מסתירה יביא בנין, ממר יצא מתוק / הרב אברהם משה וויטקינד הי”ד

מחורבן לבנין

להתחדשות הכוחות

“אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים” (שיר השרים ב’).

 נקדים נא בזה את מאמרם ז”ל (נדה ט’) מי יתן טהור מטמא לא אחד, לדברי רבי מאיר דם נעכר ונעשה חלב, ורבנן אמר רבי יהודה אלו שכבת זרעו של אדם, שהוא עצמו טמא לאדם הנוצר ממנו הוא טהור. עד כאן. והנה כחזון היצירה הכללית של ההפראה הטבעית הזאת, אנו רואים גם בכל קורות־העולם ומאורעות העליליה הגדולים, מטמא יוציא טהור, מרעות תבאנה טובות, ומיסודות עכורים תכון לה ההשגחה בנינים נהדרים ומוצקים בעולם. נורא עלילה הוא על בני־אדם!

והנה העמים בכלל משולים לחיות, כמו שכתוב גור אריה יהודא, דן נחש עלי דרך, בנימין זאב יטרף, וכמו כן משולים הם גם לשרצים שונים. ובמצרים כתיב (שמות א’) “ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד”, שעניינו הוא לא רק הריבוי הטבעי של העם על שם טבע השרצים היולדות הרבה בפעם אחת, כי יש בזה עוד הוראה אחרת, והוא על פי מה שמצינו במעשה בראשית על הפסוק “ישרצו המים שרץ נפש חיה”, פירש רש”י ז”ל, “כל דבר חי שאינו גבוה מעל הארץ נקרא שרץ”. ולפי זה אפשר לאמר כאן רעיון זה, כי אחרי שיוסף ואחיו וכל הדור ההוא, לרגלי התפתחותם הרוחנית הגבוהה, לא היו מסוגלים כלל בטבעם לשעבוד קשה שהתחיל במצרים, על כן הדגישה בזה התורה את חסדי ה’ הנאמנים לעולם, כי לדור זה שבו התחיל השעבוד שהתחיל במצרים קרא הקב”ה לדור בלי ידים גסות שיהא ראוי לעבוד בחמר ובלבנים שהיו כשרצים הללו, שלא היו גבוהים הרבה מכל ענייני הארץ הקרובה להם. ובמלת “וישרצו” הדגישה תורה להורות את הנמיכות הרוחנית של הדור ההוא, שזה היה אז צורך השעה לדור־השעבוד למען יעצר־כח לשאת את המשא שהוטל עליו. ולפיכך אפשר לאמר כי לא רק ישראל בשעתם, כי אם גם כל קיבוץ עממי שריבוי הפראתו הטבעית גדולה וגם קרוב הוא אל ענייני הארץ הגסים ולתפקידים מעשיים נמוכים קרויים בנידון זה בחינת “שרצים”.

והנה משה עלה למרום והוא רואה ושומע שם הרבה מאד. הוא רואה שם לא רק את המנורה היפה, לא רק את הצדדים היפים והמאירים שבבריאה, כי אם גם את השפעת השרצים, את השפעת החיות הטמאות בארץ, איך שעמים זרים, אומות נכריות, הנמוכים הרבה בהיותם קרובים אל ענייני הארץ הגסים, מבלי להגביה את עצמם כלל למעלה מעל הארץ, ולהם ניתן איפא כח־אדיר גדול והשפעה עצומה על העולם כלו. ומשה רבנו עליו השלום מתקשה על זה הפלא ופלא, למה זה יתן הקב”ה יצירה וחיים, קיום וממשלה, לשרצים הטמאים האלה? ואז מראה הקב”ה למשה באצבעו על השרצים, לאמר כי אצבע אלהים הוא לתת דווקא לשרצים הללו, לקיבוצים העממים הללו את כחם ופעלם עלי־תבל, לפי שבהם, בכחם ובממשלתם, צפונה וצרורה תעודה לישראל עמו. “וזה לכם הטמא”, גם הטמא הוא לכם, לטובתכם ולהנאתכם, כי מטמא יוציא טהור, מסתירה יביא בנין, ממר יצא מתוק, כמו שכבושי נבוכדנצר שכבש את העולם כלו, הולידו אחר כך את ניצחון כורש, ומכבושי סיחון מלך האמורי זכה אחר כך ישראל, ומכבושי נמרוד יצא ניצחון אברהם, כן איפא מתנהגים כל חזיונות ההשגחה בכל דור ודור, גם הטמא הוא לכם, וזה לכם הטמא!

(תועפות ראם, ח”ב, מאמר טו, פרק ד מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 32

נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי – על בסיס דברי תורה הבנויים ומתוקנים עם יסודות מהררי קודש, ניתן לבנות בנין המאיר / הרב צבי לוסטיג הי”ד

הנר והאור

נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי. אם נאמר נר למה נאמר אור, ואם נאמר אור למה נאמר נר אלא אמר דוד כשאני מתחיל בדברי תורה מעט אני מתחיל בהם וכשאני נכנס בתוכו שערים הרבה נפתחים לי (ילקוט תהלים קי”ט רמז תתע”ח).

דרכי מחברי חבורים וכוהני ספרים, להקדים אמרים, נעימים וישרים, להסביר ולהטעים לברר ולבאר, על מה חבורו ארג בשפר, על איזה דרך דבריו יסד, אם בעמקים שדד, לירד במצולות ים בעיונים, לצלול ולהעלות סברות עמוקות ומענינים, או בבקיאות במרחבי חכמה הרחיבו גבולם, ובנצורות ישנות פתחו אולם, או בדרכי חריפות דרך קשתם, ובששר הפילפול משחו עיטם, כי מי אשר בעומקי העיון גדלו והצליחו ועשו פרי, או בבקיאות צברו כרי, או אם בדרכי הפילפול חזקו וגברו, בפליאות וחידות עברו, בתורת תמימה לפלפל ולסלסל, ובחריפות דבריו לכלכל, כי חצבו עמודיה שלשה אלה, חדושים, בתורה על ידיהם להעלות מעלה, לידע ולהבין ולהשכל, תורת ה’ אשר בעבורה עולם שכלל, הלכה לברר ולהבהיר, פלאות להזהיר ולהצהיר, עומק מושגים להשיג בבהירות עיניים לאנהירות, הן הנה קצות דרכי התורה, ללמוד וללמד ולשמור במורא, בעזר צר צורה ועולם ברא, ולעם קדושו נתנה באזהרה, לחשוב מחשבות עבורה להגדיל תורה ולהאדירה.

