תגית: אושוויץ

בענין צירוף קטן למנין בשעת הדחק, בעקבות גיוס ממושך של כמעט כל הגברים למלחמה / הרב יוסף צבי היילפרין האלפערט הי”ד

אישים הי"ד, סיון יא
צירוף קטן למניין בשעת הדחק

שלום וישע רב לכבוד הרבני המופלג מו”ה זאב מאשקאוויטש (נ”י) ע”ה, מישוב פענטאש.

שאלתו שאנשי הישוב רובם ככולם יצאו למלחמה ולא נשארו רק ט’ אנשים גדולים, האם יש להתפלל בעשרה ע”י צירוף קטן.

דין זה נפתח לרבותינו הראשונים ז”ל, ומקור הדין הוא בשולחן ערוך אורח חיים (סימן נ”ה סעיף ד’), ומרן הגאון הקדוש מסיגיט זצוקלה”ה בשו”ת אבני צדק חלק אורח חיים (סימן ז’) כתב דבמחצית השקל אורח חיים (סימן נ”ה סעיף קטן ד’) הביא מהאליה רבה שם (בסעיף קטן ה’) ומשו”ת שב יעקב (סימן ו’) שהעלו להלכה דאין לצרף אפילו אוחז ספר תורה בידו, אפילו בשעת הדחק, ושכן הוא בהג”ה מעשה רוקח שם, ובספר מגן גבורים שם (ס”ק ב’) שכן עיקר. עד כאן דבריו. ומה אני להכריע…

ובעיקר הדין אף על פי שרוב הפוסקים החמירו ואפילו אוחז ספר תורה בידו, והלום ראיתי בשו”ת לבושי מרדכי חלק א’ אורח חיים (סימן כ’) שדעתו גם כן שיש למשוך ידו מלצרף קטן, וכמו כן נדפס שו”ת פני מבין חלק אורח חיים ושם (בסימן כ”ד) כתב שמעולם לא הניח לעשות כן, מכל מקום נראה לי, דהיינו דווקא באקראי שלא היה רוב פעמים עשרה בני ישראל גדולים, אבל בכי האי גוונא שאינו מזדמן אפילו בפעם אחת שיהיו עשרה גדולים והוה שעת הדחק גמור, אפשר דיש לסמוך על מה שכתב בעטרת זקנים שם, דאם יאחז הקטן ספר תורה בידו מותר, וכמו שהביא הבית יוסף שם בשם האורחות חיים שכתב וזה לשונו: והרב כתב נראה שעושין סניף מקטן אחד בשעת הדחק כמו אם אין בעיר מנין. עד כאן לשונו. וכן הוא בב”ח על הטור שם, דדווקא בחומש שלנו אין לצרף…   ואפשר דגם בדעת הרמ”א יש לכוון כן, שכתב שם (סעיף ד’) מיהו יש נוהגין להקל בשעת הדחק… וטעם הנוהגין כן דכיוון דאיכא כמה רבוותא דמחמירין, על כן עשו הכרעה לסמוך על המקילין היכא דאיכא שעת הדחק ואוחז חומש בידו, ומעתה לפי מה שכתב הב”ח אורח חיים (סימן נ”ה) דאפילו המקילין בחומש בעינן שיהיה נכתב בגלילה כספר תורה כנ”ל, אם כן גם רמ”א שהקיל על ידי חומש בעי שיהיה כתוב בגלילה כספר תורה אבל לא בחומשין שלנו…

וכבר מלתי אמורה שאין בידינו להכריע אחר שגדולי האחרונים נטו להחמיר, אולם בנידון דידן שהמלחמה נמשכת זמן רב בעוונותינו הרבים, ומי יודע עד כמה זמן תמשך ויש לחוש שיתבטל המניין אצליכם מכל וכל, אפשר הסומך על דעת המקילין כשאוחז הקטן ספר תורה בידו, לא הפסיד. ושוב ראיתי במפתחות לספר שו”ת פני מבין שם, וכתב שם מר בריה בהגהותיו, וזה לשונו: עיין בשו”ת מהרש”ם חלק ג’ (סימן קס”ב) שכתב, דאף לדעת המקילין כיוון שאין בידן חומשים בגלילה אין להקל רק אם אוחז ספר תורה בידו, וכן הוא תשובת מהר”ם החדשות (סימן תפ”ט). עד כאן לשונו. והנה אין בידינו שו”ת מהרש”ם הנ”ל, אולם כפי הנראה דעתו מכוונת לדעתי הנמוכה, דבחומשים בגלילה מותר בשעת הדחק. והנראה לעניות דעתי כתבתי.

(צרי לנפש יפה, סימן ב’)

הרב יוסף צבי היילפרין-האלפערט אב”ד שאמקוט שברומניה, היה אחד הרבנים המפורסמים ברומניה בתקופת הפריחה של יהדות טרנסילווניה והמשיך שושלת יוחסי ארוכה של גאונים וצדיקים מני דורות רבים. אביו, בן הרב בן-ציון האלפערט היה רבה של קהילת נאנאש (הידוננש) שבהונגריה.

הרב יוסף צבי נולד בשנת תרמ”ה (1885) בנאנאש. עד גיל שלוש עשרה הוא למד תורה ויראת שמים מסבו, רב העיר, מחבר “אפסי ארץ”. עם פטירת סבו, מונה אביו לרב בנאנאש ולרבו המובהק של בנו, יוסף צבי, שהתעלה יום ליום בבקיאותו בש”ס ובמפרשים, בפלפול ובחידושי תורה הלכה למעשה, בשקידה ובחריצות נפלאים. בהמשך נודע כתלמיד חכם ועילוי בישיבת רבי יהודה גרינפלד. אחר כך עבר ללמוד בישיבת עמוד ההוראה הרב מרדכי ליב וינקלר בקהילת מאד, מחבר שו”ת “לבושי מרדכי”. הרב יוסף צבי נסמך מרבו זה, מהרב אברהם יצחק גליק אב”ד טאלשויא ומהרב משה גינז מקערעסטיר.

בגיל 19 נשא לאשה את הרבנית מרת שיינדל הי”ד בת הרב אהרן צבי קלר רבה של מאראש-וואשארהעלי ושאמקוט. אחרי הנישואין המשיך הרב יוסף צבי לשקוד לילות כימים על התורה והעבודה בבית חמיו, ושם יסד ישיבה לתלמידים מבקשי תורה. הרב היה מחסידי בית סיגעט, ובעצת הגאון מחבר “עצי חיים” מסיגט הוא התמנה לדומ”ץ בקהילת שאמקוט משנת תרס”ו (1906). בשנת תרפ”ח (1928), לאחר פטירת חמיו, מילא הרב יוסף צבי את מקומו כרבה של שאמקוט. הוא היה אהוב על הבריות וחיבר באותה תקופה חידושים בכל מקצועות התורה. רבו כתביו אבדו, ורק מעטים שרדו. ספרו “צרי לנפש יפה” עם “מעט צרי”, יצא לאור ע”י בנו בשנת תשל”ט. בהקדמת הספר כותב הבן המוציא לאור: “ומה אשיב לה’ כל תגמולוהי עלי אחרי כל כך הרבה הרפתקאות וגלגולים זכיתי סוף סוף לברך על המוגמר  ולהשלים הוצאת הספר שרובו ככולו אודים מוצלים משריפת החורבן, שעוללו צוררי היהודי הנאצים ימ”ש, והגיעו לידינו בהשגחה פרטית מופלאה מידי ערלים, שמצאו את הכתבים בעיר מגורי אבא זצוק”ל, עלים בלים כמעט קרוב למחיקה, טשטוש ואבדון. ושמחתי עליהם כמוצא שלל רב”.

בספר אמרי חיים הביא בשמו של הרב יוסף צבי הי”ד, דבר תורה לפרשת אמור. בשנת תרס”ה הופיעו חידושים ממנו בנטעי בחורים (עמ’ כה ועמ’ 27).

בשנת תרס”ו פרסם בתל תלפיות מאמר בסוגית שמא יעבירנו והובאו שם עוד דברים ממנו. דרשה לפרשת תצווה, שהביא בשם אביו, פורסם בדבר בעתו (תרע”א). חמישה מאמרים שלו הובאו בבית ועד לחכמים (תרפ”ב: ל”ז, ס”ו, קכ”ה. תרפ”ג: רנ”ב. תרפ”ח: ל”ח). מאמרים נוספים ממנו פורסמו בלקט ששנ”ה בשנת תרצ”ו (סימן נא וסימן פ), בשנת תרצ”ח (סימן סז וסימן פג), בשנת תרצ”ט (סימן לז) ובשנת ת”ש (סימן כג וסימן לד).

בשו”ת לחם שלמה יו”ד סימן צט, מופיע תשובה אליו מהרב שלמה זלמן ארנרייך הי”ד. בשו”ת קרן לדוד סימן סה, מופיע תשובה אליו מהרב אליעזר דוד גרינוולד.

בחודש סיון תש”ד, הובל הרב עם בני משפחתו ועדתו, לאושוויץ. יום הזיכרון נקבע לי”א בסיון. הי”ד.

מקורות: ספר “צרי לנפש יפה” ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 195

שומר נפשו, וחפץ בהצלחתו בעולם הזה, יזהר מאד מכל חילול שבת / הרב אברהם שפירא הי”ד

פרשת בשלח, שבת
שמור את יום השבת

ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות טז,כו). יש לדקדק, לאיזה צורך נכפל הפסוק הזה, והלא כבר כתוב במקרא הקודם, כי המן לא יהיה בשבת, כדכתיב: כי שבת וגו’ היום לא תמצאהו בשדה. והתיבות: ששת ימים תלקטהו, ודאי כמיותרות, חדא דלקיטת המן לאו מצוה היתה, ועוד דאף גם זאת, כבר נאמר למעלה, בראש פרשת המן (שם ד’) הנני ממטיר לכם לחם וגו’, “ולקטו” דבר יום ביומו?

אכן יתבאר, על פי דברי חז”ל, בזוהר הקדוש פרשת יתרו דף פ”ז ע”א, כל ברכאן דלעילא ותתא, ביומא שביעאה תליין וכו’ ומההוא יומא מתברך כםל שיתא יומן וגו’. עיין שם. ובמסכת שבת דף קי”ט ע”א, אמרו רבותינו ז”ל: עשירים שבשאר ארצות, במה הן זוכין, בשביל שמכבדין את השבת. וידוע דהמן הוא רמז לפרנסה, וכבר צווה הר”י קארו ז”ל, להיות רגיל בפרשת המן. וכתב, דקבלה ביד החכמים, כל האומר פרשת המן בכל יום, מובטח לו שלא יחסר לחמו לעולם. עד כאן לשונו.

ועתה אפשר לומר, שנתכווין הכתוב כאן באמרו: ששת ימים תלקטהו לתקננו בעצה טובה, כלומר אימתי תלקטו ותמצאו בכל ששת ימי החול, פרנסתכם ברחבה: וביום השביעי שבת, כאשר תעשו את יום השביעי שבת, וגם לא יהיה בו שום חילול וכל מלאכה, אז מובטחים אתם, בפרנסה בנחת ובכבוד, ואפילו בעשירות, כדאיתא במדרש רבה על הפסוק (משלי י’) ברכת ה’ היא תעשיר, זה יום השבת.

ובעונוותינו הרבים, הרבה מבני עמנו נכשלים עתה בחילול שבת, ובפרט בעירות גדולות, דיומא דשוקא הוא דקא גרים, שחל כמעט תמיד ביום השבת [כמו גם בעירינו פה פרעסבורג]. ורבים אומרים, אם לא נפתח החנות אז, נפסיד הרבה. ובאמת ונהפוך הוא, אם ימכרו נשבח, בטח ישלם להם הקנא ונוקם, היזק ממקום אחר, כדכתיב [תהלים ל”ד] כפירים רשו ורעבו – ובעיני ראיתי, כמם אנשים, ששנים רבות שמרו את השבת כהלכתו, וגדלו והצליחו ועשו פרי, ואח”כ עבר עליהם רוח שטות וטומאה, ויפתחו חנותם בשבת, ואז הלך כל רכושם לטמיון, ונעשו דלים, ועניים מרודים, לא עלינו. לכן שומר נפשו, וחפץ בהצלחתו בעולם הזה, יזהר מאד מחילול שבת כל דהו, ואז מובטח כל ימיו בפרנסה טובה ובעשירות.

חסד לאברהם, מאת הרב אברהם ב”ר דב שפירא הי”ד

 

מספר הצפיות במאמר: 80

נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי – על בסיס דברי תורה הבנויים ומתוקנים עם יסודות מהררי קודש, ניתן לבנות בנין המאיר / הרב צבי לוסטיג הי”ד

אישים הי"ד, סיון ג, פרשת שמות, שלום ומחלוקת, תהלים, תורה ומצוות
הנר והאור

נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי. אם נאמר נר למה נאמר אור, ואם נאמר אור למה נאמר נר אלא אמר דוד כשאני מתחיל בדברי תורה מעט אני מתחיל בהם וכשאני נכנס בתוכו שערים הרבה נפתחים לי (ילקוט תהלים קי”ט רמז תתע”ח).

דרכי מחברי חבורים וכוהני ספרים, להקדים אמרים, נעימים וישרים, להסביר ולהטעים לברר ולבאר, על מה חבורו ארג בשפר, על איזה דרך דבריו יסד, אם בעמקים שדד, לירד במצולות ים בעיונים, לצלול ולהעלות סברות עמוקות ומענינים, או בבקיאות במרחבי חכמה הרחיבו גבולם, ובנצורות ישנות פתחו אולם, או בדרכי חריפות דרך קשתם, ובששר הפילפול משחו עיטם, כי מי אשר בעומקי העיון גדלו והצליחו ועשו פרי, או בבקיאות צברו כרי, או אם בדרכי הפילפול חזקו וגברו, בפליאות וחידות עברו, בתורת תמימה לפלפל ולסלסל, ובחריפות דבריו לכלכל, כי חצבו עמודיה שלשה אלה, חדושים, בתורה על ידיהם להעלות מעלה, לידע ולהבין ולהשכל, תורת ה’ אשר בעבורה עולם שכלל, הלכה לברר ולהבהיר, פלאות להזהיר ולהצהיר, עומק מושגים להשיג בבהירות עיניים לאנהירות, הן הנה קצות דרכי התורה, ללמוד וללמד ולשמור במורא, בעזר צר צורה ועולם ברא, ולעם קדושו נתנה באזהרה, לחשוב מחשבות עבורה להגדיל תורה ולהאדירה.

וכאשר אמשש בספרי הכתובים מזה ומזה, זחלתי כי לא אמצא דבר אשר יאמר עליו כי הוא זה, האח! חזותי ראיתי, יגעתי ומצאתי, סברה עמוקה משאיל, כי אולי מבין סברותי ומלול, ואם קולי אתן ברחובות, חזו וראו מפעלות, כי חדשות דליתי במטמונות, מלתא חדתא דמיתי בדמיונות, סבבו עלי רעיונות, אם כי דברי טובות הנות, אולי נמצאו בספרים שונות ויחשדוני מקנאי קנאות להמצא כגנב במחתרת, לגנוב חס וחלילה מזר לכחש וללבוש אדרת, ואם ישאו בידך מחידושים אשר חשבת לעליונות, הן הנה אשר העלית קמשונות, ואם בדעתי אחשב חשבונות, אמת כי כל אלה מידי נפולות, אמנם על דרכי הפילפול עשיתי גדולות, לקשור חבל בחבל נימא בנימא ליפות, ושזרתי וארגתי מחוטים טוויות עניניים מפליאי פלאות, אשר לחיך הנם מתוקות, ושפתים משוקות וללשון יערב ערבות, הדר וענף עץ עבות, ודברי חכמים וחידות, על ידיהם מתאימות, ישבונו בקרבי שרעפי, ואספוק אל כפי, ואשוב אל לבי הן עודני באבי, האם קניתי בינה, האם בתורה לנתי לינה, לידע טוב טעמה וסחרה, אם מגדלי פורח באוירה? ואולי כמוץ אשר רוח תדפנו, בנינך הננו, לדלג גבעות והרים רמות, רחוקים לקרב בזרועות, והנם כל אהד על כנם בניות, ובאת לעקור נטועות, ליטע ולהיותם יחדיו שכונות, להיות אחדים וזוגות, ויינך לא במים של תורה מזיגות, ואשר אחשב לישרים ומסולאות, ממטבע של חכמים נפסלות, ואשר אפאר לחדוד ועקומות מחליקות, מלאים פגומות וצפורן מחגירות, ואולי בעבור תפארה, לראות חידושים בזיו והדרה, דלגת שור וחוג האמת רגלך מעברת, כדי שהחידוד לבל תהי נעדרת, ואם לתוכן עין חודרת עוברת, יראה כי מלאתם בקנה עופרת, ואם כן למה לחוקם במחברת, אם שלשה אלה עיקרים הנזכרים, מחיבורך נחסרים. אכן אחרי שובי ניחמתי, ומלכלות עטי מאנתי, ומלחרוט עלי גיליון לא מנעתי, דברי תורה אשר נטעתי, בעזר הבורא אשר חנן דעתי, שאם בכללות הדברים לאמת לא יתאחדו, קרסולי בעזרת ה’ לא ימעדו, ואם נכוניות התכללותם לא אחליט, ממצוא בהם דברים נכונים לא אמעיט, ישרים וברורים, ודברים נאותים בהם גרורים, הערות שונות טובות הרהורים, בקודש יסודתם, ודברי בהם חקקתי מישבותם, ומהם פריו הוצאתם, ליפותם לנאותם, אחד פה ואחד פה נמצאים, הערות שונות באילת אהבים, בשכליים נמשחים ונבללים, דברים חשובים ולא נבטלים, קיימים ולא נמללים, ואם זוטר מיליי, פעם או פעמיים, אחד המרבה והממעיט בלבד שיכוון לבו לשמים,. וכבר ידוע מפי ספרים וסופרים תרשישים ואראלים, שדברים אשר בכוונת הלב מאוד מעולים, וגבהו מעלתם אם בפז מסולאיםף גם אם יחסר מהם כוונה הראוי כדיאות, ובפני עצמם אינם כדאיות וראויות, לזכות להבא על ידם פני מלך לראות מסייעות, להגיע אל הקודש ואל המחוזות, לטהר לב ולזכך מחשבות, כמו שאמרו רבותינו הקדושים והטהורים אשר באורם נראה אור ונלך מישרים, לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה שמתוכה בא לשמה באמת, לעסוק בתורה אשר חיים מנעמת. אמן כן יהי רצון.

