בעניין עריכת סיום מסכת וסיום ספרים נוספים בתשעת הימים / הרב משה יהודה ליב אהרנרייך הי"ד

תמונת משה יהודה ליב עהרנרייך הי"ד

כבוד גיסי הגאון מורינו משה ליב עהרנרייך שליט"א [הי"ד] אבד"ק מאד כתב לי וזה לשונו:
שמעתי מכבוד קדושת אדוני אבי מורי ורבי עטרת ראשי זצלה"ה שמרן זקנינו הגאון הקדוש זי"ע [רבי אברהם יהודה הכהן, אב"ד ור"מ ברגסאז ואב"ד ה' מאד, בעל 'קול אריה'] פעם אחת ביומי דאב קודם הצום עשה סעודת סיום ואכלו בשר, ושאלו אותו על מה עשה סיום. השיב כי סיים את הספר הקדוש 'עשרה מאמרות' להרמ"ע מפאנו ז"ל. עד כאן דבריו הקדושים.
והנה ברמ"א אורח חיים סי' תקנ"א סעיף י"ד כתב 'ובסעודת מצוה, כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכתא וסעודת אירוסין, אוכלים בשר' כו', ומקור דבר זה דסיום מסכת הוא בשבת דף קי"ח ע"ב, דאמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא עבדינא יומא טבא לרבנן. ומזה כתב הרמ"א ביורה דעה סוף סי' רמ"ו, שבסיום מסכת מצוה לשמוח ולעשות סעודה ונקראת 'סעודת מצוה'. וכן כתבו הש"ך וט"ז שם השם תשובת מהר"ם מינץ סי' ל"ז דהוי סעודת מצוה. וכן מבואר ביש"ש בסוף פרק מרובה באורך, יעויין שם. והנה המגן אברהם בסי' תקנ"א שם תמה דהא כתב בסעיף ב' דאסור לעשות סעודת אירוסין. יעויין שם. ושמעתי מפי קדושת מורי בעל 'לבושי מרדכי' זצלה"ה שמצא בשם הגר"א ז"ל דברמ"א היה כתוב אחר תיבות 'וסיום מסכתא' ר"ת 'וס"א' וטעו המדפיסים וכתבו 'וסעודת אירוסין', אולם הוא טעות, והוא ראשי תיבות 'וספרים אחרים', וכוונת הרמ"א דגם כשמסיים ספרים אחרים הוי סעודת מצוה ואוכלים בשר. עד כאן דבריו הקדושים. וגם ב'יהי רצון' שאומרים בסיום מסכת הנוסח 'כן תעזרני להתחיל מסכתות וספרים אחרים ולסיימם' כו', הרי דגם בסיום ספר עושין סעודת מצוה.
אך יש לומר ד'ספרים אחרים' הכוונה על המסכתות הקטנות, כמו מסכת כלה וסופרים כו', דהתוספות והרא"ש בכמה דוכתי קורין להו בשם 'ספרים חיצונים', כי כל הספרים הקדושים שהם חוץ מן התלמוד, כמו מסכתות קטנות ופסיקתא וזוהר, נקראים בשם 'ספרים חיצונים', היינו ספרים שהם חוץ מן התלמוד. ועיין במגן אברהם סי' תר"צ ס"ק כ"ב (ועיין בשו"ת חתם סופר חלק אורח חיים סוף סי' ל"ו וסי' ק"ג). אבל בשאר ספרים, אף אותן שנתחברו מגדולי הדורות, מאן ספין להכריע איזו היא כמו סיום מסכת.
אולם הך עובדא דמרן אדוני אבי זקני זללה"ה הוא מעשה רב, אבל לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול ויבנה במה לעצמו, ודי בזה.
שוב הראני בשו"ת פני מבין אורח חיים סי' ק"ג ובשו"ת פרי השדה חלק ב' סי' צ"ב מה שאמרו לעניין סיום משניות אי חשוב כמו סיום מסכת. עיין שם, ובמקום אחר כתבתי מזה בעזרת ה' יתברך ואין כאן מקומו. עד כאן לשונו.

(תולדות קול אריה, עמו' כו)

ב"ה, יום ד' לסדר שלח, בונה ירושלים ה' לפ"ק, ה' מאד יצ"ו.

שלמא רבא וחיי אריכא לאור נערב, כבוד קדושת אדמו"ר גאון ישראל וקדושו רכבו ופרשיו כקש"ת מוהר"ר מרדכי ליב ווינקלער, האב"ד דפהק"ק ה' מאד שליט"א, נרו יאיר כמנורה הטהורה, אשר אנו צריכים לאורה עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן, בעל מחבר ספר 'לבושי מרדכי'.

אחרי קידה והשתחויה מול כבוד קדושת הדרת גאונו וקדושו מרן שליט"א ארהיב בנפשי לגשת אל הקודש היות שלמדנו אצל כבוד קדושת רבינו דיני ברכת התורה, על כן אמרתי להציע איזה הערות מה שעלה ברעיוני בעזרת ה' יתברך.

הנה הגר"א ז"ל (סימן מ"ז) הקשה מפני מה אין מברכין על הרהור תורה, דהא מצוה קעביד, דכתיב 'והגית בו יומם ולילה', והגיון הוא בלב, כמו שכתוב 'והגיון לבי'.

וראיתי בספרו הנחמד שו"ת 'לבושי מרדכי' מהדורה קמא חלק אורח חיים (סימן ז') שתירץ על פי דברי הב"י באורח חיים (סימן תל"ז) דעל כן אין מברכין על ביטול חמץ, משום דאין מברכין על דברים שבלב, והדרת גאונו מרן נ"י האריך שם בזה. והנה תירוץ זה הוא גם בשו"ת 'קול אריה' לאדוני אבי זקני הגאון ז"ל (סימן ו'), אולם אדוני אבי זקני הקשה דעל כל פנים אמאי אין מברכין אם מבטל בשפתיו, ועקימת שפתיו הוי מעשה, וכתב אדוני אבי זקני ז"ל על פי דברי השטה מקובצת בבא מציעא בשם האור זרוע דלא שייך לומר 'עקימת שפתיו הוי מעשה', רק אם לא משכחת ענין הזה רק על ידי דיבור, אבל אם משכחת הדבר בלא עקימת שפתיו, ממילא לא הוי עקימת שפתיו מעשה, כדאמרינן בסנהדרין (ס"ה), שאני מגדף שישנו בלב, ועל כן אף אם מוציא הביטול בשפתיו לא הוי עקימת שפתיו ואינו מברך, כיון דמהני ביטול במחשבה, ועל מצוה שאין בו מעשה אין מברכין, כמו שכתב הרשב"א (תשובח י"ח) עד כאן דבריו הנעימים, עיין שם. ובחידושי הארכתי בזה.

ולפי זה קשה לי, דאם כן שוב איך מברכין ברכת התורה על לימוד התורה, כיון דמצות לימוד תורה יוצא בהרהור, וכמו שכתב הגר"א הנ"ל, וכן כתב אדוני אבי זקני ז"ל ב'קול אריה' שם (סימן י'), ואם כן שוב אין הדיבור הכרח, וליה עקימת שפתיו מעשה, ואם כן שוב הוי רק כמו ביטול חמץ דאין מברכין עליו כנ"ל. ובוודאי כבוד קדושת הדרת גאונו בעומק עיונו ימצא דבר לישב דעת קדושים שלא יהיו כסותרים דהדדי, וישמח לבי גם אני.

ומדי דברי בעניין זה עלה לפי עניות דעתי ליישב קושית הט"ז שם שהקשה דאין מברכין על כתיבת דברי תורה, הלא הכתיבה לא הוי רק הרהור, ועל הרהור אין מברכין. עיין שם.

ונראה לפי עניות דעתי דהנה אי כתיבה הוי כדיבור, בזה כבר נחלקו אבות העולם בתשובותיהם כנודע. ויש לומר על פי דעת השיטה מקובצת הנ"ל דיש ב' מיני דיבורים, על כן היכא דהדיבור הכרח ולא די במחשבה, בזה בוודאי אין הכתיבה חשוב כדיבור, אולם היכא דדי במחשבה ואין הדיבור הכרח בזה יש לומר דגם הכתיבה חשוב בכדיבור. ודו"ק בזה. ושפיר מיושב קושית הט"ז, דהא גבי לימוד תורה, דאין הדיבור הכרח כנ"ל, שוב גם הכתיבה חשוב כדיבור, ושפיר מברך עליו והבן. ויש לי להאריך בעניינים אלו ואין כאן מקום להאריך.

ומה שאמר שם רבינו שליט"א ב'לבושי מרדכי' לחלק בין 'והגית' ובין מצות עשה ד'ולמדתם' דלא יצא בהרהור, לא זכיתי להבין דבריו הקדושים, שמחלק העניין לשני דברים נפרדים. הלא המעיין בדברי הגר"א ז"ל יראה בפירוש שגם מצות עשה ד'ולמדתם' יוצא בהרהור, וכן מוכח מדברי אדוני אבי זקני הגאון ב'קול אריה' שם. וימחול כבוד הדרת גאון קדושתו להאיר עיני בזה.

ועל עתה באתי במה שהעיר הדרת גאונו רבינו שליט"א במה דפריך הש"ס ערכין (כ"א ע"א) הייכי דייר ביה במעילה קאי. והקשה הדרת גאון קדושתו דאם כן איך אמר רבא בנדרים (ט"ז) גבי הנאת סוכה דמצוה לא להנות נתנה, והלא איכא הנאת הגוף בהדי מצוה, דהא הדירה חשוב הנאה. עד כאן קושייתו.

והנה בשו"ת נודע ביהודה תניינא אורח חיים (סי' קל"ג) הקשה באמת כן רק בפשיטות דהא איכא גבי סוכה הנאת צל, ולא הביא ש"ס הנ"ל, עיין שם.

ולעניות דעתי יש לומר בזה דבאמת הנאה זו הוי דבר שאינו מתכוין ובהנאה פסיק רישיא מותר, כמו שכתב הר"ן בגיד הנשה מהא דמוכר סכות, וכמו שהקשה באמת הטורי אבן בראש השנה, עיין שם.

וראיתי בשו"ת מהרי"א חלק יורה דעה (סימן שכ"ו) שתירץ קושיית הטורי אבן דהלא קיימא לן יש מעילה בקונמות, ובמעילה עשה הכתוב שאין מתכוין כמתכוון, כמבואר בש"ס פסחים (ל"ג), עיין שם. ובמקום אחר הארכתי בזה בסייעתא דשמיא.

והנה באמת הקשו התוספות שם דאיך מעל בבית, הלא אין מעילה במחובר לקרקע, ונדחקו דצריך לומר דהסוגיא אתיא כרב דאמר תלשו ולבסוף חברו הוי תלוש, עיין שם. ואם כן יש לומר דרבא לא סבירא ליה הכי, ותלוש ולבסוף חברו לדידיה חשוב חיבור.

ולפי זה אתי שפיר ממה נפשך, דאי ליכא מעילה בקונמות, שוב הווא ליה דבר שאינו מתכוין, כי אינו מכוון להנאת סוכה (ובהנאה פסיק רישיא מותר, וכנ"ל), ואי יש מעילה בקונמות, אם כן הלא במעילה גופא אין מעילה במחובר כמובן. כן נראה לעניות דעתי.

הלא כה דברי עבדו ותלמידו השותה בצמא את דברי קדשו, חותם ומחוי קידה מול הדרת גאון קדושתו רבינו שליט"א, ומצפה לתשובתו הרמה.

הק' משה ליב עהרענרייך

(זכרון משה, בתוך ספר 'קב חיים')


הרב משה (יהודה) ליב עהרנרייך הי"ד, נולד בשנת תרס"ד (1904). אביו, הרב חיים צבי, רבה של ה' מאד (לצידו של בעל 'לבושי מרדכי' הרב מרדכי ליב וינקלר), ב"ר יעקב עהרנרייך ומרת הענדיל ריזל, בתו של הגאון הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ, בעל 'קול אריה'. אימו, מרת לאה, הייתה בתו של רבי נפתלי הכהן שוורץ, בעל 'בית נפתלי', אב"ד העדילא מאד.

הוא התחתן בשנת תרפ"ח עם מרת בילה בת הרב שמואל זלמן וינברגר, הרב יהושע אהרן צבי ויינברגר, אב"ד מארגרטין, בעל שו"ת מהריא"ץ, תלמידו של ה'חתם סופר'.

עוד מילדותו ניכר התבלט הרב משה ליב כעילוי, גאון, בעל כישרונות עצומים וזיכרון חזק. הוא היה תלמיד מובהק של הגאון הרב מרדכי ליב וינקלר בעל 'לבושי מרדכי', שהעיד עליו כי הוא 'האברך החריף ובקי עצום וכו' בנש"ק… ונכד להגאון הקדוש מאור הגולה בעלהמ"ח שו"ת 'קול אריה' זצ"ל'. הרב משה יהודה ליב הוסיף הגהות לספרו של רבו שו"ת 'לבושי מרדכי', ואביו מביא אותו בספריו 'קצה המטה' ו'שערי חיים'.

בגיל 14 הוא הוסמך להוראה על ידי רבו, ובנוסף הוסמך על ידי הרב שמואל ענגל מראדומישלא ועל ידי הגאון בעל 'יגל יעקב'. בהיותו כבן 15 כבר לימד ברבים שיעור עיון.

לאחר נישואיו גר במארגרטן ולמד שם בהתמדה, משנת תרפ"ט מסר שיעורים בישיבתו של חותנו בש"ס ובשלחן ערוך אורח חיים ויורה דעה, ועמד לימינו של חותנו כדומ"צ, בהוראה ובניהול הקהילה. הוא הגיה את 'קובץ מפרשי התורה' שיצא לאור בעריכת הרב צבי מושקוביץ, והוסיף שם הערות כמעט על כל דף.

בקונטרס 'זכרון למשה' שיצא לאור כנספח לספר שו"ת 'רב חיים' מאת אביו, הודפס מכתב ששלח הרב משה ליב לרב יוסף צבי דושינסקי רבה של העדה החרדית בירושלים. במכתב כותב הרב משה ליב דברי תורה מחידושיו, וממבקש מהרב דושינסקי שישלח לו הסמכה לדון ולהורות, כפי שהבטיח לו בעת פגישתם בחוסט.

בשנת תרצ"ד הוא הוציא לאור את ספר 'לבושי מרדכי' על מסכת נדרים. הוא הוציא לאור מאמרים בכתב העת התורניים: 'לקט שושנה', 'אור תורה', 'דגל התורה' ו'קבוצי בחורים'. רבנים רבים התכתבו אתו בדברי תורה, והוא נודע כבקי גדול בספרות השו"ת. מכתב שכתב בשנת ת"ש, לרב גבריאל יהודה אילוביץ, מופיע בספרו שו"ת 'גיא ינשא' סי' קצח, הערה רנא. מכתב נוסף ממנו הודפס ספר 'תולדות קול אריה' (קליינוורדיין ת"ש), סעי' לג.

בשנת תרצ"ז, מיד לאחר פטירת וקבורתו של אביו, נבחר הרב משה ליב למלא את מקומו כרבה של ה' מאד. תוך זמן קצר נפטרה רעייתו, והרב לא הספיק להגיע להלוויתה במארגרטן. לאחר השלושים עבר הרב, עם שתי בנותיו היתומות הקטנות שרה יוטא ועלקה, לגור בה' מאד. הרב משה ליב התחתן בשנית עם מרת פיגה, אלמנתו של הרב משה אדלר ובתו של הרב מאיר רוזנפלד.

הרב משה ליב נודע כפוסק חשוב בהונגריה. הוא סידר לדפוס את ספרו של אביו שו"ת 'קב חיים' חלק א, והוסיף לספר הערות ומפתחות. הספר הודפס בקליינווארדיין בשנת תש"ג, אך רוב העותקים היו עדיין בבית הדפוס ואבדו לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה. אחיו, הרב אליעזר עהרנרייך, הרב ממאד-ברוקלין, מצא עותק של הספר, והוציא אותו לאור במהדורה צילום, בניו יורק בשנת תשל"א. לספר נוספו קונטרס 'זכרון למשה' (הכולל מעט מכתבים וחידושים מאת הרב משה ליב) וקונטרס 'יקרא דחיים' (הכולל את הספדו של הרב שלמה זלמן עהרנרייך אב"ד שאמלו, דודו של הרב משה ליב, על האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש ועל אחיו רבי חיים צבי עהרנרייך).

כתבי יד רבים שכתב, ובהם שו"ת ועל סוגיות הש"ס, אבדו בשואה וחבל על דאבדין .
חידושים בכתב ידו של הרב משה ליב על התורה, שרדו, נמצאו באשפה לאחר השואה, על ידי אחיו, הרב אליעזר, שהתכוון להוציאם לאור.

בשנת תש"ד גורש הרב לאושוויץ עם בני משפחתו ורוב בני קהילתו. שם נספו אשתו, בנותיו ואימו ביום כ"ח באייר תש"ד. הרב נשלח למחנה הריכוז גוזן, שם הנאצים רצחו אותו בעינויים אכזריים ביום כ"ו בסיון תש"ד. על פי עדויות יהודים ששרדו את המחנה, הרב קיבל עליו דין שמים באהבה וקידוש את השם במותו. (בספר 'קהילות הונגריה' נכתב שהרב נספה באושוויץ).

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת דברים שבת חזון ועניני המקדש שיבב"א

חומש דברים  זמן קריאתו – ראשיתו מצער ואחריתו ישגה מאוד[1]

בשבת זו נחל קריאת חומש דברים, ובדרך מליצה נאמר: ראשיתו מצער ואחריתו ישגא מאוד[2]. ראשיתו בימי צער ואבלות על חורבן בית המקדש ששיאם בתשעה באב, ואחריתו סיום החומש והתורה כולה, בשמיני עצרת שמחת תורה שהוא מפסגות ימי השמחה של ישראל במועדי השנה. נעסוק בגליון זה מתורתם של קדושי ושרידי השואה, שהם ענפי האילן הגדוע אשר מלבנון הוא בית המקדש. ובכך נחיה תורתם ונשמתם החצובה משרשי עד ומשתרגת מכסא הכבוד.

ראשית דברינו יהיו בענין מעלתם של הצדיקים אשר מיתתם מכפרת על ישראל.

המצאות צדיקים בינינו מלמדת על קשרנו אליהם ואל ה' יתברך

הגמרא ירושלמי (יומא פ"א ה"א) אומרת: בני אהרן באחד בניסן מתו, ולמה הוא מזכיר מיתתן ביום הכפורים? ללמד שכשם שיום הכפורים מכפר על ישראל, כך

תמונת הרב אברהם יצחק בלוך הי"ד

הרב אברהם יצחק בלוך הי"ד

מיתת צדיקים מכפרת על ישראל. עכ"ל הגמרא.

מבאר הרב אברהם יצחק בלוך[3] זצ"ל הי"ד בספר שעורי דעת (מאמר העוז והענוה, הספד על הסתלקות הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל רבה של ירושלים) וזלה"ק:

ענין הכפרה שיש במיתת הצדיקים יש להבין עפ"י מה דאיתא בחז"ל (מנחות ק"י ע"א) שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות (תהלים קל"ד א') אמר רב גידל אמר רב, זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן [ע"כ הגמרא] ובתוספות שם [ד"ה ומיכאל] כתבו, מדרשות חלוקין, יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים, ויש מי שאומר כבשים של אש…עכ"ל התוספות.

הגר"א (בסידור אשי ישראל פירוש יעלה ויבוא אבני אליהו ד"ה וירצה) הביא דב'מדרש הנעלם' [זהר נח] א"ר חייא הקרבה זו אינה כשאר הקרבות, אלא כאדם המקריב דורון לפני המלך [ע"כ דברי הגר"א] והקרבה זו היא שמכפרת על ישראל ככפרת יום הכפורים. [ע"כ עפ"י דברי הגר"א]

שפלות החומר ודכאות המחשבה ממלאים חלל עולמנו, יש אשר היאוש מתחיל לקנן בלב, מי יודע אם בדורנו אנו יש מי שעל ידו יתמלא התפקיד הגדול הזה המיוחד לצדיקים. מי  יודע אם ימצאו בתקופה זו בעולמנו החשוך והחסר, זוך והטוהר, כאלו בעלי מעשים בהירים הראויים להקרב לפני המלך, מלכו של עולם. ברם בראותנו את אלו הנפשות הטהורות נשמות הצדיקים המובאות לפני אדון כל, ואלו הנשמות הלא מתוכנו צמחו, בני דורנו הם, אם לצדיקים אלו היתה מציאות בתוכנו, אם כאלו קרני אור מזהירים בקעו ופילסו להם דרך בחשכת חיינו, בודאי שישנם עדיין בחביון נשמתנו אי אלו נימים קלים המקשרים אותנו אליהם, ועל ידם לאבינו שבשמים, וזהו הדורון שאנו מקריבים לפני המלך. עכ"ל הרב אברהם יצחק בלוך זצ"ל הי"ד.

בכיה היעילה היא על העתיד לא רק על העבר

וַתָּשֻׁ֥בוּ וַתִּבְכּ֖וּ לִפְנֵ֣י ה' וְלֹֽא־שָׁמַ֤ע ה' בְּקֹ֣לְכֶ֔ם וְלֹ֥א הֶאֱזִ֖ין אֲלֵיכֶֽם (דברים א' מ"ה)

תמונת רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

בספר בסוד קדושים שביבי תורתו של אדמו"ר מסלונים רבי שלמה דוד יהושע[4] זצ"ל הי"ד הביאו בשמו:

ולמה לא שמע בקולם אחר שכבר בכו לפניו? כי היתה תשובתם רק על העבר, כדרך בכיה שהיא על מה שכבר אירע, אבל עיקר התשובה היא מכאן ולהבא.

מכח שתי הדברות הראשונות נזונים ישראל

תמונת הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד

הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד

ה' אֱלֹקי אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם (דברים א' י"א)

באשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי[5] זצ"ל הי"ד כתב בביאור פסוק זה וזלה"ק:

נ"ל לפרש על דרך שכתב הגאון מו"ה העשיל זצ"ל על הא דאיתא במדרש [ראה שמות רבה כ"ג ה']: כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה, הוא בשביל אמונה. משום שהמפרשים מקשין למה לא משלם הקב"ה שכר מצוה בהאי עלמא, הא כתיב בתורה [דברים כ"ד ט"ו] ביומו תתן שכרו, גבי פועל, ועובר על 'לא תלין פעולת שכיר' [ויקרא י"ט י"ג] ?! ותרצו דקיימא לן בשוכר את הפועל ע"י שליח דאינו עובר משום 'בל תלין', והתורה ניתנה ע"י שליח זה משה רבינו ע"ה, משום הכי אינו עובר.  ואיתא במסכת מכות (כ"ג ע"ב) אנכי ולא יהיה לך, מפי הגבורה שמענו. וא"כ אתי שפיר שישראל אוכלים בעוה"ז הוא בשכר אמונה דלא ניתן ע"י שליח אלא הקב"ה בעצמו ומחוייב [כביכול] ליתן שכרו מיד ביומו. [ע"כ דברי רבינו העשיל].

ומעתה אפשר לומר דזה כונת הקרא 'ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים' דלכאורה יוקשה, אם יתרבו כל כך אלף פעמים מהיכן יזונו? ועל זה אמר 'ויברך אתכם כאשר דבר לכם' היינו בשביל אמונה – אנכי ולא יהיה לך, אשר דיבר בעצמו לכם. יצו ה' את הברכה באסמיכם כי מחויב לתת לכם, בשביל זה שכרכם בעולם הזה. עכ"ל הרב אפרים חיים באלאיטי זצ"ל הי"ד.

הדבקות בתלמידי חכמים מלמדת על דבקות בה'

בהפטרת השבוע שעל שמה נקראת השבת 'שבת חזון' אומר הנביא: (ישעיהו א' ד') עָזְב֣וּ אֶת־ה' נִֽאֲצ֛וּ אֶת־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר. מבאר הרב שמעון סופר[6]

תמונת הרב שמעון סופר הי"ד

הרב שמעון סופר הי"ד

זצ"ל הי"ד מקרקא נכד החת"ם סופר זי"ע בשיר מעון וזלה"ק:

כ' [כתיב] 'עזבו' משמע שלא חטאו רק היו מעשיהם כמצות אנשים מלומדה, ולא היה ליבם דבוק בה' לעשות המצוות לשמו, אבל במה ניכר דבר זה? כי הדבוק בה' בלבו אוהב התורה ואוהב לומדי התורה, ותמיד תהלתם בפיו, אבל אם מנאץ את התלמיד חכם ומבזה אותו, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (תלמוד תורה פ"ו הי"א.) עוון הוא לבזות את החכמים או לשנאותם. לא חרבה ירושלים עד שביזו בה ת"ח, שנאמר [דברי הימים—ב ל"ו ט"ז] והיו מלעיבים במלאכי אלקים ובוזים את דבריו ומתעתעין בנביאיו (שבת קי"ט ע"ב) כלומר בוזין מלמדי דבריו, וכן זה שאמרה תורה אם בחקותי תמאסו, מלמדי חוקותי תמאסו, כל המבזה את החכמים אין לו חלק לעוה"ב, והרי זה בכלל, כי דבר ה' בזה [במדבר ט"ו ל"א], עכ"ל הרמב"ם.

ואפילו אם אינו מנאץ אותו רק שאינו מדבק בו ומרחיק עצמו ממנו גם זה סימן שאינו דבוק בה' בלבו. וזה עזבו את ה', הגם שקיימו מצוותיו. במה נראה שעזבו את ה' יען נאצו את קדוש ישראל, היינו תלמיד חכם שהוא קדוש בישראל, וגם אם אינם מנאצים, נזורו אחור ממנו, ומצות עשה שבתורה הוא לדבק בת"ח ותלמידים כדכתיב (דברים י"א כ"ב וספרי שם) ולדבקה בו, וע"י זה, ואתם הדבקים בה' אלקיכם. עכ"ל הרב שמעון סופר בשיר מעון זצ"ל הי"ד.

נחמה ותוכחה בצדה

שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהלים קכ"ו א'). אין מראין לו לאדם (בחלום) אלא מהרהורי לבו (ברכות נ"ה ע"ב)

תמונת הרב אריה צבי פרומר הי"ד

הרב אריה צבי פרומר הי"ד

הרב חנוך לוי קרון זצ"ל [תלמיד האדמו"ר מסוכטשוב (אבני נזר) והרב צבי פרומר זצ"ל הי"ד] אמר עפ"י הגמרא הזו:

בציפיה לביאת המשיח יש לאנשים כוונות שונות: זה מצפה לעניני גשמיות, וזה לרוחניות. זה שאמר: היינו כחולמים – שכל אחד יוושע [במה] שהרהר בלבו.

(מובא בספר ארץ צבי עה"ת ומועדים לרב צבי פרומר[7] זצ"ל הי"ד מהדורת תשפ"א).

עניני המקדש בהלכה

חינוך המזבח לעתיד לבוא

הרב יחיאל אברהם בלנקמן[8] זצ"ל הי"ד כתב (מובא בספר אודים מאש ח"א עמ' ש"א)

בהא דכהנים אסורים לשתות יין בזמן הזה שמא יבנה בית המקדש. והעירו בתוספות (תענית י"ז ע"ב) הלא כולנו טמאי מתים דצריך הזאה שלישי ושביעי?! ותירצו דטומאה הותרה בצבור. וראיתי למרן הגה"ק (שליט"א) [זצ"ל] מגור [האמרי אמת בנו של השפת אמת] דהעיר בקובץ דרושים (חוברת ד' סימן ל"ו) עפ"י מה שהעולם אומרים בשם הרבי מקוצק ז"ל לתרץ הקושיה המפורסמת בנס חנוכה, שיהיה הותרה בצבור שמן טמא. [כונתו לשאלה מדוע היה צריך הקב"ה לעשות נס כדי שיוכלו להדליק את המנורה בשמן טהור, הרי טומאה הותרה בצבור?!] ותירץ דבחינוך שאני, דאסור לחנך בטומאה! וכן כתב בחכמת שלמה הנדפס בשו"ע הלכות חנוכה. [סימן תר"ע]. והנה כאן ד'יבנה המקדש' הוא בהתחלה, וחזינן דגם כה"ג [כהאי גוונא] טומאה הותרה בצבור, עכדה"ק [של האמרי אמת].

ולפע"ד נ"ל עפ"י דעת רש"י (סוכה מ"א) דביהמ"ק שאנו מצפים יבוא מן השמים בנוי ומשוכלל, יעו"ש, ומבואר בסוף מנחות [ק"י ע"א] לעולם זאת על ישראל[9] אמר רב גידל אמר רב זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, והביאו בתוספות [שני פירושים מהו הקרבן] נשמותיהן של צדיקים וי"א כבשים של אש [ע"כ מהתוספות] ואפשר לומר דבכה"ג [דבכהאי גונא] הוי מחונך, וא"צ [ואין צריך] כלל לחנך אח"כ. ועיין בידי משה על המדרש רבה (ויקרא י"ב) דהביא בשם האלשיך ז"ל דמזבח של מעלה נתחנך בנשמותיהן של צדיקים, יעויין שם, וא"כ כשיבנה בית המקדש לא יהיה צריך כלל מזבח של מעלה – חינוך, ושוב נימא טומאה הותרה בצבור ואתי שפיר.

ובזה אתי שפיר מאי דיש לעורר בהא דתירצו בתוספות דטומאה הותרה בצבור, הא קיימא לן (מנחות מ"ט ע"א) דאין מחנכין מזבח אלא בתמיד של שחר, וכן פסק הרמב"ם (עבודה תמידין ומוספין פ"א הי"ב). ומבואר בסוכה (מ"ב ע"א) דהשוחט תמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת, חייב חטאת. ודעת התוספות (שם ד"ה שאינו מבוקר) דאפילו נמצא תם יעויין שם.  והרי כל זמן דלא איבני בית המקדש לא נתבקרו כבשים, וא"כ  הרי א"א להקריב קודם ביקור, וא"כ אמאי אסורין מקודם לשתות יין?! – אלא על כרחך דבית המקדש לעתיד אין צריך חינוך, דנתחנך למעלה, כאמור. עכ"ל הרב יחיאל אברהם בלנקמן הי"ד.

והקול נשמע מיריחו – במה זכתה יריחו שנשמע שם הקול? 

הרב זלמן סורוצקין[10] זצ"ל בעהמ"ח אזנים לתורה בספר השו"ת שלו מאזנים למשפט מבאר (ח"ב סימן ג'):

[למדנו] בתמיד פרק ג' [משנה ח' דף ל' ע"ב בגמרא] שמיריחו היו שומעים את קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. והנה שם מנו חז"ל הרבה דברים שעשו בבית המקדש והקול היה נשמע מיריחו: שער הגדול שנפתח, קול מגריפה [אחד מכלי הנגינה במקדש[11]]  קול בן ארזה, קול החליל, קול גביני כרוז (עמדו הכהנים לוים וישראלים לעבודתכם) קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. ואף שמירושלים עד יריחו היו עשר פרסאות, כמבואר ביומא (ל"ט ע"ב), ועיין בתמיד שם בתוספות יום טוב. ובתפארת ישראל מסתפק אם היה בדרך נס או בדרך הטבע, ומחליט שזה היה בדרך הטבע, כי מה תועלת יש בכל הניסים הללו, ולא עביד קודש אבריך הוא ניסא בכדי.

ובפירוש הראב"ד שם (אחרי הגמרא עמ' 68) כתוב: ומורי החסיד ז"ל [אמר] דכל הנך דקתני שהיו נשמעין מיריחו מעשה נסים היו, ודוקא היו ביריחו נשמעים ולא בשאר צדדים, מפני שיריחו היתה כמו ירושלים מפני שהיא היתה תחילת כיבוש ארץ ישראל, וכמו דתרומת דגן צריך לתרום, כן נתרמה ארץ ישראל עצמה, ובשביל כך התרימה יהושע להיות קודש, לפיכך היא כמו ירושלים, והינו נשמעין בה כל הנך דקתני, כדי שירגישו בני אדם שביריחו  יש כמו כן קצת קדושה כמו בירושלים. ולפיכך באלה יותר מבשאר דברים, מפני שכל אלה הדברים קול שער וצלצל וגביני כרוז הם תחילת עבודות, המעמידים את הכהנים לעבודתם ולוים לדוכנם, וגם קטורת היא תחילת עבודת פנים…(וקולו של כהן גדול ביום הכפורים הוא מעשה נסים) כי לא היה בכח בשום אדם שישמעו קולו ביריחו, ע"כ דבריו הקדושים…[מובאים גם במלאכת שלמה לרבי שלמה עדני בפירושו לתמיד במשנתנו].

וראשית כל הנני בזה לתרץ קושיית התוספות ישנים, מה התה תועלת בנסים הללו? ולאמור, שלפע"ד היתה תועלת גדולה במה שהקולות האלה נשמעו ביריחו, ולא במקומות אחרים הסמוכים עשר פרסאות (כמו יריחו) לירושלים, ולא לחינם נעשו הניסים האלה ונשמעין הקולות האלה מירושלים עד יריחו. ולאו דוקא מפני קדושת יריחו, אלא מפני שאמרו בתענית (כ"ז ע"א) כ"ד משמרות של כהנים לויים וישראלים היו בארץ ישראל – הכהנים לעבודת המקדש, הלויים לשיר ולשמור על בית ה', הישראלים כדי שיעמדו על קרבנות הצבור, כי איך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד עליהם? (ונקראו 'אנשי מעמד') הגיע זמן משמר לעלות היו הכהנים והלוים כולם עולים לירושלים, כלומר לבית המקדש, אבל 'אנשי המעמד' היו מתחלקים לחצאין: חצי המשמר היה עולה מארץ ישראל לירושלים וחצי המשמר היה עולה ליריחו, כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבירושלים. הדבר מובן, שהכהנים היו מתפרנסים בירושלים משיירי המנחות ומבשר חטאות ושלמים השייך להם. הלויים – ממעשר שלהם שהיו לוקחים עמהם, אבל אנשי המעמד (הישראלים) בודאי היה בהם בעלי אומנות, בשעה שהם בטלין ממלאכתם אין להם מה לאכול. ולפיכך התקינו שיהיה חצי המשמר שלהם הולך לבית המקדש לעמוד ולהתפלל על הקרבנות שיתקבלו לרצון, וחצי השני עולה ליריחו כדי להכין מים ומזון לאחיהם שבירושלים.

ושם פירש רש"י כשהגיע זמן המשמר לעלות לירושלים בשבת (שלהם) מתחלקים אנשי המשמר, חציין הולכין לירושלים לעבודה, וחציין הולכין ליריחו הסמוכה לירושלים ומתקנין שם מים ומזון לאחיהם, וכך עושין כל הכ"ד משמרות, עכ"ל [רש"י בתענית].

[כעת כותב הרב זלמן סורוצקין] והנה אין שום ספק שכל אחד מאנשי המעמד היה רוצה לקיים מצות מעמדות בירושלים בבית המקדש, ולפיכך היו מתחלפים שאלה שהלכו בשבת שלהם ליריחו לספק מים ומזון, התחלפו עם אחיהם (שהלכו לירושלים) והיו עולים בשבת הבא לעבודה בבית המקדש, ואחיהם היו הולכים ליריחו וחוזר חלילה. וכן מפורש ברבינו חננאל בתענית, וממילא היו צריכם לקיים 'קשר טלפוני' בין ירושלים (או יותר נכון בית המקדש) ליריחו, שהרי גם ביריחו נמצאים חצי אנשי מעמד…שהרי גם הנמצאים ביריחו רוצים בכל ליבם להשתתף מרחוק ב'מעמד' של הקרבנות. לכן נעשו להם נסים הללו והיו שומעים כל ההתחלות העבודות השונות שבבית המקדש. ומששמעו קול פתיחת השער הגדול, ידעו להצטרף במחשבותיהם ובתפלותיהם אל עבודת המקדש, וכן קול גביני כרוז 'קומו כהנים לויים ישראלים לעבודת בית המקדש' והיו קמים ועושים עבודתם ותפלותיהם בשפתותיהם להכין את המים והמזון ולהביאם ירושלימה. וכן קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, שהכהנים מקדשים ידיהם ורגליהם ומתחילים בעבודה בבית המקדש.

וראויים היו להיעשות להם הנסים הללו, שהרי דוד (שהוא ושמואל תקנו כ"ד משמרות הללו) פסק: 'חלק כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים' (שמואל-א' ל' כ"ד). והתחלת הקטורת היתה ניכרת לאנשי יריחו ע"י המגריפה (היינו התחלת עבודת פנים) שבכל אלה היו 'שותפים' המה ה'מחזיקים' ואחיהם ה'עובדים'. ורש"י כתב שבחרו ביריחו הסמוכה, ואולי אפשר לומר מפני שיש שם מעין מים ומזון לרוב. ואפשר עוד להוסיף גם טעמו של הראב"ד שמפני שיש בה קדושה קצת מקדושת ירושלים, לפיכך בחרו בה, שחצי המעמד המכין מים ומזון לאחיהם בירושלים יהיה לכל הפחות ביריחו שיש בה מעין קדושת ירושלים. יהי  רצון שיבנה בית המקדש בב"א, ונזכה לראות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. עכ"ל הרב זלמן סורצקין זצ"ל בספרו מאזנים למשפט.

ביאור מסורה פעמיים ויברך

וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם (דברים א' י"א) וִיבָרֵ֣ךְ כָּל־בָּ֭שָׂר שֵׁ֥ם קָדְשׁ֗וֹ (תהלים קמ"ה כ"א)

מבאר רבי עקיבא סופר[12] זצ"ל, בעל דעת סופר (נין של החת"ם סופר זיע"א) עיין בעל הטורים. ונ"ל [ונראה לפרש] עפ"י מה שכבר הארכתי דהקב"ה בירך לאברהם אבינו ע"ה בהון ועושר, הגם שלא זה היה אצל אאע"ה תכלית ועיקר, אבל בהיות שאברהם אבינו היה מפרסם אמונת הקב"ה בין העמים, היה צריך להיות מבורך בכל דבר, כי חכמת המסכן בזויה (קהלת ט' ט"ז) ולא היו שומעין לדבריו, כי היו שואלין אותו, למה צדיק ורע לו, וידוע מה שפירש החת"ם סופר ז"ל במה שאמרו ז"ל (בראשית רבה מ"א ג') שחזר אברהם אבינו לשלם הקפותיו, הכוונה שקודם שבירכו ה', שאלו אותו 'למה הוא כאורח נטה ללון, ולמה הרע לו הקב"ה, וחשבו ע"י זה לומר ח"ו 'לית דין ולית דיין', אבל בחזרתו ממסעיו שהיה כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב, שילם לו הקפותיו, היינו התשובה שנשאר חייב להם מחמת שלא היה יכול לסתור את טענותיהם, ועתה השיב להם שהקב"ה צור תמים פעלו ואין עוול אצלו. הנה כן ישראל שתעודתם לפרסם האמונה כמאמר הנביא (ישעיהו מ"ג כ"א) עַם־זוּ֙ יָצַ֣רְתִּי לִ֔י תְּהִלָּתִ֖י יְסַפֵּֽרוּ, כמו כן צריכין להיות מבורכין בכל טוב כדי שתתפרסם האמונה ויתקדש שם שמים על ידם. וזה כוונת המסורה, וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם, על ידי כן וִיבָרֵ֣ךְ כָּל־בָּ֭שָׂר שֵׁ֥ם קָדְשׁ֗וֹ, שרבים יתדבקו בהם ע"י זה, ואתי שפיר. עכ"ל הדעת סופר זצ"ל.

לקראת תשעה באב יהפכהו ה' יתברך לששון ולשמחה

הצער על היהודים ה'טבעיים' שאבדו, והשמחה על פריחת צאצאיהם

בדורנו משמעותו של חורבן המקדש ופיזור ישראל בארבע כנפות תבל, בא לידי ביטוי מוחשי ביותר בתקופת השואה (אלול תרצ"ט-אייר תש"ה).

הרב שלום נח ברזובסקי[13] זצ"ל ה'נתיבות שלום' אדמו"ר מסלונים בקונטרס ההרוגה עליך, שעוסק בסוגיות אמוניות בענין השואה כותב בין דבריו (עמ' כ'-כ"ד):

…לא פחות ממה שיש לקונן על ארזי הלבנון אדירי התורה, ידוה הלב על 'בית רבנו שבבבל' על האוירה הקדושה וההווי היחיד במינו שנרקם במשך דורות…יהודים קדושים פשוטים  בתכלית, יהודים ברי לבב אשר כל ישותם אפפה אך אווירה רוחנית…אותם יהודים היו זוכים בענינים מיוחדים למדה של גדלות עילאית, אף כי הם עצמם לא חלו ולא הרגישו כלל בגדלות זו, יסוד גדלותם ננעץ בכך שהם היו טבעיים לחלוטין, ולא קינן בהם אף שמץ של מלאכותיות כל עניניהם הרוחניים היו טבעיים ללא שום כחל ופירכוס. כל הרגשותיהם באהבת ה', באהבת התורה ובאהבת ישראל היו טבעיות ממש, כאהבת אב לבניו שהיא טבועה בנפשו. אמונתם הצרופה היתה ספוגה בדמם כתכונה מתכונות הנפש, טבעית כליל[14]. ליבם היה מטבעו לב יהודי אמיתי…שמטבעו לב חם הוא וער לכל דבר טוב…

ומעלה מיוחדת בפני עצמה שהצטיינו בה, הלא היא התמימות. כי הנה ישנם שני סוגי תמימות, למן התמימות הפשוטה, בחינת תמימות-תתאה ועד לבחינת תמימות-עילאה, אשר האדם מגיע אליה רק אחרי שנפשו נזככה בכור מצרף וכבר התגברה על כל המחיצות של היצרים האפלים, שאז זוכה האדם לתמימות מושלמת. תמימים היו עם ה' אלקיהם ובתומם התהלכו לפניו כל ימיהם, וקדשו שם שמים בחייהם ובמותם, עת הגיעו לדרגה של שלימות במדת תמימות עילאה[15].

הרבה היה ללמוד מהם בחייהם, והרבה יש לספר אודותם אחר שעלו על המוקד ונתעלו בסוד קדושים. יהא זכרונם לברכה, וזכר נועם הליכותיהם יעורר לבבות מבקשי ה' ללכת בעקבותיהם…

ובהמשך באותו קונטרס (עמ' כ"ח) כותב על עדוד ופריחה מתוך החורבן וזלה"ק:

…ועפ"י האמור הרי המספר הנורא והאיום של ששה מיליון כולם קדושים שנעקדו על מזבח קדושת שמו, יש בו אולי להאיר קצת את התופעה  המופלאה של דורנו, שבעינינו אנו רואים גילויים כאלו, ששום בעל דמיון וחזיון לא העז להעלותם ברעיוננו לפני שנות דור. לפתע קם וצמח דור מופלא כל כך, דור של תורה ודקדוקי מצוה. אהלי התורה פורחים ולימוד התורה בהם הוא ברמה גבוהה ביותר, ויחד עם זה היכלי החסידות משגשגים במלא תפארתם, וכמו כן תנועת התשובה המופלאה והמדהימה שלא שמענו כעין זה בשום דור. והלא מאליה נשאלת השאלה: מי ילד לנו את כל אלה, מי הוא שבכוחו לטפח ולגדל דור שכזה. ובודאי שאין לכך כל הסבר טבעי, אלא שהקב"ה לבדו, אני ה' בכבודי ובעצמי, טיפח וריבה הדור הזה, ונתקיים בדור הזה 'לעושה נפלאות גדולות לבדו', כביכול הקב"ה לבדו הקים את הכל מחדש בהערותו רוח ממרום אשר תוצאותיה למעלה מכל כל אנושי ומכל חשבונות, וכל זה בזכות אותם קדושים, שאם כל מאורע רוחני יש בו מן הנצחיות ואינו הולך לטמיון, על אחת כמה וכמה העקידה הגדולה הזו, שכל אחד מהקדושים השאיר אחריו קדושה בעולם, ומגודל קדוש ה' של ששה מליוני קדושים אין לשער איך הבריאה נתרוממה ונתקדשה לאין ערוך…והולכים ומתרבים יהודים יקרים שומרי תורה ומצוות ובני תורה. וכל מי שרק רוצה לילך בדרכיהם, יש לו האפשרות לכך …עכ"ל הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל אדמו"ר מסלונים.

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב 052-6514000  Ybarkai6@gmail.com


[1] הלימוד בגליון לקיים מצות בוראי יתברך. ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת רבקה ז"ל, יום אזכרתה בי"ב מנחם אב ובנם יצחק משה ז"ל יום אזכרתו בי' במנחם אב.
הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע (שלנגר) הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ז"ל, אשתו מרת סוסא פייגא בת ר' יעקב זאב ז"ל, אודים מוצלים מאש שלא זכו לזש"ק, שלום דוד הלוי ב"ר צבי גרנט ז"ל, נלב"ע כ' באייר תשפ"ה.
לרפואת הרב יעקב בן גלדיס כתון, מור בת נורית, רות שמחה בת לימוד, זלדה זיוה בת שרה, חנה ציפורה בת זלדה זיוה בתושח"י.

[2] המליצה מבוססת על הכתוב (איוב ח' ז') וְהָיָ֣ה רֵאשִׁיתְךָ֣ מִצְעָ֑ר וְ֝אַחֲרִיתְךָ֗ יִשְׂגֶּ֥ה מְאֹֽד. ופירוש 'מצער' הוא מעט, ובלשון המצודת דוד: הטובה שהיה לך בראשית ימיך תחשב למעט כי הטובה שיהיה לך באחרית ימים יגדל מאד עד שלעולם תחשב למעט הטובה שהיה לך מאז, עכ"ל. אמנם כאן השתמשתי ברמיזה למילה של 'צער'.

[3] הרב אברהם יצחק בלוך (תר"ן – כ' בתמוז תש"א) גדל תחת אביו הגדול הרב יוסף יהודה לייב בישיבת טלז אותה הקים סבו הרב אליעזר גורדון זצ"ל. בהיותו צעיר לימים כבן שלשים, נתמנה לצד אביו בתפקיד ראש הישיבה. לאחר פטירת אביו בתר"ץ, נתמנה לראשות הישיבה וכן לרבה של טלז. אחיו הבכור הרב זלמן ששימש כמנהלה הרוחני של הישיבה ומו"צ בעיר, מיד לאחר הלויית אביהם הודיע על ויתורו לתפקיד רב העיר כדי שאחיו הצעיר הרב אברהם יצחק ששימש בראשות הישיבה, יכהן בתפקידו זה וכן ישמש כרבה של העיר (דבר שהיה מקובל באותה תקופה, שראש הישיבה הוא גם רב העיר).
מעמד מסירת השעורים היה רב רושם בו עמדו מאות תלמידים מסביבו כחצי גורן עגולה, הרב פתח ביסוד הדברים ואז התלקחה ריתחא דאורייתא, הרב שיתף את תלמידיו בסוגיה, התיחס לכל תלמיד והערותיו, ביניהם מהמבוגרים היו בקיאים בש"ס כולו!)
בשבת בזמן בין הערביים היה מזמין לביתו את בני השעורים הגבוהים, כששים בחורים ישבו לפניו ומזמרים זמירות של 'רעווא דרעווין' והתלמידים היו שואלים שאלות בעניני הפרשה, הרב הקשיב להם וכשסיימו השתררה דממה והרב החל לשאת דברים נעלים ומרוממים שלא נראו קשורים לשאלות שהועלו, אך במהלך השיחה קיבל כל אחד מענה לשאלתו, והארה למה שהיה זקוק לו. הכל פרח ושגשג עד שבאה רוח הסערה המחרידה ומחריבה לעולם – השואה.
בעש"ק פרשת קרח ב' בתמוז הגיעו המרצחים לבית הרב הוציאוהו עם כל משפחתו לרחבת השוק של טלז, שם רוכזו יהודי העיירה. הרב הסתובב בין אנשי קהלתו ועודדם לשוב בתשובה שלימה ולמסור נפשם על קדוש ה'. כל הקהל אמרו 'וידוי' מילה במילה וכמתואר עפ"י עדי ראיה: הפחד סר מלבות כולם כי נתרוממו לעולם אחר, גבוה מכל הסובב אותם. אף הגרמנים נשתתקו והביטו בהשתאות על גבורי הרוח, שוב נפגשו באמת הנצחית שבעם ה' וחזו ברוחו הכבירה ובנשמתם העליונה. בסופו של המעמד הנשים שולחו לביתם, והרב גם שוחרר אך רצה להשאר עם עדתו. שלשה שבועות הוחזקו בצריף ביער סמוך לטלז. ביום שלישי כ' בתמוז תש"א טרם צאתם לדרכם האחרונה, ביקש מבתו (לימים הרבנית חיה אוזבנד בארה"ב) שתקרא לפניו מהלכות קדוש ה' ברמב"ם. לאחר מכן הוצאו להריגה כולם, אשתו וילדיו נרצחו מאוחר יותר. אחיו הרב אליהו מאיר שהיגר לארה"ב המשיך להבעיר את אש הקודש של טלז במדינה זו. הרב מרדכי גיפטר זצ"ל היה אחד מגדולי תלמידיו.

