קטגוריה: פרשת השבוע

ב"ה שעברערשין.
שמעתי בשם הרב הקדוש מורנו הרב רבי יעקב מנאדרזין חתן הרב הקדוש מוהר"מ מווארקא זצ"ל שהיה אומר בשמחת תורה למה קורין בשמחת תורה בלילה וגם למה קורין לתורה דווקא תינוקות של בית רבם? אלא באמת צריכין לקרות בתורה בלילה כמו ביום, משום 'והגית בו יומם ולילה'. אבל למה אין קורין בלילה רק בזמן שהחסדים גוברים בעולם ביום אבל לא בלילה עת התגברות הדינין, אבל פעם אחת בשנה מוכרח לקרות גם בלילה לקיים 'והגית בו יומם ולילה', לכן קורין בשמחת תורה שהוא זמן התגלות החסדים והרחמים, ועל ידי הקפות כידוע. לכן קורין לתורה תינוקות של בית רבם שהמה מבטלים הדינין, כמו שכתוב 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וגו' להשבית אויב ומתנקם', ונמתקו על ידם כל הגבורות. והבן, ודברי פי חכם חן.
ישראל דוד שארפהרץ, שו"ב משעברערשין.

(הבאר, שנה ד, תרפ"ז, ג, סי' קטו)

ב"ה שעברערשין.

א. אציע לפני כבוד הדרת גאונו מה שראיתי מהרב הקדוש מוה"ר יעקב מנאדרזין זצ"ל בכתב יד שאר בשרו החסיד המפורסים ר' הערשקא שו"ב ז"ל מקינצק, ששמע מפה קדוש בפרשת ויחי 'וירא מנוחה כי טוב וגו' וים שכמו לסבול [ויהי למס עובד]'. ואמר הרב הקדוש בשם חותנו זקינו הקדוש הרבי ר' יצחק מווארקא זצ"ל שאמר להאברכים שבאו אצלו שיהיו סבלנים ויהיה להם מנוחה, כי מי שאינו סבלן אין לו לעולם מנוחה, אבל סבלן יש לו תמיד מנוחה. וזה 'וירא מנוחה כי טוב', העצה 'ויט שכמו לסבול'. עד כאן לשונו. ואמר נכדו הרב הקדוש הנ"ל, הפירוש דהנה אמרו ז"ל כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו [עול מלכות ו]עול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. וצריכים להבין למה זאת. אך העניין הוא, כי תורה הוא רוחני ודרך ארץ הוא גשמי, לכן כשאדם מקבל עליו עול תורה נעשה רוחני ונופלים ממנו מקרי הזמן, ואינו מוגדר במקום ואינו מוגדר בזמן, ואינו נופל תחת הזמן, לכן מעבירין ממנו עול דרך ארץ. אבל הפורק ממנו עול תורה, נעשה גשמי ונופלים עליו כל מקרי הזמן, ונותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ ונעשה גשמי. לכן עשיו, בעת שפרק ממנו עול תורה, מיד נכתב עליו 'והוא עיף', כמו כל גשמי. אבל אצל הצדיקים כתיב 'וקוי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ילכו ולא יעפו ירוצו ולא יגעו', כי המה רוחניים ואינם מוגדרים בשום מקום. והטפשים יתמהו על עבדי ד' האיך המה יחיו בלא אכילה ובלי שינה ובלי טיול, וטח מראות עיניהם שהמה למעלה מהטבע, והמה רוחניים וחיים בדרך נס. והנה כל אדם מקבל חיותו מהתורה הקדושה, כל אחד מפסוק אחר או מתיבה זו או מאות זה, ויש מאותיות ויש בנקודות ויש בטעמים ויש בתגים, כמו שכתוב בזוהר הקדוש כידוע. והנה הצדיקים העובדי השם שמקבלים השפעתם וחיותם ממ"ם וסמ"ך שבלוחות, שבנס היו עומדים, לכך כל התנהגותם ברוחניות ובגשמיות הכל בדרך נס, לכן אין לתמוה עליהם. וזה שאמר הכתוב 'ויט שכמו לסבול', לפי שכאשר האדם מקבל עליו עול תורה באמת 'ויהי למס', מקבל כל השפעתו מאותיות מ"ס, שבנם היו עומדים, כמו כן כל התנהגותם בדרך נס ופלא. עד כאן לשונו הקדוש ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.

ב. בפרשת שמות מהרב הקדוש מנאדערזין הנ"ל בפסוק 'ותרא אותו כי טוב ותצפנהו שלשה ירחים', פירוש שאור התורה נתלבש בתורה נביאים וכתובים, ועדיין לא היו יכולים לגשת לאור התורה אשר גדול מאוד, 'ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לה תיבת גמ"א', הוא ראשי תיבות 'גמרא משנה אגדה'. וכאשר התורה נתלבשה בזה יכולים על ידה לגשת ללמוד התורה, והבן. עד כאן דבריו.

ג. בפרשת וירא. כאשר בא אדמו"ר הרב הקדוש רבי יחיאל מאלכסנדר זצ"ל לבקרו את הרב הקדוש מנאדערזין זצ"ל הנ"ל, וכאשר אכלו ביחד ודיברו דברי תורה הרבה, אמר הרב הקדוש מנאדערזץ זצ"ל בזה הלשון: חותני הרב הקדוש מווארקא ר"מ זצ"ל סיפר שבעת שהיה ילד קטן ולמד חומש אצל מלמד פרשת וירא וברש"י ז"ל לבקר את החולה, הלך לאביו הרב הקדוש המפורסים הרבי ר' יצחק זצוק"ל זכותו יגן עלינו והקשה לו בזה הלשון: הלא כשיש בעיר חולה, באים אצלו ובוכים. ושאלתי לכמה אנשים, מה זאת שבאים אצלך לבכות הלא אינך רופא, ואמרו לי שאתה צדיק וישמע הקב"ה לקולך ויתרפא החולה. וכאן כאשר בא הקב"ה בעצמו לבקר את אברהם אבינו עליו השלום, מדוע לא נתרפא באותו רגע מכל וכל, ומה היה צריך מלאך לרפאותו. ואמר הרב הקדוש מנאדעזרין אין אני יודע מה הקשה חותני הקדוש זצ"ל, הלא באמת נתרפא תיכף באותו רגע. ואמר לו הרב הקדוש מאלכסנדר זי"ע הלא שלח מלאך רפאל לרפאותו, ואמר לו הרב הקדוש מנאדערזין שהכל אחד. ושתק הרב הקדוש מאלכסנדר זכותו יגן עלינו ונסע לביתו על שבת קדוש. ולאחר שבת קודש קרא להרב החסיד ר' נחמיה ז"ל חתן הרב הקדוש מהר"מ מווארקא ואמר לו כשתבוא לביתך תהיה אצל גיסך הרב הקדוש מנאדערזין ותאמר לו 'יישר כח', כי הייתה לי תמיהה גדולה מה שאמר, אבל בשבת קודש בבוקר לקחתי את הספר שפתי כהן על התורה והיה כתוב בו גם כן כהנ"ל שנתרפא מיד. ואמר על זה הרב הקדוש ר' שמעון זצ"ל מסקערניוויץ בן הרב הקדוש ר"מ זצ"ל מווארקא שהוא היה אז בבית גיסו הרב הקדוש מנאדערזין זצ"ל בעת שגיסו הרב ר' נחמיה ז"ל בא ונתן לו פרישת שלום מאלכסנדר, ואמר בזה הלשון: אני רציתי לומר מיד כל העניין שהכל אחד, כי כן כתוב ברעייא מהימנא בזוהר ואתגלי ליה ד' במרכבתא דא דאיהי מימני מיכאל ומשמאלי גבריאל ומלפני אוריאל ומאחורי רפאל, והבן. לכן נתרפא מיד. אבל הוא הופסק אותי בדברים אחרים ושכחתי להגיד לו. עד כאן לשונו. והבן.

ד. בפרשת חיי שרה מהרב הקדוש מורינו הרב רבי יעקב מנאדערזין זצ"ל בפסוק 'ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני', וקשה האם היה אליעזר הצדיק עבד אברהם עוד מסופק שהקב"ה עושה חסד עם אברהם, הלא אחר כל הנסים ולאחר כל הנפלאות והמלאכים והתגלות שראה בבית אברהם אבינו עליו השלום עוד הי' מסופק חס ושלום אם הקב"ה עושה חסד עמו. אלא דהעניין כך שכל התנהגתו של יצחק לא היה דומה להתנהגותו של אביו אברהם. כי אברהם היה מתנהג במידתו מדת החסד, ויצחק היה מתנהג במידת הגבורה, מדות הפחד והיראה, כמו שאמר רבינו הקדוש הרבי ר' בינם זצ"ל מפרשיסחא כי כאשר היה אברהם אבינו עליו השלום רבי היה מנהיג העולם במידות החסד והיה ביתו פתוח לרווחה ד' פתחים והיה מכניס אורחים ונתן להם כל טוב, ועל ידי זה היה מגלה שמו הגדול בעולם. אבל אחר כך כשיצחק אבינו עליו השלום נעשה רבי והתחיל לנהוג את העולם הלך לחנות וקנה יתירות ברזל וסתם כל הדלתות, והוא הלך לחדר לפנים מחדר ועסק תורה ועבודה יומם ולילה, ורוב עבודתו התבודד מבני אדם וזרק פחד ויראה גדולה לכל חסידיו והמסתופפים בצילו מכל מי שרצה לבא ולדבר עמו, מרוב הפחד אחזו חיל ורעדה, ועל ידי זה היה מגלה שיש דין ומשפט בעולם. וכל אחד ואחד שראה את צורתו היה עושה תשובה באמת. עד כאן לשון הרבי ר' בינם ז"ל. נמצא העבד של אברהם, אליעזר שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, בוודאי היה אהוב אצלו דרך רבו אברהם אבינו עליו השלום, כמו כל חסיד שמאוד חביב אצלו רק דרך רבו, ובפרט אליעזר שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. וכמו שאמר הרמב"ם ז"ל, שישיבת אליעזר היתה גדולה משל אברהם, בוודאי היה חביב אצלו רק דרך רבו. וכאשר ראה התנהגותו של יצחק שיתחיל לנהוג בהיפוך, היה מיצר מאוד והיה חושב בליבו האם דרך רבי אברהם יבטל חס ושלום. אבל באמת כל העבדות של אברהם במידות החסד וכל העבדות של יצחק במידות הגבורה היו רק לבא למידות יעקב, למידות התפארת, עמודא דאמצעותא. לכן כאשר הלך ליקח זיווג ליצחק אמר כך, הלא יצחק הוא מדות גבורה וכאשר תזמן לו אשה שתהיה להיפוך מידתו רק מדות החסד מאוד, ואז ימתקן הדינין ויהיה נכלל אשא במיא ואלד מהם מידת תפארת, מידות הרחמים, ואז 'אדע כי עשית חסד עם אדוני', פירוש 'עשית' לשון קיום, פירוש כי למידת החסד של אברהם יהיה לו קיום, כי על ידי חסדו והגבורה יבואו למידת הרחמים, מדתו של יעקב אבינו עליו השלום. והנה כן היה שלרבקה היה לה מידות החסד, כמו שאמרה לו 'שתה' וגו', וגם אותיות 'רבקה' הוא אותיות 'הבקר' וזה 'שבעינו בבקר חסדך', ודי לחכימא. וזה 'וילך יצחק לשוח בשדר לפנות ערב', פירוש לעורר מידתו, מידות הפחד, הנקרא 'לפנות ערב'. 'וישא וגו' והנה גמלים באים', פירוש שראה בה היפוך מידתו, רק גומלי חסדים באים, וגם היא אמרה 'מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו', פירוש, אני באה בחסד והוא בהיפוך לקראתנו, במידות גבורה. 'ויאמר העבד הוא אדוני', שעל ידי זה יתגלה באמת מידות אדוני אברהם, והעיקר שיוולד ממנו מידות הרחמים, ועל ידי שניכם יכלל אשא במיא ותולידו את יעקב, מידת תפארת, מידות הרחמים. ונפלה מעל הגמל, פירוש שנפלה מעל הגמל מדותיה של חסד, שיהיה בכוחה להוליד מידות הרחמים. וזה 'ואלה תולדות יצחק בן אברהם', מה 'ואלה', אלא זה הולך על 'ואלה תולדות השמים והארץ' למעלה שכתב 'בהבראם', ואמרו ז"ל אל תקרי 'בהבראם' אלא 'באברהם', אבל באברהם עוד לא נשלם בריות שמים וארץ עד שנולד יעקב אבינו עליו השלום, מידות הרחמים, ואז נשלם בריות שמים וארץ. הבן, ודברי פי חכם חן.

ה. בפרשת חקת אמר הרב הקדוש [רבי יעקב] מנאדערזין זצ"ל הענין למה דוקא במצוה זו היה צריך להניח למשמרת שלעולם לכל פרות אדומות שכל הכהנים עשו היה נצרך לערב בה מעט אפר מפרה שעשה משה במדבר. ולמה במצוות אחרות כמו בתכלת וכדומה לא נצרך להניח מזה שעשה משה. אלא דהעניין הוא כך, שכל מצוה ומצוה צריכין לקיים במחשבה דיבור ומעשה. ומחשבה היינו הכוונה של מצוה, והדיבור היינו הברכה. ובפרה אדומה לא היה אפשר לקיים במחשבה, כי היה להם חוקה ולא ידעו הכוונה, נמצא שלא היו יכולים לקיים המצוה. לכן לקחו לכל הפרות מפרה שעשה משה, כי הוא היה יודע הכוונה, כמו שאמרו ז"ל לך אני מגלה טעם פרה ולאחרים חקה. לכן היה מוכרח לערב בכל הפרות מאפר פרה שעשה משה. ודי לחכימא ברמיזא, ויש לי עוד מאמרי קודש והרבה כתבתי מאז לכבוד גאונו וחידוש שלא הדפיס ואקצר כעת.

ידידו דורש שלום תורתו באהבה רבה ישראל דוד שארפהארץ שו"ב דפה"ק שעברשין.

('הבאר', שנה ה, תרפ"ח, ג-ד, [סי' צ])

הרב החסיד ר' ישראל דוד שרפהרץ (/ שארפהארץ) הי"ד, נולד בשנת 1890 לאביו ר' יצחק, השו"ב במודז'יץ (דעמבלין), ולאמו מרת יהודית פריינדיל, בת ר' אלעזר ליב רובינשטיין (נפטרה בט"ז בשבט תרפ"ז במודז'יץ).

בשנת תרפ"ג היה שו"ב בוואנוועליץ ואחר כך שו"ב בשברשין (/ שעברשין). פירסם מאמרים רבים בכתבי עת תורניים, בעיון, בחסידות, בהלכה ובאגדה.

ר' ישראל דוד נולד במודז'יץ, היה חסיד אלכסנדר, התחתן עם מרת בלימה רוזה בת יקותיאל שפרינגר. הרב ואשתו נהרגו עקה"ש בח' בחשוון תש"ג (1942) (ע"פ דף עד שכתב נכדו ועל פי מקורות נוספים).
גם ילדיהם ניספו: רבקה (נולדה בשנת 1922), שמואל (נולד בשנת 1924), יעקב (נולד בשנת 1928) ובנימין.
בנו יוסף שנולד בשנת 1915, שרד, ונפטר בברוקלין בשנת 1988.

