התורה הקדושה מזבח ליצר הרע וכל החיצונים / הרב יעקב ליפפא הי"ד

יתברך היוצר וישתבח הבורא אשר יעצנו להוציא אורה הספר "יעיר אוזן", חמדה גנוזה שהיתה גנוזה לנו, תמה מן שוק הספרים והיה ליקר המציאות. ובכל לבי אתן לו לה' יתברך שמו שיר ושבח על אשר חנני דעה להיות נטפל לעושה מצוה ולהעמיד מטה גם מחידושי הנוגעים לדברי מרן ז"ל. והגם כי בושתי ונכלמתי להרים פני בגשתי אל הקודש פנימה להיותי חבור לטהרה לדברי גאון וקדוש ישראל מרן החיד"א ז"ל, כי יודע אני מך ערכי ושפל רוחי, אשר אין בי לא תורה ולא יראה, ומתיירא אני שלא אבוש בעולמא דין ובפרט בעלמא דאתי. אך יהיה לי לסניגור ולמליץ יושר דברי המדרש, מובא בפסקי תוספות דמנחות פרק כל הקרבנות, וזה לשונו: כשכתב עזרא התורה עשה נקודות ואמר אם יאמר משה למה נקדת יאמר הלא לא מחקתי. עד כאן. וכן בדל שפתי אצטדק גם אני ואומר הלא לא גרעתי, ואדרבה תמכתי יתדותי כי זכות תורת אמת של המחבר ז"ל יעמוד גם לי לטהר מחשבתי שתהא זכה צלולה וברורה לשם שמים וכדאיתא בבבא מציעא (דף פ"ה) מתניתא דמר מתנינא ואתסאי, כי זלעפה אחזתני בראותי דברי קדוש ישראל החתם סופר ז"ל בשו"ת שלו (באורח חיים סימן ר"ח) שכתב כל מחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות "נגד שמא אבד שמא", ולא תעשה ידיו תושיה להוציא מחשבתו אל הפועל, כי יבואו מבקרי מימין ויחפשו וימצאו, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן, ולא הותר אלא משום "עת לעשות לה'", ואם איננו עושה לה', האיסור במקומו עומד. עד כאן דבריו הקדושים.

ועל פי זה יש לפרש כוונת הכתוב (סוף פרשת יתרו) "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו", דהנה "מזבח" מורה על תורה הקדושה עיין עבודה זרה (נ"ב עמוד א), וכן יש לומר על פי מה דכתב בזוהר הקדוש (ויקהל דף רי"ש עמוד א) דלמה נקרא מזבח הפנימי בשם "מזבח", הלא אין שם זביחה כי אם הקטרת קטורת, אך משום הכי נקרא "מזבח", שזובח להמקטריגים וקליפות. והלא כן נמי היא התורה הקדושה מזבח ליצר הרע וכל החיצונים, כדאיתא בקידושין (ל' עמוד ב) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. ואם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ. וזה יש לומר בכוונת הכתוב "ולא תעלה במעלות על מזבחי" ללמוד תורה בהתנשאות, "אשר לא תכלה ערותך עליו", למען לא תגלה חרפתך, כי יבואו מבקרי מומין ויזניחו דבריך. אי לזאת בזכות הבאתי אורה ספרא רבא דגברא רבא, באתי להסתופף ולהתלונן בצל תורת קדשו ז"ל, שיגן גם עלי ועל פרי מחשבותי שיהיו בלתי לה' לבדו, וכתפלת נעים זמירות ישראל (בתהלים כ"ז) אתחנן ואומר "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי".

ובעניי אמרתי לפרש זאת דאיתא בראשית חכמה (פרק ג' משער הענוה) דעיקר האדם שיקרא "אתה" הוא הנשמה, כי הגוף כלה ואבד, ואינו בעל קיום שיקרא "אתה". ואיתא באור החיים הקדוש (תצא כ"א י"א) דהגוף נקרא "בית", והנה באם האדם מכניע ומזכך גופו להתנהג בקדושה וטהרה, אזי יקרא "בית ה'", ואס לא חס ושלום, אזי הוא סתם בית או עוד בית טומאה ועבודה זרה, רחמנא ליצלן, כהכתוב "לא יהיה בך אל זר". וכן אפרש "להעביר גילולים מן הארץ", ד"הארץ" נקרא הגוף, כדאיתא בסנהדרין (צ"א עמוד ב'). וזה יש לומר "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש", דתפלתי הוא מן ה', "שבתי" הוא הנשמה הקדושה, כמו שכתב הרב רבינו חיים הנ"ל שיהיה בבית ה' בגוף קדוש וטהור. וכן אמרתי בכוונת הכתוב (תהלים ק"ב) "תפלה לעני כי יעטף" על פי מה ששמעתי בשם ה"בני יששכר" לפרש "הגבל את ההר וקדשתו", דאם מגבילין אותיות "הר" יצא "קדוש", היינו סביב האותיות "הר", לקודם הה"א הוי אות ד' ואחר הה"א אות ו', קודם הרי"ש אות ק' ואחר הרי"ש אות שי"ן, וזהו "הגבל את ההר וקדשתו". ועל פי זה יש לומר "תפלה לעני כי יעטוף", שיוכל לעטוף אותיות "הר" לקדש עצמו בקדושת ה' יתברך. ויש לרמז כי "יעטוף" בגימטרייה "הר". וכן יעזרנו ה' על דבר כבוד שמו להכניע חומרינו ולעבדו עבודה שלימה תמה וברורה בקדושה וטהרה, ויקוים בנו המקרא "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך". אמן סלה.

(מתוך הקדמת הרב יעקב ליפפא לספרו "תוספות יעקב" על הספר "יעיר אזן" לחיד"א)

דברים נחמדים ששמעתי מכבוד קדושת הגאון הצדיק אב בית דין קהילת קאטוב שליט"א.
אבות פרק ד' "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות. ודקדקו המפרשים שהיה לי לומר "כל המכבד התורה מכובד על הבריות, וכן המחלל" וכו' מאת רצו בתיבת "את" ותיבת "גופו". ואפשר לומר על פי פירוש רש"י בסנהדרין מ"ד ע"ב מעשה במוכס רשע שמת ובו ביום מת אדם בעיר. ובאו כל בני העיר ונתעסקו במיטתו וקרובי אותו מוכס הוציאו גם את מיטת המוכס אחריו וקפצו עליהם אויבים והניחו המיטות וברחו, והיה שם תלמיד אחד שישב לו עם מיטת רבו וכשחזרו נתחלפה להם מיטתו של חכם בשל מוכס, והיה אותו תלמיד צועק ולא הואיל. וקרובי המוכס קברו את החכם, ונצטער בה אותו תלמיד מאד מה חטא גרם ליקבר זה בבזיון ומה זכה אותו רשע ליקבר בכבוד גדול כזה. נראה לו רבו בחלום ואמר לו "אל תצטער, בא ואראך בכבודי בגן עדן ואותו האיש בגיהנם. אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמיד חכם ולא מחיתי ולכך נענשתי, וזה פעם אחת הכין סעודה וכו'". נמצא מזה כי גופו של חכם נתחלל ונקבר בבזיון על ששמע דברים על תלמידי חכמים ולא מיחה. ולולא מיחה בידם, אזי גם גופו היה נתקבר בכבוד. ואיתא בפסחים כ"ב עמוד ב' "את" לרבות תלמידי חכמים. וזה אמר רבי יוסי כל המכבד "את" התורה, דהיינו תלמידי חכמים, שלא לשמוע לזולם ולשתוק, "גופו" מכובד על הבריות, אבל המחלל "את" התורה, "גופו" מחולל על הבריות כנ"ל ודו"ק.

(משכנות יעקב, שנה א, חוברת ג, עמ' סג)

מגילה ט"ז ע"ב, כי מרדכי היהודי כו' ורצוי לרוב אחיו, לרוב אחיו ולא כל אחין, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין. והדבר מוקשה דמפני שעסק בהצלת נפשות של בית ישראל על ידי זה יפרשו ממנו סנהדרין.
ואפשר לומר דאיתא בסוטה (מ' ע"א) דר' אבהו דרש באגדתא ור' חייא בר אבא בשמעתא, ובשו"ת חות יאיר סי' קנ"ב שיער בזה משום דרבי אבהו היה גדול בי קיסר, כדאיתא בחגיגה (י"ד עמוד א) ובכתובות (י"ז ע"א) וכיוון שהיה טרוד בהשתדלות בי קיסר, לזאת לא העמיד בהלכות כשאר התנאים ודרכו היה יותר לדרוש באגדה.
וכזה יש לומר נמי במרדכי כי כעת בגודלו המלך, שוב לא הורשה לו הזמן להעמיק בהלכה כי בעת הדרוש פלפולו התלמודים לברר ההלכה אם כנים דברי הדורש ועל ידי כך נתברר ההלכה, לא כן ברבי אבהו לא היה אפשר להיות כל כך הויכוח ולסתור דבריו, דאיתא ביבמות (ס"ה ע"ב) יתיב רבי אבהו וקאמר משמיה דרבי יוחנן הלכה ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו. איכא דאמרי רבי חייא בר אבא אמר ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו. אמר רב פפא בשלמא למאן דאמר רבי אבהו אמרה, משום כבוד בי קיסר לא אמרו ליה ולא מידי. אלא למאן דאמר רבי חייא בר אבא אמרה, לימרו ליה לא אמר רבי יוחנן וכו'. עיין רש"י דחלקו ליה כבוד ולא רצו להכחישו. אם כן אפשר לומר דלהכי לא דרש בהלכה דכיון דלא יסתרו דבריו לא יבוא לידי בירור, ומובן דגם להשומעים לא היה ניחא להו לשמוע ממנו דברי הלכה, כיוון דלא יכלו לעסוק עמו כל כך במשא ומתן של הלכה, לכן דרש יותר באגדה. והכוונה הלז אפשר לומר נמי בזה דלהכי פירשו ממנו סנהדרין, כיוון שעתה לא יוכלו להתעסק עמו כל כך בלימוד התורה, כיוון דכעת כבוד בית קיסר נגע ביה, לכן פירשו ממנו.

(משכנות יעקב, שנה ב, חוברת ו, עמ' קמב)


הרב יעקב ליפפא אב"ד זאשרוב, התחתן ביום י"ז סיון תרפ"ט עם מרת שפרינצא, בת רבי ישראל דוד רוקח אב"ד דרוהוביטש (דראהביץ) – חתנו של רבי חיים יצחק ירוחם ובנו של רבי ישעיה שלום רוקח. הרבנית שפרינצא נפטרה כעבור שנתיים ביום כ' אב תרצ"א, לאחר לידת בתם בלומא יכט. גם לאחר פטירת רעייתו המשיך הרב יעקב ליפפא להתגורר אצל חותנו בדרוהוביטש, מחבר ספר "זכרון יעקב" והערות "תוספות יעקב" על ספר "עין זוכר – יעיר אזן" לחיד"א, ועורך כתב העת "משכנות יעקב" (בילגוריי ודרוהוביטש, תרצ"ב-תרצ"ג). כותבי ההסכמות לספריו העריכו אותו מאוד, כתלמיד חכם חריף ובקיא .

בהקדמתו לספר "יעיר אזן" עם "תוספות יעקב", כתב על חותנו ועל אשתו המנוחה: "הרב הגה"צ מוהר"ר ישראל דוד רוקח שליט"א… מצאתי ביתו בית נאמן לה' ולתורתו, וכאב את ב[ן] ירצה יחזקני ויתמכני יותר מכפי יכולתו לישב ולהגות בתורה ועבודה, ישלם ה' פעלו ומשכרתו תהיה שלימה להושע בישועה ורפאוה [צ"ל: ורפואה] שלימה ויגדל כל יו"ח בהרחבה גדולה לתורה ולתעודה… ולהבדל בין חל"ח [=חיים לחיים] הנני להזכיר למזכרת נצח את זוגתי הצדקית מרת 'שפרינצא ע"ה בת מוה"ר ישראל דוד' אשר נקטפה בדמי ימי' בעודה מאד צעירה ורכה בשנים והי' לה נפש תאוה למצות ה' ותאות הולכי קדומה מאסה בתכלית המיאוס, רצון בעלה עשתה עד למאוד, יחשוב לה ה' ימים תמימים במצות ונחלתה לעולם תהי' קשורה בצרור החיים ותנוח בשלום רב על משכבה א"ס [=אמן סלה]".

הרב יעקב ליפפא, ככל הנראה, נספה בשואה. הי"ד.

עיקר עבודת אהרן הכהן בהדלקת הנרות הייתה להעלות ולהלהיב נשמת ישראל לאביהם שבשמים / הרב ישעיהו שלום רוקח הי"ד בשם אבי סבו ה'שר שלום' מבעלז זצ"ל

תמונת רבי ישעיה שלום רוקח הי"ד

והנה בקיץ העבר שמעתי מהרב רבי ישעיה שלום רוקח אב"ד קהילת קודש ואנאוויטש, נכד הקדוש מבעלזא ז"ל, בשם זקינו רב שר שלום מבעלזא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, בביאור פסוקי דמנורה בפרשת בהעלותך (במדבר ח,ב-ד) "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה, וזה מעשה המנורה עד ירכה עד פרחה". וקשה למה כתיב "הנרת" חסר ואחר כך כתיב מלא ושוב כתיב נמי חסר. וכן קשה מה שפירש רש"י "להגיד שלא שינה", מה רבותא דאהרן בזה.

וכתב הקדוש הנ"ל דידוע דעיקר עבודת אהרן הכהן היתה בהדלקת הנרות להעלות ולהלהיב נשמת ישראל לאביהם שבשמים, כי "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז), וכפי בחינת עבודתו כך היה מעלה את נשמותיהן של ישראל לדביקות השם. והיה בא הציווי ממנו יתברך דלאו דוקא את הנשמות הגבוהות והגדולות במעלה יעלה בהדלקתו, אלא גם הנשמות השפלים והקטנות והחסרים מכל מעלה, כידוע דישנם נשמות שונות גדולות ויקירי ערך וגם קטנות ופחותי ערך, ואהרן בקדושת הדלקתו הוצרך להעלות את הכל בשווה, וקטן וגדול שם הוא אצל עבודתו. וזה ודאי עבודה גדולה וקשה שבמקדש, כי לנשמה שהיא מטבעה מסוגלת וקרובה אל הקדושה בקל יוכל להעלותה, מה שאין כן נשמה שהיא רחוקה מהקדושה צריך לזה כח גדול לקרבה אל הקדושה. וה' יתברך דכתיב גביה "כי לא ידח ממנו נדח" ציווה לאהרן לקרב גם נשמות הקטנות ולהעלות הכל בשווה.

וזה המכוון בפסוק הנ"ל "דבר אל אהרן גו' בהעלותך את הנרת" חסר כתיב, לרמז דהעיקר בא הציווי להעלות את נרות החסרים, היינו הנשמות הפחותים והחסרים מכל מעלה, כי הנשמות המלאות והגבוהות הוא דבר פשוט וקל להעלות אותן, אבל היה מוכרח להשתדל שכולן יאורו בשווה – "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", שגם החסרים יאירו כמו המלאות. וזה שאמר אחר כך "ויעש כן אהרן גו' העלה נרתיה", שבאמת העלה גם הנשמות הקטנות והחסרים "כאשר צוה ה' את משה".

וזהו שאמר רש"י "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה", רצה לומר שלא שינה בין נשמה לנשמה, כולם העלה בשווה. והיינו רבותא דאהרן שהיה כוחו גדול לתקן הכל בשווה.

ואמר עוד "וזה מעשה המנורה". לכאורה קשה מה ענין מעשה המנורה לכאן. אבל רצה לומר שלא יחשוב האדם אחר שקלקל מעשיו שאי אפשר חס ושלום לתקן כל כך עד שיהיה הכל שלם בלי פגם כלל ובלי שישאר איזה רושם. על זה בא הפסוק לגלות "וזה מעשה המנורה מקשה עד יריכה עד פרחה", רצה לומר שהעלה ותיקן את הנשמות שהיו חסרים ופגומים בתכלית השלימות, עד שנעשו אחד באחדות השלם, בלי שום רושם ופגם כלל וכלל, והכל הביא באחדות האמיתי. עד כאן דברי קדוש ישראל מרן רב שר שלום מבעלזא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

(הרב שלמה יששכר טייכטל הי"ד בספרו משנה שכיר, מועדים א, עמ' 532-533, בשם רבי ישעיה שלום רוקח הי"ד בשם אבי זקנו האדמו"ר רבי שלום מבעלזא).


רבי ישעיה שלום רוקח הי”ד, צדיק מפורסם, רב גאון, חריף ובקי בנגלה ובנסתר, מצאצאי אדמו"רים מרופשיץ ומבעלז. בנו של רבי אפרים זלמן רוקח מהרובישוב, בנו של רבי יהודה רוקח מאוחאן בנו של הרב הקדוש רבי שלום מבעלז.

נולד בסביבות שנת תר"ך (1860). היה תלמיד זקנו רבי חנינא הורביץ אב"ד אולינוב, וגדל בבית דודו זקנו הרה"ק רבי משה מרוזוודוב, שחינכו לתורה ויראת שמים, ולימדו לפעול ישועות עבור כלל ישראל ולנהוג כמנהגי בית רופשיץ. בהיותו בן שלוש עשרה נשא לאשה את מרת נחמה בת רבי נתן דוד דייטש אב"ד קרטשינוב (קרעטשניף). בשנת תרל"ט, לאחר פטירת חותנו, עבר לגור בקהילת אולייאנב לצד אמו הגלמודה, ונשאר שם עד לשנת תרנ"ד. משנת תרנ"ו בערך כיהן כרב ואדמו”ר בוואנוביץ (וואניאוויטש) שליד סאמבור, ונודע בפי כל בתואר "וואניאוויטשער רבי". בשנת תרס"ז עבר לגור בליטוביסק, פתח שם בית מדרש. האדמו"רים מבעלז ומלאזוב הרבה לשבח את גודל מעלותיו והשגיו.

במלחמת העולם הראשונה סבל רבות, נדד כפליט. בט"ז באייר תרע"ו, בהיותם בחרקוב, נפטרה רעייתו. הוא נפצע ברגלו, וצלע מעט עד אחרית ימיו. הוא נלקח בשבי בידי רוסיה ונשלח לגלות בסיביר, אך בשל מחלתו נשאר בחרקוב. בתום המלחמה נחלץ מרוסיה ונקלט בקהילת פרשוב בסיוע הנדיב ר' יצחק ארינשטיין. הרב נשא אשה בזיווג שני, חזר לזמן מה לליטוביסק, ואחרי שנת תרפ"ה התיישב כאדמו"ר בטורקא.

הוציא לאור את ספרו “ילקוט ישר” (בילגוריי, תרצ"ח) שנכתב על דרך הקבלה והחסידות, עם צירופי שמות על פי הקדמות האריז"ל והבעש"ט. ספרו כולל גם על לקט מספרים ומכתבי יד של אבותיו ומבאר ערכים על סדר הא' ב', כעין ספר ערכי הכינויים.

במשך יותר מארבעים שנה עמל יומם ולילה בליקוט דברי תורתו של אבי-זקנו, רבי שלום מבעלזא, “הרב שר שלום”, בסידורם ובהגהתם.  זמן קצר לפני פתיחת מלחמת העולם השנייה הגיע אליו בנו משה לבקרו בטורקא, ואביו שחשש מפני המלחמה הגדולה העומדת בפתח, מסר לו את כתב היד (למעט כתב היד על ספר דברים) וציין את חששו שכתבי היד יאבדו בצוק העיתים. כמענה לשאלת בנו מדוע אינו חושש לחייו ובורח מפני הסכנה, ענה שהוא נשאר כאן יחד עם כלל ישראל. לימים, הודפס ה“מדבר קדש” בעיקר מתוך כתב יד זה.

הרב חיבר ספרים נוספים וקיווה להוציא לאור, ובהם הספרים "דברי שלום" על חמישה חומשי תורה, "חזון למועד" על המועדים, "מבשר שלום" על כל האותיות רבתי בכל התנ"ך, "משמיע ישועה" על כל האותיות הזעירות שבתנ"ך, "קונטרס קנאת סופרים" בענייני אגדה. בנוסף עמל לסיים את כתיבת ספרו "שיר חדש" על פרק שירה  וחיבורים נוספים. כתבים אלו אבדו במהלך השואה.

באחרית ימיו התעוור והתענה בגטו עם אחיו. הרב נהרג על קידוש ה’, באקציא הראשונה שנערכה בטורקה, שהחלה ביום י"ח בטבת תש”ב (07.01.1942). הגרמנים והשוטרים האוקראינים עברו בין בתי היהודים ואספו אותם לכיוון בנין המשטרה, תוך שהם מכים אותם מכות רצח. יחד עם זקנים וזקנות יהודים נכלא רבי ישעיה שלום במחסן בבניין משטרה, שם המשיכו להכות אותם במקלות. על פי עדות המובאת ה"ספר הזכרון ליוצאי טורקה על נהר סטרי" הצמיד איש גסטאפו קירב אקדח לאפו של הרבי ואמר: "תריח את זה ותתפלל לאלוקיך, שיעזור לך" והמשיך להכות בו ללא הרף", והרבי שתק. למחרת, וביום שאחריו, הובלו קבוצות של יהודים מתחנת המשטרה במשאיות לשדה מחוץ לעיר, בדרך ליאבלונקה, ונורו לתוך בורות. יש שציינו את יום כ"ב בטבת תש"ב כיום הזיכרון של הרבי, עם זאת יש מי שטוען שהעדות הנ"ל עולה שמסתבר שנרצח כבר כמה ימים קודם לכן, בי"ט או בכ' בחודש.

מתוך אחד עשר ילדיו נספו בשואה:
בנו הבכור רבי נפתלי אב"ד קאטוב ומשפחתו.
בנו רבי יעקב, בנו רבי ישראל דוד אב"ד ווינטש וקאטוב ובתו שיינדל.
בנו הצעיר ר' (אפרים) יהושע (שיע'לה) ומשפחתו.
בנו רבי אלטר אליעזר רוקח מירוסלב נפטר בט' אדר א תש"ב, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, והניח אשה וילדים שחלקם הגיעו לרוסיה.
ילדי רבי ישעיה שלום רוקח ששרדו את השואה, התגוררו בישראל, בארה"ב ובלונדון.

חזון ישראל / הרב ישראל דוד רוקח הי"ד

חזון ישראל

כאלפים שנה נגוזו ועברו מיום שפך ד' כוס חמתו על ציון ועל מקראיה, לשימם לבז ולמשיסה בידי אדונים קשים. כאלפים שנה חלפו הלכו למו מעת ראה בן חלקיהו את העני בשבט עברתו ויקשור מספד על עם אובד ונדח. הן זה שנות כאלפים נבכה ונתאונן, נריד בשיח ונהימה, נעורר תאניה ואניה, ומדוע זה סך א-ל רחום בענן לו מעבור תפלה? כמה דמעות הורדנו בימי אבל אלה ולמה זה טרם נתמלא הנאד עד כה? הקצור קצרה חלילה יד ד' להושיע ולחבוש לשברנו? זאת לא יעלה על לב, כי אם בנו האשם. לד' הצדקה ולנו בושת הפנים, כי כל מעשינו אלה עשה נעשה רק מן השפה ולחוץ. קול דברים אנחנו משמיעים ותמונה ממשית איננו מראים. בכה נבכה על שבר עמנו מבלי העלות על לב כי עלינו לתקן את אשר שחתו אבותינו, לבלתי למוד אל דרכי הגוים ולצפות בצפיתנו אל גוי לא יושיע, להיות עם לבדד ישכון מסויג בסיגי התורה כפי אשר גבלו הראשונים, לשמור ולהגן על קדשי עמנו וסגלותיו ולהטביע על כל תהליכותנו חותם קודש ישראל סבא.

