בימי הקיץ דשנת תש"ג, כשהייתי כמה שבועות בעיר בעקעש טשאבא, עם בני ביתי, שם מצאתי את ידיד נפשי מנוער, הרב הגאון מו"ה נתן צבי בריסק שליט"א, אבדק"ק נאדיסאלאנטא. והראה לי בספר הקדש "אך פרי תבואה", לרבנו הקדוש מליסקא זצ"ל, דכתב בשם בנחל קדושים, ד"ארץ ישראל" עולה במספר "תת לב". והיינו, אם כל ישראל יתנו לב לדור בארץ ישראל – יבוא משיח צדקנו, עכ"ל.

ואביא ראיה לדברי רבותנו הקדושים הללו, שכתבו, שבנתינת הלב לשוב לארץ ישראל תלויה גאולתנו, ממה שהבאתי מהגמרא דפרק גיד הנשה ומרש"י על התורה דאמרו חז"ל, "איהו לא יהיב דעתיה למיהדר, מן השמים יעכבוהו?", וכבר כתבו חז"ל שמאורע דיעקב הנזכר לעי"ל הוא סימן לגאולתנו האחרונה הזו אשר אנו מצפים אליה בכל יום. ומעת שיהב דעתיה למיהדר וגם חזר – אירע לו נס. וכמו כן גם לנו, רק בנתינת הלב לדור בארץ ישראל וגם למיהדר לארץ ישראל תלויה גאולתנו ואז יראו לנו ניסים כמו אצל יעקב אבינו עליו השלום.

ובזה יבואר הפסוק ביחזקאל "ועתה בן אדם, כה אמר ה' כו' לאדמת ישראל קץ, בא הקץ על ארבע כנפות הארץ עתה הקץ עליך", עכ"ל. והפשט בזה הפסוק מבואר מעצמו על פי הנזכר לעי"ל, כשישתדלו ישראל לעשות קץ לאדמת ישראל, לפדות אותה מיד הטמאים, וכמו שהבאתי משו"ת הריב"ש, ובשם הרמב"ן בפסוק "גאולה תתנו לארץ", היינו שיתנו לב לשוב אליה ולפדות אותה אז יבוא הקץ לישראל על ארבע כנפות הארץ. וממילא עתה לפי זה "הקץ עליך", היינו שהוא בידך ובכל עת שתתתן ליבך לזה, אז תשיג אותו וגם מן שמים יסייעו בידך. אך העיקר תלוי בנתינת הלב מישראל זה, לזה, והדבר מבואר כחומר.

עוד אמר לי ידיד נפשי הרב הנ"ל משם אביו הגאון הצדיק מו"ה יהושע, שהיה אבדק"ק טיסאדאדא, זצ"ל [ואני בילדותי הכרתי את אותו צדיק והיה מפורסם בעולם לצדיק נפלא, בעל מעשים טובים, ורבים נהרו אליו לדרוש את אלקים בבקשות], שהיה תלמיד מרן הקדוש מליסקא, ששמע מפי קודשו, ששלח מעות לא"י לקנות בעדו נחלת שדה. שאמר, שכל אחד מישראל צריך ומחויב להשתדל בארצנו הקדושה שתתיישב עם זרע ישראל וגם תהיה בנויה בבתים ונזרעת בשדות ובכרמים. עכ"ד.

ולי הפעוט נראה להוסיף לזה מדברי רש"י על פסוק "ובא לציון גואל", שכתב בזה הלשון, "כל זמן שציון חרבה – עדיין לא בא הגואל", עכ"ל. על כן חובה עלינו לבנות את ארצנו, כדי לקרב בזה את גאולתנו. וכמו שהבאתי בשם הקדוש המקובל בעל "הון עשיר", שבבנין הארץ תלויה גאולתנו. וכעת אנו רואים שהוא גם רש"י מפורש.

(משנה שכיר, מועדים ב, עמ' 422-423)

 —

הרב ישכר (יששכר) שלמה טייכטל, רב, דיין וראש ישיבה בסלובקיה בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה, מחבר הספר אם הבנים שמחה ושו"ת "משנה שכיר".

נולד בהונגריה בשנת תרמ"ה. למד בישיבה הגדולה בעיר פרשבורג שהקים החתם סופר. כיהן כרב ואב בית דין בעיירה הסלובקית פישטיאן. הרב היה מחסידיו של רבי חיים אלעזר שפירא האדמו"ר ממונקאטש, בעל "מנחת אלעזר", שהיה ידוע בהתנגדותו החריפה לציונות. גם הרב טייכטל, כמרבית רבני הונגריה בתקופה ההיא, התנגד נחרצות לתנועה הציונית, ואף פרסם כנגדה מאמר בעיתון "יידישע צייטונג" שהתפרסם במונקאטש.

השואה, הביאה אותו לחשיבה מחודשת בנושא זה. מתוך שראה את מחשכי הגלות והחורבן שהיא ממיטה על עם ישראל, הגיע למסקנה שיש איזשהו גורם המעכב את הגאולה, שבגללו עם ישראל עדיין בגלות. הוא מציין שמעולם לא חשב ועסק בנושא זה, כי גדל לתוך מציאות אחרת וכי סבר שהמצווה הזו מוטלת על כתפיהם של אחרים, אולם משראה את נוראות השואה, ומשלא יכל ללמוד בה כי נפרד מתלמידיו והיה בלי ספרים, החל לחשוב על הסיבות לעיכוב הגאולה. הרב הגיע למסקנה, שההתרשלות בישוב ובבנין ארץ ישראל, היא המעכבת את הגאולה. הרב הוכיח זאת ממקורות רבים, וקבצם לספר אחד- אם הבנים שמחה. את ספרו כתב בלי ספרים, בזמן שנחבא מאימת הנאצים בבודפסט (על פי מסורות, התחבא תקופה מסוימת בעלית גגו של הרב ישראל וועלץ, רבה של פסט), ואף על פי כן, זוכר הרב בעל פה כמעט ללא שגיאות אלפי מקורות בדברי חז"ל ובדברי גדולי הראשונים והאחרונים. לספרו אם הבנים שמחה, צרף הרב את הסכמותיהם של רבי יהושע מקוטנא בעל ספר "ישועות מלכו", רבי אליהו גוטמאכר מגריידיץ, הראשון לציון הרב חיים דוד חזן לספר דרישת ציון של הרב צבי הירש קלישר, בגלל שתוכן הספרים דומה מאד, והרב מניח שהם היו נותנים את הסכמותיהם גם לספרו לו היו יכולים. כשנסע הרב ברכבת המוות, ביקש יהודי שהיה על ידו לחם (או מים), והאוקראינים שהיו בסביבתו ניסו להכות בו. הרב ראה זאת וניסה להגן בגופו על אותו יהודי. האוקראינים היכו ברב עד שיצאה נשמתו בטהרה על קידוש ה' בתאריך י' בשבט התש"ה . מילותיו האחרונות היו "הפיצו את מעיינותי חוצה".

הרב הספיק בחייו להוציא לאור את ספרו "אם הבנים שמחה" ושני חלקים של "שו"ת משנה שכיר". לאחר השואה יצאו עוד שלושה חלקי שו"ת משנה שכיר, יומן שכתב בזמן השואה ונקרא "אמונה צרופה בכור השואה", ספר משנה שכיר על התורה ומשנה שכיר על המועדים. תשובות ממנו מופיעות בירושת הפליטה סימן כז ובסימן לז.

בניו בנותיו עלו לארץ והקימו משפחות. בין נכדיו נמנים הרב מאיר ברנדסדורפר, חבר בית הדין של העדה החרדית בירושלים ומחבר שו"ת "קנה בשם", הרב יוסף צבי ברייער, מלחין בחצר חסידות בעלז.

(ויקישיבה, ראה תולדותיו גם בסוף הספר תולדות שכיר מועדים ב).

הערה: על פי חלק מצאצאיו יום פטירתו של הרב הי"ד הוא י"ג בשבט תש"ה.

מקור לעיון נוסף: הרצאתו של אליעד קורנברג – בעקבות גדולי ישראל, הרב יששכר שלמה טייכטל 'אם הבנים שמחה'

הקדמת זכרו תורת משה

דוד המלך עליו השלום אמר (תהלים קי״ט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. ודרשו במדרש (שוח״ט שם) אף על פי שעיני פתוחות איני יודע כלום. ובמדרש וירא (פנ״ג) הכל בחזקת סומין עד שהקב״ה מאיר את עיניהם. ובז״ח בס״ת ר״פ בראשית ואביטה נפלאות נ׳ פלאות ע״ש. משמע שהוא שער חמשים שלא ניתן גם למשה (ר״ה ל״א:) וקשה א״כ מה זה תפלה בעוה״ז. ועוד הא נפלאות הוא המכוסה, ואיך אמר ואביטה.

וי״ל עפמ״ש רש״י ביבמות (מ״ט:) דמ״ש משה הסתכל באספקלריא המאירה, היינו ר״ל שראה שאינו רואה ע״ש. ושער הנון רומז על ידיעת הבורא ית״ש, כמ״ש הר״ן בנדרים (ל״ח .) ועי׳ רמב״ן בהקדמה לבראשית. והתפלל דהע״ה לבוא על הידיעה שאינו יודע והוא בחינת מה הנאמר בזוה״ק בהקדמה (א:). וזהו גל עיני, להיות במדרגת משה ואז אביטה מה שחסר לי נ׳ פלאות. וזהו כוונת המדרש אע״פ שעיני פתוחות איני יודע כלום, ר״ל שאיני יודע שאיני יודע. וע״י עמל תורה נתגלה זאת. וכדאי׳ בשוח״ט שם, משה רבינו אמר לא נפלאת הוא ממך וגו׳ לא נפלאת אלא ממך, שלא עמלת בה, וכדכתיב (שם ע״ג) הנה אלה רשעים וגו׳ ואחשבה לדעת זאת וגו׳ עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם. ואיתא בב״מ (פ״ו.) שהוא רבינא ורב אשי ע״ש. ועי׳ שו״ת רשב״א ח״א (סי׳ תי״ד). והיינו ע״י תושבע״פ, והוא הש״ס הנסדר ע״י רבינא ורב אשי, יפתח לאדם שערי בינה להבין הנהגת השי״ת ולא יהי׳ לו שום סבלנות אף מה שהרשעים השגו חיל. וכדכתיב אלופנו מסובלים ודרשו (ברכות י״ז.) אלופנו בתורה ומסובלים במצות ויסורין ע״ש. פי׳ אלופנו בתורה מלהיות מסובלים במצות וביסורין. כי ע״י התורה יתגלה חסד אל שיש בכל מצוה ומצוה. ואת אשר יאהב ד׳ יוכיח. וכדכתיב ומתורתך תלמדנו.

