תורתך לא שכחתי

לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בדחילא ורחימא ליחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלים ע"י ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל.

כבר הקדמנו פירוש 'ויהי נועם' שנהוג לאומרו קודם כל מצווה ועתה אעתיק פירוש תפלה זו שציוונו האר"י ז"ל לאומרה קודם מצווה ולכאורה ידוע שכל מצווה יש לה תיקון ופעולה מיוחדת והוא ז"ל כתב לאומרה מנוסחא חדא על כל מצוה שבתורה.

לזת באתי לפרש ע[נ]ינה ואח"כ תקונה שאחרי שנודע לן שהתורה והמצוות הם הממוצעים בינינו לבין קונינו והוא מה שכתב בזוה"ק אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא שע"י התורה הוא מתייחד עמנו שקורא אותו 'גוי אחד' כדכתב 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' ואנו מייחדים אותו יתברך, שאנו אומרים 'שמע וגו' ד' אחד' ושלמות האחדות הוא ע"י דביקות שנאמר 'ולדבקה בו', הדבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה תהא רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, ונאמר 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום', ובא ביתור לשון ב'ד' אלקיכם' להורות שלא נתדבק במדות הרעות, כמו שפירש רש"י בסנהדרין אקרא ד'ואהבת את ד' אלקיך', שלא תימרנו באל זר, דהיינו לצאת אחר עצת היצר ואחרי המידות רעות, אלא ואתם תהיו דבקים בד' אלקיכם לבד ולא בזולתו, ואז 'חיים כולכם היום', כולכם תהיו קיימים לעולם, זהו דרך הדבקות על פי הגמרא, שאחרי שדומה צורה ליוצרה ע"י מדות טובות, שמואס ברע ובוחר בטוב, היינו האחדות הגמור ונקרא איש אלקים, וכל כוד שמעמיק בזה יותר מגיע למעלה ותורה שלתכלית זה נברא האדם שיחזור לשרשו ביותר קדושה מהמלאכים שהם עומדים והוא מהלך בכל פעם למדרגה יותר גדולה.

ודרך הדבקות על פי זוהר הקדוש נראה על פי מה דאמר תורה בלא דחילא ורחימא ומצווה בלא דחילא ורחימא לא פרחא לעילא, שעל זה נאמר 'מלחמה לד' בעמלק מדור דור', ראשי תיבות 'דחילא ורחימא', שזה מלחמת היצר שנקרא בשם עמלק להכניס בלב האדם אהבת עצמו ויראת עצמו ולהכניס יראת הקב"ה והירא את ד' יראה גמורה מיד מתלבש באור אלקים. והיינו האחדות הגמור שעל ידה נקרא איש אלוקים, וגם בזה יש מדרגות כנ"ל, וכן מפורש בזוהר 'אית יראה ואית יראה', דהיינו יראת העונש ויראת התרוממות, ומי שיש לו יראת התרוממות זוכה גם לאהבה, ובתנאי שאין אהבתו של הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שיעזוב את הכל חוץ ממנו (כמו שכתב ברמב"ם ז"ל) ומפני שמשכן היראה היא בראש ומשכן אהבה היא בלב נצטווינו על היראה סתם 'ויראת מאלקיך' שהראש הוא שורש הגוף ועל האהבה נצטווינו בלב, שנאמר 'ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך' בשני הלבבות, שאפילו היצר הרע יהיה מסכים לכך, 'ובכל נפשך' שאפילו נפש הבהמת מסכים לכך, 'בכל מאודך', בכל מדה ומדה תהא מודה לו ולראיה לדבר שעל התפלה, שהיא הדבקות להקב"ה תנן 'אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש' וילפינן לה מקרא ד'עבדו את ד' ביראה וגילו ברעדה', וכתיב 'ולעבדו בכל לבבכם' דקאי על התפלה. וכן מצוות תפילין שע"י מתקשרות ומתדבקות להקב"ה, נצטווינו להניח על הראש נגד המוח ועל היד נגד הלב, הרי לך שהדבקות תלוי באהבה ויראה ובדרך זה עבדו אבות הקדושים לה' יתברך. אברהם היה לו מדת אהבה, דכתיב 'אברהם אוהבי'. יצחק היה לו מדת יראה, דכתיב 'וישבע לו בפחד אביו יצחק', 'ופחד יצחק היה לו', ויעקב ממידת תפארת כלול משתיהם. וגם היה בהם מידות הטובות שהזכרנו מקודם אברהם היה לו מידת חסד, יצחק מידת גבורה, יעקב מידת תפארת כלול משתיהם, חסד וגבורה.

וכבר ידוע שחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי. ובכל דבר אנו מזכירין זכות אבות ובכל דבר אנו מזכירין זכות אבות, כשם שבתפילת י"ח אנו מזכירין זכות אבות, שאנו אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, כשם שייחד הקב"ה שמו עליהן, הכי נמי יתייחד שמו יתברך עלינו. והיינו פירושה דלשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, שמפני שהשכינה שורה במעשי ידינו אנו מתפללין שיתייחד שמו יתברך עלינו, כמו על האבות, והיינו מצד מידותינו הטובים בדחילא ורחימא היינו מצד אהבה ויראה. וכמו שאמרנו לייחד שם י"ה בו"ה מפרש ואזיל האיך הוא הייחוד, דע ששורש כל השמות הוא שם הוי"ה ואף על גב דשאר השמות גם כן יש להם קדושה, ששבעה שמות יש שאינם נמחקים, מכל מקום אין פירושן שוב ששם ההוי"ה הוא שם שקרא לו אדם הראשון והשאר השמות הם מורים על מעשה ה' יתברך הוי"ה ברוך הוא גם כן יש בו שילוב שני שמות, י"ה הוא כינוי לשכינת כבודו יתברך וו"ה הוא שם עצם המציאות. תדע שעכשיו בגלות אין אנו מזכירין רק שם י"ה, דכתיב 'כל הנשמה תהלל יה'. ולעתיד לבוא שיהא שמו שלם וכסאו שלם נאמר השם בשלימות, וכדאמרינן בגמרא, וכל זה מפני מעשינו. ואם אנו מטיבים מעשינו מתייחד י"ה בו"ה, ונעשה השם שלם, והיינו הייחוד דקוב"ה ושכינתיה. ורמז לדבר לאומרה לפני כל מצוה ש'מצ' בא"ת ב"ש 'י-ה', ובאותיות י"ה השם שלם, ועוד יש ייחוד י"ה בא"ה [צ"ל בו"ה] דהוי"ה הוא שם העצם לו יתברך, ושם אהנ"י בה הוא כינוי לשכינת כבודו יתברך, שכל דבר שבעולם יש בו השראת כחו יתברך המחיה אותו, שנאמר 'ואתה מחיה את כולם' והוא טמיר ונעלם מעין כל חי 'כי לא יראני האדם וחי'. ואומרים המקובלים שמה שאנו אומרים לשם ייחוד קוב"ה ושכינתיה כוונתנו אייחוד הוי"ה בשילוב אהנ"י. ולפי זה לא קאי האי 'לייחד שם י"ה בו"ה' אדלעיל. אבל הם גורסים לומר בתחילה 'לשם יחוד וכו' ולחבר שם י"ה בו"ה'. גם אומרים שמה שאמר 'בדחילא ורחימא', היינו שילוב הוי"ה באהי"ה (ועיין בשערי ציון תיקון הנפש) ואין לנו עסק בנסתרות להכריע בדבר, כי אנו לא פירשנוהו אלא בדרך שדרכו בו תלמידי הבעל שם טוב והלוואי שנכוון כוונות שתקנו לנו הם ז"ל לטוב לנו בזה ובבא.

ומכיוון שידעת פירוש הדברים, עתה אשוב ואבאר תקונה כוונה כוללת לתורה ולמצוות ולתפלות שלא בחינם אנו מברכים 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו', ואנו מתפללין 'ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן הטועים ונתן לנו תורת אמת', ואנו משבחים שלא שם חלקינו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, הכל כדי שלא נהיה בכלל 'ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה', ושלא נהא מוגיעים לריק ומולידים לבהלה, ועוד יותר כי משעבדו בדרך בזה נקרא 'צדיק', ומי שלא עבדו בדרך זה מקרי 'רשע', דכתיב בין תבין 'בין צדיק לרשע בין עובד אלקים ללא עבדו'. וקשיא לן היינו 'צדיק' מי שעבדו, והיינו 'רשע' מי שלא עבדו. אבל יש מעשה רשעים כמעשה צדיקים. זה מניח תפילין וזה מניח תפילין, זה לומד תורה וזה לומד תורה, והרי שניהם עובדים ואפילו הכי מי שעבדו ואינו שם על ליבו לכוונה שצריך לכוון בכל דבר, מקרי 'אשר לא עבדו'. ומי ששם על ליבו כל הכוונות השייכים לה, היינו ה'עבדו' ולראשון ראוי לקרותו 'רשע' ולשני ראוי לקרותו 'צדיק'.

