תורתך לא שכחתי

הצג פוסט

וזה כוונת בעל הטורים על פסוק ועליתם את ההר, דהקשה הווא ליה למימר "על ההר". ותירוץ דתיבות "את ההר" בגימטריה "תורה". עד כאן לשונו. עיין שם להבין כוונתו בזה.

נראה… דהתורה היא למעלה מן הטבע, ורצה ללמדם שלא ילכו לארץ ישראל בכח הטבע, רק בכח התורה, על כן "את ההר" בגימטריה "תורה", שיעלו על ההר ויצליחו דווקא בכח התורה, ולא בטבע חס ושלום. כי על ידי טעות זה של מחשבת הטבע לחוד נסתמו עיני המרגלים באומרם אפס כי עז העם.

וכן שמעתי מאדוני אבי מורי ההגה"צ הקדוש מו"ה רבי ישכר דוב מאוונגאר יצ"ו זצל"ה הי"ד שהסביר כל הפרשה באמרי צוף ונעם, שמה שאמר משה רבינו עליו השלום שיעלו ויבחנו ויראו את העם והארץ, אמר החזק הוא הרפה כו'. והקשה הא בכל החלוקות נאמר "אם", יש בה עץ אם אין וגו' ורק כאן כתיב בה"א "הרפה" ולא כתיב "אם רפה". אלא אמר אאמו"ר בהסבר באריכות שעיקר הזהירות אמר להם משה רבינו עליו השלום שידעו שכיוון שהמה עולים בכח התורה מהקב"ה "את ההר", בגימטריה "תורה", ידעו שכל מה שנחשב בטבע חזק לא נחשב לעומת התורה רק רפה, כי הקב"ה על ידי התורה מרפה חוזק שונאינו. ואם כן זה מה שאמר להם שהחזק הוא רפה, הוי הקדמה למה שלאחריו, שמה שמצווה להם לתור, הוה רק בבחינת "וברכתיך בכל אשר תעשה", לעשות קצת עובדא על פי דרך הטבע, אבל העיקר ביטחונו לא על כחנו ואמץ ידינו רק על ד' יתברך. אם כן יהיה הפירוש המעט הוא אם רב, הבמחנים אם במבצרים, היינו, בין כך ובין כך הכל חד, כיון ד"החזק" הוא "רפה" נגדינו בזמן ועידן שאנו מקיימים מאמר "עלו זה בנגב", היינו דרום, הרוצה להחכים ידרים, חכמת התורה הקדושה. על כן אנו מבינים גודל המעל והטעות שהיה למרגלים שטעו בזה ואמרו כי "עז" העם, שלא החשיבו כח התורה המביא לנו עזר ד' יתברך.

(דברי ישכר דוב לפרשת שלח, הרב יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטם בשם אביו רבי  ישכר דוב ליפשיץ הי"ד)

---

 

רבי ישכר דוב ליפשיץ האדמו"ר מאונגוואר נולד בפולין בשנת תרמ"ב (1882) (או בשנת תרמ"ח, 1888) כבן בכור לאביו רבי  אריה לייבוש האדמו"ר מאפטא זצ"ל בעל "״יסוד לקרא" ו"ישמח צדיק" ולאמו הרבנית הדסה בת רבי חיים מאיר מפינטשוב בעל "אמרי חיים" ו"מנחת יהודה".

עוד בצעירותו היה עילוי בעל תפיסה מהירה, זיכרון עצום, פיקח ומתמיד. שמעו הלך לפניו ברוב בקיאותו בתורה ובחריפות שכלו.

בשנת תרנ"ח השתדך עם הרבנית בילא, בתו של רבי אברהם שלום הלברשטאם מחבר ה"דברי שלום" מסטראפקוב שבקרפטורוס בן רבי יחזקאל שרגא זצ"ל אב"ד ואדמו"ר משינאווא בעל ה"דברי יחזקאל" זצ"ל בנו של ה"דברי חיים" מצאנז זצ"ל.

לאחר נישואיו עבר לסטרופקוב, היה סמוך על שולחן חותנו ועסק בתורה ובעבודה בהתמדה ושקידה רבה. חותנו היה לומד יחד עמו יומם ולילה ושמח בחתנו שהיה עילוי עצום בקי ומפולפל בכל מקצועות התורה בעל משנה הלכתית סדורה ושכל ישר, ובעל מידות נעלות ומשובחות ועינוותנות יתירה.  בהמלצת חותנו נתמנה לדומ"ץ ואדמו"ר בעיר אונגוואר שבאותו האזור, על מנת לרומם שם את קרן התורה, להכניס לשם את דרכי החסידות ולגדל את הדור הצעיר ליראת שמים. הרבי מאונגוואר הי"ד ניהל את עדתו כארבעים שנה ובית מדרשו היה מרכז לתלמידי החכמים שבעיר, לעובדי ה' ומבקשי יראתו, ולמרכז חסד וסיוע לעניים ולפליטי המלחמה שהגיעו לעיר במלחמת העולם הראשונה. כמעט בכל דרשה לפני הציבור דיבר על גודל מעלת הצדקה והתרים נגידים לעמוד להצלת אחיהם. רבים הגיעו מכל המדינה להסתייע מעצת הצדיק ומתפילתו, מהשתדלויותיו להצילם מצרות ועונשים משפטיים, ומתמיכה כלכלית תוך שמירה על פרטיותם ועל כבודם. במהלך מלחמת העולם הראונה סייע הרבי הי"ד במסירות נפש של ממש להסתיר ולכלכל ולהלין יהודים שערקו מהצבא והיו צפויים לעונש מוות בתלייה. הרבי היה לומד ומלמד באופן תמידי ומסודר בבית מדרשו ורבים מאנשי העיר וסביבתה הושפעו רבות לתורה ולייראת שמים.

בשמיני עצרת בשנת תרע"ה נפטרה הרבנית. אחר כך נפטרו בתו היחידה שרה ע"ה בהיותה בת 18 ובנו הבחור יוסף זכריה זצ"ל. הרבי נשא בזיווג שני את הרבנית אסתר הי"ד בת הרב יחיאל נתן הלברשטאם מבארדיוב.

בשנת תרפ"א ובסיסיות שנת תרפ"ד עבר דירה ופתח בית מדרש מרווח יותר, בו נוספו בחורים ואברכים שלמדו שם בשקידה רבה.

בנו, רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ-הלברשטאם, האדמו"ר מסטרופקוב, הדפיס את הספר ״דברי ישכר דוב״  ובהקדמה שם הביא פרק מפורט על תולדותיו והליכותיו בקודש של אביו. בתוך ההקדמה הוא כותב:

חיבר ספר נכבד מאד על הלכות מקואות, בביאור כל ההלכות על סדר נכון בהוספות הלכות נחוצות מדברי הפוסקים, והיה מסודר על דרך ספר שולחן ערוך התניא ומסומן בצדו מקורות הדינים המחודשים. גם היו לו חידושי תורה בכתובים על דרך פלפול, ועל דרך אגדה המושכת את הלב, דרושים לכל חפציהם על התורה והמועדים, דברים נפלאים מתוקים מדבש. וראיתי שהטמין אותם יחד עם ספריו הקדושים לפני צאתו בגלות אושוויץ. וחבל על דאבדין ולא משתכחין. הם נטמנו בביתו בעיר אונגוואר על עליית בית מדרשו שברחוב מיטראק (שויהאז).

בנוסף לכתבי רבי ישכר דוב ליפשיץ הי"ד שהוטמנו בעליית בית מדרשו, היו טמונים בביתו כתבים נוספים.

עם כניסת הגרמנים להונגריה במהלך השואה, נאלץ בנו, הרב יחזקאל שרגא לנטוש את בית הוריו, בהותירו שם בארון הספרים שלו חוברת עבה בה כתב רבים מדברי התורה ומהסיפורים ששמע מסבו רבי אברהם שלום מסטרופקוב זצ"ל.

בשנת 1938, עם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ הועבר האזור כולו לשליטה הונגרית, והוחל באכיפת חוקים אנטי יהודיים.

בשנת 1940 גויסו רבים מיהודי העיירה לעבודות כפיה תחת השלטון ההונגרי, במסגרת הצבא ההונגרי. רבים מהם נשלחו לחזית המזרחית לבניית תעלות הגנה נגד הצבא הסובייטי, ונספו שם. באלול תש"א (8.1941) גורשו מאונגואר יהודים חסרי נתינות, ובהגיעם לקמניץ פודולסקי שהייתה תחת השלטון הגרמני נרצחו.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נכבשה הונגריה על ידי הגרמנים ב- 19.3.1944. פחות מחודש אחר כך, בערב פסח, תש"ד (תחילת 4.1944), הוקמו שני גטאות באונגוואר. האחד לתושבי העיירה, במפעל לבנים שמחוץ לעיירה, והשני ליהודים מחוץ לעיירה. הוטלו מסים כבדים והופקע רכוש רב, הזהב ומעילי הפרווה. שבוע לאחר מכן, גורשו 14,000 יהודי אוגוואר לגטו בשטח מפעל הלבנים מחוץ לעיר.

לאחר תלונת ראש העיר ובקשתו לגרש את היהודים המהווים פגיעה תברואתית ובריאותית לתושבי עירו, החל מכ"ד באייר ועד ט' בסיון ה'תש"ד (17-31.5.1944) שולחו יהודי הגיטאות בחמישה "משלוחים" לאושוויץ ושם נרצחו.

 

ביום כ"ה אייר תש"ד (1944) נספה הרבי מאונגוואר באושוויץ. כן נספו הרבנית, ובניו מזווג ראשון האדמו"ר רבי ברוך אברהם והבחור אריה ליבוש הי"ד.

בנם האדמו"ר מסטרופקוב רבי יחזקאל שרגא עבר את מדורי הגיהנם באושוויץ וניצל. רבים מבני משפחתו, ובהם אשתו וששת ילדיהם, נספו בשואה. הוא שימש כרב במחנות העקורים, נישא שנית, עלה לארץ ישראל וביסס בה את החסידות בתי מדרש שלו התקיימו בירושלים ובבני ברק.
במשך שנים רבות, הצטער האדמו"ר על אבדן החוברת היקרה שרשם מפי סבו ועל כך שלא נטל אותה עמו בגלות שנכפתה עליו בידי הנאצים. בשנת תשט"ו הוא מוציא לאור את ספרו של סבו "דברי שלום", ומציין שיגע רבות לקבץ את שארית הפליטה של כתב היד של מחבר הספר.

גם בהקדמת ספרו "דברי יחזקאל שרגא" (תשט"ז) הוא כותב שכתבי סבו, כתבי אביו, כתבי דודו וכתביו, אבדו בשואה. הוא מוסיף וכותב שכפי שאנו מאמינים בתחיית המתים, כן יחזיר לנו הקב"ה את כל התורות האבודות שנשתכחו במצור ובמצוק של הגלות.
בשנת תשמ"ו (1986), נודע לאדמו"ר כי ישנו יהודי שנוסע לעיירה אונגוואר. האדמו"ר זימן אותו אליו ושרטט בפניו את מקום מגורי הוריו: "ככל הידוע לי, הבית לא נחרב. השתלט עליו נכרי שגר בו כיום עם בני משפחתו. כשאתה מגיע לעיירה, תיגש לשם, תתאר לדייר מי שלח אותך, ותאמר לו שאני מבקש שיוציא לי מהבית חפץ כלשהו שנותר בין כתליו מתקופת העבר. שתישאר לי מזכרת לפחות, מהמורשת הגדולה והחפצים היקרים של ההורים, שנותרו מאחור והופקרו לחסדי המקומיים".