ועי״ל עפמ״ש באוה״ח (תזריע י״ג ל״ז) דכל התושבע״פ נכללו בתושב״כ ע״ש. ולכן דהע״ה ששורשו תושבע״פ, כדאי׳ בזוה״ק תרומה (קנ״ו.) (ועיין סוף הקדמת ת״ז מלכות תושבע׳׳פ קרינן לי׳) התפלל גל עיני (עי׳ בספר הקדוש תפארת החנוכי סוף הקדמה) ואביטה נפלאות רומז על תושבע״פ. מתורתך היינו תושב״כ.

ויש מקום לפרש מ״ש בילקוט שדוד המלך עליו השלום התפלל שיהי׳ נחשב התהלים כאלו עוסקים בנגעים ואהלות. וקשה מ״ש נגעים ואהלות…

וי״ל עפמ״ש בחגיגה (י״א.) נגעים מקרא מרובה והלכות מועטות, ואהלות מקרא מועט והלכות מרובות. הרי שבתואר אלו השנים נכללו כל תושבע״פ. ואי׳ בשוח״ט (א׳) כל מה שעשה משה עשה דוד, עד משה כתב חמשה חומשי תורה ודוד עשה חמשה ספרים בתהלים. ולכן התפלל כשם שנגעים ואהלות נכללו במקרא, כן יהי׳ תהלים.

וכן יש לפרש מ״ש בסנהדרין (ל״ח: ס״ז:) אמר רבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות. והוא עפמ״ש בחידושי למנחות (כ״ט:) והוא נדפס בסוף ספר חק משה לברכות… דר״ע הי׳ מרבה מכל קוץ וקוץ כל הלכה למשה מסיני, וכדאשכחן בי׳ שהי׳ דורש כל אתין שבתורה (פסחים כ״ב:) והי׳ דורש וא״ו (יבמות ס״ח:) וריבוי ומיעוטי (סוטה ט״ז:) ודורש כל וכל (זבחים פ״ב.) ולא ס״ל דיברה תורה כלשון בני אדם (ירושלמי רפ״ק דנדרים)… וזהו דא״ל כלך אצל נגעים ואהלות. ר״ל בכחך לרמז הלכות דאהלות כמו נגעים דמפורש בתורה.

והנה לא קבל די רוח יתירא בי ח״ו באתי להוציא דברי תורה לאור, רק מפני שראיתי במדרש נח (פל״ב) דגם מפשוטי עם ישראל יוצא תורה לישראל. עוד במדרש צו (פ״ט) תורה צוה וגו׳ קהלת ינאי לא נאמר, אלא קהלת יעקב ע״ש. ואי׳ בירושלמי ר״פ חלק אפי׳ קטן בישראל אמר דבר בתורה יהא כאלו קבלתי׳ מפי הגבורה, ואי׳ בזוה״ק שלח (קנ״ז:) זמנין באפרקסתא דעגיא תשכח מרגניתא. וכתיב יזל מים מדליו. לזאת בהרמנא דרבנן וחכמי ישראל אני מדפיס פי׳ על התורה הקדושה ויהי רצון שיתקבל בישראל כשאר ספרי הקודש. ואזכה להוציא לבית הדפוס בחיי כל החיבורים שהמה בכתובים. (א׳) ילקוט על נביאים וכתובים מלוקט מזוה״ק ות״ז וז״ח. (ב׳) לחם משנה על משניות. (ג׳) חק משה חידושים על כל הש״ס. (די) פי׳ על מסכתות קטנות וכותים ועבדים. (ה׳) שו״ת חק משה קרוב לר״ן תשו׳. (ו׳) הגדה של פסח. (ז׳) דרש דרש משה הרבה חידושי׳ על המדרש:

המתאבק בעפר רגלי תלמידי חכמים

משה יהודה בלאאמו״ר דוד הלוי בערמאן

פרשת אחרי מות

את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו. עפרש״י, ועי״ל משפטים הם מצות עשה וחקים הם-  לא תעשה. כי חקה הוא מלשון מחוקק גדר עד פה תבא ולא יותר, וזהו לא תעשה. ולכן נאמר עשי׳ במשפטים ושמירה בחקים, כי השמר הוא לא תעשה.

והטעם שלא נאמר טעם בחקים, וכי קצרה התוה״ק לאמר טעם בכל דבר.

וי״ל או מחמת שרצה המקום שיעבדהו באהבה בלא טעם רק ללכת אחריו כמה דאת אמר (ירמי׳ ב׳) לכתך אחרי וגו׳. וגלוי וידוע לפניו ית׳ כאשר יגלה לנו טעם בחוקים יהיו המעשים מובהקים ונפלאים ויעשה אותם האדם מפני הטעם בלבד, ולא מחמת אהבתו ית׳. לכן העמידן בחקה בלא טעם, וכהך דאמרינן בברכות (ל״ג:) ע״ש, אבל בהמשפטים הטעם קטן בהם ויכיל האדם אפילו אחר ידיעת הטעם לעבוד בהם את השי״ת  מפני אהבת ד׳.

ועי״ל שהטעמים בהחקים הם למעלה משכל האדם בעוה״ז ואין בכח האדם להבינם וכמו שאר יעודי התורה וטוב גן עדן שלא נאמרה מפורש בתורה הקדושה, רק מי שהוא צדיק ומדרגתו למעלה מזה העולם רואה בתורה הקדושה ע״י אור הגנוז בה הטעם על כל דבר, וכדאי׳ בזוה״ק (בראשית מ״ז.) אור שיש בו להסתכל מסוף העולם ועד סופו גנוז בתורה, ויש להעמיס דברינו במ״ש ר׳ יצחק בסנהדרין (כ״א:) אם יהי׳ נתגלה טעמי תורה הין נכשלין בהן ע״ש, וזהו שאמר במדרש ריש פרשת חקת לך אני מגלה טעם פרה, והיינו מטעם שהי׳ משה רבנו ע״ה נקרא איש האלקים ולא כהתה עינו :

—

הרב משה יהודה ב"ר דוד הלוי ברמן הי"ד, נולד בתרכ"ו (1886), היה גאון חסיד וצדיק. למד בבית מדרשו של האדמו"ר גרשון ליינר זצ"ל, הרבי מרדזין, ועזר לו לערוך את ספריו. הוסמך לרבנות על ידו, ועל ידי הרב יהושע טרונק זצ"ל מקוטנא. בשנת תרמ"ט (1889), החל לכהן כרב בהורודלו שבאזור לובלין כממלא מקום חותנו, הרב יקותיאל גלרנטר זצ"ל . לאחר פטירת אשתו נשא את מרת רבקה הי"ד בת הרב מרדכי חיים פאלעווסקי ז"ל, היה אח של האדמו"ר הרב נח נפתלי מקוברין ונכד לצדיק המפורסם מוהר"ר משה מקוברין זצ"ל.

במשך יותר מחמישים שנה ניהל הרב משה יהודה את קהילתו במסירות נפש למען התורה והדת ובדרכי החסידות. הוא כתב ספרים רבים, ובהם: זכרו תורת משה, תפארת בנים, שו"ת חק משה, חק משה על הש"ס ומסכתות קטנות, וקול יהודה – פירוש לאגרת רבן יוחנן בן זכאי. ספרים נוספים שכתב לא פורסמו וחלקם הגדול אבד בשואה. הרב משה יהודה הלוי ברמן הי"ד נהרג עקה"ש בסביבות חודש סיון תש"א, בן 74 שנים, באוכאן, שם ריכזו הגרמנים את כל היהודים מן הסביבה בדרכם האחרונה. בנו הרב שמואל הלוי ברמן הי"ד נרצח עם אשתו ושלושת ילדיהם.  בתו פראדיל הי"ד נספתה עם שני ילדיה הי"ד ועם בעלה הרב העילוי דוב בער מאלינאק הי"ד, תלמיד הרב שמעון שקופ זצ"ל והרב מנחם זעמבא הי"ד. בתו חוה חנה רחל הי"ד נרצחה עם בעלה הרה"ג נפתלי עבערשטארק הי"ד ועם בתם. אביו של הרב נפתלי הי"ד היה הרב הצדיק רבי חיים הי"ד אב"ד ורב דק"ק באריסלאוו וחתן האדמו"ר מקומרנה זצ"ל. בניו של הרב משה יהודה ליב – הרב חיים הלוי והרב גרשון חנוך העניך, שרדו, והוציאו לאור את הספר "קול יהודה" בארה"ב.

(רבנים שנספו בשואה, הקדמת בן המחבר לספר אגרת דרבן יוחנן בן זכאי עם פירוש קול יהודה. וראה בספר יזכור לקהילת הורודלה 1960 עמ' 180, וספר יזכור לקהילת האראדלא 1966 עמ' 45)

 

אבינו מלכינו נקום נקמת דם עבדיך השפוך

"ונגעו דמי אבות ובנים, ודמי רחמניות וילדיהן, ונתערבו דמי אחים ואחיות, ודמי חתנים וכלות, ודמי חכמים וחכמות, ודמי הגונים והגונות. ודמי חסידים וחסידות, ודמי זקנים וזקנות, ודמי בחורים ובחורות, ודמי פרנסים וחזניהם, ודמי דינים וסופריהם, ודמי מלמדים ותלמידיהם, ודמי אנשים ונשותיהם, ונהרגו כלם יחד על קדוש שמך המיוחד, ינקום ד׳ נקמתו ונקמת עמו, ונקמת תורתו.״ (סליחות לער׳׳ה).