והכוונה כוללת לכל דבר ידעת מה שכתיב 'והאלקים עשה שיראו מלפניו', ופירשו בו קדמונינו ז"ל שבריאת שמים וארץ וכל צבאם הייתה שנירא מפני מי שאמר והיה העולם ונעבדנו באמת ובתמים בלי שום פניה אחרת, הרי לך שכל לימוד מעשה בראשית היה שנתבונן בדבר כדי שנירא מלפניו. ולא מעשה בראשית בלבד מביאה ביראה בלב האדם, אלא גם מעשה מרכבה, הרי כתב הרמב"ם ז"ל 'כשיתבונן האדם אלו הדברים יודע שהוא בריה קלה ונפש שפילה עומדת לפני תמים דעות, מיד ירתע אחוריו, שכן אמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו', ובזה יקיים מה דכתב 'סור מרע', שעל ידי היראה שידע כמה מיני גן עדן וכמה מיני גיהנם נבראו שהם תרי"כ מיני גן עדן ותרי"ג מיני גיהנם, ופרש מאיסורין ומעבירות וישוב בתשובה שלימה על העבר עליו עד העת ההוא. אבל עדיין לא קיים 'ועשה טוב' בזה, שאפשר אפילו אם עשה מצות מי יודע אם עשה טוב או רע בהן, שאם לא כיוון בה, לכלבא איתמסר ומעשיו הולכין לעלמא דחרובין ומוסיף כח בסיטרא אחרא, רחמנא ליצלן, אשר עומדים סביב אדם אלף משמאליו ורבבא מימינו ורק מפני ש'מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך וכו" ניצל מהם ומפגעיהם. כללו של דבר, עשיית הטוב אינו תלוי במעשה לחוד, אלא בעינן כוונה הראויה לכל דבר, וחיברו בזה הר"י הקדוש ותלמידו רבי חיים וויטל ספר פרי עץ החיים, ור' עמנואל חיבר ספר משנת חסידים. ואף שכבר ציווה האר"י הקדוש לתלמידו רבי חיים וויטל שלא יעסוק בדברים הנ"ל בלעדו שום אדם כי לא יבינו בה וחש שלא יכשלו בה, כמבואר בפנים, עם כל זה קמו רבים אשר הבינו הדברים מהם על ידי גילוי אליה ורוח הקודש ומהם בעלי מוח שהבינו כפשוטם ועד היום תמצא מי שיכוון בכוונות שסידרו לנו הגאונים הקדושים ז"ל. ואחריו קם רבי ישראל בעש"ט ז"ל ולמידיו וגילו לנו סוד היראה והאהבה בכל דבר, שהם ב' מיני היראה המבואר בתיקונים, יראת העונש ויראת התרוממות, שמי שיש לו יראת התרוממות הגיע לאהבה לה' יתברך. והגם שהם הראו הדרך שכן הוא בכל דבר שבעולם אשר לזה זוכים הצדיקים והחסידים ואנשי המעשה, אבל ידוע למי שרגיל בספריהם שאי אפשר לזכות למדרגות הנ"ל כל זמן שלא טעם טעם נועם מתיקות הבא מצד הארת השכינה הקדושה למי שזכה לה בזמן הזה רק ע"י תפלה בדביקות שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בינינו לבין אבינו שבשמים. ואם כי מקרא מפורש כי עונותיכם מבדילים ביניכם לבין קוניכם, היינו כל זמן שלא עשה תשובה אבל מי שעושה תשובה בכל לב, על זה נאמר 'שלום לרחוק ולקרוב', למי שהיה רחוק ונתקרב, נמצא אין לך דבר הפסיק בינינו לבין קונינו ויכולה התפלה לפעול פעולתה להתדבק על ידה לה' יתברך עד שנתמלא שמחה ברמ"ח אברי ושס"ה גידי הנשמה, וזהו ניצוץ מרוח הקודש, אבל אחר כוונת הלב הן הן הדברים האמורים, שאם ירצה להתפלל ולהוציא דבר מפיו ולא ידע עניניה ופירושה דומה זה לרואה בכוכבים שתמיד רואה בכוכבים ותחת רגליו חושך וחלקלקות שבמהרה יכול ליפול, לכן חוב קדוש לידע כוונת העניין של כל תפלה בפרטיות על מה מרמזת וכולה האי ואולי ברחמי השם יתברך יתלהב לבו בקרבו וידע למי הוא עובד ומתפלל ומה ענינה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה. ומצינו בטור הביא רמז ממקראות על ברכת תפלת שמונה עשרה, אבל שאר התפלות לא מצינו ענינה ראיתי לבארם על פי קט שכלי שחנני השם יתברך. ומצאתי כמה רמזים מספר שבח מעשה בראשית, וכשיתבונן בפרט זה יגיע ליראת העונש. הב' – מספר בשבח מעשה מרכבה, וכשיתבונן בפרט זה יגיע ליראת ההתרוממות שהיא האהבה. הג' – מספר בשבח התורה, וכשיתבונן בפרט זה יגיע לאהבת התורה ולומדיה. הד' – מספר בשבח גבורת הקב"ה בעולם הזה, וכשיתבונן בה יום זה יוסיף אומץ בהשגחה פרטיות בכל דבר שבעולם מאתו יתברך, ועל זה נאמר 'קול דודי דופק' היינו הבת קול היוצאת מהר חורב 'שובו בנים שובבים', 'פתחי לי אחותי רעיתי', פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. ובתיקונים מפורש כמה מיני דופקים על השערים יש ועיין שם בפנים. והפותח שער לדופקי בתשובה יפתח לנו שער להגיע לפנים להבין בפנימיות הדברים למי שרוצה באמת להגיע ולהבין בהבנת הענינים אלו על בורין. ובתנאי ובפרט שישליכו איש את אלילי כספו ואיש את אלילי זהבו, ובדרך שנאמר 'כל חפציך לא ישוו בה', ונאמר 'יקה היא מפנינים', ונאמר 'הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים'.

(פרדס הגדה של פסח)

---

הרב דוד אהרן שטיינר מגרוסוורדיין, ככל הנראה לא שימש ברבנות, וככל הנראה נספה באושוויץ בקיץ תש"ד (1944). בשנת תרפ"ח (1928) יצא לאור בסטמאר ספרו 'פרד"ס הגדה של פסח ותפלות השנה', שעליו עמל שנה וחצי. ספר זה כולל שלשה חלקים: חלק א – ביאור על ההגדה עם תוספת חידושים, חלק ב – פירוש טעם הגמרא בקריאת ההלל בליל פסח ומצות הנוהגות בשלש רגלים, וחלק ג – ובו טעם נוסח התפלה של כל השנה. בתחילת הספר מופיעה הסכמתו של רבה של סטמאר, רבי אליעזר דוד גרינוולד המעיד על המחבר שהוא "מופלג בתורה ויראת שמים". בנוסף הניח הרב דוד אהרן שטיינר חיבור בכתב יד של ספרו "מוסיף חיים" על הלכות הגדה של פסח, וקיבל על חיבור זה את הסכמת בית הדין של גרוסוורדיין.

'דבר נא באזני העם'  – בגמרא ברכות, אין 'נא' אלא לשון בקשה, כדי שלא יאמר אותו צדיק 'ועבדום ועינו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם. יסוד ועיקר הוא לעלות בסולם בית אל להגיע אל השלמות שידע האדם באמת ובתמים שהכל מיד ה' עליו השכיל. ואם אסף הון ועושר אל יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וגם אם מצבו גרוע אל יתייאש מן הרחמים. וכמו שהבאתי בחלק א' מספרי הפירוש מאבי מורי ורבי זכר צדיק לברכה במשנה ברכות, אל יפסיק אדם בתפילתו אפילו המלך שואל בשלומו שגם אם הוא עומד ברום המעלה ומלכים ושרים שואלים בשלומו, גם אז ידע ובלבבו יבין שעוד צריך הוא לרחמי שמיא, וכמעט קט יוכל להתהפך עליו הגלגל, וגם אם הוא במצב גרוע עד שאינו רואה מוצא מהמבוכה, גם אז יתפלל ויבקש רחמים למי שהרחמים שלו.

וכמראה הזה ראינו במצרים איך נהפך עליהם הגלגל מן הקצה אל הקצה תחילת ביאתם למצרים היו במדרגה עליונה ואחר כך כמעט שמת יוסף היו לעבדים מוכים ומעונים, ואלו שהיו אתמול עבדים שגופם ונפשם וכל היותם משלו בהם זרים בשעה קלה יצאו ברכוש גדול, מזה נלמד פלאי ההשגחה ואיך שהאדם בכל מעמד ומצב שיהיה ישים בה' מבטחו. ועל כן שהלימוד מגאולת מצרים יהיה שלם בכל צדדיו הקפיד אברהם אבינו שיצאו ברכוש גדול וישכילו מפלאי ההשגחה וידעו שהכל מידי שמים וילכו לבטח דרכם.

ואולי מפני זה הטעם צריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש השבת שיזכור האדם שהכל משלו נתנו לו, שה' הוא הנותן עושר וחיל ולא ידאג למחרת היום, כי יחסר לו ע"י שמירת שבת.

פיתויי היצר הם רבים בכל מצווה ומצווה והיצר רוצה לעוור את עיני האדם כי על ידי קיום התורה ושמירת המצוות מעוכב הוא מלהצליח בעסקיו. אמנם אם הוא האדם מאמין באמונה שלימה בהשגחה פרטית שכל צעד וצעד וכל שעל ושעל שלו מה' כוננו, אז דרך התורה יחפץ. ועל כן יציאת מצרים הוא יסוד ועיקר שהכל תלוי בו, שמשם ראינו מעשי ה' ונפלאות השגחתו. ועל כן אמר 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'אשר בראתיך', וזה ענין 'לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן', כי עיניהם ראו ולא זר עין בעין שה' הוא המכין מזון לכל בריותיו ובלי אמונה זו אי אפשר לקיום התורה.

ובזה נראה הקרא 'ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה', ולא קאמר 'אני', שתראו מה כתיב ב'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך', מזה תראו ותדעו שאנכי הוא הנותן ברכה וקללה.

(ברכת אברהם, חלק ב, לפרשת שמות)

---

הרב יצחק קליין נולד בשנת 1883 לערך בלעכנאוויץ, להוריו ר' אברהם צבי קליין ולאה לבית קלר, בצעירותו למד בטארנא, שימש בישיבות את גדולי ישראל בילדותו ולמד בהתמדה. נשא לאשה את מרת פראדל בת משה חיים ופייגא רחל ווינקלר ונולדו להם 11 ילדים. היה תלמיד חכם גדול, מופלג בתורה ויראה, חריף ובקי, שתורתו אומנותו ושימש כרב בקאשוי (סלובקיה). חידושיו יצאו לאור בספר "ברכת אברהם" (ב"כ, תרצ"ד-תרצ"ו). היה מחותן של רבי שמעון סופר הי"ד בנו של הכתב סופר. סבל לעת זקנתו ממצוקה כלכלית בשעה שעמד להשיא את בנותיו.

הוא גורש עם רבים מבני קהילתו ומשפחתו לאושוויץ, שם נרצח בי"ג בסיוון תש"ד (1944).

בתם סימה נפטרה בצעירותה, בהיותה בת 15, עוד לפני המלחמה. בנם שעיה (אלכסנדר) היה מורה ונספה ברוסיה בשנת 1945. בנותיהם אלה ורבקה נספתה במחנה הריכוז ברגן בלזן, ככל הנראה בשנת 1945. בנם אמיל, היה בגיטו ובמחנות, שרד את השואה, לאחר שהסתתר עם זהות בדויה, וכתב דפי עד על משפחתו במאגר השמות של "יד ושם".

'ויהי באשמורת הבוקר וישקף ה' אל מחנה מצרים ויהם את' וגו', כל מקום שנאמר 'וישקף' לרעה, ומה רעה ראה כאן, אפשר לפרש על פי מאמרי חז"ל בברכות ג', 'שלשה משמרות הוי לילה ובאשמורה ראשונה וכו', ובאשמורה שני' וכו', ובאשמורה שלישית למאן דגני בבית אפל תינוק יונק משדי אמו'. ובבוקר באו בני ישראל לפני דוד מלך ישראל, עמך ישראל צריכים פרנסה, מדוע אין להם פרנסה, משום 'דגנא בבית אפל', אפל בלי אמונה ובטחון אמתי ודואגים רק על הפרנסה.

ופרעה רצה לבטל את סימנה של האשמורה השלישית, כי אמר 'כל הבן היאורה תשליכוהו', ועל ידי זה רצה לבטל בזמן שתינוק יונק משדי אמו, יען שאז הוא עת הרחמים שהקב"ה שט בעולם הרחמים והחסד. ופרעה שהאמין רק בטבע, כמו הרכב והסוס, ועל זה נאמר 'ויאסר את אופן מרכבותיו', למען שיטשטש את ישראל מלהאמין בה' ובמידותיו של רחמים. ועל זה אמר הקב"ה בשום אופן לא, שנאמר 'וישקף ה' אל מחנה מצרים'. מתי, דווקא 'באשמורת הבוקר', ויהמם אותם ואת מרכבותם, את המזל ואת השר שלהם. 'ויושע ה' את ישראל', שהתעוררו רחמי ה' באשמורת הבוקר, כאשר התינוק הישראלי בוכה על גלות השכינה לעורר את עם ישראל לעבודת הבורא יתברך שמו, שאז ראה התינוק הישראלי יותר ממה שראה יחזקאל הנביא. ופרעה בכל כח הטומאה שלו רצה כל זה לבטל, ולכן הוכרח ה' לבדו לבא ולגאלנו. ולכן באה ההשקפה על פרעה לרעה, ועלינו לטובה ולגאלנו במהירות הבזק. כן ימהר ה' אלוקינו את גאולתנו ופדות נפשנו במהרה בימינו אמן.