בעוד שכל אחד מאתנו יודע כי כל זאת היא התנאי הראשי לשיבת שבותנו אשר עליה נתפלל בכל יום ובכל שעה, וביותר בחודש זה ובשבוע זה, הנה אנחנו לא נשים כלל לב לכל אלה. בפינו אנו סופרים החטאות והאשמות אשר בגללן חרבה עירנו והאדמה תשאה שממה ונתפזרנו בגולה ואין עינים לראות ולא לב להבין, כי בערבנו אנו דשים עדיין את כל החטאות והאשמות האלה, עד אשר נצרפן אחת לאחת למצוא חשבון מעשינו ופעולותינו נמצא כי עדיין לא שבנו מטעותנו הראשונה ואיך נעיז פנינו לשאול: למה זה תאנף לנצח? אם עוד איזה חוש בנו עלינו ביותר להצדיק את הדין ולומר: צדיק הוא ד' כי פיהו מרינו ומורים עוד. דרשו מעל ספרי נביאי ד' וקראו את דברי רבותינו המפוזרים בתלמודים ומדרשים הגלים סבות החרבן ותתווכחו כי הסיבות האלה לא הסרנו עדיין, אבל עוד חזקנו את יסודם עד שהכו שורש בלב העם יותר ויותר, ולמה אנו מתאוננים על המסובב?…

אז בעטוף רוח ירמיהו למראה ענות עמו בידי צריו בקימם עליו להכחידו מן הארץ, התפרצה אנחה כבדה מפיו ומנהמת לבו קנן מרה: "מחוץ שכלה חרב בבית כמות". ידע ידע הנביא את הסיבה העיקרית להאסון הנורא. הוא השכיל לראות כי רק בעזוב ישראל תורת א-ל חי ולא אבו בדרכיו הלוך, רק אז תמצא יד אויביהם להדוך אותם מפניהם ולדברם תחת רגליהם, ועל כן גלה למוסר אזנם על השליכם תורת ד' אחרי גום וינבא עליהם עתידות לא טובות לאמר: "על מה אבדה גו' על כזבם את תורתי גו'". בא וראה כמה הפליגו חז"ל לחדור לתוך עומק דברי הנביא אשר ידע כי רק התורה היא סם החיים אשר בכחו להביא תרופה בקרב העצמות היבשות ההן, עד כי דרשו: "הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו". ורק בפנות עם ישראל עורף לתורתו שהיא חיים למוצאיה, בא קצו אמת [אולי צ"ל: ומת?] בצעו. אז בנגוע הרעה עד הנפש צעק מר: מחוץ שכלה חרב יען כי בבית שוררת חשכת מות, אין אור תורה ואין נר מצוה רק שמה ושאיה יכו[?] בתי ישראל המצוינים, ומה זה יגן עליהם עתה כמצוא אותם הרעה?

ומה אנו רואים עתה אחרי אשר כבר הובאנו בכור העוני זה כאלפים שנה? ההיטבנו את הרעות? הישרנו את העקמימיות? או לכל הפחות קנינו במשך הגלות הארוכה והנדודים ברבים את ההכרה וידיעה כי התורה והמצוה הנה סמי התרופה המיוחדים לשבר בת ישראל, הנה הפתרונים האמיתיים לזה שהעמים קורים "שאלת היהודים". על שפת רבים אומנם שגור הוא הפתגם "התורה סם חיים לישראל", אבל רק מן השפה ולחוץ. ואנו שואלים אם למענם נמצא בהפתגם  גם איזה תוכן, אם בליבם פנימה יושבת גם ההכרה והידיעה מאמתתו שאין לפקפק בה. ומכיוון שאנו רואים את העזובה הרבה בחנוך הבנים הקטנים ובתהלוכות הגדולים, אנו יראים מאד לבל תהא התשובה קטיגוריא על רבים ושלמים אתנו…

"מחוץ שכלה חרב" האויב על כל האפסים, עמנו טרם מצא ולא ימצא בגוים מנוח אשר ייטיב לו. מבשרנו נחזה זאת, אשר גם במאה בעשרים אשר מלכיה ושריה בשם האמת והצדק והשלום ידגולו, קמים עריצים לכלותנו ולשימנו מרמס כטיט חוצות. דברים כפשוטם צרים, בני בלי שם יטיפו בריש גלי לרדוף את היהודים ולהשמידם מתחת שמי ד' – מעשים בכל יום. ויותר מהם הם המאהבים הטובים והאצילים שבגוים אשר בושים לצאת בקרדום, והם מסתפקים במה שעושים בצנעא ובהסתרת פנים, לחקוק חוקים מעיקים ושוללים מאתנו היכולת להתפרנס ביגיעת כפיים – "ובבית כמות", בבתי ישראל אינם יודעים לדעת ולהכיר כי בכל אלה פרי הגלות המר והנמהר. אולי זאת יודעים, אבל מה שאינם מכירים הוא, שגם עצם הגלות איננו כי אם מסובב שיש לו סיבה.

אחרי הצרות האלה, הניקח מוסר להחזיק בחוזקה במורשת דת אבות, לחנך את בנינו על ברכי היהדות הנאמנה הצרופה, שהיא רק היא לנו כתריס בפני הפורענות? "בבית כמות"! כמעט אין בית אשר המאור שבתורה יגיה חשכת הגלות, מפני שלמודי התורה הולכים ומתדלדלים ומתנוונים. לא על המון בית ישראל יסבו דברינו. זוהי קינה ישנה שהתורה הולכת ומשתכחת מקרב הציבור הרחב. כמעט שכבר התייאשנו לבקש איזו לחלוחית תורה בין המון הפועלים והתגרים מדור החדש, אבל קינה חדשה בימינו היא שגם בחוגי התמימים והישרים פסקה התורה מהם ומכרתה לגמרי מפי צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם. אימו הבעלי בתים הוותיקים שקבעו לעצמם שיעורי לימודים יום יום? אימו האבות והאמות אשר פזזו וכרכרו בכל עוז בהובילם את בנם לבית המדרש, אשר פחד ורחב ליבם אם בנם זכה להיות לו פתחון פה בלימודים לפי הרב והלומדים דמתא, אשר שמחו לקראת פרק בתם כדי שיזכו לערוך שלחן מלא ודשן להחתן היושב על השלחן אשר לפני ד'? "בבית כמות", גם בבתים היותר קרובים לנו, היותר שלמים עם ישראל סבא!!

ואם כה מבטינו עתה, מה יהיה חזון ישראל בעוד דור אחד או שנים אם לא ימהר ד' לקיים הבטחתו: "וארא כי אין איש גו' ותושע לי ימיני"?

ישראל דוד רוקח אבד"ק קאטוב.

(“מחזיקי הדת”, 12.07.1907)


רבי ישראל דוד רוקח הי"ד, נולד בשנת תר"ם (1880), בן רבי ישעיהו שלום רוקח מליטובסק הי"ד, משושלת בעלז וראפשיץ. בכסלו תרס"ג (1902) נשא לאשה מרת בלומה יכט בתו של רבו הגאון רבי חיים יצחק ירוחם הי"ד אב"ד אלטשטאדט (סמבור-ישן). משנת תרס"ו (1906) כיהן כרב בקאטוב (גליציה) שליד בוריסלוב. היה חבר ב"אגודת הרבנים הכללי", שביקשה לייסד את בית הדין הגדול בירושלים לחיזוק הדת ולומדיה. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לדראהביטאש והיה רב ואדמו"ר בוויניוויטש. דברי תורה מאת רבי ישראל דוד הובאו בכתב העת "משכנות יעקב" שערך חתנו, ובמאמר בכתב העת "מחזיקי הדת" (12.07.1907).     

רבי ישראל דוד רוקח נספה בשואה בשנת תש"ג. הרבנית בלומה יכט רוקח נפטרה בהיותה בת 31, בעת לידת בנה בי"ב בתמוז תרע"ו (1916) והובאה למנוחות במטרסדורף. כל צאצאיהם נפטרו קודם השואה או נספו בה:

בתם ריבה מלכה, אשת הרב יעקב לאבין אב"ד טשערנעליצא, נהרגה עם בעלה וילדיהם. הי"ד.

בתם חיה בילא, אשת הרב פרץ ב"ר בנימין גרטנר אב"ד סקאלע ואב"ד קאטוב משנת תרצ"א, נהרגה עם בעלה וילדיהם. הי"ד.

בתם שפרינצא, אשת הרב יעקב ליפפא אב"ד זשארוב עורך כתב העת "משכנות יעקב" ומחבר "תוספות יעקב" על ספר "יעיר אזן" לחיד"א, נפטרה בשנת תרצ"א, כשנתיים לאחר נישואיה. בתם היחידה היתה בלומה יכט. בעלה נספה בשואה. הי"ד.

בנם הרב אפרים אריה רוקח נולד בכ"א אדר תרס"ט, גר בדרוהוביטש, ונספה עם רעייתו בכ"ה באב תש"ב או בי' בחשון תש"ג. הי"ד.

בנם הרב נתן רוקח, אביהם של אליעזר, נפתלי ומשה. חתנו של רבי אריה יהודה שניצער אב"ד קרילוב.

בתם מרת שיינדל, אשת הרה"צ י"י שפירא זצ"ל. בתם בלומה יכט, נולדה בתמוז תרצ"ט.

בתם שרה מרים נולדה בשנת תרע"א (1911), ונפטרה באותה שנה.

בנם בנימין שמחה (שהתייתם מאימו עם לידתו), נפטר בהיותו בן חצי שנה, בחנוכה תרע"ז (1916).

המשך דרשה לסיום ש”ס משניות וענייני פרה אדומה – חלק ב / הרב ישראל דוד רוקח הי”ד בשם חותנו הרב חיים יצחק ירוחם הי”ד

ובזה יש לפרש המדרש הנ"ל דכשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה עוסק בפרשת פרה והיא אומר "אליעזר בני כך הוא אומר עגלה בת שנתה פרה בת שתים". אמר לו משה רבינו עליו השלום "עליונים ותחתונים ברשותך ואתה אומר שמועה מפי בשר ודם". אמר לו הקב"ה "עתיד צדיק אחד להיות בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחילה, רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה פרה בת שתים". אמר משה רבינו עליו השלום "יהי רצון שיצא מחלצי". והקשו המפרשים ז"ל דלמה ביקש משה רבינו עליו השלום דווקא על רבי אליעזר שיצא מחלציו, דאם בשביל שאמר הקב"ה שמועה מפיו, הא איתא במסכת חגיגה דקוב"ה אומר שמעתתא מפמייהו דכולהו רבנן, וכן הובא גם כן בפרק קמא דגיטין דאמר הקב"ה "אביתר בני אומר", "יונתן בני אומר", ומהאי טעמא קשה גם כן על שאלת משה רבינו עליו השלום "עליונים ותחתונים ברשותך ואתה אומר שמועה מפי בשר ודם" והקב"ה השיב לו "צדיק אחד עתיד להיות בעולמי" וכו', והרי הקב"ה אומר שמועה מכולהו רבנן. וגם הקשו המפרשים ז"ל דמהו התירוץ של הקב"ה "צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי" וכו', ומהו הלשון ש"עתיד לפתוח בפרשת פרה תחילה" ומהי המעלה בזה. וגם הרי התחיל תחילה בדין העגלה שהיא בת שנתה, ומהאי טעמא נמי למה אמר המדרש שמצאו להקב"ה שעוסק בפרשת פרה, הא אמר נמי תחילה דין העגלה, ולמה לא התפלל משה רבינו עליו השלום שיצא מחלציו מיד, רק שאל "עליונים ותחתונים" וכו' עד שהקשיב תשובת ה' יתברך על זה אז התפלל שיצא מחלציו. ועיין בווי העמודים פרק כ"ג ובישמח משה פרשת חוקת.

ועל פי הנ"ל אתי שפיר הכל לנכון בס"ד דכיוון שיצא הבת קול במחלוקת תנורו של עכנאי דהלכה כרבי אליעזר בכל מקום, והיינו דאף על גב דברוב המקומות אין הלכה כרבי אליעזר, היינו משום שלקוצר שכל האנושי אין אנחנו משיגים שכל האמיתי, אבל על פי שכל הרוחני הלכה כמותו בכל מקום, כמו שאמרה הבת קול וכמו שכתוב בדרשות הר"ן הנ"ל, ואם כן גם כן בזה שאמר רבי אליעזר דעגלה בת שנתה ופרה בת שתים ואין הלכה כמותו, היינו משום שאין אנחנו משיגים שכל האמיתי, אבל לשכל האמיתי צריך להיות כן. ואם כן נמצא שלפי טעמי הפרה צריך להיות דפרה כשרה בת שתים, כיוון שכפי השכל האמת צריך להיות כן, אם כן ודאי כן הוא על פי טעמי פרה, רק להיות אין אנחנו משיגים טעמי פרה, ועל פי הנגלות לנו בלתי ההשגה בטעמי פרה נראה לנו דפרה בת שלום שנים, דבכל מקום עגל הוא בן שנה ובעגלה ערופה כתיב "עגלת בקר" ולכן היא בת שתים, ופרה קשישא מינה ולכן היא בת שלוש שנים, כמו שכתבו שם הרמב"ם והר"ש ז"ל בריש מסכת פרה וכן פירשו שם הרא"ש והרב ברטנורא ז"ל. והנה איתא במדרש "לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה", והנה משה רבינו עליו השלום בהשיגו טעם פרה ראה והבין דפרה כשרה בת שתים, וממילא כיוון דפרה קשישא מעגלה, מובן דעגלה צריכה להיות בת שנתה. ואלם משה רבינו עליו השלום חשב כי ודאי רבי אליעזר לא מהשיגו טעמי פרה אמר זה, כי לאחרים חוקה, רק מהטעם הנגלה שפירשו אליביה המפרשים הנ"ל, דכיוון דעגל בכל מקום הוא בן שנה כדתיב '"ועגל וכשב בני שנה" הוא הדין כאן עגלה היא בת שנתה, ופרה דקשישא מינה היא בת שתים. אם כן רבי אליעזר לא חידש לנו מאומה רק חכמים חידשו לנו דאף על גב דבכל מקום "עגל" הוא בן שנה, הכא דכתיב "עגלת בקר" היא בת שתים, וממילא "פרה" היא בת שלוש כנ"ל. ולזה לא ביקש שיצא מחלציו, ואדרבה, שאל למה אמר הקב"ה שמועה מפי בשר ודם, ואף על פי שהקב"ה אומר שמועה מפמייהו דכולהו רבנן, הכא הווי קשיא ליה טפי כיוון שאין בו שום חידוש, ולכאורה, אדרבה, חכמים חידשו דכאן שאני מבעלמא, משום דכתיב "עגלת בקר" וגם הלכה כוותיהו. והשיב לו הקב"ה "צדיק אחד יעמוד בעולמי ויפתח בפרשת פרה תחילה ויאמר עגלה בת שנתה", כמו בכמה מקומות דעגל הוא בן שנה, לכן פרה דקשישא היא בת שתים, דבזה אין שום חידוש רק גם רבי אליעזר יבין דאפשר לומר דכיוון שכאן שני קרא בלישנא וכתב "עגלת בקר" היא בת שתים וממילא "פרה" היא בת שלוש, רק על ידי שישיג טעמי פרה (עיין במדרש פרשת חוקת דלרבי עקיבא וחבריו נתגלו טעמי פרה) יבין דפרה כשרה בת שתים על פי טעמי פרה, וממילא עגלה על כורחך צריך לומר דהיא בת שנתה אף על גב דכתיב "עגלת בקר", רק על ידי שרוב חכמי הדור אין משיגים טעמי פרה הנעלמים, לכן קיימא לן דעגלה בת שתים ופרה בת שלוש שכן מסתבר טפי על פי שכל האנושי הנגלה כנ"ל, ולזה אמר ה' יתברך "צדיק אחד יעמוד בעולמי ויפתח בפרשת פרה תחילה ויאמר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים", דעל ידי ההנחה מפרשת פרה דמשם יתחיל תחילה ויתבונן על ידי זה דעגלה בת שנתה ופרה בת שתים, שעל ידי השגתו טעמי פרה יבין דפרה בת שתים וממילא על כורחך צריך לומר עגלה בת שנתה. ולכן ביקש משה רבינו עליו השלום "יהי רצון שיצא מחלצי". שוב מצאתי בספר יסוד יוסף בהתיקונים אות ט"ז שכתב משם ספר יד יוסף דמה שאמר רבי אליעזר פרה בת שתים הוא על פי הסוד, וחכמים אומרים פרה בת שלוש הוא על פי הנגלה, תבוא אמו ותקנח וכו' ופרה אינה יולדת עד שהיא בת שלוש.

ולהכי נראה התחיל המדרש שמצאו להקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה, אף על גב שאומר גם כן דין העגלה, משום דעיקר הרבותא הוא מדין הפרה שאמר, ועל ידי זה ביקש משה רבינו עליו השלום שיצא מחלציו. שוב מצאתי בקו"א של המהרש"א ז"ל במסכת בבא מציעא דף נ"ט שכתב על פי דרכו גם כן דהבת קול אמת הייתה שהלכה כרבי אליעזר בכל מקום, ושהלכה כרבי אליעזר גם כן במה שאמר עגלה בת שנתה וכו', ומשום הכי ביקש משה רבינו עליו השלום שיצא מחלציו. עיין שם.

ובזה יתפרש יוצר לפרשת פרה "רָעַד כְּהִסְכִּית טַעַם תְּחִלַּת מִשְׁנָתָהּ. פָּרָה בַּת שְׁתַּיִם עֶגְלָה בַּת שְׁנָתָהּ. בִּצֵּר צִיר תַּחַן כְּקָשַׁב שְׁמוּעָתָהּ. נָא מֶנִּי יִפְרֶה מוֹרֶה הֲלָכָה לְשַׁעְתָּהּ", דמה שאמר "כהסכית טעם תחלת משנתה", רצה לומר שהסכית דטעמו של רבי אליעזר הוא מתחלתה בדין הפרה, ו"טעם תחלת משנתה" של הפרה הוא שגרם למה שאמר רבי אליעזר, דעל ידי שהעמיק בתחילה בפרשת פרה והשיכ טעמיה הבין שעל ידי זה פרה בת שתים, ולכן ממילא עגלה בת שנתה, ולכן נקט נמי הפייטן "פרה בת שתים עגלה בת שנתה" היפך ממה שאמר רבי אליעזר "עגלה בת שנתה פרה בת שתים", אם אומנם כן הוא על פי החרוז מכל מקום על פי הנ"ל יובן לנכון דבכיוון אמר כן הפייטן (דכל לשונות הפיוטים הם בכוונה ולא לצורך החרוז לבד דבחרוזים אין סימן ויכולים לעשות החרוז בכמה אופנים, ועיין מה שכתב הראב"ע במגלת קהלת על הפסוק "על כן יהיו דבריך מועטים") לומר דעל פי הטעם כן הוא על ידי שבתחילה הבין מטעם הפרה שהיא בת שתים, ולכן אמר גם כן דעגלה בת שנה, אף על גב דגם הוא הבין דמסתבר לומר דעגלה בת שתים מדכתיב "עגלת בקר", ולכן ביקש משה רבינו עליו השלום שיצא מחלציו כיוון שראה שהשיג טעמי פרה. ולזה אמר "רעד כהסכית טעם תחלת משנתה פרה בת שתים עגלה בת שנתה", ולכן "ביצר ציר תחן נא מני יפרה מורה הלכה לשעתה".

ובזה יש לומר הטעם מה שהוצרכו לערב בכל הפרות מאפר הפרה שעשה משה רבינו עליו השלום במדבר, דכל הפרות נעשות בת שלוש או בת ארבע כחכמים, ולפי טעמי הפרה פרה בת שתים, ואע"ג דגם לרבי אליעזר כשרה בת שלוש גם כן, מכל מקום מדרבנן מיהת פסולה לרבי אליעזר (ועיין שם בר"ש ותוספות יו"ט מה שכתבו בזה) ובוודאי כן הוא על פי הסוד ויותר נכון להיות בת שתים, ומשה רבינו עליו השלום דידע והבין טעמי פרה, בוודאי פרה הראשונה דכתיב "ויקחו אליך" בוודאי לקח על פי מה שנראה למשה רבינו עליו השלום על פי טעמי הפרה, וכמו שדרשו חז"ל גם כן על "ויקחו אליך" לך אני מגלה טעמי הפרה וכו', לכן מערבין בכל הפרות מאפר הפרה של משה רבינו עליו השלום שהיתה על פי טעמי פרה. ובזה יש לומר נמי מה שפירש רש"י ז"ל "ויקחו אליך" לעולם הוא על שמך פרה שעשה משה במדבר, דלהיות פרה הראשונה נעשית על ידי משה רבינו עליו השלום בת שתים, ועל פי שכלנו האנושי איננו משגים שתהיה כשרה, לזה אמר "פרה שעשה משה במדבר" כפי ידיעתו הנשאה. ובזה יש לומר המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה, פרה אדומה ראה, דבכל מה שעשה משה רבינו עליו השלום לא היה מקום לקרח לתופסו חס ושלום, כיון שמשה רבינו עליו השלום היה יכול להוכיח בטעמו ונימוקו שהדין עמו, אבל במה שלקח משה רבינו עליו השלום פרה בת שתים שכן היא כשרה על פי דין על פי מה שהשיג משה רבינו עליו השלום טעמי פרה (ואדרבה יותר נכון הוא בת שתים על פי סוד בטעמי פרה כנ"ל, וגם אם גם מדרבנן כשרה בת שלוש גל לרבי אליעזר, עיין שם בר"ש ותוספות יו"ט, מכל מקום כיוון דגם בת שתים כשרה על פי טעמי פרה על כן לא המתין משה רבינו עליו השלום כדי שלא תשחיר ותפסל, עיין שם בריש מסכת פרה) בזה לקח עצמו לחלוק עליו ולהוכיחו, דעל פי מה דכתב בעגלה "עגלת בקר" מבואר דהיינו בת שתים ופרה דקשישא היינו בת שלוש כחכמים דקיימא לן כוותינו, ומשה רבינו עליו השלום לא היה יכול להגיד להם טעמו ונימוקו כי נאסר מלהגיד להם טעמי פרה, ד"לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה". ועוד האריך בדברים מתוקים מדבש ונופת צופים, אולם אין פה מקום לקבל אריכות, ועוד חזון למועד ברצות ה'.

ידידו הק' ישראל דוד רוקח.

דרשה לסיום ש"ס משניות – חלק א / הרב ישראל דוד רוקח הי"ד בשם חותנו הרב חיים יצחק ירוחם הי"ד

ב"ה לימאנאב (גאלציען)

ישאו הרים שלום לכבוד ידיד נכ"ח ה"ה הרב החריף ובקי וכו' מו"ל ומעריך ה"מאסף" שליטא. יען היה עם לבב מורי וחמי הרב הגאון האמיתי מופת הדור מהר"ר חיים יצחק ירוחם שליט"א אב"ד פה"ק לימאנאב למלאות מבוקשו להאציל מחדשי התורה על קובצי המוקדש לחכמת תורה הקדושה, אולם עתותיו לא בידיו המה כי על כן המצווה היקרה אשר תחת דגל תלמוד תורה דרבים תחשב, אמרתי להעלות על שלחן מלכים, מאן מלכי רבנן, גרגור אחד מבין אמרות טהורות אשר בתוך דרשת מורי וחמי הגאון מאור הגולה שליט"א לסיום משניות. וזאת אשר דבר בהדרת קודש.

