יזהר מאד מאד שלא להצר לשום בר ישראל / רבי משה בצלאל אלטר הי"ד

תמונת רבי משה בצלאל אלטר הי"ד

קטעי ציטוטים מתוך מכתביו ודבריו של רבי משה בצלאל:

"והנני דורש שלום ידיד נפשי החסיד… ועליך אתמה ביותר מדוע יושב אתה ושותק, ולא תשתיק המחלוקת. ובפה אומרים: מאחר שאין לכם דאגת פרנסה יש פנאי לחשוב על מחלוקת. ואם כי איני חושדך ח"ו שתהיה מבעלי המחלוקת, אבל הלא אתה איש פנוי, ורודף שלום מעולם, קבל נא עליך זו המצוה לעת זקנתך, וחפץ ד' בידך יצלח להחזיר השלום באמת.

אלו דברי ידידך דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"יום ב' מקץ תרצ"א.

… ויש לי עגמת נפש מסגנון מכתביך, שמוכח מתוכם שיש לך שנאה על כמה אנשים, שיש לאו מפורש לא תשנא את אחיך בלבבך, ומצות עשה ואהבת לרעך כמוך, ובודאי לא נאמר זה על אנשים ידידים ביניהם, על זה לא הוצרך התורה לצאת ולהזהיר, רק בכהאי גוונא שהיצר הרע דורש מהאדם שישנא לחבירו, אז הזמן לקיים 'ואהבת', וממילא כמים הפנים, ונדחה השנאה מהאחר, ונעשים שניהם אוהבים.

ואתה אשר תמיד היית איש אוהב לבריות, ולא ידעת כלל לצער שום איש, ואתה בארץ ישראל המחכמת, וצריכין להטהר מהמידות הרעות מידי יום ביום יותר ויותר

ותהלה לא-ל באיסור טריפות ויתר איסורים נזהרים, ולמה יגרע הלאו ד'לא תשנא' שהוא איסור שבין אדם לחבירו וחמור יותר, וגורם ללשון הרע ועוד איסורים רחמנא ליצלן.

ואם כי יש לך עוולות ממי, הלא כמה גדול המעביר על מדותיו, וכמה נחת רוח תעשה בזה למעלה, כי אחדות ישראל דבר גדול מאוד. ואקוה כי תשים דברי אלה על לבך למלאות מבוקשי, ואם כי יקשה לך בתחילה, אבל אחר כך יערב ויבושם לך.

ואם תודיעני שתאות לזה, אדבר עם כ"ק אחי מרן שליט"א מזה.

דברי דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"והנני דורש שלום כבוד… וכאשר נאמר 'סתירת זקנים בנין', אכפיל מבוקשי להתבונן ולקיים מה שנאמר 'עזוב תעזוב', עזוב מה דבלבך כו' (אונקלוס שמות כג,ה). וגם לי יש עוולות מאנשים, ובשביל זה יהיה לי שנאה על מי מישראל? חס ושלום! והלא צריכין לומר בכל לילה 'שרי לכל מאן דמצער לי', רק אני. אומר מפורש להאיש: כן עשית לי, וגם אם אינו מפייס אותי נשאר לי תביעה עליו, אבל לא שנאה חס ושלום. וראה נא במסילת ישרים פרק י"א… תתבונן כי צודקים דברי דברי…

דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"יום ב' ויחי תרצ"א.

… מוכרח אתה לשכוח בכל אלה, ולהתקשר בשלום עם כולם, כי אין דבר טוב יוצא מהמחלוקת, וכאשר יהיה השלום  – ממילא ימלאו מבוקשך… ואם תצטרכו לוותר משלכם, כדאי הכל למען השלום.

ומה שאמרו חז"ל אין דבר טוב יוצא מהמחלוקת, מה קא משמע לן, הכל רואין זאת, רק הפירוש אפילו שדומה לאדם בבירור שבכהאי גוונא טוב יותר המחלוקת מהשלום, על זה אמרו שאינו כן, ואין שום דבר טוב יוצא ממחלוקת… ואם כי קשה מאוד בתחילה, אבל הוא אחד [מהדברים] שהעולם קיים על זה, בכן נא חזק והתחזק ועמוד בזה למלאות מבוקשי, ותעשה בזה דבר גדול…

דברי ידידך דורש שלומך בכל לב ונפש חפצה,

משה בצלאל

האדמו"ר מגור מרן הפני מנחם סיפר ביום פטירתו של דודו רבי משה בצלאל: "פעם בתוכחתו על מעשה של משובת נעורים אמר לי: יהודי הוא כמו ספר תורה, וצריך להזהר שלא להרים עליו יד. היו אלו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, ומני אז איני מסוגל לתת ליהודי מכה, ואפילו לצורך מצות חינוך מיעטתי בכך" (אוצר דרשות פני מנחם, ח"א עמ' צד-צה – כ"ג אלול תשמ"ח).

באחד ממכתביו הזכיר ה'פני מנחם' כי במהלך תקופת מלחמת העולם השנייה למד תורה ומוסר עם דודו מידי יום כחצי שעה עד ליציאתו מוורשה: "בסך הכל הדיבורים שדיבר עמי הר"ר משה בצלאל הם אחת עשרה, ואני זוכר רק עשר, והראשון היה להיות נזהר מאד מאד שלא להצר לשום בר ישראל" (אוצר מכתבים פני מנחם, מכתב רב).

(שם ושארית)


רבי משה בצלאל אלטר, בנו של האדמו"ר בעל ה"שפת אמת", ואחיו של האדמו"ר ה"אמרי אמת", נולד בחודש אדר שנת תרכ"ח (1868). מצעירותו למד תורה בשקידה עצומה מאביו הקדוש ומבחירי המלמדים, והתעלה בתורה וביראה, בקדושה ובטהרה.

בחודש שבט תרמ"ד נשא לאשה את מרת חיה שרה, בת דודו רבי שמעון חיים אלטר. לאחר חתונתו המשיך להתגורר בחצר גור, בצל אביו הקדוש, ולעמול בצניעות ובשקידה רבה בתורה ובעבודת ה'.  

לאחר פטירת אביו, נעשה חסיד נאמן של אחיו ועמד לפניו באימה כחסיד מן המניין. ה"אמרי אמת" הורה בצוואתו שלאחר פטירתו אחיו "רבי משה בצלאל ינהיג את קהל החסידים, והוא ימשיך את לבכם לאביכם שבשמים".

בשנת תרפ"ה ביקר רבי משה בצלאל בארץ ישראל, ובשנת תרצ"ט (1929) קיבל סרטיפיקט ותכנן לעלות לארץ ישראל. בהמשך ויתר על הסרטיפיקט לטובת נכדו.

בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עבר עם האדמו"ר ה'אמרי אמת' לגיטו ורשה, שם המשיך לעמול בתורה וללמדה.  

לאחר שאחיו ה'אמרי אמת' עזב את פולין ועלה לארץ ישראל, היה רבי משה בצלאל למנהיגם של חסידי גור בפולין. יחד עם אחיו, רבי מנחם מנדל אלטר הי"ד, פעל להמשך לימוד התורה בגיטו, עודד את רוחם של אחיו היהודים המעונים בגיטו וניסה להקל על סבלם.

עם התגברות המשלוחים למחנות המוות, עבר, יחד עם רבנים נוספים, לעבוד בבית החרושת לנעליים "שולץ" שניהל ר' אברהם הנדל.

רבי משה בצלאל נתפס יחד עם יהודים נוספים ונלקח לרחבת המשלוחים. הלל זיידמן כותב ביומנו שבעמל רב ובשוחד עצום הצליח ר' אברהם הנדל להביא לשחרורו. במהלך ה'אקציה הגדולה' בגיטו ורשה, נתפס שוב, וממש ברגע האחרון חולץ מקרון הרכבת בסיוע שוטר יהודי. כעבור מספר ימים נתפס שוב וגורש לטרבלינקה, שם נרצח על קידוש ה', בכ"ג באלול תש"ב (1942). עמו נספו רוב בני משפחתו. הי"ד. מסופר כי לפני מותו אמר ש"לפעמים גם המוות הוא מצווה, אם הולכים בשמחה לעשות את רצון הבורא יתברך ויתעלה".

אחיו האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר בעל ה"אמרי אמת", הצליח להימלט ולעלות ארצה בפרוץ התופת, בחול המועד פסח ה'ת"ש, אחיו רבי נחמיה הי"ד נפטר בגטו ורשה בכ"ב בתמוז תש"ב. אחיו רבי מנחם מנדל הי"ד נרצח בטרבלינקה בחודש אב תש"ב, ואחותו אסתר בידרמן הי"ד נרצחה בראש השנה תש"ג,

בנו הילד יהודה אריה לייב ז"ל נפטר על פני אביו. בנו רבי יצחק מאיר הי"ד נהרג בהפגזה גרמנים על ורשה בפרוץ המלחמה. כן נהרגו בניו רבי דוד ורבי יואל, וחתנו רבי לייבל קמינר. הי"ד.

חבל על דאבדין ודלא משתבחין עת היקר מפז ומפנינים / הרב שמואל אהרן דייטש הי"ד

תמונת הרב שמואל אהרן דייטש הי"ד

ב"ה ג' לסדר הנני נותן לו את בריתי שלום תרפ"ד לפ"ק ב' קערעסטור יע"א.

בין המצרים, תשיג ברכות הנאמרים מפי אהרן ובניו נושאי האורים, וה' יתן חכמה ויראה מפיו מאה שערים, חשקות התורה ויראה בלבך יהיו עצורים, וקרנך למעלה בכבוד ירום, עדי תהיה תפארת בחורים, ובין מובחרי הגברים, עד עמוד הכהן לאורים, ה"ה בני מחמדי אישון עיני חמדת לבבי, הב' המופלג ומושלם, ירא ושלם, כש"ת מו"ה חנניה יום טוב ליפא דייטש נ"י.

אחרי דרישת שלומו הטוב אל נא תשת עלי חטאת ועל תדינוני לכף חובה, על דבר אשר לא כתבתי לך מאהבה מסותרת תשובה, די השיב על יקרת מכתביך היקרים מדבש ונופת מתוקים, מלאים זיו ונוגה מפיקים, מיוסדים על אדני הדעת והתבונה, דרכיהם דרכי אמונה, נאוו לחייך בתורים צווארך בחרוזים, גל אגוזים, ברוך חכם הרזים, בלול בתפארת הלשון ובנועם המליצה, מלאתי גיל וחדוה ודיצה, בראותי מעשה ידיך מעולפת ספירים, חורז בחרוזים ושר בשירים, ועל כולם אורו עיני עת ראיתי שפתוח תפתח את ידך לתורה ולתעודה בירור הלכות מגמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים ידך הדה, וגם על אפיקי המדרשים עיניך כיונים להוציא מהם פנינים, פסק הלכה, אשר פטור אתה מביאה והליכה זו היא ביאה זו היא שיבה, על חתונת אחותך היקרה והחביבה. בני אם חכם אתה ישמח לבי גם אני. ומאוד החיית אותנו בדבריך היקרים דבר דבור על אופניו, מראה צד על צדדים ודופניו.

בני היקר נרו יאיר! שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי החונן לאדם דעת וחכמה, ומלמד לאנוש בינה ומזימה, ונתת אל לבך להבין ולהשכיל תכלית של אדם אשר נברא עפר מן האדמה, גוף בלא נשמה, והקב"ה נפח באפו נשמת רוח חיים כדי שיהיה ברוחו פי שנים, והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת אשר היתה אצלו יום יום שעשועים, כדי להרכיב החיגר על הסומא, החומר עם הנשמה, כדי שמניה ומניה יסתיים תורה ויראת שמים, והתחלה ללמוד בהתמדה כפי ששמעתי אומרים עליך, וכפי שנראה מכותלי מכתביך, מי יתן והיה לבבך זה כל הימים לילך בדרך תמים, ולהתאבק בעפר רגלי החכמים, וללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, תורת אלקים חיים, ביראה באהבה ובמורא, עד בנין בית הבחירה. וחבל על דאבדין ודלא משתבחין עת היקר מפז ומפנינים, אשר אבדתי בהבלים מינים מינים שונים, בימי בחרותי, לא צפיתי, מה יהיה תכליתי, אף כי חנני ה' בשכל ישר וזך הרעיון, מטוב הגיון, עם כל זה לא למדתי בהתמדה, ונשארתי ריק מכל מדע, כלו ביגון חיי ושנותי בבהלה. ואדם לעמל יולד על המחיה ועל הכלכלה. ומעתה אין לי אלא להמליץ עלי רק מה שכתב לי אבי החסיד זקנך ז"ל שהתמרמר גם כן על ימי נעוריו ואין לו להשען אלא על בניו, כמאמר חז"ל "ורב שלום בניך", אל תקרי בניך אלא בוניך, שהם יוכלו עוד לבנות בנין בית הבחירה, הבוחר בתורת משה עבדו, וברא מזכא אבא. אני בעוונותיו הרבים לא שמעתי לקולו, אבל אתה בני אעצך שמע בקולי וטוב לך בזה ובבא, אהובי בני נ"י כד הוינא טליה כבר תליסר שנין ביום הבר מצוה שלי למדתי אז אצל מורי הגאון הצדיק מורנו הרב רבי משה יוסף טייטעלבוים זי"ע אב"ד קהילת קודש איהעל ובבוקר קודם התפלה הלכתי אצלו לחדרו עם אדוני אביו מורי ורבי ז"ל וכבואו להיכל קדשו אמר בזה הלשון: "ווען איך בע"מ געווארדעז צופריא פאר דען דאווענען בין איך הינאיינגעאנגען ציא מיין הייליגען טאטען האט ער מיר געזאגט זעה אהער מיין קינד מיילע איך בין שוין פערפאללען אבער דיא ביסט נאך א יונג קינד דיא וועסט נאך געקענט זיין איין מענש זעה ציא זיין א מענש איך בין אויך שוין פערפאללען אבער דוא ביסט נאך א יונג קינד ווענן דיא וויללסש זיין איין מענש קענסט דיא נאך זיין" [כשחיכיתי לתפילה הבוקר הלכתי לראות את אבי הקדוש (בעל "ייטב לב") והוא אמר לי "תראה כאן, ילדי, מילא אני כבר אבוד, אבל אתה עדיין ילד צעיר. אתה עדיין יכול להיות מענטש. תראה להיות מענטש. אני כבר אבוד, אבל אתה עדיין ילד צעיר כשתרצה להיות מענטש תוכל עדיין להיות כזה"]. עד כאן לשונו הקדוש.

ממש החיית אותי במכתביך הנערכים על החתונה ותחי רוחי ועיני תאורנה ופלס מעגל רגליך וכל דרכיך יהיו נכונים, לפי העת והזמן והשנים, ואז תלך לבטח דרכך תמלא כריסך בש"ס ופוסקים הן ותולדותיהן, אך ביראת ה' כל היום, "הן יראת ה' היא חכמה". וזכות אמך הצדיקת אשר שפכה כמים לבה נוכח ה' שבניה יהי' תלמידי חכמים חסידים ואנשי מעשה תעמוד לר שתצליח בכל דרכיך ותגל אמה בפרי בטנה בגן עדן. ה' יתברך ינחך במעגלי צדק.

קצת תמיה בעיני מה שיצאת חוץ לגדרך ודרכך ויצאת אלי בכותבת הגסה כתיבה תמה ונקיה ומאוד יפלא בעיני לשונך הצח והנעים מהיכן בא לך זה פתאום ובאמת אני חושד אותך שתקיים מה שכתבו המפורשים על המשנה "וקנה לך חבר", שהקנה והנוצה יהיה לך חבר. ואני פרשתי עליך "וקנה לך חבר", שבטח יש לך לכתיבה איזה חבר טוב אשר הוא מסייע אותך בזה מה טוב ומה נעים שבת אחים. גם עיין במדרש דברים, משה רבינו אמר "לא איש דברים אנכי", ואח"כ אמר "אלה הדברים" ודיבר כל הספר כולו. קודם נתינת התורה לא היה יכול לדבר, ואח"כ כשקיבל התורה דיבר דברים הרבה. והבן מאוד. התענגתי מהם ואף אם באולי לא תוכל לומר כולו שלי, עם כל זה נראה שמוכשר אתה להיות ספרא רבא אם תעמול ותייגע עצמך כדי שתוכל לכתוב כראוי וכנכון לתלמיד חכם, כי הוא תפארת לעושיה והוא מן ההשלמות ההכרחיות לאדם השלם.

מנאי אביך המברכך בברכת כל טוב.

 ה"ק שמואל אהרן דייטש

(מכתב שהובא בספרו של בנו "טהרת יו"ט" חלק א)


הרב שמואל אהרן דייטש הי"ד

הרב שמואל אהרן הי”ד (תרמ”ב-תש”ד, 1882-1944) – בן הרב יעקב חיים ושיינדיל לבית גרינפלד. הרב שמואל אהרן היה תלמיד חכם מחשובי תלמידי האדמו”ר מסיגט רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים ה”קדושת יו”ט”.

הוא כיהן כשוחט ובודק בקרסטיר ובמישקולץ והיה פעיל באגודת פקודי קהילות היראים במדינת הונגריה, מיסודו של רבי שמעון סופר מערלוי, שפעלה לסייע לשו"בים שפרשו לגימלאות. בזיווג ראשון נשא לאשה את מרת רחל מלכה בת הרב שלום יוסף וויינברגר שהיה שו"ב במונקאטש. בזיווג שני נשא לאשה את מרת זיסל בת הרב יעקב הכהן שוורץ.

הוא כיהן כיד-ימינו של האדמו”ר רבי ישעי׳לע שטיינר מקרסטיר זצ”ל, ובהיותו דבוק ברבו הצדיק תיעד בכתב את כל המנהגים הקדושים שראה אצל רבו, אך כתבים חשובים אלו אבדו בשנות השואה.

נהרג על קידוש השם במחנה ההשמדה אושוויץ בכ”ד בסיון תש”ד, עם אשתו הרבנית זיסל. כן נספו רבים מצאצאיו. הניח אחריו בכתב יד את הספר “שם אהרן” על התורה. הספר היה מוכן לדפוס לפני המלחמה וזכה להסכמות גדולי הונגריה.

בדומה למובא במכתב כאן למעלה, גם בכתב היד של ספרו "שם אהרן", כותב המחבר על רצון האב לראות את בנו עולה עליו במעלות הקדושה. רעיון זה מובא שם כדבר תורה ששמע אביו, הגאון החסיד הרב יעקב חיים דייטש זצ"ל, מרבו הקדוש בעל ה"ייטב לב" בסעודת שלום זכר של נכדו רבי חיים צבי טייטלבוים, לימים אב"ד סיגט ומחבר הספר "עצי חיים", לפרש הפסוק "המלאך הגואל אותי וגו' ויקרא בהם שמי ושם אבותי". ודקדק מאי היא הלשון "ויקרא בהם" הווא ליה למימר "ויקרא עליהם שמי". ופירש, דהנה בנוהג שבעולם שדור הולך ודור בא והדורות מתמעטים והולכים, ועל כן כל אחד מתייחס עם אבותיו ואבות אבותיו, כי הבנים הם מיוחסים אחריהם ובשבילם. ועל כן אם רוצים לייחס איש אומרים [לא] נתקררה דעתו בזה שהוא יהיה יותר מבניו, אדרבה חפצו היה שבניו יהיו טובים ויפים ויותר קדושים וטהורים ממנו. וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה (סנהדרין דף ק"ה:) בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, ואם הבנים יהיו יותר גדולים וחשובים וספונים מהאבות יהיה נקרא שם יעקב ע"י הבנים, דהיינו שיאמרו שזה הוא אביו של אותו צדיק וגדול. וזהו שאמר "ויקרא בהם שמי", על ידיהם יקרא גם שמי לחשיבות. עד כאן לשונו.

בנו, רבי חנניה יום טוב ליפא דייטש, תלמידם של רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר בעל "לבושי מרדכי" ממאד, של רבי ישעי'לע מקרסטיר, של האדמו"ר רבי צבי הירש שפירא בעל ה"דרכי תשובה" ממונקאטש ובנו האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא בעל "מנחת אלעזר". כיהן ברבנות בכמה קהילות בהונגריה ובהם העלמעץ, לאחר השואה התגורר בקליוולנד וברוקלין. פעל רבות לחיזוק כשרות המקוואות בארה"ב ומחוץ לגבולותיה. מחבר ספרי "טהרת ישראל" על מסכת מקוואות ו"יסוד יוסף, טהרת יום טוב" על השלחן ערוך (20 כרכים). היה מזקני האדמו"רים בארה"ב, ונפטר בא' בחשון תשנ"ב.

בן נוסף, רבי יצחק צבי דייטש, גדל בחצרו של רבי ישעי'לה מקרסטיר והיה תלמידם של של רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר בעל "לבושי מרדכי" ממאד, של רבי יחזקאל שרגא וויינברגר ושל רבי יואל טייטלבוים הרבי מסאטמר בעיר קארלי. במהלך השואה נרצחו אשתו ובנו, והוא הוגלה למחנה עבודה בסיביר, שם שמר במסירות נפש על הכשרות ועל קדושת השבת. לאחר המלחמה שב להונגריה וכיהן כרבה של העיר סנדרה. בשל השלטון הקומוניסטי הוא היגר לווינה וכיהן בה כדומ"ץ. אח"כ היגר לארה"ב ובהוראת רבו, הרבי מסאטמר, עבר לדטרויט שבמישיגן וכיהן בה כאב"ד קהל החרדים. נפטר בד' באב תשמ"ז.

במעלת מידת השמחה / הרב יצחק מאיר אלטר הי"ד

תמונת הרב יצחק מאיר אלטר הי"ד

יום ה' דברים תר"ץ

לכבוד ידידי מוה"ר אברהם פנחס (לנדא) שליט"א.

ה'קראטיל' שלך השגתי, והנני רואה בין השיטין כי חסר לך שמחה, וכ"ק זקני רבינו הקדוש זצ"ל אמר בשם הרבי מלובלין זצ"ל על הגמרא (תענית כט, א) משנכנס אב ממעטין בשמחה, הכוונה כשם שמרבין הקדושה באדר על ידי ריבוי שמחה, כן באב ממעטין הטומאה על ידי שמחה. כנראה כי בלי שמחה אי אפשר לעשות דבר טוב כלל.

והרי אנו מאמינים בני מאמינים בדברי חז"ל, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס, ב), לכן בכל עוז צריכין לחזק בשמחה, הגם שקשה, הגם שנראה חושך, עם כל זה אין להשגיח על שום דבר, ורואין בחוש דברי רבי ר' בונם זצ"ל שאמר "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה,יב) כי על ידי שמחה נוכל לצאת מכל הצרות…

ועל השולחן בבית המדרש אמר כ"ק מו"ח מרן שליט"א מרן האמרי אמת זי"ע על חטא מי מריבה בשם הזוה"ק תצא כי כל מנהיגי ישראל עד סוף כל הדורות עמדו אז, וזה "שמעו נא המורים" (במדבר כ,י) – הם מורי ישראל. והנה גבי יעקב אבינו ע"ה נאמר ביקש לגלות את הלך ונסתם ממנו, היינו כי יעקב אבינו ע"ה ראה הדורות שיהיו קודם ביאת המשיח, ומפני צערו נסתם ממנו. כן כאן גבי משה רבינו ע"ה כשראה מנהיגי ישראל שיהיו בזמן האחרון קודם ביאת המשיח "איז דאס לשון גיווארן אפגינימען בייא עהם, אין עהר האט נישט געקענט רעדין, נאד געמיזט שלאגין דעם שטיין".

הנני ידידך עוז הדורש שלומך בלונ"ח ומצפה להצלחתך ולהרמת קרנך בגו"ר

יצחק מאיר

… ואבקשך מאוד להיות בשמחה, ושמעתי בשם הרב הגאון מאוסטראווציע ע"ה על דאיתא (בראשית לו,יב) "ותמנע היתה פלגש", ואיתא במדרש כי אמרה לא זכיתי לדבוק ביעקב אדבק על כל פנים בעשו, לא זכיתי להיות אשה לבנו אהיה על כל פנים פלגש, נמצא היתה בעצבון רב ומזה יוכל להוולד רק עמלק. כן שמעתי מרב אחד ששמע משמו והיה לי הנאה.

ושמעתי בשם רבינו הרבי ר' בונם זצ"ל על לשון "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה,יב) כי על ידי שמחה קען מען ארויס גייען פון אללע ענגשאפטין.

ותדע כי הבעל דבר עושה כל כוחותיו רק שנהיה במרה שחורה, ואם היה הבטחון על אדם – יש הספק אם יכול לעזור, אך הבטחון שלנו על רם ונשא שאין מעצור לפניו בין רב למעט. ותאמין לי כי כל העולם מלא ניסיונות.

וראיתי בספר בכורי אביב – הוא מהרב הקדוש ר' יענקיל זצ"ל מראדזמין ומביא בשם הרבי ר' בונם זצ"ל מה שביקש יעקב אבינו ע"ה (בראשית כח,כ) "ונתן לי לחם לאכול", דהתפילה של יעקב היתה אם יהיה ה' עמדי ונתן לי לחם לאכול – שיהיה הנתינה מה' לבדו, לא על ידי שליח ולא על ידי טבע.

לכן נתחזק בכל כוחנו, ונזכה להיות תוך כלל ישראל, ולא ינום ולא יישן שומר ישראל.