[4] האדמו"ר הרב שלמה דוד יהושע המכונה בסלונים מוהרשד"י. נולד בשנת תער"ב, היה בנו יחידו של ה'בית אברהם'. דור רביעי בן אחר בן בשושלת של מייסד חסידות סלונים 'יסוד העבודה'. בעל מח חריף ומעמיק יחד עם רגש לוהט וסוער, התקיפות וההכנעה השתלבו בנפשו כאחת. לאחר הסתלקות אביו בתרצ"ג הכתירוהו כאדמו"ר, בין גדולי החסידות הרב משה קליערס שהיה רבה של טבריה. קיבל על עצמו נהול הישיבה 'תורת חסד' בברנוביץ (אותה תקופה שימש בקודש הרב אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד, היו קשורים ביניהם) וכן ניהול כולל 'רייסין' בארץ ישראל. בעת הפרעות בארץ ישראל (תרצ"ו-תרצ"ט) ויהודים רבים נרצחו ע"י הפורעים הערביים, היו ביניהם מחסידי סלונים, והרוח היתה שפופה, הוא ניצב עודד והפיח תקוה.
אותן שנים עולה המפלצת הנאצית בגרמניה, ועם פרוץ מלחמת העולם  גם  בתקופות הקשות הפיח בחסידיו רוח חיים, ובפורים ת"ש אמר כי 'בן המלך שהוא בעצם חלק מאביו, אינו משתנה במהותו בכל מצב, וכל כמה שישפילוהו ויבזוהו, צריך תמיד לזכור שהוא  בן מלך!' גם לאחר הירצחם של אשתו עם בתו היחידה ואמו, לא נפל ברוחו התחזק בה' וחיזק הסובבים אותו. כאשר גברו ועלו השלהבות ניסו לשכנעו חסידיו מארץ ישראל שיעלה אליהם, ולאחר שהחליט בהסוסים רבים להיענות לבקשתם, כשנודע הדבר לחסידיו בברנוביץ געו בבכיה גדולה, שדמעותיהם שימשו כסכר ליציאתו ועזיבתו צאן מרעיתו, איתם הובל להריגה בו' מרחשון תש"ד. במכתבו האחרון בפרוס חג הפסח ת"ש כתב: אם כי אתנו מה לומר ולדבר אין כמובן, והמשכיל בעת ההיא ידום כמו וידום אהרן, אבל לא ידום המזכירים את ה', אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד ישים את ירושלים תהלה בארץ…עכלה"ק.
בספר בסוד קדושים (עמ' שע"ח) כותב: כי לימים סיפר הרה"ח ר' יעקב לכוביצקי ז"ל ששהה במחיצת רבינו במחנה עד יומו האחרון ממש, כי בכל עת היו שומעים את רבינו מתנחם בכך שנשאר פליטה בארץ הקודש, בבחינת 'אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה', עכ"ל. לפני כן תיאר דבריו על השתדלותו ומאמציו של רבי אברהם וינברג הראשון (נפטר בתרמ"ד) בעל 'יסוד העבודה' מייסד השושלת לחיזוק הישוב החסידי בארץ ישראל, עת שלח נכדיו וחסידיו לעלות ולחון עפרה תוך מסירות נפש ממש.
הדברים נערכו עפ"י הקדמת ה'נתיבות שלום' הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל לספר זכרון קדוש שהינו ליקוט ואסופת שרידי תורתו של אדמו"ר מוהרשד"י. כמו"כ בספר מאמר 'בסוד קדושים' עיונים הגותיים אמוניים בנושא השואה, וכן מאמר על סיום תקופת חסידי סלונים בברנוביץ. שניהם נכתבו ע"י הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל. הספר יצא ע"י ישיבת בית אברהם סלונים ירושלים. (שבהוצאתה ספרי נתיבות שלום, שהתפרסמו ברחבי עולם).
הספר בסוד קדושים ממנו הובאו הדברים בגליון עצמו לעיל, הינו ספר נוסף שיצא תקופה מאוחרת יותר, ובו נכללו מאמרים ומכתבים רבים נוספים על אלו שבספר זכרון קדוש, ובסופו תולדותיו של הצדיק בהרחבה גדולה שנקרא גם בשם 'בסוד קדושים'.
ספר זה יצא לאור ע"י מכון שיחת קודש סלאנים, ירושלים.

[5] הרב אפרים חיים באלאיטי זצ"ל מגדולי תלמידיו של השבט סופר (נכדו של החתם סופר זיע"א) רב ודומ"ץ בעיר טרנלייא בהונגריה. היה מרובה חולאים אך הצדיק עליו הדין, כמובא בספריו חמודי אפרים (תרפ"ד) חמיו של הרב ישראל וועלץ זצ"ל (שרד את השואה מיהדות הונגריה זכה לעלות לירושלים בעהמ"ח שו"ת דברי ישראל). הרב בלאיטי נספה עם חלקה הגדול של יהדות הונגריה. דבריו עפ"י הוצאה חדשה של ספרו ע"י מערכת אוצר הפוסקים ירושלים תשע"ח.

[6] הרב שמעון סופר נכדו של החתם סופר, בנו של רבי אברהם שמואל בנימין הכתב סופר שמילא מקום אביו. שימש ברבנות בערלוי במשך ששים וארבע שנים. ערך מכתבי סבו את הספר הידוע על התורה 'תורת משה', שעבר כמה מהדורות. בענותנותו הגדולה כאשר הדפיס את ספרו שלו שו"ת התעוררות תשובה בראש כל עמוד בספר כתב: 'אין לסמוך על הוראה זו כלל, עיין בהקדמה'. כמו"כ את חידושי התורה שלו על החומש שיבץ בתוך ספרו של סבו תורת משה, אך כל מאמר חתם בסיומו 'ש"מ' שיר מעון.
במהדורה החמישית של 'תורת משה' (ירושלים תש"נ) לראשונה הדפיסו את חידושיו בקונטרס בפני עצמו, לאחר הדפסת התורת משה, בתשפ"א נדפסה מהדורה מפוארת ביותר ע"י מכון חת"ם סופר ובנוסף למהדורה המשולבת, הוא נדפס כספר בפני עצמו.
משמעותו של השם 'שיר מעון' מוסברת בפתיחת חלק זה במהדורה הנוכחית כי שיר מעון רמוז שמו שמעון ועוד צירוף התיבות שיר מעון יסודו עפ"י הגמרא (חגיגה י"ב ע"ב) דקאמר ר"ל דאיכא שבעה רקיעים ושם אחד מהם מעון ומפרש מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בלילה ומחשות ביום מפני כבודן של ישראל.
כמו כן נודע במעלת תפלתו המיוחדת שנבעה מעמקי הלב. אחיינו ה'דעת סופר' רבי עקיבא סופר היה אומר: די היה לשמוע מדודי הרב מערלוי ברכת 'שהכל נהיה בדברו' כדי להתעורר בתשובה. נכדו הרב יוחנן מערלוי (שנסתלק לעולמו בירושלים בשנת תשע"ו) אמר: …כל תיבה ותיבה מהתפלה מתחלתה ועד סופה היה מבטא בנעימה קדושה ובנגון מיוחד, וכל מי שהיה נוכח שם, היה מרגיש שק"ז [קדושת זקני] עומד לפני בוראו באימה וביראה…איה המלים לתאר את קריאת 'שמע ישראל' שאז היה מגיע להתפשטות הגשמיות ממש…(נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תש"פ).

[7] הרב אריה צבי פרומר זצ״ל (תרמ"ד – כ"ז בניסן תש"ג). היה תלמיד וחסיד היה לאדמו״ר שר־התורה רבי אברהם מסוכאטשוב שבאזור ורשה, בעל אגלי טל (מספרי היסוד בהלכות שבת) ושו״ת אבני־נזר. עם הסתלקותו של האדמו״ר בתר"ע, , מינה ממלא־מקומו בעל ״שם משמואל״ את הרב־הגאון כראש ישיבת "בית אברהם" בסוכאטשוב, והוא דבק ברבותיו הגדולים עד יום אחרון. ממעיינם הזך והטהור של תורה וחסידות שתה, ועל־פי דרכם בנה טפחות־טפחות לדברי תורה וחסידות שלו — אותם כתב ואותם השמיע לשומעיו הנלהבים בימי שבת ומועד. כשחרבה העיר בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לוורשה, ואחר כך התמנה כרב בקוז'יגלוב, ושם ניהל ישיבה. השלטונות הפולניים גרשו אותו משם. בתרפ"ד, , בא לזאויירצ'ה, שבזגלמביה, אך השלטונות לא אשרו למנות אותו כרבה של העיר. משם עבר לכהן כרב בסוסנוביץ. בשלושת הרגלים היו רבים מחסידי סוכאטשוב בבנדין עולים אליו לרגל.
אחרי פטירתו של הרב מאיר שפירא בתרצ"ה, , ניהל זמן מה את ישיבת חכמי לובלין, עם הרב אריה לייב לנדא מקולביל הי"ד. בחורף תרצ"ה, ביקר בארץ ישראל עם האדמו"ר דוד בורנשטיין מסוכאטשוב הי"ד. בימי מלחמת העולם השניה היה בגטו ורשה, ושם הקים, עם הרב אברהם וינברג הי"ד, ישיבה שהתקיימה בבונקר ברחוב מילא 14, וגם השתתף בארגון שיעורים לבני הישיבות ולרבנים שהגיעו אל הגטו מן העיירות הסמוכות. בגטו עבד ב"שופ" לנעליים. נמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי, שלמעשה היו מחנות השמדה.
יחד עמו עלו בסערה השמיימה כל ילדיו: דב, אברהם, בנימין ומשה ובנותיו מילכה ומרים קיילה הי"ד.
נערך עפ"י אתר 'תורתך לא שכחתי' וויקפדיה.
תולדותיו נחרטו ע"י דוד אברהם מנדלבוים בתולדות רבנו בעל ארץ צבי בני ברק תשפ"ב.

[8] הרב יחיאל אברהם בלנקמן זצ"ל הי"ד. לא ידועה שנת הולדתו. שימש ברבנות במחוז לובלין שבפולין, בעיירה שרבשין. היה תלמידו של האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי זצ"ל שהוא אשר השתדל לקבלת הרבנות של תלמידו. הרב יחיאל אברהם התפרסם במוחו החריף ובכשרונו לשאת נאומים שהשאירו רושם רב. פירסם חידושי תורה בכתב העת הרבני 'פרדס' ובכתבים שונים נוספים. לפני הוצאתם להורג ע"י הנאצים ימ"ש אמר מילות חיזוק לעדתו, ובעת זעקו 'שמע ישראל' החלו הגרמנים ימ"ש לירות לתוך קבר האחים הגדול אותו כרו לעצמם הנרצחים לפני כן.
מאמרו וכן תולדותיו נערכו עפ"י הספר (ב"ח) אודים מאש הוצאת מכון משנת רבי אהרן ליקווד תשע"ז. בספר אסופת חידושי תורה שו"ת בהלכה ומאמרים במוסר ובאגדה מאת גדולי ישראל רבנן ותלמידיהון שנעקדו על קידוש ה' בשנות זעם. בתשע"ט הוציאו המכון     ספר נוסף באותו שם ובצורה דומה.

[9] דברי הימים-ב (ב' ב'-ג') וַיִּשְׁלַ֣ח שְׁלֹמֹ֔ה אֶל־חוּרָ֥ם מֶֽלֶךְ־צֹ֖ר לֵאמֹ֑ר כַּאֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִם־דָּוִ֣יד אָבִ֔י וַתִּֽשְׁלַֽח־ל֣וֹ אֲרָזִ֔ים לִבְנֽוֹת־ל֥וֹ בַ֖יִת לָשֶׁ֥בֶת בּֽוֹ: הִנֵּה֩ אֲנִ֨י בֽוֹנֶה־בַּ֜יִת לְשֵׁ֣ם׀ה' אֱלֹקי לְהַקְדִּ֣ישׁ ל֡וֹ לְהַקְטִ֣יר לְפָנָ֣יו קְטֹֽרֶת־סַמִּים֩ וּמַעֲרֶ֨כֶת תָּמִ֤יד וְעֹלוֹת֙ לַבֹּ֣קֶר וְלָעֶ֔רֶב לַשַּׁבָּתוֹת֙ וְלֶ֣חֳדָשִׁ֔ים וּֽלְמוֹעֲדֵ֖י ה' אֱלֹקינוּ לְעוֹלָ֖ם זֹ֥את עַל־ יִשְׂרָאֵֽל.

[10] הרב זלמן סורוצקין זצ"ל (תר"מ-תשכ"ו) נולד בליטא לאביו הרב בן ציון סורוצקין ששימש ברבנות בעיירה. למד בישיבות סלבודקה, וולוזין וטלז. שימש כרבה הראשי של 'לוצק' (אוקראינה) היה מראשי אגודת ישראל באירופה לפני השואה. בשנת ת"ש הצליח להמלט מפולין אליה הגיע לפני כן. בירושלים היה מראשי 'אגודת ישראל' ומראשי 'ועד הישיבות בארץ ישראל'. לאחר פטירת הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל שימש כראש מועצת גדולי התורה. היה מפורסם בכח דרשנותו המיוחד, שבא לידי ביטוי גם בספריו המיוחדים ביניהם הדעה והדבור (ג"כ), פירושו לתורה אזנים לתורה. בהקדמת ספר השו"ת שלו מאזנים למשפט מתאר בהרחבה תולדות משפחתו המפוארת, (היה נשוי לבת הרב אליעזר גורדון ראש ישיבת טלז, והיה גיסו של הרב אהרן וולקין בעהמ"ח בית אהרן על הש"ס, כמו כן היה מחותן עם הרב אברהם יצחק בלוך זצ"ל הי"ד (בנו של רב יוסף בלוך מטלז, בעהמ"ח שעורי דעת).
בהקדמת ספרו לתורה כתב: יש הודאה ויש הלל והודאה. הודאה – היא הבעת תודה למי שעשה טובה במסיבות רגילות. אבל השש להיטיב ונותן בעין יפה מתוך אהבה ונדיבות, לו נאה להודות ולהלל ולספר מעשיו ברינה….כל ישראל שזכו לצאת לחירות מאירופה, מן הגיהנם של 'התרבות המערבית' או מן ה'גן עדן' של התרבות המזרחית [רוסיה] – חייבים להודות על גאולתם ממיתת ניוול מיד אויב או פדות נפשם מעבדות והתבוללות בין ה'אוהב' (והשניה קשה מן הראשונה, שהרי יעקב אבינו הקדים להתפלל הצילני נא מיד אחי ורק אח"כ מיד עשו) אבל אלה שזכו לעלות מתהומות ארץ אל הגבוהה מכל הארצות, אל ציון קרית מועדנו…הם חייבים להודות ולהלל למי שעשה להם את כל הניסים האלה…כולנו ישבנו במאסר בזמנים ובמקומות שונים…ובחמלת ה' עלינו הוציא אותנו מעבדות לחרות בניסי ניסים… ויביאנו (אותי ואת אשתי ורוב בני) אל הארץ שנשבע לאבותינו לתת לנו, לראות בהתחלת בנינה ולשמוח נקוה גם בשכלולה…עכ"ל מהקדמתו לפירושו אזנים לתורה. אמנם יש ממשפחתו שנהרגו בתו בעלה ונכדו, כלתו ועוד, אותם מפרט בהקדמתו זו. עם זאת זכה ובניו וצאצאיו 'תופסים כותל המזרח' של עולם התורה, בארה"ב ובארץ ישראל.

[11]  ראה עליו בשלטי הגבורים לרבי אברהם משער אריה דפוס ראשון מנטובה שע"ב, הדפסה חדשה ועריכה מופתית מבית היוצר של מכון ירושלים ע"י השלוחה בישיבת שעלבים, תשע"ב. הספר עוסק בכלי המקדש ובהרחבה בכלי הנגינה.

[12] הרב עקיבא סופר הדעת סופר – בנו של רבי שמחה בונם סופרשבט סופר), נינו של החת"ם סופר זיע"א.(תרל"ח פרשבורג – ב' בכסלו תש"כ ירושלים). רוב לימודו אצל אביו השבט סופר בהם עשה חיל בהתמדתו וכושר חידושו בו התברך. משנת תרס"ב עד הסתלקות אביו בתרס"ז מסר השיעור בעיון בישיבה, והוא נתמנה תחת אביו הגדול. בשעה שנפטר אביו בתחילה סירב לשמש גם ברבנות בהיותו בורח מכל סוג של מחלוקת, ובבחירות שאמורות להתקיים יהיו כאלו המתנגדים, אולם לאחר שדובר שרק אם תהיה הסכמה מוחלטת ישב על כסא הרבנות, ואכן כך היה בהיותו בן עשרים ותשע עלה על כס הרבנות בפרשבורג בהיותו ה'רביעי במרכבה' החתם סופר בנו הכתב סופר נכדו השבט סופר. מבחירתו נחשב על ראשי מנהיגיה הרוחניים של הונגריה וסלובקיה, ואף מבוגרים ממנו כפפו עצמם אליו. בתקופתו עלתה ישיבת פרשבורג לאחת הישיבות הטובות והגדולות בעולם, הרב מסר ארבעה שיעורי עיון במשך השבוע, בשיטה שקיבל מאבותיו הגדולים.
בשלהי תרצ"ט ערב פרוץ מלחמת העולם השניה (י"ז באלול עש"ק כי תצא) נסע למקום שונה מרגילותו, והגיע ללוגנו שבשוייץ. כשהפצירו בו שלא יחזור לביתו בתחילה סירב בטענה הידועה של גדולי וצדיקי הדור, שאינו רוצה לנטוש צאן מרעיתו. בהתיעצות עם דודו הגדול הרב שמעון מערלוי זצ"ל הי"ד, קיבל הנחיה להשאר בשוויץ עד שושן פורים ולאחר מכן לנסות לעלות לארץ ישראל. כשקיבל שלשה אישורי עליה לארץ ישראל רצה למסרם לשלשה רבנים שיצאו מהונגריה והם: רבי יהושע מגאלנטא הי"ד, הרב מנייטרא [שמואל דוד הלוי אונגר] זצ"ל והרב מטירינויא  אך הם סירבו כי לא רצו לנטוש את עדתם. לפני שיצא משוויץ פקד על בניו שיכתבו מכתב תודה לשלטונות שוייץ שאישרו לו לשהות במדינתם.
משהגיע לירושלים בשנת ת"ש קיבלו פניו אלפי בני ירושלים.  והוא קרא להם בפנים צוהלות לאחר שהפך את כיסי מעילו וניערם לים אמר: הנני זורק לים את כל העבר שלי בגולה, מעתה אני איש ירושלים ככל אנשי ירושלים. בחוץ לארץ עבדתי עבור אנשי ארץ ישראל כל השנים [היה נשיא כולל שומרי החומות בירושלים] וכעת זכיתי בעצמי לישב בפועל על אדמת הקודש. בעת היתה סכנת פלישת הצבא הגרמני לארץ ישראל ממצרים, קרא לרב יצחק צבי בערנפעלד רבה של קהילת חת"ם סופר בני ברק סגר הדלת בעדו וביקש ממנו להגיד פרשת הקטורת שבע פעמים, בלי שום כוונה רק פירוש המילות, פניו היו בוערות כאש ואמר לאט לאט. כאשר סיימו אמר תפלה קצרה ואח"כ בצהלה על פניו אמר: הקב"ה יעזור [תרגום מאידיש]. מן הענין לספר כי תפלות נוספות שנשפכו כמים באותה תקופה קשה מתוארת תפלה מיוחדת בספר נר המערבי תולדות אור החיים הקדוש (בני ברק תשע"ג) של  ר' שלומק'ה מזוועהיל ורבי ישראל מהוסיאטין זכר צדיקים לברכה, בתפלה שערכו על קברו של אור החיים הקדוש ביום ההלולא ט"ו בתמוז תש"ב. (בפרק 'ציון המצוינת' עמ' שנ"ט-שס"ב). כשהגיעה שארית הפליטה מהשואה מקהילות הונגריה יסד עבורם את חוג חתם סופר בירושלים.  היה חבר מועצת גדולי התורה. בכ' בכסלו תש"כ תמה מסכת חייו בתקופה כה סוערת בתולדות ישראל.
נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תולדות ופרקי חיים של רבנים ומנהיגים נכדי החתם סופר, ירושלים תש"פ.

[13] הדברים נכתבים ביום הסתלקותו ז' במנחם אב, נלב"ע בשנת תש"ס.

[14] זוכר וחרוטים בדמי, זכרון הורי היקרים אודים מוצלים מאש, שהאמונה היתה טבועה בדמם ונפשם כמתואר לעיל.

[15] נראה להביא דבריו של היעב"ץ הקדמון ממגורשי ספרד שבספרו אור החיים (פרק ב') שיבח את הנשים ועמי הארץ שמסרו גופם וממונם על קדושת בוראם, מתוך תמימות טהורה. וראה במעין גנים לרב צבי אלימלך מדינוב סביב ספר זה.

כל זמן שכנסת ישראל מקושרין זה עם זה באחדות גמורה, אין לשונאי ישראל שום שליטה עליהם / הרב יחזקאל שרגא רוטנברג הי"ד

תמונת הרב יחזקאל שרגא רוטנברג הי"ד

במסכת קידושין (דף ב' ע"א) וכסף מינה לן, גמר 'קיחה' 'קיחה' משדה עפרון. כתיב הכא 'כי יקח איש אשה', וכתיב התם 'נתתי מסף השדה קח ממני'. ו'קיחה' איקרי קנין, דכתיב 'השדה אשר קנה אברהם'. ולכאורה צריכין להבין מדוע התכוון אברהם אבינו עליו השלום לומר בקיחת שדה עפרון הלשון 'קח ממני' למילף מינה קידושי כסף. איזה שייכות יש לכסף קידושין עם קיחת שדה עפרון.
ויש לומר בדרך דרוש דבאמת היינו יכולים למילף כסף קידושין מביזת מצרים, דכתבו המפרשים דהא דנטלו ישראל בעת צאתם מארץ מצרים רכוש גדול, הוא משום דישראל נתקדשו אז להקב"ה, והרכוש נדול היה הכסף קידושין. ומהאי טעמא ירד הקב"ה בעצמו למצרים אף שהוא מלא טומאה, משום דאסור לקדש על ידי שליח. אמנם יש לדחות לימוד זה, שהרי כתבו המפרשים טעם אחר על ביזת מצרים, שהמצריים היו חייבים לשלם לישראל בשביל קושי השיעבוד (ועיין בגמרא סנהדרין צ"א). ושוב אין ראיה על דין כסף קידושין.

אמנם דבר זה אם ביזת מצרים היה בשביל כסף קידושין, או בשביל קושי השיעבוד, נוכל להכריח מקיחת שדה עפרון, דהנה המפרשים כתבו הטעם שהוצרך אברהם לפרוע בשביל השדה ולא לקחה בהחינם, דמבואר בזוהר הקדוש פרשת תרומה (דף קכ"ח ע"א) דעל דבר חינם אינו נמשך עליו רוח קדושה, ואדרבה רוח הטומאה שורה תמיד במקום ריק או על דבר חינם. יעויין שם. ולכן נתן ממון עבור השדה, כדי שלא יוכל הסטרא אחרא לשרות שמה. ומזה יש להוכיח כמאן דאמר (בבא בתרא דף קי"ט) דארץ ישראל אינה מוחזקת לנו מאבותינו, דאם נימא דמוחזקת מאבותינו, למה היה אברהם צריך ליתן ממון עבור השדה, הלא בלאו הכי לא היה דבר של חינם, כי היה שלו (עיין שו"ת חת"ס חלק יו"ד סי' של"א שעמד בזה), אלא על כורחך דאינה מוחזקת.

והנה אם נימא דארץ ישראל אינה מוחזקת מאבותינו, הרי היו בארץ לא להם, אך לפי זה יוקשה מדוע היה קושי השיעבוד. דבשלמא אם לא התחילו מלידת יצחק, שפיר היה קושי השיעבוד כדי להשלים הזמן. אבל כיון שהזמן התחיל מלידת יצחק, למה נשתעבדו בקושי. ועל כן צריך לומר דקושי השיעבוד באמת היה שלא כדין, ובגלל זה זכו ישראל לביזת מצרים בתורת פרעון עבור קושי השיעבוד. נמצא דמקיחת שדה עפרון מוכיח דביזת מצרים לא היה בשביל כסף קידושין, רק עבור קושי השיעבוד. ומעתה שפיר מובן שהוצרך אברהם לומר כאן בקיחת שדה עפרון 'נתתי כסף השדה קח ממני', למילף מיניה בגזירה שווה דין כסף קידושין, שהרי מזה שקנה אברהם את השדה בכסף מעפרון נסתר הלימוד של קידושי הקב"ה בכסף ביזת מצרים כנ"ל.

(הרב יחזקאל שרגא רוטנברג הי"ד, כרם שלמה באבוב, תמוז תש"מ, עמו' נא)

במסכת בבא מציעא (דף כ"ה ע"ב) במתניתין, גוזלות מקושרים הרי זה לא יגע בהן. ואמרינן עלה בגמרא דלשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו. יש לומר בזה על דרך הרמז, דידוע דכנסת ישראל נמשלו ליונה. וזהו 'גוזלות מקושרים', כל זמן שכנסת ישראל מקושרין זה עם זה באחדות גמורה, 'הרי זה לא יגע בהן', אין לשונאי ישראל שום שליטה חס ושלום עליהם, 'עד דאתי מרייהו ושקיל להו', זהו הקב"ה מרן דבשמיא שיובילם לאהליהם לשלום בגאולת עולם.

(הרב יחזקאל שרגא רוטנברג הי"ד, באגרת ששלח לתלמידו בימי מלחמת העולם השניה, שם, עמו' נג)


הרב יחזקאל שרגא רוטנברג (ראטענבערג) הי"ד, מחשובי חסידי באבוב, נולד בקראקא, לאביו הרב זאב וולף בשנת תרנ"ט (1899), ונקרא על שמו של האדמו"ר רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינאווא זצ"ל, שנפטר באותה שנה.
מילדותו נודע כעילוי. בהיותו כבן חמש עשרה נעשה חסידו ותלמידו של האדמו"ר רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד מבאבוב, שחנך אותו לתורה וליראה, לחסידות ולמידות טובות, וחיבב אותו מאוד. בשנת תרפ"א התחתן עם בת דודו ר' הרשל קלסנר מקראקא, ולאחר שלא הצליח במסחר, הוא סבל מדוחק רב, ואשתו חלתה. לאחר שכתב לאחיו מכתב ובו תיאר את מצוקתו, ראה רבו את מכתבו וכתב לו מכתב עידוד ותוכחה, בניסן תרפ"ב:

ב"ה ג' ויקרא תרפ"ב באבוב יע"א

שלום וישע רב לכבוד ידידי האברך המופלג החסיד נכון וחכם לכשירצה כש"מ יחזקאל יחי'.
מכתביך כולם הכתובים לאחיך ר' מענדל'י נ"י היה למראה עיני והגם כי תש כחי מאד מרוב העבודה הכנת החג הבא עלינו לטובה, עם כל זה פניתי אליך לקיים בך מצות 'הוכח תוכיח', כי נלאתי נשוא ההתנצלות שלך אשר אינם ראוים לך ולדכוותך לצבור דאגות שונות וליזול ולכריז כהאי רוכלא ומלאת כל כליך בספיקות בכל פרט ופרט, וזאת הביא אותך לידי התרשלות לבלתי עשות מאומה. ובלתי שום ספק כי זאת היא עצת היצר שהכניס בלבך רעיונות כאלה וידמה בנפשך כי הנך שלימזלניק ואינך ראוי לשום דבר. לא זו הדרך. יש ויש כמה אנשים
בזמן הזה מסובכים בסבך הדאגה רחמנא ליצלן יותר ממך, ותקוותם תעודדם לעשות בחריצות ידיים, וברצות ד' דרכם עושים חיל. וכמו כן תוכל גם אתה בעזרת ה' יתברך לעשות העקוב למשור והרכסים לבקעה, אם לא תלך בחקירות שונות, רק בפשטות. וכבר אמרתי לך כמה פעמים, אל תחכם הרבה, רק הלוך עמו בתמימות, והיה זריז ונשכר. וה' יתברך יזמין פרנסתך בריווח ולא בצמצום, בהיתר ולא באיסור, בנחת ולא בצער. וזוגתך תחיה תתרפא במהרה ברפואה שלימה מן השמים, ותחוגו החג הקדוש הבא עלינו לטובה בהכשר ובדיצות.
ידידך הדורש שלומך באהבה רבה, מחכה לגדולתך ולטוב לך.
הק' בן ציון הלברשטאם

בשנת תרפ"ג מינה האדמו"ר מבאבוב את הרב יחזקאל שרגא רוטנברג לנאמן ביתו ולכותב האישי שלו. לצד עבודתו זאת כמשמש בקודש, הרב יחזקאל שרגא ללמוד ש"ס ופוסקים, ולחדש חידושים.

הרב יחזקאל (יחזקאל'י) שרגא נודע כתלמיד חכם פיקח, חסיד ועניו, עדין מנגן ומלחין, האהוב על כל חסידי באבוב, כאיש אשכולות וכליל המעלות. על אף היותו מטופל בבנים, עסק רבות בצדקה ובגמילות חסדים בסתר. בשמחת נישואין היה משמח את הנאספים בבדחנות וחרוזים, לשם שמים.

בתחילת מלחמת העולם השנייה גלה האדמו"ר מבאבוב מעירו, והרב יחזקאל שרגא נותר להתגורר בבאבוב למשך כשנתיים, יחד עם קבוצת חסידים. כאשר הגיע עליהם הידיעה הנוראה על כך שהאדמו"ר נהרג על קידוש ה' בעיר לבוב ביחד עם חלק מבני משפחתו, התמלא ביגון ואנחה, אך מיד התחזק, שלא ליפול לייאוש ועצבות, ואמר 'כשהגנרל נופל, צריכים החיילים להמשיך במערכה'.

בראש חודש אלול תש"ב, גורש עם יהודי באבוב לבלזיץ, שם נספה עם ילדיו, אברהם שלמה, וולף, יעקב יצחק, אלטא בילא ושינדל, בו' באלול תש"ב. הי"ד.

מכתבים ממנו הובאו במספר מקורות: עץ חיים, באבוב, כז, עמו' תצ"ב; אתר בית המכירות ברנד; אנציקלופדיה לחכמי גליציה, ו, עמודה 1147; הסכמה משנת תרצ"ט בספר 'זקני מחנה יהודה'.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת מטות מסעי

פרשת מטות

לידור נדר – לעשות בית דירה[1]

אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽה' (במדבר ל' ג')

בספר יכהן פאר משרידי כתביו של הרב חנוך צבי הכהן[2] אב"ד בנדין זצ"ל בפרשתנו כתב על פסוק זה פירוש פרפרת חסידי מוסרי וזלה"ק:

דזה לראות בכל פעם להשיג דירה חדשה, ידור נדר לה' – להשיג חדשות, דאין שיעור כמה שיש להשיג ולדוּר, ובמקום שאדם מחשב – שם דר[3] [וכדאיתא בתקוני זהר (כ"ב ע"א) דירה נאה בליביה, שהקדושה תדור ותשרה בו.

התישבות בארץ ישראל מתוך ישוב דעת דקדושה

וּמִקְנֶ֣ה רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה. וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר. עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן

תמונת הרב שלמה הרכבי הי"ד

הרב שלמה הרכבי הי"ד

וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן. הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה ה' לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה. וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן (במדבר ל"ב א'-ה')

הרב שלמה הרכבי[4] זצ"ל הי"ד בספר שנערכו מאמריו מֵאִמְרֵי שלמה (ח"א מאמר נ"ו) מלמדנו בינה היאך צריכה להיות הרגשתנו בקיום מצות ישיבת ארץ ישראל[5] וזלה"ק:

בני גד ובני ראובן טוענים 'הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה'. ומשה טוען כנגדם וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים  וכו'. [שם שם י"ד]

לכאורה קשה קצת, הלא הם בארו לו ונתנו טעם שרוצים להשאר מפני מקניהם, ואם רצונו שילכו להלחם עם בני ישראל שלא להניא ליבם, יאמר להם התנאי אם ילכו ישיגו. איך הגיע ל'פסק' מוחלט כזה שהם אינם רוצים את ארץ ישראל, והם 'תרבות אנשים חטאים'?

אמנם האמת בדבר היא כי משה רבינו הכיר במציאות הדבר, שאעפ"י שטענתם שיש להם מקנה רב ולכן רוצים עבר הירדן הוא צדק, מ"מ בפנימיות לבבם לא הטעם שפרטו בשפתותיהם הוא הניעם להשאר בעבר הירדן, לא ריבוי מקנם ורוב המרעה שיש פה בעבר הירדן הסיבה העיקרית לדבר, יש פה סיבה פנימית בלב, סיבה רצינית יותר עמוקה, עמוק עמוק בלב יש טעם שאי אפשר להעלותו בפה, והטענה היא רק אמתלא, עלילה מקרית שנולדת על ברכי הטעם הספון והטמון לכסותו כטבע האדם, ומצוי תמיד במצבים כאלו.

אעפ"י שלכאורה מפשטות הפסוקים נראה שהסירו מעליהם חשד משה שהם כאבותיהם אינם מסוגלים לקחת חלק בארץ ומושכים ידיהם מלכת להלחם מפני יראתם ולכאורה הסכים להם ולבקשתם. האמת היא שמשה היה צודק, לא היו מסוגלים [בשלימות] לארץ, עדיין היתה חציצה בינם ובין קבלת הארץ.

[על הכתוב] ולב כסיל לשמאלו (קהלת י' ב') [אומרים חז"ל (במדבר רבה כ"ב ט')] אלו בני גד ובני ראובן שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות, שהן אומרים למשה 'גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו' אמר להם משה אינה כלום, אלא עשו את העיקר תחילה 'בנו לכם ערים לטפכם' ואחר כך 'וגדרות לצנאכם'…[ע"כ המדרש]. זה הראה שבאמת עדיין לא יצאו לגמרי מהמצבים החוצצים בינם לבין ה', יקרת צאנם בעיניהם הראה בחוש שיש להם התיחסות יתרה לחומריות, אהבת הממון תופסת עדיין אצלם מקום הגון לפי ערכם הרם, וזה התנגדות להשגת ארץ ישראל, הסתגלות לארץ ישראל היא הפרישה מהתקשרות לעניני העולם, עזיבת תאוות וקשר לממון, חביבות הממון בטלה ומבוטלה לעומת חביבות האפשרות להתדבק בשם ע"י הארץ הקדושה המסוגלת לזה. יסורים הממרקים את החומר הם המה מעשה הקנין לזכיית הארץ ובטענתם שעדיין קשורים לממונם הם, ממילא אינם מסוגלים לדבקות לארץ כראוי. תוצאות הדבר נראה לבסוף:

אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה רב וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל לפיכך גלו תחילה מכל השבטים (במדבר רבה כ"ב ו') ע"כ שהם היו מדובקים פחות משאר שבטי בני ישראל לארץ ישראל היו יותר קלים להנתק ממנה ולצאת לגלות, ההתקשרות לחומריות יותר משאר אחיהם חצצה בעדם מהדבק בארץ כשאר האחים. לא היו מרגישים לפי ערכם הרב גודל נחיצות הארץ והסתפקו בעבר הירדן וזה די להם…

[הסיבה לחוסר הרגשת אבלות הגלות וחורבן בית המקדש]

במבט כזה על ענין ישוב הארץ נוכל להבין ענין שמתמיה מאוד, מדוע אנו שסובלים כל כך הרבה ומשוקעים ביסורי הגלות, אין אנו יכולים להתאבל על החורבן כראוי, וחז"ל הפליגו כל כך באבלות על ירושלים עד שתלו ראיית והשתתפות בנחמת במדת השתתפות באבלות ואמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל' ע"ב).

כשאנו מתבוננים שהיחס הכי קטן לגשמיות עלול לפגוע ולפגום בדבקות לארץ, וכשנתבונן ענין אבלות ציון שאין עיקר האבלות על חורבן הגשמיי כי אין ארץ ישראל עבור כלל ישראל ענין גשמיי[6] רק עיקר בקשותינו עבור ארץ ישראל ועיקר בקשת אבותינו האבות הקדושים היה להשיג הבטחת ה', מקום המסוגל ביותר לדבקות ה' כמו שנתבאר [לעיל בספר שם] ומשה רבינו נתאבק כל כך להכנס לארץ ישראל רק להוסיף מצוות כאומרם ז"ל (סוטה י"ד) דרש רבי שמלאי מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה, אלא כך אומר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואינן מתקיימים אלא בארץ ישראל, אכנס כדי שיתקיימו כולם על ידי…

כי אין כוונת ארץ ישראל אכילת פירותיה או שביעת טובה, הכוונה בה הוא רק מצב דבקות שמשיגים ע"י קיום המצוות, זהו הנדרש מכל אחד, וזהו השכר שמקבל בהשגתו הנדרש ממנו, התענוג עצמו בהשגה הוא גופא השכר כמבואר ברמב"ם[7] על צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם [ברכות י"ז ע"א] – עטרות שלהם זהו ההנאה מההשגה עצמה היא עטרותיהם.

אבלות על ציון היא ההרגשה שחסרה לו האפשרות לדבקות הזאת, הרגשת ההפסד הגדול בהפסקת ירידת השפע והחסד ישר מהשכינה הקדושה בגלוי, גלות השכינה עצמה, אין מקום לשכינה בכל העולם באיתגליא, מי שמכיר זה ומשתוקק ומחכה לזמן שיוכל לשוב למצב הראשון הראוי, הוא המרגיש גודל האבידה והחורבן והוא יכול להתאבל, אבל מי שמקושר בכל נימי חייו בהגשמה, עניני ממון ממלאים כל חללי לבו, נשמתו ומחשבתו מלאים בעניני העוה"ז, אין בלבו מקום לצער עבור רוחניות והשראת השכינה, וממילא אין בלבו מקום לצער נכון על אבדת ארץ ישראל וחורבן בית המקדש הרוחני ורק קצת על גשמיות החסרון, וזה יכול להתפשר בנקל בדברים אחרים שמשביעים רצונו.

אם בני גד ובני ראובן בכל גדלותם ורוממותם לא היו מסוגלים לדבקות גמורה עם הארץ, אם להם לא היה חסרון הארץ מורגש כל כך כראוי, כל שכן אנו שמקושרים בעניני העוה"ז בכל נפשנו, אין חסר לנו קדושת הארץ לדבקות [בה'], וזה פשוט דבר שאין חסר לאדם אינו מתאבל עליו, ואיך נוכל להתאבל על ירושלים ובית המקדש? על כל אחד להתבונן הרבה בזה להשיג איזה הרגש בחסרון קדושת ארץ ישראל ובית המקדש, כי בפירוש תלו חכמינו זכיית ראיית הנחמה באבלות על החורבן, כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. עכ"ל הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד.

מטיהור הכלים למדים על טיהור האדם

וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה. אַ֥ךְ אֶת־הַזָּהָ֖ב …

תמונת רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד

רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד

כָּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם. וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וּטְהַרְתֶּ֑ם(במדבר ל"א כ"א-כ"ד)

בחקל יצחק לאדמו"ר מספינקא הרב יצחק אייזיק וייס[8] הי"ד מבאר ענין טיהור הכלים לטיהור האדם היהודי וזלה"ק (מטות ד"ה וכבסתם): הנה מרן באמרי יוסף פירש פירש דקאי על השבת, דע"י שמירת שבת קודש יכול אדם לכבס כל הבגידות ועוונות ולטהר את עצמו לעבודת ה' יתברך, עיי"ש בדבריו הקדושים.

ויש להוסיף עפ"י מה ששמעתי בשם רבינו הקדוש מרופשיץ זצ"ל דפירש מאמר הזמר (כי אשמרה שבת) על כן אכבס בו לבי כבורית, ודקדק דהוי ליה למימר כבבורית, דהא הבורית הוא דבר המלבן ולא המתלבן. ועל כן אמר דע"י קדושת השבת קודש יכול האדם לתקן ולטהר את לבבו שיהיה כמו הבורית, דכמו שהבורית הוא מטהר ומלבן את הדברים האחרים, כן יהיה לבו מטהר ומלבן לבות בני ישראל, וזהו 'לבי כבורית', עד כאן דבריו הקדושים ושפתים ישק.

וה"נ [והכי נמי] יש לפרש וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י ע"י השבת קודש עד וּטְהַרְתֶּ֑ם שתוכלו לטהר גם את אחרים כמו שהבורית מלבן אחרים, כך אתם תוכלו לטהר הלבבות לעבודת הבורא יתברך שמו.

ובזה יש לפרש המסורה המובא בבעל הטורים: וטהרתם [בפרשתנו], וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (יחזקאל ל"ו כ"ה). עפמ"ש [עפ"י מה שכתבו] דפרה אדומה היא בחינת שבת, ועל כן בפרה הכל שבע: שבעה כהנים, שבע הזיות כדאיתא במדרש שם (במדבר רבה י"ט  ב') וכמו ששבת פועלת לטהר אחרים, הכי נמי ע"י הזיית אפר פרה על האדם, באין לו הרהורי תשובה ועושה תשובה שלימה ובזה מטהר את עצמו.

וזה כוונת המסורה, כמו דהכא וטהרתם – פירושו לטהר אחרים, הכי נמי בפרה וזרקתי עליכם מים טהורים  וטהרתם – לאחרים. עכ"ל החקל יצחק זי"ע הי"ד.

הנודר כאילו בנה במה דהיינו סלל דרך חדשה עקלקלה בעבודת ה'

כל הנודר כאילו בנה במה [נדרים כ"ב ע"א]

הרב יהודה עמיטל[9] זצ"ל אוד מוצל מאש מבאר בספר קול יהודה שנערך עפ"י כתביו:

מה משמעותה של השוואה זו? הבמה מסמלת את תשוקת האדם לעזוב את העבודה הרגילה של ביהמ"ק ולאמץ לעצמו פולחן אישי מקורי משלו. בדומה לכך סייגים שאדם מטיל ומקבל על עצמו באמצעות נדרים מסמלים גם הם התרחקות מהעולם הרגיל של קיום מצוות… המקובל. הנודר מאמץ לעצמו נתיב חילופי שבו הוא עובד את ה'. במקום להסתפק במצוות שהעניק לו ה', מעדיף הנודר את מסלול הנדרים, ובכך הוא מרחיק ואף מנתק את עצמו מהעולם הרגיל והרצוי  של עבודת ה'.

לכאורה, התנהגות זו אינה שלילית ואין בה דופי. אדרבה, האדם מונע מתשוקה לקבל על עצמו חיובים וסיגופים נוספים. ברם על האדם לדעת באיזו דרגה הוא מצוי, וכיצד עליו לנהוג בעבודת ה' שלו... התורה איננה מגלה התלהבות מהשתוקקותו של האדם לנדרים, ובגישתה נעשית היא כפונה אל המבקש לידור ושואלת, מי אתה שתחשוב ותבקש לך חיובים נוספים והגבלות יתרות, וכי כבר מיצית את כל המערכת הבסיסית של תרי"ג המצוות?! …

לא בכדי הושווה הנודר לבונה במה. גם הבמות הותרו כהוראת שעה בטרם הוקבעו סדרי החיים בתקופה בה היתה עדיין הארעיות בישראל, לפני שהגיע העם אל המנוחה ואל הנחלה בבנין מקדש של קבע… ההחמרה צריכה להשאר זמנית, ולהיות נחלת יחידי סגולה העומדים ברמה רוחנית גבוהה במיוחד. לעיתים אנו מחמירים על עצמנו יותר מכפי שה' דורש מאתנו, אנו מאבדים את המרכיב הרוחני שבעבודת ה' שלנו, ומדגישים את הפרטים הטכניים החיצוניים. עלינו להכיר בדרגה האמיתית שלנו ולא לדמות כי אנו עומדים ברמות גבוהות יותר. היו זמנים שבהם יכול אדם לשאת את עיניו אל הגדולים כמו ה'חזון איש' ור' חיים מבריסק, ולהתפעל משמירת המצוות הקפדנית שלהם ומהחומרות שנטלו על עצמם. היום חומרות אינן מוגבלות לתחומם של הגדולים, כל יהודי… חושב שמשימתו בחיים היא לחיות כפי שהגדולים חיים… עלינו להעריך את דרגתנו באופן אמיתי ולהמנע מאימוץ מנהגים שאינם תואמים את רמתנו. שנית עלינו למצוא את הביטוי האישי שלנו במסגרת קיום המצוות שהתורה דורשת מאתנו…

בספר 'שיחות הסבא מסלבודקא' (עמ' תתס"ד-תתס"ו) לרב נתן צבי פינקל זצ"ל כתב: הורגלנו לחשוב שהיראה והשמחה הם שני מושגים הרחוקים זה מזה, דבר והיפוכו… הירא אינו שמח, והשמח אינו ירא. אולם אם נתבונן מבעד לשפופרתה של תורה, יראו לנו הדברים אחרת. ניווכח שלא רק שאין היראה והשמחה צרות זו לזו, לא רק שהאחת אינה שוללת את חברתה, אלא להיפך, הן מחייבות זו את זו וממלאות זו את זו. אין האדם יכול לקנות לו יראה, אם באותה שעה לא יקנה לו גם את השמחה… [בהמשך מביא ענין אכילת מעשר שני המביא ליראה (עפ"י דברים י"ד כ"ב-כ"ג) עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ .. וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ה' אֱלֹקיךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם …לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־ה' אֱלֹקיךָ כָּל־הַיָּמִֽים…]

על פי מושגנו ביראת שמים היה יוצא לנו כי האדם כשהיה בא לירושלים ללמוד יראת ה', היה משקיע עצמו בצער וביגון, חרדה ודאגה… וירושלים זו העיר של בית התלמוד ליראה היתה נהפכת לאבלה. אלפי אנשים היו משליכים מעליהם את הבלי העולם והחיים הולכים כל היום בפנים זעופות, עטופים במחשבות מרות, ויוצרים אטמוספירה מפחידה וסביבה מלאה עצבות ודאגה, הממיתות את החיים ואת התשוקה לחיים, ואיך יתכן אחרת, הלא בית תלמוד ליראה כאן?! אמנם בהמשך הכתובים, וְכִֽי־יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַל֘ שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי־יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה' אֱלֹקיךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָרֶכְךָ֖ ה' אֱלֹקיךָ. וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה'  אֱלֹקיךָ בּֽוֹ, וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹקיךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ…

ומסיים ה'סבא מסלבודקא':

אמנם כן, לא בחיים מצומצמים ופעוטים הכתוב מדבר, לא בחיי רצונות גסים וזולים, המפרפרים ומתרוצצים בלב האדם ומסגירים אותו במסגרת צרה ומחניקה, החיים התוריים [מלשון תורה] מוארים באור ה', פותחים לפני האדם אופקים רחבים, המרחיבים לב ונפש במרחב י-ה, עיניו תראינה את כל חללם של העולמות כולם, ומחשבתו תקיף את הנצח. וחיי התורה זכים ונעימים כל כך, עד שגם אי הנעימות הקלה ביותר, הרוחנית או החומרית, אי אפשר שתמצא בהם. עכ"ל ה'סבא מסלבודקא' כפי שהובאו בכתבי הרב יהודה עמיטל זצ"ל.

אמנם מעיון בספר עצמו מצינו המשך וחתימת הדברים ואלו הם:

וכשבאו שבטי יה לעיר הקודש ירושלים, כשנהרו בני ישראל למען ללמוד לְיִרְאָ֛ה אֶת־ה' אֱלֹקיךָ, המדריגה הגבוהה ביותר של התורה, ותוכן החיים הפנימי ביותר של האדם. או אז צריך היה ב'אוירא דירושלים' להיות ספוג כולו חיים ורעננות, יופי ושמחה. כל 'עב קל' לא יעיב על שמיו, וכל פגימה דקה הפוגמת את השמחה לא תמצא בו, כי בלמדו לְיִרְאָ֛ה אֶת־ה' אֱלֹקיךָ – הלא למד גם לחיות ולשמוח לפני ה'. עכ"ל הסבא מסלבודקא זיע"א.

ביאור מסורה ג' פעמים 'נחנו' סוד האחדות

נַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י ה' (במדבר ל"ב ל"ב)

תמונת הרב שמעון סופר הי"ד

הרב שמעון סופר הי"ד

בספר שיר מעון לרב שמעון סופר[10] זצ"ל הי"ד  (נספה באושויץ בכ"א בסיון תש"ד) אב"ד ערלוי בעהמ"ח שו"ת התעוררות תשובה, (נכדו של החת"ם סופר זיע"א) כותב בפרשתנו וזלה"ק:

ג' פעמים 'נחנו' [בפרשתנו כמובא לעיל, השני] כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ (בראשית מ"ב י"א) נַ֤חְנוּ פָשַׁ֙עְנוּ֙ וּמָרִ֔ינוּ (איכה ג' מ"ב). י"ל [יש לפרש] אם נחשב אותנו כולנו לבני איש אחד, ושלום ואחדות במחנותינו, אזי נוכל לעבור חלוצים לפני אויבינו באין פגע לנו, אעפ"י שנחנו פשענו ומרינו, כדאיתא בבראשית רבה (ל"ח' ו') חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד' י"ז) אפילו עובדים ע"ז, אם שלום ביניהם, אז אין פגע רע ביניהם ואין מדת הדין יכול לשלוט בהם.

פרשת מסעי

רמזי נוטריקון במדרש רמזים לגילוי האורות הטמונים בחיי היהודי

…נָחִ֣יתָ כַצֹּ֣אן עַמֶּ֑ךָ בְּֽיַד־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן (תהלים ע"ז כ"א) מה 'נחית' נוטריקון הוא נחית.

רבי אליעזר אומר – נ'סים עשית עמהם, ח'יים נתת להם, י'ם קרעת להם, ת'ורה נתת להם, וע"י מי ע"י משה ואהרן.

דבר אחר נחית ר' יהושע אמר – נ'פלאות עשית להם, ח'ירות נתת להם, י'מינך הושע אותם, ת'לוי ראש נתת להם ע"י משה ואהרן.

ורבותינו אומרים נחית – נ'ביאים העמדת מהם, ח'סידים העמדת מהם, י'שרים העמדת מהם, ת'מימים העמדת מהם ע"י משה ואהרן.

ד"א נחית רבי עקיבא אומר – נ'וראות עשית בשונאיהם, ח'רון אף שלחת בהם, י'דך הולחמה אותם, ת'הומות כסית עליהם, ע"י מי ע"י משה ואהרן…(במדבר רבה כ"ג ב'. כדאי לראות דברי היפה תואר השלם בביאור דברי חז"ל אלו)

הרב גד אייזנר[11] זצ"ל משרידי השואה מבאר משמעות מיוחדת זו של הבאת 'נוטריקון' בדברי חז"ל במדרש. נקדים ונאמר כי ישנה 'תורה' מהבעש"ט בענין המסעות שתוכנה הוא 'כל נסיעת האדם מרומז בתורה' (תולדות יעקב יוסף בסופו 'דברים ששמעתי ממורי' אות י') וכן בדגל מחנה אפרים (נכד הבעש"ט) בפרשתנו: כל המסעות היו מ"ב, והם אצל כל אדם מיום הוולדו עד שובו אל עולמו…ובודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי, לידע הדרך הישר אשר ילך בו כל ימי חייו, ליסע ממסע למסע[12]

ספרי החסידות העמיקו והרחיבו יסוד זה, כך גם לפנינו הרב גד אייזנר עפ"י תורת השפת אמת זיע"א, וכך מובא עפ"י שיחותיו בפרשתנו (מאמר 'ויכתב משה על פי ה") וזלה"ק:

…לדברינו נשכיל שמכח העמל שעמלו ישראל באלו המקומות, הם פעלו פלאות וניסים להופכו ממקום ציה ושממה רוחנית וגשמית, למקום שבו מצאה הקדושה מנוח מבלי כל הפרעה והסתר בבחינת 'נחית'.

אולם הניסים והטובות מומשו באמצעות עם ישראל באלו המקומות, נרמזו בהם רק בחינת נוטריקון. זאת מאחר וחיות הטהורה לא היתה נגלית שם מצד עצמה, וכלשונו הזהב של השפת אמת (פרשתנו שנת תרמ"ז) נוטריקון  – כי לא היה המקום מנוחה נגלית מצד עצמה והקדושה היתה מסותרת, והם הוציאו מכח אל הפועל הרמזים ונצוצות קדושות שהיו טמונים שם, ועשו מזה סדר וישוב, וזהו 'נחית' [עכ"ל השפת אמת]. כי ישראל בעמלם והנהגתם הטהורה גילו והאירו את נקודת החיות הצפונה, כך שאורה יאיר את כל המקומות החשוכים והמוסתרים עדי שיחושו כולם שאכן המקומות הללו הינם במהותם סדורים ומכוונים שתנוח בהם השכינה.

