הכנסת כלה היא מצוה רבה וזכותה תעמוד בזה ובבא בכל העניינים לטובה / רבי אלעזר הלוי רוזנפלד זצוק"ל

תמונת רבי אלעזר הלוי רוזנפלד הי"ד

ב"ה יום ה' לסדר להחיות לכם לפליטה גדולה תרפ"א לפ"ק פה אשפצין יצ"ו.

שלום וישע רב לידידי שב"ז ה"ה הרבני הנגיד המופלג החסיד הירא מוכתר בנימוסין רודף צדקה וחסד מפורסים לשבח וכו' כש"ת מו"ה יוסף חיים נ"י מכונה ביגעלאייזען.

הנה הסך שני מאות מארק עם הפתקא שלכם לנכון השגתי, והנני ליתן לו תודה וברכה שה' יתברך יזכו לעשות תמיד אך טוב וחסד מתוך רוב כל ומתוך הרחבה ונחת וד' ישמר צאתכם ובואכם לחיים ולשלום ובדרך צליחה בכל ענינים לטובה ויזכה לשוב בקרב עם כל בני ביתו יחיו בהרחבה גדולה עם כל הג' דברים הצריכים שלימות וה' יתברך יוליכנו מהרה קוממיות לארצינו עם כל כלל ישראל אמן. והנה מאד יהמה לבי עלי הפרדו מאתנו למרחק רב כזה. אמנם זאת נחמתי כי בעת קראי הפתקא שלכם בזאת חנוכה העבר עלינו לטובה ביום שנמסרים הפתקאות לגמר טוב לשנה טובה ומבורכת, נפל בדעתי לזכותו להיות שליח מצוה לצורך הכנסת כלה. וזכות המצוה רבה הלזו יהיה לכם שמירה בדרך ויעמוד לכם בזה ובבא בכל עניינים לטובה. ושלחתי תיכף ומיד לקרוא את בנו ידידי ה"ה מו"ה שלמה נ"י וספרתי לו את אשר עם לבבי ונכנסו דברי באזניו כי ראה שהם מן הדברים היוצאים מן הלב.

והגם כי אין דרכי מעולם לבוא בכותב כזה, אמנם יען כי בתי תחיה כבר באה לפרקה ואין האפשרי לברך על המוגמר מחמת חסרון כיס כידוע גודל ההצטרכות לדבר גדול כזה ומה גם בעת כזאת לא אוכל לשית עצה בנפשי מאין יבוא עזרי. ויען כי כן עלה ברעיוני ביום הזה שהיא עת מוכשר להצמיח ישועה לנו ולכל ישראל, אמרתי הלא דבר היא והמכסה אני מאוהבי את אשר עם לבבי ובטח הוא כן מאת המסבב הסיבות לזכות לזה להיות מסייע לדבר מצוה רבה הלזו. לכן יעשה נא ברוב אונים ואמיץ כח לקבץ על יד סכום הגון לסייעני בו בסיוע שיש בו ממש כראוי לפי העת הזאת, ובמוקדם האפשרי כי רציתי לעשות הנישואין אפשר עוד בחורף הזה אם יהיה באפשרי ואם לא לכל היותר בתחילת קיץ הבא עלינו לטובה.

והן אמת שיודע אני שקשה הדבר לפניו לעסוק בענין כזה תיכף ומיד בתחילת בואו שמה, אבל אם מן השמים נסבב כך ונשלח ברעיונו לזכותו לזה בטח בתחילת בואו שמה, אבל אם מן השמים נסבב כך ונשלח ברעיוני לזכות לזה, בטח היא לטובתו גם כן לעשות התחלה בדבר מצוה הלזו ובטח יעשה רושם ואות לטובה, וגודל זכות המצוה וזכות אבותיה קדושים נשמתם עדן זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן יעמוד לכם להושיע בכל מילי דמיטב בכל משאלותיכם לטוב ובכל אשר תפנו תצליחו כאוות נפש ידידו וידיד נפשו הדורש שלומו הטוב בכל לב ונפש חפצה באהבה רבה ואהבת עולם המעתיר בעד הצלחתכם ובריאות גופכם ומחכה להרמת קרנינו וקרן התורה וכל ישראל.

הק' אלעזר הלוי ראזענפעלד

(מתוך "עטרת חיים", ב, עמ' רעד-רעה)


הרב הקדוש רבי אלעזר הלוי רוזנפלד נולד בי' בניסן תרכ"ב (1862) לאביו הרב הקדוש רבי יהושע אב"ד ואדמו"ר בקאמינקה שבגליציה, בן רבי שלום אב"ד ביארטשוב ואב"ד ואדמו"ר בקאמינקה מתלמידיו המובהקים של רבי נפתלי מרופשיץ. בנוסף להיותו נצר מגזע האדמו"רים מקאמינקה היה נצר מהגאונים והאדמו"רים מבעלז, צאנז ועוד. אביו של רבי אלעזר הקפיד על חינוכו ומנע ממנוע רגע של בטלה. היה תלמיד חבר לרה"ק רבי שלמה בלברשטאם מבובוב. עד מהרה עלה הנער המחונן והמתמיד על כל חבריו בתורה וקדושה. עוד בילדותו בחר בו הרב הקדוש רבי חיים הלברשטאם ה"דברי חיים" מצאנז כחתנו השישי, שישא לאשה את בתו פראדל. ה"דברי חיים" נפטר בשנת תרל"ו, וחתונתם נערכה לאחר פטירתו, בשנת תרל"ח [1878], כאשר לצד הכלה עמד אחיה, האדמו"ר רבי יחזקאל שרגא משינווא. נולדו להם שלשה בנים וחמש בנות: רבי אלכסנדר חיים, רבי שלום ראובן, רבי נפתלי שמואל צבי, הרבנית שיינדל אשר רבי אריה לייבוש רוזנפלד ממושציסק, הרבנים רכיל גבורה אשר רבי יונה בארון מיאסלה, הרבנים חנה גולדה אשר רבי אשר הורוויץ מאלפין, הרבנית חיה שרה אשר רבי יערב צבי הלברשטאם מסוכה והרבנית מלכה אשת רבי דוד הלברשטאם האדמו"ר מטשבין.

אחרי חתונתו התפרנס רבי אלעזר משולחנו של גיסו רבי יצחק טוביה. לאחר שנה עבר לווישניצה והשתלם שם בתורה והוראה. לאחר ששימש כרבה של בוכניא, משנת תרס"ז (1907) היה אדמו"ר באושפצין, והפיץ תורה ברבים בבית מדרשו לחסידים רבים. החסידים בקרו בחצרו והקשיבו לתפילותיו בשבתות, ושמו היה נערץ על כל תושבי העיר, מכל זרמי החסידות. הוא עבד את ה' ודקדק בכל פרטי המצוות וחומרותיהם, בעניות ובדלות. פרנסתו הייתה מצומצמת מאד ולעתים סבל ממחסור ממשי, אך לעולם לא יצא מד' אמות של חסידות ועבודת ה' ופיזר לצדקה את המעט שהיה לו.

כל ימיו השתוקק רבי אלעזר לעלות לארץ ישראל, ובזקנותו, בט"ו באב תרצ"ו (1936), זכה ועלה לארץ הקדושה. הוא התיישב בתחילה בצפת ובשנת תרצ"ז (1937) עלה לירושלים וקבע את בית מדרשו בסמיכות לשכונת מאה שערים. הוא חי חיי צער ודחק וסבל ייסור ממחלות. על אף שחולשתו גברה וההליכה הייתה קשה עליו, היה רבי אלעזר הולך לעיתים להתפלל בכותל המערבי, כשהוא נשען על זרועות חסידיו. תושבי ירושלים היו באים אליו להתברך ולקבל את עצותיו, ויהודים רבים מגאליציה כתבו לרב וביקשו את ברכותיו.

בספר הזכרון לקהילת אושפצין עמו' 279 כתב שרבי אלעזר העריך והוקיר את פעילות תנועת פא"י שהכשירה את חבריה לעלייה לארץ ישראל ואספה כספים להעברתם לארץ. בעקבות כך שלח רבי אלעזר מכתב הוקרה מירושלים לסניף פא"י באושפיצין ובו קרא לתושבי העיר לתרום בעד "קרן הישוב" של ארץ ישראל.

עם התגברות מחלתו, שב רבי אלעזר בשנת תרצ"ט לאופשיצין, על מנת להתרפא, לחזק את גופו ולחזור לארץ ישראל. כשנכבשה פולין בידי הגרמנים הוכרח לעזוב את אושפיצין ועבר לקשאנוב הסמוכה. מסופר כי בהיותו בגיטו קשנוב חגגו הגרמנים את יום הולדתו של היטלר ימ"ש בריבוי רציחות ובעינוי יהודים. כששמע על כך רבי אלעזר התבונן קצת ואמר: "ביום זה בדיוק לפני יותר מחמישים שנה קרה דבר נפלא מאד. היה זה ביום חמישי לשבוע באמצע הלילה בשיניווא, ישבתי בבית המדרש, ופתאום פתח גיסי האדמו"ר משינווא את דלתו ופנה להיושבים בבית המדרש: 'אמרו תהלים, כי בשעה זו נולד באוסטריה רשע עריץ, שאם יגדל יהיה רשע יותר מהמן, וצריכים לבקש מהשם יתברך שתהיה לו מפלה בטרם יגדל'. אוי לנו שתפילתנו לא נתקבלה".

רבי אלעזר גורש מגיטו קשנוב לגיטו סוסנוביץ, נפטר שם בז' באב תש"ג והובא לקבר ישראל.

(בספר הזכרון לקהילת אושפיצין, עמו' 243, כתב שרבי אלעזר נפטר בגטו קשנוב בכ' באב תש"ב)

תפקיד האדם בחיים הוא לעבד נטיותיו ולתקן נפשו בעולם הזה, שיסור מרע ויעשה הטוב / הרב קלונימוס קלמן צוקרמן הי"ד

בסוף הש"ס דנדה תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב שנאמר הליכות עולם לו אל תקרא הליכות אלא הלכות. ועיין שם בתוספות שכתבו דמייתי ליה כדי לסיים בטוב ובתחילת הש"ס מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה. האגדה הראשונה בש"ס ברכות דף ג' שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי וכו' משמרה ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. האגדה האחרונה בש"ס דנדה דף ע' ע"ב מה יעשה אדם ויחכם ירבה בישיבה, מה יעשה אדם ויתעשר ירבה בסחורה ויהיה משאו ומתנו באמונה, מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים ישא אשה ההוגנת לו ויקדש עצמו וכו'. בברכות דף ה' לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה וכו'. ואם לאו יקרא קריאת שמע וכו'. ואם לאו יזכור יום המיתה. ובאבות פרק ג' עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

הנה כבר כתב היערות דבש בחלק א' בדרוש הראשון דשלשה הם סוגי העבירות. רובן של העבירות סיבתן בחסרון ידיעה להבחין אם היא עבירה ועד כמה מגיע הפגם למעלה והתרופה לזה הוא לימוד התורה שידע האדם המעשה אשר יעשה ואשר ימנע מלעשות. סוג השני כולל העבירות שמקורן היא הגיאות אשר נגדה גם לימוד התורה לא יועיל מחמת שלפעמים יגבה לבו של הלומד בתורה בחשבו שהוא גדול ומורם מעם, ומועילה לזה קריאת שמע, קבלת מלכות שמים ודביקות האדם בבוראו בחושבו שעומד לפני מלך גדול הוא טהור ומשרתיו טהורים ואיך יתגאה קרוץ מחומר. סוג השלישי, הסיבה היא חמדה ששכיחה גם בבעלי החכמה כדמצינו בגדול החכמים שהיה גדול בתורה ודבק בד' ומצותיו ונתקלקל בחמדה וזה מפני שהחכמה נמצאת בבעלי מזג חם שמוליד גם חמדה ונגדה מועילה זכירת יום המיתה בזוכרו שהולך לבית עולמו ותמס כעש חמודו ולהבל דמה וכל חמדתו כאין. וזה הוא הטעם מה שהש"ס מזכיר כל השלשה האמצעים לנצח את היצר הרע ולא רק את זכירת יום המיתה יען כל אחד הוא נגד אחד מסוג העבירות.

ולדעתי נראה דהנה מצות התורה הן רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה כי זה כל האדם ותפקידו בחיים הוא לעבד נטיותיו ויתקן נפשו בעולם הזה במדה שיסור מרע לעבור על שס"ה לא תעשה ויעשה הטוב לקיים רמ"ח מצוות עשה. הנטייה לעבירה באה מצד מזג החם שמתהווה בהאדם מרוב אכילה ושתיה, ותפנוקי מעדנים ותענגים גופניים כמו שאמר הכתוב "וישמן ישורן ויבעט", שבועט במצות ד' ועושה הרע ואין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. ובזוהר הקדוש  תרומה קנ"ד ע"ב דהא יצר הרע לא אישתכח אלא מגו מיכלא ומישתא, הדא הוא דכתיב "פן אשבע וכחשתי", דמגו מיכלא ומישתא יצר הרע מתעבי במעוי דבר נש. וביטול מצות עשה בא מפאת הקרירות והעצלות והעדר הערנות לפעול כך שבעל מזג החם הוא פועל ועושה, והעצל הוא רשלן ושלילי. ולכן מי שהוא בטבעו חם המזג יתעורר לעבור עבירה אבל לא יתעצל לקיים גם מצוה ומי שהוא בטבעו קר לא ימהר לעשות עבירה אבל גם יבטל מצוה עשה. וזהו החלב והדם שבאדם, שהדם הנוזל בגידיו וורידיו של הגוף הוא מקור הפעילות, והחלב שמצטבר בהגוף הוא סיבת העצלות. ומחויב האדם להשתמש לצורך ה'סור מרע' בבחינת החלב, ולצורך ה'עשה טוב' בבחינת הדם. ואם משנה הערכין הוא חוטא בחלבו ודמו. ולתקן חטא זה הקריבו קרבן, להקריב החלב והדם. ואחר התענית מתפללים "יהי רצון שיהיה מיעוט חלבי ודמי" וכו', נגד החטא בחלב ודם. והוא שנרמז גם בהפסוק "וישמן ישורן ויבעט שמנת עבית כשית", שבמזגם החם מרוב טובה בעטו ועברו עבירה, ומרוב החלב כמו שפרש רש"י "עבית כשית", היינו שנתכסה בחלב, באו לידי עצלות שלא לקיים מצוות עשה. והוא הנרמז במאמר חז"ל חולין דף מ"ג שני עורות יש לושט, החיצון אדום והפנימי לבן, ואם נתחלפו טריפה, כי להוושט שמרמז על האכילה והשתיה יש הגנה של שני עורות, שלא יחטא אדום סמל הדם ויתעורר לעשות הטוב ולא הלבן בחינת החלב היינו שיתעצל לעשות עבירה. ואדום ירמוז לחטא, "אם יהיו חטאיכם כשנים". והלבן ירמוז להמצוה בחינת חסד, "כשלג ילבינו". והחיצון קודם לפנימי. ואמר שקודם יסור מרע, ואח"כ יעשה טוב. ואם נתחלפו ובכח הדם עשה עבירה וע"י החלב התעצל לקיים מצוה, הרי זה טריפה. ונודע מחלוקת הפוסקים בזה דלשיטת הרשב"א שניהם לבנים או אדומים, כשר. והמהרש"ל סבירא ליה דשניהם אדומים טריפה, ושניהם לבנים כשר. ושיטת הרא"ש היא דשניהם לבנים גם כן טריפה, דאם האדם בפעולותיו עובר עבירות ומקיים גם מצוות עשה, הוא בבחינת שניהם אדומים. ואם מתעצל ואינו עושה רע וגם לא טוב, הוא בבחינת שניהם לבנים. הרשב"א מקיל דאפילו שניהם אדומים כשר, כמו שאמרו חז"ל אם עשית חבילות עבירות, עשה כנגדן חבילות מצות, והטוב יבטל הרע. ומכל שכן שניהם לבנים דהוא בשב ואל תעשה עדיף, דאינו עושה טוב וגם לא הרע. והמהרש"ל סבירא ליה  דרק שניהם לבנים כשר, אבל שניהם אדומים טריפה, כמו שאמר הכתוב "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי", ומי שעושה הרע לא יועיל הטוב, כטובל ושרץ בידו. והרא"ש החמיר דבין שניהם לבנים או אדומים טריפה, דהאדם צריך דווקא לסור מרע ולעשות טוב.