מאמרי הרב ישראל דוד שארפהארץ הי"ד שהודפסו בכתב עת תורניים:
אהל מועד, בעריכת הרב פנחס אליהו הערבסט:
חלק א, א, בילגוריי טבת תרפ"ו, סי' קיז, עמו' קכו, הערה ממנו הובא במאמר של אב"ד שעבערשין, הרב יחיאל אברהם בלאנקמאן.
אהל תורה, בעריכת הרב פנחס הירשפרונג, קראקא:
א, תרפ"ח, סי' לט, עמו' נה: בדין חיוב השוחט בשבת ויום הכיפורים.
אסיפת חכמים, מאלעניץ:
שנה א, א, ניסן תרפ"ח, דף כא[?].
הבאר, בעריכת הרב צבי פרידלינג:
שנה ב (תרפ"ד), ב, סי' עו, עמו' קכט.
שנה ג (תרפ"ה), ג-ד, סי' צח, עמו' קכח.
שנה ד (תרפ"ו), א, סי' ד, עמו' ו: חידוש בשם הרמ"מ מווארקא.
שנה ד (תרפ"ז), ב, סי' נ, עמו' ע: חידוש בשם הרמ"מ מווארקא.
שנה ד (תרפ"ז), ב, סי' עג, עמו' קג.
שנה ד (תרפ"ז), ג, סי' קטו, עמו' קסג.
שנה ה (תרפ"ח), א-ב, סי' לג[-לד], עמו' מח.
שנה ה (תרפ"ח), ג-ד, סי' ע, עמו' ק.
שנה ה (תרפ"ח), ג-ד, סי' [צ], עמו' קטז.
שנה ו (תרצ"א), ג, סי' סט, עמו' קב.
שנה ז (תרצ"ב), א, סי' כג, עמו' לח.
שנה ז (תרצ"ב), ב, סי' מה, עמו' עב.
שנה ח (תרצ"ג), ג, סי' מה, עמו' ע.
שנה יג (תרצ"ו), ב-ג, סי' ל, עמו' נג: חידוש בשם האדמו"ר מאוסטרובצה.
שנה יג (תרצ"ו), ב-ג, סי' נ, עמו' פו.
שנה טו (תרצ"ח) , א-ב, סי' כב, עמו' לה.
שנה טו (תרצ"ח) , ג-ד, סי' נב, עמו' פו.
הנשר, בעריכת הרב אברהם יהודה שוורץ, מונקאטש:
ו, כנף ד, תרצ"ח, סי' ל, עמו' כד, הערה על מאמר מאת דומ"ץ צעלראמאלק, הרב אברהם גרינברגר.
ו, כנף ד, תרצ"ח, סי' לג, עמו' כז, הערה על הערה מאת דומ"ץ צעלראמאלק, הרב אברהם גרינברגר.
ו, כנף ד, תרצ"ח, סי' מה, עמו' לז, הערה.
ו, כנף ו, תרצ"ח, סי' נג, עמו' נא, הערה.
ו, כנף ז, תרצ"ח, סי' סו, עמו' סא, ערה על מאמר הרב שמואל זאב שלזינגר מאונגוואר.
ו, כנף ח, תרצ"ח, סי' פד, עמו' עג.
ו, כנף ט-י, תרצ"ח, סי' צז, עמו' פו והמשך בעמו' קג.
ו, כנף יא, תרצ"ח, סי' קח, עמו' צט, מוזכרת הערה בשמו.
ז, כנף ג, תרצ"ט, סי' טז, עמו' טז.
ז, כנף ד, תרצ"ט, סי' כח, עמו' כח.
ז, כנף ה, תרצ"ט, סי' לא, עמו' לג.
ז, כנף ו, תרצ"ט, סי' מ, עמו' מג.
ז, כנף ז, תרצ"ט, סי' מז, עמו' נא.
ז, כנף י, תרצ"ט, סי' סב, עמו' סו.
ז, כנף יא, בעריכת הרב אברהם יהודה שוורץ, מונקאטש תרצ"ט, סי' פא, עמו' פב.
ז, כנף יב, תרצ"ט, סי' פד, עמו' פה.
ח, כנף א, ת"ש, סי' ח, עמו' ו.
יגדיל תורה (ורשה), בעריכת הרב אברהם בנימין גלאוויטשאווער:
שנה א, ג-ה, כסלו-שבט תרפ"ז, סי' כה, עמו' לו.
שנה ב, ו-ז, כסלו-טבת תרפ"ח, סי' עב, עמו' נו.
שנה ד, א-ב, ניסן אייר תר"צ, סי' י, עמו' ט. התייחסות לדברי גיסו הרה"ג מוולאשצווא.
לקט ששנ"ה, בעריכת הרב שמואל הכהן שוורץ, סאטמאר:
ב, ח, סי' נד, דף מה, הוזכר במאמרו של הרב יחיאל אברהם בלאנקמאן, אב"ד שעבערשין.
שנה ג, ה, סי' ס, דף לה.
שנה ג, יא, סי' קכט, דף עג.
שנה ד, ו, סי' סו, דף מה.
שנה ה, א, סי' יג, דף ז.
שנה ה, ג, הערה על סי' לא, יז.
שנה ה, ד, סי' נ, דף כו.
שנה ה, ה, סי' סב, דף לב.
שנה ה, ו, סי' עב, דף לז,ב.
קול תורה, בעריכת הרב יעקב זאב יאסקאוויטש, פאביאניץ:
שנה ב, חוברת ג-ד, תרפ"ז, סי' כ, עמו' עה.
שנה ג, חוברת א-ב, תרפ"ח, סי' טו, עמו' מט.
שערי אורה, מיהאלאוויץ:
שנה א תר"צ, ה-ו, סי' נז, דף לה, ב.

חידוש בשמו הובא בספר פרדס יוסף השלם על התורה, ו, ויקרא ב, מאת הרב יוסף פצונובסקי הי"ד, מהדורה חדשה בני ברק תשס"ה, עמו' תלד.
כתב יד ששלח הוזכר בספר חדות שמחה, בעריכת הרב יונתן הלוי אייבשיץ מוורשה, דף כז

בשנת תשס"ד (2004) יצא לאור בברוקלין ספר 'יד ישראל' ובו חידושים ופלפולים על סוגיות הש"ס מאת הרב ישראל דוד שארפהארץ.

ב"ה יארטשוב (גאליצע)

בפרשת לך בפסוק 'וילך למסעיו' פירש רש"'י דבר אחר פרע הקפותיו. והוא תמוה איה איפוא נרמז בפסוק הלז שפרע הקפותיו. ונקדים לתרץ עוד בפסןק 'ואעשך לגוי' פירש רש"י זהו שאומרים אלקי אברהם. גם כאן הבן שואל איה זה נרמז בפסוק הלז שאומרים כן. ונוכל לתרץ בדרך אפשר דידוע דאברהם אבינו עליו השלום כל מגמותיו וכל חפצי היו אך לפרסם אלקותו לכל העולם, אך זה היה בגלוי [צ"ל בהחבא] ובהסתר מאוד כי ירא לנפשו מחמת נמרוד הרשע שרצה היה להורגו. וכן בדרך כשירד למצרים והיה אז עני מאוד, שהלך מאביו בערום ובחוסר כל, וכתיב 'וחכמת המסכן בזויה' כדכתוב כי ירא לנפשו 'פן יהרגוני' וכו' אך אחר כך כשהיה במצרים והכל ראו השגחת הבורא יתברך אשר חפף עליו, כדכתיב 'וינגע' וכו', ובפרט שפרעה נתן לו מתנות וצאן הרבה ונעשה עשיר, והעולם אומרים שמי שיש לו מאות יש לו דעות, כדכתיב 'ואברם כבד מאוד'. עוד נקדים מה שידוע לעושי מסילת הברזל כי המה מאריכים הדרך מאוד ומוסיפים על הכל קו המושך, והולכים מעקשות, לעשות להם דרך ארוכה במקום שיוכלו לקצר, והוא כדי שיתווספו להם בכל עיר שטאציות חדשות, אשר מזה יהא להם הכנסה גדולה מן כל עיר ועיר הסמוכה להסטאציא, כמו למשל מסילת הברזל ההולכת מן העיר לבוב עד עיר קראקא, אשר יכיל בקרבו החבל הארוך למדוד זה הדרך לערך חמישים פרסאות כשאנו מודדין אותי באלכסון ובדרכים מעקשים מכל עיר לעיר, כדרך הסטאצית. ואם ימתחו החבל הזה ביושר, מעיר לבוב עד קראקא, לא יכיל החבל הזה רק לערך שלשים פרסאות. והטעם היא כי העושים מסילת הברזל הם הוסיפו על המדה ועשו דרכם עקלקלות להוסיף עוד שטאצית מעיירים הסמוכים להחבל בקו היושר, כדי שיהיה להם עוד הכנסה, כמו בעיר סאסבור וסאניק וגרודינג וכדומה. ואם היו הקו המשווה מהחבל ביושר הא מונעין מהעיירות הנ"ל. כן ממש היה באברהם אבינו עליו השלום כשהלך מביתו למצרים, אף על פי שהייתה לו דרך קצרה ללכת ביושר עם קו המדה למצרים, אף על פי כן הוסיף על הדרך במדה לעשות שטאציות בעיירות הסמוכות לקו היושר ופרסם שם אלקותיו בהליכתו למצרים, רק זה היה בהסתר ובהחבא, כי ירא לנפשי כנ"ל, פן יורע לשופט הארץ ויעשה עמו משפט. אבל אחר כך בחזרתו שהיה עשיר מאוד ולא ירא משום אדם, עשה זאת בפומבי ובגלוי בחזרתו. ובכל עיר ועיר פרסם אלקותיו ופרע כל מה שאמר בהליכתו בהסתר. והנה מצינו בגמרא כשאדם מוסיף על הדרך ללכת מעקשות נקרא 'הקפה', ועל כן הוקשה לרש"י מה שאמר הכתוב 'וילך למסעיו' בלשון רבים, הוא ליה למימר 'למסעו' לשון יחיד, ועל כן פירשו ומתרץ זאת ואמר פרע, לשון גילוי הקפתיו, היינו על מה שהקיף מקודם הדרך להוסיף העיירות אשר עד כה לא נודע טעמו לשום אדם, ועתה פרע אותו הטעם בגלוי ופרסם אותו כר"י לפרסם אלקותיו, וזהו 'למסעיו' לשון רבים, וקאי על העיירות הרבים הנקראים 'מסעיו'. ושפיר מרומז בתיבת 'מסעיו' העניין של פרע הקפותיו. ועל כן מתורץ שפיר העניין של 'ואעשך לגוי גדול', רצה לומר שאעשה עמך דבר גדול כזה שאתה תהא דורש דבריך לגוי גדול, היינו בפומבי, שיעמדו גוי גדול וישמעו דבריך שתפרסם אלקותיו, וזהו שיאמר' 'אלקי אברהם', רצה לומר שיאמרו הכל זה הוא אלקי של אברהם שפירסם אותו בעולם ודוק.
הק' זלמן הויכבערג
מגיד משרים דפה"ק יארטשוב יע"א בעל המחבר ספר 'מלחמה בשלום' שיוצא לאור בקרוב.

(אמר העורך [הרב צבי הירש פרידלינג] הנה הרב הגאון הדרשן המצוין הכותב שליט"א שלח לנו דרושים יקרים ונחמדים באריכות אך מפני שכבר היו רוב הכתבים מסודרים, לא יכלתי להדפיסם בכרך הזה. ויבאו אם ירצה ה' בכרכים הבאים).

(הבאר שנה ב, כרך א חלק ב, כסלו תרפ"ד, סי' כד, עמו' נד)

ב"ה יארטשוב (סמוך ללבוב)

מה שאמרתי בהספד על אדם גדול
א. במדרש איכה קשה סילוקן של צדיקים יותר משריפה בית אלקינו. ובגמרא ראש השנה י"ט איתא ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו. וקשיין אהדדי. ואמרתי לתרץ על דרך מה שכתוב  בירמיה 'הצדיק אבד כו' כי מפני הרעה נאסף הצדיק'. ויש על זה שני פירושים. פירוש ראשון דמחמת שהצדיק בין רשעים על ידי זה נאסף אל עמיו, כאמרם ז"ל הצדיק נאסף בעוון הדור. ויש עוד פירוש אחר, כי מפני הרעה, רחמנא ליצלן, מחמת שהקב"ה עתיד להביא רעה ופרעניות לעולם, ועל כן הוא ממית הצדיק ונאסף אל עמיו קודם זמנו, כדי שלא יראה ברעה אשר ימצא את עמו. ואני אמרתי דשני הפירושים הם אמת, דאם הצדיק מאריך ימים ומשלים שנותיו ואז מת, זהו סימן דהפירוש 'כי מפני הרעה' הוא כך, רצה לומר מפני אנשי רשע שדר ביניהם על כן מת צדיק כזה שהשלים שנותיו ומכפר בעדם, והוא קרבן כפרה על העם, כידוע. מה שאין כן כשמת איזה צדיק קודם זמנו אשר נקטף באבו בימי עלומיו, אז לא נוכל לומר דהפירוש הוא דמחמת אנשי רע נאסף אותו צדיק, דהא מת קודם זמנו, ומחוסר זמן פסול לקרבן, אם כן על כורחן הפירוש הוא כפירוש השני 'כי מפני הרעה', צריך לומר מחמת הרעה העתידה לבא על ידי זה 'נאסף הצדיק' שלא יראה ברעה אשר ימצא את עמו. ועל כן ממילא מתורץ המדרש הנ"ל ולא קשה עם הגמרא, דהגמרא ראש השנה איירי בצדיק כזה שהשלים ימיו ומת והוא קרבן כפרה, זהו ממש שקולה כשריפת בית המקדש, דשם גם כן בית המקדש היה כפרה על ישראל, כאמרם ז"ל שפך חמתו על עצים וכו', מה שאין כן כאן במדרש כתיב 'סילוקן', רצה לומר במה שמסלק הצדיקים קודם זמנן, וצדיק כזה שמסתלק קודש זמנו לא נוכל לומר עליו דהוא קרבן כפרה כנ"ל, דהא פסול מחמת מחוסר זמן, ועליו נאמר דדבר קשה הוא לפני הקב"ה כביכול ומאוד דאבה נפשו כביכול יותר משריפת בית המקדש, ודו"ק. והארכתי הרבה בזה ותירצתי כמה מאמרי חז"ל, אך מפני יראת האריכות קצרתי באומר.
ב. בפרשת יתרו בפסוק 'ויהי ממחרת', פירש רש"י ממחרת יום כיפור, ופרשה זו כתובה שלא כסדר אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא כו', שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר 'והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו' כו'. פליאה נשגבה בעיני דהא רש"י בעצמו פירש במסכת סנהדרין דף ט"ו ע"ב שם ההיפך מזה במה שאמרו שם אבעיא להו שור סיני בכמה מי גמר כו' מה איש בכ"ג, ופירש רש"י דאיש פשיטא לן דבכהאי גוונא דהא כבר הוקבע סנהדרין בזמן יתרו קודם מתן תורה, דהפסוק 'בהמה אם איש' קודם מתן תורה נכתב. וכאן פירש"י דקודם מתן תורה אי אפשר לומר שהיו סנהדרין דאז לא היו עדיין חוקים שנוכל לומר עליהם 'והודעתי את חוקי האלקים', והוא סתירה גדולה, ומצוה ליישב זאת.
זלמן הויכבערג
דורש טוב לעמו ומגיד משרים ומו"צ דפה קהילה הנ"ל.

(הבאר, שנה ח כרך א-ב, כסלו-אדר תרצ"ג, סי' ח, עמו' י)

ב"ה יארטשוב (סמוך ללבוב)