בחיבור סוף המשניות לתחילתן יש לומר על פי מה שכתב הצל"ח בריש מסכת ברכות דמה שהתחיל רבינו הקדוש במסכת ברכות "מאימתי קורין את שמע בערבין" ולא התחיל בתפלה שהוא ג' פעמים ביום ועיקרה היא י"ח ברכות והמסכת שמה ברכות, הוא משום שרבינו הקדוש רצה להתחיל תורה שבעל פה במשנת רבי אליעזר לעשות נחת רוח למשה רבינו עליו השלום, דאיתא במדרש הובא בילקוט פרשת חוקת שמשה רבינו בשעה שעלה למרום שמע שהקב"ה אומר "אליעזר בני אמר פרה בת שתים" והתפלל משה רבינו "יהי רצון שיצא זה מחלצי", ואמר לו הקב"ה "חייך זיצא זה מחלציך". ולכן התכוון רבינו הקדוש להתחיל תורה שבעל פה במשנת רבי אליעזר שיצא מיוצאי חלציו של משה רבינו. עד כאן לשונו. ואם כי כתב על זה ואמנם למאן דקמתרץ לקמן "ואיבעית אימא רישא לאו רבי אליעזר" נסתר תירוץ זה, הנה יצדקו על כל פנים דברינו לתירוץ ראשון שבש"ס שם. גם נראה לעניות דעתי דגם לאיבעית אימא הזה יש לומר תירוץ הצל"ח, דמכל מקום כיוון רצה להתחיל בקריאת שמע במשנת רבי אליעזר הוצרך להתחיל "מאימתי קורין את שמע בערבין" ושנה "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן" אף על גב דזה לא הוי כרבי אליעזר מהטעמים שהיו לרבינו הקדוש בהלכה, מיהת על כל פנים שנה מיד "עד סוף האשמורה הראשונה דברי רבי אליעזר". ואם כן שנה על כל פנים מיד בעניין הראשון מתורה שבעל פה דהוא זמן קריאת שמע דערבית דברי רבי אליעזר שהיה מיוצאי חלציו של משה רבינו עליו השלום, רק לעניין התחלת זמן קריאת שמע דערבין לא היה יכול לשנות דעת רבי אליעזר מהטעמים שהיו לרבינו הקדוש בזה, ומיהת שנה על כל פנים דעתו מיד לעניין סוף זמן קריאת שמע דערבית, מה שאין כן אם היה מתחיל בתפילה.

והנה כיוון שאין הלכה כרבי אליעזר בהא דאמר "עד סוף האשמורה הראשונה", אם כן לכאורה אין שבח למשה רבינו בזה. אומנם באמת אלו ואלו דברי אלקים חיים והכל אמת. וביותר מבואר בדרשות הר"ן ז"ל דרוש ז' ובדרוש השני על אמר רבי יונתן (ועוד עיין שם בדרוש השלישי) במה שנחלקו במתיבתא דרקיע בספק בהרת קדם (בבא מציעא פ"ו.), שהקשה, אחר שהשיבו מה' יתברך שהוא טהור, האיך טמאו הם, עד שהוצרך להכרעת רבה בר נחמני. ותירץ דעם היותם יודעים שספק טהור על דרך האמת, מכל מקום היו אומרים "טמא" שאחר שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם ושכלם היה מחייב לטמא, היה מן הראוי לטמא, אף על פי שהוא בהיפך האמת, שכן חייב שכל האנושי. והשאר אף על פי שהוא אמת אין ראוי לעשות מעשה כן בדרכי התורה, כמו שלא טהרו בעלי מחלוקת של רבי אליעזר אף על פי שנתנה עליהם בת קול מן השמים שהלכה כמותו ולא נסתפק להם העניין מאת ה' יתברך, ואף על פי כן לא בשמים היא. עד כאן לשונו. אם כן מבואר הדבר שלפעמים, אדרבה, המאן דאמר שאין הלכה כמותו הוא אשר כיוון האמת להשכל הרוחני האמיתי אשר בשמים, רק שלפי שכל האנושי אי אפשר להשיגו רוב החכמים, ולכן פוסקים בארץ להיפך כשכל האנושי, שכן גזרה חכמתו יתברך לפסוק כשכל האנושי אם לא ישיג שכל האמיתי (ועיין מעשה רוקח על התורה פרשת וישב על הפסוק "ויבא יוסף"שכתב כהאי גוונא בפלוגתת רבי מאיר וחכמים על פי ש"ס עירובין דף י"ג, וכתב שם דבכהאי גוונא לא אמרינן הא דאין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים מאחר שבשמים הלכה כר"מ). באופן שנתבאר מדברי הר"ן ז"ל שלא נסתפק לבעלי מחלוקתו של רבי אליעזר שהבת קול הוא בוודאי מאת ה' יתברך, רק שלא פסקו כן לאשר לא השיגו דבר זה בשכלם (ועוד עיין בשו"ת חות יאיר סי' קצ"ב) ואם כן הרי הבת קול היתה "מה לכם אצל אליעזר בני שהלכה כמותו בכל מקום". אם כן גם בהלכה זו ד"עד סוף האשמורה הראשונה" פסק בת קול כמותו, והוא היה השכל האמיתי, רק שאין פוסקים כוותיה להיות איננו משיגים דבר זה בשכלינו. ואם כן שבח גדול הוא למשה רבינו עליו השלום במה ששנה רבינו הקדוש משנת רבי אליעזר בהתחלת התורה שבעל פה, ואתי שפיר תירוץ הצל"ח על התחלת המשניות בזמן קריאת שמע.

והדברים האלה נאמרים גם כן בסיום המשניות, "אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות", וכתב התוספות יו"ט דמה שאמר "לכל צדיק וצדיק" היינו בין האוסר ובין המתיר, והיינו מטעם הנ"ל, דאלו ואלו דברי אלקים חיים ותורת אמת היתה בפיהם, ולפעמים מי שאין פוסקים כמותו הוא אשר כיון יותר לשכל האמיתי, וכמבואר מהתחלת המשניות כנ"ל. וגם מי שלא כיוון לשכל האמיתי הרי מה שפסק כשכל אנושי גם זה דין תורה שלימה וכן גזרה חוכמתו יתברך לפסוק כפי שכל האנושי. ועיין בהקדמת קצות החשן שכתב דזהו מה שכתוב בזוהר הקדוש דמחידושי אורייתא בורא ארץ חדשה, והוא מה שאמרו רז"ל דהראה הקב"ה למשה רבינו עליו השלום כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, דהיינו החידושין שלא יהיו על פי שכל האמיתי רק על פי שכל האנושי, והם תורה שלימה, אם הוא אמת בהכרעת שכל האנושי. וגם זה נלמד מהתחלת המשניות, דכיוון שהתחיל בזמן קריאת שמע כדי להתחיל במשנת רבי אליעזר, אף על פי שאין הלכה כמותו, וצריך לומר משום שכן הוא כפי שכל האמיתי, ואם כן קשה למה באמת אין פוסקים כן, כיוון שכן הוא שכל האמיתי וכן יצא בת קול מן השמים, אלא ודאי שכן הוא חובתינו לפסוק כפי שכל האנושי.

ועוד אמר בסיום המשניות "אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'". וכתב התוספות יו"ט וזה לשונו: גם בא להעתיק ולעורר הלבבות שאף על פי שהמשניות מלאות מחלוקות שהיו בין החכמים, ופן יעלה על לב הנמהר כי מחלוקותיהם היתה מריבה ומצה, אמר כי לא כן הוא, שעוז התורה כלי מלא ברכת השם, אין בה שמץ ריב וחילוק לבבות, וכמאמרם בפסוק "כי ידברו את אויבים", נראים כאויבים ונעשים אוהבים. עד כאן לשונו. והוא גם כן מטעם הנ"ל, כיון שכל אחד אמר על פי שכלו בעיון היטב, וכן גזרה חכמתו יתברך והוא תורה שלימה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, אי אפשר שזה יגרום מחלוקת חס ושלום, ולכן "את והב בסופה", ונעוץ שפיר סוף המשניות בתחילתם, דהתחלת המשניות בזמן קריאת שמע הוא גם כן על פי מה שאמרנו כנ"ל.

ובזה יש לנעוץ גם כן סוף התלמוד דברכות בתחילתו, דמסיים הש"ס דברכות אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, והוא מטעם שהם ודבריהם ממקור השלום הוא, ואם כי הם חולקים תמיד בדברי תורה, אלו ואלו דברי אלקים חיים, והכל אמת על פי תורה הקדושה בנ"ל, ולכן אין זה גורם מחלוקת, ואדרבה, מוסיפים אהבה "ואת והב בסופה". ועל ידי זה מרבים גם כן שלום בעולם. וזה יוצא לנו גם כן מהתחלת מסכת ברכות כנ"ל. ולזה אמר גם כן במימרא דתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך", אל תקרי "בניך", אלא "בוניך", "שלום רב לאוהבי תורתך ואין לנו מכשול". ורצה לומר "וכל בניך" שהם "בניך", דהיינו כל תלמידי החכמים, בין האוסרים ובין המתירים, הם לימודי ה', דאלו ואלו דברי אלקים חיים ולכן "ורב שלום בניך", וכן "שלום רב לאוהבי תורתך" על כי "ואין למו מכשול", שאינם נכשלים חס ושלום לומר שלא כהלכה שום אחד מהם, דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ואם כן המחלוקת הזו הכל אמת והוא השלום האמיתי, ומשתיהם תסתיים שמעתתא, לכן שלום רב להם ומרבים שלום בעולם. ובזה נעוץ סוף הגמרא דברכות בתחילת המסכת וגם במשניות דברכות מסיימת משנה האחרונה בשלום.

(המאסף, ירושלים תרס"ג, עמו' קכג)

רבי ישראל דוד רוקח הי"ד בשם חותנו רבו הגאון רבי חיים יצחק ירוחם הי"ד אב"ד אלטשטאדט (סמבור-ישן).

יזהר מאד מאד שלא להצר לשום בר ישראל / רבי משה בצלאל אלטר הי"ד

תמונת רבי משה בצלאל אלטר הי"ד

קטעי ציטוטים מתוך מכתביו ודבריו של רבי משה בצלאל:

"והנני דורש שלום ידיד נפשי החסיד… ועליך אתמה ביותר מדוע יושב אתה ושותק, ולא תשתיק המחלוקת. ובפה אומרים: מאחר שאין לכם דאגת פרנסה יש פנאי לחשוב על מחלוקת. ואם כי איני חושדך ח"ו שתהיה מבעלי המחלוקת, אבל הלא אתה איש פנוי, ורודף שלום מעולם, קבל נא עליך זו המצוה לעת זקנתך, וחפץ ד' בידך יצלח להחזיר השלום באמת.

אלו דברי ידידך דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"יום ב' מקץ תרצ"א.

… ויש לי עגמת נפש מסגנון מכתביך, שמוכח מתוכם שיש לך שנאה על כמה אנשים, שיש לאו מפורש לא תשנא את אחיך בלבבך, ומצות עשה ואהבת לרעך כמוך, ובודאי לא נאמר זה על אנשים ידידים ביניהם, על זה לא הוצרך התורה לצאת ולהזהיר, רק בכהאי גוונא שהיצר הרע דורש מהאדם שישנא לחבירו, אז הזמן לקיים 'ואהבת', וממילא כמים הפנים, ונדחה השנאה מהאחר, ונעשים שניהם אוהבים.

ואתה אשר תמיד היית איש אוהב לבריות, ולא ידעת כלל לצער שום איש, ואתה בארץ ישראל המחכמת, וצריכין להטהר מהמידות הרעות מידי יום ביום יותר ויותר

ותהלה לא-ל באיסור טריפות ויתר איסורים נזהרים, ולמה יגרע הלאו ד'לא תשנא' שהוא איסור שבין אדם לחבירו וחמור יותר, וגורם ללשון הרע ועוד איסורים רחמנא ליצלן.

ואם כי יש לך עוולות ממי, הלא כמה גדול המעביר על מדותיו, וכמה נחת רוח תעשה בזה למעלה, כי אחדות ישראל דבר גדול מאוד. ואקוה כי תשים דברי אלה על לבך למלאות מבוקשי, ואם כי יקשה לך בתחילה, אבל אחר כך יערב ויבושם לך.

ואם תודיעני שתאות לזה, אדבר עם כ"ק אחי מרן שליט"א מזה.

דברי דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"והנני דורש שלום כבוד… וכאשר נאמר 'סתירת זקנים בנין', אכפיל מבוקשי להתבונן ולקיים מה שנאמר 'עזוב תעזוב', עזוב מה דבלבך כו' (אונקלוס שמות כג,ה). וגם לי יש עוולות מאנשים, ובשביל זה יהיה לי שנאה על מי מישראל? חס ושלום! והלא צריכין לומר בכל לילה 'שרי לכל מאן דמצער לי', רק אני. אומר מפורש להאיש: כן עשית לי, וגם אם אינו מפייס אותי נשאר לי תביעה עליו, אבל לא שנאה חס ושלום. וראה נא במסילת ישרים פרק י"א… תתבונן כי צודקים דברי דברי…

דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"יום ב' ויחי תרצ"א.

… מוכרח אתה לשכוח בכל אלה, ולהתקשר בשלום עם כולם, כי אין דבר טוב יוצא מהמחלוקת, וכאשר יהיה השלום  – ממילא ימלאו מבוקשך… ואם תצטרכו לוותר משלכם, כדאי הכל למען השלום.

ומה שאמרו חז"ל אין דבר טוב יוצא מהמחלוקת, מה קא משמע לן, הכל רואין זאת, רק הפירוש אפילו שדומה לאדם בבירור שבכהאי גוונא טוב יותר המחלוקת מהשלום, על זה אמרו שאינו כן, ואין שום דבר טוב יוצא ממחלוקת… ואם כי קשה מאוד בתחילה, אבל הוא אחד [מהדברים] שהעולם קיים על זה, בכן נא חזק והתחזק ועמוד בזה למלאות מבוקשי, ותעשה בזה דבר גדול…

דברי ידידך דורש שלומך בכל לב ונפש חפצה,

משה בצלאל

האדמו"ר מגור מרן הפני מנחם סיפר ביום פטירתו של דודו רבי משה בצלאל: "פעם בתוכחתו על מעשה של משובת נעורים אמר לי: יהודי הוא כמו ספר תורה, וצריך להזהר שלא להרים עליו יד. היו אלו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, ומני אז איני מסוגל לתת ליהודי מכה, ואפילו לצורך מצות חינוך מיעטתי בכך" (אוצר דרשות פני מנחם, ח"א עמ' צד-צה – כ"ג אלול תשמ"ח).

באחד ממכתביו הזכיר ה'פני מנחם' כי במהלך תקופת מלחמת העולם השנייה למד תורה ומוסר עם דודו מידי יום כחצי שעה עד ליציאתו מוורשה: "בסך הכל הדיבורים שדיבר עמי הר"ר משה בצלאל הם אחת עשרה, ואני זוכר רק עשר, והראשון היה להיות נזהר מאד מאד שלא להצר לשום בר ישראל" (אוצר מכתבים פני מנחם, מכתב רב).

(שם ושארית)


רבי משה בצלאל אלטר, בנו של האדמו"ר בעל ה"שפת אמת", ואחיו של האדמו"ר ה"אמרי אמת", נולד בחודש אדר שנת תרכ"ח (1868). מצעירותו למד תורה בשקידה עצומה מאביו הקדוש ומבחירי המלמדים, והתעלה בתורה וביראה, בקדושה ובטהרה.

בחודש שבט תרמ"ד נשא לאשה את מרת חיה שרה, בת דודו רבי שמעון חיים אלטר. לאחר חתונתו המשיך להתגורר בחצר גור, בצל אביו הקדוש, ולעמול בצניעות ובשקידה רבה בתורה ובעבודת ה'.  

לאחר פטירת אביו, נעשה חסיד נאמן של אחיו ועמד לפניו באימה כחסיד מן המניין. ה"אמרי אמת" הורה בצוואתו שלאחר פטירתו אחיו "רבי משה בצלאל ינהיג את קהל החסידים, והוא ימשיך את לבכם לאביכם שבשמים".

בשנת תרפ"ה ביקר רבי משה בצלאל בארץ ישראל, ובשנת תרצ"ט (1929) קיבל סרטיפיקט ותכנן לעלות לארץ ישראל. בהמשך ויתר על הסרטיפיקט לטובת נכדו.

בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עבר עם האדמו"ר ה'אמרי אמת' לגיטו ורשה, שם המשיך לעמול בתורה וללמדה.  

לאחר שאחיו ה'אמרי אמת' עזב את פולין ועלה לארץ ישראל, היה רבי משה בצלאל למנהיגם של חסידי גור בפולין. יחד עם אחיו, רבי מנחם מנדל אלטר הי"ד, פעל להמשך לימוד התורה בגיטו, עודד את רוחם של אחיו היהודים המעונים בגיטו וניסה להקל על סבלם.

עם התגברות המשלוחים למחנות המוות, עבר, יחד עם רבנים נוספים, לעבוד בבית החרושת לנעליים "שולץ" שניהל ר' אברהם הנדל.

רבי משה בצלאל נתפס יחד עם יהודים נוספים ונלקח לרחבת המשלוחים. הלל זיידמן כותב ביומנו שבעמל רב ובשוחד עצום הצליח ר' אברהם הנדל להביא לשחרורו. במהלך ה'אקציה הגדולה' בגיטו ורשה, נתפס שוב, וממש ברגע האחרון חולץ מקרון הרכבת בסיוע שוטר יהודי. כעבור מספר ימים נתפס שוב וגורש לטרבלינקה, שם נרצח על קידוש ה', בכ"ג באלול תש"ב (1942). עמו נספו רוב בני משפחתו. הי"ד. מסופר כי לפני מותו אמר ש"לפעמים גם המוות הוא מצווה, אם הולכים בשמחה לעשות את רצון הבורא יתברך ויתעלה".

אחיו האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר בעל ה"אמרי אמת", הצליח להימלט ולעלות ארצה בפרוץ התופת, בחול המועד פסח ה'ת"ש, אחיו רבי נחמיה הי"ד נפטר בגטו ורשה בכ"ב בתמוז תש"ב. אחיו רבי מנחם מנדל הי"ד נרצח בטרבלינקה בחודש אב תש"ב, ואחותו אסתר בידרמן הי"ד נרצחה בראש השנה תש"ג,

בנו הילד יהודה אריה לייב ז"ל נפטר על פני אביו. בנו רבי יצחק מאיר הי"ד נהרג בהפגזה גרמנים על ורשה בפרוץ המלחמה. כן נהרגו בניו רבי דוד ורבי יואל, וחתנו רבי לייבל קמינר. הי"ד.

חבל על דאבדין ודלא משתבחין עת היקר מפז ומפנינים / הרב שמואל אהרן דייטש הי"ד

תמונת הרב שמואל אהרן דייטש הי"ד

ב"ה ג' לסדר הנני נותן לו את בריתי שלום תרפ"ד לפ"ק ב' קערעסטור יע"א.

בין המצרים, תשיג ברכות הנאמרים מפי אהרן ובניו נושאי האורים, וה' יתן חכמה ויראה מפיו מאה שערים, חשקות התורה ויראה בלבך יהיו עצורים, וקרנך למעלה בכבוד ירום, עדי תהיה תפארת בחורים, ובין מובחרי הגברים, עד עמוד הכהן לאורים, ה"ה בני מחמדי אישון עיני חמדת לבבי, הב' המופלג ומושלם, ירא ושלם, כש"ת מו"ה חנניה יום טוב ליפא דייטש נ"י.

אחרי דרישת שלומו הטוב אל נא תשת עלי חטאת ועל תדינוני לכף חובה, על דבר אשר לא כתבתי לך מאהבה מסותרת תשובה, די השיב על יקרת מכתביך היקרים מדבש ונופת מתוקים, מלאים זיו ונוגה מפיקים, מיוסדים על אדני הדעת והתבונה, דרכיהם דרכי אמונה, נאוו לחייך בתורים צווארך בחרוזים, גל אגוזים, ברוך חכם הרזים, בלול בתפארת הלשון ובנועם המליצה, מלאתי גיל וחדוה ודיצה, בראותי מעשה ידיך מעולפת ספירים, חורז בחרוזים ושר בשירים, ועל כולם אורו עיני עת ראיתי שפתוח תפתח את ידך לתורה ולתעודה בירור הלכות מגמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים ידך הדה, וגם על אפיקי המדרשים עיניך כיונים להוציא מהם פנינים, פסק הלכה, אשר פטור אתה מביאה והליכה זו היא ביאה זו היא שיבה, על חתונת אחותך היקרה והחביבה. בני אם חכם אתה ישמח לבי גם אני. ומאוד החיית אותנו בדבריך היקרים דבר דבור על אופניו, מראה צד על צדדים ודופניו.

בני היקר נרו יאיר! שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי החונן לאדם דעת וחכמה, ומלמד לאנוש בינה ומזימה, ונתת אל לבך להבין ולהשכיל תכלית של אדם אשר נברא עפר מן האדמה, גוף בלא נשמה, והקב"ה נפח באפו נשמת רוח חיים כדי שיהיה ברוחו פי שנים, והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת אשר היתה אצלו יום יום שעשועים, כדי להרכיב החיגר על הסומא, החומר עם הנשמה, כדי שמניה ומניה יסתיים תורה ויראת שמים, והתחלה ללמוד בהתמדה כפי ששמעתי אומרים עליך, וכפי שנראה מכותלי מכתביך, מי יתן והיה לבבך זה כל הימים לילך בדרך תמים, ולהתאבק בעפר רגלי החכמים, וללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, תורת אלקים חיים, ביראה באהבה ובמורא, עד בנין בית הבחירה. וחבל על דאבדין ודלא משתבחין עת היקר מפז ומפנינים, אשר אבדתי בהבלים מינים מינים שונים, בימי בחרותי, לא צפיתי, מה יהיה תכליתי, אף כי חנני ה' בשכל ישר וזך הרעיון, מטוב הגיון, עם כל זה לא למדתי בהתמדה, ונשארתי ריק מכל מדע, כלו ביגון חיי ושנותי בבהלה. ואדם לעמל יולד על המחיה ועל הכלכלה. ומעתה אין לי אלא להמליץ עלי רק מה שכתב לי אבי החסיד זקנך ז"ל שהתמרמר גם כן על ימי נעוריו ואין לו להשען אלא על בניו, כמאמר חז"ל "ורב שלום בניך", אל תקרי בניך אלא בוניך, שהם יוכלו עוד לבנות בנין בית הבחירה, הבוחר בתורת משה עבדו, וברא מזכא אבא. אני בעוונותיו הרבים לא שמעתי לקולו, אבל אתה בני אעצך שמע בקולי וטוב לך בזה ובבא, אהובי בני נ"י כד הוינא טליה כבר תליסר שנין ביום הבר מצוה שלי למדתי אז אצל מורי הגאון הצדיק מורנו הרב רבי משה יוסף טייטעלבוים זי"ע אב"ד קהילת קודש איהעל ובבוקר קודם התפלה הלכתי אצלו לחדרו עם אדוני אביו מורי ורבי ז"ל וכבואו להיכל קדשו אמר בזה הלשון: "ווען איך בע"מ געווארדעז צופריא פאר דען דאווענען בין איך הינאיינגעאנגען ציא מיין הייליגען טאטען האט ער מיר געזאגט זעה אהער מיין קינד מיילע איך בין שוין פערפאללען אבער דיא ביסט נאך א יונג קינד דיא וועסט נאך געקענט זיין איין מענש זעה ציא זיין א מענש איך בין אויך שוין פערפאללען אבער דוא ביסט נאך א יונג קינד ווענן דיא וויללסש זיין איין מענש קענסט דיא נאך זיין" [כשחיכיתי לתפילה הבוקר הלכתי לראות את אבי הקדוש (בעל "ייטב לב") והוא אמר לי "תראה כאן, ילדי, מילא אני כבר אבוד, אבל אתה עדיין ילד צעיר. אתה עדיין יכול להיות מענטש. תראה להיות מענטש. אני כבר אבוד, אבל אתה עדיין ילד צעיר כשתרצה להיות מענטש תוכל עדיין להיות כזה"]. עד כאן לשונו הקדוש.

ממש החיית אותי במכתביך הנערכים על החתונה ותחי רוחי ועיני תאורנה ופלס מעגל רגליך וכל דרכיך יהיו נכונים, לפי העת והזמן והשנים, ואז תלך לבטח דרכך תמלא כריסך בש"ס ופוסקים הן ותולדותיהן, אך ביראת ה' כל היום, "הן יראת ה' היא חכמה". וזכות אמך הצדיקת אשר שפכה כמים לבה נוכח ה' שבניה יהי' תלמידי חכמים חסידים ואנשי מעשה תעמוד לר שתצליח בכל דרכיך ותגל אמה בפרי בטנה בגן עדן. ה' יתברך ינחך במעגלי צדק.