ועקביא בן מהללאל שהביא כאן שלשה דברים אמר באבות דרבי נתן ארבעה דברים הולך למקום חושך וצלמות, ומה עתיד להיות רמה ותולעה. ולכן נאמר דבאמת לטהר את האדם מלעבור על לא תעשה ולהביאו לקיום מצוות עשה די שני דברים, לאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כי בזכרו שהולך למקום חשך וצלמות ויהיה רימה ותולעה ימנע מלעבור על דברי תורה, כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות, עיין שם. וביודעו שעתיד ליתן דין וחשבון יעשה מצוות עשה, כמו שכתבו המפורשים, שהחשבון הוא על שלא קיים מצוות עשה. ולכן אמר "ואין אתה בא לידי עבירה ולא לידי חטא", שמבטא זה משמש לצין רק אם עובר על לא תעשה ופוגם בקדושה, זהו פגם וחסרון מלשון "והייתי אני ובני שלמה חטאים". ועבירה כוללת גם ביטול המצוות עשה שעובר על צווי ה' יתברך. והוא הנרצה במאמר חז"ל מה ראה אדם שחטא, ראה שתים ולא ראה בשלש. וכתבו המפורשים דמשום שלא בא מטיפה סרוחה וכו'. וידעתי נראה דמה שנאמר "ולא ראה בשלש", ולא "שלש", כמו "ראה שתים", היינו שלא הבין לראות בשלש שנכלל בהשתים, ולכן חטא. אלה הם גם דברי המדרש בחקתי הדא הוא דכתיב "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך", אמר דוד בכל יום כשאני משכים אני מחשב למקום פלוני אני הולך ולבית דירה פלוני אני הולך, והיו רגלי מוליכות אותי לבית המדרש ולבית הכנסת, הדא הוא דכתיב "ואשיבה רגלי אל עדותיך", דהקב"ה נקרא מקומו של עולם, היינו שנזכר שעתיד ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה. ובית דירה היינו מקום הקבר, שכל אדם יבא שמה. ובזכרו שני דברים אלו, היו רגליו מוליכות אותו לבית המדרש, מקום התורה, שדרכה היא פת במלח תאכל וחיי צער תחיה ומבטלת היצר הרע, כמו שנאמר "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, ואין תענוג כתענוג התורה, וימנע מתענוגי העולם הזה ולא יעשה הרע. ולבית הכנסת, מקום עבודה זו תפלה להתדבק בד' ולעשות הטוב והמצווה. וזהו שאמרו חז"ל "ויקח קרח", לקח טלית שכולה תכלת ועמד לפני משה ואמר טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה. למה דווקא הלעיג במצוות ציצית, ואמרו חז"ל שקולה מצוות ציצית כנגד כל התורה כולה, וציצית עולה תרי"ג עם החוטין והקשרים כנגד רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. והיינו משום דבציצית יש תכלת ולבן, ותכלת רמז לרקיע שמראו תכלת ומזכיר לאדם שעתיד ליתן דין וחשבון לפני אדון השמים, ולבן רומז על הלבנים שלובשין לאדם אחר מיתתו. ו"בכל עת יהיו בגדיך לבנים" הינו שיזכור תמיד הבגדים הלבנים. ולכן ציווה הכתוב "וראיתם אתם וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם" ותסורו מהרע ותעשו הטוב. ולכן מצוות ציצית שקולה ככל התורה כולה, ולכן הלעיג בה קרח, שאמר אין תורה מן השמים. מכאן שהעצה היעוצה על ידי עקביא בן מהללאל להסתכל במה שעתיד לבוא. תכליתה, היא לעקור נטיותיו של האדם אחרי התשוקות הגופניות ולבטל יצרו ולמנעו מלעבור על מצוות לא תעשה ולהניעו לקיום המצוות עשה בכוח פעילותו. וכמו כן היא התעודה של השלש עצות שנזכרו בהש"ס הנ"ל, היינו על ידי עסק התורה לבטל התאוות החומריות ויצרו הרע של האדם לעשות הרע בעיני ד'. ועל ידי קריאת שמע, קבלת עול מלכות שמים, כדאיתא בברכות דף י"ג, ויתגבר כארי לעשות רצון אביו שבשמים ולא יעצל לקיים מצוות עשה. ומחמת שעדיף העובד מאהבה מהעובד מתוך יראה ינסה קודם שני אמצעים אלה ויעבוד את ד' מאהבה, ואם לא יועילו, שגבר היצר הרע עליו, יזכיר לו יום המיתה והדין והחשבון שעתיד ליתן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ויסור מרע ויעשה טוב. והעצה של מלחמת הביטול וניצוח היצר הרע, נרמזת במאמרי חז"ל בראשית הש"ס ובסופו. המאמר האחרון מודיע להאדם בל יחשוב בדעתו אחרי עברו בים התלמוד לאמר שהרבה עניינים מיותרים ואין נצרכים בזמן הזה כמו זרעים, קדשים וטהרות, ולמה לצלול במים אדירים בים התלמוד ולדרוש בדברים שאין צורך בהם. לא כן הדבר, כי כל העסק בתורה הקדושה, אפילו בדברים שהם הילכתא למשיחא, לתועלת הוא להצילו מיצר הרע, שזה תכלית האדם בעוה"ז, בל ייפול ברשת החטא והעוון, ורק יבוא להשלימות ולחיי הנצח בעולם הבא. ואמרו "כל השונה הלכות בכל יום", אין חילוק באיזו הלכה מובטח לו שהוא בן העולם הבא, בזה שינצח את היצר הרע ויסור מרע. וכשמסיים הש"ס מתחיל מראשיתו תיכף, כדרך שמתחילין בקריאת בראשית בשמחת תורה אחר סיום התורה, ואומרים "אדון עולם" אחר סיום התפלה. וזה הוא הסדר שאחר שעסק בתורה בתור עצה הראשונה לנצח את היצר הרע, ועוד לא נצחו. היינו "מאימתי", שעוד מפחד מפני היצר הרע. "קורין את שמע", והיא העצה השנייה. ואם גם אז לא נצחו, מרמזות לנו האות הראשונה של הש"ס מ' מ"מאימתי", והאות האחרונה של הש"ס ת' מהלכות את העצה השלישית, היינו זכירת יום המיתה.

ומעתה נבוא לכוונת אגדות הש"ס הראשונה והאחרונה שנזכרו לעיל, דהנה ימי חיי האדם נחלקים לשלשה זמנים: ימי העלייה, ימי העמידה וימי הירידה. ימי העליה הם נמשכים מעת היוולדו עד מלאת לו בערך עשרים שנה, אז צריך האדם להשלים נפשו בתורה וחכמה ומדות תרומיות ונעלות, יען האדם פרא יולד והמוח בראשו הוא גלמי וצריך לעבדו ולציירו ולסגלו להבין ולהשכיל, לרכוש לו זכרון וחריפות. וכיון שעל פי רוב בזמן הזה לא ימנעוהו דאגות וטרדות, צורכי גופו המה על כתפיהם של הוריו, הם דואגים להכין לו לחם חקו, יכול הוא להשתלם אז בתורה וחכמה. וכמו שאמרו חז"ל בקדושין "רחיים בצוארו ויעסוק בתורה". ורק בימי שחרותו, בעוד שלא הכניס צווארו בעול הרחיים ואינו טרוד בטרדות הפרנסה עבור ביתו זו אשתו ובניו, יכול לעסוק בתורה. וזהו מאמר האגדה שלש משמרות הוי הלילה, העולם הזה שדומה ללילה. משמרה ראשונה חמור נוער, כי נודע שהחמור הוא היותר סכל בין החיות, כמאמר חז"ל בבבא בתרא ע"ד "כל אבא חמרא", ופירש רש"י שוטה כחמור, כי החמור בעל מזג קר, כמאמר חז"ל חמרא בתקופת תמוז קרירא ליה, והחכמה תשים קנה בלב בעלי חם המזג, ולכן משמרה הראשונה חמור נוער, אז צריך לנער הסכלות מעליו. וזהו האגדה בסוף הש"ס, מה יעשה האדם ויחכם, כי זה חובו הראשון של האדם. והתשובה היא, ירבה בישיבה, שיעסוק בהתמדה ובשקידה רבה בתורה וחכמה, ויגעתי ומצאתי תאמין. ימי העמידה הם בעת שהאדם מתחיל לשוט במצולות מלחמת החיים, יוצא לעולם הרחב עולם העשייה, כונן לו בית, נושא אשה ועוסק בעול הפרנסה עבור בני ביתו, לא ינוח ולא ישקוט אף רגע, גלי הזמן יטרדוהו, יומם וליל יבעתוהו, ומנוחה ידריכוהו, כמאמר נעים זמירות ישראל "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה", אז לא יוכל לעסוק בתורה, ורק אל הלחם ישא עיניו. ועל הזמן הזה אומרת האגדה, משמרה שניה כלבים צועקים, כנודע שהכלב הוא רעב תמיד, כמאמר המלך החכם "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה". ואמרו חז"ל לית עניא מכלבא. ובתקונין איתא צווחין ככלבין הב לנא מזונא", והאדם הוא אז צועק ככלב על המזונות והפרנסה. ומייעצת האגדה, מה יעשה האדם ויתעשר, ירבה בסחורה ויהיה משאו ומתנו באמונה. וימי הירידה בסוף הלילה, אחרי עברו רוב שנותיו, אז על האדם לדאוג לעתידות בניו. ועל זה אמרה האגדה, משמרה שלשית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה, שדאגתם של ההורים על בנין יסוד קיומי לבניהם אחריהם יונקת לשד עצמותם חלבם ודמם, ומתייעצים בלי הרף על הדרך הנכונה והאמצעים איך להקים דור אחרון ולהמשיך שלשלת הדורות במדות נעלות ונשגבות. והעצה לזו היא מה יעשה אדם ויהיו בני זכרים, כמו שאמרו חז"ל בקדושין, אשרי מי שבניו זכרים, שהבן הוא ממשיך קיומו והוא ירשו, כמאמר חז"ל כי מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מתמלא עליו עברה. והטוב לאדם שישאיר אחריו בנים צדיקים, והם ילכו אחר מיטתו, וכמו שאמר הכתוב "ויוסף ישית ידו על עיניך". והתשובה היא שבבחרותו ישא אשה ההוגנת ויקדש עצמו וכו', וירמוז גם כן שהנשמה נקראת "אשה", כמו שכתב הזוהר הקדוש, ובימי הירידה יטהר האדם את מחשבתו ומעשיו ויקדש עצמו בעבודת ד' תמידית. וזהו "ואשה מספרת עם בעלה". וינחיל בזה הטוב לבניו, וישאיר דור ישרים יבורך, בנים נאמנים לד' לעמו ולתורתו, לתועלתם הקיומית ותועלתו הנצחית. מעתה דברי האגדות מחוברים ומשולבים זה בזה כשלהבת בגחלת. וה' יתברך יזכני לעבדו בכל לב ונפש באהבה ושמחה ולגאולה שלמה במהרה בימינו אמן סלה.

(מנחת הקומץ, הקדמת המחבר).


הרב קלונימוס קלמן צוקרמן הי"ד, נולד בגליציה בשנת תרל"ו (1876) לאביו החסיד הגדול בתורה וביראת ה' רבי ברוך בנדיט. מצד אימו היה הרב קלונימוס קלמן צאצא של תלמיד הבעל שם טוב, רבי עוזיאל מייזליש מחבר "תפארת עוזיאל", "כרם שלמה", "עץ הדעת טוב" ו"מנורה הטהורה". בנוסף היה צאצא של המגיד מליזנסק. בהיותו כבן עשר התייתם מאביו, אמו שבה לבית הוריה בעיר רודניק והוא נשאר לגדול בבית אחי אביו, ר' אריה ליבוש צוקרמן, בעיר הובניב שבגאליציה. הוא למד בהתמדה יומם ולילה ש"ס ופוסקים, וכבר בגיל ארבע עשרה ידע בעל פה מאות דפי גמרא עם דברי הראשונים וכמה הלכות מכל ארבעת חלקי השולחן ערוך. הוא נדד ללמוד בראדמישל, בישיבתו של הגאון רבי יחיאל מיכל כהנא שפירא, מחבר ספר "דעת נבונים". בגיל חמש עשרה החל לכתוב את חידושיו וקיבל את ברכת רבו. הוא הוסמך להוראה מאת הגאון מראווא רבי דוב בעריש הכהן ראפאפארט מחבר ספר "דרך המלך" על הרמב"ם. על אף היותו צעיר זכה לחיבה יתירה מאת האדמו"ר האמצעי מזעלזא, רבי יהושע רוקח.

בשנת תרס"א (1901) מונה לרבה של יאבלונוב (אז גאליציה, כיום אוקראינה), הרביץ תורה ברבים והתחבב על כל בני קהילתו. הוא נודע כפוסק מובהק ונשאל שאלות רבות בהלכה. בין השואלים היו גם גאונים וצדיקים מפורסמים רבים. תשובותיו יצאו לאור בשו"ת "מנחת הקומץ" (קאלאמיא, תרצ"ז 1937). בנוסף חיבר את כתבי היד הללו "מנחת הבוקר", "שו"ת מהר"ק על ארבעת חלקי השלחן ערוך, "זרע ברוך", "אמרי ראש" פלפולים על סוגיות הש"ס ודרשות למועדים שונים. בנו הבכור היה הרב ברוך בנדיקט אב"ד טילאנעט שבביסארארביה, ששרד את השואה, היגר לארה"ב, עמד בראש בית המדרש "מנורה הטהורה" בקליוולנד ונפטר בלא ילדים בי"ט בתמוז תשכ"ב. שאר ילדיו של הרב קלונימוס קלמן, ובהם בנו הצעיר ר' עזיאל מרדכי, נספו.

כתביו קיבלו הסכמה מאת רבי יהושע הורוויץ מדזיקוב מחבר שו"ת עטרת ישועה. הספר "מנחת הקומץ" יצא לאור שוב בניו יורק בשנת תשכ"ז, בהוצאת קרוב משפחתו, רבי דובעריש ב"ר אהרן צוקרמן, עם הקדמה על תולדות המחבר. תולדותיו הובאו גם ב"אלה אזכרה", כרך ז.

בעקבות פרסום ספרו פנתה אליו ישיבת חכמי לובלין בהצעה נכבדה שיבוא לשמש שם כר"מ, אך הרב דחה הצעתם, מתוך מחויבותו לבני קהילתו. על כאבו הנורא על איבוד כתביו בימי מלחמת העולם הראשונה כתב: "לעולם לא אשכח להודות ולהלל לד' על הטוב אשר עשה עמי והחסד אשר גמל עלי בימי המלחמה האיומה בעת שנשארתי ערום מכל רכושי ביתי וספרי הרבים וכל מטלטלי נשרפו ונבוזו וממש רק במקלי הלכתי בגולה תוך גולה איך כל הכתבים שלי אשר כבר היו אז למדבה נשארו לי וזה היה חלקי מכל עמלי בם מצאתי נוחם לנפשי כי לכל יש תמורה אך לרעיוני האדם אר הנה הרה ועמל אין תמורה". לאחר תום המלחמה חזר לעירו ואשתו נפטרה.

בתחילת מלחמת העולם השנייה נכבשה יאבלונוב על ידי הקומוניסטים. בשנת תש"א (1941) המקום נכבש על ידי הגרמנים ובעלי בריתם, והיהודים נרדפו, נשדדו ונרצחו. הרב, רוב בני משפחתו וקהילתו גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ ונספו שם בתמוז תש"ב (1942). כיום לא נותרו צאצאים חיים לרב קלונימוס קלמן צוקרמן.

תשובה ממנו הודפסה בקובץ חידושי תורה "פרי תמרים", טו, טבת תשמ"ד, סי' של.

התמונה המובאת כאן הובאה האדיבות בית המכירות הפומביות Winners.

בכל המעשים ‏יש דין ורחמים וצריך להודות לה' על רחמיו / הרב שמעון זאב מנלה הי"ד

וארא, ו,ב: "‏וארא אל אברהם יצחק ויעקב", רש"י, ‏וארא אל האבות. והקשה רא"ם וכל ‏המפרשים, היה לרש"י ז"ל לומר "וארא ‏לאברהם ליצחק ויעקב", או לא יאמר כלום, ‏דרש"י ז"ל אין מחדש הכא שום חדוש.

‏לכן נראה לי דרש"י ז"ל מפרש בזה דבור ‏דבור על אופניו, דהכתוב מסדר והולך "‏וארא אל אברהם יצחק ויעקב וגם הקמותי ‏את בריתי לתת להם ארץ כנען, לכן אמור ‏לבני ישראל והוצאתי אתכם והבאתי אתכם ‏אל הארץ ונתתי לכם מורשה", עד כאן. ותמוה ‏מה שייכות ודביקות זה לזה כיון  דהבטיח ‏לתת ארץ כנען לאברהם ליצחק וליעקב, ‏ואחר כך אמר "לכן אמור לבני ישראל והבאתי אתכם ‏אל הארץ", על זה כתב רש"י ז"ל דאברהם ‏יצחק יעקב הם היו אבות לבני ישראל, והם היו ‏בניהם, ובעל כורחי צריך אני לשלם הבטחה ‏לבניהם לתת להם ארץ כנען.

וארא, ט,כח: ‏"‏וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרן ‏ויאמר חטאתי הפעם ד' הצדיק ואני ‏ועמי רשעים". וקשה וכי עתה לבד חטא, והלא עד עתה ‏חטאו הרבה פעמים. ‏ועוד קשה אמאי קרא חטא, הא חטא הוא ‏שוגג, והוא חטא במזיד ובמרד.‏ ‏ועוד הא הוא עצמו אמר "ואני ועמי ה‏רשעים", משמע מזידים.

‏‏ונראה כי פרעה מתנצל עצמו כמתודה ‏ואומר הפעם הראשונה כשאמרתי "מי ד'" ‏צריך אני להיות נחשב שוגג, יען שלא ‏הכרתי עדיין את מי שאמר והיה העולם, ‏ואחר כך משום דעבירה גוררת עבירה, ‏ממילא באנו לידי "אני ועַמי הרשעים" להיות ‏מזידים, ואן כן צריך להחשב לי הכל שוגג.

‏ובמדרש רבה פירש "חטאתי הפעם", לפי שד' ‏אמר "שלח העז", והזהיר ועַשה מעשה צדקה, ‏ואני ועמי רשעים, שלא שמו לבם לדבר ד' ‏ועזבו אנשיהם ומקניהם בשדה ומתו.