בפרשת 'וירא אליו וכו' והוא יושב פתח האוהל כחום היום כו' והנה שלשה אנשים' וכו'. ודרשו ז"ל כיון שראהו מצטער כו'. ועוד דרשו הוציא חמה מנרתיקה כו'. ועוד דרשו על הפסוק 'וירץ לקראתם' מכאן שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת כו'. כל הדרושים האלו תמוהים. א – הנה הם בעצמם דרשו שהוציא הקב"ה חמה, כדי שלא יבאו אליו אורחים, ולבסוף אנו רואים בעצמינו שאדרבא הקב"ה בעצמו שלח אליו אורחים, ועוד אורחים חשובים אשר הכרת פניהם ענתה בם שהיו חשובים כמו שראינו שטרח כל כך עבורם לשחוט עבורם שלשה פרים וללוש סולת חלות עבורם ולאפות, וזה ידוע דלאורחי ופרחי לא היה טורח כולי האי. ועוד קשה קושיית המפרשים שהקשו על הגמרא הנ"ל, דמוכח שגדולת הכנסת אורחים יותר כו', מנא ליה דגדולה יותר, דילמא שווים הם ושקולים כאחד, רק כיון דעל כורחך צריך לעשות דבר אחד קודם לחברו, דאי אפשר לאדם אחד לעשות שני דברים כאחד, ואיתרמי מילתא והקדים הכנסת אורחים מקודם, אבל מנא ליה דגדולה היא יותר מקבלת פני השכינה. ועוד נתרץ קושיית המפרשים על הפסוק 'והוא יושב פתח האוהל', למאי נפקא מינה היכן ישב אם בפתח או בתוך האהל. גם למאי נפקא מינה כתביה רחמנא מתי היה, באיזה זמן, אם כחום היום או בשאר חלקי היום. גם קשיא לי קושיא עצומה איך היה בדעתו של אברהם אבינו עליו השלום ומאי היה סבור כשראה אותן השלשה מלאכים, דממה נפשך קשה, אם היה סבור שהיו אנשים פשוטים ולא מלאכים, איך נוכל לומר על אברהם אבינו עליו השלום שהיה נביא, כמו שכתוב 'ועתה השב את אשת האיש כי נביא הוא', הלא מצינו אפילו אצל לוט ואצל הגר שהייתה רק שפחה אצל אברהם אבינו עליו השלום, פירש רש"י לפי שהיו רגילים לראות בכל פעם מלאכים, היו רגילים בהם ומכירים אותם, ועל אדון שלהם הוא אברהם אבינו עליו השלום נאמר שלא היה מכיר בהם והיה סבור בדעתו שהם אנשים. אתמהה. ואם ידע שהם מלאכים, למה נתן להם לאכול בשר ולחם. ועוד שאר דקדוקים צא וחשוב.
ולתרץ כל זאת נקדים לתרץ קושיית המפרשים על הפסוק 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו' כו'. והקשו המפרשים איזה חסד ואיזה טובה היא באם ישלם לאיש רק כפי מה שעשה ופעל לעצמו ולא יותר, דבשלמא אם היה משלם יותר ממה שעשה ופעל בוודאי היא חסד גדול, אבל באם ישלם רק כמעשהו מה חסד הוא זה? ולתרץ זאת אביא לך קורא נעים יסוד וקוטב דוגמא לדברינו על פי מאי שכתב בספר טל אורות פירוש על הכתוב 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו', ואמר המדרש על זה, אינו יודע במאי נשמח או עם הקב"ה או עם היום, כשהוא אומר 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בישועתו', הוי אומר 'ונשמחה בו' גם כן היינו עם הקב"ה. והביא שם דרוש ארוך על זה דאפילו אנשים הפשוטים שאינם יודעים שצריך לשמוח רק בהקב"ה ולא עם היום, רק הוא אוכל מאכלים טובים לכבוד שבת ולכבוד הרגל מפני שכך ציווה הבורא יתברך לפי דעתו יש לו שכר ממש כמו אותן האנשים השמחים עם הקב"ה, עיין שם. ומעתה אלך בעקבותיו ואען ואומר דהנה במצות הכנסת אורחים מצינו שיש בזה גם כן שני מיני מצוות. אחד הוא מה שעושה ועובד עבודה רבה בגופו בעצמו, היינו שבידיו הוא מכין כל מיני מטעמים, ומבשל ואופה עבורם, ועורך השלחן עבורם במיני מטעמים אשר הם אוהבים, והולך ברגליו להכין מזון ומחיה, כמו שכתוב 'ואל הבקר רץ אברהם' כו'. ועוד יש מצוה שנית בזה, היינו כי העני הזה הוא רעב וצמא, והעשיר הלז הוא משיב את נפשו של העני ממש, ונקרא שמו של העשיר על זה העני שהחיה אותו וברא נפש אדם חדש בעשייתו, כמו שדברו בזה הספרים הקדושים. והנה זה ידוע מכל ספרים הקדושים איך קיים אברהם אבינו עליו השלום התורה קודם שניתנה, ומאין היה יודע איזה דבר נקרא מצוה ואיזה דבר עבירה. ותירצו שהיה יודע זה בנפשו, כי אבריו לא היו נחים ושקטים, רק כל מאוויים וכל חפצם היה רק להיות נע ונד ולפעול בידו וברגלו כל היום רק מצוות, וע"כ כשהיו רגליו נדים והיו מוליכות אותו לבית המדרש היה יודע שזה מצוה. וכן כשראה אתרוג מונח לפניו, היו ידיו בעצמו לוקחים זה האתרוג אשר היה מונח על השלחן ונענע בו, והיה יודע בעצמו שזה מצוה. ועוד הודיעו נאמנה שלא היו אבריו נחים אפילו רגע בכל היום, רק היו הולכים הנה והנה לבקש ולחקור רק אחר המצות. והנה דרכו של עני כשהולך ויוצא מעירו ללכת אל איזה כפר, בוודאי הוא יוצא בהשכמה תיכף אחר קומו ממיטתו, כדי שיוכל להגיע למחוז חפצו לכפר או לעיר הזה אשר דעתו מועדה לנסוע שמה. והנה כאן אצל אברהם אבינו עליו השלום לא רצה הקב"ה לצער אותו הצדיק עם עבודה להכין עבוד אורחים כל מיני מעדנים, על כן הוציא חמה מנרתיקה עוד בבוקר השכם, כדי שלא יוכלו האורחים לילך וליצא מהעיר אל הדרך כמו בכל יום אשר דרכם ליצא מהעיר בהשכמה, וממילא לא היה יכול להיות בנמצא אצל אברהם אבינו עליו השלום אשר היה דר בכפר או איזה פולווריק אשר היה נקרא 'אלוני ממרא', היינו שלא היו שם רק אילנות ואהלו של אברהם אבינו עליו השלום כמו שכתב הספורנו, לא היה יכול להיות בשום אופן להימצא שם אורחים בזמן הזה כיון שלא יצאו מהעיר בבוקר מחמת שהקב"ה הוציא אז החמה מנרתיקה. אבל מחמת שאברהם אבינו עליו השלום היה למוד לבקש רק אורחים, וכשהיה חום היום, היינו שעה 12, אשר אז האויר חם ביותר ולא באו אליו האורחים, הלך וישב על הפתח לבקש אורחים עוברים ושבים.
וכיוון שראה הקב"ה שהוא מצטער ועושה כן לבקש אורחים, ואז לא היה הקב"ה יכול לזמנו אליו אנשים עניים מהעיר בחצות היום, אשר אז אין דרכם של אנשים עניים ליצא מהעיר, על כן הוכרח הקב"ה לשלוח אליו מן השמים מלאכים ממש, אשר הם אינם יראים מתוקפה של החמה, כי הם כולם אש, ועל כורכך אברהם אבינו עליו השלום בוודאי כיון שראה אותם מרחוק הכיר בהם שהם מלאכים ממש, כיון שאפילו שפחתו הייתה מכרת במלאכים, וידע והבין שפיר שהחלק השני אשר יש במצות הכנסת אורחים אשר אמרנו לעיל, היינו להחיות את נפש הנענה של העני ולהשביע נפש רעבה, זה החלק לא יוכל לקיים בהמלכים האלו, דהם אינם רעבים, אבל החלק הראשון, היינו לעבוד בידו וברגליו להכין מזון ומחיה מחמת כי אבריו המה לימודים בזה בשרואין איזה אורח לעשות מטעמים כפי מה שיוכל, הן אם יאכל אותו האורח או לא, אבל על כל פנים המצות הוא עושה בידו וברגליו כמו לאורח של אנשים ממש, ומה שלא ירצה אותו המלאך הנקרא אורח לאכול, על זה אין צריך לדאוג, כי על זה הוי אנוס, והוא בכלל אומרם ז"ל מי שרוצה לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה. והנה זה הוי רק כמו שעשה אברהם אבינו עליו השלום רק חצי מצוה, ולא כל המצוה, דהא כל המצוה בשלימות נקראת כשהאורח אוכל גם כן ממאכלו ומחיה את נפשו של העני, ואף על פי כן המצוה הזאת הוא באמת בשווה כמו קבלת פני השכינה ממש, כמו שהקשו המפרשים, ואם כן ממילא נשמע מזה דאם אנו מזמינים אורח פשוט ולא מלאך, והאורח הזה הוא אוכל אצל בעל הבית ובעל הבית הזה הוא משיב את נפשו של העני הזה, ואם כן יש במצוה הזאת שני חלקי המצוה, וממילא נשמע דדבר זה הוא גדולה עוד יותר מקבלת פני השכינה, כיון דאפילו החצי מצוה שעשה אברהם אבינו עליו השלום היה שקול ממש כהקבלת פני השכינה.
ומעתה ממילא מתורצים כל הקושיות שהקשינו לעיל, דוק ותשכח.
ומעתה מילא מתורצת קושיית המפורשים על הפסוק 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו' רצה לומר שבאמת חסד גדול עשה הקב"ה עם אברהם אבינו עליו השלום ושילם לו שכרו משלם כמו שעשה כל העשיות הללו בשביל איש פשוט שאוכל ושותה, כמו שאמרו ז"ל בשכר 'ואל הבקר רץ אברהם' שילם הקב"ה לבניו ונתן להם מים וכו'. וזהו סרס המקרא ודרשהו כך, 'כי אתה תשלם כמעשהו לאיש', רצה לומר המעשה שעשה אברהם בשביל המלאכים נחשבים אצל הקב"ה כאלו עשה אברהם אבינו עליו השלום דבר זה לאיש, ולא למלאכים, וזהו באמת חסד גדול ודו"ק.
זלמן הוכבערג מגיד משרים ביארטשוב (סמוך ללבוב)

(הבאר, שנה יג כרך א כסלו תרצ"ו – סי' ט, עמו' יז)

ב"ה יארטשוב (סמוך ללבוב)

ברוך המקום כו' שהקב"ה חשב את הקץ לעשות כמה שנאמר ידוע תדע כי גר כו' ועבדום ועינו אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. הענין תמוה. א' – מהו הלשון 'חשב את הקץ לעשות', מהו המחשבה ומה זה העשייה אשר נקשרת להקץ של גאולה. גם קשה הלא הבעל הגדה רוצה להראות גלוי לכל העם אשר ה' יתברך קיים הבטחתו שהבטיח שיצאו ברכוש גדול, אם כן לא הוא ליה למימר רק סיפיה דקרא 'ואחרי כן יצאו', ולא רישיה שאמר 'ידוע תדע'. גם קשה, הלא אמרו חז"ל איש טוב מבשר רק טוב ולא רע, אם כן למה ליה [למימר] שבישר לאברהם אבינו עליו השלום הבשורה של 'ידוע תדע', מה יבא לו מזה ולאיזה ענין הודיע לו זה. וכי לצעוריה קמיכוון.
ולתרץ כל זה נקדים איזה הקדמות. א' – מה שכתוב בפסוק 'וישאלו איש מאת רעהו' כו', שלא יאמר אותו צדיק 'ועבדום ועינו אותם' קיים בהם. א' – קשה מהו הלשון 'בהם', לא הוא ליה למימר רק 'קיים' ולא יותר. ב' – קשה קושיות המפרשים למה צריך זה, רק שלא יאמר אותו צדיק, הלא בלא קטרוג של אברהם אבינו עליו השלום הלא הקב"ה מוכרח לקיים הבטחתו שהבטיח, אפילו לא יאמר אברהם כלום.
ולתרץ זאת נוכל לומר דהנה על הפסוק של 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול', אמרו המפרשים שני פירושים. הראשון, דקאי על ביזת מצרים. והשני, דקאי על ביזת הים. והנה הנפקא מינה ביניהם לעניות דעתי הוא כך, דאם נימא דקאי על ביזת ים נוכל לומר דזה היה בזכות עצמם, היינו על ידי של 'ויאמינו בה' ובמשה' כו', כמו שאמרו ז"ל בזכות אמונה יצאו ממצרים, כן נוכל לומר דבזכות אמונה ניתן להם ביזת הים. מה שאין כן ביזת מצרים, לא נוכל לומר דהיה בזכות עצמם, דלא היה להם אז שום זכות, כמו שאמרו 'הללו עובדי עבודה זרה, והללו' כו', אלא על כורחך שניתן להם בזכות אבותם אברהם יצחק ויעקב, כי קיצור הזמן של ארבע מאות שנה שנגזר עליהם והם לא עבדו רק רד"ו, זה גם כן היה זכות אבות. היינו דמצינו דהרהורי עבירה קשין מעבירה, ןאם כן כל שכן במדה טובה דמרובה ממדת פורעניות, אשר על זה אמרו מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, ורצה לומר דהנה לשון 'צירוף', מצינו דדבר קטן וחלק קטן מצרפינן ליה כאלו עשה מעשה גדול ומצוה גדולה, כמו שאמרו 'פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול', רצה לומר החלק הקטן נעשה ממנו חלק גדול. כן הכי נמי נוכל לומר במחשבה טובה, דמחשבה קטנה נחשב גם כן כעשיית מצות גדולה, ועל כן בכיוון אמר לו הקב"ה לאברהם אבינו עליו השלום 'ידוע תדע' ובישר לו שיהיו בגלות, כי הקב"ה ראה שאי אפשר שבניו בני ישראל יעבדו בחומר ובלבנים ארבע מאות שנה, רצה להקל עולם מעליהם, על כן אמר לאברהם אבינו עליו השלום שיהיו בגלות ארבע מאות שנה ויהא לו מזה צער גדול במחשבותיו, ועל ידי הצער הזה יהא ממש כמעשה, היינו כאלו הוא עבד עם בניו בעשייה ממש בחומר ובלבנים, הוא ובניו יצחק ויעקב עם בניו בני ישראל, ונשלם יחד כל הארבע מאות שנה, היינו הק"ץ שנה של האבות ורד"ו של בני ישראל.
ושפיר מתורץ למה הוצרך הקב"ה להודיע גזירה זו לאברהם, היינו כדי להקל עולם. והנה הקב"ה היה יכול לקיים הבטחתו שהבטיח 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול', היינו בביזת הים. אבל ביזת מצרים אין מגיע להם עם הדין, אבל אברהם אבינו עליו השלום הייתה לו טענה בזה*) שמגיע להם גם כן ביזת מצרים, והיינו שכך אמר להקב"ה, הלא אתה הוא הרואה שהשעבוד של מצרים ידי הייתה באמצע, שאני השלמתי עם הק"ץ שלי שהיה לי צער במחשבתי, וגם יצחק ויעקב, ואם כן כיוון שעל ידי נשלמו הארבע מאות שנה על ידי צער שלי במחשבתי, על כן אני רוצה שיהא להם ביזת מצרים גם כן, היינו בזכותי.
וזהו הפירוש שלא יאמר אותו צדיק אברהם, הלא אנו ראינו כי 'ועבדום… ארבע מאות שנה' קיים בהם, רצה לומר עם האבות ביחד, והב' של 'בהם', הוא ב' השימוש, כמו עמם, על ידי הצער במחשבה של האבות יחד נתקיימה הגזירה ונשלמה יחד כל הארבע מאות, אבל 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא ירצה הקב"ה לקיים 'בהם', רוצה לומר על ידי זכות אבות, כדי שיתן להם ביזת מצרים גם כן, והקב"ה לא ירצה רק ליתן להם ביזת הים כדי שיקיים הבטחתו בעצמו שהבטיח 'ואחרי כן יצאו' כו', הלא דבר זה אינו מן הנימוס.
ושפיר מתורץ לשון 'בהם' כנ"ל, דזה קאי על האבות. ומעתה נתרץ ממילא כל הדקדוקים, ושפיר אמר הבעל אגדה 'שהקב"ה חשב', רצה לומר שעל ידי שהיה במחשבה של אברהם אבינו עליו השלום 'את הקץ', רצה לומר אותי הק"צ שנים של האבות במחשבתם, זה היה כמו לעשות, רצה לומר כמו עשייה בפועל ממש של עבודת בני ישראל בחומר ובלבנים. ומפרש אחר כך לאמר במה הוא זה, על כן אמר במה שאמר 'ידוע תדע' כו'. וגם ביזת מצרים נתן להם, ומפרש במה. 'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו', רצה לומר תיכף אחרי ההוצאה של מצרים, תיכף ומיד יהא להם רכוש גדול.
זלמן הוכבעריג מגיד משרים דפה הקהילה הנ"ל.

*) הערת העורך [הרב צבי הירש פרידלינג]: עיין דברים נפלאים ויקרים מה שכתב גיסי הרב הגאון האמת המפורסם בעולם וכו' צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט"א [הי"ד] כעת רב בווארשא בספרו 'בית משולם' ובספרו החדש שו"ת 'תירש ויצהר'.

(הבאר, שנה טו  כרך א-ב כסלו-אדר תרצ"ח – סי' יד, עמו' כב)

בענין נעיצת סוף תורה לתחלתה

ב"ה יארטשוב (אצל לבוב)
אמרתי כמה אופנים ועתה עלה על רעיוני ענין נכון והוא דהנה על מה ששינו הזקנים לכתוב 'אלקים ברא בראשית' יש עוד טעם אחד דהיה המנהג אצלם דלכל דבר גדול ועניינים גבוהים ורמים אשר נכתב אצלם היה צריך לכתוב בתחילתו ובראש התיבה שם של עבודה זרה שלהם, וכן עד היום יש עוד ביניהם המנהג הזה, ועל כן יש אצלנו גם כן איזה אנשים אשר קודם כל אגרת אשר הם כותבים המה כותבים על השורה העליונה בראשונה תיבת ב"ה והוא ראשי תיבות 'ברוך השם', היינו ליתן כבוד למלך מלכי המלכים בזה. וכן מצינו בגמרא שהיו כותבין בקצת מקומות שם המלכות בתיבה הראשונה. והנה נבין אנחנו למה באמת אין אנו עושין גם כן כזה ולמה לא כתבה התורה כזה לכתוב זה בראשונה 'אלקים ברא בראשית', דעל פי הסברא והשכל צריכין אנו לעשות כן, ובפרט שיש עוד חשש דנפיק מני חורבה שיש חס ושלום ב' רשויות. לזאת אמרתי דבאמת גם אצלנו נכתב כך, והוא על פי מה שפירש רש"י 'בראשית' בשביל ישראל שנקראו 'ראשית', אם כן מצינו בזה דתיבת 'בראשית' הוא שם של ישראל, והנה כתיב בזוהר הקדוש דאורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא, ואם כן כשנכתב כאן תיבת 'בראשית', דהוא שם של ישראל, הוי ממש כאלו נכתב שמו של הקב"ה בעצמו בתחילתו. מה שאין כן לסברת הגויים נסתר דבר זה, כמו דאיתא בגמרא חגיגה ועוד בשאר גמרות, דאמר ליה ההוא צדוקי עמא דאהדרינהו מריה אפיה מניה, אם כן הם אינם סוברים כזוהר הקדוש הנ"ל. ואם כן אפילו אם נימא דתיבת 'בראשית' הוא שם של ישראל, אבל לא שמו של הקב"ה אדרבא הרחיק את עצמו מישראל, על כן הצריכו לכתוב לו 'אלקים ברא בראשית'. ודי לחכימא.
ומעתה יש שפיר התחברות ונעיצת תורה סופה לתחלתה דהכי קאמר קרא 'לעיני כל ישראל' רצה לומר כפי ראות עיני ישראל, אשר הם מרומזים בתיבת 'בראשית', אז יוכל לכתוב כמו שכתוב עתה, היינו 'בראשית ברא אלקים', אבל לעיני הגוים, שהם סברו דהקב"ה אהדרינהו אפיו מינן, לשיטתם צריכים לכתוב מקודם 'אלקים' ואחר כך 'ברא בראשית', כדי שיבוא שמו של הקב"ה בהתחלת התורה, ודי לחכימא.
וגם נוכל לפרש בדרך זה 'לעיני כי' רצה לומר דכל העולם רואים זה בעיניהם 'ישראל בראשית', היינו דישראל מרומזים בתיבת 'בראשית', ועל ידי זה בזכותם 'ברא אלקים' שמים וארץ.