(זכרון קדושים, מהדורה ראשונה, עמ' לד)

---

הרב מנחם גרשון מושקוביץ, נולד בשנת 1886 להוריו, הרב יעקב דוד מושקוביץ והרבנית מרת חוה שרה מדובראווקע. היה תלמיד ה'קדושת יו"ט' מסיגט והרשד"ה מפהר-דארמאט ושל ה'תבואת השדה' מבאנהאד. נשא לאשה את מרת גיטל לאה (שנולדה בשנת 1886) בת רבי יהושע ברוך רייניץ אב"ד באלקאן וצ'צ'וביץ, ומילא את מקום חותנו כאב"ד צ'צ'וביץ (סצ'ובצה, צ'כוסלובקיה). הרב מנחם גרשון עמד בראש ישיבה גדולה והעמיד תלמידם רבים שהיו לרבנים ותלמידי חכמים. הוא פיזר ממונו לצדקה, מסר נפשו להצלת יהודים ממצוקותיהם, פעל לשחרור יהודים שנאסרו וערך עם רעייתו סעודות אירוסין בביתם לכלות עניות. הוא היה מוהל ונסע לצורך כך במסירות נפש למרחקים בקור ובכפור, אף כשהיה סוחר גדול עמוס טרדות. הוא היה דיין בקי מאוד בחושן המשפט והוזמן לדון בעניינים סבוכים בבית דינו של רבי שאול בראך אב"ד קאשוי. הוא היה חסיד בעלזא מסור והאדמו"ר רבי יששכר דוב כבדו מאוד והשתעשע עמו בדברי תורה. הוא עסק בחילופי מכתבים ותשובות עם גדולי דורו. הוא נהג לקום כל לילה אחרי חצות ללמוד תורה ועבד את ה' בשמחה. הוא הוזמן למרחקים להיות בעל תפילה בקול ערב בימים הנוראים. הרב מנחם גרשון ורעייתו נספו בשואה בשנת תש"ד.

כמעט כל כתביו אבדו בשואה, ושרידי כתביו יצאו לאור בספרי 'זכרון קדושים' שהוציא לאור בנו, הרב נתן אהרן מושקוביץ לזכר הוריו. מלבד בנם זה שעלה לארץ שנים רבות לפני השואה ומלבד בתם מרת חוה שרה שמידר, נספו כל שאר ילדי הרב מנחם גרשון ורעייתו:

בנם הרב שמואל יחיאל מיכאל מושקוביץ אב"ד נאדי-פאללאד (שנולד בשנת 1903) ורעייתו מרת מאטיל לבית רייניץ וכל משפחתם. הרב שמואל יחיאל מיכאל היה למדן מופלג, חריף ובקי, ומומחה גדול להלכות מקוואות שנשלח להכשרת המקוואות בכל הסביבה. הוא היה תלמיד רבי עקיבא סופר בפרסבורג.
בנם הרב חיים מושקוביץ (נולד 1905) ומשפחתו.
בנם הבחור שלום (נולד 1912) שנפצע ונהרג בצרפת.
בנם חנניה יום טוב ליפא מושקוביץ שנהרג יחד עם הוריו.
בתם הרבנית מרת צלווע אשת הרב חיים צבי הכהן פריד אב"ד גליל קאפיש שנהרגה עם התאומים שלה.
בתם מרת ריזל שנהרגה עם בנה היחיד אברהם יהושע, הי"ד.

היארצייט שלהם נקבע ליום י"ג במרחשוון.

'ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש השם במקום הזה ואנכי לא ידעתי', ולכאורה מה משמעיני בזה גם תיבת 'ואנכי' הוי כיתר, ולא היה לומר רק 'לא ידעתי שיש השם במקום הזה'. ויש לומר בהקדם דברי ספרי תלמידי בעל שם טוב זי"ע שכתבו לפרש מאמר 'החכמה מאין תמצא', כי אי אפשר לבוא ליראת השם ולהשיג דבר מה מגדלות הבורא יתברך אם לא יכיר שפלות עצמו כי הוא קרוץ מחומר חרס מחרסי אדמה והמפליא לעשות נפח בו נשמת חיים ורוח ממללא וכל תנועותיו והרגשותיו וכוחותיו הלא המה הכח אלוהי אשר בקרבו ובהסתלק חס ושלום כח אלוהי אשר בקרבו, בשרו נשאר דומם ולקברות מובל. ובשומו על הלב להתבונן בזה יביאנו להיות נבזה בעיניו ושפל ברך ולהכיר את מי שאמר והיה העולם אחד יחיד אשר האציל ברא יצר ועשה כל העולמות ואין שני לו והשוכן את דכא יערה עליו רוח ממרום לעלות ממדרגה למדרגה. ולזה ירמוז 'והחכמה מאין תמצא', שאי אפשר למצוא החכמה ולבוא להשגת אלוהות רק באם ישום על לבו בחינת 'אין' והתבטלות היש.

ובזה יש לפרש מאמר נועם זמירות ישראל בתהלים 'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי כו' עזרי מעם הויה עושה שמים וארץ'. ולכאורה הווא ליה לומר 'אשא עיני אל השמים', דהווא ליה יותר הפתיחה מעין החתימה שמסיים. ועל פי הנ"ל נכון, דידוע מאמר חז"ל במסכת מגילה דף כ"ט על הפסוק 'למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלקים לשבתו', כי באו הר תבוא וכרמל ובקשו שיתנו עליהם התורה, שהם הגדולים שבהרים, ולא רצה האל יתברך שמו ליתן עליהם התורה, כי אם על הר סיני הנמוך מכל ההרים. ולזה יאמר 'אשא עיני אל ההרים', ואראה כי לא זכו שאר ההרים ליתן עליהם התורה, כי אם הר סיני הנמוך והשפל מכל ההרים, מזה הוכחתי לדעת כי 'מאין יבוא עזרי' היינו שבאם אהיה בבחינת 'אין' אזי יבוא עזרי.

ולהנ"ל יובן מה מסיים המשורר 'עזרי מעם השם" על פי מה שמובא לפרש מאמר ר' יוחנן (מגילה ל"א) בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, משום שהרבה שמות יש להקב"ה ושם הגדול שבכולם הוא שם הויה יתברך שמו המהווה את כל, ובמספרו הוא מוספר המועט שבכל השמות, להורות על ענווה. ולזה יאמר שאם הוא בבחינת 'אין' אזי 'עזרי מעם הויה' דווקא, המורה במספר על מדת ענווה. ולזה ירמוז הכתוב במה שאמר 'אכן יש ה' במקום הזה'  אך בזה האופן יבוא להשגה הזאת, 'ואנכי לא ידעתי', היינו כשאין יודע לחשוב עצמו ל'אנכי' ולדבר יש בעולם, כי אם התבטלות היש, ולזה בא בחלום ברמזו 'והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה', דהאדם הוא הסולם לעלות מדרגא לדרגא ובאם הוא 'מוצב ארצה', להכיר שפלותו כי הוא אפס ואין, אזי 'וראשו מגיע השמימה', לבוא להשגת עליונות בעזר רוכב שמים.

(תולדות שלמה, פרשת ויצא מאת הרב שלמה שטיינברגר הי"ד)

רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום, קם רבה ושחטיה לר' זירא, למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה תתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (מגילה ז' ע"ב).

רבינו זצ"ל ביאר הגמרא הזאת על דרך רמז ועבודת ה' ומוסר השכל ואמר דסטרא דקדישא נקרא בבחינת 'רבה' כי גדול ורב הוא, ולעומת זה נקרא הסטרא אחרא ר"ל 'ר' זירא', כי גם היא מחזיקה עצמה לרב, אבל מאן דהוא רב הוא זעיר (זהר חדש א קכב ע"ב) וקטנה וזעירא היא לעומת הקדושה כמובן.

והנה ידוע דהעניין של מצות שמחת פורים הוא באכילה ושתיה, כמו שמובא בגמרא (פסחים סח ע"ב) הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם, מאי טעמא 'ימי משתה ושמחה' כתיב ביה. וממילא יוכל בכח המצוה ההוא לתקן ולבטל ולהכניע לגמרי כל הסטרא אחרא ר"ל שיש בענייני אכילה ושתיה, ובכל ענין שנקרא אכילה כמו (משלי ל,כ) 'אכלה ומחתה' וכו', כידוע. ומובא בזוהר הקדוש (ח"א רמב ע"ב) 'יששכר חמור גרם' (בראשית מט,יד), יש שכר דא הוא אגרא דאינון דמשתדלי באורייתא כו'. יששכר דאשתדלותיה באורייתא כפית ליה לחמור [היא הסטרא אחרא ר"ל] ונחית ליה מההוא גרם המעלות כו'. אכן הצדיקים הגדולים כאשר באים להכניע להרע והסטרא אחרא ר"ל אז ביכולתם להכניעו לגמרי, אבל אצלם אין זה עבודה תמה, כי כאשר יכנע הרע לגמרי אם כן לא ישאר להם דבר המנגד לעבודתם, ובלי בחירה אין זה שלימות העבודה לה'. ולכן אם כי הצדיקים מכניעים את הרע, אבל לא לגמרי, כדי שיוכלו שוב לעבוד את ה' ב'סור מרע ועשה טוב'. ועל זה נאמר (יחזקאל א,יד) 'והחיות רצוא ושוב', כי זה הוא חיותו של הצדיק לעבוד את ה' יתברך בבחינת רצוא ושוב, והבן.

וזאת אשר רמזה לנו הגמרא הקדושה בסיפור הקדוש ההוא. רבה ור' וירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, שהצדיק בבחינת 'רבה', שהוא מסטרא דקדישא, עושה הסעודת פורים, שהיא האכילה ושתיה שיש בה על הלבוש והגוון גם מבחינת היצר הרע והסטרא אחרא, שהוא בבחינת זירא, כמו זעירא, כמו שנאמר (דברים יא,טו) 'ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם'. ובגמר (ברכות לב ע"א) היינו דאמרי אינשי מלי כריסיה זני בישי, ופירש רש"י ז"ל, מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים. והצדיק דרך עבודתו באכילה ושתיה כדי לבטל ולהכניע הסטרא אחרא כנ"ל.

קם רבה ושחטיה לר' זעירא, דהיינו שהצדיק אכל בקדושה כל כך עד ששחט והכניע לגמרי למאן דאיהו זעירא, הוא הסטרא אחרא, שכל התאוות הנבראות בשם אכילה כנ"ל נתבטלו לגמרי על ידו אז למחר היינו שאחר כך ראה שלא נשאר לו שום מנגד בעבודתו ועל ידי זה לא יהיה עבודתו תמה ושלימה וכנ"ל. בעי רחמי ואחייה, להשאיר לו קצת חיות וכח שיוכל להיות לנגד לו, והוא בבחירתו יתגבר עליו בכל פעם כדי שיהא עבודתו שלימה.

לשנה הבאה אמר שוב ניתי ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, היינו בעבודה קדושה כזאת ולבטל הסטרא אחרא לגמרי, ואם נראה שנצטרך לו עוד אז שוב נחיה אותו. אמר שלא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, שאחר הביטול לגמרי יהא היכולת שוב ליתן בו חיות למען לעבוד עבודה תמה, ולכן אין בו חפץ לעשות עוד כמאז להכניע אותו לגמרי, וזה יהיה באמת רק לעתיד שאתא הקב"ה ושחט לשוחט במהרה בימינו אמן אבל לעת עתה מוכרחים הצדיקים לעבוד השי"ת עבודה תמה בסור מרע ועשה טוב והבן.

(להב אש, תורות ליקוטים ומעשים אודות האדמו"ר רבי שמואל אבא מזיכלין)

---

הרב הצדיק והחסיד רבי אפרים מאיר גד זיכלינסקי מלאדז' בן האדמו"ר רבי חנוך סעדיה מסטריקוב הי"ד, נשא לאשה את מרת חיה טויבא בת רבי יואל היילפרן מבראזאן. הוציא לאור את הספר "להב אש" (פיעטרקוב, תרצ"ה) ובו תורה, ליקוטים, תולדות וסיפורים נפלאים אודות האדמו"ר רבי שמואל אבא מזיכלין, וזאת במטרה להלהיב את האדם לעבודת ה' ולאמונת צדיקים טהורה. רבי אפרים מאיר גד גורש מגטו ורשה ונספה בטרבלינקה עם אביו ורבים מבני משפחתו.

