תגית: אושוויץ

לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בדחילא ורחימא ליחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלים ע"י ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל.

כבר הקדמנו פירוש 'ויהי נועם' שנהוג לאומרו קודם כל מצווה ועתה אעתיק פירוש תפלה זו שציוונו האר"י ז"ל לאומרה קודם מצווה ולכאורה ידוע שכל מצווה יש לה תיקון ופעולה מיוחדת והוא ז"ל כתב לאומרה מנוסחא חדא על כל מצוה שבתורה.

לזת באתי לפרש ע[נ]ינה ואח"כ תקונה שאחרי שנודע לן שהתורה והמצוות הם הממוצעים בינינו לבין קונינו והוא מה שכתב בזוה"ק אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא שע"י התורה הוא מתייחד עמנו שקורא אותו 'גוי אחד' כדכתב 'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' ואנו מייחדים אותו יתברך, שאנו אומרים 'שמע וגו' ד' אחד' ושלמות האחדות הוא ע"י דביקות שנאמר 'ולדבקה בו', הדבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה תהא רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, ונאמר 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום', ובא ביתור לשון ב'ד' אלקיכם' להורות שלא נתדבק במדות הרעות, כמו שפירש רש"י בסנהדרין אקרא ד'ואהבת את ד' אלקיך', שלא תימרנו באל זר, דהיינו לצאת אחר עצת היצר ואחרי המידות רעות, אלא ואתם תהיו דבקים בד' אלקיכם לבד ולא בזולתו, ואז 'חיים כולכם היום', כולכם תהיו קיימים לעולם, זהו דרך הדבקות על פי הגמרא, שאחרי שדומה צורה ליוצרה ע"י מדות טובות, שמואס ברע ובוחר בטוב, היינו האחדות הגמור ונקרא איש אלקים, וכל כוד שמעמיק בזה יותר מגיע למעלה ותורה שלתכלית זה נברא האדם שיחזור לשרשו ביותר קדושה מהמלאכים שהם עומדים והוא מהלך בכל פעם למדרגה יותר גדולה.

ודרך הדבקות על פי זוהר הקדוש נראה על פי מה דאמר תורה בלא דחילא ורחימא ומצווה בלא דחילא ורחימא לא פרחא לעילא, שעל זה נאמר 'מלחמה לד' בעמלק מדור דור', ראשי תיבות 'דחילא ורחימא', שזה מלחמת היצר שנקרא בשם עמלק להכניס בלב האדם אהבת עצמו ויראת עצמו ולהכניס יראת הקב"ה והירא את ד' יראה גמורה מיד מתלבש באור אלקים. והיינו האחדות הגמור שעל ידה נקרא איש אלוקים, וגם בזה יש מדרגות כנ"ל, וכן מפורש בזוהר 'אית יראה ואית יראה', דהיינו יראת העונש ויראת התרוממות, ומי שיש לו יראת התרוממות זוכה גם לאהבה, ובתנאי שאין אהבתו של הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שיעזוב את הכל חוץ ממנו (כמו שכתב ברמב"ם ז"ל) ומפני שמשכן היראה היא בראש ומשכן אהבה היא בלב נצטווינו על היראה סתם 'ויראת מאלקיך' שהראש הוא שורש הגוף ועל האהבה נצטווינו בלב, שנאמר 'ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך' בשני הלבבות, שאפילו היצר הרע יהיה מסכים לכך, 'ובכל נפשך' שאפילו נפש הבהמת מסכים לכך, 'בכל מאודך', בכל מדה ומדה תהא מודה לו ולראיה לדבר שעל התפלה, שהיא הדבקות להקב"ה תנן 'אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש' וילפינן לה מקרא ד'עבדו את ד' ביראה וגילו ברעדה', וכתיב 'ולעבדו בכל לבבכם' דקאי על התפלה. וכן מצוות תפילין שע"י מתקשרות ומתדבקות להקב"ה, נצטווינו להניח על הראש נגד המוח ועל היד נגד הלב, הרי לך שהדבקות תלוי באהבה ויראה ובדרך זה עבדו אבות הקדושים לה' יתברך. אברהם היה לו מדת אהבה, דכתיב 'אברהם אוהבי'. יצחק היה לו מדת יראה, דכתיב 'וישבע לו בפחד אביו יצחק', 'ופחד יצחק היה לו', ויעקב ממידת תפארת כלול משתיהם. וגם היה בהם מידות הטובות שהזכרנו מקודם אברהם היה לו מידת חסד, יצחק מידת גבורה, יעקב מידת תפארת כלול משתיהם, חסד וגבורה.

וכבר ידוע שחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי. ובכל דבר אנו מזכירין זכות אבות ובכל דבר אנו מזכירין זכות אבות, כשם שבתפילת י"ח אנו מזכירין זכות אבות, שאנו אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, כשם שייחד הקב"ה שמו עליהן, הכי נמי יתייחד שמו יתברך עלינו. והיינו פירושה דלשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, שמפני שהשכינה שורה במעשי ידינו אנו מתפללין שיתייחד שמו יתברך עלינו, כמו על האבות, והיינו מצד מידותינו הטובים בדחילא ורחימא היינו מצד אהבה ויראה. וכמו שאמרנו לייחד שם י"ה בו"ה מפרש ואזיל האיך הוא הייחוד, דע ששורש כל השמות הוא שם הוי"ה ואף על גב דשאר השמות גם כן יש להם קדושה, ששבעה שמות יש שאינם נמחקים, מכל מקום אין פירושן שוב ששם ההוי"ה הוא שם שקרא לו אדם הראשון והשאר השמות הם מורים על מעשה ה' יתברך הוי"ה ברוך הוא גם כן יש בו שילוב שני שמות, י"ה הוא כינוי לשכינת כבודו יתברך וו"ה הוא שם עצם המציאות. תדע שעכשיו בגלות אין אנו מזכירין רק שם י"ה, דכתיב 'כל הנשמה תהלל יה'. ולעתיד לבוא שיהא שמו שלם וכסאו שלם נאמר השם בשלימות, וכדאמרינן בגמרא, וכל זה מפני מעשינו. ואם אנו מטיבים מעשינו מתייחד י"ה בו"ה, ונעשה השם שלם, והיינו הייחוד דקוב"ה ושכינתיה. ורמז לדבר לאומרה לפני כל מצוה ש'מצ' בא"ת ב"ש 'י-ה', ובאותיות י"ה השם שלם, ועוד יש ייחוד י"ה בא"ה [צ"ל בו"ה] דהוי"ה הוא שם העצם לו יתברך, ושם אהנ"י בה הוא כינוי לשכינת כבודו יתברך, שכל דבר שבעולם יש בו השראת כחו יתברך המחיה אותו, שנאמר 'ואתה מחיה את כולם' והוא טמיר ונעלם מעין כל חי 'כי לא יראני האדם וחי'. ואומרים המקובלים שמה שאנו אומרים לשם ייחוד קוב"ה ושכינתיה כוונתנו אייחוד הוי"ה בשילוב אהנ"י. ולפי זה לא קאי האי 'לייחד שם י"ה בו"ה' אדלעיל. אבל הם גורסים לומר בתחילה 'לשם יחוד וכו' ולחבר שם י"ה בו"ה'. גם אומרים שמה שאמר 'בדחילא ורחימא', היינו שילוב הוי"ה באהי"ה (ועיין בשערי ציון תיקון הנפש) ואין לנו עסק בנסתרות להכריע בדבר, כי אנו לא פירשנוהו אלא בדרך שדרכו בו תלמידי הבעל שם טוב והלוואי שנכוון כוונות שתקנו לנו הם ז"ל לטוב לנו בזה ובבא.

ומכיוון שידעת פירוש הדברים, עתה אשוב ואבאר תקונה כוונה כוללת לתורה ולמצוות ולתפלות שלא בחינם אנו מברכים 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו', ואנו מתפללין 'ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן הטועים ונתן לנו תורת אמת', ואנו משבחים שלא שם חלקינו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, הכל כדי שלא נהיה בכלל 'ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה', ושלא נהא מוגיעים לריק ומולידים לבהלה, ועוד יותר כי משעבדו בדרך בזה נקרא 'צדיק', ומי שלא עבדו בדרך זה מקרי 'רשע', דכתיב בין תבין 'בין צדיק לרשע בין עובד אלקים ללא עבדו'. וקשיא לן היינו 'צדיק' מי שעבדו, והיינו 'רשע' מי שלא עבדו. אבל יש מעשה רשעים כמעשה צדיקים. זה מניח תפילין וזה מניח תפילין, זה לומד תורה וזה לומד תורה, והרי שניהם עובדים ואפילו הכי מי שעבדו ואינו שם על ליבו לכוונה שצריך לכוון בכל דבר, מקרי 'אשר לא עבדו'. ומי ששם על ליבו כל הכוונות השייכים לה, היינו ה'עבדו' ולראשון ראוי לקרותו 'רשע' ולשני ראוי לקרותו 'צדיק'.

והכוונה כוללת לכל דבר ידעת מה שכתיב 'והאלקים עשה שיראו מלפניו', ופירשו בו קדמונינו ז"ל שבריאת שמים וארץ וכל צבאם הייתה שנירא מפני מי שאמר והיה העולם ונעבדנו באמת ובתמים בלי שום פניה אחרת, הרי לך שכל לימוד מעשה בראשית היה שנתבונן בדבר כדי שנירא מלפניו. ולא מעשה בראשית בלבד מביאה ביראה בלב האדם, אלא גם מעשה מרכבה, הרי כתב הרמב"ם ז"ל 'כשיתבונן האדם אלו הדברים יודע שהוא בריה קלה ונפש שפילה עומדת לפני תמים דעות, מיד ירתע אחוריו, שכן אמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו', ובזה יקיים מה דכתב 'סור מרע', שעל ידי היראה שידע כמה מיני גן עדן וכמה מיני גיהנם נבראו שהם תרי"כ מיני גן עדן ותרי"ג מיני גיהנם, ופרש מאיסורין ומעבירות וישוב בתשובה שלימה על העבר עליו עד העת ההוא. אבל עדיין לא קיים 'ועשה טוב' בזה, שאפשר אפילו אם עשה מצות מי יודע אם עשה טוב או רע בהן, שאם לא כיוון בה, לכלבא איתמסר ומעשיו הולכין לעלמא דחרובין ומוסיף כח בסיטרא אחרא, רחמנא ליצלן, אשר עומדים סביב אדם אלף משמאליו ורבבא מימינו ורק מפני ש'מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך וכו" ניצל מהם ומפגעיהם. כללו של דבר, עשיית הטוב אינו תלוי במעשה לחוד, אלא בעינן כוונה הראויה לכל דבר, וחיברו בזה הר"י הקדוש ותלמידו רבי חיים וויטל ספר פרי עץ החיים, ור' עמנואל חיבר ספר משנת חסידים. ואף שכבר ציווה האר"י הקדוש לתלמידו רבי חיים וויטל שלא יעסוק בדברים הנ"ל בלעדו שום אדם כי לא יבינו בה וחש שלא יכשלו בה, כמבואר בפנים, עם כל זה קמו רבים אשר הבינו הדברים מהם על ידי גילוי אליה ורוח הקודש ומהם בעלי מוח שהבינו כפשוטם ועד היום תמצא מי שיכוון בכוונות שסידרו לנו הגאונים הקדושים ז"ל. ואחריו קם רבי ישראל בעש"ט ז"ל ולמידיו וגילו לנו סוד היראה והאהבה בכל דבר, שהם ב' מיני היראה המבואר בתיקונים, יראת העונש ויראת התרוממות, שמי שיש לו יראת התרוממות הגיע לאהבה לה' יתברך. והגם שהם הראו הדרך שכן הוא בכל דבר שבעולם אשר לזה זוכים הצדיקים והחסידים ואנשי המעשה, אבל ידוע למי שרגיל בספריהם שאי אפשר לזכות למדרגות הנ"ל כל זמן שלא טעם טעם נועם מתיקות הבא מצד הארת השכינה הקדושה למי שזכה לה בזמן הזה רק ע"י תפלה בדביקות שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בינינו לבין אבינו שבשמים. ואם כי מקרא מפורש כי עונותיכם מבדילים ביניכם לבין קוניכם, היינו כל זמן שלא עשה תשובה אבל מי שעושה תשובה בכל לב, על זה נאמר 'שלום לרחוק ולקרוב', למי שהיה רחוק ונתקרב, נמצא אין לך דבר הפסיק בינינו לבין קונינו ויכולה התפלה לפעול פעולתה להתדבק על ידה לה' יתברך עד שנתמלא שמחה ברמ"ח אברי ושס"ה גידי הנשמה, וזהו ניצוץ מרוח הקודש, אבל אחר כוונת הלב הן הן הדברים האמורים, שאם ירצה להתפלל ולהוציא דבר מפיו ולא ידע עניניה ופירושה דומה זה לרואה בכוכבים שתמיד רואה בכוכבים ותחת רגליו חושך וחלקלקות שבמהרה יכול ליפול, לכן חוב קדוש לידע כוונת העניין של כל תפלה בפרטיות על מה מרמזת וכולה האי ואולי ברחמי השם יתברך יתלהב לבו בקרבו וידע למי הוא עובד ומתפלל ומה ענינה שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה. ומצינו בטור הביא רמז ממקראות על ברכת תפלת שמונה עשרה, אבל שאר התפלות לא מצינו ענינה ראיתי לבארם על פי קט שכלי שחנני השם יתברך. ומצאתי כמה רמזים מספר שבח מעשה בראשית, וכשיתבונן בפרט זה יגיע ליראת העונש. הב' – מספר בשבח מעשה מרכבה, וכשיתבונן בפרט זה יגיע ליראת ההתרוממות שהיא האהבה. הג' – מספר בשבח התורה, וכשיתבונן בפרט זה יגיע לאהבת התורה ולומדיה. הד' – מספר בשבח גבורת הקב"ה בעולם הזה, וכשיתבונן בה יום זה יוסיף אומץ בהשגחה פרטיות בכל דבר שבעולם מאתו יתברך, ועל זה נאמר 'קול דודי דופק' היינו הבת קול היוצאת מהר חורב 'שובו בנים שובבים', 'פתחי לי אחותי רעיתי', פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. ובתיקונים מפורש כמה מיני דופקים על השערים יש ועיין שם בפנים. והפותח שער לדופקי בתשובה יפתח לנו שער להגיע לפנים להבין בפנימיות הדברים למי שרוצה באמת להגיע ולהבין בהבנת הענינים אלו על בורין. ובתנאי ובפרט שישליכו איש את אלילי כספו ואיש את אלילי זהבו, ובדרך שנאמר 'כל חפציך לא ישוו בה', ונאמר 'יקה היא מפנינים', ונאמר 'הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים'.