‏‏ וארא, ט,כח: "‏ורב מהיות קולות וברד". כתב רש"י, ‏די לו במה שהוריד כבר. ונראה לי כוונת ‏רש"י ז"ל, דהנה קשה דהיה כאן לכתוב כמו ‏בצפרדעים "העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים", היה כאן לכתוב "ויפסוק הברד ממני", ועוד דעתה ברגע זה אמר "ד' הצדיק ואני ועמי הרשעים", אם כן צריכים על זה לקבל עונשם, ואם כן אמאי אמר די לו וכו'. על זה פירש רש"י ‏ז"ל, ודי במה שהוריד כבר, וכבר קבלנו ‏עונשינו עד עתה.

וארא ט,כט: "‏ויאמר אליו משה כצאתי את העיר ‏אפרוש את כפי אל ד', הקולות ‏יחדלון". ‏וקשה לי למה צריך לספר לו, וגם למה ‏הודיע איך יתפלל אם בפרישת כפיים. ‏ועוד למה לא כתיב "ויעתר אל ה'" כמו לעיל.‏

‏‏ועוד דרש"י כתב לעיל לפי שהיתה מלאה ‏גלולים. והקשו המפרשים איך התפלל על ‏צפרדעים. לכן נראה לי לומר כיון דמשה ‏הודיע לפרעה ממשלות וגדולות ה' יתברך, ‏כמה שנאמר "למען תדע כי לד' הארץ", לכן ‏הודיע אותו גם זה, כיון דהתוודה ואמר "ד' ‏הצדיק ואני ועַמי הרשעים", וקיבל על עצמו ‏עונשו, עבור זה איני צריך עצה להתאמץ ‏בתפילה עבורך כמו קודם, רק "כצאתי את ‏העיר ואפרש כפי" להתפלל, מיד "הקולות ‏יחדלון", כמו דאיתא בגמרא על רב יהודה ‏דכי שליף חד מסאני להתפלל. מיד אתי ‏מטרא, ואתי שפיר כנ"ל.

‏ובזה מיושב גם הקושיא מצפרדעים, ‏דקודם שהתוודה התפלל משה בתוך העיר, ‏כדי שלא לתת פתחון פה לפרעה. אך עתה ‏אחר שהתוודה, אמר לו בגלוי, איני מתפלל ‏עד אחר שאצא מן העיר המלאה גלולים.

‏‏וארא ט,ל: "‏ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון ‏מפני ד' אלקים והפשתה והשעורה ‏נכתה כי השעורה אביב והפשתה ‏גבעל והחטה והכממת לא נכו".

‏וכתב רש"י, "השעורה אביב" כבר ביכרה ‏ועומדת בקשיה ונשתברו כו' הפשתה גדלה והוקשה לעמוד בגבעוליה, כי אפילות ‏ועדיין רכות ויכולות לעמוד בפני קשה, עד כאן.

‏ויש לדקדק למה כתיב שני שמות "ה' ‏אלקים" עתה דווקא, וגם אצל מכות מצרים, ‏מהו זה.

‏ועוד מאי הסמיכות דכתיב "טרם תיראון ‏מפני ד' אלהים והפשתה והשעורה נכתה". ‏וגם לשון "נכתה" ואצל חטה כתיב לשון ‏"נכו".

‏‏ויש לומר כך דבוודאי יש בכל המעשים ‏הנעשים יש דין ורחמים, ואם כן בעשר מכות ‏היו גם כן דין ורחמים המרומז בשני שמות ‏אלו, היינו מה ששפט בהם היה דין, ומה ‏שפסקו מהם המכות היה רחמים, זה היה אצל ‏הירא דבר ד', אבל המצרים היו רובן ‏רשעים ומהפכין רחמים לדין, דמה ‏שמייסרין אותם הוא רחמים גמורים, ומה ‏דפסק מהם הייסורין הוא באמת דין דחזרו ‏לסורן על ידי כך, ומיושב גם מאי דכתיב שם ‏של רחמים קודם, דכך אמר לו משה "טרם ‏תיראון מפני ד' אלקים", יען שראיתם מה ‏שעשיתם רחמים לדין, דהפסקת היסורין הוא ‏רחמים וצריך על זה להודות לד' יען שריחם ‏עליו, אבל אתם מצרים, דרובן רשעים ‏וחזרו על ידי זה לסורן, כמה שנאמר "וירא פרעה כי ‏חדל הברד והקולות ויוסף לחטא הוא ‏ועבדיו", ועשיתם מרחמים דין גמור. ‏ומיושב הסמיכות של "והפשתה והשעורה"‏ כאן באמצע, כמו שהקשה הרמב"ן ז"ל, עיין שם. אבל למה שפרשנו אתי שפיר, דרמב"ן ‏כתב בשם רב סעדיא גאון "הפשתה והשעורה נכתה", שהן דברי משה שאמר לפרעה. עד כאן לשון הרמב"ן.

‏‏ולפי שפירשנו נוכל לפרש דאמר כך ‏לפרעה, הלא תראו בעצמכם שתגרמו ‏להפוך גם בזו מרחמים לדין, ו"הפשתה ‏והשעורה נכתה" עתה "כי השעורה אביב" ‏ועומדת לאכילה, "והפשתה גבעל" ועומדת ‏לעשות מהם מלבושים, ועל זה רמז רש"י ז"ל ‏כבר ביכרה ועומדת בקשיה, ונשתברו משום ‏דנתהפכו לדין.

‏"‏והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילת הנה", כתב ‏רש"י ז"ל פלאי פלאות נעשו להם, וזה ‏מטעם רחמים גמורים, וזה יותר מחוץ ‏לדרך הטבע, ומצידכם אין יכול להיות כך, ‏וזה פירוש פלאי פלאות. ונוכל לומר דגם זה ‏רמז רש"י ז"ל רכות ויכולות לעמוד בפני ‏קשה, לכן אמר לו מזו המכה עצמה תוכל ‏להכיר שתגרמו להפוך מרחמים לדין, וע"כ ‏כתיב "והפשתה והשעורה נכתה" עתה לשון ‏הווה, אף על פי שהיו מבושלים וראוין לאכילה ‏וראו מה החטא גורם. ומיושב הכל וד' יכפר עון.

(ספר "וראה ישר", פרשת וארא)


הרב שמעון זאב מנלה – חסיד גור ורב מופלג וחריף מהעיירה ינדז'יוב (פלך קילץ, שבפולין), נולד לפני שנת תרנ"ה, לאביו ר' דוד עזריאל. בשנת תרע"ב (1912) הוציא הרב שמעון זאב לאור בפיוטרקוב את ספרו "דרש טוב" ובו ליקוט גדול מכל דברי הבעל שם טוב המפוזרים במאות ספרים. היה זה ראשון ספרי הליקוטים לתורת הבעש"ט. הספר זכה להסכמת האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור, ושלשת אחיו רבי משה בצלאל, רבי נחמיה ורבי מנחם מנדל, ושני גיסיו – רבי יעקב מאיר בידרמן ורבי חנוך צבי הכהן לוין. עוד הסכימו על הספר רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב, רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצא, רבי יואב יהושע וינגרטן מקינצק ורבי משה נחום ירושלימסקי מקעלץ.

בשנת תרצ"ב (1932) הוציא לאור בוורשה את ספרו "וראה ישר" ובו ביאור לפירוש רש"י על התורה, ותירוץ קושיות על פירושו. ככל הנראה בשל הוצאות הדפוס התאפשר למחבר להדפיס רק 47 עמודים הכוללים פירוש עד לפרשת "כי תשא" ומאמר אחד פרשת "בהר" ולפרשת "קרח". בעמוד האחרון כתב המחבר על כוונתו להדפיס בקרוב את שאר חלקי ספרו זה ואת ספריו "סוד קדשים" ו"מגדל עוז".

בי"ט באב תרצ"ט (4.9.1939) כבש בצבא הגרמני את ינדז'יוב. תוך זמן קצר נרצחו מספר יהודים, הוחרם רכוש היהודים והם חוייבו בתשלומי כופר. כעבור תשעה חודשים הם רוכזו בגטו שהוקם בעיירה ונלקחו ממנה לעבודות כפייה. בהמשך גורשו לגטו גם יהודים מערי מערב פולין, היהודים בגטו חויבו לגלח את זקנם והוחרמו מהם הפרוות. בחודש 03.1942 הגטו הוקף בגדר תיל ונאסרה היציאה ממנו. בד' בתשרי תש"ג (15.09.1942) גורשו תושבי הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה בידי אנשי ס"ס ושוטרים אוקראינים. מספר יהודים הועברו למחנה עבודה ונרצחו בהמשך.

הרב מנלה מוזכר בספר הזכרון לקהילת ינדז'יוב כמי שנספה בשואה. הכתבים שלא הספיק להוציא לאור אבדו. ספרו "וראה ישר" הוא נדיר ביותר, ויצא במהדורה נוספת בתוך "ספר הזכרון לרבי משה ליפשיץ" (ניו יורק, תשנ"ו).

אל נתייאש. כי אם עת צרה היא ליעקב, אך ממנה יוושע / האדמו"ר מסטולין רבי משה פרלוב הי"ד

תמונת רבי משה פרלוב הי"ד

אהובי אחי ורעי. עת צרה יהא ליעקב. עם ישראל נמצא עתה במצב כמו ספינה מטורפת בתוך גלים נוראים של ים זועף, וחיות הים האכזריות והמאוסות פותחים את לועם ולבלעם חיים, מאין מפלט, כי על היבשה אורבים נחשים ועקרבים אכזריים ומאוסים, כעס עצום ערוך למלחמה. מקרי העת הקיפום ראש ותלאה, החשיכו פניכם כאפר, והולכים שחוח ונדכא תחת קושי השיעבוד, בכל יום ויום מתרבים גזירות קשות ורעות כשואה וכחתף, רטט ושבץ אחזתם מפחד שלופי חרב הנרתחים בלי חמלה.

הנשמה והגוף מכל חלאת מין האנושי ומפלצות ותועבות האדם נתחברו ובידים טמאות וצפרניים גסות קורעות את לבם של ישראל. ובפרסות טמאות רומסים את כל הקדוש לעם ישראל בחוצפה ועזות נוראה. בארצנו הקדושה והיקרה תוב"א נשפך דמם של ישראל כמים, עד שכשל כוחינו מסבל, ומעמקי לבינו נזעק זעקה גדולה ומרה: אהא ה', עד מתי?! הלנצח תאכל חרב?!

אבל אל נתייאש. כי אם עת צרה היא ליעקב, אך ממנה יוושע, כן הבטיח לנו ה' יתברך על ידי ירמיה הנביא, וכבר אמרו לנו חז"ל בסנהדרין (דף צ"ז) "אמר רבי יוחנן, דור שבן דוד בא בו, תלמידי חכמים מתמעטים והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה שנייה ממהרת לבוא". ועל הזמן הנוכחי רמזו חז"ל, ואין לנו עצה אחרת רק להתחזק ולהאמין ולבטוח בה' יתברך, ונאמין באמונה שלמה, כי רק הוא יושיענו, ואף על פי שאנחנו לא כראוי לפני ה' יתברך, ואין לנו עתה צדיקים גדולים העומדים בפרץ, כי סעו המה למנוחות ואותנו עזבו לאנחות, אך ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יפדנו, כמו שאיתא בספר הקדוש "בית אהרן" של כבוד קדושת אדוני אבי זקני הרב הצדיק זצ"ל זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, שמביא בשם כבוד קדושת אדמו"ר הקדוש הרב ר' ברוך זצ"ל זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל – "ברוך פודה ומציל ברוך שמו", היינו שהקב"ה בעצמו עושה הפדיון בשמו הגדול ומשפיע כל טוב לישראל. וכמו שאיתא בספר הקדוש "רוקח" (סימן רט"ו) בשם ה"פסיקתא רבתי" על הפסוק "רני ושמחי": אמר להם הקב"ה למלאכי השרת, בואו ואודיע אתכם צדקתן של בני ישראל, שאני טענתי בעולם כמה פעמים צרות וייסורים הבאות עליהם בכל דור ודור ובכל שעה ושעה, ולא בעטו בי, וקוראים עצמן "רשעים" וקוראין אותי "צדיק" בפני רבים, והם אומרים בלשון הזה "אבל אנחנו חטאנו עווינו, כי אמת עשית ואנחנו הרשענו". לפיכך מקלס שלמה את כנסת ישראל "אשת חיל מי ימצא" וכו' "אם חומה היא" וכו'.

עתה תקבלו את החיים והשלום מאדון השלום, ותחוגו את חג המצות בכשרות ובשמחה בחדוה ודיצה, ויחדש עלינו ה' יתברך את השנה בגזירות טובות ישועות ונחמות, וכל משאלות לבבנו ימלא בכל טוב באריכת ימים טובים דשנים ורעננים ומוצלחים, ואור האושר והצלחה יאירו נצח דרכינו בחיים, ויתרומם קרננו ומזלנו למעלה למעלה, עד מרום פסגת הצלחה, ונעלה אבר כיונה לעוף להסתפח בנחלת ה' בביאת גואל צדק במהרה בימינו, והיו בשלום ובטוב.

כחפץ ידידכם הדורש שלומכם הטוב ומברכם בכל טוב עד העולם.

משה בהרה"צ ישראל

(מכתבו של האדמו"ר רבי משה,לי הי"ד מסטולין אל אנ"ש בדטרויט, בפרוש השואה הנאצית. בית קרלין סטולין, עמ' שמב).

רבי משה מסטולין מדד הכל על פי מידת יראת השמים שתצא מכל דבר: הוא היה אומר "ללמוד ולהתפלל הרי חייבים, ואם מזדמן לעשות משהו אחר, ענין של רשות, יש לשאול: איזו יראת שמים תצמח מכך?". הוא נהג לחזור על דברי סבו על הפסוק: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר" – פירוש הדבר שתדמה עצמך לאדם הלובש תמיד בגדים לבנים וחדשים, יקרים מאד, וצלוחית של שמן לו על ראשו ועליו להיזהר בכל רגע, שאם ינוע ראשו ילכלך השמן את בגדיו ויעלה כתמים הרבה". יראת שמים לדעתו הייתה המפתח לכל. ללא יראת שמים בלב לא תתכן מסירות נפש אמיתית, ובלי מסירות נפש אין כל ערך לעבודה. לכן ללא יראת שמים, אין אדם מסוגל לשמור באמת תורה ומצוות, ואדם ללא יראת שמים נמצא בסכנה עצומה כשהוא יחידי, כי הוא עלול לחטוא. וכך היה אומר לחסידיו: "כשיש יראה מה טוב, וכשאין חס ושלום יראה הרי ברור שצריכים לפחד תמיד מפני חוסר היראה".

הוא היה אומר בשם אבותיו ובשמו: כתוב "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו". כתוב "נדברו" ולא "דברו", היינו מעצמו יצא הדיבור שלהם, כביכול דבר את עצמו, ורק אז "ויקשב ה'", רק אז הם יכולים להקשיב לקול ה', ורק אז "וישמע ה' ויכתב בספר". כל מעשה שעושה יהודי בעולם הזה, נכתב למעלה, ומכל זה נעשה ספר אחד גדול, וזהו "זה ספר תולדות האדם". וכיצד מגיעים לזה? בכוח המילים, המתפשטות לכל אברי האדם. וזהו מה שאמרו שתפילה זו עבודה שבלב, ואיזו עבודה שבלב – זו תפילה. אף שאין היא אלא בלב – היא נקראת עבודה.

(אלה אזכרה, ה, עמ' 49-48).


האדמו"ר רבי משה מסטולין (ליד פינסק, פולין), נקרא בפי החסידים ובני העיירה "ר' משה'לה". הוא נולד השנת תרנ"א לאביו האדמו"ר מסטולין, "הינוקא", רבי ישראל פרלוב, ומנעוריו ניכר בו גי נוצר לגדולות. הוא היה גאון בנגלה ובנסתר ובקי בכל מכמני התורה, והתפלל וקיים את המצוות בהתלהבות רבה, באש קודש. את עיקר חינוכו קיבל רבי משה מאביו. רבי משה היה תלמיד חכם מוסמך, גדול בתורה, בעל מעשים טובים וגומל חסדים, אוהב ישראל בכל נפשו ומאודו, עסקן שפעל בצניעות והיה מעורב עם הבריות ובעל השכלה כללית. נשא לאשה את מרת דבורה לאה בת רבי פנחס רבינוביץ מקנטיקוזבה. זמן קצר לאחר נישואיו חזר לחצר אביו בסטולין, והמשיך לעלות מעלה מעלה בתורה ובחסידות. לאחר פטירת אביו בשנת תרפ"א (1921) חלק עם אחיו את הירושה הרוחנית שלו, ורובם כיהנו כאדמו"רים וניהלו בתי מדרש בערים נפרדות. רבי משה ניהל חצר חסידית של אלפי חסידים בסטולין. נמשכו אליו היהודים העמלים, מפשוטי העם שאינם מחשיבים את עצמם, מבין חסידי אביו, והוא שמח בקרבתם יותר מאשר בחסידים העשירים. הוא התרחק מעסקנות מפלגתית ופעל במסירות נפש, יחד עם רבה של סטולין, הרב אשר פיאלקוב, להקמת תלמוד תורה בעיירה, בה למדו כארבע מאות תלמידים. בשנת 1922 הקים ישיבה, שנקראה בתחילה "אהל משה" ולבסוף "בית ישראל", בה למדו למעלה ממאה תלמידים, ורבי משה לאחזקת הישיבה. בראשות הישיבה כיהנו הרב משה קופולוביץ (בשנים תרפ"ו-תרפ"ח), הרב יעקב גרינברג הי"ד מסלונים והרב שמעון ז'ליכובר הי"ד.