עוד בענין הנ"ל
'ולכל היד החזקה ולכל האותות והמופתים אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא', הוא על פי מאמר הגמרא מעשה בתלמי מלך מצרים שאסף שבעים זקנים וכתבו 'אלקים ברא בראשית', ואמרתי הטעם לזה דהנה ידוע מכמה מפרשים דפרעה מלך מצרים תפס בשיטתו שיש ב' רשויות, אחד הוא פועל הטוב ואחד פועל רע, כי אמר כי אי אפשר שני הפכים בנושא אחד. אבל משה רבינו עליו השלום הראה לו בכל האותות והמופתים שאפילו בדבר אחד ובענין אחד שהקב"ה עושה יש בו שני הפכים בענין אחד, כמו למשל במכת דם שהיה רע למצריים אבל לישראל היה טוב, כמאמרם ז"ל במדרש רבה שמזה נתעשרו ישראל. וכן מכת צפרדע, שבאו לתוך משארותם ולא היו יכולים לאפות פת, ומסתמא קנו גם כן מישראל לחם, אם כן מצינו בזה דבמכה אחד היה רע למצריים וטוב לישראל, שמו שאמרו ז"ל נגוף למצרים ורפא לישראל. אבל פרעה לא האמין בזה, כי אמר מעשה כישוף הוא וכדומה, רק במכת כנים האמינו קצת החרטומים ואמרו 'אצבע אלקים הוא' כידוע. אבל ישראל על ידי המופתים האלו האמינו וראו בעיניהם שיש רק פועל אחד הוא האלקי האחד, והוא בעצמו הוא פועל טוב ורע בפעם אחת, על כן שפיר לשיטתם של מצריים הוצרכו לכתוב 'אלקים ברא בראשית', דמהמופתים שעשה משה נגדם אין שום ראיה, כי אמרו שמעשה כישוף הוא ותלמי היה מלך מצרים ותפס שיטתם הקדומה מבלי האמן במופתים. לא כן ישראל, ועל כן שפיר אמר הכתוב 'ולכל האותות והמופתים שעשה משה לעיני כל ישראל', והם האמינו בזה, על כן די לכתוב 'בראשית ברא אלקים', ולא צריך לכתוב 'אלקים ברא בראשית' מחשש שמא יאמרו ב' רשויות הן אחד פועל טוב ואחד פועל רע, דהא בלאו הכי לא יאמרו כן, דהא ראו בעיניהם מהאותות והמופתים שעשה משה שפועל אחד יוכל לפעול טוב וגם רע, אבל לעיני הגוים לא יכול לכתוב 'בראשית ברא אלקים' רק 'אלקים ברא בראשית'.
זלמן הוכבערג מגיד משרים דפה יארטשוב

(הבאר, שנה טו  כרך ג-ד תרצ"ח-תרצ"ט – סי' מב, עמו' סז)

הרב זלמן הוכברג (הוכבערג \ האכבערג \ הויכבערג \ הוכבעריג \ גוכברג) היה מגיד משרים בקהילת יארטשוב הסמוכה ללבוב, כפי שעולה מפירסומיו בכתב העת 'הבאר' בשנים תרפ"ד-תרצ"ט. בשנת תרפ"ד כתב שהוא עומד להוציא לאור בקרוב את ספרו 'מלחמה בשלום', אך הספר לא יצא לאור וככל הנראה אבד בשואה. בשנת תרצ"ג הוא ציין שהוא 'מגיד משרים ומו"צ' בקהילתו. עורך כתב העת מציין שהרב הוכברג הוא 'הרב הגאון הדרשן המצוין'. לצערי, מלבד בכתב עת זה, לא מצאתי כתבים נוספים ממנו ולא מכתבים אליו, ופרטים רבים אודותיו, נותרו בלתי ידועים.

עם זאת במאגרי 'יד ושם' ישנו מסמך וכמה עדויות הנוגעות לזלמן הוכברג מהעיירה ירוצ'וב (או ירוצ'וב-נובו) בפולין (גאליציה), המרוחקת כשלושים ק"מ מהעיר לבוב (למברג), וניתן להניח שאכן שמדובר על מחבר המאמרים שהובאו לעיל:

– שמו מופיע גם ברשימת יהודים מהעיירה נובו ירוצ'וב שנספו בשנים 1941-1943, ומצויין שנספה בעיירה שלו עם בן משפחה נוסף.
– מכר שלו כתב שהוא היה סוחר שנספה בעיירה שלו בשנת 1942, בהיותו כבן 50.
– אחותו, יפה אברמוביץ, ציינה שאחיה זלמן נולד בגרודק-יגיילונסקי בשנת 1899 להוריו דוד והדסה, התגורר בירוצ'וב והיה סוחר, נשוי עם חמישה ילדים, שנספה באושוויץ בגיל 44 (בסביבות 1943). על מצבתה של יפה אברמוביץ נכתב ששם אביה הוא 'דוד אליעזר הוכברג'.
–  אחיו, פתחיהו הוכברג, ציין שאחיו זלמן נולד בגרודק-יגיילונסקי בשנת 1901 להוריו דוד והודי, והיה סוחר, התגורר בירוצ'וב-נובו, והיה נשוי לפיגה ואב לשלשה ילדים, שנספה בעיירה שלו בגיל 41, בשנת 1942. אשתו נספתה בגיל 36, ובנו, דוד, נספה בעיירה בגיל 9. על מצבתו של פתחיהו הוכברג נכתב ששם אביו הוא 'דוד לייזר', ושם אמו 'הוני'. בעדותו המוזכרת להלן, כתב ששם אמו 'הדסה'. עם בואו לארץ בשנת 1950 נרשם ששם הוריו דוד ואידה.
– פתחיהו הוכברג (1908-1976) כתב גם עדות על קורותיו בתקופת השואה ועל הזוועות שראה. במהלך עדותו החשובה, הוא מזכיר את אביו דוד, שהיה סוחר, את אמו  הדסה לבית טודט, ואת היותם שמונה אחים ואחיות, אשר מהם ניספו בשואה ששה: גולדה, פרידה, חנה, דבורה, סמואל וזלמן. גם על מצבתו של פתחיהו הוכברג הונצחו 'אחיותיו גולדה, פרידה, דבורה וחנה, ואחיו זלמן ושמואל שנספו בשואה הי"ד'.

על אסונם של יהודי העיירה בתקופת השואה ניתן לקרוא באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

בנדרים (דף פ"א) שלחו מתם הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר 'יזל מים מדליו', מדלין שבהם, ומפני מה אין מצוין תלמידי חכמים שיהיו בניהם תלמידי חכמים. רבינא אומר מפני שאין מברכין בתורה תחילה, דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב 'מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ד' אליו ויגידה', דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים 'על מה אבדה הארץ' ולא פרשוהו, עד שפרשו הקב"ה בעצמו, דכתיב 'ויאמר ד' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה'. היינו 'לא שמעו בקולי' והיינו 'לא הלכו בה'. אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה. והנה דברי הש"ס היא כמדרש פליאה מתחילה ועד סוף, כמו שעמד שם הר"ן והמהרש"א דלפי דברי רב יהודה היו חוטאים שלא ברכו בתורה תחילה, ולפיכך אמר ה' יתברך 'על עזבם את תורתי', היינו שלא ברכו, ואחר כך אמר הכתוב דחטאם היה ש'לא הלכו בה' ולא קיימו את התורה. אם כן הכתוב סתר עצמו מיניה וביה. גם מה שעמד המהרש"א על מה שאמר רבינא דלכן אין מצוין לצאת מבניהן של תלמידי חכמים תלמידי חכמים משום שאין מברכין בתורה תחילה, הא ה' יתברך מתנהג מדה כנגד מדה, ואיזה מדה כנגד מדה היא.
ונראה לפרש בעזרת ה', על פי מה שאמרתי זה לפרש דברי הש"ס ברכות פרק ו' (דף ל"ה) תנו רבנן 'ואספת דגנך' מה תלמוד לומר, לפי שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' יכול דברים כבתבן, תלמוד לומר 'ואספת דגנך' הנהג בהם מנהג דרך ארץ. והנה עמדו להבין דברי הש"ס הא מכל מקום כתיב 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', ואם כן גוף הפסוקים הם סתרו להדדי, כיון דהתורה גילתה 'ואספת דגנך' דצריך לעסוק בדרך ארץ, ואם כן שוב האיך כתיב 'לא ימוש… מפיך'. וגם דברי רש"י צריך פירוש, שפירש הש"ס הנהג בהם וכו' עם דברי תורה. ומאי כוונתו הקדושה.
ונראה לפרש על פי דברי הרא"ש ברכות, הובא בבית יוסף, שהקשה האיך מועיל הברכת התורה שאנו עושים בכל יום בבוקר, הא מפסיק בעסקיו בינתיים ושאר דבר צרכיו שעושה, אם כן הוי היסח הדעת, ולמה לא יעשה בכל פעם שיושב ללמוד. ותירץ שגם העסקים שאדם עושה וגם שאר דברים צריך שיתנהגו על פי התורה, כדכתיב 'בבל דרכיך דעהו', ואם כן הוי כעוסק בתורה ואינו היסח הדעת. עיין שם. וממילא לפי זה שפיר יתפרש דברי הש"ס ברכות הנ"ל, תנו רבנן וכו' 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבם, דלא יעסוק בדרך ארץ,  תלמוד לומר 'ואספת דגנך' הנהג בהם מנהג דרך ארץ. ועל זה פירש רש"י שפיר, עם התורה כדברי הרא"ש שהבאתי, דגם עסקיו צריך שיתנהג על פי התורה. ומשום הכי לא הוי היסח הדעת, ושוב שפיר יתקיימו אצלו שני הכתובים יחד, דגם בעת שאוסף את דגנו מקיים 'לא ימוש' וכו'. ואם כן ממילא לפי זה אימתי מועיל הברכת התורה שעושים בתחילה, אם יתנהגו על פי התורה. עסקיו שעושה כדכתיב 'בכל דרכיך דעהו'. מה שאין כן אם לא יתנהגו על פי התורה שוב לא מועיל הברכת התורה שעושה מתחילה, כדברי הרא"ש הנ"ל. וממילא לפי זה מה נעים כעת יתפרש דברי הש"ס נדירים הנ"ל, דבר זה שאלו וכו' עד שפירש הקב"ה בעצמו 'על עזבם את תורותי', ואמר רב יהודה שלא ברכו בתורה תחילה, 'ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה', כלומר כיון שלא הלכו בה, אימתי מועיל הברכת התורה שעושים בתחילה, אם יתנהגו על פי התורה עסקיו שעושה כדכתיב 'בכל דרכיך דעהו'. מה שאין כן אם לא יתנהגו על פי התורה שוב לא מועיל הברכת התורה שעושה מתחילה, שוב איגלאי מילתא למפרע שלא עשאו ברכה הא עיקר מה שמועיל הברכת התורה מקודם ולא הוי היסח הדעת רק אם מתנהג על פי התורה. וכיון שהם לא הלכו בדרך התורה, שוב לא מועיל הברכה שעשאו מתחילה, ושפיר ניחא שלא ברכו בתורה תחילה, כלומר דשוב לא הועילו ברכותיהם שעשאו מתחילה, כיוון שלא הלכו בה. ושוב שפיר ניחא כעת מה שעמד המהרש"א איזה מדה כנגד מדה, מה שלא ברכו בתורה תחילה לזה שאין בניהם של תלמידי חכמים תלמידי חכמים. ולפי מה שאמרנו יתפרש היטב, כיון דהם עשאו הפסק לברכת התורה, שעשאו מתחילה בזה שלא התנהגו על פי התורה, ומחמת כן נעשה בזה הפסק גם כן, אף שהם תלמידי חכמים, שלא יצא מבניהם תלמיד חכם. ודוק.

(רבי נחום אהרן רוקח אב"ד מאגרוב כעת בלבוב, הבאר, כרך א, חלק א, סי' טז)

אציע מה ששמענו שבת קודש פרשת נח מפיי כבוד קדושת אדמו"ר הגאון הקדוש שליט"א ממגרוב החונה פה בלבוב

'וירח ד' את ריח הניחח ויאמר ד' אל לבו לא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם' וכו'. עיין בבעל הטורים 'וירח' ב' במסורה, דין ואידך בפרשת תולדות 'וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה' וכו'. וקשה להבין סמיכות הכתובים. גם איתא בש"ס סנהדרין כ"ה, אל תקרי 'בגדיו' אלא 'בוגדיו'. עיין שם. ויש לדקדק הכי ריח בוגדים יכול להוליך עם עצמו ריח גן עדן כפירוש רש"י ז"ל שהריח ריח גן עדן. עוד דקדקו מפרשי התורה הא הברכות מתחילין מן 'ויתן לך' וכו', אם כן למה הפסיק באמצע ולא כתב 'ויתן לך' וכו'. עוד איתא בש"ס תענית כ"ט מאי כריח שדה, זה שדה תפוחים. עיין ש. וצריך ביאור למה נמשלו אותן דווקא לשדה תפוח. עוד יש לדקדק איך שייך לשון ראיה על הריח. גם יש להבין הכתוב 'וירח ד' וכו' לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם', דלשון 'בעבור' הוא נתינת טעם, ומה נתינת טעם הוא כאן.
וכדי לתרץ כל הדיקדוקים הנ"ל נקדים מה דאיתא בספר 'דרש משה' על תהילים י"ד פסוק ב' בשם הקדמונים לפרש הכתוב 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים', שאמרו חז"ל כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ 'השקיפה ממעון קדשך', שגדול כח מתנת עניים שמהפך מדת הרוגז לרחמים. לפי שבכל מקום מצינו שהקב"ה משגיח על הכלל כולו, שאם היה משגיח על הפרט במעשה כל יחיד אז לא היה יכול לעמוד בדין, כי לא יצדק לפניך כל חי. ותיקונו בזה שיתן צדקה, ואז נידון היחיד כאלו הוא רבים, כמאמר חז"ל 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו מקיים עולם מלא'. וידוע שיש חילוק בין לשון ראיה ללשון השקפה, כי ענין ראיה הוא פיזור הראות על הכללות, והשקפה הוא מצומצמת, כמו 'וישקף אבימלך בעד החלון'. לכן כל השקפה הוא לרעה, לפי שמצומצמת על כל יחיד ויחיד, ואז נפתח פנקסו ולא יוכל לעמוד בדין, חוץ ממתנת עניים הגם שנשקפה על היחיד, נחשב כרבים, לפי שהוא מקיים עולם מלא. עד כאן לשונו. ודברי פי חכם חן. ואיתא בפסחים דף פ"ח דיצחק אבינו עליו השלום קראו למקדש 'שדה', שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה', ומבואר בש"ס תמיד דף כ"ח תפוח היה באמצע המזבח פעמים היה עליו כשלש מאות כור. ופירש רש"י, דשן של צבור גדול שמסלקין לו מן הצדדין קרי 'תפוח', וזה נוי של מזבח שהוא סימן לריבוי הקרבנות. ואיתא בש"ס חולין דף צ' ע"ב אמר רב הונא גיד הנשה של שלמים מכבדו לאמה, ושל עולה חולצו לתפוח. ופירש רש"י חולצו מן הירך ומשליכו לתפוח, צבור האפר שבאמצע המזבח, שהיו גורפין האפר תמיד וצוברין וכשהוא רבה מוציאין אותו למקום הנקרא 'תפוח'. עד כאן. וכן פסק הדמב"ם פרק ו' מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ד' כרב הונא, חזינן אצל תפוח שני דברים: א', תפוח הוא נוי המזבח בעת שנמצא שם צבור גדול, כמבואר בש"ס תמיד הנ"ל. ב', הניח שם גיד הנשה של עולה שהקריבו בכל יום ויום, אף על פי שאינו ראוי לא לאכילה ולא להקרבה, אף על פי כן משום כבודו של הקדש צריך ליתנה לתפוח שהוא באמצע המזבח הנמצא שם דשן הרבה מקדשים שכשרים להקרבה כדי שתהיה יחד עמהם, כמבואר בש"ס חולין הנ"ל.
ולפי זה יתפרש היטב הכתוב 'וירח את ריח בגדיו', ודרשו חז"ל אל תקרא 'בגדיו' אלא 'בוגדיו'. הכוונה יצחק אבינו עליו השלום הריח דורות העתידים לבוא שיבגדו קצת בתורת ד', וכשישקיף עליהם הקב"ה אזי חס ושלום לא יוכלו לעמוד בדין, על כן ברכו בדרך תפלה ואמר 'ראה ריח בני', כלומר 'ראה' דייקא, הקב"ה ישגיח על בניו בדרך ראיה וכללי עם שאר הכללות, ולא בדרך השקפה שהוא ראיה מצומצמת. ועל זה דרשו חז"ל 'כריח שדה', זה שדה תפוח, כלומר כמו התפוח שהיה בשדה המכונה למקדש היה שם דשן צבור גדול, שהוא נוי המזבח, וגם גיד הנשה של עולה, אף שאינו ראוי לא להקרבה ולא לאכילה, עם כל זה השליכו לשם משום כבודו של הקדש, כן ביקש יעקב אבינו עליו השלום על בניו שנקראו 'קדש', כדכתיב בירמיה 'קודש ישראל לד", שלא להשקיף בפרטות על הבוגדים ולדחותם חס ושלום, כדי שלא יגרע ערכם מגיד הנשה של עולה שנתקבלה על התפוח, וכידוע דגיד הנשה היא כינוי להסטרא אחרא, רק יקבל אותם עם כללות ישראל, ודוק. ולזה רמזה המסורה 'כריח שדה' 'כריח לבנון' המכונה לבית המקדש, והבן.
ונקדים עוד מה דאיתא בספר 'עוללות אפרים' לפרש דברי הש"ס, 'אתם קרוים אדם ולא אומות העולם קרוין אדם', דד' שמות יש 'איש' 'גבר' 'אנוש' 'אדם', ובכולם שייך לשון רבים, חוץ בכינוי 'אדם', להורות לנו דכל ישראל נחשבים כאיש אחד, והקב"ה משגיח על כללות ישראל שנחשבים כאיש אחד, ורש"י ז"ל כתב בפרשת ויגש דלכן כתיב אצל יעקב 'שבעים נפש' וגבי עשו כתיב 'נפשות', משום דישראל עובדים לאלקי אחד ולכן נחשבים כולם כאחד, מה שאין כן עשו וכו'. עיין שם. וזו כוונת חז"ל אתם קרוים אדם, לפי שאצל ישראל שייך אחדות וכולן נחשבין כנפש אחת, מה שאין כן אצל אומות העולם. ודברי פי חכם חן. היוצא מזה דשם האדם מורה על השגחה כללית על ישראל שהם נחשבים כאיש אחד. וזאת כוונת הכתוב והמסורה 'וירח ד' את ריח וכו' לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם, פירוש דעלה הריח ניחוח לטובה ולברכה לפניו יתברך שמו מהכללות ישראל, שכולו מחמדים, ולא יקלל עוד. ולזה נותן הטעם 'בעבור האדם', כלומר כללות ישראל אשר על זה מורה שם 'אדם', הם צדיקים וזכותם גדול והקב"ה ישגיח מכאן ולהלאה רק על הכלל. ולזה כיוונה המסורה 'וירח את ריח בגדיו' וכו' כלומר הוקשה לו להמסורה על נתינת טעם בעבור האדם ולזה תירצה המסורה 'וירח את ריח בגדיו' וכו', 'ראה ריח בני כריח שדה', דהוא תפוח, וכדפירשנו לעיל דיצחק אבינו עליו השלום בירך לבנו שהקב"ה ישגיח על כללות ישראל ואז לא יתראו הבוגדים, אשר על זה מורה כנוי 'שדה תפוח'. ולפי זה ניחא נתינת הטעם 'בעבור האדם', לפי שהקב"ה ישגיח על כללות ישראל, ואז לא יצרוך לקלל את האדמה, כי כלו מחמדים כדברי דרש משה הנ"ל. ודוק כי קצרתי.
בשם לומדי תורה דבית המדרש של אדמו"ר הגה"ק שליט"א.
הב' אברהם אליעזר גאטליעב

(הבאר, כרך ב, חלק ז, סי' לא)

רבי נחום אהרן נולד בסביבות שנת תרל"ח (1878) לאביו, רבי אריה לייבוש רוקח אב"ד ממאגרוב ורווה-רוסקה בן האדמו"ר רבי יהושע מבעלז, ולאימו, מרת חנה מלכה בת רבי מנחם נחום טברסקי (השני) (בנו של רבי אהרן מטשרנוביל).
האדמו"ר רבי ישכר דוב מבעלז, היה אחיו הגדול של אביו.
אחותו של הרב נחום אהרן, מרת פייגא, נישאה בזיווג ראשון לאדמו"ר רבי שלמה טברסקי בנו של רבי דוד מסקווירא, ובזיווג שני לרב יצחק מאיר קאנאל הי"ד, מוועד הרבנים לעדת ורשה.

