דרשת שבת שובה תרפ"ט / הרב נפתלי שפיבק הי"ד
מדרש רבה (פרשת נצבים) שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה, לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם וכו'. (מדרש רבה פרשת עקב), את סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת, לא נתתי לך אלא לטובתך וכו'. ש"ס ראש השנה (ט"ז עמוד א) תניא אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת וכו', כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג וכו', כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות, כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. אמר רבי אבוה בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק וכו'. למידין אנו מכל הנ"ל, אשר המצות בכללן, להם סגולות טובות למקיימם. יש ידועים גם לנו סגולתן, וגם לאינם ידועים לנו סגולתן, להם סגולות טובות שונות. וגם שס"ה לא תעשה, כולם ניתנו לטובתינו, להרחקת הנזק בגוף או בנפש, במידות, וכמאמר אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכו'. וכאשר עוד שכר וגמול טוב לשומרי מצותיו. כמו שאנו מאמינים בעיקר הי"א מי"ג עיקרי אמונה. הוא רק בחסד. כמאמר הכתוב "ולך ד' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". ומתורץ גם בזה קושית המפרשים, [שהיא גם קושית הש"ס ראש השנה (י"ז עמוד ב) ר' אלעזר רמי וכו'], דאם כמעשהו מה הוא החסד? אבל כאשר קיום המצות בכללן, הוא לטובת המקיימם, אם כן שורת הדין לא יחייב לשלם שכר לפועל העושה כלי, מלבוש או חפץ לטובת עצמו ועבורו, והוא רק חסד ד' לברואיו. ובפרט בלא תעשה, ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה (קדושין ל"ט עמוד ב), לשלם שכר למי שלא הזיק לעצמו, ולא עוד אלא ששכרו הוא כעושה מצוה בפועל "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", כאלו עשה טוב, בטח רב חסד הוא, "ולך ד' חסד".
עתה נדבר בפרט סגולות מצות הנוהגים בימים טובים ובזמנים אלו שאנו עומדים היום בהם, שופר בראש השנה, תשובה בעשרת ימי תשובה ויום כיפור, סוכה, ד' מינים, שמחת החג ושמחת תורה בסוכות ושמיני עצרת. שופר בראש השנה, שהוא יום הכסא, יום שספרי חיים וספרי מתים פתוחין, תעודתו וסגולתו הוא זכרון, כלשון הפסוק "זכרון תרועה", כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. וכלשון הש"ס ראש השנה שם (כ"ו עמוד א) "שופר, כיון דלזכרון הוא, כבפנים דמי", היינו שמזכיר את ישראל מקיימי מצות שופר למעלה לטובה. ואם השופר הוא של איל, מעורר ומזכיר הוא גם זכות עקידת יצחק, כש"ס הנ"ל. אבל עלינו גם להבין אשר תעודת השופר "זכרון" הוא גם למטה, היינו לנו שמזכיר הוא את העם הישראלי מעמד הר סיני שם "וכל העם רואים את הקולות… ואת קול השופר", שמעם מפי הגבורה "אנכי" ו"לא יהיה לך" קבלתם עול מלכותו, אמרם "נעשה ונשמע", שהוא קבלתם תורה שבכתב. אבל היה שם גם התחלת כוח תורה שבעל פה, הוסיף משה יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, היינו על מה שיחדשו ויתקנו לפעמים חכמי התורה לפי דעתם והבנתם בתורה שבכתב, גם ישראל קבלו עליהם אז לשמוע קול מורים תורה שבעל פה ועל הכל אמרו "נעשה ונשמע", זכרון זה עליו להביא את איש הישראלי לחשבון הנפש על אשר לא קיים לפעמים את אשר קיבל עליו אזי, ולעוררו לתשובה מיראת הדין והעונש על כל פנים. ולמארי דחושבנא, זכרון מעמד הר סיני אשר על אז נאמר "ד' עוז לעמו יתן", היינו אז ניתן למקבלי ומקיימי מצות התורה כוח ועוז לחלק וחבל גם בממשלת שמים וארץ והנהגת הבריאה גם כולה, על דרך אומרם ז"ל (ראש השנה כ"ה עמוד א) "אתם" – אפילו שוגגין, מזידין, מוטעין, היינו מצות קידוש החודש שהוא על פי בית דין של מטה, כוחם יפה כל כך עד שדעתם והסכמתם באיזהו אופן שיהיה מכרעת, לא לבד בארץ לקביעת מועדי ישראל, אבל גם בשמים, כלשון הש"ס (ראש השנה ט' עמוד ב) תנו רבנן "כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסין לדין, אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החודש. ולא עוד אלא שגם הטבע והנהגת הבריאה לתמידין כסדרן, תלוים בזה, על דרך אומרם ז"ל ירושלמי (כתובות ונדרים) מפסוק "לאל גומר עלי" (תהלים נ"ז) אשר חזרת בתולים לפחותה מבת שלוש שנים ואיחור סימני גדלות, תלוין בעיבור שנה שעל ידי בית דין של מטה. ולא עוד אלא שלגדולי הצדיקים וחכמי ישראל ניתן להם גם כוח ועוז לשדד המערכות לעת מצוא ומוכרח לטובת עדת ישראל לפי דעתם והבנתם, כמו "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" (יהושע ז').
ויש לפרש בזה הפירוש "גדולים מעשי ד' דרושים לכל חפציהם" (תהלים קי"א), היינו שאם אמנם "גדולים מעשי ד'", היינו מעשה בראשית, שעליהם נאמר "בדבר ד' שמים נעשו" וגו', גדולים הם בכמותם באיכותם וכוחם, בכל זאת "דרושים הם לכל חפציהם" של ישרים ועדה המוזכרין בפסוק הקדום, היינו שנמסרו בידם למלאות פקודתם וחפצם לעת מצוא. וכוח זה ניתן לנו במעמד הר סיני, על פי מאמרם ז"ל (שבת י' עמוד א) כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. אבל מה נתן על חלקו בעסק השותפות של מעשה בראשית, אכן כיון דתנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית, אם יקבלו ישראל התורה מוטב, ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו (שבת פ"ח; עבודה זרה ג'), ובמעמד הר סיני עת קבלת התורה נתבססו כל מעשה בראשית, אם כן מקבלי התורה ומקיימי דיניה רב חלקם בעסק השותפות של הבריאה גם כולה, ושורת הדין נותן להם גם אם שותף כל דהוא יהיה לחוות דעה בעסק השותפות לפעמים על כל פנים.
אבל באמת כל הענין של נתינת תורה הקדושה לנו הוא רק מאהבת הקב"ה לישראל, לבחור בנו מכל העמים, ועל זה אנו מברכין "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", היינו התורה וכל העוז והכוח המעורב בנתינת התורה כנ"ל. זכרון מעמד הר סיני וחשבון נפש כזה של מארי דחושבנא, מעוררם ומביאם גם כן ל"ואהבת את ד' אלקיך", היינו לאהבת ד' בעתיד, גם לשוב מאהבה על אשר פגמו בעבר לפעמים נגד רצון ד', אתערותא דלתתא וזכרון של מטה, שעל ידי קיום מצות שופר כנ"ל הוא בכוח ובגרמא לעורר לעומתו אתערותא דלעילא, זכרון של מעלה, "כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר". ומה מאד גדול הוא כחו של זכרון זה עד דוגמת עבודת כהן גדול פעם אחת בשנה ביום הכיפורים לפני ולפנים, כלשון ש"ס (ראש השנה הנ"ל) "שופר כיון דלזכרון הוא, כבפנים דמי" [היינו לפני ולפנים, כמבואר שם בגמרא]. ואם מצות ראיה שברגלים, בזמן שבית המקדש היה קיים, העמיד מקיימי המצוה רק בעזרת ישראל, שהוא בחלק החיצון שבחצר, מצות תקיעת שופר, מעורר מזכיר ומעמיד מקיימי המצוה במקום קודש הקדשים, כלפני ולפנים, מקום שאין למלאכים רשות, כבירושלמי (יומא) מפסוק "וכל אדם לא יהיה" וגו', אפילו אותם שכתוב בהם "ודמות פניהם פני אדם".
