קטגוריה: פרשת שמות

לפרשת שמות

'הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ'. וכבר עמדו המפרשים בפסוק מאי 'לו' דקאמר בלשון יחיד, עוד דקדק רש"י מאי קאמר 'ועלה מן הארץ' הוא ליה למימר 'ועלינו מן הארץ', ונראה לי דהנה כל התחזקות ותעצומות בני ישראל הוא רק על ידי השלום, דהיינו שהם בשלום איש עם רעהו והם אחד בגופם ובממונם, כמו שכתבו המפרשים על הפסוק 'ויחן שם ישראל נגד ההר' כאיש אחד בלב אחד, אז עוזר להם הקב"ה ויכולים לנצח את אויביהם. וזה היה יראת המצרים שהנה עם בני ישראל הם כאיש אחד וממילא יוכל להיות שכשתהיה מלחמה ובני ישראל ילחמו עמהם, אז יוכלו להם בני ישראל כיוון שהם כאיש אחד, וזה יהיה להם בזיון גדול שעם קטן כזה יכלו להם. ואפילו אם חלילה הם יוכלו לבני ישראל, עם כל זה איזה כבוד ינחלו מזה שיכלו לעם קטן כזה. וזה שאמר הכתוב הבה נתחכמה 'לו', היינו על מה שהם באחדות, 'פן ירבה' על ידי אחדותו ויסייע להם הקב"ה ללחום בנו 'ונוסף גם הוא על שנאינו ונלחם בנו', ואפילו אם תרצה לומר שאנחנו נוכל להם, אבל על כל פנים 'ועלה' מן הארץ, בלשון יחיד, שהוא אחד ואיזה כבוד יהיה לנו שיכולנו על עם קטן כמוהו.
'הבה נתחכמה לו וגו' ', ובמדרש דהנה המצרים אמרו הבה נתחכמה לו לבטל מהם השבת, ונראה דהנה המצרים אמרו 'הבה נתחכמה' משום שידעו שסתם כך אי אפשר להם לבטל את בני ישראל, על כן רצו לבטל את ישראל ממצות ה' ועל ידי כן יוכלו להם. אמנם זה ידעו גם כן שאי אפשר להם לבטל את ישראל מכל המצות, על כן התחכמו לחפש מצוה אחת שהיא שקולה כנגד כל המצוות כדי לבטל אותם ממנה. והנה איתא בגמרא חולין (ה.) דשבת שקולה נגד כל המצות, על כן היו רוצים לבטל מהם את השבת ועל ידי זה יוכלו להם, וזה שאמר המדרש 'הבה נתחכמה לו', ולכאורה מאי חכמה עשו פה, על זה קאמר שרצו לבטל מהם את השבת שהיא שקולה נגד כל המות ועל ידי זה יוכלו להם, ודו"ק.

לפורים

במגילת אסתר, 'ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עשים ולמלך אין שוה להניחם', הנה אמרו חז"ל (מגילה יג:) ליכא דידע לישנא בישא כהמן, ויש לומר הכוונה שהוא היה מדבר כאן לאחשורוש והיה מכוון לעורר קיטרוג למעלה, וכל הייתה כוונתו 'ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים', היינו שהקב"ה הגלה את ישראל בין האומות כדי שעל ידי זה יטהרו ויתלבנו מן עוונותיהם, וגם 'דתיהם שנות מכל עם', היינו שדת ישראל היא טובה ומשובחת ומשונה לטובה יותר מדתות שאר האומות, ועם כל זה 'ואת דתי המלך', מלכו של עולם, 'אינם עושים', על כן 'ולמלך', מלכותו של עולם, 'אין שוה להניחם', כי אין להם תקנה שיחזרו לדרך הטוב חלילה. אמנם באמת יש לומר כי בדיבורים אלה ממש יש ללמד זכות על ישראל, דעל ידי שישראל הם בגלות והמה מדוכים בצרות, רחמנא ליצלן, קשה להם לקיים המצוות, וגם מפני שהמצוות המה משונים מדתי שאר האומות ועל ידי כך האומות שוחקים עלינו זה גם כן גורם קושי בקיום המצוות, ואין עצה לזה אלא לגאול אותנו מבין האומות ולתת לנו כל טוב ואז נוכל לקיים המצוות כדבעי למיהוי, ולכך כשחזרו בתשובה נהפך הקיטרוג של המן ללימוד זכות ונגאלו מן הצרה והיה להם כל טוב, ודו"ק.

פרשת צו

'זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה עד הבקר ואת המזבח תוקד בו', ונראה דהנה בזמן שבית המקדש היה קיים היו הקרבנות מכפרים ועכשיו התפלה היא במקום הקרבן, וכן לימוד פרשת הקרבנות הוא במקום קרבן, כמו שאמרו חז"ל (סוף מנחות) מאי דכתיב 'זאת תורת העולה' שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. הנה כשם שמחשבה זרה פוסלת הקרבן כמו כן נפסלת התפלה והלימוד על ידי מחשבה זרה וצריל ליזהר להתפלל וללמוד במחשבות זכות וטהורות. וזהו כוונת הכתוב 'זאת תורת העולה' שלימוד תורת העולה נחשבת כאילו הקריב עולה, 'היא העולה על מוקדה על המזבח', היינו שנחשב כאילו הקריב אותה על המזבח, 'כל הלילה עד הבוקר', היינו שזהו כל זמן הגלות עד שיאיר בוקרן של ישראל ויבנה בית המקדש במהרה בימינו, אבל 'ואש המזבח תוקד בו', היינו שהתםפלה והלימוד צריך להיות בהתלהבות כמו שהיה אש על המזבח, ועל ידי זה הוא נחשב כקרבן. ודו"ק.

פרשת בחקתי

'אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם', ופירש רש"י 'אם בחקתי תלכו' שתהיו עמלים בתורה, ובמדרש רבה איתא 'אם בחקתי תלכו' הדא הוא דכתיב (תהלים קי"ט) 'חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך', אמר דוד רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב 'ואשיבה רגלי אל עדותיך'. ויש לומר דהנה הליכה לדבר מצוה היא דבר גדול מאוד ומקבל על זה שכר לבד ממה שמקבל שכר על המצוה גופא ואפילו אינו עושה, שכר הליכה בידו. אמנם יש חילוק בקבלת שכר ההילוך, דבוודאי מי שהולך רק להמצוה, וכל שכן אם היה יכול להרוויח באותו זמן במשא ומתן ועם כל זה מניח מסחרו והולך להמצוה, ודאי שכרו הרבה מאוד יותר ממי שהולך באותו הדרך גם לצרכו ודרך אגב נכנס לבית המדרש, וזה שאמר הכתוב 'אם בחקתי תלכו' היינו שתלכו לדבר מצוה, זה לחוד הוא גם כן 'ואת מצותי תשמרו' שזה לבד הוא גם כן מצוה ומקבל על זה שכר. וכדי שלא תאמר שכל ההליכות שווין לזה בא רש"י לומר שתהיו עמלים בתורה, היינו שיהיה לו עמל בההילוך היינו שהולך רק להדבר מצוה ואין מעורב בהליכה גם כוונה לצורך עצמו, וזהו גם כן כוונת המדרש דבא לפרש מהו נקרא 'עמל', על זה קאמר הדא הוא דכתיב 'חשבתי דרכי' היינו שעושה חשבון שבאותו זמן יכול לילך למקום פלוני ולבית דירה פלונית להרוויח ממון ולהתענג בתענוגים, ועם כל זה 'ואשיבה רגלי אל עדותיך' ועל זה בוודאי יקבל שכר גדול.

ההספד שאמרתי ביום כ' תמוז [תרס"ג] בעמידת המצבה לאמי מורתי ע"ה

כתיב 'ויצב יעקב מצבה על קברתה היא מצבת קבר רחל עד היום' (בראשית ל"ה), ולכאורה קשה הלשון 'היא מצבת קברת רחל' דאטו לא ידענא שהיא מצבת רחל, ונראה דהנה כתבו המפרשים דהקב"ה נותן בהאדם נשמה כדי שתשלים עצמה בעולם הזה בתורה ובמצות, והיא צריכה ליזהר שלא יעבור האדם על מצות כדי שיוכל להיות יציאתה מן העולם בלא חטא כביאתה להעולם בלא חטא, ובזה יש לפרש המסורה 'ובצאתו ולא ימות' (שמות כ"ח), 'והיו את המלך בבואו ובצאתו' (דברי הימים ב' כ"ג). והפשט כמו שאמרנו דהנה אמרו חז"ל (ברכות יח.) צדיקים אף במיתתן נקראים 'חיים', והיינו דקאמר 'ובצאתו ולא ימות' היינו שבאיזה אופן יוכל להיות שאף כשיצא מן העולם, עם כל זה לא יהיה בבחינת מיתה, על ידי 'והיו את המלך' מלכו של עולם 'בבואו ובצאתו'. והנה אם הוא באופן זה שהשלים עצמו כל צרכו והוא בבחינת צדיק, לכאורה לא היו צריכים לבכות במיתתו, אמנם מה שבוכים הוא על הנשארים אחריו שאין להם מי שידריך אותם. רבותי, אמי היתה צדקת גדולה כידוע לכל, וכל ימי חייה היה רק לעבודת השם ולגדל בניה לתורה, ואדע שכמה לילות עמדה ממיטתה לעבוד את השם, 'ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה', שעמדה בלילה כדי ליתן לביתה דהיינו עולם הבא. ואם כן לא היינו צריכין לבכות מפני שבוודאי באה לכן עדן, אבל הבכייה היא רק על הנשארים אחריה. והנה הטעם של המצבה כתבו המפרשים שהוא כדי להמתיק הדין מעל הנשמה, אמנם זה דווקא במי שלא התנהג כראוי, אבל מי שהיה צדיק והוא עצמו המתיק דינו אם כן לא שייך טעם זה. ואם כן למה מעמידין מצבה על קברו. אך אצל הצדיק באמת יש טעם אחר, דהוא בשביל הדורות האחרונים שיוכלו לילך על קברה להתפלל, כדאיתא בחז"ל (בראשית רבה, פרשה פב) שעל כן נקברה רחל בדרך אפרת, כדי שיוכלו בניה לילך על קברה בעת החורבן. וזהו פירוש הפסוק 'ויצב יעקב מצבה על קברתה', והקשה הפסוק למה צריך מצבה הלא 'היא' מצבת קברת רחל, והא היא עצמה עשתה מה שהמצבה עושה, דהיינו שהיא עצמה המתיקה הדינים מעליה, ואם כן מה צורך הוא להעמיד מצבה על קברה, ועל זה קאמר 'עד היום', היינו דהוא נצרך בשביל דורות האחרונים, והשם יתברך ישלח לנו הגואל צדק במהרה בימינו אמן.