וכאשר אמשש בספרי הכתובים מזה ומזה, זחלתי כי לא אמצא דבר אשר יאמר עליו כי הוא זה, האח! חזותי ראיתי, יגעתי ומצאתי, סברה עמוקה משאיל, כי אולי מבין סברותי ומלול, ואם קולי אתן ברחובות, חזו וראו מפעלות, כי חדשות דליתי במטמונות, מלתא חדתא דמיתי בדמיונות, סבבו עלי רעיונות, אם כי דברי טובות הנות, אולי נמצאו בספרים שונות ויחשדוני מקנאי קנאות להמצא כגנב במחתרת, לגנוב חס וחלילה מזר לכחש וללבוש אדרת, ואם ישאו בידך מחידושים אשר חשבת לעליונות, הן הנה אשר העלית קמשונות, ואם בדעתי אחשב חשבונות, אמת כי כל אלה מידי נפולות, אמנם על דרכי הפילפול עשיתי גדולות, לקשור חבל בחבל נימא בנימא ליפות, ושזרתי וארגתי מחוטים טוויות עניניים מפליאי פלאות, אשר לחיך הנם מתוקות, ושפתים משוקות וללשון יערב ערבות, הדר וענף עץ עבות, ודברי חכמים וחידות, על ידיהם מתאימות, ישבונו בקרבי שרעפי, ואספוק אל כפי, ואשוב אל לבי הן עודני באבי, האם קניתי בינה, האם בתורה לנתי לינה, לידע טוב טעמה וסחרה, אם מגדלי פורח באוירה? ואולי כמוץ אשר רוח תדפנו, בנינך הננו, לדלג גבעות והרים רמות, רחוקים לקרב בזרועות, והנם כל אהד על כנם בניות, ובאת לעקור נטועות, ליטע ולהיותם יחדיו שכונות, להיות אחדים וזוגות, ויינך לא במים של תורה מזיגות, ואשר אחשב לישרים ומסולאות, ממטבע של חכמים נפסלות, ואשר אפאר לחדוד ועקומות מחליקות, מלאים פגומות וצפורן מחגירות, ואולי בעבור תפארה, לראות חידושים בזיו והדרה, דלגת שור וחוג האמת רגלך מעברת, כדי שהחידוד לבל תהי נעדרת, ואם לתוכן עין חודרת עוברת, יראה כי מלאתם בקנה עופרת, ואם כן למה לחוקם במחברת, אם שלשה אלה עיקרים הנזכרים, מחיבורך נחסרים. אכן אחרי שובי ניחמתי, ומלכלות עטי מאנתי, ומלחרוט עלי גיליון לא מנעתי, דברי תורה אשר נטעתי, בעזר הבורא אשר חנן דעתי, שאם בכללות הדברים לאמת לא יתאחדו, קרסולי בעזרת ה’ לא ימעדו, ואם נכוניות התכללותם לא אחליט, ממצוא בהם דברים נכונים לא אמעיט, ישרים וברורים, ודברים נאותים בהם גרורים, הערות שונות טובות הרהורים, בקודש יסודתם, ודברי בהם חקקתי מישבותם, ומהם פריו הוצאתם, ליפותם לנאותם, אחד פה ואחד פה נמצאים, הערות שונות באילת אהבים, בשכליים נמשחים ונבללים, דברים חשובים ולא נבטלים, קיימים ולא נמללים, ואם זוטר מיליי, פעם או פעמיים, אחד המרבה והממעיט בלבד שיכוון לבו לשמים,. וכבר ידוע מפי ספרים וסופרים תרשישים ואראלים, שדברים אשר בכוונת הלב מאוד מעולים, וגבהו מעלתם אם בפז מסולאיםף גם אם יחסר מהם כוונה הראוי כדיאות, ובפני עצמם אינם כדאיות וראויות, לזכות להבא על ידם פני מלך לראות מסייעות, להגיע אל הקודש ואל המחוזות, לטהר לב ולזכך מחשבות, כמו שאמרו רבותינו הקדושים והטהורים אשר באורם נראה אור ונלך מישרים, לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה שמתוכה בא לשמה באמת, לעסוק בתורה אשר חיים מנעמת. אמן כן יהי רצון.

ועל פי הנ”ל אחשבה לדעת בכוונת הכתוב הניצב בפתח דברינו נר לרגלי ואור לנתיבתי, כי כבר האריך הבעל עקידה (בפרשת וישב) כי פעולה אשר יפעלו מבלי משים למטרת תכליתה נקרא חשך, שהיא העדר האור, אם כן בראשית השקפה ימס לב המתעסק בתורה עמוקה משאול, ואיך יגיע לתכליתה להבינה ולהשיג, פעולת פועל בלתי בעל תכלית יתברך שמו ויתעלה. אמנם באמת ידוע מדברי חז”ל כי כל הגה ודיבר בתורה הקדושה הוה קומה שלימה וכל מחשבה והרהור בדברי תורה מועילה. והנה נתיב הוא הדרך המשמש להולכים להגיע על ידה למטרת חפצם. ואם כן הנתיב הוא רק אמצעי להתכלית ולא יפול עליה תכונת אור כנ”ל. ולזה אמר הכתוב נר לרגלי דברך, כלומר, אם נרי הם דברך, דברי תורתו, אורייתא וקב”ה חד, אז אור לנתיבתי, אפילו דברים שאינם תכליתיות ורק להגעתה הם משמשים, כמו הפילפול בהויות וקושיות ופירוקים שהם הנתיב להוציא הלכה ברורה אפילו הכח הם בחינת אור בפני עצמם, וזה ואור לנתיבתי, והבן. וביתר ביאור על פי זה יבואר גם כן הילקוט הנ”ל, דהנה מעיקר לימוד התורה הוא לייגע להבין טעמיה וסברותיה, לפלפל ולסלסל בה, כמו שכתב הט”ז אורח חיים סימן מ”ז בטעם ברכת התורה בלשון לעסוק בתורה, שהעיקר הוא התעסקות משא ומתן בתורה. יעויין שם.

ואדמו”ר הגאון הקדוש מאורן של ישראל, איש אלקי מרן חיים אלעזר שפירא הכ”מ זי”ע האבד”ק מונקאטש יצ”ו כתב לפרש פסוק בחקתיך אשתעשע לא אשכח דבריך (תהלים קי”ט) דמבואר במדרש חז”ל דלכן נברא השכחה, דאם לא היתה שכחה, אדם שונה פרקו ולא ישכחה ולא ילמוד אחר כך. ואמנם הא תינח מי שלומד בפשטות, אבל מי שלומד ע”י פילפול משא מתןן, כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא טעם, ואף אם לא ישכח יחזור וילמוד, וזהו בחקתיך אשתעשע, אם הם בחינת שעשועין פילפולא דאוריתא, אז לא אשכח דבריך. עד כאן דבריו הקדושים, זי”ע. כי על ידי פילפול התורה נתרחב השגת התורה, ותורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק, מגינא ומצלא, והוא הכלי חמדה שניתן להם לישראל בבחינת כלי שרת שמקדשין.