הנני ניתן לפניכם היום 'ברכה לחיים' מלוקט מספרן של גאונים וצדיקים מפורסמים, התנהגותם בעניין מה שנוהגין לומר בשתית היין 'לחיים', וחבירו משיב 'לחיים טובים ולשלום', וכמה טעמים נאמרו על זה וכולם נובעים ממקורים נאמנים אלו ואלו דברי אלקים חיים, והננו בתקוה ברצי"ה כי יתענגו בו הקוראים, ובקשתי שטוחה לכל אחד ואחד מאחב"י הי"ו לקנות קונטרס זה בכסף מלא והביאו ברכת החיים לבתיכם כי שם צוה ה' 'את הברכה חיים' לפ"ק. הק' חנניה יו"ט ליפא ברוין.

א] בשו"ע או"ח (סי' קע"ד) בפרמ"ג (ס"ק י"א) כתוב בשם א"ר (אות ע"ז) כששותה כוס מברך תחלה ויטעום מעט, ואחר כך יאמר 'לחיים' וכדומה דכבוד שמים עדיף. ויש אומרים שיש לומר תחלה 'לחיים' דכבוד הבריות גדול הוא. וכתב בספר לקוטי מאיר שכך נהג גם הרה"ק מסטרעטין זצלה"ה ובניו הקדושים זי"ע לומר מקודם 'לחיים' ואח"כ לברך, וכן מצאתי בספר דרך צדיקים שכך נהג הרה"ק ר' מאיר מקאלשין נכד הרה"ק היהודי מפרשיסחא זצלל"ה לומר לחיים קודם הברכה, והביא שם שראה בספר אחד ששאלו לצדיק אחד מפני מה נהג כן להקדים ברכת הדיוט לברכת שמים, והשיב שזה כעין שמקדימים מצות 'ואהבת לרעך כמוך' קודם התפלה, אולם בספר זכור לאברהם כתב אם רוצה לשתות משקה יברך תחלה וישתה מעט ואחר כך יאמר 'לחיים'.

ב] בספר אגרת הטיול בחלק הרמז כתב טעם אמירת 'לחיים' כשרוצים לשתות יין במסיבה, כי אמרינן במסכת סנהדרין כל היוצא ליהרג היו נותנים לו כוס של חלתית בכוס של יין, ולכן נוהגים חברים כששותין שאומרים 'לחיים' על כל כוס וכוס, כלומר כוס זה יהיה לחיים ולברכה ולא כאותו הכוס ששנינו שם.

ג] ובספר ט"א הביא בשם התיקונים טעם לפי שעץ הדעת שאחר אדם הראשון גפן היה, כמו שאמרו חז"ל סחטה לו אשכול ענבים וכו' ויען כי אז נגרם מיתה על העולם על ידי היין, על כן כששותים יין אומרים 'לחיים'.

ד] ובאלף המגן הנספח למט"א (סימן תרפ"ג ס"ק י"ג)  כתב אמרו חכמינו ז"ל במדרש ביקש הקב"ב להוציא כהונה משם בן נח, וע"י שהקדים ברכת עבד לברכת רבו נדחה מכהונה. על כן ראוי לאדם ליזהר בזה שיברך תחלה וישתה מעט ויאמר לחברו 'לחיים' ושותה השאר.

ה] ובספר שיחות צדיקים הביא שאיתא במדרש כששותין ואומרים 'לחיים' הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל, ואיתא בסה"ק תעלומות חכמה מהרה"ק ר' יודא צבי זי"ע מראזדיל, שאמר המדרש הלז בשם חותנו ודודו הרה"ק ר' צבי זי"ע מזידיטשוב, ואמר הרה"ק מראזדיל כי הוא לא ראה את המדרש רק מסתמא אם חותנו אמר הוא בנמצא, ופירוש בו כך כי הנה הי"א תיבות שבזכרנו לחיים וכו' הם נגד העשרת ימי התשובה ושני תיבות האחרונות 'אלקים חיים' המה נגד יום הכיפורים, והנה 'אלקים' בגימטריה 'כוס' וכששותים לחיים הקב"ה מוחל עונותיהם כי 'אלקים חיים' הוא נגד יום הכיפורים.

ו] ובדברי צדיקים (אות י' סימן ה') כתב מנהג ישראל כששותים יין ואומרים 'לחיים' זה לזה, מראה לי על פי מה שכתב בספר ישמח משה על הגמרא (שבת ס"ז ע"ב) חמרא וחיי' לפומא דרבנן ותלמידיהון, ופירש משום שידוע כשאדם שותה יין מרבה דברים ונתמעט החיות, משום כשנכנס יין יצא סוד, וידבר דברים בטלים, ועל זה נאמר נפשו יצאה בדברו, וזה דוקא כשמדבר דברים בטלים אבל דברי תורה אדרבה מרבה החיות כידוע, וזה שאמרו בגמרא חמרא וחייי, פי' לשתות יין ואף על פי כן הוא לחיים, זה דווקא לפום רבנן וכו', על כן אומרים 'לחיים' זה לזה שיזכרו שיהיה 'לחיים' ולא ידברו דברים בטלים כי אז ימעט חלילה החיים, אלא ידברו דברי תורה ויתרבה החיות. עכ"ל. ובייטב לב פרשת תבא הביא על הגמ' הנ"ל, שמעתי ממורי ז"ל הגה"ק בעל ישמח משה פירוש הדבר בשם גאון ספרדי כי על הפסוק 'ויהי האדם לנפש חיה', תרגומו לרוח ממללא, הרי נפש האדם הוא כח המדבר וכו'.

ז] ובספר אלפא ביתא בשם הה"ק מהר"מ מקאסוב (בעל אהבת שלום) זי"ע שאמר מה זה שאנו רואים שהחסידים שותים ומברכים לישועה ולרפואה, דאיתא במסכת סוטה (כ"ז) כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו, נמצא היא שותה המים והמים מפסידין אותו אם קלקל הוא, מכל שכן במדה טובה שמרובה ממדת פורעניות זה שותה ואיש אחר מקבל מזה רפואה וישועה.

ח] שם (ובסימן י') כתב כששותים יין אומרים 'לחיים' זה לזה לפי שיש יין לטובה ולברכה ויש גם כן ח"ו להיפך דהוא מסטרא 'גפן סדום גפנם', כי לרוב הוא דבר הניזק, ומצאנו שלא זלזלו השבטים רק מרוב היין, וכן בעגל אחר אכילה ושתיה 'ויקומו לצחק'. וכן כמה וכמה מחלוקות ע"י השתיה. וכן 'לא תרוה ולא תחטא'. על כן אומרים 'לחיים', שיזכירו לחיים טובים ולשלום. וכן מצאנו בר' עקיבא (שבת ס"ז) על כל כוס וכוס אמר 'חמרא וחיי' לפום רבנן' וכו'.

ט] עוד שם בשם הרה"ק מהר"ם מקאסוב זי"ע (וכן איתא בשם הרה"ק מסטרעליסק) אשר המנהג בין החסידים יראי ה' לשתות יי"ש ולומר 'לחיים' זה לזה על כל צרה של תבוא, כי 'לחיים' בגימטריה 'מנהג' ומנהג משבר ומבטל את הדין ונמתק הדין לרחמים, עי"ש שראשי תיבות של 'כוס' הוא 'ויאמר ה' סלחתי כדבריך', ומה שחסר השם כי שני יודין ששותים הם שם מלא ודפח"ח.

י] ובספר הנהגות מזידיטשוב כתוב בשם רבו הרה"ק החוזה שלובלין זי"ע אחר התפלה כששותים יי"ש יקח כוס של יי"ש ביד ימינו ויברך שהכל ואחר הברכה יקח הכוס י"ש בשמאלו וישתה בעמידה (לקוטי מאיר) וכן מצאתי בספר ילקוט אברהם בח"ב ויוסף אברהם שכך נהג הה"ק מזידיטשוב וגם הברכה אמר מעומד ואמר רמז לזה 'שרפים עומדים' עכל"ה.

יא] ובטעמי המנהגים בליקוטים (אות י"ג) כתב בשם מרן החת"ס זי"ע שהקפיד אם שותים משקה ואומרים זה לזה 'לחיים', שלא לומר 'לחיים טובים' לבד, כי אלו השתי תיבות בגמטריה 'קללה' ח"ו, רק לומר דווקא 'לחיים ולברכה' או 'לחיים טובים ולשלום', וכן ראיתי בשם הרה"ק מלובלין זצוק"ל שהקפיד על זה.

יב] ובספר עירין קדישין בליקוטים (דף כ"ב) שאמר על שתיית יי"ש קודם השינה וחסידים קוראים אותו 'ק"ש של בעש"ט' ואמר בעבור זאת נקרא 'ק"ש של בעש"ט' יען כי על פי דין שלחן ערוך אינו מברך ברכה אחרונה בורא נפשות, ולכן שותים יי"ש שלא יהא הוא בורא נפשות ח"ו.

יג] בספר בית ישראל מהרה"ק מרוזין זצוק"ל הביא שפעם אחת נתוועדו יחדיו הרה"ק מאפטא והרה"ק ר' משה צבי מסאבראן וגם הרב הקדוש מרוזין זי"ע וכיבדו אותם במשקה והרה"ק מסאבראן נתן 'לחיים' בהושטתם ידו יד ליד, ואחר כך שתה הה"ק מרוזין ונתן 'לחיים' בפה קדשו, אבל לא הושיט את ידו וענה הרה"ק מסאבראן ואמר כתיב 'ישלח דברו וירפאם', ראשי תיבות 'ידו' מוכח כשנותנים לחיים בידו מביאים רפואה, נענה בתרי' הרב ה"ק מרוזין הנה הסופי תיבות של 'ישלח דברו ורפאם' הם 'מוח'. ואחר כך מצאתי בספר טהרות ישראל (על הלכות נדה) שהביא בשם הרב ה"ק מרוזין שהוא תיקון לחטא הידוע כשנותנים לחיים בהשטת ידו.

יד] שם (בדף ט"ו) הביא בשם הרה ה"ק מרוזין [הובא ג"כ בספר ארץ החיים אות רע"ג] שפעם אחת בא הרב ה"ק לבית מדרשו ומצא את החסידים יושבים ושותים יי"ש ומברכים זה את זה בברכת 'לחיים' כאהבת ריעים אהובים, ושאל אותם אם נזהרים לשתות יי"ש עם פערבייסען ואמר בשם הבעש"ט הקדוש זי"ע כי אם נזהרים שלא לשתות יי"ש בלי פארבייסען ניצולים מכל המכשלות. עד כאן. ואני אומר אמר הרב ה"ק מרוזין זצוק"ל כי בזה ניצולים ממיתה קודם הזמן וממיתה משונה וממיתה ע"י עכו"ם ר"ל.

טו] שם (בדף ע"ח) ראיתי בשם הרב ה"ק מרן מנחם נחום זצ"ל משטיפינעשט שאמר טעם על מנהג העולם בשתיית לחיים אומרים 'לחיים ולשלום', פירוש 'אגאנצער לחיים'. וביאר דהנה אומרים בתפלת ראש השנה ויום הכיפורים 'החותך חיים לכל חי'. ויש להתבונן מהו הלשון 'החותך', וכי החיים צריכין לחתוך. אכן דהנה אם נגזור ח"ו על האדם שימות והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו לא יחפוץ במות המת מהפך הדין של מיתה על דלות, ועני חשוב כמת. והנה 'חיים' עולה מספרו ס"ח ו'דל' עולה ל"ד, הוא חצי ממספר ס"ח, וזהו החותך 'חיים', שחתכו לחצאין ונשאר 'דל'. וזהו שאנו מבקשים שיהא 'חיים שלום' שלא יהא נחתך לחצאין ותהיה חיים עם פרנסה, השם ישמרנו מדלות ומשפלות.