(פרדס הגדה של פסח)

הרב דוד אהרן שטיינר מגרוסוורדיין, ככל הנראה לא שימש ברבנות, וככל הנראה נספה באושוויץ בקיץ תש"ד (1944). בשנת תרפ"ח (1928) יצא לאור בסטמאר ספרו 'פרד"ס הגדה של פסח ותפלות השנה', שעליו עמל שנה וחצי. ספר זה כולל שלשה חלקים: חלק א – ביאור על ההגדה עם תוספת חידושים, חלק ב – פירוש טעם הגמרא בקריאת ההלל בליל פסח ומצות הנוהגות בשלש רגלים, וחלק ג – ובו טעם נוסח התפלה של כל השנה. בתחילת הספר מופיעה הסכמתו של רבה של סטמאר, רבי אליעזר דוד גרינוולד המעיד על המחבר שהוא "מופלג בתורה ויראת שמים". בנוסף הניח הרב דוד אהרן שטיינר חיבור בכתב יד של ספרו "מוסיף חיים" על הלכות הגדה של פסח, וקיבל על חיבור זה את הסכמת בית הדין של גרוסוורדיין.

'דבר נא באזני העם'  – בגמרא ברכות, אין 'נא' אלא לשון בקשה, כדי שלא יאמר אותו צדיק 'ועבדום ועינו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם. יסוד ועיקר הוא לעלות בסולם בית אל להגיע אל השלמות שידע האדם באמת ובתמים שהכל מיד ה' עליו השכיל. ואם אסף הון ועושר אל יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וגם אם מצבו גרוע אל יתייאש מן הרחמים. וכמו שהבאתי בחלק א' מספרי הפירוש מאבי מורי ורבי זכר צדיק לברכה במשנה ברכות, אל יפסיק אדם בתפילתו אפילו המלך שואל בשלומו שגם אם הוא עומד ברום המעלה ומלכים ושרים שואלים בשלומו, גם אז ידע ובלבבו יבין שעוד צריך הוא לרחמי שמיא, וכמעט קט יוכל להתהפך עליו הגלגל, וגם אם הוא במצב גרוע עד שאינו רואה מוצא מהמבוכה, גם אז יתפלל ויבקש רחמים למי שהרחמים שלו.

וכמראה הזה ראינו במצרים איך נהפך עליהם הגלגל מן הקצה אל הקצה תחילת ביאתם למצרים היו במדרגה עליונה ואחר כך כמעט שמת יוסף היו לעבדים מוכים ומעונים, ואלו שהיו אתמול עבדים שגופם ונפשם וכל היותם משלו בהם זרים בשעה קלה יצאו ברכוש גדול, מזה נלמד פלאי ההשגחה ואיך שהאדם בכל מעמד ומצב שיהיה ישים בה' מבטחו. ועל כן שהלימוד מגאולת מצרים יהיה שלם בכל צדדיו הקפיד אברהם אבינו שיצאו ברכוש גדול וישכילו מפלאי ההשגחה וידעו שהכל מידי שמים וילכו לבטח דרכם.

ואולי מפני זה הטעם צריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש השבת שיזכור האדם שהכל משלו נתנו לו, שה' הוא הנותן עושר וחיל ולא ידאג למחרת היום, כי יחסר לו ע"י שמירת שבת.

פיתויי היצר הם רבים בכל מצווה ומצווה והיצר רוצה לעוור את עיני האדם כי על ידי קיום התורה ושמירת המצוות מעוכב הוא מלהצליח בעסקיו. אמנם אם הוא האדם מאמין באמונה שלימה בהשגחה פרטית שכל צעד וצעד וכל שעל ושעל שלו מה' כוננו, אז דרך התורה יחפץ. ועל כן יציאת מצרים הוא יסוד ועיקר שהכל תלוי בו, שמשם ראינו מעשי ה' ונפלאות השגחתו. ועל כן אמר 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'אשר בראתיך', וזה ענין 'לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן', כי עיניהם ראו ולא זר עין בעין שה' הוא המכין מזון לכל בריותיו ובלי אמונה זו אי אפשר לקיום התורה.

ובזה נראה הקרא 'ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה', ולא קאמר 'אני', שתראו מה כתיב ב'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך', מזה תראו ותדעו שאנכי הוא הנותן ברכה וקללה.

(ברכת אברהם, חלק ב, לפרשת שמות)

הרב יצחק קליין נולד בשנת 1883 לערך בלעכנאוויץ, להוריו ר' אברהם צבי קליין ולאה לבית קלר, בצעירותו למד בטארנא, שימש בישיבות את גדולי ישראל בילדותו ולמד בהתמדה. נשא לאשה את מרת פראדל בת משה חיים ופייגא רחל ווינקלר ונולדו להם 11 ילדים. היה תלמיד חכם גדול, מופלג בתורה ויראה, חריף ובקי, שתורתו אומנותו ושימש כרב בקאשוי (סלובקיה). חידושיו יצאו לאור בספר "ברכת אברהם" (ב"כ, תרצ"ד-תרצ"ו). היה מחותן של רבי שמעון סופר הי"ד בנו של הכתב סופר. סבל לעת זקנתו ממצוקה כלכלית בשעה שעמד להשיא את בנותיו.

הוא גורש עם רבים מבני קהילתו ומשפחתו לאושוויץ, שם נרצח בי"ג בסיוון תש"ד (1944).

בתם סימה נפטרה בצעירותה, בהיותה בת 15, עוד לפני המלחמה. בנם שעיה (אלכסנדר) היה מורה ונספה ברוסיה בשנת 1945. בנותיהם אלה ורבקה נספתה במחנה הריכוז ברגן בלזן, ככל הנראה בשנת 1945. בנם אמיל, היה בגיטו ובמחנות, שרד את השואה, לאחר שהסתתר עם זהות בדויה, וכתב דפי עד על משפחתו במאגר השמות של "יד ושם".

'ויהי באשמורת הבוקר וישקף ה' אל מחנה מצרים ויהם את' וגו', כל מקום שנאמר 'וישקף' לרעה, ומה רעה ראה כאן, אפשר לפרש על פי מאמרי חז"ל בברכות ג', 'שלשה משמרות הוי לילה ובאשמורה ראשונה וכו', ובאשמורה שני' וכו', ובאשמורה שלישית למאן דגני בבית אפל תינוק יונק משדי אמו'. ובבוקר באו בני ישראל לפני דוד מלך ישראל, עמך ישראל צריכים פרנסה, מדוע אין להם פרנסה, משום 'דגנא בבית אפל', אפל בלי אמונה ובטחון אמתי ודואגים רק על הפרנסה.

ופרעה רצה לבטל את סימנה של האשמורה השלישית, כי אמר 'כל הבן היאורה תשליכוהו', ועל ידי זה רצה לבטל בזמן שתינוק יונק משדי אמו, יען שאז הוא עת הרחמים שהקב"ה שט בעולם הרחמים והחסד. ופרעה שהאמין רק בטבע, כמו הרכב והסוס, ועל זה נאמר 'ויאסר את אופן מרכבותיו', למען שיטשטש את ישראל מלהאמין בה' ובמידותיו של רחמים. ועל זה אמר הקב"ה בשום אופן לא, שנאמר 'וישקף ה' אל מחנה מצרים'. מתי, דווקא 'באשמורת הבוקר', ויהמם אותם ואת מרכבותם, את המזל ואת השר שלהם. 'ויושע ה' את ישראל', שהתעוררו רחמי ה' באשמורת הבוקר, כאשר התינוק הישראלי בוכה על גלות השכינה לעורר את עם ישראל לעבודת הבורא יתברך שמו, שאז ראה התינוק הישראלי יותר ממה שראה יחזקאל הנביא. ופרעה בכל כח הטומאה שלו רצה כל זה לבטל, ולכן הוכרח ה' לבדו לבא ולגאלנו. ולכן באה ההשקפה על פרעה לרעה, ועלינו לטובה ולגאלנו במהירות הבזק. כן ימהר ה' אלוקינו את גאולתנו ופדות נפשנו במהרה בימינו אמן.

(זכרון קדושים, מהדורה ראשונה, עמ' לד)

הרב מנחם גרשון מושקוביץ, נולד בשנת 1886 להוריו, הרב יעקב דוד מושקוביץ והרבנית מרת חוה שרה מדובראווקע. היה תלמיד ה'קדושת יו"ט' מסיגט והרשד"ה מפהר-דארמאט ושל ה'תבואת השדה' מבאנהאד. נשא לאשה את מרת גיטל לאה (שנולדה בשנת 1886) בת רבי יהושע ברוך רייניץ אב"ד באלקאן וצ'צ'וביץ, ומילא את מקום חותנו כאב"ד צ'צ'וביץ (סצ'ובצה, צ'כוסלובקיה). הרב מנחם גרשון עמד בראש ישיבה גדולה והעמיד תלמידם רבים שהיו לרבנים ותלמידי חכמים. הוא פיזר ממונו לצדקה, מסר נפשו להצלת יהודים ממצוקותיהם, פעל לשחרור יהודים שנאסרו וערך עם רעייתו סעודות אירוסין בביתם לכלות עניות. הוא היה מוהל ונסע לצורך כך במסירות נפש למרחקים בקור ובכפור, אף כשהיה סוחר גדול עמוס טרדות. הוא היה דיין בקי מאוד בחושן המשפט והוזמן לדון בעניינים סבוכים בבית דינו של רבי שאול בראך אב"ד קאשוי. הוא היה חסיד בעלזא מסור והאדמו"ר רבי יששכר דוב כבדו מאוד והשתעשע עמו בדברי תורה. הוא עסק בחילופי מכתבים ותשובות עם גדולי דורו. הוא נהג לקום כל לילה אחרי חצות ללמוד תורה ועבד את ה' בשמחה. הוא הוזמן למרחקים להיות בעל תפילה בקול ערב בימים הנוראים. הרב מנחם גרשון ורעייתו נספו בשואה בשנת תש"ד.

כמעט כל כתביו אבדו בשואה, ושרידי כתביו יצאו לאור בספרי 'זכרון קדושים' שהוציא לאור בנו, הרב נתן אהרן מושקוביץ לזכר הוריו. מלבד בנם זה שעלה לארץ שנים רבות לפני השואה ומלבד בתם מרת חוה שרה שמידר, נספו כל שאר ילדי הרב מנחם גרשון ורעייתו:

בנם הרב שמואל יחיאל מיכאל מושקוביץ אב"ד נאדי-פאללאד (שנולד בשנת 1903) ורעייתו מרת מאטיל לבית רייניץ וכל משפחתם. הרב שמואל יחיאל מיכאל היה למדן מופלג, חריף ובקי, ומומחה גדול להלכות מקוואות שנשלח להכשרת המקוואות בכל הסביבה. הוא היה תלמיד רבי עקיבא סופר בפרסבורג.
בנם הרב חיים מושקוביץ (נולד 1905) ומשפחתו.
בנם הבחור שלום (נולד 1912) שנפצע ונהרג בצרפת.
בנם חנניה יום טוב ליפא מושקוביץ שנהרג יחד עם הוריו.
בתם הרבנית מרת צלווע אשת הרב חיים צבי הכהן פריד אב"ד גליל קאפיש שנהרגה עם התאומים שלה.
בתם מרת ריזל שנהרגה עם בנה היחיד אברהם יהושע, הי"ד.

היארצייט שלהם נקבע ליום י"ג במרחשוון.

'ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש השם במקום הזה ואנכי לא ידעתי', ולכאורה מה משמעיני בזה גם תיבת 'ואנכי' הוי כיתר, ולא היה לומר רק 'לא ידעתי שיש השם במקום הזה'. ויש לומר בהקדם דברי ספרי תלמידי בעל שם טוב זי"ע שכתבו לפרש מאמר 'החכמה מאין תמצא', כי אי אפשר לבוא ליראת השם ולהשיג דבר מה מגדלות הבורא יתברך אם לא יכיר שפלות עצמו כי הוא קרוץ מחומר חרס מחרסי אדמה והמפליא לעשות נפח בו נשמת חיים ורוח ממללא וכל תנועותיו והרגשותיו וכוחותיו הלא המה הכח אלוהי אשר בקרבו ובהסתלק חס ושלום כח אלוהי אשר בקרבו, בשרו נשאר דומם ולקברות מובל. ובשומו על הלב להתבונן בזה יביאנו להיות נבזה בעיניו ושפל ברך ולהכיר את מי שאמר והיה העולם אחד יחיד אשר האציל ברא יצר ועשה כל העולמות ואין שני לו והשוכן את דכא יערה עליו רוח ממרום לעלות ממדרגה למדרגה. ולזה ירמוז 'והחכמה מאין תמצא', שאי אפשר למצוא החכמה ולבוא להשגת אלוהות רק באם ישום על לבו בחינת 'אין' והתבטלות היש.

ובזה יש לפרש מאמר נועם זמירות ישראל בתהלים 'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי כו' עזרי מעם הויה עושה שמים וארץ'. ולכאורה הווא ליה לומר 'אשא עיני אל השמים', דהווא ליה יותר הפתיחה מעין החתימה שמסיים. ועל פי הנ"ל נכון, דידוע מאמר חז"ל במסכת מגילה דף כ"ט על הפסוק 'למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלקים לשבתו', כי באו הר תבוא וכרמל ובקשו שיתנו עליהם התורה, שהם הגדולים שבהרים, ולא רצה האל יתברך שמו ליתן עליהם התורה, כי אם על הר סיני הנמוך מכל ההרים. ולזה יאמר 'אשא עיני אל ההרים', ואראה כי לא זכו שאר ההרים ליתן עליהם התורה, כי אם הר סיני הנמוך והשפל מכל ההרים, מזה הוכחתי לדעת כי 'מאין יבוא עזרי' היינו שבאם אהיה בבחינת 'אין' אזי יבוא עזרי.

ולהנ"ל יובן מה מסיים המשורר 'עזרי מעם השם" על פי מה שמובא לפרש מאמר ר' יוחנן (מגילה ל"א) בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, משום שהרבה שמות יש להקב"ה ושם הגדול שבכולם הוא שם הויה יתברך שמו המהווה את כל, ובמספרו הוא מוספר המועט שבכל השמות, להורות על ענווה. ולזה יאמר שאם הוא בבחינת 'אין' אזי 'עזרי מעם הויה' דווקא, המורה במספר על מדת ענווה. ולזה ירמוז הכתוב במה שאמר 'אכן יש ה' במקום הזה'  אך בזה האופן יבוא להשגה הזאת, 'ואנכי לא ידעתי', היינו כשאין יודע לחשוב עצמו ל'אנכי' ולדבר יש בעולם, כי אם התבטלות היש, ולזה בא בחלום ברמזו 'והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה', דהאדם הוא הסולם לעלות מדרגא לדרגא ובאם הוא 'מוצב ארצה', להכיר שפלותו כי הוא אפס ואין, אזי 'וראשו מגיע השמימה', לבוא להשגת עליונות בעזר רוכב שמים.

