ושמעתי בעניין שישו ושמחו בשמחת תורה דהבדל בין ששון לשמחה כתב הגה"ק הגר"א מווילנא ז"ל דשמחה יאמר בעת התחדשות הדבר המשמח את האדם. וששון כשהדבר עומד על גמר טובו ושלימות פעולתו כמאמר שמחים בצאתם וששים בבואם, כאשר יצאו על הארץ ישמחו ובעת בואם למערב שגמרו פעולתם הטוב ישושו. ונאמר (איוב ג) השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר, שבהתחדש להם רגע ראשונה של מיתה הם שמחים, וכאשר נגמר רצונם ישישו, ואם כן לכאורה מה טעם שאומרים בשמחת תורה שישו ושמחו, ששון קודם לשמחה, והווא ליה למימר שמחו ושישו, אך לפי שאומרים זה אחר קריאת התורה שמסיימים אז התורה, ומתחילין תיכף בראשית, לכן אומרים לשון שישו על הסיום ושמחו על ההתחלה.

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, הוספה לכרך ג-ד הבאר שנה טו)

בחורף דשנת תר"ם בלמדי בישיבת אדמו"ר הגה"ק בעל אגודת אזוב זצ"ל בא לשם הגה״ק מנאשעלסק זצ״ל לבקר את אביו הגה"ק בחליו. עמדתי בין העומדים לפניו, הלומדים והחסידים,ושמעתי…
גם סיפר אז הגה"ק בעל אבני נזר כי הגה"ק הרב רבי עקיבא איגר זצ"ל אבד״ק פוזנא הגיד פעם אחת מוסר לפני עדתו לפני תקיעת שופר, וכה דבריו בפיוט ונתנה תוקף אומרים אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו, מה כחרס וכו'. דלכאורה משל כחרס היה צריך לומר אחר וסופו לעפר ומאי הפסיק עם בנפשו יביא לחמו?
ודיבר בקדשו, כי באם אדם יסודו מעפר וסופו לעפר למה שולחים האדם לעולם הזה, אכן באם לא היה בא האדם לעבוד עבודתו בעולם התחתון היה נהנה מזיו השכינה, אבל היה נהמא דכסופא אבל עם ביאתו למטה, אז בנפשו יביא לחמו, דהלחם שהוא אוכל בעולם הבא, זוודא לאורחא (פת בסלו), יהא חלקו ולחמו, ולא יהיה נהמא דכסופא. והרה"ק שיבח מאוד הדברים הללו בג׳ פעמים טוב אמר, טוב אמר, טוב אמר:

וכשאני לעצמי הנני מבין בזה, מה שנאמר בפרשת וירא ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, דעל ידי זה שמכניס אורחים עניים, ומאכילם ומסעד לבם, על ידי זה הבעל הבית קונה לו לעולם הבא שיהא לחמו, ומיושב הדקדוק דהווא ליה למימר ואתנה פת לחם. והבן:

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, שם)

אגדה על דרך הפלפול

במסכת שבת דף ל"א מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין. בא לפני הלל גייריה, ואמר לו ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה ואידך פירושה הוא זיל גמור.

נראה לעניות דעתי בעזרת ה' לפרש על דרך פלפול.

עיין בסוטה דף ל"ה: תנו רבנן כיצד כתבו ישראל את התורה. ר' יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה, שנאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת, ואחר כך סדוהו אותו בסיד. אמר ליה ר' שמעון, לדבריך היאך למדו עובדי כוכבים את התורה. אמר ליה, בינה יתירה נתן להם הקב"ה בעובדי כוכבים ושגרו נוטירין שלהם וקלפו את הסיד והשיאוה, באותה שעה נתחתם גזר דינם של עובדי כוכבים לבאר שחת, שהיה להם ללמוד תורה ולא למדו. רבי שמעון אומר על גבי סיד כתבוה, וכתבו להם למטה (בסוף הדף) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם, הא למדת שאם היו חוזרים בתשובה היו מקבלים אותם. עיין פרש"י ז"ל.

הנה ראיתי בשם הגאון ר' יונתן אייבעשיטץ, שכתב שלכאורה תמוה מאד הא גוי שעוסק בתורה הוא חייב מיתה, אם כן היה עובר על לפני עור לא תתן מכשול.

וקושיא זו הקשה התוספות בחגיגה דף י"ג. על הא דאמרינן אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים, דכתיב ומשפטים בל ידעום, והקשה הרב רבנו אלחנן תיפוק ליה דעובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה והמלמדו הרי עובד על לפני עור לא תתן מכשול. ובז' מצות שלהם, מצוה ללמדם, ועל כורחך דמיירי (איסור מסירת דברי תורה לעובד כוכבים) בהתורה כולה. (עד כאן דברי התוספות).

ובלאו הכי קשה מה דאמר בפרק החולץ גר שבא להתגייר מלמדין אותו קלות וחמורות וגופי תורה, אי פריש נפרוש, אם כן עובר על לפני עיוור.

ותירץ בשם המפרשים דהא דאמרינן דחייב מיתה, היינו אם למד מעצמו, דילמא יטעה בדבר מצוה. אבל אם למד על ידי ישראל על נכון מותר, דבזה לא אתי למטעי, ואם כן ליכא לפני עור, לכך קאמר הגמרא הטעם משום ומשפטים בל ידעום. אם כן קושייתנו על האבנים נמי לא קשיא מידי, דעל האבנים היו כותבים באר היטב, וליכא למטעי. וכל זה אי כתבוה על האבנים.

אבל אם סיידו בסיד ואומות העולם שלחו נוטירן שלהם וקלפו הסיד והעתיקו, אם כן לא קשיא דעברו על לפני עור, דלא כתבוה שיקראו האומות העולם. ובשביל כך סיידוה בסיד, עיין שם.

והנה תליא אם קשים גרים לישראל כספחת, עיין ביבמות מ"ז, כתבו על האבנים וסיידו בסיד כדי שלא יקראו. אבל אי טוב הוא לישראל לקבל גרים אז כתבוה על הסיד למען ילמדו ויגיירו ואם כן יש כאן לפני עור. וצריך לומר כהנ"ל דעל האבנים היו כותבים באר היטב וליכא למטעי וליכא לפני עור. עיין כל זה בספר ברכה משולשת מאמר פ"ז בשם הגאון הנ"ל.

ולפי זה יהיה פירוש הגמרא בשבת כך, דנכרי שבא להתגייר לפני שמאי ואמר לו על מנת שילמדנו כל התורה כולה בעוד שעומד על רגל אחת, היינו בעוד שהוא בבריאות, כל זמן שיכול לעמוד על רגל אחת שאינו זקן. עיין במסכת חולין ל"ה. הנה לא רצה שילמדו הז' מצות רק כל התורה כולה. דחפו שמאי דקסבר שקשים גרים לישראל כספחת ולא טוב לקבל גרים, ממילא סובר דכתבו על האבנים וסיידו בסיד כדי שלא יקראו, משום הכי דחפו באמת הבניין, דכל בניין בונין בסיד ונוטלים האמת הבנין דכתלים יהיו שווים. אבל כשבא לפני הלל גייריה, דהלל סובר דטוב לישראל לקבל גרים, אם כן קסבר דכתבוה על הסיד למען ילמדו ויגיירו, משום הכי גייריה.

הנה הא דקשים גרים לישראל כספחת דכתיב (ישעיה י"ד) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב. ופירש"י ז"ל לשון ספחת, שאוחזים מעשיהן הראשונים ולומדין ישראל מהם או סומכים עליהן באיסור והיתר. ואיתא, כי גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתן ואם יקבלו את הגרים יכולין ישראל ללמוד מהן ועוד יכשילו אותם באסור והתר. והנה אמרו חז"ל דיהיה ממון של חבריך חביב עליך כשלך, ועוד איתא בספרים הקדושים אשר התורה אסרה עריות דאם יעבוד עליהן אדם מזיק בזה לחברו, וזהו שאמר לו הלל שקבלו, דסבור דטוב הוא לקבל גרים ורק קשה לקבל משום ספחת דהוא גזל ועריות ואסור והתר, ועל זה אמר לו ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ולא תכשיל לחברך ישראל בדברים אלו, דכל מה דסני לך לחברך לא תעביד, ואידך איסור והיתר פירושה הוא זיל גמור, ואם כן ליכא לפני עור. ודו"ק.

(תפארת משה, מאמר כז, עם שינויי עריכה)

—

בשנת תרח"ץ יצא לאור בפיטרקוב הספר תפארת משה חלק ראשון, הכולל דרושים לחזוק התורה והדת והתעוררות על הגאולה, תוך ביאור כמה אגדות ומדרשי חז"ל. הספר נכתב על ידי הרב החסיד החריף ר' משה בלאו מדוקלא.

בראש הספר מובאים מכתבי הסמיכות שקבל בימי בחרותו, בשנת תרפ"ט, מאת הרב הגאון דוד צבי (טאבלי) זעהמאן הי"ד אב"ד דוקלא מחבר ספר "קב הזהב" ו"מנחת סולת", ר' דוד מנחם מאניש באב"ד אב"ד טארנאפאל זצ"ל ור' שמואל פיהרער הי"ד אב"ד קראסנא מחבר ספר "הר שפר".

ההסכמות לספר נתנו ע"י מקורב לאדמו"ר מבאיאן, ע"י האדמו"ר רבי שם קלינברג הי"ד מזאלישיטץ, ע"י מקורב לאדמו"ר מאוסטילע, ע"י הרב נחום ווידנפלד זצ"ל מדאמבראווע מחבר ספרי שו"ת חזון נחום, ע"י הרב שמעיה הלוי שטיינברג הי"ד אב"ד פערמישלאן וע"י ר' צבי לבית אייזשטאט מקראקא.

בסוף הספר מזכיר המחבר את כוונותיו להזכיר, אם ירצה ה', את שמות מזמיני הספר אשר סייעו בנדבת לבם להדפסת הספר, בכרך השני של "תפארת משה" שהיה מתוכנן לצאת בהמשך. ככל הנראה לא יצא לאור חלק ב' מהספר.

באתר "יד ושם" מופיע דף עד ע"ש הרב משה בלאו, שנולד בדוקלא פולין בשנת 1905. הוא היה נשוי לשרה פרידה, ושימש כראש ישיבה. הרב התגורר לפני המלחמה בסצ'אקוף.

אף שאין לי הוכחות מוחלטות לכך, מסתבר הדבר שדף העד מתייחס לרב משה בלאו מדוקלא, מחבר "תפארת משה".

במדרש רבה שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וגו'. הלכה אדם מישראל ששותה מים לצמאו, אומר ברוך שהכל נהיה בדברו. רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונם וכו'. ועיין בדברי המפרשים שדקדקו דמה עניינו לכאן, עיין שם:

ונראה דיש לפרש לפי מה שכתב בזרע ברך חלק שני, פרשת בשלח לפרש דהאי דפליגי רבי טרפון ורבנן, היינו משום דכל דבר שנברא בששת ימי בראשית, מתוך הדברים שנבראו במאמר ובדבור הקב"ה. שייך ביה שהכל נהיה בדברו, כלומר הכל נעשה באותו דיבור שהוציא מפיו, דבדבר ה׳ נעשו הכל. אכן במים, סבירא ליה לרבי טרפון דהמים קודמים למעשה בראשית, שהרי רוח אלקים מרחפת על פני המים, וכיוון שכך הרי אין המים בכלל אותן הנבראים במאמרו ובדיבורו, רק מקודם לכן, ברא הקב"ה אותן, כשעלתה מחשבתו לבראותן. אבל המאמרים, לא היו רק בשעה שברא שמים וארץ, שאמר להאמצעים, שיוציאו דבר פלוני ופלוני. ולכן קבע להמים ברכה בפני עצמה, בורא נפשות רבות. אבל רבנן פליגי עליה, סבירא ליה דגם המים היתה בריאתם על תקינן ביום ג' מששת ימי בראשית, שאמר להם יקוו המים. כדאיתא במדרש שאמר הים למשה רבינו אני גדול ממך, שנבראתי ביום ג'. [ויש לומר ממה דאיתא בחגיגה בדף יב, עשרה דברים נבראו ביום ראשון ואלו הן שמים וארץ וכו' רוח ומים וכו', עיין שם. ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל פרק י"ז דכלים משנה יד שפירש כן המתניתין. עיין שם. אך במדרש רבה פרשת בראשית פרשה ד', לפי שלא נגמרה מלאכת המים, לפיכך בשלישי ב' פעמים כי טוב וכו', עיין שם. ועיין בפירוש רש"י, הא למדת שקדמו המים להארץ, עיין שם]. משמע דגם המים נבראו, לאחר בריאת שמים וארץ, על ידי מאמר, יקוו המים, ושפיר נופל עליהם ברכה שהכל נהיה בדברו, כלומר במאמרו.עיין שם:

והנה בדרשות מהרי מינץ ז"ל בדף שמיני כתב בהא דאמרו רז"ל וישב הים לפנות בקר לאיתנו, לתנאו הראשון, לתנאו שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית עם הים שיקרע. היינו שהקב״ה התנה עם יסוד המים שככל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק, שיסור למשמעתו, על דרך משל על הים שיקרע למשה ועל הירדן ליהושע. והיינו לתנאו הראשון, היינו לשוב ולהקרע שנית כשיגזרו עליו צדיקי הדור, עיין שם. ועיין בעשרה מאמרות, מאמר חקור דין פרשה ל', עיין שם:

ויש לומר דזה הוא רק לרבנן דסבירא ליה דהמים היו בכלל ששת ימי בראשית, כדברי זרע ברך הנ"ל,  שפיר יש לומר שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, עם יסוד המים, שבכל פעם שיגזור עליו נביא שיסור למשמעתו.  ואם כן גם מה שנקרע הירדן ליהושע היה גם כן מטעם תנאי הראשון, כנ"ל:

אך לרבי טרפון דסבירא ליה, לפי דברי זרע ברך הנ"ל, דהמים קודמים למעשה בראשית, ואין המים בכלל אותן הנבראין במאמרו ובדיבורו, רק מקודם לכן ברא הקב"ה אותן, כשעלה מחשבתן לבראותן כנ"ל. ובהא לא ידעינן שהתנה עם יסוד המים כמו עם כל מעשה בראשית, שכל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק שיסור למשמעתו. ויש לומר דלרבי טרפון הא דנקרע הים סוף וכן הירדן ליהושע, הוא מצד שבידו יתברך לשנות המערכות, כמו שכתב בשפתי כהן פרשת בשלח, דמשום הכי הקדים התנאי, והלא יש יכולת בידו יתברך לשנות המערכות, היינו לפי שקדמה בידיעתו, שעתיד לומר טענה מספקת, לומר מה נשתנו אלו מאלו, לזה הקדים התנאי, עיין שם. אם כן יש לומר דלרבי טרפון אין הכי נמי, דהא מקרע הים סוף וכן הירדן ליהושע היה מצד שינוי המערכות ולא מצד התנאי, כיוון דהמים לרבי טרפון לא הוי בכלל מעשה בראשית, לומר שהיו בכלל התנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית כנ"ל:

ולפי זה אתי שפיר דהמדרש רבה הנ"ל, דהיינו דאמר שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וכו'. והיינו שהירדן יהיה נקרע לפניהם, הלכה אדם מישראל, השותה מים לצמאו אומר ברוך שהכל נהיה בדברו וכו', היינו דלרבנן דסבירא ליה דאומר שהכל נהיה בדברו, אם כן סבירא ליה דהמים הם בכלל ששת ימי בראשית כנ"ל. ואם כן יש לומר דהא דאתה עובר היום את הירדן וגו', הוא מצד תנאי הראשון שהתנה הקב"ה עם יסוד המים, שבכל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק שיסיר למשמעתו כנ"ל. אבל לרבי טרפוןן דסבירא ליה דאומר בורא נפשות רבות וחסרונם, דסבירא ליה דהמים קודמים למעשה בראשית כנ"ל, אם כן הא דנקרע הירדן אינו מצד תנאי הראשון, כיון דהמים לא היו כלל בכלל ששת ימי בראשית כנ"ל. אם כן הא דאתה עובר היום את הירדן וגו' הוא מצד שה' יתברך ישנה את המערכות ולא מצד התנאי הראשון כנ"ל ודוק היטב:

עוד נראה דיש לומר לפי מה שכתב בתורת משה לחתם סופר ז"ל, דנהי דטובה גדולה עושה הקב״ה עם בריותיו להשקות צמא, לרוות צמאונו, היינו מפני שבראו חסר ונצמא למים. ואלו בראו בשלימות לא היה צמא ולא היה צריך למים. אם כן ברכה זו מה טיבה, עיין שם: אך נראה לפפי מה שכתב באור החיים פרשת שלח דמשום הכי נברא האדם, להיות מוכרח לאכול ולשתות היינו משום דרוב מצות תלויות באכילה ושתיה, ואם האדם לא היה מוכרח באכילה ושתיה, לא היה באפשרי לקיים המצוות התלויות באכילה ושתיה. וכן כתב בשמחת הרגל לרב חיד"א ז"ל, וכן במדבר קדמות מערכה א' אות נג, עיין שם:

ולפי זה האדם היה מוכרח להיות נברא חסר, להיות מוכרח לאכול ולשתות בשביל לקיים המצוות התלוית בהם, כנ"ל.  אם כן שפיר חייב בברכה בשותה מים לצמאו, כיון דהיה מוכרח להיות נברא חסר השלימות להיות תאב לאכילה ושתיה, בכדי לקיים המצות התלויות בהם. אם כן שפיר חייב לברך על אכילה ושתיה:

והנה עיקר קיום המצוות היא רק בארץ ישראל, כמבואר דבמדבר לא היה להם כל כך לקיים מצוות התלויות באכילה ושתיה דלא היה להם רק המן כמבואר בזוהר פרשת האזינו. אני ישנה אמרה כנסת ישראל, אני ישנה מפקודי אורייתא בזמנא דאזלינא במדברא, ולבי ער לאעלה לארעא למעבד להו דהא כל פקודי אורייתא בארעא משתכחין. עיין שם. ועל מה שכתבנו בזה לעיל בפרשת שלח, עיין שם:

ולפי זה עיקר ברכת הנהנין הוא רק משום ביאתם לארץ, דאז האכילה ושתיה מוכרת בכדי לקיים המצות התלויה בהם. וכל ההכרח באכילה ושתיה טרם בואם לארץ היה גם כן כדי שיבואו לארץ ויקיימו המצות התלויות בהם. נמצא דכל ברכת הנהנין הוא רק משום ביאתם לארץ:

ולפי זה יש לומר דהמדרש רבה הנ"ל, דהיינו דאמר שמע ישראל, אתה עובר היום את הירדן. הלכה אדם מישראל, ששותה מים לצמאו וכו' היינו משום ביאת ישראל לארץ לקיים מצות שהיא בארץ ישראל כנ"ל, דמשום הכי נברא אדם חסר להיות תאב לאכילה ושתיה. ומשום הכי איכא ברכת הנהנין, והיינו דאמר שעיקר ברכת הנהנין הוא רק מצד ביאת ישראל לארץ כנ"ל ודוק היטב:

הרב הגאון החסיד ר' אברהם נפתלי הרשקא הי"ד, 'דער קלבוצקר', היה 'למדן פולני טיפוסי, שהיה מחבב את הפלפול ואת החריפות', הוא נולד בעיירה קטנה בשם קלאבוצק שליד לודז', לאביו ר' יעקב גולדברג ולאמו מרת בלומה ע"ה. עוד בימי נעוריו למד תורה בשקידה רבה ועשה חיל בלימודיו.

הרב גולדברג היה נשוי והיו לו שלשה ילדים. לאחר נשואיו עבר לגור בעיירה וויילון (וויעלון) הסמוכה לקלאבוצק, שם עסק רבות בתורה בשקידה רבה והרביץ תורה ברבים בחריפות ובקיאות ישרה. הוא מונה לשמש כר"מ, מגיד שיעור, בישיבת 'תומכי תמימים' של ליובאוויטש בוורשה, לפחות עד שלהי שנת תרצ"א. מידי שבת היה מבקר בבתי כנסת בוורשה, ביחד עם ר' פייבוש זלמנוב, דורש בפי הציבור ומעורר אותו לתמוך בישיבה. בדיווח חבר הנהלת ישיבת 'תומכי תמימים' נכתב כי שיעוריו של הרב אברהם נפתלי 'איננו כל כך כפי לימוד הנרצה אצלינו, אך לעומת זה הוא בעל פועל נפלא, וכל השומעים את שיעורו מתפעלים ביותר מטיב ההסבר וגודל החיות בלימוד אשר מכניס בהתלמידים, שיחיו, וזה טוב מאד לפני תלמידים כאלה'.

אחר כך כיהן כר"מ בישיבה שהקים האדמו"ר רבי יצחק זעליג מורגנשטרן הי"ד מסוקולוב ליד חצירו בסוקולוב. בהמשך חזר לוורשה, שם כיהן כראש ישיבה ומגיד שעורים בכיתה הגבוהה ב'מתיבתא'.

בשנת תרצ"ג יצא לאור קובץ דרשותיו השבועיות בספר "מעשה זית" (ובראשו הסכמות מאת הרב חנוך העניך גד יוסטמן מפילץ אב"ד וויעלון הי"ד, הרב יצחק זליג מורגנשטרן ה"ד האדמו"ר מסוקולוב, הרב מנחם מנדל גרינברג זצ"ל רבה של וויעלון, הרב מנחם זמבה הי"ד. מאמרו 'הדרן על מסכת יבמות' הודפס בכתב העת 'הלפיד' (טבת תרצ"ז).

בסוף הקדמתו לספר כותב המחבר:

ומנשים באוהל תבורך אמי מורתי מרת בלומה תחי' אשר הרבה השתדלה עבורי, לגדלנו לתורה, עוד בהיותי ילד, אמרה נפשי להיות חלקי עם עמלי התורה, אך רבות צררוני מנעורי, ובעוונותי הרבים התלאות והעניות, אשר עברו עלי, יכלו לי, מלעלות על במתי התורה והיראה כאשר אמרה נפשי, וחסדי ה' כי לא תמנו, שלא שם חלקי מיושבי קרנות, וברוך ה' שהגיענו לזמן הזה להוציא לאור מחידושנו… כן יעזרנו ה' יתברך ללמוד וללמד, ולא ימיש התורה מפי ומפי זרעי עד עולם ונזכה לחזות בשוב ה' שבות עמו אשר כהיום הזה, גזירות קשות, מתחדשות עלינו במדינות שונות, ה' יתברך ירחם עלינו, ויקבץ נדחי ישראל שה פזורה לארצינו במהרה בימינו אמן".

על ספרו "מעשה זית", נכתב בביטאון אגודת ישראל "דרכנו", א' ניסן תרצ"ה:

ספר "מעשה זית", כולל חידושים ודרושים על סדר הפרשיות, גם חידושים והערות בהלכה מאת אברהם נפתלי הירצקע ב"ר יעקב ז"ל גאלדבערג ר"מ ב"מתיבתא" בורארשא. דפוס ליבעסקינד ווארשא.

בראש הספר באים הסכמות מאת גדולי הדור, המשבחים גם את הספר וגם את המחבר. ביחוד כדאית וראויה להזכר הסכמתו של האדמו"ר מסאקאלוב שליט"א הנכנס עם המחבר במשא ומתן פלפולי ארוך ומוסיף הערות אחדות על דבריו.

על מהותו של הספר יעידו הדברים הבאים בעמוד ה"שער" – ספר דרושים אבל לא ממין הרגיל ביותר. הדרושים על פרשיות השבוע ערוכים, כרגיל, בדרך פלפולי – ובכל זאת אינם היינו־הך עם מגידות ודרוש סתם. הדרוש והפלפול אינם באים פה רק לשם חידוד ושינון גרידא.

רוב דברי הדרוש הבאים בספר הם דברים היוצאים ונובעים מלב כואב ודואב – דברים שהמחבר קנה אותם בודאי ביסורי־נפשו וצער לבו, אגב עסקו במסירת־נפש בהפצת לימוד התודה ועמלה. יש לשער כי דברי המהר"ל ז"ל ב"נתיבות" (נתיב התורה פרק ט) "דעסק התורה הוא עצמו הקרבת קרבך" – דברים הנאמרים ונשנים פעמים רבות בדרשותיו של המחבר – ידועים לו למחבר מן הנסיון… כי הגע בעצמך: כלום יש אדם בעולם שירגיש וידע כל כך בצערם וקרבנותיהם של בחורי ישראל, המוסרים את נפשם על לימוד התורה מתוך כפן ועוני, כשם שמדגיש את זה ריש מתיבתא בישראל מטעם זה מובן גם כן, למה יעשו ביחוד רושם עז וחזק, הדרושים "עץ חיים" הבאים אחרי החידושים על כל פרשה ופרשה, והמוקדשים ברובם לרעיון החזקת התורה ולומדיה (ראה דרוש "עץ חיים" לפרשת נח, חיי שרה, שמות, פקודי, צו).

לתודה מיוחדת ראוי המחבר בשביל פזרונותו היתירה, בדרשותיו "ואין המחבר דנן נוהג את המנהג של "עשרין מקמצין". אדרבה: פזרן הוא, טוב עין. פלפולו אינו פלפול דחוק השואב ויונק מסברותיו העצמיות של המחבר. ברם כל דברי המחבר מוטבעים בדברי מורינו רובותינו הראשונים והאחרונים, זכרונם לברכה. בין ספרי הדרוש שהופיעו בשנים האחרונות מעטים המה הספרים שיהיו מלאים כל כך בקיאות כספרו זה של המחבר. כי על כן אגב פלפולו ודרשותיו מפזר המחבר לפנינו בפזרנות רבה מלא חפניו: מדרשי חז"ל מבבלי וירושלמי, מדרשים, מכילתא, ספרא וספרי, ראשונים ואחרונים, חקירה, קבלה, ספרי יראים, מוסר ועוד. בטוב טעם והשכל, בהגיון בהיר ושפוט יודע לשלב ולענוב דברי תורה אלו באלו, להקבילם אלו מול אלו, ולהשכין שלום בבית־מדרש האגדה וההלכה. וכה תרום ותתנשא לעינינו תורתתנו הקדושה בת עין הפנים-לתורה אחת תמימה ושלמה, שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

הוא חיבר גם את הספר 'יד לקידושין, והיו לו חיבורים בכתב יד על סוגיות הש"ס.