יריעות מרעישות ומחרידות באים אלינו. ממדינות ליטה לטבי׳ ופוילין. נהרגו ונטבחו ונשרפו גדולי ישראל, ארזי הלבנון, אדירי התורה בעלי תרסין במשנה ובגמרא, דמם נשפך ונשתה גבורה, הגאון הדור האמתי שר התורה הרב ר׳ אברהם דוב שפירא זצ״ל הי״ד, האב״ד דקובנה. בעת שבאו העריצים הנאצים לבית הרב לאסרו נשבץ לבו של הרב ויצאה נפשו (יום כ״ב אדר תש״ג). הנאצים שפכו את חמתם על אשתו הרבנית העדינה בת השבעים, בתו של הגדול ממינסק, ובנו ד״ר חיים נחמן שפי­רא הי״ד, באותו היום נפתח הטבח על חמשים אלף יהודים בקובנה.

הגאון הגדול הרב ר׳ אליעזר דון יחיא מלוצין הי״ד.

גאוני הרבנים וראשי ישיבה מסלבודקה, הי״ד.

גאוני הרבנים בורשה פוילין הי״ד, הרב ר׳ צבי יחזקאל מיכלזאן, הרב ר׳ יצחק מאיר קאנעל, הרב ר׳ יחיאל מאיר בלומנפלד, גאון ועילוי עצום, יו׳׳ר תחכמוני, הרב ר׳ נח רוגוזניצקי, הרב ר׳ יעקב זאמטשיק, הרב ר׳ אלי׳ פעטמאן, הרב ר׳ שמחה טרייסטמאן מלודז.

חשובי עסקנים וסופרים ר׳ אייזיק בער אקערמאן ור׳ אברהם מרדכי רוגובי הי״ד.

תורה תורה, חגרי שק והתפלשי באפרים, מי יפרק הויות ומי יתרץ שברים? כלי מלחמה אבדו ונפלו גבורים. אוי מה היה לנו!

אבל כבד

שמועה מרה באה אלינו, אשר הדהימה אוד נפשנו והרעישה את מיתרי לבנו, כי נוסף על חללי בת עמנו וגדולי ישראל מיחידי סגולה אשר ספו תמו ע״י העריצים הנאצים ימ״ש, גם הגאון האמיתי מאור הגולה פאר הדור שושילתא דדהבא כו׳ כקש״ת מוה״ר אברהם דוב שאפירא, זצ״ל, אב״ד דק״ק קאוונא (חבר נכבד לאגודתנו). וזכינו שישתתף פעמים בועידתינו השנתית.

חבל אל האי שופרא דבלי בארעא, ועל משפחתו העדינה אשר נכרתה בידי העריצים הנאצים ימ״ש. ינקום ד׳ את נקמתם, וינחם את בניו היקרים אשר נשארו בחיים, בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה

(הפרדס, שנה יח, חוברת ז, תשרי תש"ה, עמ' 2)

* נ"ל שצ"ל "הרב ר' בן-ציון ב"ר אליעזר דון-יחיה מלוצין הי"ד".

—

שבעים שנה עברו.

וכיום יש רבים ששמות קדושי עליון אלו אינם מוכרים להם כלל וכלל.

התורה שלהם פרחה באוויר, גווילים נשרפו ואותיות פרחו. ובקרן זווית מונחים אודים מוצלים מאש, ספרים ומאמרים, שלא רבים מכירים ולומדים. הדפים מצהיבים בספריות, והאור הגנוז בהם, כאילו נשאר לצדיקים לעתיד לבוא. ותורתם מה תהא עליה? האם תורתם לא שכחנו?

בידינו הדבר, בידינו לחקור ולבלוש, ולהוציא לאור עולם תעלומות חכמה, ללמוד וללמד, לשמור לעשות ולקיים, להאיר את חיינו מאור תורתם, לדובב שפתי ישנים ולעשות נחת רוח לרבותינו זי"ע הי"ד שביקשו להרבות תורה בישראל והקדישו חייהם להפצת התורה.

בעזרת הנותן ליעף כח ולאין אונים עוצמה ירבה, נמשיך ללמוד להכיר את מפעלות רבותינו הי"ד ואת תורתם.

שארי היקר המצויין חריף ובקי… נ״י

ראיתי את מכתבך, ואני אומר חזק ואמץ בתורה וסוף הכבוד לבוא והעיקר להצליח בתורה ולשקוד כפי הכח, ולא יותר מכפי הכח, וקובץ על יד ירבה, ומעולם לא היו בישיבות כלם בעלי כשרון רק מעט היו בעלי כשרון. ויש אשר אינם בעלי כשרון נשארו בלימודם וגדלו והצליחו, ומה שיעשה הזמן אי אפשר לחשוב מראש. כל דרכי הלימוד טובים וכן כל אופני הלימוד אם הוא רק על פי שכל וקרוב לאמת ובלא שגיאה בהפשט. ותשתדל להתקרב להגאון הר״מ, ותשמע מה שיעורר אותו בדברים ותתבונן אם יישר בעיניך, ואין כל הדעות שוות גם בתורה. חזק ואמץ והעליון יצליחו לעלות מעלה מעלה במדרגות התורה ולחזור על הלימוד ולאסוף ולזכור את כל לימודו

שמחה זליג

(העמק, תשרי תש"מ)

—

 

הרב שמחה ריגר נולד תרכ"ד, גאון מובהק, מגדולי חכמי דורו, בתרנ"ט מו"צ בבריסק. כאשר מינו את ר' חיים במקום אביו, הוא אמר שיש לו תנאי אחד. הוא מוכן להיות רב בבריסק, בלי לפסוק שאלות, ושיביאו את תלמידו הגאון ר' שמחה זליג ריגר שלמד אצלו בוולוז'ין, וכך עשו, והוא היה הדיין של הבריסק עד המלחמה.

גאון ההוראה הבריסקאי בדור האחרון, היה בעל לב טוב והיו לו כל המעלות שמנו חכמים באיש אשכולות. עמד בראש ישיבת תורת חסד, יחד עם הרב משה סוקולובסקי. לימד את הרב איסר יהודה אונטרמן בילדותו. עסק בהיתר עגונות מלחמת העולם הראשונה.

בימי השואה עת נפלו אלפי קדושים בעיר בריסק, לאחר שהגסטאפו מכלה זעמה בספרי התורה שבבית הכנסת הגדול ושורפת כל אשר בתוכו והקומיסאר הגרמני רוצח, סוחט, ומוציא כל דבר בעל ערך, בעת שהיהודים שבים עייפים ורצוצים מעבודת־הפרך, מוכים ומוצלפים במגלבים ובשוטים וכל עצמותיהם מתחננות למנוחה ולמרגוע, הרב שמחה זליג ריגר לא נכנע מהאסון ומארגן מטבח עממי לנצרכים. הוא מארגן עם חתנו ר׳ משה ראובן והרב קלפפיש בחשאי בערב־פסח אפיית מצות, שחולקו לנצרכים חנם. מתפללים במנינים דוויים וסחופים. והשאלה ״מאין יבוא עזרי?״ פולחת את הלב. קול־קורא הופיע: ״תבשיל חם לרעבים!״ הודיעו על כך הרב ר׳ שמחה זליג וחותנו הרב ר׳ אליעזר ליפא קלפפיש. נוסד ועד של בעלי־בתים, בתוכם: ר׳ יוקה רוזנבוים — חתן השוחט ר׳ בוצה זצ״ל, ר׳ נחום סיבוניק, ר׳ אברהם דוד פדר, והוחלט כי על כל בעלת־בית עצמאית לתרום מתבשילה לרעבים.

הרב ריגר נספה בשואה ד' חשון תש"ג.

(מקורות: אוצר הרבנים – תקופת הרבנות – הרב נתן צבי פרידמן, אור אלחנן א, אלה אזכרה ה, בית יעקב תשכ"ב מתוך ״דפים מיומן השואה״ לאשר זיסמן, בספר ״בריסק דליטא״  — הוצאת ״אנציקלופדיה של גלויות״ ירושלים, ברכת אשר – ויקרא, דמויות הוד, הרב מבריסק ח"א, ונהרות לא שישטפוה עמ' יא,ויקיפדיה, ועיין תולדותיו בהרחבה במורי האומה ח"ג).

לעיון נוסף:

מכתב על אודות השבת ביאפאן (תלפיות שנה ב תשה-תשו עמ' 177/ תנובות שדי / עטרת זקנים)

השתדלות בהדפסת ספר מים טהורים (ישורון יח)

 

במד״ר שהיו ב׳ חוטי אש יוצאין מבין קדש הקדשים ונכנסו בחוטמן של נדב ואביהו.

וביערות דבש כתב דהענין דאיתא במדרש לא מתו בני אהרן אלא מפני שהורו הלכה בפני משה רבן, ואיתא בגמרא כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש. ואיתא במדרש שיר השירים כשיצאו ישראל למדבר היו מתיראים מפני נחשים ועקרבים ויצאו חוטי אש ושרפו כל נחשים ועקרבים. ואם כן כיון שהיו נדב ואביהו הורו בפני רבן וראוי להכישן נחש, וכיון דב׳ חוטי אש שרפו כל נחשים ועקרבים, הוכרחו הב׳ חוטי אש לעשות שליחות של נחשים ושרפו אותן. ע״ש:

בפירוש רש״י סבור הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, או בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך.

ובשם רבי העשיל ז"ל ראיתי על פי מה שכתבו המפורשים בפסוק כי מפני הרעה נאסף הצדיק ב' טעמים, או לכפר על הדור או שלא יראו ברעה העתידה לבוא. והנפקא מינא דלכפר די באחד, אבל שלא יראו ברעה אם כן כל הצדיקים ח״ו מתים שלא יראו ברעה העתידה. וזה שפירש רש״י ז״ל פ׳ וארא חבל על דאבדין ולא משתכחין ר״ל דמתו הרבה צדיקים ולא משתכחין עוד, בעל כרחך דהיא שלא יראו ברעה. וזהו שאמר משה סבור הייתי שיתקדש הבית כו׳, והייתי סבור דהוא כדי לכפר אם כן הי׳ די באחד, אבל עכשיו דמתו שתים על כרחך דהיא שלא יראו ברעה. וכיון דאנו נשארים על כורחך שהמה גדולים ממני וממך, ועל כרחך המה כדאים שלא יראו ברעה העתידה, מה שאין כן אנחנו:

ובמ״ר אי׳ הטעם שמתו נדב ואביהו יען שזנו עיניהם מן השכינה, כמ״ש ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. ומצינו גם כן במ״ר שלא נשאו נשים מדכתיב בפסוק ובנים לא היו להם. ועל כן מתו.