סבו, האדמו"ר רבי יהושע מבעלז, למד אתו בקביעות שיעור בכל יום ולמד אתו 'פשעטיל' לקראת בר המצווה שלו.
עוד בחיי סבו, התחתן עם מרת פייגא בת דודו רבי משה מרדכי ממאקרוב, חתן רבי יהושע מבעלז.

עד למלחמת העולם הראשונה התגורר בבעלז, אחר כך היה אב"ד מאגרוב. בעקבות שריפת העיר במלחמה עבר להתגורר ברווה-רוסקה הסמוכה וכיהן שם כרב העיירה. לימים, עבר לעיר לבוב וקבע שם את בית מדרשו שנודע בשם 'בית המדרש של הרבי ממאגרוב'. את מקומו ברבנות מאגרוב מילא בנו רבי יעקב יצחק הי"ד.

החליף מכתבים עם גדולי דורו, ופרסם דברי תורה בירחון הבאר'. רבים היו באים אליו להתברך ממנו ולזכות בישועה.

במלחמת העולם השנייה היה בגטו לבוב, שם, בתנאים קשים, עודד וחיזק את סביבתו, והכין אותם בדרשותיו להיות מוכנים למסור את נפשם על קידוש ה' מתוך דעה והכרה צלולה. תוכן אחת מדרשותיו בגטו, העוסקת בחיוב לחנך את הדור הצעיר לתורה וליראת שמים, הגיעה לידיעת משפחתו מפי עד. דרשה זו נאמרה בסעודה שלישית בפרשת 'בא' בבכיות ובהתלהבות לפני ציבור שהגיע לביתו. בדרשה מבאר הרב נחום אהרן את הפסוק בפרשת 'בא', 'בנערינו ובזקנינו נלך כי חג ה' לנו', על פי הגמרא (ביצה י"ט, ב וראש השנה ד, ב) ששבועות נקרא בתורה חג השבועות, ומאחר שבחג השבועות נגלה ה' יתברך לפני כל ישראל במעמד הר סיני, כמו שכתוב 'וירד ה' על הר סיני', אפשר לומר שחג השבועות נקרא חג ה', ולפי מה שכתוב במדרש (שיר השירים רבה פרשה א) [אמר רבי מאיר] בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, אמר להם הקב"ה אלעיקי אני נותן לכם את התורה, אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה, ואני נותנה לכם. אמרו לפניו רבונו של עולם, אבותינו ערבים לנו. אמר להם אבותיכם צריכין ערבים וכו', אלא הביאו לי ערבים טובים ואתננה לכם, אמרו הרי בנינו עורבים אותנו. אמר הקדוש ברוך הוא הא ודאי ערבים טובים, על ידיהם אתננה לכם, הדא הוא דכתיב 'מפי עוללים וינקים יסדת עז' (תהלים ח,ג), ואין עז אלא תורה, שנאמר 'ה' עז לעמו יתן' (שם כט, יא). [ע"כ]. לכן כדי לחוג את חג ה' חג השבועות מוכרחים אנו לקחת עמנו את הילדים. מכאן אנחנו יכולים ללמוד כמה שאנחנו צריכים למסור את נפשינו גם במצב הקשה ביותר על חינוך הבנים לתורה. וזה שאמר משה רבינו עליו השלום לפרעה, כאשר אמר לו שהילדים והנערים ישארו במצרים, כי אי אפשר לנו להסכים להשאיר הנערים במצרים, אלא 'בנערינו ובזקנינו נלך כי כי חג ה' לנו', שאנו מתכוננים לקראת חג השבועות יום חג ה', שבו יתגלה בפנינו הקב"ה על הר סיני לתת לנו את התורה, ואנו צריכים את הנערים להיות לנו ערבים, ובאם חס ושלום נשאיר את הילדים והנערים במצרים לא נוכל לקבל את התורה, עד כאן דברי קודשו.

לפני שנרצח בלבוב בשנת תש"ב (1942) הספיק הרב לשאת דרשה לחוזק הציבור לקידוש ה', ובעת שנרצח במיתה אכזרית קרא את פסוקי הוידוי וקבלת עול מלכות שמים. כל צאצאיו ואחיו שהיו בפולין בזמן המלחמה, נספו. יום פטירתו אינו ידוע.

בתו, הרבנית שיינדיל הי"ד, הייתה אשת הרב נפתלי צבי ווייס הי"ד, אב"ד בילקא, בנו של האדמו"ר רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד, בעל ה'חקל יצחק' מספינקא.

מקצת מדרשותיו ניצלו על ידי נכדו הרב ישכר דוב ברגמן ז"ל, ויצאו לאור בספר 'דרשות מהרנ"א' על ידי הרב מאיר ברגמן.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. והתירוץ הוא: מתחיל מעבדים היינו. יש לדקדק הלא התרוץ נאמר בסוף, מה שייכות יש עבדים היינו למה נשתנה? ויש לומר דהנה כתיב בפרשת שמות 'ויאמר פרעה למילדות העבריות מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים' וגו' 'כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה', לכאורה נראה תירוצם שאינו אמת חס ושלום. ויש לפרש דדבר אמת היה בפיהם, והוא דהנה גזירת פרעה על המיילדות היה להמית את ילדי בני ישראל כדי שלא יולד מושיען של ישראל, אבל באמת בחינם הייתה הגזירה על כללות ישראל, כי אצל המיילדות עצמן נולד מושיען של ישראל, אם כן לא יפעול כלום בגזירתו במה שהמיילדות יהרגו את ילדי ישראל אצל אחרים, ומרים הנביאה הייתה יודעת ואמרה 'עתידה אמי שתלד בן שהוא יושיע את ישראל', כדאיתא במדרש. לכן אמרו לפרעה מילתא דמשמע לתרי אנפין שלא יבין פרעה תובניות דבריהם, וזהו שאמר הכתוב 'כי לא כנשים המצריות העבריות', כלומר, כי היכא נשים המצריות אינם יולדות המושיע, כמו כן העבריות, לא יולד אצל העבריות, אלא אצל מי, כי חיות המה', היינו אצל המיילדות בעצמם, אם כן למה לנו להרוג אותם בחינם. וזה היה דברי אמת וצדק. ופרעה הבין כפירוש רש"י, דהיינו 'כי חיות הנה' קאי על כל הנשים.

באופן אחר אהובי רבותיו איך אני עומד פה ודורש כד דכורנא מי שעמד פה בשנה שעברה כבוד אאמו"ר בגאון הצדיק זצ"ל ונמס לבי בקרבי ויתמה אני איך אוכל לפתוח את פי. אבל ירושה לנו מאבותינו הקדושים מי שהוא בגדר ישראל, צריך לסבול הכל ולקבל באהבה, כי כמה סבלו אבותינו הקדושים – טבע ישראל כך הוא. אבל לא כן אומות העולם, להם אין בכל לסבול כל כך. וזה אפשר היה עצת פרעה, כי פרעה היה יודע שנשים צדקניות כיוכבד ומרים לא ישמעו לגזירתו לשפוך דמן של ישראל שהוא ביהרג ואל יעבור, ובוודאי היו מפורסמות בצדקתן הגדול, ועל נתחכם ואמר להם בסוד שגם הוא יש לו אהבת ישראל מאוד, והא ראיה שהורידוהו מגדולתו ג' חודשים שלא הסכים לעצתם, על כן עצתו אמונה שיותר טוב להשליך הבן הילוד ליאור, כדי שלא יהיה לו חס ושלום מער לעבוד בקושי שעבוד כל כך.
ובאמת כן הוא סברת האומות כדי שלא יהיה להם צער הורגים את עצמם, ומעשים בכל יום שהורגים את עצמם במיתות משונות, כדי שלא יסבלו צער, וזה היה סברת פרעה. אבל לא כן אצל ישראל, שהם רגילים מצד אבותינו הקדושים לסבול הצער ולחיות ולצפות לה' לישועה. וזהו שאמר הכתוב 'מדוע עשיתן את הדבר הזה ותחיין את הילדים הלא אמרתי לכם' עצה טובה לטובתכם. ועל זה השיבו 'כי לא כנשים המצריות העבריות', סברת ישראל אינו כסברת המצריות להמית את עצמם, 'כי חיות הנה', מבקשים לחיות וסובלים צער ואחר כך בא להם הישועה – וכן היה שהיו מגדלות את בניהם בחיי צער ובקושי השעבוד ובא להם הישועה. עכשיו בעוונותינו הרבים הדור קצת גרוע ואינם משגיחים כל כך על בניהם רק כל זמן שהם קטנים, אבל כשהם גדולים יוצאים ברשות עצמם ודומים כמו התרנגולים, כל זמן שהם קטנים הם אוהבים וכשהם גדולים מנגחים זה את זה, ומטעם זה נתארך הגלות שקשה עכשיו לסבול הגלות והולכים אחרי שרירות לבם. וזהו שכתוב 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', רצה לומר הגלות הזה נשתנה מכל הגלויות ולמה ארוך כל כך, התירוץ הוא 'עבדים היינו וכו' ואילו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים', ולא היינו סובלים עול הגלות והיינו מקבלים הגלות. מה שאין כן בזמן הזה קשה עול הגלות, עול הסבל, וה' יתברך ימהר וישיש עלינו לגאלנו במהרה בימינו ויראינו נפלאות אמן.

(שארית נתן, עמו' קיב-קיג)

