בדין השכרת חדר ליהודי המחלל שבתות בפרהסיה / הרב שמואל אהרן מילר הי"ד
ב"ה ערב שבת קודש כ' למב"י תרצ"ז
תשובה מאהבה לכבוד ידיד נפשי הרב החו"ב מלא חכמה וענווה מתנהג בחסידות מוהרמי"א כ"ץ יהי' ה' עמו ויעל לשרת בקודש בעיר ה' שמה, יראו עינינו וישמח לבנו בישועתו ית'.
אודות להשכיר בית תבשיל לאיש מחלל שבת בפרהסיא שיש לו פראלנע, ומכבס כמו בחול, ונוסף על זה שהוא תולה הבגדים לחוץ אחר הכביסה כדי לייבשן. והנה שאל באחת שהם שתיים אם מותר להשכיר לאיש כזה מצד לפני עיוור או מסייע. וגם מצד מראית עין.
והנה כבודו שפיר חזי ביו"ד קנ"א דברי הש"ך והדגול מרבבה דבמומר (או מזיד להבנת הדגול מרבבה) אין איסור מסייע. ובנידון דידן, כפי הנראה אין כאן משום לפני עיוור, לדעת כבוד תורתו, דמצי לשכור במקום אחר ולא הוי כתרי עוברי נהרא, דאם לא כן, אין שום היתר.
הגם שיש לצדד קצת על פי מה שכתב המג"א קס"ט בשם זקיני הב"ח דאם אין מכשילו בשעת מעשה, אין כאן לפני עיוור, אבל אי אפשר להחליט כן כי יש כמה סתירות לזה מש"ס (עיין בב"מ ה' וסוף פרק אזהו נשך אסור להלוות בלי עדים ועוד ועוד).
אבל המעיין בב"ח יראה דהתם מחמת שמתכוון למצווה להאכיל לעני הוא דמצדד בחילוק הנ"ל.
ובאמת לפי מה שכתב הפרי חדש וגם בשו"ת חוות יאיר דלאו דווקא תרי עוברי נהרא, אלא שאם גורם הקדמה בזמן שעל ידי הנותן עובר השתא ואם לא ייתן לו יתאחר הדבר, נמי עובר אלפני עיוור, ואם כן בנידון דידן, אולי אין מצוי לו כל כך במקום אחר לשכור או יתאחר עד שימצא דירה. ויש כאן לפני עיוור וספק דאורייתא לחומרא, דמי יודע אם מצוי לו במקום אחר מיד.
הגם דבספק לפני עיוור מוכח לכאורה בפרק ה' דשביעית דתולין לקולא, גבי מכירת פרה. וכן כתב הרב המאסף שדי חמד בשם שו"ת עין יצחק.
אבל במחילת כבוד תורתו הקדושה מבואר להדיא בריטב"א עבודה זרה ט"ו דמהתורה אינו עובר רק בוודאי איסור ומדרבנן אסור (ביש רגלים לדבר) והיכא דיש לתלות הקילו, דאוקמא אדאורייתא. עיין שם דמבואר דבספק השקול אסור מדרבנן על כל פנים.
וגם יש לחלק בין ספק אם יש כאן מכשול כלל, דאז נקל להקל יותר, מספיקא דידן, שהמכשול וודאי אלא שהספק הוא אם יש כאן תרי עוברי נהרא או לא.
וגם עיקר הראיה מפרק ה' דשביעית ליתא, דהתם לא הוי לפני עיוור כלל, דאטו לא מצי לקנות פרה אצל נכרי, אלא דמצד מסייע הוא אסור, ולכן היכא דיש ספק מותר, דאין כאן ספיקא דאורייתא. אבל באיסור לפני עיוור, גם בספק, אסור.
וכן משמע תוספות בכורות ב' ע"ב, וכן משמע בסוף אזהו נשך דאסור ללוות בלי עדים, ואטו וודאי שיכפור.
(ואף על פי שהתוספות כתבו במושיט כוס יין לנזיר דקרוב לוודאי הוא, היינו כדי לפרש הטעם דאסור מהתורה כוודאי איסור).
ומכל מקום בנידון דידן אחרי שאין המשכיר מכשילו בדידיה כלל, אלא הוא העובר בשלו, מסתברא שאין זה בכלל לפני עיוור, רק שהוא גורם לו על ידי שמשכירו, שיעבור על חילול שבת, וזה נקרא רק מסייע לבד. ממילא כיון דאין מכשילו מיד, כי הוא משכיר לו בחול, וגם אין מכשילו בדידיה כלל, מסתברא להתיר, כמו שכתב בשו"ת כתב סופר יו"ד פ"ג בביאור דברי הש"ך הנ"ל. עיין שם באריכות.
וכבר הארכתי במקום אחר הרבה בזה.