ונראה לי דזה וזה דברי אלקים חיים, דמבואר במ״ר דלכך כהו עיני יצחק לפי שבשעת עקידה הביט בשכינה ונתחייב מיתה, דכתיב לא יראני האדם וחי. לפיכך כהו עיניו לבסוף ונחשב כמיתה, דסומא חשוב כמת. ועיין בפלח הרמון ד״ה א״כ קשה בנדב ואביהו דגם כן נתחייבו משום שזנו עיניהם מן השכינה למה הי׳ העונש מיתה, ולמה לא היה העונש שיהיו סומין, דגם כן חשוב כמת. אך זה אינו, דדוקא ביצחק הי׳ העונש שנעשה סומא, דחשיב כמת. אבל בלאו הכי שפיר הי׳ חי כיון דהיו לו בנים, מה שאין כן נדב ואביהו דלא היו להם בנים, ומי שאין לו בנים חשיב בלאו הכי כמת, אם כן לא היה  יוכל להיות אצלם העונש שיהיו סומים דחשיב כמת, דבלאו הכי חשובים כמתים. ולפי זה באמת הי׳ העונש שזנו עיניהם מהשכינה, אך היו יכולים להיות סומים דחשיב כמת, אבל יען שלא היו להם בנים בעל כרחך הי׳ העונש מיתה כנ״ל;

(פנינים יקרים, וכתב עוד על מיתת שני בני אהרן בקונטרס אבל משה)

—-

הרב שמעון בצלאל ב"ר מאיר צבי ניימאן. נולד בתר"ך, 1860. הוסמך לרבנות והתפרנס ממסחר בספרים, תחילה בקרקוב ואחר כך בטרנוב (טארנא), שבאותו האזור. היה הסוכן הראשי של המדפיסים בווילנה עבור מדינת גליציה, ואחר כך קנה את בית מסחר הספרים מיורשי ה"ר אהרן פויסט בקרקוב. פרסם בחייו ספרים רבים במקצוע ההלכה וספרי דרוש. מחבר ספרי משיב נפש על מסכתות ביצה ופסחים, ילקוט הרועים (ב"כ), אבל משה, פנינים יקרים ופנינים יקרים החדש, ופי' ילקוט שמעוני על הגדה של פסח, ומוציא לאור של ספרים נוספים ובהם ספרים של סבו הרב ישראל ניימאן אב"ד קראקא זצ"ל, מחנה ישראל ח"א וח"ב, גבורי ישראל ובית יהודה וישראל. נספה בו' באדר תש"ב, 1942.

 

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו וגו'.

למעלה כשצוה ה' יתברך להביא את המכות על המצרים ע"י המטה נאמר הלשון נטה את מטך, וכאן נאמר: ואתה הרם את מטך. גם יפלא שהש"י אמר למשה ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, הנה צוהו על שני דברים, להרים את מטהו וגם לנטות את ידו, ולבסוף כתיב אך ויט משה את ידו, ומהרמת המטה לא נזכר כלום.

ונראה לשער, כי מה שאמר הש"י למשה, ואתה הרם את מטך, הוא סגנון מליצי, כי אחרי שהתאוננו בני ישראל על משה ודברו אליו דברים קשים, רצה הש"י לחזקו שלא יפול לבו ולא יתמוטט ברוחו, ועל כן אמר לו: הרם את מטך, כלומר הרם למעלה את מטה המושל אשר בידך, ושא אותו בחוזק הרוח והתרוממות הנפש, כי מטה הוא כינוי להעוז והממשלה, כמו לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ"ט י׳), שהפירוש הוא לא תפסוק המלכות מיהודה (עיין בפירוש האב"ע והרשב׳׳ם שם), וקם שבט מישראל (במדבר כ"ד י"ז), שבט מישור שבט מלכותך (תהלים מ"ה ז'), וכאלו אמר לו הש"י: נהוג נשיאתך ברמים והראה כחך וגבורתך, אל תירא ואל תחת – והלביש הדברים בסגנון מליצי ואמר שירים את מטהו, והכונה על דרך שאמרנו.

ועיין במדרש רבה שמות ח׳ ג׳, שהמטה של משה הי׳ של סנפרינון, ונראה שהמאמר הזה יכיל בקרבו רמז נכבד, כי אחת מהתכונות היותר נכבדות והיותר נחוצות לכל מנהיג ומושל בעם היא, שיהי׳ בעל רוח חזק ואיתן, עומד בדעתו ובלתי נוח לזוז ממנה, כי אוי לו לעם אם מנהיגו הוא חלש בדעתו, ונוע ינוע לפני כל רוח כאשר ינוע בכברה, היום אומר כך ומחר כך, וכל אחד יכול להטותו לכל אשר יחפוץ, מושל כזה לא לבד שלא יביא ברכה לצאן מרעיתו, כי אם גם ימוט עליהם שוד ושואה, אחרי אשר רסן הממשלה בידו תמס יהלך, ועמודי הצדק והמשפט יתרופפו, כי כל איש הישר בעיניו יעשה. והמליצו חז"ל על משה רבינו שהוא הי׳ מצוין במדה הזאת עד להפליא, כי לבו הי׳ חזק ואמיץ בגבורים, וכל הרוחות השונות שעברו עליו לא הזיזו אותו ממקומו, ועל כן אמרו שמטהו, כלומר שבט המושל אשר לו, הי׳ של סנפרינון, שהוא היותר קשה שבאבנים, כמו שהביאו התוס׳ בקידושין ל׳ ע"ב "ה אם ברזל בשם המדרש, מעשה באחד שלקח סנפרינון לבודקו, נתנו עלה סדן והכה בקורנס, נשבר הקורנס ונחלק הסדן והסנפירינון לא זז ממקומו, ובזה רמזו על חוזק הרוח וגבורת הנפש, אשר משה רבינו הי׳ מצוין בהם עד הקצה האחרון, וכמו שכתבתי.

ועיין במדרש תנחומא פרשת תשא מאמר כ׳׳ו שגם הלוחות הי׳ של סנפרינון, (וכן הוא ג"כ בתנחומא בפרשתינו מאמר כ"א, ורק שכאן נאמר שהארון הי׳ של סנפרינון, אבל הכונה על כרחך על הלוחות שהיו מונחים בארון, כי הארון עצמו הי׳ של עץ ושל זהב). ונראה דבזה ג"כ נכלל רמז נכבד על דרך שכתבתי, שענינו להראות על נצחיות התורה וקיומה לעולמי עד. הן מראשית הגלותה על הר סיני קמו עליה שונאים רבים, אשר התנפלו עליה באף ובחימה ובקצף גדול ויאמרו להכרית לה שם ושארית, מבלי השאיר לה תקומה, וכמאמר חז"ל: למה נקרא שמו סיני — שירדה שנאה לאומות העולם עליו (שבת פ"ט ע"ב). ולא לבד מחוץ רבו הקמים עליה, כי אם גם בפנים עצמו מאד שונאי׳, המה המתקדמים אשר בתוכנו, הרוצים להעביר עליה חרב חדה ולנתחה לנתחים, למען התאימה לרוח העת והזמן, בחשבם כי כבר כבדה מזוקן, וההכרח להלביש אותה צורה חדשה כפי תנאי החיים וצרכיהם, וכה קורעים המה מעלי׳ לאט לאט את אבריה עד אשר לא נותר בה מתום. (ועיין לעיל בפרשת נח מאמר ל"ד, מה שדברנו דברים נמרצים מחפצי אלה הרוצים להתאים את התורה עם רוח הזמן, כי אין בפיהם נכונה, אחרי אשר התורה עומדת למעלה מחקי הזמן וגדריו עיי"ש).

אמנם תורתנו הקדושה תשחק לרודפיה ותלעג למו, וכראשונים כשנים כרעו ונפלו, והיא קמה ותתעודד. ולמרות שנות אלפים אשר חלפו עלי׳ עוד כחה כח עלומים, ולא אלמן ישראל, בכל מקומות מושבותיו, מרבבות מכבדי׳ ומעריצי׳ בכל לב ונפש, אשר נכונים המה להשליך נפשם מנגד בעדה, ובחרדת קודש יטו שכמם לקיים את מצותי׳ ואזהרותי׳ עם כל פרטיהן ודקדוקיהן. וזה שרמזו גם חז"ל, כ י הלוחות הי׳ של סנפרינון, שהיא היותר קשה שבאבנים כדברינו למעלה, אשר אם יכה איש אותה על הסדן בקורנס, הקורנס ישבר והסדן יחלק, והיא תשאר על מקומה – ככה גם התורה ברזל ונחושת מנעלה, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותה ממקומה, ואלה שרצו להרים עלי׳ יד ולנגוע בה לרעה, יהי׳ מאיזהו מין שיהי׳, כשלו אחור ונשברו כשבר נבל, והיא חדשה כנשר נעורי׳, ותשאר בנועם זהרה כעצם השמים לטוהר לעולמי עד ולנצח נצחים!

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה וגו'.

עיין ברכות נ"ד ע"א: הרואה מעברות הים צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום, ומפיק לי׳ מדכתיב ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ועיין בשאלתות דר׳ אחאי פרשת וישלח, שמובא שם גם כן המאמר הזה דהרואה מעברות הים וכו', אמנם אסמיך לי׳ לא על הקרא ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה כמו שהיא בגמרא, רק על הפסוק המאוחר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים: וכתב בספר העמק שאלה על השאלתות שם, דהיינו טעמא דנייד השאלתות מדברי הגמרא, משום שהפסוק כאן ויבאו בני ישראל וגו׳ מדבר מהתחלת הנס שבאו אל הים, ומהראוי לברך על גמר הנס ולא על התחלתו, ולכן תפס השאלתות המקרא המאוחר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, שמדבר מגמר הנס שכבר הלכו בכולו ויצאו בשלום עיי"ש.

