מה נענה אנן בתקופה נוראה שכמעט אין דוגמתה בכל משך אלפי שנות גלותו של שה פזורה עם ישראל / הרב משה נחום בלוהם הי"ד
הקדמה
יודעי השם והוגי התורה בטהרה אשר רוח אלקים נוססה בם וחכמת התורה נטעה בקרבם והתבונה והדעת הוצק בנפשם לחבר ספרים, ומוצאיהם לאור שמו לחוק למו ונהגו מעולם משנים קדמוניות ועד היום הזה לכתוב הקדמה במפתח בבא לפני הספר היוצא לאור. ודברי ההקדמה הלא הם כמו גדר וחומה בצורה סביב הספר, כי באקדמות מלין אשר מציג המחבר או המו"ל בפתח עינים, על ידיהן יראה הרואה את לב המחבר, מטרתו, תכונתו, מהותו ויסודתו, ויבין על בוריו על מה הטבעו אדני החיבור. ברבות הימים ומאות השנים נעשה כמעט לחוק קבוע ומצא לו אורח ומסילה בין המחברים ומו"ל עד היום הזה, עד אשר בימינו אלה מעט מזעיר שימצא ספר או חיבור אחד אשר אין הקדמה, פתח דבר, אל הקורא, מבוא השער, אקדמות מלין וכדומה צמיד עליו. וגם כמו חלוני מראית חנות מלאים כל טוב ולוחות וטבלאות המסחר התלויות לנס על כל בתי המרכולות למען ידע העובר ושב את טיב בית נכאתה עוד טרם יפסיע על מפתן הפתח, טרם בואו הביתה, כן היא ההקדמה החקוקה בעט ברזל ועופרת על מבוא הספר ושערו. ואמרתי גם אני אשמור החוקה הזאת בל אהין להרוס הגדר ולפרוץ חומה נשגבה של המנהג אשר גבלו ראשונים ואחרונים גאוני ארץ, קדושי עליון אשר בארץ החיים בג"ע העליון בגנזי מרומים מנוחתם זי"ע ואשימה פעמי לילך בעקבותיהם.
ואם אמנם כי לספר בשבח קדוש אבא מארי עטרת ראשי ותפארת נזרי ורבינו הגדול מרבן שמו רב עמרם גאון חסידא קדישא המחבר זצוקללה"ה, מגאון עוזו ותפארתו, הודו והדרו, צדקתו, קדושתו ופרישתו הוא דבר שפתים אך למותר, כי כבר יצאו לו מוניטון בעולם ופקיע שמיה בכל הגולה בין גאוני קדמאי, והופיע ביקר תפארתו, זיו הדרו ויראת קדשו על חוג שמי טוהר בדורות שלפנינו ואפס קצהו תראה אור בהיר וכולו לא תראה בהקדמת שו"ת בית שערים חלק אורח חיים, ומה גם שאמרו חז"ל כלום אב מעיד על בנו וק"ו בן בנו של ק"ו שאין בן מעיד על האב, אב החכמים, מפענח נעלמים בכל חדרי תורה גמרא וסברא, וכי אזוב אשר בקיר יעיד על הארז אשר בלבנון אדיר התורה ושרגא בטיהרא מאי אהני להרבות אור השמש כי יהל על הארץ ולדרים עליה ומפיץ קרנותיו על כל פני תבל להחם ולהאיר ולמתק פרי העץ דמתיקא פירייהו כקלא דכינרא לשמח השמים וכל צבאם, ארץ וכל צאצאיה, וכי לאור נר קטן אנו צריכים למצוא אור המאיר לאמור חמותי ראיתי אור החמה זורחת. ואם להלל יקר הספר ולדבר ממהותו גם כן גדרתי בעדי ושמתי רסן למו פי, הלא כל חכמי לב יראו עין בעין סגולתו ותפארתו ואהיה כמהלל אור בהיר בשחקים בצהריים, אשר תראה בהדרה לכל אשר לו עינים, ולא עלי מוטל החוב, לומר עליו כי הוא טוב. ומה גם שהחיבור הנוכחי הוא רק ההמשך מחיבורו של קדוש אבא מארי ז"ל, גדול הכמות ורב האיכות חלק ראשון על אורח חיים, אשר זה כשלשים ושלש שנה אשר קרני אורו יופיעו נהרה שהודלק אור עולם המאיר על כנפי הארץ ונתפשט בכל רחבי חוג תבל וקבלוה בקרב ישראל בכבוד ויקר, בפנים מצהלות, בגילת ורנן באופן נעלה ומהולל אשר לאו כל ספר זוכה לכך. ובכל מקום שדבר המלך מאן מלכי רב רבנן המחבר זצ"ל הגיע, שמחה גדולה ליהודים וכתרוהו בכתר מלכות וזר זהב מסביב, ובמחנה ישראל היה אור מאור תורתו מלא ברכת ד' אמרי נועם, לחיך הטועם, ונופת מתוק, מצדיק עתק, סברות ישרות ועמוקות על שכל הישר הטבעו ועל שרשי האמת התחקו, ממים עמוקים עמקי ים התלמוד נשאבו, תחת לשונו נהרי נחלי דבש וחלב, נוטפות מור שפתותיו, מפרק הרים ומשבר סלעים, בכח תורתו להרים מכשולים, מברר ומלבן שטות עמוקות, מקרב הרחוקות, אמרות טהורות, כראי מוצקות, שבעתים מזוקקות, לבקעה עושה את ההרים, ולמישור את הרכסים, וזה כמה בחרדת כבוד ויקר רבים הולכים לאורו ושותים בצמא את דברי תורתו, לרוות צמאונם בדברי אלקים חיים נאמנים, מקושרים בתורי זהב, תפוחי כסף וכל שכיות החמדה, וכל הרואים את החידושים, כולם פה אחד עונים ואומרים: ברקאי, עמוד השחר עלה, השמש יצא, על פני תבל האירה, מה נאוו מדברותיו הקדושים, מה נמלצו לחיך אמרותיו הטהורים, מי שיש לו חיך ילך אחר רבי עמרם לבית שערים לטעום מיערת דבשו וצוף אמרי נועם, מתוק לנפש ומרפא לעצם השבור מכבלי ברזל הגלות החל הזה ובור היגון ואנחה, אמריו נעימים מלאים ברכה, אשרי שלו ככה ואשרי יבחר ויקרב לשכון בטוב בית שערים, חכו ממתקים, כלו מחמדים, ומה מני יהלוך לפאר ולרומם את הספר, הנותן אמרי שפר, עד אין חקר.
אבל נלקט נא שבלים אחדים, מבין העמרים, ונחזה אנן איזה אמרים מבין תכריך הכתבים שערכו אלינו גאוני וצדיקי הדור שלפנינו אשר עודנה בחיים חיותם היה היו כאשר יצוא יצא שו"ת בית שערים חלק אורח חיים מחחת מכבש הדפוס לאור עולם, והביעו לנו תודה רבה ויישר חילו לפעלא טבא, ומכתביהם מלאים תשבחה ותהלה. ולמען צייר בציור בהיר מתועלת החבור הזה פוק חזי בהקדמת בית שערים חלק אורח חיים מכבוד קדושתו של הגאון מופת הדור כבוד קדושת מו"ה משה הרש פוקס זצ"ל האב"ד דפה קהילת גראסווארדיין יצ"ו, ומצאתי דאתי לידי משמע עוד מכתב אחד מהגאון הנ"ל נערך לרב גאון מפורסם אחד ובו כתוב לאמור: "הגאון העצום בחריפות ובקיאות קדוש ה' מכובד מו"ה עמרם זצוקל"ה בעל המחבר ספר תשובות בית שערים אשר יצא לאור חלק א' על אורח חיים אשר בטח נוכל לומר שלא בא כבושם הזה בימינו במדינותינו, בלי ספק עוד זכור יזכור את הגאון אמיתי זצ"ל ופרשת גדולתו וצדקתו היה מפורסם בכל המדינה מקדם וכו'". הגאון הקדוש בעל דרכי תשובה כתב במכתב אחד אשר תחת ידי: "הגאון הנפלא ואמתי מו"ה עמרם זצ"ל אשר ראינו נפלאות ונוראות מתורתו עתה בצאת לאורה חיבורו בית שערים וכו'". גאון ישראל מאור הגולה מהרש"ם מברעזאן כתב לנו: "בכל עת שאני רואה בספרו של מר אביכם גאון קדוש ישראל מו"ה עמרם זצוק"ל אני מוצא דברי אלקים חיים" וכו' ובמכתב אחד נערך אל אחי הגאב"ד ב' אויפאלו מו"ה בן ציון שליט"א כתב הגאון הנ"ל לעת כזאת, כי מימי החתם סופר זי"ע לא נראה כבושם הזה וכן שאר גאוני וגדולי הדור דמדינתנו וחוץ למדינה שבחו והודו לשמו וחבורו, ואם כן איפוא בתהלות קדוש אבי המחבר לספר, ואת החיבור לפאר, כדרך המו"ל ספר, הוא דבר שפתים אך למותר.