דרוש לנישואין

כתיב 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' (בראשית ב), ואמרו חז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו (יבמות סג.). ויש לומר הכוונה על פי מה דאיתא (שם) אשכחיה רבי יוסי לאליהו, אמר ליה כתיב 'אעשה לו עזר' במה אשה עוזרתו לאדם. אמרי ליה אדם מביא חטין, חטין כוסס?! פשתן, פשתן לובש?! לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו. ויש לדקדק מהו הלשון נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו, הוא ליה למימר נמצאת עוזרתו.
ונראה דהנה לכאורה יש לתמוה מאד על זה שאנו רואים שבא בחור מעיר אחת ונושא אשה מעיר אחרת, והם לא ידעו ולא ראו זה את זה לפני זה מעולם, ומי יודע אם מזגם שוה ושידוך זה הוא דבר הגון, אבל באמת זה גופא הוא טובה גדולה להם, דהנה כבר כתבו המחקרים דאם רוצים לשנות איזה דבר מצורתו אז אי אפשר לעשותו אלא על ידי דבר שהוא היפוך אותו דבר, למשל אם רוצים לטחון חטים אי אפשר לטחון על ידי דבר רך דהא חטין הם דבר רך ועל ידי דבר רך אחר לא יהיה כלום, אלא צריך ליקח דבר קשה כגון אבן או ברזל ועל ידי זה יהיה אפשר לטחנם. וכן הוא בכל דבר. וכן הוא בענייננו, דבאמת מפני שהם אינם יודעים זה את זה וגם טבעם ומזנם אינו שוה, על ידי זה יצא להם טובה גדולה, מפני שאם היה טבעם ומזגם שוה, אזי אם הוא ירצה לעשות איזה דבר אזי תיכך תסכים עמו וכן להיפוך, ובאמת מי יודע אם דבר זה הוא טובה להם. אבל על ידי שטבעם הוא מהיפוך להיפוך אזי אם אחד מהם ירצה לעשות איזה דבר, אזי השני מעכב על ידו, מפני שהוא מבין שאין הדבר טוב. ועל ידי זה המה נושאים ונותנים בדבר עד יוצא לאורה תכלית הדבר אם הוא באמת טוב או לא. וזהו כוונת אליהו, אדם מביא חטין חטין כוסס, הלא צריך לטחן טחנם, וטחינה אינה אלא על ידי דבר שטבעו הוא היפוך החטין, כמו כן גבי אשה על ידי שהיא כנגדו, היינו שאין טבעה שוה לטבעו, על ידי זה היא נעשית לו לעזר. והיינו דקאמר נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו, היינו שהיא מאירה את עיני שכלו, ועל ידי זה נושאים ונותנים בדבר עד שרואים אמיתת הדבר, ועל ידי זה מעמידתו על רגליו.
וזהו גם כן כוונת מאמרם 'זכה עזר, לא זכה כנגדו', דאם זכה אז על ידי זה ששומע לה במה שאומרת היפוך מדעתו ונושא ונותן בדבריה, על ידי זה נעשית לו עזר. לא זכה, אז אינו שומע לה ונמצא שהיא כנגדו בפשטות ואין לו שום עזר ממנה. וה' יתברך ישלח לנו הגאול צדק במהרה בימינו אמן.

איתא בגמ' יבמות (סג:) במערבא כי נסיב אינם איתתא אמרי ליה הכי 'מצא או מוצא', מצא דכתיב 'מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' ', מוצא דכתיב 'ומוצא אני מר ממות את האשה'. ויש לדקדק כזה היאך שואלין אותו תיכף אחר הנישואין מצא או מוצא, וכי יוכל לידע מהותה תיכף ביום הראשון.
ונראה דהנה שלמה המלך עליו השלום אומר (משלי ל) 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה. שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל'. ויש לומר הכוונה דהנה העיקר בלקיחת אשר צריך להיות לשם שמים, ויחזור למצוא אשה שהיא יראת השם, כי כמה אנשים יש שנושאין אשה לשם יופי או לשם מעות ואינם מסתכלים אם היא יראת השם ואם אחיה ואחותיה המה יראי השם, ועל זה איתא בגמ' כל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי (פסחים מט:), והוא מטעם הנ"ל דכיון דהוא עם הארץ ממילא אינו מתכוון לשם שמים אלא לשם יופי או לשם ממון, וממילא אין ביניהם שלום, אלא כל זמן שיש לה מעות והיא עומדת ביופיה, אבל משיכלו המעות או היופי אז יתחיל השטן לרקד ביניהם. מה שאין כן אם עושה שידוך לשם שמים ואינו מסתכל אלא אם היא יראת השם, אזי יש שלום ביניהם, כי זה לא יסור במשך הזמן וממילא לא יגיע לידי קטטה ותהיה שכינה שרויה ביניהם, כמו שאמרו חז"ל (סוטה יז.) איש ואשה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן. והיינו דיו"ד של 'איש' וה"י של 'אשה' הוא שם 'י-ה', וכשזוכים משרה הקב"ה שמו ביניהם והם איש ואשה, אבל כשאינם זוכים, מסלק הקב"ה שמו ונשאר 'אש' ו'אש' והיינו אש אוכלתן. ויש לומר דזהו גם כן הכוונה במה שאמרו חז"ל (כתובות קיא:) 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום', וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא', אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. ויש לומר הכוונה כנ"ל, דכיון שהוא תלמיד חכם ממילא הוא נושא אשה לשם שמים, וממילא יהיה שלום ביניהם, וממילא ישרה הקב"ה שכינתו ביניהן. וכיון דהוא היה גורם להשראת השכינה ביניהן, אם כן הוא דבוק להשכינה. וזהו שאמר שלמה המלך עליו השלום 'רבות בנות עשו חיל', היינו שהרבה אנשים מחפשים בנות שיש להם חיל ונכסים, אבל 'ואת עלית על כולנה', היינו אשה יראת ה' היא תתהלל, זה הוא העיקר ולכך אתה חשוב מכולם.
ובזה נבא אל המכוון, דהנה זה שנושא אשה לשם שמים ואינו מסתכל אם יש לה ממון או לא, אלא העיקר הוא אם היא יראה השם או לא, אדם כזה בעל כורחו הוא משים בטחונו בה' שבוודאי יזמין לו פרנסתו כדי צרכו. הנה אדם כזה הוא נחשב כאילו כבר מצא פרנסתו דכיון דבטחונו הוא בה', וה' יתברך הוא כל יכול ממילא הרי זה נחשב כאילו כבר יש לו פרנסה מוכן ומזומן. מה שאין כן זה שנושא אשה שלא לשם שמים אלא לשם ממון, בעל כורחו הוא שאינו משים בטחונו בשמו יתברך, אלא חושב שעל ידי כחו ועוצם ידו יעשה לעצמו חיל על ידי הממון שהיא מכניסה לו, הנה אדם כזה עדיין לא מצא פרנסתו אלא תמיד הוא מוצא על אותה שעה. והיינו דאמרי ליה במערבא 'מצא או מוצא', היינו אם כוונתו הייתה לשם שמים אז 'מצא אשה מצא טוב', שכבר מצא פרנסתו, והוא על ידי ש'יפק רצון מה" היינו שה' יתברך יזמין לו פרנסתו כדי צרכו. אבל אם כוונתו הייתה שלא לשם שמים אלא ומוצא 'אני', היינו שעל ידי האני, היינו כחי ועוצם ידי על ידי זה הוא מוצא תמיד פרנסתו, אז הוא 'מר ממות'. ויעזור ה' יתברך שיזדמן לכל אחד ואחד זיווג הגון לשם שמים ויתן ברכה והצלחה בכל מעשי ידינו ועל כולם שלום אמן.

(מתוך 'זכרון אשר')

---

הרב אשר אנשיל (אדולף) ברוין הי"ד, נולד בשנת תרמ"ג (1883) להוריו, ר' משה (מוריץ) ובטי בלימה ברוין, ר' אשר היה תלמיד מובהק של הרב ישעיה זילברשטיין מוויצן מחבר "מעשי למלך", הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר ממאד מחבר ה"לבושי מרדכי" והרב אליעזר חיים דייטש מחבר שו"ת "פרי השדה" מבונהיד. בהיותו בן שש עשרה הוכתר כ"חבר". הוא היה גדול בתורה וביראת שמים. התגורר בוודקערט (הונגריה), שם עסק במסחר, לימד קצת לשם שמים, ושם לילות כימים ללמוד תורה ולכתוב חידושי תורה, אגדה ופלפול. ר' אשר התחתן עם מרת (תרזה) רייזל בת ר' מאיר צבי רובינשטיין. היא נפטרה בכ"ב בחשוון תש"ב (1941). בנם הבחור אברהם יצחק נפטר בשנת תרפ"ה (1925).