והנה מ"ש דיש לברך על גמר הנס ולא על התחלתו, יש להביא סמוכין לזה מדברי הגמרא ברכות ד׳ ע"ב, דסבירא ליה לרבי יהושע בן לוי דבלילה אין לסמוך גאולה לתפלה, משום דאף דגאולה מאורתא נמי הוה, גאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא, ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר ט"ז שביארתי דסברתו דאף שהתחלת הגאולה היתה בלילה, כיון שגמר הגאולה היה ביום, עיקר הוא גמר גאולה ולא התחלתה, ולכן בלילה אין לסמוך גאולה לתפלה; והכי נמי אין לברך על התחלת הנס ורק על הגמרו, אמנם ר׳ יוחנן בברכות שם חולק על זה, וסבירא ליה דגם בלילה יש לסמוך גאולה לתפלה, דגאולה מאורתא נמי הוה ורק גאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא, ולדידי׳ הוא הדין שיש לברך על התחלת הנס ולאו דוקא על הגמרו. ולפי זה יש לומר דהשינוי בין הגמרא והשאילתות בנוגע להראי׳ מהפסוק שיש לברך על מעברות הים, סובב על קוטב הפלוגתא שבין ר׳ יוחנן ור' יהושע בן לוי שהבאתי, דהגמרא קאי בשטת ר׳ יוחנן, דגם התחלת הגאולה חשובה, ולכן הביאה המקרא הקדום שלו יבאו בני ישראל, אשר בו י דובר מהתחלת הנס; אמנם השאלתות קאי בשטת ר' יהושע בן לוי, דהעיקר הוא רק גמר הגאולה אבל לא התחלתה, ולכן הביא המקרא המאוחר של ובני ישראל הלכו וגו', שבו המדובר מגמר הנס וכמ"ש.

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ וגו׳.

עיין במדרש רבה כאן פרשה כ"ג, א׳: הה"ד (שה"ש ד') נופת תטופנה שפתותיך, אמר משה, רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך וכו', יודע אני שחטאתי לפניך באז, שנאמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו', לכך אני משבחך באז, הה"ד אז ישיר. ויש להבין איזהו יחס יש בין מה שאמר משה ומאז באתי אל פרעה וגו׳, למה שנאמר אז ישיר, שיהי׳ זה תיקון על זה?

ובהבנת הדבר נראה, כי הנה משה רבינו התאונן "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה" והתמרמר על התוצאות הרעות שיצאו משליחותו. אמנם האם התלונה הזאת היתה נכונה? אמת היא שמצב העם הרע לפי שעה, ועול השיעבוד גדול הי׳ מאשר הי׳ בטרם התחיל משה השתדלותו אצל פרעה, אבל הרע הזה הלא הי׳ לטובתם, כי על ידי כך נשלם זמן השיעבוד לפני בא קצו, והגאולה יצאה לפעולת אדם בטרם בא המועד המוגבל לה, וכמו שאמרו חז"ל שקישוי השיעבוד השלים ויצאו לפני זמנם, והרי זה דומה לחולה שהרופא עושה לו לפעמים ניתוח בגופו, אשר יגרום לו לפי שעה כאב וצער, אבל זה הוא לטובתו, כי על ידי כך תסולק המחלה ושב ורפא לו. האם יתלונן החולה על הרופא מפאת הכאב והצער שגרם לו? וכן הי׳ העם הזה במצרים. ומה זה גרם למשה רבינו, רוענו הנאמן, שהתמרמר והתאונן אז? – יען שצמצם לראות רק את ההוה והנוכח מבלי התבונן ע ל העתיד, והיינו ששפט רק על המצב באשר הוא שם, מבלי הביט על העתיד, מבלי התבונן מרחוק על התוצאות העתידות לבוא אח"כ, ולכן הי׳ נראה לו שהרע לעם הזה, אף שבאמת הרע הזה עתיד הי׳ להביא לו תועלת מרובה וכאמור.

והנה בעת שעלו ישראל מן הים, ומשה ובני ישראל שבחו והודו לה' על ישועתו ועל נפלאותיו, הי׳ להיפוך, כי אז אמנם נשא משה דעו למרחוק עד אחרית הימים, ובעין צופי׳ ראה לא לבד את ההוד. והנוכח, רק צופה ומביט הי׳ עד סוף כל הדורות, וראה את הטוב והחסד אשר יעשה ה׳ עד אחרית הימים, וכמו שאמרו בסנהדרין צ"א ע"ב: אז ישיר משה, שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחית המתים מן התורה, והיינו שמשה רבינו כבר ראה אז את יום ה׳ הגדול והנורא, עת קץ הימין, אשר יתעוררו רדומי ארץ ויקיצו וירננו שוכני עפר, ורמז בשירתו גם על העת הזאת ועל השירה אשר ישוררו אז לאל חי. ועל כן נאמר ישיר בלשון עתיד לרמז על השירה העתידה. (ועיין בזוהר כאן, אז ישיר, שר מבעי לי', אלא מלה דא תליא ואשלים לההוא זמנא, ואשלים לזמנא דאתי, דזמינין ישראל לשבחא שירתא דא וכו', משה זמין למימר ש ירתא לזמנא דאתי, מאי טעמא בגין דכתיב (מיכה ז׳) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות עיי"ש

ומעתה מה נכבדו דברי המאמר שהבאנו, שמשה אמר להש"י, שבאז חטא לפניו, כי אמר ומאז באתי אל פרעה וגו', ובאז הוא מתקן, שנאמר אז ישיר. כונת חז"ל בזה להראות שמשה אמנם הכיר וידע, שלא טוב עשה במה שצמצם אז חוג השקפתו רק על הנוכח וההוה, ועל כן התאונן על אשר הרע מצב העם, כי הי׳ לו להיות צופה למרחוק,  ולהרחיב נקודת השקפתו על העתיד, ואז הי׳ רואה כי הרעה הזאת טובה היא באמת ותביא בכנפי׳ את הישועה המקוה, כי תקרב את הגאולה ותביא להם ישע ופדיום – ועל כן אמר שעתה יתקן זאת, כי עתה אמנם כבר צופה ומביט הוא למרחוק עד אחרית הימים, ולבו ובשרו ירננו לאל חי לא לבד על הטובות הנוכחיות רק גם על הטובות הנבאות, העתידות לבוא בעת קץ הימין באחרית הימים!

(הדרוש והעיון, מאת הרב אהרן לוין הי"ד)

חוקי התולדה המנחים ומנהלים את מעשי בני האדם

יש חוקים קבועים בטבע אשר לפיהם יעשה האדם מעשיו, ואי אפשר לו לעבור עליהם ולצאת מהם החוצה. על דרך משל יש חוקים קבועים מדוע ירד הגשם וניתך המטר, מדוע יאיר הברק וירעש הרעם וכאלה ממחזות הטבע ופעולותיו. אולם השם יתברך, יוצר הטבע מהוללה הוא למעלה ממנו,
ובידו הכוה והעוז לשנות סדריו, להחליף גדריו ולהטותו לכל אשר יחפוץ, כי הוא אמר לטבע ויהי ומי יאמר לו מה תעשה. וכאשר יש חוקים קבועים בטבע כי יש גם חוקים קבועים בתולדה, המשפיעים ומכריעים על חיי העמים והילוכם בתבל, מראשית צמיחתם והוולדם עד הגיעם לקצה ומרום התפתחותם, אשר אז ילכו הלוך וחסור עד רדתם וכלותם מעל פני האדמה. כי לא דבר ריק הוא ולא יד המקרה עשתה זאת, מה שקרה פעמים רבות וכתוב לזכרון בספר התולדה, שעמים רבים גדולים ועצומים, אשר נתנו חתיתם בארץ החיים ומהדר גאונם יראה כל הארץ, בעתים קבועות ומזומנות התחילו לרדת מטה, ולאט לאט אבדו כוחם וחילם, עד כי באחרונה נגוזו ועברו, והיו כלא חיו. רק סיבות ידועות הניעו וגרמו זאת, אשר היו בעוכרם והביאו אותם לידי כליון וחרץ. והסיבות האלה הן הנה אמנם התולדה, אשר כל העמים משועבדים להם ונכונים תחת ממשלתם.