אשאר בזה ידידך הדו"ש בלב ונפש חפצה, מברכך בכל מילי דמיטב, המצפה לטובתך

יצחק מאיר

קטעי אגרות נוספים במעלת השמחה

אבקשך עוד הפעם לבל תהיה בעצבות, ובאמת שמעתי בשם הרב מפאריסוב ז"ל כי "זארגען" (דאגה) הוא סם, וכנים דבריו, ויותר הוא מגרעת ממועיל, ובודאי יעזור הש"י…

(עש"ק קרח תר"פ)

אהובי אחי, בטח בה', ואפילו בעת צרה, וכן בעת הרווחה, אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים, ויה"ר שיהיה לך מידו המלאה הפתוחה הקדושה. ואל תהיה בעצבות, כי השמחה רפואה לכל המכאובים.

(עש"ק תבוא תרפ"ה, ניו יורק)

ואבקשך מאוד להיות בשמחה, ובטח נודע לך מה שאמר הרבי ר' בונם זצ"ל "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה,יב) – כי על ידי שמחה יכולין לצאת מן כל מיני דחקות, ודברי אלקים חיים המה.

ולפי דעתי, כמו שאמרו חז"ל (קידושין מ,ב) הרגזן לא עלה בידו רק רגזנותו, כן להיפוך, בפרט מידה טובה מרובה: השש ושמח מכל דבר עולה בידו הכל.

ומי שזוכר צורת כ"ק זקני רבינו הקדוש (השפת אמת זצ"ל) ראה בעיניו שהיה בכל רגע מלא שמחה.

(עש"ק בהעלותך תרפ"ח)

שמעתי מר'… כי היית אצלם ואתה בעצבות, וזה עוולה גדולה, וכתבו הספרים כי עצבות מזיק מאוד לפרנסה, וירושלים עיר הקודש נאמר (תהלים מח,ג) שהיא "משוש כל הארץ", על כל פנים נמצא עוד שיריים שמחה להמבקשים שמחה…

(יום ד' בראשית תרצ"ו)


הרב יצחק מאיר אלטר הי"ד, נולד בשנת תרמ"ח, כבנו הבכור של מרת חיה שרה והרב משה בצלאל אלטר הי"ד, בנו של האדמו"ר רבי יהודה ליב אלטר ה"שפת אמת" מגור. נשא לאשה את מרת פייגא בת דודו האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלטר ה"אמרי אמת", והתגורר בגור. הרב יצחק מאיר היה איש סודו ואמונו של אביו, שאהבו אהבת נפש והיה משוחח אתו מידי יום בכל עניין ועניין. בצעירותו עמד בראש "חבורה" משותפת לעובדת ה', עליה נמנו בני משפחתו הרב יצחק דוד בידרמן, רבי ישראל אלטר ה"בית ישראל" והרב יצחק מאיר לוין. הם קבעו לעצמם סדרי לימוד משותפים בתורת הנגלה והנסתר, והיו דבוקים האחד בשני כאחים.

יחד עם גיסו הרב יצחק מאיר לוין, ניהל הרב יצחק מאיר גם בית מסחר לספרים בניו יורק. ספריות שלימות נרכשו בארץ ישראל ובאירופה למכירה בניו יורק. תוך שנים ספורות בית עסק זה צבר הפסדים והספרים הוצעו למכירה במכירת חיסול בסביבות שנת תרפ"ו. פעילות בית מסחר הספרים צומצמה, ובשנת תשי"ד רכש אותה ר' מרדכי גולדמן, שעמד בראש בית מסחר והוצאת הספרים "אוצר הספרים".

בשנת תרפ"ד נולד בנו רבי בנימין מנחם. הרבנית פייגא חלתה בלידה ונפטרה ביום הברית.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, הוחלט להעביר את הרבי ה"אמרי אמת" מהעיירה הקטנה גור לעיר הבירה ורשה, כדי שיוכל להסתתר שם מהגרמנים שהחלו לחפש אותו. בי"ג בתשרי ת"ש, נהרגו הרב יצחק מאיר והמשמש המסור הרב החסיד הרב בונים לעבל הי"ד מפגיעת רסיסי פגז בבית הרבי בוורשה. בשל המשך ההפגזות נקברו ההרוגים באופן זמני בחצר הבניין, ובחול המועד הועברו לקבורה בבית העלמין של וורשה. הרב יצחק מאיר הובא לקבורה בסמוך לקבר אבי אימו רבי שמעון חיים אלטר, אחיו של ה"שפת אמת".

אוסף מכתביו יצאו לאור בספרים "זכרון שמואל" (תל אביב) ו"שם ושארית: הרה"ק רבי משה בצלאל אלטר הי"ד ובנו מוהר"ר יצחק מאיר אלטר הי"ד" (אשדוד, תשע"ג).

דרכי קידוש השם / הרב שמעון הוברבנד הי"ד

תמונת הרב שמעון הוברבנד הי"ד

קידוש השם בשלושה דרכים הוא מתקיים:

  • מוסר יהודי נפשו משעמדו להעבירו על דתו.
  • מסכן יהודי עצמו על מנת להציל נפש אחת מישראל, מכל שכן נפשות רבות.
  • נפל יהודי בקרב בהגנה על יהודים.

וכבר פסק הרמב"ם יהודי שנהרג, ואפילו לא על שום שרצו להעבירו על דתו, ורק על שום שיהודי הוא – נקרא קדוש. והחת"ם סופר מרחיק לכת ולדעתו, כל יהודי שגויים הרגוהו מסיבה כל שהיא, ואפילו רק לשם שוד – הריהו קדוש.

בעבודתנו זו נתעכב רק על דרכי קידוש השם שבסעיף ב', מהטעמים דלקמן: רבבות היהודים שנספו בידי הרשעים על ידי שחיטות, תליות, יריות, שריפות ושאר מיתות משונות – נקראים קדושים, ואפילו לא הכריחום להמיר דתם, בחינת קידוש-השם על דרך "שב ואל תעשה". ואילו אנחנו עומדים לספר כאן מעשים של קידוש-השם על דרך "קום ועשה". זאת ועוד: יצא הקול שבשורה שלימה של ערים ועיירות מסרו "מנהיגים" יהודיים רבים, על פי דרישת הרשעים, רשימות של יהודים שיוצאו לתליה או ליריה ותירוצם אתם שעל ידי כך יצילו את העיר, או את העיירה, כולה. לפיכך ברצוננו למסור עובדות על יהודים שמסרו נפשם, עמדו בניסיון וסירבו למסור רשימות לרשעים או להיות גורמים צרות אחרות לאחיהם היהודים.

יהודים אלה נהגו ע"פ ההלכה כפי שנאמר בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן קנז, סעיף א): "עכו"ם שאמרו לישראל: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו – לא יתנו להם אחד מהם, אלא אם כן יחדוהו ואמרו: תנו לנו פלוני (המקורות: תרומות פרק ח, משנה יב; רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה, הלכה ה). ויש אומרים דאפילו בכהאי גוונא אין למסרו אלא אם כן חייב מיתה כשבע בן בכרי" (בית יוסף בשם רש"י ור"ן).

רוצים אנו למסור שורה של עובדות על יהודים שמסרו נפשם והקריבו את חייהם על מנת להציל בתי כנסת וספרי-תורה שהרשעים שלחו בהם אש.

פראגה

בשבת פרשת לך-לך שלשנת ת"ש – כמה שבועות לאחר שהרשעים נכנסו לווארשא – הסתובבו קצינים אחדים ובראשם גרמני מקומי, מלובש בגדי אזרח על יד בתי הכנסת וה"שטיבלאך", כדי לחטוף יהודים לעבודה.

נכנסו לבית ברחוב ברוקובה 30, שבו גר רבה של פראגה, ר' יעקב זילברשטיין ז"ל. הואיל שהיו חוטפים לעבודה בעיקר מתוך ה"מניינים" – עמד הרב וביטל אף ה"מניין" בביתו והתפלל אצל שכנו. כשנכנסו הגרמנים בשער פגשו את הרב כשהוא יורד מדירתו וטליתו תחת בית שחיו והולך להתפלל בדירת שכנו. עצרו את הרב ואמרו לו שמוליכים אותו לעבודה. כמה נשים מיהרו אל הקצינים והסבירו להם, שאדם זה הוא הרב וביקשו לשחררו. כתשובה לכך החלו מתלוצצים ומתבדחים על חשבון הרב, בייחוד הצטיין בכך הפולני של אתמול וה"פולקסדויטשה" של היום. מהבית ברחוב ברוקובה 30 פנו לבית הכנסת הציוני, הוציאו משם כל המתפללים – לעבודה ברחוב שדליץ, ביניהם נמצא גם הרביזיוניסט אביגדור פרידמן. הוא היה בעל לב יהודי חם, שלא היה נרתע משום דבר כשהיה צורך לעשות טובה ליהודי. אדם ישר היה ואוהב ישראל אמיתי. בכל הדרך לרחוב שדליץ לא פסקו הגרמנים, ובייחוד אותו פולקסדויטשה, להתעלל ברב. ברגע מסויים נחלץ מר אביגדור פרידמן מתוך השורה, ניגש אל הפולקסדויטשה בבקשה שיפסיק להתעלל ברב. משענה לו קשות, אמר לו פרידמן: חכה! חכה! גם עליכם תעבור כוס!

מאותו רגע לא הוליכו אותו לעבודה יחד עם חבורת היהודים. הפולקסדויטשה הוביל אותו לחוד. בלילה כאשר חזרו כולם מן העבודה – והנה, פרידמן איננו. הלכה אשתו ושאלה עליו בכל המשרדים –  ולא מצאה אותו. לאחר עשרה ימים קיבלה אשתו הודעה להתייצב במשרד הראשי, ברחוב שרפין 6, שם נמסרו לה בגדי בעלה וחפצים אחרים שלו בצירוף מכתב. במכתבו הוא נפרד מאשתו. הוא מבקש ממנה סליחה אם ציערה אי פעם והוא מוסיף שהוא הולך למות כשתמונתה לחוצה אל לבו, ועליה להסתדר בחיים כפי שנוח לה. עם מסירת המכתב העיר לה הקצין, שבעלה היה אדם פיקח, אמיץ ונאמן וגם לא נרתע מלהעיר הערות חריפות. למחרת הוציאו לה גם את גוויתו המתה של בעלה, שהיתה חבולה כולה. נראה שהתגונן נגד מעניו. בהלווייתו של הקדוש השתתף קהל עצום, הגם שהיה בכך משום סכנת נפשות.


הרב שמעון הוברבנד הי"ד נולד בשנת תרס"ט (1909) בחנצין שבפולין. לאחר שהתייתם מאביו בגיל צעיר עבר לאולקוש, לבית סבו. הוא התחנך אצל סבו, אבי אמו, הרבי מחנצין, רבי שמואל חיים הלוי הורביץ,  והוסמך על ידו לרבנות. בנוסף הוא היה תלמידו של בן דודו, הרבי מפיאסצנה, רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד. הרב הוברבנד היה תלמיד ישיבת "דעת משה" ופרסם מאמר בכתב עת של הישיבה "הכרם" (חוברת א, כסלו תרצ"א). הוא פרסם חידושי תורה גם בירחונים "אור תורה", "דגלנו", "כרם בית ישראל", "כרם בית שמואל" ו"כרמנו".

לאחר מספר שנים חזר לבית אמו (שבינתיים נישאה מחדש) באוטבוצק, שם החל בפעולתו הציבורית והספרותית. הוא היה המייסד ויו"ר ההסתדרות המקומית "צעירי אמוני ישראל" ושימש ציר לכנס הצעירים הראשון שנערך בשנת 1928.

הוא עבר לפיוטרקוב, שם היה פעיל בשטיבל של חסידי אלכסנדר, העביר שיעורים ודרשות בפני בעלי בתים בשבתות ובחגים בבית המדרש הגדול, כתב מאמרים והרצה בנושאים הקשורים לתולדות ישראל, לדת ולמדע, וייסד את ה"חברה למדע יהודי" ("זעזעלשאפט פאר יידישער וויסענשאפט"). עוד בצעירותו החל לכתוב שירים וסיפורים ביידיש ועברית, ובהמשך פרסם מאמרים בעיתונות היהודית בפולין. כתיבתו כוללת כתיבת ביוגרפיות של תנאים ואמוראים, ביוגרפיות של רופאים יהודיים בפיוטרקוב מימי הביניים ועד ההווה, שורת מאמרים על חיי היהודים בפולין, עיקרי האמונה לאור המדע המודרני, מחקרים על בתי עלמין יהודים עתיקים וחקר מצבות עתיקות, החוקים הסוציאליים היהודיים, המוסר היהודי, קובץ סיפורים מחיי החסידים, ועוד. הוא פרסם ספר בשם "חכמת ישראל", עבודה על מטבעות יהודיות מימי קדם, חיסור על תולדות העיירה וונוולניץ שבמחוז לובלין, חידושי ש"ס, ועוד. בנוסף, הוא ערך מחקר על מקורה של ה"הגדה". חיבוריו משכו את תשומת ליבם של ההיסטוריונים הגדולים, פרופ' מאיר בלבן וד"ר יצחק שיפר. הם הכירו בכישרונו ועודדו אותו להמשיך ולהשקיע את כוחותיו במחקרים היסטוריים רבי חשיבות.

בהיותו בפיוטרקוב נשא לאשה את בתו של ראב"ד פיוטרקוב, הגאון רבי יעקב אריה גלאזר, "רבי יענקלה דיין", מגדולי בעלי ההוראה בפולין.

עם פרוץ המלחמה עזב את פיוטרקוב המופצצת, נדד עם משפחתו בדרכים לישובים הקטנים שבסביבה. הוא התעכב זמנית בעיירה לסילב , שם נהרגו חמיו, אשתו ובנו הפעוט קלמיש בהפצצות המטוסים הגרמנים. הוא חזר לפיוטרקוב והמשיך במחקריו על הכרוניקה "מימי אשכנז". בכ"ז בטבת ת"ש פרץ עם חבריו ל"מועצת הזקנים" של פיוטרקוב לבית מדרש בו רוכזו למעלה מ-300 ספרי התורה של העיר ויועדו לשריפה. הם הצליחו להציל את כל ספרי התורה. לאחר תלאות רבות הצליח להגיע לוורשה בחורף 1940, שם היה פעיל ציבור כמנהל המדור הדתי של החברה היהודית לעזרה הדדית ("ייסא"), ומאוחר יותר נבחר למועצת הרבנים של הגטו. הוא היה גם חבר בהנהלת מפעל התיעוד המחתרתי של ד"ר עמנואל רינגלבלום, "ארכיון עונג שבת", והיה אחד מעמודי התווך של הארכיון. על אף התנאים הקשים הוא התמיד באיסוף מידע ורישום עדויות מפי אנשי הגטו ותיאר את החיים הדתיים בגטו: שמירת השבת והחגים, הקמת מקוואות מחתרתיים, לימוד תורה, שחיטה, ועוד. מחקריו כתובים בסגנון תיאורי מאופק, וחסרות פרשנות וביטויי רגש אישיים. הוא תיאר את השאלות שהעלו יהודי הגטו בפני הרבנים ואסף גם מידע היסטורי מתוך כתבי שאלות ותשובות. מחקריו מהווים מקור היסטורי לתיעוד סבלות היהודים בגטו. ניכר שהוא התכוון להמשיך את המחקר באופן מקיף ומפורט יותר. הרב הוברבנד נשא לאשה את בתו של הרב יענקל'ע זילברשטיין, מגדולי למדני ורשה ורבה של פראגה.

חלק מכתביו הוטמנו במרתף הבית שברחוב נובוליפקי 68, בחיפזון, תוך סכנת נפשות, ביחד עם מסמכי ארכיון נוספים, בארגזי הפח, בראשית אוגוסט 1942, בשעה שהתנהלה "אקציה" בגטו. הכתבים התגלו לאחר המלחמה, אך חלקם ניזוקו על יד מים שחדרו לארגזים. כתבי הרב הוברבנד שהתגלו לאחר המלחמה עם החלק הראשון של "ארכיון עונג שבת", הודפסו ביידיש, תורגמו לעברית ויצאו לאור בספר "קידוש השם" (תל אביב, תשכ"ט). בדצמבר 1950 התגלה החלק השני של "ארכיון עונג שבת", ובו חיבור נוסף מאת הרב הוברבנד על "מקורות לתולדות היהודים בארצות הסלביות, ובפרט בפולין, רוסיא וליטא".

הרב הוברבנד חלה בטיפוס הבהרות. זמן קצר אחרי שהחלים מהמחלה, בקיץ 1942, התחילה אקציה גדולה בגטו שעלתה בחייהם של כשלוש מאות אלף יהודים. הרב הוברבנד ואשתו מצאו מקלט כעובד ב"שאפ" של עובדי המברשות. בה' באלול תש"ב (18.08.1942) נערכה שם סלקציה והרב הוברבנד ואשתו גורשו למחנה המוות טרבלניקה, שם נספו. ביום 19.08.1942 כתב המחנך אברהם לוין ביומנו, "אמש הייתה שחיטה ב'שאפ' של המברשות, נלקחו 1600 בערך. בין אלה הרבה מכירים ואישים רבי-ערך, הרב הוברבאנד ואחרים". כתבי הרב הוברבנד שנשארו בביתו או בבית המלאכה בו עבד לאחרונה, וכן ספרים עם הערותיו, אבדו.

לאחר שנרצח כתב עליו רינגלבלום: "בין הרבנים שנספו יש להקדיש מלים מספר לרב של ווארשא הצעיר הרב שמעון הוברבאנד. הוא היה בעל טבע עדין, שאין רבים דוגמתו בימינו אלה. הוברבאנד היה לא רק בקי בספרות הדתית אלא היו לו הנתונים להיות היסטוריון גדול. סקירותיו על תולדות היהודים בפולין גילו בקיאות רבה בענף מדעי זה. בעת המלחמה ניגש, לפי הוראותי, לעיבוד המקורות ההיסטוריים בשאלות-ותשובות השייכות לפולין. מחומר זה שקיבץ נשתמש רק חלק. הרוב נעלם יחד עם הוברבאנד. הוא פעל כמו כן רבות בשטח העבודה הארכיונית. הוא אסף חומר עשיר על סבלותיה וצרותיה של האוכלוסיה היהודית במלחמה זו. המקורות שלו מצטיינים ביסודיות רבה. הם ישמשו חומר להיסטוריון של תקופתנו. זכויותיו של הרב הוברבאנד לתיעוד החיים היהודיים במלחמה זו רבות מאוד. על ערכם אפשר יהיה לעמוד במלואו רק כאשר יובא החומר לידיעת הציבוריות היהודית בעולם כולו. רק אז אפשר יהיה להיווכח מה תרם הרב הוברבאנד הצנוע".

דברי הספד מאת הרב דוד היילפרין הי"ד על חותנו, מהר"ש ענגיל זצ"ל

"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב) דהנה ישנם שלשה זמנים באדם ימי עליה (או ימי הנעורים) ימי עמידה וימי ירידה, ובכל שלשה זמנים הללו נכרת תכונת נפשט של אדם  הניסיון היותר גדול הוא לעבוד את ה' בימי הנעורים. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, שימי הנעורים עברו בטוב ובנעימים ולא ביישו ימי הזקנה, שהם על פי רוב נאים יותר מימי הנעורים. והזמן השני הוא ימי עמידה, בעת שהאדם הוא בתקפו ובאושרו. וזמן השלישי הם ימי הירידה, ימי חולשת הגוף או ימי עניות וייסורים. ובכל אלו שלשה זמנים שעברו על כבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל התאמץ והתחזק בתורת ה' ועבודתו. בימי הנעורים כבר הפליא את כל גדולי הדור בשקידתו ובהתמדתו בתורה ובבקיאותו בכל מקצועי התורה ובעולם חסידותו ופרישותו ובר שיתסר שנין נשא אשה וישב בבית חותנו י"ב שנים על התורה ועל העבודה. ואחר שכבר ישב על כסא הרבנות בכבודו של עולם ונהרו אליו תלמידים הגונים וכל דבר הקשה הביאו אליו כאשר אנחנו רואים מחיבורי שו"ת אשר יצאו לאור עולם והן מאלו אשר עוד הם בכתובים ולא באו עדיין בדפוס, לא נהנה מכל אלו כלל ולא מש מתוך אהלו של תורה. ואחרי אשר ע"י מלחמה הנוראה נאלץ לעזוב מקום מושבו ונוסף לזה מחלתו המסוכנה (אשר אף הרופאים הודו ואמרו שרק על פי נס מה' וממש על ידי כוח התורה הנותנת חיים חי עם המחלה הזאת יותר מחמישים שנה)  בכל זאת התגבר על כל המניעות ונתן לבו להורות את בני ישראל ולהאיר עיני הגולה באור תורתו. ועליו הכתוב אומר זכרתי לך "חסד נעוריך", היינו התנהגותו בימי הנעורים, "אהבת כלולותיך" היינו ימי האושר כלול היופי, "לכתך אחרי במדבר" הוא עת השלישי עת הגלות וייסורים וחלאים רעים ששברו את כל גופו והוא התגבר על חולשתו כגבורת הארי לעשות רצון אבינו שבשמים, כאשר ראינו שאם היה על סדר היום איזה דבר שנוגע לחיזוק הדת אזר ושנס את מתניו כגבור והשליך נפשו מנגד ולא זכר כי איש חלוש ומסוכן הוא.

בש"ס ברכות דף ד' אמר דוד המלך עליו השלום לפני הקב"ה "שמרה נפשי כי חסיד אני", וכי לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני "חצות לילה אקום להודות לך". ולא עוד אלא שידי מלוכלכות בדם שפיר ושלייה כדי לטהר אשה לבעלה. וכן ראה ראינו אצל כבוד קדושת אדוני מורי וחמי עוד שידיו היו מגואלות בדם (מזרמי הדם שפרצו תכופות מגרונו) (בלוטשטורמע) רחמנא ליצלן גם בזמן הזה התמכר ועסק לטהר אשה לבעלה, דהיינו להשתדל להתיר עגונות מבנות ישראל שישבו אסורות בכבלי העיגון ואין מושיע להן. וכאשר יעלה על לבנו מקצת מן במקצת מגודל גאונותו חסידותו ופרישותו, בעת שנתאר לנו פניו הקדושות המאירים באור התורה והדעת, בעת שנזכיר אך חלק קטן מתרומת מדותיו שלא יאמינו כי יספרו, תתפרץ מלבנו הקריאה "הושיעה ה' כי גמר חסיד", וכדמצינו ברש"י שבת קנ"ג שעל איש חסיד בוכין אף שהיה זקן.

ישעיהו (ס"ו) "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". ופירשו דלכאורה קשה אם כוונת הנביא לנחם את אבלי ציון ולהבטיחם שעוד יזכו לשמוח בשמחת ירושלים חלף אבלותם עליה, היה לו לומר "ישישו" לשון עתיד ולא לשון ציווי "שישו". אבל העניין הוא כן , דהנה אם רוצים אנו לתאר לאדם גדול האסון של איזה אבידה עלינו להראות לו מקודם את הטוב שהיה קודם האסון, את רוב האושר, ורק אז יהיה מובן האסון ונשיג גודלו – לכן קורא הנביא להעם אם אתם אומרים להתאבל על ירושלים עליכם להשוות נגד פניכם את ימי האושר והצלחה של ציון וירושלים ורק אז תשיגו עומקה של האבילות, "שישו איתה משוש", שימו נגד פניכם את ימי משושה של ציון וירושלים ורק אז תתאבלו עליה.

וגם נעים זמירות ישראל בתהלים מ"ב "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה המון חוגג", רצה לומר אם אזכיר המון חוגג ואת קול הרנה והתודה, רק אז תשפך עלי נפשי. וגם אנו מרגישים עוד יותר את צערינו הגדול וכאבינו הנורא אם נשים לב להתבונן על גודל גאונו של כבוד קדושת אדוני מורי וחותני זצ"ל אשר כל התורה כולה הנגלה והנסתר היתה גלויה לפניו כמו ספר פתוח וכמו שהעידו כל מאורי וגאוני ישראל שכל רז לא אניס ליה, והיה כמעין המתגבר. אם נעמיק בנפשו הגדולה והטובה עד אין חקר ברוב רחמנותו ואהבתו הגדולה לכל ישראל וענוותנותו שעברה את גבול השגה האנושית. אם נתבונן כמה מאושרים היינו שארי שבחבורה, עמוד ההוראה כליל החכמה והמידות היה מתהלך בתוכנו, ומעירינו הפיץ את שפעת אורו לכל פנות בית ישראל. ואם נעמוד זאת נגד פנינו את כל אלה אזי נוכל מעט להעריך את האסון שקרה אותנו ולראות מה אבדנו. ונשוב אל הפסוק שהזכרנו כי אעבור "בסך" שגמטריה פ"ב, כי אעבור בסך, כיוון שעברו על כבוד קדושת אדוני מורי וחמי זצ"ל פ"ב שנים בעבדות ה' ונתקיים בו מה שדרשו חז"ל ואברהם זקן בא בימים שתיקן כל הימים, בטוחים אנו "אדדם עד בית אלקים" כי תגיע נשמתו הטהורה עד מדריגה העליונה לפני כסא הכבוד ולהמליץ טוב בעדינו.