חידושיו "בסוגיא דייאוש כדי קנה או לא קנה" ו"בסוגיא דשליחות קידושין דף מ"א ע"א" הובאו בספר 'לכבודה של תורה: חידושי תורה ועניני הלכה' (מונטריאול, 1982). שארית מחידושי תורתו על התורה, ליקוטים ודרשות יצאו לאור בספר "זכרון אשר" (תשמ"ה).

הרב אשר גורש לאושוויץ בשבת פרשת 'חקת', י' בתמוז תש"ד (01.07.1944), ולמחרת בי"א בתמוז תש"ד הוא נהרג שם עקה"ש, כן נספו שלשה מילדיו: בלימא (אשת ר' שלמה ליב עהרנפלד הי"ד), חיה שרה (אשת ר' משה דוב לעבאוויטש, וצאצאיהם בלימא, יצחק ולאה הי"ד. בנם הבחור שלום נפטר בשנת תרצ"ד) ומשה מאיר צבי, הי"ד, המשפחה הונצחה בספר "משפטיך ליעקב" (תשל"ז) ובספר "קרן לדוד" ח"ב (תשל"ו) על ידי בנו של הרב אשר, ר' יחיאל יהודה ברוין ממונטריאול, וכן במצבות בנותיו של ר' אשר: מרת רבקה (אשת ר' מרדכי ניישטאדט) ומרת אסתר (אשת הרב דוד שטיינר).

מספר הצפיות במאמר: 4

קצת חידושי תורה מהמחבר ז"ל שזכרנו מפי השמועה

פרשת וירא: 'יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם', פירש רש"י ז"ל כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם. אפשר לומר שמשתחווים לאבק רגליהם רומז על הני אינשי שהם מתגאים בנפשם ומתפארים בהצלחתם, והוא מפני שהם טועים וסוברים שכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. אבל על ידי 'מעט מים', והיינו על ידי המי גשמים יכולים אנו להוציא אותם מטעותם הגדול, והיינו ,,,'ורחצו רגליכם'. כי אנו רואים בימינו שחכמת הטעכניק גדלה מאוד, עד שהמציאו כל מיני חדשות, אוירון, ראדיא, ראנטגען וכדומה, עם כל זה אם יש ריבוי גשמים או עצירת גשמים למרות גודל חכמתם עומדים בלי כוח ובלי עצה, ואין יכולים לעשות דבר. נמצא דמעט מי הגשמים מעידים כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה, והכל בידי שמים.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת שמות. מסורה: 'וראיתם על האבנים', 'וראיתם את הארץ', 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד' '. בא המסורה לרמז על מה צריך האדם להתבונן ויועיל לו לעבודת הבורא יתברך שמו. וזהו 'וראיתם על האבנים', תחקור ותתבונן על האדם בשעה שהוא נולד, דהיינו על האבנים, שידיו כפופות, שדעתו לכפוף כל העולם תחת ידו. 'וראיתם את הארץ', שוב תחקור ותתבונן בו כשהוא כבר מונח על הארץ לאחר מאה ועשרים שנה, שידיו פשוטות, והיינו שאינו נוטל עמו כלום מכל מה שרכש בעולם הזה, כי ערום יצא מבטן אמו וערום הוא שב לבית עולמו, ושוה הוא אם גופו שמן או רזה, ואם ביתו הוא הבמחנים או במבצרים. 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד", אם תתבונן בכל זאת כל ימי חייך, וסוף האדם יהיה נגד עיניך, אז 'וזכרתם את כל מצות ד", ץכחן לך הדרך בתורה ומצות ובמעשים טובים שילוו אותך בעולם הבא. וכדאיתא בפירקא דרבי אליעזר שאין מלוים לו לאדם אלא מצות ומעשים טובים שהרכיש לעצמו בעולם הזה.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת וארא: 'ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ד' '. כצאתי את העיר, פירש רש"י אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מלאה גלולים. פעם אחת דרש על פסוק זה בבית החיים בשעת העמדת מצבה, בתוך העיר קשה להתקרב אל ד' ולשוב בתשובה שלמה, כי העיר מלאה גלולים, והיינו שהכל רצים אחר תאוותם, תאוות הממון והכבוד וכל תענוגי עולם הזה, ואין איש שם לב שהכל הבל, וסוף כל סוף צריכין ליתן דין וחשבון על כל זה. אבל כצאתי את העיר, ואנו עומדים כאן בבית החיים, שאנו רואים סופו של אדם, ובכאן אין יתרון לעשיר על העני, וכולם כאחד נערים עם זקנים יחדיו, כאן אפרוש כפי אל ד', כולם נתעוררים לתשובה.

(שארית יקותיאל, דף פח-פט)

פרשת משפטים: 'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש ונקרב בעל הבית אל האלקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו'. יש לפרש בדרך רמז: איש זה הקב"ה, וכמה דאת אמרת 'ד' איש מלחמה', רעהו זה כנסת ישראל, והיינו 'כי יתן איש אל רעהו', אם ד' נותן לישראל, כסף או כלים, שפע רב ופרנסה ברווח, ופתאום 'וגנב מבית האיש', שרואה שפרנסתו מתמעט והולך וצנורות השפע נפסקים. העצה היעוצה לזה, 'ונקרב בעל הבית אל האלקים', יחזור בתשובה ויפשפש במעשיו, ויבדוק מה גרם לו זאת שיופסק השפע ממנו, 'אם לא שלח ידו במלאכת רעהו', אם לא עבר על איסור שבין אדם לחברו, והיינו על איסור 'לא תונו איש את עמיתו', או על איסור ריבית, ועל ידי זה בא לו העונש מדה כנגד מדה, שהוא רצה לקפח פרנסת חברו ומפני זה נתמעט פרנסתו, או שלא נתן צדקה כפי רכושו. כי צריך האדם לידע שהקב"ה נותן לו הרכוש לשמור ולא ימעול בשמירתו, ואז לא יחסר לו כל טוב.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שלח: 'היש בה עץ אם אין', פירש רש"י אם יש בה אדם כשר. יש לומר דעיקר תכלית האדם בעולם הזה לחנך בניו ובנותיו באופן זה שישאיר אחריו בנים ובני בנים צדיקים, נאמנים לד' ולתורתו הקדושה. וזהו, 'היש בה עץ', אם יש בהם אדם כשר, 'אם אין', בעת שכבר נאסף מן העולם אם השאיר אחריו מי שילך בדרכו.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שופטים: 'כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך', היה דרכו לפרש (אין אני זוכר בשם מי) אם אתה רואה דבר פלא במשפט, 'בין דם לדם' שמשפט אחד לדם נכרי ומשפט אחר לדם ישראל, שדם ישראל הפקר רחמנא ליצלן, 'בין דין לדין ובין נגע לנגע', והיינו שאומות העולם אין דנין דיני ישראל שווה לדינו של נכרי, תדע שהוא מפי שיש 'דברי ריבות בשעריך', שאין אחדות בישראל, כי אם שני יודין עומדין ביחד זה אצל זה הוא שמו של הקב"ה ואין למחות אותם חס ושלום.

(שארית יקותיאל, דף פט)

'כי האדם עץ השדה', פעם אחר נפטר איש זקן אחד שהניח אחריו משפחה גדולה, ועורר בהספידו על האבידה הגדולה, והיה מדמה את האדם הנפטר לעץ זקן שענפיו מרובים ומסיך ומגן בצלו על הנטיעות הילדות משרב וסערה, ומכל צרה וצוקה, אולם אם העץ הזקן הזה נקטף ונפל רחמנא ליצלן, אוי ואבוי להנטעים שנשארו בלי מגן ומחסה.

(שארית יקותיאל, דף פט-צ)

פרשת שופטים: 'כי תצא למלחמה על איבך' וגו'. פעם אחת דרש אאמו"ר הגאון הצדיק זצ"ל דרוש התעוררות תשובה בחודש אלול, ובין הדברים פירש פרשה זו על פי האור החיים הקדוש שרומז על מלחמת היצר, 'והיה כקרבכם אל המלחמה', שאנו קרבים ועומדים לפני ימים הנוראים אשר כל היצורים יעמדו למשפט לפני אדון כל. ואנו צריכין ללחום נגד השטן שרוצה לקטרג עלינו, 'ונגש הכהן ודבר אל העם', כהן רומז על מנהיגי ישראל שהם בבחינת כהן, הם ידברו אל העם דברי כבושין ומוסר, 'ודברו השוטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו' כאשר נצטוונו בתורה הקדושה, והיינו שיעשה מזוזות כשרות, ויהיה ביתו פתוח לעניים, ולא יביא לביתו מאכלים שיש עליהם חשש ואינם בתכלית הכשרות. והעיקר שיחנך בני ביתו בדרך התורה ויראה, שיה א ביתו "איין עכט אידיש הויז" אם לא חנכו כן, 'ילך וישוב לביתו', יחזור בתשובה, שלא ימות במלחמה ע"י שלא יכתב בספר החיים חס ושלום 'ויש אחר יחנכנו'.
'ומי האיש אשר נטע כרם', נטיעת כרם רומז על עסקי פרנסתו, שלא חללו, שיש בהם ממון של איסור, שעבר על לאו של אונאה או רבית, או על אסור השגת גבול, או חילול שבת חס ושלום ודברי משא ומתן בשב, וכדומה שאר איסורין בדבר שבממון, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה, פן ימות במלחמת היצר 'ואיש אחר יחללנו'.
'ומי האיש אשר ארס אשה ולא לקחה', שלא היה נזהר בדברים שבין איש לאשתו, כי פתחי נדה הן הן גופי הלות, וצריך זהירות רב מאוד שלא יבוא חס ושלום לידי איסור כרת רחמנא ליצלן, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה גמורה, שלא 'ימות במלחמה', שלא יגזור עליו גזירת מיתה חס ושלום, 'ואיש אחר יקחנה. ויספו השוטרים לדבר אל העם, מי האיש הירא ורך הלבב', פירש רש"י שירא מעבירות שבידו, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה ויתחרט בחרטה גמורה על כל עבירות שעבר (ודכירא כשדרש אאמו"ר הגאון הצדיק דרשה זו היה התעוררות גדול כל כך עד שגעו כל העם בבכיה בהתעוררות תשובה).

