להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת פינחס
טהרת הלב הנדרש לקנאות[1]
פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי
הרב אברהם גרדזנסקי הי"ד
אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי. לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם. וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל (במדבר כ"ה י"א-י"ג)
טרם אביא דברים נשגבים מתורת אברהם לרב אברהם גרודיזנסקי[2] זצ"ל הי"ד במאמר 'תורת האמת' (פרק ה') אקדים ואומר שראוי ונכון לעיין בשלימות המאמר והמערכה כולה הנמצאת בספרו הקדוש. וכך כתב זלה"ק:
…טהרת הלב זוהי שלימות האדם, זהו כל האדם. בלי טהרת הלב ישנן מצוות שאינו מצווה עליהן. ועוד אם עושה אותן, עבירות הן בידו, ונענש עליהן בכל חומר דיניהן. זהו חידוש גדול שישנן מצוות שרק טהורי הלב מחוייבים בהן, דבר שלא נמצא בשום מקום, אבל הא לא במצוות עסקינן, אלא במצוות שבעיקרן הן עבירות וכל ההיתר שלהן הוא ה'לשמה' וטהרת הלב, ואם אינה – אין כל היתר והעבירה במקומה עומדת, זהו הדין בכל המצוות שבעיקרן הן עבירות, כגון: פרסום החנפים שיש בו צד עבירה, אונאת דברים, הלבנת פנים וכו'…וכן לשון הרע באופן המותר כדי להציל עשוק מיד עושקו (כמבואר בשערי תשובה שער שלישי אות רכ"א) …
מה רבה היא העבודה בהשגת הטהרה! בחינה אחר בחינה, בדיקה אחר בדיקה בו בלבו, נשמתו וכל עשתנותיו, דרכיו מעשיו וכל מעלליו, בעבר בהווה ובעתיד, ועדיין אינו בטוח בה. לפעמים אינה תלויה כלל במאמצי לב האדם. למרות כל ההשתדלות, למרות כל הביקוש והחיפוש והעבודה בהשגתה, עדיין לא הגיע לקצה קצתה. לפעמים היא תלויה בטבעי לב האדם ובתכונה נפשית שבאת לו בירושה מדורי דורות, לפעמים זכות אחת של אבי אבות אבותיו מזכהו באושר הנצחי הזה, וחובה אחת שאינה תלויה בצוארו כלל מפסידהו את הנצח ומונעה אותו מלהגיע לטהרה הראויה.
[כאן עובר הרב לדבר בענין בלק שהקריב קרבנות ודאי לא 'לשם שמים' אלא ההיפך הגמור כדי לפגוע חלילה בעם ה', אך חז"ל למדו מכך לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואעפ"י שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצתה ממנו רות, שיצא ממנה שלמה שכתוב בו אלף עולות יעלה שלמה. זכותו של בלק עמדה לו לשלמה שיקריב קרבנותיו בקדושה ובטהרה בכל טהרת דיני ה'לשמה'. אנו אין לנו אלא דברי חז"ל הקדושים דברים ככתבם…]
פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י…איתא בסנהדרין פ"ב זלה"ק: בקשו מלאכים לדחפו, אמר להם הקב"ה, הניחו לו קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא. התחילו השבטים מבזין אותו…בא הכתוב ויחסו פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, עכ"ל [הגמרא] פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן עשה את מעשהו בכל טהרת הלב! קנא את קנאת ה' צבאות. בזכות זו ניתנת לו ברית כהונת עולם לו ולזרעו אחריו…
הכל ידעו שזמרי בעל ארמית, והלכה למשה מסיני ש'קנאים פוגעים בו' זמרי אמנם דינו להריגה, אבל אם איזה צד של חובה ביחוס משפחת הקנאי מעכבת אותו מלהגיע לרום מעלת מדרגת טהרת הלב, בלי טהרת הלב גמורה אפשר ואפשר שדינו כרוצח! אפשר ואפשר שאין חלקו בין הקנאים, ולא בשבילו נאמרה ההלכה למשה מסיני שמצוה עליו להיות רוצח, ובלי המצוה, הרי הוא רוצח! לכן בא הכתוב ויחסו לבן בנו של אהרן הכהן, אוהב שלום ורודף שלום, הריגתו ממקור הטהרה היא, קנאתו משבט לוי נובעת, זה המקודש ביותר לשרת בבית הבחירה. לב טהור יש לו בתכלית הטהרה, הוא השיב את חמתי בכל מלא עומק טהרת הלב, ואני מחזיק לו טובה(רש"י)…
קנאות תואר השלימות היא, כמו צדיק, חסיד וענו. על האדם להיות שלם בתכלית השלימות שיהא מותר לו להיות קנאי, והי התואר הזה הולמו…לא כל הרוצה לדגול בשם האמת, הוא דוגל, לא כל הרוצה לקנא בשם השם, הוא מקנא, לא כל הרוצה לשנוא את חברו בשביל עבירה שעבר, רשאי לשנאותו. לא כל הרוצה לפרסם את הרשעים, הוא מפרסם. לא כל הרוצה לשמח על מפלתם של רשעים, ראוי ומוכשר לזה. טהרה אחר טהרה, בדיקה אחר בדיקה, זיכוך אחר זיכוך, וגם אז, יהא לבו נוקפו, ויבקש רחמים ממרומים – לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי.