ויש לפרש מקראי קודש (שמות ב’) וישמע אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב וירא אלקים וכו’ וידע אלקים. דהנה אמרינן בש”ס כריתות כ”ג דכלי שרת מקדש פסולים, יעויין שם, דהיינו קדשים פסולים להקריבן כלי שרת מקדשן, ועיין מה שכתבנו בזה בסימן א’] ואמנם דוקא הני פסולי דהוה פסילן בקודש כמו מזבחין הפסולים בקודש, היינו פסולין שנעשו לאחר שהם קודש, אבל פסולין שנעשו קודם שנעשו קודש אין המזבח מקדשין. יעויין ש”ס נדה (דף מ”א), והדא הוא דכתיב “כלי שרת”. והנה התורה הנקראת כלי חמדה היא בחינת כלי שרת. ועוד מצינו במדרש חז”ל לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו’, דהוה השלום גם כן בבחינת כלי, כלי שרת, ועל זה נאמר חבור עצבים אפרים הנח לו, שעל ידי השלום מקדשין להקריבן לאביהם שבשמים, וכן על ידי התורה. והנה בעת שצפה הקב”ה את הקץ לגאול את ישראל ממצרים, לא היו ראוים מזכותם שהיו מהם נטמאים בטומאת מצרים, ואם כן לא היו ראוים לגאולה, דהוה עליהם שם פסולים. ואך על ידי השלום, דהוה כלי שרת מקדש פסולים, היו ראוים על ידה ליגאל. ולזה כשראה משה שיש בהם דלטורין, אמר אכן נודע הדבר על מה שלא נגאלו עוד, כיון שאין להם שלום, אם כן אין ראוים להיות קדוש לה’, ולזה אמר משה לה’ מי אנכי כי אלך אל פרעה וכו’, באיזה זכות, כפירוש רש”י, כין שאין להם שלום ואם כן אין ראויים להתקדש, ולזה השיב לו הקב”ה וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה (שמות ג’) הכוונה נהי ללא היתה להם מדת השלום, מכל מקום  מכוח התורה שיקבלו על ההר, זה דהוה גם כן בחינת כלי שרת וזה מקדשם להיות מפקיע מידי שעבוד. ואמנם הנה הא תינח לאחר שקבלו התורה שהוה עם קדוש לה’, נחשב לזה לפסולי בקודש שיהיה כלי שרת מקדשן, אבל במצרים קודם מתן תורה, הרי לא הוה פסילו בקדש, דהא חטאו קודם שקבלו התורה ואם כן לא מהני להו קדושת כלי שרת. ואמנם הנה כבר התחילה קדושת ישראל מימי האבות, שהיה להם דין ישראל, ואם כן מה שחטאו אחר כך הוה פסולי בקודש ושפיר מהני להו כלי שרת להתקדש על ידי התורה. ואך הלא לכאורה אכתי הוה שלא בזמנו, שלא נשלם הזמן, אך כלי שרת מקדשין אפילו שלא בזמנו. ואך התוספות סוכה (לף נ’) כתבו דאפילו כלי שרת מקדש שלא מדעת וגם מקדש שלא בזמנו, אבל שלא בזמנו ושלא מדעת תרוויהו בהדי הדדי לא מקדש, יעויין שם, ועל פי זה אפשר לכוון במקרא קדש הנ”ל וישמע אלקים את נאקתם, שראה גודל הגלות ועלה לגאלם ואף דלא היו להך זכות, ואם כן הוה בגדר פסולים, ואך הלא -יקבלו התורה והתורה היא כלי שרת ומקדשן, ואך הלא אכתי קודם קבלת התורה לא הוה פסילו בקודש, ולא מהני להו כלי שרת, לזה אמר ויזכור אלקים את בריתו את אברהם וכו’, שכבר כרת ברית עם אברהם ומאז התחילה קדושת ישראל ושפיר נחשב לפסילו בקודש ושפיר מהני כלי שרת לקדשן, ואך אכחי הוה שלא בזמנו, לזה אמר וידע אלקים, דהוה בחינת לדעת ושלא בזמנו לדעת שפיר מקדש, ודו”ק, ואתי שפיר.

ונחזיר לדידן, דאמנם לימוד התורה הוא שיהיה בנוי על הקדמות אמיתות מגדולי רבותינו, ויותר שההקדמה קרובה למרכז האמת, כן הוא האמיתות התולדה. והנה דברים אשר יצאו מכוח אל הפועל הם נקראים מעט, כי כל דבר אשר יצא מהכוח אל הפועל הוא מוגבל כפי שיעורו, אבל דברים אשר הם עדיין בכוח ולא יצאו לחוץ, הם נקראים הרבה, כי הם עדיין אינם מוגבלים. וידוע מספרים הקדושים כי הבלתי מוגבל בכלי גדלה ורבה מהמוגבל בצד זולת צד, כי למה שבפועל ומוגבל בכלי הוא בפועל נאחז בכלי. והנה נר היא הכלי המאיר ומשותף משמן ופתילה וכלי המחזיקם ואם משותפים כראוי שמן ופתילה טובה אז חיש מהר יזרח אור הישר. ולא כן אם אינו מתוקן כראוי, ירפרף אורו בעקלתון הגבהה למעלה ולמטה. ובדמיון הזה הוא בדברי תורה, אם מתוקנים ההקדמות יסודתם בהררי קודש, ועל זה יבנה בנינו אז יזהיר אור נתיבתו להאיר באור מאיר, ולא כן בהיפך. ולזה אמר נר לרגלי דברך, אם דבריך, כלומר דברי תורה הם נרי, הקדמותי הם בחינת דברך, מרבותינו הראשונים וגדולי אחרונים, אז ואור לנתיבתי, אז גם נתיבתי, מה שהוצאתי מהם בחינת אור. ולזה שפיר קאמר המדרש כך אמר דוד כשאני מתחיל בדברי תורה מעט אני מתחיל, היינו כי הקדמותי הם בחינת מעט, מוגבלים בכלי האמת להיות מקורם ממקור קדוש יהלך, ולכן כשאני נכנס בהם שערים הרבה נפתחים לי ממנה.

ועל זה תמכתי יסודתי, בעזרת ה’ יתברך, כי רוב מה שכתוב כאן בנוי על תורת הראשונים וגדולי רבותינו האחרונים אשר מפיהם אנו חיים. ולכן אקווה כי לא נתרחקו הרבה מחוג האמת בעזרת הק יתברך ואדברה נגד מלכים ולא אבוש בעזרת ה’ יתברך. וקראיתי שם ספרי “ידי סופר” להיות ראשי תיבות יכט סופר, לזכרון נשמת חמותי הרבנית המפורסמת בצדקתה מרת יכט סופר ע”ה הרבנית מפה בת הרב הגאון הגדול המפורסם כבוד קדושת מורינו ורבינו הרב שלמה סופר זצל”ה אבד”ק בערעגסאס יצ”ו בן הגאון הקדוש צדיק יסוד עולם מרן אברהם שמואל בנימין סופר זצל”ה, אבד”ק פרסבורג, בן רבינו הקדוש מאור הגולה מרן משה סופר זצוק”ל זי”ע אב”ד קהילת פרסבורג בעל חתם  סופר. וגם להיות שמי נרמז בתוכו, כי ידי סופר עם הכולל כמנין שמי ושם אמי מורתי תחיה צביה בן דבורה, חושבנא דדין כחושבנא דדין.

ויהי רצון שלא נבוש ולא נכלם ואזכה ללמוד ולשמור ולעשות ולהגות בתורת ה’ ויראהו כל הימים, ובימנו יושיע יהודה וירושלים בהרמת קרן התורה וקרן ישראל בביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן.

פה וו’נאמעני יצ”ו ג’ לסדר ויקהל כ”א אדר א’ חצר”ת לפ”ק

צבי לוסטיג בן הרבני הגדול בתורת הרב החסיד המפואר כש”ת חיים זאב שליט”א.

(הקדמת ידי סופר)


 הרב יהודה צבי בן הרב חיים זאב לוסטיג הי”ד, נולד בדעברצין בשנת תרע”ו (1912). הוא למד בישיבת המהרש”ג בסעמיהאלי, בישיבת הרב משה פארהאנד במאקאווע, בישיבת הרב שלמה צבי שטראססער בדעברצין ובישיבת האדמו”ר ממונקטש, רבי חיים אלעזר שפירא. הוא מונה לראש ישיבה שם בשנת תרצ”ט. נשא לאשה את מרת שרה בת הרב אליהו כהן הי”ד רבה של נאמין, ומונה לאב”ד טארפא. ספרו ידי סופר (תרצ”ח), ובו מקצת חידושיו, עשו רושם גדול על הלומדים. 