(תולדות שלמה, פרשת ויצא מאת הרב שלמה שטיינברגר הי"ד)

הנני ניתן לפניכם היום 'ברכה לחיים' מלוקט מספרן של גאונים וצדיקים מפורסמים, התנהגותם בעניין מה שנוהגין לומר בשתית היין 'לחיים', וחבירו משיב 'לחיים טובים ולשלום', וכמה טעמים נאמרו על זה וכולם נובעים ממקורים נאמנים אלו ואלו דברי אלקים חיים, והננו בתקוה ברצי"ה כי יתענגו בו הקוראים, ובקשתי שטוחה לכל אחד ואחד מאחב"י הי"ו לקנות קונטרס זה בכסף מלא והביאו ברכת החיים לבתיכם כי שם צוה ה' 'את הברכה חיים' לפ"ק. הק' חנניה יו"ט ליפא ברוין.

א] בשו"ע או"ח (סי' קע"ד) בפרמ"ג (ס"ק י"א) כתוב בשם א"ר (אות ע"ז) כששותה כוס מברך תחלה ויטעום מעט, ואחר כך יאמר 'לחיים' וכדומה דכבוד שמים עדיף. ויש אומרים שיש לומר תחלה 'לחיים' דכבוד הבריות גדול הוא. וכתב בספר לקוטי מאיר שכך נהג גם הרה"ק מסטרעטין זצלה"ה ובניו הקדושים זי"ע לומר מקודם 'לחיים' ואח"כ לברך, וכן מצאתי בספר דרך צדיקים שכך נהג הרה"ק ר' מאיר מקאלשין נכד הרה"ק היהודי מפרשיסחא זצלל"ה לומר לחיים קודם הברכה, והביא שם שראה בספר אחד ששאלו לצדיק אחד מפני מה נהג כן להקדים ברכת הדיוט לברכת שמים, והשיב שזה כעין שמקדימים מצות 'ואהבת לרעך כמוך' קודם התפלה, אולם בספר זכור לאברהם כתב אם רוצה לשתות משקה יברך תחלה וישתה מעט ואחר כך יאמר 'לחיים'.

ב] בספר אגרת הטיול בחלק הרמז כתב טעם אמירת 'לחיים' כשרוצים לשתות יין במסיבה, כי אמרינן במסכת סנהדרין כל היוצא ליהרג היו נותנים לו כוס של חלתית בכוס של יין, ולכן נוהגים חברים כששותין שאומרים 'לחיים' על כל כוס וכוס, כלומר כוס זה יהיה לחיים ולברכה ולא כאותו הכוס ששנינו שם.

ג] ובספר ט"א הביא בשם התיקונים טעם לפי שעץ הדעת שאחר אדם הראשון גפן היה, כמו שאמרו חז"ל סחטה לו אשכול ענבים וכו' ויען כי אז נגרם מיתה על העולם על ידי היין, על כן כששותים יין אומרים 'לחיים'.

ד] ובאלף המגן הנספח למט"א (סימן תרפ"ג ס"ק י"ג)  כתב אמרו חכמינו ז"ל במדרש ביקש הקב"ב להוציא כהונה משם בן נח, וע"י שהקדים ברכת עבד לברכת רבו נדחה מכהונה. על כן ראוי לאדם ליזהר בזה שיברך תחלה וישתה מעט ויאמר לחברו 'לחיים' ושותה השאר.

ה] ובספר שיחות צדיקים הביא שאיתא במדרש כששותין ואומרים 'לחיים' הקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל, ואיתא בסה"ק תעלומות חכמה מהרה"ק ר' יודא צבי זי"ע מראזדיל, שאמר המדרש הלז בשם חותנו ודודו הרה"ק ר' צבי זי"ע מזידיטשוב, ואמר הרה"ק מראזדיל כי הוא לא ראה את המדרש רק מסתמא אם חותנו אמר הוא בנמצא, ופירוש בו כך כי הנה הי"א תיבות שבזכרנו לחיים וכו' הם נגד העשרת ימי התשובה ושני תיבות האחרונות 'אלקים חיים' המה נגד יום הכיפורים, והנה 'אלקים' בגימטריה 'כוס' וכששותים לחיים הקב"ה מוחל עונותיהם כי 'אלקים חיים' הוא נגד יום הכיפורים.

ו] ובדברי צדיקים (אות י' סימן ה') כתב מנהג ישראל כששותים יין ואומרים 'לחיים' זה לזה, מראה לי על פי מה שכתב בספר ישמח משה על הגמרא (שבת ס"ז ע"ב) חמרא וחיי' לפומא דרבנן ותלמידיהון, ופירש משום שידוע כשאדם שותה יין מרבה דברים ונתמעט החיות, משום כשנכנס יין יצא סוד, וידבר דברים בטלים, ועל זה נאמר נפשו יצאה בדברו, וזה דוקא כשמדבר דברים בטלים אבל דברי תורה אדרבה מרבה החיות כידוע, וזה שאמרו בגמרא חמרא וחייי, פי' לשתות יין ואף על פי כן הוא לחיים, זה דווקא לפום רבנן וכו', על כן אומרים 'לחיים' זה לזה שיזכרו שיהיה 'לחיים' ולא ידברו דברים בטלים כי אז ימעט חלילה החיים, אלא ידברו דברי תורה ויתרבה החיות. עכ"ל. ובייטב לב פרשת תבא הביא על הגמ' הנ"ל, שמעתי ממורי ז"ל הגה"ק בעל ישמח משה פירוש הדבר בשם גאון ספרדי כי על הפסוק 'ויהי האדם לנפש חיה', תרגומו לרוח ממללא, הרי נפש האדם הוא כח המדבר וכו'.

ז] ובספר אלפא ביתא בשם הה"ק מהר"מ מקאסוב (בעל אהבת שלום) זי"ע שאמר מה זה שאנו רואים שהחסידים שותים ומברכים לישועה ולרפואה, דאיתא במסכת סוטה (כ"ז) כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו, נמצא היא שותה המים והמים מפסידין אותו אם קלקל הוא, מכל שכן במדה טובה שמרובה ממדת פורעניות זה שותה ואיש אחר מקבל מזה רפואה וישועה.

ח] שם (ובסימן י') כתב כששותים יין אומרים 'לחיים' זה לזה לפי שיש יין לטובה ולברכה ויש גם כן ח"ו להיפך דהוא מסטרא 'גפן סדום גפנם', כי לרוב הוא דבר הניזק, ומצאנו שלא זלזלו השבטים רק מרוב היין, וכן בעגל אחר אכילה ושתיה 'ויקומו לצחק'. וכן כמה וכמה מחלוקות ע"י השתיה. וכן 'לא תרוה ולא תחטא'. על כן אומרים 'לחיים', שיזכירו לחיים טובים ולשלום. וכן מצאנו בר' עקיבא (שבת ס"ז) על כל כוס וכוס אמר 'חמרא וחיי' לפום רבנן' וכו'.

ט] עוד שם בשם הרה"ק מהר"ם מקאסוב זי"ע (וכן איתא בשם הרה"ק מסטרעליסק) אשר המנהג בין החסידים יראי ה' לשתות יי"ש ולומר 'לחיים' זה לזה על כל צרה של תבוא, כי 'לחיים' בגימטריה 'מנהג' ומנהג משבר ומבטל את הדין ונמתק הדין לרחמים, עי"ש שראשי תיבות של 'כוס' הוא 'ויאמר ה' סלחתי כדבריך', ומה שחסר השם כי שני יודין ששותים הם שם מלא ודפח"ח.

י] ובספר הנהגות מזידיטשוב כתוב בשם רבו הרה"ק החוזה שלובלין זי"ע אחר התפלה כששותים יי"ש יקח כוס של יי"ש ביד ימינו ויברך שהכל ואחר הברכה יקח הכוס י"ש בשמאלו וישתה בעמידה (לקוטי מאיר) וכן מצאתי בספר ילקוט אברהם בח"ב ויוסף אברהם שכך נהג הה"ק מזידיטשוב וגם הברכה אמר מעומד ואמר רמז לזה 'שרפים עומדים' עכל"ה.

יא] ובטעמי המנהגים בליקוטים (אות י"ג) כתב בשם מרן החת"ס זי"ע שהקפיד אם שותים משקה ואומרים זה לזה 'לחיים', שלא לומר 'לחיים טובים' לבד, כי אלו השתי תיבות בגמטריה 'קללה' ח"ו, רק לומר דווקא 'לחיים ולברכה' או 'לחיים טובים ולשלום', וכן ראיתי בשם הרה"ק מלובלין זצוק"ל שהקפיד על זה.

יב] ובספר עירין קדישין בליקוטים (דף כ"ב) שאמר על שתיית יי"ש קודם השינה וחסידים קוראים אותו 'ק"ש של בעש"ט' ואמר בעבור זאת נקרא 'ק"ש של בעש"ט' יען כי על פי דין שלחן ערוך אינו מברך ברכה אחרונה בורא נפשות, ולכן שותים יי"ש שלא יהא הוא בורא נפשות ח"ו.

יג] בספר בית ישראל מהרה"ק מרוזין זצוק"ל הביא שפעם אחת נתוועדו יחדיו הרה"ק מאפטא והרה"ק ר' משה צבי מסאבראן וגם הרב הקדוש מרוזין זי"ע וכיבדו אותם במשקה והרה"ק מסאבראן נתן 'לחיים' בהושטתם ידו יד ליד, ואחר כך שתה הה"ק מרוזין ונתן 'לחיים' בפה קדשו, אבל לא הושיט את ידו וענה הרה"ק מסאבראן ואמר כתיב 'ישלח דברו וירפאם', ראשי תיבות 'ידו' מוכח כשנותנים לחיים בידו מביאים רפואה, נענה בתרי' הרב ה"ק מרוזין הנה הסופי תיבות של 'ישלח דברו ורפאם' הם 'מוח'. ואחר כך מצאתי בספר טהרות ישראל (על הלכות נדה) שהביא בשם הרב ה"ק מרוזין שהוא תיקון לחטא הידוע כשנותנים לחיים בהשטת ידו.

יד] שם (בדף ט"ו) הביא בשם הרה ה"ק מרוזין [הובא ג"כ בספר ארץ החיים אות רע"ג] שפעם אחת בא הרב ה"ק לבית מדרשו ומצא את החסידים יושבים ושותים יי"ש ומברכים זה את זה בברכת 'לחיים' כאהבת ריעים אהובים, ושאל אותם אם נזהרים לשתות יי"ש עם פערבייסען ואמר בשם הבעש"ט הקדוש זי"ע כי אם נזהרים שלא לשתות יי"ש בלי פארבייסען ניצולים מכל המכשלות. עד כאן. ואני אומר אמר הרב ה"ק מרוזין זצוק"ל כי בזה ניצולים ממיתה קודם הזמן וממיתה משונה וממיתה ע"י עכו"ם ר"ל.

טו] שם (בדף ע"ח) ראיתי בשם הרב ה"ק מרן מנחם נחום זצ"ל משטיפינעשט שאמר טעם על מנהג העולם בשתיית לחיים אומרים 'לחיים ולשלום', פירוש 'אגאנצער לחיים'. וביאר דהנה אומרים בתפלת ראש השנה ויום הכיפורים 'החותך חיים לכל חי'. ויש להתבונן מהו הלשון 'החותך', וכי החיים צריכין לחתוך. אכן דהנה אם נגזור ח"ו על האדם שימות והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו לא יחפוץ במות המת מהפך הדין של מיתה על דלות, ועני חשוב כמת. והנה 'חיים' עולה מספרו ס"ח ו'דל' עולה ל"ד, הוא חצי ממספר ס"ח, וזהו החותך 'חיים', שחתכו לחצאין ונשאר 'דל'. וזהו שאנו מבקשים שיהא 'חיים שלום' שלא יהא נחתך לחצאין ותהיה חיים עם פרנסה, השם ישמרנו מדלות ומשפלות.

טז] ובספר כנסת ישראל (דף פ') מהרב ה"ק מרוזין זצוק"ל בעניין תענית שובבי"ם ת"ת שידוע מספה"ק שהוא לתקן תיקון הברית, ואמר הרה"ק מרוזין שתיקון זה יכול להיות גם כן בשבת אחים יחד כדרך החסידים ששותין י"ש ותוקעין כפיהם זה לזה בשתיית לחיים, כי שני פעמים כ"ף בגמטריה מאתים, ומדינא ערלה בטילה במאתים, וידוע מספרים הקדושים כי הפוגם בבריתו ח"ו מושך ערלתו עליו, ודי למבין.

יז] ושם (בדף ס"ה ע"ב) על עניין ששותין ואומרים לחיים ביד ליד, שמעתי מאיש נאמן שמו ר' מאיר נכד הרה"ק מברדיטשוב זי"ע ששמע בעצמו מפה קדשו של הרה"ק ר' דוד משה מטשארטקוב זצ"ל עפ"י מעשה שבא איש אחד והגיש בקשתו על איזה ענין ובכה מאוד על איזה ענין צרה ר"ל, והרה"ק מטשארטקוב בירך אותו בישועה כדרכו בקודש שה' יתברך יהיה בעזרו, ואחר כך אמר בפה קדשו גם החסידים יברכו אותו בישועה וישתו לחיים זה לזה שה' יתברך יפקוד אותו בדבר ישועה ורחמים, ויזהרו שישתו לחיים בתקיעת כפם דווקא ולא בפה לבד, כי העניין ששותים לחיים ונותנים יד ליד הוא סגולה להרחקת הנזק ולהקרבות התועלת, וככה אמר ב' פעמים בלה"ק וגם פירוש דבריו בלשון אשכנז ואמר שזה מרומז בקאפיטיל 'יענך ה' ביום צרה' ראשי תיבות בימטריה שם 'יבק' והוא סגולה להרחקת הנזק לענות ביום צרה. ובסוף הקאפיטיל 'יעננו ביום קראנו' הוא גם כן ראשי תיבות בגימטריה שם 'יבק', והיא ענין הקרבות התועלת, וביד יש ה' אצבעות גודל, אצבע, אמה, קמיצה, זרת, ראשי תיבות בגימטרי' גם כן שם 'יבק', וכששותים לחיים ונותנים יד ליד מייחדים בזה ב' פעמים שם 'יבק', אחד להרחקת הנזק ואחד להקרבות התועלת.

יח] ובספר שפתי קודש (דף ט"ו ע"א) הביא שהרב ה"ק ר' פישל מסטריקוב זצ"ל נהג בכל לילה קודם השינה לקח מעט יי"ש ובירך עליו ושתה מעט ואז אמר 'לחיים ריבונו של עולם שאתה הוא מקור וחיי החיים יהיה לך לילה טובה'. ואמר בל"א 'אגיטע נאכט'. ופעם אחת פירוש את כוונתו, כי היה מכווין בזה שיהיה לכל חולי ישראל המוטלים על ערש דוי רפואה שלימה במהרה, כי על פי רוב דרך הטבע הוא שבלילה המחלה מתגברת יותר ויותר וצר להם להחולים. והנה כתיב 'בכל צרתם לא [לו] צר', כביכול, לכן כאשר יהיה לילה טובה לחולי ישראל, אז וודאי יהיו בזה תענוג ונחת רות לה' יתברך. ע"כ.