אחר שעמדנו על מעלת ישראל במסעותיהם לכל הדורות הבאים אחריהם [כמבואר בדבריו בתחילת המאמר] נשכיל לדרגה נוספת באי בריחתם מכל צר ואויב אשר עמדו בדרך הליכתם. שכן בעמידתם בתוקף והתמודדותם למול המיצר מבלי לנוס ממנו, הם לימדו את ההנהגה והדרך להוושע בתוך הצרה עצמה, כלומר לראות את אור ה' גם במחשכים האפלים ביותר בין בגשמיות ובין ברוחניות ולהתחזק בכך, עד שחשו שלמרות חנייתם במקום שמהותו צר ואפל, הרגשתם היא כמי שיצאו מאפלה לאורה ולהוושע בתשועת עולמים.

כי כאשר מחדיר אדם בפנימיותו ודעתו, שלמרות מצבו השפל כל המאורעות שהוא עובר נעשים בכוונת מכוון ואין הקשיים באים עליו במקרה בעלמא, או אז ישכיל שיש להם יעוד ותכלית[13] אשר תמולא בעצם קבלתם בשמחה, ויוכל להתחזק בהתנהלותו בהם מתוך אמונה ודבקות בקונו. אכן כאשר זוכה שהכרה זו שוכנת בעומק לבבו, אזי הוא אינו חש בכל קושי למול המיצר העומד לפניו, אדרבה מתוך אותו מיצר הוא מוצא את ישועתו…עכ"ל הרב גד אייזנר זצ"ל.

חלוקת הנחלות ללויים מחלקות ישראל כדי ליתן חלק לישראל בתורת הלויים

צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים אֶל־הָאָ֣רֶץ כְּנָ֑עַן זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּפֹּ֤ל לָכֶם֙ בְּֽנַחֲלָ֔ה (במדבר ל"ד ב')

תמונת הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

הרב יששכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד בספר משנה שכיר עה"ת שנערך עפ"י כתביו ששרדו מחורבות השואה[14], כותב בפרשתנו וזלה"ק:

במדרש (במדבר רבה כ"ג ה') על זה הפסוק: מלמד שהראה הקב"ה למשה כל מה שהיה ושעתיד להיות… זמן כל דור ודור דור דור ושופטיו, דור דור וצדיקיו, עיי"ש.

נראה בזה דלהלן מצינו שציוה הקב"ה לישראל שיתנו  מנחלת אחוזתם ללויים ערים לשבת, וכן סיים הפסוק להלן (ל"ה ח') וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם.

ולכאורה יפלא כיוון דאז היה בתחילת החלוקה למה הוצרך לחלק בתחילה הכל לישראל ואח"כ יתנו ללויים מחלקם, והלא טוב היה תיכף מתחילה ליתן לישראל לכל אחד פחות מעט והנותר יתחלק ללויים לערים לשבת, ולמה נתחלק הכל לישראל ואח"כ יתנו ישראל מחלקם, והיה יכול להיות קצת הקפדה אצל ישראל על זה.

אבל מזה ראיה למה שכתבתי מכבר בדרושי[15] דהטעם דתלה הקב"ה תניא בדלא תניא, היינו התלמידי חכמים היו יושבים בלי משען ומשעה, ורק עיניהם נשואות למה שהבעלי בתים נותנים להם, הקב"ה עשה זאת כדי שיהיה להם חלק בתורת התלמידי חכמים ויזכו גם הם לכתרה של תורה, וכמו שאמרו סוף כתובות (ק"י ע"א) וכמו כן הכא יען ששבט לוי הובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו לרבים, וכמו שכתב הרמב"ם סוף הלכות שמיטה (פי"ג הי"ג) ועייש בנועם דבריו. ורצה הקב"ה שלכל ישראל יהיה חלק בתורתם, כי הכלל יהיו טרודים בנחלתם ואיך יזכו ליקח חלק בתורה, על כן צוה הקב"ה שתחילה יתחלק הארץ לישראל ואח"כ יתן כל אחד מחלקו ללוי העובד את ה', וממילא עי"ז יהיו מקושרים זה בזה. והקב"ה רצה שיהיה כן גם לעתיד עד ביאת המשיח, על כן הראה למשה את כל העתיד ודור ודור וצדיקיו ועשה החלוקה באופן שיהיו כולם תמיד מקושרים זה בזה. עכ"ל הרב יששכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד.

משם מקום המסע נלמד ללימוד תורה בענוה

וְהָיָ֨ה לָכֶ֧ם פְּאַת־נֶ֛גֶב מִמִּדְבַּר־צִ֖ן עַל־יְדֵ֣י אֱד֑וֹם (במדבר ל"ד ג')

תמונת הרב משה יהודה כ"ץ הי"ד

הרב משה יהודה כ"ץ הי"ד

הרב משה יהודה כ"ץ[16] זצ"ל הי"ד בספר ויגד משה על אבות (פרק ג' משנה ט' כל שיראת חטאו) מבאר הנהגה מוסרית שהיא מקניני התורה, וקישרה לפרשתנו, וזלה"ק:

…עוד יש לומר עפ"י הכתוב (משלי כ"ב ד') עֵ֣קֶב עֲ֭נָוָה יִרְאַ֣ת ה' – שמדת הענוה מביאה יראת ה'. נמצא שמי שיש לו מדת יראת חטא, על כרחך הוא שלם במדת הענוה, דהא היא קודמת ליראה. והנה כתיב (במדבר שם) וְהָיָ֨ה לָכֶ֧ם פְּאַת־נֶ֛גֶב מִמִּדְבַּר־צִ֖ן ואיתא בתרגום [המיוחס] ליונתן, ויהי לכון תחום דרומא מן מדברא דציני טור פרזלא. מבואר מדבריו, דמפרש כינוי מדבר צין על שם שגדלים בו דקלים הנקראים 'ציני הר הברזל' (סוכה כ"ט ע"ב) ונראה הכוונה, עפ"י מה שאמרו בהקדמת ספר זכרו משה[17] בפירוש הכתוב (תהלים צ"ב י"ג) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, דכשם שעצי התמרים היינו הדקלים אינם טובים רק כשגדלים בעמק, כדאיתא במשנה (ביכורים א' י') שהביאו תמרים שבעמק, כך כשהצדיק מתנהג כתמר בענוה ושפלות, אז כארז בלבנון ישגה ויגדל.

וזהו אזהרת הכתוב והיה לכם פאת נגב, רצה לומר זה הרוצה לפנות לפאת נגב, להחכים בתורה, שרוח דרומי מורה על חכמה, שהרי אמרו חז"ל (בבא בתרא כ"ה ע"ב) הרוצה שיחכים ידרים, וסימנך מנורה בדרום. אזי יקח מוסר ועצה ממדבר צין – מציני הר הברזל, שהדקלים הטובים באים משם, כיוון שהם בעמק ומתנהגים בענוה ושפלות…עכ"ל הרב משה יהודה כ"ץ זצ"ל הי"ד.

רמזי לימוד זכות יצחק אבינו בשמות המסעות

וַיִּסְע֖וּ מֵֽהַר־שָׁ֑פֶר וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּחֲרָדָֽה (במדבר ל"ג כ"ד)

גמרא שבת (פ"ט ע"ב) אמר רבי שמואל בר נחמני, מאי דכתיב (ישעיהו ס"ג ט"ז) כִּֽי־אַתָּ֣ה אָבִ֔ינוּ כִּ֤י אַבְרָהָם֙ לֹ֣א יְדָעָ֔נוּ וְיִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יַכִּירָ֑נוּ אַתָּ֤ה ה' אָבִ֔ינוּ גֹּאֲלֵ֥נוּ מֵֽעוֹלָ֖ם שְׁמֶֽךָ. לעתיד יאמר ליה הקב"ה לאברהם בניך חטאו, אמר לפניו ימחו על קדושת שמך, אמר ליה ליעקב בניך חטאו אמר לפניו ימחו על קדושת שמך, אמר [הקב"ה] לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה. אמר ליה ליצחק בניך חטאו, אמר לפניו בניך ולא בני, בשעה שקדימו נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי ישראל, ועוד כמה חטאו כמה שנותיו שבעים שנה, דל עשרים דלא ענשת עליהו פשו חמשין, דל עשרים…ואם תמצי לומר כולם עלי [על יצחק]

תמונת הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

הא קריבת נפשי קמך. [ע"כ עפ"י הגמרא].

מבאר הרב שלמה זלמן עהרנרייך[18] זצ"ל הי"ד בספרו טיול בפרדס (אות ו' מאמר י"ד) עפ"י מה ששמע  בשם העטרת צבי מזידיטשוב וזלה"ק: והנה אברהם נקרא 'הר' (בראשית רבה נ' י"א) ויעקב נקרא 'שפר' שפרא דיעקב כשפרא דאדם הראשון (בבא מציעא פ"ד ע"א) ויצחק נקרא 'חרדה' פחד יצחק (בראשית ל"א נ"ג ויחרד יצחק חרדה גדולה). וזהו וַיִּסְע֖וּ מֵֽהַר־שָׁ֑פֶר וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּחֲרָדָֽה – מאברהם [שנקרא 'הר'] ויעקב [המכונה 'שפר'] ויחנו בחרדה – ביצחק[19].

שכינה לא נסתלקה ממקום המקדש – לימי בין המיצרים

מתוך שאנו בימי בין המיצרים נעסוק בנושא המקדש שיבב"א, ויה"ר שהתלמוד יביא לידי מעשה.

רמב"ם ספר עבודה הלכות בית הבחירה (פ"ו הי"ד-ט"ז) זלה"ק:

כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה, לא נתקדש קדוש גמור. וזה שעשה עזרא שתי תודות[20] – זכר הוא שעשה, ולא במעשיו נתקדש המקום, שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים. ובמה נתקדשו, בקדושה ראשונה שקדשה שלמה, שהיא קדשה העזרה וירושלים לשעתה וקדשה אותן לעתיד לבוא…ולמה אני אומר במקדש וירושלים שקדושה ראשונה קדשתן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר (ויקרא כ"ו ל"א) וַהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם, ואמרו חכמים [מגילה כ"ח ע"א] אף על פי ששוממין – בקדושתן הן עומדין…עכ"ל הרמב"ם.

מבאר הרב ישעיהו זילברשטיין[21] זצ"ל בספרו מעשי למלך על דברי הרמב"ם האלו, וזלה"ק:

עוד נראה לי הכוונה במה שכתב רבינו דשכינה אינה בטלה. עפ"י מה שכתב הרב אברהם בן עזרא פרשת תצוה (שמות כ"ט מ"ו) על פסוק וְיָדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י ה' אֱלֹ֣קיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֧אתִי אֹתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְשָׁכְנִ֣י בְתוֹכָ֑ם. וזה לשונו: הטעם אז ידעו כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם, וזהו תעבדון את האלקים על ההר (שמות ג' י"ב). והרמב"ן (שם) קלסו וכתב עליו, ואם כן יש בענין זה סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין  שאמר הכתוב (ישעיהו מ"ט ג') ישראל אשר בך אתפאר, ואמר יהושע (ז' ט') ומה תעשה לשמך הגדול. ופסוקים רבים באו כך, אוה למושה לו (תהלים קל"ב "ג), פה אשב כי אותיה (שם שם י"ד).

מעתה ניחא, כי אם השכינה היתה שורה רק בעבור צורך הדיוט, אם כן אתי שפיר שבחטאם נחרבה המקדש היתה קדושת שכינה גם כן בטלה, אבל כיוון שהוא צורך גבוה גם כן, זהו הצורך גבוה לא נתבטלה והיינו שכתב רבינו כי שכינה לא בטלה.

עוד יש לומר על פי דאיתא בסנהדרין ריש חלק (צ"ד ע"ב) רבי חנינא בר פפא רמי, כתיב (ישעיהו ל"ז כ"ד) מְר֣וֹם קִצּ֔וֹ, וכתיב מלון קצו[22]. אמר אותו רשע בתחילה אחריב דירה של מטה, ואח"כ אחריב דירה של מעלה. ופירש רש"י (שם ד"תריה וכתיב) מרום קיצו, משמע דירה של מטה, כדכתיב (ירמיהו י"ז ב') כִּסֵּ֣א כָב֔וֹד מָר֖וֹם מֵֽרִאשׁ֑וֹן מְק֖וֹם מִקְדָּשֵֽׁנוּ. מלון קיצו, משמע דירה של מעלה, בית מלונו.

הכוונה דרצה לבטל ולחלל קדושת המקדש שלא ישרה שכינתו שם, והוי כמבטל דירה של מעלה, שהיתה כנגד דירה של מטה. ובאמת על זה לא נתנה לו רשות רק להחריב דירה של מטה, כדאיתא שם. ולכן כיון שדירה שלמעלה לא נתבטלה, ונשארה כנגד דירה של מטה, לכן גם קדושתה של מטה לא נתבטלה, והיינו דשכינה לועלם אינה בטילה…עכ"ל הרב ישעיהו זילברשטיין זצ"ל.


[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק.. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.
לרפואת הרב יעקב בן גלדיס כתון בתושח"י.

[2] הרב חנוך צבי הכהן לוין זצוק"ל היה חתנו של האדמור רבי יהודה אריה לייב אלתר השפת אמת. הספר נדפס לראשונה בתשכ"ד ע"י בני המחבר שהצליחו להציל את כתב היד ממאכולת האש בתקופת השואה. אך כפי שכתבו בפתיחת המהדורה הראשונה שהם זכו להוציא לאור תעלות חכמה ממעינות הקדושה אשר השאיר אחריו אביהם, מעט מזעיר שנשאר לנו לפליטה…יותר מארבעים חיבורים בכל מקצועות התורה השאיר…מהם נדפס בחייו אחר הסתלקותו הספר הראשון יכהן פאר חידושים נפלאים על סדר קדשים וחידושים על הרמב"ם וכן ל"א דרשות אשר השמיע ברבים…בעוונות הרבים נאבדו בשואה הגדולה רוב רובם של החיבורים על כל מקצועות התורה…נשארו לפליטה רק שלשה חיבורים מעטי הכמות, שנים לקוטים על התורה, מועדים ודרשות וחידושים בודדים, וחיבור קטן אשר כתב לזכר אחינו הרב החסיד עובד ה' מוהר"ר יחיאל אפרים פישל הכהן זצ"ל אשר נפטר בדמי ימיו וקרא לחיבור על שמו 'הבן יקיר לי אפרים'…
קראנו שם הספר יכהן פאר כשם ספרו הראשון אשר נקרא בשם זה ע"י [אבינו המחבר זצ"ל]…עכ"ל הבנים בהוצאה הראשונה.
הדברים שהובאו לעיל ומעט מענינו של הספר נערכו עפ"י מהדורה חדשה שיצאה בירושלים תשע"א.

[3] ראה בעל שם טוב עה"ת פרשת בראשית מאמר צ"ז ( שם בפרשת נח ב'מקור מים חיים' אות ל"א, הביא מקורות נוספים מספרי החסידות ביניהם בספר תולדות יעקב יוסף פרשת חיי שרה)

[4] הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד  (תר"ן-תש"א) משגיח בישיבת שער התורה גרודנא (ליטא). לאחר פטירת הרב אלטר שמואלביץ זצ"ל ששימש כראש ישיבת גרודנא, נתמנה הרה"ג הרב שמעון שקאפ ע"י ה'רב מפוניבז' – הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל ששימש בתקופת מעבר כראש הישיבה. עפ"י הצעת הרב ירוחם הלוי לייוואוויץ זצ"ל, המשגיח המפורסם מישיבת 'מיר', מגדולי בעלי המוסר לפני מלחמת העולם השניה, נתמנה הרב שלמה הרכבי זצ"ל כמשגיח רוחני לגרודנא. מן הענין לציין שהרב ירוחם הציע שגם יגיד שעורים, אבל ר' שמעון שקאפ סירב כדי להמנע מ'ערבוב תחומין' (בין ה'לומדות' של עולם הלימוד הישיבתי, להתעלות ובניית קומת האישיות החנוכית תורנית).
עוד למדנו הדרכה חנוכית עפ"י דברי ההקדמה לספר ממנו הובאו הדברים כי: תולדות הגאון הצדיק רבי שלמה הרכבי הי"ד הם תולדות של עלם צעיר שחשבוהו לבלתי ראוי להגיע למדרגות נעלות בתורה, [בשנות ילדותו לא רצה ללמוד, והוריו הצדיקים שסבלו הרבה בחייהם, ומסרו נפשם על גדולו וחנוכו ובמיוחד אמו הצדקת, היו שרויים בצער עמוק על כך] שמתוך שימת לב לכחותיו, רצון אדיר, והתמדה עצומה נהפך לאדם גדול ואמון פדגוג, שהעמיד תלמידים לאלפים [מתלמידיו הגדולים והמפורסמים: ר' חיים שמואלביץ זצ"ל (ראה בספר 'מח ולב' תולדותיו שכתובים ביד אומן מיוחדת) רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', הגאון רבי ישראל זאב גוסטמן זצ"ל ראש ישיבת נצח ישראל  (בעהמ"ח 'קונטרסי השיעורים')].
הרב שלמה הרכבי למד בצעירותו בישיבה בראדין בתקופת מאור ישראל – החפץ חיים זצוק"ל. באותה תקופה הגיע לישיבה ר' ירוחם לייואוויץ שבאישיותו החנוכית מגביהת העוף, ראה את כוחות הנפש האדירים הטמונים בבחור הצעיר, והוא שעזר לו לטפחם ולפתחם. לאחר שר' ירוחם נקרא למיר ע"י ראש הישיבה הרב אליעזר יהודה פינקל ז"ל לקח עמו 'סגל חבורה' מהישיבה בראדין וביניהם הרב שלמה הרכבי אשר שם גבהה קומת אישיותו יותר ויותר. בשנת תרפ"ב חזר לעיר מולדתו גרודנא ממנה יצא, ובמשך שמונה עשרה שנה הדריך את בני הישיבה תחת ראשותו של הרב שמעון שקאפ זצ"ל כמסופר לעיל.
באלול תרצ"ט עם פרוץ מלחמת העולם השניה, 'בין כסה לעשור' ת"ש נכנס הצבא האדום הסובייטי לגרודנא והישיבה נסגרה מיד למחרת בגזירת הרשעים. הרב שלמה עם רוב בני הישיבה עברו לווילנא, שם התאספו גם מישיבות אחרות. רבי שמעון שקאפ זצ"ל היה חלש להצטרף אליהם, בט' בחשוון באמצע תפלת 'מנחה' נדם לבו הגדול. שמועת פטירתו הכתה שבר על שבר את בני הישיבה הגולים בווילנא. כעת נשא הרב שלמה הרכבי בעול החזקת הישיבה על כתפיו, והוא כלפיד אש מוליך את הישיבה בין תמרות האש של המלחמה הנוראה. בקיץ תש"א נלקחו להריגה בני הישיבה יחד עם רבם הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד וכל משפחתו, שעלו למרומים כגווילים נשרפים ואותיות פורחות.
הספר מֵאִמְרֵי שלמה, הינו עפ"י שיחות שנכתבו ע"י תלמידיו וחלקם היו למראה עיניו. הספר יצא לאור לראשונה בירושלים תשל"ז, ומהדורה זו מורחבת, נדפסה בתשס"ב. הספר נערך ע"י תלמידו הרב זיידל אפשטיין זצ"ל (בעהמ"ח 'הערות' עה"ת) אשר שימש כמשגיח רוחני בישיבת 'תורה אור' בראשות הרב פינחס שיינברג זצ"ל.

[5] גדרה ההלכתי של מצות ישוב ארץ ישראל סוגיה רחבה ועמוקה היא. ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"ה ערך 'ישיבת ארץ ישראל' וכן בספר מקיף וכולל בבירור השיטות השונות בסוגיה זו, נחלת יעקב – בירורים במצות ישיבת ארץ ישראל לרב יעקב זיסברג שליט"א הוצאת ישיבת אור עציון תשס"ה.

[6] בנדפס בספר יש תוספת שנראית עפ"י העורך ולא המחבר (כיוון שהקיפוה בסוגריים מרובעים, שעפ"י כללי עריכה, זו תוספת שאינה מהמחבר) אביאה לפני המעיינים, וזו לשונה: כדעת התועים שמסתפקים במלכות ישראל, וארץ ומדינה מפני היחס ההסטורי.

[7] ראה פירוש הרמב"ם למשנה סנהדרין (פרק י' משנה א'). ובין דבריו שם כתב וזלה"ק: …צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. והכונה באמרו עטרותיהם בראשיהם, קיום הנפש בקיום מושכלה והיותה היא והוא דבר אחד כמו שהזכירו בקיאי הפילוסופים בדרכים שיארך ביאורם כאן. ואמרו נהנים מזיו השכינה, כלומר שאותם הנפשות נהנות במה שמשכילות מן הבורא כמו שנהנות חיות הקדש ושאר מעלות המלאכים במה שהשכילו ממציאותו…

[8] הרב יצחק אייזיק וייס מספינקא זצ"ל הי"ד. חסידות ספינקא התבססה בהונגריה, היא היתה מיזוג של כמה מהלכי עבודת ה' ולמוד: מזידיטשוב נטלה את הנסתר, בלימוד פסע בנתיבות צאנז, ובעבודה מלהט בעלז. הרב יוסף מאיר היה האדמו"ר הראשון, לאחר הסתלקותו המשיך דרכו בנו הרב יצחק אייזיק. יסד ישיבה בחצרו שקרא לה ע"ש אביו 'אמרי יוסף' והוא אמר שם שיעור בכל יום. הונגריה נותרה כאי בודד בשואה לאחר שרוב יהודי אירופה הושמדו, ויהודים ניסו להמלט אליה. האדמו"ר נתן הוראה לבנות מתחת לאולם הקבלה בונקר, שבו החביאו את היהודים הנמלטים. יום אחד נתפס יהודי שהסתתר בחצרו, האדמו"ר נלקח לחקירה אך טען להגנתו מכיוון שמגיעים אליו יהודים רבים, אינו יודע מקום מגוריהם של כולם. הם שחרורוהו, אך פקדו עליו לנעול את חצרו בכל לילה. לכן האדמו"ר פקד להרוס את שער החצר כדי שיוכלו להמשיך להגיע לחסות בצילו. מפאת קשרים שהיו לו עם ארמון המלוכה באנגליה, הגיעה אליו אשרת כניסה משם בתחילת מלחמת העולם השניה, אך הוא סירב לעזוב את חסידיו. בר"ח סיון תש"ד נלקח לאושויץ,  גם כשהובילוהו הנאצים הארורים בדרכו האחרונה, לא פסק מתלמודו. ובי"ג בסיון החזיר נשמתו על קדוש ה'. אנשים שהיו מסביבו סיפרו כי בעת שנלקח למחנה היה שר 'וטהר ליבנו לעבדך באמת' ובעת הלקחו להריגה, היה מצעק: 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'.
נכדו ר' יעקב יוסף וייס ניצל מגיא ההשמדה וכשחזר לעירו מצא מתחת לערימות השלג דפים בכתב יד מחבורו הגדול של סבו. לאחר שאספם הוציאם לאור לראשונה בתשי"ב בארה"ב, ובשנת תשס"ג מהדורה שניה ממנה נערכו הדברים. (תולדותיו נערכו עפ"י הספר אדמורים שניספו בשואה עריכת מנשה אונגר מוסד הרב קוק ירושלים).

[9] הרב יהודה עמיטל  (תרפ"ה-כ"ז בתמוז תש"ע) נולד בהונגריה עבר את אימי השואה, עלה לארץ ישראל למד בישיבת חברון בראשות הרב יחזקאל סרנא זצ"ל באותה עת שמע שיחות מהרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל מגדולי ירושלים באותה עת. לימים נשא את נכדתו של אחד מגדולי הדור הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל. אישיותו הרבגונית המיוחדת הביאתו למזג עולמות שונים ולבסוף הוזמן לשמש כראש ישיבה בגוש עציון המתחדש לאחר מלחמת ששת הימים (תשכ"ז) ובמשך עשרות שנים עמד שם בראשות ישיבת הר עציון באלון שבות כשאליו מצטרף הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל חתנו של הגרי"ד סולובייציק מארה"ב.
הספר קול יהודה ממנו הובאו הדברים לעיל בענין הפרשה, הינו חלק ותמצית משיחותיו הרבות שנמסרו בישיבה ונערכו ע"י אחד מתלמידיו הגדולים והותיקים, שלימים חזר לישיבה בתפקיד של 'משגיח רוחני' הרב יעקב פישר שליט"א, שהכרתיהו אישית בתחילת עבודתו החנוכית בישיבת כפר הרא"ה, עת הייתי מקבוצת תלמידיו הראשונים, וקשרינו נשמר למעלה מארבעים וחמש שנה (אריכות ימים טובים לשנינו בתוך כלל ישראל).

[10] הרב שמעון סופר (כ"ח באייר תר"י-כ"א בסיון תש"ד) נכדו של החתם סופר, בנו של רבי אברהם שמואל בנימין הכתב סופר שמילא מקום אביו. שימש ברבנות בערלוי במשך ששים וארבע שנים. ערך מכתבי סבו את הספר הידוע על התורה 'תורת משה', שעבר כמה מהדורות. בענותנותו הגדולה כאשר הדפיס את ספרו שלו שו"ת התעוררות תשובה בראש כל עמוד בספר כתב: 'אין לסמוך על הוראה זו כלל, עיין בהקדמה'. כמו"כ את חידושי התורה שלו על החומש שיבץ בתוך ספרו של סבו תורת משה, אך כל מאמר חתם בסיומו 'ש"מ' שיר מעון.
במהדורה החמישית של 'תורת משה' (ירושלים תש"נ) לראשונה הדפיסו את חידושיו בקונטרס בפני עצמו, לאחר הדפסת התורת משה, בתשפ"א נדפסה מהדורה מפוארת ביותר ע"י מכון חת"ם סופר ובנוסף למהדורה המשולבת, הוא נדפס כספר בפני עצמו.
משמעותו של השם 'שיר מעון' מוסברת בפתיחת חלק זה במהדורה הנוכחית כי שיר מעון רמוז שמו שמעון ועוד צירוף התיבות שיר מעון יסודו עפ"י הגמרא (חגיגה י"ב ע"ב) דקאמר ר"ל דאיכא שבעה רקיעים ושם אחד מהם מעון ומפרש מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בלילה ומחשות ביום מפני כבודן של ישראל.
כמו כן נודע במעלת תפלתו המיוחדת שנבעה מעמקי הלב. אחיינו ה'דעת סופר' רבי עקיבא סופר היה אומר: די היה לשמוע מדודי הרב מערלוי ברכת 'שהכל נהיה בדברו' כדי להתעורר בתשובה. נכדו הרב יוחנן מערלוי (שנסתלק לעולמו בירושלים בשנת תשע"ו) אמר: …כל תיבה ותיבה מהתפלה מתחלתה ועד סופה היה מבטא בנעימה קדושה ובנגון מיוחד, וכל מי שהיה נוכח שם, היה מרגיש שק"ז [קדושת זקני] עומד לפני בוראו באימה וביראה…איה המלים לתאר את קריאת 'שמע ישראל' שאז היה מגיע להתפשטות הגשמיות ממש…(נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תש"פ).

[11] הרב גד אייזנר זצ"ל (כ"ד שבט תרס"ג – כ"ד אדר תשמ"ה) נולד בפולין לאביו ר' יצחק שלמה ולאמו מרת רבקה השתייכו לחסידות גור (אחרית ימיו של השפת אמת נלב"ע שבט תרס"ה). בהיותו בן אחת עשרה פרצה מלחמת העולם הראשונה ששיבשה סדרי עולם, קול התורה נתמעט מאוד ובמיוחד בין הילדים והבחורים. האדמו"ר ר' אהרן מקוזניץ זצ"ל אירגן קבוצות לימוד, בהבחינו בכשרונו של הילד גד, צירפו לקבוצת בחורים מבוגרים יותר. הודות למלמדם שהאהיב עליהם עד למאוד את קדושת התורה, למרות המחסור עסקו בשמחה ובהתמדה גדולה. היו משננים מסכתות שלימות של משניות בע"פ, חוזרים עליהן בלכתם בדרך. את המרחקים ממקום אחד למשנהו אמדו לפי מספר המשניות אותן היה ניתן ללמוד בפרק זמן של הליכה זו. כשבגר והמשיך לעסוק בהתמדת התורה בחשק עצום, מספר על כך שצמאונם לכל מכמני התורה היה עצום, אך ספרים לא היו כל כך בנמצא, והם היו משוטטים בבתי המדרש בין אוצרות הספרים. כאשר יצא לאור כרך חדש מהשדי חמד של רבי חזקיהו מדיני זצוק"ל והם קנוהו לבית מדרשם, פרמו את הספר לקונטרסים וחילקוהו בין הבחורים כדי שיוכלו ללמוד ממנו כמה בחורים באותו זמן.
בחודש אלול תרפ"ב הקים ביתו עם בתו של הרב אליהו קופר מחסידי גור בלודז'. בהיותו אברך המשיך בתלמודו מתוך שקיעה ושקידה עצומים. מתוך שבחסידים עסקינן, יש לדעת כי התקשרות לאדמו"ר ולזקני החסידים, משמעות חשובה לה בעבודת ה'. יראת כבוד גדולה היתה לזקנים ביניהם, שהסתופפו אצל אדמורים מדור קודם. זקני החסידים בבית המדרש עוד היו אצל האדמור מקוצק. [יש לדעת כי חתנו של האדמור מקוצק היה רבי אברהם בעהמ"ח שו"ת אבני נזר, ואגלי טל מספרי היסוד של הלכות שבת. בתחילת ספרו זה כותב כי עיקר דרך הלימוד האמיתית קיבל מחותנו]. פעם ניגש אחד מזקני החסידים וסיפר לר' גד כי ראה בחור (לא נשוי) עוסק בספר חסידות, ושאלו: מה לבחור ולחסידות? שילמד גמרא ותוספות! שכן באותה תקופה לא היה מקובל שיעסקו בספרי חסידות לפני הנשואין. ענה לו הבחור: את הנסיונות שבעבר לא עברו עד גיל שבעים, אנו עוברים עתה בגיל שבע עשרה…כלומר ספר החסידות מחזק אותם בעמידה בנסיונות. החסיד הזקן הניח את הבחור וקיבל דבריו. [להזכירנו עוסקים אנו בתקופה לפני כמאה שנה (תרפ"ג לערך) מה נאמר היום?]
לאחר כמה שנים החל לעסוק בעבודת קודש של חינוך בתלמוד תורה שהיה מעולה 'דרכי נועם' בלודז'. ולמעשה לאחר השואה המשיך בכך בכל שנות חייו. נודע כמחנך דגול ובמסירות לתלמידיו.
תקופת השואה עברה עליו, בתחילה בביתם בפולין. מתחילת המצור והצרות אחז בכלל אותו אמר שנהג בכל חייו: 'אין מאבדים את צלילות הדעת'. והנסיונות לשמור על צלילות הדעת בתקופה זו, כידוע היו גבוה מעל גבוה מיכולת דעת אנוש.
אשתו הצדקת חלתה בשנים הראשונות לנשואיהם, ובתחילת השואה נפטרה ממחלתה. בת אחת היתה להם שנספתה בשואה מַחְלָה ריינא הי"ד.
אחד הדברים שהיו חביבים על הקלגסים הנאצים ימ"ש לגזוז את זקנם של היהודים ברחוב. רבים וכן אדמורים נאלצו משום סכנת נפשות מוחשית להסיר סממן יהודי-חסידי זה, ובמקרים אחדים יש שהסתירו זקנם בצעיף וכדומה. ר' גד שמר על זקנו, ופעם אחת כשתפסוהו ורצו לגזוז זקנו בסופו של דבר ניצל מהם. כשהגיע לבית החסידים, חשב אחד המבוגרים שגזזו את זקנו והחל מנחמו בדברים. לאחר כמה רגעים של דיבורים הסיר באחת את הצעיף ונתגלה זקנו בתפארתו. הכל פרצו בצחוק שהפיג מעט את המתח הנורא. לימים כשסיפר זאת, אמר: זה מה שנתכוונתי, שיעלו חיוך שיוקל מעליהם לכמה רגעים.
כל חייו היו העלאת חיוך ועדוד ליהודים. בהיותם באחד ממחנות המוות, לאחר התעללות קשה באחד מחבריו ר' משה יהושע אבוביץ ז"ל ע"י הרשעים שכמעט הרגוהו במכות, ועזרתו ועדודו של ר' גד, סיפר לימים: נפשי התרפאה חיש ע"י 'זריקות' של שמחה שהעניק לי, וכך קמתי על רגלי וחזרתי אל בין החיים – מכוחה של אותה מילה טובה ברגע הנכון.
פעם שאלו תלמיד: כיצד היה יכול לחזק אנשים במצב הזה? ר' גד ענה לו: 'מאז ומתמיד למדתי את היצירה הזאת ששמה 'אדם', מתוך כך ידעתי שמילה טובה צופנת בתוכה כוחות כבירים שיש בה למשות אדם ממצביו הקשים…' ורבים העידו שאכן המילים הטובות שלו השיבו אותם לחיים ונתנו להם את כח ההשרדות.
במהלך התקופה משיצא מגטו לודז' ובזמן שהותו במחנות צ'נסטוחוב עד הרחצה (חיטוי) במיידנק אליה הועברו, לקח אתו ספר חובות הלבבות. בעת שהמתינו לחיטוי והיו שבורים ורצוצים לגמרי לאחר שנאלצו להשאיר כל החפצים שהצליחו להחביא בדרכים לא דרכים,  ראה בחור שלמד עמו בשטיבל. 'שמואל, קרא לעברו, יודע אני על מה חושב אתה כעת. חושב אתה על שידוך…'הלה התבונן בו בתדהמה, מדוע תתלוצץ ממני? ענה לו ר' גד: שמואל, דע לך כי יעזור ה' המלחמה תסתיים עוד יהיו חתונות וגם אתה תזכה להכנס לחופה. ואם אתה חושש שיהרגו כל האופים, אל דאגה, בסעודת הנשואין שלך יהיו הרבה 'בילקעס' גם מנגנים יהיו לך, וילדים ואפילו…תהיה לך תאוה ל…כסף…אכן לאחר המלחמה הגיע אליו ר' שמואל וסיפר לו על שידוך שהוצע לו.
הרב גד זכה להנצל מהתופת, כשוחרר חלה בדיזנטריה שרבים נפלו חללים ממנה, והוא ניצל ממש באורח פלא. לאחר הצלתו שימש עוגן הצלה רוחני ליהודים רבים, בעודדו אותם לשוב לחיים בכלל ולהתחזק בחיים הרוחניים בפרט. 'קחו לכם מצוה אחת מה שתרצו מבית הוריכם שנרצחו והחזיקו בה, והיא תהיה לכם למגן ולעתיד טוב יותר'.
סיפור מופלא לאחר שנים שעלה לארץ ישראל, הגיע לבקר אחד מתלמידיו שחיזקו ועודדו לרגל 'שלום זכר' שנערך בליל שבת קודש. ר' גד ראה שהבית חשוך, ובעל הבית הסביר שזה מכיוון שאינו רוצה להשתמש בחשמל של חברת חשמל, רק בחדר בו ישב ללמוד דלק האור ממקור פרטי. שאלו ר' גד: לעצמך דאגת לאור, ומה בנוגע לשאר בני הבית, היית צריך לדאוג לאור גם עבורם…מהשבת שלאחריה, הואר הבית כולו בתאורה כשרה למהדרין.
הרב גד נישא בשנית לאחר השואה. לארץ ישראל עלה בשנת תשי"ג, היה מקורב מאוד לאדמו"ר מגור ה'בית ישראל' שאמר עליו כי הוא 'מחנך של המחנכים'. במשך ל"ב שנים נתן ליבו לעבודת קודש של חינוך בבית מדרש חידושי הרי"מ. בכ"ד באדר תשמ"ה החזיר נשמתו הטהורה לבוראו. אמנם לא זכה להשאיר זש"ק, אך תלמידיו ומעשיו שנחרטו בלהבות קודש בספר במחיצת ר' גד'ל (תשס"ו) ממנו נערכו תולדותיו, וכן משיחותיו בקודש שהועלו בסדרת הספרים מורשת גד, היא מורשתו ותולדותיו של הצדיק הנשגב הזה בעולמו של ה' יתברך.

[12] מובאות אלו הן מהספר בעל שם טוב על התורה בפרשתנו. כידוע הבעש"ט לא כתב את תורתו, וספר זה הינו ליקוט מדברי תלמידיו על סדר התורה. (הדבר היחיד שיש בכתובים ממנו זה פירוש למזמור ק"ז הודו לה'…יאמרו גאולי ה' הנאמר ע"י החסידים לפני מנחה בערב שבת, והינו על דרך הסוד, נדפס בסידור כתר דנהורא ועוד.)

[13] אפנה ל'חדר-אולם' שונה לגמרי ב'ארמונה' של תורה, לדבריו של הרב יוסף דב הלוי סולובייציק זצ"ל בספר איש האמונה מאמר קול דודי דופק פרק 'ברית גורל וברית יעוד' (נדפס גם בספר בסוד היחיד והיחד, אוסף מכתבי הגרי"ד).

[14] נדפס לראשונה מכת"י בתש"ע, מהדורה שניה מורחבת על פיה נערכו הדברים בתשע"ה ע"י קרן רא"ם ירושלים.

[15] עורכי הספר הפנו לדבריו שהובאו בספר בפרשת תצוה. דרשה שנשא בשנת תרע"א בענין מעלת החזקת התורה, והשותפות בין לומדי התורה ותומכיה.

[16] הרב משה יהודה כ"ץ (תרס"ז – כ"ז בסיון תש"ד) בנו של הרב אשר אנשיל כ"ץ זצ"ל הי"ד . למד אצל סבו הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד אב"ד שאמלויא מגדולי הונגריה מחבר ספרים רבים. בצעירותו נסמך להוראה ע"י גדולי עולם ביניהם:  הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי), הרב ישעיהו זילברשטיין הגאון מוויטצאן (מעשי למלך, חיבור גדול על הלכות בית הבחירה לרמב"ם. ראה דבריו שהובאו לקמן במאמר האחרון ד"ה 'שכינה לא נסתלקה'). נתמנה לרבנות בעיר סערדהעלי בהונגריה, נלקח למחנה ההשמדה אושויץ ושם נספה על קידוש ה' עם אביו ורבו וכל משפחתו בלי  זכר, כמו"כ אבדו רבים מכתביו. ספר זה על מסכת אבות יצא לראשונה מכת"י תשע"ג, ע"י בן אחיו של המחבר שנקרא ע"ש סבו אשר אנשיל ומשמש כרבה של קהילת וויען בארה"ב. אחיו של המחבר הרב יהושע כ"ץ הוא היחיד ששרד ממשפחתו והחל להוציא לאור שרידי כתביו של אחיו (הרב משה יהודה) ביניהם ויגד משה על הלכות פסח (ברוקלין תשנ"ב)

[17] לרב אברהם דאנציג בעהמ"ח חיי אדם וחכמת אדם. זכרו תורת משה – 'כל הלכות שבת בקצור נמרץ בטעמו של כל דבר', כך נכתב בשער הספר. (במהדורת מישור תשנ"ט המשל בעמ' ל"ב)

[18] הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד (ט' בתמוז תרכ"ג – י"א בסיון תש"ד) רב של קהילת שאמלויא בהונגריה. כתב ספרים ביניהם שו"ת לחם שלמה, אבן שלמה עה"ת ועוד. לעיניו שרפו הגרמנים ימ"ש חבור גדול ומקיף בכת"י על מסכת אבות שעמל עליו במשך כ"ה שנים, וכן שני חלקים מכת"י של חבורו טיול בפרדס, לקוט נפלא בסדר א"ב של דברי דרוש.

חלק שלישי של הספר טיול בפרדס הינו ביאורים נפלאים והרחבות סביב 'אגרת הטיול' (לרב חיים אחי המהר"ל) נערך סופית ע"י המחבר עצמו בעצומה של השואה בשנת תש"ב, אולם בדרך פלאית ניצל מכליון כפי שאירע לשלשה חלקים אחרים, ונדפס לראשונה בירושלים ע"י בנו הרב יהושע עהרנרייך (תשי"ז). בתשע"ו נדפס מחדש בברוקלין ע"י נינו יחד עם שני כרכים של טיול בפרדס שנותרו מהשריפה הגדולה ונדפסו לראשונה בתרצ"ט. כך השתכרנו בכפילא עצם הדפסת אגרת הטיול, וכן ההרחבות הנפלאות של המחבר אשר עלה בסערה השמיימה בימי השואה בסיוון תש"ד, עם בני קהלתו.

כמו"כ הספר אבני המקום הינו ספר דרשות מופלא שנדפס לראשונה מכת"י בשנת תשל"ט, ובמהדורה שניה ממנה נערכו הדברים לעיל בשנת תשפ"ג. בספר שנים עשר דרושים הנושאים בכותרתם את המילה אבן, ובתוספת של מילה המתארת תוכן הדרוש. כגון אבן הראשה עניני בריאת העולם עד האבות, אבן העזר עניני גאולת ישראל, אבן שוהם עניני שבת ומועדים ועוד. הדרושים בלולים ממאמרי חז"ל ומספרי גדולי הדורות בצורה ייחודית מחודשת אך מושתתת על אדני הקודש, כמיטב המסורת של רבני הונגריה שהילכו בדרכו של החת"ם סופר זיע"א בשמירתם הקפדנית על מנהגי הדורות המקודשים מימים ימימה.

אוסף אגרות וכן לקט מכתביו לחנוכה ולשבועות בשם לחם שלמה יצאו לאור בארה"ב במהלך השנים, ניתן לראותם במאגר 'אוצר החכמה'.

[19] ראיתי פירוש זה גם בספר קול מנחם (ח"ו עה"ת בפרשתנו) לאדמור מקאליב מנחם מנדל טאוב זצ"ל, שהיה שריד מבינות עמודי העשן והאפר, אך לא זכה לזש"ק.

[20] נחמיה (י"ב כ"ז, ל"א): וּבַחֲנֻכַּ֞ת חוֹמַ֣ת יְרוּשָׁלִַ֗ם בִּקְשׁ֤וּ אֶת־הַלְוִיִּם֙ מִכָּל־מְק֣וֹמֹתָ֔ם לַהֲבִיאָ֖ם לִֽירוּשָׁלִָ֑ם לַעֲשֹׂ֨ת חֲנֻכָּ֤ה וְשִׂמְחָה֙ וּבְתוֹד֣וֹת וּבְשִׁ֔יר מְצִלְתַּ֖יִם נְבָלִ֥ים וּבְכִנֹּרֽוֹת… וָאַעֲלֶה֙ אֶת־שָׂרֵ֣י יְהוּדָ֔ה מֵעַ֖ל לַחוֹמָ֑ה וָאַעֲמִ֡ידָה שְׁתֵּ֣י תוֹדֹת֩ גְּדוֹלֹ֨ת וְתַהֲלֻכֹ֤ת לַיָּמִין֙ מֵעַ֣ל לַחוֹמָ֔ה לְשַׁ֖עַר הָאַשְׁפֹּֽת.

[21] הרב ישעיהו זילברשטיין (תרי"ח-כ"ה בתמוז תר"ץ) הגליון נערך ביום הסתלקותו.

אביו הרב דוד זילברשטיין בעמה"ח שו"ת שבילי דוד בשנת תרי"ט עלה מהונגריה לארץ ישראל עם עלייתם של תלמידי הכתב סופר ונמנה על מיסדי כולל שומרי החומות. בנו ישעיהו למד בשנות ילדותו בתלמוד תורה 'עץ חיים'. בתקופת ילדות זו הוא נפגש עם גדולי ירושלים בהם הרב מאיר אוירבעך בעל אמרי בינה, והרב משה יהודה זילברברג בעל תפארת ירושלים על המשניות. תקופה זו תטביע חותם ששם כח עיונו בחיבור ספר שלם על הלכות בית הבחירה לרמב"ם – מעשי למלך ממנו נערכים דברים אלו. ובעולם ה'מעשה' פעל רבות לקנין בתים ונחלות בארץ ישראל, והשתדל מאוד לחזק את הישוב היהודי בה, מן הפעולות תצויין תמיכתו בקניית אתרוגים מארץ ישראל דוקא.

לאחר שתים עשרה שנה חזרה משפחתו  להונגריה, והוא אז בן ארבע עשרה שנה. בהונגריה למד אצל הרב חיים סופר בעל 'מחנה חיים' (אינו ממשפחת החת"ם סופר), רבי חיים צבי מנהיימר בעל עין הבדולח ורבי אברהם שוורץ 'קול אריה'. בהיותו צעיר הפנה שאלותיו לגדול תלמידי החת"ם סופר המהר"מ שיק שענה לו בכבוד רב.

כאמור לעיל את כוחו בתורה הניח את כוחו בתורה הניח בחיבור גדול מימדים על הלכות בית הבחירה לרמב"ם – מעשי למלך. זהו חיבור-פירוש למדני מעמיק על הלכות אלו בהם הוא מביא ומראה שליטה מלאה בראשונים ואחרונים בסוגיות מכל מרחבי הש"ס.

בשנת העשרים לחייו מתעטר בכתר היתר הוראה משלשת הרבנים שהוזכרו לעיל. לאחר נשואיו למרת שרה בתו היחידה של הרב משה צבי שטרן ששימש כאב"ד באחת מערי הונגריה. תחילת דרכו מסרב לשמש ברבנות מכיוון שאינו רוצה להינות מכתרה, והוא פותח חנות לממכר בדים, עד מהרה מתברר שחנות זו היא 'חנות ספרים' מפני ששולחנו תמיד מלא בספרים בהם למד ועל הניירות שסביבו רשם דברי תורה ומחשבותיו שעלו בראשו. ואכן מקהל 'לקוחותיו' מגיעים תלמידי חכמים העוסקים עמו בפלפול. אותן שנים אביו הרב דוד עומד בראש ישיבה גדולה בעיר וויטצען (עיירה בהונגריה באיזור בודפשט) והוא עוזר לו בימים אלו עד שנחלש אביו, וכל עולה של החזקת ונהול הישיבה עובר אליו. בתקופה זו הוא עוזב לגמרי את מסחרו ועולה להיות מראשוני ממלכת התורה בהונגריה שהיתה מבורכת בגדולים. לאחר פטירת אביו הוא מתמנה גם לעמוד ברבנות כרבה של העיירה. בתפקיד זה הוא מורה על גידול הבנים לתורה וליראה, שמירה על לבושן הצנוע של הנשים. עם עסוקיו הרבים הוא נותן לבו לכל הבא לדבר עמו הן בעניני תורה בכל חלקיה וכן במילי דעלמא. אהבת צאן מרעיתו באה לידי ביטוי נגלה, עת הוא נחלה ואנשי קהילתו הוציאו כספים רבים לצרכי רפואתו.

מתלמידיו היו הרב יוסף נפתלי שטרן שלימים עלה לארץ ישראל ועמד בראש הוצאת ועריכת ספרי החת"ם סופר.

בתיאור תולדות חייו במבוא הספר מוזכרים תולדותיו, חלק מהם נספו בשואה, אך עד היום צאצאיו מרבים כבוד שמים וגדלות בתורה, אחד מהם עורך הספר הוא הרב חיים אהרן דוד וייס שליט"א ראש כולל מעשי למלך בני ברק.

ההוצאה ממנה נערכו הדברים היא הוצאה מפוארת ארבעה כרכים גדולים, בתחילתם מבוא גדול לתולדות המחבר. הוצאת כולל מעשי למלך ירושלים (תשע"ז-תשפ"ד).

[22] (מלכים-ב' י"ט כ"ג) וְאֶכְרֹ֞ת קוֹמַ֤ת אֲרָזָיו֙ מִבְח֣וֹר בְּרֹשָׁ֔יו וְאָב֙וֹאָה֙ מְל֣וֹן קִצֹּ֔ה יַ֖עַר כַּרְמִלּֽוֹ:

ביאורים במצות מחיית עמלק ובמצות זכירת מעשה עמלק / הרב חיים שמשון מרקוביץ הי"ד

ודרך אגב נבאר קצת עניין מחיית עמלק, דהנה בחינוך (מצוה תרג) כתב דמצות זכירת עמלק נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב ולא לנשים. עד כאן לשונו. ויש לפרש שיטתו בזה דסבירא ליה דמצוה זו אינו נוהגת בנשים בשני אופנים: יש לומר דהנה במצות זכירת עמלק שני דינים יש בה:

א) זכירת מעשה עמלק שעשה לנו בדרך ועל ידי זכירה זו נתעורר נפשנו לשנוא אותו. וב', מצות מחיית עמלק דכתיבא גם כן בפרשה דזכירה וזה צריך גם כן להזכיר וכדמשמע גם מדברי הרמב"ם בספר המצות (מצוה קפט) וזה לשונו: שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק בהקדימו להרע לנו ולשנוא אותו בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו וכו', הלא תראה שמואל בהתחילו לעשות המצוה הזאת איך עשה שהוא זכר תחילה מעשהו הרע ואחר כך ציווה להורגו, והוא אמרו יתברך 'פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל', ומבואר מדבריו דבזכירת מעשה עמלק צריך להזכיר גם כן מצות מחיית עמלק. ועיין בספר משנה ברורה (סימן תרפ"ה ס"ק ט"ו) וזה לשונו: אבל המג"א מצדד דקריאת פרשת זכור יוצא על פי הדחק במה שישמע הקריאה בפורים פרשת 'ויבא עמלק', דבזה נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא ידי חובתו, ורצה לומר דיוצא מדאורייתא וכו' אבל לעניות דעתי עיקר דינו של המג"א צריך עיון, דהא כתיב בתורה 'זכור את אשר עשה וגו' תמחה' וגו', והכוונה שלא לשכוח מה שעשה לנו עמלק ונספר זה לבנינו, לומר להם 'כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטווינו למחות את שמו', כמו שכתב הרמב"ן בביאורו, וזה לא נזכר בפרשת 'ויבא עמלק'. עד כאן לשון המשנה ברורה. הרי דהכריח גם מדברי הרמב"ן דבמצות זכירה תרתי יש בה, וזהו גם כן דעת החינוך, ולכן כיון לנשים פטורות ממצות מחיית עמלק, וכמו שכתב החינוך שם, פטורות גם כן  מזכירה.

ב) יש לפרש דגם החינוך סבירא ליה דמצות זכירה באופן קיומה אין צריך להזכיר רק מעשה עמלק, וכמו שכתב המג"א בשם הרא"ם (וראיית המשנה ברורה מדברי הרמב"ן אינה מכרעת כל כך להמעיין בדבריו שם) אלא דסבירא ליה כיוון דתכלית מצוה זו שנעורר נפשנו לשנוא אותו הוא כדי שעל ידי זה נלחם בו, ואם כבר נכרת זרעו של עמלק לגמרי אינו נוהג יותר מצוה זו, וכמו שכתב הרמב"ן על התורה (בסוף פרשת תצא) וזה לשונו: והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים וכו'. עד כאן לשונו. ולכן כיוון דנשים פטורות ממצות מחיית עמלק, פטורות גם כן ממצות זכירה, שאינה אלא בגדר הכשר ותוצאה ממצות מחיה.