מקצת חידושיו ומכתבים אליו התפרסמו בכתבי עת רבניים, כגון: הכוכב (תרצ”ה), הכוכב (תשי”ב), ישורון, תולדות ישראל, שו”ת באר משה, חזון נחום, שו”ת מהר”ם בריסק, גינת ורדים ט, כוכבי אור, 

הרב נודע כתלמיד חכם עצום, חריף ובקי בש”ס ופוסקים, שהצטיין בכשרונותיו וחידש חידושים רבים ונפלאים בכל מקצועות התורה. 

בג’ בסיוון תש”ד הובל לאושוויץ עם רעייתו ועם שני ילדיו הקטנים. 

מקורות: הסכמות ידי סופר, הכוכב תשי”ב , דף זכרון באבני זכרון ח”ג וח”ד ובהגהות הירושלמי. וראה קהילות הונגריה ושם הגדולים מארץ הגר.

מספר הצפיות במאמר: 158

בזכות הצדקה והחזקת התורה יגאל הקב”ה את ישראל / הרב קלמן קדישביץ הי”ד

בזכות הצדקה נגאל

האדם נברא בערב שבת, כדי שיכיר חסרונותיו, יפשפש במעשיו ויעסוק בתורה ובמצות, יתקדש וילך בדרך הישר
ברוך ד’ אלקי השמים והארץ אשר ברא את הכל בששת ימי המעשה ובאחרונה ברא את האדם בערב שבת. ואמרו חז”ל (בסנהדרין ל”ח) אדם נברא בערב שבת מפני מה וכו’ שאם תזוח דעתי עליו, אומרים לי יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר כדי שיכנס למצווה מיד. עיין שם. כי האדם אם אין הולך בדרך הישר, הוא גרוע מכל הנבראים שבעולם ויוביל לחרוב כל העולם כולו, מה שאין כן כל הנבראים שאינם יכולים להזיק רק הקרוב להם ולא הרחוק, ולכן נברא באחרונה להראות לו חסרונותיו כי גם המלאכים קטרגו על בריאתו ואמרו מה אנוש כי תזכרנו (בסנהדרין ל”ח) ולא על בריאת שאר הנבראים. (ובעירובין י”ג) נוח לו לאדם שלא נברא משנברא עכשיו שנברא יפשפש במעשיו. עיין שם. אבל כשמפשפש במעשיו ועוסק במצות ובמעשים טובים אזי הוא מבחר הברואים וכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה (בשבת ל’) ולכן נברא האדם סמוך לקדושת השבת שגם קדושת השבת הוא מעת הבריאה, כדכתיב ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו (ובבא בתרא קכ”א) מועדי ד’ צריכין קידוש בי”ד, שבת בראשית אינה צריכת קידוש בי”ד. ופירש רשב”ם שבת בראשית קרי לשבת משום שמקודשת ובאה מששת ימי בראשית. דבשבת ראשונה כתיב בו ביכולו ויקדש אותו עכ”ל. ויום השבת גם בבריאה נשתנה מששת הימים, כמבואר (בסנהדרין ס”ה) נהר סמבטיון יוכיח. ופירש רש”י, נהר אחד של אבנים ובכל ימות השבת שוטף והולך וביום השבת שוקט ונח עכ”ל. בעל אוב יוכיח, ופירש רש”י שאינו עולה בשבת עכ”ל. קברו של אביו יוכיח, ופירש רש”י דטורנוסרופוס כל ימות שבת היה מעלה עשן שהיה נידון ונשרה ובשבת פושעי גיהינם שובתין. עד כאן לשונו. ובמדרש פרשת בראשית פרשה י”א באריכות בזה שטורנוסרופוס בדק מה יהיה מעלה את אביו כל ימות השבת ועלה, וביום השבת לא עלה, ואחר השבת עלה. ושאלו לאביו ואמר לו שאחר מיתתו נעשה יהודי. והשיב אביו שאחר מיתתו בעל כרחך שומר שבת ונח ערב שבת. ומשום קדושת השבת מחויבים לקדשו בכניסתו ולהבדיל ביציאתו, להבדילו מימות החול. ולכן גם האדם אם הולך בדרך הישר מתקדש עצמו (וביומא ל”ט) אדם מקדש עצמו מעט, מקדשיו אותו הרבה. עיין שם (ובעבודה זרה כ’) וקדושה מביאה לידי רוח הקדש.  ופירש רש”י להשרות עליו שכינה. עד כאן לשונו. ולכן היו נביאים בישראל, אבל כשאינם שומרים המצות ובטל הקדושה גורם לביטול האמונה, כי יסוד האמונה הוא תורה ומצות שמביא לקדושה ואמונה.

הקב”ה משנה הטבע לגאולת ישראל
ובפרשת שמות כתיב ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ד’ אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור (ובקדושין ע”א) רבי אבינא רמי כתיב זה שמי וכתיב זה זכרי, לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביוד הא ונקרא באלף דלת. עיין שם. ביאור הפסוק כן, כי מצרים בעת שהיו ישראל שם היו עשירים מאד בכסף ובזהב כי בשנות הרעב בימי יוסף בא כל הכסף מכל הארץ למצרים בעד האוכל ונעשה מצרים ממלכה עשירה וגדולה בעולם, והיאך יעמדו ישראל נגד ממלכה כזו ולמרוד בהם. ולכן אמר הקב”ה למשה שיאמר לישראל ד’ אלקי אבותיכם, שהוא משנה הטבע כמו ששנה לאברהם שהצילו מכבשן האש וכן ליצחק כשאמר לו אבימלך מלך פלשתים לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד ונתייבשו אצל פלשתים המעיינות והאילנות לא עשו פרי. וכשראו כן באו אצלו לפייסו שימחול להם, וכמו שכתוב בתרגום יונתן פרשת תולדות פרשת רביעי. וכן ליעקב הצילו מלבן ומעשיו. ולכן גם לבני ישראל יעשה נסים ושינוי הטבע (ובברכות ז’) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מיום שברא הקב”ה את העולם לא היה אדם שקרא להקב”ה אדון, עד שבא אברהם וקראו אדון. ופירש המהרש”א שם, שאדון מורה על שינוי הטבע, ואברהם הודיע בעולם שהקב”ה משנה הטבע. עיין שם. ולכן אמר זה שמי לעולם, היינו הויה, שפירושו היה הוה ויהיה, זה לעולם. אבל זכרי, היינו אדנות, שמורה על שינוי הטבע הוא רק לדור דור, היינו ב’ דורות, דור של יציאת מצרים ודור של ימות המשיח, שאז ישתנה הטבע, וכמו שכתוב מיכה ז’, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, וכמו שכתב הראב”ד בפי”א מהלכות מלכים. עיין שם. ולדעת הרמב”ם שם קאי על העולם הבא כי הכל נרמז בתורה מה שיהיה עד עולם.