מכתב אליו מאת הרבי הריי"צ מליובאוויטש הודפס באגרות הקודש טז (מילואים תרנ"ט-תרפ"ט) עמו' תנח.

בתחילת מלחמת העולם השנייה נהרגו תלמידי חכמים רבים בעיר וויילון ורוב גדולי התורה נאלצו לברוח מחמת המציק. הרב אברהם נפתלי גולדברג והרב משה בסר הי"ד, נטלו את תפקיד הרועים הרוחניים ומורי ההוראה לקהילה.

בעדותו של ניצול שואה 'בספר ווילון' מופיעים פרטים על פועלו של הרב אברהם נפתלי במהלך מלחמת העולם השנייה:

האחים והאחיות השכימו עם שחר לעבודה. הנאצי השליט גזר גם על השבת. הם ירו בנשים על הדלקת נרות. אבא השכים קום והלך אל ביתו של רבי נפתלי. בביתו מתכנס מדי שבת מנין לתפילה בציבור. אף בימי החול יושבת שם קבוצת לומדים על התורה ועל העבודה. ר' משה בסר שהוא דיין העיר בחשאי (הרב, האדמו"ר מפילץ לא חזר, שכן הרבנים מוצאים ראשונים להורג, יחד עם עסקני הציבור), מורה הוראה, שהיה מרביץ תורה בפני פשוטי עם בימים שקדמו למלחמה. ר' אברהם נפתלי, שהיה ראש ישיבת 'המתיבתא' בוארשה שנים רבות ולאחרונה כיהן כראש ישיבת ליובאוויץ', מנחם את הציבור ומעודדו. הוא כבר חישב ומצא כי בכ"ג בניסן עתיד לבוא המשיח, וכל הפורענויות אינן אלא חבלי משיח, חבלי לידתו. יהודי ויילון אמונה מהבהבת בלבם, בי אכן הימים שלפני הקץ הם. ביתו של ר' נפתלי מוצנע מאין-רואים, בקרן זוית שבחצר ועין הרשעים לא שולטת בו. לאתר ימים אחדים מצאוני השובים הגרמנים, נלקחתי לעבודה. מקום העבודה שלי היה בקסרקטין, שם פגשתי בר' אברהם נפתלי. הוא עמד באמצע החצר, מחצית זקנו היתה מרוטה והוא כולו זב דם, בידיו החזיק מגף של חייל גרמני והוא מצחצחו. החייל שניצב סמוך לו צרח: 'עבודה – ולא מות כלבים תמות'. בערב, כשחזרנו מהעבודה סיפר לי ר' אברהם נפתלי, כי הגרמנים חטפו אותו כאשר יצא מפתח ביתו, אך הוסיף בשמץ של שמחה: את דירתו 'הם' לא גילו, והיהודים האחרים בדירתו בוודאי המשיכו בתורה ובתפילה. 'אני עצמי התפללתי היום ביחידות פה במחנה תפילה בלחש'.

הרב אברהם נפתלי גולדברג נהרג בשואה בהיותו כבן 50, הי"ד.

ב"ה ל"ג בעומר תרצ"ג פה ווארשא

ידעתי היטב ומאוד הרבתי להתבונן כי רבים יתמהו וישאלו לאמר למה לו להיות מחבר ספרים. ואם ירבו המון נערים וצעירים, ולפעמים גם אני בתוכם, לילך ולבטל ביטול אחר ביטול את ימיהם בהבל ואת שנותם בבהלה, לא יעציבו אותם מי לשאול שאלות ולהחריד אותם מביטולם. נכון הוא הדבר כבר בעיני כל, והכל יבינו כי מוכרח הוא השגעון של בטלה בזמננו זה, ורק להמתעסקים בקדשים יתרבו השאלות בדורנו זה, אם הוא לשם שם, לשם אישים, לשם ריח, לשם ניחוח, לשם הקדוש ב"ה שאמר ונעשה רצונו (זבחים ב:). ואנכי הרחבתי בעון נפשי בלי להשגיח על מהלך רוחם של המתמיהים ההם ביודעי כי מלחמה כבידה וקשה היא להחזיק ידי דורשי תושיה שישארו על עמידתם בתורה בתוך חשכות הגלות הקשה והכבד הזה.

כמלחמה, אם יעמוד מי להתבונן בכלי זיינו אם יכולים לכוון הכוונה הכי גבוהה בתוך הנקודה הנדרשה, ירצצו בין כך את מחו, כן בזמננו זה אם נניח את ידינו כמו רגע להשגיח על עצמנו אם ראוים אנו ללמוד וללמד, יתמוטט מיד בסיס התורה מתחת רגלנו חלילה, עלינו רק לעסוק ולעסוק ולהרבות מתעסקים בקודש וע"י כן ננצח בעזה"ש את השגעון בטול תורה הזמן השורר ביננו.

כבמלחמה כל מה שיתייגע כל אחד אפילו באצבע קטנה להתגבר על שונאו ולקחת ארצו מידו, יעזור הוא בזה לנצחון מלכו. כן אנחנו בזמננו זה, כל מה שיתייגע כל אחד אפילו ביגיעה קטנה להרבות תורה ויראה במחננו, יעזור הוא בזה להתגברות כח הקדושה, כח תורת מלכו על עולם, נגד המתעים האלו שהתעו את בני ישראל והסבו את לבבם מלפני אלקים חיים והשליכו אותם לאחור ולא לקדם, לעומק בור ודות מרום מעלתם.

על כל אחד מאתנו לעשות את שלו במלחמה ההיא. יאמרו האומרים מה שיאמרו, כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי (משלי כ). לא אשגיח על האומרים. את שלי אני עושה, וכל אחד ואחד רק יעשה את שלו להרבות תורה ויראה ביננו, ואז –  בטח ננצח להחזיר העטרה ליושנה, ועם ישראל עוד יקרא עם אלקים, עם אשר בפיו דברי אלקים חיים.

קראתי שם הספר "מחשבות לוי" כי עניניו הם במחשבות הכהן העובד עבודה, ואשכחן כהנים דאיקרו לוים.

ויהי רצון שלא נכשל בדבר הלכה ונזכה ונחיה ונירש טובה וברכה תורה וחיים, אנו ובנינו ובני בנינו מן העולם ועד העולם.

לוי יצחק טאב בלכ"ק אדוני אבי מורי ורבי הרה"ק אדמו״ר שליט"א מקאזמיר.

—

הרב לוי יצחק הי"ד מפראגא וורשה, היה מתלמידי הרב מנחם זמבה, כפי שמופיע בהקדמה של הרב זמבה לספר "מחשבות לוי". אביו של רבי לוי יצחק, הרב מנחם דוד הי"ד (רבי דודל, תרל"ג-תש"ב) ב"ר אפרים זצ"ל, היה אדמו"ר מקאזמיר בפראגא.  אביו, האדמו"ר רבי אפרים משיננה, קוזמיר, בלוינה, נדרזין, יבלונה ופראגה, היה בנו של רבי יחזקאל טאוב, האדמו"ר מקאזמיר, מחבר הספר "נחמד מזהב".

הרב לוי יצחק נולד בשנת תרס"ז (1907). הוא נשא לאשה את מרת חיה גיטל הי"ד, בת דודו רבי ישראל יהושע תאומים (טאומן) הי"ד מזמברוב, אשר במחוז לומזה, פולין. נולדו להם ארבעה או חמישה ילדים.

בשנת תר"צ הוציא לאור את הספר "חמדת דוד" לרבינו דוד צבי מניישטאדט בן האדמו"ר רבינו יחזקאל מקאזמיר. בהקדמתו כותב הרב לוי יצחק:

הנה איתא בירושלמי שקלים פ"ב ה"ה אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונן, (וכן בב"ר פ' פ"ב), ויראה מזה, שעיקר זכרון הצדיקים אינו אלא דבריה הקדושים כשמזכירין אותם והוגים בהם. ולכן אמרתי בלבי ובפקודת כ"ק אאמו"ר הרה"ק אדמו"ר שליט"א עלי, לעשות מזכרת עולם לכ"ק דודי הרב הקדוש הגאון האמתי מופת הדור צדיק יסוד עולם אדמו"ר מוה"ר דוד צבי זצללה"ה מניישטאדט, בהדפסת דבריו הקדושים ז"ל, שיתפרסמו בעולם, ויהגו בהם כל מבין וידעו ויכירו ערך הדברים הקדושים אשר יצאו מפיו קודשו כרשפי שלהבת אש בישבו על יד שולחנו הקדוש, והם הם יהיו זכרון צדיק יסוד עולם לברכה.

בשנת תרצ"ג פרסם את ספרו "מחשבות לוי, חלק  א", "בענין מחשבת שלא לשמן בכבשי עצרת וענין זיקוק שתי הלחם והכבשים, ודיני מחשבת שלא לשמה בקרבן יחיד ובקרבן ציבור ושאר הרבה ענינים המסתעפים מהם".

במהלך שהותו בגיטו וורשה הועבד באחד מהמפעלים של שולץ. לאחר פטירת אביו ברעב בגיטו ורשה, בסוף חודש אב תש"ב, מינו החסידים את הרב לוי יצחק כאדמו"ר, ממלא מקום אביו. בתוך הגיטו הם נדד עם משפחתו ממקום למקום. יום לאחר תום המרד בגיטו, בי"ב באייר תש"ג (17/5/1943), התגלו הרב וכל משפחתו בבונקר בגיטו הבוער ונשלח למחנה השמדה, כנראה לטרבלינקה. הי"ד.

לחג השבועות

והנה אחז"ל, בשעה שעלה משה למרום לקבל התורה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה חמדה גנוזה יש לך, ואתה רוצה ליתנה לבשר ודם? והשיב להם משה רבנו עליו השלום כלום למצרים ירדתם וכו', הפי' בזה דהנה מדרך העולם כשהמלך נותן מתנה קטנה שאין חשיבות המתנה בעצם רק בזה שהמלך נותן אותה ראוי הוא שהמלך בעצמו יתן אותה להמקבל מתנה כי זהו עיקר היקרות שהוא מקבל אותה מהמלך. אבל באם נותן מתנה שהיא חשובה מצד עצמה ראוי שלא יתן אותה המלך בעצמו רק יתן אותה ע"י אחד משריו. ובזה די לו, וזהו טענת המלאכים "חמדה גנוזה יש לך" ואם כן יש לה חשיבות מצד עצמה ואתה רוצה ליתנה לבשר ודם, אתה בעצמך, הלא די ליתנה ע"י שר, היינו ע"י מלאך. ועל זה השיב להם משה רבנו עליו השלום כלום למצרים ירדתם. הפי' בזה שזה שאין רוצה המלך ליתן המתנה רק ע"י א' משריו הוא דוקא באם השר הוא גדול מהמקבל מתנה, אבל כשהמקבל מתנה הוא גדול מהשר אזי שוב ראוי שהמלך יתן אותה להמקבל מתנה עצמו. והנה במצרים אחז"ל על מאמר הכתוב ועברתי בארץ מצרים וגו' אני ולא מלאך, אני ולא שרף, שידוע שהטעם בזה משום שארץ מצרים היו כל כך שטופי זימה שגם המלאכים היו יכולים להתקלקל כי גם בדור המבול כשירדו המלאכים נתקלקלו בזמה, אבל ישראל היו במצרים ולא היו יראים כלל, אם כן ישראל גדולים מהמלאכים. וזו תשובת משה רבנו עליו השלום "כלום למצרים ירדתם". מזה ראיה שאתם קטנים במדריגה מישראל אם כן שוב ראוי שיתן הקב"ה התורה לישראל עצמם ולא ע"י מלאך כלל.

והנה מעלת ישראל שגדולה כל כך מהמלאכים ישנם בזה שתי מדריגות. יש צדיק א' שכל עבודתו הוא למען כבוד השי"ת, כמו שמצינו באליהו, שאמר קנא קנאתי לשמך. ויש צדיק שכל עבודתו לטובת אחיו בני ישראל עמו ולהשפיע להם כל טוב. וזוהי מדרגת יונה בן אמתי כששלחו השי"ת לנבא לנינוה היה ירא שעל ידי זה שישובו יהיה חרון אף ה' על ישראל עמו וברח אז מלפני השי"ת. הרי ששתי מדריגות ישנם בצדיקים.

והאמת היא שהעבודה לטובת ישראל היא העבודה המעולה. כי גם בנדב ואביהוא נאמר בקרבתם לפני ה' וימותו. היינו, שעבודתם היתה גדולה. והחסרון היה משום שהקרבתם הייתה רק לפני ה' ולמען כבוד ית' לבדו ולא לטובת ישראל כלל ומשום זה וימותו. וכן ער ואונן, איתא בשם האריז"ל, שהיו אנשים גדולים. אכן על זה נאמר "לבלתי נתן זרע לאחיו", היינו, שהחסרון שלהם היה שלא היו רוצים בטובת אחיהם בני עמם.