מה שאפשר לאדם לעשות בלי כל בדיקה יתרה הוא, מצוה דבר שבעיקרו מצוה, שאין בו כל צד עבירה, לו אפילו שלא לשמה, לו אפילו בכונה הכי רעה, מי יכול לשער גודל הזכות ועד היכן כוחה של מצוה מגיע. בזכות מ"ב קרבנות שהקריב בלק מלך מואב זכה ויצאה ממנו רות שיצא ממנה שלמה. דבר הכי קטן מעלה הכי קטנה, מצוה הכי קלה, מעלה אותו למרומים ומזכהו את הנצח. נוחל עולמות עד לו ולזרעו אחריו, כן יזכהו ה'. עכ"ל הרב אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד.
חיבת הארץ של בנות צלפחד
וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן־חֵ֤פֶר בֶּן־גִּלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֑ף (במדבר כ"ז א')
הרב סיני אדלר[3] זצ"ל בספרו דבר סיני (רעיונות בפרשת השבוע[4]) כותב וזלה"ק: כתוב בספרי ורש"י מביאו 'למשפחות מנשה בן יוסף' למה נאמר והלא כבר נאמר 'בן מנשה', אלא לומר לך יוסף חיבב את הארץ שנאמר [שמות י"ג י"ט] והעליתם את עצמותי וגו' ובנותיו חבבו את הארץ שנאמר [במדבר כ"ז ד'] תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה.
חכמינו לימדונו במאמר זה שדרישתן של בנות צלפחד לקבל אחוזה בארץ ישראל לא נבעה מתוך שאיפה לקבלת רכוש, אלא מתוך חיבת הארץ, חיבה זו ירשו בנות צלפחד מאביהן יוסף, כך גם מובא בתנחומא ובמדרש רבה. שם מציגים את בנות צלפחד שאמרו תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה מול המרגלים שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' [ראה במדבר י"ד ד'].
ויש לדייק שכתוב שבנות צלפחד בקשו אחוזה ולא נחלה, ללמדנו שכל כוונתם היתה להאחז בארץ ולא לקבל רכוש[5]. את השרש של חיבה זאת אנו מוצאים במדרש תנחומא על הפסוק בפרשת מסעי (ל"ד ב') צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים אֶל־הָאָ֣רֶץ כְּנָ֑עַן זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּפֹּ֤ל לָכֶם֙ בְּֽנַחֲלָ֔ה. משל למלך שהיו לו עבדים ושפחות והיה משיא לעבדיו שפחות מן אוסיא אחרת ולשפחותיו מן אוסיא אחרת. עמד המלך וחישב בדעתו אמר, העבדים שלי והשפחות שלי, מוטב שאשיא עבדי לשפחותי, שלי לשלי. כך כביכול הקב"ה אמר הארץ שלי היא, שנאמר לה' הארץ ומלואה, וישראל שלי הן, 'כי לי בני ישראל עבדים' מוטב שאנחיל ארצי לעבדי, שלי לשלי. לכך נאמר זאת הארץ אשר תפל לכם.