אמנם נאלצתי ומוכרח אנכי בכל זאת לחוות דעי ולמשוך בקסת הסופר בטורים כתובים אשיחה וירווח לי. הלא נפש היודעת מאמר חז"ל הלכתא בעי צלותא כיומא דאסתנא (עירובין ס"ח) שאול תשאל: מה ראית על ככה לבחור צוק העתים האלה להדפסת ספר חדש בעת הזאת, וכי כאשר לובשים שמים קדרות יומא דאסתנא יתקרא, ואם אמרו חז"ל מיום שחרב בית המקדש לא נראית רקיע בטהרתה (ברכות נ"ט), אשר אולי כוונו בזה על הרעות רבות ועל התלאות אשר מצאו את זרע יעקב באורך גלותם, מה נענה אנן בתקופה נוראה שכמעט אין דוגמתה בכל משך אלפי שנות גלותו של שה פזורה עם ישראל הנודדה במדבר העמים, אשר עננים עבים בחשכת ערפל עומדים בפני זוהר הרקיע וינטו צללי ערב, מה נענה אנן בתקופה של כובד הסבל ומצוקה נוראה ורדיפות אכזריות בלי הרף וחשך, גזרות נוראות, מאין הפוגות, וסדרים בכל יום מתחדשים לא שערום כל יודעי עתים, נתננו בידי לא נוכל קום, למשל ולשנינה בין העמים, שבת ממנו חזון, נכרת מקרבינו קול שמחה וששון, עבדות מעמדינו, שפלות גורלנו, יגון ואנחה מנות כוסינו. מה נאמר אנן בתקופה רבת הצרות והרעות אשר סובלים, אלפים ורבבות יהודים, חרב ורעב וכל מיני תחלואים, חולים נפצעים, נטול כל צל קורה, שוכבים בכפים וסלעים וביערים נאנחים ולחם מבקשים, הולכים יחפים גולה אחר גולה בלי משען ומשענה, באין כסות ושלמה, לתור להם מנוחה ונחלה ועל כל פני תבל ושטח כדור הארץ לית מקום פנוי לשכון שם בהשקט ובבטחה, למצוא לגופם ולרוחם הנשברה, ולכף רגלם מנוחה, לזגינא אבי סדיא רישם ונפשם העיפה. לא אפונה שבלי כל מרמה ומזמה שואלים זאת רק באמת ובתמים בצדק ובמישור בלי פנייה, כוונתם רצויה, ומחשבתם מכל סיג נקייה. כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר לו לב להבין ועיניו לא השע ואזניו לא הכבד יכחיש שבת יהודה, העשוקה ושדודה, תחיל תזעק בחבליה, ומקול זעקתה תצלנה כל אזנים, וכל עיניים תרדנה פלגי מים, ונמס כל לב ורוח כל איש נמוכה וחבלה, ונפשו נבהלה, ועל לחייו דמעה, על שוד בת עמי, זלעפה אחזתו, ועל שברה כי גדול כים שמה החזיקתו, הולך קודר שולל ומשמים, ולבו בקרבו ישתומם, השכח חנות קל וכלה הוא עושה, חס ושלום, את שארית ישראל. גם אני משתתף בצערן ורוחי חובלה ולבי בקרבי חלל, ולא טחו עיני מראות ברעה אשר מצא את עמי, משמוע צעקתם אזני לא אטמו, ולבי לא הכביד מהבין את מעמדם הנעצב והנורא, מדאיב כל לב. גם לי נכמרו רחמי על צרת אחינו בית ישראל וארגיש כמה נחוץ להחזיק ידים רפות וברכים כושלות לתמוך ידי אביונים, להחיש ישע ופדות לעניים אומללים, מרירי יום לחם צר ומים לחץ לפי הטף מחוסרים, מזי רעב וקפואי קור באין מאספם הביתה. אמנם כ"ז לא יוכל כלומר אינו רשאי להיות גורם לחדול מתק אמרי שפר, ולחזור מהסכמתי להוציא לאור ספר הנוכחי, ולא נסוגותי אחור, כדי להמציא להוגי תורה ושוחרי תושיה, להביא לביתם ברכה, תורה שלימה דמגנא ומצלא בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה (סוטה כ"ב), כי היה מול עיני מה שמסופר במסכת ברכות דס"א ע"ב ובמדרש תנחומא פרשת תבא בשינוי לשון קצת: "פעם אחת גזרה מלכות שלא יעסקו בתורה בא פפוס בן יהודא ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר לו עקיבא אי אתה מתיירא מפני אומה זו. אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על שפת הנהר וראה דגים שהיו רצים לכאן ולכאן. אמר להם מפני מה אתם רצים. אמרו לו מפני הרשתות שמביאין עלינו בני אדם, אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם. אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות לא פקח אתה אלא טיפש אתה, ומה במקום חיותינו אנו מתייראים במקום מיתתינו על אחת כמה וכמה. אף אנו בזמן שאנו עוסקים בתורה דכתיב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך", כך אנו מתיראין כשאנו פוסקים מדברי תורה על אחת כמה וכמה. עד כאן לשונו. לכן כל אוהב האמת ויש בו דעת תורה ודעת צדיקים ותבונה לבקר בין רע לטוב הנה הוא ספר הזה אשר אני נותן לפניכם היום, שכל גדולי הדור הללוהו ושבחוהו, בלי תפונה תספיק לו תשובת התנא אלקי רבי עקיבא למצוא מענה על ערעורו להדפיס ספרים בימים אלו ויודה ולא יבוש כי לא מחכמה שאל שאלת שועלים קטנים מחבלי כרמים כרם ה' צבאות בית ישראל לעזוב מקור חיותינו, שורש מעמדינו ולפרוש ממנו כלפרוש מן החיים, ולדחות בקש מצוה גדולה ורבה של הדפסת ספר כזה, מבשר צדק בתוך אלפים ורבבות מישראל. ועיין בהקדמת ספר יבין שמועה למרן הגאון בעל שמן רקח שעל פי כמה שטות מקיימים על ידה מצוה גדולה ונכבדה, מצוה אחרונה של תורת משה: "ועתה כתבו לכם השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים ל"א).
והנה המשך מקרא זה לכתובים שלפנינו צריך הסבר, גם הפסוקים שלפניו: "ומצאוהו רעות רבות ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה" בלתי מובנים וצריכין ביאור, וכל העובר עליהם ישתומם לפי מה שלמדנו הרמב"ם ראש פרק א' מתשובה שהעיקר כשאדם עושה תשובה ושב מחטאיו שיתודה לפני ה' יתברך ויאמר "אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך" וכו', אם כן איפוא למה ילקה "באנכי הסתר אסתיר" כשמתודה ואומר "על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" הלא התוודה והודה על חטאו ומה יש לו עוד לזעוק אל פני המלך ולמה ייכפל עונשו אחר הווידוי, וכבר עמדו בזה מפרשי התורה. אבל באמת בבוא כשואה פחדם לא וידוי יש כאן, להתוודה על חטאתם ולשוב על עקב בשתם, אלא אדרבה מוסיפים חטא על פשע וכרו שיחות לא כתורתך ומבעירים אש זרה. כי פעמים אין מספר תקצר נפש אדם מעמל עקשות פה בשמעו דיבת רבים מסביב בלשון מדברת גדולות, נתנו ברחובות קולם ופערו פיהם לבלי חוק לאמור כי הגזירות הנוראות ורדיפות האכזריות המתחדשות ובאות עלינו מן הגויים תחתם אנו חוסים וסובלים, הוא בסיבה שהיהודים משונים מהם בשם לשון ומלבוש בהתנהגותם ונימוסם, וכל גויים סבבוני אפפוני בשנאתם ואויבינו פלילים, לפי שהיהודים מראים בפומבי את אמונתם, חקותיהם ומצוותיהם כקוץ ודרדר, כצחוק וסלון ממאיר בעיניהם. אלו היו היהודים מקיימין את התורה ומצותיה רק בהחבא בחדר לפנים מחדר והיו יראי שמים רק בסתר, להיות עברים רק בביתם, וברחוב אזרחים להתהלך בתם לבבם בקרב ביתם והיכלם בחוג משפחתם בהצנע לכת ולא בגלוי לעיני העמים, אז היתה נופלת חומת הברזל המפסקת ומפרדת לאום מלאום וקולות השנאה יחדלון, והרדיפות יכלו ולא היתה נופלת משערת ראשם ארצה, לא היו חורשים רעה ומזימות יועצי בליעל על עם אלקי אברהם לחבל חבל נחלת יעקב ועמו, וכל המאורעות והרפתקאות המתרגשות ובאות בתכיפה בלי הרף, וכל אשר "מצאוהו רעות רבות" הוא רק בסבת "על כי אין אלקי בקרבי" דייקא "בקרבי", בקרב ביתי, אלא גם בחוץ בפומבי אנו מחזיקים בתורת משה מורשה קהלת יעקב, ועל ידי כך נבאש ריחני בעיני העמים ונתעוררה שנאה ומדנים בלבותם נגדנו. אך שקר ענו בפיהם, כזב תצמיד לשונם ובלבם הקשה רוח רמיה מצאה קן לה, למשוך ולצוד ציד הולכי תם, בחלקלקות לשונם, וללכדם ברשתותם בפח יוקשם, לשון רמיה, להפריע אותם מעסק התורה, לומר לע"ת "אבי אתה" ולעו"ן "אתה ילדתני". נתאוו תאווה להתדמות לכל הגויים סביבותינו במנהגיהם ונימוסיהם, חמדו להתקשט בקישוטיהם, חשקו ללכת בדרכיהם ולהשליך תורת משה אחר גוום, על כן ידרכון קשת ויכוננו חצם על יתר לישרי לב באמרם: אתם המסבבים וגורמים כל הרעות השתרגו עלו על צוארינו, אתם המובדלים מן העמים בשם, לשון ומלבוש ומקיימים מצות התורה בגלוי תציתו להב השנאה ורשפי אש הנקמה בקרב לבם ונפשותם של האומות. כן דברת פועלי און ההם. ומי אשר יש לו מוח בקדקדו לא יראה בעיניו ובלבבו לא יבין כי מלאים נכלים וערמומיות. מי לא ידע להקהות שיניהם ויסכרו פי דוברי שקר, כי נהפוך הוא מן הקצה אל הקצה. האם אפשר לצייר שהרחמן יתברך שמו אשר ברוב רחמיו וחסדיו הכין לעורב צידו ומפרנס כל בריותיו מקרני ראמים ועד ביצי כנים, לא יזמין לעם סגולתו חיי נעימים שאננים מפחד ושלוות השקט להם מסביב. אמנם האמת שיעקב נתן למשיסה וישראל לבוזזים, כי חטאו לד' ולא אבו בדרכיו הלוך, בושים ונכלמים להחזיק במעוז תורת ד' תמימה בגלוי לעיני העמים, מסתירים שייכותם לבני עמינו, מסווה בושה תכסה פניהם, להתוודע ולהגלות "עברי אנכי ואת ד' אלקי השמים אני ירא" כמו שאמר יונה בן אמתי וכאשר נצטוינו עך זה על ידי משה עבד ד': "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעו את החוקים האלה". ואם אנו מתחבאים ומסתתרים לקיים התורה רק בסתר, כמו התנשמת שהיא מהולכי חושך ומורדי אור ומועף יעוף מאור היום, אז גם כביכול הקב"ה מעניש אותנו, חס ושלום, על ידי הסתרת פנים מדה כנגד מדה ואינו מגלה בפומבי, כי שם ד' נקרא עלינו. לכן על אמרם "על כי אין אלקי בקרבי" כנ"ל בא כמשיב שהעונש הוא מדה כנגד מדה הגמול כהמפעל "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" וגו'. ומזה נוכל ללמוד לעשות כמו שעשו אבותינו הקדושים כל משך ימי חשכת גלותם, גם כשהכבידו אויביהם עולם עליהם וחיו בין עריצי גוים ולאומים רבים אשר כפריצי חיות היו טורפות אותם ושאפו לדמם, הערו למות נפשם, ועיניהם לא חסו על חייהם לבלתי סור מאחרי ד' ותורתו והקשו מצחם כנחושה נגד כל הקורות המוצאות אותם, שלא יתערבו בגוים וילמדו מעשיהם "ועתה" כשתתבונן היטב ותשים על לבך כל זאת, תדע כי נחוץ הוא "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" למען יהיו הדברים האלה שנונים בפיהם ובלבבם ויכו שורש בל ישורש בנפשותם לעשות ככל דברי התורה הזאת בפומבי ובגלוי, ולא רק בהסתר ובהחבא, "למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל", ירצה למען שהתורה עצמה, אשר בעבורה אבותינו הקדושים מסרו נפשם, תעיד ותגיד שאין אנו בושים למלאות תעודתנו הרמה ותפקידנו הנשגבה עלי אדמה, להראות לכל העמים והשרים את יופי חכמת תורת אלקים חיים ופניני אמריה המזהירים כזהר הרקיע ולפרסם אחדותו יתברך שמו ולהפיץ תורת אלקים חיים ביני העמים, וראויים אנחנו לכנות בשם "בני ישראל" סבא ששרה גם כן עם אנשים ויוכל.