וגם יוסף הצדיק רצה מקודם ללכת בדרך הזה לעבוד רק למען כבוד השם יתברך, כמו שנאמר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, היינו אביהם שבשמים. ואמר לו יעקב לא זו הדרך המעולה, וזה רמז לו באמרו "לך נא ראה את שלום אחיך", היינו שתשתדל לטובת אחיך דוקא. "ואת שלום הצאן" המכוון על פרנסה ועשירות, כידוע, שזה מרומז בלשון צאן. ועל כן אחרי זה אמר יוסף אל המלאך "את אחי אנכי מבקש", היינו שעתה אני יודע שהעיקר לבקש לתועלת אחי ולטובתם.

הנה אחז"ל ליישב רומית הפסוקים, כתוב א' אומר אפס כי לא יהיה בך אביון, וכתוב אחד אומר כי לא יחדל אביון, כאן כשעושין רצונו של מקום אז נתקיים אפס כי לא יהיה בך אביון, ומה שנאמר כי לא יחדל אביון נתקיים בהגרים בני אומות אחרות:

ולכן בועז שרצונו ועבודתו היו גם כן לטובת בני עמו והצלחתם, וזה הענין מאמר הכתוב והנה בעז בא מבית לחם, היינו מעבודתו להשפיע להם הוא פרנסה לטובת ישראל. ויאמר בועז לנערו וגו' למי הנערה הזאת, היינו שהתעורר בעצמו שאם כן שעוד צריכים ללקט בשבלים. אם כן כל ההשתדלות לטובת ישראל עוד לא עשתה פעולה כיון שישנם אביונים הצריכים ללקט.  על זה אמר הכתוב ויען הנער הנצב על הקוצרים, המכוון על הצדיק הממונה בעבודתו להשפיע פרנסה וכל טוב לישראל, ויאמר נערה מואביה היא. היינו שבאמת בישראל נתקיים "אפס כי לא יהיה בך אביון" וזו היא נערה מואביה וכנ"ל, ומאמר הכתוב "כי לא יחדל אביון" נתקיים בהגרים בני שאר אומות.

(אהל משה)

—

הרב הקדוש ר' משה מרדכי טברסקי הי"ד זצ"ל, האדמו"ר מטריסק-לובלין (תרל"ז, 1877  – תש"ג, 1943), בן האדמו"ר יעקב אריה לייב משושלת טשרנוביל-טריסק בן ר' אברהם המגיד מטריסק מחבר הספר 'מגן אברהם'.

בשנת תרע"ח, 1918, קבע מושבו ונעשה אדמו"ר בלובלין. גדל מאד בתורה וביראה ונודע כנבון בחכמתו המופלגה. ביתו היה פתוח לרוחה לכל מסכן ולכל צר ומצוק. אלפי ישראל ובתוכם רבנים גדולי ישראל, חסו תחת כנפיו. תורותיו שהגיד ליושבי שלחנו במקהלות קדש במועד ושבת היו בעמקות נפלאה ובלהבות אש. דבריו שיצאו מלבו הטהור הכו שרשים בלב שומעיו.  רק מקצת מתורתו הודפס בספר אהל משה". אך רוב כתביו עלו על המוקד יחד אתו ועם בני ביתו באנדרלמוסיה שבאה לעולם ושאכלה בכרם ישראל. האדמו"ר דחה את הנסיון להעביר אותו ואת בני משפחתו לשווייץ. הוא עונה בידי הנאצים בלובלין ונספה באייר תש"ג, 1943, ביער קרמפיץ, שבסביבות לובלין.

ובאחיכם איש באחיו לא תרדה בו בפרך.

קשה הכפל באחיכם איש באחיו. אבל זה הצער היותר גדול שאח ירד באחיו בפרך, כמו שברזל המכה בברזל קולו יותר גדול מהמכה בדבר אחר, כי את אחיו הוא מכה, כמו שכתוב במדרש.  ועיין מקרא מפורש ומ״ש לקמן בבחקתי (כו,יז).

ונסתם לפני אויביכם ורדו בכם שונאיכם.

בספר תוס' ברכה כתב חילוק אויב לשונא, אויב מראה שנאתו בגלוי, ושונא לפעמים רק בלב ואינו עושה פעולה רעה, וזהו שאמר בקדושים (יט,יז) לא תשנא אח אחיך בלבבך, ובמסעי (לח,כא) באיבה הכהו, ואסתר (ז,ו) איש צר ואויב על המן ועל מעשיו, ומ"א (ח,לז) כי יצר לו אויבו בגלוי ובפועל, ורש"י דברים (א,מד) וירדפו אתכם כאשר תעשנה הדבורים, כמו דבורה כשנושכת מיד מתה, כך אויבכם, וזהו שאמר ונגפתם לפני אויביכם העושי רע בפועל, ויען כי לאחר-כך ימותו, יתחייב כי אחר כך ירדו (ימשלו) בהם שונאיכם בנסתרים, ועיין פרקי דר' ישמעאל משפטים רמ"ב. להיפך מזה – חז״ל אמרו הקללה הגדולה שהשונאים הם אחיכם, כמשל הגרזן שהעצים יראו ממנו, ואמר לו אם לא יהיה להגרזן בית יד של עץ מאחיהם לא ירע להם כלום, והחתם סופר מפרש המסורה שהביא הזהר חקת (קפד.) ב׳ פסוקים שכתב "אותו" אל תירא אותו (חקת כא, לד) עד דרוש אחיך אותו (תצא כב,ב), והכוונה על תירא אותו מהגוי בלבד, רק עד דרוש אחיך אותי, אם אחיך יתערב בדבר וייתן עצות להגוי אז יש לראות ממנו, ועיין מה שכתבנו לעיל בפ׳ בהר (כה,מו).

 —

תולדות הרב יוסף פצנובסקי הי"ד

הרב יוסף פצנובסקי הי"ד ב"ר משה יהודה (תרל"ה, 1875 – ב' בסיוון תש"ב, 12 במאי 1942) הוא מחבר הספר פרדס יוסף על חמישה חומשי תורה.

נולד בפולין למשה יהודה ובלומה לאה לבית מיזליש. היה מצאצאי ה"נתיבות המשפט". את השכלתו התורנית רכש במחיצת בן-דודו הרב יחיאל מיכל הכהן בעיר זאקראטשין (פלך וורשה). בספריו ציטט פעמים רבות מדברים שכתב בנערותו. נישא לרוחמה, בתו של צבי הירש הלוי מלאסק. נמנה עם חסידי גור. לאחר נישואיו התגורר בפאביניץ. הוא עסק בסחר בעצים, אך את עיקר זמנו הקדיש ללימוד תורה ולכתיבת ספריו. בהקדמה לספרו פרדס יוסף על חומש בראשית כתב: "כל באי בצל קורתי וחנותי ראו זאת כי תמיד לא שקטתי ולא נחתי, רק הגיתי במצולות ים התלמוד. וכל הימים לרבות הלילה כי גם בלילה לא שכב ליבי. ויהי בבוקר והנה היא לאה-ליאות ויגיעות רבות".

רבי מנחם מנדל אלתר הי"ד כתב עליו: "הנמצא כזה איש אשר הנהו טרוד על המחיה ועל הכלכלה ונמנה בין סוחרי ארץ. עם כל זאת יוסף הוא השליט ברוחו פי שניים, לקבוע עיתים לתורה ולחדש חידושים, לעשות ציצים ופרחים לתורה, ויגעת ומצאת תאמין".

הרב יוסף פצנובסקי כתב וערך מספר ספרים, שהבולט שבהם הוא פרדס יוסף על התורה, המכיל ליקוט רחב של פירושים, שאלות ותשובות וחידושים על סדר פרשיות התורה, שלוקטו ע"י הרב פצנובסקי מעשרות רבנים ודרשנים, ידועים ואלמוניים.

בשנים 1930 – 1939 הביא לדפוס בלודז' ובפיטרקוב את הכרכים על החומשים בראשית, שמות וויקרא. הספר זכה לפופולריות רבה. מלחמת העולם השנייה מנעה ממנו להשלים את הדפסת הכרכים על חומש במדבר ודברים.

אשתו נפטרה בגיטו לודז, והוא נפטר שם, מספר ימים אחריה, ביום ב' בסיוון שנת תש"ב, והוא בן 67. נקבר בלודז'. רוב בני משפחתו הוכחדו בשואה, ובהם בנו הרב דוד, וכלתו הרבנית דינה בת הרב שלמה יהודה ליב הכהן הי"ד.

בשנות התשעים יצאה מהדורה מחודשת ומהודרת של הספר "פרדס יוסף", בהוצאת המכון להנצחת מורשת חכמי פולין. עורך הספרים, ערך במשך כמה שנים חיבור המשך לחומשים במדבר ודברים, במתכונת ספריו של הרב פצנובסקי.

במשך שנים לא היה ידוע מקום קבורתו בבית העלמין בלודז, אך לאחר מאמצים מרובים נמצאה מצבתו שם בשנת תשע"ט (2019).

חיבוריו

פרדס יוסף על התורה, בראשית (פיטרקוב תרצ"א), שמות (לודז' תרצ"ז), ויקרא (לודז' תרצ"ט)

גן יוסף – לקט יוסף (בני ברק תשנ"ח) ופרי יוסף מסכת גיטין (נדפס בסוף הספר חשרת מים מאת הרב יחיאל מיכל הכהן, פיטרקוב תרס"ד)

(מקורות: ויקיפדיה עם קצת השלמות מידע ממקורות נוספים).

פתיחה למס' ברכות ולקשר תחלת הש"ס עם סיום הש"ס, אשר דרשתי במקהלות בין צעירי שלומי אמוני ישראל על סיום הש"ס וזה החלי בעז"ה. בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל נתן טעם למה פתח רבנו הקדוש במסכת ברכות והתחיל בק"ש עיי"ש ועי' במפרשים ג"כ שנתנו טעמים בזה,

ולי הדל נראה ג"כ לתת טעם לזה דהנה איתא בגמ' ב"מ פ"ה ע"א אמר ר"י אמר רב, מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליי ויגידה על מה אבדה הארץ. דבר זה אמרו חכמים ולא פרשוהו, אמרו נביאים ולא פרשוהו, עד שהקב"ה בעצמו פירשו, שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, אר"י שלא ברכו בתורה תחלה. ע"כ.

מבואר מזה דעיקר חורבן ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו היה מפני שלא ברכו בתורה תחלה. והנה הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה כתב וזה לשונו: וכן הי' הדבר תמיד עד רבנו הקדוש והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים והפירושים וכו' וחיבר מהכל ספר המשנה ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם ורבצו בכל מקום כדי שלא תשתכח תורה שבע"פ מישראל. ולמה עשה רבינו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמות שהיה, לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות, חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא נשכח עכ"ל, ומקורו מגיטין דף ס' עי"ש, מפורש ויוצא אשר הוכרח לרבנו הקדוש לכתוב תורה שבע"פ מפני שלאחר החורבן, שמלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וירא פן ח"ו תשתכח התורה מישראל, והותר לכתוב משום עת לעשות כו'. ולכן הקדים רבנו הקדוש במסכת ברכות לרמז לנו כי מה שגרם לו לכתוב המשניות מפני שנחרב הבית ונתגברו הצרות בעולם, ר"ל, וזה היה מפני שלא ברכו בתורה תחלה. ולתקן זה החטא שיתקרב הגאולה ושיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו, הקדים בברכות שנהיה נזהרין בברכת התורה. ולכן הקדים בברכות שהוא הקדמה להתורה.

והנה באבודרהם כתב וזה לשונו: והטעם שאין מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו על קריאת שמע כמו בשאר מצות מפני שענין הברכות כולם הוא לקבל עול מלכות שמים עלינו, כדאמרינן בפרק כיצד מברכין, שכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה, ופסוק שמע יש בו הזכרת השם ומלכות. וגם כן הוא נחשב כמו מלכות, כדאיתא בראש השנה, והרי הוא חשיב כברכה. עכ"ל. מוכח מזה דברכות המצות הוא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים ואחר כך יקבל עליו עול מצות, וק"ש עצמה חשיבה ברכה משום שיש בה קבלת עול מלכות שמים, ולכן אתי שפיר שהקדים בק"ש מפני שרמז בזה הטעם של כל ברכות המצות שהוא קבלת עול מלכות שמים.  ומאחר שנחרב הבית מפני שלא ברכו בתורה תחלה, היינו שלא קבלו עליהם עול מלכות שמים תחלה, ולתקן זאת הקדים בברכות ובק"ש שהוא קבלת עול מלכות שמים.