[הנה במנחת חינוך שם כתב לתמוה על החינוך במה שכתב לפטור נשים ממצות זכירה, וזה לשונו: וצריך ראיה לפטור נשים ממצות עשה שאין הזמן גרמא ומה שכתב כי להם לעשות המלחמה ולא בנשים, במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו כלה מחופתה וכו', גם מי עמד בסוד ד' יתברך אם הטעם מחמת הנקמה, דאפשר דגזרת הכתוב הוא שנאתו מאיזה טעם, ואנחנו אין יודעים ואפשר אף בביאת משיחנו שיכרת עמלק מכל וכל מכל מקום הזכירה יהיה תמיד מצות עשה לזכור ולא לשכוח על כן צריך עיון מה דפוטר נשים ממצוה זו. עד כאן לשונו. ואמנם כבר הדבר מבואר בדברי הרמב"ן דלאחר שנמחה שמו מתחת השמים שוב אין מצות זכירה. יעויין שם. ומה דקשיא ליה דהרי דמלחמת מצוה הכל יוצאין וכו' צריך לומר כמו שכתב ברדב"ז (הלכות מלכים פ"ז) דכלה מחפתה יוצאת, לאו דווקא הוא, אלא שאינה נוהגת ימי החופה. או דאפשר דבמלחמת מצוה, הנשים היו מספיקות מים ומזון לבעליהם. עד כאן לשונו עיין שם. ואפשר דהוא מדין כוח המלך שיכול ליקח כל מה שמוכרח למלחמה, כמבואר שם ברמב"ם, והכי נמי נשים יוצאות מטעם זה\ אבל אין זה חיובא על הנשים עצמן].

ונראה לומר בדעת החינוך כצד השני דאין צריך להזכיר רק מעשה עמלק דזה לשונו, שנצטווינו לזכור מה עשה עמלק לישראל שהתחיל להתגרות בם בצאת ישראל ממצרים וכו'. הרי דלא הזכיר כלל ענין מחיית עמלק. וכן נראה מדברי הרמב"ם (פרק ה' מהלכות מלכים) שכתב, וזה לשונו: וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק וכו', ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור וגו'. עד כאן לשונו. ומשמע דאין צריך לזכור רק מעשה עמלק. ואמנם מדבריו בספר המצות הנ"ל משמע דצריך גם כן לזכור מחיית עמלק, וכמו שתפס במשנה ברורה, וצריך עיון.

ואולי נאמר דמה דכתב הרמב"ם 'ולעורר הנפשות במאמרים להלחם בו', היינו דתכלית מצוה זו היא כדי ללחום בו, ולכן צריך השנאה אליו להגיע למדרגה זו (להיות) מוכנים למלחמה אתו תמיד, ועל כל פנים מבואר מדברי הרמב"ם דמצוה זו תליא במחיית עמלק (אם דבאופן קיומה אין צריך להזכיר רק מעשה עמלק, וכדמשמע מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים), ולכן סבירא ליה דכיוון דמצות מחיית עמלק היא מן המצות התמידיות, לכן גם מצות זכירה דאינה אלא הכשר למצוה זו, גם כן מן המצות התמידיות. (ומה דכתב הרמב"ם שם בספר המצות 'ולזרז את העם לשנוא אותו' וכו' עד כאן לשונו, דלכאורה אין לזה ביאור, אפשר דכוונתו דמצוה זכירה לענין קריאה בציבור בספר תורה דהוא מהתורה, יעויין מג"א תרפ"ה).

(מתוך אמרי חיים, סי' ה, ענף ב)


הרב חיים שמשון מרקוביץ הי"ד, נולד בסביבות שנת תרע"ו (1916) לאביו הרב הגאון ר' שלמה זלמן טוביה מרקוביץ (מארקאוויץ) הי"ד (רבה האחרון של אנטאלייפט, אשר כיהן גם ברבנות בקהילות צ'יסטופול שבגליציה, קובורסק שבפלך קובנה, אינטוריק ורייטרדה, בנו של הרב משה מרקוביץ מחבר 'שם הגדולים השלישי', וחתנו של הרב יוסף יוזל פרסקי, זקן העדה בוולוזין, חתנו של הצדיק הרב שמשון רוזנסקי, ראב"ד וולוזין, בעל 'זכרון שמשון').
היה תלמידם של הרב יחזקאל ברשטיין והרב יוסף פרבר בישיבה הקטנה 'אור ישראל' בסלבודקה, ובשנת תרצ"ב, בהיותו צעיר בן שש עשרה החל הרב חיים שמשון מרקוביץ ללמוד בישיבה הגדולה 'כנסת ישראל' בסלובודקה והיה מראשי ה'חבורות' בישיבה, המשמיע את חידושיו במסגרת זו כמעיין המתגבר, ושכל אומרי החבורות היו מרצים לפניו את חידושיהם והוא היה בוחן את סברותיהם.
הרב נודע כשקדן 'חריף עצום ובקי נפלא', 'גבור חיל, כזקן ורגיל במלחמתה של תורה כאחד הגדולים המפורסמים בעולם', הכותב את 'חדושיו העמוקים והנחמדים בפלפולים חריפים נאמרים ברב כשרון השכל ודעת ובקיאות נפלא בש"ס ראשונים ואחרונים', 'מלאים… מבקיאות והבנה ישרה ונאותה וחריצות השכל ומשנתו סדורה וקצובה'.
הרב עזריאל קרמר, למד ביחד עם הרב חיים שמשון בישיבה והעיד כי 'הוא נחון בתפיסה מהירה, וגם בזכרון נפלא. היה מביט בקצרה על דף דמרא, וכבר היה יודע את תוכנו, גמרא עם תוספות… רבה של קובנה, הגאון רבי אברהם דוב כהנא שפירא בעל "דבר אברהם"… מאד העריך אותו ואת בקיאותו. היתה לו ידידות מיוחדת עמו, וכשהתחתן הבחור, נסע במיוחד אל העיירה ההיא להשתתף בשמחתו'.עוד בהיותו בכן עשרים, הוא נהג להיכנס לביתם של גדולי הדור וללבן עמם סוגיות הלכתיות.
עוד בהיותו בכן עשרים, הוא נהג להיכנס לביתם של גדולי הדור וללבן עמם סוגיות הלכתיות. בהיותו כבן עשרים ושלוש, פרסם את ספרו 'אמרי חיים', על אורח חיים וקדשים (קיידאן, תרצ"ט). הספר יצא לאור עם הסכמות הרב אברהם דובער כהנא שפירא זצוק"ל אב"ד קובנה, הרב יצחק אייזיק שער ראש ישיבת 'כנסת ישראל' סלובודקה – קובנה, ואבי המחבר, הרב שלמה זלמן טוביה מרקוביץ הי"ד. בפתח דבריו כותב המחבר שכל אחד מהחידושים והסברות שבספר 'נזקק ונצרף במשא ומתן ופלפול חברים'. שאר חידושיו הרבים, נותרו בכתב יד ואבדו בשואה.
בשלהי שנת ת"ש הרב חיים שמשון מרקוביץ התחתן על בתו של הרב שמעון דוביאנסקי הי"ד, מגודלי תלמידי הסבא מסלובודקה, ראש ישיבה בקיידן ומראשי כולל קובנה, ולאחר נישואיו למד בכולל קובנה סובודקה.
בשנת 1941, זמן קצר לאחר שהנאצים כבשו את קובנה ב'מבצע ברברוסה', עוד בטרם מלאה שנה לנישואיו, נרצח הרב חיים שמשון, ביחד עם חבריו מישיבת סלובודקה ועם אביו, במצודה התשיעית בקובנה.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת פינחס

טהרת הלב הנדרש לקנאות[1]

פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי

תמונת הרב אברהם גרודזינסקי הי"ד

הרב אברהם גרדזנסקי הי"ד

אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי. לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם. וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל (במדבר כ"ה י"א-י"ג)

טרם אביא דברים נשגבים מתורת אברהם לרב אברהם גרודיזנסקי[2] זצ"ל הי"ד במאמר 'תורת האמת' (פרק ה') אקדים ואומר שראוי ונכון לעיין בשלימות המאמר והמערכה כולה הנמצאת בספרו הקדוש. וכך כתב זלה"ק:

טהרת הלב זוהי שלימות האדם, זהו כל האדם. בלי טהרת הלב ישנן מצוות שאינו מצווה עליהן. ועוד אם עושה אותן, עבירות הן בידו, ונענש עליהן בכל חומר דיניהן. זהו חידוש גדול שישנן מצוות שרק טהורי הלב מחוייבים בהן, דבר שלא נמצא בשום מקום, אבל הא לא במצוות עסקינן, אלא במצוות שבעיקרן הן עבירות וכל ההיתר שלהן הוא ה'לשמה' וטהרת הלב, ואם אינה – אין כל היתר והעבירה במקומה עומדת, זהו הדין בכל המצוות שבעיקרן הן עבירות, כגון: פרסום החנפים שיש בו צד עבירה, אונאת דברים, הלבנת פנים וכו'…וכן לשון הרע באופן המותר כדי להציל עשוק מיד עושקו (כמבואר בשערי תשובה שער שלישי אות רכ"א) …

מה רבה היא העבודה בהשגת הטהרה! בחינה אחר בחינה, בדיקה אחר בדיקה בו בלבו, נשמתו וכל עשתנותיו, דרכיו מעשיו וכל מעלליו, בעבר בהווה ובעתיד, ועדיין אינו בטוח בה. לפעמים אינה תלויה כלל במאמצי לב האדם. למרות כל ההשתדלות, למרות כל הביקוש והחיפוש והעבודה בהשגתה, עדיין לא הגיע לקצה קצתה. לפעמים היא תלויה בטבעי לב האדם ובתכונה נפשית שבאת לו בירושה מדורי דורות, לפעמים זכות אחת של אבי אבות אבותיו מזכהו באושר הנצחי הזה, וחובה אחת שאינה תלויה בצוארו כלל מפסידהו את הנצח ומונעה אותו מלהגיע לטהרה הראויה.

[כאן עובר הרב לדבר בענין בלק שהקריב קרבנות ודאי לא 'לשם שמים' אלא ההיפך הגמור כדי לפגוע חלילה בעם ה', אך חז"ל למדו מכך לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואעפ"י שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצתה ממנו רות, שיצא ממנה שלמה שכתוב בו אלף עולות יעלה שלמה. זכותו של בלק עמדה לו לשלמה שיקריב קרבנותיו בקדושה ובטהרה בכל טהרת דיני ה'לשמה'. אנו אין לנו אלא דברי חז"ל הקדושים דברים ככתבם…]

פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י…איתא בסנהדרין פ"ב זלה"ק: בקשו מלאכים לדחפו, אמר להם הקב"ה, הניחו לו קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא. התחילו השבטים מבזין אותו…בא הכתוב ויחסו פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, עכ"ל [הגמרא] פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן עשה את מעשהו בכל טהרת הלב! קנא את  קנאת ה' צבאות. בזכות זו ניתנת לו ברית כהונת עולם לו ולזרעו אחריו…

הכל ידעו שזמרי בעל ארמית, והלכה למשה מסיני ש'קנאים פוגעים בו' זמרי אמנם דינו להריגה, אבל אם איזה צד של חובה ביחוס משפחת הקנאי מעכבת אותו מלהגיע לרום מעלת מדרגת טהרת הלב, בלי טהרת הלב גמורה אפשר ואפשר שדינו כרוצח! אפשר ואפשר שאין חלקו בין הקנאים, ולא בשבילו נאמרה ההלכה למשה מסיני שמצוה עליו להיות רוצח, ובלי המצוה, הרי הוא רוצח! לכן בא הכתוב ויחסו לבן בנו של אהרן הכהן, אוהב שלום ורודף שלום, הריגתו ממקור הטהרה היא, קנאתו משבט לוי נובעת, זה המקודש ביותר לשרת בבית הבחירה. לב טהור יש לו בתכלית הטהרה, הוא השיב את חמתי בכל מלא עומק טהרת הלב, ואני מחזיק לו טובה(רש"י)…

קנאות תואר השלימות היא, כמו צדיק, חסיד וענו. על האדם להיות שלם בתכלית השלימות שיהא מותר לו להיות קנאי, והי התואר הזה הולמולא כל הרוצה לדגול בשם האמת, הוא דוגל, לא כל הרוצה לקנא בשם השם, הוא מקנא, לא כל הרוצה לשנוא את חברו בשביל עבירה שעבר, רשאי לשנאותו. לא כל הרוצה לפרסם את הרשעים, הוא מפרסם. לא כל הרוצה לשמח על מפלתם של רשעים, ראוי ומוכשר לזה. טהרה אחר טהרה, בדיקה אחר בדיקה, זיכוך אחר זיכוך, וגם אז, יהא לבו נוקפו, ויבקש רחמים ממרומים – לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי.

מה שאפשר לאדם לעשות בלי כל בדיקה יתרה הוא, מצוה דבר שבעיקרו מצוה, שאין בו כל צד עבירה, לו אפילו שלא לשמה, לו אפילו בכונה הכי רעה, מי יכול לשער גודל הזכות ועד היכן כוחה של מצוה מגיע. בזכות מ"ב קרבנות שהקריב בלק מלך מואב זכה ויצאה ממנו רות שיצא ממנה שלמה. דבר הכי קטן מעלה הכי קטנה, מצוה הכי קלה, מעלה אותו למרומים ומזכהו את הנצח. נוחל עולמות עד לו ולזרעו אחריו, כן יזכהו ה'.  עכ"ל הרב אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד.

חיבת הארץ של בנות צלפחד

וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן־חֵ֤פֶר בֶּן־גִּלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֑ף (במדבר כ"ז א')

הרב סיני אדלר[3] זצ"ל בספרו דבר סיני (רעיונות בפרשת השבוע[4]) כותב וזלה"ק: כתוב בספרי ורש"י מביאו 'למשפחות מנשה בן יוסף' למה נאמר והלא כבר נאמר 'בן מנשה', אלא לומר לך יוסף חיבב את הארץ שנאמר [שמות י"ג י"ט] והעליתם את עצמותי וגו' ובנותיו חבבו את הארץ שנאמר [במדבר כ"ז ד'] תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה.

חכמינו לימדונו במאמר זה שדרישתן של בנות צלפחד לקבל אחוזה בארץ ישראל לא נבעה מתוך שאיפה לקבלת רכוש, אלא מתוך חיבת הארץ, חיבה זו ירשו בנות צלפחד מאביהן יוסף, כך גם מובא בתנחומא ובמדרש רבה. שם מציגים את בנות צלפחד שאמרו תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה מול המרגלים שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' [ראה במדבר י"ד ד'].

ויש לדייק שכתוב שבנות צלפחד בקשו אחוזה ולא נחלה, ללמדנו שכל כוונתם היתה להאחז בארץ ולא לקבל רכוש[5]. את השרש של חיבה זאת אנו מוצאים במדרש תנחומא על הפסוק בפרשת מסעי (ל"ד ב') צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים אֶל־הָאָ֣רֶץ כְּנָ֑עַן זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּפֹּ֤ל לָכֶם֙ בְּֽנַחֲלָ֔ה. משל למלך שהיו לו עבדים ושפחות והיה משיא לעבדיו  שפחות מן אוסיא אחרת ולשפחותיו מן אוסיא אחרת. עמד המלך וחישב בדעתו אמר, העבדים שלי והשפחות שלי, מוטב שאשיא עבדי לשפחותי, שלי לשלי. כך כביכול הקב"ה אמר הארץ שלי היא, שנאמר לה' הארץ ומלואה, וישראל שלי הן, 'כי לי בני ישראל עבדים' מוטב שאנחיל ארצי לעבדי, שלי לשלי. לכך נאמר זאת הארץ אשר תפל לכם.

במדרש הזה למדנו את טיב הקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל. אין זה קשר מקרי בין קבוצת אנשים שבחרו לעצמם חבל ארץ מסוים כדי לחיות בו, אלא זהו קשר הדומה לקשר הקיים בין איש לאשתו, אשר הקב"ה זיווג אותם. ומכאן, כשם שהצלחת הקשר בין בני זוג תלויח באהבה ובאחוה שביניהם, כך גם חייב להיות הקשר בין ישראל לארצו. רק האמונה שה' אשר בחר בנו מכל העמים והאמונה  שהארץ הזאת היא הארץ אשר ה' בחר בה מכל הארצות, הן המהוות את השרש של אותה אהבה שהצטיין בה יוסף בבקשו להקבר בארץ הזאת, וכן את דרישת נכדותיו – תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה. עכ"ל הרב סיני אדלר זצ"ל.

קדושת האזנים הנלמדת משבט גד

בְּנֵ֣י גָד֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם… לְאָזְנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָאָזְנִ֑י. (במדבר כ"ו  ט"ו-ט"ז)

תמונת רבי יחזקאל הולשטוק הי"ד

רבי יחזקאל הולשטוק הי"ד

בספר מאיר עיני חכמים החדש בחלק קדשי יחזקאל בפרשתנו כותב הרב יחזקאל האלשטוק[6] זצ"ל הי"ד וזלה"ק:

אומר אני שזו משפחת אצבון ואיני יודע למה נקראת משפחתו על שמו, עכ"ל והשל"ה [חלק תושב"כ פרשת פינחס דרך חיים תוכחות מוסר ד"ה לאזני] כתב טעם[7] למה משפחת אצבון נקראת 'אזני' עפ"י מה דאיתא במסכת כתובות (ה' ע"א) על הפסוק (דברים כ"ג י"ד) ויתד תהיה לך על אזנך, אל תקרי אזנך אלא אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו, דאצבעותיו של אדם דומות ליתדות, ולכך נקראת אצבון אזני, שע"י האצבע באה קדושת האזנים, עיי"ש [ע"כ עפ"י השל"ה הקדוש].

וצריך ביאור למה דוקא אצל בני גד מרומז קדושת האזנים ע"י היתדות, ונראה דהנה אצל ברכת משה לבני גד כתיב (שם ל"ג כ'-כ"א) [וּלְגָ֣ד אָמַ֔ר בָּר֖וּךְ מַרְחִ֣יב גָּ֑ד כְּלָבִ֣יא שָׁכֵ֔ן וְטָרַ֥ף זְר֖וֹעַ אַף־קָדְקֹֽד.] וַיַּ֤רְא רֵאשִׁית֙ ל֔וֹ כִּי־שָׁ֛ם חֶלְקַ֥ת מְחֹקֵ֖ק סָפ֑וּן… וראשית הקדושה הוא השמיעה כדאיתא במדרש (דברים רבה י' א') על הפסוק (ישעיהו נ"ה ג') הַטּ֤וּ אָזְנְכֶם֙ וכו' שִׁמְע֖וּ וּתְחִ֣י נַפְשְׁכֶ֑ם, וקדושת האוזן הוא ע"י האצבעות כדאיתא בגמרא הנ"ל. ולכך גד שהראשית הוא לחלקו, כמש"כ וירא ראשית לו, וזאת אי אפשר רק ע"י האצבעות שהם מקדשים את האזנים שלא יכנס בהם דבר שאינו הגון ואז הם נשמעות  רק לדברי תורה.

וזהו מה דאיתא בכתובות (ק"ד ע"א) שאמר רבינו הקדוש ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, שמי שיזכה לקדש את האזנים ע"י האצבעות שהם כיתדות אז ממילא בא לזה שלא נהנה ממעשי אצבעותיו, ובזה זוכה לחלקת מחוקק ספון, כמו שאיתא במדרש שם (דברים רבה י' א') אם הטית אזנך לתורה, כשתבוא לפתוח בדברי תורה הכל משתתקים לפניך ושומעים דבריך וכו', ומהיכן את למד ממשה רבינו, שע"י שהטה אזנו לתורה בשעה שבא לפתוח בדברי תורה נשתתקו העליונים והתחתונים והאזינו דבריו, מנין ממה שקרינו בענין האזינו השמים ודברה (דברים ל"ב א') וזה בא רק ע"י  האצבעות שמונעים מהם דברים שאינם הגונים ונתקדש הראשית וזוכה לחלקת מחוקק ספון, ולכך דוקא אצל גד מרומז קדושת האזנים. והיינו דכתיב גבי גד (בראשית מ"ט י"ט) גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ, שהיו גבורים ויוצאים למלחמה ונוצחים, דביוצאים למלחמה כתיב (דברים כ"ג י') כִּֽי־תֵצֵ֥א מַחֲנֶ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע, ודרשו חז"ל בספרי (כי תצא רנ"ד) על לשון הרע, וכתיב אח"כ ויתד תהיה לך על אזנך, היינו שע"י קדושת השמיעה יוצאים למלחמה ונוצחים כדאיתא במדרש (ויקרא רבה כ"ו ב') דור של דוד כולם צדיקים וע"י שהיו בהם דלטורין בעלי לשון הרע יוצאין למלחמה ונופלין, אבל דורו של אחאב עובדי ע"ז היו, וע"י שלא היו בהן דלטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין…עכ"ל הרב יחזקאל הלאשטוק הי"ד.

ענין המועדות – אחדות ישראל

בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם (במדבר כ"ט ל"ה)

תמונת הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

הרב שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד (בעהמ"ח 'אם הבנים שמחה') בספרו משנה שכיר עה"ת (יצא לראשונה מכתי"ק ירושלים תשע"ה) כותב בענין שמיני עצרת עפ"י מה ששמע מהרב יחיאל נכדו של ה'יטב לב': בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם (במדבר כ"ט ל"ה) ובתרגום 'כנישין תהי לכון' וברש"י 'כבנים הנפטרים מאביהם'. לכאורה קשה על התרגום למה פירש לשון 'אסיפה'…ועל רש"י מדוע פירש ענין בנים הנפטרים מאביהם? וביאר, כל ענין המועדות לקבץ כללות ישראל לעם אחד…ושגם יבינו שהם עומדים תחת השגחת הבורא בלי שום ממוצע כלל…על כן התפילות בלשון רבים שכל אחד מבקש לא רק על עצמו רק בעד כללות ישראל, ויעקרו כל שנאה וקנאה מליבם…וע"י זה יזכו להשגחת ה' בעצמו וישרה שכינתו בתוכם…וזהו הטעם של שופר שתמליכוני עליכם [ויהי בישורון מלך בהתאסף עם יחד שבטי ישראל]…וגם מגילה מורה על זה וגם לולב (ראה בבני יששכר תשרי מאמר י"א מקורו 'סדר היום') דאלו ד' מינים אינם עומדים תחת השגחת המלאך רק תחת הקב"ה בעצמו. גם מורה סוכות תחסה סתר כנפיו ר"ת סכת. א"כ המועדים רומזים על שני דברים הנ"ל, על שלום בין כללות ישראל והשגחת ה' יתברך [וזאת בלי 'ממוצעים' אלא השגחה ישירה] בחינה של בנים ולא של עבדים שהרבה 'ממוצעים' ביניהם עד המלכות עצמה. וזו הכוונה בתרגום – עצרת, כנישין תהיו דהיינו באחדות, וא"כ 'מלאכת עבודה לא  תעשו' לא תצטרכו להיות בחינה של 'עבודה' היינו עבדים, וז"ש רש"י כבנים הנפטרים, בחינה של בנים וקשה עלי פרידתכם – שלא יהיה פירוד ביניכם ואז תשארו בחינת 'בנים'. עכ"ל הרב יששכר טייטכטאל זצ"ל הי"ד. 

במעשה לשם שמים גם צריך זהירות גדולה בבין אדם לחבירו

לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִ֑י (כ"ו י"ג)

בספר דעת שרגא לרב צבי שרגא גרוסברד[8] זצ"ל כותב בפרשתנו וזלה"ק:

וברש"י (תוכן דבריו) אבל משפחת אוהד [ראה שמות ו' ט"ו] בטלה. וכן חמש משבט בנימין וכן אצבון לגד [ראה בראשית מ"ו ט"ז] הרי שבע משפחות, ומצאתי גמרא ירושלמית [יומא פ"א ה"ב, סוטה פ"א ה"י]  שכשמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד ובאו הכנענים להלחם בישראל ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות מהר ההר למוסרה, וכשחזרו לאחוריהם רדפו בני לוי אחריהם להחזירם והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות. ע"כ עפ"י רש"י בפרשתנו.

נשאלת השאלה, הרי בני לוי במעשם זה התכוונו לשם שמים, למנוע את בני ישראל שלא יחזרו למצרים, ואם כן מדוע נפלו מהם ארבע משפחות. היה צריך להיות שמהם לא יפול איש, כמו שכתוב במלחמת מדין(במדבר ל"א מ"ט) וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ?!

התשובה היא, אמנם נכון בני לוי עשו מעשה גדול כשיצאו להלחם בשבט שמעון, מתוך כוונה לשם שמים ובמטרה נכונה למנוע את בני ישראל מלשוב למצרים. אבל בעניני 'בין אדם לחבירו' צריכים זהירות מרובה ביותר, כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט"ז ע"א) על פנינה אשת מנוח שציערה את חנה לשם שמים ולמרות זאת היא נענשה, כי בעניני בין אדם לחבירו צריך להזהר טפי. מטעם זה נענשו בני לוי, שאמנם עשו מעשה טוב, אבל מי שפוגע בחבירו – נענש.

דוגמא נוספת לדבר אנו מוצאים להלן (פרשת מטות) בחלוקת הארץ. בני גד ובני ראובן בקשו נחלה בעבר הירדן, ולבסוף נענה להם משה ונתן להם שם את נחלתם, אבל גם שם חלק לחצי שבט המנשה, ותמה הרמב"ן (לקמן ל"ב ל"ג) מדוע נתן משה רבינו לחצי שבט המנשה את נחלתם בעבר הירדן, והלא לא מצינו שבקשו לקבל שם חלק ונחלה.

החזקוני (שם) מתרץ תמיהה זו עפ"י חז"ל (בראשית רבה פ"ד י"ט) מנשה גרם לשבטים לקרוע, לפיכך נקרעה נחלתו חציה בעבר הירדן וחציה בארץ כנען. דהיינו בעת מעשה הגביע כשציוה יוסף על מנשה להטמין את הגביע באמתחת בנימין, דבר זה גרם לשבטים לקרוע את בגדיהם, לכן נעשה ונחלתו נקרעה לשני חלקים. ובשל כך נתן משה חלק לחצי שבט המנשה בעבר הירדן, אעפ"י שלא בקשו דבר.

למרות העובדה שמנשה עשה מחמת מצות כיבוד אב שיוסף ציוה עליו לעשות זאת, ויוסף הצדיק היה לו חשבון צודק במעשהו, ולמרות שלא הוא קרע את בגדי השבטים, אלא רק גרם להם להצטער ובגין כך הם בעצמם קרעו את בגדיהם. בכל זאת נעשה מנשה דורות אחרי זה, ונחלתו התחלקה לשני חלקים, כי עניני 'בין אדם לחבירו' הם חמורים מאוד, וכל מי שפוגע בזולת אעפ"י שעשה מתוך כוונה טובה ולא פגע אלא בעקיפין, מכל מקום נענשים על זה.

[ומסיים הרב צבי שרגא גרוסברד, וכמה נאה לכל זמן ובמיוחד תחילת תקופת בין המיצרים לומר זאת]:

עלינו ללמוד מכאן לימוד לדורות, לא להתערב במחלוקות, גם בכאלו שנראה שהן 'לשם שמים' ולהזהר מאוד שלא לפגוע או להכלים את הזולת, גם מתוך כוונה טובה, כי עניני 'בין אדם לחבירו' חמורים מאוד[9].


[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ז"ל ואמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. ולעילוי נשמות חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם יצחק משה ז"ל. הרב סיני יצחק בן הרב שמעון הלוי (אדלר) אוד מוצל מאש, יום פטירתו י"ט בתמוז תש"פ. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל ללא זש"ק.

[2] הרב אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד (תרמ"ב-כ"ט בתמוז תש"ד) נולד בורשה, מתלמידיו המובחרים של ה'סבא מסלבודקה' (רבי נתן צבי פינקל זצ"ל בעמה"ח 'אור הצפון'). נשלח ע"י רבו לישיבת טלז בראשות הרב אליעזר גורדון לבסס בה את שיטת המוסר. לאחר כמה שנים שב לסלבודקה (פלך בקובנה שבליטא) היה מהנהלת הישיבה. בשנת תרפ"ה עת שלחה ישיבת סלבודקה ענפה המקודש לארץ ישראל, ליסד בעיר חברון את ישיבת סלבודקה, עלה אליה יחד עם הרב יחזקאל סרנא זצ"ל וקבוצת תלמידים. לאחר כמה חודשים של שהייתו בחברון, חזר ל'ישיבת האם' סלבודקה. בשנת תרפ"ז לאחר עליית ראש הישיבה ה'סבא' עם הרב משה מרדכי אפשטיין לארץ ישראל ולישיבה בחברון ובה נשארו, נתמנה לראש הישיבה.
בתקופת השואה שהה בקובנה עד שנרצח ע"י הנאצים ימ"ש בכ"ב בתמוז תש"ד. ארבעה משמונת ילדיו עלו בסערה השמיימה באותה תקופת אימים.
ארבעה מילדיו נצלו והם בתו הרבנית רבקה שהיתה נשואה לרב שלמה וולבה זצ"ל (עלי שור), בתו הרבנית שרה שהיתה נשואה לרב חיים קרייזוירט זצ"ל אב"ד אנטורפן. הרבנית לאה אשתו של הרב ברוך רוזנברג ראש ישיבת סלבודקה בני ברק, בנו הרב יצחק ראש כולל תורת אברהם בני ברק. מגדולי תלמידיו הרב אביגדור מילר זצ"ל והרב מרדכי צוקרמן זצ"ל.
בספרו תורת אברהם נקבעו ונטבעו עפ"י כתיבותיו עצמו. הספר שמחולק לשנים, חלקו הראשון נשלח לארץ ישראל עם אחרון התלמידים שעזבו את סלבודקה עם פרוץ מלחמת העולם השניה. והחלק השני הוא המאמרים שפורסמו בירחון 'כנסת ישראל' ירחון תורני שיצא בוילנא בעריכת הרב משה קרליץ (אחיו הצעיר של ה'חזון איש' זצ"ל).
והספר שהינו תורת וציור בעליו מתואר ע"י המביאים לבית הדפוס, כמתואר בפתיחתו: כל דבריו בנויים על סוגיות הש"ס והראשונים ז"ל, מגמתו לחשוף את ההלכה שבאגדה…רוב המאמרים הנדפסים בספר זה דומים מצד המבנה שלהם לשעוריהם של ראשי הישיבות: קושיה ותירוץ לכאורה, סתירת ה'לכאורה' הצבת היסוד וביסוסו בראיות…[המחבר] כשם ששלט על כוחות נפשו כך שלט על כח מחשבתו…האור הבוקע מתוך בירורי הלכות אלו, הוא אורו של האדם הגדול בעל הצלם אלקים אשר אין גבול ללבו להשיג טוהר ולחונן חסד, זוהי תורת האדם אשר קיבל מרבו רבי נתן צבי פינקל זצ"ל.
ואם ספר זה מצד אחד הוא בירורי הלכות – הוי דומה לו, הרי הוא השתפכות פיוטית של כיסופי עליה מאידך, הפותחת ומתארת שוב ושוב לפנינו את עולמו הנפלא של האדם הגדול יציר כפיו של הקב"ה. וזהו קסם הספר אשר בו ההלכה והשירה יורדות כרוכות אל תוך עולמנו ומרוממות אותנו ומושכות אותנו וכובשות מח ולב יחדיו. ע"כ חלק מדברי פתיחת הספר. שיצא לאור ע"י כולל תורת אברהם שבנו הרב יצחק זצ"ל כאמור עמד בראשו.

[3] הרב סיני אדלר זצ"ל שריד מכבשני השואה, עלה לארץ ישראל ומיד בבואו נכנס לישיבת חברון בירושלים ללמוד שם. (ראה סיפור מופלא אודותיו (בעילום שמו) בברכת מרדכי לרב ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל פרשת שלח מאמר 'ויעפילו לעלות'). לימים נתמנה לשמש כרב העיר אשדוד, בתקופה זו לימד בישיבת כרם ביבנה, ולאחר מספר שנים עבר להתגורר עד הסתלקותו במבשרת ציון למד ולימד שם בכולל מר"ץ אצל תלמידיו מכרם ביבנה. היה עמוד אמונה שמחת חיים איש הלכה ודבקות בתורה. ראה בחוברת 'כבוד סיני' שיצאה לזכרו, נלב"ע שב"ק פרשת פינחס י"ט בתמוז תש"פ, תנצב"ה.

[4] בספרו דבר סיני על התורה ועל המועדים (תשס"ב) מביא לראשונה פירושו זה שיובא להלן, אולם בספרו השני עה"ת רעיונות לפרשת השבוע (תשע"ו) הוא הרחיב היריעה וביארה יותר, לכן בחרתי להביא גירסה זו.

[5] כאן מפנה הרב לעיין בספר זה בפרשת חיי שרה מאמר אחוזת קרקע בארץ ישראל.

[6] הספר מאיר עיני חכמים החדש הינו ליקוט מתורותיו של האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי הולשטוק זצוק"ל שהיה צדיק עליון קדוש שנהג בתענית שנים רבות, נסתלק לבית עולמו בשנת תרפ"ח. בנו ממשיך דרכו הרב יחזקאל, המשיך עד לשואה את דרך הקודש של אביו.  בעשרה בטבת תש"ג הוצאו להורג הוא וכל משפחתו אשתו ושבעת בניו ובנותיו וכל צאצאיו, ולא נותר זכר מהם. דברי תורתו קובצו לספר מאיר עיני חכמים על ידי תלמיד אביו, ומהם ליקט על סדר פרשיות התורה. דברי בנו הרב יחזקאל זצ"ל הי"ד הניחם במדור מיוחד שקראהו קדשי יחזקאל ע"ש קונטרס 'פלפולים נחמדים בעניני בעניני קדשים' שהוציא הרב יחיאל הלוי מנדלבוים בניו יורק תש"י, וקבעם בסיום כל פרשה לאחר דברי אביו. תולדות האדמו"ר מאוסטרובצא רשומים בתחילת המהדורה המחודשת של הספר (ח"א תשע"ט, ח"ב-ח"ג תשפ"א). ובהרחבה ניתן לקוראם בספר אספקלריה המאירה בעריכת משה חנניה רפאל גלאזיוס הוצאת עמודי שש (ירושלים תשע"ט).

[7] בשל"ה כותב: שמעתי רמז מוסר וכו'.

[8] הרב צבי שרגא גרוסברד (כ"ו בכסלו תרע"ז – י"ג במרחשון תשנ"ד)
בראשית כתיבת הדברים מתוך הכרת טוב, אביע תודתי הגדולה למגיד שיעור שלי, הרב אברהם אבא פישר שליט"א מתל ציון שבזכותו הכרתי ספר זה (חמישה כרכים).
היה מצאצאי השלה"ק. אביו הרב אהרן זאב זצ"ל היה מגדולי קלם. שבע שנים היה במחיצת החפץ חיים זיע"א. נפטר בגיל צעיר מאוד בהיותו בן שלשים ושמונה בלבד, זכה להקבר ליד הרב יצחק אייזיק חבר (מכונה 'פה שלישי להגר"א'). הילד צבי שרגא הגדול מבין אחיו היה אז בן חמש בלבד. אמו הצדקת עברה לאחר פטירת אביו לקלם. מרן המשגיח הרב יחזקאל לוינשטיין הכירה וכיבדה עד מאוד.
לאחר פטירת בעלה הרב אהרן זאב בנסיבות טרגיות ביותר בגיל צעיר כאמור לעיל, נטלה על שכמה חינוך ילדיה על הצד הטוב ביותר להמשך שלשלת קודש המשפחה. כבר בהיותו בן תשע ידע את כל הכ"ד ספרים בע"פ. באותה תקופה שלחתהו אמו לישיבת שער התורה בראשות רבי שמעון שקופ, בתחילה בישיבה הקטנה ובגיל ארבע עשרה עבר לישיבה הגדולה בה שימש המשגיח הרב שלמה הרכבי הי"ד (בעמ"ח מאמרי שלמה). נהיה מבחירי תלמידיו של ר' שמעון שקופ. כחברותא שימש לו באותה תקופה מי שיתפרסם לימים אחד ממגידי השיעורים הגדולים של הדור – ר' שמואל רוזובסקי זצ"ל. התמדתו ושקידתו היו עצומים. למרות שבאותה תקופה שרוחות מלחמה (העולם השניה) חזקות נשבו בעולם, וטבעי שיתעדכנו מיד פעם בחדשות שלא בזמני הלימוד כמובן, הוא סירב לכך בכל תוקף וכל עמלו והקשבתו היו לקול נגונה של התורה.
לפני פרוץ מלחמת העולם שלבבות כולם רעדו מהעתיד הבלתי ידוע, העדיף להיות בבית עם אמו האלמנה שהתגוררה בעיר הסמוכה לליטא גרמניה, במקום ובזמן זה הוא מכנס את הבחורים הנמצאים בעיר ומלמדם תורה.
תהפוכות נדודים עוברים עליו ועל אמו בתקופה זו בשיאם התמודדות עם השאלה האם לעלות לארץ ישראל או לנסוע לאמריקה, אלא שלזו האחרונה אביו ציוה לפני מותו את אמו שלא תהגר לשם בשל הסכנה הרוחנית ורדידותה באותם ימים (אנשים התמודדו על שמירת שבת כפשוטו בשל פרנסתם, ראה בספר 'הכל לאדון הכל'). הרב שרגא פנה בשאלה למורו ורבו הגדול הרב דניאל מובשוביץ הי"ד אליו היה קשור בנימי נפשו שיכריע בדבר. הוא כינס אסיפה של שלשה מגדולי קלם בראשם הרב אשר קלמן בראון ראש ישיבת פוניבז' בליטא, ומשלא הגיעו להכרעה, הטילו את גורל הגר"א שהורה לו לעלות לארץ ישראל. אשרות כניסה לארץ ישראל קיבל מדודו הרב אברהם אבא גרוסברד שעלה כבר לשם אשר למשך תקופה קצרה שימש כמשגיח הרוחני הראשון בישיבת פוניבז' בבני ברק עד הסתלקותו בגיל צעיר בשנת תש"ו, הגורם המכריע להתמוטטתו רציחתם של אשתו וארבעת ילדיו בידי הגרמנים ימ"ש, שכפסע היה בין הצלתם ועלייתם לארץ ישראל, להעלותם בסערה השמיימה כשאר קדושי השואה.
בסופו של דבר הגיע לארץ ישראל והיה זה בשבת קודש, שלוחי הסוכנות רצו לאלץ את הבאים לחתום על טפסים כמקובל, אך בשבת כמובן שאין זה הכרחי, הוא עמד על כך בתוקף שהוא לא יחתום ודבריהם של אנשי הסוכנות נגד שמירת התורה שהשמיעו לאזני העולים הם כפירה גמורה ואסור לחתום ולשמוע להם כלל. בתחילה רצו להענישו ולשלחו עם האניה, אך לבסוף נכנעו בראותם עוצמתו וכל האנשים ירדו ללא חתימתם. היה זה ה'שיעור' הראשון שנתן בארץ ישראל על נצחיות קדושת התורה. בהגיעו קבע מקום לימודו בלומז'ה שבפתח תקוה עם שרידי הישיבות מליטא. באותם ימים התקרב לחזון איש שהעריכו עד למאוד וכשנודע לו יחוס משפחתו קירבו עוד יותר. בחנוכה תש"ג נשא את בתו של הרב הלל ויטקינד ראש ישיבת בית יוסף נובהרדוק בתל אביב. מתקופה זו החלה עליה נוספת תמידית עד שבפסגתה שימש כראש ישיבת פוניבז' לצעירים.
שיחותיו על התורה וכך כרך שלם העוסק בנושאי חינוך ואשיות התורה כונסו לסידרת הספרים דעת שרגא. בכמחצית מהכרך החמישי נרשמו תולדותיו שממנו נערכה רשימה קצרה זו.
מן הראוי להוסיף כי אמו הצדקת שעלתה עמם, בסוף ימיה זכתה לראות את שלשת ילדיה מתנשאים כאילנות קודש בעולם התורה שבראשם הרב צבי שרגא.

[9] סיפר לי הרב אברהם אבא פישר שליט"א (קרוב משפחתו) שקיים זה מה שבתב בזה, כל ימיו ברח מסרך כל שהוא של מחלוקת.

ידיעת העבר לאומה הישראלית היא רבת הערך ונחשבת היא לאחד מייסודי קיום האומה / הרב יעקב שלמה סימיאטיצקי הי"ד

דרוש לנצח ישראל 

זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור (דברים לב). 

אמרו ליה סבי דבי אתונא לרבי יהושע בן חנניה מישרא דסכיני במאי קטלי, אמר להם בקרנא דחמרא. ומי איכא קרנא דחמרא. ומי איכא מישרא דסכיני (בכורות דף ח ב'). 

מאמר זה ככל המאמרים שם, חידה סתומה מחכמי החידות וצריכה פתרון. 

והנראה לי בזה, דהנהו סבי דבי אתונא כאשר ראו שפלות מצבו ומר גורלו של עם ישראל, עד כמה אנייתו מטורפת בים צרה, וכל משבריו וגליו אשר עליו עברו, ואיך בני ישראל מעונים ולחוצים תחת יד מעניהם ולוחציהם, המה ראו כי אומתם, עם היוונים יושבת בהיכלי עונג, חיים חיי נועם, מתענגים מטוב העולם ונהנים מתנובת הארץ, וכל התולדה תציץ ותפרח עבורם, ולעומת זה לעם ישראל אין כל, משוללים המה מכל תענוגי העולם, מוגבלים בזכיותיהם, דווים, סחופים, מוטרדים ומטולטלים, והיוונים לא די שמושלים על גופם, גוזרים עליהם גזרות קשות ומרות – עוד יאמרו למשול על רוחם ולהשכין לעפר אמונתם ודתם, כמאמרם ז"ל (בראשית פ"ב) 'וחשך' זה יוון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהם, המה סבי דבי אתונה ראו כן תמהו, כי גם אחרי שפלות העם הזה, היושבים במחשכים, בחושך הגלות, עוד אור גדול של תקווה יגיה בקרב לבם, עומדים המה כצור החלמיש באמונתם, ועוד יחזו עתידות למו, כי יבוא להם עת גאולה וישועה, מאמינים באמונה שלמה שכל דברי נביאיהם אמת ומייחלים וכל היעודים הטובים, אל המחזה הזה התבוננו הזקנים הללו, וישתוממו מאוד, ואת השתוממותם זאת הביעו לפי רבי יוסי ברבי חנינה. 

'האי מישרא דסכיני במאי קטלי', מליצה חדה היא מאוד, לאמור: הן בעיניכם תחזו, כי לכל אומה ולשון תהל החרסה, ותמתיק להם כל מגדים, לכם יצמחו ערוגות הבושם, כל עצי השדה יתנו להם פרים, יפרחו להם פרחי שושנים, ולכם, העם הישראלי, הארץ כערבה לא תזרע ולא תצמיח לכם כל עשב, אך תגדל ותצמיח לכם רק 'מישרא דסכיני' – אובים בנפש אנטישמיטים מעיקים ומצוקים קיימו עליכם ככסלא לאוניא, מתגדלים ומתרבים דבר יום ביומו, ותמלא הארץ אותם, ואין לכם יום שאין קללתו מרובה מחברו, ועוד עיניכם מטייפים, כי סוף סוף אתם תנצחו ותהיו עליון על כל גויי הארץ, הגידה נא לנו חכימא דיהודאי 'במאי קטלי', איזה סגולה יש לכם להכרית ולבער את כל הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה. הלא, לפי ראות עיני כל בעל שכל אפסה לבם כל תקווה, ואין לכם שום תרופה למכתכם. והשיב להם רבי יוסי בר' חנינה ברוח קודשו וחכמתו. 

'בקרנא דחמרא'. הנביא מתאר גואלם של ישראל בתמונה כזו: 'הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני רוכב על חמור' (זכריה ט,ט) ולשון 'קרן' הונח על חוזק וממשלה, כמאמר הכתוב (תהלים קיב) 'קרנו תרום בכבוד' (ובשמואל א,ב) 'וירם קרן משיחו'. וזהו שאמר להם רבי יהושע, תקוותינו 'בקרנא דחמרא', היא תעודדנו, היא תמתיק לנו מרירות חיינו, היא תחזק ידנו הרפות וברכים הכושלות, לבל יפול רוחנו בקרבנו. אמנם חכמי אתונא לא מצאו בדברים אלו פתרון חידתם כי רחוק מכליותם חוזק האמונה ואומץ הביטחון, לכן חזרו ושאלוהו: 

'ומי איכא קרנא לחמרא', הלא על תקווה זו אנו דנים, איך תבטחו נאמנה כי יבוא לכם הגואל אשר בשם 'קרנא דחמרא' תכנוהו, בשעה שאתם רואים כי תהום כמרקחה ירתיח מצולה עליכם, וכל רוחות רעות מנשבות בכם, ואניה סוערה כזו במה תתנחם ואיך תקוו עוד לאור באור החיים. על זה השיב להם רבי יוסי הרבי חנינה תשובה נמרצה.

'ומי איכא משרא דסכיני' – הגידו נא לי, זקני אתונא, הלא אתם תשאלוני לחוות דעי אתכם, איך אנו מצפים ומייחלים לישועה בעתיד, הנה עד שאתם תשאלוני על אודות העתיד, אשאלכם איפוא על אודות העבר שלנו. הגידו נא לי,התבינו בשכלכם דרכי חיינו, איך קמנו ונתעודד ולא נצחינו מתחת שמי ד' במספר הדורות? הן לא הראשונים הם היוונים, הזורעים סכינים לרגלי בני ישראל, הלא אין עם בתבל אשר לא האריכו למעניתם עלינו להכחידנו, יד מי א שלטה ולא נגעה בנו לרעה? עמים רבים כבר חשבו כי יביאו את הקץ עלינו לעשות אותנו כלה, ובכל זאת, הביטו וראו י איכא מישרא דסכיני' – היכן המה הנהו סכיני חריפי, אי המה הקוצרים והרודפים, הלא רבים מהם כבר נמחו מספר תולדות העולם, ואנחנו עם ישורון ב"ה חיים וקיימים, אנחנו הולכים ורומסים על קבריהם. התבינו בשכלכם עבר כזה, היש לכם השגה איך לא נכחד קיומנו, ובאיזה סגולה הכרתנו כל הסכינים האיומים, והגיענו לזמן הזה? ואם אין אתם מבינים את העבר הגלוי לכל, איך ירדתם לשפוט על העתיד המכוסה! 

והנה אדון הנביאים בראותו באספקלריא המאירה את אשר יעבור ויחלוף על האומה הישראלית, ואשר יקרה אותם באחרית הימים, שכמה פעמים יתחמץ לב היהודי, בשוותו נגד עיניו כל התלאות והמצוקות אשר תמצאוהו לרגלי שמירת דתו, ומבלי משים יתגנב איזה רעיון זר בליבו, לאמר, מי יודע אם גם לימים יוצרו יעצרו בני ישראל כוח לעמוד בניסיונות קשים ומרים כאלה, ואם הרעיון הזה יעשה איזה רושם בליבו, הלא מובן, עד כמה יכול להזיק להדת והאומה, כי יבוא מזה לידי ייאוש ורפיון ידיים. ואולם באמת אם ישים איש בשים לב והתבוננות, העבר לנגד עיניו, לא ייתן מקום להעלות רעיון זה על לבו, כי תיכף יבוא העבר עם חילו הגדול ויטפח על פניו, כי גם אם יעמול לצייר את העתיד בתמונות מבהילות ואיומות, הלא ימצא בהעבר הגדול אלפי תמונות איומות מאלה, שכבר היו בעולם המעשה, ובכל זאת הפח נשבר ואנחנו נמלטנו. ולזה בא אדוננו משה רבינו ואמר ברוח קודשו 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור'. הוא מעורר את עמו שיתנו לב לדעת את העבר, להתבונן ממנו על העתיד, כי ידיעת העבר לאומה הישראלית היא רבת הערך ונחשבת היא לאחד מייסודי קיום האומה, כי רק על ידי ידיעת העבר, יגבר היהודי חילים, לשאת ולסבול כל המציקות והתלאות העוברות עליו לרגלי שמירת דתו. המורה צדק העבר, ילמדם ויסביר להם לדעת את ערך עוז לבבם ואומץ רוחם. מהעבר יראו עד כמה כבר נשאו וסבלו, ויראו שכל הנגיחות והבעיטות מהאויבים לא עצרו כוח להזיזם ממקומם. מביטים אנחנו, עם ישורון על העבר וששים ושמחים אנו בהתקווה להעתיד. העבר שלנו קורא בקול גדול כי עם נצחי אנחנו, עם עולם אשר ישחק לסופה ולכל רוח רעה, כי הבורא יתברך האציל מנצחיותו עלינו וקב"ה ואורייתא וישראל חד הוא.

יעקב שלמה סימיאטיצקי, חופ"ק סטשעגאוו

(קובץ דרושים, ב, סי' מג)

דרוש בפרשת וילך

'הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם עם ה' ואף כי אחרי מותי' (פרשת וילך). איתא בסנהדרין דף ל"ז הנהו בריוני דהוו בשיבובתיה דר' זירא דהיה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא והוו קפדי רבנן. כי נח נפשיה דר' זירא אמרו עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה דהוה בעי עלן רחמי השתא מאן בעי עלן רחמי הירהרו בליבייהו ועבדו תשובה. והקשה שם מהרש"א ז"ל לפי דברי הגמרא כאן מה זה שאמר משה רבינו בתורה הקדושה בפרשת וילך 'הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם עם ה' ואף כי אחרי מותי', הא קל וחומר פריכא הוא דאיכא למיפרך דיאמרו עד האידנא הוה משה ובעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי ויהרהרו בתשובה, כדאמרינן הכא גבי רבי זירא. עיין שם. ונראה לי בזה דבר נכון לתרץ קושיית המהרש"א ז"ל דהנה יש לדקדק מה זה שאמר משה רבינו ע"ה, 'ממרים היתם עם ה' ', הא באמת היה ליה למימר 'ממרים היתם נגד ה' '. 

לכן נראה לי דחדא מתורצת בחברתה, הנה 'נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' ', אם החוטא הוא מרגיש בחטאו ויודע עותתו, אז יש תקוה כי ישוב אל ה' וירחמהו, אבל אם החוטא אינו מרגיש בחטאו, עושה כל תועבה והוא בעיניו צדיק מתהלך בתומו, כי על כל דבר פשע הוא מוצא הוראת היתר לעצמו והוא 'אומר מותר', כאילו כל מעשיו המכוערים היו מתאימים עם חוקי המשפט, ואיש כזה אשר לא ידע את אשמתו אין תרופה למכתו, ועל אנשים כאלה אמר הנביא בשם ה' 'הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי' (ירמיה ב). 