רבי משה קירב את הדור הצעיר, היה ער לבעיות החינוך והיה מראשי הפעילים בארגון הבלתי מפלגתי "תפארת בחורים" שנועד להפיץ תורה בקרב הציבור הרחב והנוער העובד. הוא קירב כל יהודי ומצא בכל אחד את הנקודה היהודית הפנימית והטהורה. הוא זכה להערכה על פעילותו הציבורית בסטולין גם מצד הממשלה הפולנית, שהעניקה לו אות כבוד. לרבי משה היה קישור נפשי עמוק עם אארץ ישראל והוא ביקר בה פעמיים, בסתיו תרצ"ד ובשנת תרצ"ח (1933, 1938) ושמח והתרשם מבניין הארץ.

קרוב לעשרים שנה ניהל רבי משה את עדת חסידיו בסטולין, הרבה התורה ובתפילה שעות מרובות ביום, עודד את חסידיו לדיבוק חברים, לעמלה של תורה ולתפילה אמיתית בהתלהבות. דברי תורתו וחידושיו כללו רעיונות עמוקים ומשובבי לב, וכמעין המתגבר היה מחדש חידושים בכל ענפי הרוח.

בשנת תרצ"ט (1939), לאחר כיבוש סטולין בידי הסובייטים, הרבי נרדף, סבל קשות, נושל מביתו והטילו עליו מיסים כבדים. בעקבות הכיבוש הגרמני סבלו היהודים מרעב, ופליטים רבים נהרו לסטולין, ובהם כאלף אלמנות ויתומים ניצולי הטבח בדיוד-הורודוק הסמוכה. על אף המצוקה הקשה עשה הרבי כל מאמץ לסייע לפליטים בהקמת בתי תמחוי ובאיסוף בגדים עבורם. גם לאחר שהיהודים גורשו לגטו המשיך הרבי לדאוג לחלשים ולרעבים, לחזק ולעודד את הכושלים ולעורר ביטחון בישועת ה' ותקווה לימים טובים יותר.

בתיה קמפינסקי ליברמן העידה ששמעה את הרבי אומר ליהודים אחדים לאחר שהגיעו ידיעות קטועות על מפלת הנאצים ליד מוסקבה: "יהודים, עוד נזכה למפלת עמלק ולישועה קרובה!".

בבוקר בכ"ט אלול תש"ב, ערב ראש השנה תש"ג (1942), רוכזו כל יהודי סטולין בכיכר השוק והובלו למקום רציחתם.

כן נספו הרבנית דבורה לאה, בניהם:

– רבי נחום שלמה, חתן הרה"ק אשר אלימלך מקוזניץ, רעייתו פעריל יהודית ובתם הקטנה.

– ר' דוד.

– ר' אהרן.

– בתם חיה שרה.

יש גויים מקומיים שטענו בשנת 1945 שהרבי, אחיו, רבי אשר, וגיסו, רבי יעקלה, הסתתרו בבית המרחץ בחצר הרבי ונספו שם בשריפה שלשה ימים לאחר הטבח.

בשואה נספה גם אחיו, האדמו"ר רבי אברהם אלימלך פרלוב מקרלין ורבי אהרן, שישב בוורשה, הסתתר במחבוא וכשראה גוי רודף אחר אשה הרה ועמד לרצוח אותה, התפרץ ממחבואו ונורה בעודו מנסה להוציא את הרובה מידי הגוי. הי"ד.

על האדם לוודא שעסקיו ופרנסתו לא יגרמו למכשולים לדרך התורה והמצות / הרב ישראל פריינד הי"ד

תמונת הרב ישראל פריינד הי"ד

"כי תשא את ראש בני ישראל וגו' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" וגו'. ותנינא בשקלים (א,א) באחד באדר משמיעין על השקלים, שליחי בית דין היו יוצאין ומכריזין שמי שהגיע לכ' שנה הזכר יתן מחצית השקל. ומהסכום הנקבץ קנו קרבן ציבור, עצי המערכה, לחם הפנים ומלח וכו'. ועכשיו בזמננו שאין לנו בעוונותינו הרבים לא כהן ולא פר תקנו חז"ל לקרות פרשת שקלים בא' באדר או בשבת הסמוך לו, מבואר הכל באר היטב בספר החינוך פרשת תשא (מצוה ק"ה).

והנראה בטעם מצוה זו. כתיב "וברכך ד' בכל אשר תעשה", האדם עובד ועומל בכל כוחו ונפשו להחיות עצמו ובני ביתו, אבל הברכה במלאכתו וביגיע כפו מהקב"ה הוא. הוא הנותן כח לאבריו ומעטרו בשכלו עד שאינו נמשל לבהמה, ונעשה על ידי טובתו של הקב"ה מבחר היצורים המדבר וחושב מחשבות. והנובע מזה שאל יתגאה בעשרו, כי הוא שומר לבד כמו שהאריכו בספרים בזה, וכל הונו ורכושו לחצי ייחשב. הוא עמל ויגע וטרח בעדו, והקב"ה עזר לו שיוכל לעמול ולטרוח ושימצא ברכה בעמלו וטרחו, "כי יברכך ד' בכל אשר תעשה", על כן מי שמנדב מרכושו אפילו אלפים הוא נותן אינו רק חצי, ולא יוכל ליתן בתכלית השלימות.

ורמז במצוה זו מחצית השקל, כי כל מה שיתן מחצית הוא, כי הכל בידי שמים ואין נפקותא בין עני לעשיר. "העשיר לא ירבה" לא יוכל להרבות, "והדל לא ימעיט" אינו רשאי להמעיט. ואם הכל בידי שמים הוא ואנו רק כשומרים הנפקדים אצלינו רכושינו, מובן מעצמו ש"לא ירע לבבך בתתך לו", ובשמחה ובחדוה צריכין אנו למלאות מצות נתינת צדקה, כמו שחיינו מקבלים הוננו ורכושנו מהקב"ה עצמו בלי אמצעותינו וטרחתינו.

תנן (שקלים א,א) באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. נראה בדרך מליצה בעזרת ה' יתברך, דמשקלים הקריבו קרבנות ציבור וכל אחד ואחד נתן חצי שקל לצורך זה. ולמען שלא יתערב מחשבה זרה דעה נפסדה בלב הנותנים בתכלית נתינת ממונם לצרכי גבוה, הכריזו על השקלים ועל הכלאים, על תערובת המינים, שלא יאמרו הנותנים על חילם ועשרם "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ואנו מקריבין משלנו, אלא תוכן הדבר להיפך, שיודיעו על ידי שיקמו מצות ה' לתת ממונם לחפצי גבוה, שכל מה שברשותם הכל מיד ה' נתן להם, ועל כן מחוייבים המה לקיים ציווי שלו כאשר ידרוש ליתנו בחזרה. על כן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, כי להורות נתן שלא יתגאו בתוקף עשרם שאחד יכול ליתן יותר מחברו, כי הוא בעצמו העשיר משלו אין לו כלום והכל מאת ה' יתברך. ועל כן "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". וזהו כוונת מחצית השקל, כי "מי הקדימני ואשלם", ו"יברכך ה' [אלקיך] בכל אשר תעשה" ועל כן בוודאי מחצית לה', כי מי נתן לו בינה ושכל לעמול, כח וכשרון לאסוף הון, הלא ה', ועל כן בכל מה שיש לו מחצית לה' לצורכי גבוה. וכן בשנותן צדקה יתן בלב שלם ובנפש חפיצה, ברעיון טהור ובמחשבה זכה, ולא יתפאר על העני ולא יעלה על דעת הנותן כי משלו יתן לו, אלא כי הוא הנפקד על הפקדון.

וזהו דאמרינן במדרש רבה (הובא בילקוט אליעזר ערך צדקה אות י"ז) "אשרי משכיל אל דל", רבנן אמרי זה שמבריח עצמו מן המלכות, היינו שמבריח עצמו מן הממשלה על הממון אשר הוא נותן לדל. ואם כן עושה אשרי לו שהוא "משכיל אל דל", שעומד בבינת שכלו הישר נגד הדל. וזה כוונת המסורה שם אות ע"א "חסד ואמת נפגשו", היינו אם יפגש בחסד האמת, בעת גמילות חסד, יתנו כבוד לאמת, אזי תמיד רק "רש ואיש תככים נפגשו", היינו הנותן הוא לעצמו רש, כי משלו אין לו כלום והכל מיד ה', אלא החילוק בינו ובין המקבל הוא, שהוא הנותן לה' והמקבל גם "איש תככים", אבל באמת לא העשיר עושה חסד, כי מה שנראה ש"עשיר ורש נפגשו, עושה שניהם ה'", ואם כן לא עשיר הוא אלא לעצמו רש הוא, והשני איש תככים.

והנה מה שמעלה על לב האדם שכחו ועוצם ידו עושה לו חילו, הוא היות כי בעמלו יקבוץ הון ובנפשו יביא לחמו. אכן אם היה מקבל כל מה שיש לו בלי אמצעות עמלו מיד הקב"ה, בוודאי היה מכיר האמת, כי הכל מידו הגדולה של קונה שמים וארץ הוא לו. וזה שאמר (בתנחומא כי תשא ט') אמר רבי מאיר כמין מטבע של אש נטל הקב"ה מתחת כסא כבודו והראה לו למשה, ואמר לו "זה יתנו", כזה יתנו, שאם היו נותנים זה מה שאני בעצמי נטלתי מתחת כסא כבוד שלי, בוודאי לא היו חושבים שמשלהם נתנו, ועל כן "כזה יתנו", הכל מה שיתנו אף אם עמלו בקנייתו, כי "מי הקדימני" ו"יברכך ה' [אלקיך] בכל אשר תעשה". והנה עיקר רעיון דמצוות כלאים הוא כמו שכתבו המפרשים לומר כי ה' אדון הכל ולו נתכנו כישרונות ותוארי כל מין ומין, ועל כן הוא יודע שאין המין מתאים לזווגו עם המין השני. ועל כל הכריזו בא' באדר על השקלים ועל הכלאים, שלא תתערב מחשבה זרה בעשיית המצווה של צדקה.

ובדרך זה נראה עוד לתת טעם מדוע נתנו דווקא מחצית השקל ולא כולו, כי הגוף מחובר עם הנפש, ומה שמביא את האדם לפסול למחשבה זרה הוא הגוף, אבל הנשמה היא חלק אלוק ממעל וטהורה היא, ועל כן רמזה התורה שהנשמה היא שתתן במחשבה טהורה שלא להתפאר, ולא הגוף.

עוד נראה לי בעזרת ה' יתברך על פי מה שכתבו המפורשים לבאר הפסוק (תהלים נה,כד) "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך". כי באמת הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם, כי "ואספת דגנך" כתיב, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, ו"לא לתוהו בראה" אלא "לשבת יצרה", ועל כן בוודאי מותר וגם חיוב הוא לעסוק ולהשגיח גם על ענייני וצרכי העולם הזה, אלא צריך שנשגיח כי על כל פנים יהיה חציו לה' וחציו לכם, שלא לבלות עתנו רק בדרכי עולם הזה והנאת הגוף, אלא אחוז בזה העיקר בתורת ה' וצרכי הנפש, ו"גם מזה אל תנח ידיך". אבל "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם", כי מקדישים ימיהם רק לצורכי גופם, אבל "אני אבטח בך", יש לי בטחון דמאן דיהיב חיי יהיב מזוני, ואחצה ימי לה' ולי. וידוע פירוש הפלאה ז"ל, "כי רוב מעשיהם תוהו", כי מה שיש לבני אדם מעשיהם לצרכם אינו תוהו, אלא מן הנכון הוא, אלא "רוב מעשיהם", ריבוי של מעשיהם יותר מן הראוי, הוא תוהו.

ובזה אמרתי להמתיק בלשון המשנה אבות (ה,יט) מה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע וכו', אבל תלמידי אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא. וקשה בעולם הבא הווא ליה למימר. אלא היא הכוונה כי גם בעולם הזה הם משגיחים על עולם הבא, וכאן בעולם הזה נוחלין לעולם הבא, שאוכלין בעולם הזה, אבל נוחלין גם לעולם הבא דייקא כאן בעולם הזה. וזה כוונת מחצית השקל, כי החצי ישאר לצרכי הגוף, אבל על כל פנים חצי האחר יתקדש ויעלה לצרכי גבוה.

ובשבת שקלים דשנת תרפ"ד לפ"ק הוספתי ליישב בזה מה שמובא בדברי שאול לפרשת תשא להקשות, דבפייט דפרשת שקלים נאמר "ושקל אשא בבית נכון ונשא", דמשמע שקל שלם. ואמרתי על פי הפלא"ה ותלמידו בעל חתם סופר ז"ל בלולב הגזול במאמר אתרוג הכושי וכו' (סוכה דף לו ע"א ד"ה דומה לכושי), דבזמן הזה ליכא מצווה ביישוב העולם, אולם לכשיבנה בית המקדש מצות יישוב ארץ ישראל היא מצוה כשאר מצות, וכשם שאין אומרים שלא להניח תפילין חס ושלום מחמת לימוד תורה הקדושה, כן אין מניחין ישוב הארץ בשבילה, והכל גם העסק בצרכי האדמה מצוה היא. ושפיר אמר "ושקל" שלם "אשא בבית נכון ונשא", והבן.

ומה מאוד נכון על פי זה מאמר בירושלמי הובא בילקוט אליעזר (ערך שקלים אות כ"ב) "זה יתנו", חד אמר לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל, כי לא חצו ימיהם ועוסקים היו כל ימיהם בצרכי גופם, וצריכים כפרה לחצי ימיהם. ומבואר המדרש בפרשת כי תשא וגו', זה שאמר הכתוב "ה' שופט זה ישפיל וזה ירים" וגו'. "זה" בגימטריא י"ב שעות, מחצית היום בשעות, והוא על דרך הנ"ל.

ועל כן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאיים. עיין בביאורו של הגאון הצדיק ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל לפרשת בראשית, בכל מה שכתב על הקרא "למינהו", ותמצא כי מיד ה' היתה זאת לייסד הטבע וכל תכונת כל מין ומין לעצמו לקיומו ותועלתו, ועל כן לא תערב זה עם זה, למען לא יהיו שני הפכים בנושא אחד. ואם כן גם זה נכלל תחת חוב הגדול אשר עליו כל העולם כולו מיוסד "למינהו". כי מין האנושי ומין האלוקות, צרכי הגוף והנפש, ענייני עולם הבא וענייני עולם הזה, יחדיו יהיו תואמים לפקוח עליהם, להשגיח עליהם בעין פקיחא לאחוז בשניהם, שלא ישיג האחד גבול רעהו יותר מן הראוי, כי "לא תוהו בראה" אלא "לשבת יצרה", ו"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", אלא נאחוז בזה וגם מזה אל יניחו ידינו, "ויהי נועם ה' עלינו" ומעשה ידינו יכונן, אמן כן יהי רצון.

(דרוש לפרשת משפטים שבת שקלים, תרפ"ז, קונטרס "שארית ישראל", בתוך "אלפי יהודה" עמו' יז-יח)

מה שאנו אומרים "ישראל נושע בה' תשועת עולמים וכו', על פי מה שפירש רבינו שר שלום מבעלזא זי"ע על הפסוק "הס קטגור וקח סנגור מקומו". וקשה להבין. אולם הכוונה היא אשר אף אם חטאי האדם הם מחצה על מחצה, אז הקב"ה בטובך הגדול תהיה למשען אל הסנגורים, וממילא יהיה סנגור אחד יותר, ויהי ד' למשען לו למען נאמו שלחתי. ויש לומר שזהו כוונת הכתוב "ישראל נושע בה' תשועת עולמים", תמיד הוא עומד לצד הסנגור, "גם היום יוושעו מפיך שוכן מרומים, כי אתה רב סליחות ובעל הרחמים". ויש לומר שזהו כוונת הכתוב "הושענא" גם היום להסנגור "למען טובך" מעולמי עד. ויש לומר שזהו כוונת הכתוב "ולכל היד החזקה" להסנגור "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" שבכל הדורות.

(בית אולפנא, א, עמ' קמד, בשם רבי ישראל פריינד הי"ד)

וכבר פירש כבוד קדושת אדמו"ר הרב הגאון רבי ישראל פריינד הי"ד אב"ד ססרגן, דברי הפייטן, "סלח לגוי קדוש", שהוא כולו קדוש, על כל פנים ביום קדוש, והגם שבמשך כל השנה לא מתנהג כשורה, אבל היום בצדק מגיע לו הסליחה, שאין כמוהו בכל הארץ. בשעות אלו של תפלת מוסף חולשה כללית יורדת לעולם, הפנים מתחוורים, האברים רועדים, ובעליל אפשר לראות איך שכל אחד מהעם הקדוש והטהור, מזה את דמו, מקטיר את חלבו, ומקריב את כחו ואונו על מזבח האמונה בעילאית בבורא עולם, שנתן לנו את היום האדיר הזה, ומכה על חטא ומתחרט על פשעיו וחטאיו, ומתחנן לה' יתברך שישוב וירחם עלינו ויחזיר עבודת המקדש על מכונה.