והנה להשיג מטרת חפצינו זאת ולבא לתכלית הנרצה, תעודתו של אדם עלי אדמה ליראה את ד' ולאהבה אותו בכל לבבנו ולדבקה בו בכל נפשנו ומאודנו, להבין דרכי ד' תורה תמימה ומצותיה, מה המצווה הזאת, מה טעם יש בה לאיזה צורך ד' צווה, יש לפנינו שתי דרכים, דרך הקבלה להאמין בכל העקרים ויסודו הדת על פי קבלה ומעשה אבות סימן לבנים לאחוז במעשי אבותיהם בידיהם בלי להוסיף עליהם או לגרוע מהם מאומה, כמו שאבותינו האמינו כן נאמין גם אנו, כמו שהם קיימו מצות ד' ברה מאירת עינים, כן לא נזוז גם אנחנו מכל מה שכתוב בספר תורת משה אפילו זיז כל שהוא, גם אם הוא נראה ונדמה לקוצר המשיג כספר חתום וסתום, מבלי להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, אם גם לא נדע להבין אורחותיו, מבלי לחקור טעמי מצותיו ומבלי להביא ראיות ומופתים על אמיתת תורה הקדושה משכל האנושי ומבינתו של אדם הבלתי שלימה, אשר ימיו כצל עלי ארץ קצר ימים ושבע רוגז, רק כאשר צוו אבותינו הקדושים את בניהם אחריהם ואת זרע זרעם לדורות עולם, כי ידוע שמן הטבע נטוע בלבות האבות לאהוב את בניהם כנפשם ולשמרם כבבת עינם וכל מגמתם לראות באושר בניהם והצלחתם ובוודאי לא מנחילים אבות שקר לבניהם רק משפטי ד' אמת מסרו להם. אמנם יש דרך אחרת ישכון אור מביא האדם לשלימות נפשו, דרך את ד' יבקש, לבא עד תכונתו חפצו, וכנשר יעלה וידאה על כנפי רוח בינתו להכיר את השם הנכבד והנורא, יחודו והווייתו בידיעה ברורה ויהיה כעץ שתול על פלגי מים אשר כל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו הנשרש בו. והוא הדרך תהלוכת הנפש בחקירה שכלית, בראיות לקוחות מחכמת הטבע, בהתבונן בפלאי כל יצורים, ישא מרום עיניו ורואה מי ברא אלה, יעלה שמים וקו המידה בידו למדוד השמש וירח וכל ככבי אור, ירד תהומות להוציא מבטן הארץ קניינים וסגולות מלכים. וכדרך הקבלה וכדרך החקירה גם שניהם כאחד טובים לישרים בלבותם. כי מי יכול להכחיש שגם דרך החקירה נכון ונשא ומסוגל לעלות על ידה על גפי מרומי קרת הכרת בורא ב"ה. לא לחנם ציווה המלך החסיד נעים זמירות ישראל לבנו החכם מכל אדם "דע אלקי אביך ועבדהו" (דברי הימים א כח,ט) וכבר האריך החובות הלבבות שחיוב לאיש משכיל להכיר ד' ע"י פעולותיו (עיין שער הייחוד פרק ג). אך כל זה בחוברות אשה אל אחותה הקבלה והחקירה בעבותות חזקות לא ינתקו, ואחד הולך על יד אחיו שלובות זרוע, אז ינחוהו לאדם במעגלי צדק מבלי לסלף ולהטות אשוריו ללכת אורחות עקלקלות, והן המה נר לרגליו ואור עולם לנתיבותיו לנחותו הדרך ילך כל ימי חלדו, ונותנים עוז ותעצומות גם לדורות הבאים מבלי עזוב דרך עץ החיים למחזיקים בה. אכן בהיפרדם איש מעל אחיו ואשה מאת רעותה דרך חקירה מדרך הקבלה, ברה כחמה באין תפונה שיש יתרון לאחוז בחבל הקבלה מול חקירות שכל אנושי ותחבולותיו, כי ההולך בו בלי חקירה, גם אם לא עלה בגרם המעלות לאחוז בסנסני עץ הדעת נחמד למשכיל, גם אם כנפים אין לו מועף לעוף על כנפי רוח התבונה, ילך לבטח דרכו, דרך המלך סלולה, רחבה ומסוקל מאבני נגף, מקוצים וברקנים, חרולים וקמשונים, דרך שדשו בו אבותיו בלי יגוף, ולא ימעדו קרסוליו. לא כן מהלכי דרך חקירה יחידית, פרוש ומובדל מדרך הקבלה, והאמונה אין למשען להם, רק אחד מני אלף או רבבה המשיג מטרת האמת, כי לא רבים יחכמו, לבם אינו רחב, ורוח שכלם הקצרה מונע אותם מהשיג מחוז חפצם, תכלית הנעלה והנשגב, תעו מדרך השכל, חקירתם סלפה דרכם ויטו מדרכי אמונת אבותם, בעקבות התורה והנביאים ובאשוריהם לא ילכו ועוד מעט וסרו מהר ממסילות ישרים מעגלי צדק, פעמיהם ימוטו וקרסוליהם ימעדו ורבים חללים הפילה ולא ימלטו מפח יוקשים. כך עלתה לארבעה שנכנסו בפרדס ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום (חגיגה י"ד ע"ב) כפירוש מרן החתם סופר זצוקל"ה שאחרים נכנסו בלא אמונה חזקה רק בעשתונות נבוכות אם להאמין בלי השגה, על כן נכשלו ורבי עקיבא שנכנס בשלום, בשלימות אמונתו גם אם לא ימצא יאמין כבתחילה בלי זעזוע, על כן לא אנה לידו רעה וגלי תשוקת תבונתו לא שטפוהו בים מצולת הספיקות ויצא בשלום בלי פגע.
כאמור, טובים השנים דרך חקירה וקבלה ביחד מן האחד, החקירה לבדה. אך טוב מזה ומזה שלא להתעסק בחקירה כל עיקר, כי הוא מעט התועלת ואפילו כמשחל ביניתא מחלבא לא עלתה להם להמתעסקים בה. ולעומת זה ההפסד הנצמח ממנה גדול מאוד. ומי פתי יסור הנה להתיצב על דרך לא טוב במלא מובן המלה. למה לנו להביא מופתים וראיות מוכרחיות מן הטבע על מציאות הבורא אחדותו, קדמותו, יכלתו והשגחתו ועל התורה מן השמים וכהנה רבות, אחר אשר חננו ד' בחסדו והאיר עינינו בתורתו שתדריכנו ותנהיגנו על שביל היושר ונתיב האמת. כבר למדוני רבותינו מוסדי דור ודור, כי הרבות התבונה והעומק בחכמת החקירה נכון למועדי רגל לנטות מנתיב האמת והצדק באם אין מעצור להמיות לב החוקר ורגש נפשו בל יהרוס לעלות על ראש ההר או לנגוע בקצהו, וסכנה גדולה מרחפת שלא יכוה בגחלת תשוקת. גם אם החקירה בנויה על יסוד המוסד על פי קבלה כמעט מן הנמנע שימלט ולא יכשל בלכתו דרך זה, כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לומר: אמונתי זכה וברה אין בה נפתל ועקש, הכתה שורש חזק בקרבי וחקוקה האמונה טהורה על לוח לבי עד שכל רוח עוועים והתחכמות אדם ושכל בלתי ישר מקרוץ מחומר לא יכול לזוז אותה משם. לכן אל תכניס ראשך בסכנת החקירות, כי שכל אנוש משענת קנה רצוץ, קצר בינת אדם וחלש תבונתו להשיג מה שמכוסה ממנו, גם כי תרב חכמתו על כל בני קדם. אל תחפוץ לחקור במופלא ממך, אל תעפיל לעלות לראש ההר, תקפוץ את ידך, תעצור את רוחך ולבבך תשפיל, כי לא להתבונן עד רחבי תבל נתן ד' לך בינה. חדל מדרך זה, מנע רגלך מנתיבה זאת, כי רגלך לרע ירוצו ומהרו לשפוך דם הוא הנפש המשכלת. שמור נפשך מאוד פן תלכד בפח יקוש הזה ובנפשך הוא. רבים נפלו במכמורת המינות, כאשר בעינינו ראינו במוחש, ואבותינו ספרו לנו מה שאירע לכך וכך חוקרי דת ששתו מכוס התרעלה הזאת ותהי להם למרים וקברה את בעליהן. ועיין בספר מעשי ד' בחלק מעשי תורה פרק א' שפירש כן דברי חז"ל (שבת פ"ח ע"א) "שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה" רצה לומר כי מלת "קבלה" תאמר על אמונה מקובלת בלתי חקירה, והוא אמרם "אם מקבלים את התורה" בלתי חקירה מוטב ולא תאונה להם רעה "ואם לאו" אלא תרצו רק לחקור בדברים יותר מכפי השגתכם מי יאמר שיעלה בידכם למצוא את האמת "ושם תהא קבורתכם" כי החקירה מקברת את בעליהן, כי גם אם כגובה ארזים גבהו קצר שכל יליד אשה ומוגבל מבטו לראות את הכל ולירד אל עומק כל דבר ד'.