ועי' בתוי"ט בהקדמה שהביא מן הבה"ג שהקדים בתחילת הלכותיו נכתב ברכת התורה מלה מלה מכח הגמרא הנ"ל, שלא ברכו בתורה תחילה, עיין שם. והוא הוא הטעם של רבנו הקדוש שהקדים ברכות תחלה, לרמז ברכות התורה לפני כל הלכותיו. והטעם של הברכות הוא כמו ק"ש, שהוא קבלת עול מלכות שמים תחלה. (ועפ"י האבודרהם הנ"ל נראה לתרץ מה דמבואר בשו"ע אה"ע סי' ל"ד סעיף א', כל המקדש אשה בין על ידי עצמו כו' מברך, הגה ויש אומרים דאחר מברך ע"כ, ועי' בב"ש ס"ק ב' הטעם שאין החתן מברך שלא לבייש מי שאינו יודע לברך, עיין שם. ועפ"י הנ"ל נראה לי הטעם שאין החתן מברך דהא איתא במשנה ברכות דחתן פטור מקריאת שמע לילה הראשונה משום דאין יכול לקבל עליו עול מלכות שמים דטרוד, וכיון דברכת המצוה הוא ענין קבלת עול מלכות שמים, ולכן אין החתן רשאי לברך, ואף דבזה"ז חייב בק"ש, משום דבלאו הכי אינו יכול לכוין כל כך, היינו רק בק"ש דאין יכול להוציא אחרים, כמבואר באבודרהם הנ"ל ופרמ"ג באו"ח סי' ס"ב בא"א ס"ק ב', ולכן אם לא יאמר בעצמו ק"ש יבטל לגמרי, ולכן תקנו היום בזה"ז שיאמר ק"ש, מה שאין כן בברכת אירוסין שיכולין להוציאו, מוטב שיברך אחר ולא החתן, שטרוד כנ"ל, והשתא אתי שפיר שהטור כתב שהחתן בעצמו מברך, והרמ"א כ' שמנהג היום שהמסדר מברך, מפני דבימים קדמונים דהאירוסין היו לפני הנישואין זמן הרבה, ולכן בשעת האירוסין לא היה טרוד ושפיר מברך החתן בעצמו, מה שאין כן בזה"ז דהאירוסין והנישואין בזמן אחד ביחד לכן אין החתן מברך, ואתי שפיר),

ובזה נראה לחבר תחלת המסכתא עם סוף המסכתא שסיים אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא ת"ח מרבים שלום בעולם כו' ומסיים ה' יברך את עמו בשלום. כי מפני שני טעמים נחרב הבית, מפני שלא ברכו בתורה תחלה ומפני שנאת חנם, ומה שהקדים בברכות לקרב הגאולה, ומפני שזה לבד אינו מספיק ועוד צריך לתקן החטא של שנאת חנם, ולכן מסיים בשלום. ועפ"י הקדמה זו יש לקשר עם סוף הש"ס שמסיים בסוף מסכת נדה תני דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות. ע"כ.

ובנתיבות עולם ממהר"ל מפראג ז"ל כתב לפרש זה המאמר בנתיב התורה בפ"א, וז"ל: בארו בזה המעלה העליונה שיש להתורה, ובפרט מי ששונה הלכות, כי מי שמחשב כי עיקר הלימוד לאדם בחכמה שישיג בנמצאים ובגלגלים ובמלאכים, ולא נתנה מדרגה זאת לתורה לנזיקין ולטומאה ולטהרות, דבר זה הוא מכשלה גדולה. עכ"ל, עיי"ש.

וביאור דבריו נראה כי אם לומד התורה ואינו לומד הלכות, מראה כי אינו לומד התורה לשמה, רק או לעשות עטרה להתגדל בה או קרדום לחפור, ולא משום שהקב"ה נתן לנו את תורתו וצוה אותנו ללמוד וללמד ולעסוק בה לשמה, רק כוונתו לדעת חכמות הגלגלים ותכונה ולהשתמש בשמות המלאכים וכדומה, כמו שלומד שאר חכמות חיצונות כך לומד התורה להיות בקי בחכמות הטבע וכדומה, ודבר זה באמת מכשלה גדולה. אך אם לומד הלכות התורה, מורה שלומד לשמה לשמור ולעשות ולמען ידע מה יעשה ומה לא יעשה, ולכן הוא בן עוה"ב.

ועל פי זה יש לפרש על עזבם את תורתי ולא הלכו בה, היינו שלא למדו הלכות, רק חכמות התורה לדעת חכמות הטבע ולהשתמש בה, ולא לשמה. וזה הפירוש על עזבם את תורתי, ולא כתוב על עזבם התורה, אך הפירוש כי באמת למדו התורה, אך לא לשמי, מפני שהוא תורתי וציויתי אותם ללמוד, רק לדעת חכמות הטבע ודומיהן. וזה הפירוש על שעזבו תורתי, הלשמה עזבו. וזה מרומז במה שפירש הקב"ה שלא ברכו בתורה תחילה. בהקדם מה ששמעתי בשם החת"ס ז"ל לפרש הגמרא בברכות י"ג ע"ב אמר ליה רב לרבי חייא לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליו עול מלכות שמים, אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים. ע"כ. והמאמר הלז תמוה לומר על רבי שלא אמר ק"ש רק בדרך אגב בעת שהעביר ידיו על עיניו אז היה אומר ק"ש. ואמר על זה, דהנה איתא מצות בטלות לעתיד לבוא, וקשה שהתורה נצחיות ולא יתבטל ולא יתחלף זאת התורה בשום דבר, וביאר בזה בשם הרמב״ן ז"ל כי הנה תיבת מצוה יורה שאין מובן לו הטעם ולולא הציוי לא היינו עושין הדבר, כמו דאיתא מצות לאו ליהנות נתנו, וכתב רש"י ז"ל לעול על צואריהן נתנו, ומדוע מצוה הוא עול. אך המשל בזה כי מי שהוא רעב או צמא למים, ואוכל ושותה, אין נחשב אצלו לעול, כי מבין שאין לו תרופה להפיק רעבונו וצמאונו רק ע"י אכילה ושתיה. ואולם אם עושה דבר בלי ידיעת טעם הדבר, רק מפני גזירה המלך, נחשב לו לעול, ולכן כיון שהוא מצוה מוכח כי לולא הציוי לא היה עושה הדבר, אם כן בעל כורחו אין מובן אליו טעם הדבר שיכריחו לעשות בלי הציוי, ולכן צריך הצווי, ואיתא במדרש דלעתיד יתגלו טעמי התורה, ויעשה כל אחד המצות בהכרח, כמו שמבין שאם הוא רעב צריך לאכול כך ישכילו כולם ויבינו שאין שום אפשרות וחיות כעולם מבלי עשיות המצות. וזה הפירוש מצות בטלות לעתיד, שהציוי תתבטל, שיעשו המצות בהבנת הטעם בלי שום עול. והנה הצדיקים הגדולים כמו רבי להם נתגלו טעמי התורה כמו שיהי׳ לעתיד,  וזה הקשה רב לרבי חייא כאשר יש מצות עשה לקבל עול מלכות שמים בכל יום, ורבי יודע טעמי המצות ולא נחשב אצלו לעול ואיך יקיים המצוה הלז, וזה הפירוש בגמ׳ לא חזינא ליה לרבי דמקבל עול מלכות שמים, היינו לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליו עול מלכות שמים, היינו שיוכל לקיים מצוה הזו, ועל  זה אמר לו רבי חייא, בשעה שמעביר ידיו על פניו, היינו מסתיר עיניו שלא להביט כל כך במראות הגדולים, כעניין ויסתר משה פניו, ויורד ממדרגותיו, ואז יוכל לקבל עליו עול מלכות שמים, וחוזר ע"י קבלת עול מלכות שמים למדרגותיו. ע"כ דפח"ח.

היוצא לנו מזה דמה שמברכין על המצות אשר קדשנו במצותיו וציונו, היינו רק אם עושה המצוה בלי שום טעם רק בדרך ציוי שהש"י ציוה לנו לעשות המצות, שייך לברך וציונו, שאין עושה המצוה רק בדרך ציוי ולא זולתו.  לא כן אם לומד התורה לא מצד הציוי רק מפני שרוצה ללמוד חכמות הטבע, אין שייך לומר וציונו שאין לומד בשביל הציוי, ולכך לא ברכו בתורה תחלה שלא קבלו עליהם עול מלכות שמים בדרך ציוי כנ"ל. ולא למדו התורה רק עפ"י הבנתם בעצמם, שהיו רוצים להיות חכמים בחכמות הטבע.

ושוב ראיתי כי הן הן הדברים הנאמרים בר"ן נדרים ד' פ"א ע"א וז"ל ומצאתי במגילת סתרים של הר' יונה ז"ל דקרא הכא דיקי דעל שלא ברכו בתורה תחלה אבדה הארץ, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשוטה, משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי וקל היה וקל לפרש, אלא ודאי עוסקים היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפרשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהיה ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו לא הלכו בה, כלומר בכונתה ולשמה. אלו דברי החסיד ז"ל והם נאים ראוין למי שאמרם. עכ"ל.

ותודה לה' יתברך שהנחני בדרך אמת ואנכי הרחבתי הביאור, ומעתה היטב נקשר תחלת הש"ס עם סוף הש"ס, כי רבינו הקדוש התחיל להזהיר אותנו ללמוד התורה לשמה ולברך עליה מקודם ולקבל עליו עול מלכות שמים, ועל זה מסיים גם כן שישנה הלכות בכל יום, שזה יהיה מורה כי לומד התורה לשמה ויברך עליה, ובזה תתקרב הגאולה ויבנה ביהמ"ק בב"א.

(מתוך הספר תורת אהרן)

—-

הרב מרדכי ניסן קרול הי"ד היה מפורסם בעולם הרבני, כלמדן גדול ופיקח, כמתמיד עצום, ומעל הכל כבעל נפש אצילה.

אביו, ר' אהרן, היה דיין בלודז' וחסיד גור. הרב מרדכי ניסן הוסמך להוראה על ידי הרב אליהו חיים מייזל, רבה של לודז'. הוא שהה תקופה ברוסיה כדי ללמוד את השפה הרוסית, על מנת שיוכל להיות רב מוכר מטעם השלטונות. ובשנת תרע"ה (1915) נבחר כחבר בוועד הרבנים בלודז' והיה מורה הוראה בעיר. נספה במהלך השואה בגטו לודז'.

תולדותיו הובאו בספרים:

אלה אזכרה, חלק חמישי. בעריכת יצחק לוין, תשכ"ג.

מעבר למילים (במקור בצרפתית), אוטוביוגרפיה משפחתית על ידי נכדתו תרז מלאכי-קרול.

בגיא צלמוות, פינגולד, חלק א' עמוד יח

הרב יוסף פיינר הי"ד היה חביב ונערץ גם על היהודים וגם על התושבים הפולנים, שדמותו האצילה עוררה בהם כבוד והערצה. צדיק תמים וחסיד נלהב, גאון נפלא ומתמיד גדול, גומל חסדים בגופו ובממונו במסירות נפש עילאית, בעל נימוסין מעודן ששלט בכמה שפות, אשר נכנס ויצא בחוגי הממשל והצבא, כשזקנו המכסיף הארוך יורד על פני תלבושותו הרבנית המצוחצחת.

"ר' יוסל'ה", נולד בפיוטרקוב בשנת תרכ"ז (1867) כבכור למשפחה שהתפרנסה מעמל כפיה. ילדותו עברה עליו בעיירה אופוצ'נו הסמוכה לעיר מולדתו ובה היה ישוב יהודי ניכר. בילדותו למד תורה בשקידה ובחשק רב, גם בתנאים הקשים. את תורתו למד בפיוטרקוב, שבאזור לודז'. הוא הצטיין בלימודיו, דן עם למדני העיר ושימש את רב העיר ממנו שאב תורה ותכינה. בגיל צעיר הוסמך על ידו לרבנות. הוא למד לימודי חול במהירות ועמד בבחינות הבגרות. אחרי נישואיו לבת ר' משה חיים בוצ'יאן מלודז' המשיך את לימודי הקודש בבית חותנו, ובייחוד השתלם בהוראת איסור והיתר ובדיני חושן משפט. הוא זכה ונעשה מבאי ביתו של הרב הראשי, הרב אליהו חיים מייזל, ממנו קיבל את חינוכו הרבני. הגאון הבחין כי אברך זה נועד לגדולות, טיפח אותו וקירבו מאוד, עד שנעשה רבי יוסל'ה ליד ימינו בהוראה ובהנהגת הציבור.

שנה לאחר נישואיו כיהן כ"רב מטעם" באלכסנדר , הסמוכה ונמנה על חסידי אלכסנדר. לאחר שנה וחצי עזב ונעשה לעוזרו הראשי של הרב מייזל בלודז', בענייני דיני תורה, בהופעות בבתי משפט ממשלתיים ובקשר עם השלטונות. הוא השתדל רבות למען הכלל. בכל נסיעותיו הרבות בענייני ציבור, לקח עמו כרך קטן של חושן משפט וחזר על תלמודו פעמים אין ספור.

בשל הליכותיו המעודנות, פקחותו ואצילותו, שליטתו בשפה הפולנית ובעוד שפות, אותם למד בכוחות עצמו, היתה לו השפעה רבה בחוגי השלטון, עד שמינו אותו לאחראי על הצבא במחוז לודז' כרב צבאי בדרגת אלוף משנה. הרב קיבל על עצמו תפקיד זה כדי לדאוג רבות לחיילים היהודיים, ואף הציל חיילים יהודים מעונשים קשים וממיתה. בימי הפוגרום בקישינוב ובימי מלחמת יפן והמהפכה פעל להבטחת חייהם ורכושם של יהודי לודז' ולקח חלק בהתארגנויות יהודי לודז' להגן על עצמם בכלי נשק.

אחרי פטירת רבי אליהו חיים, נותרה לודז' תקופה ארוכה ללא רב. הרבנות המקומית ייסדה וועד רבנים חשובים, ורבי יוסף היה מן הבולטים שבהם.