כל מה שיהיה עד עולם רמוז בתורה
ועיין ספרא דצניעותא פה דף נ”ה בביאור הגר”א שם, וזה לשונו והכלל כי מה שהיה והוה ויהיה עד עולם הכל כלל בתורה מבראשית עד לעיני כל ישראל. ולא הכללים בלבד אלא הפרטים של כל מין ומין ושל כל אדם ומה שאירע לו מיום הולדתו עד סופו וכל גלגוליו וכל פרטיו ופרטי פרטיו, וכן של מין בהמה וחיה וכל בעל חי בעולם וכל עשב וצומח ודומם וכל פרטיהם ופרטי פרטיהם מכל מין ומין עד לעולם, ומה שיארע להם ושרשם וכו’, וכל זה כולו נכלל בפסוק בראשית עד נח, וכללו נכלל בפרשה ראשונה עד ברא אלקים לעשות. וכלל כללי הכללים בפסוק ראשון, בז’ תיבות, ז’ אלפי. כמו שכתב בפרק א’, שתא אלפי שני בשתא קדמאה. עד כאן לשון הגר”א. ועיין בזוהר פרשת בהעלתך דף קנ”ב אמר ווי להדיא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומילין דהדיוט, דאי הכי אפילו בזימנא דא אנן יכולין למעבד אורייתא במלין דהדיוטא ושבחא יתיר מכלהו וכו’ אלא כל מלין דאורייתא מילין עילאין אינון ורזין עילאין וכו’ תא חזי מלאכי עלאה בשעתא דנחתין לתתא מתלבשי בלבושי דהאי עלמא, ואי לא מתלבשי בלבושא דהאי עלמא לא יכלין למיקם בהאי עלמא ולא סביל להון עלמא. ואי במלאכין כך, באורייתא על אחת כמה, כיון דנחתת לעלמא אי לאו דמתלבשא בהני לבושין דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל. והאי סיפור דאורייתא לבושא דאורייתא איקרא, בגין כך אמר דוד, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, מה דתחות לבושא דאורייתא וגו’. עד כן לשונו. וכן כתב הרמב”ן בפתיחת התורה וזה לשונו, יש בידינו קבלה של אמת כי כל התורה כולה שמותיו של הקב”ה ומפני זה ספר תורה שטעה בו באות אחת במלא או בחסר פסול. עד כאן לשונו.  ועיין בזוהר פרשת וירא קף קי”ז בשית מאת שנין לשתיתא [לאלף הששי] יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה כבר נש דמתקן ביומא שתיתאה מכי ערב שמשא לאעלא בשבתא, אוף הכי נמי, וסימנך בשנת שש מאות שנה לחיי נח נבקעו כל מעינות תהום רבה. עד כאן לשון הזוהר. ובזה ייתישב מה שרבים תמהו מדוע במאה האחרונה נתחדשו בעולם כל החוכמות שבעולם, כידוע, ולא קודם מזה. אנו רואים שהזוהר שנתחבר זה יותר מאלף וחמש מאות שנה מרמז לזה וזה מופת חותך שהזוהר נתחבר ברוח הקודש.

אתחלתא דגאולה מתעוררת, אך להמשך בנין הארץ נחוצים תורה, תשובה וצדקה
וכאשר ברחמי שמים התנוצץ בימינו עמוד השחר של גאולה אתחלתא דגאולה ונתרבתה העליה לארץ ישראל ועשה פרי. ועיין בסנהדרין דף צ”ח ע”א אמר רבי אבא אין לך קץ מגונה מזה, שנאמר ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, ופירש רש”י מגולה מזה כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר. עד כאן לשונו. וכבר רמז לזה הגאון בעל יריעות שלמה בהקדמה. ועוד רמז לגמרא דברכות דף מ”ט אימתי בונה ירושלים ד’, בזמן שנדחי ישראל יכנס. עיין שם. אך כאשר גרמו העונות נתכסה הישועה לעת עתה, כי לבנין הארץ נחוץ שמירת התורה. ועיין בברכות מ”ט, כל שלא אמר תורה בברכת ארץ לא יצא ידי חובתו. ובירושלמי ברכות פ”א הל”ו, לא הזכיר תורה בברכת הארץ מחזירין אותו, שנאמר, ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו, מפני מה, בעבור ישמרו חקיו ותורותיו נצורו, וגם לזה רמז הגאון הנ”ל שליט”א שם.

ד’ אמר למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה. וקבלת התורה היה קודם ביאת הארץ וד’ רוצה בתשובה. ועיין בספרא דצניעותא בביאור הנר”א שם שכתב שביום הששי בבראשית מרומז הקץ, וסיים שם הגר”א, ואני משביע בחי העולמים שמי שיבין זאת לא יגלה. עד כאן לשונו. ומה שנתרבה הגלות בארץ ישראל מפני הישמעאלים, ואנחנו מחכים לד’ שיפולו כבר. כתב הבעל הטורים סוף פרשת חיי שרה על הפסוק על פני כל אחיו נפל, וסמיך ליה אלה תולדות יצחק, לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים, אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק. עד כאן לשונו. ועיין בסנהדרין דף צ”ח רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב בעתה אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה. עיין שם. ובישעיה א’ ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ופירש הרד”ק ובצדקה שיעשו ישובו לה הגולים ממנה. וזהו ושביה בצדקה. עד כאן לשונו. וכן כתב במצודת דוד, ההשבה מן הגלות תהיה על ידי הצדקה אשר יעשו. עד כאן לשונו. ובזכות הצדקה והחזקת התורה שישראל עושין יגאל הקב”ה את כל ישראל ויביאם לארצינו הקדושה במהרה בימינו אמן.

(מתוך ההקדמה לספר תולדות יצחק)


הרב קלמן יצחק קדישביץ הי”ד, “הצדיק מלוטובא”, תלמיד ישיבת טאלז, מגדולי התורה וההוראה בליטא בדור שלפני השואה, נולד לאביו פסח מרדכי, באנרקסט-לוטבא שבליטא, בסביבות שנת תרל”ח (1888). הוא נשא לאשה את הרבנית מרת שינא טויבא בת הרב יצחק סאקראטאס הכהן. הרב קלמן יצחק נהג ללמוד כל היום בטלית ותפילין.

בשנות גלותו במלחמת העולם הראשונה שכן בעיר יעליסאוועמנדאד פלך דערסאן. אח”כ כיהן כרבה של אנישקט שבליטא. בשנת תרצ”ז (1937) הוציא לאור את ספרו תולדות יצחק ובו הערות על הש”ס, והפוסקים וחידושים, עם הסכמת הרב אברהם דובער כהנא שפירא ורבנים  נוספים.

השמדת יהודי אניקשט החלה בסוף יוני 1941. כשבועיים לאחר הכיבוש צוו כאלפים יהודי אנישקט לנטוש את בתיהם ולעבור לגור בבית המדרש ובחצר שלידו. האנשים הצטופפו בדוחק רב. לאחר זמן מה הוצאו היהודים ליער הסמוך בשיליאליס, שם הוחזקו תחת כיפת הרקיע למשך מספר שבועות בקור ובגשם. רבים חלו וגם מתו בתנאים אלו. הגברים והנשים הוצאו לעבודות כפייה, עד שבסוף יולי הוחזרו כל היהודים ליער ורוכזו שם גם כל יהודי הסביבה. בד’ אב תש”א (28.7.1941) נלקחו היהודים בקבוצות, על ידי ליטאים בהשגחת הגרמנים, לגבעות חול המרוחקות מספר קילומטרים מאנישקט. נאמר להם שהם הולכים למחנה עבודה ובקרוב יצטרפו אליהם בני ביתם. לפני הירצחם התעללו בהם הרוצחים והשפילו אותם תוך שהם מאלצים אותם לבצע “אימוני ספורט” משותים, מתישים ומחלישים, עד לכלות כוחם. עם הנרצחים בקבוצה הראשונה היה גם הרב קדישביץ שנורה עם קהילתו על שפת בור, בהיותו מעוטף בטלית ועטור בתפילין, בקדושה ובטהרה. לאחר מספר שבועות נלקחו לשם הנשים והילדים ונרצחו גם הם. הי”ד.

מקורות: אתרי ההריגה של יהדות ליטא – אתר יוצאי ליטא בישראל, אניקשט – באתר ויקיפדיה, דף עד באתר יד ושם, אתר רבנים שנספו בשואהיהדות ליטא – שלשה כרכים.