במדרש הזה למדנו את טיב הקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל. אין זה קשר מקרי בין קבוצת אנשים שבחרו לעצמם חבל ארץ מסוים כדי לחיות בו, אלא זהו קשר הדומה לקשר הקיים בין איש לאשתו, אשר הקב"ה זיווג אותם. ומכאן, כשם שהצלחת הקשר בין בני זוג תלויח באהבה ובאחוה שביניהם, כך גם חייב להיות הקשר בין ישראל לארצו. רק האמונה שה' אשר בחר בנו מכל העמים והאמונה שהארץ הזאת היא הארץ אשר ה' בחר בה מכל הארצות, הן המהוות את השרש של אותה אהבה שהצטיין בה יוסף בבקשו להקבר בארץ הזאת, וכן את דרישת נכדותיו – תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה. עכ"ל הרב סיני אדלר זצ"ל.
קדושת האזנים הנלמדת משבט גד
בְּנֵ֣י גָד֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם… לְאָזְנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָאָזְנִ֑י. (במדבר כ"ו ט"ו-ט"ז)
רבי יחזקאל הולשטוק הי"ד
בספר מאיר עיני חכמים החדש בחלק קדשי יחזקאל בפרשתנו כותב הרב יחזקאל האלשטוק[6] זצ"ל הי"ד וזלה"ק:
אומר אני שזו משפחת אצבון ואיני יודע למה נקראת משפחתו על שמו, עכ"ל והשל"ה [חלק תושב"כ פרשת פינחס דרך חיים תוכחות מוסר ד"ה לאזני] כתב טעם[7] למה משפחת אצבון נקראת 'אזני' עפ"י מה דאיתא במסכת כתובות (ה' ע"א) על הפסוק (דברים כ"ג י"ד) ויתד תהיה לך על אזנך, אל תקרי אזנך אלא אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו, דאצבעותיו של אדם דומות ליתדות, ולכך נקראת אצבון אזני, שע"י האצבע באה קדושת האזנים, עיי"ש [ע"כ עפ"י השל"ה הקדוש].
וצריך ביאור למה דוקא אצל בני גד מרומז קדושת האזנים ע"י היתדות, ונראה דהנה אצל ברכת משה לבני גד כתיב (שם ל"ג כ'-כ"א) [וּלְגָ֣ד אָמַ֔ר בָּר֖וּךְ מַרְחִ֣יב גָּ֑ד כְּלָבִ֣יא שָׁכֵ֔ן וְטָרַ֥ף זְר֖וֹעַ אַף־קָדְקֹֽד.] וַיַּ֤רְא רֵאשִׁית֙ ל֔וֹ כִּי־שָׁ֛ם חֶלְקַ֥ת מְחֹקֵ֖ק סָפ֑וּן… וראשית הקדושה הוא השמיעה כדאיתא במדרש (דברים רבה י' א') על הפסוק (ישעיהו נ"ה ג') הַטּ֤וּ אָזְנְכֶם֙ וכו' שִׁמְע֖וּ וּתְחִ֣י נַפְשְׁכֶ֑ם, וקדושת האוזן הוא ע"י האצבעות כדאיתא בגמרא הנ"ל. ולכך גד שהראשית הוא לחלקו, כמש"כ וירא ראשית לו, וזאת אי אפשר רק ע"י האצבעות שהם מקדשים את האזנים שלא יכנס בהם דבר שאינו הגון ואז הם נשמעות רק לדברי תורה.