"ונשגב ה' לבדו" — ״ויותר יעקב לבדו"  — עם הדומה לאלקיו

רק עם אחד יש, העומד למעלה מחוקי התולדה ומתנשא עליהם למעלה ראש, והוא עמנו עם ישראל. כי לפי חוקי התולדה מהראוי היה שלא יהיו עוד שם ושארית לעם ממושך וממורט הזה, אחרי סבלו זה שנות אלפים המון צרות ותלאות לאין מספר, ואחרי היותו מטולטל ממקום למקום. גולה ומתגלגל מעם לעם, מגוי לגוי ומארץ לארץ באין מחסה ומנוח לכף רגלו, ועם כל זה אנו רואים, שבעוד אשר עמים רבים גדולים ועצומים ממנו חלפו במשך הזמן מעל שמי התולדה, ואבד כל זכר למו, העם הזה יחדש בכל פעם כנשר נעוריו, יחליף כוח לבקרים, ויתגבר על שונאיו ומנדיו בדרך נפלא הפלא ופלא. אין זאת רק כי נעלה העם הזה מחוקי התולדה וגבוה מהם, ולכן לא ישלטו בו שלטת. ובבחינה הזאת ידמה איפוא העם הזה ליוצרו, כי כאשר השם יתברך הוא למעלה מחוקי הטבע, כן העם הזה למעלה מחוקי התולדה. רעיון זה מבהיר לנו את דברי המדרש על הפסוק: ״ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר״ (בראשית לב, כה) אומר המדרש:  ״ ׳אין כא־ל ישורון׳ (דברים לג, כה). אין כא־ל. ומי כא־ל? ישורון, ישראל סבא, מה הקב״ה כתוב בו (ישעיה ב, יא) ׳ונשגב ה׳ לבדו׳ אף יעקב ׳ויותר יעקב לבדו׳ ״, כי בכל הטבע והבריאה כולה אין מי שידמה להשם יתברך ויתנשא למעלה מן הטבע וחוקיה, כי רק השם יתברך לבדו הוא המושל על הטבע ועושה בו כחפצו הבלתי־מוגבל. ומי כא־ל? אמנם מי ידמה לשם יתברך וישווה לו מאיזה צד? ״ישורון! — ישראל סבא״, כי עם ישראל יש לו גם כן מאיזה צד התכונה הזאת, שהוא מתנשא למעלה ראש על חוקים קבועים ועומדים, אשר
ישפכו ממשלתם על כל העמים, ורק עם ישראל לבדו נשגב מהם, והמה חוקי התולדה, אשר יפעלו פעולתם על חיי העמים וסדר התפתחותם. וביארו חז״ל דבריהם, כי אצל הש״י נאמר ׳ונשגב ד׳ לבדו׳, כי אך ד׳ לבדו נשגב ונעלה ומרומם מכל חוקי הטבע והגבלותיהם. וגם על עם ישראל יצדק להגיד כמו שנאמר על אבינו הזקן, אשר שמו בקרבנו ׳ויותר יעקב לבדו׳, כי עם ישראל נשאר לבדו מכל עמי קדם, אשר נגוזו עברו וחלפו בהגיע עת פקודתם, אשר שתה להם התולדה, ועם עולם זה יעמוד חי וקיים, לא פג טעמו ולא נמר ריחו, אשר זה לאות כי הוא נשגב ומרומם מחוקי התולדה וסדריה, אשר לא ישיגוהו ולא יגעו בו לרעה.

התשובה מקרבת את הגאולה: "ושבת ה' אלקיד את עד ה׳ אלקיך — ושב שבותך"

אחרי שגלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו, ונתפזרנו בגויים, עלינו לדעת, כי לא יד המקרה עשתה זאת, רק ד׳ אמר לנו רדו מגדולתכם, על אשר מרינו רצונו, ובדרכיו לא אבינו הלוך. וכמאמר הכתוב: ׳על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה׳ (ירמיה ט, יא־יב), ובהתחזק בלבנו הידיעה הזאת, נתאמץ להטיב דרכנו, ואז אמנם יאיר ד׳ אלינו פניו, ויחדש אותו כמקדם, וכאשר הבטיחה לנו תורתנו הקדושה: ׳בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ד׳ אלקיך ושמעת בקולו כי א־ל רחום ד׳ אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך׳ (דברים ד, ל־לא). בפרשת נצבים נאמר: ״והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך בכל הגוים, אשר הדיחך ד׳ אלקיך שמה ושבת עד ד׳ אלקיך ושמעת בקולו וגו׳ ושב ד׳ אלקיך את שבותך, ורחמך ושב וקבצך מכל העמים, אשר הפיצך ד׳ אלקיך שמה׳, ולא נאמר מה נשיב אל לבבנו בכל הגוים אשר הדיחנו ד׳ אלקינו שמה!

אכן, יש לומר כי מלת ״אשר״ במקרא זה אינה סובבת על הגויים, וכאילו באה לבאר ולתאר מאיזה גויים הוא המדובר, מאלה אשר הדיחך ד׳ אלקיך שמה – רק היא התחלת מאמר בפני עצמו, והפירוש הוא : ׳והשבת אל לבבך בכל הגוים׳, ומה תשוב אל לבבך? ׳אשר הדיחך ד׳ אלקיך שמה׳! הכוונה שזה עצמו נשיב אל לבבנו, כי מה שנתפזרנו בגויים והננו נפוצים בארבע כנפות הארץ, לא במקרה ובהזדמן נעשה זאת, רק ד׳ אלקינו הדיחנו שמה, ומידו היתה זאת לנו. כי אם זאת נשיב אל לבנו — ׳ושבת עד ד׳ אלקיך ושמעת בקולו׳ — הלא נתאמץ ונשתדל לשוב אל ד׳ ולשמוע בקולו, ואז "ושב ד׳ אלקיך את שבותך וגו׳", כי גם ד׳ אלקינו ישיב את שבותנו, וירחמנו ויקבץ נפוצותינו, להביאנו אל המנוחה ואל הנחלה, כימי עולם וכשנים קדמוניות.

השם יתברך משכן את ישראל לאומות כדי שישובו בתשובה שלימה

על הפסוק: ״ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם״ וגו׳ (בראשית טו, יג), אומר המדרש: ״ידוע שאני מפזרן, תדע שאני מכנסן, ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני פורקן, ידוע שאני משעבדן, תדע שאני גואלן״. ובהבנת המאמר נראה, כי אם נדע ונשים בכל עת לנגד עינינו, כי השם יתברך פזר אותנו, ולא המקרה, אז ״תדע שאני מכנסן, כי נוכל להיות בטוחים, שבבוא העת הנכונה, יקבץ נדחינו וישיב את שבותנו; ״ידוע שאני ממשכנן״ — אם נדע שהשם יתברך משכן אותנו בין העמים, ואך מידו היתה זאת לנו, ״תדע שאני פורקן״, נוכל להיות בטוחים, כי גם הוא יגאל אותנו ויפרקנו: ״ידוע שאני משעבדן״ — אם נדע כי השם יתברך מסר אותנו לשיעבוד, והוא נתן עול הברזל על צוארנו, ״תדע שאני גואלן״, כי אז נוכל בטוחים, שהוא יעלה גם עלה, אחרי אשר הידיעה וההכרה הזאת, תפעלנה עלינו לטובה להעיר אותנו ללכת בדרך הטוב והישר, ואז ייטב לנו וינעם גורלנו!

ומה שאמרו: ״ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני פורקן״, יש לומר עוד כוונה נאותה, כי החילוק בין מי שנותן לחברו דבר במתנה ובין מי שלוה מעות אצל חברו ונותן לו משכון לבטחון הוא, שהנותן לחברו דבר במתנה, הנה נותן לו הדבר בהחלט ולצמיתות, אמנם הלוה שנותן משכון לבעל הרבו, מתנו רק לזמן ורשות בידו לשוב ולקחתו, בכל עת שיפרע לו חובו; כמו כן, עלינו לדעת, כי מה שהשם יתברך מסר אותנו להאומות לא עשה כן לחלוטין ולצמיתות, רק מסר אותנו במשכון, עד אשר נתקן דרכנו ונטיב את מעללנו, ואן ישוב ויגאלנו, וכמאמר הכתוב בנחמיה (א, ז—ט): ׳חבל חבלנו לך ולא שמרנו את המצוות ואת החקים ואת המשפטים, אשר צוית את משה עבדך, זכר נא את הדבר אשר צוית את משה עבדך לאמר. אתם תמעלו אני אפיץ אתכם בעמים, ושבתם אלי ושמרתם מצוותי, ועשיתם אותם. אם יהיה נדחכם בקצה השמים משם אקבצכם וגו׳״ (ועיין בפירוש הגאון מלבי״ם שם דחבל הוא מלשון משכון). וזה שאמר השם יתברך לאברהם ״ידוע שאני ממשכנן״, כי עלינו לדעת שהשם יתברך רק משכן אותנו ולא מסר אותנו בהחלט, ועל כן ״תדע שאני פורקן״, כי השם יתברך גם יגאל אותנו בקרוב, ויחדש אורנו כבראשונה. אם נפרע את חובנו ונעשה את המוטל עלינו.

(מתוך ספרי דרשותיו על התורה, "הדרש והעיון", פורסם ב"בית יעקב" אייר תשל"ח)

—

הגאון רבי אהרן ב"ר נתן לוין (י"ד בחשון ה'תר"מ, 31 באוקטובר 1879, פשמישל, גליציה – ו' בתמוז ה'תש"א, 1 ביולי 1941, לבוב), היה ממנהיגי היהודים בפולין, ממיסדי אגודת ישראל בפולין, נמנה על ראשי אגודת ישראל העולמית ושימש כציר בסיים הפולני.

למד בגימנסיה וכן למד תורה אצל אביו ואצל סבו מצד אמו, ר' יצחק שמקליס. שלט ביידיש, גרמנית, פולנית ועברית. נישא ב-1901 והיה סמוך על שולחן חותנו בויאליצ'קה. בתרס"ד, 1904, נבחר כרבה של סמבֹור, שבגליציה המזרחית. הוא נחשב לנואם ולמנהיג, והשפעתו הציבורית חרגה הרבה מעבר לאגודת ישראל וקהילות החרדים שבפולין, שלהן השתייך באופן טבעי. ב-ה'תרע"ג, כשנה לפני מלחמת העולם הראשונה, הוכתר בידי קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הראשון בתואר הכבוד של יועץ הקיסר. בימי המלחמה ניצל מעמד זה לשם עזרה לפליטים היהודים בווינה ובגליציה, ומונה על ידי ממשלת אוסטריה לטפל בפליטים היהודים ששהו בערי השדה ולפקח על מחנות הפליטים בניקולסבורג, בברוק, בפוהרליץ ובגייאה.

בשנת תרפ"ג נבחר על ידי צירי הכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל שהתקיימה בווינה, כ"נשיא המועצה המרכזית העולמית של אגודת ישראל". בתרפ"ז, 1926, נתמנה לרבה של ריישא שבגליציה המערבית כממלא מקום אביו, והיה חבר במועצת העיר. מאוחר יותר צורף גם כחבר בנשיאות "אגודת הרבנים של ורשה", אשר שימשה גוף מחליף לרב הראשי של ורשה, אשר לא מונה שנים רבות בשל בעיות חוקתיות.
מחבר קונטרס מטה אהרן, ספרי ספרי הדרש והעיון עה"ת (ו"כ),  שו"ת אבני חפץ וברכת אהרן על מסכת ברכות. כשפרצה מלחמת העולם השניה נמלט לגליציה המזרחית, ומשם ניסה לעבור לרומניה. נרצח בלבוב ב-1 ביולי 1941, ו' בתמוז תש"א.