ומה יקרו ומה נעמו דברי הזוהר הקדוש (פרשת שלח דף קס"ו) בדברי החכם מכל אדם (משלי ה' י"ט) "אילת אהבים יעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד", וזה לשונו הקדוש: אורייתא, אורייתא, נהירא דכל עלמין כמה ימים ונחלין מקורין ומבועין מתפשטו מנך לכל סטרין מנך כלא עלך קיימו עלאין ותתאין נהירו עילאה בדא מנך נפקא, אורייתא מה אימא לגבך אילת אהבים את ויעלת חן גבי עילא ותתא, רחימין דילך מאן יזכה לינקא מנך כדקא יאות, אורייתא שעשועים דמארך מאן יכול לגלאה ולמיר סתרין וגנוזין דילך, עד כאן לשונו הקדוש. מי לנו גדול ממשה רבן של ישראל ואדון כל הנביאים שלא קם כמוהו בישראל אשר ידעו ד' פנים אל פנים גם לו נסתרו דרכי ד' ועלילותיו ונתקשה בהם, וכמאמר תנא דבי רבי ישמעאל מנחות כ"ט ומדרש ילקוט פרשת תרומה "שלש דברים היו קשין למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו ואלו הן מנורה וראש חודש ושרצים וכו' ועיין היטב תוס' חולין מ"ב ע"א דיבור המתחיל 'זאת', ועיין בדברי חז"ל חגיגה ט"ו ע"א "מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו. אמר לו מאין ולאין בן זומא. אמר לו צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים ואין בין זה לזה אלא ג' אצבעות בלבד, שנאמר "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" וכו', עד כאן לשונו הקדוש. ומלבד הסודות רמות ונשגבות אשר טמונות וצפונות בדברי חז"ל אלו, ומי בא בסוד ד' ליראיו, נראה לי הכונה בתשובת בן זומא בדרך אגדה, שרצה לומר הגם שילוד אשה גם אם שכלו קצר ותבונתו מוגבלת, בכל זאת בינת אדם לו ודעת לירד להעמיק, להשיג ולהשכיל חכמת חכמים שהמציאו בני אדם מדעת עצמם. חכמה זו בשם "מים תחתונים" תכונה כלפי חכמת אלקית, חכמת התורה שנמשלה למים "מה מים משמים כך דברי תורה" וכו' (עיין מש"ט הובא בילק"א ערך תורה אות קל"ב) וכמאמר חז"ל (פרק קמא דתענית דף ז' ומדרש ילקוט ישעיה רמז שמ"א) "אמר רבי חייא בר אבא למה נמשלו דברי תורה למים וכו' מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה" וכו' אולם דברי תורה בשם "מים עליונים" יקראו כי ממקום קדוש יהלכון, ממקום גבוה מידו של הקב"ה, וזה "המים עליונים תורה הקדושה" רק אלקים הבין דרכה עד עומקה, זאת אומרת אפילו משה רבינו נתקשה בשלש דברים עד שהראה לו הקב"ה "באצבעו" והן המה "הג' אצבעות" שראה בן זומא כאשר צפה בין "מים עליונים למים התחתונים" היינו בין לחקור תורה הקדושה ולהשיגה ובין חקירת חכמת בני אדם שנאמר "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" רוצה לומר "מים העליונים" תורה הקדושה מעשי אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא ומבלעדי ד' אין מבין דרכה.
ואמשול לך משל למה הדבר דומה למי שנגש אל הר גדול ורם ועומד סמוך וקרוב לו, אם אמנם רואה בעליל, בשלימות ובבהירות חלק קטן וזעיר מן ההר הגדול הזה אבל על ידי כך רחוק ממבטו לראות כל ההר והקיפו, כן כל הקרב קרב אל החקירה, הגם שרואה באור בהיר דבר אחד או שנים, אבל שאר דברים נעלמים ממנו ומכוסים ואינו רואה לא כלום מהם. לא כן מי שאוחז בחבל הקבלה דומה למי שעומד הרחק מן ההר, וגם אם נניח שאינו רואה אותו בהיר כי ענן קשור עליו, אבל גלל כן רואה כל ההר גם חוט המקיף גבולו סביב. לכן דרך הנכון ישכון אור שהאמונה בד' תהיה סביבך למחסה ולמסתור, כי רק הקבלה משתלשלת מדור לדור באמונה עד סוף כל הדורות. והרי זה דומה לעץ רענן שראשי אמיר, סעיפיו הדקים, בדים החלשים וענפיו הרכים גם הם ינובו דשנים ורעננים, ואם הם רחוקים מאוד משורש מחצבתם, ממקום יניקתם מבטן האדמה, בכל זאת מקבלים היניקה ומזון על ידי אמצעי הענפים ובדים הגדולים ועבים הקרובים אל מקורם ושרשם. ופוק חזי אחד היה אברהם האדם הגדול בענקים, שבעוד חושך כסה הארץ וערפל לאומים, אין חזון נפרץ לא אמונה בד' ולא ישרות בני אדם, עוד טרם הופיע מהר פארן אש דת למו ועוד לא נגלה הקב"ה בערפלי טוהר להשמיע קולו מן השמים, חקר אברהם וסיעת מרחמוהי, גדולי חקרי לב והבינו שאין בירה בלא מנהיג, ויקם אברהם והאיר ממזרח שמש צדקה וקראהו לרגליו ויקרא בשם ד' קל עולם, הוא בעל הבירה, עד שתתמלא פני תבל באמונתו אור פני מלך חיים והלכו גוים רבים לאורו ומלכים לנגה זרחו, ועם כל זה לא הכרתו את בוראו על דרך החקירה נחשבה לו לצדקה, אלא מה "שהאמין בד'" בדרך אמונה וקבלה "ויחשבה לו צדקה".
ובזה יש לפרש בדרך מליצה מאמר קודשו (פרשת וירא) "וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" ובמדרש מובא בדמש"א פרשה הנ"ל אות י"ג "יעקב ראה" ונ"ל, כאשר ראה אבינו הראשון את המקום הר המוריה כולה מרחוק מה שאי אפשר לראות בשום אופן כשעומד סמוך להר וכנ"ל, הסתכל והתבונן על הופעה וחק הטבע הזאת ולהורות נתן בלבו ובא לידי הכרה והחליט שיש משפט הבכורה לדרך קבלה שנמשל למי שעומד הרחק מן ההר, וטוב לגבר שישא הוא עין שכלו וינהיגו ולא יניח להדריך את עצמו ממנו ומחקירתו. וזהו שכתוב "וישא אברהם את עיניו" רצה לומר אף על פי שהוא היה הראשון שהכיר את בוראו על פי חקירה, מכל מקום "וישא אברהם" וינהג את עין שכלו, ולא עין שכלו הדריך אותו, ולמה כן, משום "וירא את המקום מרחוק" ממה שנתבלט מהופעה שביותר אפשר לראות כל ההר והקיפו כשעומדים מרחוק, מזה למד והבין שמרחוק ד' נראה לו לאדם יותר, כלומר על פי קבלה, ממה שמתאמצים להכיר את בוראו על פי החקירה, ועוד מעלה יתירה יש לדרך קבלה על החקירה כנ"ל שעל ידה משתלשלת האמונה לעד למשמרת, ולעולם למזכרת וכדרבונות וכמסמרות נטועה האמונה בלב דורות הבאים לעולם לא תמוט, וזהו שאמר המדרש "יעקב ראה", רצה לומר שראה ההשפעה הנצמחה מדרך קבלה לדורות הבאים. והבן.
ובהנ"ל אפשר גם כן לפרש המדרש הצמיד אל המקרא "וירא את המקום מרחוק" וזה לשונו "אמר לו ליצחק רואה אתה מה שאני רואה. אמר לו אני רואה הר נאה ומשובח וענן קשור עליו" (תנחומא וירא). והמדרש הזה אומר דרשוני, ולהנ"ל יש לומר שכאשר שם אל לבו ההכרה שמרחוק יכולין לראות חלק יותר גדול מן ההר מאשר אם עומד סמוך לו וקרוב אליו מאוד, נפקחו עיניו וירא והבין המעלה המעולה של דרך הקבלה, דרך צלחה לנפשו של אדם וכאמור, וזה הניע את לבבו לבחון גם את בנו יחידו את יצחק ולנסותו אם גם הוא בא לידי הבנה והכרה המתבלטת מהופעה זאת ושאלו "רואה אתה מה שאני רואה" רצה לומר אם ע"י ראיית ההר מרחוק הבין גם הוא המוסר השכל שיש לשאוב מהופעה זאת כמו שאביו ראה ולמד ממנו שדרך הקבלה מעולה ומשובחת יותר, ועל זה השיב לו יצחק שגם הוא התבונן והבין שדרך הקבלה מוטב יותר ויש לו יתרון, הגם שלא נעלם ממנו חסרונו שאי אפשר להשיג כל כך בשלימות ובהירות נחיצת מצות התורה ועמקיה "וענן קשור עליו" ענני הערפל המעכבים את האדם מלראות בהיר, וכמו שאינו רואה היטב את ההר מי שעומד מרחוק, עם כל זה השיב "הר נאה ומשובח אני רואה" שהר סיני בו ניתנה תורה לישראל ונמסרה מאבות לבניהם אחריהם עד סוף כל הדורות, הוא הדרך הקבלה והאמונה, נאה ומשובח ומעולה מאוד ומכריע חסרון הנ"ל שיש לו.