(זיו המנהגים, עמו' רא. הובא בספר הזכרון לקהילת ססרגן, עמו' 18)

בקשר לעבודת כהן גדול ביום כיפור, זכור אזכור מה שפירש כבוד קדושת אדמו"ר הרב הגאון רבי ישראל פריינד הי"ד אב"ד ססרגן בדרך מליצה פלוגתת חז"ל עם הצדוקים, שכידוע, הצדוקים אמרו שהכהן הגדול נותן את הקטורת על המחתה בטרם שנכנס לקודש הקודשים, כי בענן הקטורת יכנס, וחז"ל ברוח קדשם שקבלו מסיני דרשו, שנותן הקטורת לאחר שנכנס כבר לפנים. הקטורת מסמלת את ההתעשרות, כמו שכתוב "ישימו קטורה באפיך וכו' ברך ה' חילו", כדרשת חז"ל, ולזה כוונו הצדוקים, לומר, שמתחלה תהיה מטרת האדם להתבסס באופן חומרי, ולעבוד בכל מרץ ועוז ולהתמסר כל כולו להתעשר, ואחר כך לעת פנאי להיכנס גם לעבודה הרוחנית. אבל לא כן למדו חז"ל, מתחילה תכנס בכל ישותך לפנים, לעבודת הקודש, לעבודה הרוחנית, בלתי לה' לבדו, ואחר כך תשים הקטורת, סוף הכבוד והעושר שיבואו. ודברי פי חכם חן (שם, עמו' רג). והנה עלינו, לבני ישראל, לדעת לפני כל עסק או מלאכה שאנו רוצים לגשת ולעסוק בזה, לחקור ולדרוש מקודם אם ע"י עסק זה או פרנסה זו לא יהיה מכשולים וניגודים לדרך התורה והמצות, למשל אם ח"ו לא יהיה העסק כרוך בחילול שבת – או הרבה ביטול תורה שלא יהיה לו זמן לקבוע עתים לתורה – ושיהיה קצת זמן לחינוך ביתו ולהשגחת שאר עניני דת, ושלא יהיה לו זמן לילך לתפלת צבור אשר כל כך גדול שכרו וגדול עונשו ח"ו מי שיש בידו להתפלל בצבור וממונע את עצמו. ואחר כך אחרי התבוננות בכל זה שיהא יכול להיות יהודי בכל ענייניו ולא יפריע לו בדרך החיים של תורה, אז יקבל עליו המשרה או פרנסה ועסק. על כן אנו דורשים מקודם יש לכנס לפנים לקודש פנימה, הרמז שיהיה בטוח שיהיה דרכי קודש מכל הבחינות, ואחר כך אם הוא מובטח שלא יהא התנגדות לשמירת מצות והוא בפנים מוקף בקדושה יש ליתן קטרת הרומז עשירות פרנסה וצרכי חיים הנחוצים. לא כן הצדוקים דורשים להיפך מקודם יש לדאוג על צרכי הגשמיים וההצטרכות החיים ואחר כך אם יעלה בידו יכנס לקודש ואם ח"ו לא גם כן יסתפק בזה אבל העיקר שיהיה בטוח בקורת עשירות. ומזה יש להתרחק בכל כוחו רק לשום עינא פקיחא על כל דרכיו ומעשיו שיהיו על פי תורה. וזה נכון. ודברי פי חכם חן.

(ספר הזיכרון לקהלת ססרגן עמ' 18-17)

במשנה יומא פ"א מ"ג ערב יום הכפורים מעבירין לפניו [לפני כהן גדול] פרים ואילים וכו' כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה. וברש"י שם מתבונן בבהמות העוברות לפניו לתת אל לבו בהלכות סדר היום. והסביר כבוד קדושת אבא מאר"י ז"ל דהכהן הגדול היה שליח נאמן ורחמן לעורר טובות וחסדים מן השמים לכלל ישראל בעבודתנו הקודש ביום הכיפורים, ואם יהיה ח"ו בקטרוג למעלה שאינם כדאי לטוב כי הם חוטאים והתורה והמצות אינן כדבעי – הלוא כבר אמרו חז"ל בברכות רצונינו לעשות רצונך ומי מעכבך שאור שבעיסה ושיעבוד גלויות. הצרות והרדיפות הנוראות והגזרות בכל דור ודור הם גרמו הרבה. והנה דוד המלך עליו השלום כינה (בתהלים כב,יג) שונאי ישראל בשם "סבבי פרים רבים אבירי בשן כתרוני" – ולזה העבירו לפניו אלו הבהמות כדי שיתבונן בהם ללמד מהם ועל ידם סנגוריא על כלל ישראל, כי הם הפרים השונאי ישראלים הגורמים כל מיעוט עבודתינו. וכן היה רגיל מרן ז"ל להמליץ בדרך מליצה עם ישראל עשירים לא במעות אלא בדמעות, כמה וכמה דמעות נשתפכו ושופכין בני ישראל בכל עת וזמן ובפרט בימים הנוראים.

(ספר הזיכרון לקהלת ססרגן עמ' 18)

בנו הרב יעקב שלום מזכיר את חידוש התורה האחרון שאמר אביו בעת נסיעתם לאושוויץ: "ותכתב זאת לדור אחרון ומני' יראה הרואה מדרגת אדם גדול בענקים הי"ד – כשנסענו בדרך האחרונה לאושוויץ ואין לתאר ולשער גודל הדחק והצפיפות ושפלות אנשים ונשים זקנים חלשים יונקים וילדים כולם דחוקים בקרון הרכבת – מלווים עם רוצחים הונגרים וגרמנים ימח שמם – והנה באמצע נסיעה בראות הנשים בחוץ דרך חלון קטן החיים העליזים בימי קיץ איך נשים מטיילים עם ילדיהם ואנו והם נשים צדקניות נוסעים בצורה כזו לדרך ים סוף – פרצו בכי גדול ונורא, מה נשתנה אלו מאלו בעוןנותינו הרבים? אז שמעתי פירוש כבוד אאמו"ר דברי תורה האחרונים שזכינו לשמוע מפיו וזה המשנה באבות אומר "ההולך בדרך ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מתחייב בנפשו". פירש רבינו באותו מעמד מעניינא "ההולך בדרך", הכוונה בדרך כל הארץ וסוף כל אדם, הלוא אנו רואים ויודעים ומרגישים שהולכים ונוסעים בדרך כל אדם למות – ואז גם כן בוכים ומתאוננים על נוי חיי הגוף וכאבים צער הגוף העובר וכלה. ואם גם ברגע זה לא נותנים לב להתבונן על תכלית החיים של ישראל וצריך להפסיק ממשנתו, ועל זה יש בוודאי לבכות, "הרי זה מתחייב בנפשו" ונשמתו.

(ספר הזיכרון לקהלת ססרגן עמ' 19-18).


הרב ישראל פריינד הי"ד, מגדולי הרבנים בהונגריה, נולד בסביבות שנת תרמ"ה (1885) לאביו הרב משה. היה תלמידו המובהק של אב"ד גרוסוואדיין הרב משה (צבי) הערש פוקס מחבר ספר "יד רמה", וכן תלמידם של אב"ד פרנקפורט דמיין הרב שלמה זלמן ברייער ושל הרב שמחה בונם סופר ה"שבט סופר" מפרשבורג. הרב היה גאון בתורה, איש אשכולות ובעל שאר רוח, למדן חריף ומעמיק, דרשן מפורסם ובעל מידות תרומיות, מנהיג קהילתו ומראשי ועד הרבנים בלשכה המרכזית של היראים בזימברגן. בשנת תרע"א (1911) נשא לאשה את מרת אסתר לאה בת המנוח הרב משה דוד סופר אב"ד סאסרגן שבטרנסילבניה (כעת רומניה, בעבר הונגריה) ונכדת רבי חיים סופר בעל ה"מחנה חיים". לאחר נישואין מילא את מקום חותנו כאב"ד סאסרגן, החזיק שם ישיבה, בה העביר שיעורים מידי יום והרביץ תורה ברבים במשך עשרות שנים. זמן קצר לאחר נישואיו נפטרה אשתו והרב נשא לאשה את אחותה מרת מרים רחל.

היה רועה נאמן לעדתו ולכל עשרות הכפרים והישובים שבסביבתה. הרב הופיע מספר פעמים לפני המלך והשרים, בייחוד בימי מצוק וצער, בכדי להמליץ טוב על אחינו בית ישראל. הוא פעל אצל ראש העיר לביטול גזירת העירייה שעל כל החנויות להיות פתוחות אף בשבת.

בהנהגת הרב פריינד ובהנהגת האדמו"ר מסוליצא רבי יעקב ישראל וישורון רובין הי"ד, הייתה ססרגן לעיר של תלמידי חכמים, חסידים ואנשי מעשה. בכל שנה שרו את הניגון "וכל מאמינים
 בבית הרב פריינד בשמחת תורה לעת המנחה, מתוך דבקות ורטט של קדושה. בשבת שובה ובשבת הגדול היה הרב דורש בבית הכנסת המרכזי והאדמו"ר היה מגיע לשמוע את דרשותיו, שנאמרו במתיקות מיוחדת ונשמעו בקשב רב. בשבתות הקיץ היה הרב מעביר שיעור קבוע בפרקי אבות. הרב נסע כמעט מידי שנה למקום מעיינו לריפוי מחלות קיבה ומעיים בכפר "סנט ג'ורג'", ושם היה מספר סיפורים על גדולי תורה ומוסר שיחות חסידיות על צדיקים (ראה סיפוריו ב"עולמו של אבא", עמ' שכ-שכא).

הרב והרבנית פריינד גורשו לאושוויץ, שם נספו בט"ו בסיון תש"ד.

חלק ממשפחתם נספה גם כן:

  • בתו הרבנית רחל, אשת הרב חיים סופר (חתנו של הגאון רבי הלל פאלק), נספתה בי"ז בתמוז תש"ד עם ילדיה אסתר לאה, רבקה, יעקב שלום ובריינדל פעסיל.
  • בנו הרב משה צבי פריינד הי"ד, משנת 1937 היה אב"ד סנט מיקלויש (געארגהעני). היה עמקן ושקדן עצום ובקי בכל חדרי התורה. בשנת תש"ב גויס בכפייה למחנה עבודה ונשלח לאוקראינה. בדרך חזרתו בשנת תש"ד היה עם קבוצת יהודים כאשר חיילים הונגרים פתחו לעברם באש ורצחו כמעט את כולם. הרב משה צבי זרק את עצמו על הארץ והעמיד פני מת, אחר כך קם, נמלט והגיע הביתה. אך זמן קצר אחר כך, למחרת חג הפסח, הוא גורש לגטו יחד עם זוגתו הרבנית חיה הדסה וילדיהם ישעיה והלל, משם הם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחו שם. הי"ד.
  • בתו הרבנית שרה לאה, בעלה הרב יעקב הלל ליכטנשטיין הרב מבטלען, ובתם פעסיל.
  • כלתם הרבנית חוה טילא (אשת בנם הרב דוד יהודה) ובתה אסתר לאה.
  • בנו, הבחור המופלג חיים הי"ד, תלמיד מהר"ם בריסק הי"ד, נשאר במחנה עבענזע.

בניו הבכור הרב דוד יהודה והרב יעקב שלום שרדו את השואה ועלו לארץ ישראל. הרב דוד יהודה נבחר עוד בחייו כרב הצעיר של ססרגן, וכיהן בארץ כרב במספר קהילות בנתניה ובירושלים. הרב יעקב שלום כיהן כר"ב בישיבת מהרי"ט בבני ברק.

הרב הדפיס מאמרים בכתבי עת תורניים (כגון "ילקוט יוסף", "תל תלפיות") והשאיר אחריו הרבה כתבי יד עם חידושי תורה: תשובות, דרשות ופלפול שחיבר במשך ארבעים שנה. "וחבל כי כמעט הכל נשאר בגעטאו ורק מעט מן המעט הנשאר מקוים לאסוף ולהדפיס אי"ה כאשר היו בקשתו האחרונה באוישוויץ לפני פרידתנו שנשתדל להוציא לאור משהו מכתב יד קודשו שיישאר" (מדברי בנו הרב יעקב שלום, ספר הזיכרון לקהלת ססרגן, עמ' 19).

ביאורו לפירוש רבינו בחיי הובא בספר "קונטרס הוספות לספר רבינו בחיי", שיצא לאור בסוף ספר "תורת חיים" לר' חיים כהן, מהדורת ירושלים תשי"ט, עמ' 3).

שרידים מחידושיו של הרב ישראל פריינד יצאו לאור בקונטרס "שארית ישראל" (הודפס בסוף הספר "אלופי יהודה", מאת בנו רבי דוד יהודה פריינד, חלק ב, עמ' ט"ז, ירושלים תשמ"ט, וכן הודפס קוטרס בשם זה בסוף ספר "פרדס דוד", ירושלים תשמ"ו).

בספר אודים מאש ובספר ירושת פליטה – הובאו שני מאמרים מאת הרב פריינד ("בגדים הנעשים מקונסטפאזער (מהרכב בלאי בגדים) לעניין שעטנז, ודין מכירת בגדי שעטנז בכלל". "בדבר האם שרי לכהן ליסע במרכבת ברזל המוביל בר-מינן ר"ל, ובענין לנסוע באוירון ממעל לבית החיים").

בספר דורות ישרים, א, עמ' יג, מובא חידוש נוסף לפרשת נח שהועתק משולי ספר "ישמח משה" שהיה שייך לרב ישראל ולבנו הרבה משה צבי – ולא ברור מי מהם כתבה.

לא ניתן להגיע לשלימות התורה ללא לימוד המוסר / הרב יואל ברנצי'ק הי"ד

תמונת הרב יואל ברנצ'יק הי"ד

צדיקים נדמה להם כהר

ידוע כי כל פעולה של איש המעלה היא תורה שלמה בשבילנו. כי אצל האדם הגדול, גם הפעולות הקטנות הן גדולות, ואצל האדם הקטן, אפילו הגדולות הן קטנות. כמה מאריכה התורה במעשה האמהות, כיצד הן השתדלו להקים דורות, באיזו נפש טהורה וזיכוך המחשבה והמידות, הן תבעו דברים שנראים לנו מגונים, משום שכוונתם היתה רק לכבוד קונם ולקיום המין, לכן גם לא נתביישה לאה לקרוא שמות לראובן: "כי ראה ד' בעניי כי עתה יאהבני" וגו' "כי שכר שכרתיך", "נתן ד' שכרי" וכו' (בראשית כט-ל). ביטויים מעין אלה נחשבו אצל בנות לוט כפגומים ביותר ונרשמו לנצח על שאחת מהן קראה את שם בנה "מואב". זוהי הוכחה עד כמה גדולה גדלותם של אנשים גדולים.

ולהלן בפרשה השניה (שם לד,א): "ותצא דינה", יצאנית בת יצאנית, כאמה כן בתה (רש"י ז"ל) מלים אלה בוטות כמדקרות חרב, מצאו קורטוב של פגם, ומזה נתגלגל הדבר עד שהגיע ל"ותצא דינה". וזהו שאמרו חז"ל (סוכה נב א) צדיקים נדמה להם כהר, ורשעים כחוט השערה. ואמר הגרי"ב זצל"ה, שהצדיק רואה בכל חוט השערה של חטא, שעלול מזה להיוולד הר גבוה. ואני אמרתי על דרך שאמרו (קדושין לא א) גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. ופי' בתוספות, כי המצווה דואג יותר שמא לא יהא ביכולתו לקיים. ומכאן היה אומר ר' איצל (הגאון הצדיק רבי יצחק בלאזר זצ"ל), שאנחנו נמצאים בבחינת "אינם מצווים ועושים", כי אין אנו דואגים כלל שמא לא יעלה בידינו קיום המצווה. וביאור הדברים יהיה לפי זה, כי הצדיק הלהוט אחרי קיום הטוב יש לו מלחמת היצר העומד נגדו כדי לא להניחו לקיים את המצווה. לא כן הרשע, שאין הבדל בשבילו אם הוא עושה או לא, כנגדו אין היצר נלחם. נמצא שאכן, אצל הצדיק נראה לו כהר, כי הוא רוצה את הטוב והיצר הרע עומד כנגדו להילחם, אבל אצל הרשע הכל קל, חד וחלק, ואין זה אלא חוט השערה בשבילו, כי באמת לא קשה לו הדבר.

אין ספק, כי אנחנו לא נוכל להגיע אל הטוב האמתי אלא על ידי לימוד המוסר בהתפעלות ולהתרכז בענייני היראה ושכר ועונש. רוב העולם אינו רוצה להכיר בגיהינום, ואפילו אנחנו משתמטים איך שהוא, וזה הרי אחד מעיקרי הדת. אחד המאמינים הגדולים היה אדמו"ר זצ"ל, ושמעתי פעם מפיו כי כשעוברים על עניינים אלה בשאט נפש, יתכן שיענשו אותנו בעונש הגלגול. ואני אומר, שהאומר שניתן להגיע לשלימות התורה ללא לימוד המוסר, אינו אלא טועה טעות גדולה. הנני שמח לראות את הישיבות הקדושות, פרי פעולותיו של אדמו"ר זצ"ל, במצב רוחני גבוה ונעלה, אבל אורח חיים למעלה למשכיל, וחייב אדם לומר מתי יגיעו וכו'.

(נאמר באסיפה כללית במזריטש בשנת תרצ"א, גוילי אש, עמו' קלה)


הרב יואל ברנצ'יק, "רבי יואל ריגר", בן ר' שמעון יענקל וליבה צינקעס, נולד בשנת תרל"ד (1874, כך ע"פ דרכונו ועל פי נתוני מפקד אוכלוסין. אך נכדתו כתבה בספרה "אעברה נא" שהוא נולד בשנת תרל"ו) בביליצ'ה שעל יד לידה. מצד אמו היה מצאצאי רבי שמואל שמלקא מניקלשבורג.

לאחר נישואיו למרת סימה לבית סמריק המשיך ללמוד בישיבת נוברדוק בראשותו של "הסבא מנובהרדוק", רבי יוסף יוזל הורביץ, ונמנה על מייסדי ישיבה זו יחד עם הרב אברהם זלמנ'ס, הרב דוד בלייכר הי"ד, הרב שמואל וינטרויב והרב דוד בודניק הי"ד. הרב ברנצ'יק התלווה פעמים רבות  אל רבו במסעותיו ובהתבודדויות שלו ונחשב לאחד מהתלמידים הבולטים ומגדולי בעלי המוסר בדורו. בנוסף היה רבי יואל מתלמידי ה"חפץ חיים".