טז] ובספר כנסת ישראל (דף פ') מהרב ה"ק מרוזין זצוק"ל בעניין תענית שובבי"ם ת"ת שידוע מספה"ק שהוא לתקן תיקון הברית, ואמר הרה"ק מרוזין שתיקון זה יכול להיות גם כן בשבת אחים יחד כדרך החסידים ששותין י"ש ותוקעין כפיהם זה לזה בשתיית לחיים, כי שני פעמים כ"ף בגמטריה מאתים, ומדינא ערלה בטילה במאתים, וידוע מספרים הקדושים כי הפוגם בבריתו ח"ו מושך ערלתו עליו, ודי למבין.

יז] ושם (בדף ס"ה ע"ב) על עניין ששותין ואומרים לחיים ביד ליד, שמעתי מאיש נאמן שמו ר' מאיר נכד הרה"ק מברדיטשוב זי"ע ששמע בעצמו מפה קדשו של הרה"ק ר' דוד משה מטשארטקוב זצ"ל עפ"י מעשה שבא איש אחד והגיש בקשתו על איזה ענין ובכה מאוד על איזה ענין צרה ר"ל, והרה"ק מטשארטקוב בירך אותו בישועה כדרכו בקודש שה' יתברך יהיה בעזרו, ואחר כך אמר בפה קדשו גם החסידים יברכו אותו בישועה וישתו לחיים זה לזה שה' יתברך יפקוד אותו בדבר ישועה ורחמים, ויזהרו שישתו לחיים בתקיעת כפם דווקא ולא בפה לבד, כי העניין ששותים לחיים ונותנים יד ליד הוא סגולה להרחקת הנזק ולהקרבות התועלת, וככה אמר ב' פעמים בלה"ק וגם פירוש דבריו בלשון אשכנז ואמר שזה מרומז בקאפיטיל 'יענך ה' ביום צרה' ראשי תיבות בימטריה שם 'יבק' והוא סגולה להרחקת הנזק לענות ביום צרה. ובסוף הקאפיטיל 'יעננו ביום קראנו' הוא גם כן ראשי תיבות בגימטריה שם 'יבק', והיא ענין הקרבות התועלת, וביד יש ה' אצבעות גודל, אצבע, אמה, קמיצה, זרת, ראשי תיבות בגימטרי' גם כן שם 'יבק', וכששותים לחיים ונותנים יד ליד מייחדים בזה ב' פעמים שם 'יבק', אחד להרחקת הנזק ואחד להקרבות התועלת.

יח] ובספר שפתי קודש (דף ט"ו ע"א) הביא שהרב ה"ק ר' פישל מסטריקוב זצ"ל נהג בכל לילה קודם השינה לקח מעט יי"ש ובירך עליו ושתה מעט ואז אמר 'לחיים ריבונו של עולם שאתה הוא מקור וחיי החיים יהיה לך לילה טובה'. ואמר בל"א 'אגיטע נאכט'. ופעם אחת פירוש את כוונתו, כי היה מכווין בזה שיהיה לכל חולי ישראל המוטלים על ערש דוי רפואה שלימה במהרה, כי על פי רוב דרך הטבע הוא שבלילה המחלה מתגברת יותר ויותר וצר להם להחולים. והנה כתיב 'בכל צרתם לא [לו] צר', כביכול, לכן כאשר יהיה לילה טובה לחולי ישראל, אז וודאי יהיו בזה תענוג ונחת רות לה' יתברך. ע"כ.

יט] ובשיח שרפי קידש ח"ד (אות קצ"ט) הביא בשם הגה"ק החידושי הרי"ם זי"ע טעם על זה שבבוא אורח אומרים לו שיתן תיקון והוא נותן להם משקה, דהנה נודע מספרי הצדיקים כי בכל נסיעותיו שאדם עושה 'מה' מצעדי גבר כוננו' לתקן בנסיעותיו איזה תיקון, וזהו שמזכירים את האורח שהוא צריך לתקן איזה תיקון, ולכן יהיה זהיר וזריז במעשיו שיתקן מה שצריך לתקן. ועל זה הוא מכיר להם טובה ונותן להם משקה.

כ] בספר מ"ה הביא מעשה מהרב ה"ק ר' יחיאל מאיר מגאסטינין זי"ע, וזה לשונו, 'נדחי ישראל יכנס', ידוע מנהגו בכל ראש חודש להיות יחד עם המתפללים אצלו אחר התפלה בערב ובבוקר ולשתות עמהם יחד יי"ש ולשמוח בשמחת היום עם דיבורי חידושי תורה וסיפורי מעשיות מצדיקים. והנה פעם אחת בראש חודש אלול שחרית צהלו פניו מאוד והמשיך דיבורים עד שדיבר מעניין טובת התאספות ישראל יחד אפילו בשתיה של יי"ש אם הכוונה לשם שמים לבוא להתחברות זה את זה. ואמרתי לו שהרהרתי הפסוק 'נדחי ישראל יכנס', הוא ראשי תיבות  'יין'. וענה לי הרב ה"ק הנ"ל שעלה גם ברעיוני רמז זה.

כא] והביא עוד שם בשם הרב ה"ק הנ"ל פעם אחת בראש חודש יום ב' בהיותו יחד עם המתפללים אחר התפלה לשתות יי"ש לכבוד ראש חודש וסיפר מה שאירע ליהודי הקדוש מפרשיסחא בלובלין עם הרה"ג האב"ד מלובלין שהיה נקרא 'ראש הברזל' והאב"ד הלז היה מתנגד על החסידים. והנה פעם אחת נסבה שנפגשו יחד על ברית מילה היהודי הקדוש עם הגאון האב"ד הנ"ל, והתחיל הרב אב"ד לדבר להיהודי הקדוש ואמר לו בזה הלשון, אשאל ממעלתכם שאלה אחת מדוע אצלכם חסידים המנהג כשנפגשים יחד ורוצים להתחבר ביניהם זה עם זה באהבה אומרים זה לזה נקחה נא יי"ש ונשתה יחד, ועל ידי זה באים לידי התחברות. מה שאין כן  בינינו מתנגדים לא כן הוא, שכשנפגשים יחד באהבה מתחברים עצמם ביניהם על ידי דברי תורה שאומרים זה לזה נדבר נא איזה פלפול מחידושי תורה ומפלפלים עצמם בדברי תורה, ועל ידי זה באים לידי התחברות. מוטב היה אם סיגלתם התחברות ביניכם ע"י גבורה של פלפולי תורה ולא בשתיה של יי"ש. והשיב להם היהודי הקדוש, אביא לכם ראיה מן הש"ס כי לא כן הוא כדבריכם, כי סגולת התחברות יותר חזקה ושלימה ע"י שתיה יחד מאשר ע"י פלפולים, כי ביין מצינו לחכמינו ז"ל שאסרו יינם וכו' משום בנותיהם, ובדברי תורה מצינו אצל רבי מאיר שהקשו 'ורבי מאיר היכי למד תורה מאחר' ומשני 'רבי מאיר תוכו אכל קליפתו זרק', הרי מפורש שהתחברות ע"י שתיה יותר מקרבת הדעת זה לזה לבוא על ידי זה להתחברות מבדברי תורה. וכמו כן לאידך גיסא ללימוד דרך טובה.

(תחילת ספר 'ברכה לחיים')

---

הרב חנניה יום טוב ליפא ברוין מגרוסוורדיין, חיבר את הספרים 'ספר יוחסין – זכור לאברהם' (תרצ"ו), 'צדיק כתמר יפרח' (תש"א), 'ברכה לחיים' (תש"א), 'דרכי משה החדש' (תש"ב), 'תולדות גדולי ישראל אנשי שם' (תש"ג) תפארת שמואל (תש"ג) ו'תולדות אנשי מופת' (תש"ד), תפארת חיים, וספרים נוספים שנותרו בכתב יד: דרכי ישרים, תולדות גדולי אחרונים, אבן ישראל. נספה באושוויץ עם כל משפחתו – אמו, אשתו וארבעת ילדיו. חותנו, הרב מאיר הולנדר היה שו"ב ומו"ץ ביושב אהרישאר ונפטר בי"ח ניסן תרצ"ח.

אביו של הרב חנניה ליפא יום טוב, רבי ישראל ברוך ברוין מגרויסוורדיין חיבר את הספרים אבן ישראל (יחד עם בנו) וכנסת ישראל, נשא לאשה את אחותם של הרבנים בנימין, חיים ושמואל שמעלקי שטרן, היה תלמיד בעל קדושת יו"ט ונפטר בי"ז בכסלו תש"א.

הערה: כאן מובאים כ"א סעיפים ראשונים מתוך ל"א סעיפים שבספר 'ברכה לחיים'.

מברר איך התירו להלין אורחים בבית הכנסת, שהרי קדושתה מהתורה:

ומה שאתה מתמה אמאי פוסק הרי"ף הלכות מזוזה והרמב"ם פ"ו מהלכות מזוזה דבית הכנסת של כפרים חייב במזוזה, וכן הביא הטור בסימן רפ"ו, דמסתמא דרים בה אורחים… עד כאן, וקשה לדברי הרמב"ם דמשום הכי פטור ממזוזה בבית הכנסת ובית המדרש משום דהוי קודש כמו הר הבית והלשכה, אם כן איך מותר ללין בה אורחים הא הוי קודש מהתורה.

לדעת הנימוקי יוסף התירו להלין ולהאכיל אורחים בבית הכנסת, לפי שמראש לא הקדישו אותם הקדש גמור, לפי שאין לבני הכפרים תקציב להלנת את האורחים בביתם:

והגם כי נימוקי יוסף שם על הרי"ף שכתב וזה לשונו, ובית הכנסת שחיייבת במזוזה… בבית הכנסת דכפרים דדיירי בה אורחין. וכתב הנימוקי יוסף דדיירי בה אורחין, אין מקדשים אותו הקדש גמור כדי שיהיו מותרין לשכב ולאכול שם האורחין, לפי שאין ידם של בני הכפרים משגת להכניס אורחים בבתיהם. עד כאן.

אך לכאורה לא ניתן להתנות להגביל את קדושת בית הכנסת, לפי שהתנאי מועיל רק לבתי כנסת בבבל בחורבנם:

והבאת דברי היד שאול דכתב דהוא דוחק כיון שהוא קדושת הגוף האיך אפשר להתנות על תנאי, ורק בבבל היה מהני התנאי וגם דוקא לאחר חרבנו לא בישובו, עיין מגן אברהם סימן קנ"א ס"ק י"ז… בני הכפרים שמניחין לשכב וללון בבית הכנסת קשה אמאי מותר, כמו שכתב בסימן קנ"א סעיף י"א, עיין שם. עד כאן תורף דבריך.

ע"פ הגר"א גדולה צדקה לעניים יותר מתרומה לבית כנסת:

הא דשל כפרים דלנים שם האורחין גם כן לא קשה דאיך מותר ללון שם האורחים דבקדושת הגוף לא מהני התנאי כנ"ל,  דהנה ביורה דעה סימן רמ"ט סעיף ט"ז, יש אומרים שמצוות בית הכנסת עדיפה ממצוות צדקה, עד כאן. ועיין בביאור הגר"א כתב דאינו מוכרח לפי גירסא שלנו בירושלמי, ומציין לתוספות בבא בתרא דף ט' ע"א ד"ה שנאמר כו', דשם איתא בגמרא 'לעולם אל ימנע אדם את עצמו מלתת שלישית השקל בשנה, שנאמר והעמדנו עלינו מצות לתת כו", כתב התוספות 'ואף על גב דהאי קרא גבי בית אלקנו כתיב, היינו לבדק הבית כל שכן לצדקה', משמע מהתוספות כי גדולה צדקה מבדק הבית. עד כאן. על זה כתב הגר"א דכל שכן דגדולה צדקה מבית הכנסת. עד כאן.