היהודי שמח למלא אחר בקשת האדמו"ר. נקש בדלתו של הדייר ותיאר בפניו את מבוקשו, במפתיע, הסביר לו הדייר פנים וביקש ממנו לחכות רגע. לאחר רגעים ספורים, הביא הדייר את אסופת מכתבים שנותרה שלמה. כשהביא השליח את האוצר לבית האדמו"ר, לא היה קץ לאושרו והתרגשותו חצתה גבולות. האדמו"ר לא חדל לספר על ה'סייעתא דשמיא' וההשגחה הפרטית שזיכתה אותו כי האוצר שכה היה חביב עליו, יחזור אליו ביום מן הימים. האדמו"ר ביקש לשוב ולההדיר את ספרו של זקנו ה'דברי שלום' ולשלב בו את דברי התורה שהוא כתב, אולם מחמת סיבות שונות לא יצא הדבר אל הפועל, והאדמו"ר לא זכה לראות את פרי עמלו נושא תוצאות מוגמרות.
בשנת תשע"ג (2013) יצא ממכבש הדפוס הספר "דברי שלום", ובו שולבו חידושי תורה נוספים שנרשמו בידי נכדו, האדמו"ר מסטרופקוב זצ"ל – רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם, מחבר ספר "דברי יחזקאל שרגא".
יהי רצון שנזכה לראות בחזרת כל יתר התורות האבודות והאותיות שפרחו באוויר בימי שריפת הגווילים.

 

סרט מאונגוואר בשנת 1934:

 

מקורות: ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, דברי ישכר דוב, אתר בחדרי חרדים.

מקורות נוספים: אלה אזכרה, ז, 111-108. ספר יזכור לקהילת אונגוואר.

ענין נחמד ששמעתי מכבוד קדושת דודי זקני הרב הקדוש המפרוסם בוצינא קדישא האדמו"ר רבי שלום אלעזר הלברשטאם זצל"ה בראצפערטה באאזמו"ר הגה"ק רשכבנה"ג בעלי  דברי חיים זצוקללה"ה זי"ע, בהיותו במרחץ אוזשוק (על יד אונגוואר) אני הק' יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם בסטראפקוב-ירושלים.

שאלתי אותו על מאמר חז"ל, שלשה באים בהיסח הדעת, מציאה משיח ועקרב, הנה מציאה ועקרב מובן שיתכן שיבואו בהיסח הדעת אבל משיח איך יתכן שבני ישראל השרויים בגלות וסובלים צרות רבות ורעות כל כך ומצפים בכיליון עיניים לביאת המשיח ובכל הדיבורים והשיחות בין אדם לחברו תמיד מתחננים ומתפללים לד' יתברך שישלח לנו את משיח צדקנו, ואיך זה אפשר היסח הדעת הזה?

השיב לי הרב הקדוש זצל"ה וזה תורף לשונו: הנה סגנון בקשת בני ישראל על ביאת המשיח הוא כולם שווה שמבטאים בפיהם בקשותיהם שיבוא המשיח במהרה, אבל המטרה על מה צריכים את המשיח, זה שונה. כי איש הפשוט מתפלל על המשיח כדי שיהיה לו טובות העולם הזה הגשמיות ויראה נקמה בשונאיו אשר הרעו לו. אבל איש הירא את ד', אשר כל מגמתו הוא שיזכה לעבוד ד' יתברך באמת ובלבב שלם ויוסרו כל המפריעים לו בעסק המצוות ושיזכה לגדל בניו ובנותיו על דרך התורה ומצוות, הנה דרך הזה הוא דרך האמתי כמו שכתב הרמב"ם  ז"ל בפרק י"ב מהלכות מלכים, וזה לשונו, לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים לתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא כמו שביארנו בהלכות תשובה. עד כאן לשונו. והנה לזה צריכים "דעת", ולאו כל אדם זוכה לזה, רק יחידי סגולה. והנה בעקבתא דמשיחא אשר הצרות מתחדשות ומתגברות בכל יום ויום ואין יום שאין קללתו מרובה מחברו, ובפרט תלמידי חכמים ויראי ד' סובלים מאד מאד יותר מאנשים פשוטים, ממילא זה גורם להסיח גם של אנשי המעלה הנ"ל מלבקש רק ישועה רוחנית כי הצרות גורמים להם ביטול תורה ועבודת ד' יתברך.

וכמו שאמר כבוד קדושת מרן אדמו"ר החוזה מלובלין כאשר פעם נסע על הדרך ונטו הסוסים מעל המסלה ונכנסו לתוך בוץ עמוק באין יוצא, והבעל עגלה צעק לרבינו שאינו יכול לצאת מהבוץ וביקש שהרבי יתפלל לד' יתברך, אז נענה הרבי ואמר, ריבונו של עולם הנני יודע היטב כי כל כוונתך שאשוב בתשובה שלימה על עוונותי הרבים, אבל אני מבקשך להוציאני מקודם מן הבור היון הזה, כי איך אצמצם מוחי לתשובה בעודי עומד בתוך הבוץ. תיכף נענה ויצא מן הבוץ לשלום.

הנה כמו כן הוא העניין אפילו עם בעלי המדרגות הגבוהות, שבתוך צרותיהם אינם יכולים לצמצם מחשבותיהם לצורך גבוה על כן הם "מסיחים דעתם" מן ההרגש הרוחני הנ"ל ומבקשים את ביאת המשיח לצורך הגשמי שייוושעו מצרותיהם הגשמיות.

וזה כוונת חז"ל ש"המשיח יבוא בהיסח הדעת". וקל להבין. ודברי פי חכם חן. ויעזור ד' יתברך שנזכה במהרה לביאת משיח צדקנו בהיותנו בדעת נכונה ושלימה. אמן ואמן.

(מתוך דברי ישכר דוב)

---

רבי שלום אליעזר הי"ד, מבני הזקונים של רבי חיים הלברשטאם זצ"ל בעל "דברי חיים" ומייסד שושלת חסידות צאנז, נולד בחול המועד פסח תרכ"ב (1862). בן שבעים היה רבי חיים כשנולד לו בנו שלום אליעזר, והוא נקרא שלום, על שם האדמו"ר מבלז רבי שלום רוקח, ואליעזר, על שם מחותנו רבי אליעזר הורוויץ האדמו"ר מדזיקוב, בנו של האדמו"ר רבי נפתלי צבי הורוויץ מרופשיץ. כשנפטר אביו (כ"ה ניסן תרל"ו, 1876) היה שלום אליעזר בן ארבע עשרה שנים. האדמו"ר רבי חיים הניח אחריו ארבע יתומים קטנים, ובהם גם שלום אליעזר, והם חונכו על ידי אחיהם שנעשו אדמו"רים מפורסמים ועל ידי אמם הרבנית מרת רעכיל ע"ה בת הצדיק רבי צבי מדאמבראווא בן הגאון הקדוש רבי מרדכי דוד אב"ד דאמבראווא שהיה מחשובי תלמידי החוזה מלובלין.

באלול תרל"ו (1876), כחצי שנה לאחר הסתלקות אביו הקדוש, נשא את מרת שרה מרים ע"ה בת אחותו וגיסו האדמו"ר רבי מרדכי דוב טברסקי אב"ד הורנוסטייפולה שברוסיה, והיה סמוך על שולחן חותנו במשך כעשר שנים. בשנים אלו למד בהתמדה רבה מתלמיד חכם מפורסם שהיה מתלמידי הצמח צדק מליובאוויטש. בשל היותו אזרח אוסטריה,  גורש על ידי הממשלה הרוסית, יחד עם תושבים זרים אחרים, ועבר לגור ליד אחיו הגדול האדמו"ר רבי יחזקאל משיניוואה, שבגליציה המערבית. אחר כך התיישב בטרנוב (טארנא), שבאותו האזור, שהייתה מרכז חסידי צאנז.

בשנת תרנ"ח (1898) היגר להונגריה, החל לשמש כאדמו"ר ונעשה למנהיגם של חסידי צאנז בהונגריה. בהתחלה התגורר בטגלאש ובסוף קיץ תרנ"ח עבר לרצפרט, ונעשה שם אדמו"ר לוותיקי חסידי צאנז. בעיר זו נהג אדמו"רות במשך למעלה מארבעים שנה, ועל שמה הוא נקרא "הרבי מראצפירט". לרבי היו שני בנים וארבע בנות אותן שידך עם משפחות גדולי האדמו"רים בדורו.
כל גאוני הונגריה וצדיקיה חלקו לו כבוד רב, וגם פקידים הונגרים רבים חלקו לו כבוד והשתתפו בחתונת בתו. הוא נודע כאיש מופת ואלפי יהודים נהרו מרחבי הונגריה אל ביתו בראצפרט ונושעו מברכותיו ומתפילותיו. הוא פעל בהתלהבות ובמסירות נפש לתת עזרה לאחיו היהודים. מידי שבת היה אומר דברי תורה על שולחנו, והיה יושב ליד השולחן כל הלילה. האדמו"ר נהג לספר סיפורי מעשיות על רבי אלימלך מליז'נסק והחוזה מלובלין, על אביו האדמו"ר מצאנז ועל חותנו האדמו"ר מהורנוסטייפולה. כן היה מספר על אדמו"רים שיום הזיכרון שלהם חל באותו השבוע. החסידים היו שותים משקה ורוקדים בהתלהבות עד עלות השחר.

האדמו"ר מראצפירט נהג ליסוע מידי פעם לערים שונות בהונגריה, וכמעט כל שנה היה מגיע לגאליציה ליום הזיכרון של אביו בלווית כל משפחתו ואלפי חסידים. אחת לכמה שנים היה בא לטרנסילבניה, וגם שם נהו אחריו חסידים רבים.

בשנת תרפ"ט כתב מכתב (המופיע בשפת אמת) ובו הוא קורא להשכנת שלום בקהילת סאטמר, להסרת המחלוקת ולשמירה על אחדות הקהילה.

שנת תרצ"ט (1939) השתדל לעלות לארץ וכתב אל אחד מהאנשים שעסקו בפעולות העליה לסדר לו את הרישיונות לעלות לארץ, אך הדבר לא עלה בידו. האדמו"ר מצאנז קלוזינבורג זצ"ל מביא מכתב זה בספרו שפע חיים, וכותב ששמע בעצמו מפי הצדיק רבי שלום אליעזר הי"ד שאמר "יודע אני שחורבן גדול בא לעולם, ויודע אני שבארץ ישראל יכולים לפעול ישועות". (וכן הביאו דבריו בעלון בית יעקב).

וזה לשון מכתבו (שהובא גם בעלון קול תורה):

ב״ה ד' וחמושים עלו בני ישראל (תרצ"ט)

להרב הגאון עושה צדקה בכל עת וחסיד מפורסם כש"ת מו"ה שמואל אהרן וועבער נ"י.

הנה זה שנים רבות אשר חשקה נפשי לעלות ולדור בירושלים עיר קדשינו ואולם היו לי מניעות רבות, אבל כעת, עלה בדעתי חזקה לעלות לירושלים. והנה שמעתי לאמור כי כעת יש מקום עבור איזה רבנים ממדינתינו לקבל רשיון, על כן באתי לבקשו שאנכי אהיה מן העשרה הראשונים עם זוגתי הרבנית תחיה אשר כפי הנשמע כהדר"ג הוא קרוב מצדה, וגם משמש אחד לשרתינו. ואל ידחה אותי ח"ו, כי ידוע אדע כי יש בידו להיטיב ולראות הכתבים הנחוצים לזה. וגם כ"ק אאמו"ר הקדוש רשכבה"ג זלה"ה היה לו חשקות גדול ליסע לארה"ק ולא עלתה בידו, על כן אנכי רוצה אי"ה ליסע ונפשי בשאלתי לבל ידחה אותי בלך ושוב רק ישלח הכתבים הנחוצים. והשי"ת יתן לו חיים ארוכים ונחת ושפע רב וישועה בכלל כל ישראל והשי"ת בודאי יעזר שיקויים מאמר חכמז"ל בניסן עתידין להגאל ונעלה לציון ברנה עם גואלינו במהרה בימינו. ידידו הדוש"ת המצפה לישועה ולתשובתו במוקדם והשי"ת ירחם במהרה על כ"י עם הג"צ.