וזהו מה דאיתא בכתובות (ק"ד ע"א) שאמר רבינו הקדוש ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, שמי שיזכה לקדש את האזנים ע"י האצבעות שהם כיתדות אז ממילא בא לזה שלא נהנה ממעשי אצבעותיו, ובזה זוכה לחלקת מחוקק ספון, כמו שאיתא במדרש שם (דברים רבה י' א') אם הטית אזנך לתורה, כשתבוא לפתוח בדברי תורה הכל משתתקים לפניך ושומעים דבריך וכו', ומהיכן את למד ממשה רבינו, שע"י שהטה אזנו לתורה בשעה שבא לפתוח בדברי תורה נשתתקו העליונים והתחתונים והאזינו דבריו, מנין ממה שקרינו בענין האזינו השמים ודברה (דברים ל"ב א') וזה בא רק ע"י האצבעות שמונעים מהם דברים שאינם הגונים ונתקדש הראשית וזוכה לחלקת מחוקק ספון, ולכך דוקא אצל גד מרומז קדושת האזנים. והיינו דכתיב גבי גד (בראשית מ"ט י"ט) גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ, שהיו גבורים ויוצאים למלחמה ונוצחים, דביוצאים למלחמה כתיב (דברים כ"ג י') כִּֽי־תֵצֵ֥א מַחֲנֶ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע, ודרשו חז"ל בספרי (כי תצא רנ"ד) על לשון הרע, וכתיב אח"כ ויתד תהיה לך על אזנך, היינו שע"י קדושת השמיעה יוצאים למלחמה ונוצחים כדאיתא במדרש (ויקרא רבה כ"ו ב') דור של דוד כולם צדיקים וע"י שהיו בהם דלטורין בעלי לשון הרע יוצאין למלחמה ונופלין, אבל דורו של אחאב עובדי ע"ז היו, וע"י שלא היו בהן דלטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין…עכ"ל הרב יחזקאל הלאשטוק הי"ד.
ענין המועדות – אחדות ישראל
בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם (במדבר כ"ט ל"ה)
הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד
הרב שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד (בעהמ"ח 'אם הבנים שמחה') בספרו משנה שכיר עה"ת (יצא לראשונה מכתי"ק ירושלים תשע"ה) כותב בענין שמיני עצרת עפ"י מה ששמע מהרב יחיאל נכדו של ה'יטב לב': בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם (במדבר כ"ט ל"ה) ובתרגום 'כנישין תהי לכון' וברש"י 'כבנים הנפטרים מאביהם'. לכאורה קשה על התרגום למה פירש לשון 'אסיפה'…ועל רש"י מדוע פירש ענין בנים הנפטרים מאביהם? וביאר, כל ענין המועדות לקבץ כללות ישראל לעם אחד…ושגם יבינו שהם עומדים תחת השגחת הבורא בלי שום ממוצע כלל…על כן התפילות בלשון רבים שכל אחד מבקש לא רק על עצמו רק בעד כללות ישראל, ויעקרו כל שנאה וקנאה מליבם…וע"י זה יזכו להשגחת ה' בעצמו וישרה שכינתו בתוכם…וזהו הטעם של שופר שתמליכוני עליכם [ויהי בישורון מלך בהתאסף עם יחד שבטי ישראל]…וגם מגילה מורה על זה וגם לולב (ראה בבני יששכר תשרי מאמר י"א מקורו 'סדר היום') דאלו ד' מינים אינם עומדים תחת השגחת המלאך רק תחת הקב"ה בעצמו. גם מורה סוכות תחסה סתר כנפיו ר"ת סכת. א"כ המועדים רומזים על שני דברים הנ"ל, על שלום בין כללות ישראל והשגחת ה' יתברך [וזאת בלי 'ממוצעים' אלא השגחה ישירה] בחינה של בנים ולא של עבדים שהרבה 'ממוצעים' ביניהם עד המלכות עצמה. וזו הכוונה בתרגום – עצרת, כנישין תהיו דהיינו באחדות, וא"כ 'מלאכת עבודה לא תעשו' לא תצטרכו להיות בחינה של 'עבודה' היינו עבדים, וז"ש רש"י כבנים הנפטרים, בחינה של בנים וקשה עלי פרידתכם – שלא יהיה פירוד ביניכם ואז תשארו בחינת 'בנים'. עכ"ל הרב יששכר טייטכטאל זצ"ל הי"ד.
במעשה לשם שמים גם צריך זהירות גדולה בבין אדם לחבירו
לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִ֑י (כ"ו י"ג)
בספר דעת שרגא לרב צבי שרגא גרוסברד[8] זצ"ל כותב בפרשתנו וזלה"ק:
וברש"י (תוכן דבריו) אבל משפחת אוהד [ראה שמות ו' ט"ו] בטלה. וכן חמש משבט בנימין וכן אצבון לגד [ראה בראשית מ"ו ט"ז] הרי שבע משפחות, ומצאתי גמרא ירושלמית [יומא פ"א ה"ב, סוטה פ"א ה"י] שכשמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד ובאו הכנענים להלחם בישראל ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות מהר ההר למוסרה, וכשחזרו לאחוריהם רדפו בני לוי אחריהם להחזירם והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות. ע"כ עפ"י רש"י בפרשתנו.