גם לדעת השולחן ערוך יש לומר שגדולה מעלת הכנסת אורחים ממעלת בית הכנסת, ואם יש תקציב רק לבנות רק מבנה אחד, יש להעדיף בניין להכנסת אורחים על בנין בית כנסת:

והנה אמרו חז"ל 'גדולה הכנסת אורחין יותר מקבלת פני השכינה' (מסכת שבת קכ"ז ע"א), ועוד אמרו שם 'גדולה הכנסת אורחין יותר מהשכמת בית המדרש'. עיין שם. לעניות דעתי יש לומר, אפילו לדעת המחבר דכתב כי בית הכנסת גדולה מצדקה, אבל הכנסת אורחין גדולה מבית הכנסת, דגדולה הוא מקבלת פני השכינה והשכמת בית המדרש. ולפי זה בני הכפרים שאין להם מעות לעשות בית להכנסת אורחים לחודא ובית הכנסת לחודא, ואין להם מעות רק על דבר אחד, ובבית הכנסת אין אפשר להם לקיים הכנסת אורחים, כמו שכתב הנימוקי יוסף לעיל, ואם כן לפי הנראה היו צריכים לפסוק להם על פי הדין שיעשו בית להכנסת אורחים, כי גדולה היא מבית הכנסת, לא מבעי לדעת הגר"א אלא לדעת המחבר גם כן גדולה הכנסת אורחין מבית הכנסת כנ"ל.

רק מדרבנן לא ניתן להתנות על בית הכנסת, והטעם שגזרו על כך הוא מכיוון שאכילה ושתיה בבית כנסת הם קלות ראש:

ועיין בסימן קנ"א במגן אברהם ס"ק י"ד דמתמה על המחבר דכתב דלא מהני תנאי לבית הכנסת בישובן בסימן קנ"ד קיימא לן אפילו למטפחת של ספר תורה מהני תנאי, ומתרץ המגן אברהם משום דהווי קלות ראש לאכול ולשתות שם, ואם כן לזה לא מהני תנאי. עד כאן. וכתב שם המשנה ברורה בביאור הלכה בד"ה לא מהני, דמשום הכי לא מהני תנאי בבית הכנסת בישובן, דגזרי חז"ל דבית הכנסת הקבוע לא מהני תנאי כיוון שכופין זה את זה לבנות בית הכנסת והוא דבר מצווה גדולה שיהיה לישראל מקדש מעט בכל מקום מושבותיהם החמירו. עיין שם.

והנה באמת גם מדברי המגן אברהם הנ"ל גם כן משמע דהא דלא מהני התנאי בישובן לא הוי רק מדרבנן, דהא מביא מהא דמטפחת דהוי תשמישי קדושה דאסור בהנאה, אפילו הכי מהני התנאי, והא דלא מהני התנאי בבית הכנסת משום דהוי קלות ראש לאכול ולשתות, משמע אבל לשאר תשמישין שאין בהם קלות ראש מהני התנאי אפילו בארץ ישראל כמו במטפחת, וכן כתב במשנה ברורה שם ס"ק ל"ח, ועל כן הא דלאכול ולשתות לא מהני התנאי הוא דרבנן, דלענין דאורייתא ליכא חילוק בזה כמובן.

תקנת חז"ל שלא מועילה תנאי נועדה לכך שבית הכנסת לא יהיה סתם בית, אך הם לא תיקנו במקום שהדבר ימנע הכנסת אורחים או ימנע את בניין בית הכנסת:

ולפי זה בבני הכפרים שאין בידם לקיים שניהם, הכנסת אורחין וגם מקום בית הכנסת לבנות, ואם נאסר עליהם בגזירת חז"ל שלא מהני תנאי בבית הכנסת לשכב שם האורחים, יהיו מוכרחים על פי הלכה לבנות בית הכנסת אורחים ולא בית הכנסת כנ"ל, אם כן לא יהיה מקום מוכן כלל שיהיה נקרא 'מקדש מעט', וכיוון דעיקר תקנת חז"ל הייתה שלא מהני תנאי כדי שיהיה להם בית הכנסת ולא בית סתם כנ"ל, יש לומר שהתקנה הייתה רק במקום שלא יתבטל על ידי בנין בית הכנסת מקדש מעט בחשיבות, אבל על זה האופן אם על ידי זה התקנה יתבטל מצוות הכנסת אורחים או שיהיו מוכרחים על פי ההלכה לבנות בית הכנסת אורחים ולא יהיה להם מקום להתפלל, בוודאי לא גזרו והניחו התקנה, עדיף טפי לקיים שניהם להתנות שלא יהא הקדש גמור ויהיה מותר לשכב ולאכול שם האורחים, כמו הנימוקי יוסף הנ"ל. כן נראה לעניות דעתי.

(מתוך מכתב בתוך "מילי דבי כנישתא", עמ' קכ)

הרב הגאון, החריף ובקי, הצדיק המפורסם רבי ראובן חיים קלין נולד לאמו מרת חיה שרה ולאביו ר' צבי דב קליין בשנת תרמ"ד (1884) למשפחת רבנים, המיוחסת לט"ז ולרמ"א. שם אמו, חיה שרה. ר' צבי קליין, ראש הקהילה במונקטש, מחשובי העיר וחסדי מקורב לאדמו"רי מונקטש, היה בנו של ר' ראובן חיים קליין אב"ד גלילות דאויידקאף מחבר הספר 'שנות חיים', מתלמידי החתם סופר ומהר"ם א"ש ומחסידיו הנאמנים של ה'דברי חיים' מצאנז.

הרב ראובן חיים ב"ר צבי, למד תורה אצל רבי נתנאל הכהן פריעד מחבר שו"ת 'פני מבין' ו'פני מבין' על התורה, רב ואב"ד אויוואראש, שהיה תלמידים של בעל 'שו"ת קול אריה' ושל רבי חיים צבי מנהיימר. כאביו, היה הרב ראובן חיים מקורב לאדמו"רים מונקטש בעל 'דרכי תשובה' ובנו בעל 'מנחת אלעזר'. בשנת תרס"ב (1902), בהיותו בן שמונה עשרה, נשא לאשה את מרת רבקה פייגא בת הצדיק האדמו"ר רבי ישעיה שטיינר מקרסטיר ('ר' ישעי'עלע קערעסטירער'). במשך עשר שנים היה סמוך על שולחן חותנו ועסק בתורה ובעבודת ה' בשקידה עצומה. בשנת תרע"ב (1912) נבחר לאב"ד סנינה, שבמזרח סלובקיה, ושם לימד את תלמידיו תורה וחסידות במשך כשלשים שנה בישיבתו. שיטת לימודו "המעמיק הרחיב בים התלמוד והפוסקים לבאר ולברר כמה הלכות בחריפות ובקיאות הרבה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא… שמתחקה על שרשי האמת… דברי חפץ לגלות עמוקות בדין ולהורות בהלכה כדת של תורה" (מתוך הסכמת הרב יצחק יעקב ווייס, מחבר שו"ת 'מנחת יצחק', לספר 'מטה ראובן'). הוא חיבר את ספר החידושים והשו"ת מטה ראובן, שיצא לאור לראשונה בשנת תרח"ץ (1938), עם הסכמות רבי יוסף אלימלך כהנא, רבי שלמה זלמן עהרענרייך ורבי שמואל פיהרער, הי"ד. הספר יצא שוב לאור במהדורה שניה בשנת תשל"ב על ידי אחינו ר' ישעיה בן ר' מרדכי דוד קליין. כמו כן שרדו חידושים שכתב ופורסמו בשו"תים של חכמי דורו ובכתב עת תורניים.

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית, וסלובקיה הכריזה על אוטונומיה ונעשתה מדינה עצמאית גרורת גרמניה, שהרחיקה את היהודים מחיי החברה והכלכלה ונישלה אותם מזכויותיהם ומרכושם, באמצעות חקיקה גזענית. באביב 1942 החלו גירושים מסנינה. ב- 21.03.1942 רוכזו צעירים וצעירות יהודים, ב- 22.03 גורשו עשרות צעירות יהודיות מסנינה וסביבותיה למחנה האיסוף בפופראד ומשם הן גורשו משם למחנה ההשמדה אושוויץ. עשרות צעירים יהודים גורשו למחנה האיסוף בז'ילינה ומשם למחנה מיידנק שבמחוז לובלין שבפולין. ב- 07.05 החלו השלטונות לרכז את רוב היהודים הנותרים הכנה לגירושם. לקראת הגירוש הציע אחד מראשי העיר לרב ראובן חיים להסתתר אצלו עד יעבור זעם, אך הוא דחה את ההצעה ובחר להישאר עם קהילתו בעת צרה. רוב יהודי סנינה וסביבותיה נלקחו למרכז הריכוז בהומנה וצורפו למשלוח לגטו חלם באזור לובלין, ב- 11.05, משם גורשו למחנה ההשמדה בסוביבור. בין המגורשים היו הרב ראובן חיים קליין, רעייתו, בני קהילתו ותלמידיו, שהובלו למקום השמדה, סמוך ללובלין. הרב והרבנית לא השאירו אחריהם צאצאים.

הערה: באוצר הרבנים כתב בטעות שנספה בשנת תש"ד. בדף עד ביד ושם כתוב שנספה באושוויץ.

"רבי אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפקורס". נראה פשוט כי העם ארץ. והמונים, אף שהמה יראים את ה', אך כל זה בעת שהם בחברת אנשים כשרים ויראים, אבל בבואם בין רשעים, בפרט המתלוצצים וילעיגו עליו ובאים עליו בטענות כוזבות והוא כאלם לא יפתח פיו ואין יודע להשיב, וחושב כל הבליהם ושטותיהם כי הם חכמת שלמה, אז קשה לו לעמוד ובנקל יפותה להם, כשור לטבח יובל. לא כן מי שלמד תורה, חרב פיפיות בידו ומבין כל דבריהם כי כזב ושטות בפיהם. וכמה פעמים ברוך ה' בחנתי ונסיתי להשיב עליהם בקהל עם, והיו לבוז ולכלימה וצחקו עליהם כל העומדים. וליתר שאת ולדורות הבאים אציעה מעשיות.

פעם אחת נסעתי על אניות הקיטור והיה שם יושב לנגדי אחד, לא ידעתי אם הוא ישראל או ערל, כי לא היה לו שוב צלם יהודי. אך בתוך הדברים אשר נדברו שם אנשי לצון איש אל רעהו נתגלגל שדיבר גם הוא לחוות דעתו ואמר שהוא כופר בכל והכל שווא וכזב והוא אינו ניזהר אף במצווה אחת מכל תרי"ג מצוות, אך יום הכיפורים הוא משמר כהלכתו [הרוצה להאמין יאמין], ולגלות קלונו בפני רבים אמרתי לו מה לך לשטות הזה, לסגף ולענות נפשך על לא דבר. והשיב לי כי אולי עבר איזה עבירה בתוך שנה, על כן מקבל עליו לסגף עבור זה יום אחד. חזרתי לו, הלא לדבריך אין עבירה בעולם, כי כל התורה שקר היא כמו שאמרת בפיך הנבזה, והשיב לי כי דברים אשר לפי שכלו הנבאש הוא עבירה עליהם הוא מתענה. ושאלתי מה הם דברים אלו. השיב לי אני סוחר ולפעמים אני מרמה ומוכר שווה מנה המאתים ויותר לאינם מבינים, ועל זה דווה לבי בקרבי ומתענה. חזרתי לו וכי על זה יועיל תענית, ומה לו לחברך שרימית ולקחת ממונו בסיגופך בתמיה. ובתחילה צריך אתה לחזור לו ממונו שלקחת ממנו ברמאות, ואז תוכל לסגף עצמך. הא חדא, ועוד, אפילו יהיבנא לך שטותך שאתה סבור להתכפר בתענית בלבד, הגד נא לי באיזה יום אתה מתענה. השיב לו, מה שאלה, ביום כיפור, ביו"ד בתשרי. עניתי ואמרתי לו בקול רם, מה לך לטיפשות גדול כזה להתענות בימי הקיץ ולעשות אז יום כיפור, הלא טוב לך לברור י' בטבת או ט"ו בשבט, ימים קצרים, ומי ציווה לך להתענות יום ארוך. והתחילו כל העומדים לצחק עליו ונשאר כאלם, ואמר לא אטעון עמך.