יט] ובשיח שרפי קידש ח"ד (אות קצ"ט) הביא בשם הגה"ק החידושי הרי"ם זי"ע טעם על זה שבבוא אורח אומרים לו שיתן תיקון והוא נותן להם משקה, דהנה נודע מספרי הצדיקים כי בכל נסיעותיו שאדם עושה 'מה' מצעדי גבר כוננו' לתקן בנסיעותיו איזה תיקון, וזהו שמזכירים את האורח שהוא צריך לתקן איזה תיקון, ולכן יהיה זהיר וזריז במעשיו שיתקן מה שצריך לתקן. ועל זה הוא מכיר להם טובה ונותן להם משקה.

כ] בספר מ"ה הביא מעשה מהרב ה"ק ר' יחיאל מאיר מגאסטינין זי"ע, וזה לשונו, 'נדחי ישראל יכנס', ידוע מנהגו בכל ראש חודש להיות יחד עם המתפללים אצלו אחר התפלה בערב ובבוקר ולשתות עמהם יחד יי"ש ולשמוח בשמחת היום עם דיבורי חידושי תורה וסיפורי מעשיות מצדיקים. והנה פעם אחת בראש חודש אלול שחרית צהלו פניו מאוד והמשיך דיבורים עד שדיבר מעניין טובת התאספות ישראל יחד אפילו בשתיה של יי"ש אם הכוונה לשם שמים לבוא להתחברות זה את זה. ואמרתי לו שהרהרתי הפסוק 'נדחי ישראל יכנס', הוא ראשי תיבות  'יין'. וענה לי הרב ה"ק הנ"ל שעלה גם ברעיוני רמז זה.

כא] והביא עוד שם בשם הרב ה"ק הנ"ל פעם אחת בראש חודש יום ב' בהיותו יחד עם המתפללים אחר התפלה לשתות יי"ש לכבוד ראש חודש וסיפר מה שאירע ליהודי הקדוש מפרשיסחא בלובלין עם הרה"ג האב"ד מלובלין שהיה נקרא 'ראש הברזל' והאב"ד הלז היה מתנגד על החסידים. והנה פעם אחת נסבה שנפגשו יחד על ברית מילה היהודי הקדוש עם הגאון האב"ד הנ"ל, והתחיל הרב אב"ד לדבר להיהודי הקדוש ואמר לו בזה הלשון, אשאל ממעלתכם שאלה אחת מדוע אצלכם חסידים המנהג כשנפגשים יחד ורוצים להתחבר ביניהם זה עם זה באהבה אומרים זה לזה נקחה נא יי"ש ונשתה יחד, ועל ידי זה באים לידי התחברות. מה שאין כן  בינינו מתנגדים לא כן הוא, שכשנפגשים יחד באהבה מתחברים עצמם ביניהם על ידי דברי תורה שאומרים זה לזה נדבר נא איזה פלפול מחידושי תורה ומפלפלים עצמם בדברי תורה, ועל ידי זה באים לידי התחברות. מוטב היה אם סיגלתם התחברות ביניכם ע"י גבורה של פלפולי תורה ולא בשתיה של יי"ש. והשיב להם היהודי הקדוש, אביא לכם ראיה מן הש"ס כי לא כן הוא כדבריכם, כי סגולת התחברות יותר חזקה ושלימה ע"י שתיה יחד מאשר ע"י פלפולים, כי ביין מצינו לחכמינו ז"ל שאסרו יינם וכו' משום בנותיהם, ובדברי תורה מצינו אצל רבי מאיר שהקשו 'ורבי מאיר היכי למד תורה מאחר' ומשני 'רבי מאיר תוכו אכל קליפתו זרק', הרי מפורש שהתחברות ע"י שתיה יותר מקרבת הדעת זה לזה לבוא על ידי זה להתחברות מבדברי תורה. וכמו כן לאידך גיסא ללימוד דרך טובה.

(תחילת ספר 'ברכה לחיים')

הרב חנניה יום טוב ליפא ברוין מגרוסוורדיין, חיבר את הספרים 'ספר יוחסין – זכור לאברהם' (תרצ"ו), 'צדיק כתמר יפרח' (תש"א), 'ברכה לחיים' (תש"א), 'דרכי משה החדש' (תש"ב), 'תולדות גדולי ישראל אנשי שם' (תש"ג) תפארת שמואל (תש"ג) ו'תולדות אנשי מופת' (תש"ד), תפארת חיים, וספרים נוספים שנותרו בכתב יד: דרכי ישרים, תולדות גדולי אחרונים, אבן ישראל. נספה באושוויץ עם כל משפחתו – אמו, אשתו וארבעת ילדיו. חותנו, הרב מאיר הולנדר היה שו"ב ומו"ץ ביושב אהרישאר ונפטר בי"ח ניסן תרצ"ח.

אביו של הרב חנניה ליפא יום טוב, רבי ישראל ברוך ברוין מגרויסוורדיין חיבר את הספרים אבן ישראל (יחד עם בנו) וכנסת ישראל, נשא לאשה את אחותם של הרבנים בנימין, חיים ושמואל שמעלקי שטרן, היה תלמיד בעל קדושת יו"ט ונפטר בי"ז בכסלו תש"א.

הערה: כאן מובאים כ"א סעיפים ראשונים מתוך ל"א סעיפים שבספר 'ברכה לחיים'.

"רבי אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפקורס". נראה פשוט כי העם ארץ. והמונים, אף שהמה יראים את ה', אך כל זה בעת שהם בחברת אנשים כשרים ויראים, אבל בבואם בין רשעים, בפרט המתלוצצים וילעיגו עליו ובאים עליו בטענות כוזבות והוא כאלם לא יפתח פיו ואין יודע להשיב, וחושב כל הבליהם ושטותיהם כי הם חכמת שלמה, אז קשה לו לעמוד ובנקל יפותה להם, כשור לטבח יובל. לא כן מי שלמד תורה, חרב פיפיות בידו ומבין כל דבריהם כי כזב ושטות בפיהם. וכמה פעמים ברוך ה' בחנתי ונסיתי להשיב עליהם בקהל עם, והיו לבוז ולכלימה וצחקו עליהם כל העומדים. וליתר שאת ולדורות הבאים אציעה מעשיות.

פעם אחת נסעתי על אניות הקיטור והיה שם יושב לנגדי אחד, לא ידעתי אם הוא ישראל או ערל, כי לא היה לו שוב צלם יהודי. אך בתוך הדברים אשר נדברו שם אנשי לצון איש אל רעהו נתגלגל שדיבר גם הוא לחוות דעתו ואמר שהוא כופר בכל והכל שווא וכזב והוא אינו ניזהר אף במצווה אחת מכל תרי"ג מצוות, אך יום הכיפורים הוא משמר כהלכתו [הרוצה להאמין יאמין], ולגלות קלונו בפני רבים אמרתי לו מה לך לשטות הזה, לסגף ולענות נפשך על לא דבר. והשיב לי כי אולי עבר איזה עבירה בתוך שנה, על כן מקבל עליו לסגף עבור זה יום אחד. חזרתי לו, הלא לדבריך אין עבירה בעולם, כי כל התורה שקר היא כמו שאמרת בפיך הנבזה, והשיב לי כי דברים אשר לפי שכלו הנבאש הוא עבירה עליהם הוא מתענה. ושאלתי מה הם דברים אלו. השיב לי אני סוחר ולפעמים אני מרמה ומוכר שווה מנה המאתים ויותר לאינם מבינים, ועל זה דווה לבי בקרבי ומתענה. חזרתי לו וכי על זה יועיל תענית, ומה לו לחברך שרימית ולקחת ממונו בסיגופך בתמיה. ובתחילה צריך אתה לחזור לו ממונו שלקחת ממנו ברמאות, ואז תוכל לסגף עצמך. הא חדא, ועוד, אפילו יהיבנא לך שטותך שאתה סבור להתכפר בתענית בלבד, הגד נא לי באיזה יום אתה מתענה. השיב לו, מה שאלה, ביום כיפור, ביו"ד בתשרי. עניתי ואמרתי לו בקול רם, מה לך לטיפשות גדול כזה להתענות בימי הקיץ ולעשות אז יום כיפור, הלא טוב לך לברור י' בטבת או ט"ו בשבט, ימים קצרים, ומי ציווה לך להתענות יום ארוך. והתחילו כל העומדים לצחק עליו ונשאר כאלם, ואמר לא אטעון עמך.

ופעם אחת נסעתי על נתיב הברזל וישב אצלי איש אחד מגודל זקן כצורת איש יהודי ובתוך הדברים החציף פניו נגד כל היושבים שם ואמר שאינו מאמין בדברי חכמים  כי אם בתורה שבכתב לבד. ושאלתי לו האתה מניח תפילין. חרה לו מה זו שאלה, וכי אהיה בלא תפילין. חזרתי לו אל ירע בעיניך אם אחלה להראות לי צורת תפילין שלו. חרה עוד יותר, מה תשאלני שאלות כאלו ומי ראה מעולם תפילין משונות בצורות צורת תפילין שלי יפים מאשר לך ורצועות נאות מחירם סך כך וכך. על זה עניתי לו וכי אין נזק לתת סך הרבה כזה בעד תפילין, הלא טוב היה לך לקנות חבל בעד שני פרוטות ולקשרו בידך ובראשך לקיים 'וקשרתם', וכי מי הגיד לך כי על תפילין כאלה ציווה ה' יתברך בתורתו. אתמהה. והיה לשחוק בעיני כל היושבים ולא ידע להשיב. מעתה יתר לבב איש ויחרד מה לעשות היום לגדל בניו רק בתורת ה' למען ידעו להשיב הכופרים המתרבים יום יום בכל אשפה ובכל מקום סרוח מוצאים כופרים. מכנים עצמם 'פיליזאפען' ואיך יוכלו לעמד נגדם בלי תורה. ופעם אחת שמעתי כופר חצוף אחד אמר לאשה יראת ה' 'מה תדבר ממשיח ואיך נזכר מזה בכל התורה כולה'. ומעיד אני כי הכופר הזה לא ידע אפילו פסוק חומש אחד מכל התורה, וברוב עזותו החציף לדבר כאילו הוא בקי בכל התורה. ומה תוכל האשה להשיבו, כי היא גם כן תורת משה להשיבו בפסוקים ובפרשות שלימות המדברים מגאולה העתידה. וזהו שהזהרנו חכמינו ז"ל 'הוי שקוד ללמוד תורה', למען תדע להשיב לאפיקורסים, ומשום דבר זה לבד גם כן החיוב לך לעסוק וללמד בניך תורה.

(תיקון משה, חלק ד, אבות פרק ב, יט)

הרב אברהם פולק הי"ד, נולד בח' טבת תר"ל [1869] בבאניהד שבהונגריה לאביו הגאון רבי משה סג"ל פולק ולאמו איטל בת הרב אליעזר הרש סג"ל לוינגר מחבר "בני לוי" על הלכה ואגדה. הרב אברהם התחנך וגדל בתורה ובמידות אצל אביו, ואצל סבו רבי יצחק [זעקל] סג"ל פולק, בישיבת באניהאד. מילדתו חיבב את התורה והתמיד בלימודה, הגיע להבנות מעמיקות וניחן בזיכרון בלתי מצוי, עד שנעשה מהתלמידים המופלגים. אחר כך נסע ללמוד תורה בישיבתו של השבט סופר בפרשבורג, שם השתלם בתורת החתם סופר ובמנהגיו, והיה עילוי גדול, מתמיד עצום ושלם במידות. עוד בטרם שמלאו לו 19 שנה ביקשו למנותו לאב בית דין. לאחר שנשא לאשה את מרת רבקה בת הרב החריף הצדיק רבי יונתן לייב קריצלר, התקבל בשנת תרנ"ז [1897] כדומ"צ של קהילת שומרי הדת בבאניהאד. בהמשך שימש שם כמגיד מישרים, ובמשך כמעט חמישים שנה שימש דיין, מגיד מישרים ומו"צ בקהילת באניהאד, שם עסק בלימוד התורה ובהרבצת תורה בהתמדה והשיב תשובות בהלכה ובענייני שינויי נוסחאות בש"ס ובראשונים. הוא נעשה לאחד מהרבנים החשובים במדינתו, ובחר להישאר ברבנות בעיר אבותיו, בענווה ובפשטות, כפוסק העיר, ובהמשך גם כצדיק העיר. הוא סידר לדפוס והוסיף הגהות וחידושי תורה על ספרי אביו וידבר משה (חלקים א,ב) ותיקון משה (חלקים א,ב,ג,ד,ה), כפי שכתב עליו אחיו, הרב ישראל, בהקדמתו לספר ברכת משה: "רגשי תודה משבחים ומהללים, לך מר אחי מחמדי עטרת ראשי הרב המאור הגדול חריף ובקי הצדיק קדושת שמו תפארתו מו"ה אברהם סג"ל פאללאק נר"ו דין רפש מדבית אבא פרי קודש הלולים, הוא הגבר אשר הטה שכמו לישא בעול הוצאות הספרים הנזכרים הכינם גם חקרם, להפיץ על פני תבל אורם, את הכל עשה בעט"ו בסדר נאה ומהודר, אשריך שזכית לכך".

ועיין בתולדות אביו וסבו, כפי שהביא הרב אברהם  בהקדמתו לספר ברכת משה. לאחר שהספר "וידבר משה" עם ביאוריו הנפלאים ורמזיו לכל שאלות וענייני התקופה, זכה להצלחה רבה ונעשה למורשת הכלל בהונגריה, הודפס שוב ספר זה והודפס ספר "תקון משה" בניו יורק בשנת תש"ג [1943].

לעת זקנתו היה כבד ראייה, וישב ולמד בבית המדרש בעל פה בנוסח מדוייק. הרב אברהם נהרג על קידוש השם, יחד עם משפחתו וקהילתו, באושוויץ בקיץ של שנת תש"ד [1944].

חידושים ממנו הובאו בכתב העת וילקט יוסף, שנה שנייה קונטרס ט"ו, סיון תר"ס, סי' קס"ו; מנחת דבשי, א , סי' ט; ויהי בנסוע עמו נא.

שמועות מפיו הובאו במנהגי בעל החתם סופר עמו' יא; חותם האבות, בראשית ב, עמו' תתלה.

מכתבים ממנו הובאו בזכר זאת ליעקב, א, עמו' ס; קטלוג אוצרות לונדון, 1, פריט 46; מחנה הלוים, א-ב, עמו' 17-18.

תשובה אליו הובאה במי יהודה ,ב, סי' כא; פרי השדה, ד, סי' צח.

הנהגותיו הובאו בבאר שמחה עמו' שי.

מקורות: דף עד ביד ושם, אהלי שם, הקדמות תיקון משה ד' מהדורת תשמ"ח.

וראה "תולדות הג"ר אברהם פאללאק וקהילתו ק"ק באניהד הי"ד, בצפונות ה (תשרי תש"נ), עמו' צב-צח.