נשאלת השאלה, הרי בני לוי במעשם זה התכוונו לשם שמים, למנוע את בני ישראל שלא יחזרו למצרים, ואם כן מדוע נפלו מהם ארבע משפחות. היה צריך להיות שמהם לא יפול איש, כמו שכתוב במלחמת מדין(במדבר ל"א מ"ט) וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ?!
התשובה היא, אמנם נכון בני לוי עשו מעשה גדול כשיצאו להלחם בשבט שמעון, מתוך כוונה לשם שמים ובמטרה נכונה למנוע את בני ישראל מלשוב למצרים. אבל בעניני 'בין אדם לחבירו' צריכים זהירות מרובה ביותר, כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט"ז ע"א) על פנינה אשת מנוח שציערה את חנה לשם שמים ולמרות זאת היא נענשה, כי בעניני בין אדם לחבירו צריך להזהר טפי. מטעם זה נענשו בני לוי, שאמנם עשו מעשה טוב, אבל מי שפוגע בחבירו – נענש.
דוגמא נוספת לדבר אנו מוצאים להלן (פרשת מטות) בחלוקת הארץ. בני גד ובני ראובן בקשו נחלה בעבר הירדן, ולבסוף נענה להם משה ונתן להם שם את נחלתם, אבל גם שם חלק לחצי שבט המנשה, ותמה הרמב"ן (לקמן ל"ב ל"ג) מדוע נתן משה רבינו לחצי שבט המנשה את נחלתם בעבר הירדן, והלא לא מצינו שבקשו לקבל שם חלק ונחלה.
החזקוני (שם) מתרץ תמיהה זו עפ"י חז"ל (בראשית רבה פ"ד י"ט) מנשה גרם לשבטים לקרוע, לפיכך נקרעה נחלתו חציה בעבר הירדן וחציה בארץ כנען. דהיינו בעת מעשה הגביע כשציוה יוסף על מנשה להטמין את הגביע באמתחת בנימין, דבר זה גרם לשבטים לקרוע את בגדיהם, לכן נעשה ונחלתו נקרעה לשני חלקים. ובשל כך נתן משה חלק לחצי שבט המנשה בעבר הירדן, אעפ"י שלא בקשו דבר.
למרות העובדה שמנשה עשה מחמת מצות כיבוד אב שיוסף ציוה עליו לעשות זאת, ויוסף הצדיק היה לו חשבון צודק במעשהו, ולמרות שלא הוא קרע את בגדי השבטים, אלא רק גרם להם להצטער ובגין כך הם בעצמם קרעו את בגדיהם. בכל זאת נעשה מנשה דורות אחרי זה, ונחלתו התחלקה לשני חלקים, כי עניני 'בין אדם לחבירו' הם חמורים מאוד, וכל מי שפוגע בזולת אעפ"י שעשה מתוך כוונה טובה ולא פגע אלא בעקיפין, מכל מקום נענשים על זה.
[ומסיים הרב צבי שרגא גרוסברד, וכמה נאה לכל זמן ובמיוחד תחילת תקופת בין המיצרים לומר זאת]:
עלינו ללמוד מכאן לימוד לדורות, לא להתערב במחלוקות, גם בכאלו שנראה שהן 'לשם שמים' ולהזהר מאוד שלא לפגוע או להכלים את הזולת, גם מתוך כוונה טובה, כי עניני 'בין אדם לחבירו' חמורים מאוד[9].
[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ז"ל ואמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. ולעילוי נשמות חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם יצחק משה ז"ל. הרב סיני יצחק בן הרב שמעון הלוי (אדלר) אוד מוצל מאש, יום פטירתו י"ט בתמוז תש"פ. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל ללא זש"ק.