והנה מה שהקשה הדגול מרבבה, דאמאי לא תירצו תוספות והרא"ש בשבת ג' דמשום הכי פטור ומותר, דמיירי במומר. כתבתי לתרץ על דרך חידוד קצת, על פי מה שכתב הברטנורא לתרץ הא דנקט המשנה בעל הבית ועני להורות דאף על פי שמתכוון לצדקה הוויא מצוה הבאה בעבירה וחייב. עיין שם. והנה זה ניחא אי מיידי בישראל כשר, אבל במומר אין כאן מצות צדקה כמובן.
ונראה עוד לתרץ דעת הש"ך ודגול מרבבה דגם הם לא התירו רק במתכוון למכור להרוויח, שיש בו צורך על כל פנים, אבל בחנם לעולם אסור שלא להחזיק ידי עוברי עבירה.
ובזה מתורץ הסתירה שבתוספות והרא"ש, דבעבודה זרה ו' כתבו בפשיטות דאם ליכא לפני עיוור מותר לגמרי, ובשבת פשיטא להו דאסור מדרבנן על על פנים, משום דבעבודה זרה מיירי דמושיט לו בשכר, וכמו שנראה בתוספות פסחים כ"ב, מה שאין כן בשבת, דמיירי שנותנו בחנם, דוודאי לא יישא וייתן בשבת, שפיר יש לאסור.
וראיה לזה מהריטב"א עבודה זרה ט"ו, שהביא קושיות הקדמונים על המשנה דאלו כלים שאין האומן רשאי למכרן בשביעית, מהא דתנן משאלת אשה לחברתה נפה וכברה מפני דרכי שלום. והביא בשם הירושלמי דשאני התם דיש לתלות נפה למנות מעות וכברה לכבור חול. והא דאצטריך לטעם דרכי שלום, משום דשאלה הוא ואינו מרויח, ולמה יכנס בספק איסור, אם לא משום דרכי שלום. אבל בכלי אומן וכו', הרי דאף על פי שיש צד היתר, אם אין לו הנאה, אסור לכתחילה.
בקיצור בנידון דידן, אם יש למשכיר שוכרים אחרים הנותנים כרשע זה וודאי לא יאות למעבד הכי, יתפרדו כל פועלי און. וגם נכנס המשכיר בספק איסור תוכחה, ואין כאן מקום להאריך. אבל אם אין לו שוכרים אחרים, או שהוא נותן (הרבה) יותר נראה להתיר, וכמו שנתבאר.
ומה שהעיר כבודו מצד מראית עין, הנה בשולחן ערוך או"ח רמ"ג ורמ"ד לענין מראית עין דקבלנות הקשה זקיני הטו"ז סתירה, שבסימן רמ"ג מקיל במרחץ שבביתו שאין רוחצים בו אחרים, דעל כל פנים יש לחוש לאורחים הבאים, שמא יבא אורח לביתו ויחשוד אותו, כההוא דסימן רמ"ד, דאפילו דר בין הגוים יש לחוש לאורחים הבאים או שבני ביתו יחשדוהו. ועיין בנודע ביהודה או"ח י"ב מה שתירץ קושיות הטו"ז, דלעולם אין לחוש לאורחים הבאים, דאטו יודעים שהוא מלאכת יהודי. עיין שם הדבר.
וממילא בנידון דידן, ממה נפשך, השכנים וכל שכן בני ביתו יודעים שאין לו מסחר זה כלל. והאורחים, כל שכן שאין יודעים ממנו, אלא שרואין עבריין עושה מלאכה בשבת קודש, ומהיכי תיתי שיחשבו שהוא שלוחו של המשכיר. הרי לא מצינו כי אם בשכירות וקבלנות דמכירין שהוא שדה ישראל, או בנתלחלחו כליו דאסור לשטחם, כי יחשדו דכובסם היום, כיון שמכירין כליו. מה שאין כן שאין כן בנידון דידן. וחוץ מזה לא מצינו מראית עין, רק אם על ידי מעשיו גרם מראית עין וגם החפץ שלו. דאם לא כן הכי נימא דאסור למכור השדה לגוי כי אולי יספרו הם שמכר השדה ויחשדוהו. אלא וודאי, דכל שאין החפץ שלו, מה לו לעשות. וממילא גם בנידון דידן מה לי שכירות ומה לי מכירה לגמרי אחרי שאין הרשע הזה עושה רק בשלו, אין אחריותו עלינו, דהתורה לא הקפידה רק שלא יצא מכשול מאתנו ומכל אשר לנו. אבל מה שהוא של אחרים, הרי זה אינו מוזהר עליו, רק מצד תוכחה וודאי חוב קדוש עלינו להוכיח. ועיין בסימן ר"ח מה שכתב המג"א בשם א"ח. ודי לחכימא.