ובזה נבין פירוש הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה" וגו', ובלשון הש"ס (ראש השנה כ"ט עמוד ב) תקיעת שופר חכמה, מה היא הידיעה? ומה היא החכמה של תקיעת שופר? אבל הידיעה והחכמה הוא הזכרון של מטה וחשבון הנפש הנ"ל, ואם אין כולם יודעים וחכמים, אבל יש בעם ישראל גם יודעים וחכמים הנזכרים על ידי מצות תקיעת שופר זכרון של מטה כנ"ל, ועל ידי זה מעוררים זכרון הטוב של מעלה. וכאשר הם מקיימין מצות שופר, כמו כל המצות, "ובשם כל ישראל", על ידיהם כל עם ישראל נזכרים בקודש הקדשים כלפני ולפנים לטובה. "אשרי העם יודעי תרועה" – ועל ידי זכירתם לפני ולפנים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, יוכלו לקוות גם על סיפא דקרא, "ד' באור פניך יהלכון" להכתב ביום הכסא בספר החיים, כי "באור פני מלך חיים".
ובשבת שעל פי תקנת חז"ל אין תוקעין, יש לומר שקיום תקנת חז"ל בזה שלא לתקוע בשבת, שהוא כוח תורה שבעל פה, פועל ועושה רושם לטוב למעלה כמו מצות תקיעת שופר בראש השנה שחל בחול, כי אז במעמד הר סיני שהוסיף משה יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, היינו על תורה שבעל פה, ועל מה שחכמי תורה על פי חכמתם והבנתם בתורה שבכתב יחדשו ויתקנו לנטות מפשטות דברי תורה, ניתן אז גם בטוחות אשר כוח קיום דבריהם יפעל ויעשה אותו רושם טוב למעלה ממש כמו עשיית אותה המצוה עצמה דאורייתא. ובתקיעת שופר, קיום תקנת חז"ל שלא לתקוע בשבת, פועל ממש כמו תקיעת שופר בראש השנה שהוא ביום חול. ובאמת מארי דחושבנא ובעלי הנפש, גם מכוח זה שניתן אז לנו במעמד הר סיני, יכולים לבוא לתוצאות החשבון הכל כנ"ל. או יש לומר, כמו שבית דין של מטה כוחם יפה על ידי קידוש החודש, שהוא בידם לדחות לגמרי ראש השנה על יום אחר, כמו כן כוחם יפה לדחות את יום הכסא והדין מיום א' של ראש השנה שחל בשבת על יום ב', ולהשאיר את יום א' בקדושת יום טוב שחל בשבת [יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, לשון המשנה (ראש השנה כ"ט עמוד ב), היינו שאם חל בשבת הוא יום טוב, ולא יום דין. שמעתי].