ובהמשך לזה נביא דבר יקר בשם כבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל דאיתא במדרש בשעה שאמר הקב"ה למשה רבינו עליו השלום "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", נתקשה משה רבינו עליו השלום האיך יכולים ישראל לעשות מקום שיהיה ראוי להשראת שכינה. השיב לו הקב"ה אף כל אחד מהם יכול לעשות, הדא הוא דכתיב "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". ובאלשיך הקדוש מבואר שקדושת המשכן נתהווה שכל אחד נתן נדבה למקדש בגודל אהבה ויראה, וכאשר נתקבץ כוללות אהבה ויראה של כל ישראל נתהווה מזה מקום להשראת השכינה ועל ידי השראת השכינה במקום הזה הייתה שמה הנהגה הניסית חוץ לדרך הטבע. וזה כוונת המדרש הנ"ל דהקב"ה אמר לו למשה רבינו עליו השלום אם ישראל יכולים לבוא למדרגה זאת שיוכלו לשנות כוח הטבע כרצונם. והשיב לו הקב"ה אף כל אחד מהם יכול לעשות כזאת, וזה "כל איש אשר ידבנו לבו", היינו כל מי שמשליך נפשו מנגד לעסוק כל ימיו בתורה ועבודה במסירות נפש בלתי לה' לבדו, אז כל הנהגה הטבעית מסורה לידו ובכחו להשפיע כל טוב לכל בני ישראל. עד כאן תורף דברי כבוד קדושתו. וכבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל היה נאה דורש ונאה מקיים את כל זה והיה משליך נפשו מנגד להתאמץ בכל עצמותיו בלתי לה' לבדו ובוודאי בכוחו להשפיע כל טוב לכל בני ישראל, ואנו מבקשים ממנו שלא ישכח אותנו ויעמוד בתפלה לפני כסא הכבוד עלינו ועל כל ישראל לטובה.

בש"ס ברכות דף ס"ד מצינו הנפטר מן החי יאמר לו "לך לשלום" והנפטר מן המת יאמר לו "לך בשלום". ולהבין החילוק יש לומר דהנה כבוד קדושת זקני מרן בעל "דברי חיים" על התורה פרשת בראית דלהנות בגן עדן צריך לבוש דק וזה נעשה ממצוות, ולאחר הפטירה מתלבש הנפש בזה הלבוש וזהו חילוקא דרבנן – וידוע מה שכתבו בספרים הקדושים פירוש המשנה מי שאבד חותנו ממתינין לו עד הערב. וזה כוונת מאמר חכמינו זיכרונם לברכה כל תלמיד חכם שאינו מסדר על לבושו להפכו אין מחזירין לו אבידה בטביעות עיין, דהיינו שאינו מהפך תיבת "בשלום" לאותיות "מלבוש" אין מחזירין לו אבידה כנ"ל – וזה שאומרים למת לך "בשלום" אותיות "מלבוש", דהיינו בהמלבוש שהוא חילוקא דרבנן שעשה לנשמתו בתורתו ועבודתו. וזהו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, והנה אדני מורי וחמי אשר עשה לו מלבוש נאה ויקר ברוב תורתו ועבודתו מחלים אנחנו אותו שילך לפני כסא הכבוד להמליץ טוב בעדנו ובעד כל ישראל הנתונים בצרה בגולה שיתמהר גאולתינו בביאת גואל הצדק במהרבה בימינו אמן.


הרב הצדיק רבי דוד היילפרין הי"ד נולד בשנת תרנ"ז לאביו הגאון הצדיק רבי מתתיהו חיים אב"ד דאבשיץ, ולאימו חיה בת הגאון הצדיק רבי שמעון פרנקיל-תאומים אב"ד פאדגורע, שהיה מצאצאי ה"ברוך טעם" וחתן הרב הקדוש רבי דוד הלברשטאם אב"ד קשאנוב, בנו של מרן ה"דברי חיים" מצאנז. אביו של רבי מתתיהו חיים היילפרין היה הרב הקדוש רבי ליבוש מברעזאן מחבר הספר "אמרי יהודה" על התורה, בן רבי משולם שרגא פייבוש מברעזאן – שהיה חתנו של הרב הקדוש מראפשיץ. חותנו של רבי ליבוש בברעזאן, רבי יואל משאץ, היה חתן הרבי הקדוש רבי מאיר מפרעמישלאן וצאצא של המגיד הקדוש מזלאטשוב.

הרב דוד היילפרין נשא לאשה את מרת מינדל בתו של גאון הדור רבי שמואל ענגיל, חסיד מובהק ותלמיד של ה"דברי חיים" מצאנז. לאחר פטירת אביו התבקש הרב דוד למלא את מקום אביו ברבנות דאבשיץ, אך סירב לכך והעדיף לעמול לפרנסתו כמשגיח במפעל לייצור שומן כשר. רבי שמואל ענגיל היה אב"ד ראדומישלא ומשנת תרע"ז היה ראב"ד קאשוי שבצ'כוסלובקיה, עד לפטירתו בי"ט באדר א' תרצ"ה (1935). הרב היילפרין התגורר במשך 15 שנה לצד חותנו בקאשוי. הספדו של הרב דוד היילפרין על חותנו הובא בספר "שם משמואל" (מוקאטש, ת"ש). עוד בחיי חותנו הוציא הרב דוד לאור את ספרי שו"ת מהרי חלק ג' וד'. לאחר פטירת חותנו עמל רבות במסגרת חברת "מפיצי תורת מהר"ש", ופעל לסדר, לערוך ולהוציא לאור את כתבי חותנו, בשו"ת מהר"ש חלקים ה' ו', ובספר "שפתי מהר"ש" על התורה. וכן הכין להוציא לאור את חידושי חותנו על מסכת קידושין ועוד.

בשנת תרצ"ט חש בסכנה הקרבה ובאה, וכתב מכתב בקשה לקבלת סיוע לצאת מאירופה ולהגר עם משפחתו לארה"ב. אך הדבר לא יצא לפועל.

כ- 12,000 יהודי קאשוי והסביבה גורשו ב-4 משלוחים מכ"ב באייר תש"ד עד י"א בסיון תש"ד (15.5.1944-2.6.1944) למחנה ההשמדה אושוויץ.

הרב דוד היילפרין הי"ד נפטר לאחר שחרורו מן המחנות, ביום ג' בתמוז תש"ה (1945). בניו ר' שמעון ור' שרגא שרדו את השואה. אחיהם, הרב אלחנן, היגר ללונדון בשנת תרצ"ט, כיהן כרבה של גולדס גרין בלונדון ושימש נשיא "התאחדות קהילות החרדים". הוא חיבר קינה על השואה המתחילה במילים "אש תוקד בקרבי, עת אעלה על זכרוני", ונפטר בכ"ט בשבט תשע"ה. אחיו של הרב דוד, הרב אשר ישעיה היילפרין, שרד את השואה ונפטר בכ"ב בתמוז תשנ"ה.

כתבי יד של מהר"ש ענגיל נשתמרו בתקופת השואה במרתף ביתו, ונמצאו לאחר המלחמה על ידי שנים מנכדיו.

על החובה להקים מושבות חרדיות בארץ ישראל כערי מקלטת לפליטים חרדים / הרב משה וועלץ הי"ד

המחברת הזאת מוקדשת לעורר את הארטהאדקסיע ההונגארית לחובת ישוב ארץ ישראל, ע"י יסוד קולוניות כלכלתיות כעין הכול"ל, וניתוח התנאים שבגלל הוזנחו עד כה יסודי מבצרים הארטהאדאקסיים האלה בארץ ישראל, ותיאור מפורט להוצאת רעיוננו זו מכח אל הפועל בעתיד הקרוב בעזרת ה' יתברך.

נדרי לה' אשלם, שקבלתי עלי מאז הצליח הבורא דרכי לנסוע בתרצ"ג עם כבוד אדמו"ר הגאון שליט"א ולראות ארצנו הקדושה וירושלם עיה"ק ת"ו וראיתי בטוב אנשי ירושלם חסידים ותמימים, יראים ושלמים אבות ובנים, פרושים וזהירים נערים וזקנים, מסורת אבותם עבודה שבלב אומנתם, יום ולילה קול התורה בוקע רקיע השמים, לקיים מה שנאמר: "וראה בטוב ירושלם".

ושבעתי עיני ממראה הנוף הנהדר, שדותיה המלאים, גינות ופרדסיה הפוריות, ובניניה המפוארים, המקסימים ביפים תיירי הארץ, ותושביה אחינו בעלי חורין כל רואיה ירגישו ברוחם אותה ההכרה העצמית שאין בני הגלות זכו לשאב אותה, ומעבר השני למטבע החורבן העתיק והפקרות הדור שאין דוגמתה.
ומי אחראי? אבל אשמים אנחנו…

אני מאמין ומקוה על הגאולה השלימה כפי העיקר הי"ב שנחקק ע"י הרמב"ם ז"ל נדחי ישראל יקבץ, ויחזיר מלכות בית דוד, והוא יבנה בית קדשינו. ומדינה יהודית לא תקום עד ירא ה' ממרום, כמו שביאר הגאון ר' משה חפץ ז"ל בספרו מלאכת מחשבת ס' נצבים. מה שאיננו שולל לקנות ולפדות נחלתנו ברשיון הממלכות, למען הושיב שמה מליונים אחינו בני ישראל הנדחים מארצות גלותם.
וכן כתב מהרש"א חדושי אגדות יומא יט: אם ה' לא יבנה בית -זה המזמור נאמר על בנין הבית, ורצה לומר אבל לא על בנין ארץ ישראל. וכן כתיב "בונה ירושלים ה'", דקאי על מקומות הקדושים גרידא, שהרי גם החוש מעיד שארץ ישראל תודה לא-ל נבנית בימינו למופת, ובית תפארתנו עדיין בידי בני-ערבים, ועל זה דוה לבנו. וכן בא הרמז בילקוט תהילים קמ"ז מסורה אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגליות, ואם יאמר לך אדם שנבנית ולא נתכנסו אל תאמין.
לכוונה זאת רצוני לעורר בזה, למען בנין מושבות כלכלתיות בארץ ישראל, כעין הכול"ל – וכפי שהרעיש בשעתו הרב הגאון רבי עקיבא שלעזינגר זצ"ל מירושלים. הרי עינינו רואות שזכות הקימה לחרדים בזה, לפי שאבותינו החזיקו את היהדות מיבנה וחכמיה משך אלפים שנה. גם בנין ארץ ישראל מסורת בידינו, עוד לפני הקמת הציוניות, אכן בימינו אלה שנסכרו תעלות העברת כספים ממדינה למדינה ע"י גדרים הבאלוטריות, ובני כוללנו גועים ברעב, לפיכך מעתה עלינו להמשיך פעולתנו בארץ ישראל ביסוד כוללי"ם, כעין הקולוניות באופן שלא יצטרכו שוב להיות עיניהם נשואות על תמיכתנו להבא, אבל בהשקעת כספים הפרודוקטיבית יוכלו להחזיק את עצמם מכאן והלאה בעזרת ה', ולהכין ערי- מקלט לשארית פליטת החרדים, השבים מזמן לזמן לארץ אבותם.
ועוד שהרי שנינו בספרי ס' ראה, יכול אי אתה רשאי להוסיף על הבנין תלמוד לומר "וישבת בארצם", כל מקום שאתה רוצה לבנות בנה. ומעשה ברבי יהודא וחבריו שהיו יוצאים, כשהגיעו לחוץ לארץ זכרו את ארץ ישראל זלגו עיניהם דמעות, חזרו ובאו למקומם, אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.
ולכאורה מהיכי תיתי שאין אנו רשאים להוסיף על הבנין, הרי מכסת האוכלוסין מתרבה בטבע מזמן לזמן? ועוד מנא לנו שישיבת ארץ ישראל שקולה ככל התורה? כי הנה בגלות משטר המדיני, והנהלת מוסדות הציבוריים ביד זרים, ובצלם אנו חוסים, לא כן במדינה יהודית! כשיגיעו עתים בתקופת התקדמות הטכניקה, לפתור בעיות למשל של זרם החשמל, והספקת המים, בית החולים והמשטרה וכדומה שאר מוסדות ציבוריים האיך ינוחו בשבת? יכול אי אתה רשאי להוסיף על הבנין כלל, כלומר בנינים כאלה "בארץ", על זה באה התשובה דרשאין, כי הכנסת התפתחות הטכניקה והשיגותיה לטובת הבריות אינו שולל כוונת תקנות התורה שהרי כך קבלנו "וחי בהם".
אכן התנאי העיקרי לזה, לא לבא בהתנגדות עם התורה והשבת. ולפיכך תלמידי חכמים שבאותו הדור צריכין לדון בשאלות העומדות על הפרק, לפי שהתורה נצחית, ופקודותיה מתאימות לכל עת ולכל זמן, והני רבנים לפני עזבם את הארץ התחרטו על זה, לפי שאולי ארץ ישראל תצטרך לתורתם להתרת ספיקות הציבוריות וחזרו למקומם בל יעדרו.
וברשות הכריזו שקולה ארץ ישראל כי עד שלא הוכחנו בגלוי, שאפשר לפתור שאלות הארץ על פי חוקי התורה, לא קבלו מצוות התורה התוקף הנצחית, ולכן שקולה ארץ ישראל נגד כל התורה, שעל ידי זה יופץ קידוש השם על תוקף אמונתנו שלא תהא מוחלפת, ותורה אחרת מאת הבורא יתברך ויתעלה שמו.
והנה רבים אומרים לו יהא חוב קדוש ענין ישוב א"י, למה לא הכריזו זאת מאורי ישראל שבדורות הקודמים?
בא וראה מה שכתב היעב"ץ בסידור שלו במזמור ליום שני, ארץ ישראל בכללה שוכנת על יד הים האמצעי כבמרכז ג' חלקי העולם המיושב. אבל כל עוד שתוכחות התורה נתקיימו בארצנו במלא מובן המלה, ארץ מדבר ושממה היתה לא ראוי אדמתה לישוב צפופה וחשיבותה לא התבלטה לעין כל.
והנה עדים אנו כולנו היום לנפלאות הבורא בארץ, שסרו לאט לאט המניעות הכלכלתיות בארץ, והיא מתפתחת ומתרחבת לכלכל מליונים נפשות. גבולי המדינות וקשרי הדרכים הרחוקים נצטמצמו ע"י תנועת מכונית, רכבות, ואוירונים בזמננו אלה. תעלת סואץ, תעלת הנפט הבבלי, קשרי מסחריים אקספארט, אימפארט, וטרנזיט הבין לאומי כולם מובלות דרך ארץ ישראל. אפילו בים המלח המציאו, חכירת סמים חמיים יקרים שאין דוגמתה בכל העולם, ומהפכת סדום נתהפכה לברכה. עיר גדולה נבנתה על חופה – כל זה בעיני ראיתי ושמה "קליה" – ומעסיקה כמה אלפים מאחינו בני ישראל המתפרנסים על ידה, במקום שלא זכה אפילו צפור למצא טרף מעולם. על אחת כמה וכמה בארץ ישראל ההיסטורית ממש.
והיינו דאמרינן בפרק הניזקין ארץ צבי, בשעת חורבנה בימי קדמונינו גמרה, שכח קליטתה לא הספיקה לכלכל בלי תמיכת חוץ אפילו מכסת מעט נפשות אומללות בדוחק, ובזמן שיושבים עליה כהיום הזה נתרחבה לכח קליטה של כמה רבבות תודה לא-ל יתברך.

(קונטרס המביט לארץ על הארטהאדאקסיה ובנין הארץ, ועל אשמת מנהיגיה, בודאפעסט, ת"ש)


הרב משה וועלץ הי"ד נולד לאביו הרב ישראל, מגדולי רבני הונגריה, רב וראש ישיבה בטיניע, ולאימו חיה שרה, ביתו של הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר עם משפחתו לבודפסט, כמובא בספר של גיסו, הרב משה דב וולנר, "שאלת חמדת צבי", יו"ד, ב:

"אחרי מלחמת עולם הראשונה בשנת תרע"ח, נחרבו בהונגריא קהלות הקטנות, פרצה המהפכה שפגעה בעיקר ביהודים הגויים בזזו ושדדו את כל רכושם, ערום וחוסר כל ברחו לעיר הבירה בודפסט. בין הפליטים היו רבה של טיניע הגאון הצעיר רבי ישראל וועלץ עם משפחתו ילדיו הקטנים, בלי משרה משען ועזרה, עמד בעיר הבירה, ואחרי המלחמה גם הקהילה של בודפסט היתה במצב קשה מכל הבחינות. הנערים בני הפליטים, ברחובות, היו מסתובבים, מופקרים לכל הזרמים. נתרוקן בורו של ישראל סבא, אין בו מים של תורה, אבל נחשים ועקרבים של כל מיני עבירות וחטאים היו בו. ואף ארי של הכפירה והשכלה היה שואג לטורפם. אז אזר כגבור מתניו הרב הפליט מטיניע והקים ישיבה קטנה לתורה ויראה והכה את הארי של הכפירה והשכלה שבבור, דתנא ספרא דבי רב, דהיינו תורת כהנים, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש בין הגויים, והראה כחו ביום השלג, ימי קור וחושך של צרה ומצוקה. התלמידים האלה מאז הגיעו כבר לימי זקנה, וכמה מהם נמצאו בארץ ישראל ולא שכחו את החסד שעשה עם הנערים, ומספרים תמיד את גבורתו וגדולתו מאותם הימים".

בשנת תרפ"ז (1926) הוא פגש את רבו של אביו, הרב הגאון רבי שמואל גוטליב בטאלטשווא. בתשובה שכתב הרב שמואל גוטליב לרב ישראל וועלץ הוא כותב על התרשמותו מבנו (שמואל ברמה, עמ' פה): "בנך היקר הבחור המופלג משה נ"י הגיע הלום. ואקוה שישיג תכלית מאוד נעלה בעהי"ת כי הוא כלי מוכשר לקבל טהרה. ובענין דיבוק חברים הוא אהוב ונחמד לכולם ומי יתן והיה לבבו זה כל הימים. ואקוה כי יהיה אי"ה לאיש מצויין ות"ח גדול אהוב למעלה ונחמד למטה. וימצא חן בעיני אלקים ואדם אשר כל רואיו יכירו כי הוא זרע ברך ה'."

בשנת תרצ"ג הצטרף הרב משה למסע לארץ ישראל, הוא ראה את יופי הארץ, שמע את קול התורה הבוקע ממנה ועמד על הבעיות הרוחניות בה. הדבר עורר אותו לפעול להקמת יישוב חרדי בארץ ישראל שיהיה עצמאי כלכלית, ולקרוא לגדולי ישראל להתמודד עם השאלות העולות בעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות. בז' בתמוז תרצ"ז אימו נפטרה.

דברי תורה מאת הרב משה וועלץ הובאו בספרי קרוביו: בספרו של אביו "דברי ישראל". בספרו של סבו, רבי חיים אפרים באלאיטי הי"ד, "אשר חיים", ובספרו של גיסו, הרב משה שמעון הופמן הי"ד, "תפארת למשה". וכן בגיליונות כתבי העת "הנשר" (ד-יא) בעריכת הרב אברהם יהודה ב"ר נפתלי הכהן שוורץ הי"ד ובכתב העת "לקט ששנ"ה" (תרצ"ו-תש"ג) בעריכת הרב שמואל ב"ר נפתלי הכהן שוורץ הי"ד מסטמאר.

נשא לאשה את רחל בת לאה פולק. בניהם נולדו בשנים תש"א ותש"ג.

בשנת תרצ"ו הוציא לאור בבודפסט את "מגילת מתתיהו" עם תרגום הונגרי והוסיף לו מבוא.

הרב משה וולץ נהרג בא' בשבט תש"ה. אשתו שרדה.

אביו שרד את השואה, כיהן כראב"ד בודפסט ועלה לירושלים. כפי שממשיך התיאור בספר "שאלת חמדת צבי" הנ"ל:

"הגאון רבי ישראל וועלץ שממחנה עבודה חזר בניסים להגיטו, הגיע אז כבר לשנות הזיקנה והיה חולה ושבור. בנו יחידו הרב מוה"ר משה וכל בית אביו נהרגו. בחורף הקשה, בזמן רעב הנורא, היה עז כנמר ויצא מבור היאוש והחרבן, לקבץ את הנשארים, לחזק אלה שממחנות ההשמדה חוזרים, לדאוג לאלמנות ויתומים. והגדיל לעשות בהקמת בית הדין של הקהילה ובית דין מרכזי לעגונות לכל מדינת הונגריה, ובזה הכה את הארי של זנות, בתוך הבור של עריות. בור שהיה מלא עם אנשים ונשים גלמודים, עגונות אלמנות חיות. ותנא ספרא דבי רב, הלכות קשות להתיר עגונות ולבנות חורבות ירושלים. ובזה הציל את היהדות ההונגרית מבור של זנות ועריות.. וארי עלה לארץ הצבי". הוא התיישב בירושלים ב"שיכון הרבנים" ברוממה והתמסר לענייני הרבנים הפליטים ולמפעל אוצר הפוסקים.

כל החכמות משתלשלים מתורתנו הקדושה / הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי"ד

ר' חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי ומפנא לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו (אבות פ"ג מ"ה).

יש לומר הכוונה, דהנה כת החדשים אשר יכחשו בד' ובתורתו ויאמרו לאל סור מני ודעת דרכיך לא חפצנו, זה דרכם כסל למו להפך הקערה על פיה ולשפוך בוז וקלון על תורת ד' התמימה ועל חכמיה לומדיה, לאמר: הנה העם ההולכים בתורת ד' לא נגה עליהם אור החכמה והמדע, רק הולכים חשכים ואין נוגה למו, ועל חוקיה ומשפטיה הישרים העומדים ברומו של עולם, יאמרו כי עלימו עבר כלח ואינם לרוח היום והזמן. על כן יגזרו לומר כי כל לומדיה מוכים בסנוורים, וענני הפאנאטיזמוס משנות עולמים רובץ עליהם, לכן מתאמצים להפיח רוח חיים בלבות נערי בני ישראל לחנכם ולגדלם לאור ההשכלה והציוויליזאטיאן.

אולם אני הגבר, אשר אספתי בחופני מעט מזעיר מחכמת התורה וגם שערי המדע לא נעלמו מעיני, תוקד אש בקרבי בהעלותי על לבי דברים בוטים כמדקרות חרב כאלה יוצאים מפי מהרסנו ומחריבנו, לכן נדרתי ואקיימה כי לא אשקוט ולא אניח עד אשר אוציא את צדקת תורתינו הקדושה לאור, להראות העמים והשרים את יופיה כי טובת מראה היא, ואדני הדרוש הזה אשר עליו יריתי אבן הפנה הוא, להביא ראיות ברורות אשר יתנו עדיהן ויצדקו, כי תורתנו הקדושה היא מקור החכמה והמדע וכל האידיאלים המרומים אשר הכו שורש בחברת בני אדם מקורם המה מתורתנו הקדושה הנתונה לנו מסיני, ואין כל חדש תחת השמש, ורק גנוב גנבו מארץ העברים וחותלו ועטפו אותם במחלצות זרות עד שאי אפשר להכיר מבטן מי יצאו. ואני אהיה ההולך רכיל ומגלה סוד להראות איה מקום כבודם בחורתנו. על כן טעות גדול לומר כי איש ההוגה בתורת ד' הולך חשכים ושבובי חכמה ומדע לא ישכנו בו, כי אדרבה, תורתנו הקדושה אשר היא מלאה חכמה ומוסר ודרכיה דרכי נועם, תעמידנו על דרך הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, ופריה ומימיה הנאמנים תבשל איש אשכולות, איש שהכל בו, ואין חכמה בעולם אשר לא ימצא לה שורש וענף בתורתנו הקדושה, ורק אלה האנשים אשר לא טעמו טעם תורה ולא באו בסוד ד' לא ימצאו בה נופת.

ולבאר דברינו אציגה פה דברי הגאון מהר"י אייבענשיץ ז"ל, אשר הניף ידו בעים רוחו להראות לנו את מקורי החכמה איה מקום כבודם מונח, למען הקל מעלינו עבודה הקשה ואני אתנהלה לעטי לרגל המלאכה אשר לפני.

במסכת שבת ד' כ"ב ע"ב "מחוץ לפרוכת העדות יערוך", וכי לאורה הוא צריך? אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מה עדות, אמר רב זה נר מערבי, שנותן בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים.

ופירש הגאון הנ"ל כי השבעה נרות המה השבע חכמות. כי החכמה מכונה בשם "נר". ונר מערבי היא תורתנו הקדושה, כי שכינה במערב, וכל החכמות משתלשלים מתורתנו הקדושה ומשם מקורם ושמה ישיבו, כי כלם נערות המשרתות את המלכה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שהמה לטבחות ולרקחות וכולם צריכים לתורתנו.