ומחמת טרדותי ותשות כחי בעוונותינו הרבים לא אוכל להאריך, וה' יתברך יצילנו מחבלי משיח. ובכל אשר יעשה יצליח. כנפשו היקרה ונפש תדרשנו לטובה וחותם באהבה,
ה"ק שמואל אהרן החופק"ק
ונא אל יטעה ואל יתאר אותי בתוארים שאין בי כלל.
(מתוך הכוכב, חוברת ג, תשי"ב)
הרב שמואל אהרן מילר הי"ד נולד לאביו הרב נפתלי ראב"ד בגארליץ, בשנת תרכ"ה לערך (1865). הרב שמואל אהרן הי"ד היה תלמיד בוויזיניצא בישיבת רבי שלמה הלברשטם, האדמו"ר מבאבוב, היה מגדולי החסידים של האדמו"ר ממונקטש בעל "מנחת אלעזר", וחתנו של הרב מתתיהו ווילדשטיץ מלאבאווע. עוד בצעירותו נודע בגדולתו בתורה ומונה בגיל 18 למורה הוראה ביעדליטש, ומשם שלח שו"ת לגדולי דורו. אחר כך מונה לאב"ד לאבאווע, לימד שם בישיבה, השיב תשובות בכל מקצועות התורה וחיבר חידושים כמעט על כל התורה. לזמן מה היה גם ראש ישיבה בקרקא. לאחר פרוץ המלחמה, גלה לצאנז ושם נהרג על קידוש ה', בי"ז באלול תש"ב. היארצייט שלו. רוב כתביו אבדו, ונותרו רק שרידים מעטים, מלבד המאמרים שפרסם בכתבי העת הרבניים. בשנת תשס"ו יצא לאור הספר "אבני אש" ובו תשובות וחידושים בארבעת חלקי השו"ע ובסוגיות הש"ס, על ספר שב שמעתתא, מכתבי תורה ומוסר – שלוקטו מספרים, מחוברות ומכתבי יד של הרב שמואל אהרן הי"ד. בן אחיו, שהוציא לאור את הספר כותב בהקדמתו על חשיבות הדפסת חידושי תורה אלו:
אודה לה' בכל לבב ובתוך רבים אהללנו, כי השגיח עלי ועזרני להינצל מן הלהבת שלהבת שאכלה את יהדות אירופה בשנות מלחמת העולם השנייה. באותם ימים, בתוך עמי הייתי יושב, כולנו כלואים בתוך מחנות השמד שהקימה האומה הגרמנית בכל אתר ואתר ביבשת אירופה, לכלותינו ולהשמידנו ר"ל.
אמנם, בעוד שנאבקתי על חיי בגיא הצלמות, נבצר ממני כל אשר חישב הצורר הגרמני לעולל לבת עמי ואשר ביקש לעקור את הכל ר"ל. אך כששככה קצת הסערה ויצאתי מסכנת חיים, נתתי עיני סביבי, והנה העולם חרב ושומם. ואפן כה וכה וארא כי אין איש… כולם נסעו למנוחות ואותי השאירו לאנחות. ואיוותר אני לבדי מכל בני משפחתי שעלו השמימה בעשן הכבשנים.
אכן בשעה שראיתי שאותו צר ואויב הצמא לדם עמי, הובס ועבר מן העולם, נאלמתי דומיה, החשיתי מטוב וכאבי נעכר, אבל במסתרים בכתה נפשי על אובדן מולדתי, על אובדן הוריי היקרים, אחיי ואחיותיי, קרובי וקרובותיו, ארץ אל תכסי דמם. גם על זעקת השבר שיצאה מפיהם של שליש בני עמנו קדושים מושלכים באש שעה שנעקדו על קידוש ה', וקול דמי אחי צועק אלי מן האדמה!
נתגלגלו עלי רחמי הבורא, ובשעה שחמל על שארית צאנו, שרידי חרב, אודים מוצלים מאש, ונאלם ממות לחיים, נתן לי גם נפשי לשולל, והנחני בדרך אמת יחד עם רעייתי הדגולה אסתר תחי', עדי עלה בידינו לקומם את ביתנו על אדני מורשת אבותינו, ולהעמיד דורות שילשים יראים ושלימים, כולם חניכים לתורה ולתעודה ברוח ישראל סבא.
אך יחד עם זאת, והגם כי יוצאי חלצי השביעוני נחת לרוב, לא הרפתה ממני אותה תוחלת ממושכת מחלת לב, לעשות שם ושארית לשארי בשרי, האהובים והנעימים אשר בחייהם ובמותן לא נפרדו, ואשר המוות הפריד ביני ובינם….