(שארית יקותיאל, דף צ)

קטע ממה שאמר בדבר תורה בסעודת שבע ברכות: 'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך'. החתן עלול הוא שיתעורר בו מדת הגאווה, כמו שאומרים ההמון שחתן סובר "שמעולם לא נשא אשה רק הוא" וכן רגילין לומר "חתן דומה למלך", על כן הזהיר הכתוב 'כי תבנה בית חדש', כשאתה בונה ביתך הבנין עדי-עד, 'ועשית מעקה' גדר וסייג, 'לגגך', גג רומז על מדת הגאווה, מעקב עם הכולל גימטריה 'יראה'. תבנה ביתך על יסוד היראה, וזה יהיה לך לשמירה שלא תיפול ברשת הגאווה, 'כי יפול הנופל', דעל ידי הגיאות יוכל ליפול חס ושלום כל כך שלא יהיה לו עוד תקומה.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מדרש תנחומא: מנורה של פרקים מהו לתקנו בשבת, מנורה של פרקים חייב משום בונה. יהודי יחידי נקרא 'נר', נר ד' נשמת אדם. והציבור שהם הרבה נרות נקרא 'מנורה'. כשרואים שהמנורה, היינו הציבור, נפרדה ונשבה לפרקים, שיש מחלוקת ושנאת חנם בניהם, מהו לתקנה בשבת, לדרוש ולהשתדל לתקן בשבת את המנורה הנפרדה ותחזור לאחדותה. ומתרץ דחייב משום בונה, והיינו שחוב קדוש הוא לבנות ולשכלל את המנורה, ולהחזיר עטרה ליושנה, אפילו בשבת.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מחבר הלכות פסח (אורח חיים סימן תכ"ט) מתחיל: שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. והרמ"א הוסיף: ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. הבית יוסף היה רב ומרא דאתרא במדינת הספרדיים שהם אנשים באמונה פשוטה. והם אינם מבקשים מהרב שידאג עבורם רק על הצטרכותם הרוחני, אבל הרמ"א היה במדינת האשכנזים והם רוצים שרבם ידאג גם עבור הצטרכותם הגשמי.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'אחורי ארי ולא אחרי אשה'. היה רגיל לעורר בימי אלול שלא לאחר מלעשות תשובה ויתקנו מעשיהם עוד קודם שיבואו הימים הקדושים, ופתח ואמר 'ארי' הוא חודש אב. 'בתולה' מזל חודש אלול. וזה שרמזו לנו חז"ל בדרך אגדה ומוסר, אחורי ארי, מיד שעבר חודש אב שמזלו ארי עשו תשובה, ואל תמתינו עד אחורי אשה, שיעבור חודש אלול כולו, ורק אז תתחילו להתחרט על מעשיכם כשיגיעו עשרת ימי תשובה.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חור ומשפט וצדקנו במשפט המלך המשפט'. הנביא אומר היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו. אנו רואים שקול השופר מפיל מורא ופחד על כל יהודי, ומעורר אותו לתשובה, וכשישראל עושין תשובה נסתם פי המקטרג, והקב"ה מוחל עוונותיהם של ישראל ומכריע כף מאזנים לזכות ויוצאין בדימוס. אבל כשחל ראש השנה בשבת אין תוקעין בשופר, 'מאין מליץ יושר', שאין לנו שופר, 'מול המגיד פשע', נגד השטן המקטרג עלינו, אז העצה היעוצה, 'תגיד ליעקב דבר חוק משפט', יאמר הרב דברי כבושין ומוסר ויעורר העם לתשובה, ועל יד התשובה נזכה 'וצדקנו במשפט המלך המשפט'.

(שארית יקותיאל, דף צב)

---

הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי"ד אב"ד באלקאני שבהונגריה, נולד בשנת תרמ"ג (1883) לאמו מרת רחל ולאביו הרב יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעלטאן שבטרנסילבניה, בנו של הרב הגאון יעקב קאפל שהיה אב"ד בקהילות בעלטאן, ווארשארהעלי וראדוביץ (בוקובינה) והיה אחיו הצעיר של הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי הלל ליכטנשטיין אב"ד קולומיה.

הרב יקותיאל התבלט בכישוריו עוד בילדותו. הוא היה תלמידו של אביו ואחר כך למד בהתמדה רבה בישיבת הגאון הרב משה גרינוואלד, בעל 'ערוגת הבושם', בחוסט, והיה מהעילויים של הישיבה. עוד לפני חתונתו, מינה אותה אביו למנהל ישיבתו, בה למדו כמאתים תלמידים. הוא התמסר לתלמידיו ודאג לכל צורכיהם.

הוא נשא לאשה את מרת מנידל בת הגאון הצדיק רבי ישראל מנחם ברוין אב"ד ברזוביץ וליפיאן, גיסו של בעל 'ערוגת הבושם' מחוסט. לאחר חתונתו גר בבית חותנו והמשיך ללמוד בהתמדה רבה ש"ס ופוסקים. הוא השתלם בכל מקצועות התורה ובניהול רבנות והחזקת ישיבה והוסמך להוראה על ידי רבו ועל ידי הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף.

בשנת תרס"ט (1909) כיהן הרב יקותיאל ליכטנשטיין כאב"ד ניראטשאד, וייסד שם ישיבה עם בואו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעל רבות להצלת פליטים יהודים ודאג לכל צורכיהם. רעייתו עשתה למעלה מכוחה לסייע לבעלה, בפרט בתקופת היותו חולה. בתום המלחמה ייסד הרב בית יתומים, שהיה מוסד חרדי ייחודי בכל המדינה.

בשנת תר"פ (1920) מונה לכהן כרב ואב"ד בעיר באלקאני, שם תיקן תקנות לציבור והרביץ תורה ברבים. הוא דאג לפקח על מערכת החינוך, ודאג לכשרותם של התפילין, המזוזות והציציות של בני קהילתו. הרב נודע כדרשן מופלא, והדריך את בני קהילתו בתבונתו הרחבה, בסבר פנים יפות, בהשכנת שלום, בעצות ובברכות. לצד היותו ענוותן ובורח מן הכבוד, לא חשש להוכיח על הדרוש תיקון ולתת מוסר בלא לשאת פנים לעשירים ולראשי הקהל. במשך שנים רבות טרח הרב יקותיאל לזכות את רבים בליקוטי דינים נחוצים, והמשיך לעשות זאת במסירות נפש בשנותיו האחרונות בהם סבר ממחלות וייסורים קשים.

הוא היה מעמודי התווך של הלשכה המרכזית האורתודוקסית ונקרא פעמים רבות להתייעצויות דחופות בעניינים נחוצים לחיזוק הדת בהונגריה. על אף שקהילות גדולות ביקשו הציעו לפניו את משרת הרבנות, סירב לעזוב את קהילתו.

בהיותו כבן ששים החל לסבול קשות ממצב בריאותי לקוי, ובמשך מספר שנים היה מוטל על ערש דווי ולא היה יכול לצאת מביתו. הוא נהג להתפלל בבית המדרש שבביתו, שם השמיע דברי תורה בבכיות מעומק ליבו. רק בשבת הגדול ובליל 'כל נדרי' היה הולך לבית הכנסת הגדול וחוזר לבית המדרש בביתו לאחר הדרשה.

לאחר שהנאצים פלשו להונגריה, ומצבם של היהודים התדרדר מיום ליום, עורר הרב את בני קהילתו לתשובה, לעבודת הבורא מאהבה ולמסירות נפש. ניכר היה שהוא מתכונן להיות ממקדשי השם. הרב גורש ברכבת עם בני משפחתו וחברי קהילתו למחנה ההשמדה אושוויץ, ונהרג עקה"ש בי"ז בסיון תש"ד. הי"ד.

רוב כתביו אבדו בשואה. משרידי כתביו ושמועות משמו, הוציא בנו, הרב יעקב הלל ליכטנשטיין, בשנת תשל"ט (1979) בברוקלין, את הספר 'שארית יקותיאל'. ספר זה כולל שני חלקים- חלק א: לקוטי הלכות בעניינים השכיחים מאד ונחוצים לכל אדם, וחלק ב: הנהגות ישרות מלוקט מספרי הגאונים וקצת חידושי תורה. בספר נדפס גם צוואתו של הרב יקותיאל, שלא הספיק לסיים את כתיבתה.