חנוך לנער על פי דרכו

"חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר" (משלי לג,מה). יש לבאר בפסוק מדוע לא נאמר "אוהב בנו מכהו", כמו שממשיך הפסוק "ואוהבו שחרו מוסר" ביחס לחינוך מילולי. יתכן שהביאור הוא, שכשצריך, יש להשתמש ב"שבט" ולהכות כדי לחנך את הנער, אך זהו אילוץ, אין זו פעולה המבטאת אהבה. אמנם, מי שאינו משתמש באילוץ זה בשעת הצורך, נקרא שונא בנו. יש להיזהר לא להכות כשאפשר להשתמש בדרך אחרת. המחנך בנו בדרך של מוסר בדברים רכים וקשים, הוא המחנך האומן – ועל זה נקט הפסוק בביטוי החיובי של אהבה. בהכאה יש להשתמש רק כשאין אפשרות אחרת.

כזה היה הגאון. הוא נחשב לאומן החינוך. בני הישיבה היו כבניו – רובם התראו עם משפחותיהם רק פעם בשנה, הישיבה הייתה ביתם והגאון היה להם כאב הן בצרכיהם הגשמיים והן הרוחניים. ההורים סמכו עליו שימלא באמונה את תפקידם הם – ויחנך את בניהם במידת הצורך. אמנם רוב תלמידיו היו ממשפחות טובות ולא נזקקו למוסרו כלל, אך היו גם תלמידים קשים, והיו מקרים בהם הגאון נאלץ להוכיחם כאשר לא התנהגו כפי ציפיותיו. ואז היה נוהג כעצת שלמה המלך, "הוכח לחכם ויאהבך", הוכח אותו ואמור לו שהוא חכם, ואז יקבל את תוכחתך. וכך היה מוכיח: "הנך רואה שנכשלת בטעותך, אילו התאמצת יותר היית מגיע להשיגם הראויים לך, כי יש לך ראש טוב".

ובכל זאת, פעם אחת ויחידה בתולדות הישיבה, סטר רבנו לתלמיד. היה זה באחד מערבי הקיץ החמים, הגאון כבר התכונן לצאת לבית המדרש לתפילת ערבית, כשעל פניו חלף במרוצה תלמיד. "לאן?" התעניין הגאון והבחור השיב "לתפילת מנחה", הגאון התפלא על השעה המאוחרת אך לא רצה לעכבו וזרזו, כאשר הגיע רבנו לבית המדרש פגש בבחור הנ"ל היוצא. רבנו השתומם מאד "כבר סיימת להתפלל?" הבחור הנהן בראשו והגאון גער בו בהתרגשות רבה: "הן לא יכולת בפרק הזמן הזה לסיים 'אשרי' וכל שכן את התפילה כולה" ואז, בדמעות בעיניו, הרים רבנו את ידו וסטר על לחיו של הבחור בהוסיפו: "אילו היה לי כח, הייתי מוסיף לך עוד כראוי לך, כיון שזו התחלתה של פריקת עול".

ביקורת עצמית

ראש הישיבה היה מעביר שיעורים גאוניים בבהירות רבה, כדי שיקל על כל התלמידים להבינם, אך לעיתים התעוררו בשעת השיעור שאלות חריפות בין התלמידים המבוגרים יותר והגאון שמח ליישר את ההדורים ולהשיב לשאלותיהם, למרות שאז הבחורים הצעירים נשארו מעט מחוץ למעגל. לבחורים הצעירים היתה יראת הכבוד ולא העזו להטריד את הגאון בשאלותיהם. כאשר נשאל שאלה קשה והיה צריך להתיגע כדי להשיב עליה, קרנו פניו מנחת, והשואל המאושר זכה לכבוד גדול בין חבריו. תלמיד אחד, שלא זכה מעולם לשאול את רבנו שאלה קשה, אזר אומץ באחד השיעורים, והחל לשאול שאלות סרק, משום כבודו השיב לו רבנו, אך הדבר נשנה פעמים רבות במהלך השיעור. אז פני אליו הגאון בעדינות ואמר לו: "בני, כאשר אדם רוצה להעביר ביקורת על השני, עליו לבקר תחילה את עצמו, האם הביקורת הזו אכן מתאימה, ורק אז להעבירה לזולת". ההערה עזרה.

לא תעשו עוול במשפט

בחור מבית עשיר הגיע לישיבה. אביו שמע את שמעה ושלתו ללמוד בה עם כל טוב העולם בידיו וארנק תפוח בכיסו. אמנם, מצבה הכספי של הישיבה לא היה מרנין בעת ההיא והיה צורך במזומנים לקיומה, אך הגאון, שראה כי מצבו של הבחור אינו מעודד, לא מן הבחינה הרוחנית ולא מן הבחינה הלימודית, החליט כי יוצמד לו בחור מבוגר ("חוזר בחור" – מושג מקובל בישיבה שבחורים ותיקים עזרו לחדשים וחזרו איתם על הלימודים) שילמד עמו וימלא את חסרונו. הרבי בקש בחור שיכניסו למשמעת חמורה, ומצא את שחיפש – בחור למדן המקפיד על קלה כחמורה. אך מיודענו העשיר לא היה מרוצה מהבחור שהצמידו לו – אשר מושגיו בעולם הזה היו רחוקים ממנו מאד,והוא שיגר מכתב לאביו שיבוא לקחתו הביתה. האב הגיע מיד ופנה אל ראש הישיבה בשטחו לפניו את תלונות בנו על הבחור הקפדן שהצמידו לו. הרבי הקשיב לו אך הצדיק את הבחור שלו. האב התעקש ושאל: "מדוע לא בחרתם לבני בחור מתאים יותר עדין יותר ובעל מושגים

מדוע לא בחרתם לבני בחור מתאים יותר, עדין יותר ובעל מושגים רחבים, כפי שהורגל מילדותו?" ורבנו ענה לו בשלווה: "בין כתלי הישיבה איני מבחין בין עני לעשיר, אלא בין טוב לרע. לי חשובה התקדמותו של הבחור בהתנהגות, בשמירת המצוות ובלימוד, ואין זה משנה היכן נולד – בבקתה עלובה או בארמון מלכים, אם סדרי ישיבתי אינם לרוחך – הנך רשאי לבחור לו ישיבה אחרת".

(מתוך כתבתו של ר' יוסף גוטמן בז'ידו אוישע, סיון תרפ"ח, מופיע בספר "רב כמלאך", עמ' מה-מז)

הסופר והעיתונאי ר' יוסף גוטמן הי"ד נולד בעירה טורנה ביום הכיפורים תרנ"א לאמו רחל ולאביו ר' יעקב שהיה מקורב לרבי יחזקאל הלברשטאם משיניווא. עוד בטרם שמלאו לו עשר, שלחו הוריו של יוסף את בנם ללמוד בעיירה מרוחקת, כי בעיירתם חויבו הילדים ללמוד בבתי הספר של הגויים. בין מלמדיו היה מורו ורבו הרב ישעיהו גרוס זצ"ל. לאחר שסיים את לימודיו בחדר, בהיותו בן מצוות, התקבל לישיבת "אונסדורף" (סלובקיה) בראשות הרב הגאון רבי שמואל רוזנברג זצ"ל, מגדולי רבני הונגריה והיה מתלמידיו החביבים. שם למד עד גיל עשרים ואחת. בהיותו בן 17 נפטר אביו, ולאחר שאחיו ואחיותיו הגדול התחתנו ועזבו את הבית, עזב את הישיבה על מנת לסייע בפרנסת אמו האלמנה. לאחר נישואיו למרת רבקה לבית קליין מאוהל, התגורר בעיירה טורנה, מקום הולדתו, והתפרנס ביושר מחנותו.

החל משנת תרפ"א החל ר' יוסף לכתוב כתבות ומאמרים רבים מחיי הישיבה וסיפורים בתחום היהדות, שיצאו לאור בכתב העת היהודי האורתודוקסי "ז'ידו אוישג". עיתון חרדי זה יצא לאור בבודפסט בשפה ההונגרית. חברו מימי הישיבה ר' יוסף גרוסברג, הוא שייסד את העיתון על מנת להיאבק ברוחות זרות שנשבו בבתי ישראל בהונגריה. ר' יוסף גוטמן ראה בזה שליחות בשעה גורלית, וכתב, לשם שמים, יצירות מגוונות ביותר להחדרת רוח ישראל סבא בקרב העם כולו ובפרט בקרב הנוער היהודי. את סיפוריו כתב בשבע שפות שונות אותן ידע על בוריין, והם התפרסמו בכתבי עת יהודים רבים של אותה תקופה, במדינות רבות.

כאשר התדרדר המצב בהונגריה נפגעה פרנסת היהודים ונשלל רישיון חנותו של ר' יוסף, ועם זאת סירב לעבור לעיר קאשוי לחפש בה את פרנסתו מחשש שהדבר עלול לפגום בחינוך שמונת ילדיו. עם הכיבוש הגרמני, כתב לבנו יעקב "אנו הולכים לקדש את השם. אתה תשרוד בעזהשי"ת. אל תשכח מקור מחצבתך, ותזכור תמיד ללכת בדרכי אבותיך". בדרכם האחרונה לאושוויץ אחזו ר' יוסף ואשתו בידי ילדיו הקטנים והלכו יחד. כשהגיעו לאושוויץ ב-22.05.1944 (כ"ט באייר תש"ד), הופרד מבנותיו בסלקציה ואמר להן: "לאן שההשגחה תביא אתכן, אל תשכחו את הדרך בה חונכתן".

בנו ושלשת בנותיו, יעקב חיה-ליבא, מרים ומלכה, שרדו את מוראות השואה והגיע לאחר המלחמה לארץ ישראל.

מבחר של עשרים ושמונה מסיפוריו יצאו לאור בספר "להאיר מתוך חשכה" בירושלים תשנ"ט (1999). בשנת תשס"ב, יצא לאור הספר "רב כמלאך: זכרונות מחיי ישיבת אונסדורף וקברניטה הגאון ר' שמואל רוזנברג זצ"ל, שנכתבו בידי ר' יוסף גוטמן הי"ד תלמיד בישיבה".

כדי למלא רצונך אכתוב לך דבר אחד בזו הסדרה פרשת ראה, "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וכו' את הברכה וכן'". וראיתי קושיא, מאי טעמא אצל הקללה כתוב "והקללה אם לא תשמעו וסרתם וכו'", ואצל הברכה לא כתוב "את הברכה אם תשמעו והלכתם בדרך ה'".

ואמרתי בדרך פשוט כי מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה ומחשבה רעה אינו מצרף למעשה, אפשר לומר עוד, לכאורה קשה והא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, וכאן כתוב שכר. אלא התירוץ, מאי טעמא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כי כל שכר העולם הזה אינו כדאי לנכות משכר העוה"ב, וזה יוכל לומר אם רוצה לקבל שכר גשמי מעוות, אבל אם רצה לקבל שכר אחר, כגון הא דאמרינן דמצוה מגין מן החטא, מצוה גוררת מצוה וכדומה, זה מותר. כמו ששמעתי "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוהיך", שמעתי כי כתוב בשם האר"י הקדוש, כי מצות קימה מפני שיבה מביא לידי יראה. וזה אמרתי פירוש על הגמרא ברכות כח ע"א, רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה הוה אזיל ויתיב אפיתחא דבי ר' נתן בר טובי, אמר כי חלפו רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא וכו', (ועיין גם עירובין כח ע"ב העובדא בלשון אחר קצת). וקשה, וכי שרי כדי לקבל אגרא, אלא זה אגרא שמביא לידי יראה, זה מותר, שרצה לקבל אגרא כדי לקיים כל המצווה, ולא שכר גשמי, זה מותר. וזה שאמר הכתוב "ראה אנכי נותן לפניכם היום", בעולם הזה ברכה, וקשה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אמר "את הברכה אשר תשמעו", וכתב רש"י על מנת שתשמעו, כי מצוה גוררת מצוה, וזה מותר, ממילא לא קשה מאי טעמא לא כתוב "והלכתם", כי בכאן רצה הכתוב להשמיענו כי על האופן הזה מותר לתשלום שכר. ודי לחכימא.

יעזור לנו השם יתברך שהתורה שאנו עסוקין בה יצילנו מן החטא ומן השגגה, ויוכל לעשות תשובה שלימה באמת ונתברך בכתיבה וחתימה טובה.

(קול דודי, עמ' צב-צג).

הרב חיים ליפשיץ נולד לאביו רבי דוד אריה ולאמו פייגל'ה בעיר ריישא שבפולין, בשנת תרנ"ד (1894). בגיל שמונה עלה עם מפחתו לארץ ולמד בישיבת "עץ חיים" בירושלים. בגיל שמונה עשרה היגר להונגריה, שם נשא לאשה את מרת רבקע צירעלע בת ראש הישיבה רבי איציק'ל יעקובויץ מקיסברגדא (קליינוורדיין). נסמך לרבנות ע"י רבי מרדכי ווינקלר בעל ה"לבושי מרדכי". מגיל עשרים וחמש שימש דיין דיין בעיר, ייסד ישיבה גדולה עם מאות תלמידים והיה ראש הישיבה. בכל שבתות הקיץ מסר שיעורים בפרקי אבות, מעבר לשיעורי הלילה הרגילים בהכל השנה. הרב חיים היה חברותא של רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מלויזנבורג, לרב חיים ולרבנית רבקה צירל נולדו חמש בנות וארבעה בנים. בתו הבכורה, חנה יוטה, נשאה לאחיו בירושלים בשנת תרצ"ו (1936). שתי בנות נוספות נישאו בהונגריה. הרב חיים והרבנית רבקה צירל, נהרגו באושוויץ בי"ב בסיוון תש"ד, יחד עם ילדיהם הקטנים אלטע חיה, נתן נטע, מיכאל ומשה, ויחד עם שתים מבנותיהן הגדולות, בעליהן וילדיהם. .מכתביו הרב חיים ליפשיץ לאחינו יצאו לאור בספר "קול דודי – מכתבי תורה" (ירושלים, תשנ"ג).

דרשה אשר אמרתי בקהילת קודש פאיע שבת קודש פרשת נחמו תרפ"ג לפ"ק.

הנה עיקר הדרשה הוא להורות לעם דרכי ה', הדרך אשר ילכון בה ואת המעשה אשר יעשון, והנה לזה שיהיו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב צריך שני תנאים. אחד ,שאיש העומד לפני עם ועדה לבשר צדק יצמצם מחשבותיו ויהיה ראשו ולבו שם, ויסדר את דבריו שיהיו מסודרים כראוי באופן שיתקבלו לפני השומעים. ותנאי שני, שיהיה ראשם ולבם של השומעים שם בשעת הדרשה באופן שיהיו הדברים נכנסים אל לב השומעים. אולם אם חס ושלום יש להם דאגות פרנסה וכדומה, אזי לבם בל עמם ולא שייך גבם "נכנסים אל הלב", כיון שאין להם לב נכון לקבל מוסר. לזאת, בעת צרה חס ושלום, שישראל נרדפים מכל צד, רחמנא ליצלן, בענייני פרנסה, אם איש אחד עומד בקהל רב לבשר צדק, צריך תפלה שיתקבלו דבריו ויעשו רושם בלב השומעים. וזהו "ואתחנן אל ה' בעת ההיא", דווקא בעת צרה, רחמנא ליצלן, שאוכל לדבר ודברי יעשו רושם באוזן השומעים.