ובדרך זה שתקיעת שופר בראש השנה תעודתו וסגולתו "זכרון כפול" למטה ולמעלה, ועל ידי זכרון למטה את מעמד הר סיני נתעורר זכרון טוב למעלה כנ"ל, נבין לפרש כוונת המסורה בבעל הטורים פרשת אמור פסוק "שבתון זכרון תרועה", וזה לשונו: זכרון ג' במסורה. דין, ואידך "אין זכרון לראשונים", ואידך אין "זכרון לחכם עם הכסיל". היינו שעל ידי זכרון של שופר עם תעודתו וסגולתו זכרון כפול כנ"ל, "אין זכרון לראשונים", על פי לשון הש"ס ראש השנה (י"ז עמוד א) תנא דבי רבי ישמעאל "מעביר ראשון ראשון" וכו', אמר רבא ועוון עצמו אינו נמחק [אלא מונח לצד אחד, דאי איכא רובא עוונות בהדי האי עוון, מתחשב בהדייהו למנות עם רשעים גמורים, לשון רש"י שם]. אמנם על ידי שופר, שתעודתו וסגולתו זכרון כפול ושלמטה מזכיר ומעורר עד גם לתשובה מאהבה כנ"ל, ועל ידי תשובה כזו גם הזדונות נהפכים לזכיות (יומא פ"ו עמוד ב). ו"אין זכרון לראשונים", גם "אין זכרון לחכם עם הכסיל", היינו לפעמים, ולפי שנבין בטח הוא רק באין עצה אחרת נגד הקטיגוריא של מעלה על המאד נדחים מאחינו בית ישראל שהם כאברים המדולדלין, ששכחו כבר בעצמם מקור מחצבתם שהם מזרע בירך ד', ואין בהם שום זכר של יהדות, עד שבכל הסניגוריא ומליצי יושר של מעלה אין בהם גם אחד שימצא עוד עליהם איזה לימוד זכות וכולם מסכימים לחובה, רחמנא ליצלן, אבל רחמי שמים המרובים עוד לא תמו ולא כלו, ומה מאד עמקו מחשבות ומפעלות תמים דעים. מה עביד קוב"ה, ישסה ויגרה את הארי ואת הדוב, חיות פראות מהלכי שתים ולפעמים עוד על ידי רמז או פקודה חשאית מאיזה מקום גבוה יתאספו ויתארגנו לחילים, "מאה שחורה" להשמיד להרוג ולאבד לשלול שלל ולבוז בז חיל ועושר של היהודים. ועל ידי פראי בני אדם וכסילים אלו ממציא השגחה העליונה עזר והצלה של לימוד סניגוריא גם על המאד רעים וחטאים הנ"ל, וממר מוציא מתוק, כי הניסיון הוכיח אשר הפראים והכסילים בעת עבודתם מעשה הפרעות ללשונותם למיניהם בזמניהם פאגראמען [פוגרומים], עקסצעסין [הוצאות להורג], לא לבד ישראלים חרדים או העממים (נאציונלים) מטרתם, כי אם גם על המתבוללים שכבר נטמעו לגמרי בין עמי הארצות ושגם בעצמם כבר שכחו גזעם ויוצאי חלציהם לא ידעו לגמרי מקור מחצבתם, גם על עצמות יבישות האלו יפרשו מצודתן לספחם לרשימת משפחת בית ישראל לשפוך גם עליהם חמתם ולעשות בם שמות בארץ. היו מקרים רבים במקומות פרעות, רחמנא ליצלן, אשר בתי משפחות מתבוללים כאלו חשבו להציל את עצמם על ידי מה שהעמידו בחלונותיהם ובפתחי בתיהם צלמי עץ ואבן שאולים משכניהם ואוהביהם האינם יהודים, אבל ללא הועיל, כי הפראים שוללי בז גם מבתים כאלו, וגם מבעד לחלונות פתחים ושערים מצוירים ומכוסים בסמלי עבודה זרה עוד הרגישו רגש וריח של יהדות. וכד הוינא עוד טליא שמעתי מאחד שהיה לו בעיר באלטא ברוסיא בעת הפרעות שם אח בעל בית הון ועושר גדול, אבל מצב ביתו ביהדות היה כל כך עני עד שיוצאי חלציו בני שתים עשרה וארבע עשרה, בעת שראו הוריהם פוחדים ורועדים וממהרים בהעמדת צלמים שאולים בחלונות פתחים ושערים, שאלו בתמהון, וכי גם עלינו לדאוג מפני הפרעות? וכי יהודים אנחנו? לא ידעו מאומה מזה עד עת הפרעות נוכחו לדעת על ידי השודדים ופוחזים כי גם המה יהודים ויצאו נקיים מהונם ועשרם, באופן שהשגחה העליונה משמשת באין עצה אחרת טכסיס של תעודת שופר וסגולתו "זכרון כפול", זכרון של מטה ומעלה ביחד, על ידי כסילים פראים ושודדים מזכירים הם למטה את נשמות הנדחות ועצמות היבישות את מקורן, אשר גם אבותיהם ביחד עמהם היו עם כלל ישראל במעמד הר סיני, להשיבם ולהחזירם לחיק אומתם עם ישראל. מזכירים הם גם לטוב למעלה אשר לא כמו שהחליטו הקטיגוריא ביחד עם הסניגוריא של מעלה שאין בעצמות יבישות אלו עוד שוס לחלוחית וזכר של יהדות, אבל הפראים וכסילים פסולי עדות אלו במעשיהם די עדות והזכרה לטובה שעוד גם בם ריח טוב של יהדות נרגש [טכסיס השגחה העליונה כזה, אם אמנם עיקר המטרה הוא המתבוללים הקיצונים, אבל מובן כיוון שניתן רשות למשחית אין מבחין בין רע לטוב, ואבי הוצא לקי גם כרבא]. וזה כוונת המסורה אשר המקיימים מצות שופר זכרון תרועה עם תעודתו זכרון כפול כנ"ל, יצילם ד' משוד ופרעות אין זכרון לחכם, לעם חכם ונבון יודעי תרועה, שהיא חכמה, עם הכסיל, אין צורך להזכירם על ידי כסילים ושודדים, חס ושלום, והם נזכרים למטה ולמעלה לטוב על ידי שופר.