קצת תמיה בעיני מה שיצאת חוץ לגדרך ודרכך ויצאת אלי בכותבת הגסה כתיבה תמה ונקיה ומאוד יפלא בעיני לשונך הצח והנעים מהיכן בא לך זה פתאום ובאמת אני חושד אותך שתקיים מה שכתבו המפורשים על המשנה "וקנה לך חבר", שהקנה והנוצה יהיה לך חבר. ואני פרשתי עליך "וקנה לך חבר", שבטח יש לך לכתיבה איזה חבר טוב אשר הוא מסייע אותך בזה מה טוב ומה נעים שבת אחים. גם עיין במדרש דברים, משה רבינו אמר "לא איש דברים אנכי", ואח"כ אמר "אלה הדברים" ודיבר כל הספר כולו. קודם נתינת התורה לא היה יכול לדבר, ואח"כ כשקיבל התורה דיבר דברים הרבה. והבן מאוד. התענגתי מהם ואף אם באולי לא תוכל לומר כולו שלי, עם כל זה נראה שמוכשר אתה להיות ספרא רבא אם תעמול ותייגע עצמך כדי שתוכל לכתוב כראוי וכנכון לתלמיד חכם, כי הוא תפארת לעושיה והוא מן ההשלמות ההכרחיות לאדם השלם.

מנאי אביך המברכך בברכת כל טוב.

 ה"ק שמואל אהרן דייטש

(מכתב שהובא בספרו של בנו "טהרת יו"ט" חלק א)


הרב שמואל אהרן דייטש הי"ד

הרב שמואל אהרן הי”ד (תרמ”ב-תש”ד, 1882-1944) – בן הרב יעקב חיים ושיינדיל לבית גרינפלד. הרב שמואל אהרן היה תלמיד חכם מחשובי תלמידי האדמו”ר מסיגט רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים ה”קדושת יו”ט”.

הוא כיהן כשוחט ובודק בקרסטיר ובמישקולץ והיה פעיל באגודת פקודי קהילות היראים במדינת הונגריה, מיסודו של רבי שמעון סופר מערלוי, שפעלה לסייע לשו"בים שפרשו לגימלאות. בזיווג ראשון נשא לאשה את מרת רחל מלכה בת הרב שלום יוסף וויינברגר שהיה שו"ב במונקאטש. בזיווג שני נשא לאשה את מרת זיסל בת הרב יעקב הכהן שוורץ.

הוא כיהן כיד-ימינו של האדמו”ר רבי ישעי׳לע שטיינר מקרסטיר זצ”ל, ובהיותו דבוק ברבו הצדיק תיעד בכתב את כל המנהגים הקדושים שראה אצל רבו, אך כתבים חשובים אלו אבדו בשנות השואה.

נהרג על קידוש השם במחנה ההשמדה אושוויץ בכ”ד בסיון תש”ד, עם אשתו הרבנית זיסל. כן נספו רבים מצאצאיו. הניח אחריו בכתב יד את הספר “שם אהרן” על התורה. הספר היה מוכן לדפוס לפני המלחמה וזכה להסכמות גדולי הונגריה.

בדומה למובא במכתב כאן למעלה, גם בכתב היד של ספרו "שם אהרן", כותב המחבר על רצון האב לראות את בנו עולה עליו במעלות הקדושה. רעיון זה מובא שם כדבר תורה ששמע אביו, הגאון החסיד הרב יעקב חיים דייטש זצ"ל, מרבו הקדוש בעל ה"ייטב לב" בסעודת שלום זכר של נכדו רבי חיים צבי טייטלבוים, לימים אב"ד סיגט ומחבר הספר "עצי חיים", לפרש הפסוק "המלאך הגואל אותי וגו' ויקרא בהם שמי ושם אבותי". ודקדק מאי היא הלשון "ויקרא בהם" הווא ליה למימר "ויקרא עליהם שמי". ופירש, דהנה בנוהג שבעולם שדור הולך ודור בא והדורות מתמעטים והולכים, ועל כן כל אחד מתייחס עם אבותיו ואבות אבותיו, כי הבנים הם מיוחסים אחריהם ובשבילם. ועל כן אם רוצים לייחס איש אומרים [לא] נתקררה דעתו בזה שהוא יהיה יותר מבניו, אדרבה חפצו היה שבניו יהיו טובים ויפים ויותר קדושים וטהורים ממנו. וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה (סנהדרין דף ק"ה:) בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, ואם הבנים יהיו יותר גדולים וחשובים וספונים מהאבות יהיה נקרא שם יעקב ע"י הבנים, דהיינו שיאמרו שזה הוא אביו של אותו צדיק וגדול. וזהו שאמר "ויקרא בהם שמי", על ידיהם יקרא גם שמי לחשיבות. עד כאן לשונו.

בנו, רבי חנניה יום טוב ליפא דייטש, תלמידם של רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר בעל "לבושי מרדכי" ממאד, של רבי ישעי'לע מקרסטיר, של האדמו"ר רבי צבי הירש שפירא בעל ה"דרכי תשובה" ממונקאטש ובנו האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא בעל "מנחת אלעזר". כיהן ברבנות בכמה קהילות בהונגריה ובהם העלמעץ, לאחר השואה התגורר בקליוולנד וברוקלין. פעל רבות לחיזוק כשרות המקוואות בארה"ב ומחוץ לגבולותיה. מחבר ספרי "טהרת ישראל" על מסכת מקוואות ו"יסוד יוסף, טהרת יום טוב" על השלחן ערוך (20 כרכים). היה מזקני האדמו"רים בארה"ב, ונפטר בא' בחשון תשנ"ב.

בן נוסף, רבי יצחק צבי דייטש, גדל בחצרו של רבי ישעי'לה מקרסטיר והיה תלמידם של של רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר בעל "לבושי מרדכי" ממאד, של רבי יחזקאל שרגא וויינברגר ושל רבי יואל טייטלבוים הרבי מסאטמר בעיר קארלי. במהלך השואה נרצחו אשתו ובנו, והוא הוגלה למחנה עבודה בסיביר, שם שמר במסירות נפש על הכשרות ועל קדושת השבת. לאחר המלחמה שב להונגריה וכיהן כרבה של העיר סנדרה. בשל השלטון הקומוניסטי הוא היגר לווינה וכיהן בה כדומ"ץ. אח"כ היגר לארה"ב ובהוראת רבו, הרבי מסאטמר, עבר לדטרויט שבמישיגן וכיהן בה כאב"ד קהל החרדים. נפטר בד' באב תשמ"ז.

במעלת מידת השמחה / הרב יצחק מאיר אלטר הי"ד

תמונת הרב יצחק מאיר אלטר הי"ד

יום ה' דברים תר"ץ

לכבוד ידידי מוה"ר אברהם פנחס (לנדא) שליט"א.

ה'קראטיל' שלך השגתי, והנני רואה בין השיטין כי חסר לך שמחה, וכ"ק זקני רבינו הקדוש זצ"ל אמר בשם הרבי מלובלין זצ"ל על הגמרא (תענית כט, א) משנכנס אב ממעטין בשמחה, הכוונה כשם שמרבין הקדושה באדר על ידי ריבוי שמחה, כן באב ממעטין הטומאה על ידי שמחה. כנראה כי בלי שמחה אי אפשר לעשות דבר טוב כלל.

והרי אנו מאמינים בני מאמינים בדברי חז"ל, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס, ב), לכן בכל עוז צריכין לחזק בשמחה, הגם שקשה, הגם שנראה חושך, עם כל זה אין להשגיח על שום דבר, ורואין בחוש דברי רבי ר' בונם זצ"ל שאמר "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה,יב) כי על ידי שמחה נוכל לצאת מכל הצרות…

ועל השולחן בבית המדרש אמר כ"ק מו"ח מרן שליט"א מרן האמרי אמת זי"ע על חטא מי מריבה בשם הזוה"ק תצא כי כל מנהיגי ישראל עד סוף כל הדורות עמדו אז, וזה "שמעו נא המורים" (במדבר כ,י) – הם מורי ישראל. והנה גבי יעקב אבינו ע"ה נאמר ביקש לגלות את הלך ונסתם ממנו, היינו כי יעקב אבינו ע"ה ראה הדורות שיהיו קודם ביאת המשיח, ומפני צערו נסתם ממנו. כן כאן גבי משה רבינו ע"ה כשראה מנהיגי ישראל שיהיו בזמן האחרון קודם ביאת המשיח "איז דאס לשון גיווארן אפגינימען בייא עהם, אין עהר האט נישט געקענט רעדין, נאד געמיזט שלאגין דעם שטיין".

הנני ידידך עוז הדורש שלומך בלונ"ח ומצפה להצלחתך ולהרמת קרנך בגו"ר

יצחק מאיר

… ואבקשך מאוד להיות בשמחה, ושמעתי בשם הרב הגאון מאוסטראווציע ע"ה על דאיתא (בראשית לו,יב) "ותמנע היתה פלגש", ואיתא במדרש כי אמרה לא זכיתי לדבוק ביעקב אדבק על כל פנים בעשו, לא זכיתי להיות אשה לבנו אהיה על כל פנים פלגש, נמצא היתה בעצבון רב ומזה יוכל להוולד רק עמלק. כן שמעתי מרב אחד ששמע משמו והיה לי הנאה.

ושמעתי בשם רבינו הרבי ר' בונם זצ"ל על לשון "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה,יב) כי על ידי שמחה קען מען ארויס גייען פון אללע ענגשאפטין.

ותדע כי הבעל דבר עושה כל כוחותיו רק שנהיה במרה שחורה, ואם היה הבטחון על אדם – יש הספק אם יכול לעזור, אך הבטחון שלנו על רם ונשא שאין מעצור לפניו בין רב למעט. ותאמין לי כי כל העולם מלא ניסיונות.

וראיתי בספר בכורי אביב – הוא מהרב הקדוש ר' יענקיל זצ"ל מראדזמין ומביא בשם הרבי ר' בונם זצ"ל מה שביקש יעקב אבינו ע"ה (בראשית כח,כ) "ונתן לי לחם לאכול", דהתפילה של יעקב היתה אם יהיה ה' עמדי ונתן לי לחם לאכול – שיהיה הנתינה מה' לבדו, לא על ידי שליח ולא על ידי טבע.

לכן נתחזק בכל כוחנו, ונזכה להיות תוך כלל ישראל, ולא ינום ולא יישן שומר ישראל.

אשאר בזה ידידך הדו"ש בלב ונפש חפצה, מברכך בכל מילי דמיטב, המצפה לטובתך

יצחק מאיר

קטעי אגרות נוספים במעלת השמחה

אבקשך עוד הפעם לבל תהיה בעצבות, ובאמת שמעתי בשם הרב מפאריסוב ז"ל כי "זארגען" (דאגה) הוא סם, וכנים דבריו, ויותר הוא מגרעת ממועיל, ובודאי יעזור הש"י…

(עש"ק קרח תר"פ)

אהובי אחי, בטח בה', ואפילו בעת צרה, וכן בעת הרווחה, אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים, ויה"ר שיהיה לך מידו המלאה הפתוחה הקדושה. ואל תהיה בעצבות, כי השמחה רפואה לכל המכאובים.

(עש"ק תבוא תרפ"ה, ניו יורק)

ואבקשך מאוד להיות בשמחה, ובטח נודע לך מה שאמר הרבי ר' בונם זצ"ל "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה,יב) – כי על ידי שמחה יכולין לצאת מן כל מיני דחקות, ודברי אלקים חיים המה.

ולפי דעתי, כמו שאמרו חז"ל (קידושין מ,ב) הרגזן לא עלה בידו רק רגזנותו, כן להיפוך, בפרט מידה טובה מרובה: השש ושמח מכל דבר עולה בידו הכל.

ומי שזוכר צורת כ"ק זקני רבינו הקדוש (השפת אמת זצ"ל) ראה בעיניו שהיה בכל רגע מלא שמחה.

(עש"ק בהעלותך תרפ"ח)

שמעתי מר'… כי היית אצלם ואתה בעצבות, וזה עוולה גדולה, וכתבו הספרים כי עצבות מזיק מאוד לפרנסה, וירושלים עיר הקודש נאמר (תהלים מח,ג) שהיא "משוש כל הארץ", על כל פנים נמצא עוד שיריים שמחה להמבקשים שמחה…

(יום ד' בראשית תרצ"ו)


הרב יצחק מאיר אלטר הי"ד, נולד בשנת תרמ"ח, כבנו הבכור של מרת חיה שרה והרב משה בצלאל אלטר הי"ד, בנו של האדמו"ר רבי יהודה ליב אלטר ה"שפת אמת" מגור. נשא לאשה את מרת פייגא בת דודו האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלטר ה"אמרי אמת", והתגורר בגור. הרב יצחק מאיר היה איש סודו ואמונו של אביו, שאהבו אהבת נפש והיה משוחח אתו מידי יום בכל עניין ועניין. בצעירותו עמד בראש "חבורה" משותפת לעובדת ה', עליה נמנו בני משפחתו הרב יצחק דוד בידרמן, רבי ישראל אלטר ה"בית ישראל" והרב יצחק מאיר לוין. הם קבעו לעצמם סדרי לימוד משותפים בתורת הנגלה והנסתר, והיו דבוקים האחד בשני כאחים.

יחד עם גיסו הרב יצחק מאיר לוין, ניהל הרב יצחק מאיר גם בית מסחר לספרים בניו יורק. ספריות שלימות נרכשו בארץ ישראל ובאירופה למכירה בניו יורק. תוך שנים ספורות בית עסק זה צבר הפסדים והספרים הוצעו למכירה במכירת חיסול בסביבות שנת תרפ"ו. פעילות בית מסחר הספרים צומצמה, ובשנת תשי"ד רכש אותה ר' מרדכי גולדמן, שעמד בראש בית מסחר והוצאת הספרים "אוצר הספרים".

בשנת תרפ"ד נולד בנו רבי בנימין מנחם. הרבנית פייגא חלתה בלידה ונפטרה ביום הברית.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, הוחלט להעביר את הרבי ה"אמרי אמת" מהעיירה הקטנה גור לעיר הבירה ורשה, כדי שיוכל להסתתר שם מהגרמנים שהחלו לחפש אותו. בי"ג בתשרי ת"ש, נהרגו הרב יצחק מאיר והמשמש המסור הרב החסיד הרב בונים לעבל הי"ד מפגיעת רסיסי פגז בבית הרבי בוורשה. בשל המשך ההפגזות נקברו ההרוגים באופן זמני בחצר הבניין, ובחול המועד הועברו לקבורה בבית העלמין של וורשה. הרב יצחק מאיר הובא לקבורה בסמוך לקבר אביו אימו רבי שמעון חיים אלטר, אחיו של ה"שפת אמת".

אוסף מכתביו יצאו לאור בספרים "זכרון שמואל" (תל אביב) ו"שם ושארית: הרה"ק רבי משה בצלאל אלטר הי"ד ובנו מוהר"ר יצחק מאיר אלטר הי"ד" (אשדוד, תשע"ג).

דרכי קידוש השם / הרב שמעון הוברבנד הי"ד

תמונת הרב שמעון הוברבנד הי"ד

קידוש השם בשלושה דרכים הוא מתקיים:

  • מוסר יהודי נפשו משעמדו להעבירו על דתו.
  • מסכן יהודי עצמו על מנת להציל נפש אחת מישראל, מכל שכן נפשות רבות.
  • נפל יהודי בקרב בהגנה על יהודים.

וכבר פסק הרמב"ם יהודי שנהרג, ואפילו לא על שום שרצו להעבירו על דתו, ורק על שום שיהודי הוא – נקרא קדוש. והחת"ם סופר מרחיק לכת ולדעתו, כל יהודי שגויים הרגוהו מסיבה כל שהיא, ואפילו רק לשם שוד – הריהו קדוש.

בעבודתנו זו נתעכב רק על דרכי קידוש השם שבסעיף ב', מהטעמים דלקמן: רבבות היהודים שנספו בידי הרשעים על ידי שחיטות, תליות, יריות, שריפות ושאר מיתות משונות – נקראים קדושים, ואפילו לא הכריחום להמיר דתם, בחינת קידוש-השם על דרך "שב ואל תעשה". ואילו אנחנו עומדים לספר כאן מעשים של קידוש-השם על דרך "קום ועשה". זאת ועוד: יצא הקול שבשורה שלימה של ערים ועיירות מסרו "מנהיגים" יהודיים רבים, על פי דרישת הרשעים, רשימות של יהודים שיוצאו לתליה או ליריה ותירוצם אתם שעל ידי כך יצילו את העיר, או את העיירה, כולה. לפיכך ברצוננו למסור עובדות על יהודים שמסרו נפשם, עמדו בניסיון וסירבו למסור רשימות לרשעים או להיות גורמים צרות אחרות לאחיהם היהודים.

יהודים אלה נהגו ע"פ ההלכה כפי שנאמר בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן קנז, סעיף א): "עכו"ם שאמרו לישראל: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו – לא יתנו להם אחד מהם, אלא אם כן יחדוהו ואמרו: תנו לנו פלוני (המקורות: תרומות פרק ח, משנה יב; רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה, הלכה ה). ויש אומרים דאפילו בכהאי גוונא אין למסרו אלא אם כן חייב מיתה כשבע בן בכרי" (בית יוסף בשם רש"י ור"ן).

רוצים אנו למסור שורה של עובדות על יהודים שמסרו נפשם והקריבו את חייהם על מנת להציל בתי כנסת וספרי-תורה שהרשעים שלחו בהם אש.

פראגה

בשבת פרשת לך-לך שלשנת ת"ש – כמה שבועות לאחר שהרשעים נכנסו לווארשא – הסתובבו קצינים אחדים ובראשם גרמני מקומי, מלובש בגדי אזרח על יד בתי הכנסת וה"שטיבלאך", כדי לחטוף יהודים לעבודה.

נכנסו לבית ברחוב ברוקובה 30, שבו גר רבה של פראגה, ר' יעקב זילברשטיין ז"ל. הואיל שהיו חוטפים לעבודה בעיקר מתוך ה"מניינים" – עמד הרב וביטל אף ה"מניין" בביתו והתפלל אצל שכנו. כשנכנסו הגרמנים בשער פגשו את הרב כשהוא יורד מדירתו וטליתו תחת בית שחיו והולך להתפלל בדירת שכנו. עצרו את הרב ואמרו לו שמוליכים אותו לעבודה. כמה נשים מיהרו אל הקצינים והסבירו להם, שאדם זה הוא הרב וביקשו לשחררו. כתשובה לכך החלו מתלוצצים ומתבדחים על חשבון הרב, בייחוד הצטיין בכך הפולני של אתמול וה"פולקסדויטשה" של היום. מהבית ברחוב ברוקובה 30 פנו לבית הכנסת הציוני, הוציאו משם כל המתפללים – לעבודה ברחוב שדליץ, ביניהם נמצא גם הרביזיוניסט אביגדור פרידמן. הוא היה בעל לב יהודי חם, שלא היה נרתע משום דבר כשהיה צורך לעשות טובה ליהודי. אדם ישר היה ואוהב ישראל אמיתי. בכל הדרך לרחוב שדליץ לא פסקו הגרמנים, ובייחוד אותו פולקסדויטשה, להתעלל ברב. ברגע מסויים נחלץ מר אביגדור פרידמן מתוך השורה, ניגש אל הפולקסדויטשה בבקשה שיפסיק להתעלל ברב. משענה לו קשות, אמר לו פרידמן: חכה! חכה! גם עליכם תעבור כוס!

מאותו רגע לא הוליכו אותו לעבודה יחד עם חבורת היהודים. הפולקסדויטשה הוביל אותו לחוד. בלילה כאשר חזרו כולם מן העבודה – והנה, פרידמן איננו. הלכה אשתו ושאלה עליו בכל המשרדים –  ולא מצאה אותו. לאחר עשרה ימים קיבלה אשתו הודעה להתייצב במשרד הראשי, ברחוב שרפין 6, שם נמסרו לה בגדי בעלה וחפצים אחרים שלו בצירוף מכתב. במכתבו הוא נפרד מאשתו. הוא מבקש ממנה סליחה אם ציערה אי פעם והוא מוסיף שהוא הולך למות כשתמונתה לחוצה אל לבו, ועליה להסתדר בחיים כפי שנוח לה. עם מסירת המכתב העיר לה הקצין, שבעלה היה אדם פיקח, אמיץ ונאמן וגם לא נרתע מלהעיר הערות חריפות. למחרת הוציאו לה גם את גוויתו המתה של בעלה, שהיתה חבולה כולה. נראה שהתגונן נגד מעניו. בהלווייתו של הקדוש השתתף קהל עצום, הגם שהיה בכך משום סכנת נפשות.


הרב שמעון הוברבנד הי"ד נולד בשנת תרס"ט (1909) בחנצין שבפולין. לאחר שהתייתם מאביו בגיל צעיר עבר לאולקוש, לבית סבו. הוא התחנך אצל סבו, אבי אמו, הרבי מחנצין, רבי שמואל חיים הלוי הורביץ,  והוסמך על ידו לרבנות. בנוסף הוא היה תלמידו של בן דודו, הרבי מפיאסצנה, רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד. הרב הוברבנד היה תלמיד ישיבת "דעת משה" ופרסם מאמר בכתב עת של הישיבה "הכרם" (חוברת א, כסלו תרצ"א). הוא פרסם חידושי תורה גם בירחונים "אור תורה", "דגלנו", "כרם בית ישראל", "כרם בית שמואל" ו"כרמנו".

לאחר מספר שנים חזר לבית אמו (שבינתיים נישאה מחדש) באוטבוצק, שם החל בפעולתו הציבורית והספרותית. הוא היה המייסד ויו"ר ההסתדרות המקומית "צעירי אמוני ישראל" ושימש ציר לכנס הצעירים הראשון שנערך בשנת 1928.

הוא עבר לפיוטרקוב, שם היה פעיל בשטיבל של חסידי אלכסנדר, העביר שיעורים ודרשות בפני בעלי בתים בשבתות ובחגים בבית המדרש הגדול, כתב מאמרים והרצה בנושאים הקשורים לתולדות ישראל, לדת ולמדע, וייסד את ה"חברה למדע יהודי" ("זעזעלשאפט פאר יידישער וויסענשאפט"). עוד בצעירותו החל לכתוב שירים וסיפורים ביידיש ועברית, ובהמשך פרסם מאמרים בעיתונות היהודית בפולין. כתיבתו כוללת כתיבת ביוגרפיות של תנאים ואמוראים, ביוגרפיות של רופאים יהודיים בפיוטרקוב מימי הביניים ועד ההווה, שורת מאמרים על חיי היהודים בפולין, עיקרי האמונה לאור המדע המודרני, מחקרים על בתי עלמין יהודים עתיקים וחקר מצבות עתיקות, החוקים הסוציאליים היהודיים, המוסר היהודי, קובץ סיפורים מחיי החסידים, ועוד. הוא פרסם ספר בשם "חכמת ישראל", עבודה על מטבעות יהודיות מימי קדם, חיסור על תולדות העיירה וונוולניץ שבמחוז לובלין, חידושי ש"ס, ועוד. בנוסף, הוא ערך מחקר על מקורה של ה"הגדה". חיבוריו משכו את תשומת ליבם של ההיסטוריונים הגדולים, פרופ' מאיר בלבן וד"ר יצחק שיפר. הם הכירו בכישרונו ועודדו אותו להמשיך ולהשקיע את כוחותיו במחקרים היסטוריים רבי חשיבות.

בהיותו בפיוטרקוב נשא לאשה את בתו של ראב"ד פיוטרקוב, הגאון רבי יעקב אריה גלאזר, "רבי יענקלה דיין", מגדולי בעלי ההוראה בפולין.