א) חכמת התכונה והאצטגנונות הנקראת "אסטראלאגיע ואסטראנאמיע".
ידוע ומפורסם שהיינו מצוינים בחכמה זו, ועליה אמרה התורה: "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", ובא בקבלה זו חשבון תקופות ומזלות. ושמואל אמר על עצמו "נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעי". וחכמה זו היתה נצרכת ביותר להבין ולדעת קדוש החדש בזמנו, ולהבין על ידה ענייני כישוף, כי כל עניני כשפים היו באים ע"י התקשרות עם שרי מעלה כמ"ש היערות דבש לפרש מאמרם ז"ל "למה נקרא שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעלה". והסבר הדבר, כי עבודת הכישוף היתה באופן זה: למשל החמה תצמיח הזהב כנודע לכל המחקרים, כי הזהב בא משפעת החמה. והחמה מקבלת שפע מבורא הכל להשפיע לכל ארצות תבל, למשל אלף ככר בשנה. והשמש תחלק השפעה ההיא לכל ארצות תבל כפקודת הבורא, והכל במידה ובמשפט כפי משטרו מנותן הצורות ובעלי כשפים המכירים במהלך השמש עושים צורות בשעווה או באבן מאגנעט, שיש בו כח מושך וכהנה לצורות השמים כפי המקובל בידם, וחושבים זמן ומהלך החמה על בוריה לכוון בשעה ידועה, ומקטרים לחמה ושוטחים לפני צורה ההיא מיני עשבים המסוגלים לזה, ולוחשים גם כן לחושות רבות שהם השבעות להחמה, וזה צריך חשבון ושקידה רבה לדעת מהלך החמה ומחזה שם לאורך ורוחב מדינה וכפי מהלך במזלות וגם קישור הכוכבים וטבעי ארץ ועשבים, ובזה יבא שפע רב מחמה למטה דרך צורה ההיא. ומה שהיתה צריכה השמש להוריק בארצות רבות היא מוריקה את השפעתה לשדהו. ויען כי אין כח בשמש להשפיע יותר ממה שקצב לה נותן הצורות, אם כן גוזל בזה שאר ארצות, ועל ידי זה הוא רזון במקום אחר. וכן הוא בכל מין ומין, אשר אין לך מין למטה שאין לו שר למעלה, מי שמכיר את הכוכב הממונה על המין ההוא ומכיר את העשבים והמאגנעטען אשר על ידם יכול לבוא בברית והתקשרות עם אותו כוכב, אזי יוכל להביא שפע אותו המין לתוך שדהו, ועל ידי כך יהיה חוסר בשאר מדינות. וכן הוא בנוי, בגבורה ואריכות ימים, המה לוקחים הנוי והגבורה אשר היתה צריכה להתחלק לכמה אנשים ולוקחים הכל לעצמם. וכל גבורה ההיא בא בקרבו, ועל ידי כך היו בדורות הקודמים ענקים, והכל בכח הכישוף. ולכך כאשר נשתכח חכמה זו לא נמצאו ענקים, ולכך אמרו הנשים הארורות לירמיהו: "מעת חדלנו לקטר למלכת שמים ולהסך לה נסכים חדלנו כל אלה", כי הכל היה באופן הנ"ל. כי כל עבודה זרה היה לה התקשרות עם איזהו שר או כוכב משרי מעלה, ועל ידו בא שפע רב. ועל כן טעו בו. ועל כן אמרו בגמרא, למה נקראו כשפים "שמכחישים פמליא של מעלה". אין הכוונה מלשון כחש וכזב, רק מלשון "רזון", שעל ידי שמשפיעים הכל לארצם על ידי זה נעשה רזון בעולם והוא גזל ממש, שגוזל מה שראוי לארצות אחרות.

ב) חכמת הטבע, אשר נכלל בה חכמת הרפואה.
צריכה מאד לחוכמת התורה הן לדעת ולהבחין בין דם לדם ובין נגע לנגע, ולהבחין כאשר יכה איש את רעהו אם יש בו כדי להמית, ואם מת אם בשבילו הוא, ועל איזהו חולה מחללים שבת. וכמו כן אנו רואים ידם החזקה בהלכות טריפות אשר ידעו טבע כל אבר ואבר ומאיזושהי מחלה יכולה לחיות ומאיזהו לא. ושמעתי כי חוקר אחד התווכח על הכלל שנתנו רז"ל במסכת חולין "כל בריה שאין בה עצם אינם חיה י"ב חודש", והביא סתירה לזו מעליקה שקורין "איגל" שחיה יותר מי"ב חודש. והגאון אשר התווכח עמו ביקש שייתן לו זמן ג' ימים וחיפש עד שמצא כי בירושלמי מקשה קושיא זו, ומתרץ ומראה מקום כי יש בעליקה עצם קטן מאד. ובדקו אחר זה ויצא כנוגה צדקת חז"ל. הרי כי הכירו כל מין ומין בעולם.

ג) טבע הצמחים ומחצבים.
אנו רואים חכמתם וידם החזקה בענייני כלאים, לדעת שיעור יניקה עד כמה הוא, ומה הוא טעם התערובות ואיזה מין מותר בהרכבה ואיזה אסור. ובזה נכלל טבעית בעלי חיים לדעת איזה מין יש בו הרכבה או לא איזה מין בהמה ואיזה חיה וכדומה.

ד) חכמת אלקימייא, בכל חלקי התכת המתכות ושינוי טבעי מחצבים וכדומה.
היה צריר להבין טעמי בנין משכן ומקדש, איזהו לכסף ואיזהו לזהב ולברזל, וטעם אבני חפץ באפוד וסגולתן וכהנה סתרי הטבע. מסתעפים בשרשי חכמת "סימפאטי ואנטי פאטי" שהצריכו לבית דין ישראל לדעת מה הוא מגדר סגולה וטבע העניין שלא יהיה בו מדרכי האמורי.

ה) חכמת הנימוס, הנקראת "יוריסטישעס וויסענשאפט" (שהוא משפט הכולל ושווה לכל נפש).
הכל צריכים הבית דין לידע ולהבחין בין משפט אלקים ומשסט בני אדם וכמה וכמה הראו ידם החזקה במסכת נזיקין. והרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות.

ו) חכמת המוזיק.
מחכמה זו אין לדבר כי היא חכמת השיר אשר על ידה נבין טעמי התורה ונועם מליצת לווים וכדומה בכל פרטי דברים והם ניגונים ישרים לשמח לבבות ולהסיר מרה שחורה ולקנות הנפש שמחה שיחול בה רוח אלקים כמעשה הנביאים. ומה רב כחה של חכמה זו אשר כל מלאכי מעלה וגלגלי שמים כולם ינגנו וישירו בשיר וניגון נועם כפי סדר קולות וחצי קולות, וכולם יש להם שורש בחוכמת אמת, וכל תנועה יש לה שרשים. וכמו כן ציוותה התורה "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם".

ז) חכמת הגימעטריע, שהיא חכמת המדידה (ונכלל בה חכמת המספר ותשבורת ואלגעברא).
צריך מאד למדידת עגלה ערופה ומדידת ערי הלווים וערי מקלט ותחומי ערים. ואם תעיין במסכת ערובין ובמסכת בבא בתרא תמצא חשבונות שונות אשר להם מהלכים בבתי מדרשות הגבוהות.

וכמו כן באם נחפש אחר כל חכמה וחכמה נמצא לה שורש וענף בתורתנו הקדושה, וכל הז' חכמות היה להם למורשה, וכולם נצרכים לתורתנו הקדושה והמה נערות המשרתות את המלכה. ועל זה מרומז "נר מערבי", שהוא כנגד התורה, ממנה היה מדליק ובה היה מסיים, כי ממנה מקור החכמות ובה היה מסיים החכמות, כי הכל ישיבו למקורן, כמו הים אשר כל הנחלים הולכים אל הים וממנה ישיבו, וכן הדבר בכל החכמות. ממנה היה מדליק ובה מסיים, כולם טפלים לתורה.

ויש לפרש בדרך נכון יותר על פי מה שאמרו ז"ל גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות השם שנאמר "אל דעות ד'". והכוונה גם שאר חכמות המה חשובים להיות כי המה נצרכים לתורת ד'. ו"עבד מלך מלך". אבל אל תדרוש את החכמות האלה מבורות נשברים, רק מתורתנו בעצמה, כמו שהזהיר החכם "שתה מים מבורך". המי החכמה תשתה רק "מבורך" כי "ונוזלים מתוך בארך", מבאר שלך נוזלים כל החכמות. ועל זה אמרו ז"ל "גדולה דעה", אבל אותו הדעה "שנתנה בין שתי אותיות ד'" אשר תלמוד מתורתך. וזה הכונה "ממנה היה מתחיל", שתהיה ההתחלה בתורה, "ובה היה מסיים", שגם הסיום תהיה בתורה, והכל תשאב מבורך ואל תיתן לזרים חילך.

והנה ההפרש בין חכמת התורה לשאר חכמות הוא כך, כל חכמות אשר מקורם מבן אדם המה בנויות על הקדמות מושכלות, ראשונות יולידו שנויות, ושנויות שלישיות, וכן תמיד. והמושכלות הראשונות בנויות על החושים, ולכך יקרה בהם טעות, כי אבות חטאו שיני בנים תקהינה, כי החושים יטעו ולכן גם תולדותיהם טעות. והנך רואה כי עד החכם והחוקר קופערניקוס מעיר טהארין אשר בפרייסען חשבו כל העולם חשבונם וכל חכמת תכונות השמים ומהלך הירח וכוכבים וסדר הקפתם וחשבון העיתים לחגים ולזמנים ולימים ושנים על דעת חז"ל שאמרו שהעולם וכדור הארץ תשקוט על מקומה במנוחה שלמה והיא נקודת המרכז של גלגל המזלות, רק דעת נוקילוס וגריען היתה שהיא עומדת מטעם כוח הדוחה אשר בשמים שדוחין אותה מכל צד מסביב בכוח שווה. והחוקר אייזיקנייטען אמר להיפך שיש בשמים כוח המושך שימשוך את כדור הארץ מכל צד מסביב בכוח שווה. ועל פי זה היו חושבים כל חכמות תכונות השמים ותקופות הימים ושנים. ובשנת 1539 הרעיש החוקר קופערניקוס את העולם בשיטתו ונתן אומן להפיליסוף פיטאגאריס אשר היה הראשון בהמצאת שיטה זו, אך לא נתקבלה אז דעתו עד שנשכחה שיטה זו וחזר קופערניקוס ויסדה. והנך רואה כי על ידי החוקר קופערניקוס נפל שיטת הקדמונים כליל. ואין ספק כי שיטת הקדמונים שיטת אמת היא, כי הסכימו לזה חז"ל, וכן מוכחים הכתובים כאשר כל זה כתוב על ספר הישר ספר הברית לקיים דברי חז"ל הנאמרים ברוח הקודש, ומשם תדרשנו.

וכמו כן הוא בהרבת חכמות אשר מבטן בני אדם יצאו באו חכמים אחרים ודחו את דבריהם, וכיון שנפל היסוד נפל כל הבניין אשר בנו עליו, וכל זה מה שמושג על ידי מחקר. אבל מה שמושג על ידי רוח הקודש אין צריך הקדמות ומושכל ראשון והצעה וסדר לימוד, רק מושג הכל מעצמו ולכך לא יפול בו הטעות. דרך משל מי שלא ראה עאראפלאן מימיו, והוא שומע כי יש אניה אשר תעוף באוויר כצפור שמים. הנה להיות כי לא ראה כלי זה מימיו ורק יציירנו בחושיו נקל מאד שיטעה בזה, ואם יבוא חברו ויאמר לו שמעת שקר כזה כי יש אניה כזה ואתה מאמין בזה הנך פתי המאמין לכל דבר ותדע כי שקר ענו בך, בנקל יוכל להתפתות לזה וישמע לקול האחרון. לא כן מי שראה מכונה הנ"ל, אז לא יוכלו לפתותו לומר לא היו דברים מעולם, כי אינו דומה ראיה לשמועה. כמו כן הוא בחכמת התורה אשר נאמרו מפ' ד' ובעינינו ראינו כי נגלה ד' על הר סיני, כמו שכתבה התורה "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלקים אין עוד מלבדו". אין בו שום טעות, דברי התורה קיימים לעולם ועד, כי קושטא קאי. אבל אמרו אין רוח הקודש שורה אלא על מי שכבר קנה חכמה ומושכלות בחכמות ובחקירות והשחיז את שכלו במשחזת השכלי ועשה לשכלו הבנה טבעית לחול עליו שכל הקודש ורוח אלקים. ולכך אמרו "אין השכינה שורה אלא על חכם" וכו', כדכתיב "יהב חכמה לחכימין". וזה מרומז הכל במנורה ונרות, כי הנרות מרומזים אל שבע החכמות, ונר מערבי על חכמת התורה. וכולן צריכין הקדמות לקניין החכמות ומושכלות ראשונות כנ"ל, ולכן צריך ליתן בו שמן, שהוא כמו מושכל ראשון והכנה לקניין החכמות. וכן אפילו על נר מערבי צריך שמן, כמידת חברותיה, כי גם התורה צריכה מתחלה הבנה טבעית במושכלות וחכמות כראוי, והיא שמן כמידת חברותיה חל עליו רוח הקודש ושפע אלקי הקודש להאיר חשכים בלי הבנה ומושכלות כלל, ואין צריך אחר כך למופת ולחקירה כלל, כי רוח הקודש נוססה בה ואין צריך להבנה ומושכל עוד. ולכך כאשר כלה השמן בכל הנרות, ולא הספיק הבנה טבעית ומושכלות ראשונות להשיג עוד, וקצרה יד המושכלות להשיגו, היה נר מערבי דולק מעצמו בלי שמן, והוא רוח שמים ממעל המאיר דבר בלי שמן. ומה שקצר יד המושכל להשיגו, השיג בעל רוח הקודש. וזה ענין נר מערבי שדלק כל היום בלי שמן כלל.

ולכך השיגו בעלי רוח הקודש מה שלא השיגו חכמי מחקר למצא לו מופת כי רוח הקודש למעלה ממושכל, וזה כוונת הגמרא "עדות הוא שהשכינה שורה בישראל", כי זה מורה על רוח הקודש, וזה תכלית עניין נר מערבי, ולכך עדות ששכינה שורה וחל עליהם רוח הקודש להאיר להם חשכת השכל.

ולפי עניות דעתי נראה אחרי שנדקדק במה שאמר עדות הוא "לבאי עולם" מה היתה בזה כוונת חז"ל? ויש לומר דהנה אנו רואים הפלא הגדול בין ספרי הקודש ושאר ספרי חכמה, חכמת התורה אין לה גבול וקצבה, ועליה אמר איוב "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", וכל מה שאדם מוסיף להגות בה תמיד ימצא חדשות מה שלא שערו רבבות ישראל שלמדו עד הנה, כי כל תלמיד ותיק יש לו חלק בתורה. והאדם בעצמו אם יחזור על דף גמרא ימצא בה חדשות מה שלא מצא אתמול, על כן אמרו "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", כי באמת הוא כן, באם הוא בעצמו רואה דברים חדשים מה שלא ראה עד עתה שום אדם. לא כן באם ניקח ספרי חכמות ונהגה בהם ב' או ג' פעמים השגנו הכל, ולא נשאר בה מאומה. על כן כאשר למד פעם או שלש ספרי החכמות, לא יחזרנו עוד, כי אין לו בהם עוד חפץ. ועל כן בבתי ספר של האומות כאשר יעלה התלמיד ממדרגה למדרגה הוא משליך את הספרים הראשונים מעל פניו ולא יראם עוד. לא כן אצלנו, הילר מתחיל ללמוד תנ"ך בילדותו, ובתנ"ך זה יהגה כל ימי חייו, כי כל מה שיזקין ימצא בו טעם יותר. וכמו כן באם נתבונן נראה עין בעין כי כל הסגולה הנ"ל נמצא בה רק כאשר היא נכתבת בלשון הקודש, לא כן באם ספרי תנ"ך נכתבים בשאר לשונות אבדו סגולתן, ומעולם לא ימצא האדם בה שום חדשות, כי חפץ ד' שתורתנו הקדושה תהיה נכתבת בלשון הקודש אשר גם בהלשון יש קדושה.

אולם טעם כל זה הוא, כי תורתנו הקדושה היא מד' ולכן כמו שאין סוף להקב"ה, כמו כן אין סוף לתורתו. לא כן שאר חכמות שהמה מבני אדם, כמו שיש לו סוף כמו כן הוא לחכמתו. והיטב פירש הבעש"ט הקדוש זצ"ל "שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב", כי ההולך בדרך וימצא מציאה גדולה אזי ישמח מאד כי נתעשר בפעם אחד, לא כן באם ילך בדרך וימצא חמשה ככר מטבעות של זהב, אז הגם כי מאד ישמח במה שמצא, אבל מאד יצר לו כי לא יוכל להביא משא כבדה כזו לביתו. כמו כן הוא אצל התורה הקדושה, אשר עליה אמר איוב "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים". האדם ההוגה בה ימצא פנינים יקרים, ומאד ישמח בכל דבר חכמה אשר ימצא בתורה הקדושה, אבל אין שמחתו שלמה כי מוכרח הוא להשאיר אחריו הרבה, והוא ממש כדוגמת המוצא שלל רב שאין שמחתו שלמה. ועל כן אמר המשורר "שש אנכי על אמרתיך", אבל "כמוצא שלל רב", שאין שמחתו שלמה. ואם כן מתורתנו הקדושה אשר אנו רואים כי אין לה גבול וסוף, אנו דנין על השראת שכינה אשר בתורה, מאחר שאנו רואים כי כל תלמיד מחדש חידושים אשר לא שערו ראשונים וכל אחד יש לו חלק בתורה, ועל זה מרומז "אל מול פני המנורה", הוא נר מערבי המרומז לתורה "יאירו שבעת הנרות", כי הז' חכמות מאירים רק לתורה. ובזה נבין הגמרא "לפני פרוכת העדות יערוך" דהיה אפשר לומר יען כי הז' חכמות נצרכים לתורה אם כן ישלים האדם את עצמו בהם בטרם גישתו אל הקודש, על כן פריך הש"ס "וכי לאורה הוא צריך", וכי התורה הקדושה צריכה לשאר חכמות, הלא כל החכמות ילינו בקרבה והיא ארץ אשר לא תחסר כל בה. ותירץ, אלא עדות הוא לבאי עולם, רצה לומר לאותם החוקרים השוטטים בעולם בכל מקום גם המה יתנו עדיהם כי שכינה שורה רק בתורת ישראל. ואמר "מה עדות" מאיזהו דבר יש עדות זה, ומשני "זה נר מערבי" היא תורתנו הקדושה "שנותן בה שמן כמדת חברותיה", רצה לומר באם נשים עין על חכמות אומות העולם ונשימם על קו המשקולות, נראה כי גם חכמיהם חברו ספרים הרבה ובכמות אולי יכבידו על המשקל, אבל ההפרש שהם דולקים רק מערב עד בקר, ואחר כך כבים והולכים. כי באם קרא בהם האדם ב' או ג' פעמים השיג כל מבוקשו ומשליכם מעל פניו, לא כן נר מערבי, הוא נר התורה, הוא נר תמיד לא תכבה, מעולם לא ישיג אדם מבוקשו, אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה פעמים ואחד "ממנה היה מתחיל ובה היה מסיים". כאשר מסיים יתחיל עוד הפעם, כי בכל יום יהיו בעיניו כחדשים, כי ימצא בהם דברים אשר לא מצא בהם אמש, הרי אתם רואים רבותי, כי תורתנו היא כרכא דכולא ביה.

ועתה נדבר מהציוויליזאטיאן והאידיאלים המרומים אשר ילינו בקרבה כי באם נתבונן קצת בדתי התורה ובמשפטיה הישרים, נראה עין בעין כי היא בנויה על אדני החרות והדרור, וכל נתיבותיה שלום, היא תבקש מאתנו לתת חוקה אחת לגר ולאזרח באין הבדל (במדבר ט') "חוקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ", ול"ו פעמים ציוותה "ואהבתם את הגר", "חי אחיך עמך", "ואהבת לרעך כמוך". ופה הוא מקור שיטת הסאציאליס אשר תבקש גם כן לתת שווי זכיות וחוקים ומשפטים אשר יחיו בהנה לכל איש ואיש בשווה ולא יהיה ניכר שוע לפני דל, ולא איש אשר זרוע לו, לו הארץ. ואם נשוטט בדברי הימים נראה עין בעין כי מלחמות רבות לחמו העמים הנאורים בעד שיטה זו, וראשונה היתה ארץ צרפת אשר הקדישה מלחמה על מלכיה אשר רדו בהם בחזקת היד. ובדמי רבבות אזרחיה קנו שיטה זו ונתנו לה מהלכים בארץ ואין קץ לכל התלאות הגדולות אשר סבלו עד שתקעה יתדה שם, וכמו כן לחמו אנשי אמעריקא אודות מלחמות הדרור בדבר עבדות הכושים אשר רדו בהם בפרך ועל ידה התגעשה מלחמת האזרחים בכל ארצות הברית, וחללי רצח היה כדומן על פני האדמה ונהרי נחלי דמים נהרו בלי הפוגה בשנת 1861, עד אשר עלה בידם להוציא את הכושים אשר בכל רחבי ארצות הברית לחרות עולם. ואחרי ככלות הכל אחר אשר שיטה זו הלכה מממלכה אל עם אחר, ואור ההשכלה עלה מעלה מעלה, מכל מקום אנו רואים כי דלתי המדינות מסוגרים המה בפני שארי ארצות, וחפשה לא נתן עוד לבוא ממדינה למדינה בלתי רישיון ומכתבים, ומי יודע כמה ימים ושנים יעברו ער אשר יסירו גבולות עמים.

ועתה התבוננו נא בתורתנו הקדושה הנתונה לנו לפני אלפי שנים בסיני, אם לא תצווינו ככה כמו שהבאתי לעיל. וכמו כן ההתחייבות שחייבה התורה למי שקונה עבר עברי, אסור לו לשכב על ב' כרים ולעבד ייתן אחת, או שהוא יאכל פת נקיה ולהעבד יצווה לאכול פת קיבור. והפליגו כל כך עד שאמרו כל הקונה עבד עברי לעצמו קונה אדון לעצמו. ואחרי צאתו ציוותה התורה הקדושה "הענק תעניק לו מגרנך ומיקבך" ומכל אשר ברכך ד'. ואם נתבונן בדיני אמה העבריה אשר ציוותה התורה הקדושה "אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יערה והפדה", כי הקפידה התורה הקדושה שבאם לא ישרה בעיניו לקחתה לו לאשה ולהחזיקה בדרך כבוד, אז ייתן לה מקום לפדות עצמה למען לא תהיה קלה בעיניו. אז נראה כי הרגשה גדולה שוכן במשפט הזה אשר לא שערום עד הנה חכמים מחכמי האומות. התבוננו נא בדיני משכן ותשפטו על האידיאל הגדולה אשר בה התורה הקדושה אסרה לנו לחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל, וכמו כן  לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו. כסות יום היה מוכרח להחזיר ביום, וכסות לילה בלילה. עד שאמרו, וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין, ולא מצאו תירוץ אחר רק שלא תהא שמיטה משמטתו, ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו. התורה הקדושה תצוינו ליתן תרומה ומעשר, מעשר ראשון ומעשר עני, חלה ובכורים, ראשית הגז ומתנות כהונה, אשר אין ספק כי מההתחייבות האלה אשר הרגלנו נשאר בנו מידת הנדיבות והכתה שורש עמוק בלב ישראל, עד אשר גם הגלות הארוך הזה, הגם כי שדד מאתנו הרבה מדות טובות, עם כל זה נשאר בנו שיור ממדה זו אשר לא נמצא כזה בשום אומה ולשון. וגם כעת תצווינו התורה הקדושה "פתוח תפתח את ידך והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו". ואם נתבונן עוד נראה כי שערי ארצנו היו פתוחים תמיד לכל ארצות באין מפריע ומכלים, וקבלו נדרים ונדבות מנכרים. וכאשר חינך שלמה המלך עליו השלום את בית המקדש היתה אחת מתפילותיו "וגם אל הגוי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך… אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך", ומעולם לא היה אצלינו להכריח שום נכרי הבא לגור אצלנו לגייר ולהשליך אמונתו בחזקת היד, ואדרבה, אין מקבלים גרים בימי שלמה רק אחר השתדלות רבות.

אבל לא כאלה חלק יעקב בארצות הגוים, כי רדפו אותנו בחרב מלאה דם ועפרות ארצות רבות שמנים ודשנים מדם בני ישראל אשר צועקים מן האדמה, אין מספר לחללי בני ישראל אשר נהרגו בימי מסעי הצלב בשנת תתנ"ו (1096) והשנה ההוא היה עת צרה ליעקב מאין כמוהו, כל האלות הכתובות בתורת משה מצאו אז את אחינו בני ישראל היושבים בארץ אשכנז על נהר רהיין ומאזעל כי נוסעי הצלב מדי עברם בארץ ההוא, התיקים כצאן לטבחה והקדישים ליום ההרגה. השנה ההיא כתובה בדם על כל לב איש יהודי, ובכל שנה ושנה אשר תחגור בת יעקב שק ותתפלש באפר לתנות על הריסת ארצה ושממות מקדשה, בכה תבכה גם על הריסת הקהילות ההן, ועל דמי אחיה אשר נשפכו אז כמים בתגרת נוסעי הצלב. וכאשר הגיעי לעיר טריער והשתערו על היהודים היושבים בה, קדמו היהודים ושחטו בידיהם את נשיהם ובניהם ובנותיהם לראשונה, ואת נפשם טרפו לאחרונה. ידי נשים רחמניות טבחו את מחמדי פרי בטנם, ואחרי כן השיבו את צור המאכלת בחדרי לבבם. וכמו כן עשו בכמה קהילות קדושות, ד' ינקום נקמתם. ואם הייתי מעריך לפני רבותי את דמות ימי הביניים ונאקת בת יהודה בארץ ספרד העקבה מדם, אז לב השומע יתר ויקפוץ ממקומו כמו נשכו נחש, וישאג מנהמות לבו, היתכן כי לפנים הלכו בארץ יצורים אשר דמות אדם דמותם וחמת פרוצי חיות למו, היתכן כי יושבי ספרד, ראשיה, כהניה וכל עם הארץ לבשו אכזריות נמרים ויטרפו שה פזורה ישראל. אבל האמת אהוב מן הכל, כי כן עוללו לנו פרוצי חיות ההמה, ורשומה היא בדם בספרי הזיכרונות וזכרם לא יאסף מבני ישראל, ובנפש דולפת מתוגה ועיניים כלות בדמעות אנו מדברים את הדברים האלה, וזאת היתה הגמול ושלום הטובה אשר קרבנו אותם בעת אשר היינו בארצנו ונתנו אצלנו שווי זכיות לכל גר אשר בא לדור אצלנו.