ועל פי הנ”ל אחשבה לדעת בכוונת הכתוב הניצב בפתח דברינו נר לרגלי ואור לנתיבתי, כי כבר האריך הבעל עקידה (בפרשת וישב) כי פעולה אשר יפעלו מבלי משים למטרת תכליתה נקרא חשך, שהיא העדר האור, אם כן בראשית השקפה ימס לב המתעסק בתורה עמוקה משאול, ואיך יגיע לתכליתה להבינה ולהשיג, פעולת פועל בלתי בעל תכלית יתברך שמו ויתעלה. אמנם באמת ידוע מדברי חז”ל כי כל הגה ודיבר בתורה הקדושה הוה קומה שלימה וכל מחשבה והרהור בדברי תורה מועילה. והנה נתיב הוא הדרך המשמש להולכים להגיע על ידה למטרת חפצם. ואם כן הנתיב הוא רק אמצעי להתכלית ולא יפול עליה תכונת אור כנ”ל. ולזה אמר הכתוב נר לרגלי דברך, כלומר, אם נרי הם דברך, דברי תורתו, אורייתא וקב”ה חד, אז אור לנתיבתי, אפילו דברים שאינם תכליתיות ורק להגעתה הם משמשים, כמו הפילפול בהויות וקושיות ופירוקים שהם הנתיב להוציא הלכה ברורה אפילו הכח הם בחינת אור בפני עצמם, וזה ואור לנתיבתי, והבן. וביתר ביאור על פי זה יבואר גם כן הילקוט הנ”ל, דהנה מעיקר לימוד התורה הוא לייגע להבין טעמיה וסברותיה, לפלפל ולסלסל בה, כמו שכתב הט”ז אורח חיים סימן מ”ז בטעם ברכת התורה בלשון לעסוק בתורה, שהעיקר הוא התעסקות משא ומתן בתורה. יעויין שם.

ואדמו”ר הגאון הקדוש מאורן של ישראל, איש אלקי מרן חיים אלעזר שפירא הכ”מ זי”ע האבד”ק מונקאטש יצ”ו כתב לפרש פסוק בחקתיך אשתעשע לא אשכח דבריך (תהלים קי”ט) דמבואר במדרש חז”ל דלכן נברא השכחה, דאם לא היתה שכחה, אדם שונה פרקו ולא ישכחה ולא ילמוד אחר כך. ואמנם הא תינח מי שלומד בפשטות, אבל מי שלומד ע”י פילפול משא מתןן, כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא טעם, ואף אם לא ישכח יחזור וילמוד, וזהו בחקתיך אשתעשע, אם הם בחינת שעשועין פילפולא דאוריתא, אז לא אשכח דבריך. עד כאן דבריו הקדושים, זי”ע. כי על ידי פילפול התורה נתרחב השגת התורה, ותורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק, מגינא ומצלא, והוא הכלי חמדה שניתן להם לישראל בבחינת כלי שרת שמקדשין.

ויש לפרש מקראי קודש (שמות ב’) וישמע אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב וירא אלקים וכו’ וידע אלקים. דהנה אמרינן בש”ס כריתות כ”ג דכלי שרת מקדש פסולים, יעויין שם, דהיינו קדשים פסולים להקריבן כלי שרת מקדשן, ועיין מה שכתבנו בזה בסימן א’] ואמנם דוקא הני פסולי דהוה פסילן בקודש כמו מזבחין הפסולים בקודש, היינו פסולין שנעשו לאחר שהם קודש, אבל פסולין שנעשו קודם שנעשו קודש אין המזבח מקדשין. יעויין ש”ס נדה (דף מ”א), והדא הוא דכתיב “כלי שרת”. והנה התורה הנקראת כלי חמדה היא בחינת כלי שרת. ועוד מצינו במדרש חז”ל לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו’, דהוה השלום גם כן בבחינת כלי, כלי שרת, ועל זה נאמר חבור עצבים אפרים הנח לו, שעל ידי השלום מקדשין להקריבן לאביהם שבשמים, וכן על ידי התורה. והנה בעת שצפה הקב”ה את הקץ לגאול את ישראל ממצרים, לא היו ראוים מזכותם שהיו מהם נטמאים בטומאת מצרים, ואם כן לא היו ראוים לגאולה, דהוה עליהם שם פסולים. ואך על ידי השלום, דהוה כלי שרת מקדש פסולים, היו ראוים על ידה ליגאל. ולזה כשראה משה שיש בהם דלטורין, אמר אכן נודע הדבר על מה שלא נגאלו עוד, כיון שאין להם שלום, אם כן אין ראוים להיות קדוש לה’, ולזה אמר משה לה’ מי אנכי כי אלך אל פרעה וכו’, באיזה זכות, כפירוש רש”י, כין שאין להם שלום ואם כן אין ראויים להתקדש, ולזה השיב לו הקב”ה וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה (שמות ג’) הכוונה נהי ללא היתה להם מדת השלום, מכל מקום  מכוח התורה שיקבלו על ההר, זה דהוה גם כן בחינת כלי שרת וזה מקדשם להיות מפקיע מידי שעבוד. ואמנם הנה הא תינח לאחר שקבלו התורה שהוה עם קדוש לה’, נחשב לזה לפסולי בקודש שיהיה כלי שרת מקדשן, אבל במצרים קודם מתן תורה, הרי לא הוה פסילו בקדש, דהא חטאו קודם שקבלו התורה ואם כן לא מהני להו קדושת כלי שרת. ואמנם הנה כבר התחילה קדושת ישראל מימי האבות, שהיה להם דין ישראל, ואם כן מה שחטאו אחר כך הוה פסולי בקודש ושפיר מהני להו כלי שרת להתקדש על ידי התורה. ואך הלא לכאורה אכתי הוה שלא בזמנו, שלא נשלם הזמן, אך כלי שרת מקדשין אפילו שלא בזמנו. ואך התוספות סוכה (לף נ’) כתבו דאפילו כלי שרת מקדש שלא מדעת וגם מקדש שלא בזמנו, אבל שלא בזמנו ושלא מדעת תרוויהו בהדי הדדי לא מקדש, יעויין שם, ועל פי זה אפשר לכוון במקרא קדש הנ”ל וישמע אלקים את נאקתם, שראה גודל הגלות ועלה לגאלם ואף דלא היו להך זכות, ואם כן הוה בגדר פסולים, ואך הלא -יקבלו התורה והתורה היא כלי שרת ומקדשן, ואך הלא אכתי קודם קבלת התורה לא הוה פסילו בקודש, ולא מהני להו כלי שרת, לזה אמר ויזכור אלקים את בריתו את אברהם וכו’, שכבר כרת ברית עם אברהם ומאז התחילה קדושת ישראל ושפיר נחשב לפסילו בקודש ושפיר מהני כלי שרת לקדשן, ואך אכחי הוה שלא בזמנו, לזה אמר וידע אלקים, דהוה בחינת לדעת ושלא בזמנו לדעת שפיר מקדש, ודו”ק, ואתי שפיר.

ונחזיר לדידן, דאמנם לימוד התורה הוא שיהיה בנוי על הקדמות אמיתות מגדולי רבותינו, ויותר שההקדמה קרובה למרכז האמת, כן הוא האמיתות התולדה. והנה דברים אשר יצאו מכוח אל הפועל הם נקראים מעט, כי כל דבר אשר יצא מהכוח אל הפועל הוא מוגבל כפי שיעורו, אבל דברים אשר הם עדיין בכוח ולא יצאו לחוץ, הם נקראים הרבה, כי הם עדיין אינם מוגבלים. וידוע מספרים הקדושים כי הבלתי מוגבל בכלי גדלה ורבה מהמוגבל בצד זולת צד, כי למה שבפועל ומוגבל בכלי הוא בפועל נאחז בכלי. והנה נר היא הכלי המאיר ומשותף משמן ופתילה וכלי המחזיקם ואם משותפים כראוי שמן ופתילה טובה אז חיש מהר יזרח אור הישר. ולא כן אם אינו מתוקן כראוי, ירפרף אורו בעקלתון הגבהה למעלה ולמטה. ובדמיון הזה הוא בדברי תורה, אם מתוקנים ההקדמות יסודתם בהררי קודש, ועל זה יבנה בנינו אז יזהיר אור נתיבתו להאיר באור מאיר, ולא כן בהיפך. ולזה אמר נר לרגלי דברך, אם דבריך, כלומר דברי תורה הם נרי, הקדמותי הם בחינת דברך, מרבותינו הראשונים וגדולי אחרונים, אז ואור לנתיבתי, אז גם נתיבתי, מה שהוצאתי מהם בחינת אור. ולזה שפיר קאמר המדרש כך אמר דוד כשאני מתחיל בדברי תורה מעט אני מתחיל, היינו כי הקדמותי הם בחינת מעט, מוגבלים בכלי האמת להיות מקורם ממקור קדוש יהלך, ולכן כשאני נכנס בהם שערים הרבה נפתחים לי ממנה.

ועל זה תמכתי יסודתי, בעזרת ה’ יתברך, כי רוב מה שכתוב כאן בנוי על תורת הראשונים וגדולי רבותינו האחרונים אשר מפיהם אנו חיים. ולכן אקווה כי לא נתרחקו הרבה מחוג האמת בעזרת הק יתברך ואדברה נגד מלכים ולא אבוש בעזרת ה’ יתברך. וקראיתי שם ספרי “ידי סופר” להיות ראשי תיבות יכט סופר, לזכרון נשמת חמותי הרבנית המפורסמת בצדקתה מרת יכט סופר ע”ה הרבנית מפה בת הרב הגאון הגדול המפורסם כבוד קדושת מורינו ורבינו הרב שלמה סופר זצל”ה אבד”ק בערעגסאס יצ”ו בן הגאון הקדוש צדיק יסוד עולם מרן אברהם שמואל בנימין סופר זצל”ה, אבד”ק פרסבורג, בן רבינו הקדוש מאור הגולה מרן משה סופר זצוק”ל זי”ע אב”ד קהילת פרסבורג בעל חתם  סופר. וגם להיות שמי נרמז בתוכו, כי ידי סופר עם הכולל כמנין שמי ושם אמי מורתי תחיה צביה בן דבורה, חושבנא דדין כחושבנא דדין.

ויהי רצון שלא נבוש ולא נכלם ואזכה ללמוד ולשמור ולעשות ולהגות בתורת ה’ ויראהו כל הימים, ובימנו יושיע יהודה וירושלים בהרמת קרן התורה וקרן ישראל בביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן.

פה וו’נאמעני יצ”ו ג’ לסדר ויקהל כ”א אדר א’ חצר”ת לפ”ק

צבי לוסטיג בן הרבני הגדול בתורת הרב החסיד המפואר כש”ת חיים זאב שליט”א.

(הקדמת ידי סופר)

 הרב יהודה צבי בן הרב חיים זאב לוסטיג הי”ד, נולד בדעברצין בשנת תרע”ו (1912). הוא למד בישיבת המהרש”ג בסעמיהאלי, בישיבת הרב משה פארהאנד במאקאווע, בישיבת הרב שלמה צבי שטראססער בדעברצין ובישיבת האדמו”ר ממונקטש, רבי חיים אלעזר שפירא. הוא מונה לראש ישיבה שם בשנת תרצ”ט. נשא לאשה את מרת שרה בת הרב אליהו כהן הי”ד רבה של נאמין, ומונה לאב”ד טארפא. ספרו ידי סופר (תרצ”ח), ובו מקצת חידושיו, עשו רושם גדול על הלומדים.

מקצת חידושיו ומכתבים אליו התפרסמו בכתבי עת רבניים, כגון: הכוכב (תרצ”ה), הכוכב (תשי”ב), ישורון, תולדות ישראל, שו”ת באר משה, חזון נחום, שו”ת מהר”ם בריסק, גינת ורדים ט, כוכבי אור,

הרב נודע כתלמיד חכם עצום, חריף ובקי בש”ס ופוסקים, שהצטיין בכשרונותיו וחידש חידושים רבים ונפלאים בכל מקצועות התורה.

בג’ בסיוון תש”ד הובל לאושוויץ עם רעייתו ועם שני ילדיו הקטנים.

מקורות: הסכמות ידי סופר, הכוכב תשי”ב , דף זכרון באבני זכרון ח”ג וח”ד ובהגהות הירושלמי. וראה קהילות הונגריה ושם הגדולים מארץ הגר.

מספר הצפיות במאמר: 1447

אני אוהב את אבי שבשמים בכל כחי ורגשי לבבי / הרב בנימין פרידמן הי”ד

אהבה ויראה, אישים הי"ד, מוסר, סיון כג
תמונת הרב בנימין פרידמן הי"ד

הבן האוהב את אביו בתכלית האהבה עם כל רגשי לבבו, הבן הזה תמיד הוא חושב מחשבות האיך ובאיזה אופן הוא יכול לעשות נחת רוח לאביו היקר שאוהב אהבה עזה וחזקה. למשל, אם הבן הזה יודע שאביו אוהב זמר נאה, אז הוא מטריח עצמו להביא לאביו איש שיודע לזמר לפניו כדי שיהיה לאביו נחת רוח מזה. ואם הוא שומע שאביו רוצה לאכול איזה מיני מתיקה, מיד הוא מתאמץ בכל כמו להביא לאביו מטעמים אשר אהב.

כן אני בנימין השפל והדל, אני אוהב את אבי שבשמים בכל כחי ורגשי לבבי, בכל נשימת רוחי והגיון לבי. וכאשר שמעתי וראיתי שאבי שבשמים אוהב בניו כשעושין רצון קדשו, כשמקיימים המצות, כשמחזיקים איש את רעהו, כששומרים את פיהם מלדבר לשון הרע שקר ולצנות, מיד כתבתי ואספתי דברים ומוסרים מספרים קדושים כדי להביא את בניי ולוקחי בנותי וגם שארי בני אדם תחת כנפי השכינה, ועל ידי זה יהיה נחת רוח לאבינו שבשמים יתברך ויתעלה, ועל כן אספתי ולקטתי תוכחות מוסר והנהגות ישרים מספרים קדושים להורות הדרך לאנשים פשוטים כמוני. והרבה דברים טובים ראיתי בספר הקדוש משפט צדק והעתקתי אותם משם לכאן. וגם אביא דברים טובים ומועילים מהרבה ספרים קדושים וטהורים. ובפנים הספר אני כותב שם המחבר אחר כל עניין. ויהי רצון לפני הבוחן לבבות שיתקבלו דברי למעלה וגם למטה, כי כל מגמתי לעשות טובות עם כל בר ישראל ועם כל בני ביתי היקרים.

וראיתי לטוב את זה הדרך לעשות נחת רוח ליוצרי ובודאי יתברך שמו ויתעלה. וסדרתי הענינים על סדר אל”ף בי”ת כדי שכל אחד ימצא בנקל את הענין המבקש. וראיתי שרבינו ירוחם ז”ל כתב בהקדמתו, אף על פי שאינו כותב שום חידוש, מכל מקום הסר הנכון הוא יהיה לתועלת, וכן אני אומר בספר הזה שמחמת שהבאתי עניינים רמים ונשגבים מתוקים מדבש מקדושי קדמונינו וסדרתי אותם על סדר א’ ב’ בוודאי יהיו אלו הדברים בעזרת ד’ יתברך לחיזוק הדת ולימוד תורה הקדושה.
וקראתי שם הספר הזה אהבת עולם אהבתיך, כשמו כן הוא כי אהבה להקב”ה הוא מאוד חזק בקרבי ומים רבים לא יוכלו לכבות אותו. ואני תפלה אל ד’ שיחזק אותי ואת כל בני ביתי בבריאות הגוף ופרנסה בריוח שנוכל לעבוד את בוראינו תמיד בכל נפש ובכל מאוד עד נשימה אחרונה ונזכה כלנו יחד במהרה לקיבוץ גליות ובל”צ במהרה בימינו אמן.
בוא וראה כמה גדול כוחו של ספר מוסר, וזה לשון פירוש “רמתים צופים” על חנא דבי אליהו ז”ל, פעם אחת נסע הבעל המחבר “רמתים צופים” ובא לפני הרב הקדוש “היהודי” ז”ל ושאל אותו הרב היהודי ז”ל על רוע פניו מאוד כאלו היה חולה, חס וחלילה, ותמה עליו מה היום מיומים. והשיב להרב “היהודי” ז”ל שאחד ביישו למאוד עד שנגע אל לבו ונפשו. ותמה הרב ואמר מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן.ואמרתי לו שלא אגיד לו. והפציר בי הרב שאגיד לו, כי רצה להעניש מאוד אותו איש עד שהקפיד עלי שאגלה אזנו. ושאל אותי, מה השבת לאיש הזה אחר הביוש. והשבתי לו, שאחר הביוש נשקתי אותו בפיו. והוסיף הרב להפליא מאוד, וגזר עלי שאגיד לו כדרך שהיה. והוכרחתי להגיד לו, כי איתא בירושלמי (שבת פ”א הל”ב) שצריך שיהא בעל השמועה (בעל המחבר ספר) עוד לפניו בשעת לימודו, והבנותי בספר “שבט מוסר” והיה מבייש אותי עד למאוד, עד שראיתי שמעולם לא התחלתי לעבוד את הבורא יתרך שמו, ואין לי שום יראה ובושה ולא שום מעלה המחויבת לאיש היהודי בני אברהם יצחק ויעקב. וראיתי בעצמי שאמת הדברים. ונפל עלי בושה גדולה, עד שכמעט יצא נפשי. ואחר כך נטלתי הספר ונשקתי אותו בכל לבי והנחתי אותו בארגז בתוך שאר הספרים. ויהי כאשר שמע הרב “היהודי” ז”ל זאת שמח שמחה גדולה וכו’. עד כאן לשונו. הרמב”ם ז”ל כתב כשיאות (הספר) לאחד חכם, ולא לעשרת אלפים סכלים, אני מחבר ספרי בעבור חכם האחד. עד כאן לשונו.
והנגי אתנפל תחינתי לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה שישמע שוועתי ויקבל מנחתי, מנחת עני, לריח ניחוח ויחזק אותי שאוכל לישב באהל של תורה כל ימי חיי. ויתן לי ולזוגתי תחיה ולבניי ולבנותיי תחי’, חיים ארוכים עם בריאת הגוף, חיים של שלום עם פרנסה טובה עד ביאת. גואל צדקינו אמן.