בהסכמתו לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך: "ראיתי כי יראת ד' היתה יוקדת בו וכל כוונתו רק לזכות רבים שיזהו קלה כבחמורה, גם ראיתי דאסהידו גדולי עולם על רוב גודלו של המחבר בתורה ויראה והי' מפורסם במקומו לשם ותהלה, לכן יפה עושים המוציאים לאור לזכות רבים בספר זה וגם עושים בכך נחת רוח לדובב שפתותיו של אותו צדיק מהמעט אשר נשאר לפליטה כאוד מוצל מאש".

מספר הצפיות במאמר: 28

ב"ה פיעטרקוב

"ושמעו לקולך" וכו (שמות ג,יח), "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" וכו' (שם ד,א). התמיה מפורשת אחר שהבטיחו הקב"ה שישמעו בקולו, למה אמר אחר כך "ולא ישמעו בקולי". וכל המפרשים עמדו בזה, וכן דקדקו כפל הלשון. "לא איש דברים אנכי" וכו (שם י), "ויאמר ד' מי שם פה" וכו' (שם יא), "ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך" וכו' (שם יב), "ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח" (שם יג), התמיה גם בזה מפורש, אחרי שנתן לו האותות והבטיחו להיות עם פיו, שוב אמר "שלח" וכו'.

כן יש לדקדק. א) אחר שהבטיחו להיות עם פיו, מדוע ספח לו את אהרן. ב) מדוע לא נתן לו מיד את אהרן. ג) כיוון שמשה לא רצה לילך כלל מדוע התרצה לילך עם אהרן. וכן "וידבר אהרן" וכו' (שם ל), מדוע לא אמר גם משה אחר שהקב"ה היה עם פיו, ועוד יש הרבה לדקדק.

ונראה לפי עניות דעתי לתרץ כל זה בעזרת ה' יתברך, ולהשוות המשא ומתן בין הקב"ה ומשה וישראל בסגנון אחד. הנה באמת היתה גזירת הקב"ה "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", ועל יציאתם קודם הזמן רק בעבדם רד"ו שנה יש בזה שלשה תירוצים: א) שהגלות התחיל מימי יצחק. ב) שעל ידי שליח היה יכול לגואלם קודם הזמן, רק הקב"ה בעצמו הוכרח לקיים מאמרו. ג) קושי השעבוד השלים.

 והסגנון הוא כך, הקב"ה אל רחום וחנון בשמעו את צעקת בניו וביודעו מכאובי עמו, רצה לגאלם קודם הזמן, ובחר במשה עבדו שהוא יהיה שליח, בכדי שיוכל לגאלם מיד. משה עבד ד' רצה שהקב"ה בעצמו יגאלם, לא על ידי שליח, רק שהזמן יתחיל מיצחק. ישראל עם קדוש רצו להיגאל באחד משני הדרכים, רק לא חס ושלום על ידי קושי השעבוד. והנה משה ידע שישראל לא ישמעו לו, ביודעם שזמן הגאולה עוד לא בא, כי הארבע מאות שנה עוד לא אפסו. ולזה אמר לו השם, "ושמעו לקולך", אם אתה תלך ישמעו לך שתאמר להם שעל ידי שליח יגאלו קודם הזמן.

אז אמר משה "והן לא יאמינו" שאתה שלחתני, וממילא "לא ישמעו בקולי". אמר לו השם שיראה להם האותות. אחרי זה שוב טען משה שהקב"ה בעצמו יגאלם, דהזמן מתחיל מיצחק. ועל תשובת הקב"ה שאינו מתחיל מיצחק, כי אמר "בארץ לא להם", וארץ ישראל היתה מוחזקת לאברהם, כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ק ע"א) על הכתוב (בראשית יג,יז) "קום התהלך" וכו', שקנה ארץ ישראל בחזקה, ואם כן היתה ארץ שלהם, טען משה "כבד פה אנכי", ומשה מוכח שארץ ישראל לא היתה מוחזקת, דהנה איתה בזוהר הקדוש, דמשה נענש בכבד פה, מפני שהרג את המצרי בדבור שם המפורש. וחזינן מזה דישראל לא היה להם עוד דין בן נח, דאם לא כן מאי טעמא נעמש משה בהריגת המצרי, דהא בדין הרגו, כדין בן נח המכה לישראל שחייב מיתה (סנהדרין נח ע"ב), וכאן ראה איש מצרי מכה איש עברי, אלא על כרחך דהיה להם עוד דין בן נח, ובן נח שהכה לבן נח פטור ממיתה. ומפני זה נענש. ואם כן מוכח דלא יצאו עוד מכלל בן נח. (עיין פרשת דרכים דרוש א' פ'), ואם כן לא קנה אברהם את ארץ ישראל, דבן נח אינו קונה בחזקה, ושפיר חשוב "ארץ לא להם", ואם כן יכול הקב"ה בעצמו לגאלם, וזה היה טענת משה באמרו "כבד פה".

ועל זה השיב לו הקב"ה "מי שם פה", עיין רש"י שם שכתב מי למדך לדבר כשהיית נדון לפני פרעה על המצרי, והיינו שאמר לו דמה שהוא כבד פה אינו עבור עונש המצרי, כי בזה לא חטא כלל, כי היה להם דין ישראלים, רק כבד פה הוא עוד מילדותו, כמו שאמרו חז"ל בעת שנטל הכתר מעל ראש פרעה, ומה שלא הרגשת עד עכשיו, הוא מפני שאני דברתי מתוך גרונך, כידוע שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. וזה הפירוש באומרו "מי שם פה", מי למדך לדבר וכו' הלא "אני השם", ותמיד אני מדבר מתוך גרונך, וממילא "ועתה לך", כי אני אינני יכול לגאלם כנ"ל, שארץ ישראל היתה מוחזקת מפני שיצאו מכלל בן נח, "ואנכי אהיה עם פיך", שאני אדבר מתוך גרונך.

אז אמר משה "שלח נא ביד תשלח", היינו כיוון שבין כה אתה תדבר עבורי, אם כן אני אינני שליח רק חשוב כמו שאתה בעצמך גאלתם (כמו שכתבו המפרשים), אלא שלח נא ביד אהרן שהוא שליח ממש, שלא תדבר מתוך גרונו, ויוכל לגאלם קודם הזמן. ועל זה אמר הכתוב (שמות ד,יד) "ויחר אף ד' במשה", והחרון אף היה על מה שלא התפלל משה להקב"ה שירפא אותו ממומו ויוכל לדבר בעצמו, ומפני שלא התפלל לא רצה הקב"ה לרפאותו (ועיין רמב"ן שם פסוק י), והוכרח לספח לו את אהרן שהוא שליח ממש. והבן. ומשום זה דיבר אחר כך רק אהרן, כי באם משה היה מדבר, לא היו רוצים לשמוע, בסברם שמשה אינו שליח שהשכינה מדברת מתוך גרונו, ועל כרחך דקושי שעבוד ישלים, והם לא רצו זאת (כמו שכתב הגאון הקדוש מאסטראווצי זצ"ל בפרשת וארא), ומשם הכי דיבר רק אהרן שהוא השליח ממש, ומשום הכי "ויאמן העם וישמעו כי פקד ד'" וגו' (שם לא) ויגאלם קודם הזמן על ידי שליח.

 ואולי יש לומר דזה היה טענת משה רבינו באומרו "למה הרעותה" (שם כב,כב), היינו שהתלונן על שהוא היה השליח, דלא היה לו לשלוח רק את אהרן, וכיוון דהוא היה השליח והשכינה דברה מתוך גרונו, שוב לא היו יכולין ליגאל על ידו, ועל כרחך דקושי שעבוד השלים, וזה גרם שפרעה הפקיד על נוגשיו ושופטיו להכביד העבודה על האנשים (והיינו קושי השעבוד).

וזה שאמר משה עבד ד' "למה הרעותך לעם הזה" ו"למה זה שלחתני". מדוע שלחת גם כן אותי כי "מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך (היינו אתה דברת מתוך גרוני) הרע לעם הזה", היינו קושי השעבוד, "והצל לא הצלת את עמך", ע"י אהרן לבד שהוא שליח ויפטרו מקושי השעבוד, אז "ויאמר ד' אל משה אתה תראה אשר אעשה לפרעה", היינו אני בעצמי אגאלם מיד פרעה ולא ע"י שליח, כטענתך הראשונה, וזה כוונתי בשלחי אותך, וכדאי הוא שיסבלו מעט קושי השעבוד ודו"ק.

ובז יובן דברי בעל ההגדה "אני ולא השליח", דבאמת הוא משולל ההבנה, דכל הזמן היה משה השליח, וגם כתיב (במדבר כ,טז) "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים". ועל פי הנ"ל ניחא, דהא בשליחות משה הקב"ה דיבר מתוך גרונו כידוע, וממילא היה הקב"ה בעצמו, וקושי השעבוד השלים ונגאלו בעבדם רק רד"ו שנה. כן יתעורר עתה הגאולה שלימה, שהוא כעין גאולה דמצרים, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל, וכימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות במהרה בימינו אמן. קצרתי בהנ"ל במקום הראוי להאריך, ועוד אטייל אם ירצה ה' בעניין זה באריכות ב"כרם" ד' צבאות.

חיים ישראל יצחק ווינאכט

(כוכבי אור, א, עמו' רלט-רמא).

---

הרב חיים ישראל יצחק ווינאכט הי"ד, בן מנדל ולאה הינדה, חסיד אלכסנדר שהיה תלמיד ישיבת "בית ישראל" בפיוטרקוב, תלמיד ומנהל הספרייה הגדולה ב"ישיבת חכמי לובלין" ועורך "כרם בית שמואל: ירחון לכל מקצועות התורה, להרמת קרן התורה והדת, להתעוררות ולכל עניני היהדות החרדית ולתנועת התאגדות בחורים החברים במוסד 'הרמת וחזוק התורה'". ירחון זה נוסד בלודז בשם "בית ישראל" על שם האדמו"ר בעל "ישמח ישראל" מאלכסנדר. בשנת תרצ"א הוחלף שם הירחון ל"בית שמואל" על שם האדמו"ר בעל "תפארת שמואל", בשנת תרצ"ב הוחלף שמו ל"כרם בית שמואל" ובשנת תרצ"ג הוחלף שמו ל"כרמנו". 