מקורות נוספים: רבני ליטא עמ’ 4, פנקס הקהילות ליטא עמ’ 154-155, 344, יהדות ליטא תמונות וציונים עמ’ 95, 235, חורבן ליטע עמ’ 199-200.

מספר הצפיות במאמר: 19

איך יהיה שאתם בעצמכם תריבו ותכו זה את זה, האין די בהכאות המצרים?! / הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי”ד

תיעוד פרעוני

… והנה ג’ דברים צריכים להיות רשומים על כל לב איש יהודי ועל ידם יעמוד כסלע איתן בלב ימים, ולא תשוח נפשו הטהורה תחת חמדת העולם הזה גם בעת אשר ייטב לו, וכמו כן לא תבעתנו פגעי הזמן בעת אשר תרד עליו גלגל הצרות.

א) השגחה פרטית מאת הבורא, כי הטוב והרע שניהם מד’ ואין השאול בית מנוס.

ב) אהבת אחים ורעים אשר עליה ציוותה התורה הקדושה “ואהבת לרעך כמוך” ובא בקבלה כי זה כלל גדול בתורה.

ג) גם בעת אשר אור ההצלחה תופיע עלינו כהילל בן שחר, לא נשכח כי ד’ הנותן כח לעשות חיל, ולא יפתינו יצרנו לאמר כחינו ועוצם ידינו עשו לנו את החיל הזה. וגם בעת אשר ירד עלינו הגלגל לא נאבד בטחונו, ורק נקווה לד’ כי תתחדש כנשר נעורינו ויבאו ימי טובה אשר על ידה יהיו נשכחים ימי הרעים.

… גם אחר מיתת יוסף ואחר שהתחילו צרות השעבוד, הגם כי טבע הגלות והצרות לעורר באיש רגשי אהבה ורחמנות, לרחם ולאהוב את אחיו, אולם לא כאלה היה חלק בני יעקב בעת ההוא, כאשר תורה הקדושה תספר לנו סיבת גלותם ועניים, “ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם, וירא איש מצרי מכה איש עבדי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול, ויצא ביום השני, והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך, ויאמר מי שמך לאיש הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר”.

ופירש הב”ל בתוספת באור משלי, כי בא הכתוב להודיענו שלימות משה כמה הבדל היה במעלות מידותיו ממה שהיה בישראל. כי הנה כשהגדיל משה והתחיל להיות לאיש ונצץ בו כח השכל והידיעה, הגם כי נתגדל בביתו של מלך ולא חסר לו מאומה, ולעומת זה היו בני ישראל שפלים ונבזים בימים ההם עד למטה, ודרך כי כל אחי ראש שנאוהו, אבל לא כן היה הרועה הנאמן מחוקקינו. כי “ויהי בימים ההם”, אשר היו רעים מאוד לישראל, ולעומת זה היו טובים למשה, כי “ויגדל משה”, עלה ונתגדל, עם כל זה “ויצא אל אחיו”. רגשי האהבה לעמו אשר היו עצורים בעצמותיו עוררו אותו לקחת חלק ולהרגיש בצערם. ויצא אליהם באהבה ובאחווה, ולא כפר בהם, כדרך מי שיש לו קרוב עני שכופר בו, רק חשבם לאחיו לעזרם וללמוד מהם מדות טובות. האמנם במקום אשר חשב שימצא בהם שלימות המידות וגרם המעלות שיהיו מתקוממים בגודל לבב לעת הצורך הזה, אדרבה ראה בסכלותם. הסתכל והתבונן וחוקר בינו לבין עצמו על מה עשה ד’ ככה לעם הזה בהיותו השלם שבכל העמים, כי הייתכן לבני מלכים כאלה, לעבוד עבודת עבד בחומר ובלבנים. ויען כי אין הקב”ה עושה אלא מידה כנגד מידה, שפט מזה שאין ספק שיש בהם איזה מידה רעה אשר על ידה באו עליהם הצרות האלו.

ועודנו מתבודד בזה ראה מקרה שממנו דן ההיפך ממה שחשב למצוא אצלם. כי ראה “איש מצרי מכה איש עברי מאחיו” בעוול מפורסם, ואלו היו המצרי והעברי לבדם ואין רואה החריש משה מלהאשים אותם שלא נהפכו אל האויב, כי לא ידעו מאומה. אך לא היה הדבר כן, כי המצרי הכה את העברי, “מאחיו” בין אחיו במעמד כלום והיה מקום לקחת נקום מהמצרי ולבלעו חיים, כי איך יראו ברע אשר ימצא את אחיהם, על כן אמר הכתוב “ויפן כה וכה” סביבות העברים לראות אולי יקום אחד מהם להושיעו, אבל “וירא כי אין איש”, אין איש מהם שם על לב, עד שקם הוא על המצרי והרגו. ואין ספק כי היה נבוך מאד איך ימצא חסרון כזה בעם הנבחר זרע אברהם ובפרט בעת אשר המה בגלות…

ועל כן כאשר ראה משה רבינו עליו השלום שלא נתעורר בהם רגש אהבה לעמוד לעזרת אחיו, היה נבוך בדעתו איך ימצא חסרון כזה בעם הנבחר, בעת צרה כזאת. אולם לאהבתו לעמו הבליג על יגונו ולא חרץ עליהם משפטו, כי חשב שהוא ממורך הלב מחמת כובד השעבוד, כי גם זה הוא מן התוכחה ורדף אתכם קול עלה נדף. ועל כן יוכל להיות כי לא עצרו כח לעשות שום תנועה עם שהכירו היותו בלי צדק ועוול גמור, כי חשבו באם יכו את המצרי ויצילו טרפו מידו אז יעלילו על כללות ישראל עלילות שקר, ויצמיח מזה רעה לכללות ישראל ואולי על ידי כך שמו יד לפה. כאשר שמעתי לפרש “ושקצונו כטמאת הנדה”, דהנה באם נחפש אחרי עוולות ואכזריות הנמצאים בעולם, אז נראה עין בעין כי בני ישראל הם העם הנבחר, מעולם לא נמצאו אצלנו רוצחים ואכזרים כמו בשאר אומות העולם. והנה אצל האומות באם איש מהם ירצח נפש אז הוא בעוונו יומת ולא ישקצו בזה את עמו, לומר כי הנכם רוצחים, רק הוא נכתם בעוונו. לא כן באם יקרה מקרה לא טהור, שאיש יהודי ירצח נפש, אז יאמרו הגויים כי בני ישראל המה רוצחים, ויבקשו לנקום על ידי חטאת היחיד בכללות ישראל. והוא ממש כדוגמת נדה על ידי שרואה טיפת דם כחרדל, כל גופה טמא, כמו כן הוא אצלנו באם איש אחד יחטא על כל עדת ישראל ישקצו. ועל כן אומר “ושקצונו כטמאת הנדה”, כדוגמת הנדה שאמרנו. לזאת לא חרץ עוד המחוקק משפטו להרשיעם. ויצא גם ביום השני לראות אם יתגלה לו עוד דבר כזה, וכשראה מריבת העברים זה עם זה, והוא הוכיחם רשע “למה תכה רעך”, אמר הן אמת שהחשתי ולא הוכחתי אתכם בראותי כי לא לקחתם נקם מהמצרי בהכותו את חבריכם, אבל איך יהיה שאתם בעצמכם תריבו ותכו זה את זה האין די בהכאות המצרים.