"ואתחנן אל ה'", פירש רש"י, אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים אלא מתנת חנם. ועיין בכלי יקר מה שמפרש בישוב דברי רש"י, דאין כוונת רש"י שיש להם לתלות במעשיהם הטובים שכבר עברו, דאין לאדם שום חוב על הקב"ה, כי כל המצות שאדם עושה אין בהם די השיב כעל גמולות כעל ישלם כל תגמולוהי עליו, במה שכבר עשה לו ה' כי גבר עליו חסדו מיום היוולדו, ואיך אמרו שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים. אלא אין הפירוש באותן מעשים טובים שכבר עשו, אלא במעשיהם הטובים שעתידים לעשות. וגם משה רבנו עליו השלום התפלל על העתיד, רק שהקב"ה אמר לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", שזה היה מן השמים שמשה לא יכנס לארץ ישראל בשביל מתי מדבר שיכנסו עמו לעולם התחיה. ובזה פירשתי המדרש, כבר כתבתי עליך שחכם אתה ואתה רוצה לכנס לארץ, דאיזה חכם הרואה את הנולד, והיה לך לראות את הנולד, דבשביל מתי מדבר אי אפשר לך לכנס לארץ ישראל.

ובהפטרה, "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם דברו על לב ירושלים וגו', כי נרצה עונה כי לקתה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה". ובילקוט, "אמר אלקיכם" לא נאמר, אלא "יאמר" בלשון הווה, בכל שנה ושנה כשעוברים ימי המצרים מכריזין בשמים "נחמו נחמו", וממילא מובן דבכל שנה כשמגיע שבת נחמו צריכים לנחם את ישראל. ומה מאד צריך התחזקות לזה בצוק העתים אלו אשר ישראל נרדפים מכל צד שיהיו יכולים לנחם את ישראל, ויהיו דברי התנחומים מתקבלים ויכנסו באזניהם, כמו שנאמר "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו'". ואיתא במדרש (איכה סוף פרק א) "חטא חטאה ירושלים, חטאו בכפלים, לקו בכפלים, נחמו בכפלים. חטאו בכפלים, שנאמר "חטא חטאה ירושלים". לקו בכפלים, שנאמר "כי לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה", ומתנחמים בכפלים, שנאמר "נחמו נחמו עמי". עיין שם.

ולפי עניות דעתי, נראה על פי דברי בעל העקידה דפירש הגמרא כתובות (דף ס"ו ע"ב) בבתו של נקדימון בן גוריון שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים וכו', בכה רבי יוחנן בן זכאי ואמר "אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטים בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרם ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה". עיין שם. ולכאורה קשה, דמההוא מעשה מוכח רק דבאין עושין רצונו של מקום נמסרין ביד אומה שפלה, אולם דבעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם לא מוכח מההוא מעשה, ומאי שייך הכא לומר "בזמן שעושין רצונו של מקום וכו'". ואיתא בבעה"ק דהך "בזמן שעושין רצונו של מקום" הוא פירוש על הא ד"אין עושין רצונו של מקום", על פי הידוע ארבעה יסודות העולם, דומם צומח חי מדבר, זה למעלה מזה, רכל חד וחד לפי מעלתו צריך זהירות והשגחה יתירה שיתקיים. הצומח צריך לפי רום מעלתו יותר שמירה לקיומו מהדומם, וכן החי יותר מהצומח, ומדבר צריך עוד יותר לפי דקותו ברוחניות, ולפי מהות דקותו ברוחניות עלול יותר להתקלקל ולהישחת אם לא יהיה לו שמירה הראוי לו. למשל, האדם מבחר היצורים אם לא ישמור את בריאותו שמירה יתירה עלול לחלאים, חס ושלום, יותר מהחי, כנראה בחוש. וכן הוא ברוחניות כמו בגשמיות, לפי ערך בחינת האדם ומעלתו, נפגם נפשו בחטאו, חס ושלום, כידוע, "וסביביו נשערה מאד", כמאמרם ז"ל, הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וזה מעיד על רום מעלתו. וזה שבכה רבי יוחנן בן זכאי כשראה בתו של נקדימון בן גוריון שלקטה שעורים מבין רגלי בהמתן של ערביים, על זה אמר "אשריכם ישראל כשעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהם,, וכיון שהם ברום המעלות כל כך, משום הכי עלולים יותר להישחת, חס ושלום, "כשאין עושין רצונו של מקום ומסורים ביד אומה שפלה וכו'".

והנה איתא במדרש (איכה פרק א) "חטא חטאה ירושלים", אומות העולם אינן חוטאים, אלא אף על פי שחוטאים אינן כלום, אבל ישראל חטאו ולקו וכו'. והוא ממש כדברי הבעה"ק הנ"ל, כיון שישראל הם ברום המעלות, לפי מהות דקותם נפגמים יותר כשחוטאים. וזהו "חטא חטאה ירושלים", "ירא" ו"שלם", דאומות העולם אף על פי שחוטאים אינן כלום, מה שאין כן ישראל, שהם ירא ושלם, משום הכי חטאם הוא בכפליים. לקתה בכפליים, דלגבי ישראל, שהם קרובים לה' יתברך, כמאמר הכתוב, "מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים כה' אלקינו וגו'", משום הכי כשהם לוקים הצער שלהם הוא גם צער להקב"ה, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין דף מ"ו עמוד א) כשישראל בצער מה הקב"ה אומר, "קלני מראשי קלני מזרועי". וישראל מרגישים צער השכינה, ממילא נלקים בכפליים, גוף הלקותא שלהם, ועוד מה שמצטערים על צער השכינה.

עוד יש לומר, דהנה ישראל נקראים "צאן קדשים", שכל אחד מרגיש בצער של חברו. משום הכי לקתה בכפליים, לקותא של עצמו ולקותא של חברו. וכן נחמו בכפליים, דנחמה דלעתיד יהיה בכפליים, כידוע, "שמחנו כימות עניתנו". עיין בכתב סופר בפרשת וישב מה שכתב בזה.

וה' הטוב ירום במהרה קרן ישראל וקרן התורה, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.

(עץ אפרים, פרשת ואתחנן)

הרב אפרים רוזנפלד הי"ד נולד בשנת תרמ"ה (1885) בכפר פאייע, לאמו מרת פעסיל ולאביו הרב שלמה, שהיה תלמיד בעל "ייטב לב" ושימש שו"ב בעיירה יותר מארבעים שנה. הרב אפרים למד בישיבות הרב יצחק צבי יונגרייז אב"ד ניר מעדיעש (ואחר כך אב"ד קאשוי), הרב יהודה גרינוואלד אב"ד ניר וואיא, ובישיבת הרב משה גרינוואלד בעל "ערוגת הבושם" בחוסט – שם למד שבע שנים רצופות ושקד על התורה בהתמדה רבה, ונתעלה שם ביראה ובתורה, בחריפות ובקיאות, עד שהיה לאחד מגדולי הרבנים בהונגריה. חותנו רבי משה פארהאנד, היה תלמיד מובהק של ה"חתן סופר", חיבר את הספרים "אהל משה" ו"חיי משה", היה דיין בנייטרא דיין במשך 25 שנה, ראש ישיבה ורב חברת "מחזיקי התורה" שם, ובשנים תרע"ב-תש"ד היה אב"ד וראש ישיבה במאקווא (מאקו). הרב אפרים ישב במאקווא במשך 18 שנה ושימש שם דיין ועזר לחותנו בניהול הישיבה ומסר בה שיעורים. בשנת תרצ"א (1931) נבחר לשמש אב"ד בעיירה סענדרא והחזיק שם ישיבה. הוא היה אחראי גם על יותר מהכפרים במחוז, פיקח על ענייני השחיטה, טהרת המשפחה וכל שאר ענייני הדת.

הוא היה רב גאון וצדיק, חסיד ועניו שלמד תורה כל ימיו ביגיעה רבה והתמדה נפלאה, לימד תורה ויראה והעמיד תלמידים הגונים. הרב חידש וכתב הרבה חידוש תורה. בנו הציל אחרי החורבן פנקס אחד מכתבי אביו, הם יצאו לאור, בירושלים בשנת תשמ"ז, בספר "עץ אפרים" על התורה, דרשות ושו"ת. בתחילת הספר הובאו תולדות המחבר.

עם כניסת הגרמנים לסענדרא, הם תפסו בני ערובה מהנהגת הקהילה והכריזו על עוצר בית. הנוצרים הוזהרו שלא לעזור ליהודים. הוקם גטו בסענדרא, והובאו אליו גם יהודים מישובי הסביבה. הגרמנים הפכו את בית הכנסת לאורווה לסוסיהם. חלק מהגברים נלקחו מהגטו לעבודות כפיה במכרה הסמוך, חלקם הועברו לעבודת כפייה במקום אחר והשאר הוחזרו לגטו. בחג השבועות תש"ד גורשו כל יושבי הגטו למישקולץ ומשם לאושוויץ.

הרב נספה באושוויץ עם משפחתו ביום כ"ג בסיון תש"ד, ובהם אשתו הרבנית חיילה יכט, וילדיהם יהושע, יעקב זאב, רבקה. נספה עמם גם בנם הרב יוסף אהרן אב"ד ק"ק באקאני, עם רעייתו מרת מרים לאה ובנותיהם פעסיל וסלאווא. בנם של הרב אפרים והרבנית חיילה יכט, חיים צבי, נספה בי"ב באדר תש"ד. הי"ד. שרדו בתם הרבנית שרה לאה למברגר ובנם הרב חנניה יו"ט ליפא רוזנפלד.

הרב משה פארהאנד נפטר בי"ז בסיוון תש"ד כשבוע לפני גירוש קהילתו לאושוויץ.

על גיסו של הרב אפרים רוזנפלד הי"ד, הרב מרדכי פארהאנד הי"ד נכתב כאן בעבר.

עוד ראה: ספר שבעת הרועים: דברי ימי ק"ק דענדרא (אונגרין) ותולדות שבעת רועיה הרוחניים, בני ברק, תשנ"א-תשנ"ב.

דרש רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני שס"ה לאוין כמנין ימות החמה ורמ"ח עשה כנגד אבריו של אדם. אמר רב המנונא מאי קרא "תורה צוה לנו משה מורשה", "תורה" בגמטריה תרי"א הוי, "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענו. עד כאן לשון הגמרא בסוף מסכת מכות דף כ"ג סוף ע"ב. וכבר כתבתי לקמן בפתיחה כוללת הקדמה ב' אות א' בארוכה בשם רבינו הקדוש האלקי מורינו ורבינו הרב רבי חיים וויטל נאמן בית קודשו של רבינו הקדוש האלקי האר"י הח"י מספרו הקדוש "שערי קדושה" שכשם שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים גשמיים, כמו כן יש גם כן רמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים, שהם כנגד רמ"ח עשין ושס"ה לאווין שנצטווינו בהם בתורה הקדושה. ועל ידי שמקיים האדם רמ"ח עשין ושס"ה לאווין בעולם הזה יתהווה לו גוף רוחני ברמ"ח אברים ושס"ה גידין שהיא הלבוש הרוחני הנקרא "חלוקה דרבנן", אשר בו תתלבש נשמתו בגן עדן אחר אריכות ימיו בעולם הזה ובו תעלה ותתראה ותשתחווה לפני המלך מלכו של עולם בלבוש מלכות זה שארגה לעצמה בעולם הזה באמצעות הגוף הגשמי הזה. אמנם אחרי שבעוונותינו הרבים חרבה עירנו ושמם בית מקדשנו, נתבטלו בעוונותינו הרבים רוב המצות שאי אפשר לנו לקיימם בפועל בזמן הזה. ולא זו בלבד אלא גם בהיות המקדש על מכונו והיו הכהנים בעבודתן ולוים בדוכנן וישראל במעמדן, גם אז היה מן הנמנע שיתקיימו כל המצות על ידי כל אחד מישראל, כי חלק גדול מן המצות תלויים באדם פרטי דווקא, כגון מצות הכהנים או הלווים או מצות המלך וכיוצא בזה. וגם יש הרבה מהם שתלויים בסיבה מן הסיבות אשר תזדמן לאדם רק בדרך מקרה. וכיוון שהחלוקא דרבנן אשר בו תמעטף נשמת האדם בצאתה

מעולם הזה תלויה דווקא בקיום כל התרי"ג, אם כן במה יושלמו עתה כל אותן המצות שאי אפשר לקיימן בפועל. וכתבו הספרים הקדושים שהעצה על זה לעסוק על כל פנים בדיני המצוות החסרים לנו בפועל, כל אחד ואחד כפי מה שידו משגת, ויעלה לו הלימוד הזה כאילו קיים גם אלו המצות בפועל ממש. וכדמיון שאמרו חכמינו ז"ל בסוף מסכת מנחות "כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה". ומטעם זה הזהירו הספרים הקדושים שישתדל כל אדם ויתאמץ בכל כחו להקדיש לו עתים מיוחדים לחזור בהם על התרי"ג מצוות כולם, בין הנוהגים ובין על שאינם נוהגים. ואדרבה המצוות שאינם נוהגים הלא כולל לימודם גם קיומם בפועל כנ"ל, מה שאין כן במצוות הנוהגים וודאי אין אדם יוצא ידי חובתם אלא אחר שקיים אותם גם במעשה כתיקונם. אמנם אחרי שהדעת הולכת ומתמעטת בעוונותינו הרבים יום יום, וגם זה המקצת שמתנוצצת בנו עדיין גם כן מתמוטט ומתבלבל בסיבת טרדת הפרנסה ושיעבוד גליות שמתגבלת בעוונותינו הרבים דור אחר דור, ועל כן גם אם יתגבר האיש הישראלי כפעם בפעם וחיילים יגבר ביתרון הכשר לפנות לבו מכל הטרדות המונעות מעסק התורה הקדושה ומקדיש זמן מה לקיים המצות עשה של תלמוד תורה בלי ספק שנותן בוודאי הקדימה לדיני המצוות הנוהגים גם בזמן הזה, וכמו שפסק באמת גם הש"ך ביורה דעה סימן רמ"ו סעיף קטן ה' במי שאין עתו מספקת לצאת ידי שניהם ולא עוד אלא שגם חכמי הדור אשר תורתם אומנתם, בסיבת החולשה יתירה ותשות כח וקוצר ההשגה שגברה בדורות האחרונות, גם אלו די להם להפקיע את עצמם ולהטות את שכמם לסבול עולה של תורה בלימודי ההלכות הנוהגות שיהיו שגורים על לשונם להשיב כהוגן לשואלים בדבר ה' זו הלכה. ומכל הלין טעמים מוכחים כל אלו המצות שאין נוהגים בזמן הזה בקרן זויות ודורש ומבקש אין להם. וכדי שלא תשתכח תורה לגמרי חלילה עמלו כמה גדולים בדורות שלפנינו ועשו לנו קיצורים מהתרי"ג מצות, כגון ספר "פועל צדק" לאדונינו הש"ך וספר "אלה המצות" למהר"ם חאגי"ז וספר "מצות השם" הנדפס גם בהחוקים וכיוצא בזה. ומהם שחלקו אותם לימי השבוע או החודש שיהא נקל לחזור עליהם לכל אדם. והנה המחברים האלו היו באמת מגדולי החכמים אשר כל רז לא אניס להם ולגודל השגתם לא עלה על לבם שלאנשים כערכי לא הועילו כל כך בספרותיהם כי גודל הקיצור יעשה ספרותיהם כספר החתום למי שלא קנה לעצמו כבר בקיאות גדול בחלקי הש"ס והפוסקים, ועל כן עלה על לבי ללקט בכל מצוה על כל פנים הנוגע להלכה וראשי דינים בלשון צח קל וקצר, ובלא פלפול, כדי שיהא נקל לחזור עליהם לכל מי שרגיל על כל פנים לקרות בספרים, ורק במה שחנני ה' יתברך באיזה דין חדש (כי אין בית המדרש בלא חידוש) שם כתבתי בקיצור לברר את אשר עלה במצודתי בעזרתו יתברך שמו…

כן דברי האסקופה הנדרסת לפני חכמי התורה הקדושה ותלמודיהון פה אויהעל אור ליום ה' בשבת לסדר "אנכי מגן לך" שנת י"א לחדש מרחשון תר"ץ לפ"ק. מאיר במו"ה שמואל הלוי קליין

הרב מאיר הלוי קליין, בן ר' שמואל ובלומא קליין, מחבר ספר "תולדות שמואל" על תרי"ג מצוות (ג"כ) וספר "ברורי המדות והשיעורים" לבירור השיטות כל המידות והמשקולות הזמנים והשיעורים המוזכרים בש"ס ובפוסקים, תלמיד רבי יהודה גרינוואלד ורבי משה גרינוואלד בעל "ערוגת הבושם". משנת תרס"ז (1907) עבר לאויהעל, בעקבות נישואיו לבתם של רבי שלמה ושרה שטעטשאוויצר. נראה ששימש כמורה הוראה באויהעל.