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמות ספרי הרב הי"ד, אידישע וועלט, בית יעקב)

הגדה של פסח נאות דשא, הרב שמואל דוד אונגר הי"ד

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. והיא שעמדה לאבותנו ולנו שלא אחד בלבד וכו'. י"ל כי בודאי טוב ונאה הוא אם האדם עומד בנסיון העושר, ותוספת טובה מחייבת אצלו שבח והודאה לבורא עולם ומוסיף תורה ויראת שמים לעומת רוב טובותיו של הקנב"ה עמו. ואז הרכוש הגדול הוא לו לטובה ולברכה.. אבל כמה פעמים נמצא אשר אדם אינו יכול לעמוד ברוב טונה, ונותן לב וכליות יודע כי לפי מהותו וטבעו הוא מסוגל יותר לעמוד בנסיון העוני ולהיות ירא שמים חשיעמוד בנסיון העושר,. וכמאמר הכתוב שמנת עבית וכו' וכמאמר חכז"ל יאה עניותא לישראל. והכל לפי האדם ולפי הדור, כמו שרואה ומבין יודע תעלומות הצופה נסתרות אשר בלב. ואם ישראל חכמו והשכילו את זאת ומרבים תורה ויראת שמים מחמת רבוי עושר והצלחה אז הקב"ה מקיים אצלם את הרכוש הגדול, ועוד מגדיל את נכסיהם מרב כל, כי היא הנותנת להם כח לעבודת ה'. אבל אם ח"ו אינם עומדים בנסיון העושר, ואדרבה עושר שמור לבעליו לרעתו להתבולל בעמים ולהיות ככל הגוים בית ישראל, אז הקב"ה נצרך להיות בבחינת הוא, כלומר בבחינת נסתר,  ולהסתיר מהם הרכוש והקנינים ולכסותם ח"ו בנסיון העוני, וההסתרה הזאת מועלת שאין בכח האויבים לכלותכו. והקב"ה ממעון קדשו מתגלגל עם כל דור ודור לפי מה שהוא, ולפי הזכות אשר בידם פעם בנסיון העושר ופעם בנסיון העוני, מה שמועיל יותר לקיום התורה, וכמ"ש דוד המלך ע"ה כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא, בין שהאדם בבחינה של כוס ישועות ובין שהוא ח"ו בבחינה של צרה ויגון, העיקר שיבא עי"ז למדרגה של שם ה' אקרא,  והיינו דאמר ואחרי כן יצאו נרכוש גדול, שהוא נסיון העושר, והיא, וגם בחינה של הוא, דהיינו הסתר פנים של נסיון העוני, עמדו לאבותנו ולנו שלא כלינו. פעם עמד לנו נסיון העושר ופעם נסיון העוני. והוא ברחמיו יזכנו לעבדו מתוך נחת ושמחה.

הגדה של פסח נחלת אבות, הרב נתן צבי בריסק הי"ד

והוא שעמדה וכו'. וקשה מה ענין זה להבטחה הקודמת לאמר שלא .אחד בלבד וכו'. ונראה דהנה כתב בספר אפ"ת עה"ת, (פ' לך) על הפסוק כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וקשה מה הוא הבטחה טובה בזה. אמנם י"ל דהנה,  ידוע שכל זמן שישראל עוסקין בתורה ובמצות, אף בגלות, אין שום רע מגיע להם, כמו שמצינו שכל זמן שהיה א' מן השבעים קיים אף במצרים היה להם כל טוב, רק אם ישראל חפצים לדבק עצמם בעוה"ז שהוא ארץ לא להם, אז גר יהיה זרעך. ולכן בעל כורחם יחזרו לקדושתו. וזה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ובאלו דברים הנאמרים יתבאר מה שהקשה בספר מטה אהרן על הגדה, דאמר אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצלינו מידם, לא נכתב לא יעמדו עלינו ולא יצטרך להצילנו. ולפי האמור, טובה הוא לנו שבשבילו אנו נכנסין לקדושה. וזה הוא דאמר המגיד "והיא שעמדה לאבותינו ולנו", היינו אותו הבטחה של ברית בין הבתרים שאם ירצו להטות לעניני עוה"ז שהוא, ארץ לא להם, אז גר יהיה זרעך ויחזור אותם לקדושתה זה הבטחה עמדה לאבותינו ולנו שנשארנו קיים בקיום התורה והמצות, שאם לא כן הם גרים. ודעו וראו כי כן הוא "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו": וזה הוא החוזר אותנו לעבודת השי"ת "והקב"ה מצלינו מידם", היינו מידם ממש תתגלגל לנו הישועה שנשארים בעבדות השי"ת ,וכן בכל דור ודור מהם ומידם, כמו שמצינו במעשה דהמן, וכמארז"ל הסרת טבעת חזרו בתשובה, וכמה פעמים מצינו גדולת מרדה אחת וכו' ועל ידם אנו חוזרים בתשובה וא"ש.

אבן שלמה עה"ת, שמות, הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

ויקח ספר הברית וגו' כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. במסכת שבת פ"ח א"ר חמא מה דכתיב כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים, למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע. ותמהו שם בתוס' שמביא קרא כתפוח כו', דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב"ה כדכתיב כן דודי בין הבנים, וקרא דריח אפך כתפוחים הווא ליה לאתויי טפי יע"ש. ונראה בס"ד דגוף הקרא צ"ב כיון דכתיב כתפוח כשושנה בכף הדמיון, אם כן מלת כן מיותר, והיה די שיאמר כשושנה בין החוחים רעיתי בין הבנות וכו'. ונראה על פי מה שפרשתי דברי דוד המלך עליו השלום (תהליס קכ"ד) לולא ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו וכו' דאיתא בשבת דף פ"ט למה נקרא שמו סיני שמשם ירדה שנאה לאומות העולם. וכתב בעיון יעקב דהכוונה מה שאומות העולם שונאים אותנו, הוא מעת קבלת התורה יע"ש. וצ"ב דלמה נקרא שם ההר על דבר אשר לא טוב, הלא מהראוי שיקרא בשם על איזה מעלה ודבר טוב. אך באמת צריכין להבין מדוע גדלה כל כך שנאת האומות העולם על ישראל בכל דור ודור, אף שאנחנו היינו תמיד מעת גלינו מארצינו נכנעים תחת המלך והשרים כאשר אנו מצוים על  פי תורתנו הקדושה, אבל ברור שזה מגודל חסדיו יתברך שמו ואהבתו אלינו. כי לולא שנאתם כבר היינו מתערבים ח"ו ביניהם ונטמעים בתוכם, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ולא היה נשאר ח"ו שריד ופליט, כאשר אנו רואים בעינינו מעת שנעשה ונתן החירות נשחתו ונהרסו כמה קהלות ישראל, והסירו הרבה תפלות מענין ציון וירושלים, ומתנהגים ממש כאומות העולם. על כן ראתה חכמתו יתברך לקבוע שנאה בלב אומות העולם אלינו שירדפו אותנו ובכל דור ודור יקומו עלינו רשעים זה בכה וזה בכה, והוא למען נזכור ונדע כי יהודים אנחנו, צריכין אנו לילך בדרך התורה כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קי"ט) טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך. וזהו גם כן מה שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים כ"ג) אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים. רצונו לאמר שזה גופא טוב וחסד מה שרודפין אותי שעל ידי זה אשב בבית ה' לאורך ימים. וכמדומה לי ששמעתי דזה כוונת בעל הגדה והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו וכו' פי' דזאת גופא עמדה לאבותינו ולנו שנשארנו יהודים עובדי השם מה שלא א' בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו, דעל ידי מה שעומדין עלינו תמיד בכל דור ודור לכלותינו זה שעמדה לנו שנשארנו יהודים ולא נטמענו בין האומות ח"ו. וענין זה מבואר במדרש תנחומא פ' נצבים וז"ל אבל ישראל כשיסורים באים עליהם הן נכנעים ומתפללים שנאמר כוס ישועות אשא וגו' צרה ויגון אמצא וגו', לפיכך אמר להם הקב"ה אף על פי שקללות הללו באות עליכם הן מעמידות אתכם. וכך אמר להם משה לישראל אעפ"י שהיסורין באין עליכם יש לכם עמידה לכך נאמר אתם נצבים היום כלכם ע"ש והכוונה שע"י הצרות ישובו א"כ הצרות מעמידות אותנו, ואח"כ אל ה, ראיתי הובא בשם מדרש תמורה פרק ג' וז"ל הודיה גדולה צריכין ישראל להודות להקב"ה שהטיל שנאה ותחרות ביניהם ובין העמים, שאלמלא כן היו מתערבין ולומדין ממעשיהם כמו שנאמר ויתערבו בגוים וכו'. הרי מפורש כמו שכתבנו. וזה כוונת חז"ל דלכן נקרא סיני שמשם יצאה שנאה לאומות העולם, כלומר שבשעת קבלת התורה ראה הקב"ה שעתידין אנחנו להיות בגלות בין אומות העולם, ולמען שלא נטמע ח"ו ביניהם, הטביע אז הקב"ה שנאה בתוכם שישנאו אותנו, ועל ידי זה לא נתערב בתוכם, והוא טובה גדולה מהשם יתברך. ועל שם טובה זו נקרא הר סיני, ואתי שפיר. וזה כוונת מ"ק בפרשת בחקותי ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם כו' -כי -אני ה' אלקיהם. הכוונה לא בשביל זה מאסתים וגעלתים בעיני אומות העולם למען לכלותם ולהפר בריתי אתם כי (רק) אני ה' אלקיהם, רק למען שאשאר אלקיהם, שלא ישכחו את ה' ואת תורתו. והבן, ויבואר עוד אי"ה בספרי אבני המקום באבן חפץ, ע"ש. והנה בעת ששונאי ישראל יקומו עלינו לכלותינו, כמו בימי המן הרשע, והשם יתברך מצילינו מידם, אז אנחנו משבחים ומהללים אותו יתברך על גאולתינו ופדות נפשינו, ואנו מכירין שלולא ה' שהיה לנו היו מאבדין אותנו ח"ו מן העולם. אך הודיה זו מודה ומשבח רק איש פשוט. אבל איש הנלבב אשר הוא בר דעה ושכל מודה ומשבח להקב"ה בבחינה יותר גדולה, דהיינו שעל זה גופא משבח ומהלל את ה' על שהקים עלינו רשעים לכלותינו, אשר על ידי זה פקחנו עינינו והכרנו כי חטאנו לה' וזכינו לעשות תשובה ונשארנו עם ה' דבקים בו ובתורתו. ולולא שקמו הרשעים עלינו לכלותינו, לא היה עולה על דעתינו לשוב לה'. לכן קטני הדעת בעת שעזרם השם יתברך בימי המן, הודו לה' והיו אומרים לולא ה' שהיה לנו והציל אותנו מידי המן לא היה לנו תקומה, אבל השרידים בעלי דעה היו משבחים ואומרים לולא ה' שהיה לנו בזה, במה שקם עלינו המן, כמעט היינו ח"ו לעם אחר והיינו עוזבים ח"ו דרך התורה והיראה לגמרי, ועל ידי שהקים ה' עלינו מלך רשע כהמן על כורחינו נתעוררנו ועשינו תשובה ונשארנו עבדי ה'. וזה שהורה לנו דוד המלך עליו השלום ומלמד אותנו, לולא ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל, בדרך הזה אשר אגיד, דהיינו לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, בזה גופא שקם עלינו אדם רשע אזי חיים בלעונו, כלומר אז היינו מוטמעים ח"ו ביניהם וזה נקרא בלעונו חיים, והבן. ושוב אמר בחרות אפם בנו זה גם כן קאי על לולא ה' שהיה לנו בחרות אפם, בזה גופא מה שחרון אפם בנו ורצו לכלותינו אזי המים שטפונו לגמרי כי לא היה ח"ו זכר מישראל, והבן.