פה מישקאלץ שנת תרח”ץ לפ”ק.

בנימין פריעדמאן

(אהבת עולם אהבתיך)

הקדשת הרב שלום פרידמן להוריו

הרב בנימין ב”ר יוסף פרידמן הי”ד, נולד בשנת תרמ”ד (1883) בנירדהאז שבהונגריה, לאביו הרב יוסף ולאימו סלווה. בעודו ילד קטן התייתם מאמו. אביו שלח אותו ללמוד תורה בישיבת רבי שמעון גרינפלד, ‘המהרש”ג’, אב”ד סימהאלי זצ”ל, שם למד בהתאמה גדולה וקיבל מרבו את דרך הלימוד. משם המשיך ללמוד בישיבת רבי אליעזר דייטש בבונהיד, בעל “תבואות השדה”, והיה לתלמידו המובהק. היה מקורב לאדמו”רים רבי ישכר דב מבלזא, רבי ישעיה מקרסטיר ורבי הירצקע מראצפרט.

הרב בנימין נשא לאשה את מרת שיינדיל בת הרב אליעזר יצחק פלדברנד, נינה של בעל ה”קיצור שולחן ערוך” ואחותו של הרב אברהם אריה פלדברנד הי”ד, שסייעה לו שיוכל ללמוד וללמד ולכתוב את חידושיו, וכן עמלה בגידול ילדיהם לתורה וליראה. הם שלחו את בניהם ללמוד בישיבות המפורסמות והקפידו על חינוך בנותיהם. אף שהיה טרוד רבות בחינוך ילדיו ובניהול בית דפוס, הוא עסק בלימוד תורה לשמה ומסר כל ערב שיעור לפני קהל רב בבית הכנסת של קהל הספרדי במישקולץ.

בנוסף להוצאת לאור של ספריהם של אחרים, כתב והוציא לאור גם ספרים משלו: בנין עולמים (תרפ”ד), קונטרס הטהרות (תרפ”ב, תרצ”ו), מפתח לש”ס משניות (תרצ”ד), כללי הקרבנות (תרצ”ה),  מקור התפילות (תרצ”ה) ואהבת עולם אהבתיך (תרצ”ח), וכן קיצור שו”ת חתם סופר (יצא לאור עם בנין עולמים בשנת תש”ס) ועוד. הרבנים שכתבו הסכמות לספריו דברו בשבחו של המחבר, הפועל לשם שמים להרבות תורה בישראל, שכן בכל ספריו שהדפיס כיוון רק מחשבה זו:  להרבות כבוד שמים ולקרב עוד יהודי אחד לבורא יתברך שמו. האמת היתה נר לרגליו. הוא פעל להרחיב את גבול שומרי השבת ולמען קדושתה של השבת.

הרב בנימין פרידמן ורעייתו שיינדיל גורשו מהגטו לאושוויץ, שם נספו בכ”ג בסיוון תש”ד עם בתם מרת סלוא ובתה הקטנה פרימט, עם בתם רחל ובנם הקטן יעקב ובתם הקטנה מלכה. הי”ד.

שבעה מילדיהם שרדו: משה ושרה היגרו לארצות הברית, ומשה עבד שם בבית דפוס. אחיהם יצחק, יום-טוב ליפא, הרב שלום, הרב דוד והבת רבקה עלו לארץ ישראל. הרב דוד ואשתו יהודית, עלו לארץ ישראל בשנת 1947, אך בהגיעם לארץ גורשו לקפריסין  ושהו במחנות המעצר שם כשנה. יצחק, יום-טוב ליפא והרב שלום, כאביהם, פתחו בתי דפוס בארץ והוציאו לאור ספרים רבים. הרב שלום, ניהל את בית הדפוס ‘אשל’ והוציא לאור את ספריו “מילי דברכות” (תשי”ז. בספר זה הביא כמה חדושי תורה מ”עבודת בנימין”, שהשאיר אביו הי”ד בכתב יד ונשארו לפליטה בדרך נס) ושערי שלום (תשכ”ה).

דוד, היה היחיד שלא היה לו בית דפוס, אך לקח על עצמו להוציא מחדש את ספריו של אביו בנימין. דוד הוציא לאור את ספרי אביו “תפארת אבות” על התורה, “אהבת עולם אהבתיך”, “קונטרס הטהרות” ו”מקור התפילות, וכתב ופרסם את הקונטרס “זכרון בנימין“, על תולדות אביו, הרב בנימין.

 מקורות: חכמי הונגריה, ספרי הרב בנימין הי”ד, זכרון בנימין, דף עד ב”יד ושם”, מידע מצילה פרידמן נכדתו של הרב בנימין הי”ד.

מספר הצפיות במאמר: 189

מדוע ניזוק יוסף כשנשלח לאחיו בשליחות אביו, והרי שלוחי מצוה אינם ניזוקים? / הרב ישעיהו קאליש הי”ד וגיסו בשם חותנם הרב ליב פרידמן זצ”ל

אישים הי"ד, פרשת וישב, תשרי יח
תמונת הרב ישעיהו קאליש הי"ד

… ונציגה פה מה שאמר סמוך לפטירתו בסיום מסכת חולין בחברת הש”ס כפי אשר שמעתי מאהובי הרבני המופלג בתורה ויראה חו”ש מוסמך להוראה כש”ת מו”ה משה אליעזר המכונה ליפמאנן דאנאטה נ”י אחד מן המיוחדים מתלמידי מו”ח ז”ל אשר לא הניח דבר קטן וגדול מתורת רבו הגדול והעתיק כמעט כל שמועותיו חדושים אשר שמע בלמוד הישיבה ובחברת הש”ס, והוא העלה בזכרונו מה שאמר אז בשעת הסיום. ולפי שהם היו דבריו האחרונים, לכן חביבים עלינו מאד להעלותם כאן בהקדמת הספר:

הנה איתא התם בסוף חולץ תניא דבי רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלוי בה. בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. בשלוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת יימים. הרי שאמר לו אביו עלה לבירה ותבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה?! אלה למען יאריכון ימיך, בעולם שכולו ארוך. ודילמא לא הוה? רבי יעקב מעשה חזה. ודלמא מהרהר בעבירה הוה? מחשבה רעה אין הקב”ה מצרף למעשה. ודלמא מהרהר בעבודה זרה הוה, דכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם, ואמר רב אחא בר יעקב זו מחשבת עבודה זרה. הכי קאמר אם איתא דאיכא שכר מצוה בהאי עלמא תהני עליה ותגן עליה ללא ליתי לידי הרהור וליתזק. ומסקינן בגמרא דשלוחי מצות אינם ניזוקים, דמצוה מגין ומציל אלא בחזרתן ובמקום דשכיח הזיקא.
והשתא אתי שפיר להכל שוחטין, אפילו מומר, ולא חיישינן דלמא היה לו הרהור עבודה זרה בשעת שחיטתו ויהא אסור בהנאה, אלא משום דאמרינן דמצות ד”וזבחת” שמקיים, הוא מגין עליו שלא יבוא לידי הרהור חטא.
ובסברא זו מיושב גם כן מה שהקשה הבית יוסך בסימן תכ”ט למה מתענים דוקא אחר פסח וסכות ב’ ה’, ולא אחר שבועות. אלא הטעם דמתענים הוא אולי חטאו מתוך משתה ושמחה, כמו שאמר איוב אולי חטאו בניו. ולכאורה קשה, הלא שמחת יום טוב הוא מצות הבורא ואמאי חיישינן לחטא, הלא אמרינן דמצות מגץ מן החטא. אלא יש לומר משום דפליגי תנאי רבי אליעזר ורבי יהושע אי אמרינן חציו לד’ וחציו לכם או כולו לד’ או כולו לכם. אבל בעצרת איתא בפסחים דהכל מודים דבעינן לכם. והשתא אתי שפיר, דבפסח וסוכות אינו ברור כל כך שמצוה הוא עלינו לשמח במשתה ותענוגים גשמיים, לכן חיישינן אולי חטאנו, וצריכים להתענות אחר יום טוב. אבל בעצרת דהכל מודים דמצוה לשמוח במאכל ומשתה, משום הכי אמרינן דמצוה מגין ומציל מן החטא, ואינן צריכים להתענות אחריו.
בדרך זה מיושב גם כן קושיה מהרש”ש בהגהות הש”ס על בא דאיתא בברכות אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, ופירש הרב ברטנורא רמב”ם דרוב נחשים אינם נושכין. והקשה הנ”ל הא אמרינן אין הולכים בפקוח נפש אחר רוב. והניח בצריך עיון. אבל לפי הנ”ל לא קשה, דהנה אמרינן בפסחים דף ח’ דשליח-מצוה אינו ניזוק אפילו בבדיקת חמץ, שהוא רק מצוה דרבנן אחר הביטול. והכי נמי במצות תפילה, שהוא מצות דרבנן לא חיישינן להיזק, רק בעקרב, שהוא שכיח הזיקא, שאני.
ובבחינת זאת פירש גם כן הפסוקים בפרשת וישב, שאמר יעקב לבנו יוסף “הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם”. “וימצאהו איש והנה הוא טועה בשדה”. ואיתא במדרש בשדה שהרג קין את הבל. לכאורה קשה האיך ניזוק יוסף, הלא שלוחי מצוה אינם ניזוקים?! וצריך לומר דמקום ששכיח הזיקא שאני, ושנאת האחים גברה כל כך על יוסף ששכיח הזיקא יקרא. ואם כן קשה למה שלח אותו אביו למקום ששכיח הזיקא. אלא יעקב טעה בדמיונו וחשב כי עוד לא פסק מלבם אהבת אחים לגמרי, כי הלא בשכם הראו במסירת נפשם, כי אש אהבת אחים תוקד בקרבם, ונקמו נקמת אחותם אחי דינה. ועל כן חשב יעקב דאינו שכיח הזיקא הוא המקום אשר שלחו. וזה שאמר ליוסף “הלא אחיך רועים בשכם” באותו מקום אשר הערו נפשם בעד אחותם דינה, ובכן אין אני חושש שתזוק בשליחותך. אבל הוא טעה בדמיונו, דקנאת אחים גברה על אהבת הטבעי שהטביע היוצר באדם כאשר ראינו בקין שהרג את הבל מחמת קנאה. וזה שאמר המדרש והנה טועה בשדה, באותו שדה שהרג קין את הבל אחיו. וזאת אשר דבר להם אביהם “ארור אפס כי עז ועברתם כי קשתה כי באפם הרגו איש”, זו שכם, כלומר לא מחמת קנאת ואהבת האחווה לדינה אחותם, אלא באפם ובכעסם עשו זאת, ולראיה “כי ברצונם עקרו שור”, זה יוסף שרצו לעקרו ולא חמלו עליו:

מסכת חולין היתה מסכת אחרונה אשר לימד ברבים בחברת הש”ס כאן פסק פומיה מגירסא וידום פה מפיק מרגליות, רב לך אל תוסף קראו ממרומים, והחולשה גברה עליו מיום ליום וירד יהודא מטה מטה. ויהי ביום ערב שבת קודש בתשעה ימים לירח שבט וענן כבד בא על שמי עם ישראל ונכבה המאור הגדול פתאום בצהרים בא השמש ונפל ארז לבנון בשבת חמישים ושש לימי חייו, אחר ששמש קהילתו באמת ובתמים כ”ד שנה. ויבכו אותו כל בית ישראל וכל בני הקהילה קוננו וספדו את השבר הגדול כי נוטל כבודם וזיום הודם והדרם. אשריך יהודא שיצאת נשמתך בטהרה:

אשרינו שזכינו לצקת מים על ידיו ולשרתו. להאזין בלימודו. להתחמם באורו. להתאבק בעפר רגליו. לחזות בנועמו, לראות כל תנועותיו וכל מפעליו וכל רגעי חייו אשר חי בהם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ועתה נפרוש כפינו בקידה בכריעה ובהשתחויה לפני שוכן שמים, הואל נא ברוב רחמיך וחסדיך והשפע רב ברכות עלינו ועל צאצאינו, ויקויים בנו לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם. וזכות המחבר יעמול לנו לגדל את בנינו בנחת ובשמחת לתורה לחופה ולמעשים טובים אמן:

מנשים באהל תבורך זכור תזכרנה לטובה שתי בנות הגאון המחבר ז”ל הרי הן נשינו הצנועות האשת מרת בלומא תחיה והאשה מרת אסתר מלכה תחיה, וגם האשה צנועה מרת גליקל תחיה אלמנת הרב המחבר זכורה לטוב:

דברי חתני המחבר לוקחי בנותיו.
ישעי’ קאליש דיין דפה
שלמה בנעט, בן הגאון מו”ה יחזקאל בנעט זצ”ל אב”ד דק”ק ס. וואראהל

(מתוך הקדמת חתני הרב ליב פרידמן, הרב ישעיהו קאליש הי”ד והרב שלמה בנעט הי”ד, בהקדמתם לספרו שו”ת הריב”ד)

הרב ישעיהו קאליש אב”ד טורנוי ומבית הדין הגדול בפרסבורג, נולד בעיר דיאסעג שבהונגריה בסביבות שנת תרמ”ג (1883) לאביו הרב גרשון קאליש מחבר הספר “עבודת הגרשוני” על הש”ס. היה תלמיד מובהק למהר”ם שיק, למד בישיבת פרסבורג מהרב שמחה בונים סופר מחבר “שבט סופר”, למד במשך שנתיים בפולין אצל המנחת אלעזר ואצל הרב יצחק שמעלקיס מחבר “בית יצחק” מלבוב, בטאפאלטשאני מהרב יצחק שוויגער, ומהרב ישעיה עהרענפעלד אב”ד שוראן. שבהיותו בחור נסע כחבר במשלחת בחורים מישיבת פרסבורג לאסיפת רבנים בבודפסט. נסמך להוראה מרבותיו הרב שמחה בונים סופר והרב ישעיה עהרענפעלד, מהרב דוד ניימאן ראב”ד פרסבורג, מהרב ישעיה זילברשטיין אב”ד וויצן ומהרב יוסף צבי דושינסקי אב”ד ירושלים. בשנת תרס”ח (1908) התחתן עם מרת ברטה בלומה בת הרב ר’ לייב פרידמן ראב”ד פרסבורג מחבר הספר “שו”ת הריב”ד” (הוצא לאור ע”י הרב ישעיה קאליש הי”ד, בשנת תרפ”ב), ונולדו להם שמונה ילדים. בהיותו כבן שלושים מונה לדיין בפרסבורג, ובשנת תש”א (1941) מונה לראב”ד.

במשך שנים נתן שיעורים בשולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה לתלמידי הישיבה הגדולה, ולאחר פטירת חותנו לימד את “השיעור הפשוט” בתלמוד עם ראשונים ואחרונים. לימד בחברת הש”ס תלמוד סדר נשים לחבורת בעלי בתים שהיו תלמידי חכמים מופלגים. הוא התפרסם בכל המדינה כפוסק בעל שיעור קומה ושאלות רבות נשלחו אליו. הוא התכתב עם המעשי למלך ולבוש מרדכי. היו לו חידושי תורה בכתב יד.

בין מאמריו ניתן למצוא מאמרים בתל תלפיות – תרע”ד ותרע”ו, ובפני הנשר השישי (תרצ”ח). מאמרו “בעניין זמן קבלת הקניין בכתובה” הובא בספר כתובה כהלכתה (תשנ”ו). חידושיו לפרשת וירא מימי צעירותו הובאו בספר הגהות מהר”י קרט.

תשובה אליו בשו”ת ברכת חיים מהרב חיים יצחק ירוחם הי”ד (תשט”ו), בשו”ת משנה שכיר חו”מ כד (תשנ”ו), מאת הרב שלמה ישכר טייכטל הי”ד, בשו”ת מוהר”ש מאת הרב שמואל ענגיל.(תשי”ד) ובהמעין מאת הרב חיים יצחק ירוחם (תשט”ו). וראה מכתב אליו בספר היובל קרנות צדי”ק.