כ"ד הק׳ שלום אליעזר הלברשטאם בהרה"ק מצאנז זצלה"ה

בימי השואה לא עזב את קהילתו.

בניסיון להציל את חתנו, האדמו"ר מבאבוב רבי בן ציון הלברשטם הי"ד, הוא כתב מכתבים ליהודים בארה"ב שמופיעים ב"ילקוט אגרות קודש". מכתב אחד מהם מצוטט באידישע וואלט, וזה לשונו:

ב״ה, ג׳ ואתה תחזה מכל העם.

ידידי היקר החסיד הנכבד לעמו מו"ה אלימלך אלעזר נ"י.

אתם ידעתם את נפש חתני הרב הצדיק מבאבאוו שיחיה והוא עם בניו בלעמבערג ובני ביתו כולם עם ר' יחזקאל דוד נ"י בקראקא והם כולם בצרה גדולה. מה לי להאריך ולספר הלא אתם תדעו יותר בשם. והיום קבלתי מכתב מנכדתי רבקה תחיה, מכתב מרירות תסמר שערות כל נפש כל חי, ע"כ למען ה' האספו בשם, הלא יש בשם חסידי באבאוו בלי עין הרע למאות ולאלפים, ועשו כל מה שביכלתכם אצל חשובים בשם וד"ל במסירת נפש ובזריזות יתירה להוציאם משם מדינה של גהינם כי הוא ממש בנפשם — הוא סכנת נפשות — הרחמנות עד לב השמים, האספו כולכם ועוצו עצה ותחבולה להביאם למדינתכם או לארה"ק. אבל לא בעצלות כי כל רגע ורגע יחשב לשנה וד"ל. ואקוה שיעשה זאת מיד למעני ולמען רבו שליט"א מבאבאוו וד"ל.

אלה דברי ידידו הדוש"ת המצפה לבשו"ט ולתשובה מיד מכל וכל כדי להחיות את נפשי בזה וא"ש כ"ד ידידו

הק' שלום אליעזר הלברשטאם בהרה"ג

בסוכות שנת תש"ד, לא ניתן היה למצוא אתרוגים בהונגריה, מלבד חמישה אתרוגים כשרים שהוברחו לפעסט תמורת סכום עצום, ונשלחו לחמשה אדמו"רים. אחד מהם נשלח לרבי שלום אליעזר הלברשטאם מראצפערט הי"ד, וציבור גדול התכנס לברך על ארבעת המינים שלו. בין הבאים היו רבי מאיר יוסף רובין הי"ד האדמו"ר מקרסטיר, רבי ישראל צבי רוטנברג הי"ד האדמו"ר מקאסין, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם האדמו"ר מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מסיגוט, רבי אהרן טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מבאטור, הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד אב"ד טשאפ, הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד הרב מווידיטשקא ואחיו הרב משה שמעון הי"ד אב"ד דיורא, הצדיק ר' מענדל יקוראדער הי"ד דיין במישקאלץ, הרב אברהם פרנקל הי"ד מחבר 'דופקי תשובה', ועוד. רבי שלום אליעזר אמר אז שאולי נסתבב מן השמים מחסור האתרוגים, כדי שהרבנים יתכנסו יחדיו ויבטלו את הגזירה הנוראה המרחפת על שארית ישראל הנתונה למשיסה ולבוזזים.

הרבי מראצפירט גורש לגיטו נירג'האז. משם נשלח עם מספר יהודים נכבדים למחנה ההסגר ווריו-לאפאש, ועונה שם קשות. משם נלקח עם הרבנית למחנה ההסגר שימו-פוסטו ושם נפתחה הרבנית בגיל שמונים וחמש. מספר ימים לפני שבועות גורש ברכבת לאושוויץ, בה נרצח בט"ז בסיון תש"ד. הי"ד.

יהושע רוזנבלום, היה נער שהועסק בזונדרקומאנדו באושוויץ, שם פגש את הרבי מראצפרט הי"ד, והוא העיד על כך:

תוך כדי עבודתי בזונדרקומאנדו עברו עלי חוויות אימים ומאורעות נוראים. באחת החוויות, אותה אזכור עד ליומי האחרון, נזדמנה לי פגישה עם הצדיק ר' שלום אליעזר הי"ד מראצפרד. היה זה בראשית הקיץ, בזמן המשלוחים הגדולים של יהודי הונגריה אל כבשני אושוויץ. משלוחים רבים עברו בלי כל מיון, הישר אל הכבשנים…

יום אחד, בעודני עובד בתוך הכבשן, נעצר לידי יהודי זקן ושבע ימים ושנים. הישיש הסתכל עלי ושאל אותי; נערי מהיכן אתה? מאיזה מקום?

אני בא מסביבת קראקוב, השבתי לזקן.

קראקוב? מסביבת קראקוב? שאל הזקן
בהיסוס מה, ומיד הוסיף; הלא אחי, רבי ישעיה'לה טשכויבר, גר בקראקוב…

נרעדתי כל כולי. הבנתי שזקן מופלג זה, הינו הצדיק רבי שלום אליעזר מראצפרד. אולם, לא היה לי פנאי לנהל 'שיחת רעים' בשעה נוראה זו. עוד מעט תיסגרנה הדלתות, ואז…

רבי, אמרתי בבהילות לצדיק, אמור את ה'וידוי' מהר… אלה הם הרגעים האחרונים… מהר! לבש משהו והתפלל עלינו. למען השם, עשה זאת מהר!

עזרתי לו ללבוש את ה'טלית קטן', ואז אמר הרבי את ה'וידוי' בהתייפחות ובהתלהבות גדולה.

משסיים – לחץ את שתי ידי ואמר לי בהתרגשות עצומה, במלים שלא מעלמא הדין;

– אתה, נערי, תזכה ותינצל. אתה תישאר בחיים. אולם בקשה לי אליך; אנא, זכור וספר לעולם כולו את אשר עוללו לנו הרשעים הארורים… ספר!

(משה פורת, באמונה בחסד וברחמים, תל אביב, תשמ"ח 1987, עמ' 63-62)

הסכמותיו מצאתי לספרים הבאים: מדרש ריב"ש טוב, מלא העומר, חרש וחושב, בן נחום מאת הרב מנחם יוסף היימליך הי"ד, שמוש תהלים, שו"ת בנין צבי, אור לישרים, דרשות בית היוצר, פרשת מרדכי, באר משה ובית אשר על התורה.

ובהקדמת שו"ת דברי שלום מאת הרב שלום קרויז כתב שהצדיק הקדוש רבן של ישראל מרן אדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד זצ"ל הגיע, למרות ימות החורף והקור הגדול, להלווית אביו הרב שמואל דוד קרויז זצ"ל, ושם בירך אותו עם היבחרו לרב ואב בית דין. והוא מוסיף וכותב שם: "ועתה כי לקינו בכפליים כי גם לא הניח אחריו בכתב יד מחידושיו היקרים, כי לא העלה בכתב חידושיו רק הטמין ברמ"ז, ובמה אנחם! לזאת התאמצתי להביא בתוך ספרי הקדמות וחידושים שונים אשר שמעתי מפיו הקדוש, וגם איזה תשובות שמצאתי ממנו כדי שלא ישכח מפי זרעו וזרע זרעו עד עולם".

דבר תורה נוסף מהאדמו"ר הי"ד הובאו גם בספר שרת"י במדינות על חומש דברים. תשובת האדמו"ר ממונקטש אליו מופיע בעלון אור תורה (חשון תרצ"ג). מכתביו החריפים והקצרים כנגד הציונות ואגודת ישראל מופיעים בספר תיקון עולם (מונקטש, תרצ"ו).

מקורות: ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה. אנשי שם. אדמו"רים שנספו בשואה. אתר קדם בית מכירות. זכרונות המאור. אתר זכור ועוד מקורות שונים.

ראה גם: אלה אזכרה, ה. רבינו הקדוש מראצפערט, צבי בריננער (בני ברק, תשס"ז). סעודת יומא דהילולא להר"ק רש"א הי"ד מראצפערט – המאור. וראה מאמרים ביידיש באידישע ליכט (תשמ"ח) ובאידישע ווארט (תשנ"ד).

הערה: בשו"ת דברי שלום כתב שהרב אליעזר שלום הלבשרטם הי"ד נהרג עקה"ש ביום ט"ו בסיוון תש"ד.

וזה אשר קוננתי במר נפשי על כ"ק אאמו"ר הקדוש זצ"ל בעת שהיה ארון הקודש מונח בבית הכנסת:

אברהם זקן בא בימים. הדקדוקים כבר מבוארים מה באו בימים.

אך איתא בשל"ה הקדוש שכל איש נברא רק לכבוד יתברך שמו לעובדו ולשמור מצותיו שלא לבלות אף רגע אחת מימי חייו לבטלה. וכל רגע שהוא מבלה בזה העולם שלא לכבוד הבורא יתברך שמו, הרגע הזאת אינו נחשבת כלו וחסר כל הרגעים האלה. וזה הפירוש בא בימים שאברהם אבינו עליו השלום בא עם כל הימים, שלא נחסר לו אף רגע חדא אשר חי על פני האדמה, שבכולה עבד את ה' יתברך ובא לעולם הבא עם כל הימים שלימים.

גם נוכל לומר בא בימים, שבא למקור מחצבתו, כי הנשמה מחצבתו מתחת כסא הכבוד על פי מה דאיתא בספר ייטב לב לאדוני אבי זקני הגאון הקדוש זצ"ל האב בית דין דקהילת סיגיט בשם כבוד קדושת מורי זקני בעל ישמח משה על הפסוק וזרח השמש ובא השמש, כי מבואר בתוספות ריש פרק ג' דברכות דזריחת השמש נקרא יציאה, כדכתיב השמש יצא על הארץ. ושקיעתה נקרא ביאה, כי בא השמש. ולכאורה איפכא מבעי לי, כי בזריחה באה לעולם ובשקיעתה יצא מן העולם. אבל הטעם כשבא אל ביתו ומקומו נקרא ביאה וכשיצא ממקומו נקרא יציאה. וכבר אמרו חכמינו ז"ל חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב כדי ליתן שלום לקונה, שהשכינה במערב, לכן כשזורחת על הארץ נקרא יצא ממקומה של העולם וכששוקע וחוזר למקומו של עולם נקרא ביאה. וזהו שאמר הכתוב וזרח השמש בשחרית, ובא השמש במערב. ולמה נקרא בא, ולזה מתרץ אל מקומו, הוא המקום ברוך הוא, שואף זורח הוא שם, במערב, עד כאן רבינו הקדוש. ובדרך זה נוכל לומר על כבוד קדושת אדומ"ר ואברהם זקן בא בימים, שבא למקור מחצבתו ולמקומו, כי מה שנברא נקרא אצלו יציאה, שיצא לעולם הזה רק לתקן, ובהסתלקותו מזה העולם נקרא אצלו ביאה, שבא למקומו עם כל הימים שלימים, כי תיקן הכל.

ועליו נוכל ג"כ לפרש הפסוק בפרשת השבוע הזאת, וכי יהיה באיש חטא משפת מות והומת ותלית אותו על עץ. ולכאורה קשה הלא נודע מרבנינו הקדושים כי כל התורה היא רק להטיב לבריאותיו, ואם כן מה מבשר לנו תורה הקדושה כי יהיה בלשון עתיד, היה צריך לכתוב וכי היה באיש וגומר, לשון עבר, אם כבר היה. גם חטא משפט מות, היה לכתוב משפט מות וגומר.