ואנחנו נברך את ד' אשר נתן רחמנות בלב מלכים ושרים בדורות האחרונים, לטהר את ענני זעם, ולהסיר את מסך המבדיל עם מעם ולטהר את חשכת הפאנאטיזמוס אשר רבצה על פני תבל, ונתנו לנו חרות הדת אשר ילך איש בשם אלהיו, ודברים אשר המה בין אדם למקום ביד האדם לבחור כטוב בעיניו. ומאז תודה לד' יתברך חדלו מלחמות רבות אשר היו תמיד בין עם לעם אורות הדת, וכמעט נכרתה כליל ממלכת האליל וכלה בעשן. ואין ספק כאשר ידין ד' עמים וינקום דם עבדיו השפוך באחרית הימים, אז ישאו ממלכות אלו את ידם אל כס יה בשמים, ובפה מלא יקראו: "ידינו לא שפכה את הדם הזה". ואם אבותינו חטאו ואכלו בוסר אז שיני בנים לא תקהינה ואיש בחטאו יומת.

הנה הראתי אתכם רבותי הנכבדים, כי כללי החכמות והאידיאלען המרומים אצל חברת בני אדם, מקורם ושרשם הם בתורתנו הקדושה, ואין כל חדש תחת השמש, אבל מאפס הפנאי לא הבאתי כולם, ואם ירצה ד' יבאו בדרשות הבאים. ואם כן חטאו האנשים החדשים אשר יאמרו כי תורתנו הקדושה אינה לרוח הזמן והיא מלאה פאנאטיזמוס. כי מי ייתן ויבאו ימים אשר ימודו לנו חרות ודרור בעין יפה כאשר תיתן לנו תורתנו הקדושה. מי ייתן אשר פקודת תורתנו הקדושה אשר ציוותה ל"ו פעמים בתורה "ואהבתם את הגר" תכה שורש בלב חברת בני אדם ויסורו גבולות עמים, ולא תביט ממלכה בממלכה ועם בעם בעין מלאה קנאה וחשד, כי אז בלתי ספק יקויים דברי הנביא "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

אבל ימים אלה יבאו רק בקץ הימין כאשר יערה עלינו רוח ממרום ועל עבדיו יתנחם וימלא הארץ "דעה את ד'". כי רק בדעת התורה מד' יבוא כל הנ"ל, ורק אז לא ירעו ולא ישחיתו, אבל עד אשר לא נשמע קול שופר וישועות בל נעשו בארץ עלינו לדעת כי עוד לא נגאלנו, והחיוב עלינו להוקיר את ימי חפץ האלה אשר נתנו לנו חרות ולהכיר כי מד' היתה זאת למען הרים קרן התורה כאשר דברנו בדרוש הקודם ומשם תדרשנו. ועד אשר לא נראה עין בעין יעוד הנביא "אז אהפוך כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ד'", עד אז נדע כי לא נגאלנו.

ועל כוונה זו אמרה המשנה "הנעור בלילה" כי רבים מבני עמנו אומרים כבר צפרא נהר, והגאולה כבר באה מעת אשר נתנו לנו חרות ושווי זכיות, והגלות היתה רק עד זמן הדרור ההוא, כי היינו משפלים עד שאול תחתיה, אבל עתה כאשר נתנו לנו שווי זכיות ככל גויי הארצות כבר תם הגלות. אבל זה טעות גמור, כי הכי על הלחם לבדו יחיה האדם. והעיקר חסר מן הספר, ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה וחיי נשמות, ובפרט אנו רואים אלפי רבבות מבני ישראל אשר שחה עד לארץ נפשם מעוני ומחוסר כל, וכי כה היו יעודי נביאינו? ולכן כל זמן שלא נשמע קול שופר ולא נראה את ייעודי הנביאים אשר נאמנים אצלינו, נדע נאמנה כי בגלות אנחנו.

והיטב פירש בספר בינה לעיתים הכתוב: "זכרה ירושלים ימי עניה ומרודה כל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם בנפול עמה ביד צר, ראוה צרים שחקו על משבתיה". ופירש שירושלים היא זוכרת ומשימה על לבה הימים אשר היא בעוני ושפלות, ובם היא מלאה מרדים ופשעים נגד יוצרה יתברך. ופירש מה הוא תוקף המרדים והפשעים שיש לה בימי עניה, והוא הלא המחמדים, כל מה שהיתה חומדת ומתאווה בימי קדם, בזמן אשר עמדה על רום ההצלחה, הנה הנם גם עתה בידה גם "בנפול עמה יד צר" ואין עוזר לה, כי עם היותה מסורה ומשועבדת בגלות תחת יד אחר מבלי שום עזר אינה עוזבת אותם החמודות והתפנוקים במנוחות שאננות. וכשראוה צרים שוחקים ומלעיגים על משבתיה, על מה שהיא שובתת בשובה ונחת כאילו היא בת חורין, כי איך יתכן השובה והמנוחה מהתענג ומרוך לעבד שפל. ומה גם שברצונו יתברך היה שנרגיש הגלות, ואנו בורחים מזה ועושים ההיפך, בלי ספק לכך הגאולה מתעכבת, כי למה זה תבוא גאולה כשאין שם קבלות גלות. וכל שכן כשאין אנו מרגישים גלות השכינה, אשר בצרתם לו צר, וראוי להתאונן על זה ולהגדיל הצער מאד. עד כאן דבריו.

ולזאת הכוונה אמרה המשנה: "הנעור בלילה", הגלות מכונה בשם לילה, "שומר מה מלילה", מה יהיה מגלות הזה הדומה ללילה? ועל זה אמר "הנעור בלילה", מי שהוא רוצה להיות נעור ולהשליך ממנו הגלות המכונה בשם "לילה", אז "הרי זה מתחייב בנפשו", כי הגם כי אולי ימצא לו מנוחת הגוף, עם כל זה הכי ימצא פה חיי נפשות כאשר תדרוש הנפש, כי אין ספק כי הנפש לא תמצא לה מנוח פה.

ולתת התקשרות על "והמהלך בדרך יחידי", יש לומר דהנה כבר אמרנו כי כל בני ישראל יחדיו המה כגוף אחד וכאיש אחד (עיין דרוש ה') ולא רק בענייני גשמיות כי גם בענייני רוחניות "כל ישראל ערבים זה לזה" ואין די במה שאדם הולך בדרכי ד' ועוסק בתורה לבדו רק החיוב להשלים גם זולתו. ואם חברו חסר, גם הוא אינו שלם. "התם ומתמם עם תמימים". הכוונה גם מי שהוא איש תם, עם כל זה הוא רק בהיותו "עם תמימים", אם גם אחרים תמימים. ועל זה אמרה המשנה: "וכשאני לעצמי מה אני", כי הכי יכול האדם לקיים כל התרי"ג מצות לבדו. ועל "תורת ד' תמימה משיבת נפש" כתב השבט מוסר תורת ד' החיוב על כל אדם לקיימה בתמימות ולא יחסר אחד מצוותיה, ובאם ישייר חוק אחד אז "משיבת נפש", תשוב את הנפש בגלגול להשלים מה שחסר. ועל כן לא מצאו חז"ל דרך ישרה שיבור לו האדם רק לעבוד את ד' בהצטרפות, דהיינו לעשות אגודה אחת לעשות רצונו יתברך בלב שלם, ואז יש לכל אחר חלק במצות חברו ובצירוף נקל מאד לקיים הכל. לא כן באם לא ישתתף עם חברו ורוצה לצאת בדרכי התורה יחידי, אז לא ישלם הכל ויצטרך לגלגל, ואז תחסר נפשו מטובה כל ימי הגלגול. ועל כן אמרו "המהלך בדרך יחידי" גם כן "מתחייב בנפשו" כמו הנעור בלילה.

"והמפנה לבו לבטלה", דננה שמעתי מדרשן אחד שאמר בדרך הלצה על מה שאנו רואים כי בכל יום כיפור מתאספים בבתי כנסיות ובתי מדרשות גם רשעים אשר מלאים עוונות מכף רגל ועד ראש ומכים עצמם על החזה באגרוף, ותיכף אחר יום הכיפורים חוזרים לסורם. ואמר על זה משל כשממלאים איזה שק בקש או בתבן והשק נתמלא על כל גדותיו ואין באפשר ליתן בו יותר, אז מכים שמה ביד ובאגרוף עד שיתכווץ המשא ויכנס בו יותר, כך הוא ברשעים שמלאים עבירות ואין בכוח הלב להכיל יותר, מכין באגרוף וביד להסיר מהם מעט למען יהיה מקים להכניס עבירות חדשות. ופירש בזה הפסוק "על מה תכו", כל הכאה שאתם מכים עצמכם היא הכנה למען "עוד תוסיפו סרה", שיהיה מקום לחטא עוד. וכן פירש היערות דבש החרוז "אדיר איום ונורא, צאנך מיד גוזזים", וזה לשונו: פעמים אנו רואים אדם רשע שחוזר בתשובה, יושב בצום ובכי ומתפלש בעפר וכהנה דברים טובים, וכאשר יעברו ימים אחדים הוא חוזר לסורו במעשים מקולקלים. וסבה זו היא כמו צאן שמבקשים לגוזזם ובצמרם יעשו כל חפץ, תנו להם לאכול מלח וכדומה, דברים המגדלים צמר למאד, וכאשר יגדיל הצמר יגוזו אותם, וכן יעשו תמיד. כמו כן הוא הסיטרא אחרא יונקים מן ישראל העובר שפעת קדושה אשר בו, והוא להם למחיה, ולכך סביב רשעים יתהלכון. אך כאשר ינקו ממנו הכל, ונפשו יבשה מטוב ואין בו לחלוחית קדושה, מה הם עושים, נותנים בליבו שישיב אל ד' ולעשות טוב עד אשר ידושן נפשו מטוב כפי עבודתו במצות ד', ויהיה מלא טוב, וכאשר רואים כי וישמן ישרון מטוב, אז ימנעו אותו מלילך במצוות כפעם בפעם, ויונקים ממנו כל שפעת קדושה. ועל כן אנו מבקשים מד' "צאנך מי  ד גוזזים" שלא יקרה לנו כנ"ל. עד כאן לשונו.

ואולי זה כוונת הגמרא "רבי בכה על יש קונה עולמו בשעה אחת". וקשה למה? ובהנ"ל יובן, דאם קונה עולמו בשעה אחת ואחר כך חוזר לסורו הוא האות כי היא נמסר ביד הסיטרא אחרא.

ונמצא דיש מי שמפנה את לבו ועושה תשובה וממנו משם העבירות, אבל הוא למען תת מקום לעבירות חדשות ולדברים בטלים, ואיש כזה חבר הוא לאנשי משחית הנ"ל. וזה הכוונה "והמפנה לבו" אבל "לבטלה", לדברים בטלים, "הרי זה מתחייב בנפשו" כשני דברים שחשוב לעין. על כן יהיו דברי לנגד עיניכם, כי תורתנו היא מקור כל החכמות ושתו מים מבארכם, ועל ידי כך נזכה לגאולה שלימה, אמן.

(תחילת דרוש ו, תורה ומדע, גיא חזיון, ח”א מאת הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי”ד)

אחדות ושלום עלולים להיות התחלת החטא / הרב משה יעקב כהנא הי"ד

מי משה, פרשת ניצבים

"פן יש בכם איש וגו' אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם וגו' והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי וגו' ורבצה בו כל האלה" וגו' (דברים כט,יז-יט) והנה הפליאה יושבת בפתח עיניים דאיך יתברך שלא יזיקו לו כל הקללות, אדרבא חיל ורעדה יאחזמו בשמעו את דברי האלה.
ונראה לי ביאור הכתוב על פי מה שכתוב בספר "אמרי שפר" (פרשת נח) על מה שכתוב "ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות" וגו' (בראשית יא,ו), דהעניין כי אמרו חז"ל (דרך ארץ זוטא, פרק ט) על הפסוק "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד,יז) דאם יש שלום ואחדות בישראל אפילו עובדי עבודה זרה כדור אנוש מוחלים להם. [אבל חלק להם אתה יאשמו]. והנה הם בנו המגדל לשם עבודה זרה, כפירוש רש"י (בראשית יא,א) אך היה להם אחדות, כמו שכתוב (שם יא,ו) "הן עם אחד [דהיינו שלא דברו בשתי שפות אחת בפה ואחת בלב] ", וידעו שזה להם למחסה, על כן רצו לבנות המגדל לעבוד עבודה זרה ולא יראו מעונש [ועל זה אמר הכתוב "וירד ה' לראות" דהיינו לעיין במחשבתם, כלשון חכמים: "ירדה התורה לסוף דעתו"]. אבל באמת טעו, דבשלמא כשיש ביניהם אחדות והמה עובדי עבודה זרה לתומם מבלי לסמוך על זכות האחדות, אז כדאי זכות האחדות. [שאם רוצים לבנות סתם, הרי בגלל האחדות אינו יכול להפריע להם, אבל הם חושבים שככיוון שיש להם אחדות יכולים הם לבנות, הרי אין האחדות זכות להם, אלא להיפך]. אזי לא יוסיף תת כוח זכות האחדות להגן עליהם. אדרבא, האחדות גופא חלק מן החטא, שזה היה התחלת החטא, כמו שנאמר "הן עם אחד", שאמת שהם באחדות אבל אצלם לא מועיל זה, משום "וזה החילם לעשות", כלומר שהאחדות היתה התחלתם לעשות, שבכוח האחדות חשבו שלא יענשו [שהרי בגלה אמרו: "לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות] על כן "הבה נרדה ונבלה שם שפתם" וגו' [שלא תעשנה ידיהם תושיה]. עד כאן דברי הספר אמרי שפר.
ובזה אתי שפיר הכתובים שבפרשתנו "פן יש בכם איש וגו' לעבוד את אלהי הגויים ההם והיה בשמעו את דברי האלה והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי", רצה לומר שיהיה לו שלום ואחדות ועל ידי זה לא ייענש על מה שיעבוד עבודה זרה, על כן "לא יאבה ה' סלוח לו" וגו', כי הוא סומך מעיקרא על האחדות, וכהאי גוונא לא מהני זכות האחדות להגן וכנ"ל, ואתי שפיר.

(מי משה, פרשת נצבים)


הרב משה יעקב כהנא הי"ד, שו"ב ומגיד מישרים בסיגט, נולד בשנת תרמ"ז (1887) לאמו, מרת לאה בת הרב מאיר כהנא, ולאביו, בן דוד של אמו. אבי אביו, הרב שלמה כהנא, היה ראש השוחטים בסיגט ובמחוז מרמרוש, בנו של הרב משה יעקב כהנא – העליר, בנו של הגאון רבי יוסף מרדכי כהנא דומ"ץ דראגמירשט, בנו של הגאון רבי יהודה הלר אב"ד סיגט בעל "קונטרס הספיקות" ו"תרומת הכרי" על טור ושולחן ערוך חושן משפט. מנעוריו למד הרב משה יעקב תורה בעמל ויגיעה. הוא היה תלמידו של רבי משה בן עמרם גרינוולד, בעל "ערוגת הבושם", בישיבת חוסט. בהיותו כבן 14 השתדך עם בת רבי יצחק מאיר הכהן שווארץ מחבר הספר "אמרי יצחק" דומ"ץ בדראגמירשט. כעבור כחמש שנים, לאחר נישואיו, היה הרב משה יעקב סמוך על שולחנו של אביו והמשיך ללמוד מתורתו וחכמתו. נולדו להם חמישה בנים וחמש בנות. בניו למדו תורה בישיבות סיגט, סאטמר וסומבוטהיי, כולם הוסמכו לרבנות וכיהנו כשוחטים וחזנים. הוא נהג ללמד תורה בבית המדרש של בעל "עצי החיים" בסיגט ונשא דרשות בשבתות ובמועדים. הוא נודע כאחד מגדולי השו"בים באזור, חינך והדריך שוחטים חדשים וענה לשאלות בהלכה מידי שבוע. בימי מלחמת העולם השנייה חרד לגורל כתביו הטמין אותם בארגז מוגן שרכש, וביקש מבני משפחתו לפני שגורש למחנות לשמור על כתבי היד. הרב ורבים מבני משפחתו עלו על המוקד בכ"ז באייר תש"ד. מכל משפחתו העניפה שרדו רב בתו שרה ונכדתו רעכיל [אשת הרב צבי מאיר פוגל] בת בנו הרב חנניה יו"ט ליפא הי"ד.

רוב כתביו של הרב משה יעקב אבדו, והספר 'מי משה' בכתב ידו שרד, ויצא לאור על ידי נינו, ר' חנניה יו"ט ליפא פויגל (ירושלים, תשנ"ח).

על גיסו, הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ הי"ד, נכתב כאן בעבר.

ביאור "על הניסים" / הרב משה פארהאנד הי"ד

תמונת הרב משה פארהאנד הי"ד

"על הניסים ועל הפורקן וכו' ועל התשועות ועל המלחמות" הכוונה לפי עניות דעתי נראה, שידוע שהעושים לו נס מנכים לו מזכויותיו, ואם כן מה לנו לשמוח ולהודות לה' יתברך הלא בזכויותינו לא הגענו לזה הנס לזה תקנו לומר "ועל המלחמות", ואם זכינו לראות במפלת השונאים, אם כן היה הנס בזכויותינו ואז אין מנכים. ובזה יש לפרש הסמיכות של שתי המימרות דרבי תנחום (בשבת דף כ"ב עמוד א) "והבור ריק אין בו מים", מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. ואמר רבי תנחום נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. שידוע ומפורסם דהבור היה מלא נחשים ועקרבים והצילו הקדוש ברוך הוא, אם כן היה הנס בפרסום, וכן היה בנרות של חנוכה שהיה הנס בפרסום.

זהו כוונת המדרש "הדודאים נתנו ריח", זה ראובן שהציל את יוסף מן הבור, "ועל פתחינו כל מגדים", זה נר חנוכה. דבשניהם היה הנס בפרסום, "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך", זה תורה שכתב ותורה שבעל פה, גם לרבות שלא יעלה על דעתנו חס ושלום שיש לנו שתי תורות ומי שמשמר רק חלק אחד מהתורה גם כן בשם ישראל יכונה, דבאמת אינו כך שהתורה שבעל פה הוא פירוש להבין התורה שבכתב על נכון, וה' הטוב יאיר עינינו בתורתו אמן, וכן יהי רצון.

בנוסח ההודאה אנחנו אומרים "להשכיחם תורתך, ולהעבירם מחוקי רצונך", שעשו מעשיהם בערמומיות שאמרו לישראל כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, כי ישראל יש להם תורה שבכתב ושבעל פה, וזה בלא זה אי אפשר, שאם כן היה חס ושלום שליטה לאומות העולם לומר גם לנו ניתן התורה, כמאמר הנביא (הושע ח') "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו", רצה לומר אם היה רוב התורה בכתב היה לזרים שליטה בו. ולהיפך, תורה שבעל פה בלא תורה שבכתב אי אפשר, כי תורה שבכתב הוא הקניין בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל ככתובה, כמו שטר קידושין וכתובה, שאין הקדוש ברוך הוא יכול להחליף אותנו, וגם אנחנו אין יכולים להחליף אותו. ועיקר הקניין התורה שבכתב, וכריתת הברית הוא על פי תורה שבעל פה, שלא יאמרו אומות העולם גם לנו יש חלק בתורה. שאם יאמרו כן, אז אומרים להם לנו יש סימנים, הם הפירושים על התורה שבכתב, שהתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה הוא כספר חתום. ומלכות הרשעה רצתה שיכתבו שאין להם חלק באלקי ישראל, וממילא הכתיבה מבטלת הכתיבה חס ושלום, היינו כתיבת התורה, ואז הכל בטל, שהיוונים אמרו שהתורה שבעל פה באה לחלוק ולבטל תורה שבכתב ולא לחזקה, וזה ערמומיותם, שם רשעים ירקב.

וזהו "להשכיחם תורתך" היינו התורה שבכתב, וממילא "להעבירם מ[על] חוקי רצונך", שאם יבטלו לתורה שבכתב הכל בטל, חס ושלום. ולכך באו החשמונאים כהנים מורי התורה למסור נפשם על זה, והושיעם ה' הטוב.

"מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד עוסקי תורתך". הכוונה לפי עניות דעתי שגלות יוון מכונה "גלות השכל", שבענייני הגוף לא רצו להזיקם, רק רצו לגזול ולאבד מהם האמונה הישראלית. והנה הבחירה היא חופשית בעולם הזה, וזהו "הבא ליטהר מסייעין אותו, והבא ליטמא פותחין לו", שצריך עזרת ה' להבחין בין טוב לרע, שלדרך הרע בקל יכולים להגיע, ודרך הטוב קשה יותר להשיג, וצריך עזר וסיוע להינצל מפחים ומוקשים. ועוד שלדרך הרע אינו צריך כלום ופותחים לו. והנה היוונים גיבורים וחזקים כנמרוד, שאכלו שקצים ורמשים, ואנחנו חלשים, והיו רבים ואנחנו המועטים. מלכות בית חשמונאי היו מתי מספר, ועמדנו נגד היצר שהיה מלובש אז בשם "יון" והיינו בסכנה גדולה, ובאיזה זכות ניצלנו. לזה נאמר "וטמאים ביד טהורים", מכך שהם היו טמאים ובחרו ברע ואנחנו הולכים בדרך הטוב והטהור, ומשום הכי הגיבורים והרבים נפלו בידינו, כי רשעים וזדים היו, וה' הטוב היה בעזרינו, ויהי רצון שנזכה ללמוד התורה הקדושה באמת ובתמים, ונצליח בדרך החיים שבחרנו עד עולם, אמן כן יהי רצון גם עתה.

"מסרת גבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך". וצריך ביאור. ונראה לפרש בהקדם מה שהקשו המפרשים, שלכאורה נראה שעיקר הנס היה ניצחון המלחמה, וכן אנו אומרים ב"על הניסים", ולבסוף קבעו לעשות זכר לנס הנעשה במנורה. וגם מה שקבלו להודות ולהלל, ולא להרבות במשתה ושמחה כמו בפורים.

אמנם נראה לפרש דהנה כבר האריכו המפרשים שעיקר גלות יוון לא היה גלות הגוף, רק גלות הדעת והשכל, שכוונתם הייתה לעקור הדת מישראל. ולכן גזרו "כתבו לכם על קרן השור שאילן לכם חלק באלקי ישראל, עד שעזר ה' יתברך שנתגברו הכהנים עליהם ונצחום, ומצאו פך השמן, שהיוונים נכנסו להיכל וטמאו כל השמנים, היינו השכל, אור ישראל. במנחות (דף פ"ה) "תקוע אלפא לשמן", וברש"י כתב "השמן זית מפקח הלב", והשכל הקדוש שיש בהיכל המלך, היינו הלב. ולכך בעניין גדול כזה אין די לשמוח במשתה ושמחה גופנית, אלא העיקר בהלל והודאה עיין בט"ז (סימן תר"ע) שהקשה כן, ותירץ שבאופן הנס היה מפורסם בהנרות, ולכך עשאו בהלל והודאה, מה שאין כן בפורים היה הנס מפורסם בהצלחה נפשות ישראל.

ויש לפרש בס"ד למה חנוכה לא ניתן לכתוב, דהנה כל דבר שכותבין על ידי הכתיבה מקיימין הדבר לדורות עולם וזה בנס פורים שניצולו ממוות לחיים, שבעוונותינו הרבים בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם, מה שאין כן אומה הרשעה כמו יוונים שרצו לבטל הכל, כל חלק ישראל והתקשרותם בהקב"ה ולהחשיך כל העולם עד סוף כל הדורות. זה לא יקום ולא יהיה ולא יזכר עוד, ולכך לא ניתן להיכתב.

וזהו "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים", היינו מה שהושיעם ה' יתברך נגד גלות הגוף. "וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים", היינו נגד גלות הנפש. "וזדים ביד עוסקי תורתך", היינו נגד גלות השכל. ולכך, "ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך", שעל ידי הישועה נתקדש שמו יתברך, שבלא זה חס ושלום היה נשכח הכל. "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה", הישועה הייתה ישועה לדורות שלא יארע עוד כזה. ולכך קבעו בהלל והודאה ולא במשתה ושמחה, כי עיקר היה שמחת הנפש עד סוף כל הדורות. וזה שאמר דוד המלך עליו השלום, "וכהניך אלביש ישע וחסידך רנן ירננו", דעל ידי הכהנים בא הישועה ולכך אנו מרננים להקב"ה, שנקבע לעשות זכר לנס בהלל ורננה. "שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי", שזה הנר יתקיים עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן, ויאיר מתוך חשכת הגלות הארוך הזה, ואל יעמדו עוד רשעים כאלו שכל כוונתם להחשיך לכל העולם. ולכך בזאת חנוכה מבואר בשלחן ערוך (סימן תרע"ו סעיף ד) מותר השמן עושה לו מדורה בפני עצמו ושורפו שהוקצה למצוותו, רצה לומר שיתקיים בנו הנרות חנוכה ולא יתערבו חס ושלום בשאר חכמות, רק אור התלהבות התורה והיראה ישאר בנו, אמן כן יהי רצון.