עם פרוץ המלחמה עזב את פיוטרקוב המופצצת, נדד עם משפחתו בדרכים לישובים הקטנים שבסביבה. הוא התעכב זמנית בעיירה לסילב , שם נהרגו חמיו, אשתו ובנו הפעוט קלמיש בהפצצות המטוסים הגרמנים. הוא חזר לפיוטרקוב והמשיך במחקריו על הכרוניקה "מימי אשכנז". בכ"ז בטבת ת"ש פרץ עם חבריו ל"מועצת הזקנים" של פיוטרקוב לבית מדרש בו רוכזו למעלה מ-300 ספרי התורה של העיר ויועדו לשריפה. הם הצליחו להציל את כל ספרי התורה. לאחר תלאות רבות הצליח להגיע לוורשה בחורף 1940, שם היה פעיל ציבור כמנהל המדור הדתי של החברה היהודית לעזרה הדדית ("ייסא"), ומאוחר יותר נבחר למועצת הרבנים של הגטו. הוא היה גם חבר בהנהלת מפעל התיעוד המחתרתי של ד"ר עמנואל רינגלבלום, "ארכיון עונג שבת", והיה אחד מעמודי התווך של הארכיון. על אף התנאים הקשים הוא התמיד באיסוף מידע ורישום עדויות מפי אנשי הגטו ותיאר את החיים הדתיים בגטו: שמירת השבת והחגים, הקמת מקוואות מחתרתיים, לימוד תורה, שחיטה, ועוד. מחקריו כתובים בסגנון תיאורי מאופק, וחסרות פרשנות וביטויי רגש אישיים. הוא תיאר את השאלות שהעלו יהודי הגטו בפני הרבנים ואסף גם מידע היסטורי מתוך כתבי שאלות ותשובות. מחקריו מהווים מקור היסטורי לתיעוד סבלות היהודים בגטו. ניכר שהוא התכוון להמשיך את המחקר באופן מקיף ומפורט יותר. הרב הוברבנד נשא לאשה את בתו של הרב יענקל'ע זילברשטיין, מגדולי למדני ורשה ורבה של פראגה.

חלק מכתביו הוטמנו במרתף הבית שברחוב נובוליפקי 68, בחיפזון, תוך סכנת נפשות, ביחד עם מסמכי ארכיון נוספים, בארגזי הפח, בראשית אוגוסט 1942, בשעה שהתנהלה "אקציה" בגטו. הכתבים התגלו לאחר המלחמה, אך חלקם ניזוקו על יד מים שחדרו לארגזים. כתבי הרב הוברבנד שהתגלו לאחר המלחמה עם החלק הראשון של "ארכיון עונג שבת", הודפסו ביידיש, תורגמו לעברית ויצאו לאור בספר "קידוש השם" (תל אביב, תשכ"ט). בדצמבר 1950 התגלה החלק השני של "ארכיון עונג שבת", ובו חיבור נוסף מאת הרב הוברבנד על "מקורות לתולדות היהודים בארצות הסלביות, ובפרט בפולין, רוסיא וליטא".

הרב הוברבנד חלה בטיפוס הבהרות. זמן קצר אחרי שהחלים מהמחלה, בקיץ 1942, התחילה אקציה גדולה בגטו שעלתה בחייהם של כשלוש מאות אלף יהודים. הרב הוברבנד ואשתו מצאו מקלט כעובד ב"שאפ" של עובדי המברשות. בה' באלול תש"ב (18.08.1942) נערכה שם סלקציה והרב הוברבנד ואשתו גורשו למחנה המוות טרבלניקה, שם נספו. ביום 19.08.1942 כתב המחנך אברהם לוין ביומנו, "אמש הייתה שחיטה ב'שאפ' של המברשות, נלקחו 1600 בערך. בין אלה הרבה מכירים ואישים רבי-ערך, הרב הוברבאנד ואחרים". כתבי הרב הוברבנד שנשארו בביתו או בבית המלאכה בו עבד לאחרונה, וכן ספרים עם הערותיו, אבדו.

לאחר שנרצח כתב עליו רינגלבלום: "בין הרבנים שנספו יש להקדיש מלים מספר לרב של ווארשא הצעיר הרב שמעון הוברבאנד. הוא היה בעל טבע עדין, שאין רבים דוגמתו בימינו אלה. הוברבאנד היה לא רק בקי בספרות הדתית אלא היו לו הנתונים להיות היסטוריון גדול. סקירותיו על תולדות היהודים בפולין גילו בקיאות רבה בענף מדעי זה. בעת המלחמה ניגש, לפי הוראותי, לעיבוד המקורות ההיסטוריים בשאלות-ותשובות השייכות לפולין. מחומר זה שקיבץ נשתמש רק חלק. הרוב נעלם יחד עם הוברבאנד. הוא פעל כמו כן רבות בשטח העבודה הארכיונית. הוא אסף חומר עשיר על סבלותיה וצרותיה של האוכלוסיה היהודית במלחמה זו. המקורות שלו מצטיינים ביסודיות רבה. הם ישמשו חומר להיסטוריון של תקופתנו. זכויותיו של הרב הוברבאנד לתיעוד החיים היהודיים במלחמה זו רבות מאוד. על ערכם אפשר יהיה לעמוד במלואו רק כאשר יובא החומר לידיעת הציבוריות היהודית בעולם כולו. רק אז אפשר יהיה להיווכח מה תרם הרב הוברבאנד הצנוע".

דברי הספד מאת הרב דוד היילפרין הי"ד על חותנו, מהר"ש ענגיל זצ"ל

"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב) דהנה ישנם שלשה זמנים באדם ימי עליה (או ימי הנעורים) ימי עמידה וימי ירידה, ובכל שלשה זמנים הללו נכרת תכונת נפשט של אדם  הניסיון היותר גדול הוא לעבוד את ה' בימי הנעורים. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, שימי הנעורים עברו בטוב ובנעימים ולא ביישו ימי הזקנה, שהם על פי רוב נאים יותר מימי הנעורים. והזמן השני הוא ימי עמידה, בעת שהאדם הוא בתקפו ובאושרו. וזמן השלישי הם ימי הירידה, ימי חולשת הגוף או ימי עניות וייסורים. ובכל אלו שלשה זמנים שעברו על כבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל התאמץ והתחזק בתורת ה' ועבודתו. בימי הנעורים כבר הפליא את כל גדולי הדור בשקידתו ובהתמדתו בתורה ובבקיאותו בכל מקצועי התורה ובעולם חסידותו ופרישותו ובר שיתסר שנין נשא אשה וישב בבית חותנו י"ב שנים על התורה ועל העבודה. ואחר שכבר ישב על כסא הרבנות בכבודו של עולם ונהרו אליו תלמידים הגונים וכל דבר הקשה הביאו אליו כאשר אנחנו רואים מחיבורי שו"ת אשר יצאו לאור עולם והן מאלו אשר עוד הם בכתובים ולא באו עדיין בדפוס, לא נהנה מכל אלו כלל ולא מש מתוך אהלו של תורה. ואחרי אשר ע"י מלחמה הנוראה נאלץ לעזוב מקום מושבו ונוסף לזה מחלתו המסוכנה (אשר אף הרופאים הודו ואמרו שרק על פי נס מה' וממש על ידי כוח התורה הנותנת חיים חי עם המחלה הזאת יותר מחמישים שנה)  בכל זאת התגבר על כל המניעות ונתן לבו להורות את בני ישראל ולהאיר עיני הגולה באור תורתו. ועליו הכתוב אומר זכרתי לך "חסד נעוריך", היינו התנהגותו בימי הנעורים, "אהבת כלולותיך" היינו ימי האושר כלול היופי, "לכתך אחרי במדבר" הוא עת השלישי עת הגלות וייסורים וחלאים רעים ששברו את כל גופו והוא התגבר על חולשתו כגבורת הארי לעשות רצון אבינו שבשמים, כאשר ראינו שאם היה על סדר היום איזה דבר שנוגע לחיזוק הדת אזר ושנס את מתניו כגבור והשליך נפשו מנגד ולא זכר כי איש חלוש ומסוכן הוא.

בש"ס ברכות דף ד' אמר דוד המלך עליו השלום לפני הקב"ה "שמרה נפשי כי חסיד אני", וכי לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני "חצות לילה אקום להודות לך". ולא עוד אלא שידי מלוכלכות בדם שפיר ושלייה כדי לטהר אשה לבעלה. וכן ראה ראינו אצל כבוד קדושת אדוני מורי וחמי עוד שידיו היו מגואלות בדם (מזרמי הדם שפרצו תכופות מגרונו) (בלוטשטורמע) רחמנא ליצלן גם בזמן הזה התמכר ועסק לטהר אשה לבעלה, דהיינו להשתדל להתיר עגונות מבנות ישראל שישבו אסורות בכבלי העיגון ואין מושיע להן. וכאשר יעלה על לבנו מקצת מן במקצת מגודל גאונותו חסידותו ופרישותו, בעת שנתאר לנו פניו הקדושות המאירים באור התורה והדעת, בעת שנזכיר אך חלק קטן מתרומת מדותיו שלא יאמינו כי יספרו, תתפרץ מלבנו הקריאה "הושיעה ה' כי גמר חסיד", וכדמצינו ברש"י שבת קנ"ג שעל איש חסיד בוכין אף שהיה זקן.

ישעיהו (ס"ו) "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". ופירשו דלכאורה קשה אם כוונת הנביא לנחם את אבלי ציון ולהבטיחם שעוד יזכו לשמוח בשמחת ירושלים חלף אבלותם עליה, היה לו לומר "ישישו" לשון עתיד ולא לשון ציווי "שישו". אבל העניין הוא כן , דהנה אם רוצים אנו לתאר לאדם גדול האסון של איזה אבידה עלינו להראות לו מקודם את הטוב שהיה קודם האסון, את רוב האושר, ורק אז יהיה מובן האסון ונשיג גודלו – לכן קורא הנביא להעם אם אתם אומרים להתאבל על ירושלים עליכם להשוות נגד פניכם את ימי האושר והצלחה של ציון וירושלים ורק אז תשיגו עומקה של האבילות, "שישו איתה משוש", שימו נגד פניכם את ימי משושה של ציון וירושלים ורק אז תתאבלו עליה.

וגם נעים זמירות ישראל בתהלים מ"ב "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה המון חוגג", רצה לומר אם אזכיר המון חוגג ואת קול הרנה והתודה, רק אז תשפך עלי נפשי. וגם אנו מרגישים עוד יותר את צערינו הגדול וכאבינו הנורא אם נשים לב להתבונן על גודל גאונו של כבוד קדושת אדוני מורי וחותני זצ"ל אשר כל התורה כולה הנגלה והנסתר היתה גלויה לפניו כמו ספר פתוח וכמו שהעידו כל מאורי וגאוני ישראל שכל רז לא אניס ליה, והיה כמעין המתגבר. אם נעמיק בנפשו הגדולה והטובה עד אין חקר ברוב רחמנותו ואהבתו הגדולה לכל ישראל וענוותנותו שעברה את גבול השגה האנושית. אם נתבונן כמה מאושרים היינו שארי שבחבורה, עמוד ההוראה כליל החכמה והמידות היה מתהלך בתוכנו, ומעירינו הפיץ את שפעת אורו לכל פנות בית ישראל. ואם נעמוד זאת נגד פנינו את כל אלה אזי נוכל מעט להעריך את האסון שקרה אותנו ולראות מה אבדנו. ונשוב אל הפסוק שהזכרנו כי אעבור "בסך" שגמטריה פ"ב, כי אעבור בסך, כיוון שעברו על כבוד קדושת אדוני מורי וחמי זצ"ל פ"ב שנים בעבדות ה' ונתקיים בו מה שדרשו חז"ל ואברהם זקן בא בימים שתיקן כל הימים, בטוחים אנו "אדדם עד בית אלקים" כי תגיע נשמתו הטהורה עד מדריגה העליונה לפני כסא הכבוד ולהמליץ טוב בעדינו.

ובהמשך לזה נביא דבר יקר בשם כבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל דאיתא במדרש בשעה שאמר הקב"ה למשה רבינו עליו השלום "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", נתקשה משה רבינו עליו השלום האיך יכולים ישראל לעשות מקום שיהיה ראוי להשראת שכינה. השיב לו הקב"ה אף כל אחד מהם יכול לעשות, הדא הוא דכתיב "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". ובאלשיך הקדוש מבואר שקדושת המשכן נתהווה שכל אחד נתן נדבה למקדש בגודל אהבה ויראה, וכאשר נתקבץ כוללות אהבה ויראה של כל ישראל נתהווה מזה מקום להשראת השכינה ועל ידי השראת השכינה במקום הזה הייתה שמה הנהגה הניסית חוץ לדרך הטבע. וזה כוונת המדרש הנ"ל דהקב"ה אמר לו למשה רבינו עליו השלום אם ישראל יכולים לבוא למדרגה זאת שיוכלו לשנות כוח הטבע כרצונם. והשיב לו הקב"ה אף כל אחד מהם יכול לעשות כזאת, וזה "כל איש אשר ידבנו לבו", היינו כל מי שמשליך נפשו מנגד לעסוק כל ימיו בתורה ועבודה במסירות נפש בלתי לה' לבדו, אז כל הנהגה הטבעית מסורה לידו ובכחו להשפיע כל טוב לכל בני ישראל. עד כאן תורף דברי כבוד קדושתו. וכבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל היה נאה דורש ונאה מקיים את כל זה והיה משליך נפשו מנגד להתאמץ בכל עצמותיו בלתי לה' לבדו ובוודאי בכוחו להשפיע כל טוב לכל בני ישראל, ואנו מבקשים ממנו שלא ישכח אותנו ויעמוד בתפלה לפני כסא הכבוד עלינו ועל כל ישראל לטובה.

בש"ס ברכות דף ס"ד מצינו הנפטר מן החי יאמר לו "לך לשלום" והנפטר מן המת יאמר לו "לך בשלום". ולהבין החילוק יש לומר דהנה כבוד קדושת זקני מרן בעל "דברי חיים" על התורה פרשת בראית דלהנות בגן עדן צריך לבוש דק וזה נעשה ממצוות, ולאחר הפטירה מתלבש הנפש בזה הלבוש וזהו חילוקא דרבנן – וידוע מה שכתבו בספרים הקדושים פירוש המשנה מי שאבד חותנו ממתינין לו עד הערב. וזה כוונת מאמר חכמינו זיכרונם לברכה כל תלמיד חכם שאינו מסדר על לבושו להפכו אין מחזירין לו אבידה בטביעות עיין, דהיינו שאינו מהפך תיבת "בשלום" לאותיות "מלבוש" אין מחזירין לו אבידה כנ"ל – וזה שאומרים למת לך "בשלום" אותיות "מלבוש", דהיינו בהמלבוש שהוא חילוקא דרבנן שעשה לנשמתו בתורתו ועבודתו. וזהו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, והנה אדני מורי וחמי אשר עשה לו מלבוש נאה ויקר ברוב תורתו ועבודתו מחלים אנחנו אותו שילך לפני כסא הכבוד להמליץ טוב בעדנו ובעד כל ישראל הנתונים בצרה בגולה שיתמהר גאולתינו בביאת גואל הצדק במהרבה בימינו אמן.


הרב הצדיק רבי דוד היילפרין הי"ד נולד בשנת תרנ"ז לאביו הגאון הצדיק רבי מתתיהו חיים אב"ד דאבשיץ, ולאימו חיה בת הגאון הצדיק רבי שמעון פרנקיל-תאומים אב"ד פאדגורע, שהיה מצאצאי ה"ברוך טעם" וחתן הרב הקדוש רבי דוד הלברשטאם אב"ד קשאנוב, בנו של מרן ה"דברי חיים" מצאנז. אביו של רבי מתתיהו חיים היילפרין היה הרב הקדוש רבי ליבוש מברעזאן מחבר הספר "אמרי יהודה" על התורה, בן רבי משולם שרגא פייבוש מברעזאן – שהיה חתנו של הרב הקדוש מראפשיץ. חותנו של רבי ליבוש בברעזאן, רבי יואל משאץ, היה חתן הרבי הקדוש רבי מאיר מפרעמישלאן וצאצא של המגיד הקדוש מזלאטשוב.

הרב דוד היילפרין נשא לאשה את מרת מינדל בתו של גאון הדור רבי שמואל ענגיל, חסיד מובהק ותלמיד של ה"דברי חיים" מצאנז. לאחר פטירת אביו התבקש הרב דוד למלא את מקום אביו ברבנות דאבשיץ, אך סירב לכך והעדיף לעמול לפרנסתו כמשגיח במפעל לייצור שומן כשר. רבי שמואל ענגיל היה אב"ד ראדומישלא ומשנת תרע"ז היה ראב"ד קאשוי שבצ'כוסלובקיה, עד לפטירתו בי"ט באדר א' תרצ"ה (1935). הרב היילפרין התגורר במשך 15 שנה לצד חותנו בקאשוי. הספדו של הרב דוד היילפרין על חותנו הובא בספר "שם משמואל" (מוקאטש, ת"ש). עוד בחיי חותנו הוציא הרב דוד לאור את ספרי שו"ת מהרי חלק ג' וד'. לאחר פטירת חותנו עמל רבות במסגרת חברת "מפיצי תורת מהר"ש", ופעל לסדר, לערוך ולהוציא לאור את כתבי חותנו, בשו"ת מהר"ש חלקים ה' ו', ובספר "שפתי מהר"ש" על התורה. וכן הכין להוציא לאור את חידושי חותנו על מסכת קידושין ועוד.

בשנת תרצ"ט חש בסכנה הקרבה ובאה, וכתב מכתב בקשה לקבלת סיוע לצאת מאירופה ולהגר עם משפחתו לארה"ב. אך הדבר לא יצא לפועל.

כ- 12,000 יהודי קאשוי והסביבה גורשו ב-4 משלוחים מכ"ב באייר תש"ד עד י"א בסיון תש"ד (15.5.1944-2.6.1944) למחנה ההשמדה אושוויץ.

הרב דוד היילפרין הי"ד נפטר לאחר שחרורו מן המחנות, ביום ג' בתמוז תש"ה (1945). בניו ר' שמעון ור' שרגא שרדו את השואה. אחיהם, הרב אלחנן, היגר ללונדון בשנת תרצ"ט, כיהן כרבה של גולדס גרין בלונדון ושימש נשיא "התאחדות קהילות החרדים". הוא חיבר קינה על השואה המתחילה במילים "אש תוקד בקרבי, עת אעלה על זכרוני", ונפטר בכ"ט בשבט תשע"ה. אחיו של הרב דוד, הרב אשר ישעיה היילפרין, שרד את השואה ונפטר בכ"ב בתמוז תשנ"ה.

כתבי יד של מהר"ש ענגיל נשתמרו בתקופת השואה במרתף ביתו, ונמצאו לאחר המלחמה על ידי שנים מנכדיו.

על החובה להקים מושבות חרדיות בארץ ישראל כערי מקלטת לפליטים חרדים / הרב משה וועלץ הי"ד

המחברת הזאת מוקדשת לעורר את הארטהאדקסיע ההונגארית לחובת ישוב ארץ ישראל, ע"י יסוד קולוניות כלכלתיות כעין הכול"ל, וניתוח התנאים שבגלל הוזנחו עד כה יסודי מבצרים הארטהאדאקסיים האלה בארץ ישראל, ותיאור מפורט להוצאת רעיוננו זו מכח אל הפועל בעתיד הקרוב בעזרת ה' יתברך.

נדרי לה' אשלם, שקבלתי עלי מאז הצליח הבורא דרכי לנסוע בתרצ"ג עם כבוד אדמו"ר הגאון שליט"א ולראות ארצנו הקדושה וירושלם עיה"ק ת"ו וראיתי בטוב אנשי ירושלם חסידים ותמימים, יראים ושלמים אבות ובנים, פרושים וזהירים נערים וזקנים, מסורת אבותם עבודה שבלב אומנתם, יום ולילה קול התורה בוקע רקיע השמים, לקיים מה שנאמר: "וראה בטוב ירושלם".

ושבעתי עיני ממראה הנוף הנהדר, שדותיה המלאים, גינות ופרדסיה הפוריות, ובניניה המפוארים, המקסימים ביפים תיירי הארץ, ותושביה אחינו בעלי חורין כל רואיה ירגישו ברוחם אותה ההכרה העצמית שאין בני הגלות זכו לשאב אותה, ומעבר השני למטבע החורבן העתיק והפקרות הדור שאין דוגמתה.
ומי אחראי? אבל אשמים אנחנו…

אני מאמין ומקוה על הגאולה השלימה כפי העיקר הי"ב שנחקק ע"י הרמב"ם ז"ל נדחי ישראל יקבץ, ויחזיר מלכות בית דוד, והוא יבנה בית קדשינו. ומדינה יהודית לא תקום עד ירא ה' ממרום, כמו שביאר הגאון ר' משה חפץ ז"ל בספרו מלאכת מחשבת ס' נצבים. מה שאיננו שולל לקנות ולפדות נחלתנו ברשיון הממלכות, למען הושיב שמה מליונים אחינו בני ישראל הנדחים מארצות גלותם.
וכן כתב מהרש"א חדושי אגדות יומא יט: אם ה' לא יבנה בית -זה המזמור נאמר על בנין הבית, ורצה לומר אבל לא על בנין ארץ ישראל. וכן כתיב "בונה ירושלים ה'", דקאי על מקומות הקדושים גרידא, שהרי גם החוש מעיד שארץ ישראל תודה לא-ל נבנית בימינו למופת, ובית תפארתנו עדיין בידי בני-ערבים, ועל זה דוה לבנו. וכן בא הרמז בילקוט תהילים קמ"ז מסורה אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגליות, ואם יאמר לך אדם שנבנית ולא נתכנסו אל תאמין.
לכוונה זאת רצוני לעורר בזה, למען בנין מושבות כלכלתיות בארץ ישראל, כעין הכול"ל – וכפי שהרעיש בשעתו הרב הגאון רבי עקיבא שלעזינגר זצ"ל מירושלים. הרי עינינו רואות שזכות הקימה לחרדים בזה, לפי שאבותינו החזיקו את היהדות מיבנה וחכמיה משך אלפים שנה. גם בנין ארץ ישראל מסורת בידינו, עוד לפני הקמת הציוניות, אכן בימינו אלה שנסכרו תעלות העברת כספים ממדינה למדינה ע"י גדרים הבאלוטריות, ובני כוללנו גועים ברעב, לפיכך מעתה עלינו להמשיך פעולתנו בארץ ישראל ביסוד כוללי"ם, כעין הקולוניות באופן שלא יצטרכו שוב להיות עיניהם נשואות על תמיכתנו להבא, אבל בהשקעת כספים הפרודוקטיבית יוכלו להחזיק את עצמם מכאן והלאה בעזרת ה', ולהכין ערי- מקלט לשארית פליטת החרדים, השבים מזמן לזמן לארץ אבותם.
ועוד שהרי שנינו בספרי ס' ראה, יכול אי אתה רשאי להוסיף על הבנין תלמוד לומר "וישבת בארצם", כל מקום שאתה רוצה לבנות בנה. ומעשה ברבי יהודא וחבריו שהיו יוצאים, כשהגיעו לחוץ לארץ זכרו את ארץ ישראל זלגו עיניהם דמעות, חזרו ובאו למקומם, אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.
ולכאורה מהיכי תיתי שאין אנו רשאים להוסיף על הבנין, הרי מכסת האוכלוסין מתרבה בטבע מזמן לזמן? ועוד מנא לנו שישיבת ארץ ישראל שקולה ככל התורה? כי הנה בגלות משטר המדיני, והנהלת מוסדות הציבוריים ביד זרים, ובצלם אנו חוסים, לא כן במדינה יהודית! כשיגיעו עתים בתקופת התקדמות הטכניקה, לפתור בעיות למשל של זרם החשמל, והספקת המים, בית החולים והמשטרה וכדומה שאר מוסדות ציבוריים האיך ינוחו בשבת? יכול אי אתה רשאי להוסיף על הבנין כלל, כלומר בנינים כאלה "בארץ", על זה באה התשובה דרשאין, כי הכנסת התפתחות הטכניקה והשיגותיה לטובת הבריות אינו שולל כוונת תקנות התורה שהרי כך קבלנו "וחי בהם".
אכן התנאי העיקרי לזה, לא לבא בהתנגדות עם התורה והשבת. ולפיכך תלמידי חכמים שבאותו הדור צריכין לדון בשאלות העומדות על הפרק, לפי שהתורה נצחית, ופקודותיה מתאימות לכל עת ולכל זמן, והני רבנים לפני עזבם את הארץ התחרטו על זה, לפי שאולי ארץ ישראל תצטרך לתורתם להתרת ספיקות הציבוריות וחזרו למקומם בל יעדרו.
וברשות הכריזו שקולה ארץ ישראל כי עד שלא הוכחנו בגלוי, שאפשר לפתור שאלות הארץ על פי חוקי התורה, לא קבלו מצוות התורה התוקף הנצחית, ולכן שקולה ארץ ישראל נגד כל התורה, שעל ידי זה יופץ קידוש השם על תוקף אמונתנו שלא תהא מוחלפת, ותורה אחרת מאת הבורא יתברך ויתעלה שמו.
והנה רבים אומרים לו יהא חוב קדוש ענין ישוב א"י, למה לא הכריזו זאת מאורי ישראל שבדורות הקודמים?
בא וראה מה שכתב היעב"ץ בסידור שלו במזמור ליום שני, ארץ ישראל בכללה שוכנת על יד הים האמצעי כבמרכז ג' חלקי העולם המיושב. אבל כל עוד שתוכחות התורה נתקיימו בארצנו במלא מובן המלה, ארץ מדבר ושממה היתה לא ראוי אדמתה לישוב צפופה וחשיבותה לא התבלטה לעין כל.
והנה עדים אנו כולנו היום לנפלאות הבורא בארץ, שסרו לאט לאט המניעות הכלכלתיות בארץ, והיא מתפתחת ומתרחבת לכלכל מליונים נפשות. גבולי המדינות וקשרי הדרכים הרחוקים נצטמצמו ע"י תנועת מכונית, רכבות, ואוירונים בזמננו אלה. תעלת סואץ, תעלת הנפט הבבלי, קשרי מסחריים אקספארט, אימפארט, וטרנזיט הבין לאומי כולם מובלות דרך ארץ ישראל. אפילו בים המלח המציאו, חכירת סמים חמיים יקרים שאין דוגמתה בכל העולם, ומהפכת סדום נתהפכה לברכה. עיר גדולה נבנתה על חופה – כל זה בעיני ראיתי ושמה "קליה" – ומעסיקה כמה אלפים מאחינו בני ישראל המתפרנסים על ידה, במקום שלא זכה אפילו צפור למצא טרף מעולם. על אחת כמה וכמה בארץ ישראל ההיסטורית ממש.
והיינו דאמרינן בפרק הניזקין ארץ צבי, בשעת חורבנה בימי קדמונינו גמרה, שכח קליטתה לא הספיקה לכלכל בלי תמיכת חוץ אפילו מכסת מעט נפשות אומללות בדוחק, ובזמן שיושבים עליה כהיום הזה נתרחבה לכח קליטה של כמה רבבות תודה לא-ל יתברך.