אך נוכל לומר על פי מה שכתב כבוד קדושת זקיני הקדוש מראפשיץ זלל"ה, כי ידוע דלעתיד יהיה השם הקדוש יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ואמר זקיני הקדוש הנ"ל, כשהיתי בדחן אמרתי שהזיווג יעלה יפה, הכוונה כן,שהזיווג של שני שמות הוי"ה אדנ"י יעלה יפה, היינו בגמטריא צ"ה, כי עתה בגלות המר הזיווג של שני שמות הנ"ל בגמטריא צ"א. וידוע מספרים הקדושים כי איש נקרא הצדיק. ועל פי זה יהיה הפירוש בהפסוק הנ"ל, כי יהי"ה באי"ש,  כשנסתלק צדיק מזה העולם, אשר כל כוונתו בזה העולם היה לייחד יחידים ולגרום שהזיווג יהיה בגימטריא צ"ה. אזי חטא משפט מות, פירושו נחסר משפט המות, על פי הכתוב וחטא מקום דוד. כי על זה ולזה נענש הצדיק. ואמר הכתוב: "ותלית אותו על ע"ץ" – ראשי תיבות עוון ציבור, לתלות בעוון הדור, כדאיתא בגמרא, צדיק נתפש בעוון הדור.

וזה נוכל לומר על כבוד קדושת אאמו"ר ז"ל, כי ידוע שכל ימיו לא היה מאבד שעיו ורגעיו לבטלה, רק ישב על התורה והעבודה וכל רגשי תנועותיו לא היה כי אם בכוונה מיוחדת. ועתה אחי ורעי נבכה ונספוד מאין הפיגות על פטירתו מזה העולם, כי בעוונותינו נחסר לב הצדיק.

וכמו שכתב זקני הקדוש בעל המחבר ספר ישמח משה על הפסוק וכל בני ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ד'. והקשה מה זה שהזכיר הכתוב בשם הוי"ה, שהוא מדת הרחמים, אצל עונש. ותירץ כי בעוון הדור צדיקים מתים, לפי שמחייב כל הדור ליענש, אך כעל הרחמים ברחמנותו אינו מעניש כל הדור, רק הצדיק  נסתלק בעוונותיהם. וזה פירוש וכל בני ישראל, כי הצדיק שקול נגד כל הדור, על כן נבכה  ונתאונן בבכי מר ועפעפנו יזלו דמעות נחלי מים. הוי ואבי על אבדן הצדיק הקדוש הזה בעווננו. וכל אחד ואחד מאתנו יבכה וירגיש בעצמו כי בעוונו נחסר לנו הצדיק הנ"ל. אבל הוא חזר למקומו. הוא הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות.

ובזה נוכל גם כן לפרש הפסוק, ויראו כל העדה כי גוע אהרן. ולכאורה קשה מה ויראו. אך על פי מה שפירש כבוד קדושת דודי הרב הקדוש ז"ל בעל המחבר ספר קדושת יום טוב, על הפסוק ראה אנכי, שראה לשון הרגשה, שידגיש כל את אנכי ד' אלקיך. וכמו כן גם כאן נוכל לומר, ויראו כל העדה, בהרגשה כי גוע אהרן. כי בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. וכשפנה מן העיר, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. וכמו שהספיד הרב הצדיק מבאביו זצ"ל את אדמו"ר הגאון הקדוש משינאווע זצ"ל, ואמר כזה הלשון, העולם אומרים שהרב הצדיק משיניווע נפטר מן העולם, אבל אני אומר שהעולם נפטר הצדיק, אבל הצדיק בעצמו לא נפטר. והוא בחיים חיותו בעלמא דקשוט, וכמאמרם צדיקים במיתתם נקראים חיים. אבל לאנשי דורו נסתלק, כי כל אחד ואחד מרגיש שנחסר לו הצדיק. ודברי פי חכם חן. וגם אנכי היום במר נפשי אזעק ואקונן ויראו כל העדה כי גוע אהרן, כל האנשים אשר היו מסתופפים בצילו, ושאלתם ובקשתם הושטחו לפניו ואאמו"ר זצ"ל שפך שיחו עבורם ומתון צרתם המציאם הצלה והרווחה, היינו כל העדה הזה ירגישו כי גווע וחסר להם הצדיק. ועל מי לנו להשען וכו'.

ונסיים בפסוק הנ"ל: "ייראו כל העדה כי גוע אהרן". ויש לדקדק מה כי גוע אהרן, אמאי לא כתיב כי מת אהרן, כמו גבי משה דכתיב וימת שם משה. וגם מה כל העדה, והלא כיון שמת אהרן אין העדה כשלימות. אך נראה לי על פי מה דאיתא כל מי שמניח בן למלאות מקומו נקרא שכיבתו גוויעה. ובמשה כיון שלא הונח למלאות מקומו, כתיב וימת. אבל גבי אהרן, דהניח למלאות מקומו, כתיב כי גוע אהרן. וכל העדה, נראה לי, כי בהעדר צדיק נחסר חלקו תורה ועבודה, על כן הנשארים צריכים לחזק ולאמץ ולהרבות תורה ועבודה להשלים גם חלקו. וזה ויראו כל העדה שיראו להשלים, שיהיה כל העדה בשלימות כמו שהיה, דהיינו להשלים חלקו.

וזה נוכל לומר הפשט בגמרא שבת, אחד מבני החבורה שמת, ידאגו כל החבורה. וגם כן קשה כנ"ל, מה כל החבורה. ולפי הנ"ל אתי שפיר, על פי מה דאיתא בגמרא תענית אם נאמר כבש, למה נאמר אחד, אלא אחד המיוחד שבעדרו. וכאן נמי אחד מבני החבורה; המיוחד שבבני החבורה, ונחסר חלקו תורה ומצות ומעשים טובים, ידאגו כל החבורה, פירש ידאגו שיהיה החבורה בשלימות כמו עד כעת להשלים גם חלקו.

ובזה נוכל לפרש כוונת אאמו"ר זצ"ל בהצוואה שתקנת ח"י הוא שמבקש מאנשי עירו וידידיו שיהיה בנו ממלא מקומו, דהיינו להשלים תקנת ח"י, כמו דאיתא כל זמן שיהושע היה נראה כאילו משה חי, כיוון שהוא ממלא מקומו.

על כן  אחי חזקו ונתחזקה ונראה ונדאג להשלים חלקו של הצדיק זצלל"ה וימליץ טוב בעדינו ובזכות זה יבולע המות לנצח וימחה ד'  דמעה מעל כל פנים ונזכה לגאולה האמיתית בב"א.

(הספד מר, על הרב אברהם אהרן טייטלבוים זצ"ל, מאת בנו הרב יחיאל הי"ד)

---

הרב יחיאל ב"ר אברהם אהרן טייטלבוים  בתרכ"ח,1868. מתרע"א,1911, היה דיין ומו"ץ בקולבוסוב (קולבושובה), שבגליציה.

בין השנים 1804- 1810 כיהן בקולבוסוב ר' יעקב, בנו של ר' נפתלי מרופשיץ. אחריו נתפנה כיסא הרבנות עד 1835. בשנה זו הוכתר כרב העיר ר' יחיאל בנו של ר' אשר ישעיה רובין. הוא כיהן בקולבוסוב עד לפטירתו ב- 1860. אחריו נתמנה חתנו, ר' אברהם אהרון טייטלבוים. הלה כיהן בקולבוסוב כיובל שנים עד 1910. ממנו עבר כס הרבנות אל בנו, ר' יחיאל הי"ד. את צוואת אביו ואת הספדו על אביו, פרסם הרב יחיאל הי"ד בחוברת בשם "הספד מר" (לבוב, תרע"א).

רוב התושבים היהודים בקולבוסוב היו חסידי רופשיץ. בשנת 1939 היו בעיירה כחמשת אלפים נפשות וכמחציתם יהודים. הגרמנים כבשו את העיירה ב-13.9.1939 והחלו בשוד רכושם של היהודים ובחטיפתם לעבודת כפייה מדי יום ביומו. היהודים אולצו לפתוח את חנויותיהם, ורכושם נבזז.  בסוף 1939 הוטל על יהודי קולבוסוב לשאת סרט זרוע ועליו מגן דוד. נקבעו להם שעות עוצר, ותנועתם בעיירה הוגבלה. לקראת סוף ינואר 1940 הוקמה בעיירה יחידה של משטרת עזר, שאנשיה שדדו בתי יהודים וחטפו מידי יום כמאתיים יהודים לעבודת כפייה. ב-13.6.1941 ריכזו שוטרים גרמנים את יהודי העיירה בגטו שהוקם בצפיפות גדולה בבתים רעועים באזור מוזנח של העיירה, והוקמה גדר מסביבה. בסתיו 1941 רוכזו בגטו קולבוסוב היהודים מכפרי הסביבה, והעוני והרעב גברו. הגטו חוסל ב-24.6.1942, במסגרת פינוי כל יהודי הנפה לז'שוב. ביולי 1942 גורשו רובם למחנה ההשמדה בלז'ץ.

הרב יחיאל טייטלבוים הי"ד אולץ להצטלם עם טלית ותפילין בחזית ביתו שבגיטו (תמונה זו, המופיעה בעמוד זה,  מופיעה גם באתר מוזיאון השואה בארה"ב ובאתר יד ושם).

בהמשך הוא גורש לגיטו ריישא, שם נרצח בתמוז תש"ב. כן נרצחו שם גם שתי נכדותיו.

מקהילת קולבוסוב שרדו את השואה רק תשעה יהודים.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אתר מוזיאון השואה בארה"ב, האנציקלופדיה של הגטאות, מרכז מורשת יהדות פולין, ויקיפדיה.

ראה גם: ספר יזכור לקהילת קולבוסוב.

אמר החכם "רבים התחילו בקנייני הטובות, אך החזקים המתמידים השיגוה".

לכאורה סתירה למה שאומר הגר"א ז"ל (באגרת הגר"א ומקורו במכילתא יתרו) "כל התחלות קשות". ואם כן היה צריך הדבר להתחלף, ואף מתחלה אף שעדיין לא הורגלו ולא ניסו, מכל שכן לבסוף "כי ההרגל על כל דבר שלטון " (שם), ובפרט שעבודת השלימות אינו כמו שדן האדם במושכל ראשון, כי צריך להחליף טבעו מכל וכל ולשרשה מעיקרה ולברוא תחתיה טבע אחרת…

רק באמת צריך האדם לעשות מנהיג אחר שינהל כחותיו הנפשיים, אחרת מכמות שהיו עד כה, תחת ממשלת טבעו, וכחותיו הבהמיים. והכחות בעצמם המה כאנשי חייל במלחמה, שלא בהם תלוי המלחמה. אף שבסקירה הראשונה אנחנו רואים אנשים למיליונים מערכים מלחמה זה על זה, ובאמת אין שם רק מלחמת שני ראשים. והטבע הוא רק כח עיוור, כי בלא השכל החוש אינו פועל מאומה, כאשר האדם אינו שומע מה שמדברים אליו בעת ששכלו אינו עמו והוא משוקע ברעיונות. וכן האדם הטבעי החי חיי הפחיתות, אינו משנה שום דבר מילדותו כשיגדל, רק כחותיו מתפשטים, בכמות יותר גדול, אבל לא שהחילוק בין קטן לגדול, בהתחדשות שום כחות חדשים. כן הוא כחות שבנפש האדם, מהקנאה, התאווה והכבוד, אדרבה ברוחניות לא יהיה לו שום עוסק בלעדיהם, כי הם אנשי צבא שלו וכל הרוח חיים שמשיג בהשתמשו בהם בפחיתות, עוד יותר ישיג בהשתמשו ברוחניות; מקנאת סופרים ומתאוות צדיקים, אך טוב. וכן הכבוד אינו דבר שצריך לעקור הכח לגמרי, היינו שלא לעמוד תחת שום הסכמה, אלא אדרבה האדם מוכרח לעמוד, תחת הסכמת הגדולים, תחת הסכמת התורה, תחת הסכמת חז"ל, תחת הסכמת האמת. אף שאין שם מי שמבין זה, צריך לעמוד תחת דעתו, אם ישרה היא, כי מה לו נפקא מינא כיוון שהדבר אמת. כמו פרופיסור גדול שאינו מתפעל מלומר דבר כזה, אף שרופאים למאה אינם מבינים את השיחות-חולין שלו, ואף שאין לו התעודה בידו להראותם מיד.