ונוכל לומר בדרך צחות, שזו כוונת הכתוב 'לא תעשו עול במשפט' (ויקרא י"ט) שאין להצדיק את העוון ולעשות את העוול למשפט, לתת לו דמות לדיוקנין של חוק ומשפט, כאלו עושה העול כפי חוקי המשפט, ודברנו הנ"ל יש להם יסוד גם בחלק ההלכה עיין ביצה (י"ז ע"ב) דאיתא שם 'אמר רב אשי הערמה קא אמרת שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד' ועיין שם ברש"י בד"ה שאני הערמה, ועיין אורח חיים סימן תרג דכתב שם הרב 'דספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאית, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע', והוא הכל מעין זה.
והנה הני בריוני דהוו בשיבבותיה דר' זירא אמנם עשו תועבות גדולות, כפי המובן במלת 'בריוני' אבל בעשותם הרע, ידעו היטב כי לא טוב עושים בעמם, אך באשר כבר נשתרשו בחטאם לא מצאו בעצמם הכוח ואמיצת הלב לשום רסן לתאוות לבבם, וכל זמן שהיה רבי זירא חי בשכונתם היו סומכים על זכותו של אותו צדיק כי הוא יגן עליהם ולא יתן את המשחית לבוא אל בתיהם לנגוף אותם, אך כאשר נסתלק רבי זירא חרדה אחזתם ויראו לנפשם כי עתה באין מגין עליהם יתפסו וינקו בעוונם, ולכן הרהרו תשובה בליבייהו.
 

אכן משה רבינו ראה בבני הדור כי השחיתו את דרכם, והתמכרו לכל תאוותיהם ובלבם אמרו 'כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ' וחשבו כי כל מעשיהם על פי התורה והמצוה, ואם כן הלא יפה אמר להם קל וחומר שאין עליו תשובה, 'הן בעודני חי עמכם היום' שאין לכם פתחון פה לדרוש בתורה דרשות של דופי, כי הן על ידי קבלתם את התורה, ואני מבאר לפניכם באותיות מחכימות את האסור ואת המותר, ובכל זאת 'ממרים היתם עם ה' ', שאתם נותנים הוראת היתר למעשיכם הרעים כי אתם הולכים שלובי זרוע עם תורת ה', 'ואף כי אחרי מותי', שאז יהיה לכם פתחון פה לבאר את דברי התורה על פי דעותיכם הכוזבות, לא כל שכן שתרבה רעתכם בחטא ומרי למורת רוח לה' ותורתו הקדושה. 

יעקב שלמה סימיאטיצקי החופ"ק סטשעגיווא. 

(קובץ דרושים, א, סי' יג)


הרב יעקב שלמה סימאטיצקי, גאב"ד סטשעגאווץ (סטשגובה \ סטשעגיווא), נולד בסביבות שנת 1877 בכפר סוקולי שבפולין להוריו ר' צבי וחיה רבקה. הוא התחתן עם מרת ציזשא לבת ר' משה מאקובסקי, שנפטר בשנת 1936. לזוג נולדו ארבעה בנים: ליב אריה (נולד ב1901), שמואל (נולד ב1904), צבי הירש (נולד ב1911, היה סטודנט בוורשה) ואהרן יונה (נולד ב1918).

בספר הזיכרון לקהילת סטשעגאווץ נכתב שרב העיירה, הרב יעקב שלמה סימיאטיצקי, הגיע לעיירה זו בפולין ממחוז ביאליסטוק בליטא. מטבעו נטה להתבודד, וישב בבית דינו ולמד בשעות הבוקר. בשעות הערב היה בודק את סכיני הקצב. מעבר למומחיותו בהוראה, נודע הרב בהיותו דרשן מוכשר, דרשותיו היו ציוריות, מסודרות ונאמרו בשפה יפה ובלשון קולחת. הוא חיבר ספר דרוש בשם 'בית יעקב' [ככל הנראה לא הודפס בעולם, נשאר ככתב יד ואבד]. במהלך השואה לאחר שהגיעו שוטרים רבים והיה חשש שיגורשו, נשלח הרב מטעם הקהילה אל השליט הנאצי, ושמע ממנו על תוכניתם לגירוש כלל היהודים על מנת להפוך את האזור ל'יודנריין'.

הרב נספה בגטו ורשה. הי"ד, ובנו צבי הנציח אותו ב'דף עד' ביד ושם.

נותרו ממנו שני מאמרים בקובץ דרושים.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת בלק

ממתינות הפעולה ניכרת מדרגת האדם[1]

בספר שעורי דעת לרב אברהם יצחק בלוך זצ"ל הי"ד במאמר 'עטרת תפארת' (הערה י"א) הביאו בשמו וזלה"ק:

תמונת הרב אברהם יצחק בלוך הי"ד

הרב אברהם יצחק בלוך הי"ד

בהזדמנות אחרת ביאר רבינו זצ"ל דוגמא להשפעת המתינות על איכות המעשים: שנים הם שנתיחדו בהפלגת מדתם עד שהיה בזה משום 'קלקול השורה', אברהם אבינו באהבתו את ה' מצד אחד, ובלעם הרשע בשנאתו את עם ה' מצד שני.

למדונו חז"ל [בראשית רבה וירא נ"ה ח'] וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו  ויקח את שני נעריו אתו (בראשית כ"ב ג') פירש רש"י: ויחבוש, הוא בעצמו ולא ציוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת את השורה. את שני נעריו, ישמעאל ואליעזר, שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלי שני אנשים, שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק, יהיה השני עמו. ואילו אצל בלעם כתיב (במדבר כ"ב כ"א-כ"ב), ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונווהוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו. ופירש רש"י ויחבוש את אתונו, מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו וכו'. ושני נעריו עמו, מכאן לאדם חשוב היוצא לדרך, יוליך עמו שני אנשים לשמשו ומשמשים זה את זה. [ע"כ מרש"י].

והנה עלינו לשים לב לכך, שבסמיכות מקום למה שבחרה התורה ללמדנו על הפלגת מעשיהם של אברהם אבינו ע"ה ולהבדיל בלעם הרשע, הוסיפה התורה לבאר את הנהגתם באותה שעה בעניני דרך ארץ, לקחת איתם שני מלווים, ענין שמתחייב מהלכות 'דרך ארץ' של הליכת אדם חשוב!

אלא לימדתנו התורה כאן יסוד גדול בערך המעשים. כשנביט רק על מה שחבשו הם בעצמם את חמוריהם, מזה לבד עדיין לא נדע מה היה כאן. אצל אברהם אבינו ע"ה יש מקום לומר שבאותו רגע התעוררה אהבת ה' במידה גדושה, ומרוב התלהבותו לא נהג כבוד בעצמו לתת לאחר לעשות מלאכה זו. ואף אם טוב ויפה הוא, מזה עדיין לא נראה מעשה שכולו אהבת ה', ולא נדע עד כמה גדולה אהבתו את ה' יתברך ומסירותו לקיים דברו. וכן אצל בלעם בשנאתו, מעשהו לחבוש בעצמו את אתונו יכול להיות גם ביטוי של התפרצות חד פעמית של שנאה, פעולה שלא מתייחסת כל כך לעצם האדם, ואין בזה בכדי להגדיר את כל האדם.

לזה מדגיש לנו הכתוב מסמיכות מקום שכל מעשיהם אז היו במתינות ובשיקול גדול, שהרי לא מיהרו לצאת יחידי, ובמעשה כזה הנעשה מתוך מתינות וישוב הדעת, באמת מונחת ומוכחת כל גדלות האדם. ולכן למדים אנו לדעת ממעשיהם אלו שנעשו באופן כזה מה היתה סוף מידתם, זה באהבתו  וזה בשנאתו.

נמצינו למדים, שמעשה שכל נביעתו הוא רק מהתעוררות חד פעמית, לא ייחשב כפי גדלותו של עושהו. רק אם עשייתו היא תוצאה של המדריגה הפנימית האמיתית שאוחז בה, אפשר לקוראה על שמו ועל גדלותו. ודברים אמורים לא רק בסתם אנשים שבלאו הכי מהלך פעולותיהם קטן, אלא אף בגדולי עולם, אישים כאלו שבכוחם לפעול במעשיהם גדולות ונצורות. עכ"ל הרב אברהם יצחק בלוך זצ"ל הי"ד[2].

ביאור מעלת ישראל שבקימתם קורים קריאת שמע

המשגיח בישיבת סלבודקא הרב אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד כתב בספרו תורת אברהם (פרק תלמיד חכם מאמר קדושת ישראל)מה שציותה  התורה

תמונת הרב אברהם גרודזינסקי הי"ד

הרב אברהם גרדזנסקי הי"ד

'קדושים תהיו' מוכיח על גדלות ישראל. בריאה חדשה שנהייתה ביציאת מצרים, שחלק מהמין האנושי נהיה לעם בפני עצמו, אנשים שנבראו בצלם אלקים נעשו בנים למקום, וקראם ה' יתברך בשם 'גוי קדוש' בנים שיש להם מציאות של קדושה יכולים לקיים מצוה של 'קדושים תהיו'

נכונה  השמועה הנאמרת מאת האר"י ז"ל שלא נבראה שינה אלא  כדי להשיג מה שאי אפשר להשיג ביום, כי ביום אין השעה פנויה להשגות אלו, מפני שהן למעלה מהשגת השכל האנושי, ואין זו עבודת האדם, רק הלילה מוכשרת לזה כהכשרת נבואה לנביאים.

בזה יובן השבח הנאמר על עם ישראל [במדבר כ"ג כ"ד] הן עם כלביא יקום, ופירשו חז"ל [במדבר רבה כ' כ'] כי זה נאמר על מה שישראל עומדים לקריאת שמע. וזה פלא, איזו גדלות יש בזה, גם על איש פרטי אין זה שבח מה שאינו עובר מצות עשה דאורייתא, וכל שכן מצוה של קבלת מלכות שמים, אשר על זה נאמר [קהלת א' ט"ו] מעוות לא יוכל לתקון (ברכות כ"ו ע"א) ואיזה שבח הוא על עם ישראל כולו?!

אלא השבח הוא מה שמסלקין עצמם מרוח הקודש והנביאים מנבואה כדי לקיים מצות קריאת שמע. שבח זה גדלות ישראל היא. גדלות כעין זו של אברהם אבינו, שהניח קבלת פני השכינה בשביל הכנסת אורחים, גדלות זו ראויה לבנים של אבות העולם, המכירים כי יפה שעת אחת של  תשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא, ולא רק מחיי עולם הבא של העתיד, אלא גם מחיים כאלה בהווה, מהנאה של השראת השכינה בעוה"ז, גם מזה יפה מצוה של קריאת שמע, זהו שבח לישראל. עכ"ל הרב אברהם גרודינסקי זצ"ל.

מעלת ישראל שהקדושה מתפשטת בכל איבריו

לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֙וֶן֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל ה' אֱלֹקיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ… הֶן־עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א לֹ֤א יִשְׁכַּב֙ עַד־יֹ֣אכַל טֶ֔רֶף וְדַם־חֲלָלִ֖ים יִשְׁתֶּֽה (במדבר כ"ג כ"א, כ"ד).

כי איתא בגמרא (ברכות ז' ע"א) ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו – דכתיב: פני ילכו והנחתי לך; אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך. ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא? – אין, דתניא: ואל זועם בכל יום [תהלים ז' י"ב]. וכמה זעמו? – רגע. וכמה רגע? – אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע, ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה [במדבר כ"ד ט"ז]: ויודע דעת עליון. השתא דעת בהמתו לא הוה ידע – דעת עליון הוה ידע? אלא: מלמד, שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה, והיינו דאמר להו נביא לישראל [מיכה ו' ה']: עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו'. מאי למען דעת צדקות ה' [שם]? אמר רבי אלעזר: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי – לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט; והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק [במדבר כ"ג ח']: מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה', מלמד, שכל אותן הימים לא זעם. וכמה זעמו? – רגע. וכמה רגע? –

תמונת האדמו"ר מפיאצסנה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד

רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד

אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא: רגע כמימריה. עכ"ל הגמרא.

שואל רבי קלונמוס קלמיש האדמו"ר מפיאסצנה זצוק"ל הי"ד בספרו אש קודש[3] (בלק שנת ת"ש):

ונבין נא מה בא לרמז בזה שאמר 'רגע כמימריה', תלוי בכל איש לפי מהירות דבורו, יש ממהר לדבר ויש מאריך?ואל זועם כו' רגע [הגמרא הנ"ל], זהו חסד אל שרק רגע זועם, כי לפני זעמו מי יעמוד?! והנה בפרשת בראשית על הפסוק [בראשית א' כ"ז] ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו' פירש רש"ישהכל נברא במאמר, והוא נברא בידים, שנאמר [תהלים קל"ט ה'] ותשת עלי כפכה…[עכ"ל רש"י[4]] וכבר דקדקנו בזה, דהלא האמירה למעלה מהעשיה בידים היא, ואיך הכל נברא ב'מאמר' והאדם שלמעלה מהם, ב'ידים'? ואמרנו, שאצל כולם לא נמשכה הקדושה ממרום עד לעצמותם, ונשארה במאמר, ולהאיש הישראלי נמשכה הקדושה עד להעשיה שלו, והוא נברא כביכול בידים של מעלה, עד שכולו קודש. וזהו גם ענין נצחיות ישראל, הכל נברא במאמר, דבור שלמעלה מהם ורק מרחוק מאיר להם, ואין האור קבוע ולא מצוי אצלם, רק כעין ברק המאיר על איזה זמן, מה שאין כן ישראל שנברא ב'ידים' ונמשכה הקדושה עד להעשיה שלהם ולמקומם שנמצאו והיא מצויה אצלם, נצחיים הם וגם גוף הישראלי נצחי, כי כאשר מוציא את כוחותיו לתורה ולעבודה, ומן כח גופו נעשה חלק תורה ועבודה, הרי עולה גופו בעולם הנצחי ונשאר בנצחיות, ורק המאכלים שאכל בכל ימי חייו ונתוספו על גופו הם כלים ונפסדים, וזה 'אל זועם, רגע כמימריה', זהו החסד שהיא רק 'רגע' ונוגע רק לחלק גופו שנברא ב'מימריה' במאמר, והוא כדי לזככו, כי באם ח"ו שוהים הצרות יותר, אז נוגעים גם לחלק עצמות ישראל שנברא ב'ידים'.

והיא גם יכולת ישראל להתחזק בצרותיו, וגם מתחילה אינו נופל רק 'שוכב', ובשכיבתו זו עוד מפיל בשונאיו, מפני שנברא ב'ידים' וקדושתו יתברך נמשכה עד עצמותו של ישראל, וזה שמרמזים הפסוקים ה' אלקיו עמו וכו' הן עם כלביא יקום וכו' שקם ומתחזק לא ישכב עד יאכל טרף, לגמרי לא יפול רק ישכב, וגם כשישכב עושה בשונאיו יותר מבעצמו, לכן כלביא יקום, ואף בצרות קשות – כארי יתנשא. עכ"ל האש קודש.

ביאור לטענה של ישראל כלפי פינחס

כ'מתנת פרידה' של בלעם מוצאים אנו את נפילתם של אנשים מישראל במעשה עם בנות מואב. ולאחר מעשה הקנאות של פינחס שעוצר את המגיפה, יש המתלוננים עליו: ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים, והרג נשיא שבט מישראל?! לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן (רש"י תחילת פרשת פינחס עפ"י סנהדרין פ"ב ע"ב).

תמונת הרב אליהו נח הלפרין הי"ד

הרב אליהו נח הלפרין הי"ד

בספר הכתר והכבוד לרב חיים דב שטארק שליט"א מביא דברי זקנו [סבו] הרב אליהו נח הלפרין הי"ד אב"ד אורלי, שעלה על המוקד בשנות השואה, וכמדומה שזהו 'דבר תורה' היחיד שנותר ממנו לפליטה[5]. בתחילת דבריו מביא שאלות וביניהן: מה בכך שאבי אמו פיטם עגלים לע"ז, הרי פינחס עצמו היה צדיק והציל את ישראל? ומה הוסיף רש"י ש'יחסו אחר אהרן' וכי ישראל לא ידעו שהוא גם נכדו של אהרן?

ביסוד דבריו מבאר שחובת האדם לעבוד את בוראו בשני יצריו, וביותר הכוונה החידוש שגם ביצר הרע צריך לעבוד את ה'  יתברך. משמעותה כי באדם יש מדות שונות, מדת הרחמנות היא מהמיוחדות של ישראל, ואילו האכזריות תכונתם של האומות. אמנם לפעמים יש להפעיל גם את מדת האכזריות, כפי שמביא כדוגמא למעשה העקידה, בו אברהם אבינו נדרש לשנות ולמעשה ל'הפוך' את תכונתו. במצות מחיית עמלק שנצטוינו לאחוז במדת האכזריות.

ומכאן מבאר את הענין בפינחס וזלה"ק:…הנה השבטים כשראו את פינחס שהרג שתי נפשות התפלאו מאוד ולא יכלו להאמין..שפינחס נכד אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, ובודאי הנחיל את מדותיו לבנו ולנכדו…איך היה יכול לשנות  את טבעו ולאחוז מדת האכזריות להרוג נפש…נשיא שבט מישראל?! לכן גמרו בדעתם שהסיבה לזה היא יען אשר אבי אמו היה עובד אלילים, אשר הם בטבעם אכזריים, והנחיל לפינחס את מדת אכזריותו…הסיבה שהרג את זמרי יען כי דם אבותיו מצד אמו אשר היו עובדי אלילים נוזל בו. לכן בא הכתוב והעיד עליו בדבר ה' 'פינחס בן אלעזר הכהן' שהיתה בו מדת רחמנות במדה מרובה עפ"י טבע, יען כי הוא במעשיו הטובים התחזק והפך כבר את מדת האכזריות אשר נחל מצד אבי אמו למדת רחמנות, ולא נשאר בו מאכזריות אשר נחל מצד אמו כלום, וזה שהרג את זמרי הוא בקנאו את קנאת ה' צבאות, ושינה את טבעו ממדת רחמנות לאכזריות, לכן 'הנני נותן לו את בריתי שלום'. עכ"ד הרב אליהו נח הלפרין הי"ד.

אדם הרואה בכל דבר פעולת ה' יתברך

וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן. נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם (במדבר כ"ד ג-ד)

תמונת הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד

מבאר בספר משנה שכיר עה"ת לרב ישכר שלמה טייכטאל[6] הי"ד: שמעתי בשם רבינו הקדוש איש אלקים מרן ר' שלום מבעלז זיע"א, דידוע דיש ארבע בחינות: אדם, איש, אנוש, גבר. וגבר הוא מדריגה שפילה, והיינו אדם שהוא במדריגה שפילה ומתגולל בצרות, הוא חושב דהקב"ה אינו רואה ואינו יודע מצרותיו, וחושב שח"ו שלית מנהיג ולית משגיח והכל נעשה מעצמו. וזה שאמר הכתוב נאום הגבר שתום העין, שכה דבורי הגבר אדם השפל, שהקב"ה סתם עינו והכל נעשה בלי השגחה עליונה רק מפאת המזל, אבל נאום שומע אמרי אל, והיינו שאדם שיודע שהכל נעשה עפ"י אמרי אל ובכל דבר ודבר הוא מחזה שדי יחזה, נופל, היינו אפילו כשהוא נופל במדריגה שפלה ונפל בהרבה מדרגות, אפילו הכי הוא יודע שהוא גלוי עינים מהקב"ה, והכל נעשה בהשגחה העליונה, עכ"ד [הרב מבעלז] ודפח"ח. ע"כ מהספר משנה שכיר.

עם ישראל כיסה את המבט של הארציות

הִ֠נֵּה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי (במדבר כ"ב ה')

מביא בספר מורשת גד בפרשתנו, שנערך עפ"י שיחותיו של הרב החסיד הרב גד אייזנר זצוק"ל [7]

בטרם נפגשו המואבים עם ישראל…חיו בני מואב בבטחון ושלוה. שכן סברו שהליכותיהם ואורחותיהם הנוטים אחר תאוות ליבם היא הדרך הנכונה והבטוחה, היות וחזו למראה עיניהם איך טבע העולם מיטיב עם אלו שדבקים בו…אולם משבאו ישראל וכבשו ארצות סיחון ועוג, הוכיחו שיש 'מנהיג לבירה', לפתע נגלה לעין כל שיש כח שהוא מעל הטבע אשר מחיה את הבריאה, וכאשר עולה ברצונו לשנותה, הוא פועל בה כרצונו…מעת שבאו ישראל וכסו במעשיהם את עין הארץ, את הראיה הגשמית והארצית…הרי שבני מואב נתקפו במורא ופחד, בהרגישם איך כל משענתם ובטחונם נשמט מידיהם, לפתע נגלה לעיניהם שכל מה שדבקו והאמינו עד עתה, הוא הבל ואחזית עינים, והסט"א אינה מציאות בפני עצמה אלא רק עטיפה חצונית שהסתירה את חיות ה' אשר אף היא עצמה שואבת את חיותה ממנו[8]. ע"כ מעט מדבריו של הרב גד אייזנר זצוק"ל.

נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א  052-6514000 Ybarkai6@gmail.com


[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. גליון מיוחד זה העוסק בתורתם של קדושי ונצולי  השואה, מוקדש לעילוי נשמות סבי וסבתי מצד אבי ז"ל שנספו בשואה. סבי ר' טוביה ב"ר יהודה הי"ד, וסבתי שרה בת ר' יעקב זאב הי"ד, יום אזכרתם הוא בי' בתמוז. כמו"כ נר זכרון לבתם (דודתי) רחל הי"ד.
לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ז"ל ואמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. ולעילוי נשמות חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם יצחק משה ז"ל.
ולעילוי נשמות הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ז"ל (ריבל) ואשתו פייגא סוסא בת ר' יעקב זאב ז"ל, אודים מוצלים מאש שלא זכו לזש"ק. לעילוי נשמות הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע זצ"ל, אהובה לאה בת הרב שמעון יבלחטו"א (קלרמן).
בי"ט בתמוז יחול פטירתו של הרה"ג הרב סיני יצחק הלוי בן הרב שמעון אדלר זצ"ל, אוד מוצל מאש. איש אשר תורת חיים קיימתו והעמידתו בכל חייו, אור התורה קרן מאור פניו כפי הידוע לכל אשר הכירוהו. זכה להעמיד דורות ישרים הולכים בדרכי אבות מקודשים, וכן ספרים בהם הטביע עמל חייו – דבר סיני. חרט לדורות עולם בספרו בגיא צלמות, מסעות תלאותיו בארץ אש ודמים של מחנות ההשמדה, והשגחת ה' יתברך שסובבתהו, וזכה להנצל ולעלות במעלות תורת חיים בארץ החיים, ארץ ישראל. נלב"ע בשבת קודש פרשת פינחס י"ט בתמוז תש"פ, תנצב"ה.

[2] הרב אברהם יצחק בלוך בנו של הרב יוסף יהודה לייב בלוך זצ"ל שימש כרב העיר טלז וכראש ישיבה בה (מערכות שיעוריו בעניני אגדה ומערכות מחשבה ומוסר עמוקות ומקוריות ביותר, נחרטו בספרים שעורי דעת). בנו הרב אברהם יצחק ירש את שני הכתרים הללו, כאביו המשיך שושלת זהב פאר של ראשות ישיבה ומסירת שיעורים על המסכת הנלמדת בכל יום, וכן שיעור שבועי שנמשך כשעתיים ב'אש חיה של תורת חיים' וכך מתאר הרב זאב רוזנגרטן זצ"ל את המעמד בזמן השיעור: הרב היה עומד במרכז ומאות תלמידיו מקיפים אותו כחצי גורן עגולה…הרב פותח בדברים…הנה יש כאן יסוד חדש, חילוק דק במה שעד לפני רגע היה מוסכם לכל כסתירה מפורשת…והתלמידים גם הם אינם מוותרים בקלות, מלחמתה של תורה בכל עוזה מתלקחת, הם מקשים והוא מסביר…ובאמצע הסערה הנה לכאורה שוב עלה בידם לסתור את דבריו…ובתוך כל הריתחא והאש הבוערת…הרב אינו מעלים עין מכל אחד ואחד, כשהקשו טוב כמה הוא נהנה…כמצביא דגול בין חייליו היה הרב מנהיג את השיעור ביד רמה. [עכ"ל הרב רוזנגרטן] ועוד הוסיפו כי רעמי הויכוחים היו נשמעים עד למרחק כמה רחובות מהישיבה, ובין התלמידים היו עשרות שבקיאים בש"ס כולו!…
עד שהשתנו סדרי עולם ועלה הצורר הגרמני. בפתיחת הספר ממנו נערכו הדברים, מתוארים בהרחבה ימיו האחרונים של הרב ומשפחתו, ובין הדברים קריאתו לבני עדתו שרוכזו בידי המרצחים שאם ישארו בחיים יקבלו עליהם לשמור שבת כשרות וטהרת המשפחה. (בין הקהל היו כאלו שהלכו שבי אחר הדעות הקומוניסטיות הכפרניות) כולם הרימו ידיהם לשמים וקיבלו עליהם עול מצוות. סמוך להוצאתם להורג בשארית כוחותיו, ביקש מבתו חיה (ניצלה מגיא ההריגה ונשאה לתלמידו הרב אייזיק אוזבאנד ז"ל שימש כראש ישיבת טלז בקליבלנד ארה"ב, זכתה לאריכות ימים נפטרה בט"ז באייר תש"פ) שתקרא לפניו הלכות קדוש ה' מהרמב"ם. בכ' בתמוז תש"א הוצא להורג עם בני קהילתו ותלמידי הישיבה הי"ד.

[3] כתב יד של ספר זה הונח בכד שהאדמו"ר הטמין באדמה לפני הלקחו מורשא לגיא ההריגה, נמצא ע"י פועל גוי לאחר המלחמה בעת חפירת יסודות לבנין חדש. הכתבים הועברו למכון ההסטורי היהודי בורשא, ונמצאו שם ע"י ר' ברוך דובדבני שהביא להדפסת הספר, וכן נתגלו כתבים נוספים של המחבר (הכשרת האברכים, דרך המלך חבור גדול עה"ת והמועדים). החיבור היחיד שנדפס בחייו והניחו בשולחן המזרח של הספרים, חיבורו חובת התלמידים, העוסק בהדרכת נערים ובחורים בהכנסתם בעולם התורה והחסידות, כולו קדש קדשים.

[4] מקור לדברי קדשו של רש"י אלו ראה מדרש אותיות דרבי עקיבא נוסח ב' ד"ה א"ת ב"ש. (עפ"י חומש רש"י השלם, אריאל מכון הארי פישל ירושלים תשמ"ו).

[5] דברים אלו מובאים בתחילת הספר, למעשה ללא קשר לתוכן הספר עצמו, אלא כהצבת 'נר זכרון' לתורת סבו. דבריו הובאו בפתיחה של הספר 'חקר שמואל' לרב שמואל ליאצקי שהרב אליהו נח הלפרין כתב הסכמה לספר, והמחבר הביא דבר תורה ממנו, הדברים שהובאו לעיל. (מובאים בספר, בדרוש י"ח (דף ל"ד ע"ב), נמצא ב'היברובוקס' ובאוצר החכמה).
סיבבה ההשגחה העליונה שביום בו הגיע הספר לאוצה"ס שחנני ה' יתברך, לכדה עיני דברים אלו, ובהיותי עוסק בהכנת גליון לפרשת בלק מדבריהם של קדושי השואה, חשבתי להעלותם ולצרפם ללהבות אש קודש, ותגדל הפליאה שדבר תורה יחיד זה שהובא משמו התאים לי 'בדיוק' לפרשה בה אנו עוסקים.
משנתגלגלה זכות ע"י זכאי, בספר הכתר והכבוד לרב חיים דב שטארק שליט"א, אודיע ברבים את תוכנו וענינו: הספר עוסק בסוגיית ה'כבוד' במשמעות הפנימית העמוקה והטהורה שבה. בספר מערך מאמרים המושתתים על מקורות יסודיים של ראשונים ואחרונים בטוט"ד, שתכליתם כלשון המחבר: הרמת כבוד שמים, כבוד התורה ולומדיה, ורוממות ונכבדות כל יחיד מישראל. הספר מעוטר בהסכמותיהם של גדולי ישראל שליט"א ביניהם הרב דוד כהן, הרב יעקב משה הלל.

[6] הרב ישכר שלמה טייכטאל הי"ד היה רב בצ'כסלובקיה ואח"כ בהונגריה. כתב שו"ת משנה שכיר בהם התכתב עם הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל מירושלים. במהלך השואה הסתתר במקומות מחבוא שם כתב את ספרו אם הבנים שמחה, העוסק בסוגיית הגאולה וישוב ארץ ישראל. נספה בחורף תש"ה. חלק מילדיו שרדו והקימו משפחות מפוארות בישראל (הרב מאיר ברנדסדופר זצ"ל בעהמ"ח שו"ת קנה הבושם, הוא נכדו). דרשותיו עה"ת יצאו לראשונה מכת"י בשנת תשע"ה, חלק מהן נשא בעצומם של ימי חושך השואה. כמו"כ שני כרכים של דרשות מכת"י על המועדים יצאו בתשע"ב.

[7] הרב גד אייזנר זצוק"ל, צדיק נשגב משרידי השואה, שימש כמלמד בת"ת דרכי נועם בלודז'. היה אישיות אדירה של יראת שמים צרופה ועמוקה וכח השפעה חנוכית מיוחדת. אשתו הראשונה נספתה בשואה, וגם משנישא בשנית לא זכה לילדים. שימש כמשגיח בישיבת חדושי הרי"מ. תולדות חייו המופלאים ומרוממים נחרטו בספר במחיצת ר' גד'ל.

[8] הדברים נכתבים בשנת תש"פ שנשתנו סדרי עולם, ו'אלילי' הידע והטכנולוגיה שהאדם המודרני הרגיש אני ואפסי עוד, התנפץ למול משהו מזערי שאינו נתפס כלל, ללמדנו כי רק ה' יתברך הוא ראשון והוא אחרון ובעל הבירה שברצותו מאריך וברצותו מקצר]

עיקר עבודת השטן היא שיתרבו גזירות על ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חוקי רצונך. ועיקר עבודתנו היא לעמוד בניסיון ולנצחו / רבי נחום שלמה פרלוב מקוז'ניץ הי"ד

תמונת רבי נחום שלמה פרלוב הי"ד

בעזרת ה' י' לחדש גאולתנו ברצו"ת ד'.

החיים והשלום מאדון השלום לכבוד ידידנו הנאמן והנעלה כש"ת מוה"ר ר' נפתלי קירשנבוים יחיה ולכל אנ"ש הנכבדים היושבים על אדמת הקודש בארץ הקודש תבנה ותכונן מהרה.

'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' (פסחים קטז,ב), ופירש הריטב"א – לפי שהקב"ה גאל את ישראל בכללות שלהם, ולפיכך היתה הגאולה לבנים כמו לאבות, שלא רצה הקב"ה לגאול את הדור ההוא אלא את כלל ישראל, ואם כן אף אותנו גאל עמהם, ויראה כל אדם כאילו הוא יצא.

מובא ב'כוזרי' שטובה גדולה עשה הקב"ה עם ישראל שכיתרם במצוות, כי לולא זאת היו האומות מחלקים אותם ביניהם לרוב חכמתם ליועצים ועבדים, וכדאמר רב: מסתפינא מהאי קרא 'ואבדתם בגויים', אך שהדת מפרידה, כי צריך לשמור השבת ולאכול בשר שחוטה, וכדאיתא בזוהר הקדוש פרשת בא: דמצראי עבדא קשרא לישראל דלא יפקין מעבודתהון לעלמין, ובהא אתחזי גבורתא ושולטניתא דקוב"ה, ודכרנא דא לא ישתצא מישראל לדרין בתראין. (פירושו: המצרים עשו קשר לישראל שלא יצאו מעבודתם לעולם. ובזה נתגלה הגבורה והממשלה של הקב"ה, וזכרון הזה לא יכלה מישראל לדורי דורות). ועיקר עבודת השטן היא שיתרבו גזירות על ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חוקי רצונך. ועיקר עבודתנו היא לעמוד בניסיון ולנצחו, ועבודתנו זו לאו מילתא זוטרתא היא. כדאיתא ב'בית אהרן'.

אהובי אחי, תאמינו לי, שמה שהיו צריכים צדיקים הראשונים להשיג בימים ושנים, אפשר כעת לתקן בשעה אחת ובקל יוכל האדם להשיג קדושתו ואורו של הקב"ה. ובפרט שעינינו רואות, שקץ הימין מתקרב ועוד מעט יהיה אור.

לכן מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, להתחזק באמונה ולעודד הלבבות באהבת אמת ושלום, וביתר שאת ועז להיושבים בארץ הקודש, שער השמים לעליות התפילות, ובאוירא דמחכים בחכמת האמת והצדק אליהם, ואחר כך שיתייחדו בלב אחד בעבודה שבלב זו תפילה, ובציבור דווקא. דמובא ב'בית אהרן', כי תפילה בציבור בכוחה לתקן כל התיקונים וכל עליות וירידת השפעות, כמו הצדיקים הגדולים שהיו יודעין ומתכוונין ומייחדין ומתקנין.

תזכו לחוג את חג המצות בכשרות ובשמחה, בהכנה לגאולה מהרה, באהבת אחים ומסיבת מרעים בענייני תורה וחסידות ובשמחת החג.

ונא להזכירנו לטוב וכל בני ביתנו באוירא דמחכים ידרים, שבכל פינות שאתה פונה יהא לימין, ובמקומות הקדושים, ובפרט במקום ציון המצוינת קודש הקדשים שירחם ה' יתברך על עמו ויושיענו ויוציאנו מאפילה לאור גדול. ונזכה לשיר במהרה השירה הגדולה שירת הגאולה השלמה.

ידידם הדורש שלומם והמצפה לשמוע בשורת החיים והשלום מטוב הארץ ולדרים עליה ברחמים וחיים ושלום וטפ"ל.

נחום שלמה פרלוב, חתנא דבי נשיאה אדמו"ר הרה"ק זצ"ל מקוז'ניץ

(מכתבו של רבי נחום שלמה פרלוב זצ"ל, האדמו"ר מקוז'ניץ, לאנשי שלומו בתל־אביב, בית קרלין סטולין, עמו' שפט)

ב"ה יום וערב שבת קודש לסדר 'חזקו ואמצו' עשרת ימי תשובה שנת תרצ"ח לפ"ק פה ורשא.

ד' השוכן בציון והבוחר בירושלים, ישפות שלום וברכה וחיים טובים וגמר חתימה טובה וכל טוב סלה, אל כבוד ידידי הנאמן האברך החסיד הנגיד הנכבד והמפואר כש"ת מוהר"ר נפתלי קירשנבוים נ"י ויה"ל.

שמוע שמענו קול מבשר שנתייסד על ידכם ביה"ח מחסידי קוזניץ ושמחנו מאד, ואנו מקוים שיהיה זה בית מועד לכל אנ"ש הנמצאים מפוזרים ומפורדים בתל אביב והסביבה, ושמה יגיעו כולם להיות ביחד, ואם ראשיתך מצער אחריתך ישנה מאד.

הנה לדבר בקולמוס לשוני מיקרת ערך ארצנו מקום התקשרותינו בעלית תפילותינו דרך ציון המצוינת קודש הקדשים רצוף אהבה אהבת הידידות אחינו בית ישראל, להתקשר ולהתייחד לאחד בלב אחד לעבודה שבלב זו תפילה. מי אנכי לגשת הלום להאריך בשבח דברים העומדים ברומו של עולם מאור עולם באוצר חיים ('בית אהרן'), אולם כאשר אין מזרזין אלא למזורזין, לכן באנו לעורר, ידוע מאמר חז"ל כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו, וענין גדול ויסוד לתפילה שיהיה בדבוק ואהבת חברים וכל קריבה שיחזק אחדות לבב בעבודה, בעבודה שבלב זו תפילה, טוב ויפה להיות בקביעות מקום מיוחד ולהתקבץ שמה בשבתות קדשינו ובימים טובים הבעלים, ואם אפשר גם באמצע השבוע אזי מה טוב ומה נעים, ויהיו כל המתפללים בצוותא, ואהובים ומקושרים באהבה אחוה וריעות זה לזה ואלינו, והגם שהגופים רחוקים יהיו הלבבות קרובות, ארץ אשר ד' דורש אותה ידרשנו לטובה, ויזכירונו תמיד לטובה בכל המקומות הקדושים. ועוד הפעם הנני מעורר אותם לחזק בדק הבית שיהיה ליסוד מוצק וכלם יחזיקו בזה ויבואו תמיד, ובאפשר להרבות חברים לתורה ולתפילה. וגדול המעשה נפתלי אילה שלוחה, להשגיח על הכל בעינא פקיחא שיהא לבן קיימא ולהגביר חילם.

הננו מברכים אותו זאת כל אנ"ש הנעלים איש כברכתו יבורך, בגמר חתימה טובה לחיים טובים ארוכים ולשלום, וזכאין ישראל דקב"ה ציית לצלותייהו לברכא לון בשפע פרנסה והצלחה וניוושע בשנה זו תשועת עולמים במהרה.

כעתירת הדורש שלומם באהבה רבה וחבה יתירה נודעת להיושבים על אדמת הקודש, יהיה שלום בחילם ושלוה בארמנותם.

נחום שלמה פרלאוו
חתנא דבי נשיאה כ"ק האדמו"ר הרב הצדיק זצ"ל מקוזניץ

(אגרת עם פתיחת בית המדרש דקוזניץ בתל אביב, מוריה, ל, גליון י-יב, תשרי תשע"א, עמו' נ)


רבי נחום שלמה פרלוב (פערלאוו) הי"ד, בנו הבכור של האדמו"ר רבי משה מסטולין הי"ד, ודור שביעי למגיד מקוז'ניץ. בשנת תרצ"ז נשא לאשה את מרת פערל יהודית בת האדמו"ר רבי אשר אלימלך הופשטיין מקוז'יניץ-לובלין (אחיו של האדמו"ר רבי אהרן יחיאל הופשטיין הי"ד). עוד לפני החתונה נפטר חותנו, רב אשר אלימלך, בב' באלול תרצ"ו, בשעת ניתוח שנערך לו בעיר פריז. לאחר כחמישה חודשים, בח' בטבת תרצ"ז התקיימה החתונה ורבי נחום שלמה מילא את מקום חותנו באדמו"רות קוז'ניץ. בניסן תרצ"ז ייסד רבי נחום שלמה בוורשה את הישיבה הגדולה 'כתר אלימלך',  שנקראה על שם חותנו, ועמד בראשה. אל הישיבה הגיעו בחורים מחסידי פולין. באותה שנה פנה לר' נפתלי קירשנבום, מייסד בית החסידים בתל-אביב על שם הצדיקים מקוזניץ', וביקש שיכתוב ספר תורה מיוחד על שמם.

רבי נחום שלמה הצטיין מילדותו בכישרונות נדירים: עילוי בעל שכל ישר, ומתמיד לימוד התורה. הוא נודע כתלמיד חכם מובהק, בקי וחריף, בעל השכלה כללית רחבה במקצועות חיוניים, בעל יכולת כתיבה שנונה ועסקן נמרץ. כבר בהיותו כבן חמש עשרה, הוא החל לפרסם מאמרים ספרותיים ופובלציסטים בעיתונות החרדית בפולין, בשם העט 'פ. חושן' (כגון: מאמר בכתב העת "דאס ווארט', וילנה תרצ"ב, 28.08.1932: תפארת בחורים וועלט; 'דאס ווארט', וילנה תרצ"ג, 21.07.1933: דער אלארם-סיגנאל; 'אונזער גייסט', ג, חוברת 9, תמוז תרצ"ב, עמו' כו: וואס האט תפארת בחורים געשאפען אויף די קרעסען?; 'אונזער גייסט', תפארת בחורים: די קאנפערענץ, איהרע רעזולטאטען אוט פערספעקטיווען; 'ארטאראקסישע יוגענד בלעטער', מס' 33, ורשה, אלול תרצ"ב: די צא"י בעוועגונג אויף די קרעסען).

הוא נמנה על ראשי תנועת 'תפארת בחורים' הבלתי מפלגתית, שנועדה לארגן את הנערים המבוגרים והאברכים במסגרת תורנית דתית להמשיך בלימודי תורה והלכה. רבי נחום שלמה היה חבר הנהלת הסניף הראשון של התנועה, שנוסדה בשנת תרפ"ז בעיר פינסק בעידודו ובהשתתפותו של רב העיר הגאון הרב אהרן וואלקין הי"ד. בחשוון תרצ"ג, היה רבי נחום שלמה ממארגני כנס של 'תפארת בחורים' בעיר ברנוביץ, בה השתתפו אדמו"רים, רבנים וראשי ישיבות.

רבי נחום שלמה היה גם מראשי המנהיגים הצעירים של 'אגודת ישראל'.בשנת תרצ"ח הוא נבחר לעמוד בנשיאות הוועידה הכלל ארצית של 'צעירי אגודת ישראל' בפולין. לאחר הוועידה הוא כתב ופרסם את הדו"ח המלא של הוועידה. הוא נבחר בוועידת 'אגודת ישראל' בוורשה כחבר הועד הפועל של אגודת ישראל' בפולין, ופעל להפצת תורה בשכבות רחבות, ובהכשרה לעליה לארץ ישראל ולבניינה ברוח התורה.

רבי נחום שלמה אמר בשם סבו:  'אם אדם רוצה רק עולם הזה ,הרי זה מהדברים הקלים. אם הוא רוצה ועמל להשיג עולם הבא, גם זה לא כל כך קשה. לעבוד על שניהם יחד ולהשיגם, זהו דבר קשה ביותר. אנו קבלנו על עצמנו את שניהם יחד'.

בחודש כסלו ת"ש לאחר שהגרמנים כבשו את ורשה עבר רבי נחום שלמה עם בני ממשפחתו ללובלין והתאחסנו בבית החסיד ר' לייבוש שוחט. מפחד ומחשש שיתפסו לעבודת פרך, נמנעו לצאת מהבית. אחד מחסידיו הסתכן ויצא מסטולין, שהייתה תחת הכיבוש הסובייטי, הסתנן לשטח הכיבוש הגרמני והגיע ללובלין, על מנת להביא את הרבי נחום שלמה, רעייתו ובתם הקטנה, שרה גיטעלע, כשהם מוסתרים בתוך עגלת דואר. הם הצליחו לעבור מחסום של אנשי גיסטפו שלקחו מהם את כל כספם, נתנו להם לעבור והתחילו לירות לעברם בחושך. כשהגיעו לצד הרוסי, נאסרו על ידי שומרים רוסים וכמעט הוסגרו בחזרה לגרמנים. לבסוף הם שוחררו, הגיעו לבריסק ולקחו רכבת לסטולין. הם הגיעו לבית אביו של רבי נחום שלמה, רבי משה, בחנוכה ת"ש. כעבור כשנה וחצי נכבשה סטולין על ידי הנאצים, שהחלו בהשמדת היהודים.

יהודי סטולין הוכנסו לגטו. בכ"ט באלול תש"ב, חיסלו הנאצים את גטו סטולין, ונהרגו עקה"ש גם רבי נחום שלמה עם בני משפחתו ובכל בית אביו בסטולין. הי"ד.

מרת בתיה קמפינסקי-ליברמאן העידה יום לפני הטבח ההוא פגשה את רבי משה'לה ובני ביתו באמצע הלילה בגטו סטולין:

לעולם לא אשכח לילה זה. בגיטו כולו שררה אימה וחשכה משמרות ס.ס. ושוטרים אוקראינים הוצבו מסביב לגטו, ואיש לא יכול היה להימלט… אלפי היהודים התרוצצו כעכברים במלכודת. מאותו חלק של העיר שהיה מחוץ לגטו נשמעו ללא הפסק יריות. הלב נמס מפחד, הכל ידעו כי הסוף מתקרב. היללות בגיטו התרוממו עד לב השמים. היו יהודים שניסו להסתתר במקומות מחבוא, ביניהם גם אני ומשפחתי. לפני שנכנסנו למחבוא שלנו בסוכה, ניגשתי עם בעלי אל הרבי. היה זה לאחר חצות בחצר הרבי שררה אפלה. בחדר הקדמי מצאנו את הרבנית עם כלתה פרלה, ובכי איום בקע מחדר הרבי. הדלת הייתה פתוחה, ואנו נכנסנו שם מצאנו את הרבי ר' משהלה עומד עם בנו הבכור ר' נחום שלמה, ומספר יהודים כולם היו עטופים בטליתות. הרבי ניגש אל העמוד אמר וידוי עם כל הקהל, ואחר כך פרש ידיו לשמים וזעק: 'אבינו מלכנו חמול עלינו ועל טפינו' ופרץ בבכי תמרורים. יותר לא ראיתי את הרבי. בערב ראש השנה תש"ג (1942) בבוקר, הנצאים ימ"ש אספו את כל יהודי סטולין בכיכר בשוק והובילום לשחיטה.

באתר בית המכירות 'תפארת' ניתן לראות מכתב בכתב ידו של רבי נחום שלמה, משנת תרצ"ח, בו הוא מספר על הולדת בתו, על תהליך מינויו לרבה של קוזניץ', על המאמצים להביא להכרת השלטונות ברבנותו, על הקמת ישיבת 'כתר אלימלך' ועל השתתפותו ב'כנסיה הגדולה' של אגודת ישראל במארינבד בשנת תרצ"ז.

תולדותיו הובאו בקובץ 'כרם נחום שלמה' (אייר תשע"ו, בהוצאת כולל כרם נחום שלמה).

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת חוקת

טהרת פרה ופרשת קרח לימוד להתבטלות לגדולי ישראל[1]

בלבושי מרדכי לרב מרדכי וינקלר[2] זצ"ל (תורה ומועדים) כתב וזלה"ק:

פירש רש"י 'לעולם היא נקראת על שמך' וצריך ביאור הטעם בזה, ויבואר גם למה נסמכה פרשת פרה אדומה אחר פרשת קרח. דהנה אעפ"י שכל מצוות התורה נאמרו לנו ע"י משה רבינו ע"ה ששמעם מפי הגבורה, מ"מ אחר שכבר נתבאר לנו טעמי המצוה, נקל להבין שאכן זהו רצון ה', ושוב יש בידינו לקיים המצוה מפני שכך גזרה חכמתו יתברך שמו, אבל בחוקי התורה שאין אנו משיגין את טעמם, מנין לנו שזהו רצון ה', ועל כרחך מפני שנאמרו לנו ע"י משה רבינו, והוא מוחזק לשליח נאמן מן השמים, ונמצא שכל חק נעשה לעולם על דעתו של משה, ושפיר אמר לו הקב"ה לעולם היא נקראת על שמך, כיוון שהיא חק בלי טעם.

ולפי זה יובן היטב למה נאמרה פרשת פרה אדומה אחר פרשת קרח, כי הרי פיקח היה ומטועני הארון, וסבר שגם הוא יכול לעמוד בראש העם ולהיות מנהיגם, והגם שלא נעלם ממנו שמשה רבינו ע"ה מוחזק וראוי להיות שליח המקום, מכל מקום חשב דגם מי שאינו מוחזק ראוי לאותה איצטלא, ושוב אפשר שהוא יהיה המנהיג אעפ"י שאינו מוחזק, ולכן נסמכה פרשת פרה אדומה שהיא חק בלי טעם, כדי להשיב על דבריו ולהפריך טענתו דמוכרח שהמנהיג יהיה מוחזק. עכ"ל הלבושי מרדכי זצ"ל.

כפילות הטענות נגד פרה אדומה – כפילות זכויות לישראל

ברש"י ז"ל לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה. ויל"ד כפל הלשון מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, שהוא לכאורה כפל ענין במלות שונות…

תמונת הרב יעקב אלימלך פנט הי"ד

הרב יעקב אלימלך פנט הי"ד

בספר זכרון יעקב לרב יעקב אלימלך פענט[3] זצ"ל הי"ד מביא שאלה זו ועונה:

או"י [או יאמר] באופן אחר בהקדם דברי אאמו"ר זי"ע בכנסת יחזקאל פרשה דין ותמצית דבריו הקדושים, דבעבור ששומרים ישראל החוקים [כלומר שהם בלי טעם] נותן להם הקב"ה שפע טובה אפילו אינם ראויים [כלומר הטובה היא בלי טעם] לכך מדה כנגד מדה, ועל זה יחרה אף אומות העולם ומבקשים תחבולה שישראל יאמרו טעם גם על חוקים כדי שע"י זה יאבדו זכות הנ"ל, עיי"ש באורך. וממילא מיושב כפל הלשון. דהנה לפי זה כוונת אומות העולם שישראל יאמרו טעם מספיק על החוקים כי ע"י זה יוציאו מחשבתם הרעה על ישראל מכח אל הפועל, אבל השטן רוח אחרת עמו, כי תעודתו להיות מסית ומדיח ע"כ עיקר כונתו שלא ימצאו ישראל טעם לשבח על המצוה ואולי ע"י זה ימנע מלקיימה. וזהו 'לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל' כל אחד כפי  דעתו ומחשבתו, כלומר השטן שואל מה מצוה זאת מטהר או מטמא, וע"כ אין טעם מספיק. ואומות העולם אומרים 'מה טעם יש בה' אולי תוכלו למצוא טעם. ותשובה אחת לשניהם, גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה, כי הגזירה מהקב"ה ונקיים אותה אפילו אם לא נבין הטעם, ואתי שפיר בס"ד. עכ"ל הרב יעקב אלימלך פענט זצ"ל הי"ד.

חוקת התורה – חקיקת התורה באדם

זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לֵאמֹ֑ר …(במדבר י"ט ב')

הרב יהודה זאב ליבוביץ[4] זצ"ל בספרו אור לוי עה"ת מבאר בפרשתנו פסוק זה וזלה"ק:

ידוע מה שאמרו חז"ל (ערכין ט"ז ע"ב) תמה אני אם יש מוכיחים בדור, אם יאמר לך 'טול קיסם וכו' יאמר לו טול קורה'. היינו כמאמרם ז"ל (בבא מציעא ק"ז ע"ב) קשוט עצמך, ממילא יהיו דיבורים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. ולכן ענין חוקת מלשון חקיקה, לימוד וקיום מצוות התורה צריך להיות נחקק באיברים של אדם, שהן המה מצוות ולא תעשה, רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברים שבאדם, וכן שמירת לא נעשה כנגד הגידין.

ואיתא בחז"ל (פסחים ג' ע"ב) אמרו על רבי יהודה בן בתירה, אתה בנציבין ומצודתך פרוסה. הן הן הדברים שאדם מעורר ע" ההתנהגות שלו ומאיר מסביב. וזהו זאת חוקת התורה, שנזכה ללמוד לא ח"ו מן השפה ולחוץ, אלא שיהיו נחקק באיברים שלנו, שיהיה נבלע באיברים. עכ"ל הרב יהודה זאב ליבוביץ זצ"ל.