הרב ווינאכט הי"ד היה עילוי מיוחד, מצויין בתורה ויראה, סופר ואיש אשכולות, שעוד בצעירותו היה ביבליוגרף בקי עצום בענייני הספרים התורניים ומחבריהם. גדולי ישראל הפליגו בשבח הירחונים שערך. הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד אב"ד קולומבוס אוהיו כתב על העורך "מו"ה חיים ישראל יצחק ווינאכט הי"ו, איש אשר לגדולות נוצר, ולו לב מבין לערוך הדברים בטוב טעם ודעת". הרב זלמן בורר כתב  עליו "איש תרומות, בעל רגש כביר, יודע בינה לעתים, להשתדל ברוח דעת ויראת ד' טהורה, לארג ולאחד את כל יראי ד' אוהבי התורה ותושיה להעיר על כל דבר הנחוץ והמועיל ממרנן ורבנן די בכל אתר ואתר, באש דת ודעת קדושים, להאיר לבני ישורון דרכי ה' והמעשה אשר יעשון".

לקט ממאמריו של הרב חיים ישראל יצחק ווינאכט הובאו בספר "כוכבי אור", א, עמ' רלד-רמד.

ע"פ דף עד שכתב בן אחותו, הרב נשא לאשה את רחל לבית רוזנברג. ונספה בטרבלינקה בשנת 1942.

על הספרייה הענקית בישיבת חכמי לובלין ראה "ישיבת חכמי לובלין", א, עמ' רפו-ש.

מספר הצפיות במאמר: 69

'דבר נא באזני העם'  – בגמרא ברכות, אין 'נא' אלא לשון בקשה, כדי שלא יאמר אותו צדיק 'ועבדום ועינו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם. יסוד ועיקר הוא לעלות בסולם בית אל להגיע אל השלמות שידע האדם באמת ובתמים שהכל מיד ה' עליו השכיל. ואם אסף הון ועושר אל יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וגם אם מצבו גרוע אל יתייאש מן הרחמים. וכמו שהבאתי בחלק א' מספרי הפירוש מאבי מורי ורבי זכר צדיק לברכה במשנה ברכות, אל יפסיק אדם בתפילתו אפילו המלך שואל בשלומו שגם אם הוא עומד ברום המעלה ומלכים ושרים שואלים בשלומו, גם אז ידע ובלבבו יבין שעוד צריך הוא לרחמי שמיא, וכמעט קט יוכל להתהפך עליו הגלגל, וגם אם הוא במצב גרוע עד שאינו רואה מוצא מהמבוכה, גם אז יתפלל ויבקש רחמים למי שהרחמים שלו.

וכמראה הזה ראינו במצרים איך נהפך עליהם הגלגל מן הקצה אל הקצה תחילת ביאתם למצרים היו במדרגה עליונה ואחר כך כמעט שמת יוסף היו לעבדים מוכים ומעונים, ואלו שהיו אתמול עבדים שגופם ונפשם וכל היותם משלו בהם זרים בשעה קלה יצאו ברכוש גדול, מזה נלמד פלאי ההשגחה ואיך שהאדם בכל מעמד ומצב שיהיה ישים בה' מבטחו. ועל כן שהלימוד מגאולת מצרים יהיה שלם בכל צדדיו הקפיד אברהם אבינו שיצאו ברכוש גדול וישכילו מפלאי ההשגחה וידעו שהכל מידי שמים וילכו לבטח דרכם.

ואולי מפני זה הטעם צריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש השבת שיזכור האדם שהכל משלו נתנו לו, שה' הוא הנותן עושר וחיל ולא ידאג למחרת היום, כי יחסר לו ע"י שמירת שבת.

פיתויי היצר הם רבים בכל מצווה ומצווה והיצר רוצה לעוור את עיני האדם כי על ידי קיום התורה ושמירת המצוות מעוכב הוא מלהצליח בעסקיו. אמנם אם הוא האדם מאמין באמונה שלימה בהשגחה פרטית שכל צעד וצעד וכל שעל ושעל שלו מה' כוננו, אז דרך התורה יחפץ. ועל כן יציאת מצרים הוא יסוד ועיקר שהכל תלוי בו, שמשם ראינו מעשי ה' ונפלאות השגחתו. ועל כן אמר 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'אשר בראתיך', וזה ענין 'לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן', כי עיניהם ראו ולא זר עין בעין שה' הוא המכין מזון לכל בריותיו ובלי אמונה זו אי אפשר לקיום התורה.

ובזה נראה הקרא 'ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה', ולא קאמר 'אני', שתראו מה כתיב ב'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך', מזה תראו ותדעו שאנכי הוא הנותן ברכה וקללה.

(ברכת אברהם, חלק ב, לפרשת שמות)

---

הרב יצחק קליין נולד בשנת 1883 לערך בלעכנאוויץ, להוריו ר' אברהם צבי קליין ולאה לבית קלר, בצעירותו למד בטארנא, שימש בישיבות את גדולי ישראל בילדותו ולמד בהתמדה. נשא לאשה את מרת פראדל בת משה חיים ופייגא רחל ווינקלר ונולדו להם 11 ילדים. היה תלמיד חכם גדול, מופלג בתורה ויראה, חריף ובקי, שתורתו אומנותו ושימש כרב בקאשוי (סלובקיה). חידושיו יצאו לאור בספר "ברכת אברהם" (ב"כ, תרצ"ד-תרצ"ו). היה מחותן של רבי שמעון סופר הי"ד בנו של הכתב סופר. סבל לעת זקנתו ממצוקה כלכלית בשעה שעמד להשיא את בנותיו.

הוא גורש עם רבים מבני קהילתו ומשפחתו לאושוויץ, שם נרצח בי"ג בסיוון תש"ד (1944).

בתם סימה נפטרה בצעירותה, בהיותה בת 15, עוד לפני המלחמה. בנם שעיה (אלכסנדר) היה מורה ונספה ברוסיה בשנת 1945. בנותיהם אלה ורבקה נספתה במחנה הריכוז ברגן בלזן, ככל הנראה בשנת 1945. בנם אמיל, היה בגיטו ובמחנות, שרד את השואה, לאחר שהסתתר עם זהות בדויה, וכתב דפי עד על משפחתו במאגר השמות של "יד ושם".

מספר הצפיות במאמר: 107

… והנה ג' דברים צריכים להיות רשומים על כל לב איש יהודי ועל ידם יעמוד כסלע איתן בלב ימים, ולא תשוח נפשו הטהורה תחת חמדת העולם הזה גם בעת אשר ייטב לו, וכמו כן לא תבעתנו פגעי הזמן בעת אשר תרד עליו גלגל הצרות.

א) השגחה פרטית מאת הבורא, כי הטוב והרע שניהם מד' ואין השאול בית מנוס.

ב) אהבת אחים ורעים אשר עליה ציוותה התורה הקדושה "ואהבת לרעך כמוך" ובא בקבלה כי זה כלל גדול בתורה.

ג) גם בעת אשר אור ההצלחה תופיע עלינו כהילל בן שחר, לא נשכח כי ד' הנותן כח לעשות חיל, ולא יפתינו יצרנו לאמר כחינו ועוצם ידינו עשו לנו את החיל הזה. וגם בעת אשר ירד עלינו הגלגל לא נאבד בטחונו, ורק נקווה לד' כי תתחדש כנשר נעורינו ויבאו ימי טובה אשר על ידה יהיו נשכחים ימי הרעים.

… גם אחר מיתת יוסף ואחר שהתחילו צרות השעבוד, הגם כי טבע הגלות והצרות לעורר באיש רגשי אהבה ורחמנות, לרחם ולאהוב את אחיו, אולם לא כאלה היה חלק בני יעקב בעת ההוא, כאשר תורה הקדושה תספר לנו סיבת גלותם ועניים, "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם, וירא איש מצרי מכה איש עבדי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול, ויצא ביום השני, והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך, ויאמר מי שמך לאיש הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר".

ופירש הב"ל בתוספת באור משלי, כי בא הכתוב להודיענו שלימות משה כמה הבדל היה במעלות מידותיו ממה שהיה בישראל. כי הנה כשהגדיל משה והתחיל להיות לאיש ונצץ בו כח השכל והידיעה, הגם כי נתגדל בביתו של מלך ולא חסר לו מאומה, ולעומת זה היו בני ישראל שפלים ונבזים בימים ההם עד למטה, ודרך כי כל אחי ראש שנאוהו, אבל לא כן היה הרועה הנאמן מחוקקינו. כי "ויהי בימים ההם", אשר היו רעים מאוד לישראל, ולעומת זה היו טובים למשה, כי "ויגדל משה", עלה ונתגדל, עם כל זה "ויצא אל אחיו". רגשי האהבה לעמו אשר היו עצורים בעצמותיו עוררו אותו לקחת חלק ולהרגיש בצערם. ויצא אליהם באהבה ובאחווה, ולא כפר בהם, כדרך מי שיש לו קרוב עני שכופר בו, רק חשבם לאחיו לעזרם וללמוד מהם מדות טובות. האמנם במקום אשר חשב שימצא בהם שלימות המידות וגרם המעלות שיהיו מתקוממים בגודל לבב לעת הצורך הזה, אדרבה ראה בסכלותם. הסתכל והתבונן וחוקר בינו לבין עצמו על מה עשה ד' ככה לעם הזה בהיותו השלם שבכל העמים, כי הייתכן לבני מלכים כאלה, לעבוד עבודת עבד בחומר ובלבנים. ויען כי אין הקב"ה עושה אלא מידה כנגד מידה, שפט מזה שאין ספק שיש בהם איזה מידה רעה אשר על ידה באו עליהם הצרות האלו.