הרב הי”ד חתם על הסכמה לבית המדות (תש”א), וסמך להוראה את הרב זאב צבי פארהאנד אב”ד פראג (המאור וזכרון בספר), את הרב מברוקלין הרב יחזקאל שרגא הכהן כהנא (המאור) ואת הרב בנימין זאב בנדיקט רבה של אחוזה שבחיפה (הרמב”ם ללא סטיה מן התלמוד – אסופת שיעורים).

הרב הרב אברהם שטרן הי”ד מזכירו בידידות בספרו מליצי אש.

במוצאי יום הכיפורים תש”ה גורש עם אחרוני יהודי פרסבורג לאושוויץ, ונהרג שם בי”ח בתשרי תש”ה (05.10.1944) יחד עם רבים מבני קהילתו ומבני משפחתו, ובהם אשתו הרבנית, בניהם, כלתם מרת בילא בת הרב הגאון רבי שמעון ליבוביץ אב”ד יאקא, נכדיהם הפעוטות שמעון ושולמית. הי”ד.

בחידושי החת”ס, לונדון תשט”ו, מתאר בפירוט המוציא לאור, הרב שטרן, את אותו המשלוח מפרסבורג לאושוויץ בו הוא נסע:

“לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי בשנות השואה הנוראה שעברו עלינו. שנות ראינו רעה. ואני בתוך הגולה יותר מאלפים ושתי מאות נפשות משארית הפליטה יהודי פרעשבורג הנשארים שם מן השבי שבשנת תש”ב, בו שב”ת כל שמחה, שנשלחו חושך ולא אור ליום ו’ עש”ק, י”ב תשרי תש”ה למחנה סערעד (סלובקיה), ומשם ביום ג’, ב’ של סוכות, למחנה אוישוויטץ, והגענו שם אור ליום ה’, ד’ של סוכות. שם נפרדו ממני כל מחמודי עיני: אמי מורתי הצדקת, אחי היקר ואחיותיי היקרות הי”ד, המה לוקחו לימין כצאן לטבח יובל ואני עם מתי מספר לשמאל, התעיף עיני בם ואינם, ובו ביום הומתו באכזריות בתאי הגאזים ונשרפו עקד”ה. את אלה עקדות תראה ותקום נקמת דם עבדיך והשב שבעתיים אל חיק מענינו חרפתם אשר חרפוך ה’… אל מלא רחמים שוכן במרומים, דיין אלמנות ואבי יתומים ימציא לנשמתם המאירה מנוחה תחת כנפי השכינה, בגן עדן תהא מנוחתם, ה’ הוא נחלתם וינוחו בשלום על משכבותם”.

ילידי משפחת ווטיץ הי"דעוד שם היו משה אריה ווטיץ בן ר’ יהודה ווטיץ, ורעייתו שרה זנטה לבית זקבך שהיתה מורה מסורה ומוערצת בבית יעקב בווינה, עם תשעת ילדיהם: רחל, אסתר, חנה, בנימין זאב, לביאה, שמואל, ישראל שמחה, מרדכי מרכוס והתינוקת מרים. הי”ד.

כיומיים לאחר רציחתם, בלילה של אור לכ”א בתשרי תש”ה (7.10.1944), פרץ מרד הזונדר-קומנדו (ראה מאמר באתר זה על הדיין הרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי”ד שנהרג בפיצוץ המשרפות במרד), ואחריה הופסקה למעשה ההשמדה בתאי הגזים.

מקורות: תולדות אנשי שם (תש”י), הוספות לקונטרס ותשר דבורה, הישיבות בהונגריה דברי ימיהן ובעיותיהן, מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם, דף עד על שמו ב”אתר יד ושם” מאת בתו.

עוד ראה אודותיו במאמר ביידיש על פרסבורג – אידישע ווארט, כסלו תשל”ט, וראה מכתבו המובא בספר קרית ארבע על התורה (תשכ”ה).

מספר הצפיות במאמר: 238

הצדיקים מתעלים מידי יום, וחוזרים בתשובה על שלא פעלו עד כה לפי מה שראוי לעבודת הקב”ה / הרב שמואל הכהן שוורץ הי”ד

אישים הי"ד, מוסר, פרשת כי תשא, תשובה, תשליך
תמונת קיר טיפוס

בספר ערוגת הבשם (שופטים) הביא אמרו עליו על הרב הקדוש מו”ה נפתלי מראפשיטץ זי”ע בעהמח”ס זרע קודש שהיה מסתופף פעם אחת בצל קדשו של הרב הקדוש מורינו הרב רבי מנדל מרומניב זי”ע בראש השנה, וכששב הרב הקדוש  מורינו הרב רבי מנדל מאמירת התשליך פגע בהרב הקדוש מורינו הרב רבי נפתלי שהיה הולך לשם לומר תשליך. ושאל הרב הקדוש מהר”מ את מהר”נ להיכן אתה הולך. והשיב אני הולך ללקט את המצות שהשליך אדמו”ר למצולת ים. ופירש אדמו”ר זצ”ל ל בערוגת הבשם הפסוק צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ, דכבר עמדו המפורשים על כפל הלשון, גם מאי דקאמר למען תחיה, הא שכר מצות בהאי עלמא ליכא. ואמר דכן הראה, דהנה כבר מבואר בספרי מוסר דצדיקים כל ימי חייהם בתשובה דעל ידי שיתעלו מדי יום ביומו במדרגה גבוה ומשיגים גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב”ה ביתר שאת, על ידי זה מבינים שהמצות ומעשים טובים שעשו עד כה לא היה לפי מה שמן הראוי לעבוד למלך הכבוד, ועושין תשובה על המצות ומעשים טובים שעשו, כן נראה לי שהרה”ק מהר”מ היה כמה פעמים במדריגה יותר גבוהה, והיו אצלו כל המצות שעשה בשנה העברה, עברה בבחינת חטאים. והנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל בעבירות הנ”ל איפכא, דעל פי מדותיו של הקב”ה משלם גמול העבירה בעולם הזה. ולפי זה במי שמתעלה מדריגה אחר מדריגה באופן הנ”ל עד שנראים לו כל המצות שעשה בבחינת העבירות, בדין הוא שישתלם שכרו בעולם הזה. והיינו דאמר קרא צדק צדק תרדוף, דבכמה פעמיים יעשה המצוה בשלימות יותר, באופן שהמצוה שעשה מקודם לא תחשב לכלום לערך מצוה שעושה עתה, וממילא מצוה זו תהיה רודפת מצוה שעשה מכבר. והיינו דאמר צדק צדק תרדוף, ועל ידי זה תזכה לשכר גם בעולם הזה, על דרך הנזכר לעיל, דנהי דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל למי שהגיע לו שכר בשביל עבירה, ודאי בדין הוא שיטול שכרו. והיינו דכתיב למען תחיה וירשת את הארץ וגו’. עיין שם. ודברי פי חכם חן

[ועיין במכתב שאר בשרי הגאון מו”ה צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט”א, מוועד הרבנין דווארשי, דהעירני מדברי ספר אהל יצחק (אות קנ”ג) ,שכתב שמעתי ממו”ר הרב הקדוש מורינו דוד מלעלוב זצ”ל אשר הרב הקדוש איש אלקים הרבי רבי אלימלך הלך בראש השנה עם אנשי שלומו לתשליך, פנה את עצמו מהם אצל הנהר. והלך אחריו הגאון החסיד רבי זאב וואלף בעל לשון הזהב האב”ד דליזענסק. והרחיק הרב רבינו אלימלך מהרב מעט לנער שולי בגדיו כנהוג. ושאלו מה רוצה ממנו, והשיב הרב רבינו זאב ווטלף אראה המקום היכן אתם משליכים העבירות ואגביהם לעצמי, והן אמת מה שנחשב לעבירות אצל הצדיק הן מצות אצלינו. עיין שם. עד כאן דבריו. וכעת נראה לי לפרש בזה הפסוק (תשא) והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד באו האהלה (ועיין בייטב לב ובבית נפתלי), ויש לומר דישראל לא היו עוד במדרגה זו לבטל עבודתם אשר עבדו בעבדות ה’ ויהיה נחשב להם לעבירה, אבל כאשר ראו צדקת משה רבינו, והיה כצאת משה אל האהל, זו אהל של תורה, יקומו כל העם ונצבו איש פתה אהלו, ראו כי עם עבודתם בעבדות ה’ עדיין הם עומדים רק בפתח האהל, ולא באו עוד לאהל ממש. אבל על ידי שהביטו אחר כך במשה וראו עבודתו בקודש באו גם כן למדרגה זו, שיצאו מפתח האהל ובאו האהלה].

ובזה פירוש בספר הנותן אמרי שפר ביאור הפסוק אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, דהוא לכאורה תמוה לומר כן שנראה שאנחנו טובים מאבותינו. אלא הפירוש הוא כך, אבותינו חטאו וגו’, היינו מה שהיה נחשב אצלם לחטא, ועל דרך חסידים הראשונים היו כל ימיהם בתשובה, כי כל יום ויום הכירו יותר מגדולת הבורא והיו עושים תמיד תשובה גם על תורה ומצוה שעשו קודם לזה שלא היו במעלה כל כך. וזה אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו, עונות שלהם המה סבלונות לנו (טעמי המנהגים אות תשכ”ד).

אמר הכותב בהיותי כותב דברים הנ”ל היייתי ביומא דהילולא של כבוד קדושת אמו”ר הגאון הקדוש בעל ערוגת הבשם זי”ע הנ”ל אשד יצקתי מים על ידו בשנת תרס”ח, ועלה בדעתי לפרש בדבריו הקדושים המדרש אלה הדברים, זהו שאמר הכתוב מוכיח אדם אחרי חן, רצונו לומר דמשה רבינו עליו השלום הוכיח אותם מדוע ימצא חן בעיניהם עבודתם בכל פעם אחר עשייתם, אדרבה היה להם לבטל המצות ומעשים טובים שעשו, שיכירו בכל יום ויום יותר מגדולת הבורא.

(מתוך פני המים)

הרב שמואל ב”ר נפתלי הכהן שוורץ מסאטו-מארע (סאטמר) שברומניה, היה אחיהם של הרב יוסף שוורץ מגורס ווארדיין והרב פנחס זעליג שוורץ מקליינווארדיין. הוא למד אצל הרב שלמה זלמן עהרנרייך אב”ד שמלוי, שהיה בן דודו. הרב שמואל היה תלמיד חכם גדול וירא שמים מנעוריו. בשנת תרע”א (1911) הוציא לאור את “תולדות גאוני הגר“, בתרצ”ג (1933) הביא לדפוס חוזר את הספר “נחלת אבות“, משנת תרצ”ד (1934) ערך את הירחון “לקט ששנ”ה“, והוציא לאור בתרצ”ט (1939) את ספרו פני המים על ענייני מנהג התשליך.

הרב נספה באושוויץ, הי”ד. שמו הוזכר להנצחה בספרים: אילה שלוחה עם נפתלי שבע רצון, קול אריה על חנוכה, ובהגדה של פסח קול אריה.

מספר הצפיות במאמר: 57

קמח סולת – ביאור לגישות השונות של אברהם ושרה בעניין מה ראוי להגיש לאורחים / הרב שלמה יהודה שוורץ הי”ד

אישים הי"ד, הכנסת אורחים, פרשת וירא
הכנסת אורחים וקמח סולת

קמח סלת, ודרשו חז”ל הוא אמר קמח, והיא אמרה סלת, מכאן שאשה עיניה צרה באורחים (ראה בבא מציעא פז.).

ולעניות דעתי יש לומר עוד שגם כוונה אחרת היתה לאברהם ולשרה בענין קמח וסלת, שאמרו ז”ל שהוא אמר קמח והיא אמרה סלת, שנתווכחו אברהם ושרה מה לתת לאורחים.

דהנה ידוע שאברהם היה מגייר האנשים ושרה מגיירת הנשים. ואמרו חז”ל באבות, כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו’, אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

והקשו המפרשים מהו אשריך בעולם הזה.

ותירץ החתם סופר ז”ל, שבתחילה כשרוצים לקנות את התורה צריכין לכך לחיות בחיי צער, ודרך אקרי קנין (קידושין ב:), זהו כך דרכה של תורה. ואם אתה “עושה” כן בלשון הווה, ולא בלשון עתיד שיש לפרש שגם לעתיד יעשה תמיד כן, רמז שרק עכשיו צריך לעשות כן ואחר כך, כשיש לו השגה בתורה, יכול ליהנות כצורך גם מעולם הזה ואין צריך עוד לאלו העינויים. ממילא יהיה אחר כך אשריך גם בעולם הזה. וכל שכן לעולם הבא. עד כאן ממנו.

ויש לומר, דזו היתה גם כן כוונת אברהם אבינו עליו השלום, שחשב שבדרך ובאופן זה צריך לגייר גם כן את הגרים. אבל שרה אמנו, עליה השלום, אמרה לא כן הדבר. שכל זה אפשר רק לישראל לעשות, שבלא זה לא ינתק מעצמו מוסרות התורה והמצות, אם הוא נתחנך מקטנותו על דרך התורה והמצות, לכן כשירצה להשיג את התורה הקדושה אומרים לו כך דרכה של תורה, והיה ראשיתך מצעד ואחריתך ישגא מאד. אבל הגרים אי אפשר לגייר באופן זה, שאם יאמרו להם שבתחילה שצריכין לסגף עצמן לא יתרצו להתגייר כלל ,וכן גם ילד ישראל, אם מתחיל ללמוד אין למנוע ממנו תענוגים אכילה ושתיה וכדומה. רק אדרבה צריכין מתחילה ללמד אותם שיוכלו למוד תורה הקדושה אף שנהנים מעולם הזה בדרך היתר ומאכלות המותרות. זה היה אפשר כוונתם בעניין חינוך הגרים, כנ״ל.

(אבני שי”ש, לפרשת וירא)

הרב שלמה יהודה שוורץ, נולד ב-תרס”ט [1909], בבודפסט, כבן הבכור לאביו ר’ מאיר אשר ולאמו מרת העניא. על אף הדוחק הכלכלי טרח אביו ושלח את כל בניו ללמוד כמה שנים בישיבה. הרב שלמה יהודה למד אצל הרב ישראל וועלץ אב”ד בודפסט, בישיבת הרב עקיבא סופר בפרסבורג ובישיבות נוספות. עם חתונתו עם מרת אביטל נחמה בת הרב דניאל בוכינגר מסאמבאטהעלי (שטיינאמאנגער), עבר לעירם, היה סמוך על שולחן חותנו, המשיך לעסוק בלימוד התורה ולימד תינוקות של בית רבן. בשנת תרצ”ז הוא מפרסם את ספרו “אבני שי”ש על התורה ועל המועדים”. רבו כותב עליו בהסכמתו “יצק מים על ידינו בבית מדרשנו הגדול והיה מן התלמידים המצויינים בהתמדת התורה, ואבוהון דכולהו ת”ם תמים במעשיו”.

בשנת תש”ד גורש לגטו. הרב נספה באושוויץ בקיץ תש”ד (יש שכתבו 11.06.1944 כ’ בסיון, ויש שכתבו י”ז בתמוז 08.07.1944).

ראה בהקדמות ספרו, בספר “החתם סופר ותלמידיו”, ובספר חכמי הונגריה עמ’ 527. אחיו, בת-אחותו, וגיסו כתבו עליו דפי עד באתר יד ושם. ראה עוד בספר נועם אליעזר, מאת הרב אליעזר זוסיא פורטיגול, תשמ”ג,

מספר הצפיות במאמר: 168

בעניין גמילות חסד עם המתים בקבורתם / הרב יואל זאב גלאטטשטיין הי”ד

אישים הי"ד, חשיבות לימוד תורתם, סיון ז, קבורת המת
תמונת הרב יואל זאב גלאטשטיין הי"ד

ב”ה ג’ לסדר ולקחתי אתכם לי לעם תרצ”א העלמעץ יע”א.