ובזה נאבדו רוב בני אדם בעולם הזה, מה שאינם יכולים לחיות חיי-השכל, וכולם ככת עוורים שכל אחד ידו על שכם חברו העוור כמוהו… וכל שכן שלא יוכלו לצאת להיות כבדורות אשר לפנינו… ובאמת אין שום חילוק, אם השכל והאמת יורה כך. אף שהוא אחד, ואין לו מכיר, וכולם חיים באופן אחר, וחיי-השכל הינם מדורות אלפיים שנה לפנים, צריך גם כן לחיות חיי השכל, כיוון שכך הוא האמת… וכן בכל דבר אין כי אם השתמשות הכחות בצד האמת, ולא בצד השקר. ואם כן מדוע כל כך מעטים השיגוה?

אך הוא כמו שאמר הגאון רבי ישראל סאלנטר ז"ל בעניין ניסיון העוני וניסיון העושר, כי אף שניסיון העושר הוא ניסיון קטן מול ניסיון העוני, מכל מקום מראה לנו חיי היום יום, כי מצב העושר קשה יותר למצוא השלימות. מפני מה הוא? ואמר הגאון הנ"ל, משל לשני חולאים. הראשון שמחלתו מסוכנת מאוד, רק שדר בכרך, שיש בה רופאים מומחים, והשני שמחלתו קלה, רק שדר בכפר, שהשני מוסכן יותר, ומחלתו הקלה יכולה להתפשט יותר ויותר.

כן בענייננו, ההתחלה, מפני השתוקקות האדם לדבר חידוש, וכח החידוש מושכו, מה שאין כן אחר שנתיישן הדבר ואין עוד חידוש, אז אף שנקל מצד ההרגל והחיים, מכל מקום אין חידוש. והעצה על זה הורונו חז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". ואדרבה, אם שמוע בישן תשמעו בחדש, כי על השכל אינו שולט שום רקבון ועיפוש, כי בכל עת ישיג חדשות כשמביא הדבר אל שכלו. ונובלות שולטות בדבר שאין בו רוח חיים. וההרגל הוא דבר טוב, רק להתרגל שיקל עליו לעשות. אבל התכלית הוא ההרגש והשכל. וזה שהוכיח להן הנביא "ותהי יראת אותי מצוות אנשים מלומדה".

והאדם צריך לעשות מפני הכרתו האמיתית ולא מפני שעשה אתמול.

וכל דרך מעשה הרגלו הוא בגדר מתוך שלא לשמה יבוא ללשמה. ולכן החזקים המתמידים התחילו לא מפני החידוש, ולא משום תשוקה אחרת, זולת תשוקת האמת. והרחיקו מכל הכחות הזרים, והשכל הוא המתחיל והנותן רוח חיים, והוא המתמיד והמחזיק עד שישיג. אבל אלו הרבים המתחילים, לא השכל התחיל לפתח כחות האמת, רק כח החידוש, או תשוקה אחרת, ולכן כאשר אין לו עוד חידוש, נהרס ונופל. וצריך האדם לבדוק מי המעוררו לעשות, ולהפריד בין השיתוף וההרכבה של הבהמיות מן השכליות, ולהרגיש מי המבקש, האמת או השקר.

ולכן אמרו חז"ל, גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו מיד, ומכבידין עליו בכובד שמירת המצוות, מפני אי הבחינה על מבקשו מי הוא. כדי שיברחו כל הכחות והטבעיות, ויתגייר בשכל זך ונכון. וכן הוא אצל האדם המבקש, שצריך גם כן להתנהג באופן זה; להתנהג בעצמו מתחילה קשות, כדי שישאר רק השכל, ולאחר ההתחלה צריך להודיע מתן שכרן של מצוות וכל מה שיקיים את התורה יותר יוקל עליו הדבר. "טעמו וראו כי טוב ד' ". ולא יתחלף לעולם העובד עם הבלתי עובד. והעובד יביט בבקורת על המתרשל, כהבטת האדם על אינו אדם. ולכן המבקש שנכנס דרך פתח הצר, שסופו נעשה רחב.

ומעניין זה יש לנו שני הערות חזקות ממגילת רות.

ראשית כל, כח הבחירה, כמה כחו גדול עד שאין שום אמתלאות על האדם. כי "הבחירה" אין לה חוג וגבול. והאדם בענין השלימות משים עצמו כשיריין. מה אני? כמה אני יכול? ובאמת מצינו בתורה, שאי אפשר להאמין לכאורה, שהתורה תובעת מן השיכור, המתגולל באשפה, למה אינו נעשה איש, ושאפשר להוליד ממנו גבוהות (אף שמצינו שרבי שמחה זיסל ז"ל, כאשר לוויה נכרית ראה, היה נאנח, כי ברגע קודם היה אפשר לו עוד להתגייר ולהיות יהודי) ופה מצינו שמנערה נכרית נבנה מלכות בית דוד, משיח אלקי יעקב, שממנו התקווה בזה ובבא. וכן פסק הרמב"ם ז"ל "הרשות נתונה ביד כל אדם להיות כמשה רבינו".

ובאיכות העניין, דפלא הערה זו, כי באמת ערפה כמו רות חפצה להתגייר, ובחיצוניות עוד הראתה עצמה כמשתוקקת יתירה מרות, כי כך טבע הדבר, מי שבפנימיות אינו שלם, עושה לכל הפחות חיצוניות יתירה. ומכל מקום ערפה שבה אל עמה, ומיד אל אלהיה, ורות דבקה בה. כמו שביאר אדמו"ר זצ"ל זי"ע גבי רות כתיב ותרא כי מתאמצת היא, ולערפה חסרה ה"מתאמצת". ומחוט השערה זו נעשה הבדל ומרחק משניהן עוד יותר רחוק כמשמים להארץ. כל הדבר תלוי בחוט השערה, כי מה שהדבר יותר גבוה, ישלוט ההפסד עליה בנקל. כמו שמצינו שיש שני מיני שלום. הראשון הנעשה על ידי המלחמה, שמנצח את שונאו. והשני, מה שמתאספים על אסיפה ראשי האומה וקברניטיה, ומה שנעשה על ידי מלחמות וחורבנות של אופן הראשון יוכל השלום השני לעשות החורבנות בהבל פיהם, בדיבור אחד, וכן בצד השלום, בפעולה אחת ולהעמיד קיום העולם על ידי החלטתם. וכן בעניין השלימות, תלוי בחוט השערה ממש.

ואמרו בשם מורינו הרב רבי אברהם (מירער), על הכתוב שאמר לה בועז "הוגד הוגד לי, אשר עשית את חמותיך, ותעזבי אביך ואמך, וארץ מולדתך, ותלכי אל עם אשר לא ידעת"… אף שלכתחלה ראו כולם עוניה ומרודה, ודווקא משם היתה כל הצלחתה. וכן הדבר כך תמיד…

ולכן העיקר אצל המבקש לברר בכובד ראש מי הוא המבקש בקרבו, ואחר כך לידע כי כח הבחירה כל כך גדול בלי גבול, ולשמור כל חוט השערה כי כל העבודה תלויה בזה.

(שיחת מוסר זו נאמרה בידי הרב הי"ד במזריטש ביום ב' דשבועות שנת תרפ"ה. השיחה נערכה ע"י הרה"צ ר' ירחמיאל שולמן (סלבודקר) הי"ד, והועתקה מחוברת אור המוסר שעדיין לא נדפס, לקובץ "אור תורה ומוסר" (ירושלים, תשכ"ח)).

להשלמת העניין, ראה ביאור הגר"א למגילת רות א,יח:

ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל כו'. הענין, היצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב (ברכות סא.). ורצה לומר, כי היצר טוב אינו יועץ אלא למצוה אבל היצר הרע משיאו לעבירות, ואם יראה שאינו יכול לו מפתהו לעשות מצוה מעוטף כמה עבירות [ועל דרך זה יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש כו' (סוכה דף נב.), מתגבר שיעשה עבירות, ומתחדש, היינו אם רואה שלא יפתה אותו לעבירה מחדש עליו לפתיהו במצווה ובזה מעטיף העבירה כדרך היצר]. והרוצה לבחון עת בא לידו המצוה אם הוא מיצר הרע או לא, יבחין בעת עשיית המצוה אם אבריו נעים ונדים בעת ההיא ובזריזות לעשות המצוה, מסתמא היא מעצת יצר הרע, כי איך יוכל להיות שאברי הגוף הכבדים אשר מעפר יסודם וטבעם לילך אחר תאותם הגופני היורד למטה מטה כטבע העפר יתלבשו רצון לעשות, אין זה כי אם עצת יצר הרע בכדי שילכד אחר כך ברשתו. ואם בחשיקות נפשו הפנימיות להתקרב אל עושהו במעשי המצות, אברי הגוף כבדים ועצלים, אז נראה שמדרך הטבע הוא, ולכן נלבש היצר הרע באברי הגוף ורוצה לעכבם מעשות המצוה. ועל זה גם כן בריש לקיש מתחלה כשנתכוין לעבירה רצו אברי גופו, עד שאמרו במסכת בבא מציעא (דף פד.) ושוור לירדנא בכחו, וכיוון שקיבל עליו עול תורה בעי למיהדר ולא יכול, שכיוון שמצד היצר הטוב קבל עליו עול תורה לכן התחיל היצר לעכב ונעשו אברי הגוף כבדים. ואף כאן אינה יכולה ללכת אחריה, אף שהיא היתה בחורה ממנה, בלת אמיץ בגוף (משלי יג,יד) ויגיעה רבה, אז ותחדל כו' למנוע אותה מהמצוות, כי הכוונה מצד הטוב הוא.

---

הרב דוד בלייכר (בליאכר) נולד במינסק שברוסיה הלבנה למשפחה של תלמידי חכמים. בנעוריו למד בישיבות שונות. הוא נמשך ללימוד המוסר והיה לתלמידו המובהק של הרב יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל – "הסבא מנובהרדוק".

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיע עם ה"סבא" לקייב שבאוקראינה, ושם למד בישיבה שהקים רבו. בתר"פ נפטר "הסבא", והרב דוד עבר למזריץ' (מיינדזיז'ץ פודלאסקי) שבפולין והקים שם ובמקומות נוספים בפולין את רשת ישיבות "בית יוסף", על שמו של רבו שהמשיכה את שיטתו המוסרית. על אף הקשיים הכלכליים נהרו אליהן מאות צעירים, מכל המדינות בפולין החסידית היה בכך חידוש גדול.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה נכנסו הגרמנים למזריץ' והרסו את כל מוסדות התורה. רוב התלמידים נמלטו לליטא, לשטח הכיבוש הסובייטי, והקימו את ישיבותיהם בעיירה נימצין במחוז וילנה. הרב בלייכר ברח עם תלמידיו לבריסק, שהייתה גם היא תחת השלטון הסובייטי, אך כעבור זמן קצר חזר לעירו, כי כמו רבים מן היהודים שנמלטו למזרח גם הוא היה סבור שמוטב להיות תחת השלטון הגרמני, שאמנם פוגם בגופם של היהודים, מאשר תחת השלטון הקומוניסטי, שאינו מאפשר ליהודים לשמור תורה ומצוות. היהודים בעיר ניסו לשכנע אותו לברוח, אך הוא סירב, כי לא רצה להשאיר את בני עדתו כצאן בלי רועה. הרב המשיך, תוך סיכון רב, ללמד את תלמידיו בישיבות חשאיות שהיו פזורות ברחבי העיר. הרב הצליח לפתוח מטבחים שסיפקו מזון כשר לתלמידים אלו.