במסכת שבת (דף כ"א עמוד ב) מאי חנוכה וכו', שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, רצה לומר טהרות וקדושת ישראל טמאו עד שירדו מאוד ממדרגתם, וכמו שאמרו "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל", רצה לומר שאין נאה בשור אלא קרניו, כמאמר הכתוב "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו", שהיוונים רצו להשחית תפארת ישראל רחמנא ליצלן, וכשגברו בני חשמונאי, הם הכהנים שיורו משפטיך ליעקב בכוח התורה ויראה שנשאר אצלם, זה גרם שמצאו פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, היינו נר ישראל, שהיה משומר על ידי הקב"ה שהבטיח שנר ישראל לא יכבה חס ושלום. ולשנה אחרת קבעום ועשאום יום טוב, שבאותה שנה לא הבינו בעצמם עד היכן הדברים מגיעים.

בשולחן ערוך אורח חיים (סימן תר"ע, במחבר סעיף ב) ריבוי הסעודות שמרבים בימי חנוכה הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ולשמחה. ועיין בטורי זהב שם סעיף קטן ג הטעם. ויש לומר עוד טעם דהנס בחנוכה רמז לנו על אור התורה כידוע, ועל כי אי אפשר להגיע לאור זה רק על ידי יגיעה ועמל רב. עיין בשבת (דף קמ"ז עמוד ב) ופת במלח וכו', לכן לרמז על זה, לא נקבע למשתה ושמחה.

עוד יש לומר דבחנוכה לא בזכות עצמם נוושעו ונגאלו, כי אם על ידי רוב רחמיו וחסדיו הושיע לנו אבינו רועינו, מה שאין כן בפורים, שבו כל ישראל בכל לב על ידי הסרת הטבעת ולא רק הכהנים בלבד מסרו נפשם, כי אם "קיימו וקיבלו" ברצון כל זרע ישראל את התורה הקדושה מחדש, על כן לא נקבע למשתה ושמחה רק בפורים.

(אהל משה, עמ' פב-פד).


הרב משה פארהאנד הי"ד, נולד בנייטרה בחודש אב תר"ך (1860) לאביו הרב יוסף צבי, ולאמו מרת חיה שרה בת הרב משה ארנפלד. מילדותו למד תורה בהתמדה, מתוך אהבת תורה ויראת שמים. הוא למד בישיבת מטרסדורף והיה תלמיד מובהק ונאמן לרבו ה"חתן סופר", הרב שמואל ארנפלד. במהלך לימודו שינן ורשם את תורותיו של רבו, דבק בו ולמד את הנהגותיו בקודש. מבחרותו ועד לזקנותו הרבה בתעניות ובסיגופים. הוא נשא לאשה את מרת רחל בת הרב אהרן שיינפלד, בן הרב מרדכי שיינפלד ראב"ד נייטרה מחבר הספר "דברי יושר" על התורה (תרע"ב). לאחר נישואיו המשיך ללמוד ש"ס ופוסקים בהתמדה, ונהג לרשום את חידושיו. הוא דבק בצדיקי דורו, ובייחוד באדמו"ר רבי יהושע רוקח מבעלז ובבנו האדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח. בזקנותו היה מקושר גם לבנו, האדמו"ר רבי אהרן רוקח. רבי יהושע מבעלז נהג לברכו בברכה לשלמה שיזכה לזכות הרבים יהיו דבריו מקובלים בעיני השומעים, וירבה גבולו בתלמידים הגונים. בנוסף היה נוסע לאדמו"ר רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינובה בעל ה"דברי יחזקאל" משינובה ולאדמו"ר מסיגט, למד את הנהגתם, והנחיל את תורתם לתלמידיו בכתביו ובדרשותיו. כיהן בקודש במשך כששים שנה. במשך עשרים וחמש שנה היה דיין וראש ישיבה בקהילת נייטרא, שם כיהן גם כרב חברת "מחזיקי תורה", ולימד את עדתו תורה ויראת שמים, הנהגות טובות, הדרכות מוסריות ודרכי חסידות. שיחותיו ודרשותיו הנלהבות קירבו רבים לתורה והחזירו רבים בתשובה. הוא למד עם אנשי קהילתו שיעורים קבועים בחומש עם רש"י, עין יעקב, קיצור שולחן ערוך, ועוד. בשנת תרע"ג (1912) עזב את נייטרה לכהן כרבה של מאקווא (מאקו), ובנו הרב מרדכי פארהאנד הי"ד נבחר לממלא מקומו בנייטרה. זמן קצר לאחר שהחל לכהן כרבה של מאקווא, ייסד שם את "ישיבת הרמה" ועמד בראשה יחד עם חתנו הרב אפרים רוזנפלד הי"ד. מידי יום העביר שיעור עיון בסוגיות הש"ס ושיעור בשלחן ערוך יורה דעה. בליל שישי למד עם תלמידיו חומש עם פירוש רש"י, ועם מקצת מפירוש הרמב"ן ואור החיים הקדוש. במהלך השנים העמיד אלפי תלמידים ונטע בהם אהבת ה' ויראתו. מחבר הספר "אהל משה" על התורה ומועדים ודרשות (תשל"ז). מאמר על תולדותיו והנהגותיו נוספו בפתיחת ספרו.

הרב הנהיג את קהילתו שלושים ושתים שנה. כשהגיעו ימי הרעה של מלחמת העולם השנייה, הגיעו ידיעות נוראיות על גורלן של קהילות ישראל הנתונות בצרה, הרבה הרב בקריאת תהילים וזעקות בתפילה לשלום עם ישראל, ותיקן בעירו מניין קבוע לאמירת כל ספר תהלים בכל יום. הרב נעצר על ידי המשטרה העירונית, והוכה קשות. לאחר שחרורו, בימים בהם התגברה רדיפת יהודי הונגריה ואלפים גורשו מידי יום למחנה השמדה, נשלח הרב בעצת מקורביו לבית חולים בבודפשט על מנת להתחזק ולהתרפאות. בלב כבד ומלא צער נפרד מאנשי קהילתו, לקח אתו את ספר התהלים שלו ואת המחברת עם קובץ חידושיו ועם צוואתו הכוללת הדרכה איך לנהוג לאחר פטירתו. בהיותו מאושפז בבית החולים התמיד בתפילה ובקריאת תהלים בבקשת רחמים להצלת משפחתו ובני עדתו. ביום י"ז בסיוון נפטר הרב בבודפסשט, ולמחרת הובא לקבורה בעירו באהל בה נקברה לפניו רעייתו. שבוע לאחר מכן גורשו יהודי העיר למחנות עבודה.

הרב משה פארהאנד רשם בצוואתו: "מי שילמוד עבורי ששה סדרי משניות, יתברך בוודאי בברכת בני חיי ומזוני וכל טוב… וכל מי שיעשה דבר לתיקון נשמתי אפילו אינו תלמידי וכל שכן תלמידי, אני מבטיחו שלא ילך מזה העולם בלא תשובה שלימה. שמי משה בן חיה שרה ושם אבי הצדיק יוסף צבי נשמתו בגנזי מרומים. כי גלוי וידוע לפני כסא כבודו יתברך שמו שהרבה טרחתי לעשות תשובה שלימה ובפרט על חטאת נעורים, והרבה פעמים במסירת נפש ממש – לכן יש בכוחי גם כן לזכות אחרים בזה".

חובה על מי שרואה עבירה, לפשפש במעשיו / הרב צבי הירש מייזליש זצ"ל בשם הבעש"ט ובשם הרב חנה הלברשטאם הי"ד והרב שמואל חיים סופר ממורוש-וואשאהעלי הי"ד

הבעש"ט, פנחס ויוסף הצדיק

"ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה". ונראה על פי מה שידוע מרבינו הבעש"ט הקדוש זי"ע שראה פעם אחה לאחד שחילל את השבת, התחיל לפשפש במעשיו אם הוא גם כן, חס ושלום, חילל את השבת, כי אם אדם רואה שחברו עושה עבירה חלילה, בוודאי זה האדם הרואה עשה גם כן עבירה כזו, והוא בהשגחה פרטיות, שיזכר הרואה את חטאו ויעשה תשובה. ואלמלא היה נקי לגמרי מן אותו החטא, לא היה רואה גם אצל חברו חטא זה. והזכיר עצמו ששמע פעם אחת זילותא דתלמוד חכם ולא מיחה. ולפי דברי הזוהר הקדוש תלמוד חכם נקרא "שבת", ואם כן מי שאינו חושש לכתוב תלמוד חכם, הוא בכלל מחלל שבת, ולכן הראו לו מן השמים שחברו חילל שבת. עד כאן דבריו הקדושים.

וכבוד קדושת מחותני הגאון הקדוש מורנו הרב רבי חנה הלברשטאם ז"ל הי"ד מקאלשיטץ פירש בזה בפרשת בלק, "וירא פנחס", ראה מעשה ונזכר הלכה. וקשה דלמה לו להאריך ולומר "ראה מעשה", הווא ליה למימר בקיצור "נזכר הלכה". ולפי הקדמה הנ"ל אתי שפיר דכאשר ראה פנחס מעשה זמרי התחיל לפשפש במעשיו, ולא מצא בעצמו שום שמץ מן העבירה שראה. עד שהזכיר עצמו דהלכה הבועל ארמית קנאים פוגעים בו. והרי הלכה זאת אי אפשר לקיים בלי ראיה, על כן כדי לקיים את ההלכה ראה הך מעשה, ולא משום שיש בו שמץ מהך חטא. נמצא דעל ידי המעשה שראה פנחס והיה חידוש בעיניו מפני מה הראו לו מן השמים עבירה זו ופשפש כל כך במעשיו עד שנזכר ההלכה, וזהו שאמר "ראה מעשה", ועל ידי זה "נזכר הלכה". עד כאן דבריו הקדושים.

ואזכיר מה שפירש בזה כבוד ידידי הרב הרב הגאון חריף ובקי מורנו הרב רבי שמואל חיים סופר ז"ל הי"ד חמן אחי הרב הגאון הצדיק מוהרי"ס (שליט"א) [ז"ל] אב בית דין קהילת מ' איוואר יצ"ו לשון רש"י על הפסוק "דבתם רעה", כל רעה שהיה רואה באחיו היה מגיד לאביו. והיינו דיוסף הצדיק לא הייתה כוונתו לספר לשון הרע על אחיו רק בזה היה רוצה להראות לאביו שפלות ערכו, כאומר ראה אבי שפלות ערכי שאלו ואלו עבירות ראיתי באחי, ומסתמא גם אני אינני חף מחטאים הללו. וזה שמדייק בלשון רש"י ז"ל על כל רעה שהיה רואה באחיו היה מגיד לאביו, רצה לומר שלא הייתה כוונתו לדבר לשון הרע, אלא כוונתו הייתה להודיע לאביו הראיה שראה דמסתמא יש בידו גם כן שמץ פסול מעבירות אלו, מדהזמין לו ה' יתברך שיראה כזאת. עד כאן דבריו. ודברי פי חכם חן. הובא בבנין דוד פרשת ויגש, ומפרש בזה דבר יקר בסמיכות הפרשה. עיין שם.

ולכאורה היה מקום לחלק דדברי הבעל שם טוב הקדוש הנ"ל הוא דווקא אם על פי מקרה וסיבה ראה אחד לחברו שחטא, אז הוא סימן שהוא גם כן נכשל בזה. מה שאין כן היכא שהאדם מוכרח להיות זמן רב עם רשעים ביחד, כמו בבית אסורים, ואין לו ברירה שלא לראות מעשיהם, אז אין סימן ממה שרואה שגם הוא נכשל. וזהו שאמר דיוסף הצדיק אף שהיה מוכרח להיות בבית אסורים עם הרשעים, עם כל זה "ואת כל אשר עושים שם", היינו אף שהיה בבית אסורים והיה מוכרח לראות בתמידות במעשיהם, עם כל זה הוא היה עושה, היינו שתלה בעצמו שגם הוא כבר עשה שמץ כזה, ולכן רואה מעשיהם. והבן.

(זר זהב, יצא לאור יחד עם שו"ת מקדשי השם, מאת רבי צבי הירש מייזליש)


הרב שמואל חיים סופר נשא לאשה את מרת שרה יוטא בת הרב יוסף משה מייזליש אב"ד מארוש-אויוואר בהונגריה. כיהן כ"רב צעיר" במארוש-וואשארהעלי (וואשארהי), לצד אביו הרב מנחם סופר הי"ד מחבר הספר "מנחם משיב". השיב תשובות בהלכה, ופרסם דברי תורה בירחונים תורניים. חלק מחידושי תורתו הובאו בספרו של אביו. נספה באושוויץ עם רעייתו, עם אביו ועם רבים מבני משפחתו וקהילתו בט' בסיון תש"ד.

גם ענייני הגוף מיוחדים לעבודתו יתברך / הרבי מנחם סופר הי"ד

תמונת הרב מנחם סופר הי"ד

חולין צ"א: אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של אימאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל, כתיב "ויזרח לו השמש". וכי שמש לו לבד זרחה, והלא לכל העולם זרחה. אמר רבי יצחק שמש הבא בעבורו זרחה בעבורו וכו'. כתיב "ויקח מאבני המקום", וכתיב "ויקח את האבן", אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד וכל אחת ואחת אומרת "עלי יניח צדיק זה ראשו". תנא וכולן נבלעו כאחד. וצריך בירור איזה המשך יש לדרשת "ויזרח לו השמש" לכאן (עיין חתם סופר על התורה). וגם איזה המשך לשני רבי יצחק הנ"ל להדדי.

ונראה בהקדם דברי רז"ל (שם) "ויאבק איש עמו", שהעלה עפר עד כסא הכבוד. ובהקדם המדרש (מבוא בדמשק אליעזר וישלח אות א) "ויגע בכף ירכו נתן עיניו בנדב ואביהוא", ופלא. ויבואר על פי הרמב"ם ז"ל בפרקיו שהאריך איזהו דרך ישכון אור יותר וישר שיברר לו האדם, אם להתבודד ולפרוש עצמו לגמרי מתענוגי עולם הזה ומענייני גשמיים, כדרך חנוך שנעשה מלאך, או להיות גיבור הכובש את יצרו, לתת גם להגוף תפקידו ולעבוד את ה' יתברך בהתנגדות היצר, כבחינת אברהם אבינו עליו השלום, על דרך "וכרות עמו הברית", כאשר האריך הראב"ד בספר בעלי הנפש. והנה יעקב אבינו מתחלה הייתה עבודתו כבחינת הראשונה, כאשר פירש רש"י "וישכב במקום ההוא", שכל ארבע עשרה שנים שהיה בבית מדרשו של שם ועבר לא בא שינה לעיניו והשליך נפשו מנגד לגמרי. אבל על ידי מראה הסולם הוכיח לדעת שגם עבודה אחרת יש. כי שם זכה להשראת השכינה בהיותו שוכב ונתן מנוחה ומרגוע לנפשו. "ויקץ ממשנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה", גם בעת עוסק בענייני הגוף. "ואנכי לא ידעתי", ולא השגתי אופן עבודה הלזו. וזה היה הריב בין האבנים, שהם רמז על יסודי הדת, כמו שכתב הבעל עקידה ש"זה אומר עלי יניח צדיק ראשו" וכו', שכל אחד אחז באחד מדרכי עבודות הנ"ל, וכולן נבלעו כאחת, שעל ידי החיזיון זה גילו לו כי טוב אם הגוף והנפש יחדיו יתלכדו ולא יתפרדו, רק קשורים ואחוזים כאחד להכניע גם הגוף וענייני הגוף לעבודת הנשמה הרוחני.

ומעתה נבין ענין ההתאבקות של יעקב עם המלאך, כי יעקב עודנו הולך בדרכו הראשונה בעבודתו להגביה עוף למעלה. כמו שכתב בספר "ישמח משה" לפרש עניין "ויותר יעקב לבדו", שהתבודד עצמו להתגבר על שרו של עשו עד שעלה למעלה, לבתי גוואי קודש קדשים, למקום שאין מלאכי השרת יכולים לכנס שם, לכן "ולא יכול לו". עיין שם. אבל "ויגע בכף ירכו", אלו נדב ואביהו שחטאם היה "בקרבתם לפני ה'". ואמרו חכמינו ז"ל (ויקרא רבה פרשה כ) שלא נשאו נשים, ופרשו עצמם לגמרי מענייני הגשמיים להדבק באור העליון לגמרי. ויעקב אבינו עליו השלום כאשר התאבק עם המלאך להעלות עפר, היינו הגוף עד כסא הכבוד ע"י התקעת כף, ברמזו לו עניין נדב ואביהו, נתוודע שדרך האחרת מה שגילו לו במראה הסולם יותר מובחר. והשמש ששקעה עבורו בבאר שבע, ולא האיר השגתו אז, זרחה עבורו כעת על ידי התאבקות המלאך אתו. ושפיר הסמיכות מאמר רבי יצחק האחר שהאבנים נבלעו כאחד, ללמד כי גם ענייני הגוף מיוחדים לעבודתו יתברך. ורבי עקיבא כשראה את רבן גמליאל ואת רבי יהושע שהלכו באיטליז ליקח בהמה למשתה ועסקו בצרכי הגוף, שפיר הזכירם  להמאמר "ויזרח לו השמש", ששם זרחה לו ליעקב אבינו דרך עבודה הזאת.

(מנחם משיב, אהל הינדל, עמ' קפא-קפב)


הרב מנחם סופר נולד בשנת תר"ם (1880) בסנט מיקלאש לאביו הרב ישראל מרדכי אפרים פישל סופר, רבה של שארוואר בעל "זכרון אפרים" ולאימו צירל. בילדותו התייתם מאב וגדל בבית דודו ורבו הרב יוסף לייב סופר מדרטשקע בעל "ילקוט סופר" ו"לקוטי סופר" אשר הרביץ תורה ברבים, העמיד תלמידים מובהקים והיה נשוי לנכדת החתם סופר.

משם נסע ללמוד במשך שנתיים מסבו, הגאון הצדיק רבי אליעזר זוסמאן סופר אב"ד פאקש מחבר הספרים "ילקוט אליעזר", "דמשק אליעזר", "עץ סופר" ו"מלאה קטורת". הרב מנחם סופר כתב על סבו הגאון מפאקש שלא היה יכול לאכול שום סעודה קבועה, בין בחול ובין בשבת, בלי שישב אצל השולחן אורח. לפעמים היה מסתובב בחוצות לבקש ולראות אם יש עובר ושב. פעם אחת בימי חודש אלול, כשבחורי הישיבה שנהגו לסעוד אצלו בשבת קודש נסעו לבית הוריהם וגם שום אורח לא בא, הצטער מאוד הגאון מפאקש על שנאלץ לשבת בשבת קודש אצל שולחן בלי אורח. לאחר שנטל בידו את כוס הקידוש, נכנס לפתע אורח לחדרו והתנצל על הגיע לפנות ערב בשל איחור בהגעת ספינתו. עוד הוסיף האורח וסיפר שמיהר להגיע לאכסניה שלו ולהניח שם את תיקיו ואת חפצי המוקצה שהיו בידו, ולאחר שהתפלל ביחידות בא לחפש מקום לסעוד בו את סעודת ליל שבת. "ושמח עמו הגאון מאוד. וגם בתוך הסעודה יערב עליו שיחו. ואחר ברכת המזון, כאשר עמד האורח לילך לאכסניה שלו, תיכף נעלם מעיני כל. ובחינם חיפש אותו הגאון ז"ל לבקשהו לאכול אצלו גם למחר, כי לא מצאוהו. וגם בעל האכסניה לא ידע מאתו מאומה. כאשר בא כן הלך. והיה לפלא". ושמעו מבניו של הגאון שאמרו על אביהם "שאינו חידוש כל כך שהיה לו גילוי אליהו, כי זכה לזה מחמת גודל מדת אהבת ישראל שהייתה לו".

אח"כ למד אצל הרב שמחה בונם סופר, בעל "שבט סופר", בישיבת פרשבורג. הרב מנחם סופר הוסמך להוראה בשנת תרס"ב ע"י אב"ד פרשבורג הרב דוד ניימן-לאקנבך. בשנת תרס"ה (1905) נשא לאשה את מרת הינדל בת הרב שמחה בונים ארנפלד אב"ד מטרסדורף בעל "מענה שמחה" בנו ממלא מקומו של ה"חתן סופר". בשנת תר"ע (1910) מונה לרבה של נאג'-באיום (נאדי-באיאם) שבהונגריה, וביום ח' בסיון תרע"ח (1918) מונה לרבה של העיר מורוש-וואשארהעלי (וואשוהי) שבטרנסילבניה, הנמצאת בקרבת העיר קלויזנבורג. הוא התקרב שם לדרכי החסידים ובכמה עניינים נהג כמותם. הרב עמד שם בראשות ישיבה שלמדו בה כמאה בחורים, והקים לצידה בית תבשיל. הוא ניהל את עדתו בדרכי נועם ועשה הכל למנוע מחלוקות. והתפרסם כאחד מראשי המדברים באסיפות הרבנים וכמשיב לשאלות הלכתיות שהופנו אליו. שרידי תשובותיו וחידושיו על התורה ועל סוגיות הש"ס יצאו לאור בספר 'מנחם משיב' (ירושלים תשל"ג). לאחר פטירת אשתו הראשונה, נשא לאשה את מרת פרל בת הרב זאב וולף ויינשטוק.

בתקופת השואה הוזמן הרב מנחם סופר לכהן כרב קהילת היראים בבודפשט, אך הוא סירב לעזוב את בני קהילתו, ונספה יחד עמם באושוויץ, בט' בסיוון תש"ד (1944). יחד אתו נספו רוב שמונת ילדיו ובהם בנו הרב שמואל חיים סופר הי"ד, שכיהן לצדו כרב הצעיר במ' וואשארהעלי. כן נספה אחיו, הרב אברהם יעקב סופר הי"ד, אב"ד טעט.

בתום המלחמה מילא את מקומו ברבנות חתנו, הרב אפרים פישל קליין, רבה של העיר דעווא, שעלה לאחר כמה שנים לארץ ישראל.

גם מה שנראה כאלו רעה הוא גם כן לטובה / הרב חיים שרייבר הי"ד

תמונת הרב חיים שרייבר הי"ד

במדרש רבה "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. והוא פלא, וצריך עיון.

ונראה לעניות דעתי לבארו דהנה ראיתי בספר הקדוש "אפסי ארץ" לאדמו"ר זי"ע בפרשת מקץ שכתב שם לפרש המדרש ילקוט פרשת בשלח על הפסוק "ויסע משה", אמר רבי סימן לא כל מי שרוצה לומר שירה אומר שירה, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו על כל עוונותיו ונעשה בריה חרשה. ישראל כשנעשה להם נס ואמרו שירה, נמחלו עוונותיהם, שנאמר "ויסע משה", שהסיען מעוונותיהם. עד כאן דברי המדרש. וכתב לפרש כוונת המדרש דהנה הקב"ה אם ייסר את האדם באיזהו יסורין או יפחיד אותו באיזהו פחד וינצל מזה הוא צריך להודות. אמנם לא בלבד שצריך להודות על הישועה שבאה, אלא שצריך גם כן לראות ולהבין כי מה שהיה נראה לו כמידת הדין, היה גם כן טוב וחסד. וכמו שאמר הכתוב "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'". הכוונה כי צריך להבין ולהשכיל כי גם ה"יום רעה" ימלט אותו. וכמו שכתוב בפסחים דף נ' ע"א לא כהעולם הזה עולם הבא, בעולם הזה על שמועות טובות וכו', ובעולם הבא כולו הטוב והמטיב. ופירש הצל"ח כי בעולם הבא יראו עין בעין כי הכל היה אך טוב, ומה שהיה נראה כרע הוא גם כן טוב. וזה גם כן כוונת הגמרא שהמתפלל צריך לסמוך גאולה לתפילה, היינו כי כאשר יתפלל על הצרה יראה בה גם כן הגאולה, ולא לבד מה שתהיה אחר כך. וזה סמיכת גאולה לתפילה. והנה הישועה רוצה האדם לקבל, אכן העונש ומידת הדין בזה איננו מרוצה. אמנם השירה שאומר על הישועה לבדה ולא על כל מה שעבר עליו, הוא איננו השירה האמיתית. אכן השירה האמיתית הוא שיאמר שירה בין על מה שעבר הטוב הנרצה ובין על מה שהוא מוכרח לקבל, וכמו שאמר הכתוב "חסד ומשפט לך אשירה", היינו בין על החסד ובין על המשפט. וזהו שאמר המדרש "לא כל הרוצה", היינו על מה שהוא רוצה לומר שירה, דהיינו על השכר הטוב לבד. אלא "כל מי שנעשה לו נס", היינו שכל מה שנעשה ועבר עליו הוא הנס והוא הטוב לו הכל, ועל דבר זה יאמר שירה. עד כאן דברי זקיני זי"ע ודברי פי חכם חן.