הוא שימש משגיח רוחני בישיבתו של הרב אלחנן וסרמן הי"ד באמצ'יסלב. אחר כך כיהן כמשגיח רוחני בישיבת קלצק בראשות הרב אהרן קוטלר. על פי בקשת ה"חפץ חיים" הוא ניהל לזמן מה את הסמינר למורים חרדים בגרודנה שהוקם בחסותו של רבי חיים עוזר גרוזינסקי, והיה ראש ישיבת נובהרדוק בצריצין.

הוא עבר לריגה בירת לטביה ולבקשת חותנו פתח לפרנסת משפחתו חנות מתחת לביתו בריגה שהייתה סניף של בית מסחר לאריגים יקרים, שהגיעו מעסק של קרובי משפחתו בלודז'. הוא ראה ברכה במסחרו, עד שהדבר הגיע לידיעת "הסבא"  שטען שהמסחר בא על חשבון הרבצת תורה, ואמר לו "דע לך, ר' יואל, שטעות גדולה אתה עושה. לא כדי להלביש את נשות ריגה במחלצות נוצרת. לגדולות נועדת, ולכן לא יעלה בידך כלום! אני מודיע לך שיתהפך עליך הגלגל והברכה לא תשרה במעשה ידיך". לאחר זמן קצר נשרף בית העסק של הרב יואל, והוא נטש את העסקים וחזר להתמסר כולו להפצת תורה ומוסר.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נמלט עם משפחתו לפנים רוסיה, והגיע לפטרבורג, לאחר תלאות ונדודים עם ילדיו הקטנים והוריו הזקנים. על מנת להביא מזון למשפחתו המורעבת הוא יצר לכרות עצים ביער ולמכור אותם לכפריים תמורת מעט מזון. לקראת סיום המלחמה, המשפחה ביקשה לחזור לריגה, ולהימלט מהרעב ומהקור, מהטיפוס ומהחולירע שהשתוללו בעיר ומהקרבות בין כוחות המהפכנים "האדומים" ו"הלבנים". לאחר שקיבלו את רישיון המעבר לריגה, ויתר עליו הרב יואל לטובת יהודי שהיה נתון בסכנת מוות, כאשר הבולשביקים מחפשים אחריו ומבקשים להעמידו לקיר ולירות בו בשל היותו עשיר. רק כעבור זמן הצליח לחזור עם משפחתו לריגה שם פעל במשך שנים רבות בריגה ובסביבתה. הוא שימש משפיע רוחני והרביץ תורה ומוסר למאות תלמידיו בישיבה הגדולה בריגה, בראשות ראש הישיבה רבי מנדל ז"ק וחתנו הרב ישראל משה כלאב הי"ד. הוא הפך למזוהה עם עיר זו עד לסוף ימיו. הוא היה ממייסדי "צעירי אגודת ישראל" בריגה והיה חבר המועצה המרכזית של אגודת ישראל העולמית. הוא נודע כצדיק גדול בתורה, שבז לכל הוויות העולם הזה. באחד מדרשותיו אמר כי "משה התקשה איך מסוגל אדם לעמוד בניסיון כשהמדובר בשקלי כסף, הרי תאוות הבצע היא כל כך מושכת? הראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש, שידע האדם כי הכסף הוא כאש, אשר יוכל להכוון ממנו, שיחיה בהרגשה שצריך להזהר כשהוא נוגע במטבע כשם שנזהר מנגיעה באש, שעסקי ממונות הם כשריפה. רק בהרגשה זו יוכל אדם לעבור את העולם בימי חלדו עלי אדמות, מבלי שילכד ברשתה של תאווה מושכת זו, אם יחיה בהרגשה 'מטבע של אש'! נכון 'מטבע' אך של 'אש', וחייב אתה לברוח ממנו בכל נידנוד וחשש איסור כבורח מן האש"

בעת תפילתו היה כל גופו מזדעזע מאמירת הברכה ומאזכרת שם שמים. כישורו הבולט כמסביר מעולה וכמפרש דברי חז"ל, ניכר מתוך שיחותיו העמוקות. הוא היה מהדוברים המרכזיים בכינוסי ישיבות "בית יוסף" נוברדוק, ונהג לומר כי "מי שאומר כי יכולים להגיע לשלמות התורה בלי מוסר – הרי זה טועה בהחלט". שיחותיו נאמרו בלהט והצליחו לטלטל את שומעיו וחולל בהם מהפך.

בשנת תרפ"ח התקרב לאדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש, עם בואו לריגה. הרב חדקוב, המזכיר של הרבי מלויבאוויטש שמע מהרב יואל את הדברים הבאים: "התורה אומרת 'ויקחו לי תרומה', למה לא כתוב 'ויתנו'. אלא שהנותן צדקה חייב להזדהות עם צערו של העני המקבל ולהרגיש כאילו הוא עני פושט יד". ועוד, "הנביא מלאכי הבטיח לנו כי אליהו זכור לטוב יבוא לעתיד לבא 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'. למה לא כתוב 'אבות' כמו שכתוב 'בנים'? יבוא יום שהאבות יהיו כל כך רחוקים מן היהדות, עד שאין שום תועלת לבנים לשוב אליהם, ואדרבה הבנים ימרדו בהוריהם לאור זה. מי הם 'אבותם'? אבות האומה אברהם, יצחק ויעקב".

בשל היותו אישיות מרשימה, פיקח, כישרוני ומקובל על כולם, הוא נבחר הרב יואל לפרלמנט הלאטבי, והתמצא בכל נבכי הפוליטיקה הלטבית וענייני הקהילה היהודית במדינה זו. הוא עמד בראש ועד החינוך התורני וייסד בריגה את מוסדות "מוריה", מוסדות אגודאיים בשיטת "תורה ודרך ארץ" (על פי שיטת הרש"ר הירש מפרנקפורט), בה התחנכו כתשע מאות תלמידים ותלמידות לתורה ויראת שמים, בגן ילדים, בתי ספר יסודיים ותיכוניים לבנים ולבנות בנפרד. היקף לימודי הקודש במוסדות אלו היה פי שלשה מזה שבמוסדות "תורה עם דרך ארץ" בגרמניה. שפת הלימוד היתה עברית במבטא אשכנזי, אך הגמרא נלמדה ביידיש. לרב יואל הייתה השפעה רבה על הנוער שחונך במוסדות אלו.

עם הכיבוש הסובייטי בשנת תרצ"ט בטלה מערכת החינוך האגודאית. לאחר פלישת הנאצים בשנת תש"א גורשו יהודי ריגה לגטו ריגה, והרב יואל בלט שם כמנהיג. סוכתו של הרב יואל הייתה הסוכה היחידה שהייתה בגטו ריגה בחג הסוכות. הרב יודקין, מזקני חסידי חב"ד, העיד כי "ר' יואל לא ויתר על קוצו של יוד גם בגטו". הרב נרצח בטבח ביער רומבולה הסמוך לריגה, ביום י"ט בכסלו תש"ב (1941). יחד עמו נספו ביתו חנה הינדה, בעלה הרב ישעיהו ברישנסקי (שטייבצר) ובנם בפעוט חיימקה, ואולי גם בתם שרה דבורה.

בטבח ההמוני ביער רומבולה נרצחו כ-25 אלף יהודים, רבים מהם בני קהילת יהודי ריגה, רובם תושבי גטו ריגה וכאלף יהודים שהועברו ברכבת ליער. הרצח בוצע על ידי האיינזצגרופן בעזרת משתפי פעולה מקומיים של קומנדו ארייס ויחידות משטרה לטביות, החל מתאריך י' בכסלו תש"ב (30.11.1941). 

סיפור חייו של חתנו הרב דוב מעייני, רב המושבה מגדיאל, מובא בספר "אעברה נא" (מוסד הרב קוק, ירושלים, 2015).

תמונת הרב יואל ברנצ'יק הי"ד

התמונה המובאת כאן היא התמונה היחידה שהייתה בידי משפחתו. בתמונה נראה הרב יואל הי"ד נושא בזרועותיו את נכדו הפעוט חיימקה הי"ד, בן בתו חנה הינדה הי"ד.

(מצאתי תמונות נוספות של הרב יואל: תמונתו בשמחת פורים בישיבה בריגה, מופיעה באוצר התמונות הנדירות בספר "נובהרדוק", ותמונה נוספת [המובאת בראש דף זה] מופיעה בתוך דרכונו ב"אוספי התצלומים של יד ושם". תמונתו מופיעה גם בספר "גדולי משה", הרב משה גדליה שולמאן מפינסק קרלין, ברוקלין, תשנ"ד, עמו' 95)

הטעם לקריאת היום השמיני של חנוכה "זאת חנוכה" / הרב יעקב הלוי גולדוואסר הי"ד בשם האדמו"ר מבאבוב הי"ד

תמונת הרב יעקב הלוי גולדוואסר הי"ד

ב"ה. יום א' ז' חנוכה תרצ"א לפ"ק פה טשעבין יצ"ו.

איידי דחביבא לי מילתא, אתחיל לכתוב מה ששמעתי מאדמו"ר הגאון הקדוש מבאבוב שליט"א בהיותי אצלו בפעם הראשון בשבת חנוכה "זאת חנוכה" בשבת תרפ"ו לפ"ק.

הבית יוסף הקשה בהלכות חנוכה (סימן תר"ע) אמאי עושים שמונה ימים חנוכה הלא הנס היה נצרך רק על שבעה ימים, שהרי היה שמן בהפך על לילה אחד. ותירץ דמיד שהריקו הפך תיכף נתמלא הפך עם שמן כבתחלה, נמצא שגם ביום הראשון היה נס. והקשו המפרשים אם כן בליל שמיני לא היו צריכין לנס זה שיתמלא הפך, שהרי על ליל תשיעי היו יכולין להשיג שמן חדש בטהרה, כמבואר בר"ן במסכת שבת דהיה להם שמן טהור במקום רחוק הילוך ד' ימים. ועל הליכה וחזרה היו צריכין שמונה ימים. ותירץ כבוד קדושת אדמו"ר שליטא בטוב טעם, דהתוספות הקשו במסכת שבת (דף כ"א ע"ב) בדיבור המתחיל שהיה, דאפשר שהסיטוהו עכו"ם וטמאוהו אם כבר גזרו על העכו"ם להיות כזבים. ואמר לתרץ דאף על פי שהיה על השמן חשש זה, אבל על כל פנים יותר טוב להדליק בשמן זה דלא היה עליו רק ספיקא דרבנן, מלהדליק בשמנים אחרים שנטמאו מדאורייתא. ואף לפי דברי הפני יהושע  שהקשה אמאי הוצרכו להנס הלא טומאה הותרה או הודחה בציבור. וכתב דרצה הקב"ה להראות חיבתו לבני ישראל שידליקו בטהרה, גם בזה הראה הקב"ה חיבתו לבני ישראל במה שלא הדליקו בשמן טמא מדאורייתא, רק בשמן ספק מדרבנן, שהרע התוספות לא הקשו דהיסטוהו העכו"ם בוודאי.

ולפי זה יש לומר דבאמת לא היו צריכין לשום נס על ליל תשיעי, אך אף על פי כן עשה הקב"ה נס גם בליל ח' שיתמלא הפך עבור ליל תשיעי כדי להראות בזה חיבה יתירה לבני ישראל שהשמן שהדליקו בו במשך שמונת ימי חנוכה היה שמן טהור וודאי בלי שום ספק של היסט עכו"ם, דאי לאו הכי, מדוע יעשה הקב"ה נס על יום התשיעי להדליק בשמן שהסיטוהו עכו"ם הלא אז כבר היו יכולים להשיג שמן טהור. נמצא דביום השמיני נתברר לבני ישראל בבירור גמור שהיה השמן טהור וודאי, ולא נטמא אף מדרבנן. ומתורץ קושיית המפרשים הנ"ל מדוע הוצרכו לנס בליל שמיני, שהוא כדי שיתוודע לבני ישראל גודל חיבתן אצל הקב"ה. ובזה יתורץ קושיית המפרשים מדוע אמרו בגמרא לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, למה לא עשו היום טוב תיכף באותו שנה כשראו הנס, אמנם להנ"ל ניחא, שעיקר הנס נתגלה להם בליל שמיני, שאז נתברר שהיה שמן טהור וודאי, לכן לשנה אחרת קבעום ועשאום יום טוב. ובזה יובן הטעם שנקרא אותו יום "זאת חנוכה", כי עיקרו של הנס נתגלה ביום השמיני ואז גדלה שמחתם, כי הוברר להם למפרע שהיה להם שמן טהור וודאי כל השמונת ימים.

ובזה פירש כוונת שני כתובים הבאים כאחד (תהלים קי"ח) "מאת ד' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו". וזהו, "מאת ד' היתה זאת", היינו שהקב"ה עשה נס בזאת חנוכה, ובאמת היא נפלאת בעינינו, לאיזה צורך היה נס זה, על זה בא הפסוק השני ומתרץ, "זה היום עשה ד'", דלכן עשה הקב"ה נס גם ביום שמיני דחנוכה, כדי ש"נגילה ונשמחה בו", בגימטרייה ח', שע"י הנס של זאת חנוכה נתברר גודל הנס של כל השמונת ימים שהדליקו בשמן טהור וודאי, ונתגלה גורל חיבתן ולכן קבעו ח' ימים לדורות ליום טוב להודות ולהלל. ודברי פי חכם חן.

(חידושי יעקב, פתיחה)


הרב יעקב הלוי גאלדוואסר (ר' יענקלי) הי"ד היה למדן מובהק ומחדש חידושי תורה, מצאצאי רבי שלמה אב"ד קרשאנוב, של רבי איציק'ל האמבורגר ושל רבי מאיר הלוי הורוויץ מטיקטין (המהר"ם טיקטין). הוא נולד בעיר טשעבין שבמחוז קרקוב ביום כ"ז בכסלו תר"ע (ע"פ "נר המערבי ונרותיו שהדליק", עמ' 30, הוא נולד בב' בטבת תר"ע), לאביו הרב החסיד ר' יוסף סג"ל גולדוואסר מטורנה ולאמו מרת פייגעלע בת הרב ישראל דוב הלוי גלס. עוד בטרם הגיעו לגיל בר מצווה נפטרו שני הוריו, ותלמידי החכמים שבעירו השגיחו עליו ולמדו אתו.

ר' יענקלי היה מגדולי חסידי באבוב ומבחירי תלמידי הרב מטשעבין, הגאון רבי דוב בעריש וויידענפלד. רבו השתעשע בו עד מאוד, ופרסם לעילוי נשמתו מכתבים וחידושי תורה ממנו בספרו שו"ת "דובב מישרים" (חלק ג). תשובות אליו הודפסו גם בשו"ת חזון נחום ובספר 'בית פנחס' על מסכת תמורה חלק ב.

בשנת תרפ"ו ביקר את בן דודו, הרב החסיד ר' מנשה יחזקאל פרלמן הי"ד, בקרקוב. הוא שמע שם ניגון מאת האדמו"ר מבאבוב. בעקבות כך נסע בפעם הראשונה להסתופף בצלו של האדמו"ר, רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד, בשבת חנוכה תשפ"ו, ומאז היה נוסע באופן תמידי להדבק באדמו"ר ולקבל ממנו תורה, חסידות והדרכות בעבודת ה'. עוד בבחרותו החל למסור שיעורים לצעירי טשעבין ולרשום את חידושיו בבפינקסים. היו לו כישרונות נפלאים, הוא היה בקי נפלא בש"ס ובפוסקים, וחידש על אתר חידושים עצומים ומפולפלים. במשך תקופה ארוכה למד בקביעות עם בנו הצעיר של האדמו"ר, הרב משה אהרל'י הי"ד.

בשנת תרצ"ב נסע לקרקוב ולמד שם אצל הרב שבתי הכהן ראפאפורט הי"ד, מדייני בית הדין הגדול שם, בן אחותו של האדמו"ר בעל ה"אבני נזר".

בשנת תרצ"ה נשא לאשה את מרת שרה הי"ד בת הרה"ח בצלאל שטרן הי"ד מלימאנוב. לקראת חתונת ר' יענקלי, כותב לו רבו מטשעבין מכתב ובו עמד על מעלותיו ונתן לו היתר הוראה:

"כבוד תלמידי חביבי החתן היקר תמים למעלות החריף ובקי עצום זך השכל יקר ערך חכם ונבון ירא הד' מו"ה יעקב גאלדוואסער שיחי' לאויט"א מפה כבר נודע ומפורסים ביראתו הקודמת לחכמתו וברב חילו לאורייתא, ועוד בידי טל ילדות נשמע קולו קול יעקב בבואו אל הקודש ושקד בהתמדה בתוה"ק ביראת הד' טהורה […] ידו חדה למד ושנה ת"ל הרבה יגע ומצא כדי מידתו מידת חכמים וקולע אל המטרה לאוקמי שמעתא אליבא דהלכתא. וע"כ הנני בזה ליום כלולת אפריונו שתהי' היום בשטו"מ אי"ה לעטרו בהתרת הוראה יורה יורה וכל מן דין סמכי לנא ויעזור השם שיתגדל לשם ולתפארת […]".