ועודנו מתבודד בזה ראה מקרה שממנו דן ההיפך ממה שחשב למצוא אצלם. כי ראה "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" בעוול מפורסם, ואלו היו המצרי והעברי לבדם ואין רואה החריש משה מלהאשים אותם שלא נהפכו אל האויב, כי לא ידעו מאומה. אך לא היה הדבר כן, כי המצרי הכה את העברי, "מאחיו" בין אחיו במעמד כלום והיה מקום לקחת נקום מהמצרי ולבלעו חיים, כי איך יראו ברע אשר ימצא את אחיהם, על כן אמר הכתוב "ויפן כה וכה" סביבות העברים לראות אולי יקום אחד מהם להושיעו, אבל "וירא כי אין איש", אין איש מהם שם על לב, עד שקם הוא על המצרי והרגו. ואין ספק כי היה נבוך מאד איך ימצא חסרון כזה בעם הנבחר זרע אברהם ובפרט בעת אשר המה בגלות…

ועל כן כאשר ראה משה רבינו עליו השלום שלא נתעורר בהם רגש אהבה לעמוד לעזרת אחיו, היה נבוך בדעתו איך ימצא חסרון כזה בעם הנבחר, בעת צרה כזאת. אולם לאהבתו לעמו הבליג על יגונו ולא חרץ עליהם משפטו, כי חשב שהוא ממורך הלב מחמת כובד השעבוד, כי גם זה הוא מן התוכחה ורדף אתכם קול עלה נדף. ועל כן יוכל להיות כי לא עצרו כח לעשות שום תנועה עם שהכירו היותו בלי צדק ועוול גמור, כי חשבו באם יכו את המצרי ויצילו טרפו מידו אז יעלילו על כללות ישראל עלילות שקר, ויצמיח מזה רעה לכללות ישראל ואולי על ידי כך שמו יד לפה. כאשר שמעתי לפרש "ושקצונו כטמאת הנדה", דהנה באם נחפש אחרי עוולות ואכזריות הנמצאים בעולם, אז נראה עין בעין כי בני ישראל הם העם הנבחר, מעולם לא נמצאו אצלנו רוצחים ואכזרים כמו בשאר אומות העולם. והנה אצל האומות באם איש מהם ירצח נפש אז הוא בעוונו יומת ולא ישקצו בזה את עמו, לומר כי הנכם רוצחים, רק הוא נכתם בעוונו. לא כן באם יקרה מקרה לא טהור, שאיש יהודי ירצח נפש, אז יאמרו הגויים כי בני ישראל המה רוצחים, ויבקשו לנקום על ידי חטאת היחיד בכללות ישראל. והוא ממש כדוגמת נדה על ידי שרואה טיפת דם כחרדל, כל גופה טמא, כמו כן הוא אצלנו באם איש אחד יחטא על כל עדת ישראל ישקצו. ועל כן אומר "ושקצונו כטמאת הנדה", כדוגמת הנדה שאמרנו. לזאת לא חרץ עוד המחוקק משפטו להרשיעם. ויצא גם ביום השני לראות אם יתגלה לו עוד דבר כזה, וכשראה מריבת העברים זה עם זה, והוא הוכיחם רשע "למה תכה רעך", אמר הן אמת שהחשתי ולא הוכחתי אתכם בראותי כי לא לקחתם נקם מהמצרי בהכותו את חבריכם, אבל איך יהיה שאתם בעצמכם תריבו ותכו זה את זה האין די בהכאות המצרים.

גיא חזיון – דבר בעתו לכל תקופות חיי האדם בעולם הזה, דרוש ג – יציאת מצרים

—

הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי"ד נולד בשנת תרנ"ב (1892) לאביו הרב פינחס זצ"ל, והיה נכדו של הרב אליהו לייכטאג אב"ד קלסאני בעל "תורת אליהו". בט"ו באב תרע"ג נשא לאשה את מרת דרעזיל בת שלום יוסף.

הרב אברהם היה אחיו של הרב אפרים לייכטאג הי"ד אב"ד דאמבראד, מחבר הפירוש "מנחת אפרים" על שו"ת "פרי מגדים".

הרב אברהם כיהן כרב בערים שווינגן (הולנד, בשנים 1924-1930) ואנטוורפן (בלגיה). משנת תרצ"ב (1932) כיהן כדיין ומורה צדק בנייפסט (הונגריה). הוא כתב חיבורים בהלכה, באגדה ומוסר, והספיק להוציא לאור את ספריו בית ועד לחכמים על סוגיות הש"ס ופוסקים (תרפ"ח), גיא חזיון (ב' חלקים), ובהם: חלק ראשון (תרפ"ח) "דבר בעתו לכל תקופות חיי האדם: לתקופות החיים" וחלק שני (תר"צ) "דבר בעתו בשאלות הנכבדות ברום עולמו של היהדות בתקופתנו הנוכחית" – ספר זה מהווה מאגר לדרשנים העוסקים בשאלות נכבדות בעולמה של היהדות לפי רוח המקום והזמן. הדרשות שבספר לקוחים מהדרשות שהיה דורש בכל שבת קודש לאנשי קהילתו, לשמח את לבם ולעוררם ליראת שמים.

 

וכן הדפיס את ספרו הנותן בים דרך 22 כרכים היו בכתב היד (תרצ"ח, תרצ"ט)  ובהם מובאים ומסודרים למעלה משבעים אלף מאמרי חז"ל ומהווה "ספר שימושי וכיד ימין לכל רב ומורה צדק, דרשן, מטיף ומחבר, כי מאיזה ענין שירצה לפסוק לדרוש או לכתוב, יהיה כל חומר המפוזר בשני התלמודים, המדרשים, פוסקים ראשונים ואחרונים, מן המוכן בידו בלי עמל ויגיעה". המחבר מציין בהקדמת המהדורה השניה של ספרו זה ושהיתה הצלחה רבה למכירת הספר, ולכן הוא שב מוציא אותו לאור, "למרות שימים אלה לא ימי חפץ המה, ואחינו בני ישראל נרדפים במדינות שונות בלי חשך בתגרת האנטישמיות הנפרזה, וכמובן שבעת צרה ליעקב כזו נחשבו הופעות ספרים חדשים למן סרח עודף ואין מאסף אותם הביתה, אבל ספרי זה יצא מן הכלל, כי תודה לד' יתברך נתקבל ברצון". בירחון לקט ששנ"ה שנה ה גליון א (תרצ"ח), כותב המחבר על אודות מכירה מוזלת של ספרו הנותן בים דרך, בכרכים בודדים, בהתחשב בצוק העיתים. דבריו הובאו בספרים נוספים ובהם בשו"ת מקדשי השם.

בהסכמת הרב דוד דוב בעריש מייזליש הי"ד, אב"ד אוהעלי, הוא מתאר את "הרב הגאון החריף ובקי, דורש טוב לעמו מו"ה אברהם לייכטאג וואקסמאן נ"י רב דקהילת קדש הנ"ל… והכרתיו לתלמיד חכם גדול וחריף ובקי ומלא על כל גדותיו בתורה, וגם הוא מגיד מפואר דורש לאנשי קהילתו בכל שבת קודש ומשמח אנשים בדברים נחמדים ומעורר לבם ליראת שמים". הסכמת הרב שמואל אהרן מיללער אב"ד לאבאווא לספר "הנותן בים דרך" הוא מתאר את הרב כך: "האדם הגדול בענקים, משדד עמקים, הוא הרב הגאון המפורסם אוצר התורה והיראה". 

הרב נהרג על קידוש ד', באושוויץ, עם אשתו הרבנית מרת דרעזיל הי"ד בי"א תמוז תש"ד.

באוצר הבאורים והמדרשים מובא שהרב אברהם לייכטג ווקסמן נהרג ע"י הצוררים הארורים, וכתבי היד שלו שעמדו להיות מודפסים בארבעים ושנים כרכים או יותר, אבדו ושוב לא יודפס עוד.

חלק מהמקורות: קהילות הונגריה, דף הנצחה בתחילת הספר "כי בא מועד" מאת הרב ישעיהו מרדכי באקשט, מאגר השמות ב"יד ושם", מורשת רבני הונגריה עמ' 18-19, ספרי הרב הי"ד.

ראה גם: חכמי הונגריה, עמ' 523-524.

וראה תולדותיו בספרו של בנו ר' חיים צבי לייכטאג וקסמן: מגדל אור קונקורדנציה לתנ"ך (ירושלים תשל"ו). זכרון הרב וקסמן הי"ד הובא גם ע"י ר' שלום יוסף ואקסמאן, בספר "גבעת שאול" עם "כהיום תמצאון", מאת רבי שאול בראך, שיצא לאור בשנת תשמ"ג, בהוצאת ר' נפתלי צבי ברודי.