חשתי כי עדיין על כתפי לפעול למען יתר קרובי ושארי בשרי למען לא ישתקע שמם ולא יאבדו מלבו, ובכל עת הייתי מחשב איככה אעשה להם זיכרון בארץ החיים להיות שמותיהם הקדושים חקוקים על לב, צרורים בצרור החיים אשר המה חיים עדנה.
לאשרי, אינה ה' לידי צרור חידושי תורה מדודי הגאון הרב שמואל אהרן מיללער זצללה"ה הי"ד רבה של ק"ק לאבאווא מאשר השיב דבר לשואליו הרבים מכל מדינת הונגריה, וקובץ על יד על יד, משלל קבצים וכתבי עת תורניים שראו אור בתקופת חייו, מהם בעצם כתב ידו. כמו כן נמצאו כמה אמרי שפר מזקיני הגה"צ רבי נפתלי מילער זצ"ל דומ"ץ בגארליץ, אשר עלו מן האפר והיו פזורים זעיר פה זעיר שם והובאו אף הם בכתובים, על אלו נמצאו חונים דברי תורה יקרים מפנינים, מחתן דודי מהרש"א, ה"ה העילוי המפורסם הגה"צ רבי אבאל'ע וואקס זצקללה"ה אבדק"ק פראשאוויץ, ובן דודי, הרה"ג רבי יואל הי"ד, מתלמידי החכמים המפורסמים בלאבאווא.
בשלהי הליקוט רב האיכות, הובא בנוסף כת"י מדודי מהרש"א, הדן בעומק שמעתא ג' מספר שב שמעתתא, אשר נשתמרה באופן פלאי, ונתגלה לנו בעת עריכת הספר…
שמחתי שמחה גדולה על המציאה שנפלה בחלקי בהיסח הדעת, ואמרתי אשר נדרתי אשלמה, והנה בא מועד להציב מצבה לאותם קדושי ארץ, אבות אבותיי ובני משפחותם למען יעמוד זכרונם ימים רבים. נמניתי וגמרתי לשלם את כל ההוצאות הכרוכות בהשלמת הספר והוצאתו לאור עולם.
עם מאמציי להוציא לאור את ספר זה השגתי ב"ה שתים ממטרותי, משאות נפשי.
א) לכנס את משנתן הפזורה של זקני הרב נפתלי ודודי הרב שמואל אהרן הי"ד אל פונדק אחד.
ב) להציב אבן זכרון להם וליתר בני העליה של משפחתי היקרה, שמסרו את נפשם עם גולת ישראל המעונה על קידוש ה'.
בין בני משפחתו שנספו בשואה נמנים גם בניו, הרב יואל הי"ד חתן הרב שמעון ליבר מסאנוק, והרב בן ציון הי"ד חתן רבי יצחק ליפשיץ מוויליפולה הי"ד, וכן חתניו, הרב אבא וואקס הי"ד אב"ד פרשוביץ מחבר שו"ת בית אבא, והעילוי מטשיטש הרב משה יהושע הי"ד.
הגאון רבי מרדכי ב"ר יהושע בריסק, המהר"ם בריסק (תרמ"ו – י"א בסיוון תש"ד), מגדולי גאוני הונגריה וטרנסלבניה. למד אצל הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר, בישיבת מאד, בה התבלט בשקידתו, בחריפותו ובידיעותיו. נסמך להוראה מרבו הנ"ל, מהרב אברהם יצחק גליק מטולצ'בה ומהרב פנחס חיים קליין מסעליש, ועד מהרה התפרסם בהתכתבויותיו עם גדולי דורו.
הרב שמשון אלטמן הי"ד, רב ואב"ד בסענדרא והגליל ובפאקש והגליל, נולד, בערך בשנת תר"ן (1890), לאביו הרב יהודה אב"ד מעזא-טשאטה ולאמו הרבנית חנה רבקה לבית טננבוים. הוא למד אצל אביו ואחר כך בישיבת פרסבורג בראשות רבי עקיבא סופר ה"דעת סופר". הרב שמשון נודע כתלמיד חכם מובהק, הבקיא בש"ס, בתורת הראשונים והאחרונים, איש אשכולות וענוותן, הוא מונה לגבאי חברת החריפות של הישיבה, וכבר בצעירותו הרבה בחילופי מכתבי תורה עם אביו הגאון ושאר גדולי דורו.
מצאתי ב
הרב ישראל ליטווין, נולד בעיר סלונים פלך גרודנה, בשנת תרכ"ג (1863), לאביו הרב משה שהיה תלמיד חכם מופלג ובעל עסק, מצאצאי השל"ה מצד אביו, ומצד אמו נכד הגאון רבי יהודה חריף מחבר "נחלת יהודא" על הש"ס, וספרים נוספים שנותרו בכתב יד.