שלום רב, יבא ויקרב, מבוקר עד ערב, לאור נערב, כבוד ידיד נפשי ורב חביבי וכו’ שליט”א!
נועם הוד יקרתו עם קונטרסו הנחמד אשר בו קבץ בסידור נפלא כל ענייני חברא קדישא, עת יאסף גבר ויובל לקבר ואנשי חסד יאספון, לחסד של אמת יכסופון. וכולם עושים ומעשים לעילוי נשמתם; קראתיו והיה בפי מתוק מדבש. ונשתוממתי על המראה, מראה כהן, איך כל הצפונות לו גלויות, מעשה ידי אומן נפלא, תקנות גדולות וקבועות קבצם ואספם מדברי רבותינו הקדושים נשמתם עדן, והוסיף עליהם בעים רוחו הכביר וכו’. ולעשות רצונו חפצתי, להודיע את אשר שטו רעיוני.
א) דבר גדול מאוד לבחור המקום הראוי לכל איש כדי מהותו ואיכותו, כי כל מיני כבוד שעושים למת, כמו הלוויה והספד, הוא כבוד עובר. אבל אם ינוחו אצל איש שאינו הגון, הוא צער ובזוי לעולם, וגם במנוחתו צריך להשגיח לא ישכנו רשעים חס וחלילה. [ועיין לקמן סימן ס”ה]. וזה לשון הים של שלמה (פרק ג’ דיבמות): שלא כדין עושים אם קוברים עשיר שנותן ממון הרבה, אצל צדיק מפורסם, ויצא שכרם בהפסדם. כי אולי ראויים לכך וייענשו, כי צער ורע לצדיק שישכוב אינו הגון אצלו. עד כאן לשונו. וגם לתלמיד חכם עני צריכים להשגיח על זה, הגם שאינו מבני החברא קדישא.
ב) ענין הלנת המת עבור להוציא מעות מיורשין, כבר המליץ הגאון מפרסבורג זצ”ל בספר שערי שמחה (בדרוש ב’ לחלק גמ”ח) חסד שעושים עם המתים וכו’, שאינו מצפה לתשלום גמול, כי כבר קבלו הגמול קודם התעסקם, ואינו עומד עוד ומצפה. ובאמת הרבה פעמים כי נפטר עשיר קמצן ועושים לו טובה בעלמא דקשוט אם מוציאים מיורשיו לדברים טובים [ועיין לקמן סימו מ”ט אות ב’]. אך בכל זאת צריך הענין מתינות ועיון רב, ובספר פלא יועץ ערך קבורה כתב, וזה לשונו: כל מה שממהרים קבורתו עושים לו נחת רוח ומנוחה לנשמתו, וזה גמילות חסד של חבורה גמילות חסד שישתדלו למהר קבורתו בכל מאמצי כוחם. אך אם נצרך שישיא אחות אשתו, ועושים בשעת חימום, להלינה, כי זה כבודה ונחת רוח שלה, (צפיחות בדבש סימן ע”ג).
ג) בענין ללמוד או לדרוש סמוך לקברים, המג”א סימן מ”ה אוסר אפילו רחוק מד’ אמות, אך עכשיו שמעמיקין הקבר יותר מעשרה טפחים, הווא ליה כרשות לעצמו, ובזמן הש”ס מעמיקים הקברים. (העמק שאלה להשאלתות פרשת חיי שרה). ובספר טוב לכת הביא כי בק”ק אמשטרדאם תקנו בחברא קדישא גמ”ח לומר תהלים אצל המת ולהתפלל התפלה שתיקן על זה בספר החיים, ואין זה לועג לרש שנעשה לכבוד המתים. עיין שם. [ועיין לקמן סימן מ’ אות ב’]ץ חן חן להדרת גאונו נירו יאיר, ויהי ה’ עמו, אורך ימים ישביעהו ובישועתו יראהו, אוהב נפשו הדורש שלומו באהבה רבה,

הק’ יואל וואלף גלאטטשטיין

(הדרת קודש, שנת תרצ”א, חלק המכתבים לז, בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי”ד)

הרב יואל זאב גלאטטשטיין הי”ד, נולד בשנת תרל”ב לאביו הרב שמעון, רבה של יארמוט. למד אצל אב”ד טשאטה ומחבר “נטע שורק” ואצל אב”ד פאטאנק ומחבר “נהרי אפרסמון”. היה חתנו של הרב יוסף וולד רבה של העלמעץ. נודע כרב גאון מפורסם, מחשובי הרבנים ומרביצי התורה בהונגריה-סלובקיה לפני השואה. רב בלעלעס משנת תרנ”ט-תרס”א. ומשנת תרס”ו, לאחר פטירת חותנו היה רב וראש ישיבה בהעלמעץ (קיראי האלמאץ) שבסלובקיה.

הרב כתב חידושים רבים בש”ס, בהלכה ובאגדה, והשיב תשובות למאות גדולי תורה, וגם בשנות הזעם המשיך להגות בתורה ולענות תשובות. רוב כתביו אבדו בשואה. שרידי תורתו נאספו בידי תלמידיו ויצאו לאור בספר נחלת יואל זאב (ב”כ, ברוקלין, תשמ”ז-תש”ן). בהקדמת הספר, כותב תלמידו, הרב שלמה דב אסטרייכר, יו”ר חברה אנשי העלמעץ: “וממש בדרך נסי נסים נשארו הכתבי יד של רבינו ז”ל לפליטה… והיו מונחים אצלי זמן ועידן. בינתיים נתעוררתי מכמה רבנים גאונים אשר ידעו ושמעו את שמו הטוב של רבינו ז”ל ואמרו לי מאחר שעלה בידינו להציל מטמיון הכתב יד של רבינו, הרי אנו רואים שמן השמים מראים לנו באצבע, שעלינו אנשי יוצאי עיר העלמעץ וגם תלמידי רבינו, מוטל החיוב להוציא לאור את חידושי תורתו, ויהיה זה לעילוי נשמתו הטהורה לזכרו הבהיר”.

בנוסף נותרו תשובות שלו בכתבי עת (כגון אלו שפורסמו ב’הנשר’ יב, תש”ד, כנף ד, סימן לג, כנף ו, סימן לט) ובשו”ת של גדולי דורו (כגון בשו”ת יד יצחק מאת הרב אברהם יצחק גליק, ובשו”ת תהלות דוד ח”א).

נספה בשואה עם בני משפחתו וקהילתו באושוויץ בז’ בסיון תש”ד.

מקורות: אוצר הרבנים 7869, אהלי שם, מוריה עא שנה יב גליון ה-ו סיון תשמ”ג, טהרת יו”ט, מאמר על תולדותיו המופיע בהקדמת ספרו “נחלת יואל זאב”. וראה את הסכמות הרבנים לספרו הנ”ל.

מספר הצפיות במאמר: 168

הרגזנות מביאה לכל העבירות / הרב ישראל חיים סאמט הי”ד

אישים הי"ד, מדות, מוסר
כל הכועס - מפסיד

מה שגינו חז”ל למדת הכעס נודע, כמו שכתוב במסכת נדרים דף כ”ב, הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, משכח תלמידו, מוסיף טפשות, עונותיו מרובין וכו’. עיין שם. ובברכוח כ”ט, לא תרתח ולא תחטא. ובפסחים ס”ו, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו כו’, אפילו פוסקין לו גדולה כו’. עיין שם. ובזוהר הקדוש פרשת בראשית דף כ”ג ובפרשת תצוה דף קפ”ב וברעיא מהימנא פרשת קרח, ובתקונים תקון נ”ו, כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה. וכן כתב הרמב”ם פרק ב’ מהלכות דעות. עיין שם.
והטעם על זה תמצא בספר אגרא דכלה פרשת לך. עיין שם. וזה לשון הזוהר הקדוש, אי בר נש כעיס עקיר מיניה נשמא עילאה קדישא למשרי באתרה סטרא אחרא, ודא איהו בר נש דמריד במאריה ואסור לאתקרבא בהדיה, ודא איהו טריף נפשו באפו וכו’ הטריף נפשיה ואשרי באתרה אל זר וכו’,  עכו”ם איקרי, ומאן דאתחבר עמיה כאלו אתחבר לעכו”ם ממש, דעבודת כוכבים ממש שרי בגוויה ואסור לאסתכלא באנפוי וכו’. עיין שם עוד. ובאור החיים פרשת בראשית על הפסוק ויפלו פניו, כתב, שהוסר ממנו צלם אלקים שעל פני אדם. עיין שם. וכן כתב באגרא דכלה פרשת לך. ועל כן הוא בכלל אל תפנו אל האלילים. ובגליון הזוהר בנצוצ”א שם כתב על מה שאמרו הטריף נפשיה, פירש הארי ז”ל שעושה אותה טריפה ממש, ואין תקנה לכועס, כי אף שיעשה תשובה וירבה בתורה ומעשים טובים, בהתכעסו הולכת נפשו ובא לו נפש מסטרא אחרא ואבד הכל עד שיזהר שלא יתכעס כלל ואז ישוב בתשובה. ועיין מה שכתב הזוהר ומתן דאיתחבר עמיה כו’, כתב שם, מכאן אזהרה להשתדל שביתו לא תהיה כעסנית, דאז הוי כמחובר לעבודה זרה, רחמנא ליצלן. עד כאן לשונו. ועיין בראשית חכמה שער האהבה פרק י”א ושם הגירסא ומאן דאישתעי בהדיה כמאן דאתחבר בעבודה זרה ממש, וכתב שהפגם הזה מגיע לנפש רוח ונשמה וכולם מסתלקים על ידי הכעס. עיין שם.
ובקדושה לוי כתב לפרש המשך מתניתין באבות אל תהי נוח לכעוס ושוב יום א’ לפני מיתתך, על פי הזוהר הנ”ל, דכשאדם כועס אז הנשמה בורחת ממנו, וזהו עניין מיתה, על כן כשירצה לכעוס אזי יחשוב תיכף שצריך לשוב בתשובה לפניו, כי זה עניין המיתה. עד כאן לשונו. ובזה יש לומר גם כן המשך מתניתין אל תרצה את חבירך בשעת כעסו ואל תנחתמו בשעה שמתו מוטל בפניו, דייקא כמו שכתוב בזוהר הנ”ל דאסור לאסתכלא באנפוי. והבן.

ועיין בספר שערי הקדושה להרב חיים ויטל ז”ל חלק ב’ שכתב הכעס הוא ענף הגאות ושקול כמותו כו’, ובחלק ג’ כתב ויזהר מן הכעס אפילו שיכהו על לחיו, כי אין דבר מונע רוח הקודש יותר מהכעס ומן הקפדה בתכלית האחרון אפילו עם בני ביתו. עיין שם. ובראשית חכמה שער הענוה פרק א’ כתב לפעמים יצטרך לגעור כו’ וכן לבנו ולתלמידו, אבל צריך שיהיה בישוב הדעת, שלא יכעוס וכו’. עיין שם. ובפרק ב’ וג’ שם האריך עוד טובא להזהיר ולבאר חומר האיסור וגודל העונש על הכעס. עיין שם. ובפרק ה’ שם כתב כמה עצות טובות להינצל מן הכעס. עיין שם כי אין כאן מקום להאריך. ועיין בספר חרדים סימן קל”ז, ובסימן ש”ו כתב אזהרה מיוחדת על המלמד שלא יהיה כעסן. עיין שם באורך. וכן כתבו בספרים הקדושים. והגאון הקדוש מהר”צ מליסלא זצל”ה בספר אפ”ת פרשת שמיני הביא שפעם אחת ראה הארי ז”ל שהרב חיים ויטל ז”ל כעס על אחיו הקטן שלמד עמו והכה אותו, ואמר לו הארי ז”ל שלא טוב עשה בזה שאין לכעוס על שום דבר. עד כאן. וכזה ראיתי בספר חיים וחסד להרב הקדוש ר”ח מהמדורא זצל”ה שכתב וזה לשונו, מדות של תאוה וכעס, יראה לשבר לגמרי, ואפילו של מצווה, ואפילו בדבר הרגש, אפילו בהפסד ממון גדול או הנאה, לא יכעוס כלל, אפילו בפה. ובזה יעורר עליו מלמעלה אהבת הבורא. עיין שם. וזה לשון הרמב”ן ז”ל, הכעס היא מדה רעה להחטיא בני אדם.
ולא אמנע מלהעתיק מה שכתב בספר ישמח לב להרב הקדוש מוהר”מ נחום מטשארנאביל זצל”ה במסכת ברכות בשם הרה”ק מוה”ר נחמן קאסווער על מה שכתוב בגמרא קידושין רגזן לא עלה בידו אלא רגזנותו, ודקדק לשון בידו, ותירץ כי נודע שבכל לילה בעת עליית הנשמות כותבת היד כל מה שחטא האדם בזה היום. והנה אם היה לו לב רגז באותו היום, אינה כותבת היד אלא חטא רגזנותו, ואז אין צריך לכתוב יותר מאחר דדא ביה, כולא ביה, כי זה מביא לכל עבירות. וזהו לא עלה בידו, רצונו לומר, לכתוב אלא וכו’. עד כאן. והאריך שם להזהיר בזה מאוד, וסיים על כן הסר כעס מלבך, כי הכעס שאדם כועס בעסקי פרנסתו עם בני אדם אזי הממון שמרויח על ידי זה הוא תשמישי עבודה זרה, ואסור בהנאה על כן הוא נאבד ממנו, שלא יהנה ממנו, על כן הסרת הכעס טוב לו בזה ובבא. עד כאן לשונו הקדוש בקיצור, עיין שם. וראה זה דבר חידוש ראיתי בספר ישמח משה על מה שכתוב בגמרא תענית דף ד’ האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה וכו’, דרצונו לומר מרתחיה ליה ואינו מקדשו, דאם לא כן לא היה כועס על ידו, שהוא כעבודה זרה, כי הלא דברי כאש, וזה לעומת זה או אש ה’ ודאי לחכימא. עד כאן לשונו. והטעם על אמרם הנ”ל כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, כתב הרב התניא באגרת הקודש סימן כ”ה, וכן כתב בחובות הלבבות ובחרדים לפי שבשעת כעסו נסתלקה האמונה ממנו, כי אלו היה מאמין שמאת ה’ היתה זאת לו, לא היה בכעס כלל. ואף שבן אדם, שהוא בעל בחירה, מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו, אף על פי כן על הניזוק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום. עיין שם (ועיין עוד באורחות צדיקים שער הכעס וכן בספר חרדים סימן פ”ג).

(שמע ישראל, ח”א, אות לב)

לזכר משפחת הרב סאמט בי"דהרב ישראל חיים סאמעט, מקליינוארדיין (קישוורדה), נולד לרב החסיד הצדיק שמעון. הוא למד תורה מתוך עוני. הוא פרסם בעילום שם מספר כרוזים לחיזוק שמירת המצוות, ובהמשך, הוציא לאור את ספרו “שמע ישראל” (ב”ח) בשנת תרפ”ד ותרפ”ו (1924 ו- 1926) בעילום שם, מרוב ענוותנותו. החלק הראשון כולל דברי מוסר ותוכחה ולקט דינים מספרי הפוסקים ומספרי מוסר וחסידות. החלק השני לקט סגולות ליראת שמים ולפרנסה, תיקונים לפגם הברית וסדר מקוצר של תרי”ג מצוות.

הספר הודפס שוב בידי בניו, ר’ אליעזר ור’ יוסף חנוך בשנת תשי”ט (1959). בהקדמתם כותבים הבנים, שאביהם עמל ויגע כל ימיו בתורה, בשקידה נפלאה, וברר הלכה ברורה בסברא ישרה, תוך שהוא מצניע לכת עם ה’ ביראתו הקודמת לחכמתו. הוא הרבה לחדש חידושים בהלכה ובאגדה כמעיין המתגבר, ובהם גם חידושים על סדר מסכתות הש”ס. הוא הספיק לכתוב חיבור שלם על ל”ט מלאכות שבת, ספר שו”ת עם כארבע מאות תשובות ודרושים על התנ”ך. אך בשנות השואה האיומה אבדו רוב כתביו. בניו התכוונו להביא לדפוס את מה שנשאר להם לפליטה.

הונגריה נכבשה ידי הגרמנים ב-כ”ד באדר תש”ד (19.03.1944). בתחילת חג הפסח, ביום השבת, ט”ו בניסן תש”ד (08.04.1944), החלו ז’נדרמים הונגרים לגרש את היהודים מנפת קליינוורדיין, נירבקטה וטיסה לגטו שהוקם לאורך גוש בניינים אחד. לאחר שבוע נדרשו גם יהודי העיר קליינוורדיין להיכלא בגטו. כשבעת אלפי היהודים המגורשים שוכנו בצפיפות נוראה של כ20-15 נפשות בחדר. יהודי העיר נכלאו בבית הכנסת ובבנייני הקהילה, ויהודי הסביבה נכלאו במנסרת עצים. עם תום מלאי המזון בגטו של יהודי הסביבה, לא חידשו השלטונות ההונגריים את ההספקה, ותושביו החלו לגווע ברעב. תושבי הגטאות הללו גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו לשם ב-ז’ וב-ט’ בסיוון תש”ד (29.05.44 וב-31.05.44).

הרב ישראל חיים הי”ד, נהרג על קידוש ה’ באושוויץ בי’ בסיוון תש”ד, עם רבים מבני משפחתו ובני קהילתו. הי”ד.

מקורות לעיון נוסף: אנציקלופדיה של גטאות – קישוורדה, ספר יזכור לקהילת קליינוארדיין והסביבה.

מספר הצפיות במאמר: 140

חובתנו הקדושה בדור זה לבנות חיי יהדות שלמים, אידיאליים ומלהיבים, מעמיקים ומרחיבי אופק / הרב יוסף ביגון הי”ד

אישים הי"ד, מוסר, רבני פולין - גליציה
תמונת הרב יוסף ביגון הי"ד

הנחת היסוד קובעת כי בחיי תורה לא יתכן מצב עומד כהוויתו. יתכן מצב של התחזקות ושיפור או התרפות והחלשה. כאימרה העממית: ‘יהודי לעולם אינו עומד אלא הולך ללא הרף, או עולה למעלה או יורד למטה’, וכמאמר הכתוב במשלי: ‘אורח חיים למעלה משכיל – למען סור משאול מטה’, וכבר קבעו חז”ל במקומות אין ספור, שטוב גורר אחריו טובה הרבה, ואחרי הרע נגררת רעה רבה. מצוה גוררת מצוות הרבה, ועבירה גוררת עבירות.

ובאמת, בכל מקום שנפסקה השאיפה לעליה, וחדלה החתירה לרוממות ולמילוי תפקידי השלימות השמימיים; בכל מקום אשר הכמיהה לנעלה פסקה והוחל למצוא סיפוק ביהדות ‘בעל ביתית’, ולגלות ויתור בתביעות היהדות מדור הבנים – שם כבר גילתה עינם של המבינים בעם את ניצני החורבן שנתגלה במלוא אימתו כעבור זמן לא רב, את ראשית תהליך הנשירה וצמיחתן של המגמות השליליות המסוכנות ביותר המתגלות במקומות הללו במלוא עוצמתן.