מחזה כזה מטכסיסי השגחה העליונה ממין הנ"ל חזינו זה איזהו שבועות עברו במרחץ ציעכאטשינעק במדינתינו. נערכה שם אסיפת רופאי מדינתינו, בלי הבדל דת ולאום. כמובן קריאת האסיפה לא הייתה על ידי כסילים פראים ושודדים, כי אם על ידי נאורים ומלומדים דר"ים ופרופיסורים, שרי ומנהלי מעייני הישועה ומרחץ הנ"ל. כאשר נקראו כן נאספו גם רופאי אחינו בית ישראל. כולם גם יחד באו שמה בתור חברים אהובים העובדים לטובת מין האנושי, לטכס עצה לטובת חיזוק ויפוי מקום מעייני ישועה ומרחץ הנ"ל. נערכה ונתקנה שם לבסוף גם סעודת לגימא ומסעד לב, כנהוג באסיפת רעים אהובים ומלומדים כאלו. הקרואים נאספו לשני חדרי אוכל מתוקנים מראש שם, בחדר האוכל שהיה מיוחד ליהודים, נוכחו לדעת אשר יוצאי ירך ישראל, לא רק היהודים אבל גם המתבוללים, ואפילו המומרים, נבדלו מרעיהם אי-יהודים ממקורם, על פי הכנה לזה מראש שנעשה בטח על פי פקודה משרים המנהלים הראשים בחשאי ובסתר עד שלא הרגישו היהודים עד בואם לחדר האוכל המובדל עבורם. רופאי היהודים מצאו בזה לפי דעתם עלבון כבודם וגם יצאו במחאה נמרצה תיכף שם וגם בעיתונים וכנראה שרים המנהלים שם, גם בשנות המאה העשרים למספרם שהעמים הולכים קדימה (פראגרעס), צעדו הם צעד אחורנית וחזרו במעשה זו למאד נושנה, להחוק והנימוס של חכמי מצרים לפני איזה אלפי שנה, "כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים" וגו'. אבל גם יד השגחה העליונה הייתה בזה לחזור גם היא את טכסיסה מאז נגד הפוליטיקא של חכמי מצרים אז בפה רך. השגחה העליונה "הפך לבם לשנוא עמו" וגו' ו"נואלו שרי צוען". כן גם עתה אחרי אלפי שנה נגד השפת שקר אשר ישמשו בו רופאי אינם יהודים [ב]מדינתינו לקרוא בנוכח גם לרופאי יהודים "חבירים" "אהובים". השגחה העליונה גילתה את אשר בלבם, אשר מסוגלים היו גם הם במעשה זו למלאות תעודת וסגולת שופר, זכרון כפול, היינו להזכיר למטה את חבריהם המתבוללים הקיצונים את מקור מחצבתם, שהם זרע עם חכם ונבון. גם להזכירם לטוב למעלה, ולהיות עדים עליהם אשר גם בם עוד זכר רוח יהדות נודף.