(קונטרס המביט לארץ על הארטהאדאקסיה ובנין הארץ, ועל אשמת מנהיגיה, בודאפעסט, ת"ש)


הרב משה וועלץ הי"ד נולד לאביו הרב ישראל, מגדולי רבני הונגריה, רב וראש ישיבה בטיניע, ולאימו חיה שרה, ביתו של הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר עם משפחתו לבודפסט, כמובא בספר של גיסו, הרב משה דב וולנר, "שאלת חמדת צבי", יו"ד, ב:

"אחרי מלחמת עולם הראשונה בשנת תרע"ח, נחרבו בהונגריא קהלות הקטנות, פרצה המהפכה שפגעה בעיקר ביהודים הגויים בזזו ושדדו את כל רכושם, ערום וחוסר כל ברחו לעיר הבירה בודפסט. בין הפליטים היו רבה של טיניע הגאון הצעיר רבי ישראל וועלץ עם משפחתו ילדיו הקטנים, בלי משרה משען ועזרה, עמד בעיר הבירה, ואחרי המלחמה גם הקהילה של בודפסט היתה במצב קשה מכל הבחינות. הנערים בני הפליטים, ברחובות, היו מסתובבים, מופקרים לכל הזרמים. נתרוקן בורו של ישראל סבא, אין בו מים של תורה, אבל נחשים ועקרבים של כל מיני עבירות וחטאים היו בו. ואף ארי של הכפירה והשכלה היה שואג לטורפם. אז אזר כגבור מתניו הרב הפליט מטיניע והקים ישיבה קטנה לתורה ויראה והכה את הארי של הכפירה והשכלה שבבור, דתנא ספרא דבי רב, דהיינו תורת כהנים, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש בין הגויים, והראה כחו ביום השלג, ימי קור וחושך של צרה ומצוקה. התלמידים האלה מאז הגיעו כבר לימי זקנה, וכמה מהם נמצאו בארץ ישראל ולא שכחו את החסד שעשה עם הנערים, ומספרים תמיד את גבורתו וגדולתו מאותם הימים".

בשנת תרפ"ז (1926) הוא פגש את רבו של אביו, הרב הגאון רבי שמואל גוטליב בטאלטשווא. בתשובה שכתב הרב שמואל גוטליב לרב ישראל וועלץ הוא כותב על התרשמותו מבנו (שמואל ברמה, עמ' פה): "בנך היקר הבחור המופלג משה נ"י הגיע הלום. ואקוה שישיג תכלית מאוד נעלה בעהי"ת כי הוא כלי מוכשר לקבל טהרה. ובענין דיבוק חברים הוא אהוב ונחמד לכולם ומי יתן והיה לבבו זה כל הימים. ואקוה כי יהיה אי"ה לאיש מצויין ות"ח גדול אהוב למעלה ונחמד למטה. וימצא חן בעיני אלקים ואדם אשר כל רואיו יכירו כי הוא זרע ברך ה'."

בשנת תרצ"ג הצטרף הרב משה למסע לארץ ישראל, הוא ראה את יופי הארץ, שמע את קול התורה הבוקע ממנה ועמד על הבעיות הרוחניות בה. הדבר עורר אותו לפעול להקמת יישוב חרדי בארץ ישראל שיהיה עצמאי כלכלית, ולקרוא לגדולי ישראל להתמודד עם השאלות העולות בעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות. בז' בתמוז תרצ"ז אימו נפטרה.

דברי תורה מאת הרב משה וועלץ הובאו בספרי קרוביו: בספרו של אביו "דברי ישראל". בספרו של סבו, רבי חיים אפרים באלאיטי הי"ד, "אשר חיים", ובספרו של גיסו, הרב משה שמעון הופמן הי"ד, "תפארת למשה". וכן בגיליונות כתבי העת "הנשר" (ד-יא) בעריכת הרב אברהם יהודה ב"ר נפתלי הכהן שוורץ הי"ד ובכתב העת "לקט ששנ"ה" (תרצ"ו-תש"ג) בעריכת הרב שמואל ב"ר נפתלי הכהן שוורץ הי"ד מסטמאר.

נשא לאשה את רחל בת לאה פולק. בניהם נולדו בשנים תש"א ותש"ג.

בשנת תרצ"ו הוציא לאור בבודפסט את "מגילת מתתיהו" עם תרגום הונגרי והוסיף לו מבוא.

הרב משה וולץ נהרג בא' בשבט תש"ה. אשתו שרדה.

אביו שרד את השואה, כיהן כראב"ד בודפסט ועלה לירושלים. כפי שממשיך התיאור בספר "שאלת חמדת צבי" הנ"ל:

"הגאון רבי ישראל וועלץ שממחנה עבודה חזר בניסים להגיטו, הגיע אז כבר לשנות הזיקנה והיה חולה ושבור. בנו יחידו הרב מוה"ר משה וכל בית אביו נהרגו. בחורף הקשה, בזמן רעב הנורא, היה עז כנמר ויצא מבור היאוש והחרבן, לקבץ את הנשארים, לחזק אלה שממחנות ההשמדה חוזרים, לדאוג לאלמנות ויתומים. והגדיל לעשות בהקמת בית הדין של הקהילה ובית דין מרכזי לעגונות לכל מדינת הונגריה, ובזה הכה את הארי של זנות, בתוך הבור של עריות. בור שהיה מלא עם אנשים ונשים גלמודים, עגונות אלמנות חיות. ותנא ספרא דבי רב, הלכות קשות להתיר עגונות ולבנות חורבות ירושלים. ובזה הציל את היהדות ההונגרית מבור של זנות ועריות.. וארי עלה לארץ הצבי". הוא התיישב בירושלים ב"שיכון הרבנים" ברוממה והתמסר לענייני הרבנים הפליטים ולמפעל אוצר הפוסקים.

מכתב תנחומים לתלמיד חכם שנפטרה רעייתו / הרב אפרים לייכטאג הי"ד

תמונת הרב אפרים לייכטאג הי"ד

ב"ה

המנחם ציון ובונה ירושלים, הוא ינחם בכפלים, ויערה עליך שפעת ברכתו משמים, ה"נ אהובי ידיד נפשי הרב האברך הרב הגאון הגדול בתורה ויראת שמים חריף ובקי טובא צנא מלא ספרא וכ"י כש"ת מו"ה אליעזר ווייזער שליט"א תופס ישיבה בק"ק סיקסא יצ"ו.

אחרי דרישת שלומו הטוב באהבה רבה. הן קבלתי מכתבך היקר המשברת לב ומעציבת רוח מהאסון הנורא אשר קרה לך מפטירת זוגתך הצדיקת ע"ה. מאד צר לי בצערך אהובי ידיד נפשי ומי שאמר לעולמו די יאמר לצרותיך די, וכבר נאמר כי את אשר יאהב ד' יוכיח וכאב את בן ירצה. ומובטחני בעזרת יתברך שמו כי זכות תורתך שלמדת תמיד בהתמדה ויגיעה רבה יעמוד לך שיתהפך גלגל מזלך לטובה ואדיר הוא יבנה ביתך בקרוב, וירים קרן הצלחתך בכדי שתוכל לישב על התורה ועל העבודה בקדושה ובטהרה בלי מפריע ובלי דאגות מתוך נחת והרחבת הדעת, והמקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

אודות הדין דאונן ביום טוב שכתבת לי, הן כל יקר ראת עינך וכמעט אין להוסיף על דבריך, רק אעתיק לך מה שמצאתי בספר משמרת שלום ח"ב ערך אונן (סי י"ח) שהביא ג"כ דברי המגן אברהם והש"ך והדגול מרבבה ויעויין שם שציין לחי' רבי עקיבא איגר (סי' שמ"א ס"א) בשם התפל"מ דאסור אף בשבת בדברי תורה, וכן כתב בספר שמחת הנפש שאין קורין אותו לעלות לתורה ואסור בדברי תורה וכו' גם ציין להגהות א"ב יורה דעה (סי' שמ"ה ס"ה) בהגה שהביא סייעתא להמגן אברהם מלשון הסמ"ק שכתב  וז"ל, אבל ביום טוב וחול המועד ושבת אין אנינות אבל דברים שבצינעה נוהג, וקריאת התורה של צינעה הן ואם יש לו עלייה קבועה כגון ששי אז הן הוי פרהסיא ומותר. עד כאן לשונו. הרי שאסרו בתורה אפילו בשבת. עיין שם. ובאמת כן מבואר בשו"ת מהר"ם שיק יורה דעה (בסי' שמ"ב) והעלה כהכרעת הבית יוסף דאונן ויש לו יארצייט לא יאמר קדיש אם הקבורה אפשר ביומו, אבל אם לא יקברוהו ביומו מחמת פקודת המלכות שמוכרח להשהותו מעת לעת, בכהאי גוונא יאמר קדיש רק תפילין לא יניח. ועין ברכי יוסף יורה דעה (סי' שמ"א סקי"ב) דדעתו נוטה לדברי הבל"י (סי' שע"ו) דאונן ויש לו יארצייט לא יאמר קדיש אך אם הוא שבת יאמר קדיש. עיין שם. ואף בחול אחר שהתפשר עם החברה קדישא פשוט דיכול לומר קדיש. עד כאן דבריו. ולענין קידוש ציין בדרישה יורה דעה (סי' שמ"א סק"ב) ובחידושי רבי עקיבא איגר ופתחי תשובה שם ומשנה למלך (פרק ד מהלכות אבל, הלכה ו) ועקרי הד"ט האו"ח (סי' כג אות ג'), מאוד שמחתי בדברי תורה  שכתבת לי…

מטרדות מעלי יומא דשבתא אקצר ואסיים בשו"ש ידידך אוהב נפשך המעתיר בעדך וחפץ בטובתך המצפה לשמוע ממך בשורות טובות ולישועת ישראל בקרוב. הק' אפרים לייכטאג אב"ד דק"ק דאמבראד והגליל.

(מכתב שהודפס ב"אוצרות ירושלים" חלק לט, עמ' תרי"ב-תרי"ג)


הרב אפרים לייכטאג אב"ד דאמבראד, נולד בסביבות שנת 1897 לאביו רב פנחס לייכטאג מהוניאד (מחוז סבולץ') ב"ר אליהו לייכטאג אב"ד קלאסני ומחבר ספר "תורת אליהו" על סוגיות הש"ס.

הרב אפרים ואחיו הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי"ד היו תלמידי רבי צבי קינסטליכר. הרב קינסטליכר הזכיר בספרו "באר צבי", עמ' רצ-רצב, חידוש בענייני נישואין בשם תלמידו הרב אפרים.

הרב אפרים נשא לאשה את מרת שרה בלומה בתו של הגאון רבי חיים פרידמן אב"ד דאמבראד (נפטר בי' בשבט תרע"ג) שהיה תלמידו של בעל ה"ייטיב לב" מסיגעט. הרב אפרים לייכטאג מונה כממלא מקום חותנו משנת תרפ"א. הרב הי"ד וחותנו היו הרבנים היחידים שכיהנו בקהילה זו.

מחבר פירוש "מנחת אפרים על שו"ת "פרי מגדים" (קליינווארדיין, תרצ"ה). הספר זכה להסכמות גדולי דורו ובהם רבי שלמה זלמן עהרענרייך הי"ד אב"ד שימלויי, רבי עקיבא סופר אב"ד פרשבורג, רבי שלום ווידער הי"ד אב"ד נירעדיהאזא, רבי נפתלי טייטלבוים אב"ד נירבאטור, רבי צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד חבר וועד הרבנים לעדת ורשה  ומאת חתנו רבי אברהם נתן עלבערג הי"ד אב"ד בלאשקי, רבי מאזעס חיים ליטש סג"ל רוזנבוים אב"ד קליינווארדיין, רבי דוב בעריש ווידנפלד אב"ד טשעבין, רבי שמואל אהרן [מליר] הי"ד אב"ד לאבאווא, וכן הסכמה מגיסו הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ הי"ד. כל כותבי ההסכמות הפליגו במעלות של הרב המחבר כגאון מפורסם בתורה ובחכמה, חריף ובקי עצום בחדרי התורה, שקדן, ירא שמים מופלג שמשנתו זכה וטהורה.

בשנת תרפ"ח (1928) כתב מכתב שפורסם בספר "כתבי הקודש… מלחמת מצוה החדש… נגד כת מחרחרי ריב המתפרצים בעם מהרסי הדת שלחלק יצאו מהעדה הקדושה הארטה' בעיר מוקאטש" (מונקאטש, תרפ"ח), עמ' נו-נז. במכתב זה יצא חוצץ נגד אנשים שהתפלגו מקהילתו של רבי חיים אלעזר שפירא, בעל ה"מנחת אלעזר", האדמו"ר והאב"ד במונקאטש,  וקובע כי שחיטתם היא "כנבילה וטריפה יחשב ואסור לכל בר ישראל להתגעל במאכלם ומשתם. ואתם יראי ה' אנשי קהל ארטהאדאקסען סורו מעל אהלי האנשים האלה אל תבואו בקהל עמהם ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם. סורו טמא קראו למו כי נבלה עשו בישראל ואתם בזה את נפשכם הצלתם".

מכתב נוסף שכתב הרב אפריים לייכטאג לרב אליעזר וויזער,  בדין מקווה שהתמלא עם צינות המרובים לגג ועל דבר משלוח מנות לאבל בתוך י"ב חודש, הודפס ב"אוצרות ירושלים", מלק מ"ו, עמ' תשכ"ב-תשכ"ג.

ציטוטים קצרים ממנו הובאו בספרים נוספים.

תשובה אליו מובאת בספר "לבושי מרדכי", מאת רבי מרדכי ווינקלר, סימן סימנים מג-מד.

לאחר מלחמת העולם הראשונה היתה דומבראד לזמן קצר תחת שלטון רומני, שנגשו ביהודים וגזלו מהם כסף ותכשיטים. היהודים סבלו מחרם כלכלי ומאיבה עזה. בשנת תרצ"ה ערכו איכרים התקפות אלימות נגד חנויות של יהודים. בשנת תשצ"ח חוקקו חוקי אפלייה שנישלו יהודים רבים מפרנסתם. בשנת תש"ב שולחו הגברים לעבודות כפייה. בשנת תש"ד רוכזו כל היהודים בחצר בית הכנסת וגורשו משם לגטו קליינווארדיין (קיש-וארדא), כעבור מספר ימים גורשו הרב, ילדיו פינחס, משה ליב ומנדל וולף ושרידי קהילתו לאושוויץ ונרצחו שם. בן נוסף, חיים, נולד בסביבות שנת תרפ"ז ונפטר כעבור מספר חודשים.

בתו, חיה ביילא, נישאה לרב ד"ר יעקב חיים יהודה ב"ר משה גד.

תמונת הרב נשלחה אלי בנדיבות בני משפחתו.

כל החכמות משתלשלים מתורתנו הקדושה / הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי"ד

ר' חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי ומפנא לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו (אבות פ"ג מ"ה).

יש לומר הכוונה, דהנה כת החדשים אשר יכחשו בד' ובתורתו ויאמרו לאל סור מני ודעת דרכיך לא חפצנו, זה דרכם כסל למו להפך הקערה על פיה ולשפוך בוז וקלון על תורת ד' התמימה ועל חכמיה לומדיה, לאמר: הנה העם ההולכים בתורת ד' לא נגה עליהם אור החכמה והמדע, רק הולכים חשכים ואין נוגה למו, ועל חוקיה ומשפטיה הישרים העומדים ברומו של עולם, יאמרו כי עלימו עבר כלח ואינם לרוח היום והזמן. על כן יגזרו לומר כי כל לומדיה מוכים בסנוורים, וענני הפאנאטיזמוס משנות עולמים רובץ עליהם, לכן מתאמצים להפיח רוח חיים בלבות נערי בני ישראל לחנכם ולגדלם לאור ההשכלה והציוויליזאטיאן.

אולם אני הגבר, אשר אספתי בחופני מעט מזעיר מחכמת התורה וגם שערי המדע לא נעלמו מעיני, תוקד אש בקרבי בהעלותי על לבי דברים בוטים כמדקרות חרב כאלה יוצאים מפי מהרסנו ומחריבנו, לכן נדרתי ואקיימה כי לא אשקוט ולא אניח עד אשר אוציא את צדקת תורתינו הקדושה לאור, להראות העמים והשרים את יופיה כי טובת מראה היא, ואדני הדרוש הזה אשר עליו יריתי אבן הפנה הוא, להביא ראיות ברורות אשר יתנו עדיהן ויצדקו, כי תורתנו הקדושה היא מקור החכמה והמדע וכל האידיאלים המרומים אשר הכו שורש בחברת בני אדם מקורם המה מתורתנו הקדושה הנתונה לנו מסיני, ואין כל חדש תחת השמש, ורק גנוב גנבו מארץ העברים וחותלו ועטפו אותם במחלצות זרות עד שאי אפשר להכיר מבטן מי יצאו. ואני אהיה ההולך רכיל ומגלה סוד להראות איה מקום כבודם בחורתנו. על כן טעות גדול לומר כי איש ההוגה בתורת ד' הולך חשכים ושבובי חכמה ומדע לא ישכנו בו, כי אדרבה, תורתנו הקדושה אשר היא מלאה חכמה ומוסר ודרכיה דרכי נועם, תעמידנו על דרך הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, ופריה ומימיה הנאמנים תבשל איש אשכולות, איש שהכל בו, ואין חכמה בעולם אשר לא ימצא לה שורש וענף בתורתנו הקדושה, ורק אלה האנשים אשר לא טעמו טעם תורה ולא באו בסוד ד' לא ימצאו בה נופת.

ולבאר דברינו אציגה פה דברי הגאון מהר"י אייבענשיץ ז"ל, אשר הניף ידו בעים רוחו להראות לנו את מקורי החכמה איה מקום כבודם מונח, למען הקל מעלינו עבודה הקשה ואני אתנהלה לעטי לרגל המלאכה אשר לפני.

במסכת שבת ד' כ"ב ע"ב "מחוץ לפרוכת העדות יערוך", וכי לאורה הוא צריך? אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מה עדות, אמר רב זה נר מערבי, שנותן בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים.

ופירש הגאון הנ"ל כי השבעה נרות המה השבע חכמות. כי החכמה מכונה בשם "נר". ונר מערבי היא תורתנו הקדושה, כי שכינה במערב, וכל החכמות משתלשלים מתורתנו הקדושה ומשם מקורם ושמה ישיבו, כי כלם נערות המשרתות את המלכה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שהמה לטבחות ולרקחות וכולם צריכים לתורתנו.

א) חכמת התכונה והאצטגנונות הנקראת "אסטראלאגיע ואסטראנאמיע".
ידוע ומפורסם שהיינו מצוינים בחכמה זו, ועליה אמרה התורה: "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", ובא בקבלה זו חשבון תקופות ומזלות. ושמואל אמר על עצמו "נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעי". וחכמה זו היתה נצרכת ביותר להבין ולדעת קדוש החדש בזמנו, ולהבין על ידה ענייני כישוף, כי כל עניני כשפים היו באים ע"י התקשרות עם שרי מעלה כמ"ש היערות דבש לפרש מאמרם ז"ל "למה נקרא שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעלה". והסבר הדבר, כי עבודת הכישוף היתה באופן זה: למשל החמה תצמיח הזהב כנודע לכל המחקרים, כי הזהב בא משפעת החמה. והחמה מקבלת שפע מבורא הכל להשפיע לכל ארצות תבל, למשל אלף ככר בשנה. והשמש תחלק השפעה ההיא לכל ארצות תבל כפקודת הבורא, והכל במידה ובמשפט כפי משטרו מנותן הצורות ובעלי כשפים המכירים במהלך השמש עושים צורות בשעווה או באבן מאגנעט, שיש בו כח מושך וכהנה לצורות השמים כפי המקובל בידם, וחושבים זמן ומהלך החמה על בוריה לכוון בשעה ידועה, ומקטרים לחמה ושוטחים לפני צורה ההיא מיני עשבים המסוגלים לזה, ולוחשים גם כן לחושות רבות שהם השבעות להחמה, וזה צריך חשבון ושקידה רבה לדעת מהלך החמה ומחזה שם לאורך ורוחב מדינה וכפי מהלך במזלות וגם קישור הכוכבים וטבעי ארץ ועשבים, ובזה יבא שפע רב מחמה למטה דרך צורה ההיא. ומה שהיתה צריכה השמש להוריק בארצות רבות היא מוריקה את השפעתה לשדהו. ויען כי אין כח בשמש להשפיע יותר ממה שקצב לה נותן הצורות, אם כן גוזל בזה שאר ארצות, ועל ידי זה הוא רזון במקום אחר. וכן הוא בכל מין ומין, אשר אין לך מין למטה שאין לו שר למעלה, מי שמכיר את הכוכב הממונה על המין ההוא ומכיר את העשבים והמאגנעטען אשר על ידם יכול לבוא בברית והתקשרות עם אותו כוכב, אזי יוכל להביא שפע אותו המין לתוך שדהו, ועל ידי כך יהיה חוסר בשאר מדינות. וכן הוא בנוי, בגבורה ואריכות ימים, המה לוקחים הנוי והגבורה אשר היתה צריכה להתחלק לכמה אנשים ולוקחים הכל לעצמם. וכל גבורה ההיא בא בקרבו, ועל ידי כך היו בדורות הקודמים ענקים, והכל בכח הכישוף. ולכך כאשר נשתכח חכמה זו לא נמצאו ענקים, ולכך אמרו הנשים הארורות לירמיהו: "מעת חדלנו לקטר למלכת שמים ולהסך לה נסכים חדלנו כל אלה", כי הכל היה באופן הנ"ל. כי כל עבודה זרה היה לה התקשרות עם איזהו שר או כוכב משרי מעלה, ועל ידו בא שפע רב. ועל כן טעו בו. ועל כן אמרו בגמרא, למה נקראו כשפים "שמכחישים פמליא של מעלה". אין הכוונה מלשון כחש וכזב, רק מלשון "רזון", שעל ידי שמשפיעים הכל לארצם על ידי זה נעשה רזון בעולם והוא גזל ממש, שגוזל מה שראוי לארצות אחרות.