ואם נעמיק מעט כל יקר רעיון נמצא במאמר פליאה (תנחומא פרשת קדושים) אשר זה תוארו: "אמר רבי ברכיה בר סימון מעשה היה בקרייתנו ברוח אחד שהיה שרוי על המעין בא רוח אחר להזדווג בו ובקש להוציאו משם היה שם חסיד אחד ושמו יוסי איש צייתור נגלה לו אותו רוח. אמר לו רבי הרי כמה שנים אני שרוי כאן ובצהרים ובלילה וביום לא הזקתי שום בריה והרוח הזה בא עלי עכשיו ממקום אחר ומבקש להוציאני מכאן ולישב הוא להזיק את הבריות, אמר לו ומה נעשה אמר לו טלי מקלכם ומגלכם וצאו עליו בשעת הצהרים ואמרו שלנו נוצח שלנו נוצח והוא בורח. עשו כן והבריחהו משם. אמרו לא זזו משם עד שראו כחררת דם צף על פני המעין", עד כאן לשונו הקדוש, והמאמר אומר דרשוני, וכל העובר עליו ישתומם מה בא ללמדנו ובלי ספק כוונה עמוקה טמונה וצפונה בדברי רבותינו ז"ל. ונראה לי למצוא פתרון המאמר באופן זה. בכל משך אלפי שנות גלותו של בני ישראל נטושים מארצם בארצות פזוריהם נמצא להם תקופות שונות ועתים מתחלפים, זמנים הוקל מן עול אויביהם, מחרפיהם ומגדפיהם ומצאו מרגוע לנפשם העיפה, בקע כשחר אורם, כאור בוקר זרח שמש החרות, חופשה נותן להם והמון לאומים קראו להם דרור עד שגדלו והצליחו גם עשו פרי, עלו לגדולה מעל לאזרחי הארץ ויתנשאו על גפי מרומי קרת ההצלחה. תקופה זו בשם "צהרים" תקרא, כי כמו שהשמש יוצא בגבורתו בצהרים, כן זרח עלי אהליהם אור צח ובהיר. אבל גם זמנים בלתי נעימים עברו עליהם, כאשר ארובות השמים נחשכו והלביש שמי ישראל קדרות ושק שם כסותם, ענני חושך ועלטה לא נתפזרו מעל בתי ישראל, צרה ומצוקה, בוקה ומבולקה, פחד ורוגז סבבו אותם ועל צואריהם נרדפו משונאיהם חנם ברדיפות נוראות, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא נפלו, ונהיה עם ד' לעם בזוז ושסוי, למדון לשכניו, ללעג ולקלס לסביבותיו, ובני ציון היקרים, בפז מסולאים לנבלי חרש נחשבו. מי לא יבין שתקופה הנוראה הזאת תכונה בשם "לילה", כי חשכת אופל ועלטה מררו את חיי הבל בני עמינו. וזמנים טובא הבינונים שלא היתה להם עושר וכבוד והשעה לא משחקת להם ביתר שאת ויתר עוז, אבל גם הצרות והרדיפות הרפו, לא תכפו ולא השתרגו עלו על צוארם. קרני שמש הצלחה לא הפיצו עליהם, גם לא ירדה שמשם מטה, תקופה ההיא לא "צהרים" גם לא "לילה" תקרא, רק סתם בשם "יום" תכונה. וכל זמן ועדן שבני ישראל עם הקודש דרכו דרך הקבלה, האמונה החזקה היה להם חומה בצורה מימינם ומשמאלם, ולמחסה ולמסתור שלא ימעדו קרסוליהם לא מנסיון העושר והצלחה בימי "הצהרים" ולא ביומי "לילה" של עניים ומרודם. התקופות שונות לא היה להם למכשול ופוקה, וכל המאורעות והרפתקאות דעדו עליהם לא הפילו החומות של הקבלה הבצורות, כעמוד ברזל עמד ישראל על עמדו, וזה היה לו לזר תפארה ולהרמת קרן שלא סר מתורה ומצות עד מדרך כף רגל וכל כלי יוצר לא הצליח להחליש אמונה מקרבו ולהעבירו מאחרי ד' לשקר באמונתו. עמוד אש דת תורה הורה לו הדרך ילך בו בליל חשכת הגלות וכמו כן סוכך באברתו שלא יכו אותו קרני שמש הצלחה. לא כן אותן שהתפארו לעמוד על בסיס חזק ואדני ברזל של החקירה, אם אולי הבשילו אשכולות רעיוני שכלם לפענח נעלמים, אבל כבר מסופר בספר אור החיים לגאון קדמון מו"ה יוסף יעבץ שדרך זה היה כקוץ ודרדר מעין נרפס מקור משחת, לא עמדו בניסיון ביום שבות זרים חילם ובבוא כשואה פחדם בסופה וסערה, דרכי פגעי הזמן וקורותיו של חשכת ליל הצרות. שכחו ולא הביטו אל צור מחצבתם ואל מקבת בור נקרם והמירו את כבודם ביום מר רחמנא ליצלן. גם כי נראים קרני אור שמש הצלחה על ראשם ונגלל חושך גלותם מפני האור וניצוץ שחר חדש, רוח החופש והחרות הולך ובוקע והופיע כיפעת הילל בן שחר עוד שביב אש האמונה לא נכבה בקרבם, עוד נוסס ופועם בלבבם קול דופק האומר הודו לד' כי טוב, אבל חבי כמעט רגע ונתהפכו לאחר, מכנף הארץ שמעו קול זמרה ורוח החופש, רוח חיים חדשה התנוצץ במסילות לבבם של אלו המתחקרים, כמה מהם אשר פור התפוררה רגש ישראל בקרבם, כמעט נטשו אלוקי עושיהם, ניבלו צור ישועתם, עזבו את ד' השליכו תורה ומצוה אחר גוום ופרקו עול תורה מעליהם.
ואחר הדברים האלה עלה בידי לגלות פני הלוט ממאמר סתום וחתום הנ"ל וכי הוא זה. "רוח אחד ששרוי על המעין" הוא רוח ישראל סבא, רוח ישראל העתיק המקיים תורת משה ומצותיה על פי קבלה ואמונה והוא הרוח היושב ושותה ממעינה של תורה הנובע כמעין המתגבר לא יסכרו ולא יכזבו מימיו לעולם, כי לא תהא מחולפת ולא תורה אחרת מהבורא יתברך שמו "ובא רוח אחר להזדווג ובקש להוציא משם" רוח העת והזמן, רוח סועה וסער, רוח החקירה. בתחילה בא תחת מסווה אהבה ורעות רק "להזדווג" באמרו תשב עמדי ונחיה אני "החקירה" ואתה "הקבלה" יחדו כשבת אחים גם יחד, נשב יחד איש באחיו ידבקו והתלכדו ולא יתפרדו כתרי רעין דלא מתפרשין. אבל סוף ואחרית מרה כראש ולענה, חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו, זרם רוח חדש לכל תפוצות ישראל המבקש להוציא רוח יהודי הטהור ולהדפו ולדחותו ממחיצתו כלה גרש יגרש מהסתפח בנחלת אבות מעין תורה הקדושה ששתה ממנו עד עתה ורוצה הרוח החדש לרשת מקומו. לכן נגלה אותו רוח ישראל העתיק לר' יוסי איש צייתור (שטבעו להיות ציית לשמוע בקול מי שבא אליו ולעשות רצונו חפץ, או צייתור הוא לשון יוני ומובנו איש חי רב פעלים אשר רוח בו), לאיש זה נגלה אותו רוח ישראל סבא והתאונן לפניו במרי שיחו, שאלפי שנים הוא יושב על המעיין מיום שניתנה תורה לישראל על הר סיני בקול חוצב להבות אש ונמסרה מאבות לבניהם אחריהם ולזרע זרעם עד עולם "ובצהרים ובלילה וביום לא הזיק שום בריה", רצה לומר שלשה תקופות שונות בשמי יהודים אשר בשמות הנ"ל תכוננה כנ"ל לא הזיקו ולא הפריעו ישראל שהוחזק בדרך קבלה מעבודתו לעבוד את ד' בכל נפשו ומאודו במשך אלפי שנות דור ודור, אדרבה שומר על המעיין לבל ידלח ולא יאונה כל נזק לאשר ישתה ממנו ולא יבלע את נפש כל איש יהודי, וכעמוד ברזל עמדו בנסיון באמונתם הטהורה, ורוח הבא ממקום אחר, ממקור משחית מחצבתו, מבקש להוציאו ולדחפו "ולישב הוא להזיק את הבריות" בפיתוי אותם בחקירתו, בחלקלקות לשונו כי נעמה ובקרבו ישים ארבה להנהיג חדשות ולהשחית הישנות עד יחבל נחלת יעקב כרם ד' צבאות בית ישראל. וזאת היתה העצה היעוצה מרוח הראשון לרבי יוסי כדת מה לעשות, כדי לנצח רוח נכרי הלזה "צאו במקל ומגל בשעת הצהריים" ויתוכחו עמו להראות לו חסרון החקירה שנתמוטטו רגליהם של אותן העומדים על אם דרך החקירה בזמן שמקל שונאיהם של ישראל רודה בעם הקדוש וירדפום עד חרמה, ובעת שמגל קציר חטים שכיח בשדה הרומז ומציין שפע ופרנסה וישראל עומדים ברום המעלה כצהריים. וכן הוי שבזה נצחו והבריח את הרוח המזיק את הבריות ונמצא אח"כ "כחררת דם צף על המעיין" רצה לומר שקיום התורה על פי חקירה מזיק מאוד לנפש המשכלת ובדמו ובנפשו הוא מי ששרוי על המעיין תורה הקדושה על פי חקירה.