תשובה בעשרת ימי תשובה ויום כיפור טובתה וסגולתה פשוטה ומאד מובנה. עבר אדם על שונים, רחמנא ליצלן, ושורת הדין לא טוב כירושלמי (מכות פרק ב) חכמה אמרה חטאים תרדף רעה, נבואה – נפש החוטאת תמות, תורה – יביא קרבן ויכפר. אמנם הקב"ה ברוב רחמיו אמר יעשה תשובה ויתכפר, ומודה ועוזב ירוחם. וכמה גדלה כוחה של תשובה, עד שבאם מאהבה יעשנה זדונות, עוד לזכיות יהפכו. וכי יש חיך עוד מתוק מזה? ולא עוד אלא שיש לקוות גם על גמול ושכר טוב גם על גוף מצוה זו של תשובה [עיין מנחת חינוך מצוה שס"ד]. ואם לא עשינו תשובה בעת תקיעת שופר כנ"ל, חוב קדוש על כל אחד ואחד שלא לאחר חס ושלום המועד זמן ארוך של עשרת ימי תשובה רצופים שניתנו לנו לחשבון הנפש ולשוב על כל מה שחטאנו, ובפרט בהסתר פנים בעניין חינוך בנים ובנות, "וירא ד' וינאץ מכעס בניו ובנותיו", ופירוד לבבות ושנאת חינם היא היא שהחריבה את ביתנו והגלה אותנו מארצנו, ועדיין מרקדת בנו, ומזה יסתעף לפעמים גם מחלוקת ובזיון תלמידי חכמים, והם עבירות מאד חמורות וכמעט גדול עונם מנשוא. אבל על כל פנים נשוב עליהם, והוא רחום יכפר.
סוכה וארבעה מינים ושמחת החג בסוכות ושמיני עצרת טובות וסגולות כולם גם לעורר אחדות בין אחינו בית ישראל ,כי אכילה ושתיה בשמחת החג על שולחן אחד שבסוכה אנשים שונים ביחד, גורם איחוד והתקרבות לבבות. וארבעה מינים מרמזים על כל ארבע כתות שבאחינו בית ישראל, כמבואר במדרש. ועל כולם ביחד שנעשים למצווה אחת, מברכין בשמחת הלב, וכל זה הוא הכנה לגמר ההתאחדות הגמור אורייתא קוב"ה וישראל על ידי שמחת תורה שבשמיני עצרת. כי בתורה כל כלל ישראל קשורים ואחוזים, כנודע בספרים בשם איזה מדרש אשר תיבת ישראל ראשי תיבות "יש ששים רבוא אותיות לתורה". "הביאני המלך חדריו", זו מצות סוכה, שהביאנו מלכו של עולם בה, ועל ידי זה נגילה ונשמחה ב"ך, בתורה שבה כ"ב אתוון. ואוריתא קוב"ה וישראל חד, היינו נשמת כל אחד ואחד מישראל אחוז באות שבתורה הקדושה.