בימי מלחמת העולם הראשונה טיפל בפליטים היהודים שהגיעו לעיר בעקבות הקרבות שהתחוללו באזור ועזר גם לפולנים שפנו אליו. הוא פנה אל שלטונות הכיבוש הגרמני, ומתוך כבוד ואמון, הצליח להציל נפשות רבות מישראל.

הוא היה איש חסד, והיה מוכן למסור נפשו עבור כל אחד ואחד. יהודי לודז' ידעו כי תמיד אפשר להיכנס לרבי יוסל'ה, ואף בליל הסדר היו באים אליו בעשרות שאלות בענייני הפסח.

מיד עם כיבושה של לודז', פתחו הגרמנים בהשפלת היהודים ובדיכויים. אנשי הממשלה הגולה, שברחו מזרחה כשפרצה המלחמה, רצו להבריח את הרב והעמידו לרשותו מכונית, אך הוא סרב לקבל את הצעתם, כי לא רצה לעזוב את בני קהילתו, אותם שירת למעלה מארבעים שנה. הוא הועבר לגיטו יחד עם 160 אלף יהודי לודז' וסבל עמם יסוריי גיהנם.

משעה שהרב ד"ר שמחה טרייסטמן עבר מלודז' לוורשה, בכ"ו בשבט תש"א (27/2/1941), ועד הגירוש הגדול שהיה שם בתש"ב (9/1942), עמד הרב פיינר בראש הוועד של הרבנים בגיטו לודז שפעל בתיאום עם היודנראט, ובו היו כ- 15 רבנים. הוועד נכלל במחלקת המירשם; בענייני אירוסין, גירושין, לידות ופטירות פעל הוועד בקשר אירגוני הדוק עם המחלקה לענייני אישות. הרבנים חברי-הוועד קיבלו שכר כשאר פקידי המינהל. היו"ר וראשי המינהל פרשו את חסותם על הרבנים ושאר אנשי-דת בגיטו, רשמו אותם באורח פיקטיבי כעובדי- מינהל או "רסורטיס". חברי הוועד פרסמו את ה החלטה המתירה ליולדות ולאנשים המרגישים שכוחותיהם אוזלים, לאכול בשר טריפה, אחרי שיתייעצו עם רופא ועם רב.

כאשר החמיר המצב בגיטו לודז' והנאצים חיפשו את הרבנים, הסתתר רבי יוסף בבית העלמין הישן. בחודש אלול תש"ד, 1944, נתפס והוצא להורג על קידוש השם. הי"ד.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ספר קהילת פיוטרקוב, כרמנו י', ועוד

מלחמת מצוה בעד טהרת המשפחה בישראל.

הרב יוסף פיינר חתום על מכתב, יחד עם עוד כאלף רבני פולין, כדי למחות ולהפר את היוזמה של רבנים קונסרבטיבים להקל על עגונות על ידי יצירת נוהל בו מיד אחר החתונה ימנה הבעל שליח לגירושין בתנאי שלא יבוא לזמן מוגדר וכיוצא בזה. מכתב זה נכתב ביום א׳ לסדר ויגש, ג׳ טבת תרצ״ו, וחתומים עליו נשיא האגודה רבי מנחם מנדעל אלטר אבד"ק פאביניץ, סגן הנשיא רבי יצחק מאיר קאנאל, הגזבר רבי שלמה דוד כהנא, והמזכיר רבי ראובן יהודה נייפעלד. ואחריהם מופיעים שמות של כאלף מרבני פולין.

וזה לשון המכתב:

בתשובה על יקרת כת״ה הננו בזה להשיב דברים ברורים מיוסדים על אדני דת תורתנו הקדושה. לדאבון לבנו נשתוממנו מאוד ולמשמע אוזן עגמה נפשנו, איך נהיה כזאת בישראל! תורתנו הקדושה צוחת לא בי הם היתרים כאלו, שבדו מלבם המופקרים במדינתכם, הרוצים להפקיר ח״ו בנות ישראל בסידור קדושין ונשואין, שיהא מנוי שליחות לגירושין, אם יעזוב אותה ג׳ שנים, או אם תשיג פטורים בערכאות וכדומה. ומה גדול הכאב, כי מצאו האנשים האלה, הפורצים ומחריבים יסודי היהדות, עוד עוז בנפשם לטהר את השרץ וינסו להביאו אל המקדש הדתי פנימה ח״ו.

אי לזאת, בשם קרוב לאלף מורים ורבנים שליט״א היושבים על מדין, חברי אגודת הרבנים בפוילין, ובתוכם גאונים גדולים מאורי עיני הגולה, אנו מכריזים בשער בת רבים בקול גדול לא יסף, מחאה נמרצת וחריפה בכח תורתנו הקדושה, נגד אנשים החוטאים ומחטיאים שאין בתקנתם קלקלתם שום ממש על פי הדין, ומטרתם להתיר אשת־איש לעלמא בלא גט, ומכיון שאינם יודעים בטיב גיטין וקדושין אל יהא להם עסק עמהן ובכלל אין להם הרשות להתערב בעניני הוראה איסור והיתר, כי אין עטרה זו הולמתם!

ואל אחינו בני ישראל הכשרים במדינתכם אנו פונים בקול חוצב להבות אש דת! הבדלו מהעדה הרעה הזאת, ובעזהשי״ת הם כלים מאליהם! כמו אלה הכתות שעמדו במשך הדורות ונקרעו מגוף הישראלי קרע שאינו מתאחה! זאת מצאנו לחוב קדוש להשיב לכת״ה.

חזקו בעד עמנו ותורתנו הקדושה ואנחנו עמכם, לכו נא גבורי החיל בכחכם זה ויהיה ד׳ עמכם, בעתירת ידידי כת״ה, המוקיריכם ומחבביכם מרחוק וחותמים בברכת התורה הקדושה.

מכתב זה, עם מכתבם של ועד רבני וורשא, בית דין צדק של הרב צירלסון בק"ק קעשנוב, הרבנות הראשית לארץ ישראל, הרבנות הראשית הספרדית, הרבנות הראשית לפתח תקוה ו"הרבנות הראשית בממשלת תורקיה הלאומית", עם כתבי הרב יוסף קאנוויץ, שניהל מערכה זו, יצאו לאור בשנת תרצ"ז בספר "לדור אחרון".

והנה בענין עבודתו עבודת הקודש להגדיל תורה ולהרחיב קולה גם במקצוע זו של אגדה הוא ענין נשגב מאוד. כמו שאמרו חז"ל שמא תאמר למדתי הלכות די לי ת"ל כל המצוה למוד מדרש הלכות ואגדות. ואחז"ל באבות דר' נתן פרק כ"ט כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טעם טעם של יראת חטא. ואמרו עוד דורשי רשומות רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה. ואחז"ל דברי תורה שניתנו מלמעלה לא ניתנו אלא במידה וכו'. יש זוכה למקרא ויש למשנה ויש לתלמוד ויש להגדה ויש זוכה לכולן. ואי' במסכת סופרים פרק ט"ז, על הפסוק "פנים בפנים דיבר ה' עמכם" וגו'. ארבעה פנים, פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים שוחקות להגדה. וכ"ה הגי' בפסיקתא דר' כהנא עיי"ש. ועי' יבמות קי"ז ע"א כמים הפנים לפנים וכו' ההוא בדברי תורה כתיב עיי"ש וברש"י ותבין.

וכבר רמזו ז"ל במדרש וישלח בפסוק "ויתן לך האלוקים מטל השמים ורוב דגן ותירוש" מטל השמים זה מקרא, ותירוש זה אגדה. ובספר מגלה עמוקות דברים נמרצים בסוד האגדה שנמשלה ליין. עיי"ש. ומכוון לדבריהם ז"ל במק"א יחיו דגן בתלמוד, ויפרחו כגפן באגדה. ובספרי האזינו "ודם ענב תשתה חמר" אלו אגדות שמושכין לבו של אדם כיין. ובחגיגה י"ד וכל משען מים, אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים. וכן ביומא ע"ה גד שדומה להגדה שמושכת לבו של אדם כמים.

ובדרשותי עמדתי ע"ז לבאר הבדל הדמיון שמדמים חז"ל את האגדה פעם ליין ופעם למים. וגם במה שביומא דימו חז"ל את היין רק לאגדה. ובספרי דרשו על הפסוק "ויאכילך את המן" וגו' כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וגו' אלו מדרש הלכות ואגדות עיי"ש ובספרי דבי רב. והארכתי בביאור מעלת האגדה להאיר עינא וליבא. כלומר להכיר את הקב"ה ולהיות שפכי כמים לבך נוכח פני ה' (תמיד ל"ב) ואכ"מ.

וראיתי חידוש בדברי הרב רבינו מלאדי זצ"ל בלקוטי תורה ויקרא דכתב דגם לדעת המג"א באו"ח סי' נ' ס"ק ב' דאם אינו מבין לימודו, אינו מקיים בזה מצות תלמוד תורה, באגדה אינו כן דשם גם בלא הבנה, מקיים מצות לימוד עיי"ש. וזה חידוש במעלת האגדה.

וראיתי ברמב"ם פ"ג מחגיגה, גרים שאינם מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם (לשמוע קריאת ההקהל) ע"כ. ואינו מובן דמנלן דין מיחוד זה דגרים ייצאו ידי חובה המצוה גם בלי הבנה. וחיוב הטף בישראל הלא הוא רק כדי ליתן שכר למביאיהם, אבל מנלן חיוב הגדול כשאינו מבין, דאין בזה מצות לימוד.

ויתכן, דלכאורה קשה "גרך" דקרא דנאמר בהקהל, באיזה גר מיירי, אם בגר תושב, מדוע יתחייב. ואם בגר צדק פשיטא דחייב. ועי' באבן עזרא שכתב בפרשת וילך : "גרך" אלו יתייהד. מבואר דפירש על גר תושב.

אמנם הצל"ח לסוכה תמה דלא מצינו חיוב הקהל לגר חושב, עיי"ש. והנה אי' במכילתא משפטים יכול שונין ולא יודעים. ת"ל אשר תשים לפניהם, עיי"ש. ובזית רענן דמעכב שיבינו היטב, עיי"ש.

אבל לדברי הרב ז"ל בשו"ע הלכות תלמוד תורה סי' ל"ד דבתורה שבכתב גם ע"ה מקיים מצות לימוד, עיי"ש. ברור דכוונת המכילתא הוא רק על תורה שבעל פה.

וכבר הובא ראיה לדברי הרב ז"ל מהך דכתב הר"י מיגאש בשו"ת סי' צ"ג דתורה שבע"פ אינה מטמאה את הידים. ובשו"ת משאת בנימין סי' ק' הקשה דאם יש קדושה בתורה שבע"פ בזמן הזה דניתנה ליכתוב, מדוע לא מטמא את הידים. וע"כ הבדל יש בין תורה שבע"פ לשבכתב. דבתורה שבע"פ בעי שיהיה מבין מה שלומד. ע"כ לא נכתבו אלא למכירין. ודמי להך דכתבו בתוס' מגילה ח' במגילה דגיפטית לגיפטים. דאף דנתנה לקרות ולכתוב באותו לשון, מכל מקום כיון דאינה כשירה לקרות אלא למכירין בה, אינה מטמאה את הידים. עיי"ש. וה"ה בתורה שבע"פ דנכתבה רק למכירין הלשון, אינה מטמאה הידים. מה שאין כן תורה שבכתב דמקיים מצות ת"ת גם בלי הבנה, שפיר כן מטמאה הידים.

ואף דיש לדון בזה, דתורה שבע"פ דנכתבה לכל בלשון התורה אינו דומה למגילה דנכתבה בלשון לועז. דשם החיסרון הוא במגילה עצמה, שאינה מגילה לכל, רק למי שמכיר אותו לשון. אבל תורה שבע"פ בעצמה הרי היא כתובה לכל אדם מישראל. והכל מחויבים בה. וגם, מי שאינו מבין, אין זה עליו פטור גברא, דהרי חובה עליו ללמוד ולהבין. אלא דאינו מקיים מצות התלמוד תורה שבה בלי הבנה.

וזהו יתכן כוונת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דגרים שאינם מכירין, פי' הקרא בגר צדק. וקא משמע לן, דאף דבעלמא בעינן שונין ויודעים. ואף בתורה שבכתב דלא בעי הבנת העניין כנ"ל, בעינן עכ"פ הבנת הלשון, מכל מקום, בהקהל גלי קרא דגם גרים שאינם מבינים הלשון מחויבים להכין ליבם ולהקשיב אזנם למען ישמעו וילמדו ליראה. ואכ"מ.

והנה ראיתי כי הרחיב כ"מ מאוד בדברי אגדה בעניני מעשה בראשית. והנהני דבזה יש מעלה מיוחדה. כמו שאחז"ל כל המלמד את בנו ספר בראשית מעלה עליו הכתוב כאילו נתעסק ביצירת העולם. וראיתי בהקדמת הרמב"ן ז"ל על התורה דביאר הכתוב "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם", וביאר דלוחות האבן, יכלול הלוחות, והמכתב, כלומר עשרה הדברות, והמצוה, הם המצוות כולן עשה ול"ת, אם כן, כתיבה התורה הכוונה הסיפורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה לאנשים בענין האמונה. עכ"ל. האיר לנו הרמב"ן ז"ל, עיקר שם "תורה" היא על הוראה לאנשים, להעמידם בקרן אורה בעמודי האמת והאמונה, וזה ע"י הרחבת ספורי מעשה בראשית. ועי' ברכות ח' וקדושין מ"ט ע"ב מאי תורה, מדרש תורה. עיי"ש ותבין ואכ"מ.