ב) חכמת הטבע, אשר נכלל בה חכמת הרפואה.
צריכה מאד לחוכמת התורה הן לדעת ולהבחין בין דם לדם ובין נגע לנגע, ולהבחין כאשר יכה איש את רעהו אם יש בו כדי להמית, ואם מת אם בשבילו הוא, ועל איזהו חולה מחללים שבת. וכמו כן אנו רואים ידם החזקה בהלכות טריפות אשר ידעו טבע כל אבר ואבר ומאיזושהי מחלה יכולה לחיות ומאיזהו לא. ושמעתי כי חוקר אחד התווכח על הכלל שנתנו רז"ל במסכת חולין "כל בריה שאין בה עצם אינם חיה י"ב חודש", והביא סתירה לזו מעליקה שקורין "איגל" שחיה יותר מי"ב חודש. והגאון אשר התווכח עמו ביקש שייתן לו זמן ג' ימים וחיפש עד שמצא כי בירושלמי מקשה קושיא זו, ומתרץ ומראה מקום כי יש בעליקה עצם קטן מאד. ובדקו אחר זה ויצא כנוגה צדקת חז"ל. הרי כי הכירו כל מין ומין בעולם.

ג) טבע הצמחים ומחצבים.
אנו רואים חכמתם וידם החזקה בענייני כלאים, לדעת שיעור יניקה עד כמה הוא, ומה הוא טעם התערובות ואיזה מין מותר בהרכבה ואיזה אסור. ובזה נכלל טבעית בעלי חיים לדעת איזה מין יש בו הרכבה או לא איזה מין בהמה ואיזה חיה וכדומה.

ד) חכמת אלקימייא, בכל חלקי התכת המתכות ושינוי טבעי מחצבים וכדומה.
היה צריר להבין טעמי בנין משכן ומקדש, איזהו לכסף ואיזהו לזהב ולברזל, וטעם אבני חפץ באפוד וסגולתן וכהנה סתרי הטבע. מסתעפים בשרשי חכמת "סימפאטי ואנטי פאטי" שהצריכו לבית דין ישראל לדעת מה הוא מגדר סגולה וטבע העניין שלא יהיה בו מדרכי האמורי.

ה) חכמת הנימוס, הנקראת "יוריסטישעס וויסענשאפט" (שהוא משפט הכולל ושווה לכל נפש).
הכל צריכים הבית דין לידע ולהבחין בין משפט אלקים ומשסט בני אדם וכמה וכמה הראו ידם החזקה במסכת נזיקין. והרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות.

ו) חכמת המוזיק.
מחכמה זו אין לדבר כי היא חכמת השיר אשר על ידה נבין טעמי התורה ונועם מליצת לווים וכדומה בכל פרטי דברים והם ניגונים ישרים לשמח לבבות ולהסיר מרה שחורה ולקנות הנפש שמחה שיחול בה רוח אלקים כמעשה הנביאים. ומה רב כחה של חכמה זו אשר כל מלאכי מעלה וגלגלי שמים כולם ינגנו וישירו בשיר וניגון נועם כפי סדר קולות וחצי קולות, וכולם יש להם שורש בחוכמת אמת, וכל תנועה יש לה שרשים. וכמו כן ציוותה התורה "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם".

ז) חכמת הגימעטריע, שהיא חכמת המדידה (ונכלל בה חכמת המספר ותשבורת ואלגעברא).
צריך מאד למדידת עגלה ערופה ומדידת ערי הלווים וערי מקלט ותחומי ערים. ואם תעיין במסכת ערובין ובמסכת בבא בתרא תמצא חשבונות שונות אשר להם מהלכים בבתי מדרשות הגבוהות.

וכמו כן באם נחפש אחר כל חכמה וחכמה נמצא לה שורש וענף בתורתנו הקדושה, וכל הז' חכמות היה להם למורשה, וכולם נצרכים לתורתנו הקדושה והמה נערות המשרתות את המלכה. ועל זה מרומז "נר מערבי", שהוא כנגד התורה, ממנה היה מדליק ובה היה מסיים, כי ממנה מקור החכמות ובה היה מסיים החכמות, כי הכל ישיבו למקורן, כמו הים אשר כל הנחלים הולכים אל הים וממנה ישיבו, וכן הדבר בכל החכמות. ממנה היה מדליק ובה מסיים, כולם טפלים לתורה.

ויש לפרש בדרך נכון יותר על פי מה שאמרו ז"ל גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות השם שנאמר "אל דעות ד'". והכוונה גם שאר חכמות המה חשובים להיות כי המה נצרכים לתורת ד'. ו"עבד מלך מלך". אבל אל תדרוש את החכמות האלה מבורות נשברים, רק מתורתנו בעצמה, כמו שהזהיר החכם "שתה מים מבורך". המי החכמה תשתה רק "מבורך" כי "ונוזלים מתוך בארך", מבאר שלך נוזלים כל החכמות. ועל זה אמרו ז"ל "גדולה דעה", אבל אותו הדעה "שנתנה בין שתי אותיות ד'" אשר תלמוד מתורתך. וזה הכונה "ממנה היה מתחיל", שתהיה ההתחלה בתורה, "ובה היה מסיים", שגם הסיום תהיה בתורה, והכל תשאב מבורך ואל תיתן לזרים חילך.

והנה ההפרש בין חכמת התורה לשאר חכמות הוא כך, כל חכמות אשר מקורם מבן אדם המה בנויות על הקדמות מושכלות, ראשונות יולידו שנויות, ושנויות שלישיות, וכן תמיד. והמושכלות הראשונות בנויות על החושים, ולכך יקרה בהם טעות, כי אבות חטאו שיני בנים תקהינה, כי החושים יטעו ולכן גם תולדותיהם טעות. והנך רואה כי עד החכם והחוקר קופערניקוס מעיר טהארין אשר בפרייסען חשבו כל העולם חשבונם וכל חכמת תכונות השמים ומהלך הירח וכוכבים וסדר הקפתם וחשבון העיתים לחגים ולזמנים ולימים ושנים על דעת חז"ל שאמרו שהעולם וכדור הארץ תשקוט על מקומה במנוחה שלמה והיא נקודת המרכז של גלגל המזלות, רק דעת נוקילוס וגריען היתה שהיא עומדת מטעם כוח הדוחה אשר בשמים שדוחין אותה מכל צד מסביב בכוח שווה. והחוקר אייזיקנייטען אמר להיפך שיש בשמים כוח המושך שימשוך את כדור הארץ מכל צד מסביב בכוח שווה. ועל פי זה היו חושבים כל חכמות תכונות השמים ותקופות הימים ושנים. ובשנת 1539 הרעיש החוקר קופערניקוס את העולם בשיטתו ונתן אומן להפיליסוף פיטאגאריס אשר היה הראשון בהמצאת שיטה זו, אך לא נתקבלה אז דעתו עד שנשכחה שיטה זו וחזר קופערניקוס ויסדה. והנך רואה כי על ידי החוקר קופערניקוס נפל שיטת הקדמונים כליל. ואין ספק כי שיטת הקדמונים שיטת אמת היא, כי הסכימו לזה חז"ל, וכן מוכחים הכתובים כאשר כל זה כתוב על ספר הישר ספר הברית לקיים דברי חז"ל הנאמרים ברוח הקודש, ומשם תדרשנו.

וכמו כן הוא בהרבת חכמות אשר מבטן בני אדם יצאו באו חכמים אחרים ודחו את דבריהם, וכיון שנפל היסוד נפל כל הבניין אשר בנו עליו, וכל זה מה שמושג על ידי מחקר. אבל מה שמושג על ידי רוח הקודש אין צריך הקדמות ומושכל ראשון והצעה וסדר לימוד, רק מושג הכל מעצמו ולכך לא יפול בו הטעות. דרך משל מי שלא ראה עאראפלאן מימיו, והוא שומע כי יש אניה אשר תעוף באוויר כצפור שמים. הנה להיות כי לא ראה כלי זה מימיו ורק יציירנו בחושיו נקל מאד שיטעה בזה, ואם יבוא חברו ויאמר לו שמעת שקר כזה כי יש אניה כזה ואתה מאמין בזה הנך פתי המאמין לכל דבר ותדע כי שקר ענו בך, בנקל יוכל להתפתות לזה וישמע לקול האחרון. לא כן מי שראה מכונה הנ"ל, אז לא יוכלו לפתותו לומר לא היו דברים מעולם, כי אינו דומה ראיה לשמועה. כמו כן הוא בחכמת התורה אשר נאמרו מפ' ד' ובעינינו ראינו כי נגלה ד' על הר סיני, כמו שכתבה התורה "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלקים אין עוד מלבדו". אין בו שום טעות, דברי התורה קיימים לעולם ועד, כי קושטא קאי. אבל אמרו אין רוח הקודש שורה אלא על מי שכבר קנה חכמה ומושכלות בחכמות ובחקירות והשחיז את שכלו במשחזת השכלי ועשה לשכלו הבנה טבעית לחול עליו שכל הקודש ורוח אלקים. ולכך אמרו "אין השכינה שורה אלא על חכם" וכו', כדכתיב "יהב חכמה לחכימין". וזה מרומז הכל במנורה ונרות, כי הנרות מרומזים אל שבע החכמות, ונר מערבי על חכמת התורה. וכולן צריכין הקדמות לקניין החכמות ומושכלות ראשונות כנ"ל, ולכן צריך ליתן בו שמן, שהוא כמו מושכל ראשון והכנה לקניין החכמות. וכן אפילו על נר מערבי צריך שמן, כמידת חברותיה, כי גם התורה צריכה מתחלה הבנה טבעית במושכלות וחכמות כראוי, והיא שמן כמידת חברותיה חל עליו רוח הקודש ושפע אלקי הקודש להאיר חשכים בלי הבנה ומושכלות כלל, ואין צריך אחר כך למופת ולחקירה כלל, כי רוח הקודש נוססה בה ואין צריך להבנה ומושכל עוד. ולכך כאשר כלה השמן בכל הנרות, ולא הספיק הבנה טבעית ומושכלות ראשונות להשיג עוד, וקצרה יד המושכלות להשיגו, היה נר מערבי דולק מעצמו בלי שמן, והוא רוח שמים ממעל המאיר דבר בלי שמן. ומה שקצר יד המושכל להשיגו, השיג בעל רוח הקודש. וזה ענין נר מערבי שדלק כל היום בלי שמן כלל.

ולכך השיגו בעלי רוח הקודש מה שלא השיגו חכמי מחקר למצא לו מופת כי רוח הקודש למעלה ממושכל, וזה כוונת הגמרא "עדות הוא שהשכינה שורה בישראל", כי זה מורה על רוח הקודש, וזה תכלית עניין נר מערבי, ולכך עדות ששכינה שורה וחל עליהם רוח הקודש להאיר להם חשכת השכל.

ולפי עניות דעתי נראה אחרי שנדקדק במה שאמר עדות הוא "לבאי עולם" מה היתה בזה כוונת חז"ל? ויש לומר דהנה אנו רואים הפלא הגדול בין ספרי הקודש ושאר ספרי חכמה, חכמת התורה אין לה גבול וקצבה, ועליה אמר איוב "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", וכל מה שאדם מוסיף להגות בה תמיד ימצא חדשות מה שלא שערו רבבות ישראל שלמדו עד הנה, כי כל תלמיד ותיק יש לו חלק בתורה. והאדם בעצמו אם יחזור על דף גמרא ימצא בה חדשות מה שלא מצא אתמול, על כן אמרו "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", כי באמת הוא כן, באם הוא בעצמו רואה דברים חדשים מה שלא ראה עד עתה שום אדם. לא כן באם ניקח ספרי חכמות ונהגה בהם ב' או ג' פעמים השגנו הכל, ולא נשאר בה מאומה. על כן כאשר למד פעם או שלש ספרי החכמות, לא יחזרנו עוד, כי אין לו בהם עוד חפץ. ועל כן בבתי ספר של האומות כאשר יעלה התלמיד ממדרגה למדרגה הוא משליך את הספרים הראשונים מעל פניו ולא יראם עוד. לא כן אצלנו, הילר מתחיל ללמוד תנ"ך בילדותו, ובתנ"ך זה יהגה כל ימי חייו, כי כל מה שיזקין ימצא בו טעם יותר. וכמו כן באם נתבונן נראה עין בעין כי כל הסגולה הנ"ל נמצא בה רק כאשר היא נכתבת בלשון הקודש, לא כן באם ספרי תנ"ך נכתבים בשאר לשונות אבדו סגולתן, ומעולם לא ימצא האדם בה שום חדשות, כי חפץ ד' שתורתנו הקדושה תהיה נכתבת בלשון הקודש אשר גם בהלשון יש קדושה.

אולם טעם כל זה הוא, כי תורתנו הקדושה היא מד' ולכן כמו שאין סוף להקב"ה, כמו כן אין סוף לתורתו. לא כן שאר חכמות שהמה מבני אדם, כמו שיש לו סוף כמו כן הוא לחכמתו. והיטב פירש הבעש"ט הקדוש זצ"ל "שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב", כי ההולך בדרך וימצא מציאה גדולה אזי ישמח מאד כי נתעשר בפעם אחד, לא כן באם ילך בדרך וימצא חמשה ככר מטבעות של זהב, אז הגם כי מאד ישמח במה שמצא, אבל מאד יצר לו כי לא יוכל להביא משא כבדה כזו לביתו. כמו כן הוא אצל התורה הקדושה, אשר עליה אמר איוב "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים". האדם ההוגה בה ימצא פנינים יקרים, ומאד ישמח בכל דבר חכמה אשר ימצא בתורה הקדושה, אבל אין שמחתו שלמה כי מוכרח הוא להשאיר אחריו הרבה, והוא ממש כדוגמת המוצא שלל רב שאין שמחתו שלמה. ועל כן אמר המשורר "שש אנכי על אמרתיך", אבל "כמוצא שלל רב", שאין שמחתו שלמה. ואם כן מתורתנו הקדושה אשר אנו רואים כי אין לה גבול וסוף, אנו דנין על השראת שכינה אשר בתורה, מאחר שאנו רואים כי כל תלמיד מחדש חידושים אשר לא שערו ראשונים וכל אחד יש לו חלק בתורה, ועל זה מרומז "אל מול פני המנורה", הוא נר מערבי המרומז לתורה "יאירו שבעת הנרות", כי הז' חכמות מאירים רק לתורה. ובזה נבין הגמרא "לפני פרוכת העדות יערוך" דהיה אפשר לומר יען כי הז' חכמות נצרכים לתורה אם כן ישלים האדם את עצמו בהם בטרם גישתו אל הקודש, על כן פריך הש"ס "וכי לאורה הוא צריך", וכי התורה הקדושה צריכה לשאר חכמות, הלא כל החכמות ילינו בקרבה והיא ארץ אשר לא תחסר כל בה. ותירץ, אלא עדות הוא לבאי עולם, רצה לומר לאותם החוקרים השוטטים בעולם בכל מקום גם המה יתנו עדיהם כי שכינה שורה רק בתורת ישראל. ואמר "מה עדות" מאיזהו דבר יש עדות זה, ומשני "זה נר מערבי" היא תורתנו הקדושה "שנותן בה שמן כמדת חברותיה", רצה לומר באם נשים עין על חכמות אומות העולם ונשימם על קו המשקולות, נראה כי גם חכמיהם חברו ספרים הרבה ובכמות אולי יכבידו על המשקל, אבל ההפרש שהם דולקים רק מערב עד בקר, ואחר כך כבים והולכים. כי באם קרא בהם האדם ב' או ג' פעמים השיג כל מבוקשו ומשליכם מעל פניו, לא כן נר מערבי, הוא נר התורה, הוא נר תמיד לא תכבה, מעולם לא ישיג אדם מבוקשו, אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה פעמים ואחד "ממנה היה מתחיל ובה היה מסיים". כאשר מסיים יתחיל עוד הפעם, כי בכל יום יהיו בעיניו כחדשים, כי ימצא בהם דברים אשר לא מצא בהם אמש, הרי אתם רואים רבותי, כי תורתנו היא כרכא דכולא ביה.

ועתה נדבר מהציוויליזאטיאן והאידיאלים המרומים אשר ילינו בקרבה כי באם נתבונן קצת בדתי התורה ובמשפטיה הישרים, נראה עין בעין כי היא בנויה על אדני החרות והדרור, וכל נתיבותיה שלום, היא תבקש מאתנו לתת חוקה אחת לגר ולאזרח באין הבדל (במדבר ט') "חוקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ", ול"ו פעמים ציוותה "ואהבתם את הגר", "חי אחיך עמך", "ואהבת לרעך כמוך". ופה הוא מקור שיטת הסאציאליס אשר תבקש גם כן לתת שווי זכיות וחוקים ומשפטים אשר יחיו בהנה לכל איש ואיש בשווה ולא יהיה ניכר שוע לפני דל, ולא איש אשר זרוע לו, לו הארץ. ואם נשוטט בדברי הימים נראה עין בעין כי מלחמות רבות לחמו העמים הנאורים בעד שיטה זו, וראשונה היתה ארץ צרפת אשר הקדישה מלחמה על מלכיה אשר רדו בהם בחזקת היד. ובדמי רבבות אזרחיה קנו שיטה זו ונתנו לה מהלכים בארץ ואין קץ לכל התלאות הגדולות אשר סבלו עד שתקעה יתדה שם, וכמו כן לחמו אנשי אמעריקא אודות מלחמות הדרור בדבר עבדות הכושים אשר רדו בהם בפרך ועל ידה התגעשה מלחמת האזרחים בכל ארצות הברית, וחללי רצח היה כדומן על פני האדמה ונהרי נחלי דמים נהרו בלי הפוגה בשנת 1861, עד אשר עלה בידם להוציא את הכושים אשר בכל רחבי ארצות הברית לחרות עולם. ואחרי ככלות הכל אחר אשר שיטה זו הלכה מממלכה אל עם אחר, ואור ההשכלה עלה מעלה מעלה, מכל מקום אנו רואים כי דלתי המדינות מסוגרים המה בפני שארי ארצות, וחפשה לא נתן עוד לבוא ממדינה למדינה בלתי רישיון ומכתבים, ומי יודע כמה ימים ושנים יעברו ער אשר יסירו גבולות עמים.

ועתה התבוננו נא בתורתנו הקדושה הנתונה לנו לפני אלפי שנים בסיני, אם לא תצווינו ככה כמו שהבאתי לעיל. וכמו כן ההתחייבות שחייבה התורה למי שקונה עבר עברי, אסור לו לשכב על ב' כרים ולעבד ייתן אחת, או שהוא יאכל פת נקיה ולהעבד יצווה לאכול פת קיבור. והפליגו כל כך עד שאמרו כל הקונה עבד עברי לעצמו קונה אדון לעצמו. ואחרי צאתו ציוותה התורה הקדושה "הענק תעניק לו מגרנך ומיקבך" ומכל אשר ברכך ד'. ואם נתבונן בדיני אמה העבריה אשר ציוותה התורה הקדושה "אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יערה והפדה", כי הקפידה התורה הקדושה שבאם לא ישרה בעיניו לקחתה לו לאשה ולהחזיקה בדרך כבוד, אז ייתן לה מקום לפדות עצמה למען לא תהיה קלה בעיניו. אז נראה כי הרגשה גדולה שוכן במשפט הזה אשר לא שערום עד הנה חכמים מחכמי האומות. התבוננו נא בדיני משכן ותשפטו על האידיאל הגדולה אשר בה התורה הקדושה אסרה לנו לחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל, וכמו כן  לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו. כסות יום היה מוכרח להחזיר ביום, וכסות לילה בלילה. עד שאמרו, וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין, ולא מצאו תירוץ אחר רק שלא תהא שמיטה משמטתו, ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו. התורה הקדושה תצוינו ליתן תרומה ומעשר, מעשר ראשון ומעשר עני, חלה ובכורים, ראשית הגז ומתנות כהונה, אשר אין ספק כי מההתחייבות האלה אשר הרגלנו נשאר בנו מידת הנדיבות והכתה שורש עמוק בלב ישראל, עד אשר גם הגלות הארוך הזה, הגם כי שדד מאתנו הרבה מדות טובות, עם כל זה נשאר בנו שיור ממדה זו אשר לא נמצא כזה בשום אומה ולשון. וגם כעת תצווינו התורה הקדושה "פתוח תפתח את ידך והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו". ואם נתבונן עוד נראה כי שערי ארצנו היו פתוחים תמיד לכל ארצות באין מפריע ומכלים, וקבלו נדרים ונדבות מנכרים. וכאשר חינך שלמה המלך עליו השלום את בית המקדש היתה אחת מתפילותיו "וגם אל הגוי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך… אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך", ומעולם לא היה אצלינו להכריח שום נכרי הבא לגור אצלנו לגייר ולהשליך אמונתו בחזקת היד, ואדרבה, אין מקבלים גרים בימי שלמה רק אחר השתדלות רבות.

אבל לא כאלה חלק יעקב בארצות הגוים, כי רדפו אותנו בחרב מלאה דם ועפרות ארצות רבות שמנים ודשנים מדם בני ישראל אשר צועקים מן האדמה, אין מספר לחללי בני ישראל אשר נהרגו בימי מסעי הצלב בשנת תתנ"ו (1096) והשנה ההוא היה עת צרה ליעקב מאין כמוהו, כל האלות הכתובות בתורת משה מצאו אז את אחינו בני ישראל היושבים בארץ אשכנז על נהר רהיין ומאזעל כי נוסעי הצלב מדי עברם בארץ ההוא, התיקים כצאן לטבחה והקדישים ליום ההרגה. השנה ההיא כתובה בדם על כל לב איש יהודי, ובכל שנה ושנה אשר תחגור בת יעקב שק ותתפלש באפר לתנות על הריסת ארצה ושממות מקדשה, בכה תבכה גם על הריסת הקהילות ההן, ועל דמי אחיה אשר נשפכו אז כמים בתגרת נוסעי הצלב. וכאשר הגיעי לעיר טריער והשתערו על היהודים היושבים בה, קדמו היהודים ושחטו בידיהם את נשיהם ובניהם ובנותיהם לראשונה, ואת נפשם טרפו לאחרונה. ידי נשים רחמניות טבחו את מחמדי פרי בטנם, ואחרי כן השיבו את צור המאכלת בחדרי לבבם. וכמו כן עשו בכמה קהילות קדושות, ד' ינקום נקמתם. ואם הייתי מעריך לפני רבותי את דמות ימי הביניים ונאקת בת יהודה בארץ ספרד העקבה מדם, אז לב השומע יתר ויקפוץ ממקומו כמו נשכו נחש, וישאג מנהמות לבו, היתכן כי לפנים הלכו בארץ יצורים אשר דמות אדם דמותם וחמת פרוצי חיות למו, היתכן כי יושבי ספרד, ראשיה, כהניה וכל עם הארץ לבשו אכזריות נמרים ויטרפו שה פזורה ישראל. אבל האמת אהוב מן הכל, כי כן עוללו לנו פרוצי חיות ההמה, ורשומה היא בדם בספרי הזיכרונות וזכרם לא יאסף מבני ישראל, ובנפש דולפת מתוגה ועיניים כלות בדמעות אנו מדברים את הדברים האלה, וזאת היתה הגמול ושלום הטובה אשר קרבנו אותם בעת אשר היינו בארצנו ונתנו אצלנו שווי זכיות לכל גר אשר בא לדור אצלנו.