מקצת הדרשה לשבת הגדול אשר דרשתי בסאניסלוי בס"ד

'צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורה העולה הוא העולה על מוקדה' וכו', וכתב רש"י ז"ל ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס.
ואמרתי לפרש דבריש הלכות פסח (בסימן תכ"ט) שואלין בהלכות הפסח ל' יום קודם הפסח. הגהה, ומנהג לקנות חטים. יש לומר בדרך צחות כמו שהביא כ"ק אדוני אבי זקני מטשעטשעוויץ זצ"ל בספר מכתב, אשר בשעת התנאים שלו עם בת הגאון הקדוש מטשענגער בעל מנוחת אשר זי"ע, עשה בעל מנוחת אשר זצ"ל סעודה גדולה כיד המלך. ושאל אותו מחותנו, הוא אבי החתן הגאון הקדוש אב"דמאד בעל דברי רנ"ף זצ"ל, היתכן שבזמן חרבן בית המקדש לעשות סעודה גדולה ורחבה כזו, והשיב על פי דברי הגמרא דבזמן שבית המקדש קיים הקרבנות מכפרים העוונות, ועכשיו כשחרב בית המקדש שולחנו של אדם מכפר, היינו אכילת הבשר במקום הקרבן, ולכן התוודה ואמר הגאון הקדוש בעל מנוחת אשר כי יש לו עוונות שמינות וצריך להביא חטאת שמינה, משום הכי עושה סעודה גדולה ושמינה שיכפר על עוונותיו. כן אמר בדרך הלצי, ובאמת היה מנהג כבוד קדושת זקיני בעל מנוחת אשר להיות יושב רוב ימיו בתענית.
והנה המגן אברהם כתב ריש הלכות פסח כתב שהדרשה שאומרים בשבת הגדול הוא במקום קרבן, נמצא שצריך להרבות מאוד מאוד, ואף על פי כן לא יספיק כפי עוונותינו לכפר בדרשה בלבד, לכן צריך להרבות בצדקה, שזה כמו שולחנו של אדם שיתן לאכול לעניים וליתן להם צדקה מעל שולחנו, וכולי האי ואולי יספיק במקום הקרבן.
וזהו שכתוב 'זאת תורת העולה היא העולה', שצריכין לעשות בתורה וזה חשיב כמו [עולה ו]הלא הדרשה לא יספיק לכפר על עוונותינו, לכן בא הרמ"א ומוסיף עוד וכתב ומנהג לקנות חטים לחלקם לעניים, וחזי לאיצטרופי, ושניהם יספיקו.
וכל זה ניחא אם נותנים צדקה, אז די לקצר בהדרשה, אבל אם אין נותנים צדקה, שאין לו ממה ליתן, אז בוודאי צריכין על כל פנים להאריך בדרשה כדי שהתורה והדרשה שהוא במקום קרבן יהא די לכפר.
וזהו שכתוב 'זאת תורת העולה הוא העולה', שצריכין לעסוק בתורה וזה חשוב כמו קרבן עולה, על זה בא רש"י ז"ל והביא דברי ר"ש, ביותר צריך הכתוב לזרז שיתעסקו בתורה במקום שיש חסרון כיס, ואין לו קרבן על ידי הצדקה, רק על ידי לימוד לבד, בוודאי שצריכין להשתדל לעסוק בתורה שיהא על כל פנים 'זאת תורת העולה' כקרבן עולה.
או יאמר באופן אחר, על פי תוספות קידושין ל"ח, שהקשה למה לא יבא עשה דמצה וידחה לא תעשה דחדש, ודתירצו משום דאין עשה דמצה שהוא קודם הדיבור יכול לדחות לא תעשה דחדש שהוא אחר הדיבור. עיין שם. הרי דעשה שלאחר הדיבור חמור יותר מעשה שלפני הדיבור, ובגמרא יבמות דף ה: משמע להיפך, שקודם הדיבור חמור טפי. והנה מצות שבת קודש הייתה מצוה ראשונה לאדם הראשון ולא פסק מאז מעולם, נמצא שהוא יותר גדול מכל המצות.
וזהו שמתבאר שבת שלפני הפסח שהיה לפני הדיבור, נמצא לפי גמרא יבמות חמור וגדול יותר מכל המצות, משום שהיה מצוה הראשונה גבי אדם הראשון. וכן עתה שמרו השבת ברשות עצמן בפעם ראשונה אחר השיעבוד מצרים, לכן נקרא 'שבת הגדול' שהוא גדול מכל המצות, לפי דברי הגמרא יבמות.
[וכאן דרש בסוגיא דחדש, ואחר הסוגיא, פתח לומר דיני הפסח, ואמר] אמרו חז"ל המתחיל במצוה אומרים לו גמור וכו' [יש לבאר] מי שרוצה להתחיל במצוה ולעשות כתיקונה, אומרים לו 'גמור תחילה דיני המצוה היטיב כדי שתעשה המצוה כראוי', לכן אף על פי שכל העולם יודעים דיני פסח, מכל מקום מצוה לחזור הדינים כדי לעשות ולקיים אותם היטיב על נכון. [ואמר הדינים].
במשנה פסחים פ"ג אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכו' וקונן של סופרים, רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים וכו'. יש להתבונן למה קורא התנא החמץ על שם המדינה, היה לו לומר איזה מין חמץ חשוב, מה נפקא מינא שם המדינה.
יש לומר בדרך רמז ומוסר, דהנה מצות ביעור חמץ רמז על היצר הרע שגורם לנו עשיית עבירות וצריך לבער אותם מן העולם, לכן מרמז המשנה אותם עבירות שנוהג בנו בעוונותינו הרבים.
הנה פירשתי הפסוק בתילים, 'עדות ה' נאמנה מחכימת פתי', כי בשעת מתן תורה פתח הקב"ה ז' רקיעים וקרע התחתונים והראה לנו שהוא יחיד בעולמו, וכתבו במדרש על זה דמשם זכינו למצות קריאת שמע בכל יום להעיד על כביכול שהוא אחד יחיד ומיוחד, אומנם בעל חטא אינו כשר להעיד והוא פסול לעדות, לכן צריך להרהר בתשובה מקודם. וזהו שכתוב 'עדות ה' נאמנה', להעיד על ה' יתברך צריך להיות נאמן באמת, לכן מחכימת פתי צריכין לתקן מקודם קריאת שמע הטיפשות, וכמו שאמרו חז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ולכן קודם 'מחכימת פתי' לתקן הטיפשות, ואז יכול לומר קריאת שמע ולהעיד על ה' יתברך באמת שהוא יחיד ומיוחד.
ובעוונותינו הרבים נתבונן האיך אנו מתפללין והאיך אנו אומרים קריאת שמע, וחס ושלום אפילו פעם אחת לא אמרנו שמע ישראל כדבעי למהווי, רק מדברים זה עם זה בשעת התפילה ואינם מתבוננים לעשות תשובה קודם קריאת שמע על כל פנים בהרהור וכו' וכו'.
בספר תולדות יעקב יוסף פירוש 'פסח מצה ומרור', מצה מרמז על הגאולה, מרור מרמז על הצרות, הכל תלוי הפה איך מתפלל ואיך קורא קריאת שמע. וזהו שאמרו 'פסח' כמו 'פה סח', תלוי אם מצה שיצמח מתפילתו טוב, או מרור שיצמח רע חס ושלום, דאם יתבונן בתשובה קודם תפילה וקריאת שמע אז טוב ותתקבל תפילתו לטובה וכו'.
ומהאי טעמא המנהג לומר בכל דבר צרה רחמנא ליצלן, תיבת 'שמע ישראל' כי בעת צרה לבו נשבר ועושה תשובה, וכן נמי קודם מיתה רחמנא ליצלן אומרים הפסוק 'שמע ישראל', דאז יקיים המצוה 'שמע ישראל' כראוי וזכות המצוה יגן עליו, ואז נתקיים אצלו 'עדות ה' נאמנה' ומעיד באמת בכשרות.
ומזה הטעם גופא שאין מתפללין כראוי אלא משיחין בתפילה ובקריאת התורה, זה מראה שאין חשוב אצלו התפילה והתורה, לכן אין מי שירצה לעמוד אצל הבעל קורא בשני צדדיו כנהוג, אף דאיתא בזוהר הקדוש פרשת שלח דף קס"ד מובא בשערי רחמים עם ספר שערי אפרים שער ג' א"י עיין שם, דבעל קורא הוא בחינת משה רבינו, והעומד אצלו בחינת כביכול, ועיין במשנה ברורה סימן קמ"א ס"ק ט"ז דהסגן עומד אצל הבעל קורא הוא כביכול במקום ה' יתברך, ועיין במסכת סופרים פרק י"ד הלכה י"ד (הובאו דבריו באוז זרוע הלכות שבת) אינו מן המובחר שיעמוד החזן יחידי לפני התיבה אלא דיעמדו עמו אחד לימינו ואחד לשמאלו כנגד האבות. ועיין שם עוד וכו'. על כל פנים דבר גדול הוא לעמוד אצל הבעל קורא וזה דבר הגון, להיות נחשב כמו כביכול, אפילו הכי אין מי שירצה לעמוד שם.
וראיתי מהגאון ר' אלעזר פלטקילס ז"ל מה שאנו אומרים בליל כל נדרי 'ראה עמידתנו דלים ורקים', דבימים הראשונים היה עומד אצל הספרי תורה נכבדי העיר ובעלי מידות ומעשים טובים, ועתה עמידתנו עומדים רק דלים וריקים, ופה אפילו דל וריק אינו רוצה לעמוד, ואין דרך זה יכשור, וראוי לעשות אסיפה ולבחור איש שיהיה לכבוד המקום ולכבוד התורה הקדושה לא רק כבודו. וכל זה מפני שאין משגיחין על כבוד בתי כנסיות בתפילה, כמו שכתוב בשלה הקדוש (מה שהיא הטור בסימן תל"ג בשם הירושלמי) בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקה, רצה לומר התפילות שהתפללו בכל השנה יש לבדוק אותם אם היו כראוי וצריך לתקנם שיתפללו היטב לכל הפחות מכאן ולהבא.
וכמו כן ענייני לימוד תורה הקדושה, מועטים הם הלומדים בכל יום לכל הפחות דף אחד גמרא, בעוונותינו הרבים התורה מונחת בקרן זווית, אוי לי אם אומר וכו' ולא רק בבעלי בתים, אלא יש גם מרבנים שאין העיקר אמלם לימוד התורה, רק אמירת לעג שפה ולשון מדברת גדולות. וכמו שאמרתי בדרך צחות כאשר חטאו ישראל בעגל אמר הקב"ה למשה 'לך רד כי שחת עמך', דכל זמן שהם מתנהגים בדרך התורה כראוי אז רוצים לשמוע מפי הרב דרשה בתורה ובהלכה, אבל אם נטו מדרך התורה אז אינם רוצים לשמוע מפי הרב דברי תורה רק דרשה הנקרא רעדע שאין בה ממשות תורה. וזהו שכתוב 'לך רד' צא תאמר להם רעדע, 'רד' לשון 'רעדע', 'כי שחת עמך ' ואינם רוצים עוד דרשה רק רעדע.
ובזה אמרתי לרמז בפסוק 'ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', ודרשו חז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. ותמוה הלא מי הוא שראה את המלאך שידע אם הרב דומה להמלאך או לא.
אבל הכוונה בדרך צחות, הנה המלאכים אינם יודעים לשון ארמי רק לשון הקודש, ואם כן אם הרב דורש בלשון אשכנז וכדומה, זה סימן שאין הרב דומה למלאך, כי המלאך אינו יודע רק לשון הקודש, ואם כן כל עיקר הדרשה שלו אינו דברי תורה רק שייטב לשונו בעיני הקהל בלעג לשון ואין בינה, אם כן מזה הרב אל תבקש תורה או דרשה, רק רעדע. אבל אם הרב דומה למלאך שמדבר בלשון שמדברים כל יראי ה', זה סימן כי תורה יבקשו מפיהו, ותשמעו ממנו דברי תורה ולא רעדע.
ובזה נראה לפרש המשנה בסוף מסכת סוטה משחרב בית המקדש גברו בעלי לשון, רצה לומר העיקר עכשיו מי שיש לו לשון טוב ויכול לומר רעדע ובעל זרוע איש גבור. ואין דורש, רצה לומר אין ממש בדרשה שלו רק רעדע, דברים בעלמא. ואין מבקש, דאין מבקשים שיהיה הרב ירא שמים שיוכל לבקש ולהתפלל להקב"ה בתפילותיו. ואין שואל, אי אפשר לשאול ממנו שאלה מפני שאין לו ידיעה בש"ס ובשלחן ערוך, רק העיקר שהוא בעל לשון. ותלמיד חכם אין נחשב בעיני העולם לכלום, רק כדמיון מי שאוכל מאכל טוב ואוכל עמו כותח וכדומה, אז אם שאולים ממנו המאכלים שאכל אינו מחשב את הכותח בכלל המאכלים רק חושב עיקר המאכלים, וזה הכותח הווה רק כטפל אצלו, כן הוא בעוונותינו הרבים תלמידי החכמים בעיני הדור הזה, הם נחשבים רק כטפל ולא העיקר המאכל, רק ככותח. וזה בוודאי עוון גדול וחמץ ממש וצריך לבער מדה זו קודם הפסח.
וזהו שאמרו 'אלו עוברין בפסח, כותח הבבלי', מה שחושבים את תלמידי החכמים שעוסקים בתלמוד בבלי, רק כמו כותח ולא כמו עיקר המאכל, זה חמץ ויש לבערו ממנו מדה ומחשבה זו, כי התלמיד חכם צריך להיות חשוב כעיקר המאכל ולא כטפלים.
'ושכר המדי' יש לומר הנה כתיב גבי יעקב אבינו עליו השלום שאמר ללבן 'הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה', יש לדקדק הלא יכול לבן להשיב עשה לך צל נאה לקרר עצמך ביום, ובגד טוב להינצל מקרח בלילה. וראיתי בספר שער בת רבים הפירוש דהנה הקב"ה ברא באדם הדם והחלב, מפני שהדם מחמם את האדם וצריך להשתמש למצווה [ב]חמימות, והחלב מקרר, כדי לקרר עצמו אם בא חס ושלום לידי עבירה. ובעוונותינו הרבים נהפך הוא, כמו משל עם בעל החנות שאמר לאשתו אם יבוא איש לקנות סחורה ישלח אחריו לקרוא אותו כי הוא יושב בבית המדרש שיבוא לביתו. ובא והיה מוכרח לשלם את החוב. ואמר אחר כך לאשתו: למה מהרת לשלוח אחרי. ואף היא תשיב אמריה: הלא כך אמרת לי שאשלח אחריך. והשיב לה: שוטה! לא אמרתי לך רק אם יבוא קונה לקנות סחורה ולא בעל חוב, כי החוב לא יאבד והלוואי שיאבד.
ובזה יש לרמז אצל עשית המצוות, תחת אשר צריך להיות לו החמימות אצל עשיית המצוה יש לו קרירות, ובעשיית עבירה שם דורש חמימות, תחת אשר צריך להיות לו קרירות (וכמו שכתב הבעל"ט בדברי חז"ל צינים ופחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם ממדה זו וד"ק).
ומטעם זה צריכין להקריב החלב והדם שחטאו בזה שלא עשו המצות בחמימות רק בקרירות, ואת העבירות עשו בחמימות, על זה מביא הדם והחלב לתקן זאת ולכפר עליו, דכל אלו גרמא בנזיקין בעשיית העבירה.
וזהו שאמר יעקב אבינו עליו השלום 'הייתי ביום' רצה לומר אצל עשיית המצות הנקרא 'יום' (כמו שכתוב 'ויהי בקר' זה מעשיהם של צדיקים) 'אכלני חורב' עשיתי המצוה בחמימות, וקרח בקרירות בלילה אצל עשיית עבירה הייתי משתמש בקרירות (ולילה מכונה לעבירות, כמו שכתוב 'ויהי ערב' זה מעשיהם של רשעים). כן היה הדרך הישר לכל אדם לקיים המצות בחמימות וכו', אבל לא כן עמנו, כי חזינו ראינו, הקב"ה נתן לנו את השבת קודש ומועדים טובים, וצריך לקיים 'חציו לה' וחציו לכם', והאיך אנחנו יוצאים החציו לה', ויש כמה בעלי בתים אשר את החציו לכם יוצאים ומקיימים לפנים משורת הדין, והולכים לקנות אפילו בחנות של עכו"ם מיני מתיקה וכו' ואינם מדקדקים על הכשרות שיהא כשר וישר כראוי, העיקר שיהיה 'לכם' לצורך הגוף להתענג ולקיים ה'חציו לכם'.
ובפרט שמעתי שיש שנושאים ומוציאים בשבת בפרהסיא מחנות, וגם המטפחת וכן הסידור לבית הכנסת וכו', מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי! אפילו בדברים שאין לו שום הנאה מכל מקום מחלל שבת וזורק השלג מרשות לרשות, ובפרט בשבתות ארוכים אחר הצהרים זורקים כדורים מרשות לרשות וכדומה וכו' ויותר טוב להיות ישנים. כל זה חושבים 'חציו לכם', אבל על 'חציו לה' ' אינם נותנים שום חלק. וכן בחנוכה ופורים ובמגילה, שאז עושים המצוה לטפל ואין מדליקין נרות כראוי, ואין שומעין המגילה כדין בלי הפסק כלל, רק העיקר להיות משכרים ורוקדים כשעירים אשר ירקדו שם, בעוונותינו הרבנים בתערובות, אוי לאותו עוון רחמנא ליצלן, והולכים לחתונות עכו"ם, וכרם לא יסוף מזרעם מקיים מצוות פורים רק בזה הזכר השכרות וזה הזכר נשאר לזרעם, אבל עיקר המצוה עושים לטפל. וזה חמץ גדול וחייבים לבער ולשוב עליהם קודם הפסח וכו'.
וזה יש לרמז במשנה שחושב בין החמוצים 'ושכר המדי' מה שמשכרים בפורים שהיה הנס בגלות מדי, ועושי בזה מאדע תחת ההודיה לה' יתברך על הנס מדי, עושים מאדע לרקד בתערובות ולקיים בזה עד דלא ידע, ועתה צריכין לבערם מן העולם ולקיים המצוה העיקר חציו לה'.
והדר חשב המשנה 'וקולן של סופרים', יש לרמז הנה במצרים היו ישראל מצויינים, שכל ישראל היה ניכל לכל, שהיה עליו צלם אלקים, והיה סובל עול הגלות, ואפילו הכי לא היה רוצה לשנות דמותו וצורתו שלא יכירו שהוא ישראל. ועכשיו הוקל בעיני העולם, ומקיפין פיאת ראשם ואין משיירים פיאה אפילו כל שהוא, ויש לרמז עליהם 'עונותי עברו ראשי', שחטאו בראשם שלא הינחו פיאות בראשם ועברו על 'לא תקיפו פאת ראשכם' וכו'. וגם בהשחתת הזקן שיש בידו לעשות באופן המותר, על יד סמים ועושים להכעיס, באיסור תער, והתורה הקדושה קראו 'השחתה' כאנשי דור המבול, כמו שכתוב '[וירא אלקים את] הארץ הנה נשחתה' , ולמה אתם מקילין כל כך בעוון הגדול הזה! שיש בה משה לאוין, ומוטב לו לעבור ביותר על ה' לאוין כדי ליתן קצת הנאת הגוף חס ושלום רחמנא ליצלן. וזהו שאמר 'וקולן של סופרים', שמקלין בספירת השערות, גם זה חמץ גמור הוא וצריך לבער לגמרי ולשוב על החטא הזה קודם הפסח.
'רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים', הפריצות הנעשה בנשים, בגילוי בשר בצוואר ובשאר מקומות שצריכים להיות מכוסים וכדומה וכו', זה בוודאי חמץ וחטא גמור וזה בבל יראה ובל ימצא בשום בית ישראל, וצריך לבדוק אחר זה.
וחושב כאן ד' גליות, בבלי, אדום, מדי ומצרי, אם נקיים המצוות בשלימות, אז נזכה לגאולה שלימה בימי הפסח שהוא זמן הגאולה, ויתקיים בנו כימי צאתינו מארץ מצרים אראנו נפלאות ובא לציון גאול במהרה בימינו אמן.

(שארית נתן, עמו' א-ז)

הרב נתן אנטשל (אנטשיל/ אנשיל) קרויס (קרויז) זצ"ל הי"ד היה בנו של בנו של הרב שלום קרויס אב"ד לעגענע-מיהאלי שבסלובקיה, ותלמידם של סבו הרב ברוך יהושע רייניץ אב"ד טשעטשעוויץ (גאלסעטש) ושל הגאון הרב יהודה גרינוואלד בעל 'יבא חיים' אב"ד ניר-וואיע (יצויין שבספר 'זכרון יהודה' ובמקורות נוספים הניחו, ככל הנראה בטעות, שהרב נתן אנשיל קרויס היה תלמידו של הרב יהודה גרינוואלד אב"ד סאבאטיש, באניהאד וסאטמאר שהיה מגדולי הפוסקים והמשיבים בהונגריה). הרב נתן אנשיל נשא לאשה את מרת שינדל בת הגביר ר' צבי הופמאן מהכפר אויבר-ביסטרא שבמארמארוש הצ'כית, ולאחר נישואיו התגורר בסמוך לחותנו והתמיד שם בלימוד התורה.
הרב נתן אנטשל היה אחיו של הרב שמואל דוד (תרנ"ג-תרצ"ז) שהיה אב"ד ש' אודווארי.
משנת 1910 לערך כיהן הרב נתן אנטשל כאבד"ק סאנסילוי (מחוז סאטמאר, רומניה), והיה הרב היחיד בתולדות כפר זה. הרב ניהל שם ישיבה ובמשך יותר משלושים שנה נשא דרשות והרביץ תורה לפני תלמידי ישיבתו ובני קהילתו, כאשר עיקר פרנסתו הייתה ממתן הכשרים ליין שיוצרו בכפר שלו. את חידושיו ודרשותיו רשם בפנקסים גדולים.

הרב נהרג על קידוש השם בשואה בכ"ח באייר תש"ד, עם רוב רובם של בני קהילתו ועם בתו מאת האדיע ובעלה, הרב הצעיר בסאניסלוי, הרב עמרם זילברשטיין (בנו של הרב אהרן זילברשטיין אב"ד בעלעד) וילדיהם. רוב כתביו של הרב נתן אנטשל קרויס אבדו, ומקצת מחידושיו יצאו לאור בספר 'שארית נתן' (תשמ"ה, יצא לאור יחד עם הספר 'זכרון שלום') על פרשיות התורה וסוגיות הש"ס (יצא לאור בשנת תשע"ט בתוך הספר 'חצבה עמודיה שבעה').

גם בנו הרב ישראל מנחם אלטר חיים הי"ד אב"ד בענעדיקעוויץ, נהרג על קידוש השם בשואה.

"וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' " – דהנה אמרו חז"ל שקולה מצות ציצית כנגד כל המצוות. והביאור לכך, במשלי נאמר "חכם לב יקח מצוות", מי שהוא חכם להשכיל בחכמת התורה ב'לב' חוטין של מצוות הציצית, יקח מצוות. וזה "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם". השמונה חוטין של הציצית מורה כל חוט וחוט בפני עצמו.

חוט הראשון – להעצים עיניו מראות ברע, ולקדש את עיניו לתורה הקדושה.

חוט השני – לאטום אזנו משמוע ברע, ולקדש את אזנו לשמוע בקול ה'.

חוט השלישי – לשמור פיו ולשונו מלדבר ברע, ולקדש דבורו בתורה ותפלה.