ומה רב הלקח ואור גדול היאיר מהנחה הזאת, שמצות התורה נשענת על האמונה, והאמונה בקבלה מאבות לבנים יסודה ושורש גזעה, כי מסורת אבותיהם וזקניהם משמיעים האבות לצאצאיהם אחריהם עד שישתלשלו דבריהם למעלה עד מעמד הנבחר ששם כולם ראו עין בעין כי ידבר אלקים מתוך האש והגיד תורה לעמו ישראל כולם שמעו "אנכי" ו"לא יהיה לך". לכן מוכרחין אנו לקבל ליסוד מוסד, שנטיעת האמונה בלב איש ישראלי לא יאומן ובלתי אפשר בלי מצות כבוד אב ואם. והמכבד אבותיו מאמין באמונה שלימה שכל דברי אבותיו וספוריהם אמתים לא ייפול מהם ארצה. ומי שכבוד אבותיו קל בעיניו עד מהרה תסיר האמונה מליבו ותפול, ובנפול היסוד נופל הבניין כלו, כי לא יתנו אמון בדברי האבות, שהמה החוליות בשרשרת של שנות דור ודור ורק על ידי שלשלת מסורה זו נוכל לבא אל מים חיים נובע בהר אלקים, הר חורב. ואם רוח המושל תעלה עליך לחשוב, כי חכמת מאבותיך, את אביך לא תכיר ואת אמך לא תדע וינתק חבל הכסף זו שלשלת המקשרת אותך למעמד הר סיני, אם כן במה איפוא תבוא עוד אל המבוע לשתות מים חיים מבאר חפרוה אבות קדושים. לכן מצות כבוד אב ואם הוא היסוד אשר האמונה נשענת עליו.
רעיון יקר ונשגב זה היה נגד עיני זה רבות בשנים וכאש להבה יקד בקרבי, נפשי השתוקקה התשוקה עזה ונמרצה להיות בן מכבד אב. ובמה איפוא אוכל לכבד את אבא מארי עטרת ראשי זצ"ל ביותר מאם אתאמץ לגול את האבן מפי הבאר חפרה שר התורה אדוני רבי מורי ורבי זכותו יגן עלינו, ולהוציא לאור אור הגנוז וספון זה זמן כביר. כמעט לא הסחתי דעתי ולא מש מרעיוני השאיפה הנכבדה הזאת, גם בסעפים בחזיונות לילה רעיוני על משכבי סלקו ובצפייתי צפיתי מתי אפקח הגל ממעין החכמה ותבוא לידי ואקיימנה להיות ברא מזכה אבא להוציא לאור תעלומה תשובותיו על חלק יורה דעה. ומה גם שרבים וכן שלמים תלמידיו המובהקים גאוני וגדולי תורה הפצירו בנו בתוכחת מגילה מאהבה מסותרה להוציא לאור חמדה גנוזה, חמדה שחמדו עליה כל הוגי תורה ולומדיה ברוח טהרה וכל שוחרי תושיה, למען לא תבא תורה שלימה למאכל עש ורקבון חס ושלום. דבריהם ירדו לחדרי לבבי ויעודדוני ויעירוני להיות מזדרז למצווה רבה הלזו ואמרתי בליבי יהיה מה ויעבור עלי מה לא אניח ולא אשקוט, לא אתן שנת לעיני ולעפעפי תנומה עד אמצא מקום מוצא להוציא לאור ולקיים מילי דאבוה לדורות לרוות צמאון המשתוקקים לשתות מבאר מים חיים. שנסתי את מתני וקרבתי אל המלאכה לא קלה כמו שהוא נראה בהשקפה ראשונה, כי אם כבדה להשבית חרולי הטעיות ולנקות קמשוני שבושים שנפלו ונשארו בהעתקה מנחלת אדוני אבי מורי ורבי שפרה לי. לא אתפאר שעלתה בידי להסיר הטעותים ושבושים לגמרי כי רשתות ומצודות השגיאות על כל חי פרוסות, אבל טרחתי עד שידי יד כהה מגעת וסדרתי וכוננתי התשובות למען יעמודו הכן למלאכת הדפוס. וידוע להוי, שכאשר עברתי בין בתרי אמרותיו של קדוש אבי המחבר זצ"ל הצבתי ציונים בין שתי חצאי מרובע, פעם כשהוא לא ציין איה מקום כבודה של הסברא שהביא או כשנראה לי שכבר קדמו בסברתו באחד מהראשונים או גדולי אחרונים, ופעם כשנדמה לי שיש ראיה או סתירה לסברתו. בתשובות שנדפסו בראשונה רשמתי את שמי מ'שה נ'חום ב'ן ה'מחבר בראשי תיבות, שוב משכתי ידי מזה והשמטתי חתימת שמי מטעמים כמוסים עמדי. אולם חזרתי ונחמתי פן ואולי שגיתי וטעיתי בציונים אלו והרואה ישאל למחר לאמור: מה הציון הלז אשר אני רואה, הציון איש אלקים קדוש המחבר הוא. אמרתי טוב לפרסם הדבר, מלב מי יצאו רוב אלה הדברים הנמצאים בין שתי חצאי מרובע ומוטב שיבאו חצי השגות בי ואתי תלון משוגתי ואל יתלו החסרון ובוקי סריקי באילן גדול קדוש אבא מארי המחבר זי"ע.
ואם אמנם סדרתי חיבור זה לפני כמה שנים והעמדתיו מוכן להוציאו לאור, לא יכולתי אז לשית עצות בנפשי ועשתונותי היו נבוכות, אם לא היה נכון להשאיר הכתב יד מונח במקום שהנם ולחכות עד שתכון הקרקע בשבילם ויגיע עת שלום ומנוחה והזמן יהיה מוכשר יותר להדפסה. עודנה רעיוני היו משוטטות אנה ואנה מבלי החלט אם לרחק או לקרב המלאכה, וימי התלאות כקצף על פני המים הרפו מעט ונדמה כאלו יאתא אסתנא ויגליא להו לשמי היהודים ויתראה הרקיע בטהרה. כל אלה חוברו יחדו הכנסתי בחשבון המאורעות שהתרחשו ואת אשר עוד יכול להתרחש עוד הפעם, ומי יודע מה ילד יום, גמרתי אומר החלטה עזה ונמרצה להגביר חיל ולאזור כח להתאמץ בכל המרץ ועוז לעבודה להשיג שאיפתי ולהגיע למטרתי להוציא לאור ספר הזה. הבנתי שהדבר אינה סובלת דיחוי, כי כל דיחוי מרחיק את המטרה ומגביר את המכשולים, ואם אדחהו מדחי אל דחי מי הוא לידי יתקע כף שלא יעבור זמן המסוגל במקצת על כל פנים להדפסה. בדרכי אחזתי, לא ארפיה. מגמתי בעבר נשארה תעודתי לעתיד, הגם שידעתי בבירור היטב שעל כל צעד ושעל אהיה נתקל בקשיים ומכשולים אין מספר, אך לית אנא מובד סברי מן בריי רבונא דעלמא ברוך הוא השליט בעילאי ותתאי, מעמו עזר הוחלתי לאמץ ידי, בכדי שאוכל לבצע זממי הטוב בעיני אלקים ואדם, להסיר את הלוט מאור גדול ההוא גנוז עד הנה וטמון בכתב יד זה שנים כבירים. והנה תוחלתי ברוך ה' לא נכזבה ובקעה ועלתה קרן אורה ממקום אשר פללתי, אנה ד' לידי שליחא מן שמיא שגליתי לו עקת לבי, אדם יקר כלבנת הספיר, לא יסולא ערכו בכתם אופיר, את ידיד נפשי מחותני הרבני המופלג, שוע ונכבד נדיב המפואר והמפורסם עושה חסד לאלפים צדקות אוהב, יוסף הוא המשביר עומד לנס ולמופת בצדקת ופזרת הונו המתנשא ממעל לשטח שדה פעולת מעשה הצדקה, נזר תהלה, ופאר תפארה, נשיא הכבוד עולמי לקהלתנו יצ"ו ומשך שנים רבות נשיא פעיל ואהוב לבל בני עדתו אוהב שלום ורודף שלום כבוד מו"ה אהרן יוסף רייך נרו יאיר זכה להיות שמו הנערץ תופס מקום כבודו בפתח עין החכמה ספר הנוכחי, כי בעזרת תמיכתו הממשית, הענקית נתן האפשרות להוציא לאור תעלומות חכמה, תשובות בית שערים חלק יורה דעה הלזו שהיה ספון רבות בשנים בכתב יד. מדת פזרנותו עומדת לעד לעולם לו ולזרעו נ"י כאור בהיר, ולהבדיל בין החיים לחיים לעילוי נשמת אשתו החשובה ונכבדה עטרת בעלה מרת חנה ע"ת (שבה למנוחתה כ"ה שבט שנת תרח"ץ) ולעילוי נשמת בנו יחידו הבחור גרשון ע"ה (נפל בשדה קטל ונגדע מארץ החיים ורוחו שבה לשמים בכ"ג אדר שנת תרע"ה) זכות המחבר זצ"ל דנפיש טובא ימליץ טוב בעדם ויגן על ידיד נפשי הנ"ל עד מאה ועשרים שנה אמן.