כשהוקם הגטו במזריץ' נעשה הרב למנהיגם של היהודים הנותרים. הוא עודד אותם להחזיק מעמד, ואף הכין אותם לקראת קיום מצוות קידוש השם.

הרב נספה עם בני קהילתו ותלמידיו בכ"ה באייר תש"ב, בטרבלינקה (או מיידנק).

דברי תורתו נדפסו בירחונים שונים, כגון  "אור המוסר", ביטאונם של ישיבות "בית יוסף" בישראל ובפולין. בשנת תש"ל לוקטו שיחות המוסר שלו לספר "דברי בינה ומוסר" בסוף הספר נוסף קונטרס "חסדי דוד" על תולדותיו ותולדות ישיבות נובהרדוק.

מקורות: ויקיפדיה, אתר זכור, רבנים שנספו בשואה (ישנם מקורות רבים נוספים על תולדות הרב ועל משנתו החינוכית).

העתק מאמר זה מקובץ וילקט יוסף (מחברת י"ב קונטרס י"ז) לאחי הרה"ג נ"י.

המנהג בכל מקומות ישראל שלא לישא אשה ולא להסתפר (ויש שאין לובשין בגד חדש ואין מברכין שהחיינו) בין פסח לעצרת, לפי שבאותו זמן מתו כ"ד אלפי תלמידים של רבי עקיבא (יבמות ס"ב) וראוי לכל ישראל להתאבל עליהם. אבל בל"ג בעומר, שאז פסקו מלמות, מותר בדברים הללו. ולכן מרבים בו במשתה ושמחה קצת ואין אומרין בו תחנון (וגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמר גם בל"ג בעומר ונענש, רחמנא ליצלן).

ונמצא כתוב בקדמונים שבהאי יומא בשנת ג' אלפים תתפ"א אתפטר רבי שמעון בר יוחאי מן עלמא הדין. ועל כן ששים בהילולא דיליה. וכתב המהר"י עמדין הטעם בפשיטות מפני שכולו כמו בית דין שראו כולן לחובה (ועיין ספר דבר יום ביומו), ומנהג ארץ ישראל שהולכין על קבר רשב"י ביום זה ומנוחתו כבוד בכפר מרון סמוך לצפת. ומדליקין נרות ושמן לרוב ושורפים בגדים יקרים לכבודו (עיין ספר שדה חמד בחלק אס"ד מערכת א' אות ו').

וטעם שהתינוקת מורים בקשת בל"ג בעומר, לפי שכל יומא דרשב"י לא נראה הקשת, ועל כן ביום עלותו למרום עושים הסימן בקשת לרמז זה (בני יששכר).

ורבים לומדים כל יום ויום מפסח עד עצרת דף א' ממסכת שבועות, כי יש בה מ"ט דפים ורומזים למ"ט ימי הספירה. אחר כך בא יום טוב של שבועות. ופלא כי שם דף ל"ג עמוד ב' איכא מימרא מרבי שמעון לרמז על ג"ל יארצייט שלו. ובדף ל"ד אמרו על הך מימרא אחוכא עלה, מאי חוכא, והיינו חוכא. וכל זה מרמז על שמחת הלולא דרשב"י זי"ע (שער בת רבים אות מ"ו).

ושמעתי כי גם הרמ"א נפטר בל"ג בעומר והיה לו ניצוץ מנשמת רשב"י אשר האיר העולם בתורתו, וכל ישראל יוצאים ביד רמ"א (עיין אוצר ישראל). ל"ג בעומר לעולם הוא בח"י אייר, ואינו נופל אלא בימי אגה"ו ולא בימי בד"ז בשבוע. וביום שחל בו פורים יחול לעולם ל"ג בעומר וסימנך פל"ג (ועיין שו"ת מהרי"א ח"ב סימן ל"ט).

ובספר תורת משה (תזריע) הביא בזה הלשון: איתא בזוהר מיום המילה שמתחיל הנשמה הקדושה לכנוס בתוך הגוף הישראלי אינה מתיישבת על מקומה הראוי עד לאחר ל"ג ימים. ובזה יש להבין אחד מהטעמים של ל"ג בעומר אחר שנימולו ערב פסח במצרים, אז לא נתיישב בתוכם רוח הקודש עד שמצאה מנוח אחר ל"ב בעומר, וביום ל"ג הוא כמו מ' ליולדת שהוא גמר טהרה (ועיין בספר בית המדרש סימן ג' אריכות דברים בזה).

ועתה בשעת הדפסה מצאתי בשו"ת מים חיים (רפ"פ) סימן כ"ב אות י"ד בזה הלשון: אמרתי לתת טעם לשבח על ענין ל"ג למנין בני ישראל, בשולחן ערוך או"ח סימן תצ"ג בהג"ה שמרבין בו קצת שמחה. ובמגן אברהם הביא בשם הכוונות שגדול אחד וכו' והאי יומא נקרא הילולא דרבי שמעון והוא יומא דאסתלקותא כנודע. והלא מצינו להיפוך, ומי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום עם כל זה איקבע האי יומא באינין יומי דתעניתא, כמבואר בשו"ע סימן תק"פ. ונראה על פי מאמרם ז"ל אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, היינו רק לפי דורו, שאי אפשר שיהיו אחרונים כראשונים, ועיין ר"ה סוף פרק אם אינן מכירין ברש"י, ולזאת אמרו צדיק אבד לדורו אבד, והיינו לדורו, כי גם שנולד צדיק כמותו, היינו לדור הבא אחריהם וכנ"ל. ולזאת אמרו קשה סילוקן של צדיקים, אם כי שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק, כדאיתא במועד קטן, אמנם לדורו אבד, ולזאת הוקבע במגילת תענית לקרות צום, אולם בימי רשב"י היה ממש צדיק כמותו, והוא בנו רבי אלעזר ברבי שמעון, שאמר עליו אם שנים הם – אני ובני הם, מלמד ששניהם שוים. על כן גם לדורו לא היה שום עצב ביום זה והעדר, כיון שהניח בן כמותו ממש וכו', ולזאת הוקבע יום זה ככה לעולם ללא להתענה ומרבין בו קצת שמחה, כי לזכר עולם יהיה צדיק וצדקתו עומדת לעד.

ונודע מה שכתב החתם סופר ביורה דעה ששמחת יום זה הוא, לפי דאיתא במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרים הלכו ג' ימים בלא לחם, ואחר כך ירד המן. אם כן היתה הורדת המן ביום ל"ג בעומר, וראוי לעשות לזה זכר טוב (ועיין בספר עורה שחר מערכת ל' אות י"ג), ובספרי "הדרת קודש" אשר ערכתי על ענייני ח"ק הארכתי בזה. עיין שם בד"ה ובטעם.

י'. ה'. ש'. (הרב יוסף הכהן שורץ הי"ד)

על דברים אלו הוסיף אחיו, הרב פנחס זעליג הי"ד מספר הערות. להלן חלק מאותן הערות:

• עיין לעיל בסימן תל"ג ובדברינו שם ס"ק ד', ועיין בבני יששכר (מאמרי ניסן מאמר י"ב אות י"ב) שכתב טעם למנין ימי הספירה קודם מתן תורה מ"ט ימים על פי מה שכתב החיד"א טעם לגלות מצרים, דהתורה רוחניות ואינו חלה על האדם שיש לו מחשבות רעות ויצר ולב רע, כי התורה כולה טהורה. וזהו שאמרו שאומות העולם לא יכלו לקבל התורה, ולכך הכניע הקב"ה את ישראל בגלות מצרים, להחליש כח היצר הרע אשר משכנו בחלל השמאלי שבלב ותוכל לשכון בם התורה (על ידי היצר הטוב שהוא בחלל הימינו שבלב) על כן סופרין קודם מתן תורה מ"ט יום, מנין מספר ל"ב טו"ב. והבן.
• ועל פי זה נתן טעם (במאמרי אייר מאמר ג' אות א') במה שנוהגין שמחה ביום ל"ג בעומר, דהנה ימי הספירה הם מ"ט ימים מנין ל"ב טו"ב הנלמד על הטוב הכללי מן תיבת בראשית עד וירא אלקים כי טוב, אין טוב אלא תורה, כמו שכתוב, לקח טוב נתתי לכם תורתי, ועל כן נקרא התורה טוב שבה כגנז האור כי טוב. ויש בתורת ל"ב נתיבות חכמה, כידוע, הרי לך בתורה ל"ב (היינו ל"ב נתיבות חכמה) טו"ב (היינו אור הגנוז אור כי טוב), על כן להבנת התורה צוה ה' יתברך לספור מ"ט ימים, מנין ל"ב טו"ב, ואחר כך הוא קבלת התורה. והנה רמיזת לב בתורה הוא רק בחשבון ל"ב תיבות מן בראשית עד תיבת טוב, כי בראשית התורה הקדומה רשימה חכמתך הסתומה (ל"ב נתיבות חכמה) מאין תמצא והיא נעלמה, על כן נרמז הלב רק בחשבון התיבות מן בראשית (חכמה, כמו שכתב התרגום בחוכמתא) ל"ב תיבות עד תיבת טוב (רמז לב נתיבותיה הנעלמים, אורייתא מחכמה נפקת) ותיבת טו"ב הוא בפירוש מתורה. מזה נשמע בהגיע עתותינו עת דודים במצות ספרינו להכנעת לב טוב לקבלת התורה, בהשלים בספירה מספר לב, אז מתגלה הטוב, אור הגנוז שנגנז בתורה. על כן נוהגין ביום ל"ג בעומר שמחה. והבן.
• וידידי הה"ג מו"ה משה שמעון נ"י מדיורע הערני לעבודת הקודש מהחיד"א (מורה באצבע סימן ח' אות רכ"ג) שכתב יום ל"ג בעומר ירבה שמחה לכבוד רשב"י זי"ע, כי הוא יומא דהלולא דיליה, ונודע שרצונו הוא שישמחו ביום, כידוע במעשה מהר"א הלוי זלה"ה ומעשים אחרים אשר שמענו ונדעם מפום רבנן קדישי (ועיין לקמן בשירי מנחה סימן יו"ד אות ה'). ויש מי שנהג לעשות לימוד בליל ל"ג בעומר בי עשרה ללמוד שבחי רשב"י המפוזרים בזוהר ואדרא זוטא, והוא מנהג יפה.
• עיין שו"ת חתם סופר חלק אבן העזר ח"א סימן ק', וזכרון יהודא מנהגי הגאון מהר"ם אש זצ"ל. ובספר דברי שיר כתב, אפשר ליתן טעם ורמז למסכת שבועות לימי הספירה כדי לנקות אותנו משבועת שוא ושקר מקודם קבלה התורה שנתנה מסיני, שהוא גם כן הכנה לזאת. ואסמכנה על הקרא (תהלים כ"ד) מי יעלה בהר ד' וגו', לקבלה התורה, נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. ועוד אפשר לומר על שהסדר של מסכת שבועות הוא בדמיון אחד עם ימי מספירה, דהיינו, הימי הספירה הם כעין ספירת ז' נקיים שהאשה סופרת מטומאתה לטהר עצמה לבעלה, כמו כן אנחנו סופרים לטהר עצמינו מטומאה, טומאת מצרים, לטהר עצמינו לשבועות התורה שאנו נשבעין על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת משה רבינו עליו השלום לקבל עלינו התורה והמצות, על כן אנו לומדים מסכת שבועות, שהם גם כן כמנין ימי הספירה, ונסדר על הסדר הזה שמקודם מפרש התנא "ידיעות הטומאה" ומתיר עצמו מהן ונפטר מהן תחלה. והדר תני "שבועות" דנפישין מילייתו, ועוד עיין שם בכמה אנפין.
• ורבים נהגו ללמוד גם מסכת סוטה שיש בה גם כן מ"ט דפים. וטעמו לפי ששוים במנחותיהם, דמנחת שעורים אינה כשירה אלא לסוטה ולעומר (ועיין ביערת דבש ח"א בסופה מה שכתב בזה). וראיתי בכתב יד "שיר חדש" מבעל דברי שיר הנ"ל טעם נכון מאוד, דגבי סוטה תנן בפרק היה מביא: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה. כמו כן אצל העומר הביא הבני יששכר בשם הרב חיים ויטל זל"ה כי בימי העומר טוב לתקן פגם הברית. "קרי" בגימטריה "עמר" (עיין במגישי מנחה אות ט"ז). על כן שפיר היה צריך להביא גם מנחת עומר מן השעורים. ומבואר בזוהר הקדוש (אמור) דהשעורים שהביאו ממנו עומר בפסח הוא דוגמת סוטה שהביאה קרבן מנחת שעורים לבחון אם טהורה היא. ועל פי הגמרא דריש סוטה: מכדי תנא מנזיר סליק, מאי תנא דקא תנא סוטה. ומשנה, כדרבי, דתנא רבי אליעזר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. כאן נמי שמצות הפסח הוא בד' כוסות יין, ולמחרתו בא ציות הקב"ה לספור ספירת העומר שבע שבתות תמימות. ובמדרש רבה אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. וידוע מהמשנה (סוטה פ"א מ"ב) שהרבה יין עושה, ונאמר (הושע ד') זנות ויין ותירוש יקח לב. על כן לומדים ממחרת הפסח תיכף ומיד מסכת סוטה, כדי שיזיר עצמו מן היין. ודברי פי חכם חן.
• עיין לקמן בשירי מנחה סימן יו"ד אות ה' בד"ה וראיתי, ודבר נפלא שמעתי בשם הגאון מו"ה גרשון העניך זצ"ל מרוסיה, כי בפרשת מצורע (ט"ו) בשלשה פסוקים י"ג, י"ד, ט"ו, מד"ה וכי יטהר עד מזובו, יש מ"ט תיבות, והם מרמזים כנגד הספירה, כמבואר בזוהר הקדוש, ותיבת "מועד" הוא ל"ג, לרמז על יומא דהלולא. ודו"ק (גנזי יוסף).