חוט הרביעי – לשמור הלב והמוח מלחשוב רע, ולקדש לבו ומחשבתו לעבודות יתברך שמו.

חוט החמישי – לשמור ידיו מעשות כל רע, ולקדש את ידיו לעשות את הטוב והישר בעיניו.

חוט הששי – לשמור רגליו מלכת בעצת רשעים, ולקדש את רגליו ללכת בדרכי ה' יתברך שמו.

חוט השביעי – לשמור מלאכול ולשתות דברים אסורים, ולקדש את עצמו באכילתו ובשתיתו לעבודת ה' יתברך שמו.

חוט השמיני – לשמור מלהריח דברים אסורים, ולקדש את עצמו להריח ביראת ה' יתברך וברוח התורה ותלמידי חכמים.

האדמו"ר רבי משולם זלמן יוסף זי"ע מטאפערוו, בשם חותנו הרה"ק רבי אהרן מקוידנוב זי"ע.

(שיח אבות, עמו' עב-עג, פרשת שלח)

"ויאמר הילדים אשר חנן לו אלקים". "חנן" ראשי תיבות 'חלה נר נדה', בשמירת ג' דברים הללו תזכה לילדים אשר חנן אלקים. רבי משולם זלמן יוסף זילברפרב אב"ד דק"ק טופורוב זצ"ל.

(שיח אבות, עמו' לה, פרשת וישלח)

שמעתי מהגאון רבי ו"מ שפירא אבדק"ק נארול שליט"א נוי יארק בשם כבוד קדושת חותנו הגאון הצדיק רבי משולם זלמן יוסף אבדק"ק טופורוב הי"ד. היה מרגלא בפומיא, "עשה למען שמך", אנו מבקשים מבורא יתברך שיוכלו לשמור הג' יסודות המרומזים בראשי תיבות "שמך", והם: שבת מקוה כשרות.

(שיח אבות, עמו' קח, השמטות)

רבי משולם זלמן יוסף זילברפרב מטופורוב הי"ד, נולד בסביבות שנת תרכ"ט (1869) לאביו, הרב משה זילברפרב מרובנא, חתנו של האדמו"ר רבי חנוך העניך דוב, ה"לב שמח", מאלסק. הוא התחנך על ברכי סבו, והיה תלמיד מובהק של דודו רבי יצחק מאלסק.

הוא הוסמך להוראה על ידי גדולי דורו, ובהם: הרב יצחק יהודה שמלקיש (מחבר הספר 'בית יצחק') מלבוב, הרב בצלאל הכהן אב"ד סמילוביץ, הרב חיים סולוביצ'יק מבריסק, המהרש"ם והרב שלמה הכהן (מחבר הספר 'חשק שלמה') מווילנה.

לאחר נישואיו לחיה ברכה, בתו היחידה של האדמו"ר רבי אהרן פרלוב מקוידנוב, במשך ארבע עשרה שנים היה סמוך על שולחן חותנו, ודבק בו עד לפטירתו של רבי אהרון. בשנת תרנ"ו (1896), סמוך לפטירת חותנו, מונה רבי משולם זלמן יוסף לאב"ד ולאדמו"ר בטופרוב. הוא היה גאון בתורה, בנגלה ובנסתר, והתנהג בקדושה ובטהרה, בפשיטות, בפרישות ובענווה, כדרכם של צדיקי אלסק. הוא עבד את ה' בהתלהבות עד כלות הנפש, היה מתפלל באריכות ובמתיקות, ומעולם לא שמעו ממנו שיחה בטלה. הוא היה מצטער בצערו של כל יהודי. הוא היה דבק באדמור"י בעלז ונסע אליהם מידי שנה בשבת שאחרי פסח.

בשנת ת"ש כבשו הנאצים את טאפרוב. בערב יום הכיפורים התפרצו הגרמנים לבית מדרשו של הרבי מטופרוב והיכו את הרבי מכות נמרצות. הרבי ברח עם קבוצה קטנה מחסידיו ליער סמוך. הנאצים רדפו אחריהם ובמוצאי יום הכיפורים נתפסו הרבי, בנו וחסידיו, גורשו למחנה ההשמדה בלזיץ, ונהרגו שם עקה"ש. הי"ד.

ילדי רבי משולם זלמן יוסף, הם:

א. בנו בכורו, וממלא מקומו, רבי חנוך העניך דב זילברפרב (תר"ו-תשל"ח), היה חתנו של רבי מרדכי יוסף משה מסוליצא. הוא התגורר בתחילה בעיר אוהעריוו, והתפרסם כפועל ישועות, ועבר לעיר בוטאני. לאחר פטירת חותנו מונה להיות האדמו"ר מבוטשאן. במלחמת העולם השנייה סייע לפליטים יהודים בבוקרשט, ובשנת תש"ח עלה לארץ ישראל, מונה להיות האדמו"ר מקוידנוב וייסד את בית מדרשו בתל-אביב.

ב. הרב מרדכי שלמה חיים הי"ד הרב הצעיר בטופורוב, חתנו של האדמו"ר רבי אלימלך מיברוב, נספה ביחד עם אביו.

ג. שרה אשת הרב שלמה תאומים מקריניצה.

ד. חוה ליבא אשת הרב אביגדור דב רוקח הי"ד אב"ד בילקמין.

ה. שינצא מנוחה אשת הרב יעקב צבי ולדמן דומ"ץ אונגוואר הי"ד, בנו של הרב משה עזריאל מבורשא. נספו באושוויץ ביום ו' סיון תש"ד. נולדו להם עשרה ילדים: שרה (ובעלה הרב אברהם יואל לאופר), חיה ברכה, יצחק, אליעזר, חנה לאה, מלכה ריזל (נרצחה בי"ט באב תש"ה בשעה שחיפשה בגרמניה את שארית משפחתה), ברוך אברהם מרדכי, חנוך הניך, משה עזריאל הי"ד, מנחם מנדל (נפטר בתאונת דרכים בארץ ישראל),

ו. רבקה פרל אשת הרב חיים מאיר יחיאל שפירא ,אב"ד נרול, שעלה לארץ ישראל והתיישב בבני ברק והיה רב לחסידי בעלז בניו יורק.

שני מכתבים ושרידים מתורתו של רבי משולם זלמן יוסף הי"ד, הובאו בספר "שיח אבות" (תל אביב, תש"ג).

ראה אודותיו: דמויות הוד, ב, עמו' קט-קכב; אנציקלופדיה לחכמי גליציה, ב, עמו' 992-994; גדולי חסידי בעלז, א, עמו' סט-עז; דברים ערבים, א, עמו' רפב; אלה אזכרה, ה, עמו' 81-86; דגלנו, קצב: ח; אנציקלופדיה לחסידות, ג, עמו' שפו-שפז; ועוד.

בספר עלה שמואל פרשת נח מביא משם הרב הקדוש משינאווא זי"ע, מפני מה אין עונין אמן אחר 'לעסוק בדברי תורה' רק אחר 'המלמד תורה לעמו ישראל', לפי שאם האדם עצמו לומד תורה אבל אינו משגיח על בניו שגם הם ילמדו וילכו בדרך התורה והיראה, לא השלים עצמו כלל, כי העיקר הוא לראות שגם בניו ילמדו ויעשו. והתורה לא תעמוד אצלו אלא תלך הלאה לדורותיו. וכן ראינו שלא שיבח הקב"ה את אברהם במה שנתנסה בעשר נסיונות רק במידה זו, כמו שנאמר (בראשית יח,יט) "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו", הרי שזהו עיקר השבח. על כן במה שמברך 'לעסוק בדברי תורה', עדיין לא נגמר השבח. רק כשאומר 'ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו לומדי תורתך לשמה' וכו', על זה שייך שפיר לגמור ולענות אמן [עד כאן דברי הרב הקדוש משינאווא]. הרי דאין אדם משלים עצמו רק אם ישגיח גם על בניו. ואיתא ברמב"ן (בראשי ו,ט) דשלשת בניו של נח היו צדיקים, כי הוא למדם, כענין שנאמר [באברהם] "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו". עד כאן דברי הרמב"ן. וזהו "צדיק תמיד היה בדורותיו", בשביל דורותיו, שהשלים גם דורותיו ולמדם עבודת השם, על כן נקרא תמים שהשלים את עצמו. עד כאן דברי ה'עלה שמואל'.

(הטוב והישר, מאת הרב צבי הירש הורביץ, אחיינו של הרב שמואל גרוס הי"ד, עמו' קיז-קיח)

הרב שמואל גרויס (תרמ"ח-תש"ד, 1888-1944) – היה בנו של הרב רפאל גרויס מברברשט.  היה תלמיד בן דודו, הרה"ק רבי חיים צבי טייטלבוים בסיגט. הוסמך להוראה על ידי דודו האדמו"ר רבי חנניא יום טוב ליפא טייטלבום, בעל 'קדושת יום טוב', ועל ידי הרב שלמה טאבאק מסיגט והרב שמואל אנגל מרדמישלא.

הרב שמואל התחתן עם מרת קריינטשא בתו של האדמו"ר רבי ישעיה'לה מקרסטיר, והיה סמוך על שולחן חותנו במשך כ-15 שנה..

בשנת תרפ"א היה אב"ד ריצ'ה (ביטשקא, מחוז זמפלן, הונגריה) וניהל שם ישיבה, ואחר כך היה ראש ישיבה ורב בברבשט (מחוז מרממרוש, רומניה), כממלא מקומו של אחיו רבי יקותיאל יהודה. ומשנת תרצ"ו כיהן כראש ישיבה ורב בקהילת החסידים בקראלי (קאריי, רומניה), כממלא מקומו של קרוב משפחתו, האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים, שהיה לימים האדמו"ר מסאטמאר.

הרב שמואל ייסד את 'חברת תומכי שבת' שסיפקה לנזקקים את צורכי השבת, ותמך כלכלית בתלמידים עניים. הוא למד עם תלמידיו חסידות בכל יום לפני תפילת שחרית, ועודד אותם ליסוע בשבתות ובחגים לחצרות האדמו"רים.

בשנת ת"ש עברה עירו לשליטת הונגריה, ולמרות שהישיבה נסגרה, המשיך הרב ללמד חבורה מתלמידיו בתנאים קשים ביותר. הרב גורש לגטו קראלי ואחר כך לגטו סאטמר, וגם בהם המשיך ללמד גמרא לצעירים.

בחג שבועות תש"ד (1944) גורש הרב ברכבת למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נהרג על קידוש השם כעבור מספר ימים, בי' בסיון תש"ד. הי"ד.

הרב שמואל הניח אחריו חידושים על התורה, מועדים, פרקי אבות וקצת שו"ת להלכה, שהתגלו לאחר המלחמה ויצאו לאור ע"י תלמידיו בספר 'עלה שמואל'.

מכתב של הרב שמואל גרויס על גבי נייר רשמי – נמצא באתר בית המכירות נצח, וחותמת שלו כאב"ד בערבעשט – נמצא באתר בית המכירות ווינרס ובאתר בית המכירות קדמון, חותמת ורישום שלו כאב"ד ריטשע – נמצא באתר בית המכירות מטמונים (חותמת דומה מופיעה באתר בית המכירות מורשת),  וחותמת שלו כאב"ד קראלי – נמצא באתר בית המכירות Rarity ועוד.

ראה אודותיו: אוצר הרבנים 19085

"ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (בראשית ל,ב). הרב הקדוש רבי חיים אשר מראדושיץ היה אומר: הלא מפורסמת קושית הרמב"ן: מה היה חרי האף של יעקב על רחל, שביקשה שיתפלל עליה שיהיו לה בנים, כפי שיצחק אביו הרבה להתפלל על רבקה אמו? גם דברי המדרש המביאים את תשובת יעקב לרחל: 'אני איני כאבא. אבא לא היה לו בנים, ואני יש לי בנים', תמוהה. מוסיף ואומר הרמב"ן, הלא כתוב: "ואהבת לרעד כמוך". אליהו התפלל על בן הצרפתית ואלישע על השונמית, על אף שהיו נכריות, ואילו יעקב השיב לבקשת אשתו: 'לי יש בנים'?
אך הדברים יובנו לפי דברי חכמינו ז"ל, שאמרו: למה היו האמהות עקרות, לפי שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. ועיין בתרגום אונקלוס בפרשת ויחי בדברי יוסף (בראשית נ,יט) 'יאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני?', ותרגם אונקלוס: 'ארי דחלא דה' אנא?'. ונמצינו למדים שענין 'תחת אלקים', הוא מורא שמים.
וזהו הפשט: רחל ביקשה מיעקב: "הבה לי בנים"', שהרי כל העיכוב שאין לי בנים משום שהקב"ה מתאיוה לתפילתן של צדיקים, אם כן אתה, יעקב, אחראי לכך שאין לי בנים. על כך השיב יעקב העניו: "התחת אלקים אני"?! פירוש: וכי ירא שמים אני, שבשמים מתאווים לתפילתי, ומזה שמנע ממך פרי בטן?! שהרי אבא לא היה לו בנים, סימן שהוא היה הצדיק, אבל אני יש לי בנים. אם כן, הסיבה שאין לך בנים היא לא בגלל צדקתי ויראתי, כי לי נתן ד' בנים. אם כן, לא עלי, יעקב, תלונתך, אלא על עצמך, את יראת ד', והקב"ה מתאווה לתפילתך! כפי שבאמת פירש התרגום במקום: 'הלא מן קדם ד' תבעין' – שאת צריכה להתפלל לפני ד'. וכן קיימה רחל והתפללה, ככתוב: "וישמע אליה אלקים".

(וישמע משה, עמו' נה-נו)

"וישם ה' לקין וגו' ויצא קין מלפני ה'" (בראשית ד,טו-טז). קין נתקבל תשובתו בזכות השבת, ומהאי טעמא כשיצא קין ופגע בו אדם הראשון אמר לו מה נעשה בדינך. אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר "מזמור שיר ליום השבת" וגו' (בראשית רבה סוף פרשה כב), שהשבת היתה הגורם שתתקבל תשובתו.
ופירש הרב הקדוש רבי חיים אשר מראדושיץ שליט"א [זצ"ל הי"ד] הטעם על זה שעיקר התשובה היא חרטה על העבר והבטחה על להבא שלא יחטא עוד. ומי שהוא שקרן אין מאמינים לו. וזה דכתיב (תהלים לב,ב) "אשרי איש לא יחשוב ד' לו עון ואין ברוחו רמיה". ואיתא בזוהר הקדוש (נשא קכא ע"ב) ובמדרש אימתי 'לא יחשוב ד' לו עון', בזמן ש'אין ברוחו רמיה', היינו שלא הוחזק כפרן. ובמדרש תנחומא (האזינו ד) "ישא ד' פניו אליך" (במדבר ו,כו), 'אליך' ולא לאמה אחרת. ופסק הרמב"ם שרק לישראל מועיל תשובה, והאי טעמא דכתיב (צפניה ג,יג) 'שארית ישראל לא ידברו כזב'. וזה פירוש (מיכה ז,יח) "ועובר על פשע לשארית נחלתו", היינו לזה השארית שלא ידברו כזב. ואצל עכו"ם כתיב (תהלים קמד,ח) "אשר פיהם דיבר שוא". אמנם אם עושה תשובה בשבת, אף מי שהוחזק לכפרן, כגון עם הארץ שבחול אין מאמינים לו אם הפריש תרומות ומעשרות ובשבת תנן (דמאי פרק ד משנה א) שואלו ואוכל על פיו, שאימת שבת עליו ולא ישקר (שם בירושלמי). ולפיכך, אפילו לשקרן שאם עושה תשובה בחול הבית דין של מעלה אין מאמינים לו, כשעושה בשבת מאמינים לו שלא יחטא ומקבלים תשובתו. וכאשר יצא קין מלפני ד' פגע בו אדם הראשון ואמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, היה תמיה לאדם הראשון איך האמינו לו אחרי ששקר לפני המקום ואמר "השומר אחי אנכי" (בראשית ד,ט), ונפל בדעתו שזאת גרם לו השבת, מחמת שעשה תשובה בשבת, ומחמת אימת שבת מאמינים לו שלא ישקר.
וכן כתב בצרור המור (פרשת כי תשא) כתיב (שמות לא,טז) "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת", אותיות 'תשובה', לעשות תשובה בשבת, וכן "וישם לך שלום", בשבת אומרים 'הפורס סוכת שלום', 'ושמרו בני ישראל את השבת', על ידי שמירת שבת זוכין לשלום ואין צריכין לברכת כהנים. עד כאן לשונו.