שירת השותק ורום מעלתו

בתורת הנפש לרב חיים אפרים זייצ'יק[5] זצ"ל בפרשתנו, מבאר ענין ההבטה בנחש הנחושת והרפואה מכך. יסוד דבריו כי חושי האדם נערכים בצורה ממוזגת שקולה, וכאשר אחד החושים פוחת תפקודו, הרי שחוש אחר יעלה על רמתו היסודית.

עפ"י יסוד טבעי זה מבאר בפרשתנו במאמר 'תמורת דבריך אורך מחשבתך'  וזלה"ק:

כשהלשון מתלטשת ומשתרבבת לדבר גבוהות וגדולות, ולהפיח כזבים ורעל הדיבה הממיתה, אזי מתמעט אצל אדם כזה כח השמיעה כח ריכוז המחשבה לקלוט שמועה טובה של אמת ותוכחת מוסר, בעקב שטף הגלים הזדונים של הדיבור המכלה המבעיר ומערער את יסודות האמונה והעידון האנושי, באה אטימת האזנים והתגוננות, נגד השפעת והאצלת הטוב המרפא…

ומה יקרו דברי בעל חובות הלבבות (שער הפרישות פרק ז'): ואתה בני ישימך אלקים, מאשר ישמעו ויאזינו יאזינו ויחשבו, ויחשבו וידעו, וידעו ויעשו [עכ"ל] והוא כשכח השמיעה מבוא אל ההאזנה והמחשבה, וכן מעורר הוא במקום אחר (שם שם פרק ה') ושים תמורת רוב דבריך – אורך מחשבתך, אבל אורך הדיבור והפטפוטים הבטלים וכל שכן האסורים והרעים, ממעטים המחשבה ומטמטמים את השמיעה.

לכן ציוה הקב"ה לעשות נחש נחושת 'והביט את נחש הנחושת וחי' (במדבר כ"א ט') שזה יהיה רפואה לכל בעלי הלשון לישראל שבמדבר ששרבבו את הלשון ודיברו ארוכות ותלונות בה' ובמשה עבדו, התאוננו והתקוננו [מלשון קינה] במקום שהיה להם לשמוח על כל הטוב שהכין להם הקב"ה, את המן, ואת הענן אשר גם האומות נשתוממו מרוב טוב וכבוד שהשפיע ה' יתברך לעמו הנבחר…

איש בעל נפש וחכם המטה אזנו והמרכז מחשבתו, הוא מסוגל לשאת את מדברותיו בעניני הנצחיות, וכל דבריו טהורים ומזוקקים נובעים ממקור ההכרה השתיקה והתשוקה האלקית. כי השתיקה בת התשוקה האלקית, היא היא שמזכה לפעמים את האדם דוקא לעשיית דברים קדושים ונשגבים.

[מעשה שהיה למחבר בימי נערותו בתחילת המצאת אזניות הרדיו]

מתאר הרב חיים אפרים זייציק זצ"ל, שבימי נעוריו נשלח ע"י רבו הרב אברהם יפה'ן זצ"ל לעיר ברנוביץ, בגלל דחיפות השליחות הוא נסע בקרון מחלקה ראשונה של החשובים והנגידים. והנה רואה במחלקה ברכבת שר משרי המלוכה יושב מעוטר באזניות רדיו, שהיו אז מהפיכה והמצאה חדשה לשמוע עפ"י גלי הרדיו שנתגלו. הנה הוא יושב מכונס בפינתו כולו ריכוז ושקט, על אזניו כרוכות האזניות וכשמאן דהוא פנה אליו בדיבור הוא כלל לא ענה. ניתן היה לחשוב כי האיש שוטה וחסר דעת, אך לא היא, ההיפך הנכון, האיש בגלל מעמדו הרם יכל לשמוע מהחדשות הנעשות במרחבי תבל, ומקולות מוזיקה ממרחקים נעלמים, ושתיקתו 'זוהי גבורתו וזהו דיבורו'.

ומכאן נמשיך בלשונו הקדושה: כדוגמת אותו שר המצוייד באזניות הרדיו, הוא האדם המוסרי הגבוה, ביחס לבני לוויתו סביבתו, 'בעל המחשבה' השותק ושקוע בעולמות הנצח, הוא הוא המדבר, וראוי לתואר העילאי הניתן לבן האדם, בתור היצירה האלקית העילאית ביותר, אשר בשם 'מדבר' יכונה. שמיעתו ושתיקתו ,הן הן דבריו, ומילולי השמיימי, 'טס' הוא האדם הזה בעולמות טמירים וגנוזים ונשגבים מבינתנו.

'מטייל' הוא בין מלאכים וקדושי עליון וסופג אל נפשו את זמרת י'ה, ורואה שם נפלאות וחדשות, עד כלות הנפש ומי ידמה לאיש השותק הזה הרואה ונוחל את שני עולמות של הנצח, וע"י שתיקה ששתק אהרן הכהן במיתת בניו, זכה שנתייחד לו הדיבור, ונתגלה לו אור חדש, דיבורי עליוני נעלם ונסתר, רק למקודשו ומקורביו…עיי"ש עוד בדבריו הנפלאים[6].

ביאור מסורה שלשה 'יֵֽאָמַ֔ר' בלימוד התורה

עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת ה' אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה (כ"א י"ד)

תמונת הרב צבי ישראל רוטנברג הי"ד

הרב צבי ישראל רוטנברג הי"ד

בספר אור מלא לאדמו"ר מקאסאן הרב ישראל צבי הלוי[7] זצ"ל הי"ד מביא מסורה ומפרשה וזלה"ק:

במסורה יֵֽאָמַ֔ר ג': הכא, ואידך עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר כְּנִמְרֹ֛ד גִּבּ֥וֹר צַ֖יִד [בראשית י' ט')], וּֽלֲצִיּ֨וֹן יֵאָמַ֗ר אִ֣ישׁ וְ֭אִישׁ יֻלַּד־בָּ֑הּ [תהלים פ"ז ה'].

עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר פירוש מיד כשאיש הישראלי פותח הספר לומר או ללמוד איזה דבר לרצון הבורא ברוך הוא, מיד יש לו מלחמות ה', שצריך לעמוד במלחמה העומדת כנגדו. ומפרש במסורה מאין זה בא המלחמה וזהו אמרו עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר כְּנִמְרֹ֛ד גִּבּ֥וֹר צַ֖יִד, היינו היצר הרע אשר בשם 'נמרד' יכונה הוא העומד לנגדו לערוך אתו מלחמה. אמנם הבא לטהר מסייעין אותו וסוף סוף יגבר את היצר הרע, וזהו אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה, כדדרשו בגמרא (קדושין ל' ע"ב) אהבה בסופה,  וּֽלֲצִיּ֨וֹן פירוש אותם המציינים עצמם בתורה ועבודה (ודרשו כן בגמרא ברכות (ח' ע"א) אֹהֵ֣ב ה' שַׁעֲרֵ֣י צִיּ֑וֹן מִ֝כֹּ֗ל מִשְׁכְּנ֥וֹת יַעֲקֹֽב (תהלים פ"ז ב') שערים המצויינים בהלכה[8] להם יֵאָמַ֗ר אִ֣ישׁ וְ֭אִישׁ יֻלַּד־בָּ֑הּ שהם מולידים את עצמם, וע"ד [ועל דרך] מה שכתבו בספר הקדוש נועם מגדים פרשת נח…ע"ש. והנצרך לעניננו ז"ל אמרם ז"ל בילקוט בחקותי ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם, מעלה אני עליכם כאילו עשיתם את עצמכם, וטעם הדבר עפ"י אומרם ז"ל כל המלמד את בן חברו תורה – כאילו ילדו, מטעם שהוא מכניס בתוכו עיקר החיות תורה ומצוות, ולפי זה כמו כן הלומד תורה לעצמו ומשמרה, הרי זה מוליד את עצמו וכו' עכ"ל. וזהו אִ֣ישׁ וְ֭אִישׁ יֻלַּד־בָּ֑הּ – יולד את עצמו. עכ"ל הרב ישראל צבי הלוי זצ"ל הי"ד בספרו אור גדול.

לשון עתיד בשירה ללמדנו כי יתכן תהיה הבנה לאחר הסתרה

אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ (כ"א י"ז)

תמונת הרב יהודה ליב רוזנר הי"ד

הרב יהודה ליב רוזנר הי"ד

הרב יהודה סגל רוזנר[9] זצ"ל הי"ד אב"ד סקעלהיד בספר אמרי יהודה בפרשתנו ביאר וזלה"ק:

הנה בשירת הים הקשו חכמינו ז"ל (מובא ברש"י) מדוע נאמר 'ישיר' בלשון עתיד, וזה קשה גם כאן. ונ"ל דהנה מבואר בגמרא (ברכות נ"ד ע"ב)  ענין הנס שנתגלה ע"י הבאר ההרוגים בין שני ההרים, עיי"ש, ועל זה אמרו שירה. וכן בעתיד אין בעל הנס מכיר בנסו (נדה ל"א ע"א) רק אח"כ יראה מה שהיה מהנס, ואיזה טובה היה זה לו למפרע מה שלא הבין בשעת מעשה, מעשה ה' כי נורא הוא, וכמובא המעשה בגמרא (שם) באחד שרצה ליסע בספינה וישב לו קוץ ברגליו וכו', לימים שמע שטבעה ספינה, התחיל מודה ומשבח וכו'[10], ומובן אז ישיר ישראל את השירה הזאת, כי גם לעתיד יהיה כשירה הזאת. עכ"ל הרב יהודה סגל רוזנר זצ"ל הי"ד.

ביאור ענין סמיכות מיתת מרים לפרה אדומה

וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם (כ' א')

תמונת הרב קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד

הרב קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד

האדמו"ר רבי קלונמוס קלמיש שפירא בעהמ"ח חובות התלמידים בספר שגליונותיו נמצאו לאחר השואה נקראו בשם אש קודש כותב פרשתנו (מאמרי שנת תש"א) כותב וזלה"ק:

לפירוש רש"י[11] הרי זה כאילו נכתב על פי ה', כי מלכות פה כמ"ש ב'פתח אליהו'  (תקוני זהר י"ז ע"א) וכן פירש רש"י למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת. ולמה נסמכה דוקא לכפרה של פרה ולא לשאר קרבנות המכפרות כגון חטאת, אשם וכו'. אבל טעם הפרה היא תבוא אמו ותקנח כמ"ש רש"י, וצ"ל [וצריך לומר] וכי הפרה אמו של העגל הלז היתה…אבל להנ"ל הרמז בכך ש'לכך נסמכה מיתת מרים לפרה, מפני שנשים רחמניות, והיתה כאם גם למי שאינו בנה, וגם בפטירתה עומדת במרום כאם רחמניה ומעוררת רחמים בעד כל ישראל, גם למי שאינו בנה, כמו שהפרה מקנחת ומכפרת להעגל אעפ"י שאינו בנה.

טעם פגום באוכֶל – מצריך בדיקת האוכֵל

וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹקים וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֨וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל (כ"א ה')

בקול מנחם עה"ת (ח"ו מהדורה תליתאה) כתב האדמו"ר מקאליב הרב מנחם מנדל טאוב[12] זצ"ל וזלה"ק: דבר תמוה הוא מזון שהתורה מעידה עליו (שמות ט"ז ל"א) וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ איך נהפך להם לרועץ עד שיכנו אותו בשם 'קלוקל'?

ובס"ד ידוע הוא שבזמן שהאדם לא מרגיש בטוב, אפילו המאכלים הכי טעימים מוצא בהם טעם של מרירות ונותן בהם דופי, ותולה החסרון בהם, אבל אלה שעומדים סביבו יודעים שהליקוי תלוי בו ולא באוכל.המן הוא ענין של מזון רוחני, וכמו שאמרו חז"ל [יומא ע"ה ע"ב על הכתוב (תהלים ע"ח כ"ה)] לחם אבירים אכל איש, לחם שמלאכי השרת נזונין ממנו [ע"כ הגמרא]. וכל עוד שישראל היו בדרגה גבוהה, והיו בריאים ושלמים בנפשם מבחינה רוחנית, היו נאים לו ויאה להם. מה שאין כן שירדו ממעלתם הקודמת ותפסו אומנתו של נחש ונכשלו בחטא של לשון הרע, הרי טבעי הוא שלקו באותו עונש עצמו של הנחש, 'שכל מה שאוכל, טועם טעם עפר' ולכן אמרו נפשנו קצה בלחם הקלוקל, כי באמת נדמה להם לקלוקל מאחר ולא מתאימים לו יותר…עכ"ל הקול מנחם לרב מנחם טאוב זצ"ל.

חפירת באר התורה המחוייבת בכל מצב תנביע מים חיים

בְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִ֗ים כָּר֙וּהָ֙ נְדִיבֵ֣י הָעָ֔ם בִּמְחֹקֵ֖ק בְּמִשְׁעֲנֹתָ֑ם (כ"א י"ח)

בכתבי רבי משה מידנר[13] (נערך עפ"י כתביו) פרשתנו כתב וזלה"ק: מובא מהאר"י ז"ל (ע"ח ל"ב פ"ז) באר חפרוה שרים כרוה – ר"ת בחש"ך. היינו בשעה שחשך לאדם ואינו מרגיש שום תענוג בעבודתו, אעפי"כ צריך לחפור הבאר, היינו לעסוק בעבודת ה'. מחוקק נקרא משה, כי כמו שעושים חקיקה ורשימה באבן, כן היה חוקק להם אפילו בעת שהיה להם לב אבן, והשפיע להם יראה ואהבה לה' יתברך שהיה צדיק גדול. עכ"ל הרב משה מידנר זצוק"ל.

נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א  052-6514000 Ybarkai6@gmail.com


[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל ללא זש"ק.
בי' בתמוז יחול יום האזכרה של הורי אבי ז"ל, סבי ר' טוביה ב"ר יהודה הי"ד וסבתי שרה בת ר' יעקב זאב הי"ד, ושל בתם דודתי רחל בת ר' טוביה הי"ד, נספו במחנה ההשמדה אושויץ, תנצב"ה.

[2] הרב מרדכי לייב וינקלר (תר"ה-תרצ"ב) מגדולי רבני הונגריה בתקופה שלפני השואה, נחשב מעמודי ההוראה. למד אצל תלמידו של החת"ם סופר הרב יצחק אהרן לנדסברג זצ"ל, ושרשי תורתו ושיטתו של החת"ם סופר נקבעו באישיותו. תשובותיו בהלכה נכתבו בשו"ת לבושי מרדכי שיצא לאור עוד בחייו. בתשע"א יצאו מחדש כל חלקי השו"ת בד"כ. כמו"כ חידושיו למסכתות הש"ס נערכו אף הם מחדש.  נפטר בי"ז בתמוז תרצ"ב. היתה לו בת יחידה שהתחתנה עם הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל שלימים נעשה רבה של העדה החרדית בירושלים, אך ממנה לא נולדו ילדים, [הרב דושינסקי נישא בשנית ומזווג זה נולד בן יחיד] וזכרו בעולם זוהי תורתו. ופטירתו סמוך לשואה, לכן הבאתי מדבריו בחיבור זה.

הספר לבושי מרדכי עה"ת ומועדים בשני כרכים יצא לראשונה מכת"י ע"י הרב יצחק פנחס פריינד (ברוקלין תשע"ט)

[3] הספר זכרון יעקב מאת האדמו"ר הרב יעקב אלימלך פאנעט זצוק"ל הי"ד, נינו של המראה יחזקאל (תקופת החת"ם סופר זיע"א), שימש באדמורות בעיר דעש כשלשים וחמש שנה. הובל אל המוקד עם כל משפחתו והוצא להריגה בי"ח בסיון תש"ד.
כתבים אלו הוצאו ע"י תלמידו דב שפיצר זצ"ל בברוקלין תשי"ג. בדברי פתיחתו מביא מרגלית נאה ששמע מהאדמו"ר רבי ישכר דב מבעלזא זיע"א לפרש דברי (הגמרא) [חז"ל ספרי עקב מ"ז] תחיית המתים מן התורה מנין? שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם, הכונה דע"י שלומדים עם הבנים ותלמידים, נחשב כמו חי, והיינו תחיית המתים – מן התורה, כלומר ע"י התורה. וסיים הקרא כימי השמים על הארץ, דבימים שהוא כבר מתלונן בגנזי מרומים, בשמים ממעל, כאילו הוא על הארץ בין החיים.

[4] הרב יהודה זאב ליבוביץ זצ"ל (אלול תרפ"ב- כ"ז באלול תש"ע) גבול הונגריה, למד אצל הרב יהודה סגל רוזנר (אמרי יהודה) הרב מסקעלהיד וכן אצל הרבי מסעטמר הרב יואל טייטלבוים זצ"ל. בשואה איבד את משפחתו. אירס אשה אך לא זכה לשאתה והיא נספתה בשואה, כמו"כ הוריו ואחיותיו נספו ביום כ"ח באייר תש"ד. הוא שרד את אימי השואה עלה לארץ ישראל התגורר בתל אביב עד לשנותיו האחרונות שעבר לבני ברק. ברח מכבוד ומכסף היה נחשב כצדיק גדול ונסתר. היה בקשר עם האדמו"ר מבעלז רבי אהרן רוקח, וכן עם הרבי מצאנז הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל (שו"ת דברי יציב, תולדותיו נחרטו בלפיד האש). כתב ספרים רבים וביקש שאלו יהיו הזכרון לנשמתו.
ספר זה שנערך מכתביו יצא לאור לראשונה באלול תשפ"א. בשם הספר רמוז שמו ושם אביו :יהודה זאב בן יחיאל צבי בגימטריה או"ר לו"י. כמו"כ נערך בחייו ספר מתורותיו של אביו הרב יחיאל צבי ליבוביץ זצ"ל הי"ד וסיפורים על צדיקים עמם היה קשור עד העלותו בסערה השמיימה יזל מים מדליו – כך ביקש הרב יהודה זאב ליבוביץ לקרוא לספר (יצא לאור בני ברק תש"ס הוצאה פרטית).
בין הדברים המיוחדים שאפיינו אותו היתה בריחתו מכל סממן של מחלוקת. ומדברי צוואתו: לרחם, לוותר ולעזור והעיקר לא לצעוק על שום בר ישראל…תולדותיו ומעשיו המופלאים נחרטו בספר בסתר עליון (בני ברק תש"פ). בו מסופרים גרגרים מועטים מאשר עבר עליו בימי האימה ובמחנה ההשמדה אושויץ בו שהה.

[5] הרב חיים אפרים זייציק זצ"ל מגדולי בעלי המוסר בדור האחרון, שזכה לינק מאילנות הגבוהים ביותר בעולם המוסר בישיבות נובהרדוק (ביניהם הרב אברהם יפהן זצ"ל), הוגלה לסיביר שם היה בסכנת חיים מתמדת, זכה להנצל לעלות לארץ ישראל לימד בישיבות 'תפארת ישראל' בחיפה וכן בירושלים עיה"ק, בה קבע מקום משכנו עד הסתלקותו. כתב ספרי מוסר רבים בביאור פרשיות התורה, המועדים, הפטרות, סדור התפילה (ד"כ) ועוד. כולם בעמקות ובלשון פיוטית ועשירה עד למאוד. כך כתב בריש ספרו אור הנפש ח"ב:
בחסל סידור ספרי זה אפרוש כפי לשמים ובלב ספוג רגשי הודיה והכנעה אברך את ה' על אשר הביאני עד הלום, הוציאני ממסגר ומאפילה לאורה ודרור ועוד הואיל להעניק אותי מאוצרו הטוב…ולקדש שמו יתברך בפרי הגיגי ועשתונותי, ונשאתי בחובי כשביב גחלת עוממות בחתחתי ההרפתאות והנסיונות בתקופת הזעם והשואה של השנים האחרונות….
ידי אשר כרתו עצי יער במדבריות נעזבים ושוממים, חצבו בורות בטיט היון במקומות שאיה צלמות וצמאון, מי מילל שאלו הידים הנוקשות והמצומקות תהיינה עוד מסוגלות לכתוב ולרשום חסדי ה' ונפלאותיו, למען ספר לדור אחרון. לבי זה ששבע ביום התפלץ ונמוג מפחד ונגזר לגזרים מאימת הרשעים האכזרים שהתעללו בנו, מי מילל שלב זה יכון ויתעודד להתרונן ולהשמיע צלילי לחן רינה והודיה לה' יתברך?!…
הבה נפרסם ונגלה לעין כל את יפעת וזיו נשמתינו, זמרה ננעים וקול נרים בתהלות ותשבחות ובמפעלים העצומים לכבוד ה' יתברך ותורתו הקדושה, נחדש נא את חיינו בדרכי התורה והמוסר, נקדש נא את ימינו ולילותנו לכבוד שמים…עכ"ל הרב זייציק זצ"ל. (ראה עוד בספר מפיהם של רבותינו עמ' 223-246 מאמרו 'המוסר היכן הוא')

[6] בספר בשדה הראי"ה למ"ר הרב משה צבי נריה זצ"ל בפרק על ה'נזיר' רבי דוד כהן זצ"ל, מביא דבריו של הרב אריה לוין זצ"ל שסיפר: משחר ילדותי אהבתי לשבת לפני חכמים ולהאזין לדבריהם. בין אם הבינותי מה שהם אומרים ובין אם לא הבינותי, כי פשוט נהניתי לשמוע את קול שיחתם. אך הנאה מיוחדת ותענוג מיוחד לי, עת הייתי יושב על יד ר' דוד כהן, והאזנתי לקול שתיקתו. היה זה איזה קול סודי מסתורי, קול מרומם קול של שירה עילאית היה בוקע ועולה מתוך שתיקתו. (והפנה ל'נתיב השתיקה' למהר"ל).

[7] הרב ישראל צבי הלוי רוטנברג (חוהמ"ס תר"ן-נספה ג' בסיון תש"ד) נין ונכד לעטרת צבי מזידיטשוב. בתיאור תולדותיו בהקדמת הספר מתוארים מעשיו מאז עלה לכס הרבנות לאחר פטירת אביו בתר"פ. בין דבריו: בליל שבת קודש ישא מדברותיו על דרך החסידות, כדבש מתוקות, מלא יראת ה', וביומא דשבתא מסר לן אורייתא על דרך דרוש ורמז, והיה כמין חומר, ובסעודה שלישית עת רעוא דרעווין היה על דרך פרד"ס עמיקא וטמירא יורדים חדרי בטן…
היה יושב ומנגן שירות ותשבחות כנראה עפ"י דברי העטרת צבי (פרשת ויחי) כשהדינין מתגברים והעצבות גובר אז להמתיק הדינין…צריך להמשיך המתקה בקול שיר בנימי הכנור בי"ג מיכלין דרמי…ועד היום מעידין אנשים שהיו בשולחנותיו הקדושים שהזמירות והנגונים היו יוצאים מגדר אנושי ושהיה מזמר ומתפלל למעלה מגדר אנושי. וכל זאת למרות יסורים רבים שעבר בחייו בפטירת שתי נשיו וחלק מילדיו. לבסוף בשואה נספה, ודברי התורה בספר הם זכרו בעולם.
לא כתב בעצמו את דברי תורתו, אלא תלמידיו כתבום וכשנודע לו, התבונן בהם ונתן הסכמתו להם, אמנם הכתבים עברו (לאחר השואה) בקורתו של אחד מגדולי תלמידו הרב יואל צבי ראטה זצ"ל שלאחר המלחמה הגיע לברוקלין. שם הספר נקרא אור מלא ע"י המחבר עצמו הרב ישראל צבי זצ"ל והוא גימטריה של שמו ישראל צבי או"ר במילואו כלומר אל"ף וי"ו רי"ש.
בספר שנדפס לראשונה בברוקלין תשט"ז (מהדורה שלישית תשס"ח ממנה נערכו הדברים) שלשה חלקים, אור מלא של הרב ישראל צבי נחלק לשנים לתורה ולמועדים, החלק השלישי בני שלשים דרשות לשבת הגדול, שבת שובה, וימים נוראים, מאביו של המחבר הרב יוסף רוטנברג. במהדורה זו השלישית מובאות גם ההקדמות לשתי ההוצאות הראשונות, שבכל אחת מהן דברים המעוררים נפש היהודי. בדברי הסיום ההקדמה האחרונה כתב המו"ל משארי משפחתו של המחבר: אם רצוננו להיות מתלמידיו של רבנו צריכין להתרגל לקבל באהבה כל מה שעובר על האדם ולהתקרב ולהתדבק עצמנו יותר ויותר להקב"ה ולהתפלל אליו להוושע בכל משאלות לבנו לטובה ועי"ז יושפע שפע רב בכל העולמות וגם עלינו עדי נזכה להתגלות כבוד שמים וכבודו עלינו יזרח…

[8] ברכות ח' ע"א: אמר רב חסדא מאי דכתיב (תהלים פז) אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב. אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות.

[9] הרב יהודה סג"ל רוזנר מסעקלהיד שברומניה (תרל"ז-ו' בסיון שבועות תש"ד) נכד של הרב דוד דייטש בעהמ"ח אהל דוד. אביו הרב מאיר יששכר בער זצ"ל שהיה גדול בתורה ביראה ובמעשים טובים, הוא אשר גדלו ולימדו בשנותיו הצעירות ולמעשה עד הקמתו את ביתו כפי שכותב בעצמו בתחילת ספרו אמרי יהודה על סוגיות הש"ס. כבר בילדותו כשעסק בתורה ולא הבין כראוי סוגיה מסוימת, היה מתחנן בדמעות שה' יתברך יאיר עיניו בתורתו. בהיותו כבן י"ד שנים אמר שיעור לפני תלמידים בישיבה. היה מפליג במעלת המחדש חידושים בתורה וכתב בתחילת ספרו שמלבד החיוב על כל אדם מישראל להוציא לאור חלקי תורתו השייכים לנפשו כמובא בספרים בנגלה ובזהר הקדוש, הרי שיש ללמוד את ההלכות ממקורם בשרשם, לכן כותב בהקדמתו 'נתתי אל לבי בכל הלכה אשר שרשיו מרובים, להתבונן בטעמן ונימוקן של הראשונים והפוסקים ממקורם בש"ס וליתן מעט תבלין משלי…יראתו שקדמה לחכמתו באה לידי ביטוי בעבודת הלב זהי תפלה, בה היה מתפלל בכסופין וגעגועין כתנוק המתחטא לפני אביו. ביחוד ארך אצלו זמן קריאת שמע. ספירת העומר וברכתה, היה אומר בקול שאגה.
ממקום מושבו בעיר סעקלהיד הריץ תשובות לשאלות שנשאל. בניו של הדברי חיים מצאנז זי"ע פארוהו ושבחוהו עד  למאוד (האדמו"רים האחים רבי שלום אליעזר מראצפערט, ורבי ישעיהל'ה מטעשחוב, שנים זכר צדיקים לברכה הי"ד). כן נכנס ללקוט מפירות הפרד"ס המתוקים ונסתרים בעסקו בתורת הרשב"י וכתבי האריז"ל. אור שמשו זרח על פני תבל  עד שעלה האשמדאי הגרמני ימ"ש, וביום הראשון של שבועות ו' בסיון תש"ד עלתה נשמתו בסערה יחד עם אשתו ושבעת ילדיו הי"ד.
השאיר ספר חידושיו על סוגיות הש"ס שהספיק להדפיס בחייו (תרפ"ח), סוגיות עמוקות ביניהן: בעניני ביטול ותערובות, אין מבטלין איסור לכתחילה, וכן כתב בהרחבה בסוגיית מצות מכונה ומצות מצוה, והלך וחיזק יתדותיו של האדמו"ר מצאנז הדברי חיים זיע"א שיצא נגד כשרותן כידוע בחוגי החסידים בעיקר. ספר שהכין 'בחינת ישראל' שהוא לקוט וקצור מכמה מאות ספרים של תלמידי ותלמידי תלמידים של הבעש"ט זיע"א אך הוא כנראה עלה למרומים יחד עם מחברו, מעט גרגרים ממנו נדפסו בספרו למסכת אבות. חידושיו עה"ת הם משיירי קונטרסים של חיבורו כנדפס בשער: נדפס מעצם כתב יד קדשו אוד מוצל מאש, בדרך נס והובא לארץ הקודש בשנת תש"ל… וכן דרשותיו למועדים שיצאו בשני כרכים לראשונה בתשל"ה ובשנית בההדרה חדשה בתשס"ה.
תולדותיו שנכתבו בגליון זה נערכו עפ"י הקדמת הספר דרשות רבינו האמרי יהודה מסעקלהיד ימים נוראים וסוכות (בו דרשות גם משנות של תמרות עשן ואש בשואה).

סיפורו של ספר: נסתבב ובזכות חברי הטוב הרב צבי פישר שליט"א הגיע עותק לא מוכר ויחודי זה אלי באישון לילה. בהמשך השגחה גלויה, באותו שבוע עת בקרתי בבית בתי צופיה וישראל בארי בנוה יעקב בירושלים ראיתי בבית הכנסת חניכי הישיבות ספרים שהוצאו מה'אוצר' והועמדו למכירה לצבור, ביניהם היה הספר אמרי יהודה עה"ת ממנו נערכו הדברים לעיל. הספר נדפס בתשל"ג ע"י הרב אברהם יוסף חנוך קליינמן קרית אתא. (למיטב ידיעתי הספר לא נמצא כיום בחנויות הספרים)

[10] אביא בו מעשה שהיה לאבי מורי ז"ל לאחר השואה. בתקופה שהשתחרר ממחנה השמדה דכאו, הגיע לאיטליה ובאחד המקומות ששהה בהם, כשהגיע הזמן הצטרך לנסוע לעיר אחרת ומשם להפליג באניה לארץ ישראל. פעם ביום היה יוצא הרכב למקום הנמל. הרכב היה יוצא בד"כ כל בוקר בשעה עשר. אבי הגיע, ובד"כ היה דייקן באופיו, כשהגיע אמרו לו שהרכב הקדים יציאתו אותו יום. אבי ש'רגיל' באמונתו לאחר שנות הצלמוות והאימה הבלתי נתפסת של השואה, אמר 'כל מה דעביד קב"ה לטב עביד' והמשיך בסדר יומו הרגיל. בערב ניגש מפקד המקום לאבי, הניח ידו עליו ואמר, אל תצטער שלא נסעת, הרכב בדרכו עבר מעל גשר, הוא קרס הרכב נפל לתהום ואף אחד לא יצא חי ממנו…(היו לאבי עוד ספורי השגחה מופלאים אך לא זה המקום)

[11] רש"י זלה"ק: אף היא בנשיקה מתה ומפני מה לא נאמר בה על פי ה', שאינו דרך כבוד של מעלה.

[12] האדמור מקאליב הרב מנחם מנדל טאוב זצ"ל (תרפ"ד-כ"ג בניסן תשע"ט). אביו הרב יהודה יחיאל היה האדמור החמישי בשושלת קאליב (עיירה בטרנסילוניה סמיכות להונגריה). בתקופת השואה גורש למחנה ההשמדה אושויץ שם עבר את שיא התופת בהיותו נתון בביתן הנסויים הרפואיים הנוראים של ה'רופא' השטני. (בד"כ גם בסיורים במחנה ההשמדה לא ניתן להכנס לשם). לאחר השואה הגיע לשבדיה שם התאחד עם אשתו ומשם לארה"ב. בתשכ"ג הקים את קרית קאליב בישראל בראשון לציון, עלה ארצה ובתשכ"ו קבע מושבו בה. במשך חייו עבר בארץ בכמה מקומות, ביניהם הקים מוסדות בבני ברק, ובאחרונה בירושלים בשכון חב"ד עד להסתלקותו.
כתוצאה מהענויים שעבר במחנה ההשמדה, לא יכל להביא תולדות לעולם. עם זאת השקיע כל חייו להקמת זכרון לקדושי השואה, והמפורסם שבהם הקמת מפעל 'בר בי רב דחד יומא' בו מתכנסים ללימוד ביום אחד אנשים העוסקים לפרנסתם במשך הזמן, התחיל משנת תשל"ב. כמו"כ יזם עריכת אנציקלופדיה 'שמע ישראל' לזכר השואה.
מפעל נוסף שלו אמירת שמע ישראל בכנוסים גדולים אותם קיים. זאת לאחר שבימי השואה כשבאחת מהפעמים הרבות בהן היה על סף מות כפשוטו התכונן לומר 'שמע ישראל' ואז אמר בתפלה-קבלה לקב"ה: אם ישאר בחיים ידאג שלא רק הוא יהודי אחד יאמר 'שמע ישראל' אלא ידאג ויעסוק שיהודים רבים ככל האפשר יאמרו בקול 'שמע ישראל'.
ספרים הנושאים את השם קול מנחם, על התורה, וכן שו"ת ביאורים לתהלים ועוד. ההקדמות הנפלאות מעטרות את ספריו הביאו לכך שהוציאו 'ספר ההקדמות' כספר בפני עצמו.

[13] הרב משה מידנר (תר"כ-תר"צ) זלה"ה נכד של היסוד העבודה האדמו"ר אברהם מסלונים הראשון (חיבר גם חסד לאברהם, ביאור למכילתא בשם באר אברהם ועוד). נקרא 'משה' ע"ש הצדיק רבי משה מקוברין זיע"א. אצלו גדל ולמד עד היותו בן כ"ד. בשנים הראשונות לאחר נשואיו התגורר בכפר מידנא סמוך לבריסק, אח"כ עבר לבריסק והתחבב מאוד על ר' חיים מבריסק זצ"ל, קיבל הרבה מדרכו בלימוד. בשנת תרע"ח לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר להתגורר בברנוביץ (מקום רבנותו של הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד) שם היה מקום התכנסות גדול של חסידי סלונים. הקים את הישיבה 'תורת חסד' עם האדמורים האחים מוהרי"ל ומוהר"א. הישיבה שמשה כעוגן הצלה רוחנית באותם ימים קשים של מהפכות ותהפוכות בעיקר בדור הצעיר. בכ"ג במרחשון תר"ץ נפטר. בנו יחידו רבי אברהם עם ילדיו נרצחו על קדוש ה' ולא נותר ממשפחתו זכר. (פרטי תולדותיו נוספים בספר מרביצי תורה מעולם החסידות ח"ג).
אמרותיו ותורותיו אשר יצאו מלב יוקד אש טהרת קודש, כונסו לראשונה בספר זה שיצא לאור בירושלים תשע"ח. לפני כן התבדרו שמועותיו בספריהם של אדמורי סלונים, ובדורנו במיוחד בכרכי הנתיבות שלום.

'ונפשי בשאלתי' – זעקת הרב דוד יהודה הלוי פולק הי"ד לסייע לו ולמשפחתו

תמונת הרב דוד יהודה פולק הי"ד

לכבוד רום מנהלי ומנהגי החברת 'עזרת תורה' בעיר ניו יארק יצ"ו הי"ו, שלום וברכה!

אחרי אשר אביע ברכתי העמוקה מני לב ביותרת הכבו"ד לרום מעלתם איש איש לפי […] ארהיב עוז בנפשי לגשת בבקשתי את פני כבודם לשחר, היותי נודע השתדלותם להיות [לעזר לו]מדי תורה אשר תורתם אומנתם ומוכרחים לנדוד למרחקים מפני כובד הגלות  – לאח"יעזר למו […] ולמחזיק בידם  לבוא לידי פרנסה הגונה לסבב לתת משרת הרבנות על שכמם, והיותי גם [אני] כאחד מהם יושב בחבל הדאגות מסוכן, מבלי נטות ימין ושמאל מרוע מצב הפוליטי, ובאפס כל […] וטוב, בדרך הטבע, בראותנו, בעוונותינו הרבים, כל יום ויום קללתו מרובה משל חבירו, אמרתי אני אפנה בבקשתי אל רום מעלתם הי"ו אולי יש שם איזה קהלה נאה וחסודה מן היראים וחרדים […] ד' באמת, אשר בקשו למו רב ומורה ויתנו עיניהם בי!
והנה אערוך פה הדברים בקיצור, אשר ראויים לידע ממני וממהותי. בן אני לאבי הרב [הגא]ון החסיד המפורסם מוה"ר ישעי' פאללאק שליט"א אב"ד דק"ק וונדבערט ולזוגתו הרבנית החשובה תחי', [בת] הגאון הגדול המפורסם רבן של ישראל מוה"ר יודא גרינפעלד זצ"ל אב"ד דק"ק סעמיהל יצ"ו, וחתן הגאון המפורסם בצדקתו מוה"ר בן ציון סנידערס שליט"א אב"ד דק"ק פה עירנו יצ"ו.
מבחר ימי נעורי למדתי [ביש]יבות גדולות והוסמכתי להוראה מפי גדולי דורנו. זה שלושים שנה אנכי היום וזה ארבעה שנים [אני] משמש לטובה בתור רב ומגיד ומורה הוראה לקהל חרדים פה עירנו בביהכ"נ הנקרא 'ביהכ"נ גראס' [ואני] מבורך לפי עדות מכיריי – בכשרונות רבות ונעלות הנוגעים לעסק הרבנות, כי שאבתי ממעיני [ח]כמה בתורת ד' והשיגה ידי ומצאתי יותר מכדי מדתי לפי ערך שנותי, נוסף על זה הנני דרשן מצוין [באו]פן יוצא מן הכלל, בעל תפלה הגון, בעל קורא מדקדק, בעל תוקע מסוים ומוהל מומחה. שלשה בנים קטנים [ט[ובים ונעימים יש לי ב"ה מזוגתי הרבנית הצנועה והמפורסמת בכשרון מעשיה תחי'.
אחרי כל זה הנני חותם מעין הפתיחה ונפשי בשאלתי לתת עינם עלי לטובה!

דברי הדורש שלומם הטוב ברגשי כבוד גדול.
פה ק"ק ראאב יצ"ו אשר בהונגריא המדינה י"ב בשבט תרצ"ט לפ"ק,
דוד יהודא פאללאק


הרב דוד יהודה פולק, היה תלמיד וחסיד הרבי מסטמאר, ובנו של הרב ישעיה פולק אב"ד וואדקערט. הוא נשא לאשה את מרת לאה בת הרב בנציון סנידרס הי"ד אב"ד ראאב ומרת פערל רבקה הי"ד בת הרב יהודה גרינפלד אב"ד סעמיהיי (אבי הגאון מהרש"ג).

הרבנית לאה הייתה מלומדת וציירת מוכשרת. הם גרו בראאב (דיאר \ ג'ור), משנת תרצ"ה כיהן כרב בית המדרש של ר' דניאל גרוס בעיר, שם ייסד הרב ישיבה של כעשרים בחורים מהעיר ומעיירות אחרות והעביר להם מידי יום שיעור.

תשובה אליו הובאה בספרו של הרב שמעון קרויס 'שתלי זתים', סי' ו.

בשנת תרצ"ט (1939) חיפש משרה רבנית בארה"ב, אך לא עלה הדבר בידו.
הרב ומשפחתו נהרגו על קידוש השם באושוויץ בי"ט בשבט תש"ד.

אחותה של הרבנית לאה, הרבנית פעסל, בעלה הרב יונתן הכהן שטרסר הי"ד, ושבעה מילדיהם נהרגו עקה"ש בכ"ג בסיון תש"ד.

כן נהרגו על קידוש השם קרובי הרב דוד יהודה פולק:

– אמו, מרת פערל רבקה נרצחה באושוויץ בי' בתמוז תש"ד.
– אחותו, מרת שרה ובעלה הרבני החסיד ר' משה קראניק ראש הקהל בקהילת זאנטא, וילדיהם: אסתר, לאה, שמעון, מרדכי יהודה, שמואל וחנניה יו"ט ליפא (נהרגה בז' סיון תש"ד).
– אחותו, מרת טויבא, ובעלה הרב חנניה יו"ט ליפא קאהן מסעמיהאלי (נהרגה בכ"ה בניסן תש"ד)
– אחותו, מרת אסתר חוה (נהרגה בי' בתמוז תש"ד).

אשת אחיו, הרב שלמה יו"ט ליפא פולק אב"ד לאנדסברג (מזיווג ראשון), מרת זעלדא בת הרב צבי הכהן אב"ד דערעטשקא, נספתה עם ילדיהם יהונתן בנימין וחיים ישעיהו בח' בתמוז תש"ד.
הי"ד.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת קרח

ביאור לשוני שתוכנו פנימי מוסרי[1]

הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵי֖נוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר (במדבר ט"ז י"ג).

תמונת הרב אריה צבי פרומר הי"ד

הרב אריה צבי פרומר הי"ד

בספר ארץ צבי עה"ת, לרב אריה צבי פרומר[2] זצ"ל הי"ד כתב בפרשתנו וזלה"ק:

קשה, דבכל מקום מזכיר המקור קודם הפעולה, כמו ידוע תדע, שמוע תשמעו, וכן בכמה מקומות. וכאן כתב הפעולה קודם המקור.

נלע"ד דמה שכתוב המקור קודם הפעולה, להורות שכל פעולת האדם אינה מכוחו ועוצם ידו, רק הכל הוא כח אלקי ממעל, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה (חולין ז' ע"ב). וכן כל  תנועה קלה שבאדם הכל היא בהשגחה פרטית, וע"כ המקור קודם להפעולה, להורות כי כל פעולה קדם לה מקור העליון מה' יתברך המהווה כל ההויות, והוא קודם בהכרח אל הפעולה, כידוע מחכמי ההגיון, כי יש קדימה בהכרח, והיא קדימת עילה לעלול, ע"כ ככתוב בכל מקום המקור קודם שם הפעולה.

ובטח תבין למה אין רגיל סגנון לשון כזה רק בלשון הקודש: ידוע תדע, שמוע תשמע, אמור יאמר, היטב איטיב, ובשום לשון אחרת לא מצינו בסגנון זה לצרף המקור עם הפעולה, אך בלשון הקודש שעיקר הלשון מורה על פנימיות ושרש כל דבר למעלה, כמו שכתב השל"ה ז"ל בארוכה, דמטעם זה נקרא 'לשון הקודש'. ע"כ הוא מקשר פעולת האדם עם המקור, שרשה למעלה הוא ה' יתברך שרש כל המעשים. וע"כ כתוב תמיד המקור קודם שם  הפעולה, לרמז ולהורות כי לכל פעולה של האדם קדם לו מקור טהור מה' יתברך, רבון כל המעשים, מקור כל הפעולות, ובלעדו אי אפשר לאדם לעשות תנועה קטנה או גדולה.

ולפי זה לא שייך לשון זה רק בדבר הרשות, או אפילו במצוה, דאפילו מצוה שאדם עושה הכל הוא בכח אלקי, כמבואר במדרש שמואל [ר' שמואל די אוזידא] סוף פרק ד' דאבות, ועיין תוספות יום טוב שם. ע"כ מצינו גם במצוה סגנון זה הלשון: הוכח תוכיח, הקם  תקים, עזב תעזב, השב תשיבם וככה רבות.

עוד י"ל דבמצוה אף דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג ע"ב) מ"מ עיקר סיבת עשיית האדם המצוה הוא רק מחמת שנצטוה, נמצא ה' יתברך הוא סיבת המעשה, ע"כ כתוב במצוה המקור קודם הפעולה.

אמנם בעבירה לא שייך לשון זה, דעבירה היא ודאי מצד האדם, אך הבא ליטמא פותחין לו (שבת ק"ד ע"א) ונותנים לו כח שיוכל לעשות המעשה, אבל ההתחלה וההתעוררות הראשונה היא רק מצד האדם, ע"כ בעבירה כתוב להיפך: תשתרר גם השתרר, כי בעבירה הפעולה שמצד האדם היא קודם להמקור. עכ"ל הארץ צבי.

ביאור מדרש פליאה במחלוקת קרח על משה

מדרש פליאה מובא בספרים: מה ראה קרח לחלוק עם משה, פרשת פרה אדומה ראה. בספר אשל חיים לרב חיים

תמונת הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד

הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד

אפרים באלאיטי[3] זצ"ל הי"ד בפרשתנו פירש:

שמעתי מפי אדמו"ר הגאון הצדיק מו"ה שמואל גינז ז"ל אבדק"ק אבראהאם לפרש המדרש פליאה הנ"ל, עפ"י דברי בינה לעיתים (דרוש למסכת אבות פרק א' משנה ט') אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת. ר"ל, אם השגת תורה הרבה אל תחזיק טובה, כלומר אל תעכב לעצמך לך לבד מללמד לאחרים, כי לכך [נוצרת] היינו שימנע לעצמו איזה דברים חריפים וטובים ולא ירצה ללמד זאת לאחרים, כדי שיהיה לו מעלה אודות ידיעתו היתירה מן התלמידים, לא יעשה כן, רק הכל ילמד מה שידע לאחרים, כמאמר הקרא [משלי ה' ט"ז] יפוצו מעינותיך חוצה, כי לכך נוצרת ללמוד וללמד ומחוייב אתה ללמד הכל לתלמידים, עכ"ל.

וזה שחשד קרח למשה רבינו ע"ה כי יעכב לעצמו טעם פרה אדומה כדי שיהיה יותר במעלה בידיעת דבר זה מכל ישראל, שהוא ענין כמוס מאוד שידוע שמטהר טמאים ומטמא טהורים, וחשדו שלא יעשה בזה עפ"י התורה, וצריכים לידע זאת כל ישראל, ואודות טעותם זה בא לחלוק עם משה. עכ"ל הרב חיים אפרים באלאיטי זצ"ל הי"ד.

מחלוקת קרח עם משה, אהבה או יראה מי בראש?

בחקל יצחק לרב יצחק אייזיק וייס האדמו"ר מספינקא[4] זצ"ל הי"ד כתב בפרשתנו וזלה"ק:

רבי יצחק אייזיק וייס הי"ד

רבי יצחק אייזיק וייס הי"ד

הנה איתא בזה"ק כאן (דף קע"ו ע"א) דקרח פליג על שלום ופליג על שבת, עיי"ש. ולכאורה אינו מובן, היכן מצינו שחלק קרח על השבת?

אך י"ל דהנה קרח היה לוי ומדתם מדת הגבורה והיראה, והכהנים היה מדתם מדת החסד והאהבה, ועל כן הלויים היו שומרים בבית המקדש, משום דעיקר שמירת ה'לא תעשה' הוא מחמת יראת ה', וע"כ (תהלים קי"א י') ראשית חכמה יראת ה', כדי להיות סור מרע ולהנצל מכל חטא ועוון, אבל בהעבודה העיקר הוא האהבה, לעבוד את ה' יתברך באהבה עזה ונאמנה, וע"כ העובדים בבית המקדש היו הכהנים שעבודתם הוא באהבת ה' יתברך. אכן טענת קרח היתה שהלויים גדולים מהכהנים, משום דעיקר העבודה היא ביראה, וע"כ שייכת העבודה ללויים. והנה ליל שבת היא בחינת 'מלכות' בחינת היראה, ויום השבת הוא בחינת 'ז"א' בחינת האהבה, וכבר נודע שבזמן הראב"ע ז"ל רצו האפיקרוסים להוכיח ששמירת שבת הוא כמו בקדשים, שהלילה הולכת אחר היום, וליל מוצאי שבת הוא שבת, אבל ליל שבת שייכת ליום הששי, והראב"ע נלחם עמהם וביטל דבריהם כידוע. ובאור החיים ריש פרשת קדושים פירש בזה (ויקרא י"ט ג') איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו, עיי"ש.

והטעם לדבר כי 'מעלין בקודש', וע"כ מתחילה שומרין הליל שבת בחינת היראה [סעודת ליל שבת היא כנגד יצחק עמוד היראה], ואח"כ היום השבת בחינת האהבה, אבל אם יהיה היום שבת קודם בחינת האהבה ואח"כ הלילה בחינת היראה, א"כ הוא ההורדה ו"מעלין בקודש' ואין מורידין בקודש. ולפי זה לשיטת קרח שהיראה גדולה מהאהבה, א"כ אדרבא צריכה הלילה להיות אחר היום, וזה אינו דהא כתיב (בראשית א' ה') ויהי ערב ויהי בוקר, דקודם ערב ואח"כ בוקר, וע"כ כתב הזה"ק דפליג על שבת…עכ"ל החקל יצחק.

משה חשד את עצמו בהתנשאות וביטל הטענה לאהרן

וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם רַב־לָכֶם כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה' וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל ה'.

תמונת רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו… וְאַהֲרֹ֣ן מַה־ה֔וּא כִּ֥י תלונו תַלִּ֖ינוּ עָלָֽיו. (במדבר ט"ז ג'-ד', י"א)

בזכרון קדוש לרב שלמה דוד יהושע אדמו"ר מסלונים[5] זצ"ל הי"ד כתב בלשון קצרה ושנונה: כי משה היה בעיני עצמו שבור מאוד, וכאשר אמרו לו שהוא מתנשא, חשב שזה אמת, ולכן נפל על פניו. אבל על אהרן, העיד משה שהוא בחינת 'מה' [ואהרן מה הוא] בלי שום התנשאות.

צורת הבחינה לענוה של אדם הנלמדת מאהרן

וְאַהֲרֹ֣ן מַה־ה֔וּא כִּ֥י תלונו תַלִּ֖ינוּ עָלָֽיו. (ט"ז י"א)

הוי מתלמידיו של אהרן… (אבות א' י"ב)

כתב בספר ויגד משה למסכת אבות לרב משה יהודה כ"ץ[6] זצ"ל הי"ד וזלה"ק:

נראה לפרש עפ"י מה שביארו המפרשים הפסוק ואהרן מה הוא כי תלינו עליו, דהנה כמה פעמים ימצא אדם שהוא מוחזק לענו ושפל רוח, אך כל זה רק עד שפוגעים בכבודו. דבשעה שנוגעים בכבודו הוא מתמלא כעס, ושופך על המבזים אותו בוז וקלון, נמצא אדם זה אין ענותנותו בשלימות. מה שאין כן אהרן כהנא קדישא, מעיד עליו הכתוב ואהרן מה הוא, הוא תמיד בבחינת 'מה', אפילו כאשר תלינו עליו, גם בעת שנוגעים בכבודו, עדיין נשאר בבחינת 'מה', וזהו המדריגה הענוה האמיתית, ע"כ.

וזהו שאמר התנא הוי מתלמידיו של אהרן, שיקבע אדם בליבו שלימות מדת הענוה כאהרן הכהן, וע"י זה יוכל להיות אוהב שלום ורודף שלום, כי מדת הענוה היא המבוא לשלום, דמי שהוא ענו ושפל בעצמו, הוא בשלום עם כל אדם. עכ"ל הרב משה יהודה כ"ץ הי"ד.

משמעות ההמתנה עד הבוקר

וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶֽל־כָּל־עֲדָתוֹ֘ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע ה' אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ (ט"ז ד'-ה')

רש"י עפ"י מדרש: יכולים אתם להפוך בוקר לערב, כן תוכלו לבטל את זו.