וביותר מבואר זאת בשל"ה הקדוש וזה לשונו שם, העניין הטובות והרעות כולם באות בכוונה מאת ה' יתברך, הכל בכוונה מכוונת מאתו יתברך. כי הוא יתברך "עושה שלום ובורא רע", ושכר מצווה בעצם מצד המצווה ושכר עבירה בעצם מצד העבירה. אך הטובות מכוונות לעצמם והרעות לזולתם. וכאשר נדקדק נמצא כי תכלית הרעות ותכלית הטובות שווה בשווה. כי כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, ואלמלא הרעות לא היה ירא מה' יתברך, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. וכבר אמרו חז"ל אין לו להקב"ה אלא יראת שמים בלבד. עיין שם.

ובזה אמרתי לפרש מה שאיתא בגמרא ברכות דף ט' ע"ב, אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאל בשלמא דרבי ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. והקשו בתוס' והא כל העולם סומכין גאולה לתפילה, ומה רבותא דרבי ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה. אמנם לפי האמור אתי שפיר, דהתם דרבי ברונא בא למדרגה זאת שכבר השיג אשר "מפי עליון לא תצא הרעות", וגם מה שנראה כאלו רעה הוא גם כן לטובתו. על כן לא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא, דהיינו שכל היום היה שמח וטוב לב, שאף שעבר עליו רגע אחד ביום ביסורין, בכל זאת היה שמח, כי ידע והאמין שלטובתו הוא. וכמו שהיה נחום איש גם זו, שעל הכל היה אומר "גם זו לטובה", וכן היה, כמו שאיתא בגמרא.

ובזה אמרתי לפרש המדרש כששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו, אמר להם משה, אלו לאומות העולם, אבל אתם לאכול ולשתות ולעסוק בתורה ובמצות ולשמור (מובא בספר קדושת יו"ט). והוא פלא דאם לא נאמרו הנגעים אלא לאומות העולם למה נכתבו בתורה לישראל. אמנם לפי האמור יובן, דהנה כבר כתבו הקדמונים דאצל אומות העולם הנגעים באים מצד הטבע בהתגבר הלחות. אמנם אצל ישראל אשר הם למעלה מן הטבע, גם הנגעים באים שלא מצד הטבע, רק בעונש על החטאים לכפר על עוונותיהם. ועל כן לא ציותה התורה הקדושה לרפאות את המצורע בסמי רפואה לרפאותו כדרך הטבע, רק ציווה הקב"ה להמצורע שישב בדד מחוץ למחנה. וכמו שכתב בספר בית שמואל אחרון, כי מדרך הטבע נגע בא מתגבורת המרה שחורה, אם כן רפואתו הוא שילך בין אנשים, שבזה יוכל להסיר מאתו המרה השחורה, כאשר הרופאים מגידים על זה. ועל זה ציווה ה' למצורע שישב דווקא בדד מחוץ למחנה, להראות כי רפואת ה' הוא שלא כדרך הטבע, רק שישב בדד ויעשה תשובה שלימה לפני ה' יתברך, וישב ורפא לו, וייהפך לו מ"נגע" ל"עונג", כי העוונות מעכבים השפע ועל ידי שיעשה תשובה יעשה עצמו כלי מוכן לקבל השפעות טובות. ואם כן גם הנגעים הם לטובתו לעוררו לתשובה. וזה ביאור המדרש, "כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו", כי הם דימו כי גם אצל ישראל באים מצד הטבע ונתיראו, ועל זה "אמר להם משה, אלו לאומות העולם", דהיינו לאומות העולם הנגעים הם באמת מצד הטבע. "אבל אתם", לישראל, באים הנגעים שלא כדרך הטבע, רק בעונש על החטאים לעוררו לתשובה, וכשיעשה תשובה יהפך לו מנגע לעונג "לאכול ולשתות ולעסוק בתורה ובמצות ולשמור". והבן זאת.

וכן כתב בספר שער המלך לפרש הפסוק "אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" כו'. "אני ה' א-להיכם" דייקא במידת הרחמים ובמידת הדין, דהיינו המידת הדין עשה פעולה לרחמים, שהוצאתי אתכם קודם הזמן, מחמת שהשלים קושי השעבוד, שעל ידי קושי השעבוד היה לבם לשמים. עד כאן.

זאת תורת העולה מדברי אלו אשר "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", וגם הרעות הם טובות כאשר הארכנו. ומשם בארה ביאור המדרש שהתחלנו בו. "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. דהנה לכאורה, בשלמא איש אשר ברכו ה' בעושר וכבוד והון ועושר בביתו ושלחן ערוך לפניו בכל מילי דמיטב ויין ישן ומיני מעדנים, יוכל להסב את עצמו דרך חירות ולשמוח, אבל אחד עני אשר מייגע את עצמו קודם עד שמכין צורכי הפסח, וגם את מה שהכין אינו כיאות, וגם בביתו חסר כל, האיך יכול להסיב את עצמו ולשמוח. אמנם כפי מה שאמרנו אתי שפיר, דגם אם יש לאדם יסורין או צרות צריך להאמין כי "מפי עליון לא תצא הרעות" ולטובתו הוא, אם כן שפיר יכול אף עני להסב עצמו דרך חרות ולשמוח. וזהו שאמר המדרש "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", אשר לכאורה היה נראה כי לרעתם הוא אשר הקב"ה מנהיגם בדרך רחוק ולא בדרך קצרה. אמנם באמת היה זאת לטובתם, כמו שכתב רש"י ז"ל, ומזה נראה בעליל כי אף שנראה כי רעה מאת ה' יתברך גם זה לטוב הוא. וזהו שאמר המדרש מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, כהנ"ל, ודו"ק.

(זכרון חיים, סימן א)


הרב חיים סופר שרייבר נולד בשנת תרמ"ז לאביו הרב שלום אב"ד קהילת ברעזנא, בן הרב אפרים ישראל פישל סופר אב"ד נאנש מחבר הספר "אפסי ארץ" ומגדולי תלמידי החתם סופר. הרב חיים למד בצעירותו בישיבת הגאון רבי שמואל רוזנברג באונסדורף, בעל "באר שמואל", והיה מבחירי תלמידיו. הוא נשא לאשה את מרת טויבע בת הרב דב צבי קליין מראשי קהילת מונקאטש ונולדו להם חמישה ילדים. לאחר נישואיו עבר לגור בבית חותנו במונקאטש, והמשיך לשקוד על התורה. לאחר כמה שנים מונה לראש הישיבה הגדולה במונקאטש, "הישיבה רבתי דרכי תשובה", לצידם של האדמו"ר ממונקאטש ושל ראב"ד מונקאטש, הרב דוד שליסל בעל "אמרי דוד". הוא העביר שיעורים בישיבה ב"יורה דעה", וכן העביר שיעורי הלכה אגדה ומוסר בקרב בעלי הבתים בעיר. בשנת תרפ"ז מונה לכהן כדיין ומורה צדק בבית דינו של האדמו"ר במונקאטש, ובהמשך כיהן גם כראב"ד. בנוסף כיהן כרב בית הכנסת הגדול בעיר. למרות טרדותיו הרבות, הוא ניצל כל רגע פנוי ללימוד תורה ולעבודת ה', ונודע בגדולתו בתורה, בחריפות ובבקיאות, ובגדולתו ביראה. הרב חיים נרצח באושוויץ, עם רוב בני משפחתו ובני קהילתו. הי"ד. קובץ עם מקצת מחידושי תורתו יצאו לאור בספר "זכרון חיים" (ירושלים, תשמ"ה).

לנכדתו שרה, לבית מנדלוביץ, ובעלה השופט פרופ' ר' יעקב בזק, נולדו ארבעה ילדים: הרב חיים בזק אב"ד צפת, הרב אליהו בזק ר"מ בישיבות מצפה רמון והר המור ומחבר הספר "מדבר בצדקה" על השואה, הרב מאיר בזק ר"מ בישיבת מעלות והשופטת תמר בזק-רפפורט.

תודה לצאצאי הרב חיים שרייבר הי"ד ששלחו לי את תמונתו.

הערה: בספר 'זכרון חיים' נכתב שהדיין הרב חיים שרייבר נהרג בחודש סיוון, אך לא ציינו תאריך מדוייק. ואילו בספר "קהילות הונגריה" עמו' 225 כתב שהרב חיים כהן נספה ביום כ"ח אייר תש"ד.

העיקר הוא עבדות ה' יתברך / רבי דוד לייפר הי"ד, האדמו"ר מנדבורנה באניא

כבד מאוד במקנה

"ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר ושפחות ועבדים וחמורים ואתונות וגמלים". יש לדייק, כיון שהיה לאברהם כל אלה למה נקט הכתוב "ויהי" שהוא לשון צער, כמובא בגמרא מגילה (י:) כל מקום שנאמר "ויהי" לשון צער הוא. וביותר תגדל הפליאה דאצל לוט כתיב "וגם ללוט ההולך את אברם היה" וגו', לשון שמחה, ולשמחה מה זו עושה אצל איש רשע.

ויש לפרש על פי דברי ה"קדושת לוי" על הפסוק (תהלים לד,י) "יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו", דהיראים מחשבים תמיד אולי מנכין להם הזכיות בעולם הזה בעת שיש להם די צרכם. ולכן מוסיפין יראה תדיר. וכשרואה הקב"ה שהם מהרהרים בתשובה מצד המורא שמנכין להם הזכויות, אזי הקב"ה מוסיף להם עוד טובה, שפע חיים ושפע פרנסה.

וכן היה אצל אברהם אבינו ע"ה שלא שמח שמחה גדולה מנכסיו המרובים, רק היה לו צער מזה, מחמת שהצדיק אין מגמתו על עושר ונכסים אלא על עבדות הבורא ב"ה, וזהו שאמר הכתוב "ולאברם הטיב בעבורה ויהי לו צאן" וכו', לשון צער, שלא רדף אחר ריבוי הפרנסה ולא שם מחשבתו כלל על העשירות, ונצטער שמא ירבה דאגה מחמת ריבוי הנכסים. וכן אולי ינכה לו ה' יתברך מזכויותיו, והקב"ה יען ראה שאברהם אינו משים רעיונו על הכסף וזהב, לזאת ברכו ה' לרוב בכל טוב בעושר וגדולה באופן ש"ברכת ה' היא תעשיר" ואז "לא יוסיף עצב עמה", ולא יטרידנו מעבדות ה' יתברך. אומנם לוט לא היה כן עמו, וכל מחשבתו היתה בגשמיות וממילא שייך אצלו לשון שמחה.

וכן ראיתי ב"כתב סופר" שפירש כעין זה, וזה לשונו, לשון "כבד מאד" הווא ליה למימר "היה". ונראה לי שכוונת הקרא שהיה לו למשא וכבד עליו מקנה והון רב ולא חפץ באלה. אבל ראה והבין כי חפץ ורצון ה' הוא שסיבב כל הסיבות האלו, לכן לקח כל העושר מאת פרעה. עכ"ל. ולפי זה אומר אני שמתורץ בזה מה שאמר אברהם "למען ייטב לי בעבורך", ופירש רש"י, "יתנו לי מתנות". ולכאורה קשה לפי מה שפרשתי שהיה לו צער ממקנה והון רב, ולמשא כבד היה לו, איך רצה שיתנו לו מתנות. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דרק מחמת שהיה רצון הבורא ב"ה שייקח, לכן לקח המתנות. אבל הוא בעצמו היה לו צער מזה מצד רוב דביקותו בהקב"ה, שלא תטרד מחשבתו בעניינים גשמיים, ולא היה לו שמחה מהעושר ומהנכסים, כי העיקר אצלו היה עבודת ה' יתברך.

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". לשון "כבד" אומר דרשני. ויש לפרש על פי אמרם ז"ל (עירובין יג:) כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו. הכוונה בזה, שצריך האדם לעשות בעיניו את כל ענין עולם הזה טפל, ועבדות השם עיקר. ומצד עצת היצר הוא להיפך, ולא כן היה אצל אברהם אבינו שכל כוונתו היה להגדיל כבוד שמים. ומובא בספר "חומת אנך", "כבד" בגימטריא מספר שם הוי"ה ב"ה.

וזה פירוש הפסוק "ואברם כבד מאד", היינו שהיה כל מגמתו באותיות הוי"ה ב"ה, בלתי לה' לבדו, ועל ידי זה זכה שבירך ה' אותו במקנה בכסף ובזהב. כמו שראיתי באיזה ספר על מאמרם (שבט מוסר פי"ז) כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מפני הכבוד" וכו', שכל הרודף אחר הכבוד, הכוונה מותרות פרנסה, אזי הכבוד בורח ממנו. וכל הבורח מן הכבוד, היינו מן מתרות הפרנסה ועיקר אצלו הוא עבדות הבורא ב"ה, אזי הפרנסה ברווח רודפת אחריו. וכן היה אברהם אבינו שלא רדף אחר מותרות הפרנסה, ועיקר היה אצלו עבדות הבורא להגדיל כבוד שמו בעולם, על כן זכה לעלות לגדולה.

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". לכאורה סיפר זה הכתוב, כדי להודיענו שאברהם היה עשיר גדול, אם כן היה לו לומר בסתם, "ואברם היה עשיר גדול" וממילא נדע שהיה לו כסף וזהב, כי עשיר גדול יש לו כסף וזהב. ואם אין לו כי אם קרקעות וכדו', אזי בקל יוכל למכרם ולהשיג תמורתם כסף וזהב. וגם לאיזה צורך הודיעני הכתוב שהיה עשיר במקנה, כי בוודאי העשיר אם רוצה שיהיה לו צאן, יוכל לקנות לו בכל עת. ועוד יש לדייק למה אמר כסדר זה, מקנה כסף זהב, הלא מצד החשיבות היה לו לכתוב "ואברם עבד מאד בזהב ובכסף ובמקנה". ותו קשה מהו הלשון "כבד". היה לו לומר "ואברם היה עשיר במקנה בכסף ובזהב".

ויש ליישב בדרך מוסר על פי כמה הקדמות. הנה בתחילת הפרשה כתוב, "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", וראיתי בשם הגאון רבי שאול מאמשטרדאם זי"ע לפרש כפל לשון בפרשה הקודמת, אצל "תולדות נח נח" וגו'. וזה לשונו, בגמרא דעירובין דף י"ג: איתא פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, חד אמר נח לו לאדם שלא נברא משנברא, וחד אמר נח לו לאדם שנברא משלא נברא, ופירש הגאון הנ"ל באופן שאלו ואלו דברי אלקים חיים, אדם שהוא מתגאה בעולה הזה שלו, ונדמה לו שנח לו שנברא, בוודאי לאדם כזה היה נח שלא נברא כלל, כי עתיד הוא ליתן את הדין על זה. אבל אדם שהוא מתמרמר תמיד על חטאיו ועל מעשיו המקולקלים ויודע בנפשו שלא יצא ידי חובתו נגד הבורא ב"ה אפילו אחד מיני אלף ממה שראוי לו לעשות עבור הטובות נסים ונפלאות שעשה עמו הקב"ה מעת צאתו מרחם אמו, ולאדם כזה דומה בעיניו שנח לו שלא נברא, ולכן באמת לאדם הנוהג כן, נח לו שנברא משלא נברא.

וזהו נמי ביאור הכתוב "אלא תולדות נח נח", מנח אחד יוצא נח השני, שמי שנח לו בעיניו שלא נברא, נח לו שנברא, ואיפכא מי שנח לו שנברא, לזה נח לו שלא נברא. עכ"ל.

ועל פי הנ"ל נחזור לפרש בענייננו, דאברהם אבינו ע"ה בוודאי היה במדרגה הזו שסבר בדעתו שנח היה לו שלא נברא משנברא מגודל ענוותנותו כאשר העיד עליו הכתוב שאמר "ואנכי עפר ואפר". ודרך הצדיקים לבקש מה' יתברך להודיעם באיזה דרך ילכו בעבדות הבורא ב"ה, ושינחם באורח מישור. ובוודאי גם אברהם אבינו ע"ה היה מתפלל לה' יתברך שיורה אותו דרך ה', כי היה רכושו רב והיה בין אנשי רשע, לא ידע איך לעשות שיהיה מן ההולכים בתמים למלאות רצון קונו, כי חש למה שכתוב בתורה (דברים ח,יד) "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך".

ועל זה השיב לו הקב"ה, "ויאמר ה' אל אברם לך לך", ופירש רש"י להנאתך ולטובתך, פי' לטובת הנשמה. "מארצך", היינו מן הארציות שהם הדברים הגשמיים לבלתי ליהנות מהם יותר מן הנצרך לטובת הנפש. ואם תאמר הרי אני בין אנשי רשע והמקום גורם לילך אחר המותרות, על זה אמר לו הקב"ה, "וממולדתך", תלך לגמרי מן הארץ אשר אתה דר בה. ואם תאמר קשה עלי המעשה לקיים מה שכתוב בתהלים (קיב,ט) "פזר נתן לאביונים" לחלק מותר כספי לצדקה והכנסת אורחים, מחמת שעדיין אני בבית אבי. על זה אמר לו הקב"ה "ומבית אביך", שילך גם מבית אביו.

ואם תאמר הלא מותר לאדם להנות גם מעולם הזה, כגון לקנות דירה ומלבושים לו ולבני ביתו, ובפרט לכבוד שבת ויום טוב שמצווה לילך בבגדים נאים, ומצווה לשמח את אשתו ובניו בבגדים נאים כמבואר בשו"ע או"ח (תקכט,ב) וזה לשונו, חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו, ובסעיף א' כתב שבגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת. אם כן יש עתים אשר רשאי האדם ליהנות מדברים הארציים, על זה אמר לו הקב"ה, "אל הארץ אשר אראך", היינו מאיזה ארציות רשאי אתה להנות, "אשר אראך", דייקא כשהם לצורך הנפש ולא להתענג עצמו בדשן בדברים המותרים.

וכתב הרב החיד"א בספרו "חומת אנך" דתיבת "כבד" בגמטריא שם הוי"ה. והשתא אתי שפיר כל הדקדוקים הנ"ל, דלכן אמר הכתוב "ואברם כבד מאד", רצונו לומר שהיה נזהר מאד שלא להסיח דעתו משם הוי"ה ב"ה כדרך צדיקים גמורים, ועל ידי זה שהיה דבוק בהשם ב"ה, עשה רצון קונו. ראשית "במקנה", שנתן לאכול מן המקנה לכל אדם הנצרך והכניס אורחים בלב שלם, ועוד, גם "בכסף" פיזר נתן, ואפילו "בזהב", שהוא דבר יקר, גם בזה רדף אחד רצון העניים למלאות מבוקשם, והסדר קאי בדרך לא זו אף זו.

ועוד יש לומר "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", על פי מה שאמר אא"ז הרה"ק הרבי רבי מרדכי מנאדווערנע זצוקללה"ה שהחווה על אחד מאנשיו ואמר שיש לאל ידו לעשותו לעשיר גדול, אמנם רואה הוא שיזיק לו העשירות. אך אצל אברהם אבינו, ראה הקב"ה שלא יזיק לו העשירות מצד ענוות קדשו, כפי שהעיד עליו הכתוב שאמר על עצמו "אנכי עפר ואפר". וזה ביאור הכתוב "ואברם כבד מאד". "מאד" עולה מספר "מה", שהוא מדת ענווה כמו "ונחנו מה", ובשביל זה נתברך במקנה בכסף ובזהב.

(אוהב חסד, עמ' יח-כב)


רבי דוד לייפר הי"ד, נולד בעיר בושטינא בשנת תרנ"א (1891) לאביו רבי ישכר בער (רבי בערצי) לייפר מסאטמר ואימו רבקה לבית חודרוב. רבי דוד גדל בילדותו בסמוך לסבו רבי מרדכי לייפר מנדבורנה, בעיר בושטינא, ואחר כך היה תלמידו של הגאון רבי יהודה גרינוואלד, רבה של סאטמר בעל "קרן לדוד", שסמכו להוראה. על מנת שלא להתגייס לצבא, נאלץ לאכול מאכלים שפגעו במערכת העיכול שלו, וכתוצאה מכל נשאר כל חייו חלוש וחולה מעיים. הוא נשא לאשה את מרת אסתר רחל בת רבי אהרן יחיאל ראפפורט, נולדו להם חמישה בנים ובת. הוא היה סמוך על שולחן חותנו בנדבורנה במשך מספר שנים. בשנת תרע"ד, סמוך לתחילת מלחמת העולם הראשונה, חזר להונגריה, התגורר בבית אימו וניהל את בית מדרשו של אביו. בשנת תרע"ח עבר לגור בעיר באניא, עיר במחוז מרמורש שבצפון מערב רומניה, שנחשבה מקום מרפא, על מנת להקל על כאביו. כמחצית מתושבי העיר היו יהודים, ובהשפעתו הם התקרבו לדרך הבעל שם טוב ונעשו חסידים. החלו להתקבץ בבית מדרשו, ללמוד מתורתו ומדרכיו בקודש. למרות שרוב שעות היום נאלץ לשכב במיטה, התאמץ לעסוק בתורה ביום ובלילה ולהעלות על הכתב את חידושיו ואת דברי קודשם של אביו והסבים שלו. דרכו בעבודת ה' הייתה דרך ההתלהבות והדבקות, שמחה של מצווה ונועם של קדושה. הוא התפלל בנעימות נפלאות, שר זמירות וניגן בכינור, והידר בהכנסת אורחים ובסיוע ליהודים פליטי המלחמות. הוא דאג אישית לצורכי אורחיו הרבים, הקשי בלצרותיהם והרבה לפייס אותם ולנחמם. במהלך השנים נסע על פי פקודת הרופאים לעיירות מרפא שונות, והצליח בנסיעות אלו לפגוש את צדיקי דורו.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, החלו הרדיפות אחר היהודים, ורבי דוד הורה להרבות באמירת תהלים ובתפילות בבית מדרשו. לאחר פלישת הנאצים להונגריה, המצב הלך והחמיר. גוי שנהג לקבל את ברכותיו של רבי דוד, הציע להבריח אותו ולהחביא אותו בבונקר שבבית בכפר נידח, אך רבי דוד מסרב ואומר "אין אני חשוב יותר מכל יהודי אחר, ואשר יעלה בגורלם של כל היהודים, יעלה בגורלי".

לאחר חג השבועות רוכזו היהודים בכיכר העיר וגורשו לאושוויץ. בין המגורשים למחנה ההשמדה היו רבי דוד לייפר ושלשה מילדיו, אברהם מאיר, יצחק ורבקה, שנספו יחד עקה"ש בט"ז בסיוון תש"ד.

רוב כתבי רבי דוד לייפר אבדו בשואה. בשנת תש"ה, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שב בנו הבכור, רבי אהרן יחיאל לייפר לימים האדמו"ר מנדבורנה-צפת, לבית הוריו לחפש שרידים מחפצי משפחתו, ומצא בערמת אשפה שתי חוברות בכתב ידו של אביו, ומקצת מחפצי הקודש שלו. בחוברות הללו שרידים מחידושיו של רבי דוד לייפר הי"ד על התורה והמועדים, שנאמרו על ידו בדרשותיו לקהל חסידיו בסעודה שלישית. רבי אהרן יחיאל, עלה לארץ ישראל זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה, והתגורר בעיר צפת. שם הקים בית מדרש בשם "נזר הקודש" על שם הצדיקים לבית נדבורנה-זדיטשוב-ראפשיץ. נפטר בשנת תש"ס (2000). המחברות שמצא יצאו לאור לאחר עשרות שנים רבות, והודפסו בספר "אוהב חסד" (נתניה, תשס"א), בהוצאת הרב זאב וואלף לייפר בן האדמו"ר מנדבורנה-חיפה.

בנו השני של רבי דוד לייפר, רבי יששכר בער, האדמו"ר מנדבורנה-בורו פארק, הקים בית מדרש בהארמאנשטאט, עלה לארץ ישראל וקבע את מקומו בכפר סבא. לאחר מספר שנים עבר לבורו פארק, והקים שם את בית המדרש " זכרון דוד", על שם אביו. נפטר בשנת תשס"ה (2005).

בנו השלישי, רבי מרדכי, גר לאחר המלחמה בארה"ב, ונפטר בשם בשנת תשכ"א (1961).

הטעם למנהג אכילת דגים בשבת / הרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד

תמונת הרב אשר אנשיל כץ הי"ד

מנהג חסידים ואנשי מעשה להדר לאכול דגים בשבת קודש, וכדאיתא בשבת קי"ח במה מענגו בדגים גדולים. ואף דדגים אינם לעיכובא, דיוצא בכל מה שמתענג, וכמבואר בפוסקים סימן רמ"ב, מכל מקום מהדרים לאכול דגים דייקא. ועלה בדעתי ליתן טעם הגון לזה, על פי מה שכתב המאור ושמש פרשת בראשית (ד"ה ויאמר אלקים) דאף שאמת הוא דבראשית ברא א', דהיינו שיתנהג העולם בדרך הטבע כדי שתהיה הבחירה חופשית, עם כל זה השאיר הקב"ה דבר מה בבריאה להורות דגם הטבע מושגח מאתו יתברך שמו, וכל תנועה בעולם הוא רק בהשגחתו יתברך שמו ויתעלה. וזה לשונו שם באמצע הפסוק "ויאמר אלקים יהי אור", כאשר עינינו רואים שהארץ הוטבעה בטבע שתהיה מוציאה דשאים, ע"י מאמר השם "תדשא הארץ", עדיין הארץ מתנהג כן, שבכל מקום שיקובץ מעט עפר אפילו בכלי היא מוציאה דשאים. ובשאר נבראים נמצאים אשר לא נשארו בטבעם שנבראו, כגון מים בתחילת הבריאה הוציאו דגים ושרץ המים ע"י מאמרו יתברך שמו "ישרצו המים", ואף על פי כן לא נשאר זה שיהיה דבר זה מתמיד בטבעו לעולם, שבאם היה דבר זה נשאר על הטבע, היה מחויב שבאם ישים אדם מים בכלי ראוי שתהא בתוכם דגים כדרך שהארץ מוציאה דשאים לעולם. גם אנו רואים הרבה יאורים קטנים שיש בהם דגים מרובים, והרבה נהרות גדולות שאין בהם. וטעם העניין הוא שיהיה האדם מכיר על ידי זה השגחה פרטיות של הבורא יתברך שמו. וכאשר ה' יתברך חפץ במעשה האדם החפץ במצוות הוא מזמין לפניו שיתהוו דגים בהנהר ושיבואו אליו לכבוד השבת. עד כאן לשונו הקדוש.