זכרה אלקי לטובה עזרתי בקודש מחברתי החשובה מעוטרה בכשרון מעשיה צנועה בירכתי ביתה מנשים באהל תבורך אשה יראת ד' היא תתהלל גזע קודש מחצבתה מרת חיה תי', בתו של אדוני מורי וחמי עטרת ראשי ונזרי הרב הגאון הגדול המפורסם פאר הדור והדרו צי אדיר צדיק יסוד עולם כבוד קדושת מו"ה מאזעס חיים סג"ל ליטש ראזענבוים שליט"א האבדק"ק קליינווארדיין יצ"ו ומחברתו הקודש הרבנית הצדקת צנועה וחסידה אשת חבר מרת רבקה פעסיל תי' לאורך ימים טובים. תראה נחת רוח ורוב ברכות אצל צאצאיה הבנים בני והבנות בנותי הי"ו ברוב עוז ושלום ונזכה יחד להשיאם ולהכניסם לחופה ענבי גפן בענבי גפן ולראות בהם זרע ברך דור ישרים יבורך עד עולם. מברכות הורי יתברכו לרוב חתני היקר מאוד נעלה מופלג בתורה ויראה החריף ובקי איש חמודות בעל מדות תרומיות ענף עץ אבות מו"ה שלמה קאשיצקי נ"י מעיר גדולה לאלקים תל-אביב בן הגביר הנעלה הנגיד המרומם הרבני הגדול בתורה ויראת ד' טהורה ותיק וחסיד כש"ת מו"ה אברהם נ"י עם זוגתו בתי המהוללה בשלמות מדותיה מנשים באהל תבורך מרת חנה שינדל תי' ובנם נכדי הילד שעשועים עמרם שי' ובניי היקרים הבחורים המופלגים בתורה ויראה חריפים ובקיאים בעלי מדות ישרות כה' עמרם, כה' גרשון, כה' יודא צבי, כה' שמואל שמעלקא, כה' מאיר אריה נ"י ואחרון חביבה בתי האהובה הבתולה המהוללה בכשרונותיה מרת מאשה תי'. הברכה אחת היא האר פניך ויושעו תשועת עולמים בכל מילי דמיטב אחי הרב הגאון המפורסם צ"ת מו"ה בן ציון בלוהם שליט"א אבדק"ק ב' אויפאלו ע"ז הרבנית הצדקת מרת גאלדא תי' עם כל בני ביתם הי"ו ואחי הרבני המופלג בתורה ויראה מו"ה כתריאל נ"י עם כל יוצאי חלציו, ואחותי האשה הצנועה וחשובה מרת חוה תי'. ועל הטוב יזכרו שמות גיסותי הרבנית הצדקת נכדת בעל חתם סופר מרת רבקה תי' אשת חבר אחי המנוח הגה"צ מו"ה יודא צבי זצ"ל והאשה החשובה וטובת לב מרת ניחא תי' אשת אחי המנוח הרה"ח מו"ה מאיר ז"ל אשר עודנה לא הסירו בגדי אלמנותם למען יזכר שם בעליהם עליהן לכבוד ולתפארת. וכמו כן גיסתי האשה החשובה והצנועה מרת רחל תי' זכרה אלקי לטובה אשר היו לעזר ולסעד לבעליהן וישבעו רב נחת ושעשועים בכל יוצאי חלציהם עמו"ש:
דמוע תדמע עיני בלכת שדה הבוכים, ואלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה על אח ואחות בצחצחות ועל גיסיי וגיסתי הלכו למנוחות ואותנו עזבו לאנחות הלא המה רב אחי גאון וצדיק תמים חסיד ועניו מו"ה יצחק יעקב זצ"ל שהיה רב בנ' סט' מיקלאש ואח"כ דומ"ץ בב' אויפאלו. כל ימיו היו מכאובים מהתלאות וההרפתקאות דעדו עליו והשתרגו עלו על צוארו ולא מצא קורת רוח כי אם בד' אמות של הלכה ולולא תורתו שלמד מתוך הלחץ זו הדחק היו שעשועיו כל ימי חלדו, כמעט אבד בעניו. הניח אחריו ברכה כמה חיבורים והמה בכתובים ובתוכם קונטרס על הלכות נדה ומקואות. כיון שהגיע זמנו לפטר מן העולם בן ע"ט שנה ושפתותיו מרחשין שמע ישראל וגו' וקבל עול מלכות שמים באהבה, נפשו יצאה באחד ונשמתו בטהרה שבה שמימה ביום כ"א אדר ראשון שנת תרצ"ח. וכה צוה לפני מותו: שלא להספידו ועל המצבת אבן לא יחק שום תואר, אשר עוד בחיים חיותו געלה נפשו, רק "פ"נ ר' יצחק יעקב בהגאון מו"ה עמרם זצ"ל". אשתו הצדקת מרת שרה ריזל ע"ה נכדת הגאונים מו"ה בונם איגר ובעל מעון הברכות זי"ע, שבקה לן חיים י"ד טבת תרפ"ה. אחי הגאון המפורסם צדיק כביר מו"ה יודא צבי זצ"ל שהיה אבדק"ק האנשאוויץ, נודע בשערים לגאון ובקי בד' חלקי שו"ע והשאיר אחריו ברכה גם כן בכמה חיבורים בשו"ת וחידושי סוגיות. היה מלא וגדוש בתורה ויראת שמים, ממש לא פסק פומיה מגירסא כולא יומא וגם לילות שם כימים ולא מש מאוהל של תורה ורוב ימיו נעור כל הלילה ובבוקר הוציאו אחרים בברכות התורה, ישב בתענית שני וחמישי כמה שנים והיה נחבא אל הכלים והצנע לכת ולא החזיק טיבותא לנפשיה. בערב חג מתן תורה שנת תרע"ז נקטף בעודו באבו בחצי ימיו, בן מ"ה שנה נתבקש בישיבה של מעלה ושבה נשמתו הטהורה לבית אביה כנעוריה. אחי הצעיר הרבני האברך המפולפל חריף ובקי בתורה ויראה טוהר לב איש חמודות במעלות ומדות מו"ה מאיר ז"ל אבן יקרה בק"ק ב' אויוואראש, במיטב שנותיו נכבה אורו ונסתלק קודם זמנו כ"א שבט תרע"ט. גיסי הגאון הגדול המפורסם בעולם בחיבוריו היקרים מו"ה גרשון שטערן זצ"ל אב"ד דק"ק מאראש לודאש בעל מחבר ספרי ילקוט הגרשוני י"ב חלקים, אחר שחלה את חליו מחלה נורא ועצומה וסבל יסורים קשים ונוראים באהבה החזיר פקדונו לבעל הרחמים ביום ט"ו אייר תרצ"ו, וב' שעות טרם שר התורה עלה השמימה עוד לא פסק פומיה מגירסא ושפתותיו הטהורים מרחשין דברי תורה. אשת נעוריו אחותי הרבנית צנועה במעשיה וישרה באשוריה הצדקת מרת מרים ע"ה שבקה לן חיים י"ח טבת תרנ"ב. גיסי הגאון המפורסם מו"ה יוסף צבי סופר זצ"ל אבדק"ק שאמשאן בן אהוב לאביו הגה"ק בעהמ"ח שו"ת מחנה חיים זי"ע מלבד שהיה גדול בתורה וצדיק תמים גם עט כמעיל קנאה לגדור גדר ולעמוד בפרץ נגד מהרסי הדת והתאמץ לבער הקוצים מן הכרם ד' צבאות בית ישראל, אמץ ברכים כושלות שיחזיקו במעוז התורה ויגדלו בניהם על ברכי היראה. שבק לן חיים כ' מרחשון תר"צ. מחברתו אחותי היקרה הרבנית הצדקת טובת לב ואשת חיל מרת פערל ע"ה כשמה כן היתה מרגניתא דלית בה טימא שבקה לן חיים ט"ו סיון תרס"ז. גיסי הגאון מו"ה יוסף חיים פישמאן זצ"ל אב"ד במ' טעלעגד היה צדיק תמים ענוותן ושפל ברך, במובנו האיתן של המלה טוהר לב ונקי כפיים, נאסף אל עמיו י"ב שבט תרפ"ו, זוגתו אחותי הרבנית הצדקת בדרכיה תמימה ובמדותיה שלימה מרת רחל ע"ה שבקה לן חיים י"ג אייר תרפ"א. נפוגתי ונדכאתי עד מאוד ולבי נוהם נהימות מאין הפוגות על אלה אני בוכיה ועפעפי יזלו מים בהעלותי על לבי וזכרוני שכולם מתו על פני אמם ואת כל אלה סבלה אמי מורתי עטרת ראשי הרבנית הצדקת אשת חיל כאסתר ואביגיל צנועה וחסידה צפירת תפארה שולשילתא דיחוסא נכדת בעל קונטרס הספיקות ותרומת הכרי מרת חיה שרה ז"ל, (סדר יחוסה דור אחר דור עד רבינו זרחיה הלוי בעל המאור תמצא בהקדמת הגדה של פסח ערבי פסחים מאבא מארי המחבר זללה"ה) אם אמנם האם מבכה על בניה ודמעתה על לחייה תמיד מצויה, קבלה עליה דין מלכות שמים ולא התרעם חס ושלום אחר מידותיו של הקב"ה האכילה לחם דמעה והשקיתה דמעות שליש. שבקה לן ולכל ישראל חיים ביום כ"ב אלול תרפ"ה בת שמונים שנה. וזולת האסונות האיומים שנתנסה בהם, עוד שקעה שמשה ונפלה עטרת ראשה בחיים חיותה הוא בעלה אבי רכב ישראל ופרשיו זצוקללה"ה. ביום כ"ו אלול תרס"ז נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש ויצאה נשמתו הקדושה בטהרה זי"ע. בצל שדי יתלוננו ובצרור החיים תהא נפשם צרורה, בטל תחיה באור החיים להאירה, וינוחו בשלום על משכבם, עדי ישמע קול מבשר ואומר עלזי חבצלת השרון, כי קמו ישיני חברון.