כתב בספר דרשות חלק לוי הרב מנחם סג"ל פולק[7] זצ"ל בפרשתנו וזלה"ק:

ויש לומר כי בריאת עולם היה קודם ערב ואח"כ יום, משום דבחולין היום הולך אחר הלילה, מה שאין כן בקדשים קיימא לן, הלילה אחר היום (תמורה י"ד ע"א). והנה קרח טען 'כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה', ואם כן, כיוון שנתן לישראל דין 'קדשים', היה לו להקב"ה להפוך את הערב לבוקר, דהיינו  בוקר ברישא ואח"כ לילה, כדין קדשים. עכ"ל הרב מנחם סג"ל פולק זצ"ל.

הנלמד משימוש במחתות אנשי עדת קרח

אֱמֹ֨ר אֶל־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת־הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה …אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם

תמונת רבי יחזקאל הולשטוק הי"ד

רבי יחזקאל הולשטוק הי"ד

רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי ה' וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. (י"ז ב'-ג')

כתב בספר מאיר עיני חכמים עה"ת[8] בחלק קדשי יחזקאל לרב יחזקאל הלוי האלשטוק הי"ד וזלה"ק:

במסכת מנחות (צ"ט ע"א) ילפינן מיניה ד'מעלין בקודש' עיי"ש. והנה לעיל כתיב (ט"ז ג') כל העדה קדושים, וכשנכתב בתורה, הוא ודאי אמת, דגם עדת קרח היו קדושים בפנימיות שלהם, וזהו ובתוכם ה' [המשך הפסוק], היינו שהתוכיות שלהם היה מקודש, כמאמרם ז"ל במסכת תענית (י"א ע"ב) על הפסוק (הושע י"א ט') בקרבך קדוש, דלעולם ימוד אדם לעצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו [ע"כ הגמרא],  אלא שפגמו בחיצוניותם, ולכך הוי התקון לצפות בהמחתות את הצד החיצון של המזבח, ומניה ילפינן ד'מעלין בקודש' היינו שלאחר כל הכעס והעונש שהיה עליהם שהכתוב קרא אותם 'החטאים האלה בנפשותם', אעפי"כ נתעלו המחתות שפגמו בהן ונעשו ציפוי למזבח, בבחינת 'זדונות נעשו להם כזכויות'[9], וזהו 'ויהיו לאות לבני ישראל', שכל החוטאים יכולים להתעלות ממקום ירידתם למעלה בקודש, כמו שהמחתות הללו שנתעלו ונתקדשו בקדושת הגוף להיות ציפוי למזבח לכפרה שמכפר ומטהר עוונותם של ישראל…. עכ"ל הרב יחזקאל האלשטוק הי"ד.

ביאור משמעות העלים והפרחים במטה

וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם (במדבר י"ז י"ח)

בעלה יונה לרב יונה מרצבך[10] זצ"ל (בפרק 'פירושים על תנ"ך ותפילה) כתב:

עיין רש"י [וזלה"ק] אף על פי שחלקתים לשתי משפחות, משפחת כהונה לבד ולויה לבד, מכל מקום שבט אחד הוא. [עכ"ל]. וא"כ מה מועיל הנס נגד מערערי כהונה שיצאו משבט לוי, וכל מחלוקתם היה מפני  שהיו ג"כ לויים, כמ"ש משה 'רב לכם בני לוי'. ועוד מה ענין כל הנס של מטה אהרן?

והנה ביומא (נ"ב ע"ב) איתא דנגנז מקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה.  ובת"י [תרגום (המיוחס) ליונתן] הקשו מאי פרחיה, הלא נגמלו שקדים?! ותי' [ותירצו] כי מקצת פרחים נשארו פרחים ולא גמלו שקדים, וא"כ כ"ש [כל שכן] שגם מקצתם נשארו ציצים. וזה הנס אעפ"י שכל המטה עץ אחד הוא, יש בו כמה מינים ציצים ושקדים ופרחים, וכל שאר המטות עץ בעלמא, א"כ בדרך נס למעלה מן הטבע כמה מינים במטה אחד,  וזו הוכחה נגד הטענה שכולם קדושים, כי אעפ"י שכולם ישראלים, כולם עץ אחד מ"מ [מכל מקום] כמה מדרגות בהם: עץ יבש היינו ישראלים, ופרחים היינו לויים, וציצים ושקדים היינו כהנים, ונסתמו כל תלונותיהם. עכ"ל הרב יונה מרצבך זצ"ל.

שידוך בין כהן לבת לוי האם 'ענבי הגפן בענבי הגפן' הוא?

וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם (במדבר י"ז י"ח)

בשו"ת שיח יצחק לרב יצחק וייס[11] אב"ד וורבוי זצ"ל הי"ד (ח"ב סימן קמ"ז) כתב:

ואשר הזכרת שזה שלש שנים ששמעת ממני שכהן לא ישא אשה מבית לוי, חלילה לך לומר כזאת. כי הרי בתנא דבי אליהו זוטא (פרק ג') מפורש יוצא וזל"ק: משל לשני בני אדם שהם משבט אחד ומשכונה אחת וממשפחה אחת, אחד עני ואחד עשיר, והיה ראוי ויפה לו לאותו עשיר שישא הוא או יתן לבנו את בת העני, שהוא משבטו וממשפחתו ושכנו ולקרב אותו. ועיין בספר אברהם את ידו להגאון הרב אברהם [פלאגי'] מאיזמיר ז"ל (בח"ב דרוש א' לנשואין) מה שכתב מזה. ומדכתב התנא דבי אליהו סתמא, הרי דלא פלוג ובכל שבט הדבר אמור.והרי הכהן הנושא לויה משבטו היא, וכמפורש בתורה הקדושה בפרשת קרח (י"ז י"ח) ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי כי מטה אחד לראש בית אבותם. ובש"ס חולין  פרק ראשון (כ"ד ע"ב) בכ"ד מקומות נקראו הכהנים לויים, ע"ש. והא דבש"ס שלהי תענית (כ"ו ע"ב) שיום ט"ו באב עשו חז"ל ליום טוב גדול, באשר בו הותרו שבטים לבוא זה בזה, עין אחר, דלדינא רשאים הם, אלא שמידת חסידות ואמת ויציב ונכון הדבר, להשתדך עם שבטו ומשפחתו…עכ"ל השיח יצחק.

פריחת המטה, פריחת שושנה ופריחת התמר הקשר ביניהם

בספר אור פני יהושע לרב יהושע בוקסבוים[12] זצ"ל הי"ד בפרשתנו (ד"ה במדרש רבה ויצא) מבאר מסורה: מטהו יפרח

הרב יהושע בוקסבוים הי"ד

הרב יהושע בוקסבוים הי"ד

[בפרשתנו] צדיק כתמר יפרח [תהלים צ"ב] יפרח כשושנה [הושע י"ד ו'].

יפרח בימיו צדיק…היינו שהצדיקים משפיעים שפע קדושה והארה רבה לכל החונים סביבותיהם וחוסים תחת כנפיהם ומכניעים עצמם תחתיהם, וע"י זה מי שמכיר מך ערכו [כלומר נמיכות ערכו] בזה עוד יוסיף קדושה ואומץ טהרה בכל יום ויום, ומדבק עצמו לצדיקים וגדולים, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל [ספר המצוות עשין ו' מדע דעות פ"ו ה"ב] שהוא מצות עשה 'ובו תדבק'. אכן קרח התגאה בזה, ממילא לא עמד במדרגתו ולא עשה אצלו פרי. וזה שאמר אם יפרח רק מחמת שבימיו צדיק (שהוא דבוק לצדיק), והוא אינו מוסיף אומץ (מצד עצמו) אז יפרח כשושנה (שאינה עושה פירות). אמנם אם מטהו יפרח תמיד (שגם הוא מוסיף קדושה מצד עצמו) ויצץ ציץ, אז כתמר יפרח (שעושה פירות)…עכ"ל הרב יהושע בוקסבוים זצ"ל הי"ד.

עליה מתוך משבר

הרב דוד בודניק[13] [למד ואח"כ לימד בישיבת נובהרדוק] זצ"ל הי"ד אמר:

תמונת הרב דוד בודניק הי"ד

הרב דוד בודניק הי"ד

ישנם אנשים שכשבא עליהם משבר גדול, הם מאבדים עשתונותיהם ומשליכים עצמם מבנין גבוה וממיתין את עצמם, ר"ל. ואילו המאמין מתעלה דוקא בעת משבר ועולה מהקומות התחתונות לקומות הדרגות העליונות. (מהספר גוילי אש שיחות מוסר מעזבונם של קדושי נובהרדוק.)

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי  052-6514000  Ybarkai6@gmail.com


[1] בכ"ז בסיון יום עלייתם בסערה השמימה של הורי אמי חוה ז"ל. סבי יהודה בן נחום הי"ד, וסבתי לאה בת יום טוב הי"ד. סמוך לכך בכ"ח בסיון תש"פ ציינתי את יום הולדתו המאה של אבי מורי ז"ל, אוד מוצל מאש, ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל. (שבת פרשת קרח תרצ"ג, היתה שנת בר המצוה שלו. נפטר בט"ז באייר תשס"ד).
בהיות כל משפחתי שרידים מאש החורבן, נתן ה' יתברך בלבי מחשבה, להקדיש גליון לפרשת השבוע הבנוי כולו מתורתם של גדולי תורה שנספו בשואה, וגם מאלו שבחסד ה' יתברך הגלוי, שרדו ועלו מבינות אפר הכבשנים. יהא הלימוד לקיים מצות בוראי יתברך, ולדובב שפתי קדושי עליון וצדיקים אלו, ולעשות נחת רוח להורי ז"ל שנטעו בי אמונה טהורה ואהבת תורה, ולעילוי נשמות סבי וסבתי (משני הורי) שכלל לא זכיתי להכירם.

[2] הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד (האדמו"ר מקוז'יקלוב). מגאוני פולין בתקופה לפני השואה. היה תלמידו של האדמו"ר מסוכטשוב בעהמ"ח  אגלי טל ושות אבני נזר, לאחר פטירתו נתמנה ע"י בנו ה'שם משמואל' לראש ישיבת סוכטשוב והוא אז בן ז"ך שנים בלבד. חיבר ספרים שיח השדה, ובתקופה מאוחרת יותר סמוך לימי החורבן את ספרו המפורסם ארץ צבי סוגיות בהלכה (כיום נמצאים ג"ח). הרב מאיר שפירא מלובלין זצ"ל ביקשהו לבוא וללמד בישיבתו, אך מטעמים שונים סירב, אך לאחר הסתלקותו הפתאומית של הרב מאיר שפירא, נענה ובא לעמוד בראש ישיבת חכמי לובלין עד לסגירתה בימי השואה.
ספר זה (חידושיו לתורה) הינו עלים מוצלים מאש ע"י תלמידו נאמן רוחו, הרב יצחק יעקב ארליך זצ"ל שרשם בתקופת לימודיו את השיחות שנאמרו ממנו, וזכה להסכמת והערכת רבו. כשעלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ד הביאם עמו, וכך נצלו שיחות אלו. ממנו גם עדות על גדלותו וקדושתו של רבו, יחד עם גדלותו בנגלה, היה מרומם ונשא בתורת החסידות והסוד וידע כל הזה"ק בע"פ, וגם תיאר את הבכיות הנוראות בעת שהיה עורך תקון חצות. האדמו"ר ומשפחתו נספו כולם בשואה בלא להשאיר שריד. יהיו חיבורי תורתו הקדושה זכר עולם לנשמותיהם. ספר זה (עה"ת) יצא לאור לראשונה ע"י בן תלמידו הרב יהודה ארליך בשנת תש"מ. ובהדפסה חדשה מורחבת בתשפ"א. ספר על תולדותיו נדפס בתשפ"ב.

[3] הרב אפרים חיים באלאיטי היה חותנו של הרב ישראל וועלץ (בעהמ"ח שו"ת דברי ישראל ג"ח) זצ"ל מגדולי רבני הונגריה בתקופה לפני השואה (הוא בחסד ה' יתברך הגלויים, שרד את השואה ועלה לארץ ישראל, התגורר בירושלים נפטר בתשל"ד). אביו נפטר בשנות ילדותו. בהיותו כבן שבע עשרה נפל למשכב ממנו כמעט ולא קם, בתקופה זו הוסיפו לשמו את השם 'חיים'. למד אצל הרב שמחה בונם סופר בעהמ"ח שבט סופר (נכדו של החת"ם סופר זיע"א). גם לאחר שזכה והקים משפחה, עברה עליו כוס התרעלה וילד קטן שלו נפטר. שימש ברבנות במשך כחמישים שנה, בעיירה קטנה בהונגריה בשם 'טאראלניה' (לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחה לצ'כסלובקיה).
בשנת תרפ"ה הדפיס את ספרו חמודי אפרים דברי אגדה ודרשות, ובסופו קונטרס חיים שאל, שאלות בהלכה. בשנת תרצ"ה הוציא ספר חיים שאל, שבשערו נכתב ג"כ חמודי אפרים. בכ"ד בסיון תש"ד נשלחו כאלף תושבי העיירה ובתוכם הרב לכבשני אושויץ הי"ד. כאמור חתנו הרב ישראל וולץ זצ"ל המשיך את השושלת בארץ ישראל.
בשנת תשע"ח הוציאו נינו הרב צבי יהודה וולנר שליט"א בעריכה חדשה את כל כתביו בשני כרכים אשל חיים וחמודי אפרים בהוצאת אוצר הפוסקים ירושלים.

[4] הרב יצחק אייזיק וייס מספינקא זצ"ל הי"ד. חסידות ספינקא התבססה בהונגריה, היא היתה מיזוג של כמה מהלכי עבודת ה' ולמוד: מזידיטשוב נטלה את הנסתר, בלימוד פסע בנתיבות צאנז, ובעבודה מלהט בעלז. הרב יוסף מאיר היה האדמו"ר הראשון, לאחר הסתלקותו המשיך דרכו בנו הרב יצחק אייזיק. יסד ישיבה בחצרו שקרא לה ע"ש אביו 'אמרי יוסף' והוא אמר שם שיעור בכל יום. הונגריה נותרה כאי בודד בשואה לאחר שרוב יהודי אירופה הושמדו, ויהודים ניסו להמלט אליה. האדמו"ר נתן הוראה לבנות מתחת לאולם הקבלה בונקר, שבו החביאו את היהודים הנמלטים. יום אחד נתפס יהודי שהסתתר בחצרו, האדמו"ר נלקח לחקירה אך טען להגנתו מכיוון שמגיעים אליו יהודים רבים, אינו יודע מקום מגוריהם של כולם. הם שחרורוהו, אך פקדו עליו לנעול את חצרו בכל לילה. לכן האדמו"ר פקד להרוס את שער החצר כדי שיוכלו להמשיך להגיע לחסות בצילו. מפאת קשרים שהיו לו עם ארמון המלוכה באנגליה, הגיעה אליו אשרת כניסה משם בתחילת מלחמת העולם השניה, אך הוא סירב לעזוב את חסידיו. בר"ח סיון תש"ד נלקח לאושויץ,  גם כשהובילוהו הנאצים הארורים בדרכו האחרונה, לא פסק מתלמודו. ובי"ג בסיון החזיר נשמתו על קדוש ה'. אנשים שהיו מסביבו סיפרו כי בעת שנלקח למחנה היה שר 'וטהר ליבנו לעבדך באמת' ובעת הלקחו להריגה, היה מצעק: 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'.
נכדו ר' יעקב יוסף וייס ניצל מגיא ההשמדה וכשחזר לעירו מצא מתחת לערימות השלג דפים בכתב יד מחבורו הגדול של סבו. לאחר שאספם הוציאם לאור לראשונה בתשי"ב בארה"ב, ובשנת תשס"ג מהדורה שניה ממנה נערכו הדברים. (תולדותיו נערכו עפ"י הספר אדמורים שניספו בשואה עריכת מנשה אונגר מוסד הרב קוק ירושלים).

[5] הרב שלמה דוד יהושע זצ"ל הי"ד הינו בנו של הבית אברהם מסלונים (רבי אברהם וינברג השני, נפטר בתרצ"ג). שימש באדמורות שנים בודדות בלבד עד עלותו בסערה השמיימה בו' במרחשן תש"ד, אשתו הרבנית סימא ובתו היחידה נרצחו לפני כן. בספר זכרון קדוש, נלקטו שיירי דיבורים ומכתבים שכתב האדמו"ר לחסידיו בעיקר אלו שזכו לעלות לארץ ישראל. בספר מאמר על האדמו"ר וכן מערכה אמונית בסוגיית השואה (קונטרס בסוד קדושים) מהרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל בעהמ"ח נתיבות שלום.

[6] הרב משה יהודה כ"ץ (תרס"ז – כ"ז בסיון תש"ד) בנו של הרב אשר אנשיל כ"ץ זצ"ל הי"ד . למד אצל סבו הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד אב"ד שאמלויא מגדולי הונגריה מחבר ספרים רבים. בצעירותו נסמך להוראה ע"י גדולי עולם ביניהם:  הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי), הרב ישעיהו זילברשטיין הגאון מוויטצאן (מעשי למלך, חיבור גדול על הלכות בית הבחירה לרמב"ם). נתמנה לרבנות בעיר סערדהעלי בהונגריה, נלקח למחנה ההשמדה אושויץ ושם נספה על קידוש ה' עם אביו ורבו וכל משפחתו בלי  זכר, כמו"כ אבדו רבים מכתביו. ספר זה על מסכת אבות יצא לראשונה מכת"י תשע"ג, ע"י בן אחיו של המחבר שנקרא ע"ש סבו אשר אנשיל ומשמש כרבה של קהילת וויען בארה"ב. אחיו של המחבר הרב יהושע כ"ץ הוא היחיד ששרד ממשפחתו והחל להוציא לאור שרידי כתביו של אחיו (הרב משה יהודה) ביניהם ויגד משה על הלכות פסח (ברוקלין תשנ"ב)
הדברים בהבאת המאמר נערכו ביום האזכרה שלו כ"ז בסיון, באותו יום ומקום עלה במעלות קדושים גם אביו הרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד, בעהמ"ח שו"ת ולאשר אמר.

[7] הרב מנחם סגל פולאק (תר"ן הונגריה תש"כ ארה"ב) למד בישיבותיהם של הרב שמואל רוזנברג באונסדורף ואצל הרב עקיבא סופר בפרשבורג (נין של החת"ם סופר). בהיותו בן עשרים ושלש נתמנה לרב בעיר סערנעטש, עיר שהיתה מבורכת בתלמידי חכמים מופלגים. ראשי הקהל בקשו כדי לקבלו לכהן פאר בעירם שיסמך להוראה משלשה גדולי הוראה מרבני הונגריה הלא הם רבו הרב  שמואל רוזנברג, הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי) והרב מסערדהיל (?). היה משמר בדבקות מסורת ומנהגי אבות בלא לזוז כחוט השערה מהם. לאחר כעשרים ושש שנה של שבתו בעיר, ופרצה מלחמת העולם השניה, קיבל בשנת ת"ש הזמנה לכהן ברב בקהילה של יוצאי הונגריה בניו יורק עם כרטיס כניסה. הוא החליט להיענות להזמנה והיגר לשם.
כדוגמא לשמירתו על מנהגי ומסורת דורות מסופר כי באחת החתונות בקשו לשנות את הפיוט המקובל של 'מי בן שיח שושן חוחי' ששרים לפני החופה והוא עמד על כך בתוקף שלא ישנו (ביאר עפ"י הספר 'יבקש רצון' כי יסודו בדברי הגמרא סנהדרין ל"ז על סוגה בשושנים).
עם קבלתו את הידיעה המרה ששתי בנותיו שנשארו באירופה נספו עם ילדיהן גרם לנפילתו לחולי. בהקדמת ספרו עיון מנחם לאגדות הש"ס, מתאר כי 'מצות הרופאים היתה חזקה להסיח דעתי מהמאורעות האיומות… לכן שמתי לי למפלט גם אני ללון בעומקה של הלכה וגם בעומקה של אגדה ונתקיים בי הפסוק (תהלים קי"ט צ"ב) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי, כי מידי נתתי לבי להתעמק בדברי חז"ל, מצאתי מנוח לעשתונותי וירווח לי' (עכ"ל).
עוד נוסיף על מדותיו הנאצלות שבעניני מדות ובין אדם לחבירו היה מקפיד מאוד, שלא לדרוש דבר שלא היה משוכנע בו באמת, וכן נזהר מאוד לא לגנוב דעת הבריות, לא היה נמנע מלהסתיר דעותיו.
ספרו שו"ת חלק לוי נדפס לראשונה בתרצ"ד ובשנית בתשכ"ח. דרשות חלק לוי עה"ת ממנו נערך המאמר לעיל יצא לאור לראשונה מכת"י  ע"י נכדו הרב משה יהודה נעטצער (ליקוואד תשע"ז)

[8] הספר מאיר עיני חכמים הינו ליקוט מתורותיו של האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי הולשטוק זצוק"ל שהיה צדיק עליון קדוש שנהג בתענית שנים רבות, נסתלק לבית עולמו בשנת תרפ"ח. בנו ממשיך דרכו הרב יחזקאל, המשיך עד לשואה את דרך הקודש של אביו.  בעשרה בטבת תש"ג הוצאו להורג הוא וכל משפחתו אשתו ושבעת בניו ובנותיו וכל צאצאיו, ולא נותר זכר מהם. דברי תורתו קובצו לספר מאיר עיני חכמים על ידי תלמיד אביו, ומהם ליקט על סדר פרשיות התורה. דברי בנו הרב יחזקאל זצ"ל הי"ד הניחם במדור מיוחד שקראהו קדשי יחזקאל ע"ש קונטרס 'פלפולים נחמדים בעניני בעניני קדשים' שהוציא הרב יחיאל הלוי מנדלבוים בניו יורק תש"י, וקבעם בסיום כל פרשה לאחר דברי אביו. תולדות האדמו"ר מאוסטרובצא רשומים בתחילת המהדורה המחודשת של הספר (ח"א תשע"ט, ח"ב-ח"ג תשפ"א). ובהרחבה ניתן לקוראם בספר אספקלריה המאירה (בו נכלל גם פרק על בנו הרב יחזקאל הי"ד) בעריכת משה חנניה רפאל גלאזיוס הוצאת עמודי שש (ירושלים תשע"ט).

[9] ראה דברי הנצי"ב בפירושו לתורה העמק דבר (במדבר י"ז ג') ד"ה 'מחתות החטאים האלה בנפשותם' וכן בתחילת פרשת קרח ביאורו לשלש הקבוצות שהיו ב'עדת קרח'.

[10] הרב יונה מרצבך זצ"ל נולד בברלין שבגרמניה בתרס"ו. למד אצל הרב דוד צבי הופמן זצ"ל (בעהמ"ח שו"ת מלמד להועיל', ולאחר מכן מהרב אברהם אליהו קפלן זצ"ל (בעהמ"ח בעקבות היראה, נדפס לאחר פטירתו הפתאומית בתרפ"ד) למד גם למודים כלליים בהם קיבל תואר אקדמי גבוה. בהיותו בן עשרים ושלש הוזמן לכהן ברבנות בקהילת 'דרמשטט' שבגרמניה. התכתב עם גדולי הדור ביניהם הרב חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל. היה חבר נאמן ב'אגודת ישראל'.
בשנים שהצורר הנאצי אט אט עולה וכובש את השלטון (תרצ"ג) עמל לחזק ולבצר את החנוך המקודש מדורי דורות וכן חזוק  מערך הכשרות. באותן שנים בה הקהילה בת אלף השנים מתפזרת בארבע כנפות תבל, אך הוא מסרב לנטוש את ה'אניה'. אמנם לאחר ליל הבדולח בט"ז בחשון תרצ"ט בו הועלו באש רוב בתי הכנסת בגרמניה, אלפי חנויות יהודיות נופצו ונבזזו, מאות נרצחו, כל אלו בנוסף לאי מאסרו הפלאי של הרב מרצבך הביאו סופית להחלטה לעזוב את גרמניה. פניות שקיבל ללכת ל'גלות' אחרת, נתקלו בסירוב, הוא החליט לעלות לארץ ישראל, ובשושן פורים תרצ"ט זכה לעלות אליה וקבע מגוריו בירושלים. בה התקשר לגדולי ישראל מכל החוגים, (הרב הרצוג, הרב דושינסקי, והרב חרל"פ, הרב איסר זלמן מלצר זכר צדיקים לברכה) כשהוקמה ישיבת קול תורה ע"י חבריו מהתקופה בחו"ל, נתמנה לר"מ בישיבה. וכשנוסדה האניקלופדיה התלמודית נמנה עם עורכיה הראשונים. בשנת תשמ"א נלב"ע.
הספר 'עלה יונה' הוא קובץ מאמרי הלכה ומחשבה שלו, וכן תולדות חייו. יצא לראשונה בתשמ"ט, ובשנית בתוספות תשע"ב, המהדורה ממנה נערכו הדברים.

[11] הרב יצחק ווייס זצ"ל הי"ד, נולד בשנת תרל"ג בעיר פרשבורג שבסלובקיה. הוא למד בישיבה בעירו אצל רבו המובהק הרב שמחה בונם סופר בעל 'שבט סופר', ובגיל עשרים כבר שימש כאחד מרבני העיר. בשנת תרס"ד מונה לרב בעיר אדלבורג שליד פרשבורג, ובשנת תרע"ו מונה כראב"ד של הקהילה החשובה ורבוי, וגם הקים בה ישיבה שעמד בראשה. הוא עסק הרבה גם בתורת הנסתר, ואף התקרב לכמה מגדולי החסידות של ימיו. זכה להערכה רבה מגדולי דורו עימם היה בקשר, ובעיקר היה קשור לידידו הרב יששכר שלמה טייכטאל, בעל שו"ת 'משנה שכיר' ומחבר הספר 'אם הבנים שמחה', שאף הוסיף קונטרסים של תשובות מאת הרב יצחק ווייס לכמה מחיבוריו. הרב וואזנר זצ"ל העיד עליו "שהיה בקי עצום בכל מכמני התורה כי לא שכח מעולם, והכל שגור בפיו, הלכה ואגדה שו"ת וספורי הדורות…"
הרב יצחק ווייס נרצח בידי הנאצים בשנת תש"ב. רוב כתביו בכל חלקי התורה אבדו בשואה. היה עד ראיה שסיפר כי בזמן שהעלו הרשעים הארורים את היהודים לרכבת בדרך להשמדתם, הם העמידו אותה במרחק מסויים מהרציף, ורק בהליכה על גבי קרש, ניתן להגיע לקרון. כתוצאה מכך זקנים ותשושים נפלו בעלייתם, ונורו במקום. הרב וייס שהיה בגיל כשבעים, נטל בידיו שתי מזוודות עמוסות בכתבי היד שלו מתוך כוונה להצילם, עמם דילג על הקרש המכשיל והצליח להכנס לקרון, אבל קויים בו: גווילין נשרפים ואותיות פורחות, וכל הכתבים הללו אבדו יחד עם מחברם. שרידי כתבים אחרים הוציאו לאור בני משפחתו את הספר 'שיח יצחק', ע"י מכון ירושלים. בשנת תשע"ח יצא לאור מכת"י חלק נוסף של השו"ת, ממנו הובאה תשובה זו. (עריכת תולדותיו עפ"י שו"ת בר אילן).

[12] הדברים נכתבים (עפ"י מהדורה חדשה של הספר שנדפסה בתשפ"ב) ביום האזכרה בו עלה השמיימה כ"ו בסיון (תש"ד) עם בני משפחתו וקהילתו. הרב יהושע בוקסבוים זצ"ל הי"ד (ח' אדר תרל"ז-כ"ו בסיון תש"ד) נולד בעיר פאפא לאביו רבי יוסף שהיה שליח ציבור וחזן באותה עיירה ולאמו מרת מלכה ע"ה. בצעירותו למד אצל רב העיירה הרב משה יוסף הופמן זצ"ל שהיה צדיק נשגב תלמיד החת"ם סופר זיע"א והמהר"א אסאד זצ"ל. דוד פרידמן אב"ד צעהלים (הונגריה) לאחר שנתים של לימודים בישיבה קיבל את התואר 'ראש ישיבה' כינוי-תואר הניתן לתלמיד המצויין בישיבות הונגריה. עבודת התפילה היתה מוצקת כזהב טהור לליבו עם עמל התורה. לימים סיפר לבנו במכתב כי בימי בחרותי היו ימים בזמנים אלו [ימי הרחמים והרצון] שהתגוללתי בדמעות בבקשות ובתחינות…' עם דבקותו ולימודיו ברוב יגיעה ועמל בגפ"ת החלק הנגלה וההלכתי של התורה, הרי שמצא מסילות בלבבו הגדול גם לגדולי החסידות ומהם היו הרב יחזקאל משינוואהדברי יחזקאל). והיה הוגה ומעיין בספרי החסידות ומכוון תלמידיו לנהוג כמוהו. את ביתו הקים בתרס"ב עם מרת מרים בתו של ר' מאיר חיים בלוך מהעיר אוהעל, חותנו שהיה ב"ה בעל אמצעים סיפק כלכלתו וכן קנה לו ספרים רבים. במשך שנותיהם זכו להעמיד עשרה צאצאים, שבעה בנים ושלש בנות. רובם נשאו והקימו בתים אך רוב צאצאיו עלו על המוקד עם כל ילדיהם. שני בניו שנותרו הם הרב יונה בוקסבוים (נפטר בתשמ"א) והרב שמואל בוקסבוים (נפטר תשס"ז). שניהם נצלו כיוון שבאותה תקופה שהו בארץ ישראל בישיבתו של מהרי"ץ דושניסקי זצ"ל בירושלים.

[13] הרב דוד בודניק הי"ד. (תרנ"ג לערך-תמוז תש"א) נולד בקנישין, אשר בליטא הפולנית. בצעירותו עמל בתורה בישיבת "חפץ חיים" ברדין ולמד מראש הישיבה, דודו הגאון המפורסם רבי משה לנדינסקי זצ"ל. עם בואו לישיבת נובהרודוק, הכיר ה"סבא", רבי יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל, מיד את כישרונותיו, קירבו והדריך אותו באופן מיוחד להתמסרות ללא סייג לדרכי התורה והמוסר. ר' דוד נודע בתור "פילוסוף", "משורר", "בעל רוח", "בעל כוח הדיבור ובעל השפעה", "מעין של רגש וים של מחשבות". למרות שהרב דוד התייסר כל חייו בייסורים וצער, הוא תמיד היה שמח ומשמח אחרים. הוא החליט להקדיש את כל חייו לתורה ולמוסר בלא למוש מאוהלה של תורה. שיחותיו היו רבות השפעה, ונשמעו בנשימה עצורה. רבים מתלמידיו הצעירים התמסרו בעקבות דבריו לתורה והפכו במשך הזמן לגדולי מוסר.
בשנת תרע"ה-תרע"ו עברה הישיבה מנובהרודוק לעיר גומל ברוסיה, והרב דוד נשלח עם קבוצת בחורים לייסד ישיבה בניזני-נובוגורד. אחר כך עמד בראש ישיבה במוהילוב וזיטומיר. בשנת תרפ"ב, בעקבות גזירות הדת והרדיפות, עבר במסירות נפש את הגבול לפולין יחד עם קבוצות של בחורי ישיבה, והקים ישיבה מרכזית בוורשה, בה השמיע שיעורי תורה ושיחות מוסר. בהמשך חזר לנובהרודוק והקים שוב את הישיבה במשכנה הקודם. ביוזמתו עברו עשרות בחורים מפולין לדווינסק שבלטביה להקים שם ישיבה, שבעקבותיה נוספו במדינה עוד כמה ישיבות. הוא הצליח לשכנע את אנשי הג'וינט באירופה, בדבר נחיצותה של ישיבה זו בלטביה, וקיבל את תמיכתם בבניין הישיבה. בסך הכל למדו בשש הישיבות של "בית יוסף" בלטביה, בתחילת שנת תרצ"ט, 280 תלמיד, בגיל 13 עד 28 שנה.
לרב בודניק, שניהל את מרכז הישיבות "בית יוסף" בדווינסק, היו תכניות נרחבות לחיזוק התורה בלטביה, אך לדאבון הלב הקדימהו חורבן יהדות אירופה. עם כיבושה של לטביה בידי הצוררים ימח שמם, נספה הרב דוד על קידוש ה' עם כל בני הישיבה, בתמוז תש"א, הי"ד.

(נערך ע"י אתר תורתך לא שכחתי לשימור תורתם של קדושי השואה)

מה הסיבה האמיתית שרבי דוד בודניק הי"ד התעלף כשהתנפל עליו כלב אימתני?

הפעם, אומר ר' יעקב גלינסקי, אפתח בסיפור. סיפורו של אחד מענקי המוסר של נובהרדוק, ר' דוד בודניק. מי אני ומה אני שאתאר את עוצמת הנהגותיו, אבל משהו, מעט מזעיר, אספר מיראת השמים שלו…

באחד הימים הלך לטייל ביער, שקוע בלימודו ובתורתו. לא שם לבו לכלב הענקי המתקרב אליו בשאגת זעם. עוד רגע, והנה התנפל עליו הכלב האכזרי והרעב. שיניו החדות, המאיימות, פעורות לעברו. טרם סיפק בידו של ר' דוד לעשות דבר, והשיניים הנוראות, השוקקות לטרף, ננעצו בבשרו עד זוב דם. הכלב הפליא בו את נגיסותיו, ור' דוד התעלף.

כשהתעורר, שאלוהו חבריו, "דוד, דוד, וכי ככה לימדו בנובהרדוק? להתעלף בגלל כלב?"

ענה להם ר' דוד בסערת קודש, "וכי חושבים אתם שבגלל הכלב התעלפתי? לא היה שם בכלל כלב. היה שם מוצא-פי-ה' שהתגלגל בצורת כלב. ה' גזר על הכלב: לך ונשוך את דוד בן חיה. והכלב, נאמן למוצא פי ה', מיהר לרדוף אחריי ולנעוץ בי את מלתעותיו. אלא מאי? כשהתבוננתי בעיני הכלב ששקקו לטרף, כשראיתי את עיניו מלאות דם התשוקה, כשראיתי את כל מהותה הטורפת של החיה בבואה לעשות את רצון ה', זעק לבי בקרבי: דוד, דוד, ראה נא את החיה הזאת בשליחותה! ראה כיצד היא מבצעת את רצון ה', ראה את עיניה, את השתוקקותה, את הלהט הבוער בה! האם אי פעם קראת כך קריאת שמע? למדת פעם באותה עוצמה בה מתנפלת עליך החיה? והרי אינה מצווה על יראת שמים ועל אהבת ה' ראה את יראתה! את השלמות בה היא מבצעת את רצון בוראה!" מרוב צער ומרירות על שפלותי בשליחותי לעומת הכלב בשליחותו, התעלפתי…"

"וזאת", מסיים ר' יעקב את סיפורו המרטיט, "הייתה יראת השמים של נובהרדוק…"מתוך ספר 'רבי יעקב אומר' הגה"צ ר' יעקב גלינסקי זצוק"ל

 

ע"י צוק העתים והצרות, האמונה בהשגחתו יתברך שמו פוחתת והולכת, וע"י אמונת צדיקים באים לאמונה בו יתברך / הרב גרשון מענדל קאהן הי"ד

'אעשה לו עזר כנגדו', ודרשו חז"ל "זכה עזר, לא זכה כנגדו", ויש לומר על דרך הצחות, דהנה 'זכה' הוא ראשי תיבות 'זיוגא (היינו מלבוש, כדאיתא בעירובין ק' זבינא לך זוגא), כבוד, הון', היינו שאם הבעל נותן לאשתו מלבושים כחפצה וגם מעות כרצונה ומכבדה יותר מגופו, אז היא לו לעזר, אבל אם לא 'זכה', שאם שלש אלה לא יעשה לה, היא כנגדו בכל העניינים, כנ"ל.
או יש לומר על פי מה שאמרו לפרש 'לא טוב היות אדם לבדו', היינו שלפעמים האדם רוצה בזיווג כזה שאבותיו אינם מסכימים לזה, אז צריך לבטל רצונו מפני רצון אבותיו, ולדעת שהם דורשים בוודאי טובתו, דאם לא ישמע להם חס ושלום לא יהיה לטובתו. וזה כוונת 'לא טוב היות אדם לבד', שיעשה הזיווג לפי דעתו. רק 'אעשה לו עזר כנגדו', אף שהוא כנגדו צריך לבטל דעתו מפני רצון אבותיו, ודברי פי חכם חן. וזה שדרשו חז"ל "זכה", היינו שמקיים כיבוד אב ואם בעניין הזיווג, אז היא לו לעזר, אבל אם לא 'זכה', שאינו שומע דעת אבותיו, אז חס ושלום היא כנגדו, כנ"ל, וקל להבין.

במסורה 'ואתם פרו ורבו', 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים', 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום'. ויש לומר דהנה בעניין הזיווג צריך ליזהר מאוד בשני דברים. האחד שיהיה תמיד שלום ביניהם, והשני שיקבלו עליהם מהיום להתנהג בדרך התורה, ואם נזהרים בזה בוודאי יצליחו ויתענגו זה מזה כמו ביום החתונה. וזהו כוונת המסורה, 'ואתם פרו ורבו', היינו בעת הנישואין כי הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה וכו', אז הראשית 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים' שיהיו בבחינת כהנים, ואביהון דכלהון אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, כה יהיה תמיד שלום ביניהם. שנית 'וגוי קדוש', שיקבלו עליהם להתנהג בקדושה ובטהרה בתורה ויראת שמים, ואז 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם', שידבקו במידות הנ"ל, אז 'חיים כולכם היום', היינו יהיו תמיד ביניהם חיים והצלחה, כמו היום של החתונה, כנ"ל.

ובעת נישואין של יתומים אמרתי שאם יתנהגו בשלום, וילכו בדרך התורה ויראת שמים, אז 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם', היינו הנשמות של אבותיהם אשר כבר הלכו ודבקו עצמם בצל כנפיו יתברך שמו, 'חיים כולכם היום'. בעת הנישואין גם הם לוקחים חבל בשמחת בניהם, היינו נשמתם גם כן משתתף בשמחת בניהם, וכנ"ל.
או יש לומר על דרך זה, דהנה אצל היתומים ה' יתברך הוא המחותן. שהוא אבי היתומים, והדרך הוא כשהמלך עושה נישואין הוא נותן (אמטניסטיא) הנחה, וזהו שכתוב 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם', היינו אצל היתומים, אז 'חיים כולכם היום', כי הנחה למדינות עושה ומשפיע להם כל טוב, כנ"ל.

'ויברך את רבקה ויאמרו לה אחותינו את היי לאלפי רבבה' וגו', 'ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו. ויאמר העבד הוא אדני ותקח הצעיף ותתכס', יש לומר על דרך הצחות והמוסרי, דהנה הנהוג בעוונותינו הרבים שמי שהוא עשיר, בושה הוא לו שיתנהג הוא ובניו בדרך התורה ויראת שמים כנודע. על כן אמר להן אל רבקה כי בבואה אל בית אברהם לא תתנהג כמותם, רק תמיד יהיה לנגד עיניה כי 'אחותינו את', על כן תתנהג כמו בבית אבותיה בענייני מלבושי פריצות, ובל תכסה שער ראשה וכדומה, והטעם 'את את היי לאלפי רבבה'. הלא תהיה שם לך עשירות, ואם כן לא נאה לך להתנהג בדרך הצניעות, כדרך העשירים שמענה בפיהם שאינם יכולים לשמור התורה הקדושה, כי שרים ורוזני ארץ נכנסים ויוצאין בביתם, וצריך להתנהג כמותן. אבל באמת שקר בפיהם כי גם העשירים יכולין לשמור התורה הקדושה כשרוצים. והראיה מהאבות הקדושים, שאף שהיו עשירים ועפרות זהב להם, עם כל זה התנהגו בדרך התורה. וזהו שאמרה רבקה מי 'האיש', ראשי תיבות 'איש ירא שמים' ההולך… היינו אף שיש לו נחלאות ועשירות, ועם כל זה יראת ד' על פניו. וראיה נכונה דאף מי שהוא עשיר יכול להתנהג בדרך התורה, אשר על כן 'ותקח הצעיף ותתכס', היינו שהלכה בצניעות, כי בעניה ראתה ולבבה הבין שאין זה מזיק עשירות, וכנ"ל, וקל להבין.

בזמירות לליל שבת, 'יום קדוש הוא וכו', כל זרע יעקב יכבדוהו כדבר המלך ודתו, לנוח בו ולשמוח בתענוג אכול ושתו, כל עדת ישראל יעשו אותו'. ויש לומר על פי מה שכתב בספר שב"ר פרשת ויקהל לפרש הפסוק 'ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם', דהגם הרשעים המחללים את השבץ קודש, מכל מקום בעניין מאכל ומשתה הם מקיימים השבת, והוא כתרתי דסתרי, דלענין הנוגע לגוף הם מקיימים השבת, ועל מה שנוגע לנשמה אינם משגיחים כלל. וזהו שאמר 'ושמרתם את השבת', מחויבים אתם לשמור השבת 'כי קודש הוא לכם', בעניין מה שנוגע לצרכם לאכילה ושתיה אתם מקיימיםף אם כן קל וחומר כי מחויבים אתם לשמור קדושת השבת לנפש שהוא העיקר, ודברי פי חכם חן.
וזה כוונת הפייטן הנ"ל, 'כל זרע יעקב יכבדוהו כדבר המלך ודתו לנוח בו', היינו כי מחויבים לשמור השבת קודש כראוי למיהוי, והטעם כי 'ולשמוח בתענוג אכול ושתו כל עדת ישראל יעשו אותו', ואם כן מקל וחומר כבוד שבת קודש לנוח בו כדת, וכנ"ל.

בפיוט לראש השנה ויום כיפור, 'באין מליץ יושר מול מגיד פשע', יש לפרש על דרך הלצה, דהנה ידוע דעל ידי שהבנים אומרים קדיש הם מליצים יושר לאבותם שיעלו מעלה מעלה בעולם העליון. אמנם אם הבנים אינם הולכין חס ושלום בדרך התורה, אז אדרבה נהפוך הוא, שעל ידי שאומרים קדיש מזכירים את אבותם לרע, והיינו לאמור 'ראו מה שגדלתם'. הנה 'יושר' הוא ראשי תיבות 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא', וזהו שאמרו 'באין מליץ יושר', שהקדיש אינו מליץ, והטעם כי 'מול מגיד פשע', שמעורר עוונות אבותם אתם, ודו"ק.

טעם על מה שנוהגין כששותין איזה משקה תוקעין כף זה לזה ואומרים 'לחיים', על פי מה שכתב בספר 'כנסת ישראל' בשם הרב הקדוש מרוזין זלל"ה, שהיה אומר בעניין תענית שובבי"ם ת"ת, ידוע מספרים הקדושים שהוא לתיקון הברית, ואמר הוא ז"ל שתיקון זה יכול להיות בשבת אחים יחד, בדרך החסידים ששותין י"ש ותוקעין כפיהם זה לזה, כי ב' פעמים 'כף' בגימטריא מאתים, ומדינא 'ערלה בטלה במאתים', כידוע מספרים הקדושים כי הפוגם בברית חס ושלום, מושך ערלתו עליו, ודברי פי חכם כן.
והנה תיבת 'לחיים' בגימטריא צח, ועם הכולל צט, ובמה שאומרים אותו בפיו הוי מאה, ועל ידי זה שכל אחד אומר 'לחיים' הוא מאתים, וממילא הוי תיקון לפגם ברית, כי ערלה בטילה במאתים, כנ"ל.
ובזה יש לומר טעם מה שנתינת צדקה הוא תיקון על חטא הידוע, משום דבעת שנותן בעל הבית הצדקה ליד העני והוא מקבל, אז הב' כפות בגימטריא מאתים כנ"ל, וערלה בטילה במאתים. כנ"ל.
ובעניין זה יש לפרש המדרש המובא בספר 'ברכה לחיים' [מאת הרב חנניה יום טוב ליפא ברוין הי"ד] אות א, כשישראל שותין ואומרים 'לחיים', הקב"ה מוחל להם עוונותיהם, דאיתא בשם הרב הקדוש מקאסוב ז"ל, שהראשי תיבות 'כוס' הוא 'ויאמר סלחתי כדבריך', ומה שחסר השם, כי שני יודין ששותים הם שם מלא, עיין שם. ועל כן כשאומרים 'לחיים' הב' ישראלים, ונתמלא הכתוב של 'ויאמר ד' סלחתי כדבריך', ממילא מוחל עוונותיהם, כנ"ל.
ויש לפרש בזה הפסוק 'יד ליד לא ינקה רע', היינו שאם נותנים זה לזה לחיים יד אחד לתוך ידו של חברו, 'לא ינקה רע', אין שום יניקה לרע חס ושלום, כי הקב"ה מוחל עוונותיהם, ואז אך טוב וחסד… כנ"ל.

(חידושי אגדות ב'אגם מים' שיצאו לאור ב'גינת ורדים')

בע"ה
אנכי בדרך ד' נחני להיות משובתי שבת דק"ק מ' וואשארהעלי יע"א, והנה הראה לפני ידידי היקר הרבני החו"ב החסיד אדם וכו' כש"ת מו"ה אפרים איש שלום (פריעדמאנן) נ"י, סופר ומזכיר דק"ק הנ"ל, את מחברתו אשר פיו יקבנו בשם הדרת קודש אשר בו כתוב לאמר לדורות פעולת צדיק, ה"ה ש"ב הרב הגה"ק המפורסם יחיד בדורו בתורתו ובצדקתו וחסידותו, משירי כנסת הגדולה, כש"ת מו"ה אברהם יהושע פריינד זי"ע אבדק"ק נאסאד יע"א, אשר פעל ועשה כל ימי חייו, וכמה הלכתא גבורתא איכא למשמע מיניה למען ידעו דור אחרון, יקימו ויספרו לבניהם לנטוע בלב הקורא אמונת צדיקים, אשר הוא יסוד גדול בימים ההם ובזמן הזה, כי בעוונותינו הרבים על ידי צוק העתים והצרות רחמנא ליצלן, האמונה בהשגחתו יתברך שמו פוחתת והולכת, ועל ידי אמונת צדיקים באים לאמונת יתברך שמו, כנודע מספרן של צדיקים. אי לזאת גם אנכי הצעיר כיודא ועוד, הנני להסכים כי טוב עשה בעמיו ובחבורו הנ"ל, ואמור אל הקונים והעם העומדים בעזרה שיקחו מאתו ספר הנ"ל להגדיל תורה ולהאדירה, ובזכות זה שמבררין מקחו של צדיק ז"ל, יגן עלינו להיות לנו למליץ יושר להפקד בדבר ישועה ורחמים כללית בקרוב, אמן סלה.

היום יום שני בשבת פרשת פינחס דהאי שת"א לפ"ק, פה מ' וואשארהעלי יע"א.
הק' גרשון מענדל קאהן אבדק"ק ע' סענזשארץ והגליל יע"א

(הסכמת רבי גרשון מנדל קאהן לספר 'הדרת קודש', שיצא לאור בסטמאר תש"ב)


הרב גרשון מנדל קאהן, נולד בסביבות שנת תר"מ (1880), לאביו, דומ"ץ איהעל ואב"ד ערדה-סענזשארץ (ארדו'-סאנט-ג'ורג',שבטרנסילבניה), מחבר ספר 'בינת יששכר' ו'קיצור יערות דבש', הרב יששכר בער קאהן, ולאימו הרבנית מרת טיילא בת הרב אשר זעליג לעוו מאהרישאר

 הרב גרשון מנדל למד בבחרותו בישיבת אביו, ואחר כך למד בחוסט בישיבת בעל 'ערוגת הבשם', שנעשה רבו המובהק. במהלך לימודיו בישיבה היה גבאי של חברת קנין ספרים. בהמשך למד אצל הרב יהודה גרינוואלד אב"ד סטמאר מחבר ספר 'זכרון יהודה'.

הרב גרשון מנדל התחתן עם מרת פרומט בת הרב יצחק מאיר ווידמאן, אב"ד מאסיעף ומחשובי רבני מארמרוש, ונולדו להם שלש בנות. לאחר חתונתו התגורר הרב גרשון מנדל תקופה מסוימת במאסיעף, בסמוך לחותנו, והמשיך לשקוד על התורה.
הרב גרשון מנדל סייע בניהול ענייני רבנות העיר ערדה-סענזשארץ. בשנת תרע"ז (1917), לאחר שאביו עבר בזקנותו לעיר מ' וואשערהעל, שימש הרב גרשון מנדל כרב הצעיר של העיר ערדה-סענזשארץ. בג' באייר תרפ"ג (1923), נפטר אביו הרב יששכר בער, ובנו, הרב גרשון מנדל, מילא את מקומו כאב"ד העיר ערדה-סענזשארץ וסביבתה, וניהל שם את הישיבה שייסד אביו.

בשנת תרפ"ב חתם יחד עם רבנים נוספים ממדינת 'זיבענבערגען' (שהיו חלק מהונגריה על למלחמת העולם הראשונה ואחר כך סופחו לרומניה) למנוע את התקרבות קהילות שאינן רשומות בלשכת היראים אל הקהילות האורתודוקסיות.
בשנת תרפ"ד ערך הרב גרשון מנדל את ספרו של אביו 'ליקוטי מוסר מספר יערות דבש' והוציאו לאור, והוסיף וכתב עם אחיו הקדמה לספר.
בשנת תרצ"ג העביר הרב גרשון מנדל את רבנות ערדה-סענזשארץ וכמה ישובים מסביבתה, לרשות חתנו, הרב אברהם פרנקל, שנבחר לרב הקהילה.
במהלך סעודת שבת שערך בביתו עם תלמידיו, נפטרה אשתו, והרב הורה לכסות אותה, בירך את ברכת 'דיין האמת', והמשיך לערוך את סעודתו, מגודל מסירותו לשמירת קדושת השבת.

הרב נודע כנואם בחסד עליון וכדרשן נפלא. הוא רשם את דרשותיו בספרו 'אגם מים' (ראשי תיבות: 'אנכי גרשון מענדל), שהתגלה ככתב יד לאחר שבעים שנה וחלקים ממנו יצאו לאור בקובץ גינת ורדים, יג – תשרי תשע"ב, עמו' טז-יז. הדרשות בספר כוללות חידושי אגדה על התורה ומועדים, לנישואין, לסעודת ברית מילה, הספדים, פרקי אבות, ועוד.
הרב נודע גם כפוסק, היורד לעומקה של הלכה, והרבה גדולי תורה פנו אליו בשאלות הלכתיות. גדולי דורו הזכירו אותו רבות בכתבי עת ובספרים, כגון: 'אוצרות ירושלים' (שנת תשכ"ט, חלק לו, סי' תק); 'וילקט יוסף' (מחברת ה, ס' קמח); 'לקט ששנ"ה', (ח, סוף סימן כז); שו"ת 'עצי חיים' (אה"ע סי ל), שו"ת מהרש"ג (ג, סי' עג); 'בני שמעיה' (סי' כה); 'תורת יקותיאל' (מהדורה קמא: סי' צט-ק, צהדורה תנינא: כד, לח-לט); 'מכתם לדוד' (סי' ד); 'תורת יקותיאל' (סי' צט וסי' ק); שו"ת אפרקסתא דעניא (סי' ה, יב, סה, פז, קמד, קעב, וחלק ג יו"ד סוף סימן קמט); 'בינת יששכר' מאת אביו (או"ח סי' ו, יו"ד סי' ג ו-ה, וחלק ב סי' ה). בנוסף סידר את כתבי אביו לדפוס והוסיף להם הגהות והערות רבות, המופיעות תחת הכותרת אב"ה (= אמר בן המחבר).