—————–

הגדות של פסח של רבותינו הי"ד, מלבד פירושם עה"ת והמועדים:

ארץ צבי על הגדה של פסח (בני ברק תשס"ט) – הרב אריה צבי פרומר הי"ד

בנין דוד, הגדה של פסח – הרב דוד דב מייזליש הי"ד

הגדה של פסח גדולי טלז ( "המכון לחקר תורני ברית התורה", ירושלים תשנ"ה) – הרב אברהם יצחק בלוך הי"ד

הגדה של פסח נאות דשא – הרב שמואל דוד אונגר הי"ד

הגדה של פסח עם פירוש נחלת אבות – הרב נתן צבי בריסק הי"ד

הגדה לפסח עם פירוש שם משמואל בהוספת ליקוטי אמרים בעניני פסח מבן המחבר – הרב דוד בורנשטיין הי"ד

ילקוט שמעוני – הרב שמעון בצלאל ניימאן הי"ד

מצמיח ישועה על הגדה של פסח, מצורף בחלקו לספר עטרת ישועה – הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד

הגדת ברנוביץ – הרב אלחנן וסרמן ורבני ישיבת ברנוביץ

הגדה של פסח – בתוך "נפש לאברהם" שהודפס בסוף הספר "לחם רב" – הרב אברהם מאיר הי"ד אב"ד מנדוק.

ב"ה פאביעניץ.

ב"הבאר" כרך רביעי, הלק שני, סימן ק"צ. כותב הרב וכו' אבד"ק קיטב זצ"ל, בתשובה לכבוד הרה"ג המפורסם מוה"ר צבי יחזקאל מיכאלזאהן שליט"א. על קושיתו על הראב"ע ז"ל, בדברים שהמה נוגעים לאי כבוד להרב אב"ע ז"ל: ויסוד דבריו התשב"ץ ז"ל . הלוא הרב התשב"ץ ז"ל לו רשות לאמר מה שאומר. אך לא הרב אבד"ק דקיטב זצ"ל . שמי לא ראה מ"ש הרב הגאון הגדול והקדוש והמפורסם בכל ת"י לשבח ולתהלה ולכל בית ישראל נאמן הוא, הרב החיד"א ז"ל, בשם הגדולים ועד לחכמים, אות א' סימן פ"ט בתוך דברי שבח ותהלה להראב"ע ז"ל, שהתוס' מביאו, והרמב"ם ז"ל משבחו לבנו. וגם ר"ת ז"ל שר שיר להראב"ע ז"ל בכבוד גדול. וגם לרבות שהי' רב בקהלות היותר חשיבות מספרד וכו' וכל לשון שימצא בפי' על תנ"ך שהוא מנגד לחכז"ל: איננו מהראב"ע ז"ל עצמו, ורק תלמידיו בלי ידיעתו אחרי מותו שלחו יד. והראב"ע ז"ל וכסאו נקי יעש"ה. כי קצרתי, שהש"ג מהרב חיד"א ז"ל נמצא בבל בית ישראל. ומוכרחים ומחויבים אנו בכל כחנו להציל הראשונים הגדולים והקדושים מאי כבוד חלילה, יען שזה כבור התורה שדבריהם הן הן גופי תורה וטובה צפרנן של ראשונים וכו'. ואם ראשונים וכו'.  ונודע מפי סופרים הרבה ומפי ספרים קדושים שהראב"ע ז"ל חוץ מה שהי' חכם בחכמות רבות. וחוץ מה שהי' גאון גדול עוד הי' קדוש עליון זי"ע. ודי בהערה זו לפני קוראי הבאר .

חנוך העניך בארנשטיין מפראשקא. וכעת פה הנ"ל בעהמח"ס סימנא מילתא. הנדפס כמה פעמים. עם הסכמות מגדולי פולין שליט"א. ומקוה ישראל, ונעוץ סופו בתחילתו, בכתובים :

(מתוך הבאר, ב,ג,סימן עה)

Habe'er volume two, part three, chapter 74

Blessed is God. Pavinitz.

In Habe'er volume four, part two, chapter 190, writes Rabbi… the president of rabbinic court in the holy community of Kitev, the memory of the righteous is blessed, as an answer to our pride, the famous teacher and Rabbi, Tzvi Yechezkel Michelson may he live many good, long days, regarding his query about RabbiAvraham Ibn-Ezra, of blessed memory. The writing deal with un-honoring Rabbi Ibn-Ezra, of blessed memory, and his words are  based upon the words of Rabbi Tashbatz, of blessed memory. Tough Rabbi Tashbatz is privileged to say what he says, it isn't so for the Rabbi president of rabbinic court in the holy community of Kitev, the memory of the righteous is blessed. And who didn't see what was written by the great and holy pride <of Israel>, he that was well known in all the Jewish world as a source of praise and glory, he that is trusted in all the house of Israel, the Rabbi Hida, in <his book> Shem-HaGedolim Vaad LaCha'amim Letter Aleph chapter 89. In his praise and glory to Rabbi Avraham Ibn-Ezra, of blessed memory, he writes that the Tosafotquote him, and the Rambam, of blessed memory,  glorifies him in front of  his son, and also Rabbeinu Tam, of blessed memory,  wrote a poem with great respect. And also I should add that he served as a Rabbi in the most important communities in Spain etc. And any writing one might find that contradicts our sages wasn't written by Rabbi Avraham Ibn-Ezra himself, but by unauthorized followers after his death. And Rabbi Avraham Ibn-Ezra and his throne are guiltless. One should look this up <in the Hida's book> since I have brought only a short summary, knowing the <the book> Shem Hagedolim  written by the Rabbi Hida can be found in all of the Jewish world. We are obligated, and we must spare the holy great Rishonim, with all our might, from any unrespectable attitude. Heaven forbid! Since that is the Torah's honor, having that their sayings are indeed an intrinsic part of the Torah And 'the finger nail of the first is grater than' etc., And 'if the first' etc. And we know from many authors and many holy books that Rabbi Avraham Ibn-Ezra, besides being highly educated in many wisdoms and besides being a great genius, was even-more a supreme holy man, may his memory serve to protect us. And this remark should be enough for the 'HaBe'er' readers.

Chanoch Henich Borinstein from Praszka, and now
I inhabit here in the aforementioned, author of Simana Milta, that was reprinted several times with endorsements of great Rabbis form Poland, may they live many good long days, and <author of> the manuscripts Mikveh Yisraeland Nautz Sofo Betechilato.

הרב החסיד ר' חנוך העניך בן ר' מרדכי ויהודית בארנשטיין, נולד בזדונסקה-וואלה בסביבות שנת תר"ל (1870), והתגורר בווילאהן, שם כונה "ר' העניך וואליער". בספר הזיכרון לקהילת וילון (עמ' 322) נכתב עליו: "דרשן גדול, דרשותיו ריתקו ממש את שומעיהן, כששמעת אותו שכחת עולם ומלואו, כל כך היה כוחו בדרוש". בהסכמה לספרו "סימנא מילתא" (יצא לאור בשנת תר"ע) בו מבוארים ענייני הסימנים המוזכרים בגמרא על דרך הדרש והסוד, כותב עליו רבה של ווילאהן, הרב מנחם מנדיל גרינברג זצ"ל "ידידי איש נכבד שבעירינו, מפורסם בפי כל יודעיו ומכיריו לשוקד מעודו על דלתי התורה, וידו רב לו בחריפות ובקיאות, בהלכה, באגדה… וכאשר ראיתי גודל יגיעתו, אף שכל ימיו הוא בדחקות, והוא תמיד שוקד על לימודו לקבץ ידיעות בתורה הקדושה, ויש לו לב רחב להבין בספרים ולומד תורה מתוך דחקות וצער". ובדומה לכך כותב האדמו"ר מאוסטרובווצה, רבי מאיר יחיאל הלוי זצ"ל: "גדלה הרחמנות על הרב החריף הנ"ל שהוא תלמיד חכם וצר לו הרבה ומצוה להחזיקו ולסעדו בקניית הספרים ההם אצל הרב החריף". במכתבו בירחון "הבאר" (המובא כאן למעלה) מזכיר הרב חנוך העניך – שיש לו כתבי יד נוספים של ספרים בשם "מקוה ישראל" ו"נעוץ סופו בתחילתו", אך ככל הנראה ספרים אלו לא הודפסו, ואבדו. אחייניתו, מילאה עליו דף עד ב"יד ושם", ומציינת שהיו לו ששה ילדים.