[2] הרב אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד (תרמ"ב-כ"ט בתמוז תש"ד) נולד בורשה, מתלמידיו המובחרים של ה'סבא מסלבודקה' (רבי נתן צבי פינקל זצ"ל בעמה"ח 'אור הצפון'). נשלח ע"י רבו לישיבת טלז בראשות הרב אליעזר גורדון לבסס בה את שיטת המוסר. לאחר כמה שנים שב לסלבודקה (פלך בקובנה שבליטא) היה מהנהלת הישיבה. בשנת תרפ"ה עת שלחה ישיבת סלבודקה ענפה המקודש לארץ ישראל, ליסד בעיר חברון את ישיבת סלבודקה, עלה אליה יחד עם הרב יחזקאל סרנא זצ"ל וקבוצת תלמידים. לאחר כמה חודשים של שהייתו בחברון, חזר ל'ישיבת האם' סלבודקה. בשנת תרפ"ז לאחר עליית ראש הישיבה ה'סבא' עם הרב משה מרדכי אפשטיין לארץ ישראל ולישיבה בחברון ובה נשארו, נתמנה לראש הישיבה.
בתקופת השואה שהה בקובנה עד שנרצח ע"י הנאצים ימ"ש בכ"ב בתמוז תש"ד. ארבעה משמונת ילדיו עלו בסערה השמיימה באותה תקופת אימים.
ארבעה מילדיו נצלו והם בתו הרבנית רבקה שהיתה נשואה לרב שלמה וולבה זצ"ל (עלי שור), בתו הרבנית שרה שהיתה נשואה לרב חיים קרייזוירט זצ"ל אב"ד אנטורפן. הרבנית לאה אשתו של הרב ברוך רוזנברג ראש ישיבת סלבודקה בני ברק, בנו הרב יצחק ראש כולל תורת אברהם בני ברק. מגדולי תלמידיו הרב אביגדור מילר זצ"ל והרב מרדכי צוקרמן זצ"ל.
בספרו תורת אברהם נקבעו ונטבעו עפ"י כתיבותיו עצמו. הספר שמחולק לשנים, חלקו הראשון נשלח לארץ ישראל עם אחרון התלמידים שעזבו את סלבודקה עם פרוץ מלחמת העולם השניה. והחלק השני הוא המאמרים שפורסמו בירחון 'כנסת ישראל' ירחון תורני שיצא בוילנא בעריכת הרב משה קרליץ (אחיו הצעיר של ה'חזון איש' זצ"ל).
והספר שהינו תורת וציור בעליו מתואר ע"י המביאים לבית הדפוס, כמתואר בפתיחתו: כל דבריו בנויים על סוגיות הש"ס והראשונים ז"ל, מגמתו לחשוף את ההלכה שבאגדה…רוב המאמרים הנדפסים בספר זה דומים מצד המבנה שלהם לשעוריהם של ראשי הישיבות: קושיה ותירוץ לכאורה, סתירת ה'לכאורה' הצבת היסוד וביסוסו בראיות…[המחבר] כשם ששלט על כוחות נפשו כך שלט על כח מחשבתו…האור הבוקע מתוך בירורי הלכות אלו, הוא אורו של האדם הגדול בעל הצלם אלקים אשר אין גבול ללבו להשיג טוהר ולחונן חסד, זוהי תורת האדם אשר קיבל מרבו רבי נתן צבי פינקל זצ"ל.
ואם ספר זה מצד אחד הוא בירורי הלכות – הוי דומה לו, הרי הוא השתפכות פיוטית של כיסופי עליה מאידך, הפותחת ומתארת שוב ושוב לפנינו את עולמו הנפלא של האדם הגדול יציר כפיו של הקב"ה. וזהו קסם הספר אשר בו ההלכה והשירה יורדות כרוכות אל תוך עולמנו ומרוממות אותנו ומושכות אותנו וכובשות מח ולב יחדיו. ע"כ חלק מדברי פתיחת הספר. שיצא לאור ע"י כולל תורת אברהם שבנו הרב יצחק זצ"ל כאמור עמד בראשו.
[3] הרב סיני אדלר זצ"ל שריד מכבשני השואה, עלה לארץ ישראל ומיד בבואו נכנס לישיבת חברון בירושלים ללמוד שם. (ראה סיפור מופלא אודותיו (בעילום שמו) בברכת מרדכי לרב ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל פרשת שלח מאמר 'ויעפילו לעלות'). לימים נתמנה לשמש כרב העיר אשדוד, בתקופה זו לימד בישיבת כרם ביבנה, ולאחר מספר שנים עבר להתגורר עד הסתלקותו במבשרת ציון למד ולימד שם בכולל מר"ץ אצל תלמידיו מכרם ביבנה. היה עמוד אמונה שמחת חיים איש הלכה ודבקות בתורה. ראה בחוברת 'כבוד סיני' שיצאה לזכרו, נלב"ע שב"ק פרשת פינחס י"ט בתמוז תש"פ, תנצב"ה.