כיום הזה, כשהרחוב היהודי מלא בערכים כאילו רוחניים, בעלי כוח משיכה וענין, הנמצאים בהישג ידו של כל אחד; כשכל אחד מהמון העם מוקף בענינים שיש להם דמות של תוכן וער רוחני והינו חשוף לביטויי שאיפות ומטרות תרבותיות רחבות אופק, הרי מובן מאליו שלא יתכן לדבר על חיי יהדות יבשים, על יהדות רזה ומצומקת כזו המוצגת לעינינו ע”י היהדות הבעל-ביתית של חלק מהמוני העם. במצב כזה יש מקום רק ליהדות שהיא, באמת, כפי שהיא צריכה וחייבת להיות: יהדות הממלאה את מקיימיה בהתלהבות נפשית עליונה היוצרת אופק נרחב של תרבות תורתית טהורה, הנושאת אתה מטרות ושאיפות רוחניות נשגבות של שלמות תורתית, ואשר לנוכח אורה הבהיר הכל מתגלה במלוא אפסותו.

אין מקום איפוא, למטרות כלשהן זולת המטרה המקיפה לשינוי המצב מן הקצה אל הקצה; ליצירת התנאים הטובים ביותר לחיי תורה שלמים מאל”ף ועד ת”ו ולסילוק מוחלט של כל התנאים והמקורות האפשריים להשפעה, ישירה ועקיפה, הרצופה ערכים בלתי מוגבלות, שאינן יודעות הצטנעות והתגמדות ולפרסם את עולם התפקידים, המוטל על כל אחד: מאבק פנימי תמידי עם הרע שבתוכו, חינוך עצמי בלתי פוסק, השתלמות מתמדת להשגת האידיאלית של התורה, ועם זה ליצור את מיטב התנאים והסיוע לכך.

בקצרה: להכשיר את הקרקע בצורה מדוקדקת, ואז – לזרוע ולנטוע בה את הטוב והנעלה ביותר, ואז – לנכש, לטפל לשמור ולגונן עד שנאסוף את הפרי הבשל והטעים הנותן חיים לאוכלו – זוהי חובת השעה לכל יחיד מישראל בעל הכרה ומצפון שאינו עני ברוחו, לכל יחיד שרגשותיו לא אטמו כליל.

זוהי חובתנו הקדושה להקב”ה – ואנו חייבים לפורעה, ובכל מחיר. כי חוץ מהנימוק, שהוסבר למעלה, על הקשר ההדוק, בכל הנוגע ליהדות, בין כל הנעשה בכל מקום, בין בכלל ובין בפרט – הרי זהו גם חיוב האחריות והערבות לכל אחד מישראל המוטל על כל אחד מאתנו. אם רק קיימת האפשרות, חייבים אנו, באיזו דרך שהיא, לסלק את המוטעה, ולעורר, לתקן ולחזק, את הטוב והנכון כפי רצון ד’ יתברך.

זוהי גם חובתנו הקדושה באשר נתחייבנו בפקוח נפשות, פדיון שבויים, מצות ‘לא תעמוד על דם רעך’, אהבת חסד, אהבת הטוב והאמת, אהבת ישראל, ‘ואהבת לרעך כמוך’, אהבת כל הבריות כולם,  שנאת רע ושקר, רדיפת השלום, קידוש שם שמים, מניעת חילול השם, מצות תוכחה, כבוד התורה, כבוד האמת והטוב, כבוד עבדי ד’ יתברך, לאהב שמו על הבריות, הורות חטאים בדרך, קריאה בשם ד’, קירוב הגאולה, קירוב (בנין) בית המקדש – ועוד כהנה וכהנה מצוות רבות, כלליות ופרטיות, המחייבות כל פרט למדה הגדולה ביותר של רגישות לכלל, והמרחיקות כל רעיון על הסתפקות, כל הרגשת שופע, כל השלמה עם הקיים, אם רק קיימת אפשרות להוסיף ולפעול.

(מתוך ספרו של הרב יוסף ביגון הי”ד, עינא פקיחא, תזכיר ליחידי סגולה המתנדבים בעם, על המעשה שיש לעשות כדי להחזיר עטרה ליושנה)

 הרב יוסף ביגון היה איש תנועת המוסר ואיש חינוך שפעל בפולין לעורר תנועת-עם רחבה לתיקון, תשובה ועליה רוחנית. הרב נולד בוויסוקי שבליטא הפולנית בשנת תרס”א (1901). בתקופת מלחמת העולם הראשונה למד בישיבת רמיילס שבווילנה, בשנות ה-20 למד בישיבת “שערי תורה” בגרודנה בראשות הרב שמעון שקופ, ואחר כך למד בישיבת מיר, והיה מתלמידי המשגיח הרב ירוחם ליבוביץ. בשנות ה-30 עבר להתגורר בוורשה, הדריך צעירים שהתקבצו סביבו, נתן הרצאות למחנכים חרדים בעיר, פעל לייסד ספריה תורנית גדולה ועבד בה כספרן והדריך את הקוראים. הוא הצליח להכניס מורים חרדים להוראה במוסדות לילדים שמשפחותיהם העניות לא יכלו לגדל אותם ופעל עוד רבות בתחום החינוך היהודי והתורני בעיר. בשנת 1934 הוציא לאור את ספרו של הרמח”ל “דרך השם” עם פירושו ועם לקט מקבילות משאר ספרי הרמח”ל. בשנת 1936, הוציא לאור את שני הכרכים של “ילקוט ידיעות האמת” הכולל כמה מספרי הרמח”ל, וכתב לספר הקדמה בעילום שם.

אחר כך עבר לקרקוב, שם התחתן עם מרת חנה גרוספלד הי”ד, אחת מטובי המורות ב”בית יעקב”. גם שם המשיך בפעילותו החינוכית והמוסרית. הוא פעל רבות בסיוע מנהל סמינריון “בית יעקב”, הרב יהודה ליב אורליאן הי”ד, לחנך ולהדריך את הבנות, תוך גילוי התעניינות אמיתית בדאגותיה ובבעיותיה של כל תלמידה ותלמידה. גם כאן התאספו סביבו חוג של אברכים שלמדו בצמא ממנו את תורתו. הוא היה בקשרי ידידות עם האדמו”ר רבי משה’ניו פרידמן מבויאן-קראקא הי”ד, והם פעלו יחד לטובת חיזוק החינוך היהודי.

באותה תקופה העלה על הכתב, תזכיר ביידיש, הכולל תוכנית הצלה רוחנית חינוכית לנוער היהודי בזמננו. התזכיר נשלח לארה”ב ותורגם לאנגלית על מנת להפיצו בין יהודים אמידים שיוכלו לסייע במימון מימוש התוכניץ. תלמידו ר’ אליהו כי טוב, תרגם וערך ­­­­­­­­­­את הדברים והוציאם לאור כספר בשם “עינא פקיחא”, בשנת 1972.

הרב שרגא פייבל שפירא הי”ד, ראש ישיבת עץ חיים בהיידה שבבלגיה, הזמינו לכהן כמשגיח בישיבתו. ובמשך תקופה קצרה של שלשה “זמנים” הוא שהה בישיבה ומסר שיחות מוסר לתלמידים. הוא חזר לקרקוב, בה סבל בשלשת השנים הראשונות של מלחמת העולם השניה. הוא פעל רבות וכתב מאות מכתביו לידידיו ותלמידותיו לעזור, לחזק, לנחם ולעודד, במידת האפשר, בימי האימה של השואה. בתחילת חודש תמוז תש”ב (06.1942) גורש למחנה ההשמדה אושוויץ, בה נהרג ע”י הגרמנים. הי”ד.

הערה: בדפי העד ב”יד ושם” ישנם הערכות שונות לגבי שנת הלידה של הרב יוסף ביגון הי”ד. בתעודת הזהות הגרמנית שהופקה לו בקרקוב ב- 03.1941 מצויין שנולד בשנת 1898. ישנו גם חוסר בהירות וחוסר הסכמה לגבי מקום הירצחו – יש שציינו שהמקום לא ידוע, ויש מי שכתבו טרבלינקה ובלזיץ.

מספר הצפיות במאמר: 213

תקיעות שופר ופעיות אם סיסרא / הרב יחזקאל ווידמן הי”ד

אישים הי"ד, תקיעת שופר
רמזי קולות השופר

ב”ה ג’ ויקרא תרצ”ד לפ”ק סיטשעל יצ”ו.

החוה”ש וכל טוב סלה לכבוד האברך המופלא ומופלג בתורה ויראת שמים חריף ובקי ומלא ברכת ד’ במדות טובות ובבקשת החכמה והדעת וכו’ כבוד מורנו ורבנו הרב יחזקאל שטערן נ”י (בק”ק פרעשוב יע”א).

אחרי דרישת שלום תורתו הטוב בהוקרה בלי הכרה, על דבר שנשאלתי ממנו על דבר הטעם המובא בטור אורח חיים סימן תקצ”ב למאה קולות נגד מאה פעיות שפעיא אם סיסרא, הנה בוודאי לא נעלם ממנו הפשוט דרמז על לימוד איכות התרועה שלמדו חז”ל מותיבב אם סיסרא. אך הבינותי שלא על זה בא, כי באמת גנוז בגויה רמיזין דחכמתא. ולהיות אין לי עסק בנסתרות, לכך מנעתי מלהשיבו. וכמת פעמים רציתי על כל פנים להודיעו הא גופא מפני הכבוד, אך כעת נתישבתי להודיעו אשר עם לבבי בדרך אפשר, לפתוח בזה על כל פנים כמחט סדקית. יעיין נא בשל”ה הקדוש מסכת ראש השנה ענין תקיעות שופר, כי בהתעוררות הדין אז יגבר חס ושלום כס ס”מ ועל ידי תקיעות שופר מתמתק. ויעיין בליקוטי תורה להגאון האלקי הרב מלאדי זי”ע בדרושים לראש השנה דיבור המתחיל תקעו השני, ג’ שענין תרועה גנוחי גנוח וילילי יליל, שהוא ענין הבכיה, נקרא כך מלשון תרועם בשבט ברזל, שהוא מתיש ומשבר על ידם כחות הקליפות והסטרא אחרא , יעיין שם.  ואולי לזה הלימוד מאם סיסרא על פי דברי הפנים יפות פרשת ואתחנן סימן ו’ ס”פ י’ ד”ה והנה שבשעת כבישת מלחמה נכנעת מאוד הסטרא אחרא, והיו יכולים אז לתקן אפילו דברים האסורים, קדלי דחזירא. עיין שם הדבר. והנה ענין פעית אם סיסרא אז מאה פעיות שקבלו חז”ל, באמת לא דבר ריק הוא, רק ענין רמז להכנעת הסטרא אחרא בתכלית. והמספר מאה אולי להיות ידוע כי את זה לעומת זה עשה וכו’. ועיין בשל”ה הקדוש ענין המאה קולות על פי האריז”ל להכריע ולהמתיק בכל הד’ עולמות. יעיין שם. ויש בקליפת גם כן ד’ עולמות. ואם כן ענין טעם הטור הוא עצמו טעם המקובלים. כן כתבתי בדרך אפשר מאשר הצלתי מעט, כי בעוונותינו הרבים  אין לי עוד כלים לקבל שפע קדש החכמה הקדושה והנוראה מעט. ואם שגיתי ד’ הטוב יכפר.

והנה הנאני מאוד שלומד בטור, כי הלימוד המובחר הוא טור וב”י ושו”ע וכל שכן עם העיון במקור הגמרא שמביא הב”י, כמו שכבר האריכו בזה בספרים הקדושים.

והנה לא ידעתי אם, כבוד תורתו, ואופן לימודו, אך זאת ידעתי עוד לייעצו נאמנה שידבק בספר הקדוש ליקוטי אמרים תניא להרב מלאדי זי”ע שהוא שוה ומחויב לכל בעל נפש מישראל, ובזה יפתחו לו שערים אורה בהגנת כלל עניני התורה הקדושה ועיקרי היהדות, וילמד אותו מתחילה ועל סוף על הסדר, אף שלא ישיגהו עוד לעומקו. וכשיחזור וישלש יבין יותר ויותר בעומק מהשגו, והוא מלבד עוצם רוב קדושתו וגודל השפעת טהרתו לנפש, הנה הוא מושג כללי לכל הידיעות המחויבות לאיש ישראל החפץ חיי עולם. אך כמובן רק בזהירות הטבילה לעת הצורך. והנני בהוקרה ובדרישת שלום ת”ה כראוי ללומדי ומוקירי תורתנו הקדושה.

הק’ יחזקאל ווידמאן אב”ד הנ”ל

(פני הנשר, הנשר הששי, כנף הראשון, סימן ו)

הרב יחזקאל וידמן הי”ד, נולד במסיק שברומניה בשנת תר”נ (1890) לרב יצחק מאיר אב”ד מאסיעף ולאמו מרת פייגה. למד בישיבת וויזניצא. קיבל דרכי הוראה מהרב מווישווא, עד שנודע כמורה הוראה מובהק, עמקן וחריף. הרב היה מגדולי חסידי האדמו”ר בעל אהבת ישראל מויז’ניץ. בשבת לפני הנסיעה לרבו, היה דורש באוזני קהילתו בענייני תשובה והכנה לקראת קבלת פני צדיק, בהדגישו כי מטרת הנסיעה איננה השפעה גשמית אלא התעלות רוחנית. רבי מנחם מנדיל מווישווא, ראש ישיבת “בית ישראל”, היה מעודד את החסידים לפרסם חידושי תורה, ולשם כך נוסד כתב העת “דגל התורה” בעריכת הרב יחזקאל וידמן.

שימש כמו”ץ בכפר יועד ובשנת תרפ”ב מונה לאב”ד בסיטשל, שבמרמרוש, רומניה. נשא לאשה את מרת מיכלה לבית ארל.

תשובה אליו מופיעה בשו”ת מהר”ם בריסק, חלק שלישי, ו. כן כתב הרב יחזקאל הי”ד הסכמה לספר מנחת שבת.

הרב כתב מאמרים רבים במגוון כתבי עת והוציא לאור מספר ספרים (ובהם: מאמר העיקרים – תרפ”ח, נחפשה דרכינו – תרפ”ט).

נספה באושוויץ 1944 (תש”ה).

מקורות נוספים: תולדותיו ותשובה ממנו – מופיעים באור ישראל מז.

מספר הצפיות במאמר: 382

לימוד זכות על ישיבת הרמב”ם במצרים / הרב יהודה קרויז הי”ד

אישים הי"ד, פרשת בשלח, פרשת כי תבא, פרשת שופטים
איסור השיבה למצרים

כהקדמה לדברי הרב יהודה קרויז, ראיתי לנכון להביא את דברי הרמב”ם ומפרשיו, בנוגע לאיסור הישיבה במצרים:

כתב הרמב”ם בספר המצות (לא תעשה, מו): והמצוה המ”ו היא שהזהירנו משכון בארץ מצרים לעולם כדי שלא נלמד כפירתם ושלא נלך בדרכיהם המגונים אצל התורה. והוא אמרו יתעלה לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז,טז). וכבר נכפלה האזהרה בזה שלש פעמים. אמרו בשלשה מקומות הזהיר הקב”ה את ישראל שלא לשוב למצרים ובשלשה חזרו ובשלשה נענשו. אמנם השלשה מקומות אחד מהם אשר זכרנוהו. והשני אמרו יתעלה בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה (דברים כח,סח). והשלישי אמרו אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד,יג). ואף על פי שהנראה מן הדברים שהוא ספור באה הקבלה שהוא אזהרה. וכבר התבאר בגמרא סוכה כי אלכסנדריה היא גם כן מכלל העיירות האסורות לשכון בהם. ומים אלכסנדריה ימדד חתכה אורך ארבע מאות פרסה ורוחב ארבע מאות פרסה והיא כלל ארץ מצרים האסורה לשבת בה. אבל מותר ללכת בה על צד הסחורה או לעבור לארץ אחרת. ובביאור אמרו בירושלמי, לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ:

ובהלכות מלכים (ה, ז-ח) כתב הרמב”ם:

ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתישב בה. בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לא תוסיף עוד לראותה, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ואלכסנדריאה בכלל האיסור.  מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה, ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד עכו”ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות, שנאמר כמעשה ארץ מצרים.

וכתב בהגהות מיימוניות, שם: ויש תימה על קהילות השוכנים שם, וגם רבינו המחבר עצמו הלך לגור שם. וליכא למימר שטעמו מפני שבא סנחריב ובלבל את העולם כדתניא בתוספתא דקידושין שאמר לו ר’ עקיבא למנימן גר המצרי, שהרי בפרק החליל אמרינן ואלכסנדריאה מאי טעמא איענוש, משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפו לשוב. וגם בתוספתא דמסכת ידים אמרינן למצרים נתן הכתוב קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שמה וגו’ על ארץ מכורתם. ואין לנו טעם להתיר אם לא נפרש כפירוש רא”ם שפירש לא תוסיפו לא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר. עד כאן מס”ה:

והרדב”ז כתב, שם:

ואם תאמר על מה סמכו לשכון במצרים. ויש מי שכתב שלא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר. עד כאן. ואין זה טעם מספיק, שהא קרא דלא תשוב בדרך הזה עוד ניחא, אבל הנך קראי דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד, מאי איכא למימר. ויש ליתן טעם דלא אסרה תורה אלא לירד לגור שם ולהשתקע, כדאיתא בירושלמי, לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכיבוש הארץ. וכל היורדים, תחלה לא ירדו להשתקע אלא לסחורה, ואף על גב דאחר כך נשתקעו אין כאן לאו, אלא איסורא בעלמא, ומפני טורח הטלטול ומיעוט ריוח המזונות בשאר המקומות לא חששו לאיסור זה. וכן משמע מתחלת לשון רבינו שכתב אסור להתישב בה. אלא שמסוף הלשון משמע דאיכא איסור לאו, שכתב ואין לוקין על לאו זה וכו’ משום שאין בו מעשה. ואפשר שהראשונים היו מפרשים כאשר כתבתי. ואם תאמר תקשי לרבינו שהרי נשתקע במצרים. ויש לומר דאנוס היה על פי המלכות שהיה רופא למלך ולשרים. וגם אני נתישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה, וכי האי גוונא מותר, ושוב באתי לירושלים.