טרם אכלה לדבר ואתן קנצי לקולמסי עוד לאלקי מלין נובעים מקרב איש ולב עמוק. הנה מיום שנבראתי ועמדתי על דעתי לא זכיתי לומר פרק שירה ומזמור לתודה מעומק נפשי להנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה יתברך שמו כמו עד היום הזה שקוויתי ראיתי ספר שו"ת בית שערים חלק יו"ד יצא מתחת מכבש הדפוס כלול בהדרו ויפיו, במה אכף לד' אקדם לאלקי מרום, אשר לו התקיף והיכולת ומחיה ומהוה מעשבי דשאים עד ארזי הלבנון, מה יקדם ומה יתן הקרוץ מחומר בריה קלה ונמבזה יתוש קטן לא איש אלא תולעת נבער מדעת לאלקיו, אם בלב הרגש יתעוררו רגשות התודה עבור רוב רחמיו וחסדיו אין קץ ברוך הוא, במה ישקיט סערת רגשות נפשו והמית לבו התעוררה להראות תודתה, גם אם נכספה וגם כלתה נפשו להודות לך, גם אם ברכו לך תכרע ובעפר יתאבק כתולעת, ורום עיניו עד לעפר ישפיל, גם אם מבוקר עד ערב תהלתך יספר ותודה לך יזמר, היש ביכולתו להשיב לך על כל תגמולתך עליו, היוכל בשר ודם הנוצר מרגבי אדמה מעפר ואפר להקריב קרבן תודתו לאדיר באדירים ורם על כל רמים. אולם נפשי יודעת כי לא אלה בקשת, לא תחפוץ זבח תודה וקרבן מנחה כפי גודלך וגמולך מחדל אישים ועלה נדף, גם התודה כפי היכולת קרוץ מחומר תעלה לפניך ותערב כריח הניחוח ועולות מחים. לכן בכל לב ונפש תבענה שפתי לך, אדון האדונים, תודה רבה ועמוקה בעת נעילת פתח השער ספר זה בעד אשר גמלתי לי מעודי ועד היום הזה ועזרתני להיות ברא מזכה אבא ובן מכבד קדוש אבי המחבר זי"ע להוציא לאור ספרו. וברגע זו שאני נותן הודיה ואודה בכל לב על העבר, לד' חסדו עלי גבר, אתפלל על העתיד. אלקים עליון צור משגבי, בגלל אבותי הקדושים הושע בניהם. תכונן דרכי, תיישר צעדי לעבודתך, תאיר עיני באור תורתך, זכני לישב באוהל תורה באין מפריע, תחנני דעה ובינה להבין ולהשכיל עמקיה, לראות בנים ובני בנים הולכי תם עוסקים בתורה לשמה, אל יבושו ואל יכלמו בי ובהם הורי ומורי בגנזי מרומים, לא תמוש התורה הזאת מפי ומפי זרעי וזרע זרעי עד עולם, באהבתך ובחמלתך חשוף זרוע קדשך וקרן ישועתך, תשגבני שם אלקי יעקב בימין צדקתך, זכור חסדך ואמונתך להשיב את גאולתך לעם סגולתך אסירי התקוה המחכים עת בואך לביתך נכון ונשא, להיכל קדשך ועל שיבת שכינתך לירושלים נוה שאנן, תרום קרן משיחך, נדחי עמך תקבץ וקוממיות תוליך לציון מושיעים והיתה לך המלוכה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.
כן דברי המצפה לישועת ד' עש"ק שמות תש"א לפק"ק גראסווארדיין תע"א.
משה נחום בלוהם בן המחבר רב עמרם גאון ח"ק זצוקללה"ה. המסדר והמו"ל.
(בית שערים, יורה דעה, הקדמת בן המחבר)
הרב משה נחום בלוהם הי"ד דומ"ץ גרויסווארדיין, הוציא לאור את ספרו של אביו, הרב עמרם בלוהם, שו"ת "בית שערים", חלק יורה דעה (מונקאטש, תש"א). בהקדמתו לספר זה, המובאת כאן למעלה, כותב הרב משה נחום על התקופה הנוראה בה הספר יוצא לאור, על תחושת המצוקה וההשתתפות בצערם של ישראל ועל הצורך להמשיך בגלוי בדרך התורה והמצוות למרות השנאה היוקדת מהסביבה. בהמשך הדברים שם הוא כותב על חשיבות האמונה המבוססת על קבלת האבות, ועל חשיבות הדפסת חידושיו של אביו. הרב משתף את קוראיו בלבטיו האם נכון להדפיס את הדברים בתקופתו רבת המיכשולים, ובמסקנתו שאין הדבר סובל דיחוי. בסוף דבריו שם הוא מזכיר את בני משפחתו.
נשא לאשה את חיה בת הרב משה חיים סג"ל ליטש רויזנבוים אב"ד קליינווארדיין.
תשובה אליו מופיעה בשו"ת פני מבין, יו"ד (מונקאטש, תרע"ד), סי' פ"ד. דברי תורה משמו הובאו בספרו של רבי שמשון אלטמן הי"ד :שבולת הנהר", מכתב ב, עמ' ט. חותנו מביא גם הוא דבר תורה ממנו בספרו לחם רב:
כן יאבדו כל אויבך ה' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה,לא). שמעתי מהגאון הק' ר' יהושע אהרן צבי וויינברגר זצ"ל אבד"ק מארגארעטען לפרש דהנה הרשעים כים נגרש השקט לא יוכלו, כאשר יראו צדיק וטוב לו ירע להם ויכאיב להם והוא להם לצער גדול. והתפלל הנביא שיבא לאויבי ה' המפלה ההיא שיוכרחו לראות בהצלחת צדיקים. זה יהיה מפלתם "כן יאבדו כל אויבך ה'", שיהיה לנגד עיניהם "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", מצליחים בכל ענייניהם, הלוך ילך ויגדלו ככל חפץ לבבם. והראני חתני הרה"ג מו"ה משה נחום בלוהם נ"י שכן כתב בחתם סופר גיטין ל"ד ע"ב, וזה גם כן כוונת הפסוק "והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה'", בזה יושב להם כגמול ידם וכמעשה ידיהם, יראו ויביטו "ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם לדור ודור נספר תהילתך" (תהלים ע"ט), זה יהיה להם לעונש שבעתים אל חיקם, שיראו בטובתינו, ימלא פינו תהילתך, יראו עינינו וישמח לבינו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.
אחיו, הרב יהודה צבי בלוהם (תרל"ב-תרע"ז), נודע כמתמיד וגאון הבקי בכל ארבעת חלקי השלחן ערוך. משנת תרנ"ז כיהן כאב"ד האנשאוויץ והגליל. חתנו של רבי ישעיה עהרנפעלד אב"ד ור"מ שוראן והגליל. הרב יהודה צבי הוציא לאור את ספרו של חותנו "שבט סופר" על בראשית ושמות (מונקטאש, תרס"ג). בשנת תשל"א הועלו ארונו לקבורה בהר הזיתים. חלק מתשובותיו יצאו לאור בספר שו"ת "שארית יהודה".
הרב, רעייתו ובניהם: עמרם, גרשון, יהודה צבי, שמואל שמעלקא, מאיר אריה ובתם מאשה, נספו בשואה. כן נספו גיסיו הרב שמואל שמעלקא ליטש רוזנבוים הי"ד, הרב יצחק צבי לייבוביץ אב"ד טשאפ והגליל והרב מאיר יהודה לייב פרייא בי"ד אב"ד שוראן והגליל.
בספר "אלה דברי שמואל" מאת רבי שמואל שמלקא ליטש רוזנבוים (ירושלים, תשכ"א) מובא בהקדמת בן המחבר, ר' פנחס סג"ל ליטש רוזנבוים:
קינה אשא ונהי ארימה על האי גברא רבא, חסידא ופרישא, מלא חפנים לו בתורה הגה ברוחו העזה יומם ולילה, לא פסק פומא מגרסא אהלו היה אהל התורה, בו נתגדלו בניו לאילני רברבי, ועלו אתו השמימה בקדושה ובטהרה, ה"ה כבוד דודי (חתן אא"ז זצ"ל) הגאון הצדיק כמו"ה משה נחום בלום זצ"ל דייני רבה דקהלה קדושה, היא העיר הגדולה לאלקים קהל גראסווארדיין יצ"ו, בן הגאון האדיר המפורסם הגאון מה"ר עמרם בלום ז"ל בעל מחבר ספר תשובות "בית שערים" אבדק"ק ב'אויפאלו יצ"ו. נשפך דמו ודם זוגתו הרבנית הצדקת מרת חיה ע"ה (בת אדוני אבי זקני זצ"ל) ונתערבו דמם בדם בניהם המופלגים ומצויינים בתורה, רכים בשנים אברכים מושלמים ומחוכמים, גדולים ומופלגים בתורה ומהם שכבר נסמכו להוראה, פאר הוריהם ומחמד עיניהם, הרי הם הבחורים הבחור החשוב והמושלם עמרם, והבחור השלם ומופלא מוה"ר גרשון, המופלג בתורה חריף ובקי מוה"ר יהודה צבי, הבחור החסיד והתמים מהו"ר שמואל שמעלקא, והבחור הירא וחרד מהו"ר מאיר אריה ע"ה הי"ד. עם אחותם הגדולה הבתולה המהוללה מרת מאשה ע"ה הי"ד. ראה ה' והביטה למי עוללת כה כי נהרגה כל משפחתו ונהרס היכלו.
ובהערה שם הוסיף: בתם הבכירה נשארה מיתר הפליטה, הרי היא האשה החשובה והשועה מרת שיינדל תחי' אשת האי גברא יקירא ת"ח וירא שמים מרבים, הרי הוא הר"ר שלמה בן האי הסולא ומרישא מוה"ר אברהם קושיטצקי זצ"ל, ובנם היקר העילוי האברך, מלא וגדוש הר"ר עמרם נ"י ואשתו החשובה והיקרה תחי' בת הרב הנודע ר' יששכר דב ברגמן מחשובי יהודי אמריקה, ונכדת האדמו"ר מספינקא.