הרב מאיר קליין, נספה בשואה, ככל הנראה באושוויץ בקיץ תש"ד.

'דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות'. ובמדרש זהו שאמר הכתוב 'יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו', פירש רש"י ז"ל יהיו יראים לשון ציווי.

לפי זה יש להקשות שמאיש שהוא ירא שמים והאיש שנקרא 'קדוש', יש כמה מדרגות בינותם, כמו שמצינו במסכת אבות (פרק ו' משנה א') 'רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה שנקרא ענווה, יראה, צדיק, חסיד, ישר ונאמן'. עיין פירוש הרמב"ם שהם מדרגות ואחד עדיף מהשני. וגם רבי פנחס בן יאיר מסדר המדרגות במסכת סוטה ואמר שיראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוח הקודש שאין למעלה ממנה בעולם הזה, על כן נחזינן מראיות אלו שמעלות יראת שמים קדם בכמה מעלות למדרגת קדוש, והשכל נותנת שכל שהוא במדרגת 'קדוש' נכלל בו גם המדת יראת שמים וכל המעלות שקודמין אותה, אפילו הכי אמר הכתוב בלשון ציווי 'יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו', שמקדים הקדוש ליראת שמים? וגם הנתינת טעם שעל כן יראו 'כי אין מחסור ליראיו' אין לו הבנה? והמדרש עצמו פליאה הוא איך שייך אזהרה זו להדלקת נרות?

אמנם לפי הפירוש של המחבר ספר הברית (חלק ב' מאמר ה') נבין הכל בישע אלקים. והנה שתי מדרגות יש בצדיקים, האחד נקרא 'צדיק שאינו גמור', והשני המעולה ממנו מקרא 'צדיק גמור'. וכן בחסידים אחד נקרא 'איש חסיד', והשני נקרא 'חסיד עליון'.

הארבע מדרגות אלו הם, המונע עצמו מן העבירות ומושל ברוחו ומקיים קצת מן המצוות, כל זמן שלא קיים כל המצוות שאפשר לו לקיים, נקרא 'צדיק שאינו גמור'.

אבל מי שמונע עצמו מן העבירות ומקיים כל האפשרי לו לקיים מן הרמ"ח מצוות עשה נקרא 'צדיק גמור', כי מה שאי אפשר לו לקיים וחושב אותם לעשות, עולים לו מן המניין כאילו עשה אותם.

אולם שתי מדרגות בחסידים הוא מי שדחה מעצמו כל המידות רעות על ידי רגילות כבישת יצרו ומונע עצמו מכל האפשרי ממצוות לא תעשה בלי גירוי יצר הרע ועושה כל האפשרי ממצוות עשה, אפס הוא עושה כל זה בעבור השכר שיהיה לו שכר בעולם הזה ושכר בעולם הבא זה נקרא 'איש חסיד', שגומל חסד עם עצמו, שהוא איש, כמו שאמר הכתוב 'גומל נפשו איש חסד'.

אבל מי שהוא חסיד על מנת שלא לקבל פרס, רק הוא עובד את השם משום שאוהב לו באמת וכדי לעשות נחת רוח ליוצרו, זה נקרא 'חסיד עליון', מפני שהוא מתחסד עם אל עליון ולא עם איש, רחמנא ליצלן, עם עצמו. ובתוך הימים שבין 'איש חסיד' ל'חסיד עליון' נקרא הוא 'איש קדוש', כי הלשון קדוש פירושו הכנה והזמנה, כנאמר 'התקדשו למחר', שבעת ההיא מכין עצמו ומרגיל להיות חסיד עליון.

ועתה נתבונן שהלשון 'קדוש' לאו דווקא על מדרגה עליונה הורה לנו, אלא גם על מדרגה הראשונה בא הכתוב בטוב טעם ללמד אותנו, דהיינו 'בהעלותך את הנרות', כשיעלה על רעיונך להכין עצמך להשלמה ולהדליק הנרות של מצוות דווקא לשם שמים, תדע 'אל מול פני המנורה', שצריך להתחיל ביראת שמים. כי תיבות 'מול פני' בגימטרייה במספר גדול 'יראה', שרק על ידי יראת שמים תזכה להעלות למדרגת צדיק, חסיד, ישר ונאמן ותבוא לרוח הקודש ולחיי ניצחיות. וזהו 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות', שהולך מעט מעט על שבעה קנה המנורה עד שהגיע למדרגה שאין אחריו למעלה ממנה, כסדרם רבי פנחס בן יאיר: א. זריזות, ב. נקיות, ג. טהרה, ד. פרישות, ה. קדושה, ו. ענווה, ז. יראת חטא – שהם עיקר המעלות שחייב אדם לעשות, כמו שאמרו חז"ל, שעשה בה מעלות אם תרצה להכין עצמך להשלמת נשמתך. והיראת שמים רק ההתחלה למעלות העליונות, לפי משנת רבי מאיר דלעיל.

ויפה נדרש המדרש, זהו שאמר הכתוב 'יראו את ה' קדושיו', רצונו לומר כל המכינים עצמם לעבודת ה', ראשית חובתם להעלות הנרות 'מול פני' ביראת שמים, 'כי אין מחסור ליראיו', שאם יש בו יראת שמים אז בוודאי כל שבעת הנרות, דהיינו מעלות שקודמים אותה לא נחסרו לו, וגם לא יחסרו לו אותם המעלות הבאים אחריו, דהיינו, צדיק, חסיד, ישר, ונאמן, ויזכה לחיי ניצחיות. אמן.

(שם משמעון, פרשת בהעלותך)

הרב שמעון זאב בנם של שמואל צבי ובריינדל פרלמן (פערלמאנן) נולד באויהעל בשנת 1875, והיה תלמיד חכם שהתגורר בנירעדהאז (נירג'האזה) בירת מחוז סבולץ' שבהונגריה. אביו היה תופר בגדים  בגיל 12 שלחוהו הוריו ללמוד בישיבת הרב הגאון והצדיק ישעיה ארנפלד בפאטאק, שם גדל בתורה, יראת שמים ומדות טובות. לאחר בר המצווה נשא ללמוד בישיבת הרב הגאון והצדיק נפתלי הכהן שוורץ בה' מאד, שם למד בהתמדה במשך שנה. משם נסע ללמוד בעפעריעס ובפאפא אצל הגאון הרב משה ראיה ראטה, שהעניק לו הסמכה על "הלך בדרך התורה והיראה ולמד בהתמדה ואסף בחפניו כמה שיטות הש"ס ראשונים וגם אחרונים וכבר הגיע למעלת נבון להבין דבר מתוך דבר להקשות ולפרש, ולשוט בים התלמוד ולהעלות מרגניתא טבא… כי הקדיש ימי עלומיו ללימוד התורה… על כן אכבדהו נגד זקני עמי לכנותו בשם החבר ר' שמעון זאב נ"י לכל דבר שבקדושה". משם המשיך ללמוד אצל הרב זוסמאן סופר בעיר פאקש, ואצל הרב שמחה בונם סופר בישיבה הגדולה בפרסבורג. שם הרבנית, אשת הרב שמעון זאב, רחל רוזה בריינדל בת יוסף יונה קליימן, שנולדה בשארוק=פאטיק בשנת 1878. היו להם שבעה ילדים. בהקדמת ספרו "שם משמעון", חלק ב', מתפלל הרב להצלחת ילדיו הקטנים יוסף יונה ואלימלך.

מחבר ספרי שמן זך (יידיש. תרפ"ב), לב שמעון (יידיש, תרפ"ג), שם משמעון (תר"צ) וחמישה קונטרסים בשם 'כונת המצות' (רמ"ג-תרצ"ח). קונטרסים אלו יצאו עם הסכמות רבות ובהם הסכמות הרב יהודה העשל לנדא אב"ד וויטקא בנירעדהאז, הרב מאיר סג"ל קליין מאוהעל, הרב צבי יחזקאל מיכלסון מוועד רבני וורשה, הרב יהודה הכהן קרויס אב"ד לקנבך (אביו של הרב משה אהרן קרויס), הרב צבי הכהן דיק דומ"ץ אוהעל (מרבותיו המובהקים של הרב שמואל רובין ממיכאלובצה), הרב יהודה ארליך מנירעדהאז, הרב נפתלי טייטלבוים אב"ד נירבאטור, הרב חנוך העניך מאיר אב"ד קרצקי, הרב יהונתן אייבשיץ מו"צ בוורשה, הרב צבי הירש פרידלינג אב"ד בוסקוביץ, הרב שמעון סופר אב"ד ערלוי והרב חנוך העניך טשארניטשאפקי אב"ד גאלין.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעו לנירעדהאז פליטים יהודים מפולין ומסלובקיה. הקהילה הקימה וועד לתמיכה בפליטים למרות מצבים הכלכלי הירוד. בשנת 1942 גויסו רבים מהגברים היהודים בכפייה לשירות העבודה תחת חסותו של הצבא ההונגרי. רובם נשלחו לחזית באוקראינה ורבים מהם נספו שם. באפריל 1944 החלו חיילי ה-SS הגרמנים לאסוף את היהודים מכל האזור לתוך גטאות בהם היו תנאי מחייה בלתי אנושיים. מספר תושבי גטו נירעדהאז הגיע לכדי 11,000, בעוד שבגטו היו רק 123 בתים, והצפיפות בו הייתה קשה ונוראה. ב-5.5.1944 דיווח מושל המחוז המקומי על 15,220 יהודים שחיו בגטו, וחמישה ימים אחר כך עלה מספרם ל-17,580. בשל החשש ממגפות, גורשו חלק מהיהודים לחוות, שם נאלצו ללון על האדמה ללא קורת גג, ורבים מתו מטיפוס.  ז'נדרמים הונגרים חקרו בעינויים אכזריים את תושבי הגטו ואת המגורשים לחוות כדי להוציא מהם מידע על חפצי ערך שהסתירו. ב- 12.5.1944 ועד לסוף החודש נשלחו היהודים מתחנת הרכבת של נירעדהאז למחנה ההשמדה אושוויץ, בארבעה טרנספורטים.

הרב שמעון זאב פרלמן, נספה באושוויץ בז' בסיון תש"ד. הי"ד. כן נספו רעייתו, בתם בריינדל אלטר (ילידת 1903), בנם דוב בעריש (יליד 1904, שהיה חזן ושוחט, ונהרג בגדודי העבודה בחזית הרוסית בשנת 1943) בנם אלימלך ג'וזו (יליד 1924). הי"ד.

ראה: אנציקלופדיה של גטאות. דפי עד במאגר השמות ב"יד ושם".

בעניין ישוב ארץ ישראל בכתבי אגדה שלי כתבתי, הא דמשה רבנו עליו השלום קרא לבניו גרשון ואליעזר, שמות הללו כי פחד שמא יטעו בניו לחשוב את ארץ מדין לארצם ומולדתם, ולא ירצו לעזוב את מדין ערש ילדותם אשר לא ידעו בה כל עוני ומחסור. על אותם שבמצרים לא דאג כלל, ענים ולחצם יזכיר ויעורר געגועים לארץ אבות, אבל בניו נכדי יתרו כהן מדין, אולי לא ימירו ארץ מדין בארץ אבות נחלת כל ישראל, על ידי זה מיום היוולדם, ביום שפקח ראשון שבבניו את עיניו לראות אור עולם, קרא לו משה שם מזכיר גלותו בארץ נכריה, שמו יעיד עליו כי ארץ מדין עם כל הטובות שינק ממנה איננה ארצו, ושאיפתו תהיה ללכת יחד עם כל ישראל אל ארצו, וכדי להראות לבניו כי כל זמן שישראל שרוי בגולה חייו בסכנה, קרא לבנו השני אליעזר, לזכר נהס שהצילו ה' מחרב פרעה, אף שנתגדל בבית פרעה רצה להרוג אותו.
גם בימינו נמצאים הרבה מישראל שוכני ארצות נכריות, ואינם רוצים לשוב לארצנו, ואומרים מה לנו באיזה ארץ נהיה גרים בארץ ישראל או בחו"ל, כל זמן שאין לנו מלך משלנו והארץ אינה קנייננו. אבל תשובתם בצדם, ארץ ישראל היא ארץ מגורי אבותינו, יש לנו שם זיכרונות קדושים על כל פסיעה ופסיעה, ויש בה די לקשר אותנו במוסרות אהבה וחבה על עמנו ותורתנו. במדרש רבה וישב פרשה פ"ד, "וישב יעקב, כך אמרו חכמים לא נהג יעקב ממושב עד שגר במגורי אבותיו, זו ארץ כנען, ששם גר יצחק אביו", יעקב גר עם לבן ונתעשר.