[4] בספרו דבר סיני על התורה ועל המועדים (תשס"ב) מביא לראשונה פירושו זה שיובא להלן, אולם בספרו השני עה"ת רעיונות לפרשת השבוע (תשע"ו) הוא הרחיב היריעה וביארה יותר, לכן בחרתי להביא גירסה זו.
[5] כאן מפנה הרב לעיין בספר זה בפרשת חיי שרה מאמר אחוזת קרקע בארץ ישראל.
[6] הספר מאיר עיני חכמים החדש הינו ליקוט מתורותיו של האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי הולשטוק זצוק"ל שהיה צדיק עליון קדוש שנהג בתענית שנים רבות, נסתלק לבית עולמו בשנת תרפ"ח. בנו ממשיך דרכו הרב יחזקאל, המשיך עד לשואה את דרך הקודש של אביו. בעשרה בטבת תש"ג הוצאו להורג הוא וכל משפחתו אשתו ושבעת בניו ובנותיו וכל צאצאיו, ולא נותר זכר מהם. דברי תורתו קובצו לספר מאיר עיני חכמים על ידי תלמיד אביו, ומהם ליקט על סדר פרשיות התורה. דברי בנו הרב יחזקאל זצ"ל הי"ד הניחם במדור מיוחד שקראהו קדשי יחזקאל ע"ש קונטרס 'פלפולים נחמדים בעניני בעניני קדשים' שהוציא הרב יחיאל הלוי מנדלבוים בניו יורק תש"י, וקבעם בסיום כל פרשה לאחר דברי אביו. תולדות האדמו"ר מאוסטרובצא רשומים בתחילת המהדורה המחודשת של הספר (ח"א תשע"ט, ח"ב-ח"ג תשפ"א). ובהרחבה ניתן לקוראם בספר אספקלריה המאירה בעריכת משה חנניה רפאל גלאזיוס הוצאת עמודי שש (ירושלים תשע"ט).
[7] בשל"ה כותב: שמעתי רמז מוסר וכו'.
[8] הרב צבי שרגא גרוסברד (כ"ו בכסלו תרע"ז – י"ג במרחשון תשנ"ד)
בראשית כתיבת הדברים מתוך הכרת טוב, אביע תודתי הגדולה למגיד שיעור שלי, הרב אברהם אבא פישר שליט"א מתל ציון שבזכותו הכרתי ספר זה (חמישה כרכים).
היה מצאצאי השלה"ק. אביו הרב אהרן זאב זצ"ל היה מגדולי קלם. שבע שנים היה במחיצת החפץ חיים זיע"א. נפטר בגיל צעיר מאוד בהיותו בן שלשים ושמונה בלבד, זכה להקבר ליד הרב יצחק אייזיק חבר (מכונה 'פה שלישי להגר"א'). הילד צבי שרגא הגדול מבין אחיו היה אז בן חמש בלבד. אמו הצדקת עברה לאחר פטירת אביו לקלם. מרן המשגיח הרב יחזקאל לוינשטיין הכירה וכיבדה עד מאוד.
לאחר פטירת בעלה הרב אהרן זאב בנסיבות טרגיות ביותר בגיל צעיר כאמור לעיל, נטלה על שכמה חינוך ילדיה על הצד הטוב ביותר להמשך שלשלת קודש המשפחה. כבר בהיותו בן תשע ידע את כל הכ"ד ספרים בע"פ. באותה תקופה שלחתהו אמו לישיבת שער התורה בראשות רבי שמעון שקופ, בתחילה בישיבה הקטנה ובגיל ארבע עשרה עבר לישיבה הגדולה בה שימש המשגיח הרב שלמה הרכבי הי"ד (בעמ"ח מאמרי שלמה). נהיה מבחירי תלמידיו של ר' שמעון שקופ. כחברותא שימש לו באותה תקופה מי שיתפרסם לימים אחד ממגידי השיעורים הגדולים של הדור – ר' שמואל רוזובסקי זצ"ל. התמדתו ושקידתו היו עצומים. למרות שבאותה תקופה שרוחות מלחמה (העולם השניה) חזקות נשבו בעולם, וטבעי שיתעדכנו מיד פעם בחדשות שלא בזמני הלימוד כמובן, הוא סירב לכך בכל תוקף וכל עמלו והקשבתו היו לקול נגונה של התורה.