 

מספר הצפיות במאמר: 150

ויאמר ד׳ ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ובמדרש רבה פ' ג' הה״ד 'ויאמר ד׳ ראה ראיתי', ראיתי לא נאמר אלא ראה ראיתי, אמר לו הקב״ה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי ואני רואה אותן מקבלין תורתי זהו ראה, ראיתי זו ראיית מעשה העגל שנאמר ראיתי את העם הזה. וכזה מבואר בקוצר בתנחומא פ״כ. והקושיא מבוארת בשלמא מעמד הר סיני היא לטובתם, אבל מעשה העגל מהו ההזכרה עתה לטובת ההוצאה.

הענין כי כבר ביארתי במקום אחד שעם ד׳ בטוב שלימות כוונתם וחפצם לדעת ד׳ וללכת בדרכיו, רק כמה סיבות ומניעות המונעים אותם מלהחזיק בדרכיו כמו שאמרה כנס"י (שיר השירים) אל תראוני שאני שחרחורת דהיינו אל תראו שחרורית לבי כי זה ששזפתני השמש, מב' טעמים הוא בי בלי שיהיה ברצוני הטוב ובחפצי. אחת – ששזפתני השמש, הוא השמש הצלחה והאושר, שהביאני עד הלום. ב' – בני אמי נהרו בי היא העול הגליות שמוני נוטרה את הכרמים, וע״כ כרמי שלי לא נטרתי, וגם בהעגל מציגו בספרי שהקב״ה מקטין החטא, לך רד כי שחת עמך, ומשה מגדיל החטא, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ופירשתי במקום אחר כי החטא בפני עצמו גדול היה, אכן הקב"ה רואה ללבב שאין בהם משפט מות יען כי טעו בדבר ע׳״כ הקב״ה מקטין החטא. וע״כ י״ל ראה הקב״ה שתי ראיות מעמד הר סיני, איך בכל לבב נתנו את עצמם ואמרו נעשה ונשמע, זה מורה איך כשמביאים את עם ד׳ אל התורה איך נפשם וחפצם אתם לגמרי, לכן היה באפשרות לכופן (שבת פי"ח) וכאשר ביארתי במקום אחד. ועוד זאת אפילו העבירות וחטאות איך עושים כי היא רק באונס שמוכנסים בה, וע׳׳כ מועיל הכפייה ומה שמביא הקב״ה את עם ד׳ לתורתו ולעבודתו, כי רק מסירין המניעות ואז כבר עושים מחפצם הטוב. כי חפצם ורצונם היה לזה.

ובזה יש להבין את הפסוקים 'ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ויאמר כי אהיה עמך, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה', ונודע הקושיא איך שייך אות מדבר העתיד לאמת שום דבר בהוה.

אך הענין שמשה הבין שחפץ לא לבד לעשות עם ד׳ חרות מעבודת מצרים ולעשותם חפשי, כי עבור כן לא היה שוה כל זאת. ויידע נאמנה שבא ד׳ להחליף עבודתם שעד עתה היו עבדי מצרים ומעתה יהיו עבדי ד'. אולם זה אינו דבר נקל כל כך. על כן שאל 'מי אנכי כי אלך אל פרעה', דהיינו אם אלך לא יהיה רק אל פרעה, ולא שיהיה הליכתו אל בני ישראל לעשות מפעלים בהם לעבודתך. ועל זה השיב לו ד׳ 'בהוציאך את העם וגו׳ תעבדון את הא׳ על ההר הזה', דהיינו שבהוצאה נכלל גם החלק הרוחני של קבלת התורה כנ״ל.

או יש לפרש על דרך זה אמרו' מי אנכי כי אלך וכו', על דרך מה שפירש הא"ע פ' בשלח על פסוק 'כי קרוב הוא', בלשון "אע״פ", ועל דרך זה יש לפרש גם כאן שטען משה רבע״ה 'מי אנכי כי אלך אל פרעה', אף אם אלך אל פרעה ואף אם אוציא את בני ישראל ממצרים עדיין עיקר התכלית חסר כי מי אנכי לנהל ולהדריך את העם לעבודתך. על זה אמר לו הקב״ה 'אנכי אהיה עמך', אם אינך מאמין בך עדיין על כעת, אבל אין זה מדרכי העבודות שלא תחשוב שאפשר לך עצמך להיות אחר כך במדרגה גדולה כזו ובאופן כי אהיה עמך, וזאת לך האות כי תעבדון את האלקים על העתיד,  וכן מדרגתך על העתיד. וזה שהשיב לו הקב״ה שאנכי אהיה עמך, דהיינו שתשיג מדרגה נפלאה ע״ד שפנים אל פנים ידבר ד׳ אליך כאיש אל רעהו, וע״י מדרגה זו תוכל לנהל עם ד׳ וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, דהיינו שאתה תהיה שלוחי שזה מורה שתהיה עומד בכחי ממש. וכמו שהביאו המפרשים פה בשם האר״י הקדוש, שבמקום שנאמר שליחות מאת ד׳ נקרא שם ד׳ על זה, כי שלוחו של אדם כמותו, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, דהיינו כשיצאו ממצרים לא תהיה העבודה בדרך פשוט מאתם, רק שד׳ יביאם לזה דהיינו ע״י כפיית ההר, והיינו ״על ההר״ עבור ההר באופן שמזה תשפוט צדק שד׳ הוא העושה את האיש להביאו למדרגתו יען בראותו בו הכנה לכך, ועל ידי כך תוכל לחשוב בדין שאהיה עמך. והסיבה לזה כבר כתבתי במקום אחר שבזה נעשה דרך משור לדורות האחרונים אם ח״ו ישכחו מעללי אל ומצותיו לא ינצורו ח״ו, יביאם ד׳ לידי תורתו ולעבודתו כחפץ גבוה (ועיין מה שכתבתי בסמיכות התורה).

ובזה יש לפרש הפסוקים 'ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה, ויאמר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ד׳ אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלוקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעלם וזה זכרי לדוד דור', הרצון שמשה רבנו שאל להקב״ה באיזה בחינה יהיה טיבותא לעם ד׳, וזה 'מה שמו',כי לפי טובותיו של הקב׳׳ה ככה בשם יכונה, במבואר במדרש, ע״כ שאל שמו. כי נפקותא בדבר כי יש חילוק האם תהלוכות הקב״ה עם עם ד׳ יהיה לפי חסד ורחמים או בדין. כי יש הפרש רב, כי האם לעולם יזכו לרחמים, או שיהיה בבחינת אלקים בדרך הטבע.  והשיב לו הקב״ה אהיה כי הקב"ה, בבחינת 'אהיה' שרואה ללבב עם ד׳ שמוכנים ומוכשרים המה להיות אחר כך עמו ונחלתו, ע״כ בדין הוא שיטלו שכרם מאתו, וזה 'אהיה אשר אהיה', כי אף בהיות האיש על התורה ועל העבודה היא לראיה רק שיהיה כי אינו עדיין לפי גודל טובותיו של הקב״ה. אולם 'ויאמר כה תאמר לבני ישראל', להם לא יגלה דבר ד׳, דהיינו 'אשר אהיה', שגם אחר שיקבלו תורתו ויהיו עמו לא יהיו רק בבחינת 'יהי' שיהיה אח״כ, ובכל עת ידאו עצמם כאינם עדיין כי בשמעם גודל העול והסבל של התורה, ימירו אחרי, על כן 'כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם', דהיינו שהקב״ה נותן לכם הטובות בבחינת 'אהיה' עבור שרואה בכם המעלות שאתם ראוים להיות עמו ונחלתו, היא עבור ששרשכם שורש פורה פרי טוב ענבי גפן הוא, אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, ולא אמרם יחד, יובן עם המשל של הישמח משה על פסוק 'תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ד׳ מקרש ד׳ כוננו ידיך', שהיה מלך גדול נטע כל נטיעות שבעולם תוך גינת מלכותו. ואמרו לו שעוד ישנם במרחקים נטיעות יקרות מאוד מאוד. והביאם ונטעם. אך יבש שרשם, כי לא יכלו לעמוד באדמה כזו היותה לקוחה ממקום יקר. ויעצו אותו לבחון עוד הפעם, ויבש עוד. ויעצו אותו לבחון עוד, ונתנו הסיבה לזה כי העפר הלזה עוד איננו מוכן לנטע שעשועים כזה אך אחרי שכבר נטע בו פעמיים התרגל הארץ לקבל את זאת ותעמוד בו. ככה השראת השכינה עלי ארץ. הוא ענין נכבד וגדול ואינו כדאי העוה״ז לענין כזה. אך אחרי שתביאמו פעם ותטעמו עוד פעם, לכן מכון לשבתך פעלת ד׳ וכו׳, לעולמים יהיה המקדש שתפעיל פעם שלישי. ככה יראת ה׳ ותורתו והשראת השכינה גבן היה פעם א׳ באברהם ולא הוחזק עדיין להיות קשור בזרעו ויצא ממנו ישמעאל, פעם ב׳ היה ביצחק ועדיין לא היה מוחזק וקשור בזרעו אחריו ויצא ממנו עשו, ואח״כ בא יעקב, וזה נטיעה השלישי ונשאר בו ובזרעו. וזה 'אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב', דהיינו בהיותו פעם השלישי אלוקי יעקב ע׳ל כן  'זה שמי לעלם', אוכל להיות בטוח ששמי זה 'אהיה' יהיה לעולם, שלעולם אוכל לחשוב בדין עליכם שאתם מוכנים להיות עמי ונחלתי ישראל וזה זכרי לדר דר.

—

הרב ראזנער סג״ל יהודה הי״ד אב"ד ק"ק סעקליהיד

עלה באש השמיימה א' דשבועות תש"ד באושוויץ.

תולדותיו הובאו בהקדמת האדמו"ר מתולדות אהרן לספר אמרי יהודה ובירחון הכוכב.

מספר הצפיות במאמר: 96