עני בא אל לבן ועשיר יצא משם, ובכל זאת לא היתה דעתו נוחה מארם נהרים, והרגיש עצמו ער כגר "עם לבן גרתי", נפשי נכספה לשוב לבית אביו, אף על פי שעדיין לא נתנה לו הארץ, ואף על פי שגם בארץ כנען היה גר. כי פלאי פלאים אנו רואים בעניין רגשות ישראל לארץ ישראל, כמו אהבת אבות לבנים, ואהבת אדם לאברי גופו, ובזה תבדל אהבת סתם אנשים לארצות שונות מתכונת אהבת עם ישראל לארץ ישראל.

כי בעוד אשר אהבת הראשונים תחקר ותתבאר בחשבון ובטעם ובסבה, אבל אהבת עם ישראל לארץ, לא תדע סבות, לא תבקש חשבונות, אך היא מתאהבת ממילא. וידידי הגאון רבי ברוך עפשטיין שיחיה בספרו מקור ברוך פרק ג' סעיף ב', ביאר זה על פי הסבר לשון הכתוב "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב", לאהבה את עשו צריך טעם וסבה, אבל את יעקב אין צריך לכל טעם ולכל סבה, כי מעצמו מתאהב בלא חקירה ובלא חשבון. ואף אם היה לנו כל טוב בחו"ל היה חובת כל איש יהודי, אם יש לאל ידו לנסוע לארץ ישראל, וכמאמר החכם "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב", ואמרו חז"ל במדרש משפלי פרק י"ז, זו ארץ ישראל, שאפילו אדם אוכל בכל יום פת ומלח ודר בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ממי שדר בחו"ל שהיא מלאה חמסים וגזלות. ולכאורה צריך עיון מה גריעותא דפת חרבה שלא יזכה אם אוכלה לעולם הבא שיצטרך המדרש לאשמעינן. ויש לומר על פי מה שכתוב בנדרים דף י', למה נקרא נזיר חוטא בשביל שציער עצמו מן היין.ולא יאמר מה לי לעזוב ארצות חו"ל שבה נשב בשלווה ובשובע ולעלות לארץ ישראל לחיות חיי צער, ותהיה אם כן מצווה הבאה בעבירה. ובא רבי יוחנן להוציא מלבן של בני אדם דעה זו, שאפילו אוכל בכל יום פת חרבה ויושב בארץ ישראל אף כי הוא מצטער הרבה, בכל זאת מובטח הוא לעולם הבא, כי ארץ ישראל נתנה על ידי יסורים, כדאיתא בברכות ה'. ומה גם אנן שבגלות אינם נותנים לנו מנוח, ונתתנו לשמצה ולבזה, דברי הימים לישראל כתובים בדם הרוגים, מגילות כתובים בם קינים הגה ונהי, גירוש אחר גירוש, טירוף אחר טירוף, צרות אחרונות משכחות את הראשונות, ועל כל צרה שלא תבא מאשימים אותנו, חרב מלחמה כי תעבור, דבר ורעב כי תפרוץ, מאשימים אותנו שישראל בתכונת גזעו הוא יסוד מהרס, וכעלוקה מוצץ דם התמצית של שכניו וכלחוך השור את ירק השדה מנצלים אנחנו את תבואות ארצם, אנחנו הגרים בארצם, עולם מעלה מעלה, והם יורדים מטה מטה. ובכן למה נגרע חלקנו מכל בריה ובריה השואפת לחיי חופש ודרור, הלא אנו רואים נח ובניו וכל הברואים ויצורים שהביאו עמהם, הלא ישבו שלווים ושקטים בהתיבה, מצאו להם פרנסתם מן המוכן די והותר, ומה המריצהו לנח לשלח שלוחים לדעת הקלו המים. אך היא רגש החופש שנטע הקב"ה בברואי תבל, טובים לו מאכלים מרים בעולם הרחב, ממאכלים מתוקים וערבים בתיבה כלואה וצרה. על אחת כמה וכמה שאנו צריכים לראות לצאת מצרה לרווחה, שגם בגשמיות "טובה הארץ מאוד מאוד". ואנו רואים שהופיע רוח ממרום אצל גאוני וצדיקי דורנו יחיו שמעוררים את קהל עדת ישורון העם סגולה לחביבות ארץ ישראל ולפדות ולסחור את אדמת הקודש מידי זרים. והמה בעצמם נוסעים לא לארץ ישראל עם לווית אנשי מדע וקנו שם נחלאות. ובהפלאה כתובות ק"ז:, על מאמר חז"ל כל הדר בארץ ישראל דומה כמו שיש לו אלוקי, "דומה" משמע שבאמת אין לו, אלא דומה כמו שיש לו, והרי קאמר וכל הדר בחוץ לארץ דומה כי שאין לו, משמע שבאמת יש לו. אם כן חוץ לארץ יותר במעלה, חס ושלום, רק דמעלת ארץ ישראל היא כל כך שאפילו אין לו כל מצווה שבעולם רק מצווה זו לחוד שדר בארץ ישראל, הוא דומה כמי שיש לו אלוקי. וכל הדר בחוץ לארץ שאפילו יש לו כל הזכות והמצווה שבעולם חוץ מזו, אפילו הכי דומה כמי שאין לו אלוקי, חס ושלום. עיין שם. ובמדרש תלפיות ענף ארץ ישראל, כל הדר בארץ ישראל בהחלט שהוא צדיק אף על פי שאין נראה לעיניים כצדיק, כי אם לא היה צדיק היתה הארץ מקיאו, כמו שכתוב "ותקיא הארץ את יושביה", ואם אינו מקיא בהכרח שהוא צדיק, ואף שהוא בחזקת רשע. עיין שם ובספר שלום ירושלים סימן ב'. וד' יקבל תפלתנו וישמיענו ברחמיו לאמר: הן גאלתי אתכם.

(ביכורי דוד, על ספר פרדס יוסף, שמות)

הרב דוד פצנובסקי, חסיד גור, נולד בשנת 1894 בלאסק לאביו הרב יוסף פצנובסקי ולאמו מרת רוחמה בת צבי הרב הירש הלוי מלאסק. הוא חי בפאביניץ, זגירז' ואחר כך בלודז. הוא נשא לאשה את דינה בת הרב שלמה יהודה ליב הכהן, אב"ד זגירז' הי"ד. הוא היה תלמיד חכם שפרסם את חידושיו על התורה בהערות "ביכורי דוד" על ספרו של אביו "פרדס יוסף". במהלך השואה הוא גורש לגטו לודז ומשם לאושוויץ. הוריו נפטרו בגיטו לודז. גם אחותו חיה, נשלחה לאושוויץ מגטו לודז.

הרבנית דינה נספתה ב1942 באושוויץ בגיל 48.

בנם של הרב דוד ודינה, שלום צבי פצנובסקי, נספה בוורשה בשנת 1942, בהיותו כבן 28.
בתם אסתר, אשת הרב יעקב אייבשיץ, נספתה בוורשה בגיל 26, ובעלה נספה בגטו ורשה בגיל 34.
בנם יעקב פצנובסקי, נספה באושוויץ בשנת 1942, בגיל 13.
בתם חיה עלתה לארץ, והנציחה את משפחתה בדפי עד ב"יד ושם".

בניסיון העקדה אשר עמדו כל חכמי לב מהו הניסיון הגדול אם הקדוש ברוך הוא יאמר לשאר אדם לשחוט את בנו גם כן יעשנה, וכמה אלפים ורבבות מישראל שמסרו עצמם לשחיטה ולכל ד' מיתות, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם שחטו בידם בשעת השמד, רחמנא ליצלן, ומה רבותא דאברהם אבינו  כל כך אשר יאמר עליו "בהר ה' יראה" הניסיון לדורות, ובכל תפלתנו בימים הקדושים שאנו מתפללים על חיותנו בגוף ונשמה תמיד נזכיר עקידת יצחק. ועוד, מדוע נאמר "והא-להים נסה את אברהם", והלא הניסיון יותר גדול אצל יצחק שפשט מצווארו לשחיטה.

ונראה לעניות דעתי בעזרת ה' דבר חדש אשר מקום נשאר לי להתגדר בו, בשנדייק גם כן מהו "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים ניסה את אברהם", מהו "אחר הדברים האלה" שיש להם שייכות לניסיון של העקידה. ובפירוש רש"י הביא פירושים בזה. עיין שם. ואומנם מה שחנני ד', הסכת ושמע, בטובך קורא היקר, כי הניסיון לא היה בדבר השחיטה גופא אשר עמדו בזה הניסיון אלפים ורבבות מישראל, כי אם הניסיון היה בדבר האמונה בד' גופא, כי הנה כל חייו של אברהם אבינו קרא אברהם בשם ה', ולכן נשלך בנעוריו בכבשן האש באור כשדים, ואברהם מגייר אנשים ושרה מגיירת נשים, "את הנפש אשר עשו בחרן", ועמד בכל הניסיונות למען כבוד ה' יתברך, וכל חפצו וחשקו שיהיה לו זרע אשר יצא ממעיו, היה גם כן בשביל זה שיצא ממנו אומה הישראלית אשר תקבל א-לוהותו יתברך, כמו שכתוב בפרשת המילה "והקמתי את בריתי ביני ובינך להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לא-להים". ואם כשישחוט טאת יצחק הנולד לו לאחר ייאוש בן מאה שנה, והקדוש ברוך הוא אמר לו "ואת בריתי אקים את יצחק", וכן נאמר כאשר אמרה לו שרה "גרש את האמה הזאת ואת בנה", אמר לו הקדוש ברוך הוא "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע", הוא יהיה זרע שלך ההולך בעקבותיך לעבוד הבורא יתברך. ואם כן כשציווה הקדוש ברוך הוא את אברהם לשחוט את יצחק, הלא נראה כאילו רצה חס ושלום לעקור כל השורש של אומה הישראל וכל האמונה הא-להית מן העולם, וחס ושלום כל עבודתו של אברהם להשם היה הכל לריק, כי עכשיו על ידי שחיטת יצחק, אשר עליו הובטח  "כי ביצחק יקרא לך זרע", יתבטל כל זה מן העולם. וזה היה הניסיון הגדול לאברהם דווקא, אשר צדיק פעל וחי בניסיונות למען ה' יתברך, ועתה תעקר כל האמונה בשחיטת יצחק בנו יחידו הנשאר למלאות מקומו בקריאת שם ה' ושיצא ממנו זרע עובדי ה'. ואם כן מדויק שפיר "ויהי אחרי הדברים האלה", פירוש, כל הדברים שנעשה עד הנה עם אברהם כל ימי חייו ועמד בניסיונות, ונאמר סמוך לזה "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואז "והא-להים ניסה את אברהם" כנזכר לעיל לשחוט את יצחק אשר פעולה זו מתנגדת לכל פעולתו ועבדות ד' כל ימי חייו, ואף על פי כן לא הרהר אחר מדות של הקב"ה. זהו הניסיון הגדול של אברהם דווקא, מה שאין כן ביצחק שפשט צווארו לשחטו למען השם יתברך, זה עשו אלפים ורבבות מישראל. ועיקר הניסיון היה לאברהם זקן זה בן מאה שלושים ושבע שנה אשר נתנסה בכמה ניסיונות ועמד בכולם והקריב כל חייו לעבודתו יתברך, ועתה רואה חס ושלום שהכל נעקר משורש, זה היה הניסיון הנורא. ועמד אברהם בניסיון ולא הרהר אחר הקב"ה והלך לשחוט את בנו יצחק. וזהו שאמרו במדרש שאמר אברהם שהיה לו להקשות להקב"ה "אמש אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועתה אמרת לשחטו, לכך כשיחטאו בני גם כן תרחם עליהם". וקשה ומדוע לא הזכיר מעשה העקדה בעצמה שרצה לשחוט בנו יחידו למען השם יתברך שזה תעמוד לישראל. ואמנם לפי הנ"ל ניחא, כי לא זה היה עיקר הניסיון שרצה לשחטו לכבוד השם יתברך, זה עשו אלפים ורבבות מישראל. כי אם עיקר הניסיון כנ"ל הוא שאמר לו השם יתברך "כי ביצחק יקרא לך זרע" אשר פירושו שעל ידי יצחק יתפרסם אלהותו יתברך, הוא יהי לך זרע ועל ידו יקוים "ונברכו בך כל משפחות האדמה", שהוא שעל  ידי זרע אברהם יתפרסם אמונת א-להי עולם יתברך שמו, ועתה חס ושלום רוצה לעקור הכל בשחיטת יצחק. זה היה עיקר הניסיון, וזאת ביקש אברהם אבינו שתעמוד לזרעו ויכבוש כעסו מעלינו, אף על פי שאין אנו כדאי, כמו שלא הקשה אברהם להקב"ה קושיות ועשה רצונו בלב שלם. וכן יהי רצון שיזכור לנו הקב"ה זכותיה דאברהם ועקידת יצחק ויכבוש כעסו מעלינו ויתנהג עמנו במידת החסד ורחמים, אמן. ובזה מובן היטב מה שהבטיח לו הקב"ה לאחר העקידה, "בי נשבעתי נאום ד' כי יען אשר עשית את הדבר הזה וכו' והתברכו בזרעך כל גויי הארץ", כיון שלא הקשית איך יקוים "ונתברכו בך כל משפחות האדמה" אם ישחט יצחק ועמדת בניסיון, ולכן נשבעתי כי "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ", כי על ידי זרעך יתפרסם שמו בעולם, לעבדו שכם אחד, והיה ד' למלך על כל הארץ במהרה בימינו אמן.

(אלף זעירא, מהדורת תרפ"ט, עמ' כד)

הרב צבי זאב בן הרב שלמה ורחל גולדברגר, נולד בסביבות שנת תרל"ד (1874) בברגסאז (בערגסאס) שהונגריה (כיום אוקראינה), כנכד לחסיד הידוע הרב ברוך מרדכי פרנקל מחסידי "אש ואור". הרב צבי זאב היה תלמיד הרב שמחה בונם סופר מפרסבורג, מחבר ה"שבט סופר", ושל רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים מסיגט, מחבר ה"קדושת יום טוב". בגיל צעיר הוסמך לרבנות. נשא לאשה את מרת הענטשע. לאחר שכיהן כדיין בבילקע, חזר לברגסאז שם שימש כרב של "חברת ש"ס" ואחר כך כרב בבית המדרש החדש של החסידים. הוציא לאור את ספרו "אלף זעירא" על התורה, ובראשו חידושיו על הש"ס. הספר הודפס בחייו שלש פעמים כאשר נוספו הוספות למהדורות המאוחרות (מונקטש תרע"א, בודפסט תרפ"ג, ברגסאז תרפ"ט). ספרו התעטר בהסכמות מאת רבי שלמה סופראב"ד זרגסאז, האדמו"ר רבי צבי הירש שפירא אב"ד מונקטש, רבי פנחס חיים קליין אב"ד סעליש, רבי אייזיק וייס האדמו"ר מספינקא ורבי נתנאל הכהן פריעד אב"ד ב' אויווארוש.
הרב צבי זאב גולדברגר ניספה בשואה באושוויץ בשנת תש"ד (1944).

מקורות: ספר אלף זעירא, אתר הספריה הלאומית, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה עמ' 415, מאגר השמות באתר "יד ושם".