אבל ענין זה צריך עוד הסבר וביאור, כי באמת, וכן הוא בחומשים לבסוף חשבון מנין אותיות התורה רק שלש מאות וארבע אלפים ושמונה מאות וחמש, ולא ששים רבוא. ולכאורה יש לתרץ על פי דברי הפני יהושע קידושין כי יש אותיות אשר בם איזה אותיות, כגון אות ל' הוא כ' – ו', וכן אות מ' פתוחה, ועוד ועוד. אבל תירוץ זה עוד לא יעלה ארוכה, דכי רק שישים ריבוא יש בישראל, והלא אפילו בצאת ישראל ממצרים מספר שישים ריבוא היו רק בלמעלה מעשרים, אבל כולם היו הרבה יותר. זולת זה יש שבט לוי. וכעת יגיע מספר בני ישראל לערך חמש עשרה מיליון כן ירבה, ולנשמות כולם שורש ואחיזה בתורה. וצריכין אנו בזה למה שמובא בספרים בשם הגאון ז"ל מליסא אשר גם מקום הריקן והגיליון מן החשבון. ודברי פי חכם חן. כי בלא הריקן לא היה ניכר צורות אותיות, והריקן שמפריד בין אות לאות, בין תיבה לתיבה, בין שורה לשורה, בין פסוק לפסוק, בין פרשה לפרשה, בין ספר לספר והגיליונות, לכל יש רב ערך וחשיבות להיאחז בזה שהוא סומך ומחזיק גופי אותיות התורה, ולזה אין שיעור ומספר, ואפשר לכל ישראל להיאחז. אבל גם מובן פשוט שחילוק יש. ואם אמנם קדושת ספר תורה אחת היא, אבל אינו דומה משורשים ואחוזים באותיות והמה בכתובים, לאחוזים ומשורשים למקומות הריקנות. וגם באותיות מדריגות מדריגות יש. יש שמות קדושים, וגם שמות צדיקים וקדושים, וסתם אותיות. ולאידך גיסא, גם שמות עבודה זרה: "בעל צפון" ו"פעור", ושמות "בלעם", "עמלק" ועוד. וכל אחד ואחד מישראל לפי ערך נשמתו אחוז במקומו הראוי לו שבתורה הקדושה, שהיא פרודה לאותיות, תיבות, פסוקים, פרשיות, סדרות וספרים. אבל גם מחוברה ומאוחדת לקדושת ספר תורה אחת. ובזה נבין לפרש הפסוק "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ד'", היינו התמימים לומדים דרכם בקודש מתורה הקדושה, שהוא שורש ואחיזת חיי נשמותינו. וכמו שהקפידה בתורה על נגיעה הפוסלת, כן להיזהר שלא לנגוע בחברו באיזה אופן שיהיה לרעה, חס ושלום. אבל גם שלא להפריד, חס ושלום, בין הדביקים. וכמו שהתורה, הגם שהפרידה בין ספר לספר, בין סדרה לסדרה, בין פרשה לפרשה, בין תיבה לתיבה, בין אות לאות, בכל זאת הכל ביחד היא תורה אחת. כן עלינו, עם בני ישראל, להתאחד כולנו ביחד, ואז רק אז אוריתא קוב"ה וישראל חד. ובהקדמת האבני מילואים חלק ב', בשם המהר"ל מפראג ז"ל, דכשיש אחדות בישראל, הטבע כופה אותם להיות צדיקים. ובזה יש לפרש הפסוק "ועמך כולם – צדיקים", היינו כשהם כולם ביחד מוכרחים להיות צדיקים, ונזכה לתשובה באחדות, וגדולה תשובה שמקרבת הגאולה (יומא פ"ו) בקרוב בימינו אמן
קונטרס אמרי שפר, קובץ דרושים, עמ' קעא, בתוך ספר מטה משה (ירושלים, תש"מ).
הרב נפתלי ספיבק (/שפיבק /שפיוואק) הי"ד נולד בסביבות שנת תרל"ד לאביו הרב אליעזר ולאמו מרת חנה לאה. הוא נשא לאשה את הרבנית חיה צירל, בתו של אחד מחשובי בעלי הבתים בוישוגרוד, עיירה במחוז פלוצק שבפרובינציית מזוביה בפולין, ר' מנשה טאב. בשנת תרנ"ו (1896) התקבל כדומ"צ בקהילת וישוגרוד. במשרה זו כיהן תחת רבה הזקן של וישוגרוד הגאון רבי משה יחזקאל בידרמן ותחת הגאון הצדיק רבי דוד בורנשטיין הי"ד – אשר מילא את מקום רבי משה יחזקאל לאחר פטירתו בשנת תרס"ו (1906) ולימים מילא את מקום אביו ה"שם משמואל" כאדמור מסוכוטשוב). בימי מלחמת העולם הראשונה השתדל רבות אצל שלטונות הצבא הרוסי לסייע לבני עירו, והצליח מספר פעמים לשכנע קצינים רוסים למחול ליהודים אשר עמדו להוציא אותם להורג. הרב נפתלי ייסד את אגודת ישראל בוישוגרוד ועסק בצורכי ציבור. הוא נודע כבעל צדקה התומך בעניים בנדיבות, למרות שבביתו היתה דלות קשה.