גיא חזיון – דבר בעתו לכל תקופות חיי האדם בעולם הזה, דרוש ג – יציאת מצרים

דיין ומו"ץ נייפעסטהרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי”ד נולד בשנת תרנ”ב (1892) לאביו הרב פינחס זצ”ל. בט”ו באב תרע”ג נשא לאשה את מרת דרעזיל בת שלום יוסף.

הרב אברהם כיהן כרב בערים שווינגן (הולנד, בשנים 1924-1930), אנטוורפן (בלגיה) והיה דיין בנייפסט (הונגריה). הוא כתב חיבורים בהלכה, באגדה ומוסר, והספיק להוציא לאור את ספריו בית ועד לחכמים על סוגיות הש”ס ופוסקים (תרפ”ח), גיא חזיון 3 חלקים, ובהם: חלק ראשון (תרפ”ח) וחלק שני (תר”צ) – ספר זה מהווה מאגר לדרשנים העוסקים בשאלות נכבדות בעולמה של היהדות לפי רוח המקום והזמן. הדרשות שבספר לקוחים מהדרשות שהיה דורש בכל שבת קודש לאנשי קהילתו, לשמח את לבם ולעוררם ליראת שמים.

 

וכן הדפיס את ספרו הנותן בים דרך 22 כרכים היו בכתב היד (תרצ”ח, תרצ”ט)  ובהם מובאים ומסודרים למעלה משבעים אלף מאמרי חז”ל ומהווה “ספר שימושי וכיד ימין לכל רב ומורה צדק, דרשן, מטיף ומחבר, כי מאיזה ענין שירצה לפסוק לדרוש או לכתוב, יהיה כל חומר המפוזר בשני התלמודים, המדרשים, פוסקים ראשונים ואחרונים, מן המוכן בידו בלי עמל ויגיעה”. המחבר מציין בהקדמת המהדורה השניה של ספרו זה, שהיתה הצלחה רבה למכירת הספר, ולכן הוא שב מוציא אותו לאור, “למרות שימים אלה לא ימי חפץ המה, ואחינו בני ישראל נרדפים במדינות שונות בלי חשך בתגרת האנטישמיות הנפרזה, וכמובן שבעת צרה ליעקב כזו נחשבו הופעות ספרים חדשים למן סרח עודף ואין מאסף אותם הביתה, אבל ספרי זה יצא מן הכלל, כי תודה לד’ יתברך נתקבל ברצון”. בירחון לקט ששנ”ה שנה ה גליון א (תרצ”ח), כותב המחבר על אודות מכירה מוזלת של ספרו הנותן בים דרך, בכרכים בודדים, בהתחשב בצוק העיתים. דבריו הובאו בספרים נוספים ובהם בשו”ת מקדשי השם.

בהסכמת הרב דוד דוב בעריש מייזליש הי”ד, אב”ד אוהעלי, הוא מתאר את “הרב הגאון החריף ובקי, דורש טוב לעמו מו”ה אברהם לייכטאג וואקסמאן נ”י רב דקהילת קדש הנ”ל… והכרתיו לתלמיד חכם גדול וחריף ובקי ומלא על כל גדותיו בתורה, וגם הוא מגיד מפואר דורש לאנשי קהילתו בכל שבת קודש ומשמח אנשים בדברים נחמדים ומעורר לבם ליראת שמים”. הסכמת הרב שמואל אהרן מיללער אב”ד לאבאווא לספר “הנותן בים דרך” הוא מתאר את הרב כך: “האדם הגדול בענקים, משדד עמקים, הוא הרב הגאון המפורסם אוצר התורה והיראה”. 

ידיעה מתוך פני הנשרהרב נהרג על קידוש ד’, באושוויץ, עם אשתו הרבנית מרת דרעזיל הי”ד בי”א תמוז תש”ד.

באוצר הבאורים והמדרשים מובא שהרב אברהם לייכטג ווקסמן נהרג ע”י הצוררים הארורים, וכתבי היד שלו שעמדו להיות מודפסים בארבעים ושנים כרכים או יותר, אבדו ושוב לא יודפס עוד.

חלק מהמקורות: קהילות הונגריה, דף הנצחה בתחילת הספר “כי בא מועד” מאת הרב ישעיהו מרדכי באקשט, מאגר השמות ב”יד ושם”, מורשת רבני הונגריה עמ’ 18-19, ספרי הרב הי”ד.

ראה גם: חכמי הונגריה, עמ’ 523-524.

וראה תולדותיו בספרו של בנו ר’ חיים צבי לייכטאג וקסמן: מגדל אור קונקורדנציה לתנ”ך (ירושלים תשל”ו). זכרון הרב וקסמן הי”ד הובא גם ע”י ר’ שלום יוסף ואקסמאן, בספר “גבעת שאול” עם “כהיום תמצאון”, מאת רבי שאול בראך, שיצא לאור בשנת תשמ”ג, בהוצאת ר’ נפתלי צבי ברודי.

 

מספר הצפיות במאמר: 42

האות להוצאת בני ישראל ממצרים / אמרי יהודה עה”ת, הרב יהודה סג”ל רוזנר הי”ד

תמונת הרב יהודה ליב רוזנר הי"ד

ויאמר ד׳ ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ובמדרש רבה פ’ ג’ הה״ד ‘ויאמר ד׳ ראה ראיתי’, ראיתי לא נאמר אלא ראה ראיתי, אמר לו הקב״ה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי ואני רואה אותן מקבלין תורתי זהו ראה, ראיתי זו ראיית מעשה העגל שנאמר ראיתי את העם הזה. וכזה מבואר בקוצר בתנחומא פ״כ. והקושיא מבוארת בשלמא מעמד הר סיני היא לטובתם, אבל מעשה העגל מהו ההזכרה עתה לטובת ההוצאה.

הענין כי כבר ביארתי במקום אחד שעם ד׳ בטוב שלימות כוונתם וחפצם לדעת ד׳ וללכת בדרכיו, רק כמה סיבות ומניעות המונעים אותם מלהחזיק בדרכיו כמו שאמרה כנס”י (שיר השירים) אל תראוני שאני שחרחורת דהיינו אל תראו שחרורית לבי כי זה ששזפתני השמש, מב’ טעמים הוא בי בלי שיהיה ברצוני הטוב ובחפצי. אחת – ששזפתני השמש, הוא השמש הצלחה והאושר, שהביאני עד הלום. ב’ – בני אמי נהרו בי היא העול הגליות שמוני נוטרה את הכרמים, וע״כ כרמי שלי לא נטרתי, וגם בהעגל מציגו בספרי שהקב״ה מקטין החטא, לך רד כי שחת עמך, ומשה מגדיל החטא, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ופירשתי במקום אחר כי החטא בפני עצמו גדול היה, אכן הקב”ה רואה ללבב שאין בהם משפט מות יען כי טעו בדבר ע׳״כ הקב״ה מקטין החטא. וע״כ י״ל ראה הקב״ה שתי ראיות מעמד הר סיני, איך בכל לבב נתנו את עצמם ואמרו נעשה ונשמע, זה מורה איך כשמביאים את עם ד׳ אל התורה איך נפשם וחפצם אתם לגמרי, לכן היה באפשרות לכופן (שבת פי”ח) וכאשר ביארתי במקום אחד. ועוד זאת אפילו העבירות וחטאות איך עושים כי היא רק באונס שמוכנסים בה, וע׳׳כ מועיל הכפייה ומה שמביא הקב״ה את עם ד׳ לתורתו ולעבודתו, כי רק מסירין המניעות ואז כבר עושים מחפצם הטוב. כי חפצם ורצונם היה לזה.