ופעם אחת נסעתי על נתיב הברזל וישב אצלי איש אחד מגודל זקן כצורת איש יהודי ובתוך הדברים החציף פניו נגד כל היושבים שם ואמר שאינו מאמין בדברי חכמים  כי אם בתורה שבכתב לבד. ושאלתי לו האתה מניח תפילין. חרה לו מה זו שאלה, וכי אהיה בלא תפילין. חזרתי לו אל ירע בעיניך אם אחלה להראות לי צורת תפילין שלו. חרה עוד יותר, מה תשאלני שאלות כאלו ומי ראה מעולם תפילין משונות בצורות צורת תפילין שלי יפים מאשר לך ורצועות נאות מחירם סך כך וכך. על זה עניתי לו וכי אין נזק לתת סך הרבה כזה בעד תפילין, הלא טוב היה לך לקנות חבל בעד שני פרוטות ולקשרו בידך ובראשך לקיים 'וקשרתם', וכי מי הגיד לך כי על תפילין כאלה ציווה ה' יתברך בתורתו. אתמהה. והיה לשחוק בעיני כל היושבים ולא ידע להשיב. מעתה יתר לבב איש ויחרד מה לעשות היום לגדל בניו רק בתורת ה' למען ידעו להשיב הכופרים המתרבים יום יום בכל אשפה ובכל מקום סרוח מוצאים כופרים. מכנים עצמם 'פיליזאפען' ואיך יוכלו לעמד נגדם בלי תורה. ופעם אחת שמעתי כופר חצוף אחד אמר לאשה יראת ה' 'מה תדבר ממשיח ואיך נזכר מזה בכל התורה כולה'. ומעיד אני כי הכופר הזה לא ידע אפילו פסוק חומש אחד מכל התורה, וברוב עזותו החציף לדבר כאילו הוא בקי בכל התורה. ומה תוכל האשה להשיבו, כי היא גם כן תורת משה להשיבו בפסוקים ובפרשות שלימות המדברים מגאולה העתידה. וזהו שהזהרנו חכמינו ז"ל 'הוי שקוד ללמוד תורה', למען תדע להשיב לאפיקורסים, ומשום דבר זה לבד גם כן החיוב לך לעסוק וללמד בניך תורה.

(תיקון משה, חלק ד, אבות פרק ב, יט)

---

הרב אברהם פולק הי"ד, נולד בח' טבת תר"ל [1869] בבאניהד שבהונגריה לאביו הגאון רבי משה סג"ל פולק ולאמו איטל בת הרב אליעזר הרש סג"ל לוינגר מחבר "בני לוי" על הלכה ואגדה. הרב אברהם התחנך וגדל בתורה ובמידות אצל אביו, ואצל סבו רבי יצחק [זעקל] סג"ל פולק, בישיבת באניהאד. מילדתו חיבב את התורה והתמיד בלימודה, הגיע להבנות מעמיקות וניחן בזיכרון בלתי מצוי, עד שנעשה מהתלמידים המופלגים. אחר כך נסע ללמוד תורה בישיבתו של השבט סופר בפרשבורג, שם השתלם בתורת החתם סופר ובמנהגיו, והיה עילוי גדול, מתמיד עצום ושלם במידות. עוד בטרם שמלאו לו 19 שנה ביקשו למנותו לאב בית דין. לאחר שנשא לאשה את מרת רבקה בת הרב החריף הצדיק רבי יונתן לייב קריצלר, התקבל בשנת תרנ"ז [1897] כדומ"צ של קהילת שומרי הדת בבאניהאד. בהמשך שימש שם כמגיד מישרים, ובמשך כמעט חמישים שנה שימש דיין, מגיד מישרים ומו"צ בקהילת באניהאד, שם עסק בלימוד התורה ובהרבצת תורה בהתמדה והשיב תשובות בהלכה ובענייני שינויי נוסחאות בש"ס ובראשונים. הוא נעשה לאחד מהרבנים החשובים במדינתו, ובחר להישאר ברבנות בעיר אבותיו, בענווה ובפשטות, כפוסק העיר, ובהמשך גם כצדיק העיר. הוא סידר לדפוס והוסיף הגהות וחידושי תורה על ספרי אביו וידבר משה (חלקים א,ב) ותיקון משה (חלקים א,ב,ג,ד,ה), כפי שכתב עליו אחיו, הרב ישראל, בהקדמתו לספר ברכת משה: "רגשי תודה משבחים ומהללים, לך מר אחי מחמדי עטרת ראשי הרב המאור הגדול חריף ובקי הצדיק קדושת שמו תפארתו מו"ה אברהם סג"ל פאללאק נר"ו דין רפש מדבית אבא פרי קודש הלולים, הוא הגבר אשר הטה שכמו לישא בעול הוצאות הספרים הנזכרים הכינם גם חקרם, להפיץ על פני תבל אורם, את הכל עשה בעט"ו בסדר נאה ומהודר, אשריך שזכית לכך".

ועיין בתולדות אביו וסבו, כפי שהביא הרב אברהם  בהקדמתו לספר ברכת משה. לאחר שהספר "וידבר משה" עם ביאוריו הנפלאים ורמזיו לכל שאלות וענייני התקופה, זכה להצלחה רבה ונעשה למורשת הכלל בהונגריה, הודפס שוב ספר זה והודפס ספר "תקון משה" בניו יורק בשנת תש"ג [1943].

לעת זקנתו היה כבד ראייה, וישב ולמד בבית המדרש בעל פה בנוסח מדוייק. הרב אברהם נהרג על קידוש השם, יחד עם משפחתו וקהילתו, באושוויץ בקיץ של שנת תש"ד [1944].

חידושים ממנו הובאו בכתב העת וילקט יוסף, שנה שנייה קונטרס ט"ו, סיון תר"ס, סי' קס"ו; מנחת דבשי, א , סי' ט; ויהי בנסוע עמו נא.

שמועות מפיו הובאו במנהגי בעל החתם סופר עמו' יא; חותם האבות, בראשית ב, עמו' תתלה.

מכתבים ממנו הובאו בזכר זאת ליעקב, א, עמו' ס; קטלוג אוצרות לונדון, 1, פריט 46; מחנה הלוים, א-ב, עמו' 17-18.

תשובה אליו הובאה במי יהודה ,ב, סי' כא; פרי השדה, ד, סי' צח.

הנהגותיו הובאו בבאר שמחה עמו' שי.

מקורות: דף עד ביד ושם, אהלי שם, הקדמות תיקון משה ד' מהדורת תשמ"ח.

וראה "תולדות הג"ר אברהם פאללאק וקהילתו ק"ק באניהד הי"ד, בצפונות ה (תשרי תש"נ), עמו' צב-צח.

הנה ידוע דברי המכילתא וכן הוא בגמרא שבועות, 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכול לשמוע', ואינו מובן לכאורה הכוונה מזה שנאמרו בדיבור אחד.

הנה בפשטות יש לבאר בעזרת ה' על פי המבואר שם בשבועות כ' דנשים חייבות בקידוש היום מהתורה משום דכתיב 'זכור ושמור', כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ונשים כיוון דחייבין בשמירה דשבת, דהיינו לא תעשה דמלאכה, חייבין גם כן בזכירה, דהיינו עשה דקידוש היום ועונג שבת וכיבוד שבת, ועל זה כתיב 'לקדשו', דהיינו דהמצווה הוא דכיבוד שבת ועונג שבת יהיה לשם קדושת שבת. ו"שמור" דשבת הווי אזהרה על לא תעשה דמלאכה בשבת, וגם על זה כתיב "לקדשו", דהיינו דשמירה ממלאכה דשבת לא יהא הכוונה רק למנוחה ועונג הגוף, רק "לקדשו" כדי שיהיה יוכל להשיג השגת קדושת יום השבת ולקדשו בקדושת התורה שנתן הקב"ה לישראל ביום השבת. אם כן יכול בפשטות דזה הכוונה ד"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", דהיינו שנלמוד מזה דשני בחינות אלו, בחינת "זכור" דהווי מצוות עשה דשבת, ובחינת "שמור" דהווי לא תעשה דשבת, הכל באופן אחד שיהיה "לקדשו" לשם קדושת השבת כמבואר.