(נפלאות הסבא קדישא, מכון שמחת עולם תשע"ח, עמו' ד)

שמעתי ממרן אדמו"ר הרב הצדיק רבי חיים אשר שליט"א [זצ"ל הי"ד] מראדושיץ, שאדוני אבי זקני מרן הסבא קדישא [מרדושיץ] היה דרכו בקודש בראש חודש אלול ליסע ללובלין לרבו הקדוש זצ"ל, והיה שם כל הימים הנוראים, ומשם נסע לקאזניץ להמגיד הקדוש זצ"ל, ומשם לפרשסיחא להיהודי הקדוש זצ"ל. ודרכו בקודש לשרת אותם בכל אשר יצטרכו. ופעם אחת כשהיה בפרשיסחא והיה עומד תחת התנור ואמר תפלות ותחנונים ותהלים בדמעות, ורבו היהודי הקדוש למד שיעור עם תלמידים מופלגים, והיה מחדש פלפול מחודד וזחה דעת התלמידים, ואמר להם רבם היהודי הקדוש: 'הנה התהלים שאומר האיש העומד תחת התנור נחשב בשמים יותר מכל הפלפולים שלנו'. ואחד מן התלמידים המובהקים, (כמדומה שזה היה הרב הצדיק רבי שמשון מזוואלין זצ"ל) הלך והגיד הדברים לפני הסבא קדישא, בחושבו שיעשה לו נחת רוח בזה. ולימים רבים כאשר נתפרסם מרן הסבא קדישא בעולם לאיש מופת הדור, היה נחוץ לאותו תלמיד איזה ישועה גדולה, ונסע לראדושיץ לסבא קדישא בזכרו הדיבורים של רבו היהודי הקדוש. וכאשר שמע מרן הסבא קדישא שבא הרב המובהק הנ"ל, לא רצה שיכנס אצלו ולא רצה ליתן לו שלום, והיה לפלא בעיני כל אחרי שהיה תלמיד מובהק של רבו הקדוש, וגם הרב הזה היה מפורסם אז לגדול בתורה וביראה. והיו מפצירים לבקש עבורו לפני הסבא קדישא להודיע לו מה חטאו ומה פשעו. והשיב מרן הסבא קדישא, איש שהיה רוצה לאבד אותי משני עולמות, שהיה לי עבודה רבה הרבה זמן ועידן להוציא הדיבורים מלבי, ואיך אוכל להרגיש אהבה לאיש כזה.
למדנו דרך הצדיקים שמי שמכניס בליבם גאות נחשב בעיניהם כאלו החטיא אותם בחטא היותר גדול, כמו שמפורש באמת בספר 'חובת הלבבות' שחטא של גאות גדול מכל העונות, והמחטיאו גדול מההורגו (במדבר רבה כא,ד). לכן דרכם להיות בכעס על האומר לפניהם דיבורים שיוכל להכניס בליבם גבהות הלב.

(שם, עמו' ט-י)

שמעתי מכבוד קדושת אדמו"ר מרן הרב הצדיק רבי חיים אשר שליט"א [זצ"ל הי"ד] מראדושיץ בשם רבינו הסבא קדישא:
בגמרא (יומא פו:) גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו. ואמר הוא ז"ל הפירוש, דהנה ידוע הויכוח של הקב"ה עם כנסת ישראל (איכה רבה סוף פרשה ה') דהקב"ה טוען 'שובו אלי ואשובה אליכם' (מלאכי ג,ז), היינו שמקודם צריכים אתערותא דלתתא. וכן מצינו כמה פעמים בתורה: "ושבת עד ד' אלקיך" וכו'( דברים ל,ב), "ומלתם את ערלת לבבכם" וכו' (שם י,טז). וכנסת ישראל טוענים להיפך, 'השיבנו ד' אליך ונשובה' (איכה ה,כא), היינו דמקודם צריכין אתערותא דלעילא שיכנע ערפנו לשוב אליו יתברך שמו באמת. וזה פירוש הגמרא כאן: יחיד שעשה תשובה, זה יחידו של עולם, אם עשה תשובה, היינו ששב מטענתו ומתרצה ומסכים לטענת כנסת ישראל, אז מוחלין לכל העולם כלו.

(שם עמו' ע)

שמעתי מהרב הצדיק רבי חיים אשר שליט"א [זצ"ל הי"ד] בשם זקנו רבי הלל זצ"ל ששמע מהרב הקדוש רבי משה מלעלוב זצ"ל שאמר שמי שחושב עדיין כלום מעולם הזה לא נכנס עדיין כלום בעבודת השם יתברך

(שם, עמ' רכא)

רבי חיים אשר פינקלר הי"ד 'גדול בעלי המופת בדורו' (יצחק אלפסי, החסידות וארץ ישראל, עמו' 329), היה מתמיד וירא שמים, גדול בתורה ויודע נגן, המלא באהבת ישראל, איש פרוש, טהור וקדוש עליון, שהסתגף והתנזר מכל תענוגי העולם הזה. מנעוריו התפרסם כגאון שידע בעל פה את כל הש"ס, ושלט בכל חלקי השולחן ערוך. רוח הקודש שלו הייתה גלויה וברורה

הוא נולד בשנת תרל"ז לאימו מרת מינדל ולאביו, רבי אליעזר דוד פינקלר, בנו של רבי הלל, בנו של רבי יצחק, חתן ה'סבא קדישא' רבי יששכר בער מראדושיץ, מגדולי תלמידיו של ה'חוזה מלובלין' ורבו של רבי שלמה הכהן מראדומסק. רבי חיים אשר כיהן כרב בזאלוזיץ, אך בשל מחלת אביו שהיה סגי-נהור בזקנותו, סייע בניהול עדת החסידים הגדולה. במהלך מלחמת העולם הראשונה עבר לגור בלאדז. ומשנת תרפ"ז נתמנה לאדמו"ר בראדושיץ, כממלא מקום אביו. יחד עם אחיו, רבי ישראל יוסף, שכיהן כרב וכאדמו"ר בראדושיץ. בשנת תרצ"ג נתמנה רבי חיים אשר גם לאב"ד וולאשצווה, אך המשיך להתגוררר בראדושיץ הסמוכה.

עד ליומו האחרון היה מתמיד גדול, רדף שלום וברח מכל ריב ומחלוקת. הוא דבק הרבה במצוות ונזהר בכל מנהג ומסורת. לא היו לו חיים פרטיים – תמיד למד או התפלל, תוך שהוא מרבה בצומות ובסיגופים. הוא נהג, כאביו לטבול במקווה עשרות פעמים ביום ובלילה. מעולם לא ישן את שנתו במיטה. הוא נהג להירדם בחצות לבוש בבגדיו ונשען על שולחנו, ובשתים בלילה כבר החל את שיעורו עם תלמידיו, שנמשך עד לשעה תשע בבוקר. את ארוחתו הדלה אכל בשעות הערב. היה לו זיכרון מופלא, והוא היה מפורסם בידיעותיו בענייני מקוואות. רבים נהגו להתברך ממנו ולהיוושע (דוגמאות לישועותיו ראו בספר חמישי צדיקים עמו' 128-127), והוא קיבל אלפי 'פתקאות'. קהל גדול היה משתתף ב'שולחנות' שערך בלילות השבת, החל מחצות. תפילותיו נאמרו בקול, ולוו בבכיות ובאנחות. ביום כיפורים היה מתפלל לפני העמוד את כל התפילות. הוא הקים ישיבה בעיר לודז' שנקראה 'ישיבת ראדושיץ', ובחירי בוגריה היו ממשיכי את לימודים בהוראה אצל הרבי בראדושיץ.

הרבי כתב הסכמות למספר ספרים. הוא אהב את ארץ ישראל, דרש תמיד בשלומם וטובתם של תלמידי חכמים הארץ ישראל, תרם כספים רבים ל'כוללות' בארץ ישראל, וברפואותיו ובסגולותיו הרבה להשתמש בשמן זית מתוצרת ארץ ישראל, שהיה מונח תדיר על שולחנו.

רבי חיים אשר נשא לאשה את מרת דבורה אסתר בת דודו רבי מאיר מנחם מפיטרקוב. הוא הוסמך להוראה על ידי רבה של קינצק, רבי יואב יהושע, מחבר ה'חלקת יואב', ועמד בקשרים הלכתיים הדוקים עמו, ועם בעל ה'אבני נזר' מסוכאטשוב ועם המהרש"ם מברז'אן.

בקיץ תרצ"ט, זמן קצר לפני שהגרמנים פתחו במלחמה עם פולין, נפטרה אשת האדמו"ר. בפרוץ המלחמה שהה הרבי בלודז', שם נקבר אביו ושם שהו רבים מחסידיו. במאמצים רבים הצליחו להשיב אותו לראדושיץ, שם הודיע לחסידים כי: 'המצב רע. ישתדלו העשירים לעזור לעניים'. משם עבר לקילץ, שם הסתתר בבית חסידו, והמשיך לנהל את עדתו במחתרת במסירות נפש. מרוב עוגמת נפשו על צרות העם, התדרדר מצבו הרפואי והחמירה מחלת הסכרת ממנה סבל כל ימיו. רבי חיים אשר נפטר בימי השואה בכ"ד באדר תש"א (1941) והובא לקבורה בקילץ, שלשה שבועות לפני השמדת הקהילה היהודית המקומית.

כל משפחתו נספו בשואה. בנו הרב יעקב פנקלר הי"ד, שהיה חתנו של רבי יצחק קאליש מסקראנוויץ, בנו של רבי שמעון קאליש מסקרנוויץ, היה מנגן נפלא ומחבר מנגינות וניספה על ידי הנאצים בקינצק. בן נוסף, הלל, ניספה בקילץ בגיל 17.

אחיינו של רבי חיים אשר, אברהם (ארנולד) פינקלר (1907-1989) (בנו של רבי ישראל יוסף פינקלר), היה בעל השכלה גבוהה. הוא סיים את הגימנסיה העברית בקילץ, כשהוא בלבוש חסידי, הוא נבחר כנציג היהודי היחידי במועצת החינוך של מחוז קילץ וייסד את הסניף הציוני הראשון בעירו. הוא עבד כמתורגמן לכמה שפות בבית המשפט העליון של לודז' וכמורה ליהדות בבתי הספר הממלכתיים בשידלובצה. בתחילת הכיבוש הנאצי, הוא הצליח לשחד פקיד נאצי ולהציל ארבע מאות צעירים יהודים שעבדו בפרך ביאנושב ליד לובלין. אשתו הראשונה, מרת אסתר רבקה בת האדמו"ר רבי יצחק שמואל חלמר מאלכסנדר, נרצחה בטרבלינקה עם בנם שמואל. הוא עבד בבית חרושת ליצור נשק ליד סטאכאנוביץ, עד שנמלט עם אחיו יצחק (שנהרג לקראת סוף המלחמה) ודוב-ברל כשהם חמושים עם כלי נשק מהמפעל בו עבדו. לפני בריחתם, השאיר אברהם מכתב על שולחן העבודה במשרד בית החרושת ובו איים על מפקד הגסטאפו כי אם הנאצים יוצאו יהודים להורג כעונש על בריחתם, כמנהגם לירות בשלשה יהודים על כל יהודי שברח, הם וחבריהם הפרטיזנים יתנפלו עליו ויתנקמו ממנו באכזריות. לאחר היוודע דבר בריחת שלושת האחים, הועמדו היהודים במסדר, אך באופן מפתיע נמנעו הנאצים מהוצאות להורג והסתפקו בהודעה שקרית הטוענת שהבורחים והפרטיזנים נתפסו ביער והוצאו להורג. אברהם הרכיב קבוצה של פרטיזנים יהודים ועמד בראשה. קבוצתו פעלה ביערות לאזיצק (לוזיצה) ונהגה להתנפל על משמרות גרמנים במכונות ירייה ולנקום את מות יקיריהם. סיסמתם הייתה "למות על קידוש השם – כן, אך בני חורין, מזויינים בנשק ותוך כדי מלחמה באוייב". בכל הקרבות שניהלו נהרגו מהם 16 לוחמים, ו-23 הוסיפו להילחם עד לתבוסת הגרמנים. לאחר המלחמה התחתן אברהם בשנית והיגר לקנדה, שם כיהן כנשיא ארגון "שארית הפליטה" בקנדה ועמד בראש ארגונים רבים בקהילה היהודית. בשנת 1981 יסד עם רעייתו את המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן, כגוף למחקר ולהנצחת השואה.

עם חורבן בית העלמין היהודי בקילץ, לא ניתן לזהות את מקום קברו של הרבי.

בעזרת ה' יתברך א' לסדר בהר בחקותי ל"ה למב"י שנת תר"ץ לפ"ק

ברכות אלף על ראש כבוד אהובי ידיד נפשי מאז ומקדם הרב הגאון הצדיק בנם של קדושים הכהן הגדול מאחיו כקש"ת מו"ה יוסף נ"י לאורך ימים טובים וכאל"ש, תלמיד נאמן ואהוב לאאמו"ר הגאון זצ"ל.

היום הזה קבלתי מכתבו הנעים, וגם לרבות איזה עלים מספרו החדש הנחמד 'גנזי יוסף', ומה מאוד שמחתי לראות דברי חן ושכל טוב בפלפול והלכה, מלא וגדוש על כל גדותיו, וגם כי היה ה' אתו להיות איש חי רב פעלים והצליח לעלות מעלה בקודש בתורה וביראה… ונתקיים בו ברכת צדיק יעקב אבינו הרי הוא אאמו"ר הגה"ג זל"ה, אשר יצק מים על ידו, כי ילך הלוך וגדול, ואילנא רבא יתעבד, ויזכה לעשות חיל בישראל.
וזכור אזכור עוד אותו לטובה שהיה תלמיד חביב בישיבתינו ק"ק פוטנאק יצ"ו בין עדרי צאן קדשים בחורי חמד, ואתיקיריא יתיקרא ביה, כי היה ירא ושלם מתמיד בלימודו, ולא פנה אל רהבים ודברי שקר (עיין שו"ת נהרי אפרסמון מהדורה קמא חלק יורה דעה סימן ק').
והנה ראיתי את גוף המכתבים (אריגינאל) של הרבנים הגאונים הגדולים והצדיקים מו"ה מרדכי ליב ווינקלער (אבד"ק ה' מאד) נ"י ומו"ה יוסף חיים זאננענפעלד נ"י מירושלים תובב"א, אשר בם מהללים ומשבחים מעשי ידיו לשם ולתפארת, ועליהם אין להוסיף, דמי ראה אלו יוצאין ולא יצא עמהם. והתקוה תבטיח כי כל אוהבי התורה ומחזיקיה יחושו לעזרתו וימהרו להביא ברכה לתוך ביתם.
ולא באתי בזה רק ליתן לו תודה כפולה ומכופלת, ואמינא יישר כחו וחילו לאורייתא על אשר הפיץ גם מתורת רבו הגאון הקדוש ז"ל חוצה, זכותו יעמוד לו נס"ו ויברך ה' מעשי ידיו ויצליח בכל אשר יםנה.
והנני בזה ידידו המוקירו הדורש שלומו באהבה רבה המשפה לאני אחישנה בימינו, אמן כן יהי רצון.
הק' מנחם מענדל בהגאון מו"ה יעקב זצ"ל טעננענבוים, האבד"ק טארנא והגליל יע"א.

ואגב, למלאות הגליון, אציע מה שעלה בדעתי על מ"ק (וישלח) 'הצילני נא מיד אחי מיד עשו'. יש לדקדק מאי דקאמר 'מיד', הוי ליה למימר 'מאחי עשו'.

ועלה בדעתי דהנה האריז"ל כתב על נוסח התפלה (מוסף ליום טוב) 'מפני היד שנשתלחה במקדשך', וזה לשונו: בחלון הנקרא 'זהרה' ויש בו צורת יד, והוא דסטרא אחרא והיה לשעבר תחת יד כנפי השכינה, וכשגבר החטא שלח יד במקדש והחריבה אותו. וזה 'מפני היד שנשתלחה במקדשך'. עד כאן לשונו הקדוש.

ואולי יש לומר שיעקב אבינו עליו השלום פחד מצורת יד דסטרא אחרא הנ"ל, והתפלל הצילנו נא 'מיד' אחי 'מיד' עשו.

וזה יהיה כוונת הכתוב (תהלים עח,סא) 'ויתן לשבי עזו ותפארתו ביד צר', היינו כי לשעבר היה צורת יד זו עזו ותפארתו תחת ד כנפי השכינה, ועכשיו הוא ביד צר, היינו הסטרא אחרא, והרבה מקראות אמרתי לפרש בהנ"ל ואין לפורטם.

וגם על פי זה נבין גודל השנאה שיש לנו על עמלק, לפי שחפץ להרים יד דסטרא אחרא נגד יד דקדושה, כמו שנאמר (שמות יז,טז) 'כי יד (היינו יד של עשו) על כס י-ה (יד דקדושה)'.

וכל עת שקיימו ישראל תורה הקדושה לא היה להם שליטה, אך כשביזו תלמידי חכמים ביטלו תינוקות של רבן וכו', כמבואר בגמרא (שבת) ושוב לא הועיל לנו תפילת יעקב אבינו עליו השלום, הצילני נא מיד אחי עשו, ואין לנו להשען על תפילתו, אלא נשיב בתשובה שלימה ונזכה כי יהיה 'והיה כאשר ירים משה את ידו', יד הקדושה, יהיה 'וגבר ישראל' על יד דסטרא והבן.

(הסכמת הרב מנחם מנדל טננבוים הי"ד לשו"ת גנזי יוסף, מאת הרב יוסף הכהן שווארץ הי"ד)

הרב מנחם מנדל טננבוים הי"ד, נולד בשנת 1850, לאביו הרב יעקב (מחבר ספרי "נהרי אפרסמון"), כיהן כאב"ד בקהילת פילעק (הונגריה) ובקהילת טארנא (סלובקיה/ הונגריה) ונשיא הכבוד של ועד הרבנים בטשכוסלובקיה.
נשא לאשה את חיה גיטל בת דודו הרב שרגא צבי טננבוים אב"ד סענדרא ומ' טשאטה והגלילות, בעל 'נטע שורק' על התורה, על סוגיות הש"ס ושו"ת.
לאחר שהתאלמן, נהרג עקה"ש עם בני קהילתו באושוויץ בג' בסיון תש"ד, בהיותו כבן 94. באותו יום נהרג שם עקה"ש גם בנו, הרב משה הי"ד (אב"ד ור"מ מילדוי, מחבר הספר 'משאות משה') ורוב משפחתו. גם בנו הרב אלכסנדר שמואל הי"ד ובתו חנה, אשת הרב שמעון נויפלד נהרגו עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד.
נודע כלוחם קנאי להעמדת הדת. שארית כתביו וכתבי צאצאיו, נלקטו ויצאו לאור בספר "שארית מנחם", שם הובאו גם תולדותיו.