לזמן רב נצטערתי על קושיה הגדולה על אשר נודע דהרמב”ם ז”ל היה דר במצרים, הלא הוא פסק לאיסור תורה [בלא מלקות] יש אפילו לשוב בשאר דרכים.

וכל התירוצים הנאמרים במפרשים ז”ל, אינם נוחים לעניות דעתי.

[וגם בדעתי השפלה הרהרתי שלשה אופנים:

א – דאין איסור רק אם ישובו כל ישראל. ומצאתי לי פירכא מפורשת ברמב”ם ז”ל שם במקומו בהלכות מלכים. עיין שם.

ב – דמיתי דהרמב”ם ז”ל עשה הערמה שאמר וחשב את עצמו בכל עת שלא בא להשתקע דמותר (וכבר כתבתי מזה לעיל). והדוחק מובן מאליו.

ג – דהרמב”ם ז”ל ציווה להעלות עצמותיו לירושלים מהאי טעמא. וזה בוודאי לא ניתן להאמר לבר דעת תורה כמובן].

אך עכשיו האיר ה’ את עיני לפי מה שכתב המנחת חינוך כאן דרוב שיטות (ונראה דגם הרמב”ם ז”ל מכללם) סוברים דהא דקיימא לן שבא סנחרב ובילבל את כל העולם, גם מצרי בכלל. עיין שם. ולפי זה יש לומר שפיר לפי מה שכתב המנחת חינוך עוד דלפי הכלל של החוות דעת דבעשה גם הרמב”ם ז”ל מודה דספק אסור מדאורייתא, כידוע, ממילא גם כאן באדומי ומצרי דכתיב ביה דור עשירי יבא וגו’, הא ספק לא (ולפי עניות דעתי ואין צריך לזה, דהא מלא תתעב גופא הכי משמע, ודו”ק היטב). עד כאן דבריו. פי חכם חן: ומעתה אען ואומר דזה דווקא היכא דליכא וודאי נגד הספק, אבל אי איכא וודאי נגד הספק גם בכהאי גוונא הספק מותר. והשתא הרמב”ם ז”ל שלמד תורה לרבים, שפיר היה דר במצרים, שאינו אלא ספק מצרי בזמן הזה.

ואל תשיבני אם כן איך כתב דלוקין אם שב בדרך שיצאו, הלא אין לוקין על ספק. זה אינו דיש לומר דהתורה הקפידה על המקום ועל זה ליכא ספק, רק דהמקום לא אסרה תורה אלא בשב על דרך ההוא.

ודו”ק היטב כי היא בעזרת ה’ יתברך זכות רב להרמב”ם ז”ל:

וידעתי כי הרדב”ז ז”ל הלך גם כן בדרך הזה לתרץ דהרמב”ם ז”ל בשביל ללמוד תורה עשה כן, אבל זה דוחק גדול, דהיאך יתכן זה והיכן מצינו היתור בשביל תורה. אבל לפי מה שכתבתי בעניי אתי שפיר היטב בסייעתא דשמיא:

(שפע מצות, חלק ד)

—

הרב הגאון יהודה סג”ל קרויז בן הרב שמעון חיים, שקד על לימוד תורתו בקליינוורדיין וחיבר שם את ספריו: עשרה דברים – מנחת יהודה – עוקר הרים לביאור על דרך דרוש למאמר ממסכת בבא בתרא “עשרה דברים קשים נבראו בעולם” (תרס”ו), סיני – קובץ אביי (תרס”ט) על מאמריו של אביי במסכת ברכות.

אחר כך היה רב בדאברא ונכנס ללימודי חכמת הנסתר.  שם פרסם את ארבעת חלקי ספרו שפע מצות – לשילוב כל תרי”ג המצוות על דרך הדרש והפלפול (תרפ”ב). בהמשך הוציא לאור את ספרו קץ הפלאות (תרפ”ט). ספריו מלאים חריפות ובקיאות נפלאה.

כעבור זמן קצר חלה הרב במחלת עצבים ונאלץ לפרוש מכהונתו. הוא חזר לבית אמו וישב דומם כל ימיו בקלויז.

הרב נספה באושוויץ. הי”ד.

(מתוך ספר הזכרון לקהלת קליינוורדיין)

מספר הצפיות במאמר: 117

גודל מעלת האמונה הפשוטה, והקשר לצירוף ההוי”ה השולט בחודש אלול / הרב יצחק אייזיק אייכנשטיין הי”ד

אייר כח, אישים הי"ד, אמונה, חודש אלול
ספרו של הרב יצחק איזיק אייכנשטיין הי"ד

תני המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם, אבל המקיים ספר תורה של אביו בביתו, עליו הכתוב אומר (תהלים קי”ב) הון ועושר בביתו, וצדקתו עומדת לעד (ירושלמי פרק ג’ דכלאים)

הצירוף הששי מהי”ב צירופי הוי”ה השולט בחודש אלול הוא ההו”י יוצא מן סופי תיבות הקרא וצדקה תהיה לנו כי וגו’.

וצריך להבין למה נבחרו תיבות הללו דווקא, והלא בכמה מקראי קודש נרשם צירוף הזה.

ואפשר לומר על פי מה דנודע מספרים הקדושים דאף על פי דמוטל על כל אחד ואחד להכיר מציאות ה’ יתברך על ידי הכרה עצמית בדרך מחקר והשכל עד מקום שיד שכלו מגעת, כמו שאמר הכתוב דע את אלקי אביך וגו’, מכל מקום נחוץ להקדים אמונה הפשוטה, שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים מדור דור. כי החקירה בלבד היא בחזקת סכנה, מפאת ששכל האנושי הוא מוגבל. והאדם באשר הוא אדם איננו יכול לחדור עם שכלו המוגבל לתוך עומקם של דברים העומדים ברומו של עולם. ואם יאמר האדם שמאמין רק מה ששכלו משיג, יכול האדם ליפול (חס ושלום) ברשת הכפירה. ועוד זאת, דבאם האמונה במציאות ה’ יתברך היא בדרך מחקר בלבד, אז איננה יכולה להתקיים אצל האדם לימים רבים. כי בניסיון קל הוא פושט צורה ולובש צורה ומשליך את אמונתו אחרי גוו, כמו שהורה לנו הניסיון בכל דור ודור. וכבר העיר הגאון מהר”י יעב”ץ זצללה”ה שעיניו ראו בשעת גזירת שמד, רחמנא ליצלן, שאותם החוקרים אשר עמדו במציאות ה’ יתברך בדרך מחקר המירו כבודם בלא יועיל ביום זעם, ואלו אשר האמינו במציאות ה’ יתברך באמונה הפשוטה שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים, קדשו שם שמים במסירת נפש נפלאה, אפילו נשים וקטני הדעת.

וכמו שפירש הגאון בעל חתם סופר ז”ל דברי הש”ס (חגיגה יד:) ארבעה נכנסו לפרדס. בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אמר יצא לתרבות רעה, רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. ויש לדקדק על תיבות נכנס בשלום, וכי רבי עקיבא בלבד נכנס בשלום, והלא כלם נכנסו בשלום, ולא היה חלוק בינו לבין חבריו רק בהיציאה בלבד, ולא הווא ליה למימר רק רבי עקיבא יצא בשלום? ופירש הגאון הנזכר על פי הדברים הנאמרים למעלה, כי האמונה בדרך מחקר היא בחזקה סכנה, מפאת ששכל האנושי הוא מוגבל, ואיננו יכול לחדור עם שכלו המוגבל לתוך עמקם של דברים גבוהים ונעלים. ובקל יוכל האדם ליפול (חס ושלום) ברשת הכפירה. ועל כן נחוץ להקדים בעת הכניסה לפרדס החכמה – להשיג מציאת ה’ יתברך בדרך מחקר – את אמונה הפשוטה והיא הקבלה מאבותינו הקדושים, שיקבע האדם בדעתו שמאמין באמונה שלמה במציאה ה’ יתברך ובכל דברי תורתנו הקדושה, שזאת התורה היא הנתונה למשה רבנו עליו השלום ושלא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו. ואף אם יפגע במקום קשה ההבנה לא יזוז אותו דבר זה מאמונתו החזקה אף זוז כל שהוא. ואז לא יאונה לו לצדיק כל עוון בשימו פעמיו עלי דרך החקירה להשיג מציאה ה’ יתברך גם בדרך מחקר והשכל. וזה כוונת מאמרם ז”ל הנזכר למעלה, ארבעה נכנסו לפרדס, והכוונה, לפרדס החכמה להשיג מציאת ה’ יתברך בדרך מחקר והשכל, וכו’ רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, והיינו על ידי שנכנס בשלום לפרדס החכמה שהקדים קודם המחקר את אמונה הפשוטה, שקבע בדעתו שמאמין באמונה שלמה בכל דברי תורה הקדושה שנתנו מרועה אחד, ואף אם יפגע במקום ספק שאין יד שכלו מגמת שם, לא תחלש על ידי  זה האמונה, זה גרם לו שיצא בשלום, שלא נפגע בשימו פעמיו עלי דרך החקירה.

ובזה יש לפרש היטב דברי הירושלמי הניצבים בפתח מאמרנו. תני המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם. אבל המקיים ספר תורה של אביו בביתו, עליו הכתוב אומר (תהלים קי”ב) הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, דלכאורה יש לדקדק הרבה בדברי הירושלמי הללו, דמפני מה דווקא ספר תורה של אביו, וכי ספר תורה דידיה אין כאן חשש כלל. וגם קשה על הלשון אין רואה סימן ברכה לעולם, והלא איסורא נמי איכא ולא חסרון ברכה בלבד, כדתניא (במגילה כז.) לא ימכור אדם ספר תורה אף על פי שאינו צריך לו. עיין שם. וגם מה שמסיים הירושלמי עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, איננו מובן, דמה ענין צדקה אצל ספר תורה, ומס טובה של צדקה כאן? אבל לפי האמור למעלה מובן היטב דברי הירושלמי דהנה אמונה הפשוטה שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים, נקראת בשם צדקה, משום דבאם השריש אדם בלבו את אמונה הפשוטה שמאמין אף בדברים שהם למעלה מן הסכמה, שאין יד שכל האדם מגעת שם להבין אותם על ברים, מחמת עומק העניין, נחשבה אמונה זו אצל ה’ יתברך לצדקה, שמוסיף מצדו להאמין אף בדבר שאין שכלו משיגו. מה שאין כן אם משיג האדם מציאת השם בדרך מחקר והשכל בלבד, אז לא יונח על אמונה זו שם צדקה. כי מקור אמונה זו היא החכמה והגעת אשר חנן ד’ אותו מתחלת היצירה, והרי הוא כמחזיר פקדונו אשר הפקד אתו השם. ועיין בספר בני”ש במאמר מעלת התורה שהרחיב בזה הדיבור בפירוש הכתוב (בראשית ט”ו) והאמין בד’ ויחשבה לו צדקה) ולפי זה מובן שפיר דברי הירושלמי (הנזכרים למעלה) דנודע מאמרם ז”ל דאף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצווה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את דברי השירה הזאת וגו’, ופירש הגאון בעל עוללות אפרים (במאמר קל”ט) דהכוונה הוא, דאף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, והיא “אמונה הפשוטה, שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים. עם כל זה מצווה להשיג משלו, וכתיבה זו היא מלשון כתבם על לוח לבך, שהיא החקירה בלב להשיג מציאה השם גם בדרך מחקר והשכל, כמו שאמר הכתוב דע את אלקי אביך וגו’. עיין שם. אבל כבר כתבנו למעלה, שעיקר והיסו היא אמונה הפשוטה, דקודם הכניסה לפרדס החכמה צריך האדם להשריש בלבבו הקבלה והמסורה מאבתינו הקדושים. וזה כוונת דברי הירושלמי, המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם, והכוונה, דמי שמזלזל בספר תורה שהנחילו אביו, והיא אמונה הפשוטה אשר היא נחלה מאבותינו הקדושים, ורוצה להשיג מציאת השם בדרך מחקר והשכל בלבד, אינו רואה סימן ברכה לעולם. כי אמונה מצד החקירה בלבד איננה מתקיימת לעולמים, כי בניסיון קל הוא לובש צורה ופושט צורה ומשליך את אמונתו אחר גוו, כי אי אפשר שלא ינקשו רגליו בשימו פעמיו עלי דרך החקירה בפגעו במקום קשה ההבנה שאין יד שכל האדם מגעת שם. אבל המקיים ספר תורה של אביו בביתו, שאיננו מזלזל באמונה הפשוטה שהנחילו לו אבותיו ומקדימה קודם הכניסה לפרדס החכמה, שמאמין אף בדבר שאין שכלו משיגו, עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. והיינו מי שמקיים בביתו את ההון והעושר, והיא אמונה המסורתית שהנחילו לו אבותיו, אז וצדקתו, אמונה זו המקובלת אצל ה’ יתברך לצדקה, עומדת לעד, בטוח הוא שלא יאונה לו כל עון ומכשול בשימו פעמיו עלי דרך החקירה, להשיג מציאת השם גם בדרך מחקר והשכל, הבן הדברים.

ובזה יש לפרש הכתוב (במשלי ט”ז) עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. והוא על פי מה שכתבנו למעלה דאם האדם רוצה שיהיו כל ימיו באמונה, אז הוא מוכרח להקדים את אמונה הפשוטה קודם הכניסה לפרדס החכמה להשיג מציאת השם בדרך מחקר והשכל, ואז בטוח הוא שיהיו כל ימיו תמימים באמונה. וזה פירוש הכתוב עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא, אם רוצה אדם שגם השיבה תהיה בתפארת מעוטרת בנזר האמונה, זאת אפשר למצוא רק בדרך צדקה, אם שם לעיקר חשוב את אמונה הפשוטה הנקראת בשם צדקה, והבן.

וזה אפשר דמרמז הצירוף הזה – של חודש אלול – ההוי”ה היוצא מן סופי תיבות הקרא וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאה לפני ד’ אלקינו כאשר צונו. דהנה איתא במדרש רבה פרשת ראה על כתוב כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וגו’ שזו קריאת שמע ששקולה כנגד כל המצוה. וכמו כן, יש לומר דגם כתוב הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, מרמז על קריאת שמע, שקולה כנגד כל המצות, דהא שפה אמת ודברים אחדים הם. וכבר כתב הגאון מהר”י יעב”ץ זצללה”ה בספרו אור החיים, דקריאת שמע היא בבחינת אמונה פשוטה שהיא למעלה מן החכמה, שנקראה בשם צדקה, דאלו נאמר ראה ישראל, היתה הכוונה על ראיה שכלית, להכיר מציאת השם בדרך מחקר והשכל, עכשיו שנאמר שמע ישראל, על כורכך היא הקבלה מאבותינו הקדושה, שהיא אמונה הפשוטה, והאמונה היא העיקר והיסוד של כל מצות התורה הקדושה כמאמרם ז”ל (במכות ד’ כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, וכמו שרמז מל זה דוד המלך עליו השלום בתמניא אפי (תהלים קי”ט) כל מצותיך אמונה, שכל מצות התורה הקדושה נכללות נכללות באמונה, וסתם אמונה היא אמונה הפשוטה, כי דבר המושג באמצעות הדעת לא יונח על זה שם אמונה, כמו שלא יונח שם אמונה על דבר הנראה בחוש הראות. וזה פירוש הכתוב וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, והכוונה, שאם נשריש בלבנו את אמונה הפשוטה המרומזת בתיבות כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, שהיא קריאת שמע, דהיא אמונה הפשוטה, תחשב זאת לנו לצדקה לפני ד’ אלקינו, מחמת שמוסיפים אנו להאמין אף בדבר שאיננו מושג מצד השכל והדעת.

ומפני כן יוצא הצירוף של חודש אלול מקרא זה, יען שהאמונה הוא כללות כל התורה כולה, והחודש הזה הוא זמן תשובה שכל אחד צריך לחפש ולבדוק בחורין ובסדקין לבער כל חמירא לתקן מעשיו המקולקלים של כל השנה, ולקבל עליו על להבא לשמור ולעשות את מצוות התורה, לכן בא צירוף הזה לרמז שבימי תשובה הללו היא העיקר שישים האדם את לבבו להתחזק באמונה הפשוטה שהיא כללת כל התורה, הנרמזת בכתוב זה, שלא לחקור אחר העתידות, אלא להשליך על ד’ יהבו, ובלב בטוח בד’ ישים לדרך פעמיו לקראת שנה החדשה, ואז לא יאונה לו כל און ומכשול. כי אמונה הפשוטה היא יסוד מוסד לשמירה כל מצות התורה הקדושה. הבן הדברים.

(חגים וזמנים, מאמר שערי תשובה סעיף א)

הרב יצחק אייזיק אייכנשטיין מחבר ספר הדרושים “חגים וזמני” (מונקץ’ תרצ”ח). בנו של הרב אליהו אייכנשטיין שכיהן כאב”ד זאקופנה שבפולין משנת תרמ”ה (1885), בנו של הרב שלמה יעקב אייכנשטיין מסטרי, בנו של האדמו”ר רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב.