והגם כי אחז"ל בחגיגה י"א ע"ב אין דורשין במעשה בראשית בשנים. וכן פסק הרמב"ם פ"ד מיסודי התורה הי"א, עיי"ש שכתב: וענין מעשה בראשית מלמדין אותן ליחיד. עכ"ל. אולם כבר הרי ביארו התוס' בשס ר"ת, דמעשה בראשית הוא שם של ע"ב היוצא מפסוק בראשית ומהפסוקים שלאחריו. ועי' ברש"י קדושין ע"א, וברש"י ע"ז י"ז, ובפי' הראב"ד ז"ל לספר יצירה פרק א', ועי' בשו"ת הרשב"א ז"ל ח"א סי' ר"ב. ועי' בזוה"ק תרומה ד' ק"ט ובספר הליקוטים לרב האי גאון ז"ל ואכמ"ל.

והנני להאיר את כבודו בזה על השמטת משנה אחת בענין מעשה בראשית והיא במסכת כלים פי"ז מי"ד "ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה. שני אין בו טומאה. בשלישי יש בו טומאה. ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה חוץ מכנף העזניה וביצת נעמית המצופה" וכו'. וכל שנברא ביום השישי טמא עכ"ל. האירה לנו המשנה כי כל ששת ימי בראשית יש בכל יום למוד הלכה מיוחדת בטומאה וטהרה.

ובחידושי הארכתי בישוב דברי הרמב"ם דהשמיט משנה זו ואכמ"ל. ושמעתי רמז נפלא בשם היהודי הקדוש זי"ע, דאלו הימים הנזכרים במשנה דיש יום שיש בו טומאה ויש יום שאין בו טומאה, הם מורין על יום הכיפורים ויום הפורים. הכלל דיוהכ"פ לעולם ביום דאין בו טומאה. ויום הפורים ביום שיש בו טומאה. ולכן ביום הראשון שלישי וששי, דיש בהם טומאה, חל פורים ולא יוכ"פ. ולהיפוך בשני שאין בו טומאה, חל בו יוהכ"פ ולא פורים. אמנם ביום הד' והה' חלים שניהם, משום דבהם אין טומאה מהתורה, דכנף העוזניה וביצת נעמית מטמאין רק מדרבנן, כמו שכתב הרמב"ם והרע"ב, לכן יוהכ"פ דהוא מן התורה, ומדאורייתא אין בימים אלו טומאה, יוכל לחול בהם. ולעומת זאת, פורים דהוא רק מדרבנן, ומלרבנן יש הרי כן בימים אלו טומאה, ע"כ גם פורים יוכל לחול בהם. עכד"ק.

ונראה דכיון ז"ל בזה ליישב הקושיא דתמהו למאי נפק"מ סידור זה של ימי הבריאה, אם נברא בהם דבר המטמא או לאו. ולכן פי' דנפק"מ סידור לקביעה דירחא, דכתב רש"י ז"ל בפסחים נ"ח ע"ב דגם בשעה שקידשו ע"פ הראיה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבא בהדי הדדי. וכ"ה בר"ה ב'. עיי"ש. ואי' בתקוני זוהר דפורים יוס כיפורים עיי"ש. אך ההבדל שבשניהם הוא עפ"י המדרש פר' חוקת "מי יתן טהור מטמא לא אחד" מרדכי משמעי, עיי"ש. גילו לנו חז"ל דפורים הוא יום טהור מטמא. אולם יוהכ"פ אי' בתנא דבי אליהו, ימים יוצרו ולא אחד בהם, זה יוהכ"פ לישראל. ופי' בסה"ק דהוא כולו במקום טהור, של אחד, ע"ד שאחז"ל בקדושין מ' ע"ב, צדיקין נמשלין בעוה"ז שכולו עומד במקום טהרה וכו'. על כן ביוהכ"פ דישראל כולם צדיקים ודומים למלאכי השרת, בעי יום שכולו במקום טהור. אבל פורים הוא טהור מטמא כנ"ל. וזהו הכוונה דקביעות יוהכ"פ הוא רק בימים שאין בהם טומאה. והיפוכו לפורים, דהוא טהור מטמא, הוקבע ימים שנברא בהם טמא, ונעשה טהור מטמא ע"י מרדכי היהודי, כמו שאמרו חז"ל באסתר רבה אל תקרי יהודי אלא יחידי, שייחד שמו של הקב"ה כנגד כל באי עולם. עיי"ש. וכן הא במדרש חוקת מי יתן טהור מטמא לא אחד, זה מרדכי.

וראה במתניתין דמגילה ב' ע"א חל להיות בשני וכו'. והלא בשני אין בו טמא. אבל בירושלמי פ"ו דמגילה ה"ב אמר ר' ייסא לית כאן חל להיות בשני, דאם כן יום הכיפורים בחד בשבתא, לא קבעי תרי שבתא הדי הדדי עיי"ש. וזה מכוון כדברי הזוה"ק. ובדרשותי העמקתי בהבנת ענין זה, ועת לקצר.

(מתוך הסכמתו לספר ילקוט נחמני מאת נחום בריינר מלודז' – הובא גם בחידושי הגרמ"ז. ועיין בתורה שלמה שכתב שהספר ילקוט נחמני מבוסס כמעט כולו על ספרו תורה שלמה, והביא בשם הרב זמבה שלא ידע על כך בעת כתיבת ההסכמה, ושיש לפרסם שיש כאן זיוף מגונה, על מנת שתהיה כפרה למחבר ילקוט נחמני, שהינו בעל תשובה)

ב"רבנים שנספו בשואה", מובא שהרב מנחם זמבה (פראגר), נולד בוורשה בתרמ"ד,1884, ושם קיבל את חינוכו התורני. היה מעורה בכל התחומים של חיי הקהילה היהודית בוורשה, ובתרצ"ה, 1935, נבחר לוועד הרבנים של העיר. היה בגטו ורשה, וגם שם היה חבר בוועד הרבנים, ואף המשיך לכתוב חידושי תורה. הוא היה מן הרבנים האחרונים ששרדו בגטו. הוא עודד את ההתמרדות בנשק, ונמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. השתתף בעריכת ליל הסדר שהתקיים ביום הראשון של המרד ערב פסח תש"ג, עם הרבנים יהושע השל גולדשלג,משה בֶּר מזדונסקה-וולה ואחרים, בבונקר ברחוב קופייצקיה 7. הבניין הפגז, ופתח הבונקר הוצת. בין הנספים היה גם הרב זמבה, שנקבר בחצר של הבית. בהשתדלות אגודת ישראל העולמית הועלו עצמותיו ארצה,

פרטים נוספים מתולדותיו של הרב זמבה מובאים כאן מתוך המאמר "וחסיד בכל מעשיו: הגות חסידית במשנתו של הרב מנחם זמבה":

הרב ר' מנחם נולד בשנת תרמ"ד (1884)[!]. אביו ר' אברהם[!] ז"ל.[1] היה למדן וחסיד מופלג בעיר פראגה, פרוור לעיר הבירה ווארשא, ועל שמה קראוהו ר' מנחם פראגר. עוד בילדותו נתפרסם לעילוי מצוין, בעל כשרון נפלא, בעל זכרון אדיר ובעל תפיסה מהירה. כדרך הבחורים בני החסידים בימים ההם למד בבית מדרש בחבורה של לומדים אצל תלמידי חכמים מובהקים.[2] ככה נתגדל בפולניה דור של ת"ח גדולים בתורה וגאונים מצוינים. בעודנו צעיר לימים לקח אותו אחד מבעלי הבתים העשירים בפראגה לחתן לבתו היחידה.[3] כעשרים שנה גר ביחד עם חותנו, ובמשך הזמן, כשלא היה עליו עול פרנסה ועול רבנות, התמסר כולו לתורה ולעבודת השם, הגה יומם ולילה בלימוד התורה בעיון, בשני התלמודים ובספרי הראשונים והאחרונים. כמדומני שלא הניח מקום בתורה שלא התעמק בו והעלה בו חדושים יקרים, בסדרי זרעים וטהרות כמו במועד נשים ונזיקין. ביחוד הצטין בסדר קדשים, שחבה יתרה היתה נודעת לו ממנו. במשך עשרים שנה עסק במיצוי הנפש ובהתמדה נפלאה בלימוד התורה ונעשה לגדול הדור […] ארון מלא של כתבי יד היה לו בביתו. עשרות חיבורים גדולים בכל מקצועות התורה, בענינים שלא דרך בהם אדם, חיבר. כמעין הנובע היה בכל מקום שהיו שואלים אותו מיד היה משיב בדברים מחודדים ומתובלים. ובעונג רב היה מדבר בחידושי תורה. רגיל היה על לשונו מאמר הרמב"ם בהלכות שמירת הנפש, כי כל בעלי החכמה ומבקשיה בלא תורה כמיתה חשובים. בשנת תרע"ט הדפיס את ספרו לראשון, שו"ת "זרע אברהם", ותיכף הכירו גדולי הדור שאור גדול עולה בשמי ווארשא. בשנת תר"פ כשהתחלנו להוציא את הירחון "דגל התורה" היה חבר המערכת והשתתף בעריכת כל חוברת, ושני הקונטרסים האחרונים סידר בעצמו בהיותי אני באמריקה. בכל קונטרס הוסיף חידושים בשם "אוצר הספרא". כן הדפיס ספר "גור אריה יהודה" מבנו העלוי שנקטף בדמי ימיו. רובו הם חדושיו. בכל הספרים האלה הראה את גדלו כאחד מענקי התורה. וכל זה כטפה מן הים כנגד מה שנשאר באמתחתו. היה לו בכת"י חיבור גדול באיכות ובכמות בשם "מחזה למלך" פירוש על כל הרמב"ם, וחיבורים על שני התלמודים, על השולחן ערוך, והמון תשובות בכל מקצועות התורה, וספר "מנחם ירושלים" על סדר קדשים, ועוד,[4] […] ורק עוד מלים אחדות על צדקתו ועסקנותו בצרכי צבור. קנאי ולוחם מלחמת ה' היה, ומעולם לא נסוג אחור. נואם מצוין היה ודבריו היוצאים מפיו חצבו כלהבות אש. השפעה כבירה היתה לו על הדור הצעיר. אחד מעמודי "אגודת ישראל" ממועצת גדולי התורה היה. דרשותיו השאירו רושם כביר על שומעיו, ותמיד היו מלאי ענין ותוכן. אף על פי שנחשב היה לקיצוני ידע איך לקרב רחוקים ואפילו מתנגדיו התיחסו אליו בכבוד מדעתם כי כל מחשבותיו היו לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים, וכי באמונה ובתמימות היה עושה את מלאכת הקודש שלו. ביתו בווארשא היה אכסניא לתורה, בית ועד לחכמים.[5] גדולי התורה וחכמיה שהגיעו מחוץ לעיר, היו באים לביתו לשמוע תורה מפיו. בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה היו פונים אליו מכל קצוי ארץ בשאלות חמורות והוא השיב לכל השואלים דבר ה' כפוסק אחרון. בתור אחד מהרבנים בעיר הבירה ווארשא הוטלו עליו צרכי צבור רבים מן המדינה כולה ונעשה לאישיות המרכזית בעולם הרבני.

חסיד ומהמקורבים הראשונים להאדמו"ר מגור שליט"א היה ונסע אליו לעתים קרובות. הוא עסק הרבה בספרי יראה וחסידות וגם במקצוע זה היה גאון ומלא וגדוש בידיעות. שגורים היו בפיו כל ספרי החסידות ותענוג נפלא היה לשמוע את שיחותיו שהיו בהם הרבה דברי תורה חכמה ויראת שמים. בעצמו כתב וחידש הרבה גם במקצוע הדרוש והאגדה. תשוקה עזה היתה לו לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בה. וזמן מה לפני המלחמה פנה אלי שאשתדל עבורו. עשיתי כרצונו ועלה בידי לסדר ועד שקיבל על עצמו לפרנסו. שלחתי לו רשיון-עליה וכרטיס-אניה, אך באותו הזמן שהשיג את מכתבי קבל כתב רבנות בתור רב ומו"צ בווארשא ומוכרח היה לדחות את נסיעתו לא"י. מן השמים לא נסתייע הדבר ת.נ.צ.ב.ה. מנחם מ. כשר.

הרב כשר לא כלל במאמרו זה את קורותיו של הרב זמבה בשואה, שכן הם לא היו ידועים לו בזמנו, ולכן נשלים אותם ממקורות נוספים.