ואנחנו נברך את ד' אשר נתן רחמנות בלב מלכים ושרים בדורות האחרונים, לטהר את ענני זעם, ולהסיר את מסך המבדיל עם מעם ולטהר את חשכת הפאנאטיזמוס אשר רבצה על פני תבל, ונתנו לנו חרות הדת אשר ילך איש בשם אלהיו, ודברים אשר המה בין אדם למקום ביד האדם לבחור כטוב בעיניו. ומאז תודה לד' יתברך חדלו מלחמות רבות אשר היו תמיד בין עם לעם אורות הדת, וכמעט נכרתה כליל ממלכת האליל וכלה בעשן. ואין ספק כאשר ידין ד' עמים וינקום דם עבדיו השפוך באחרית הימים, אז ישאו ממלכות אלו את ידם אל כס יה בשמים, ובפה מלא יקראו: "ידינו לא שפכה את הדם הזה". ואם אבותינו חטאו ואכלו בוסר אז שיני בנים לא תקהינה ואיש בחטאו יומת.

הנה הראתי אתכם רבותי הנכבדים, כי כללי החכמות והאידיאלען המרומים אצל חברת בני אדם, מקורם ושרשם הם בתורתנו הקדושה, ואין כל חדש תחת השמש, אבל מאפס הפנאי לא הבאתי כולם, ואם ירצה ד' יבאו בדרשות הבאים. ואם כן חטאו האנשים החדשים אשר יאמרו כי תורתנו הקדושה אינה לרוח הזמן והיא מלאה פאנאטיזמוס. כי מי ייתן ויבאו ימים אשר ימודו לנו חרות ודרור בעין יפה כאשר תיתן לנו תורתנו הקדושה. מי ייתן אשר פקודת תורתנו הקדושה אשר ציוותה ל"ו פעמים בתורה "ואהבתם את הגר" תכה שורש בלב חברת בני אדם ויסורו גבולות עמים, ולא תביט ממלכה בממלכה ועם בעם בעין מלאה קנאה וחשד, כי אז בלתי ספק יקויים דברי הנביא "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

אבל ימים אלה יבאו רק בקץ הימין כאשר יערה עלינו רוח ממרום ועל עבדיו יתנחם וימלא הארץ "דעה את ד'". כי רק בדעת התורה מד' יבוא כל הנ"ל, ורק אז לא ירעו ולא ישחיתו, אבל עד אשר לא נשמע קול שופר וישועות בל נעשו בארץ עלינו לדעת כי עוד לא נגאלנו, והחיוב עלינו להוקיר את ימי חפץ האלה אשר נתנו לנו חרות ולהכיר כי מד' היתה זאת למען הרים קרן התורה כאשר דברנו בדרוש הקודם ומשם תדרשנו. ועד אשר לא נראה עין בעין יעוד הנביא "אז אהפוך כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ד'", עד אז נדע כי לא נגאלנו.

ועל כוונה זו אמרה המשנה "הנעור בלילה" כי רבים מבני עמנו אומרים כבר צפרא נהר, והגאולה כבר באה מעת אשר נתנו לנו חרות ושווי זכיות, והגלות היתה רק עד זמן הדרור ההוא, כי היינו משפלים עד שאול תחתיה, אבל עתה כאשר נתנו לנו שווי זכיות ככל גויי הארצות כבר תם הגלות. אבל זה טעות גמור, כי הכי על הלחם לבדו יחיה האדם. והעיקר חסר מן הספר, ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה וחיי נשמות, ובפרט אנו רואים אלפי רבבות מבני ישראל אשר שחה עד לארץ נפשם מעוני ומחוסר כל, וכי כה היו יעודי נביאינו? ולכן כל זמן שלא נשמע קול שופר ולא נראה את ייעודי הנביאים אשר נאמנים אצלינו, נדע נאמנה כי בגלות אנחנו.

והיטב פירש בספר בינה לעיתים הכתוב: "זכרה ירושלים ימי עניה ומרודה כל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם בנפול עמה ביד צר, ראוה צרים שחקו על משבתיה". ופירש שירושלים היא זוכרת ומשימה על לבה הימים אשר היא בעוני ושפלות, ובם היא מלאה מרדים ופשעים נגד יוצרה יתברך. ופירש מה הוא תוקף המרדים והפשעים שיש לה בימי עניה, והוא הלא המחמדים, כל מה שהיתה חומדת ומתאווה בימי קדם, בזמן אשר עמדה על רום ההצלחה, הנה הנם גם עתה בידה גם "בנפול עמה יד צר" ואין עוזר לה, כי עם היותה מסורה ומשועבדת בגלות תחת יד אחר מבלי שום עזר אינה עוזבת אותם החמודות והתפנוקים במנוחות שאננות. וכשראוה צרים שוחקים ומלעיגים על משבתיה, על מה שהיא שובתת בשובה ונחת כאילו היא בת חורין, כי איך יתכן השובה והמנוחה מהתענג ומרוך לעבד שפל. ומה גם שברצונו יתברך היה שנרגיש הגלות, ואנו בורחים מזה ועושים ההיפך, בלי ספק לכך הגאולה מתעכבת, כי למה זה תבוא גאולה כשאין שם קבלות גלות. וכל שכן כשאין אנו מרגישים גלות השכינה, אשר בצרתם לו צר, וראוי להתאונן על זה ולהגדיל הצער מאד. עד כאן דבריו.

ולזאת הכוונה אמרה המשנה: "הנעור בלילה", הגלות מכונה בשם לילה, "שומר מה מלילה", מה יהיה מגלות הזה הדומה ללילה? ועל זה אמר "הנעור בלילה", מי שהוא רוצה להיות נעור ולהשליך ממנו הגלות המכונה בשם "לילה", אז "הרי זה מתחייב בנפשו", כי הגם כי אולי ימצא לו מנוחת הגוף, עם כל זה הכי ימצא פה חיי נפשות כאשר תדרוש הנפש, כי אין ספק כי הנפש לא תמצא לה מנוח פה.

ולתת התקשרות על "והמהלך בדרך יחידי", יש לומר דהנה כבר אמרנו כי כל בני ישראל יחדיו המה כגוף אחד וכאיש אחד (עיין דרוש ה') ולא רק בענייני גשמיות כי גם בענייני רוחניות "כל ישראל ערבים זה לזה" ואין די במה שאדם הולך בדרכי ד' ועוסק בתורה לבדו רק החיוב להשלים גם זולתו. ואם חברו חסר, גם הוא אינו שלם. "התם ומתמם עם תמימים". הכוונה גם מי שהוא איש תם, עם כל זה הוא רק בהיותו "עם תמימים", אם גם אחרים תמימים. ועל זה אמרה המשנה: "וכשאני לעצמי מה אני", כי הכי יכול האדם לקיים כל התרי"ג מצות לבדו. ועל "תורת ד' תמימה משיבת נפש" כתב השבט מוסר תורת ד' החיוב על כל אדם לקיימה בתמימות ולא יחסר אחד מצוותיה, ובאם ישייר חוק אחד אז "משיבת נפש", תשוב את הנפש בגלגול להשלים מה שחסר. ועל כן לא מצאו חז"ל דרך ישרה שיבור לו האדם רק לעבוד את ד' בהצטרפות, דהיינו לעשות אגודה אחת לעשות רצונו יתברך בלב שלם, ואז יש לכל אחר חלק במצות חברו ובצירוף נקל מאד לקיים הכל. לא כן באם לא ישתתף עם חברו ורוצה לצאת בדרכי התורה יחידי, אז לא ישלם הכל ויצטרך לגלגל, ואז תחסר נפשו מטובה כל ימי הגלגול. ועל כן אמרו "המהלך בדרך יחידי" גם כן "מתחייב בנפשו" כמו הנעור בלילה.

"והמפנה לבו לבטלה", דננה שמעתי מדרשן אחד שאמר בדרך הלצה על מה שאנו רואים כי בכל יום כיפור מתאספים בבתי כנסיות ובתי מדרשות גם רשעים אשר מלאים עוונות מכף רגל ועד ראש ומכים עצמם על החזה באגרוף, ותיכף אחר יום הכיפורים חוזרים לסורם. ואמר על זה משל כשממלאים איזה שק בקש או בתבן והשק נתמלא על כל גדותיו ואין באפשר ליתן בו יותר, אז מכים שמה ביד ובאגרוף עד שיתכווץ המשא ויכנס בו יותר, כך הוא ברשעים שמלאים עבירות ואין בכוח הלב להכיל יותר, מכין באגרוף וביד להסיר מהם מעט למען יהיה מקים להכניס עבירות חדשות. ופירש בזה הפסוק "על מה תכו", כל הכאה שאתם מכים עצמכם היא הכנה למען "עוד תוסיפו סרה", שיהיה מקום לחטא עוד. וכן פירש היערות דבש החרוז "אדיר איום ונורא, צאנך מיד גוזזים", וזה לשונו: פעמים אנו רואים אדם רשע שחוזר בתשובה, יושב בצום ובכי ומתפלש בעפר וכהנה דברים טובים, וכאשר יעברו ימים אחדים הוא חוזר לסורו במעשים מקולקלים. וסבה זו היא כמו צאן שמבקשים לגוזזם ובצמרם יעשו כל חפץ, תנו להם לאכול מלח וכדומה, דברים המגדלים צמר למאד, וכאשר יגדיל הצמר יגוזו אותם, וכן יעשו תמיד. כמו כן הוא הסיטרא אחרא יונקים מן ישראל העובר שפעת קדושה אשר בו, והוא להם למחיה, ולכך סביב רשעים יתהלכון. אך כאשר ינקו ממנו הכל, ונפשו יבשה מטוב ואין בו לחלוחית קדושה, מה הם עושים, נותנים בליבו שישיב אל ד' ולעשות טוב עד אשר ידושן נפשו מטוב כפי עבודתו במצות ד', ויהיה מלא טוב, וכאשר רואים כי וישמן ישרון מטוב, אז ימנעו אותו מלילך במצוות כפעם בפעם, ויונקים ממנו כל שפעת קדושה. ועל כן אנו מבקשים מד' "צאנך מי  ד גוזזים" שלא יקרה לנו כנ"ל. עד כאן לשונו.

ואולי זה כוונת הגמרא "רבי בכה על יש קונה עולמו בשעה אחת". וקשה למה? ובהנ"ל יובן, דאם קונה עולמו בשעה אחת ואחר כך חוזר לסורו הוא האות כי היא נמסר ביד הסיטרא אחרא.

ונמצא דיש מי שמפנה את לבו ועושה תשובה וממנו משם העבירות, אבל הוא למען תת מקום לעבירות חדשות ולדברים בטלים, ואיש כזה חבר הוא לאנשי משחית הנ"ל. וזה הכוונה "והמפנה לבו" אבל "לבטלה", לדברים בטלים, "הרי זה מתחייב בנפשו" כשני דברים שחשוב לעין. על כן יהיו דברי לנגד עיניכם, כי תורתנו היא מקור כל החכמות ושתו מים מבארכם, ועל ידי כך נזכה לגאולה שלימה, אמן.

(תחילת דרוש ו, תורה ומדע, גיא חזיון, ח”א מאת הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי”ד)

אחדות ושלום עלולים להיות התחלת החטא / הרב משה יעקב כהנא הי"ד

מי משה, פרשת ניצבים

"פן יש בכם איש וגו' אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם וגו' והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי וגו' ורבצה בו כל האלה" וגו' (דברים כט,יז-יט) והנה הפליאה יושבת בפתח עיניים דאיך יתברך שלא יזיקו לו כל הקללות, אדרבא חיל ורעדה יאחזמו בשמעו את דברי האלה.
ונראה לי ביאור הכתוב על פי מה שכתוב בספר "אמרי שפר" (פרשת נח) על מה שכתוב "ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות" וגו' (בראשית יא,ו), דהעניין כי אמרו חז"ל (דרך ארץ זוטא, פרק ט) על הפסוק "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד,יז) דאם יש שלום ואחדות בישראל אפילו עובדי עבודה זרה כדור אנוש מוחלים להם. [אבל חלק להם אתה יאשמו]. והנה הם בנו המגדל לשם עבודה זרה, כפירוש רש"י (בראשית יא,א) אך היה להם אחדות, כמו שכתוב (שם יא,ו) "הן עם אחד [דהיינו שלא דברו בשתי שפות אחת בפה ואחת בלב] ", וידעו שזה להם למחסה, על כן רצו לבנות המגדל לעבוד עבודה זרה ולא יראו מעונש [ועל זה אמר הכתוב "וירד ה' לראות" דהיינו לעיין במחשבתם, כלשון חכמים: "ירדה התורה לסוף דעתו"]. אבל באמת טעו, דבשלמא כשיש ביניהם אחדות והמה עובדי עבודה זרה לתומם מבלי לסמוך על זכות האחדות, אז כדאי זכות האחדות. [שאם רוצים לבנות סתם, הרי בגלל האחדות אינו יכול להפריע להם, אבל הם חושבים שככיוון שיש להם אחדות יכולים הם לבנות, הרי אין האחדות זכות להם, אלא להיפך]. אזי לא יוסיף תת כוח זכות האחדות להגן עליהם. אדרבא, האחדות גופא חלק מן החטא, שזה היה התחלת החטא, כמו שנאמר "הן עם אחד", שאמת שהם באחדות אבל אצלם לא מועיל זה, משום "וזה החילם לעשות", כלומר שהאחדות היתה התחלתם לעשות, שבכוח האחדות חשבו שלא יענשו [שהרי בגלה אמרו: "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות] על כן "הבה נרדה ונבלה שם שפתם" וגו' [שלא תעשנה ידיהם תושיה]. עד כאן דברי הספר אמרי שפר.
ובזה אתי שפיר הכתובים שבפרשתנו "פן יש בכם איש וגו' לעבוד את אלהי הגויים ההם והיה בשמעו את דברי האלה והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי", רצה לומר שיהיה לו שלום ואחדות ועל ידי זה לא ייענש על מה שיעבוד עבודה זרה, על כן "לא יאבה ה' סלוח לו" וגו', כי הוא סומך מעיקרא על האחדות, וכהאי גוונא לא מהני זכות האחדות להגן וכנ"ל, ואתי שפיר.

(מי משה, פרשת נצבים)


הרב משה יעקב כהנא הי"ד, שו"ב ומגיד מישרים בסיגט, נולד בשנת תרמ"ז (1887) לאמו, מרת לאה בת הרב מאיר כהנא, ולאביו, בן דוד של אמו. אבי אביו, הרב שלמה כהנא, היה ראש השוחטים בסיגט ובמחוז מרמרוש, בנו של הרב משה יעקב כהנא – העליר, בנו של הגאון רבי יוסף מרדכי כהנא דומ"ץ דראגמירשט, בנו של הגאון רבי יהודה הלר אב"ד סיגט בעל "קונטרס הספיקות" ו"תרומת הכרי" על טור ושולחן ערוך חושן משפט. מנעוריו למד הרב משה יעקב תורה בעמל ויגיעה. הוא היה תלמידו של רבי משה בן עמרם גרינוולד, בעל "ערוגת הבושם", בישיבת חוסט. בהיותו כבן 14 השתדך עם בת רבי יצחק מאיר הכהן שווארץ מחבר הספר "אמרי יצחק" דומ"ץ בדראגמירשט. כעבור כחמש שנים, לאחר נישואיו, היה הרב משה יעקב סמוך על שולחנו של אביו והמשיך ללמוד מתורתו וחכמתו. נולדו להם חמישה בנים וחמש בנות. בניו למדו תורה בישיבות סיגט, סאטמר וסומבוטהיי, כולם הוסמכו לרבנות וכיהנו כשוחטים וחזנים. הוא נהג ללמד תורה בבית המדרש של בעל "עצי החיים" בסיגט ונשא דרשות בשבתות ובמועדים. הוא נודע כאחד מגדולי השו"בים באזור, חינך והדריך שוחטים חדשים וענה לשאלות בהלכה מידי שבוע. בימי מלחמת העולם השנייה חרד לגורל כתביו הטמין אותם בארגז מוגן שרכש, וביקש מבני משפחתו לפני שגורש למחנות לשמור על כתבי היד. הרב ורבים מבני משפחתו עלו על המוקד בכ"ז באייר תש"ד. מכל משפחתו העניפה שרדו רב בתו שרה ונכדתו רעכיל [אשת הרב צבי מאיר פוגל] בת בנו הרב חנניה יו"ט ליפא הי"ד.

רוב כתביו של הרב משה יעקב אבדו, והספר 'מי משה' בכתב ידו שרד, ויצא לאור על ידי נינו, ר' חנניה יו"ט ליפא פויגל (ירושלים, תשנ"ח).

על גיסו, הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ הי"ד, נכתב כאן בעבר.

גודל מעלת החיוב לשמח את החתן בעת הנישואין / הרב יהושע צבי ווינשטיין הי"ד

בגמרא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות שנאמר "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות" (ירמיהו לג,יא). ואם משמחו מה שכרו, אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר וגו' ויהי קול השופר וגו' והא-להים יעננו בקול" (שמות יט,טז)… רבי אבהו אמר כאילו הקריב תודה, שנאמר "מביאים תודה בית ה'" (ירמיהו לג, יא). רב נחמן בר יצחק אמר כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'" (ירמיהו לג,יא).

בזה המאמר רבו הדקדוקים ולא אאריך.

ובביאור הדברים יובן מה שנתיישב ע"י ביאור העניין אמר "כל הנהנה" דווקא על פי מה שנתבאר ביורה דעה סימן קי"ב לענין איסור חתנות שע"י שנהנה מעכו"ם מביא לידי קירוב הדעת. הכי נמי  הנהנה, על ידי זה בא לידי קירוב הדעת, ממילא יפעול שמחה שמשמח בלב החתן, דהעיקר השמחה, שמחת רעים, דע"י אהבה פועל יותר השמחה. וגם חד טעמא דשמחה לבוא לידי אהבה ואחווה.

ואומנם עיקר טעמא דשמחה אפשר, לפי עניות דעתי, דידוע דאיש ואשה שכינה שרויה ביניהם, ואין הקב"ה שורה אלא מתוך שמחה, וכדי שיזכו להשראת שכינה בתחילת נישואים, שהוא הפעולה הגורמת לכל ימי חייהם. כידוע, דכל דבר שהוא בהתחלה אותו פעלה נמשכת על כל העניין, כמו שכתב המהר"ל בעניינא דנס חנוכה, דהנס היה ביום הראשון, דביום הראשון, שהיה התחלה של ימי חנוכה, היה בכוח של כל השמונה ימים, והיינו שהיה בכוח שידלקו כל שמונה ימים. וכן בכל דבר בהתחלת העניין הוא בכוח כל העניין ההוא עד סופו, אם כן בהתחלת הנישואין הכל בכוח עד סוף התחברותם, על כן בתחילת נישואין מצווה לשמחם, בשמחה של מצווה, כאשר ביאר מהרש"א ז"ל דשמחה היינו שמחה של מצווה.

וגם שמחת מצות נישואין בעצמו  מצווה רבה, דע"י מצות פריה ורביה מקרב הגאולה, דאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, על כן שמחת נישואין של מצווה יגרום שמחה של מצווה כל ימי חייהם, ויזכו להשראת השכינה כל ימי חייהם. וגם הא דזוכין להשראת שכינה, הוא מטעם שמצות פריה ורביה הוא המסייעת להחזיר שכינתו לציון, כדי שיכלו הנשמות שבגוף. על כן מידה כנגד מידה זוכין להשראת השכינה.

וגם ע"י השראת השכינה שביניהם זוכים לבנים הגונים, שיזכו לבנים שזוכין לנשמה, דלאו כולהו זוכין לנשמה, כידוע. וממילא יתקרב הגאולה, דכנראה שדווקא ע"י הנולדים הזוכין לנשמה נזכה לקירוב גואלינו, כנאמר "עד שיכלו כל הנשמות שכגוף". וממילא אנו מבינים גודל מעלת החיוב לשמח את החתן בעת הנישואין.

ואפשר דזהו הטעם שזוכה לתורה, שהוא גם כן מביא השראת השכינה, כנזכר לעיל "מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו". וע"י שגרם השראת השכינה, יזכה גם הוא להשראת השכינה ע"י התורה.

וגם יש לפרש זוכה לחידושי תורה, וזהו לשון "זוכה". וכנראה לשון קנין וזכייה כאלו שלו הוא, וכידוע מספרים הקדושים דהחידושים נקראים "תורה שלו". וכמו שהוא סייע שיקויים מצוות פריה ורביה בשלמות, ע"י השראת השכינה ביניהם, כן יזכה גם הוא לחידושי תורה, שהוא גם כן פריה ורביה, כידוע מספרים הקדושים.

וגם על ידי זה יזכה להינצל מכל צרה ויהיה בשמחה, שינצל עוד קודם שתבוא, שלא ירגיש בצער. על כן נאמר "כאלו מביא תודה", דתודה בא על הצלת צרה, וכאן נחשב לו כתודה, ולא יצטרך להביא תודה, כי ינצל מצרה, והיינו "כמי שהביא תודה" שאין צריך להביא אחרת, דכיוון דיצא ידי חובתו.

והכי נמי הפירוש שיצא ידי חובת תודה וינצל מכל צרה. וממילא יובן "כאלו בנה אחת מחורבות ירושלים", דעל ידי השמחה הביאם לידי קיום מצוות פריה ורביה בשלימות, שיזכו על ידי השראת השכינה לבנים הזוכין לנשמה, שעל ידה יתקרב הגאולה, וממילא הוי כאלו בנה את חורבת ירושלים.

וגם על ידי השמחה הוי אהבת רעים, ושנאת חנם גרמה את חורבן הבית, ועל ידי השמחה נעשה אחדות ונבנה על ידה חורבות ירושלים. אמן כן יהי רצון.


הרב יהושע צבי ווינשטיין הי"ד נולד בשנת תרנ"ה (1895) בעיר דעש, לאביו הרב יצחק אהרן ולאמו ליבא. היה תלמידו של רבי יחזקאל פאנט אב"ד ואדמו"ר בדעש (טרנסילבניה, רומניה). התיישב בעיר בקלויזנבורג (קולוז'וואר), שם לימד תלמוד בכיתה הגבוהה של התלמוד תורה. בשנת תרצ"ח (1938) ייסד בית המדרש לחסידי דעש ועמד בראשו. כיהן כמגיד מישרים, מסר שיעורי תורה ואמר דברי חסידות בנוסח אדמו"רי דעש.

מחבר "ספר ברכת יהושע על מסכת ברכות" , חלק ראשון, הכולל חידושים וביאורים על מסכת ברכות בדרך פלפול ואגדה. הספר הודפס בתקופת מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ב. בהקדמת הספר כותב המחבר על גודל החיוב על כל אחד מישראל להוציא לאור את חידושיו בתורה, ומביא מכתב מאת רבו. הרב תכנן להדפיס בחלק ב' של ספרו את יתר חידושיו על מסכת ברכות ואת חידושי אביו, אך דחה את ההדפסה בשל הוצאות הדפוס. חלק ב' של ספר "ברכת יהושע" לא הודפס, וככל הנראה אבד החלק השני בשואה.

הרב יהושע צבי נשא לאשה את מרת פייגא לאה לבית שוורץ, ונולדו להם חמישה ילדים: בנם יחזקאל, בנותיהם קילא, גולדה מלכה, חיה פעסא ואסתר. הרב ומשפחתו נספו כולם במחנה השמדה בשואה. הי"ד..

הרב יהושע צבי הוזכר על ידי בן דודו, הרב שמואל טוביה שטרן, בספרו "שו"ת השבי"ט" חלק א.

1 17 18 19 20 21 55