לאחר חתונתו התגורר בעיר לימאנוב, שם למד תורה בשקידה ולימד תלמידים צעירים. נולדו לו שלשה ילדים: יוסף משה הי"ד, חיה פיגל הי"ד ושלמה הי"ד. בספר "מכתבי קודש – באבוב", סי' כז, מובא מכתב שכתב לו רבו האדמו"ר מבאבוב רבי בן ציון הלברשטאם, בשנת תרצ"ו, עם איחולי מזל טוב וברכות לרגל לידת בנו הבכור, ועם תשובה לשאלתו על דבר השם שיש לקרוא לתינוק.

בתקופת מלחמת העולם השנייה נדד כפליט ממקום למקום, בשטחי הכיבוש הסוביטי. באלול ת"ש הגיע לעיר קאזאווא, שם פגש את הרב שלמה סג"ל עפשטיין הי"ד. למרות הצרות הקשות עסקו שניהם יחד בתורה ולמדו גם אצל הרב שמואל פירר הי"ד אב"ד קראס שגלה גם הוא לקאזאווא. מידי פעם נסעו הרב יעקב והרב שלמה ללבוב להפגש עם האדמו"ר מבאבוב ולשמוע ממנו דברי תורה ואת התייחסותו למאורעות הזמן. בתקופה זו המשיך ר' יענקלי לשאת ולתת בדברי תורה, במכתבים ששלח לרבו מטשעבין, שהתגורר אז ביערות סיביר. לאחר העיר קאזאווא נכבשה בידי גרמניה הנאצית, בשנת תש"א, התעצם סבלם של יהודי קאזאווא. ר' יענקלי גורש למחנה עבודה ועקבותיו אבדו. בספר 'כרם שלמה' (ברוקלין, תשל"ח), מובא שר' יענקלי נספה באושוויץ.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה נמצאו שלשה פנקסים בכתב ידו בעיר פשעווארסק, שם ככל הנראה שהה המחבר בתחילת המלחמה לרגל אירוסי אחותו ושם טמן את הכתבים. הכתבים הובאו לארץ ישראל והגיעו לידי הרב מטשעבין, שעודד את הוצאתם לאור. החידושים פורסמו בספר "חידושי יעקב", הכולל שני חלקים: חלק א, כולל חידושים על סדר הש"ס, וחלק ב, כולל מכתבים במשא ומתן של פלפול והלכה. הרב גולדווסר הביא בכתביו גם חידושים ששמע מרבו מטעשבין ומהאדמו"ר מבאבוב. הספר יצא לאור בידי אחי המחבר, בשנת תשמ"ז.

בדף עד שמילא עליו אחיו פנחס, הוא כותב שנולד בשנת 1908, היה סוחר ונספה בקוזובה 1941. עוד הוא מוסיף שם שילדיו של האח נספו בגלאי 5 שנים, 3 שנים ושנה אחת. על פי דף עד שכתבה גיסתו אסתר גולדווסר הוא נספה בהיותו בן 35 לערך. היא מוסיפה ומציינת שצירפה לדף העד מידע על קורות חייו ומותו בשואה.

סדר חנוכה על פי מנהגי רבי ישראל יעקב וישורון רובין הי"ד

תמונת הרב יעקב ישראל וישורון הי"ד

תשנח. בכל שמונה ימי חנוכה סידר המנורה קודם מנחה שיהיה מוכן ועומד תיכף לזמן ההדלקה.

תשנט. דקדק להכין בעצמו הנרות לחנוכה.

תשס. דקדק מאוד על שמן זית לנרות חנוכה.

תשסא. הכין בכל יום פתילות חדשות.

תשסב. בתפלת ערבית הכריז השמש "על הניסים" קודם שמונה עשרה.

תשסג. המנורה הייתה מונחת אצל הפתח תוך חלל המזוזות תחת המשקוף על ספסל למטה מעשרה טפחים.

תשסד. דקדק ללבוש המנעלים של שבת להדלקת הנרות.

תשסה. דקדק להדליק בזמן צאת הכוכבים תיכף אחר מעריב.

תשסו. לא היו נרות דולקים על השולחן בשעת הדלקת נר חנוכה.

תשסז. נר השמש של חלק היה סמוך למנורה רחוק קצת מהמנורה. אמנם בנר קטן של "שעוה" הדליק את נרות חנוכה.

תשסח. בירך: להדליק נר חנוכה.

תשסט. הדליק לראשונה הנר הנוסף, ואמר: "הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל הנחמות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה על ידי כהניך הקדושים וכל שמונת ימי החנוכה הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד, כדי להודות ולהלל לשמך הגדול והקדוש על נסיך ועל נפלאותיך ועל ישועתך". ובשעת אמירתו הדליק שאר הנרות.

תשע. אמר בנוסח המקובל בעמידה שבע פעמים "ויהי נועם" וגו', "יושב בסתר" וגו', ואחר כך "מזמור שיר חנוכת הבית" וגו', "למנצל בנגינות מזמור" וגו', "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים" וכו', "מעוז צור", ובסופו הוסיף חרוז: "מעולם היית ישעי כבודי ומרים ראשי. שמע נא לקול שועי מלכי ואלקי קדושי. העבר חטאי ופשעי גם בגלות השלישי. חזק ישראל ומכניע יון וישמעאל, ומאדום תפדה נפשי".

תשעא. אחר הזמירות שארכו יותר מזמן שיעור ההדלקה, נטל המנורה מאצל הפתח והניחו בחלון שלצד רשות הרבים.

תשעב. ליל ו' דחנוכה יומא דהילולא של רביו זצ"ל האריך בתפלה אצל הנרות.

תשעג. ערב שבת קודש הדליק הנרות חנוכה קודם תפלת מנחה ואמר "הנרות הללו" ולא שאר הזמירות.

תשעד. במוצאי שבת קודש הדליק אחר הבדלה.

תשעה. קריאת התורה ביום ראשון חנוכה התחיל בברכת כהנים , ביום שמיני זאת חנוכה סיים בפרשת בהעלותך עד "כן עשה את המנורה".

תשעו. בראש חודש ובשבת חנוכה לא החזיר הספר תורה הראשון להבימה לאמירת קדיש

תשעז. לא אמר "מזמור שיר חנוכת הבית" אחר שיר של יום.

תשעח. בבית הכנסת הדליק הנרות אף ביום.

תשעט. ביום "זאת חנוכה" שרף את שיירי הפתילות והשמן.

(מנהגי מהריי"ו, פאר ראקאוועי תשע"ה, עמ' שצד-תה)


רבי יעקב ישראל וישורון רובין נולד בזידיטשוב בשנת תרמ"ה (1884). אביו ורבו, רבי ברוך רובין, היה אב"ד בריזדוביץ-סוליצה-ססרגון ומחבר ספר "שארית ברוך". מצאצאי שושלות זידיטשוב, רופשיץ, דאמבראוו, אור לשמים, קאזניץ, ליזענסק, פרימשלאן ועוד.

מילדותו למד תורה בהתמדה, בטהרה ובחריפות, והיה בעל זיכרון נפלא. בהיותו בן תשע ידע על בוריין את הלכות מליחה. הוא היה גאון בנגלה ובנסתר וגודלי דורו סמכו על הוראותיו. בשנת תרס"ו, בהיותו כבן 21, קיבל היתר הוראה בארבעת חלקי השולחן ערוך מגדולי דורו, ובהם רבי שלום מרדכי שבדרון מחבר שו"ת מהרש"ם, הרב משה גרינוואלד מחבר "ערוגת הבושם", הרב אריה לייבוש הורביץ מחבר שו"ת "הרי בשמים" והרב בנימין אריה ווייס מחבר שו"ת "אבן יקרה".

בזיווג ראשון נשא לאשה את מרת רעכיל בת בצדיק רבי משה יוסף מסוליצה, ובתם היחידה היא הרבנית חנה אשת בן דודה האדמו"ר מספינקא בני-ברק רבי נחמן כהנא. בשנת תרע"א התאלמן, ובשנת תרע"ב נשאה לאשה ביזווג שני את מרת אלטא נחמה מלכה בת רבי חיים דוכנר אב"ד סערעט.

משנת תרס"ז כיהן כאב"ד סוליצה (מולדובה / רומניה) ועמד ללא פשרות כנגד כל שינוי מהמקובל בהלכה ובמנהג. הזהיר את ילדיו שלהקפיד על כל מנהגי ודרכי אבותיו הקדושים, לבושם והנהגתם, בשמחה ובאמונה בהשגחה פרטית. נהג לחזור הכל יום כמה פעמים על הפסוק "אשרי איש שלא ישכחך".

הפסקים שלו היו בדקדוק גדול על פי השולחן ערוך ונושאי כליו. מנהגיו היו על פי מסורות זידיטשוב וראפשיץ. הוא נהג להתפלל באריכות, בקול נעים ומתוק, וחילק ברכות במאור פנים לכל הפונים אליו להתברך. דרשותיו עוררו את קהל השומעים לתורה ולעבודה, יראה וחסידות, עבודת הבורא והטבת המידות.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ז, נאסר ע"י חיילים רוסים כאזרח אוסטריה ונכלא במחנה אזרחי חו"ל, שם המשיך בכתיבת תשובות להלכה וסייע לאסירים בעצותיו ובהדרכותיו. לאחר שהשתחרר הגיע לססרגון שבטראנסילווניה נענה לבקשת ידידיו ומקורביו להתיישב שם ולכהן כאדמו"ר לחסידי זידיטשוב, לאחר שקיבל הסכמה לכך מאת רבה של ססרגון הרב ישראל פריינד הי"ד. הוא ייסד מרכז גדול לתורה, לתפלה ולחסידות. הוא נהג באהבת ישראל בלא גבול, הכניס לביתו עשרות פליטים יהודים מפולין והזדרז בעצמו בסבר פנים יפות לדאוג לכל צורכי הכנסת האורחים. הוא הציע להם מיטות וסיפק להם מאכל ושתייה. "וכל משאת נפשו היתה רק לעשות טובה ליהודים, לקרבם בכל יכולתו ולהקריב עצנו להם בשביל אהבתו אותם אהבה עזה ללא כל פניות" (מתוך אור ישע מאת רבי אשר ישעיה רובין).

אף שנודע כאדמו"ר מפורסם, שרבים באו אליו מקרוב ומרחוק להיות אצלו ובימים טובים. הצליח להסתיר מהציבור את מסכת מנהגיו הקדושים ואת גדלותו. בשנת תרצ"ד סירב לבקשת מרכז הקהילות ברומניה לכהן כנשיא לדעת הקהילות החרדיות בזיבענבירגען

בימי מלחמת העולם השנייה עברה ססרגון לרשות הונגריה, והרבי סייע בכל יכולתו ליהודים הרבים שעברו דרך ססרגון בדרכם למחנה העבודה בכפייה. כשהגיעו יהודים בערב יום הכיפורים שלח את בני משפחתו להביא להם מזון, והם נאלצו לשהות שם כל היום וצמו במשך יומיים. ביתו שימש כמקום מקלט לפליטים ולמשתמטים מגירוש ומעבודות כפייה.

בשנת תש"ד (1944) רוכזו כל יהודי ססרגון והסביבה בגיטו קטן בעיר, ומשם גורשו כששת אלפי נפשות לאושוויץ.

הרבי גורש מססרגון לאושוויץ יחד עם רעייתו ועם קהילתו, שם הם נהרגו עקדה"ש בי"ד בסיון תש"ד.

למרות שחידש הרבה בכל ארבעת חלקי השולחן ערוך ונודע כמומחה גדול בעיקר בדיני חושן משפט, רוב כתביו אבדו בשואה ושרדו רק חמישה כתבי יד. שארית מכתביו יצאו לאור ב"גיליוני יושר" (יצא לאור לראשונה עם ספרו של אביו "שארית ברוך", ירושלים, תשל"ג). בנו כתב ופרסם את מנהגי אביו בספר "מנהגי מהריי"ו" (ירושלים, תשמ"ו).

אלו בניו שנהרגו בשואה:

  • בתו הרבנית לאה, נרצחה עם בעלה הרב יקותיאל יהודה גרוס אב"ד שוגאטאג ושמונת ילדיהם: ברוך, ברכה, חנה, רחל, יוכבד, רויזא בלימה, חיים והנדיל נרצחו באושוויץ. הי"ד.

  • בנו רבי יוסף מאיר רובין האדמו"ר ממיהאלפאלווא, נשלח למחנה עבודה ונפטר במחנה טרזינשטט מספר שבועות לאחר השחרור בכ"א בסיון תש"ה, ובו' בחשון שנת תשכ"ה הובא למנוחות בבית העלמין הישן בטבריה. כתבי ידו אבדו בשואה. אשתו הרבנית אסתר בת הרב חיים גרינברג מזלינא נרצחה באושוויץ עם שני ילדיהם, חיה ראצי ומנוחה, באייר תש"ד.

  • בנו הרב אשר ישעיה הי"ד, התקבל לרבנות טוקאי אך גורש לאושוויץ עם רעייתו הרבנית חיה פעריא בת האדמו"ר רבי יוסף מאיר רובין מקערעסטור ועם ארבעת ילדותיהן. הרבנית והבנות נרצחו באושוויץ בט"ו בסיון תש"ד, והרב אשר ישעיה הועבר למחנה עבודה, ונפטר מאפיסת כוחות בכ"ט בטבת תש"ה. חיבר עשרה כרכי חידושים שאבדו בשואה. חיבורו על סדר ייחוסו על פי רישומי אביו וחותנו יצאו לאור בסוף ספר "אור ישע".

  • בתו, יוכבד, נהרגה ערב פסח תש"ה במחנה ברגן בלזן.

  • בתו הילדה שפרינצה נרצחה עם הוריה.

חלק מבניו שרדו וכיהנו כאדמו"רים בארה"ב, ובהם:

  • רבי מנחם מנדל רובין, שהיה אדמו"ר לבית רופשיץ. באדר תש"ד נשא לאשה את מרת חנה בת רבי חיים מאיר יחיאל הורביץ הי"ד אב"ד ריינזשיוו-מעליץ. בשבע הברכות שלו קיבל הרב מנחם מנדל חוזה וכתב הזמנה לשמש כרבה של מוזשאי, נשא דרשת הכתרה ותכנן ליסוע למחרת לעיר מוזשאי. באמצע הסעודה הגיע הבשורה המרה שהצורר הנאצי נכנס לבודפשט, וכולם נשלחו מיידית לביתם. הרב חזר לביתו לסעליש ולאחר מספר שבועות גורש לגטו שהוקם בה. הוא גורש עם קהילתו לאושוויץ, ונלקח משם למחנות עבודה. הוא שוחרר במחנה הריכוז עבענזע ונסע משם לפערנוואלד ועמד שם בראש ישיבת שארית הפליטה. בהמשך מונה לרב ראשי במחנה "לייפנהיים" ויסד שם ישיבה וכולל. בשנת תש"י היגר לעיר פלאטבוש שבארה"ב וייסד את קהילת "ישרון – ראפשיץ", שהייתה הקהילה החסידית הראשונה באיזורה. הוא ייסד חברת "שומרי שבת" ויבר את שו"ת "חבצלת ישרון". הוא היה יו"ר "איחוד רבנים חרדים ואדמו"רים" וכיהן בוועד הרבנים של "כולל שומרי החומות לצדקה רבי מאיר בעל הנס". הוא כיהן כמנהל רוחני בתלמוד תורה סטמאר בויליאמסבורג ובאיסט סייד, שייסד דודו האדמו"ר מסטמאר, וכמנהל הרוחני של התלמוד תורה בבורו-פארק. נפטר בשנת תשס"ח (2007) והובא למנוחות בארץ ישראל.

  • רבי שמואל שמלקא האדמו"ר מסוליצה בפאר רקאווי.

  • רבי מרדכי דוד האדמו"ר מססרגון בברוקלין.

בנוסף ניצלו חתניו רבי נחמן כהנא בנו של האדמו"ר מספינקא רבי צבי הירש הי"ד, ורבי שבתי מייזלש ב"ר חיים אב"ד סרווש.

הערה: ע"פ "זכות אבות" (בהוצאת מוסדות ס. פאולא בארה"ק, בית שמש – בני ברק, עמ' רעג) – החל לכהן כרבה של סוליצא משנת תרס"ט.

רמזים בפסוקי התורה לענייני חנוכה / רבי משה אייכנשטיין הי"ד

תמונת הרב משה אייכנשטיין הי"ד

"וישא משאת מאת פניו אליהם" וכו'. מגלה עמוקות מפרש מה שדרשו על הפסוק "ויותר יעקב לבדו" שכח פכים קטנים וחזר עליהם, שקאי על פ"ך דחנוכה. "כף ירך יעקב", "כף" אותיות "פך", על זה "ויותר יעקב לבדו", שמסר נפשו עליהם. ומה שכתוב "ויזרח לו השמש" קאי על חנוכה, היינו דייקא ל"ו, רומז הסך הכל של הנרות דחנוכה שהם ל"ו. וכן כתב המגלה עמוקות שגזירת גלות יון הייתה משום עוון מכירת יוסף. וזהו "מלך יון" גימטרייה "יוסף", ועל ידי זה אמרו "כתבו כו' על קרן השור" כו', נגד עוון מכירת יוסף, שעליו כתיב "בכור שורו" כו' "וקרני ראם קרניו". זהו תמצית דברי רבינו המגלה עמוקות.