לאחר שנכנסו הגרמנים לוורשה, הם התפרצו לבתי הרבנים, שדדו אותם ועינו אותם. מלאחר שלא מצאו כסף ותכשיטים בבית הרב זמבה, הם היכו אותו קשות ולקחו אותו מביתו, וכשחזר מוכה ופצוע, נפל למשכב לזמן רב.[6] בסוף שנת 1939 ותחילת 1940 לא הוכרו הרבנים כפקידי הקהילה, לא קיבלו משכורת ולשכת הרבנות נשארה סגורה. אך כל רב המשיך להיות מרכז הדת בסביבתו וכתובת לעצה, עידוד ועזרה, ודירתו הייתה מרכז לחיים יהודיים.[7] אף שהגרמנים אסרו על תפילה בציבור בתואנה של סכנת הידבקות, המשיכו להתקיים בגטו מניינים חשאיים, ובהם מניין קבוע בדירתו של הרב זמבה.[8] בתקופה זו המשיך הרב זמבה להיפגש ולעמול בתלמוד יחד עם רבנים נוספים.[9] הוא הוסיף לעסוק בתורה ולכתוב את חידושיו ואת פסקיו.[10] הוא נמנה על המייסדים והפעילים של קרן 'עזרת תורה' [המכונה גם 'עזרת הרבנים'], שנועדה לתמוך בישיבות שקמו בגטו ורשה ובתלמידי החכמים שסבלו מחסור ונרדפו.[11] בערב יום-כיפור שנת ת"ש, פרסמו רבני ורשה קריאה כתובה בסטנציל לעורר את יהודי העיר לערבות ההדדית: "יחסוך כל אחד מפיתו וימסור לרעב […] ולהיות מוכנים למסור את נפשם על קידוש השם".[12] הרב זמבה אף פסק שיש לכפות על עשירים בגטו לתת צדקה להצלת העניים.[13] רק בסוף שנת 1940, הוכרו הרבנים כאחראים על ספרי רשומות של לידות, חתונות ותעודות פטירה, וכל אחד מהרבנים היה אחראי על ניהול הרישום באזור שלו. בינואר 1941, חולקו מחדש אזורי הרבנות בשטח הגטו וכל רב קיבל רחובות אחדים שהיה מוסמך עליהם לגבי שאלות בעניינים רישום ובעניינים נוספים, ואז החל לקבל משכורת מהקהילה.[14]

בימי האקציות בוורשה, בקיץ 1942, הגיעו לגטו שמועות מפי הבורחים הראשונים מטרבלינקה. גם מלובלין הגיעו ידיעות שתיארו את מחנה המוות מידאנק. בעקבות כך כונסה אספה, בה נכחו אישי ציבור ורבנים חשובים בהשתתפות הרב זמבה.[15] בתקופה זו כתב חיבור ארוך על מצוות קידוש השם, ובראש חידושיו הזכיר את אשתו, שנלקחה ממנו וגורשה לטרבלינקה יחד עם בתם הצעירה רחל.[16]

מספר רעיונות ויוזמות לסייע ולהציל את הרב זמבה לא צלחו.[17] לאחר המלחמה התפרסמו כתבות על כך שהרב זמבה, הרב שמשון שטוקהאמר והרב דוד שפירא דחו הצעה להבריח אותם מגטו ורשה ולהסתיר אותם במקום בטוח, והעדיפו להישאר עם קהילתם בעת צרתה.[18] הרב זמבה נהרג במהלך המרד, ברחוב, בעברו מבית לבית בימיו האחרונים של הגטו, בי"ט בניסן תש"ג (24.04.1943), והובא לקבורה בחצר בית ברחוב קופיצקה 4 בגטו.[19] הוא לא השאיר אחריו צאצאים וכתביו הרבים אבדו,[20] אך שמועות בדבר הצלתו והצלת נכדיו עוד המשיכו להופיע.[21] ידיעה על נפילתו פורסמה בעיתון 'קול ישראל' בח' בתשרי תש"ד.[22]

בשנת 1958 הועלה ארונו לארץ והוא הובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים בהלוויה המונית. באותו היום, מליאת הכנסת עמדה דום לכבודו, וחבר הכנסת מרדכי נורוק תיאר בנאומו בכנסת את הרב זמבה כ"סמל של וארשה" וכמי שפסק לראשונה להתכונן למרד נגד הנאצים ועמד לימין הלוחמים עד לנפילתו.[23] לעומת זאת, באותה תקופה, עיתון אגודת ישראל פרסם מאמרי הערכה רבים לאישיותו של הרב זמבה בלא להזכיר את חלקו במרד ואת פסק ההלכה הקשור בו. בהספדים עליו נמנעו חברי מועצת גדולי התורה להזכיר את יחסו למרד, ואף על מצבתו אין זכר לפסק ההלכה שלו.[24]

[1] תאריך הלידה של הרב זמבה הוא י"ג באלול תרמ"ג, ושם אביו היה ר' אלעזר זמבה. כך תוקן בדברי הרב כשר, כפי שהובאו בתוך פלדמן, במשנת הגאון עמ' רב. וראה מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רנו-רנז, שכתב שר' אברהם היה סבו של ר' מנחם ולא אביו. כשהיה מנחם בן תשע נפטר אביו, ר' אלעזר, ומנחם עבר לגור אצל סבו, שלמדו גמרא, מפרשים ופוסקים, בשיטתם העיונית והחסידית של אדמו"רי קוצק וסוכוטשוב. הסב גם דאג לחינוכו החסידי ולקח אותו עמו בנסיעותיו אל ה"שפת אמת".

[2] על הסיבות לכך שלא נשלח ללמוד בישיבות ליטא, ראה פלינקר, "רבני וארשה", בתוך גרינבוים (עורך), אנציקלופדיה של גלויות, א, עמודה 304; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 16-14.

[3] בשנת תר"פ (1919) נפטר חותנו, ר' חיים ישעיה צדרבוים, ור' מנחם לקח על עצמו את ניהול חנות הברזל של חותנו המנוח ודחה הצעות לכהן ברבנות. הסבר להחלטתו זו מובא בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רסג; וראה שמחה אלברג [עלברג], אמרי שמחה: אוסף מאמרים, רעיונות והגיונות, פרקי מחשבה ביאורים והבהרות בדברי חכז"ל, ב, (ניו יורק, תשנ"ג), עמ' רנה, שציין שדווקא השנים בהן ניהל את חנות הברזל לפרנסתו היו שנותיו המאושרות, בהן הגיע מעמדו התורני לשיאו, כגאון למדן בעל הבנה עמוקה, המוכר בכל פולין ומעבר לגבולותיה, ומוערך גם בעיני עולם התורה הליטאי. וראה שמעון פירסט, עיר הגולה, א, (ברוקלין, תשכ"ו), עמ' תעג: בעת הכנסיה הגדולה הראשונה היה לו חנות, וממנו התפרנס בדוחק, ולמד שם כמעט כל היום, ומובן שלא הצליח במסחרו, כי מוחו לא היה מסוגל למסחר, כי כל מחשבותיו היו לחדש חידושי תורה.

[4] הרב זמבה הספיק להוציא לאור את הספרים: זרע אברהם (בילגורייא, תר"פ), תוצאות חיים (ורשה, תרפ"א), גור אריה יהודה (ורשה, תרפ"ח). אך עוד בחייו, יצא שמעו של הרב זמבה כמחבר כתבי יד רבים של ספרים נוספים. גם בנייר המסמכים הרשמי של הרב זמבה משנת תרפ"ו (1929) היה כתוב: הרב מנחם זעמבא ווארשא-פראגא […] מח"ס: שו"ת זרע אברהם, שו"ת הרמ"ז, תוצאות חיים, אוצר הספרא, מנחם ירושלים על הלכות ארץ-ישראל, מנחם ירושלים על הירושלמי, בית מנחם על ד"ח הש"ע, ספר הזמנים ועוד. ראה לדוגמה, הסכמת הרב זמבה, בתוך יצחק אלימלך הכהן זינגער, זכרון אלימלך: חידושים נפלאים בהלכה ואגדה, (ברוקלין, תשנ"ז), עמ' 4. וכן בכותרת הנייר הרשמי שלו במכתבו בתוך דוד אברהם מנדלבוים, ישיבת חכמי לובלין: הישיבה ומייסדה מהר"ם שפירא זצ"ל, ב, (בני ברק, תשנ"ד), עמ' טו. וראה כותרת מעל להסכמתו, בתוך יהודה אריה ליב בלכרוביץ, זקני מחנה יהודה: לתורה ולתעודה, הלכה ואגדה, (ורשה, תרצ"ט), דף ה עמ' ב: הסכמת הגאון האדיר המפורסם בעולם, פאר הדור, חו"פ מרביץ תורה בישראל ומעמיד תלמידים הרבה כש"ת הרב רבי מנחם זעמבא שליט"א מחבר ספרים יקרים – תפארת קהל עדת ישראל רב בוורשא הבירה יצ"ו.

[5] ישנן מספר עדויות של תלמידיו המפרטים את השעות בהן לימדם, הן בתקופת היותו עוסק במסחר ברזל לאחר פטירת חותנו והן בהיותו עוסק בצורכי הציבור וברבנות ורשה. לדוגמה, ראה שמחה אלברג [עלברג], עיני העדה: אוסף מאמרים ופרקי חיים של גדולי אדמו"רים ראשי ישיבות ורבנים מדור העבר, (ניו יורק, תשנ"ו), עמ' ז. וראה מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רסג-רסד.

[6] 'פליטי ישראל ברחבי העולם', הצפה, 29.10.1943, עמ' 4.

[7] הלל זיידמן, 'יומן גיטו ווארשה: כיצד חי ונפל הגאון הגדול ר' מנחם זמבה בגיטו-ווארשה', הבקר, 27.09.1945, עמ' 2; הלל זיידמן, 'יודנרט של וורשה: הרבנות בוארשה', הבקר, 06.02.1946, עמ' 2.

[8] אסתר פרבשטין, בסתר רעם: הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, (ירושלים, תשס"ב 2002), עמ' 350.

[9] שם, עמ' 111-110.

[10] הלל זיידמן, יומן גטו ווארשה, (ניו יורק, תשי"ז), עמ' 101-100.

[11] הלל זיידמן, 'חייו, פעלו וסופו של ר' אלכסנדר זושא פרידמאן', שערים, 26.07.1945, עמ' 2; הלל זיידמן, 'יודנרט של וורשה: הרבנות בוארשה', הבקר, 06.02.1946, עמ' 2; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 94.

[12] ל. ביין, 'ששת ימי המעשה', הצפה, 16.09.1945, עמ' 2.

[13] סורסקי, "תולדות רבינו זצ"ל-הי"ד", בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רפד; יצחק זילברשטיין, חשוקי חמד: נדה, (תשע"ב), עמ' קסא.

[14] הלל זיידמן, 'יודנרט של וורשה: הרבנות בווארשה', הבקר, 06.02.1946, עמ' 2; בתוך פרבשטין, בסתר רעם, עמ' 129, מובאת מפת האזורים הרבניים בגטו ורשה ורשימת הרבנים האחראים כל אחד לאזור מוגדר בגטו.

[15] פרבשטין, בסתר רעם, עמ' 43-42.

[16] סורסקי, "תולדות הגרמ"ז", בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רפד-רפו; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 93-92.

[17] 'פעולה להצלת לומדי ישיבת לובלין', הצפה, 17.11.1939, עמ' 3; 'ששים רבנים פליטים בווארשה', הצפה, 21.07.1941, עמ' 4; 'מכתב מורשה שנתקבל במערכת "הפרדס"', שמואל אהרן הלוי פרדס (עורך), הפרדס, 07.1941, שנה טו חוברת ד, עמ' 12-11; פרבשטין, בסתר רעם, עמ' 60; שלם, עת לעשות להצלת ישראל, עמ' 168-164, 199; אברהם חיים אלי' וויסמאנדל, איש חמודות: תולדות וקורות חייו של […] מרן חיים מיכאל דוב ווייסמאנדל, ([ניו יורק], תשס"ח 2007), עמ' קמב-קמד; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 96-95.

[18] ק. שבתאי, 'שלשה שנתקדשו בתוך עמם', הצפה, 31.01.1947, עמ' 5; 'רבה האחרון של ווארשה', המשקיף, 10.12.1948, עמ' 4; רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 96; 'סימן השאלה האדום', הצפה 04.10.1963 עמ' 4; 'ר' מנחם זמבא ז"ל', דבר, 11.07.1958, עמ' 4; 'ישראל והשואה בשולי הספר "השואה והמרי"', דבר, 19.06.1953, עמ' 3.

[19] רוטשטין, רבי מנחם זמבה, עמ' 110-109; 'הרב זמבה הי"ד הובא למנוחות', חרות, 19.06.1958, עמ' 4.

[20] רוטשטין, רבי מנחם זמבה, 113-111.

[21] 'נכדיו של הרב זמבה הוברחו מגיטו וארשה וייתכן שנשבו בין זרים', מעריב, 02.05.1971, עמ' 20; 'דרישת שלום מהגולה', המשקיף, 30.04.43, עמ' 5; 'מה גורלו של הרב זמבה מווארשה?', הצפה, 07.09.1943, עמ' 1.

[22] 'מעשי הזועה בפולניה', קול ישראל, 07.10.1943, הובא בתוך מנדלבוים (עורך), חידושי הגרמ"ז, עמ' רפ"ה.

[23] דברי הכנסת, תשי"ח, הכנסת השלישית, ישיבה 477, עמ' 2119-2118, הובא באתר הכנסת, 23.09.2018, http://fs.knesset.gov.il//3/Plenum/3_ptm_251504.pdf.

[24] שלם, עת לעשות להצלת ישראל, עמ' 108; על פרשנות השואה ומשמעותה לנוכח תפיסות תיאולוגיות באגודת ישראל, ראה שם, עמ' 85-82.