הרב גרשון מנדל קאהן נספה באושוויץ בשנת תש"ד. בשואה נספו כל בנותיו, חתניו וצאצאיהם:
א. בתו, ריזל, ובעלה, הרב אברהם פרנקל (נספה בחג שבועות תש"ד), ממלא מקום חותנו ברבנות ערדה-סענזשארץ, וארבעת ילדיהם.
ב. בתו שרה רבקה ובעלה הרב דוד יהודה פאלק, אב"ד ק"ק סאוואטא, וילדיהם.
הרב דוד יהודה הלוי פולק (פאלאק /פאללאק) הי"ד הנ"ל, נולד בסביבות תר"ע (1910) לאביו, הרב משה (מצאצאי הגאון ר' זעקל פולק, מגדולי תלמידי החתם סופר), עוד בעודו ילד קטן התייתם הרב דוד יהודה מאביו, שנפטר בגיל צעיר. היה מחשובי הרבנים הצעירים ברומניה. שימש ברבנות בקיראי-שארוץ. ביום ב' באדר א' תרצ"ה נשא לאשה את מרת שרה רבקה בת הרב גרשון מנדל קאהן הי"ד אב"ד סענזשארץ. בשנת תרצ"ז מונה לרב ואב"ד קהילת סאוואטא (עיירת הקייט והנופש סובאטה).
יש מי שכתב שהרב דוד יהודה נהרג בכניסת הגרמנים לעירו. יש שכתב שנרצח במכות מוט ברזל בראשו באוקראינה, יש שכתב שהוכה למוות במהלך הגירוש, ויש מי שכתב שנרצח באושוויץ 1944.
דברי תורה ממנו הובאו בספר דופקי תשובה (סי' יז ס"ק סז) מאת גיסו הרב אברהם פרנקל הי"ד; ילקוט המאירי (חלק א, עמו' שי, וחלק ב, עמו' רפט); בכתב יד שחיבר חותנו 'אגם מים' (פרשת אמור, על הפסוק 'שור או כבש')  הוא הוזכר גם בשו"ת בית ישראל (חלק ב סי' א, כט, מט); שו"ת מהר"ם בריסק (א, סי' יד, נט), שו"ת מנחם משיב מאת הרב מנחם סופר הי"ד (או"ח סי' יג, פא, יו"ד סי' פג, אבה"ע סי' כז), דופקי תשובה (חלק חקר הלכה סי' כא-כד, כו, כח).
ג. בתו, מאשע שבע, ובעלה (ובן דודה), הרב יהושע ברוך קרויז, הרב הצעיר בערדה-סענזשארץ (נספה בכ' באדר תש"ה).

ראה מאמר על תולדותיו וצאצאיו בעלי זכרון 41, כסלו תשע"ח, עמו' נב.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת שלח

המוסר הגדול המיישר האדם, הנלמד מהמרגלים – אל תתיאש![1]  

בפרשתנו שיעור אמונה גדול בקדושתה ומעלתה של ארץ ישראל, עם זאת למדים אנו כי צריכים ללמוד ולדעת את דרך ההסתכלות הנכונה על מציאותנו בעולם

תמונת הרב אברהם שמעון אנגל הורוביץ הי"ד

הרב אברהם שמעון אנגל הורוביץ הי"ד

היפה אותו ברא ה' יתברך. בסיומה של הפרשה אנו מקבלים את 'כלי הראיה' להתבוננות הנכונה וזאת ע"י מצות ציצית[2] עם זאת למדים אנו דבר גדול נוסף מתגובת השבר של ישראל לשמיעת דבריהם של המרגלים – אין להתיאש ולהכנס לעצבות. במאמר לפנינו מהרב אברהם שמעון הלוי הורוויץ (ה'זליעחובר') זצוק"ל הי"ד שהיה משגיח בישיבת חכמי לובלין, כותב בספר שנלקט מכתביו ודבריו נהרי א"ש (מאמר י"ב) וזלה"ק:

האדם הישראלי אין לו לדאוג ולהתעצב כלל, אפילו רואה בעצמו מושלל מכל אור רוחני וגשמי ורחוק ממנו ישועה לפי קוצר ראייתו בעת העצב, החי יתן אל לבו הלא סוף סוף חי אני, יהא אפילו באופן מצומצם מאוד, ומהיכן חיותו אם לא מחי העולמים, שאם לא כן הייתי נעדר המציאות, ואפילו ברגע זו שאני מתעצב, הוא יתברך שמו מצייר אותי מכף רגל עד קדקדי, ביחד עם זמני ומקומי שאני בו, וכל רגע ורגע הוא יחלוף העבר ויבוא ההווה והכל ברצון יוצר בראשית ואלקי ישראל בפרט, שהם מרכז הפנימי בהנהגה, והרי עוז וחדוה במקומו שאני שם. וכיוון שכן אין הסתר אלא ממני שאני בעצבות עושה קליפות עבים המסתירים אורו ממני, לזאת מוטב אדבק באמונה זו שה' יתברך בודאי מחיה תמיד הכל, ואין אמונה אמיתית שלא תעשה המשכה מלמעלה למטה ויבוא מהר אלי אור שמח.

ואם יאמר האדם אמת שה' יתברך מצייר[3] אותי אבל להשמידי או להנקם ממני על עוונותי, ידע נאמנה כי לא ח"ו מה' יתברך היא זאת, רק יצרו השונא נצח שלו רוצה להשמידו ח"ו במחשבה זו. ואם יראה לך היצר ראיות מפסוקים שבתנ"ך וכהאי גוונא, כבר הקדימו חז"ל [שבת פ"ח ע"ב] להודיע כי להמשמיאילים בה סמא דמותא, רחמנא ליצלן. אל תבוא עם המנוול בטענות כי תלאה ומכ"ש [ומכל שכן] שאתה בעצבות שאז דעתך מצומצמת מאוד, ועל זה אמר דוד (תהלים י"ח י"ט) יְקַדְּמ֥וּנִי בְיוֹם־אֵידִ֑י וַֽיְהִי־ה' לְמִשְׁעָ֣ן לִֽי. אלא יחזק ויאמץ לבך לאמור לו, פרטי הכתובים אינני יכול לפרש אלא רק הכלל בידינו, טוֹב־ה' לַכֹּ֑ל וְ֝רַחֲמָ֗יו עַל־כָּל־מַעֲשָֽׂיו (תהלים קמ"ה ט'), ובודאי הפרטים הכתובים נמשכים אחר הכלל. והא ראיה רגע זו, שאני מתחזק בהבטחת ה' יתברך, ויהיה ה' למשען לו לחשוב כן באמונה אמיתית ויוציא למרחב אותו. וזה היה רחמנא ליצלן חטא המרגלים שלא הועילה להם תשובה, ככתוב (דברים א' מ"ה) וַתָּשֻׁ֥בוּ וַתִּבְכּ֖וּ לִפְנֵ֣י ה' וְלֹֽא־שָׁמַ֤ע ה' בְּקֹ֣לְכֶ֔ם וְלֹ֥א הֶאֱזִ֖ין אֲלֵיכֶֽם.

ואאריך קצת למען הבין ענין בתורה הקדושה. הנה בחטא העגל לא כפרו בעיקר, אלא טעו לומר שהעיקר יקר נמצא, לכן באין משה צריך להיות גויה שתהיה אמצעי שיחול על ידה אלקית, ובזה נמצאים כמה מיני טעות ר"ל בדקות, ועיין ברמבן ואבן עזרא וספורנו ורבינו בחיי שכל אחד מסביר ענין זה באופן אחר. ובזמנינו זאת היא בגשמיות, זה מאמין בהשתדלות זה וזה בהשתדלות אחרת, וכולם לא יפנו באמת לצור ישראל וקדושו, שרק אז טוב איזה פעולה שיתן אלקים בלבבו לעשות כדי להלביש הדבר בטבע, ולכן זה השם אלקי"ם עולה מספר 'הטב"ע' כדאיתא בספרים הקדושים [פרדס רימונים י"ב ב']. ונחזור לעניננו שכיוון שבחטא העגל לא כפרו בעיקר, ראה ה' יתברך את לבבם שמוכן לתשובה מעצמו, לכן לא גער בהם ולא צוה למשה שיגער בהם כי מוטב שיעשו תשובה מעצמם, וכן היה שתיכף שבא משה אל המחנה עזבו את העגל למאכולת אש וקיבלו דין שמים על עצמם בהשקאה כסוטה ובחרב בני לוי. אבל המרגלים הביא העם לעצבות גמור שזאת כפירה בעיקר רחמנא ליצלן, שאז מדומה להאדם כי בריאתו לרעתו ומטיח דברים כלפי מעלה על מה שוא בראת בני אדם מר ומצוק כמוני, והכל לפי עומק העצבות רחמנא ליצלן. אבל סוף סוף המודה על האמת יודע שהעצבות כפירה בבורא יתברך וכפירה בטוב הבריאה, שה' יתברך העיד (בראשית ב' ל"ב) וירא אלקים את כל אשר עשה כל פרט  מעשי בראשית ועד תכלית של תחית המתים והנה טוב מאוד.

[ואם תשאל שראינו] כמה נביאים כמפורש בתנ"ך, ובזהר חדש (ח"ג פרשת אחרי דף מ"ט ד"ה אשרי משכיל אל דל) אמר שה' יתברך נהנה מתרעומתא דמסכני? [התשובה] על זה נאמר[4] במופלא ממך אל תדרוש, והכלל המובן קצת שלצדיק אין עצב כלל אלא 'מרירות' וזאת ענין אחר לגמרי…אבל בחטא המרגלים כפרו בטוב יציאת מצרים ר"ל שהוא התחלת יצירה לעם זו[5], ואמרו במדרש חז"ל[6] אין 'ראש' אלא עבודה זרה, והרי זה לסור לגמרי מאחריו רחמנא ליצלן. אולם בחטא העגל טעו באמצעי להגיע להעיקר, אדרבה התיחסו ביציאת מצרים ואמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, ולא נאמר באמירת ה' יתברך למשה סרו מהר ממני, אלא סרו מן הדרך אשר צויתים, שבודאי לא זו הדרך הס מלהזכיר. הא למדנו שהעצבות והיאוש גרוע מעבודה זרה באמצעית ר"ל…

כן הוא בכל זמן לכל אדם, שבכל עבירה עוד נשאר מעט חיות, וזאת ההכנה התשובה ולכן יתעלה ע"י תשובה נכונה, אבל העצבות והטחת דברים כלפי מעלה זאת היא מיתה רחמנא ליצלן, ואפילו באיזה זכות יאיר לו ה' יתברך אח"כ באור שמח, אבל חלק הנפש שהלך אז ממנו וכן הזמן ההוא לא יתוקן רק עפ"י  סיבות שונות עד תחית המתים, ולכן העצבות גרוע מצד זה מכל העבירות רחמנא ליצלן מזה ומזה.

[מבאר עומק ענין מדת הרחמים עפ"י פסוק (איכה ג' כ'-כ"ב)] זָכ֣וֹר תִּזְכּ֔וֹר ותשיח וְתָשׁ֥וֹחַ עָלַ֖י נַפְשִֽׁי… זֹ֛את אָשִׁ֥יב אֶל־לִבִּ֖י עַל־כֵּ֥ן אוֹחִֽיל…חַֽסְדֵ֤י ה' כִּ֣י לֹא־תָ֔מְנוּ כִּ֥י לֹא־כָל֖וּ רַחֲמָֽיו. זאת עצמו אשיב אל לבי בחשבון צדק, שסוף סוף זכרוני הוא נגדך, על כן אוחיל שאעפי"כ מרחוק, חסדי ה' עמנו, והראיה לזה כי לא תמנו לגווע מן המציאות, כי לא כלו רחמיו – רחמיו הוא לשון של ציורים, כידוע שרחם נקיבה נקרא כן על שם שזה מצייר את הולד, וכן לשון רחמי"ם באים כפולים, שהמושיע צריך לצייר שני ציורים של הנצרך, מצבו שהוא בו עתה וגם את ישועתו כי תבוא… עכ"ל הרב אברהם שמעון הורוויץ[7] זצוק"ל הי"ד מהספר נהרי א"ש.

מעלתה וקדושתה של ארץ ישראל

אֲנִ֞י ה' אֱלֹֽקיכֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹקים אֲנִ֖י ה' אֱלֹקיכֶֽם (במדבר ט"ו מ"א)

תמונת הרב שלמה הרכבי הי"ד

הרב שלמה הרכבי הי"ד

בפרשה זו יפה היא לדרוש בשבחה של ארץ ישראל. כך כותב הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד בספרו מאמרי שלמה (ח"א מאמר ל"ו 'יציאת מצרים') וזלה"ק:

יציאת מצרים היא יסוד לאמונת ישראל, כל עיקרי האמונה אנו למדים מן ספורי יציאת מצרים, המסות האותות המופתים והנסים שנעשו לישראל במדבר הם המה המקור יסודי האמונה והדת…איזה יסוד ביהדות איזו הכרה אלקית יוצא לנו מן היציאה עצמה? לא מן המכות והניסים אבל עצם היציאה מה באה ללמדנו? היציאת מלמדת אותנו יסוד חשוב באמונה והוא ענין 'אלקי ישראל' , הוראה על מציאותם המיוחדת של עם ישראל ועל מעלתם בתור עם ה'. היחס וההתקשרות שיש לעם ישראל עם כבוד ה' יתברך בעצמו. היציאה היתה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, לא ע"י שליח, לא ע"י מלאך, כלל ישראל הוא קשור וצמוד אלי והגאולה היתה גאולתו של כביכול בעצמו ג"כ…

יש שואלים מדוע היה צריך הקב"ה להוציא את ישראל ממצרים, הלא היה יכול לגאול את ישראל במצרים גופא, להרוג את המצרים ולהשאיר את בני ישראל שם ומדוע הוציאם משם? אמנם הטעם יסוד היציאה ותכליתה היא תולדה מן אלקי ישראל, תוצאה מצד ההתקשרות וההתדבקות של ישראל באלקיו, ומאז הדבקות הולכת ומתגדלת הולכת ומתרבה וצריך לזה מקום מסוגל ומוכן לאותה הדבקות והוא ארץ ישראל,

ארץ הקדושה שיש בסגולתה להכיל בקרבה הדבקות האמיתית של הקב"ה וישראל. אין ארץ ישראל רק מקום לגור לבני ישראל, אין ארץ ישראל רק מקום מפלט לבני ישראל מן האויבים והרודפים…ארץ ישראל בעד כלל ישראל הוא המקום המיוחד המותאם להשראת השכינה, מקום אשר עיני ה' אלקיך שם מראשית השנה ועד אחרית שנה, מקום מוכן ומזומן לדבקות בשם מה שאין שום מקום בעולם מותאם ומסוגל כמו ארץ ישראל…עכ"ל הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד.

ראה דברי רבי יעקב עמדין בפירושו לסידור בברכת המזון (נודה לך) שם מבאר רעיון מהפכני וזלה"ק: לכאורה אין הסדר מכוון, שהרי כבוש הארץ מאוחר אפילו לנתינת התורה, והיה לו להזכירו בסוף. אבל נחלת הארץ קדמה בבחינת התכלית, כאמור (שמות ג' י"ז) אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ. הענין מבואר בהקדמתנו כי נחלת הארץ היא תנאי בקבלת אלהותו יתברך כמו שנתבאר שם באורך, לפני שנקרא אלקי הארץ (מלכים-ב' י"ז כ"ז) ולזה כל עיקר יציאת מצרים היתה הלמען ירשו הארץ ויקבלוהו לאלקים בשלם שבפנים, ואם לא כן לא הוצרך להוציאם והיה מניחם במצרים והיה משמיד המצריים מפניהם ויקבלו שם אלהותו…עכ"ל היעב"ץ בפירושו לסידור. דברים אלו הביא הרב הרכבי בספרו שם.

המרגלים הם בגדר 'דיינים' או 'עדים'

וְעַבְדִּ֣י כָלֵ֗ב עֵ֣קֶב הָֽיְתָ֞ה ר֤וּחַ אַחֶ֙רֶת֙ עִמּ֔וֹ וַיְמַלֵּ֖א אַחֲרָ֑י וַהֲבִֽיאֹתִ֗יו אֶל־הָאָ֙רֶץ֙ …(י"ד כ"ד)

תמונת הרב יעקב אלימלך פנט הי"ד

הרב יעקב אלימלך פנט הי"ד

פירש רש"י בשם מדרש רבה [במדבר רבה ט"ז י"ט] שתי רוחות, אחת בפה ואחת בלב. למרגלים אמר אני עמכם בעצה, ובלבו היה לומר את האמת.

לאחר שמביא דברי רש"י אלו, שואל הרב יעקב אלימלך פענט זצ"ל הי"ד בספר שיצא עפ"י כתביו זכרון יעקב וזלה"ק:

ויל"ד [ויש לדייק] דכלב הצדיק בודאי קיים מאמר הקרא 'ולא תגורו מפני איש' ואיך עלה על ראשו מורא בשר ודם. ואם נימא דמה שאמר רש"י ז"ל, וע"י כן היה בו כח להשתיקם, זהו נתינת טעם לדבר ובתחילה נתכוון לכך, מכל מקום קשה עדיין מדוע לא מצינו גם יהושע שנתייעצו עמו ואם נתייעצו, מדוע לא עשה ג"כ כמו כלב. עכ"ל הרב פענט.

יסוד תשובתו בביאור ההבדל המהותי בין עדים לדיינים. עדים הרי הם מעידים רק מה שרואים בעיניהם, ולא ישנו מאומה, מה שאין כן דיין דן לפי הסברא ומחשבת הלב, ואם הוא שונא את הנידון, יש לו נטיה ועלול להטות את הדין. וכן הבדל נוסף, שאם בית דין כולו יחייב את הנידון לא יחייבו אותו משום 'והצילו העדה' שחייב לפחות דיין אחד לראות לו צד זכות, והבדל שלישי שבבית דין נקבע הדין לפי רוב הדיינים, אך לעומת זאת בעדות 'תרי כמאה' כלומר זוג עדים שקולה כמו קבוצה של מאה עדים. עפ"י הגדרות אלו נבוא לדון בענין המרגלים שנשלחו לתור את הארץ[8].

המרגלים שנשלחו נסתפקו איזה 'דין' יש להם, האם דינם – מעמדם כעדים או כדיינים. אפשר לומר שהם כעדים שנשלחו להגיד מה שיראו בעיניהם כפי שנאמר וראיתם את הארץ וגו' אך ניתן גם לומר שהם כדיינים, שהרי לא נתבקשו להעיד על דבר מסויים וספציפי, אלא על ענינים שהם ב'אובנתא דליבא' תליא.

אפשר לומר כי הם היו כבית דין, לכן בתחילה כשאמרו המרגלים 'באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבר היא וזה פריה' אך אח"כ אמרו 'אפס כי עז העם היושב בארץ וגו' ואם כן קשה יהיה לעלות אליה,. בתחילה הם לא אמרו בצורה מוחלטת שאי אפשר לעלות אליה, אך לאחר דבריו של כלב 'עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה' היה נראה שנושאים ונותנים בדבר כבית דין, וכלב יכול להביע דעתו היחידית כנגדם, לכן בדבריו אלו עדיין לא מחו ולא יצאו כנגדו בגלוי. אך בהמשך לאחר שהוציאו דבת הארץ (פסוק ל"ב) ואמרו ארץ אוכלת יושביה, ובעקבות זה 'ותשא כל העדה ויתנו קולם ויבכו…' כאשר יהושע וכלב אומרים ש'טובה הארץ מאוד מאוד, אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו…' כאן 'ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים…' כיוון שזה לאחר 'פסק הדין' שהוציאו המרגלים והמיעוט צריך להמשך אחר הרוב.

בהמשך בדבריו של הרב פענט עצמו מהספר וזלה"ק:

על כן נתנו עצות בנפשם לעשות שבכל אופן יתקבלו דבריהם, הן אם ידונו אותם כבית דין או כעדים. על כן היה נחוץ להם שאחד ישאר מתנגד לדעתם, דדילמא אם כולם יהיו בדעה אחת יאמרו היתכן שאף אחד מכולם לא מצא זכות, אע"כ [אלא על כרחך] דיש להם איזה נטיה, על כן היה נח להם יותר שאחד מביניהם ישאר נגדם, אמנם לא יותר מאחד, דאם יהיו שנים נגדם הגם דאם ידונו כבית דין ישארו דברי הרוב קיימין, כי בדברי המיעוט בטלים הם. אבל אם ידונו אותם כסתם עדים, ובעדים הדין ד'תרי כמאה' ויוכלו לסתור דבריהם, על כן דברו עם כלב לבד, וכאשר אמר להם אני עמכם בעצה, שוב לא דברו עם יהושע, דרצונם היה שיהושע ישאר על דעתו הראשונה. ובכוונה בחרו לדבר עם כלב בראשונה עפ"י מה שביארתי עפ"י המבואר בזה"ק [שלח קנ"ח ע"א] דדברו 'עיטא בישא' לגרמייהו שחשבו הואיל וזכו להיות נשיאים במדבר, לא יזכו להיות גם בארץ, ורצו שיתארך מלכותם. ממילא מי שרודף אחר הכבוד יחשוב שבודאי חבירו ג"כ כמותו, על כן חשבו שבטענה זו יוכל לפעול אצל כלב כי גם לו נוגע הדבר כמו להם, מה שאין כן אצל יהושע לא היו יכולים לבוא בטענה זו, כי אדרבא לגדולה מזו היה מוכן בבואם לארץ להיות מלך במקום משה רבינו ע"ה כאשר התנבא אלדד ומידד. ועל כן היו צריכים להמציא איזה תחבולה אחרת כדי לדבר על לב יהושע, על כן שפיר בכוונה בחרו לדבר עם כלב, וכאשר למראה עיניהם פעלו אצלו, שוב לא היה להם צורך ביהושע.

אמור מעתה שפיר מיושב ומבואר כוונת כלב הצדיק שדיבר עם המרגלים אחת בפה ואחת בלב, דגם הוא ירד לסוף דעתם וכוונתם וחשש שאם יגלה להם האמת שהוא אינו בדעה אחת עמהם אזי יתחילו לדבר על לב יהושע ונאמר 'הן בקדושיו לא יאמין' על כן חשש אולי מעשה שטן יצליח שיפעלו אצל יהושע ויסיעו דעתו לדעתם וישאר הוא יחידי, על כן אמר להם עמכם אני בעצה, כדי שע"י זה לא ידברו עם יהושע וישארו שנים שיוכלו לסתור דברי המרגלים [כדין עדות] ואתי שפיר בס"ד. עכ"ל הרב יחזקאל פנעט[9] זצ"ל הי"ד.

מפרשת נסכים לאחר החטאים, למדים מעלת התשובה

בספר יכהן פאר לרב חנוך צבי הכהן[10] זצ"ל אב"ד בענדין, מכת"י ששרד את השואה הביא בפרשתנו וזלה"ק:

איתא בספורנו (ט"ו ג') נסכים דלאחר חטא העגל נצטוו על נסכים בקרבן צבור, ולאחר חטא המרגלים בנסכים בקרבן יחיד, עיי"ש במתק לשונו הטהור.

וי"ל קצת דהנה איתא במנחות (ו' ע"א) במנחת חוטא שצריכה להיות חריבה שלא יהיה קרבנו מהודר, ואיתא בברכות (ל"ד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד.ולזה י"ל דניתן להם הנסכים להראות שצריך להיות עתה הקרבן מהודר משום דנתקבל תשובתן. עכ"ל.

להפטרה

וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־נָתַ֧ן ה' לָכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ וְכִֽי־נָפְלָ֤ה אֵֽימַתְכֶם֙ עָלֵ֔ינוּ וְכִ֥י נָמֹ֛גוּ כָּל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵיכֶֽם: כִּ֣י שָׁמַ֗עְנוּ אֵ֠ת אֲשֶׁר־הוֹבִ֨ישׁ ה' אֶת־מֵ֤י יַם־סוּף֙ מִפְּנֵיכֶ֔םכִּ֚י ה' אֱלֹֽקיכֶ֔ם ה֤וּא אֱלֹקים֙ בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּֽחַת  (יהושע ב' ט'-י"א)

בספר עין צופים להפטרות מהרב עזריאל זעליג נח קושלבסקי[11] זצ"ל הי"ד כתב וזלה"ק:

תמונת הרב עזריאל זליג נח קושלבסקי הי"ד

הרב עזריאל זליג נח קושלבסקי הי"ד

…[רחב] סיפרה להם כי בשביל ששמעה כל הנסים והמופתים אשר עשה ה' לישראל ובשביל זה תאמין  ותדע כי אלקים בשמים ועל הארץ מתחת. ובזה יש לפרש המקרא בשיר השירים (א' ג') לְרֵ֙יחַ֙ שְׁמָנֶ֣יךָ טוֹבִ֔ים שֶׁ֖מֶן תּוּרַ֣ק שְׁמֶ֑ךָ עַל־כֵּ֖ן עֲלָמ֥וֹת אֲהֵבֽוּךָ. ופירש רש"י עלמות, זו יתרו ורחב, רוצה לומר כמו שנראה כאשר ידובר נכבדות לעלמה אשר היא עוד רכה בשנים ולא באת עוד לכלל דעת מיושבת, אז שכלה לפי רצונה כי החתן יהיה יפה תואר ויפה מראה, ויתקשט בבגדים נאים ויסלסל בשערו ובשפתיו וימשח את בשרו בשמן טוב ובתמרוקים להריח בו, ואם יכבד אותה ביין טוב וממתקים אשר בשקר והבל יסודם, חתן כזה תבחר לחלקה. אבל לא כן עלמה שהיא חכמה ומשכלת ודעתה נכונה, היא תחקור  על טוב לבבו במדותיו, חכמתו והנהגתו הישרה עם אלקים ואנשים והשלמת נפשו ולא תביט על דברים שמה בכך הנוגעים לגופו ותארו והדרו החיצוני, ופשיטא על דברים קלי הערך שעל גופו משיחת השמן וריח הנחוח עניני הבלים ורעות רוח.

ובאופן כזה אנחנו עם בני ישראל אחרי אשר זכינו לנבואה ולמוד תורתו הקדושה, אנו מאמינים בה' מצד התורה והנבואה, וע"י זה נבוא לאהבת ה' כמו שכתוב ואהבת את ה' אלקיך…והיו הדברים האלה על לבבך…בשביל דברי התורה תבוא לאהבת ה', מבלעדי הניסים, כמבואר ברמב"ם הלכות יסודי התורה (וכן במצרים לא האמינו מפני האותות כי אם על סימן הפקידה שאמר להם כאשר היה המסורת בידם מאבותיהם, אבל הגרים יכנה אותם בשם 'עלמות' שלא באו עוד לידי הכרה אמיתית לכן צריכין למשוך את ליבם ע"י שמן ויין.

השמן כינוי על הניסים אשר נשמעו מרחוק כמו הריח של שמן הטוב, ונתינת הארץ ויציאת מצרים רוצה לומר הטובות אשר עשה ה' לישראל המה כנויים לו אשר ישמח לבב אנוש, וזהו פירש לריח שמניך הטובים שמן תורק שמך אצל עם ישראל רק שמך לבד שם ה' יקר להם מכל שמנים והיין, והמה עובדים לשמה מפני אהבת ה', ומפני ה' נחתו, על כן רוצה לומר על דברים כאלה שמן ויין, עלמות אהבוך אלו הגרים רחב בשביל ששמעה מן הניסים וכן יתרו 'וישמע יתרו' נסי הים ומלחמת עמלק, ובשביל זה בא להתגייר. עכ"ל העין צופים.

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א  052-6514000  YBARKAI6@gmail.com


[1] מתוך הודאה לה' יתברך על הצלחת תחילת ההתקפה נגד איראן אור לעש"ק פרשת בהעלותך י"ז בסיון תשפ"ה, ותפילה לשלומם של כל חיילנו וכוחות הבטחון באשר הם, ולחזרתם של החטופים במהרה בריאים ושלמים, ויה"ר שנזכה לאהבת עולם בינינו, ובינינו לבורא עולם, עדי נזכה לגאולת עולם, יהא הלימוד בגליון זה.
לעילוי נשמות, הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק ז"ל (חבה) אשתו זהבה בת רבקה ז"ל, בנם יצחק משה ז"ל. יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ז"ל (ריבל), אשתו פייגא סוסא בת ר' יעקב ז"ל, אודים מוצלים מאש שלא זכו לזש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע (שלנגר) ז"ל נפטר בלי זש"ק. שלום דוד ב"ר צבי הלוי (גרנט) ז"ל.
לרפואת חנה בת איידיו, שולמית בת טובה, אסף בן יוכבד, אליהו בן שולמית, איתן דוד בן טובה, אתיה בת פרחיה, עטרת אוריה בת רבקה  ולרפואת כל הפצועים בהתקפות הטרור הרצחניות של אויבנו ימ"ש,  בתושח"י.

[2] ראה בהרחבה במאמרו של הרב אביגדור הלוי נבנצאל שליט"א שיחות לספר במדבר שיחה י"ב 'ראיית התכלת, ראיית השרש והתכלית'.

[3] נראה שכונתו 'מקיים', ואפשר שזו המשמעות בביטוי זה גם לעיל.

[4] חגיגה י"א ע"ב: ואמר רב אחא בר יעקב: … שכן כתוב בספר בן סירא: במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות.

[5] נראה שכונתו לפסוק (ישעיהו מ"ג ג"א) עַם־זוּ֙ יָצַ֣רְתִּי לִ֔י תְּהִלָּתִ֖י יְסַפֵּֽרוּ.

[6] נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה (במדבר י"ד ד') רש"יורבותינו זכרונם לברכה פירשו לשון עבודה זרה, עכ"ל. ונראה שכונתו למדרש פסיקתא זוטרתא (לקח טוב).

[7] הרב אברהם שמעון הלוי הורביץ זצוק"ל הי"ד (מכונה 'ר' שמעונל'ה/שמעו'לי זליחובער') תרל"ו-תש"ג. צדיק גאון קדוש, דמות פלאית עלאית מיוחדת במינה. 'התהלך בעולמנו על פני האדמה החומרית כמרחף גרידא, נוגע ואינו נוגע, הצטייר בעיני כל רואיו כדמות קדושה מעולם המלאכים.' (מהספר מרביצי תורה מעולם החסידות ח"ו, עיקרי הדברים להלן משם מקורם). בהיותו בן שש כבר היה בקי בש"ס משניות, לאחר שלמד כל הכ"ד ספרים. וכן בספר נהרי א"ש (לקוטי דיבורים אות ע"ט) שממנו הובאו הדברים לעיל כתבו בשמו: היה מעורר מאוד פעם אחר פעם על למוד תושב"כ ודברי כל נביאי אמת וצדק עד מלאכי האחרון…דברי הנביאים הקדושים הנאמרים מפי ה' לעמו ישראל המביאים קדושת התורה בנפשות ישראל לנצח
לימד בכמה מקומות כאשר שיא פריחתו והשפעתו היו בישיבת יח"ל (ישיבת חכמי לובלין) בראשותו של מחולל ה'דף היומי' רבי מאיר שפירא זצ"ל. מהענקים שיצאו מכור היתוך קודש זה, היה הרב שמואל וואזנר זצ"ל. בספר אבי ההוראה שיצא לזכרו מתאר את קשרו העמוק לרב שמעול'י (עמ' קמ"ב-קנ"ד). ומאידך גיסא הערכת הרב לתלמידו שהתבטאה במכתב שנתן בידו ובו כתב בין דבריו: אשרי הקהל ישורון אשר ישימוהו עליהם לרב לדון ולהורות…
בקיאותו וידיעתו בכל מכמני התורה היו מבהילים ממש, נגלה ונסתר בזה"ק ובכתבי האר"י, בנוסף להתעמקותו בספרי המהר"ל, אליהם הפנה את תלמידיו ובנהרי אש הנ"ל (לקוטי דיבורים אות קל"ג) הביאו עפ"י דבריו: ספרים הקדושים של רבינו נשיא ישראל אור עולם המהר"ל מפראג זיע"א הזהיר ללמוד כמה פעמים, הם יסודי האמונה והקדושה לנפש מישראל. עוד הוסיף אין יודע את המעשה המיוחס לו של הגולם שזה ודאי דבר נורא וגדול מאוד, אבל לחבר ספר גבורות ה' [עוסק בעניני יציאת מצרים ויסודות האמונה בו] זה דבר עוד יותר גדול!…וממעינות החסידות שאב מלוא חפניים, בשנותיו הצעירות למד בבית המדרש של קוזניץ.
שאלה מעניינת שאלו אחד מתלמידיו: מה הסיבה שבספרי הגאון חיד"א זיע"א יש בהם כח משיכה לקרוא בהם ואפילו ב'שם הגדולים', ואפילו לחזור ולשנות?
תשובתו היתה, ששמע מאביו עפ"י הנועם אלימלך 'זה לעומת זה עשה האלקים' – רשע אחד ישב בברלין וכתב ספרים, שכל מי שלומד בהם אבוי לנפשו. לעומת זה יושב איש קדוש בליוורנו [החיד"א] וכותב ספרים, שכל מי שלומד בספריו לא יצא מן העולם בלא הרהור תשובה'. (ליקוטי דיבורים קל"ב).
עוד הובא שם (אות ע"ו) שאמר על עצמו שהוא מתפלל עבור התלמידים שמן השמים יעזור להם להכנס להקדושה העליונה ולעבודת ה' באמת לאמיתו. ומאריך לבאר עפ"י שירת הים את המכשולות שעלולים לעכב העליה בהר ה' המקודש בעבודתו יתברך, ותפלתו להצלת תלמידיו מהם והסיום: מקדש ה' כוננו ידיך – המקדש הגדול בלב האדם שיבנה בשתי ידיו כוחות הימין והשמאל, כוננו ידיך ויהיה ה' ימלוך לעולם ועד.
בשנים האחרונות לחייו התגורר בקראקא עד ללקיחתו להשמדה. כשניסו ברגעים האחרונים למנוע עלייתו לרכבת, שאלם רבי שמעונ'לה האם יצטרכו לשלוח מישהו אחר במקומו להשלמת ה'מספר'? וכשלא נענה, הבין שאכן כך יהיה, סירב ועלה לרכבת שלקחתו למקום ההשמדה. הוא ומשפחתו נספו הי"ד.
הספר ממנו נערכו הדברים בגליון וחלק נכבד מתולדותיו, הוא נהרי א"ש שהינו ליקוט משרידי תורתו עפ"י מכתבים ששלח לתלמידו הרב יעקב מוסקוביץ זצ"ל, וכן בן דודו הרב אברהם מרדכי הורביץ זצ"ל שעלה לירושלים. בספר מדור מאמרים, מכתבים ו'ליקוטי דיבורים' ומעט זכרונות ועדויות מתלמידים. הספר יצא לאור בארה"ב לראשונה בתשנ"ג, ומהדורה זו ממנה נערכו הדברים היא החמישית, בתשע"ה.

[8] הערה מעניינת מאוד ששמעתי בשיעור מהרב עמוס קליגר שליט"א: בכל פרשת שלח וענין המרגלים, המילה 'מרגלים' איננה מוזכרת כלל! המילה שמופיעה היא לתור את הארץ, אשר מופיעה כעשר פעמים בפרשה. המילה, מושג מרגלים נמצא בפרשת וישב בענין יוסף האומר לאחיו (בראשית מ"ב ט') מרגלים אתם לראות את ערוות הארץ באתם, וכן ביהושע (ההפטרה של פרשתנו, ב' א') וישלח יהושע בן נוןמן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמור…)

[9] האדמו"ר הרב יעקב אלימך פאנעט זצוק"ל הי"ד, נינו של המראה יחזקאל (תקופת החת"ם סופר זיע"א), שימש באדמורות בעיר דעש. הובל אל המוקד עם כל משפחתו והוצא להריגה בי"ח בסיון תש"ד. שימש באדמורות כשלשים וחמש שנה.
כתבים אלו הוצאו ע"י תלמידו דב שפיצר זצ"ל בברוקלין תשי"ג. בדברי פתיחתו מביא מרגלית נאה ששמע מהאדמו"ר רבי ישכר דב מבעלזא זיע"א לפרש דברי (הגמרא) [חז"ל ספרי עקב מ"ז] תחיית המתים מן התורה מנין? שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם, הכונה דע"י שלומדים עם הבנים ותלמידים, נחשב כמו חי, והיינו תחיית המתים – מן התורה, כלומר ע"י התורה. וסיים הקרא כימי השמים על הארץ, דבימים שהוא כבר מתלונן בגנזי מרומים, בשמים ממעל, כאילו הוא על הארץ בין החיים.

[10] הרב חנוך צבי הכהן לוין זצוק"ל היה חתנו של האדמור רבי יהודה אריה לייב אלתר השפת אמת. הספר נדפס לראשונה בתשכ"ד ע"י בני המחבר שהצליחו להציל את כתב היד ממאכולת האש בתקופת השואה. אך כפי שכתבו בפתיחת המהדורה הראשונה שהם זכו להוציא לאור תעלות חכמה ממעינות הקדושה אשר השאיר אחריו אביהם, מעט מזעיר שנשאר לנו לפליטה…יותר מארבעים חיבורים בכל מקצועות התורה השאיר…מהם נדפס בחייו אחר הסתלקותו הספר הראשון יכהן פאר חידושים נפלאים על סדר קדשים וחידושים על הרמב"ם וכן ל"א דרשות אשר השמיע ברבים…בעוונות הרבים נאבדו בשואה הגדולה רוב רובם של החיבורים על כל מקצועות התורה…נשארו לפליטה רק שלשה חיבורים מעטי הכמות, שנים לקוטים על התורה, מועדים ודרשות וחידושים בודדים, וחיבור קטן אשר כתב לזכר אחינו הרב החסיד עובד ה' מוהר"ר יחיאל אפרים פישל הכהן זצ"ל אשר נפטר בדמי ימיו וקרא לחיבור על שמו 'הבן יקיר לי אפרים'…
קראנו שם הספר יכהן פאר כשם ספרו הראשון אשר נקרא בשם זה ע"י [אבינו המחבר זצ"ל]…עכ"ל הבנים בהוצאה הראשונה. הדברים שהובאו לעיל ומעט מענינו של הספר נערכו עפ"י מהדורה חדשה שיצאה בירושלים תשע"א.

[11] הרב עזריאל קושלבסקי זצ"ל הי"ד, נולד בשנת תרכ"ז בפולין. התייתם מאביו בגיל צעיר וגדל ולמד בבית סבו, הרב אריה לייב זצ"ל. לאחר שלמד וספג תורה בלומז'ה ובשצו'צין, נשא לאשה את שרה גילדה  מחשובי בעיירתו. אשתו הצדקת אפשרה לו להשתלם ב'כולל קובנא' מספר שנים, שם הוסמך להוראה ע"י הרב צבי רבינוביץ זצ"ל בנו של רבי יצחק אלחנן אב"ד קובנא. לאחר ששב לעיירת מגוריו נתמנה לדיין ומו"צ, ואח"כ נמנה לרב ולאב"ד. במשך כארבעים שנה שימש כרועה לצאן מרעיתו, עד שנספה בשואה על קידוש ה' עם קהלתו בטרבלינקה בכ"ט בטבת תש"ג. ספר נוסף של המחבר לבוש עדנים על מסכת ע"ז, שהיה מוכן בדפוס, פירוש לתהלים וכתבי יד נוספים, עלו על המוקד.
הספר יצא לראשונה בווילנא תרפ"ג, ובמהדורה שניה בתשכ"ד (ממנה נערכו הדברים) ע"י בנו הרב יקותיאל עזריאלי (קושלבסקי), שהיה רב בזכרון יעקב במשך ששים שנה. הרב עלה ארצה עם קבוצה מישיבת סלבודקה ליסוד הישיבה בחברון (תרפ"ה), ובעת הפוגרום הנורא בשבת בשנת תרפ"ט, נצלו חייו בנס. נפטר בי"ג בטבת תשנ"ג.
עותק של הספר ממהדורת תשכ"ד, הגיע לידי בחסד ה' יתברך. בתשפ"ב יצאה מהדורה חדשה ע"י נכדי המחבר,וממנה נערך מאמר זה עם מראי המקומות. בנוסף לעריכה חדשה והוספת פסוקי ההפטרה, נמצא חלק שנחשב כאבוד הודפס פעם יחידה בבילגוריה תרפ"ה ממעונות אריות הספדים על גדולי ישראל ביניהם ר' חיים מבריסק, רבי דוד פרידמן מקראלין, וכן הרוגים ע"י רשעי אומות העולם בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

המתיר עגונה אחת כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים / הרב אברהם פרנקל הי"ד

יתברך הבורא ואודה החונן אדם דעת ששם חלקי מיושבי בית המדרש והביאני עד הלום לחבר ספר לתועלת רבים ושלמים, אף כי יודע אני מך ערכי מה אני ומה חיי, חכמה אין כאן זקנה אין כאן, ובפרט ליכנס בעובי הקורה לדון בדברים חמורים ענייני אישות וכיוצא בזה, אבל הרחבתי בנפשי עוז, כי ראיתי ונתון אל לבי נחיצות אסיפות דברי הפוסקים האחרונים אל מקום אחד בחלק אבן העזר אשר לא משמשו בה ידים כל כך כמו בחלק אורח חיים ויו"ד שנתחברו מכבר ספרים ארחות חיים, דרכי תשובה, ושאר ספרים. (וכאשר העירני לזה שכן טוב מר ידידי הרב הגאון המפורסם וכו' מהר"ם סופר שליט"א אב"ד קהילת היראים מ' וואשארהעלי יצ"ו).

ובעזר ה' יתברך אחרי יגיעות עלתה בידי לקבץ נדחים ולפענח נעלמים מהרבה ספרים יקרי ערך אשר לא נמצאו אצל כל רב וצורב ולפתוח שערים המצויינים בהלכה בהרבה סימנים השייכים לשו"ע אבן העזר. והכי קראתיו בשמו דופקי תשובה, כי פותח שער לדופקי בתשובות ראשונים ואחרונים למצוא דבר דבור על אופנו ומקומו בנקל. (ומה גם כי שמו ושם אבותי בקרבו עם שם כינוי המשפחה "אברהם פרענקיל מב"ח בן זאב, חיה", חושבנא דדין מכוון כחושבנא דדין "דופקי תשובה").

ומדי עוסקי בו בסוניות הש"ס ופוסקים חנני ה' הטוב לחדש בה כמה דברים חדשים וחקירות להלכה, ולפי קט שכלי בררתי ממנו בקיצור נמרץ בלי פלפולים כדי לעורר לב המעיין. ולא כתבתיו להלכה פסוקה רק הנחתיו כ"ד בצ"ע שלא לסמוך עלי להלכה מחמת חומר הענינים, ועל כן קראתיו בשם חקר הלכות, כשמו כן הוא.

ומחמת שעל ידי המלחמות ורדיפות וצוק העיתים האלה הוא תקנת העגונות דבר בעתו, וגם כתבו הפוסקים דהמתיר עגונה אחת כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים (עיין דופקי תשובה ס"ק כ"ו). כל שכן לברר מקחן של מאות ואלפים עגונות בעוונותינו הרבים, אמרתי לבוא עם הספר לתת לו קדימה בהדפסתה, כי דפסת מרובה לא דפסתי מחמת הוצאת הדפוס כי גדלה. והדפסתי גם השו"ע והרמ"א כסדרן מצויין בס"ק להקל על המעיין. ואקוה שבעזרת ה' יתברך יהיה לתועלת גדולה לכל מורי הוראה, כאשר יעידון ויגידו גדולי דורינו בהסכמותיהם. ואשען בחסדי ה' וטובו ובזכות אבותי הקדושים שלא תצא תקלה מתחת ידי חס ושלום, ולא יאמר פי דבר שלא כרצונו יתברך שמו.

ואני תפלה לאבינו שבשמים שיאיר עיני במאור תורתינו הקדושה לכוין לאמיתה של תורה. ובמה ששגיתי יעמידני על האמת ואזכה לתקן את אשר עוויתי שלא אעול בכיסופא קמיה, ונזכה כולנו במהרה לראות בנחמת ציון וירושלים ובישועות כל ישראל ושמחתן עם בנין ציון במהרה בימינו אמן.

כה דברי עבד לעבדי ה' ולחושבי שמו ני' סערעדא יע"א
הק' אברהם פרענקל מב"ח אבדפ"ה והגליל

ותעלה ברכתי לפני אדון הכל בעד אהובי אבותי היקרים ה"ה כבוד אא"מ החסיד המפורסם לשבח ולתחלה מופלג בתורה ויראת שמים מרבים כש"ת מו"ה זאב וואלף נ"י, מחצבתו מגאונים וקדושים ארזי לבנון, נכד להגאון הקדוש צדיק יסוד עולם וכו' מורינו הרב שמואל פרענקל זצללה"ה מדאראג, ולמעלה בקודש בעהמ"ח שו"ת דת אש ושו"ת צמח צדק, ובעל עבודת הגרשוני וקקיון דיונה. וכבוד אמי מורתי החשובה וצנועה מנשים באהל תבורך מרת חיה תחיה נ"ב ממשפחה נאה וחסידה, יאריכו ימיהם בטוב ונעימים ורוב נחת וחדוה מכל יוצאי חלציהם, וכל משאלות לבם לטובה יתמלאו אמן נצח סלה ועד.

והברכה אחת היא גם לכ"ק מורי חמי ההגאון הצדיק וכו' כקש"ת מ' גרשון מענדל קאהן שליט"א אבדק"ק ע' סענזשארץ יצ"ו, ונות ביתו חמותי הרבנית הצ' מרת פרומט תחיה, עוד ינובון בשיבה טובה דשנים ורעננים ברוב נחת וכל טוב סלה.

תכון נא תפלתי קטורת לפניך בעד האשה אשר נתת עמדי הרבנית אשת חיל מרת ריזל תחיה, ושנזכה לגדל ביחד לאריכות ימים ושנים הילדים אשר חנן אלקים אותנו, ה"ה יניק וחכים אליעזר נ"י, והילדה פיגא תחיה, והילד שמואל נ"י, והילד יצחק מאיר נ"י, לתורה ולחופה למעשים טובים וליראי ה' באמת מתוך נחת והרחבת הדעת דקדושה וטהרה ולראות מהם דור ישרים יבורך עד ביאת ינון.

ובצאתי השער, אשא רינה ותפלה בעד קהל עדתי נ' סערעדא והגליל, אשר אנכי יושב בתוכם קרוב לעשר שנים ומחזיקים אותי ובני ביתי בכבוד. אנא ה' הרם קרנם בכבוד והרכיבם על במתי האושר והעושר יאריכו ימיהם בטוב ונעימים עד עמוד הכהן לאורים ותומים.

(דופקי תשובה, הקדמת המחבר)


הרב אברהם (ארנולד) פרנקל (פרענקל), רב גאון, חריף ובקי, מיוחס, 'המאור הגדול לממשלת התורה ויראת שמים'. הוא נולד בשנת תרס"ט (1909) להוריו, חיה (בת ר' יעקב קליין) והרב זאב וואלף (שו"ב בהוידו-בעסערמין שבהונגריה, חתנו של ראש השוחטים בבודפסט הרב מרדכי קאהן, ונינו של רבי שמואל מקאמאדער אב"ד דאראג מחבר הספר 'אמרי שפר' מבחירי תלמידי ה'דברי חיים' ומצאצאי הגאוני מחברי שו"ת 'דת אש', 'צמח צדק', 'עבודת הגרשוני' ו'קקיון דיונה').

הוא היה תלמידו הגאון הרב משה פארהאנד אב"ד מאקאווא, ובגיל עשרים ושתים מונה לרב ואב"ד של קהילת ניאראד-סערעדא שברומניה, וניהל את קהילתו בדרכי התורה והיראה.

הוא התחתן עם מרת ריזל (בת הרב גרשון מענדל קאהן אב"ד סענזשארץ ומרת פרימט), ונולדו להם ארבעה ילדים: אליעזר, פיגא, שמואל ויצחק מאיר. בספרו בירך את ילדיו שיגדלו 'לתורה ולחופה ולמעשים טובים וליראי ה' באמת מתוך נחת והרחבת הדעת דקדושה וטהרה, ולראות מהם דור ישרים יבורך'.

בעקבות ריבוי העגונות שהגיעו להונגריה עם הפליטים מפולין ואוסטריה בתחילת מלחמת העולם השנייה, עסק הרב בשאלות של התרת עגונות, שקד על ספרי הפוסקים והעלה חידושים יקרים. בשנת תש"ב, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הוא הוציא לאור את חיבורו 'חקר הלכות' בענייני תקנת עגונות 'שהוא בעוונותינו הרבים כעת דבר בעתו על ידי המלחמות שבעולם שהרבה עגונות נשארו לברר מקחן להתירן'. חיבור זה צורף לספרו 'דופקי תשובה', על שלחן ערוך אבן העזר סימן יז, הכולל לקט מספרי נושאי הכלים של השולחן ערוך, עם הערות.

הספר להסכמות נלהבות רבות מאת רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד מצאנז, הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד, הרב משה פארהאנד הי"ד, הרב מנחם סופר הי"ד ממאראש וואשארהעלי, הרב גרשון מענדל קאהן הי"ד והרב מרדכי אפרים סופר זוסמן ראב"ד בודאפעסט. לבקשת רבי יואל טייטלבוים מסטמאר לא הודפסה ההסכמה לנתן לספר.

הרב פרנקל, כמעט כל בני משפחתו וכמעט כל בני קהילתו, נרצחו באושוויץ. על פי עדות נכד אחיו, הייתה לו הזדמנות לברוח ולהציל את חייו, אבל הוא העדיף להשאר ולמות על קידוש השם ביחד עם בני קהילתו. ביום גירושם למחנה ההשמדה טבלו הרב  והשוחט הרב פרקש במקווה, כהכנה למתתם על קידוש השם בטהרה. ביום השני של חג השבועות, ז' בסיון תש"ד, בו נרצח הרב, נרצחו גם אשתו וארבעת ילדיהם, אחיו דוד אשתו וילדיהם, אחותו שרה בעלה וילדיהם, אחיותיו לאה ומלכה, והוריהם ר' זאב וולף וחיה. (ע"פ ספר 'קהילות הונגריה' הרב נרצח ביום ראשון של שבועות, ו' בסיון תש"ד).

מבני משפחת הרב אברהם פרנקל הי"ד, שרדו  אחיו, ר' שמואל יהודה מבודפסט ור' יעקב.

1 2 3 4 5 61