ובזה יש להבין את הפסוקים ‘ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ויאמר כי אהיה עמך, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה’, ונודע הקושיא איך שייך אות מדבר העתיד לאמת שום דבר בהוה.

אך הענין שמשה הבין שחפץ לא לבד לעשות עם ד׳ חרות מעבודת מצרים ולעשותם חפשי, כי עבור כן לא היה שוה כל זאת. ויידע נאמנה שבא ד׳ להחליף עבודתם שעד עתה היו עבדי מצרים ומעתה יהיו עבדי ד’. אולם זה אינו דבר נקל כל כך. על כן שאל ‘מי אנכי כי אלך אל פרעה’, דהיינו אם אלך לא יהיה רק אל פרעה, ולא שיהיה הליכתו אל בני ישראל לעשות מפעלים בהם לעבודתך. ועל זה השיב לו ד׳ ‘בהוציאך את העם וגו׳ תעבדון את הא׳ על ההר הזה’, דהיינו שבהוצאה נכלל גם החלק הרוחני של קבלת התורה כנ״ל.

או יש לפרש על דרך זה אמרו’ מי אנכי כי אלך וכו’, על דרך מה שפירש הא”ע פ’ בשלח על פסוק ‘כי קרוב הוא’, בלשון “אע״פ”, ועל דרך זה יש לפרש גם כאן שטען משה רבע״ה ‘מי אנכי כי אלך אל פרעה’, אף אם אלך אל פרעה ואף אם אוציא את בני ישראל ממצרים עדיין עיקר התכלית חסר כי מי אנכי לנהל ולהדריך את העם לעבודתך. על זה אמר לו הקב״ה ‘אנכי אהיה עמך’, אם אינך מאמין בך עדיין על כעת, אבל אין זה מדרכי העבודות שלא תחשוב שאפשר לך עצמך להיות אחר כך במדרגה גדולה כזו ובאופן כי אהיה עמך, וזאת לך האות כי תעבדון את האלקים על העתיד,  וכן מדרגתך על העתיד. וזה שהשיב לו הקב״ה שאנכי אהיה עמך, דהיינו שתשיג מדרגה נפלאה ע״ד שפנים אל פנים ידבר ד׳ אליך כאיש אל רעהו, וע״י מדרגה זו תוכל לנהל עם ד׳ וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, דהיינו שאתה תהיה שלוחי שזה מורה שתהיה עומד בכחי ממש. וכמו שהביאו המפרשים פה בשם האר״י הקדוש, שבמקום שנאמר שליחות מאת ד׳ נקרא שם ד׳ על זה, כי שלוחו של אדם כמותו, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, דהיינו כשיצאו ממצרים לא תהיה העבודה בדרך פשוט מאתם, רק שד׳ יביאם לזה דהיינו ע״י כפיית ההר, והיינו ״על ההר״ עבור ההר באופן שמזה תשפוט צדק שד׳ הוא העושה את האיש להביאו למדרגתו יען בראותו בו הכנה לכך, ועל ידי כך תוכל לחשוב בדין שאהיה עמך. והסיבה לזה כבר כתבתי במקום אחר שבזה נעשה דרך משור לדורות האחרונים אם ח״ו ישכחו מעללי אל ומצותיו לא ינצורו ח״ו, יביאם ד׳ לידי תורתו ולעבודתו כחפץ גבוה (ועיין מה שכתבתי בסמיכות התורה).

ובזה יש לפרש הפסוקים ‘ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה, ויאמר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ד׳ אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלוקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעלם וזה זכרי לדוד דור’, הרצון שמשה רבנו שאל להקב״ה באיזה בחינה יהיה טיבותא לעם ד׳, וזה ‘מה שמו’,כי לפי טובותיו של הקב׳׳ה ככה בשם יכונה, במבואר במדרש, ע״כ שאל שמו. כי נפקותא בדבר כי יש חילוק האם תהלוכות הקב״ה עם עם ד׳ יהיה לפי חסד ורחמים או בדין. כי יש הפרש רב, כי האם לעולם יזכו לרחמים, או שיהיה בבחינת אלקים בדרך הטבע.  והשיב לו הקב״ה אהיה כי הקב”ה, בבחינת ‘אהיה’ שרואה ללבב עם ד׳ שמוכנים ומוכשרים המה להיות אחר כך עמו ונחלתו, ע״כ בדין הוא שיטלו שכרם מאתו, וזה ‘אהיה אשר אהיה’, כי אף בהיות האיש על התורה ועל העבודה היא לראיה רק שיהיה כי אינו עדיין לפי גודל טובותיו של הקב״ה. אולם ‘ויאמר כה תאמר לבני ישראל’, להם לא יגלה דבר ד׳, דהיינו ‘אשר אהיה’, שגם אחר שיקבלו תורתו ויהיו עמו לא יהיו רק בבחינת ‘יהי’ שיהיה אח״כ, ובכל עת ידאו עצמם כאינם עדיין כי בשמעם גודל העול והסבל של התורה, ימירו אחרי, על כן ‘כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם’, דהיינו שהקב״ה נותן לכם הטובות בבחינת ‘אהיה’ עבור שרואה בכם המעלות שאתם ראוים להיות עמו ונחלתו, היא עבור ששרשכם שורש פורה פרי טוב ענבי גפן הוא, אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, ולא אמרם יחד, יובן עם המשל של הישמח משה על פסוק ‘תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ד׳ מקרש ד׳ כוננו ידיך’, שהיה מלך גדול נטע כל נטיעות שבעולם תוך גינת מלכותו. ואמרו לו שעוד ישנם במרחקים נטיעות יקרות מאוד מאוד. והביאם ונטעם. אך יבש שרשם, כי לא יכלו לעמוד באדמה כזו היותה לקוחה ממקום יקר. ויעצו אותו לבחון עוד הפעם, ויבש עוד. ויעצו אותו לבחון עוד, ונתנו הסיבה לזה כי העפר הלזה עוד איננו מוכן לנטע שעשועים כזה אך אחרי שכבר נטע בו פעמיים התרגל הארץ לקבל את זאת ותעמוד בו. ככה השראת השכינה עלי ארץ. הוא ענין נכבד וגדול ואינו כדאי העוה״ז לענין כזה. אך אחרי שתביאמו פעם ותטעמו עוד פעם, לכן מכון לשבתך פעלת ד׳ וכו׳, לעולמים יהיה המקדש שתפעיל פעם שלישי. ככה יראת ה׳ ותורתו והשראת השכינה גבן היה פעם א׳ באברהם ולא הוחזק עדיין להיות קשור בזרעו ויצא ממנו ישמעאל, פעם ב׳ היה ביצחק ועדיין לא היה מוחזק וקשור בזרעו אחריו ויצא ממנו עשו, ואח״כ בא יעקב, וזה נטיעה השלישי ונשאר בו ובזרעו. וזה ‘אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב’, דהיינו בהיותו פעם השלישי אלוקי יעקב ע׳ל כן  ‘זה שמי לעלם’, אוכל להיות בטוח ששמי זה ‘אהיה’ יהיה לעולם, שלעולם אוכל לחשוב בדין עליכם שאתם מוכנים להיות עמי ונחלתי ישראל וזה זכרי לדר דר.

הרב ראזנער סג״ל יהודה הי״ד אב”ד ק”ק סעקליהיד

עלה באש השמיימה א’ דשבועות תש”ד באושוויץ.

תולדותיו הובאו בהקדמת האדמו”ר מתולדות אהרן לספר אמרי יהודה ובירחון הכוכב.

מספר הצפיות במאמר: 39