בשנת תרפ"ה נבחר לרב ואב"ד קהילת וישוגרוד..
בכ"ה באלול תרצ"ט (09.09.1939) כבשו הגרמנים את וישוגרוד, ולמחרת נחטפו יהודים לעבודות כפייה. ב- 10.1939 סופחה וישוגרוד לרייך השלישי. אחרי סוכות אולצו יהודי העיירה לשאת טלאי צהוב ולהסיר כובעם בכבוד בפני כל גרמני. כל העסקים היהודים חוסלו. בישיבה מנהיגי הקהילה, בחורף ת"ש, בה דנו על ענייני חלוקת כספים שהגיעו אז מארה"ב לחלוקה בין הנצרכים, השתתף הרב ספיבק. הייתה זו הפעם האחרונה בה הגיעו כספים מארה"ב, והפעם האחרונה בה ישבו מנהיגי הקהילה עם הרב. בפגישה זו אמר הרב:
רבותי, אחים, אינני יודע ברור אם עוד נפגש פעם ואם בקרוב, אך דבר אחד זכרו נא תמיד, שתי נקודות שהן במאונך בצורה זו .. פרושן אלוקים, אך אם שתי נקודות אלה מסתדרות במאוזן אחת על גבי השניה בצורה זו : הן כבר אז סוף פסוק. דעו נא אחי היקרים אנשי וישוגרוד, אנו נתונים בצרה גדולה ודבר אחד יכול במקצת להקל על לבנו, אם יהודי אחד לא ירהב בשני ואם האחד יעזור לרעהו, רק זה עלול להקל על מצבנו במקצת.
יהודי וישוגרוד הצטוו להרוס במו ידיהם את מבנה בית הכנסת, ונאמר להם כי מי שלא יישמע לצו יירה במקום. תחת מטר צליפות מגליבים, כשידיהם נוטפות דם וגופיהם הכחילו ממכות, הרסו היהודים את בית הכנסת ואת בית המדרש. בשנת 1940 נהרסו עוד רבים ממבני הקהילה, ובהם המקווה. היהודים אולצו לגור ברובע יהודי פתוח, ולשם ריכוזם בגטו גורשו רבים מבתיהם. הם הצטוו לעזוב את דירתם בתוך 50 דקות, וכל מה שלא הספיקו לקחת איתם – הוחרם. 120 מיהודי העיירה נשלחו למחנה עבודה בביילסק.
בז' באדר תש"א (06.03.1941) רוכזו יהודי העיירה בשוק. הגרמנים ועוזריהם צעקו על היהודים והיכו בהם. גרמני התקרב אל הרב נפתלי ספיבק שעמד בראש תור הנאספים, והמטיר עליו מכות שוט, בראשו, בפניו ובכל גופו. הרב עמד זקוף, תקוע על עמדו ולא זע. לאחר סלקציה שולחו כ-700 יהודים ובהם הרב ספיבק, במשאיות דחוסות, למחנה המעבר בדז'יאלדובו. משם הם הועברו בי"ג באדר תש"א (12.03.1941) לקילצה, ומשם לסלופיה נובה שבה שהו בתנאים קשים ביותר. רק 3 או 4 מהמגורשים שרדו. שטח הגטו צומצם לאחר הגירוש ובהמשך אותה שנה הוא גודר בחוטי תיל ונסגר.
שרידים כתביו של הרב נפתלי נמצאים בכתבי עת תורנים ובתשובות המופיעות בספרי חכמי דורו. דרשותיו של הרב יצאו לאור בקונטרס "אמרי שפר" שהודפס בסוף ספרו של אחיו, הרב משה מנחם מנדל ספיבק הי"ד, "מטה משה" (מהדורת ירושלים, תש"מ). שם גם הובאו תולדותיו – ונכתב בהם כי הרב נפתלי "עלה על המוקד יחד עם בני קהילתו ביום ז' אדר תש"א". הי"ד.