(מתוך מנחת עומר, מאת הרב פנחס זעליג שוורץ הי"ד)

---

הרב פנחס זעליג הי"ד נולד לרב נפתלי הכהן שוורץ זצ"ל אב"ד מאד, באויבוורישווא, בי"ט טבת תרל"ז (1877).

כאחיו הגדול, הרב יוסף הכהן שורץ הי"ד, מגרוסווארדיין, היה הרב פנחס זעליג מקליינווארדיין ר"מ, סופר מפורסם ועורך ירחון תורני להקמת קרן התורה. הרב פנחס זעליג ערך את הירחון אור תורה החל משנת תרצ"ב. כמו כן חיבר הספרים רבים ובהם: שם הגדולים מארץ הגר (תרע"ג), ראו זה ספר חדש (תרע"ו), קונטרס אחרון, יזרח אור על ברכת החמה (תרפ"ה), גבעת פנחס על הלכות ניקור, עטרת פז על הלכות נשיאת כפים, מנחת עומר על הלכות ספירת העומר, תמימי דרך, שם הגדולים החדש מארץ הגר, מנחה חדשה על ענייני חג השבועות (תרצ"ז), לקוטי פנחס על פדיון הבן (תרח"ץ), ותמימי דרך על תפילת הדרך (תש"א). כן היו לו בכתובים ספר תורת המסורה על שש מאות מסורות שבתורה.

על החשיבות הרבה שראה הרב פנחס זעליג בהוצאת דברי התורה לאור כתב בהקדמתו לספרו מנחה חדשה:

ויעמוד פנחס ויאמר, ראה ראיתי מה שכתב אדמו"ר הגה"ק שר התורה ממונקאטש זצוקלה"ה (בתרעא זעירא לספרו שו"ת מנחת אלעזר חלק א) בשם הגאון החיד"א ז"ל לעורר לבות המחברים שידפסו חיבוריהם בחייהם, פן יקרם אסון ויאבדו חס וחלילה, כאשר קרה לכמה חיבורי טהרה מרבותינו הקדושים, הראשונים והאחרונים, אשר גדלו עד לשמים, והיו לנו לעינים, אם היו לפנינו להורות הדרך לנו, ולאשר לא נדפסו אדרא חסרונם בעולם הזה. חבל על דאבדין ולא משתכחין. כמה היו באבידה, וכמה עלו בלהב המוקדה. כאשר ספרו לנו בספרים, ימס לב כל שומע הדברים, ואם בארזים נפלו שלהבת, מה יעשו איזובי קיר. שומע זאת ידאג וישים אל לבו לזרז ולקבוע חידושיו בדפוס בלי איחור, כי מי יוכל לידע איזה סובה חלולה יקרה לאבני חפץ (ד"ת) אשר אין להם תמורה, ועל ידי דבר חידוש אחד לאמיתה של תורה, החיוב להציל כולי מן המדורה, ושושן או פורח יגן על כל הכרך. ושם האריך דהמזכה את הרבים בדברי תורה יהיה זאת שכרו מאת ה' שאין משתכח מאתו כלום מה שלמד. עד כאן לשונו הטהור שם. וזאת התעורר בלבי לחפש באמתחתי את אשר נמצא בידי ולסדר חיבורי זה ולהוציאו לאורה.

הרב פנחס זעליג הכהן שוורץ ורעייתו הי"ד נהרגו יחד עם בני קהילתם על קידוש ה' באשוויץ בשנת תש"ד.

ימי הזיכרון לקהילה נקבעו לי'-י"ב בסיוון.

בשואה נספו גם אחיהם של הרב פנחס זעליג והרב יוסף, הרב שמואל הי"ד מסאטמר עורך "לקט ששנ"ה", הרב אברהם יהודה הי"ד ערך כתב עת תורני, "פני הנשר" והרב מנחם ישעיה הכהן שוורץ הי"ד, מגיד מישרים בקלוזינברג., ואחיותיהן: פרידא (ובעלה הרב נתן צבי בריסק) הי"ד, הענדל (ובעלה הרב מנחם פריעד) הי"ד וריזל (ובעלה הרב בנציון רוזנצוויג) הי"ד, ויוצאי חלציהם הי"ד.

על קורות קהילת קליינווארדיין (קישווארדה) בשואה – ראה באנציקלופדיה של הגטאות, ובספר לזכר הקהילה.

(בתמונה למעלה – תמונת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד. טרם מצאתי את תמונה אחיו הי"ד).

אם בחקותי תלכו וגו'. המדרש חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, אמר דוד בכל יום ויום הייתי חושב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.

ולא אאריך בדקדוקים כי ראיתי דרשת רבים בזה, כל אחד לפי דרכו, ואין אחד מהן יתרץ את הלשון רגלי מוליכים אותי דהוה ליה למימר הלכתי, או הולך, ומן הסתם שאדם הולך ברגליו. שוב מצאתי באור החיים הקדוש שהיה דוד חושב לעשות ענינים ורגליו מוליכין אותו מעצמןם אל בית המדרש לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר, עיין שם. ועלה על מחשבתי לפרש בעזרת ה' יתברך, כי האדם, כל ימי חייו הולכים אחר ימי ילדותו ובחרותו, וימים וזמן הזה לפני בואו בגדר איש, המה יסוד לימים הבאים, כי אם ילמוד בבית אביו ואמו דרך הטוב והישר, ואצל רבו דרך התורה והיראה בימי בחרותו, אז אם גם אחר כך יבוא וידור בין בני אדם אשר לא ילכו בדרך השם, ולא ישמעו לעצת חכמים וסופרים, הוא לא ילמוד מהם את הדרך הרע הזה, כי בכל עת ובכל רגע יחשוב בלבו את ימים הקדמונים אשר עברו חלפו עליו, בעת אשר שמע מוסר אביו ועשה תורת אמו, עת אשר עמד לפני רבו הדומה למלאך ה', וראה אותו בבואו אל הקודש, בעבודת ד' ולימוד תורתו הקדושה ומחשבות כאלה יריחו לו כאגודת פרחים שונים ויישאף מהם תענוג הרוחני ויגברו את תענוגי הגופנויות ולא ילך אחריהם.

והנה דוד המלך עליו השלום בימי ילדותו היה בבית אביו היה כשושנה בין החוחים, ולא היה בין בני אדם בתוך הבאים, והתבודד עצמו בשדות וכרמים לעבוד את בוראו ברוך הוא. אבל בעת אשר נעשה מלך על ישראל מרחוק ומקרוב באו מלכים ומלכות לבית המלך וראה אותם ודיבר אתם עמם, והיתה התנהגותם זר לו, כי ככל יום ויום עלה על דעתו ימי ילדותו, עתים אשר עסק בעבודת השם ברוך הוא, לא הלך אחריהם רק אחר ימי בחרותו, לא למד מהם ולא עשה כמעשיהם, כי ככל יום ויום הביט לאחוריו לימים הקדמונים. וזהו שאמר הכתוב בכל יום ויום הייתי חושב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלוני אני הולך, מחמת ההכרח היה חושב כן, כי גם המה מלכים אחרים אשר באו תחת צל קורתו עשו כן. אבל לא יכלו לפתותו, כי רגליו, פירוש, דוגמת הרגל, כפי שכל גוף האדם הולך אחר הרגלים – כן ימי חייו של אדם הולכין אחר ימי בחרותו. ולכן אמר שימי בחרותו הוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.

וזהו טעם אומרו חקתי, לשון רבים, רצונו לומר בבוקר ובערב, שאם ילך בדרך התורה בבקר, רצונו לומר בימי ילדותו, זה יגרום שילך בה גם בערב, בעת זקנתו:

 (בן יוסף, פרשת בחקותי)

—

הרב יוסף צבי הלוי שוורץ הי"ד ב"ר חיים יהודה, מסאמוש-אויוואר (גערלא, הונגריה, כיום רומניה), היה תלמידו של הגאון רבי יחזקאל בענט זצ"ל אב"ד וואראהל.

בזמן מלחמת העולם הראשונה גלה לעיר איוך (נאדי עניעד) ושהה שם כשמונה שנים. אחר כך שרת בקודש כשנתים בעיר בלאי (באלאזש פאלווא) וקבל סיוע מכלכלת משפחתו מאנשי הקהילה בשעת דוחקו. בהמשך עבר לגהעארגה (סנט דשזארדזש) שם כיהן כש"ץ ומורה.

בשנת תרפ"ו (1926) הוציא לאור את ספרו "בן יוסף" על חמישה חומשי תורה בדברי אגדה. בהקדמת הספר כותב מחבר "והנה סהדי במרומים שלא עלתה על דעתי מעולם ולא קויתי להשיג תועלת ממון או כבוד מכתיבת ספרי זה, לא להתהדר במלאכתי ולעשות לי שם בארץ, או קורדום לחתוך בו, כי אם לעשות הטוב והישר בעיני ה', להגדיל תורה ולהאדירה. וכמעט בכל אותו ואות היה ברעיוני שמו של הקב"ה… אם יזכני הקדוש ברוך הוא וברוך שמו שאחד מעמינו יקרא וילמוד מאלה הדברים רק פעם אחת בשנה, אולי אבנה גם אנכי מזה… ועתה אתה בני, צמד לבבי מחמד נפשי חלקי מכל עמלי, ספרי זה אשר נחמד לי מכל הון שבעולם, לך ודפוק על דלתי אחינו בית ישראל שיקחוך הביתה, אמור להם שאם ידברו אתך עמך, תיכף יתנוצצו בעיניהם חוטי משי, אשר מהם עשיתי לך בגד וטלית נאה, בנקודי כסף וזהב, והניצנים עם פרחי שושנים אשר נטעתי סביבותיך יתנו ריח נעים, אשר ימלא בתי בני ישראל על כל גדותיהם, שאין ריח שבעולם דמיון לזאת הריח, אשר עבודה אנו מקבלין השפע מקדושה עליונה השופעת בחסד ה' יתברך על עמו ישראל בעת עסקינו בתורתו הקדושה".