העיר מונקץ’ שוכנת לרגלי הרי הקרפטים, ודרכה זורם הנהר לטוריצה. הנהר מחלק את העיר, וגשר מחבר בין אורצוויג (בשמה הההונגרי) או ראסווגובו (“סוף הרוסי”; בשמה הצ’כי, אורוס-וואג, ראסוויגעף) לבין השטח המרכזי של העיר. הרב יצחק אייזיק נשא לאשה את מרת דבורה בת הרב בן-ציון ווייס אב”ד ראסווגובו. רבי יצחק אייזיק ישב במשך מספר שנים על התורה בקהילת חותנו עד שמונה לממלא מקומו של אביו ברבנות זאקופנה.

הרב יצחק איזיק אייכנשטיין הי”ד חיבר מאמר הלכתי שהודפס בכתב העת “בית ועד לחכמים” (תמוז תרפ”ד, שנה ג’ חוברת י”ח, סי’ תשס”ו) וכן חיבר את הספר חגים וזמנים (מונקץ’ תרצ”ח, 1938). ובו דרושים ומאמרים לתקופת השנה וגם דברי הלכה שונים. הספר זכה למספר הסכמות נלהבות ובהם הסכמת אבי המחבר,הרב אליהו אב”ד זאקופנה שבפולין, שכותב: בעת עברתי בין בתרי אמרותיך זלגו עיני דמעות מרוב שמחה אשר מלאה כל חדרי לבבי בראותי בספרך דברים בוקעים ויורדים לחדרי לב מתוקים מדבש ונופת צופים, וברכתי עליהם ברכה הנהנין וברכה שהחיינו, אשר זכני השם לראות פרי עשתונותיך בתורה הקדושה בדפוס וזכית לעלות למעלות אבותינו הגאונים והקדושים אשר נשמתם בגנזי מרומים.

בכ”ב באייר תש”ד (15.5.1944) גורשו היהודים מבית החרושת ללבנים שבגטו מונקץ’ לאושוויץ, לאחר מכן הועברו שאר כל יהודי מונקץ’ מגטו העיר לבית החרושת ללבנים, ובין כ”ו באייר לב’ בסיון תש”ד (19-24.5.1944) גם הם גורשו משם לאושוויץ.

הרב נהרג עקה”ש באושוויץ עם רעייתו הרבנית דבורה ועם ארבעת ילדיהם, פייגא פרל, אהרן, רחל וצירל ,בכ”ח באייר תש”ד (21.05.1944).

הערות:

על פי המובא באחד מדפי העד, הרב נספה באושוויץ בי’ באלול תש”ד. מתוך דפי העד באתר יד ושם ניתן ללמוד שנולד בשנת 1908 בזאקופנה, אך לפי זה יוצא שפרסם מאמר בכתב העת “בית ועד לחכמים” בהיותו כבן 16.

שמו של הרב הונצח בהגדה של פסח, נוסח ספינקא, (הרב יעקב אליעזר וייס, ירושלים, תשכ”ד) ובמדרש אהרן (הרב אהרון וייס, 1978), והוא מוזכר ב”קהילות הונגריה” ו’שבחו של אהרן’.

על חורבן קהילת יהודי מונקץ’ בשואה – ראה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

מספר הצפיות במאמר: 168

כשעושים תשובה, עולים מיד לדרגות גבוהות / רבי משה (משה’ניו) פרידמן הי”ד, ועדות עליו מאת הדיין הרב לייב לנגפוס הי”ד

אדמו"ר, אישים הי"ד, אלול ג, בויאן-קראקא, הלל, פרשת מצורע, תהלים, תשובה
תמונת רבי משה פרידמן הי"ד

איתא בזוהר הקדוש דכשבני ישראל עושים תשובה, באים בשעתא חדא למדרגות גבוהות וגדולות…

ובזה מבואר הפסוק, זה השער לה’ צדיקים יבואו בו (תהלים קיח,כ). דהנה אמרו חז”ל (שבת קד.) דלכך יש לאות ה’ רווח למעלה, לרמז שבעל עבירה, כשחוזר בו משאיר לו ה’ יתברך פתח ושער שיוכל להכנס בו, ומקבל אותו בתשובה.

וזה הפירוש: זה השער [ה-שער] לה’, היינו שה-ה’ מרמז על תשובה, ואז כשעושים תשובה, מיד צדיקים יבואו בו. דכשעושים תשובה עולים מיד למדריגות גבוהות ונהיים בבחינת צדיקים ודו”ק.

וזה הפירוש בפסוק: זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו’ (ויקרא יד,ג), היינו דתיכף ומיד ביום טהרתו, כשעושה תשובה, מיד – והובא אל הכהן, מביאים אותו מן השמים לדרגת כהן, עובד ה’ בשלימות וזוכה למדריגות גבוהות וכנ”ל.

אך על כל פנים כתיב אחר כך בפסוק: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וגו’ (יד,ג), היינו שיש לו לטהר ולקדש עצמו, להמשיך בדרגות שיש לו בעבודת ה’. וכמו שגם בני ישראל שיצאו ממצרים, והיו אז בדרגות גבוהות, בכל אופן הוצרכו שבעה שבועות לספור עד שזכו לדרגה שיוכלו לקבל את התורה, הכי נמי בבחינה זו, אחד שעושה תשובה וכנ”ל ע”כ.

(שו”ת דרכי משה, חלק אמרי קודש, הובא בתורת החסידות ח”א עמ’ 88).

רבי משה (שכונה בשם החיבה “ר’ משה’ניו”) פרידמן הי”ד מבויאן-קראקא בן רבי שלום יוסף, שהיה נכדו של ר’ ישראל מרוז’ין, נולד בפורים תרמ”א (1881) בהוסאטין שבאוקראינה.

התייתם מאביו כשהיה בן שנתיים וגדל אצל סבו, רבי מרדכי שרגא, האדמו”ר מהוסאטין, ואחר כך אצל דודו האדמו”ר רבי ישראל. בהיותו בן עשרים, בשנת תרס”א (1901), התחתן עם מרת מרים, בת רבי מנחם נחום מבויאן-צ’רנוביץ, נכדת האדמו”ר מבויאן, ועבר לגור בבויאן. שם המשיך לעמול בתורה והתפרסם כלמדן וחסיד הבקי בכל מקצועות התורה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח עם כל משפחתו לווינה, שם פגש בין הגולים ברבנים ואדמו”רים רבים.  בשנת תרע”ח (1918) נפטר האדמו”ר מבויאן, ורבי משה מונה לאדמו”ר מבויאן תחתיו.

מלבד גדולתו בתורת הנגלה והנסתר, בדייקנות, בשקידה ובלמדנות, בפסיקת הלכה וביראת שמים, היה האדמו”ר בקי בהוויות העולם העוסק בצורכי ציבור. הוא מונה לחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ונמנה על מנהיגי יהדות פולין.

בסוף קיץ תרפ”ה (1925) עבר לקרקוב והיה בה לדמות מרכזית. הוא נודע בשם האדמו”ר מבויאן-קראקא. הופעתו החיצונית הייתה מרשימה, ודיבורו היה תמיד בנחת ומלווה בחיוך. רבים מהחסידים, מהלמדנים ומהמחנכים, ומכלל הציבור, נהנו מפסיקותיו, מהנהגותיו ומעצתו.

בשנת תרצ”ד (1933), לאחר פטירתו ראש ישיבת חכמי לובלין, רבי יהודה מאיר שפירא, מונה האדמו”ר מבויאן-קראקא לנשיא הוועד הרוחני של הישיבה.

בתחילת הכיבוש הנאצי שהה האדמו”ר בקרקוב ובחורף תש”א (1940) ברח לגטו טרנוב, שם התגורר עם בני משפחת חסידו המובהק, רבי ישראל מרכוס. גם בגטו המשיך להנהיג את עדתו, לנהל “שולחנות” ולענות לשאלות קשות ומסובכות שהזמן גרמן.

בחודש סיוון תש”ב (1942) התחילו האקציות בגטו. הרבי הצליח להתאשפז בבית חולים מתוך הנחה ששם בטוח יותר, ולאחר זמן חזר לביתו וקיים שם תפילה במניין מצומצם. בערב ראש השנה הצליח להתפלל במניין בעליית הגג, למרות אקציה נוספת שנערכה באותה עת. ב-א’ בכסלו תש”ג (10.11.1942) נאלץ הרב לעזוב את ביתו ולהתחבא בבית אחד מחסידיו. בינתיים נעשו מאמצים רבים לחלצו מתחת ידי הנאצים.

ב-ב’ אלול תש”ג (2.9.1943) נערכה האקציה האחרונה בטרנוב. בתחילה החליט הרבי לא להגיע למקום הריכוז אלא לחזור להתחבא בבונקר, אך משום מה שינה את דעתו והלך עם כולם למקום הריכוז. לאחר שאחד מאנשי היודנרט ניסה ללא הצלחה להוציאו מהקבוצה המיועדת להשמדה, נלקחו הרבי והרבנית, יחד עם עוד 7,000 יהודים ברכבת לאושוויץ בקרונות צפופים ומלאים סיד.

יש הטוענים שהרבי נספה במהלך הנסיעה ברכבת סמוך לבוכניה. ויש עדויות על כך שהרבי הגיע לאושוויץ בג’ באלול. וכך כתב איש ה”זונדר קומנדו” באושוויץ, הרב ממאקוב מזובייצקי, הגאון הרב אריה יהודה ליב לנגפוס הי”ד, ברשימות שנמצאו לאחר השואה:

“כשהתפשט יחד עם כולם נכנס לאולם המפקד הנאצי. הרב משה פרידמן ניגש אליו, ובתופסו בדש בגדו פנה אליו בגרמנית: אתם רוצחי העולם הנוראים והנתעבים, אל תדמו כי תשמידו את עם ישראל, עם ישראל יחיה לעד ולא ייעלם מבמת ההיסטוריה. אבל אתם רוצחים שפלים, מחיר יקר תשלמו, בעד כל יהודי חף מפשע תשלמו בחיי עשרה רוצחים, אתם תימחו ותיעלמו מלאום. קרב יום הנקם, דמנו השפוך מידכם ייתבע ולא ימצא מנוח עד אשר חמתו הבוערת תישפך עליכם ותשמיד את דם החיה שלכם.

דבריו נאמרו בקול עמוק ובכוח רב. הוא חבש את מגבעתו וקרא בהתלהבות רבה: “שמע ישראל”, ויחד עמו קראו כל הנוכחים קריאות שונות. היה זה רגע של התעלות הנפש שאין לו אח ודוגמה בחיי אדם, רגע המוכיח את קשי העורף של היהודים.”

(“מגילת אושביץ” בר מרק הוצאת עם-עובד תל-אביב תשל”ח. בסתר רעם  הוצאת מוסד הרב קוק עמוד 412).

ר’ משה-ניו כתב תשובות רבות כמענה לשאלות רבני הדור. לפני שנשלח הרבי להשמדה הוא קבר את כתביו במרתף ביתו, אבל הם לעולם לא נמצאו. רבים מכתביו, שכללו תשובות ודברי תורה רבים שאמר בעת עריכת שולחנו, נשלחו ללונדון, אך נשרפו שם בעת אחת ההפגזות. מעט מפסקיו, חידושיו ודברי תורתו שרדו ויצאו לאור בשו”ת “דעת משה” (ירושלים, תש”ז ותשמ”ד).

מקורות: אתר זכור, ויקיפדיה, תורת החסידות ח”א עמ’ 87, אדמו”רים שנספו בשואה עמ’ 224, “דעת משה” – בהקדמה ובפרק על תולדות.

עוד ראה: גטו טראנוב – באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

תמונת הרב לייב לנגפוס הי"דהרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי”ד למד בישיבות בוורשה. הוא היה חתן של הרב במקוב-מזובצקי ואחרי פטירתו היה לרב ואב”ד שם. במהלך השואה גורש הרב מגטו מקוב-מזוביצקי לאושוויץ ואולץ להתייצב בזונדר-קומדו בתפקיד של הכנת שער הנשים שנגזז למשלוח לגרמניה.

בליל הושענא רבה תש”ה (7.10.1944) פתחו אנשי הזונדר קומנדו היהודים במרד. במהלך המרד ופיצוץ המשרפות בחומר נפץ מוברח, שפעל ללא מנגנון השהיה, נהרג הרב לנגפוס הי”ד. זמן קצר לאחר המרד, הופסקו משלוחים חדשים של יהודים לבירקנאו. בהמשך, פורק המחנה ותושביו הוגלו ל”צעדת המוות”.

החל משנת תש”ג ועד לשנת תש”ה, לקראת המרד, כתב הרב יומן וחתם בו בראשי התיבות איר”א (אריה יהודה “רגל ארוכה”). יומנו הוא אחת התעודות החשובות ביותר על אשר התרחש באושוויץ-בירקנאו ועל תולדות השואה בכלל. היומן היה טמון באדמה ליד משרפה מספר  ונמצא בשנת תשי”ב. וחלקים ממנו שמורים עד היום במוזיאון אושוויץ הנמצא במחנה עצמו, ועיקרו נמצא במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. חלק מהיומן כבר לא ניתן לקריאה ורק התרגום לפולנית השתמר. יומנו של הדיין לנגפוס הי”ד נדפס בחוברת “בלעטער פאר גשיכטע” (וורשה, תשי”ד) עמ’ 100-107, תחת הכותרת ” אין גרויל פון רציחה -אשוויענשימער כראניק פון אומבאקאנטן מחבר”.

בסתיו תשל”א מצאו עוד מסמך בתוך צנצנת זכוכית שאף הוא נשאר מהרב לנגפוס הי”ד המתאר את הגרוש מגטו מקוב- מזוביצקי בחשוון תש”ג.

מקורות: פורום חדרי חרדים, גטו מקוב מזובייצקי – באתר האנציקלופדיה של הגטאות, ועוד.

ראה תולדותיו (באנגלית) באתרים: Amerika pink, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 583

ביאור לנוסח נחומי אבלים: “המקום ינחם אותך עם שאר אבלי ציון וירושלים” / הרב אברהם דירנפלד הי”ד

שבע דנחמתא, תמוז יז, תנחומי אבלים
תנחומי אבלים

פירוש על נוסח תנחומי האבלים

אלא מה אומרים עליהם וכו’ המקום ימלא חסרונך. ויש לומר ענין נחמד ואקדים לבאר פירוש תנחומי אבלים המקום ינחם אותך עם שאר אבלי ציון וירושלים, ויש לומר על פי מאמרם במסכת הוריות תלמיד חכם שמת אין לנו כיוצא בו, ולאו דוקא תלמיד חכם, דהוא הדין לאדם כשר אמרו שאין לו תמורה. ותורף טעם הדבר כי נמנע שני צדיקים או שני כשרים על ענין אחד ואפילו לקטן יש יתרון במעלה בדבר אחד מה שלא נמצא אפילו בגדול שבגדולים. ולזה אמרו חז”ל כל אחד נכוה מחופתו של חברו. ולפי זה העדר נפש אחת מישראל שאי אפשר למלא בשום מקום כי אין תמורה כלל זולת עת תנחומין לזמן קץ ניחום ירושלים ועת יחיו המתים ויקומו הם בעצמם. וזה הפירוש המקום ינחם אותך עם שאר אבלי ציון וירושלים. אולם הפסד ממונו של אדם שורו וחמורו הוא חסרון שאפשר למלאות תיכף בכפלים. וזה ענין תנחומין על זה המקום ימלא לך חסרונך [מעון הברכות]:

ביאור המחלוקת על נוסח התנחומים על עבד כשר

ר’ יוסי אומר אם עבד כשר הוא אומרים עליו הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו, אמרו לו אם כן מה הנחת לכשרים, כמו שכתוב בפרק קמא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. אבל בעבדים לא שייך נהנה מיגיעו, שהרי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך. ואם הרב זן אותו מצד החסד הוא [מהרש”א]. ולפי זה יש לומר דר’ יוסי לשיטתו דאמר ביומא דף ע”ה. בא וראה שלא כמדת הקב”ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מקניט את חבירו יורד עמו לחייו, אבל הקב”ה אינו  כן קלל את כנען להיות עבד ואוכל מה שרבו אוכל שותה מה שרבו שותה, וכתב שם מהרש”א דסבירא ליה כמאן דאמר שאינו יכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך [אהבת איתן].

עוד יש לפרש במה פליגי, דהנה הפרש בין צדיק ובין אדם כשר, צדיק מלבד מה שמשלים נפשו משלים נפשות אחרים ואדם כשר היינו שמשלים נפשו לחוד. והנה כשמת אדם כשר שלא השלים רק נפשו יש לעורר עליו הוי ולא על דורו. אבל כשמת צדיק שהשלים נפשות אחרים, אין לעורר עליו הוי רק על דורו. ובזה יובן דר’ יוסי אמר להספיד עבד כשר בלשון הוי איש טוב וכו’ ויש היכר בינו ובין צדיק, שעל הצדיק אומרים הוי על דור ולא עליו. על זה אמרו לו אם כן מה הנחת לכשרים, היינו מה יש היכר בינו ובין אדם כשר מישראל שאינו בגדר צדיק משלים נפשות אחרים דאומרים גם כן רק עליו הוי ולא על הדור [מעון הברכות]:

(בית ישראל על מסכת ברכות, הרב אברהם דירנפלד הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 201

1 … 6 7 8 9 10 11