לפני פרוץ מלחמת העולם שלבבות כולם רעדו מהעתיד הבלתי ידוע, העדיף להיות בבית עם אמו האלמנה שהתגוררה בעיר הסמוכה לליטא גרמניה, במקום ובזמן זה הוא מכנס את הבחורים הנמצאים בעיר ומלמדם תורה.
תהפוכות נדודים עוברים עליו ועל אמו בתקופה זו בשיאם התמודדות עם השאלה האם לעלות לארץ ישראל או לנסוע לאמריקה, אלא שלזו האחרונה אביו ציוה לפני מותו את אמו שלא תהגר לשם בשל הסכנה הרוחנית ורדידותה באותם ימים (אנשים התמודדו על שמירת שבת כפשוטו בשל פרנסתם, ראה בספר 'הכל לאדון הכל'). הרב שרגא פנה בשאלה למורו ורבו הגדול הרב דניאל מובשוביץ הי"ד אליו היה קשור בנימי נפשו שיכריע בדבר. הוא כינס אסיפה של שלשה מגדולי קלם בראשם הרב אשר קלמן בראון ראש ישיבת פוניבז' בליטא, ומשלא הגיעו להכרעה, הטילו את גורל הגר"א שהורה לו לעלות לארץ ישראל. אשרות כניסה לארץ ישראל קיבל מדודו הרב אברהם אבא גרוסברד שעלה כבר לשם אשר למשך תקופה קצרה שימש כמשגיח הרוחני הראשון בישיבת פוניבז' בבני ברק עד הסתלקותו בגיל צעיר בשנת תש"ו, הגורם המכריע להתמוטטתו רציחתם של אשתו וארבעת ילדיו בידי הגרמנים ימ"ש, שכפסע היה בין הצלתם ועלייתם לארץ ישראל, להעלותם בסערה השמיימה כשאר קדושי השואה.
בסופו של דבר הגיע לארץ ישראל והיה זה בשבת קודש, שלוחי הסוכנות רצו לאלץ את הבאים לחתום על טפסים כמקובל, אך בשבת כמובן שאין זה הכרחי, הוא עמד על כך בתוקף שהוא לא יחתום ודבריהם של אנשי הסוכנות נגד שמירת התורה שהשמיעו לאזני העולים הם כפירה גמורה ואסור לחתום ולשמוע להם כלל. בתחילה רצו להענישו ולשלחו עם האניה, אך לבסוף נכנעו בראותם עוצמתו וכל האנשים ירדו ללא חתימתם. היה זה ה'שיעור' הראשון שנתן בארץ ישראל על נצחיות קדושת התורה. בהגיעו קבע מקום לימודו בלומז'ה שבפתח תקוה עם שרידי הישיבות מליטא. באותם ימים התקרב לחזון איש שהעריכו עד למאוד וכשנודע לו יחוס משפחתו קירבו עוד יותר. בחנוכה תש"ג נשא את בתו של הרב הלל ויטקינד ראש ישיבת בית יוסף נובהרדוק בתל אביב. מתקופה זו החלה עליה נוספת תמידית עד שבפסגתה שימש כראש ישיבת פוניבז' לצעירים.
שיחותיו על התורה וכך כרך שלם העוסק בנושאי חינוך ואשיות התורה כונסו לסידרת הספרים דעת שרגא. בכמחצית מהכרך החמישי נרשמו תולדותיו שממנו נערכה רשימה קצרה זו.
מן הראוי להוסיף כי אמו הצדקת שעלתה עמם, בסוף ימיה זכתה לראות את שלשת ילדיה מתנשאים כאילנות קודש בעולם התורה שבראשם הרב צבי שרגא.
[9] סיפר לי הרב אברהם אבא פישר שליט"א (קרוב משפחתו) שקיים זה מה שבתב בזה, כל ימיו ברח מסרך כל שהוא של מחלוקת.