והנה ענין שבת מורה על האמונה, דהעולם אינו קדמון חס ושלום רק נברא מאת הבורא, דבשמירת שבת אנו מודים כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. אולם ישנם בבני אדם שאף שהם מאמינים בחידוש העולם שנברא ע"י הבורא ברוך הוא, מכל מקום אינם מאמינים בהשגחת העולם, שאומרים דאחרי שנברא העולם בראשונה מאת ה' יתברך סילק ה' יתברך השגחתו מאת עולמו, ועולם כמנהגו נוהג בטבעו בלתי הנהגת ה' יתברך, אומנם גם דעה זו נפסדת, דגם הנהגת העולם אי אפשר בלתי השגחתו יתברך שמו. והראיה על זה הוא מעניין הדגים שרואים בהם השגחת ה' יתברך שאף הם נמצאים בכל מיני מים כנ"ל. ולכן להורות זה ביום שבת קדשינו, שהוא מקור האמונה בבריאת העולם, מצוה עלינו לאכול דגים, לרמז דגם השגחת העולם הוא תחת ידו הגדולה של הקב"ה.

עוד יש לומר טעם לאכילת דגים על פי מה שאמרו חז"ל (שבת ק"ד.) אתי דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כותייהו. גימ"ל דל"ת, גמול דלים. ומאי טעמא מהדר אפי דדל"ת מגימ"ל, דליתן ליה בצנעה כי היכי דלא ליכסיף מיניה. ומבואר מזה דאות ג' מורה על המשפיע, ואות ד' מורה על העני המקבל. והנה שבת קודש נאסר במלאכה ולית ליה מגרמיה כלום, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג.), וכן אמרו "חול מכין לשבת וליום טוב" (ביצה ב:), ועם כל זה השבת הוא מקור לכל הברכות, וכמבואר בזוהר הקדוש פרשת יתרו דכל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין. נמצא דאף דהשבת הוא בבחינת דל"ת, שהוא מקבל מימי החול דהוא בחינת גימ"ל, מכל מקום השבת הוא גם כן המשפיע לימי החול, והוא בבחינת  ד"ג, הד' קודם ומסתכלת בג' להשפיע בקרבה, על כן לרמז דבר זה אוכלין ד"ג בשבת.

גם יש לומר בסגנון אחר, דהנה בשבת יש מצוה לענג הגוף בתענוגי ברבורים ושליו ודגים. וכדכתיב "וקראת לשבת עונג", אמנם בקבלת התענוגים הללו אין אנו רק בבחינת מקבל, כי ע"י קיום המצווה גם אנו מוסיפים כוח בפמליא של מעלה, ונעשו תיקונים גדולים בעולמות העליונים, כדאיתא במדרש רבה איכה פרשה א (אות ל"ג) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כוח בגבורה של מעלה, כמה דאת אמרת "באלקים נעשה חיל" (תהלים ס'), ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, כביכול מתישין כוח גדול של מעלה, דכתיב "צור ילדך תשי" (פרשת האזינו). עד כאן לשונו. ובזוהר הקדוש ריש פרשת בא (דף ל"ב ע"ב) כתב וכד עבדין עובדין דכשרין יהבין תוקפא וחילא לקודשא ברוך הוא, ועל דא כתיב "תנו עוז לאלקים" (תהלים ס"ח), במה, בעובדין דכשרן. עד כאן לשונו. וכעין זה בזוהר הקדוש פרשת בשלח (דף ס"ה ע"ב). עיין שם. ואם כן על ידי קיום מצות עונג שבת, נחשבים בני ישראל בבחינת ד"ג, דהיינו שמקבלים תענוגי השבת דהוא בחינת ד', ועל ידי זה אנו משפיעים למעלה להוסיף כוח וגבורה בעליונים בבחינת ג', ולרמז זה אוכלים בשבת דגי"ם. והבן.

עוד יש לומר על פי מה ששמעתי בשם מרן הגה"ק הקדושת יו"ט אב"ד סיגוט זי"ע שהפליג מאד בקדושת השבת לעסוק בתורה ועבודה, ולמעט משינה כל מאי דאפשר, שלא להפסיד הזמן היקר והקדוש. ואמר דהמלך של עסטרייך הנקרא יאזעף השני היה ממעט תמיד בשינה. ואמר הטעם כי רוצה ליהנות ממלכותו ולהיות מלך זמן הרבה, כי בעת שהוא ישן אינו מלך. וכמו כן בשבת כל ישראל כמלכים המה, דשבת הוא בבחינת "מלך", וכן הוא קרוי בשם "שבת מלכתא", ולכך יש לחוש למעט משינה שלא להפסיד המלכות. עד כאן דבריו הקדושים. ומבואר בספרי המחקרים דדגים אינם ישנים כלל (עיין בספר הברית ח"א מאמר י"ד פ"ו, וזה לשונו, הדגים יחיו תמיד במים קיץ וחורף בלי שינה ותרדמה. ולפי דעת האומר שלא יש שום בריה בעולם בלית שינה יהיה שנתם לא יותר מהרף עין ובעינים פקוחות. עד כאן לשונו). ולכן כדי שיתעורר האדם למדה זו בשבת, על כן אוכלין דגים לרמז עניין הנ"ל.

("ולאשר אמר", חידושי אגדה לשבת קודש, נלוה לספר "אוצר השבת", עמ' רסד-רסה)


בשנת תרצ"ה (1935) נסע הרב אשר אנשיל כ"ץ ביחד עם בנו יהושע ועם חותנו, הגאון רבי שלמה זלמן אהרנרייך, לארץ ישראל והיו שם הל"ג בעומר ובחג השבועות. יומן המסע שכתב הבן אבד בשואה. כאשר עירו עברה לשלטון ממשלת הונגריה, איימו השלטונות על הרב בגירוש ובמוות אם לא יסגור את הישיבה, אבל הוא התעקש בכל מחיר שלא לבטל לימוד התורה של תלמידיו, האהובים עליו כבנים, ולא סגר את הישיבה עד לאחר הכיבוש הגרמני בחודש אדר תש"ד. לאחר שגורשו לגיטו סערדאהעלי, הורה הרב לתלמידיו שנלקחו לעבודות כפייה להיות באחדות זה עם זה. עם התגברות הצרות בשנת תש"ד, נערכו תוכניות להצלת הרב ולהעברתו לעיר בודפסט, אך הוא לא רצה בזה ואמר כי לא יעזוב את אנשי קהילתו ואת תלמידיו. הרב באושוויץ נהרג עם אשתו ורוב ילדיו, עם בני קהילתו ועם רבים מתלמידיו ביום כ"ז סיון תש"ד.

הרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד נולד בשנת תרמ"א (1880) בקהילת צ'נגר (הונגריה), לאביו הרב יהונתן בנימין כ"ץ ולאימו גיטל. עוד כילד היה מתמיד וחריף גדול, ועבד את ה' מנעוריו בהצנע. בגיל 12 נסע לחוסט ללמוד בישיבת בעל "ערוגת הבשם", ולמד שם בהתמדה רבה במשך 8 שנים רצופות. הוא הוסמך להוראה על ידי רבו, ועל ידי רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון (ה"מהרש"ם מברעזאן"), רבי משה צבי פוקס אב"ד גרויסוורדיין ורבי מרדכי יהודה ליב וינקלר ממאד (מחבר שו"ת "לבושי מרדכי"). בהיותו כבן עשרים נשא הרב אשר אנשיל לאשה את מינדל, בתו הבכורה של רבי שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד משאמלוי. לאחר חתונתו המשיך ללמוד בשמלוי וסייע לחותנו בהרבצת תורה בישיבה. כשנתיים לאחר נישואיו מונה הרב אשר אנשיל לדיין ולמו"צ בעיר. בשנת תרס"ח (1908) מונה לרב אב"ד בניר מידיעש והגליל, ייסד שם ישיבה גדולה והמשיך ללמוד בהתמדה גדולה. הוא היה קם בחצות ומתחיל ללמוד ומעורר את הבחורים ללימודיהם, והנחה אותם לדעת את הגמרא בעל פה. בערך משנת תרפ"ה (1925) נעתר להפצרות קהילת היראים "עדת ישראל" בדונא-סערדאהעלי שיבוא ויכהן כרבם. מיד עם הגיעו לסערדאהעלי לימד בישיבתו, שהתפתחה עד להיותה ישיבה למאות תלמידים ולאחר הישיבות הגדולות בהונגריה. בישיבה זו העמיד אלפי תלמידים תלמידי חכמים, אשר למדו בהתמדה רבה וחזרו פעמים רבות על תלמודם. בישיבה היו חבורות ללימוד פירוש "אור החיים" על פרשת השבוע וחבורה ללימוד ה"מאור ושמש" על הפרשה. בכל "שבת מברכים" היה הרב אשר אנשיל דורש לפני בבית המדרש של החברא-קדישא, ובכל שבת היה בוער באש הקדושה והדבקות בה' בתפילותיו ובדרשותיו לתלמידיו, שנאמרו בהתעוררות גדולה בשילוב דברי תורה עם דברי מוסר ויראת שמים, המעוררים ומלהיבים את שומעם ליראת ה' ולאהבתו. הרב הרחיק את תלמידיו מהעיסוק בפוליטיקה ובמחלוקות, ומנע מהם ללמוד ספרים, ואפילו ספרי חסידות, שעלולים היו לפגוע בסדרי הלימודים הקבועים בישיבה. הוא היה דבוק מנעוריו בצדיקי דורו ובפרט באדמו"ר רבי ישכר דוב מבעלז. הרב אשר אנשיל היה מטבעו נעים הליכות ודעתו היתה מעורבת עם הבריות, ועם זאת פעל בנחרצות ובתקיפות לביטול תקלות העלולות לערער את חומת הדת, כגון ריקודים מעורבים, שחיה מעורבת, פתיחת חנויות בשבת וכיוצא בזה.

ארגז מלא כתבי-יד של הרב כ"ץ ובתוכם חידושיו הרבים על סוגיות הש"ס, על השולחן ערוך והרמב"ם, שו"ת, ודברי אגדה על התורה והמועדים, נמסרו לשמירה אצל גוי אחד לפני שגירוש היהודים להשמדה. אך הגוי מעל בתפקידו וכל הכתבים הקדושים הללו אבדו בשואה, ונשתמרו מעט מרשימות שרשמו לעצמם תלמידיו. מרשימות אלו נערכו ויצאו לאור הספרים 'ולאשר אמר' על חנוכה (תשי"ב), על חג השבועות (תשי"ז), על ראש השנה (הודפס בסוף ספר "נחלי בינה", תשל"ו) ועל ענייני שבת (תשל"ח). כן הודפס חידושיו להגדה של פסח "חודש האביב" (תשל"א), שו"ת "ולאשר אמר" (תשמ"א) ו"ולאשר אמר" על התורה (תשמ"ג-תשמ"ז, תשע"ד).

בנו, הרב משה יהודה כ"ץ הי"ד, היה רב צעיר של קהילת סערדאהעלי, נהרג עם אביו באושוויץ, ומכתביו הוציאו לאור את ספרי "ויגד משה". כן נהרגו בתו הרבנית הינדל אשר רבי חיים אהרנרייך הרב הצעיר של קהילת שאמלוי, בתו הרבנית אסתר אשת רבי יחיאל דוד הכהן זלצר, בתו הרבנית פערל אשת הרב משה אריה פריינד אב"ד נאסוד, בתו הרבנית יהודית אשת רבי מנחם אהרן ליבוביץ הרב הצעיר של קהילת טשעפ, ובנו הבחור דוד.

בן נוסף, הרב יהושע כ"ץ אב"ד סאמבאטהלי ומחבר הספר "ויאמר יהושע", שרד, היגר לארה"ב ושם כיהן כרב קהל "בית אשר דסערדאהעלי " בברוקלין.

מעלת למוד חידושי תורה של צדיק ביום הילולא שלו / הרב פנחס זליג הכהן שוורץ הי"ד

לה"ו זה השער לה' צדיקים יבואו בו. ספר זכרון צדיקים מהד"ת, כשמו כן הוא מקובץ "היאהרצייטען" הילולא רבה דצדיקיא קדושים וטהורים יסוד"ע מדורות ראשונים עד היום הזה זמן ושנות פטירתם ומקום מנוחתם ומקצת קורותיהם ומוריהם ותולדותיהם וחידושי תורתם ושיחות נאים נפלאים מתוקים מדבש ונופת צופים פנינים יקרים ומובחרי הדרשנים. וגם לרבות מה שהוספתי מעט נופך משלי אשר חנני ה' בזכות אבותי הקדושים זי"ע בחידושהם של הגאונים הקדושים ז"ל לכבוד צורי וקוני, דבר יום ביומו וחדש בחודשו, מראשית השנה עד אחרית השנה, מפי סופרים וספרים נאמנים אשר השליכו אדרתם בעולם הזה ונשמתם עלו השמימה בגזני מרומים. זיע"א.

ומי לה' אלי וישמח על סגולת ספרי "לשמירה ולהצלחה" בזכות כל הגאונים הצדיקים הקדושים והטהורים הנזכרים נשמתם עדן כמוצא שלל רב להביא ברכה לביתו. כן יהי רצון. ממני המלקט והמחבר ה"ק פנחס זעליג הכהן שווארטץ, חופ"ק אפאהידא יע"א.

בן לאאמו"ר הגאון הצדיק מוה"ר יצחק מאיר זל"ה בעמ"ס "אמרי יצחק" ד"ח בהגאון הצדיק המפורסם מוה"ר נפתלי בעל שו"ת "בית נפתלי" ז"ל בהגאון הקדוש שר התורה רשכבה"ג מרן ר' אברהם יוד אזל"ה בעמ"ס שו"ת "קול אריה" שהיה אבד"ק בערעגסאז ולסוף ב' מאד יע"א ונכד לגאון הקדוש בעל "קונטרס הספיקות" ולמעלה בקודש עד אא"ז מרן רבינו התוס' יו"ט זצוקל"ה.

בשנת תש"ג לפ"ק.

 

הקדמת המסדר לכבוד נשמת הגאונים והצדיקים מדבר.

ישתבח הבורא ויתפאר היוצר אשר זיכני ברוב רחמיו וחסדיו לראות בצאת ספרי "זכרון צדיקים" מהדורא תנינא בהסכמת גדולי גאוני דורינו הי"ו כי הראשונים כבר ספו ותמו לרב חשיבות וכעת רבים מבקשים אותו ואתה תחזה כי לא ראוי זה כראוי זה כי בהראשונים היו כמה טעותים וחסרונים לסבות שונות ועתה ב"ה תקנתי הכל בסדר נכון בטוב טעם ודעת עד מקום שידי מגעת, בעזרת החונן לאדם דעת. עם הוספות רשימות יצ"ט מגאונים צדיקים נ"ע אשר נעדרו במשך שלשה עשר שנים שעב"ל. מפי מגידי אמת שאין לספק באמתתם ותועלת ספק זה מובן מאליו כי רב הוא להיות לנו לזכרו לעינינו ובלבנו שזכותם יגן עלינו ולפוקדני בדבר ישועה ורחמים, כמאמר חז"ל (במדרש רבה תשא פרשה מ"ד) "גפן ממצרים תסיע", מה גפן כשהם חיים וקיימים ונשענים על עצים המתים, כך ישראל חיים ונשענים על המתים, אלו האבות. יעויין שם. ומזכירים נשמתם ולומדים עבורם ומספרים מידותיהם הטובים, ועל ידי זה ילמדו תועים בינה ויהבלו בשמעם ממעשה אבותיהם ויפקחו עיניהם ויאחזו גם המה מעשי אבותיהם בידיהם, כמו שכתוב "הביטו אל צור מחצבתם וגו' הביטו אל אברהם אביכם" וגו' (ישעיה נא). ופירושו הביטו אליהם ולכו בדרכיהם, ובלי לגרום ח"ו בושה לקדושים הללו אשר בארץ המה. וראיתי בספר "בית לוי" כתב בשם הרה"ק ר' אברהם יעקב מסאדיגערע ז"ל שסגולה גדולה להמתיק הדינים להזכיר אפילו שם העיר בארדיטשוב, שאז מתעורר זכותו של הרב מ בארדיטשוב ז"ל, והביא ראיה לזה ממסכת יומא "הרואה אומר ברקאי עד שבחברון". פירש רש"י ז"ל כדי להזכיר זכות אבות שבחברון. יעויין שם. וכמו שכתב רבינו השל"ה הקדוש ז"ל שמצווה להזכיר שמות הצדיקים וספריהם אפילו בלא קריאה בהם, וכל שכן כשקורא בהם. יעויין שם.

ועיין בספר "מליצי אש" שכתב בשם רבו הגה"ק בעל "ערוגת הבושם" מחוסט זל"ה שהקפיד מאוד ללמוד חידושי תורה של אותו צדיק שהיה ביומו הילולא שלו, אף שהיה טרוד ללמוד שיעורים קבועים עם ג' מאות תלמידים. ואפי בסוף ימיו שהיה ר"ל מדוכה בייסורים. ובאור לי"ד ניסן באשר סיים לימודו פתח ואמר "שכחתי שהיום היה יומא דהילולא של מרן הבית יוסף ז"ל ומהנכון ללמוד כעת מעט טור ובית יוסף, ולבש בגדיו וחזר לחדר הוראתו בקדושה ולמד שם מתורת מרן הבית יוסף, אף שהיה אז בייסורים גדולים, ר"ל. ומה נענה אנן מכל שכן וקל וחומר שחיוב עלינו ללמוד שיעשה נחת רוח להצדיק הנפטר, וגדולים צדיקים במיתתם, בוודאי ימליצו טוב בעדינו. יעויין שם.

ישמחו הצדיקים ויגילו החסידים בראותם ספרי הנ"ל כי רבים מחסידים ואנשי מעשה נוסעים להשתטח על קברי צדיקים ביום הילולם. ומקור הדבר לנסוע על קבר הצדיק הוא בש"ס (יבמות קכ"ד) שהיתה תלתא ריגלא, ופירש רש"י ז"ל בשם תשובות הגאונים, כל הני ריגלא דאמוראי, היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו, ומידי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה. יעויין שם.

וחוב קדוש מוטל עלי להודיע לכמוני וליוצאי חלצי הי"ו מה שהקרה ה' עמי עוד בשנת תרפ"ג כשנסעתי מפה לקלוזענבורג לבית הדפוס בבוקר, וראיתי שנאבד ממני הכתב יד אצל הבאהן, והיו לי ייסורים גדולים שעמלתי עבודה גדולה בחנם קרוב לשנה, והרבה לילות כימים שמתי עד שגמרתי ספרי. והיה לי ייאוש גמור. רק אמרתי שזה העצה יש לי להטריח עוד הפעם, והלכתי לאיזה רחוב בעת צהרים וראיתי איש אונגאר הולך לנגדי, וראיתי אצלו פנקס בתוך כיסו והכרתי כי שלי הוא. והיה לי שמחה גדולה. ושאלתי אותו בלשונו שימחול לי לומר אם שלו הוא הפנקס או מצא אותי, ואתן לו סימן. ואמר לי שאמת שעוד בבוקר מצא אותו אצל הבאהן ומאמין לי והחזיר לי בטוב עין. וראיתי השגחה פרטיות שמן השמים קא זכי לי וזכות הצדיקים יעמדו לי וימליצו טוב בעדי שאזכה עוד בימי חלדי לעבוד את ה' באמת ולב טהור ותשובה שלמה. אמן כן יהי רצון. וקראתי שם הספר "זכרון צדיקים" שע"י זכותם יהיה גם שמי רשום בקרבו לזכרון עם הכולל חסר ואו כמנין שמי "פנחס זעליג", כמו שכתב בספר הקדוש "רוקח" שכל אדם צריך לרשום שמו בספרו.

ותדעו קוראים נכבדים שלא להקל באמירת תחנה באתי חס לי, ואדרבה שמעתי מכמה צדיקים ובשם הגה"ק משינווע ז"ל שהחמיר בזה הרבה. אך התועלת לדעת סגולות היום כמו שכתבנו לעיל. ואני תפלתי לך ה' שזכות אבותי הקדושים והגאונים והצדיקים הנזכרים בספרי יגן עלינו ועל כל ישראל וימליצו טוב בעדינו, ולא ימוש התורה מפינו ומפי זרע זרעינו, ואזכה להוציא לאור שאר חיבורי על שחיטות ועל התורה בנקל ונזכה לחיים בנחמת ציון וירושלים. אמן כן יהי רצון.

באתי על החתום פה אפאהידא יום שנכפל בו "כי טוב" לסדר "הנני נותן לו את בריתי שלום" תרצ"ו לפ"ק.

ה"ק פנחס זעליג הכהן שווארטץ.


הרב פנחס זליג שוורץ (השלישי) הי"ד נולד בשנת 1896 במשפחת מיוחסת של רבנים, דיינים וסופרים. אביו הרב הגאון המפורסם רבי יצחק מאיר הכהן שוורץ, היה אב"ד דראגמירעשט (רומניה) ומחבר ספרי "אמרי יצחק" על התורה והמועדים וספר "כבוד שבת" על פרקי אבות. אמו היתה מרת ראצי לבית כהנא.

נשאה לאשה את מרת בראנה בת ר' אברהם יהודה זאמינוביץ. הרב פנחס זליג היה שו"ב ומו"צ אפהידא. בשנת תרפ"ג (1923) הוא הוציא לאור את הספר "זכרון צדיקים" בו ערך על פי סדר ימות השנה את תאריכי היארצייטים של הצדיקים, והוסיף את חידושי תורתם, כדי שניתן יהיה ללמוד את דבריהם ביום פקידתם. הספר התקבל בהתלהבות ואזל מהמלאי, ולכן הודפס במהדורה חוזרת, בשני חלקים, בשנים תרצ"ו ותש"ג (1936, 1943). הוצאת ספר זה, כמו הוצאת ספרים נוספים מצדיקי הדורות, בשנות הזעם, הצרה והצוקה, נועדה בין השאר להוות סגולה לשמירה ולהצלחה ולעורר את זיכרון הצדיקים וזכותם, לסייע לבית ישראל בתקופה הקשה. את החלק השלישי של המהדורה השנייה, לא הספיק המחבר להוציא לאור. בתחילת הספר מופיעות הסכמות מאת הרב מנחם סופר הי"ד, מאת הרב יעקב אלימלך פנט הי"ד, מאת אבי המחבר, מאת אחי המחבר הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ הי"ד אב"ד טאפליצא (מורוש-העוויז).

הרב פנחס זליג הביא דברי תורה ששמע מסבו הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ אב"ד בערגסאז מחבר שו"ת "קול ארי", וכן חידוש קצר משלו על פרשת משפטים, בכתב העת "הבאר", כרך א, שנה ד, סימן מד.

עוד הניח בכתב יד ספר "גבעת פנחס על התורה וחידושי ש"ס, ושו"ת "אבן בוחן" על הלכות שחיטה, אך כתבים אלו אבדו בשואה.

משאת נפשו הייתה להגות בתורה יומם ולילה. בשנת תש"ג הגיעו הנאצים למחוז מגוריו ותפסו אותו נוסע לאפהידא, היכו אותו קשות ועינו אותו, עד ששברו את ידיו ורגליו. למרות ייסוריו הקשים, המשיך ממש במסירות נפש לשקוד על תורתו. הוא מסר את נפשו על חינוך ילדיו לתורה וליראת שמים, וסירב לעבור לערים בהם נדרשת השגחה רבה יותר על חינוך הילדים.

הרב פנחס זליג והרבנית בראנה נהרגו עקה"ש באושוויץ בי"ח בסיוון תש"ד. בשואה נספו רוב ילדיהם: הבחור הגדול בתורה וביראה ישעיה שנהרג במחנות עבודה ברוסיה, הבחור נפתלי צבי, יצחק מאיר, חיה ראצי בעלה וילדיה, ריקעל, יוטא, רחל, פייגא וזסיל. הי"ד.

בניו, ר' יוסף מרדכי, ר' שמואל זאנוויל ור' אברהם משולם פייביש הכהן שוורץ, הוציאו לאור את ספרו של אביהם בהוצאה חוזרת בארה"ב בשנת תרכ"ה, ר' אברהם משולם פייביש הקים בארה"ב ישיבה וכולל בשם 'קול יהודא ודרכי הוראה', על שם ה"קול אריה" ממאד.

 

1 6 7 8 9 10 20