ועוד יש לבאר הכוונה בהא ד"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", ובזה יש לבאר הא דכתיב בדברות הראשונות גבי "זכור" טעם דשמירת שבת הוא לזכר חידוש העולם ע"י ה' יתברך ובדברות האחרונות גבי "שמור" כתיב שם דטעם שמירת שבת הוא משום זכר ליציאת מצרים. והיינו דלכאורה אינו מובן הא דכתיב בדברות אחרונות "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך וכו'  ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ד' לעשות את יום השבת". ולכאורה איזה שייכות יש לציווי דשבת להא דהוציא ה' יתברך את בני ישראל ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה. אבל לפי המבואר בפרקי דרבי אליעזר דבאמת הייתה הגזירה של גלות בני ישראל במצרים לארבע מאות ושלשים שנה, כדכתיב בקרא "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים" וכו', ועיין בפירוש רש"י שם שכתב דאם נחשוב מלידת יצחק אין כאן אלא ארבע מאות שנה וחסר עוד שלשים שנה גירות, אלא על כרחך דהחשבון גירות מתחיל תיכף מגזירת ה' יתברך בברית בין הבתרים. עיין שם. וראיתי מכבר בשם בעל או"ת זיכרונו לברכה שכתב דשפיר יש לומר דאין החשבון גירות מתחיל אלא מלידת יצחק ולא היה אלא ארבע מאות שנה, אלא כיוון שישראל עבדו תחת שיעבוד העבודה במצרים משך רד"ו שנה בלא יום מנוחה בשבת קודש כלל, עד שבא משה רבינו בבשורת הגאולה לישראל במצרים ואז ביקש משה רבינו אצל פרעה לתן להם יום מנוחה ונתרצה לזה ובירר משה רבינו את יום השביעי למנוחה, כמבואר במדרש. ובאמת על יום השביעי שנתקדש בקדושת יום השבת מתחילת בריאת העולם לעניין יום שביתה ומנוחה לבני ישראל, בוודאי יום השבת קודש לא הווי בכלל הגזירה של "ועבדום ועינו אותם" וכו', אם כן במשך הרד"ו שנה שהמצרים שיעבדו את בני ישראל גם ביום השביעי שהיה שבת קודש, דלא הווי בכלל הגזירה, היה חלק שביעית של רד"ו שנה, דהיינו שלשים שנה שנוסף על ארבע מאות שנה של שני הגירות מלידת יצחק משום הכי שפיר מבואר בקרא דמושב בני ישראל היה שלשים שנה וארבע מאות שנה. אם כן לפי זה ולפי מה דידוע בשם האר"י ז"ל על הקרא דלא יכלו להתמהמה, דאלו היו ישראל צריכין עוד להתמהמה תחת עבדות מצרים אפילו זמן קטן, אז חלילה לא הייתה להם תקומה. אם כן קדושת יום השבת קודש ביום השביעי שעל ידי זה נגמר אז החשבון של שני הגירות מלידת יצחק ובצירוף של שלשים שנה בעד ימי השבת קודש ששיעבדו בני ישראל במצרים היו עיקר הגורם של יציאת בני ישראל ממצרים, אם כן שפיר מבואר בקרא דכתיב "וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך ד' משם ביד חזקה ובזרוע הנטויה", והיינו כדי למהר הגאולה משום דלא יכלו להתמהמה. אם כן חיוב השביתה דשבת קודש היה עיקר הגורם אז של יציאת בני ישראל ממצרים, אם כן לפי זה שפיר מבואר דלגבי "שמור", דמשמעות הוא לעניין לא תעשה דמלאכה כתיב שם, דשבת הוא זכר ליציאת מצרים, כיוון דהזכר הוא שעל ידי שלא נחו בשבת קודש במצריים מעבודת פרעה, משום הכי היה מצטרף החשבון בשנים לזמן הראוי לגאולה. אבל לעניין "זכור" בדברות הראשונות דמשמעות הוא על מצוות קידוש היום דשבת, אין זה שייכות ליציאת מצרים, אלא דזהו זכר לקדושת שבת קודש שברכו וקדשו אותו ה' יתברך שנח ביום השביעי כדכתיב שם. ובזה דמבואר לעיל אמרתי לבאר שפיר הא דכתיב כבי "שמור" "כאשר צוך" וכו', והיינו דידוע דרש דחז"ל ד"כאשר צוך" וכו' הוא במרה שנצטוו בני ישראל על שמירת שבת. ובאמת מדוע רק שמירת שבת נצטוו תיכף במרה קודם נתינת התורה. אבל לפי מה דמבואר דעיקר גרם ליציאת מצרים היה משום דבני ישראל צריכין לשבות ביום שבת קודש, לא הווי יום שבת קודש בכלל הגזירה של "ועבדום" כו', אם כן לפי זה שפיר הזהיר ה' יתברך לישראל על שמירת שבת קודש תיכף לאחר יציאת מצרים וקריאת ים סוף במרה, דאם לא כן היה קטרוג על בני ישראל דנגאלו בשביל שנצטרף לחשבון יום שבת קודש, דהוא יום שביתה לישראל, ואחר כך כשיצאו ממצרים אינם שובתים ביום שבת קודש. אם כן מבואר שפיר דדווקא גבי "שמור" בדברות השניות דכתיב שם דיום שבת קודש הוא זכר ליציאת מצרים משום ד"שמור" הוא מורה על שביתה ממלאכה, שפיר כתיב שם "כאשר צוך" וכו', והיינו במרה, דבשביל זכר דיציאת מצרים נצטוו במרה על שביתה ביום שבת קודש. ובזה אמרתי לבאר שפיר הא דאמרינן על פי נוסח אשכנז של ברכת הקידוש דשבת "כי הוא יום תחלה למקראי קודש" וכו', וזה הוא הנוסח של רש"י הקדוש, כמבואר בפירוש רש"י ברכות מ"ו עמוד א, עיין שם. והכוונה הוא על פי מה דמבואר דהא דנצטוו בני ישראל על שבת קודש במרה קודם לצווי של שאר יום טוב מקראי קודש שנצטווה בסיני, הוא משום דשבת קודש, כיוון דהוא זכר ליציאת מצרים, משום הכי נצטוו תיכף במרה, וזה הוא כוונת הנוסח "כי הוא", יום שבת קודש, "תחלה למקראי קדש", דהיינו שנצטווה תחלה לשאר יום טוב משום "זכר ליציאת מצרים", והיינו כיוון דשבת הוא זכר ליציאת מצרים משום הכי נצטוו בני ישראל על השבת במרה כמבואר.

אבל לפי המבואר דהא דשבת הוא זכר ליציאת מצרים, אם כן שפיר מבואר זה בהא דכתיב בדברות השניות "וזכרת כי עבד היית במצרים ויוציאך" וכו'. אבל הא דכתיב אחר כך "על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת", אינו מובן כלל, דמשמעות הלשון "על כן" משמע דרק בשביל זה כדי שיזכור את יציאת מצרים היה הציוי של שמירת שבת לישראל ובדברות הראשונות מפורש שם דטעם השבת הוא משום "כי ששת" וכו'. ועוד דבלאו הכי אינו מובן הא דכתיב "על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת", דהלשון "לעשות את יום השבת" אינו מבואר כלל, דלכאורה, היה יותר מבואר לכתוב הלשון "לשמור את יום השבת".

לכן נראה לעניות דעתי בעזרת ה' לבאר הקרא לפי דעת הראשונים, דהיינו דעת התוס' והרי"ף והרא"ש ושאר הראשונים דסבירא ליה דתוספת שבת דאורייתא הוא, וכן קיימא לן להלכה כמבואר דעת הטור והשלחן ערוך באורח חיים סימן רס"א, אם כן שפיר יש לבאר הקרא זה דכתיב "וזכרת כי עבד היית במצרים יוציאך" וכו', דהיינו כיון דשביתת השבת הוא זכר ליציאת מצרים כמבואר "על כן צוך" וכו', זה קאי על ציווי של תוספת שבת בין מלפניו ובין מאחוריו, דבשביל זה שהשבת הוא "זכר ליציאת מצרים" והיה גורם לגאולת מצרים, משום הכי צוך הקב"ה לעשות את יום השבת. והיינו שבני ישראל יהא עושים הזמן של תוספת שבת שיחול על זה קדושת יום השבת בין בכניסת יום השבת ובין ביציאת יום השבת ושפיר שייך על זה הלשון "לעשות את יום השבת" לפי המבואר במכילתא, רבי אלעזר בן פרטא אומר מניין שכל המשמר שבת מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, דכתיב "ושמרו וכו' לעשות את יום השבת". והיינו, כיוון דכל המשמר שבת כהלכתו בוודאי הוא זהיר גם בזמן של תוספת שבת בין בכניסתו ובין ביציאתו, דמחוייב מדאורייתא, וכיוון דבזמן של תוספת שבת הוא עושה זה ליום השבת, משום הכי גם הזמן של יום השבת גופא נחשב כאילו הוא עצמו עשאו את יום השבת. ושפיר יש לבאר זה על פי המשנה, דמבואר בפרק קמא בבא בתרא דף ד' עמוד ב', דתני התם, המקיף את חברו משלש רוחותיו, דאין מחייבין את הניקף לשלם בעד הגדר, עיין שם דטעמא הוא משום דהניקף לא ציווה לו לגדור. ומבואר שם במתניתין דרבי יוסי אומר דאם עמד ניקף וגדר את הרביעית, מגלגלין עליו את הכל. וטעמא הוא כמו שמפורש בגמרא שם משום דבזה גלי דעתיה דניחא ליה במה דגדר חבריה, משום הכי חייב לתן חלקו על זה דגדר חבריה כמו שעשאו הוא בעצמו, עיין שם. אם כן הכי נמי לעניין שמירת שבת, אם הוא משמר שבת כהלכתו, דהיינו עם הזמן של תוספת שבת בין בכניסתו ובין ביציאתו, הרי בזה שהוא מוסיף הזמן תוספת שבת על זמן של עיקר השבת מגלה דעתו שהוא מקבל באהבה וברצון את שמירת כל השבת. אם כן כמו התם גבי גדר, כיוון דניקף הוסיף לגדור את הרוח הרביעית, מחויב הניקף לשלם גם בעד שלשה רוחות שגדר המקיף כאילו עשאו הניקף. אם כן מכל שכן לעניין שמירת שבת, הווי כאילו המשמר עשאו כל השבת. אם כן שפיר מבואר הקרא דכתיב "וזכרתי כי עבד היית במצרים" וכו', היינו כיוון דשביתא בשבת קודש ממלאכה גרם ליציאת מצרים, כמו שמבואר דשבת הוא זכר ליציאת מצרים, משום הכי ציוה הקדוש ברוך הוא אתכם להראות גילוי דעת שאתם מקבלים את שמירת השבת קודש באהבה וברצון בזה שאתם עושים את הזמן של תוספת שבת שיהא חל על זה קדושת שבת כמו העיקר שבת, ובזה יהא חל על זה קדושת שבת כמו העיקר שבת, ובזה יהיה נחשב כאילו אתם עושים את כל יום השבת, משום הכי שפיר מסיים הקרא "על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת", היינו בתוספת שבת שאתם עשים הווי כאילו עשיתם את כל יום השבת.

(מטעמי יצחק ח"ב, דף ק"כ עמוד ב')

---

הרב יצחק בורשטיין, תלמיד חכם, גאון גדול ומפורסם, נולד בלאמזא לאביו הנדיב רבי שלמה בורשטיין, בשנת תרכ"ט (1869). למד תורה מפי הלמדן הלומזאי המובהק רבי שלמה פיונטניצקי, מחבר "נחל הערבים" על מסכת ערובין. עוד בצעירותו התפרסם בכישרונותיו המצויינים ובקיאותו הגדולה בהרבה ממסכתות הש"ס עם פירוש רש"י ותוספות כמעט בעל פה. בגיל 15 נשא לאשה את מרת יענטא בת הלמדן הגביר והנדיב הלומזאי ר' צבי דוב גלצינסקי. לאחר חתונתם עבר לקוטנה והשתלם בתורה אצל רבי ישראל יהושע טרונק אב בית הדין שם. עוד לפני שהגיע לגיל עשרים הוסמך להוראה מאת הגאון רבי יצחק אלחנן, רבה של קובנה.

בשנת תרנ"ד (1894), בהיותו בן 25, נתמנה לכהן כרב בפנטנציא הסמוכה ללומזה, ושימש בתפקידו זה במשך אחד עשר שנה, בהם התמיד בלימוד תורה, נפגש תדיר לעסוק בתורה יחד עם חכמי הישיבה הלומזאית והיה מבאי ביתו של הגאון רבי מלכיאל צבי טננבוים, מחבר ה"דברי מלכיאל". משנת תרס"ה (1905) כיהן כרבה של אוסטרולנקה, התפרסם  כאחד מגדולי רבני פולין והיה משיב בענייני הוראה והלכה לרבנים מובהקים מקרוב ומרחוק. בסיום הקדמת ספרו "מטעמי יצחק" חלק שני (וורשה, תרח"ץ), הוסיף וכתב "ואשפוך שיחי לפני יוצרי ובוראי רחום וחנון ראה במצב עם הישראלי כי היינו ללעג ולקלס בגויים ורחם עלינו למען כבוד שמך שלא יתחלל שם הקודש עוד ותוציאנו ממצוקותינו ותעלנו לארצנו ברננה ויתעלה כבוד שמים בשום ה' את שיבת ציון ב"ב אמן". ספרו זכה לתפוצה גדולה בעולם הישיבות ובין הרבנים.

רבי יצחק בורשטין נמנה עם הרבנים שתמכו באגודת ישראל (ראה קובץ הסתדרותי של אגודת ישראל התרע"ב התרפ"ג, עמ' 24-26) וכן היה בין הרבנים שקראו לתמוך בקרן הקיימת לישראל, לאחר הקמת "מחלקת חרדים". בזמן המלחמה היה בגטו וורשה, משם נשלח למחנה ההשמדה טרבלינקה ונספה בשנת תש"ג 1942. הי"ד. בתו רבקה נשאה לבן דודה רבי אברהם בן רבי יוסף בורשטין.