הרב נספה באושוויץ בקיץ תש"ד (1944).

מקורות: בן יוסף, חכמי הונגריה עמוד 565.

… שרר בימי הביניים חוסר בהירות רב באשר למושג החופה. כל תיאוריה ראתה בה מרכיב אחר של עריכת הנישואין, וההשקפה המבוטאת כאן על החופה של המשפט המקראי והתלמודי (הקרובה ביותר לזו של הרמב"ם) תנסה להציע מפתח לפתרון בעיה סבוכה זו:

כנקודת מוצא ברור שגם השלב השני של מעשה הנישואין הישראלי כלל שני חלקים: מסירת הנערה וביאה שלאחריה. ייתכן שבמסירת הנערה האיש פורש את כנף מעילו על הנערה כדי לסמן את הגנתו, כפי שהיה נהוג אצל הערבים הקדמונים והגרמאנים. בתקופה הקדם תלמודית לביאה היה תפקיד חשוב ביותר לעריכת הנישואין, אלא שזו נחלשה בהדרגה עד לחופה – אוהל הכלה או חדרה. בתקופת התלמוד עוד נעשתה שם הביאה דרך קבע, אבל נישואין נחשבו למושלמים עם הכניסה לחופה, עד שמבחינה משפטית הביאה עצמה לא היתה הכרחית במקום זה, ומן הסתם לא קוימה למעשה לעיתים קרובות, אם רק היתה אפשרות לכך. במשך הזמן נחלש חלק זה של הנישואין – כמו ההתפתחות במערכות משפט אחרות, במיוחד הגרמאניות – והודגשה יותר מסירת הנערה לבית החתן (או הוצאתה מבית אמה) בהשוואה לביאה. מגמה זו נסתייעה בכך שבתקופה הבתר-תלמודית צורפו בהדרגה האירוסין והנישואין למועד אחד ונערכו בפומבי רחב ביותר. זאת ועוד: מאחר שאצל יהודי המערב נכנס החתן הצעיר לבית אבי הכלה, ולכן לא התרחשה מסירת הכלה לבית החתן, הרי המירו את זה בסמלים. ייתכן שסמלים אלה הושאלו ממנהגי הסביבה הנוכחית. בדיוק כשם שבמשפט הגרמני של ימי הביניים נכנסת הכלה "תחת הכובע או המעיל של החתן" כדי לסמל את המרות של הבעל, נמסר לנו מפי המהרי"ל על טקס הנישואין במנגנצא במאה הי"ד, שבמהלכו הניחו על ראש הכלה את כנף כובעו של החתן. ב"כל-בו" וב"רוקח" – המאה הי"ג בערך – אנו מוצאים שטליתו של החתן שימשה למטרה זו. מכאן היה זה אך צעד קטן למזג מנהג זה של  יהודי גרמניה עם מנהג אחר – הקרוב יותר לחופה התלמודית – של הקהילות הצרפתיות והפרובנצליות . כך פורשים בגרמניה, מאז ועד היום, את הטלית באמצעות ארבעה עמודים לאפריון כחיקוי לחופה התלמודית. עד היום נקרא אפריון זה בפי העם "חופה".

אך למרכיב החופה התלמודית – המזכיר את הביאה – נשאר זכר ברור עוד יותר, הממשיך להתקיים בנפרד מהנישואין עצמם במנהג שנשכח כמעט, אבל מתועד על ידי המהרי"ל. לפי מנהג זה, מוליכים את הזוג הצעיר מיד אחרי הנישואין הפומביים לחדר מיוחד, שם הם סועדים ביחידות. בצדק ראו כמה מסופרי ימי הביניים במנהג זה את החופה האמתית במבחינה משפטית. מנהג זה קיבל תוקף חוקי עבור היהודים האשכנזיים על ידי קבלתו בהגהת שולחן ערוך אבן העזר נה,א. כך זכתה שוב גם החופה התלמודית למקומה הראוי לפי עקרונה המשפטי.

(תולדות דיני הנישואין במקרא ובתלמוד : עמוד 163-164, לתולדותיהם של הנישואין הישראלים, במיוחד בימי הביניים)

—

הרב יקותיאל יעקב הי"ד ב"ר צבי נויבואר נולד בלייפציג (ליפסיאה) ביום ד' בשבט תרנ"ה (1895), והיה בן בכור למשפחה עם תשעה ילדים. הוא קיבל את חינוכו התורני בבית אביו מידי מלמד חסיד בלז, חריף ובקי בהוראה, שהביא אביו מגליציה ופרנסו ביד רחבה. התלמיד יקותיאל התגלה כעילוי ורכש בקיאות בש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים, ושקד בייחוד על ספרי הרמב"ם.

הרב יקותיאל עמד בבחינת הבגרות וגילה ידע בתוכנית הלימודים של הגימנסיה הגרמנית, בהיותו בקי גם בתורה ובפוסקים. הוא יצא לגליציה ותוך מספר חודשים, בהיותו בן 18, הוסמך להוראה מהגאון הרב פנחס בומבך אב"ד אושביצין (אושוויץ) ומהגאון הרב מאיר הכהן רפפורט מקראקא. בהיותו בן 19 התחתן עם רצי בת החסיד הלמדן ר' חיים דים מפרסבורק.

כשחזר לגרמניה החל ללמוד משפטים ושפות שמיות באוניברסיטת לייפציג, ושקד על לימודיו בימי מלחמת העולם הראשונה. בגיל 23 ערך מחקר בהדרכת פרופסור פאול קושאקר, אחד מגדולי החוקרים של תולדות המשפט העתיקים, וסיים בהצטיינות את הדוקטורט.

בשנת 1917 פרסם ספר שהוכיח את בורותם של מבקרי המקרא בתחום זה, והגן על היהדות מהתקפות ביקורת המקרא המודרנית והמחקר ההיסטורי המשווה של הדתות.

עבודת הדוקטורט שלו פורסמה בגרמנית בספר "תולדות דיני הנישואין במקרא ובתלמוד", בשנת תר"פ (1920). במחקרו ביקש המחבר ללמד זכות על היהדות בזמן היותה נתונה להתקפות מצד חוקרים אנטישמיים. בחיבורו מתנגד המחבר לדעות החוקרים אשר ראו את קניין האשה כמקח וממכר, בדומה לזה הקיים לגבי עבדים וקרקעות. ולפיכך, לדעת אותם חוקרים, אין האשה היהודית זוכה למעמד שווה לבעלה. המחבר מסביר את התהליך ההיסטורי הממושך של הנישואים העבריים, ומבאר את ריבוי אפשרויות הקניין כשרידים מתהליך זה, כאשר קידושי כסף או שטר נגזרו מקניין חליפין. הספר זכה לתגובות נלהבות לאור גישתו המקורית המדעית, חריפות שכלו האנליטי של המחבר ובקיאותו הרבה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר הרב יקותיאל עם אביו ובני ביתו לגור באחוזת הרמנסברג שליד רגנסבורג שקנה אביו. אחוזה זו שמשה כחוות הכשרה לצעירים לפני עלייתם לארץ ישראל. הצעירים קבלו תורה מפי הרב ובנוסף קבלו הכשרה חקלאית בחווה. בתקופה זו התעמק הרב בלימודי קודש, במחקר ובלימודים נוספים.

בשנת תרפ"ג (1923) עבר הרב ללמד תלמוד, תולדות ישראל ותולדות העמים בבית המדרש למורים בווירצבורג מיסודו של הרב יצחק דב במברגר זצ"ל. הרב ד"ר נויבואר היה שם מהמרצים הבולטים והשפיע רבות על תלמידיו. ביתו נעשה בית וועד לחכמים ולתלמידיו. משנתו היתה חריפה, מדעית, מדויקת והגיונית. הוא היה בקי בכל מכמני התורה שבכתב ושבעל פה. עיקר משנתו היה בתלמוד ורמב"ם ונושאי כליו. גדול היה בתורה וביראה, בחכמת המשפט ובידיעת השפות הש­מיות  על בורין. הרב הרצה גם בכינוסי סטודנטים ומורים, ושמו יצא לתהילה כמרצה מעמיק ורחב אופקים.

יכולותיו בהוראה ואישיותו הקורנת התפרסמו ברבים ובשנת תר"צ (1930) הוצע לו לשמש כרקטור בית המדרש לרבנים באמסטרדם מיסודו של הגאון יוסף הירש דינר. עם התגברות האנטישמיות בגרמניה בתרצ"ג (1933) נאות הרב נויבואר לקבל את המשרה באמסטרדם. שם מצא מקום להתגדר ולהפיץ את מעין תורתו גם מחוץ לכותלי בית מדרשו, והעמיד תל­מידים הרבה לתורה ולחכמה על טהרת מחשבות גאוני ישראל. השפעתו היתה גם מחוץ לתחומי ארצו ויחידי סגולה מארצות אחדות היו משכימים לפתחו להתחמם לאוד תורתו וגם הרבה כתבו אליו דברי תורה וחכמה. מסיבות השמורות עמו דחה הרב הצעות ללמד ולהר­צות באוניברסיטות בגרמניה ומספר הצעות ללמד בקתדרא לתלמוד ולמשפט ישראל באוניברסיטה בירושלים.

מחקרי הרב ד"ר יקותיאל עסקו בחקר המקרא, ובעיקר עסק בחקר התלמוד, ההלכה והמשפט העברי מתוך מבט רחב, עם הקשרים למקצועות היהדות השונים, כגון היסטוריה ואגדה. הרצאותיו ומחקריו שילבו בקיאות רחבה ביותר והבנה מעמיקה מאוד, הן במקצועות היהדות והן במדע.

הרב הניח אחריו אוצר של רשימות כחומר רב ערך לספריו. אבל בשל ימי הזעם לא הספיק לסדרם ולהכינם לדפוס עד שכבשו הנאצים גם את הולנד בב' באייר ת"ש (10.5.1940) והרב גורש עם אשתו בן הזקונים שלהם, יהושע, למחנה ברגן־בלזן. שם מת מות קדושים הרב יקותיאל נויבואר הי"ד, לאחר ייסורים קשים, ביום ח' בניסן תש"ה (22.3.1945), סמוך לשחרור המחנה. "ולא רק שבשעת חירום לא נספד כהלכה, אלא כמעט שלא נספד כלל. והוא היה דמות רבנית מזהירה נדירה, שזוהר תורתו, חכמתו ויראתו הקודמת להן הבהיק את העינים וחימם את הלב" (משולחן הספרים, הפרדס).

הרבנית, רצי, ניצלה בדרך נס ועלתה לארץ ישראל עם בתה וחתנה, שם התמסרה לתרגום כתבי הרב הי"ד ללשון הקודש. ספרו "הרמב"ם על דברי סופרים" יצא לאור בתרגומו של הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר, בשנת תש"ז, ומהדורה שניה בשנת תשי"ז, .

מקורות: עין המצוות (תשכ"ט) עמ' 78-76. ויקיפדיה. משלחן הספרים,  הפרדס, שנה ל"ב חוברת א. הקדמת פרופסור זאב פלק לספר "תולדות דיני הנישואין במקרא ובתלמוד". וראה גם מאמרו של טוביה פרשל באלה אזכרה חלק ז.