ובזוהר הקדוש וכן במדרש רבה "ויהי מקץ שנתיים ימים", "קץ שם לחושך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אפל וצלמות", האי קרא אוקמוה "קץ שם לחושך" איהו קץ דשמאלא כו', וקיימא בהאי דאקרי ארץ עופתה כמו אופל, תא חזי אית ארץ חיים לעילא והאי איהו ארץ ישראל כו' וכד בר נש אשתדל באורייתא ואתדבק בה זכי לאתתקפא באילנא דחיי דכתיב "עץ חיים" כו. ועיין בסוף זה ההמשך שפירש שעל ידי חנוכה מבטלים החושך ושייך זה לפרשת מקץ, יען בפרשת מקץ חל בו חנוכה ברוב השנים, וכמו שכתוב בספר עבודת ישראל שעל כן רמוז בפרשת מקץ חמש ידות לגבי בנימין, יען ברוב השנים חל חנוכה בפרשת מקץ. עיין שם ברמזי חנוכה תמצאנו.

ופרשת וישב דף קצ"א ע"א אומר הזוהר הקדוש בזה הלשון דניאל לא אשתני דיוקניה כד אפילו ליה בגובה דאריותא ובגין כך אשתזיב, אמר רבי חזקיה אי הכי הא כתיב "א-להי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני", משמע דבגין מלאכא דאסדר לפומיה לא אתחבל, אמר ליה בגין דא לא אתחבל דהא ההוא דיוקניה דבר נש זכאה איהו מלאכא ממש דסגיר פומא וקשיר לו לנטרא ליה דלא יחבלון ליה, ובגין כך "א-להא שלח מלאכיה" ההוא דכל דיוקנין דעלמא מתחקקן ביה כו' ועל דא מבעי ליה לבר נש לאסתמרא ארחוי ושבילוי בגין דלא יחטא קמיה דמאריה ויתקיים בדיוקנא דאדם. תא חזי יחזקאל נטר פומיה ממאכלי דאיסורא דכתיב "ולא בא בפי בשר פגול", זכה וקרי "בן אדם". דניאל מה כתיב ביה "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו", זכה הוא ואתקיים בדיוקניה דאדם בגין דכל מלין דעלמא כלהו דחלין מקמיה דיוקנא דאדם דאיהו שליטא על כלהו ואיהו מלכא על כלא כו'. עד כאן לשונו.

ובמדרש רבה סדר בראשית פרשה י"א אומר בזה הלשון ל"ו שעות שימשה אותה האורה, י"ב של ערב שבת, י"ב של לילי שבת, י"ב של שבת, כיוון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא, ונתיירא אדם הראשון שנאמר "ואומר אך חושך ישופני ולילה אור בעדני", אותו שכתוב בו "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" בא להזדווג לו, מה עשה הקב"ה זימן לו שני רעפים כו, הדא הוא דכתיב "ולילה אור בעדני". עד כאן לשונו.

וגם אומר שם המדרש רבה בתחלת הפרשה בזה הלשון "ויברך אלקים את יום השביעי" כו', ברכו באור פניו של אדם, קדשו באור פניו של אדם, לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת, ברכו במאורות וכו', עיין שם. ובמדרש רבה פרשת בלק בזה הלשון "עתה ילחכו הקהל" כו' "כלחוך השור" כו', מה שור מנגח בקרניו, אף אלו מנגחין בתפלתן שנאמר "וקרני ראם קרניו" עד כאן לשונו לענייננו.

ובמדרש רבה פרשת וישלח וזה לשונו "ויותר יעקב לבדו ויאבק" כו' אין כתיב "ישורון" כו', אין כתיב "ומי כאל ישורון" כו', רבי ברכיה בשם רבי סימן אמר אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא, מה הקב"ה כתיב בו "ונשגב ד' לבדו" אף יעקב "ויותר יעקב לבדו" כו', עד כאן לשונו לענייננו. ועל פי הנ"ל מובן כוונת רבינו המגלה עמוקות במה שמרמז עניין חנוכה בהפסוק "ויותר יעקב לבדו" כו' שכח פכים קטנים כו', ובהפסוק "ויזרח לו השמש", ל"ו נרות של חנוכה.

והיינו יש לומר עיקר הכוונה של יעקב אבינו עליו השלום הייתה לבטל את החושך ששם זה מורה על הנחש הקדמוני וסיעתו שהם שאר מינים המזיקים וכנ"ל במדרש רבה "ואומר אך חושך ישופני", והוא הוא הסטרא דשמאלא, ומלך יון גם כןם בחינת חושך, כי אמרו ז"ל עליהם שהחשיכו עיניהם של ישראל, ועל כן בחינת הפנים רומז על אור הפנים, הרמוז גבי שבת קודש כנ"ל, ברכו באור פניו של אדם.

וזהו הנאמר גבי יעקב "ויקרא שם המקום פניאל" כו', "פנים אל פנים" כו', "ויזרח לו השמש".המשיך בחינת חנוכה שאז הישועה שגברה בחינת ימין, שהם הכהנים סטרא דחסד בחינת ימין, ובטלו היון בחינת חושך בחינת שמאלא, ובמה, על ידי בחינת שבת קודש, שהוא בחינת האור האמתי, כאמור ואנפהא נהורין כו' וכל דינין מתעברין מינה ואשתארת ביחודא דנהירא קדישא וכל שולטני רוגזין, ואיתא במדרש רבה פרשת וישלח פרשה ע"ט בזה הלשון, דבר אחר "ויחן את פני העיר", נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום, הדא אמרה ששמר יעקב את השבת קודם שניתן. ובידי משה שם אומר אף על פי ששמרו אבותינו הקדושים כל התורה, יש לומר שהוסיף יעקב עירובי תחומין ועל ידי זה המשיך לבטל בחינת החושך של יון, חושך דנחש ויצר הרע וכל המזיקין ורוגזין סטרא דשמאלא, שיהיה אך בחינת לבדו "ונשגב ה' לבדו". ובגמרא חולין פרק א' (דף ז' ע"ב) אין עוד מלבדו כתיב.

ובזה יש לפרש הגמרא שבת דף ל"ג ט"ב בסופו "ויחן פני העיר", שתיקן להם מרחצאות, היינו טבילת ערב שבת קודש, שהיה כל אחד ואחד מסיח דעתו מהעוגמת נפש והיסורים ויכנס לקבל פני שבת בשמחה, כטעמא של הרמב"ם ז"ל לענין אונן שטובל ואוכל בקדשים.

וכן יוסף הצדיק פעל ועבד בזה להמשיך אור הפנים, ועל כן נקרא "בן פרת יוסף", "פרת" גימטרייה "שר פנים", ושמר שבת כדברי רבותינו ז"ל מ"טבח טבח והכן" בחינת "והיה ביום השישי והכינו את" וכו', ועל ידי זה לא שלטו בו הנחשים ועקרבים שהיו בהבור, ריק ממים אבל נחשים וכו', כי היה בו הדיוקנא דאדם כנ"ל בשם הזוהר. ועל כן אמר לעבדי פרעה "מדוע פניכם רעים היום" כשראם והנם זועפים "ספרו נא לי", כי הוא בחינת אור פנים בחינת ימין "תודיענו אורח (ואורח צדיקים כאור נגה) חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח", והמשיך גם הוא בחינת ישועת חנוכה שידחה החושך מלך יון ונחש וכל הסטרא אחרא  סטרא דשמאל מפני האור דשבת קודש אור פניו דאדם, ורמוז "טבח והכן" כמו שכתב באליהו רבה הלכות חנוכה רמוז האות ח' של "טבח" עם התיבה "והכן" הוא אותיות "חנוכה".

וזהו "כי אתי יאבלו האנשים בצהרים", היינו ב' פעמים צהרים עם היוד אותיות ושני הכוללים, גימטרייה שבת – בחינת פנים "פני שבת נקבלה" – וזהו הרמוז בסופי תיבות "ויתמהו האנשים איש אל רעהו" סופי תיבות "שלום", בחינת שבת, שבת שלום ומבורך.

ועל כן הגמרא שבת כ"ב ע"א בתוך עניני חנוכה מכניס הגמרא הדרש על הפסוק "והבור ריק" כו', ועל פי הנ"ל מובן ולא צריך לארכא, וכל התפילות בוקר צהרים ערב, ראשי תיבות "בצע", עולים דרך הסולם, שהוא יוסף, בחי' מט"ט, כמו שכתוב במגלה עמוקות הרמז "מה בצע כי נהרוג" כו', היינו איך יעלו הג' תפילות הרמוז בתיבת "בצע" אם נהרוג יוסף, עיין שם.

גם יש לומר יען עד שתכלה רגל מן השוק, רומז רגל, מלשון "לא רגל על לשונו", ולשון הולך רכיל שהוא בחינות רגל והנחש הקדמוני הוציא דולטוריא על בוראו, ועל כן בבחינת אור חנוכה מבטלין היצר הרע שהוא הנחש הוא החושך דמחשיך אנפי ברייתא, עיין אור החיים ריש פרשת בראשית, ועל כן שייכות המימרא של "הבור ריק" כו' אבל נחשים כו' לעניני חנוכה, כי בחנוכה מוכשר הדבר לפני המלך מלכו של עולם שכל אחד ואחד מישראל יבטל הבחינת נחש ויתקן חלק נפש-רוח-נשמה. עיין שם.

וזהו המדרש רבה הנ"ל "וקרני ראם" כו', שמנגחין בתפילותיהם, היינו לבטל ההתגברות של החושך טיט היו"ן שאמרו "כתבו לכם על קרן השור" כו'. וזהו "שכח פכים קטנים", "שכח" אותיות "חשך", ונוטריקון "שתי כתפות חוברות" שיוכלל שמאלא בימינא. ו"הצעיר" הרומז על יעקב, "ורב יעבוד צעיר", "יהיה לאלף", ב' פעמים "כתף" גימטרייה אלף, והיינו רמז לאות א', בחינת "אחד", אות א' מורה אחדות. ואחר כך "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פניאל", בחינת אור פנים. ורש"י שם בזה הלשון "ויזרח לו" כו', כמה דתימא "שמש צדקה ומרפא בכנפיה", היינו על פי הפסיקתא בשלח כל זמן שזרעו של עמלק כו' פני כנסת ישראל מכוסה ככלה, וכשימחה שמו של עמלק יהיה "והיו עיניך רואות את מוריך ולא יכנ"ף עוד מוריך". עיין שם. היינו שיתגלה בחינת פנים בפנים על ידי "ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים".

וזהו "וישא משאות מאת פניו אליהם", שהמשיך עליהם מבחינת אור הפנים, הן על ידי התפילות בהתלהבות אש דקדושה, אש דיעקב ולהבה דיוסף, כמאמר הכתוב "והיה בית יעקב אש" וכו', "אש" ראשי תיבות "אלקים שד-י" גימטרייה ארבע מאות נגד "קש" שעשו גימטרייה הכי הוי. וזהו "משאת" מלשון "משיאין משואות", וכן על ידי קדושת הג' סעודות דשבת קודש המשיך עליהם אור הפנים דשבת קודש שבגמרא בבא מציעא נ"ג ע"א "כי לא תוכל שאתו", אין שאת אלא אכילה, כמו שכתוב "וישא משאות מאת פניו".

והיינו כנ"ל שכל אדם יהיה זהיר בשולחן להישמר מעשות כל רע שיהיה עליו צורת הפנים של ישראל, כמו שכתוב "כל רואיהם יכירו כי הם" וכו', כמו שכתוב באור החיים בראשית עיין שם שיש ב' מיני צלמין, צלם פשוט וצלם רוחני, צלם גימטרייה "עץ", והיינו כאור החיים הקדוש הנ"ל על הפסוק "עץ החיים" וכו' מעשות כל רע בפרט עצם מאכלות אסורות, כמו שכתב במעבר יבק שהיותר פגם הוא בענייני אכילה כשאינם כדת של תורה. עיין שם. בפרק וכשישמור אזי ישאר בדיוקני דאדם וינצל מכל רע ואור הפנים יופיע עליו וכנ"ל בזוהר הקדוש מיחזקאל ודניאל, ועל ידי זה יתבטלו כל הרוגזין ויבטל שמאלא לגמרי להכלל בימינא "ותושע לו ימינו" "למען יחלצון ידידך הושיעה ימינך וענני" אמן כן יהי רצון.

וזהו "קץ שם לחשך", כי יוסף הוא בחינת יצחק אותיות "קץ חי" כמו שכתב במגלה עמוקות בכמה מקומות, וזהו "אבן אפל וצלמות" שיתהפך מאבן נגף אבן אפל לאבן פלא אתה האל עשה פלא, שמפרש בעבודת ישראל ברמזי חנוכה שזה הפסוק רומז על חנוכה, עיין שם. וזהו "וצלמות" גימטרייה תקע"ב גימטרייה של "והים בקעת לפניהם" גימטרייה תקע"ב, גימטרייה של כ"ב הוויות, כמו שכתוב בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל פרשת בשלח, יעויין שם. והוא "זאת חנוכה", אין "זאת" אלא תורה, וזאת התורה מסוגל בימי חנוכה להשגת תורה הקדושה.

ואתה ברחמיך הרבים כו' – על פי דברי ספר עבודת ישראל שהשם "א-ל" נמשך לכל הח' ימי חנוכה, אף על פי שהאריז"ל מציין לכווין השם "א-ל" על הלילה הראשונה, יעויין שם דברי קודשו. ואמרתי הרמז "חסד א-ל כל היום", היינו תמשוך לכל יום ויום מימי חנוכה, וח' פעמים "א-ל" גימטרייה "רחם" וכל אחד כלול בחברו, נמצא שיש כאן רחמים רבים. "עמדת להם" אין עמידה אלא תפלה, שה' יתברך התפלל בעדם שיכבשו רחמיו וכו'.

(זכרון משה, פרשת וישב)


הרב הצדיק רבי משה אייכנשטיין. בנו של האדמו"ר מזידיטשוב-ווערעצקי, מחבר הספר "מלבושי שבת ויו"ט" על התורה, רבי ישכר בער אייכנשטיין, בנו של רבי אלכסנדר יום טוב ליפא בנו בכורו של רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב. הרב משה נולד בסביבות שנת תרל"ד (1874) [או מספר שנים קודם, כפי שמובא להלן בשם הרב נפתלי צבי לאבין]. הוא היה תלמיד אביו ותלמידו של רבי ישכר שפיגל דומ"צ זידיטשוב, ונשא לאשה את מרת שרה חנה בת דודו זקנו רבי אליהו מזידיטשוב מחבר ספר "זכרון אליהו". נולדו להם שני בנים צדיקים: רבי אליהו אב"ד זידיטשוב ורבי סנדר ליפא ממונקטש.

כיהן משנת תרנ"ב לערך כיהן כרב ואב"ד זידיטשוב (שבגאליציה), אח"כ היה אב"ד ווערעצקי. במלחמת העולם הראשונה ברח בחוסר כל מפני הרוסים ועבר לכהן כאדמו"ר מזידיטשוב במונקאטש (שבסלובקיה). גאון בנגלה ובנסתר, שהתפרסם כבעל מופת. הוא שלט בעל פה בכל התורה, הש"ס והמפרשים. נודע בתפילותיו הנעימות בנוסח אבותיו הקדושים מזידיטשוב.

בימי השואה האיומה נתפס ועונה. נהרג על קידוש השם באושווויץ בג' בסיון תש"ד (1944). אשתו וכל צאצאיהם נספו גם כן. חיבוריו על כל הש"ס ועל ארבעת חלקי השולחן ערוך, וחידושיו הרבים בכל חלקי התורה בשולי ספרי קודש רבים, אבדו בשואה.

משרידי כתביו יצא לאור הספר "זכרון משה" (ניו יורק, תשמ"ה), ובפתיחת הספר הובאו תולדותיו ומנהגיו. עוד הובאו בספר "זכרון משה" דברים שכתב הגאון הצדיק מזידיטשוב בערעגסאז ורב בית המדרש "עטרת צבי" בווילאסמבורג, הרב נפתלי צבי לאבין, לזכרו של רבי משה אייכנשטיין:

"הכרתי את המחבר הקדוש פנים אל פנים והייתי להבדיל בין חיים לחיים מבאי ביתו הרבה פעמים. ועוד כשהיה צעיר לימים בן ח"י שנים נתפרסם לעילוי וגדול בתורה בכל רחבי גאליציע ויש לו כמה תשובות בשו"ת מהרש"ם ואמרי יושר וכולם החשיבוהו מאוד והיה מתמיד גדול בתורה שלא פסק פומיה מגרסא והיה ג"כ פה מפיק מרגליות וראיתי כל ספריו ש"ס ופוסקים וספרי קבלה שהיה מלא וגדוש בהרבה הערות ולמד תורה לשמה מתוך דחקות גדול והיתה לו תמיד צהלת פנים מתורתו ועבודתו הקדושה להפליא והיה מלא כענוה וצדקות ופעת אחת באתי לביתו בשעה שתים בלילה והיתה לילה כיום יאיר והשולחם היה מלא וגדוש בספרים רבים שלמד בהם ותיכף ומיד כיבד אותי ובישל קאווא עבורי וביקשתי אותו שלא יטריח בעצמו ואמר לי שאברהם אבינו עליו השלום עשה גם כן בעצמו לאורחיו וגם פעם אחת רציתי לשמשו להלביש אותו המלבוש העליון ואמר לי שיש לו בקבלה מקדושת זקנו רבינו המהרי"א מזידטשוב זי"ע שכל זמן שיכולין לעזור לעצמו לא יניחו שאחרים ישמשו אותו. והיתה לו ישיבה ופעם אחת ישבתי אצלו כשעשה פתיחה להתלמידים בתחילת הזמן ואמר להם שילמדו בהתמדה רבה… וסיים המחבר להתלמידים בוודאי היום מצוה ללמוד בהתמדה אפילו שלא לשמה… עוד שמעתי מהמחבר הקדוש רבי משה זצ"ל כשהיה ילד קטן כבן ג' או ד' שנים היה חביב אצל קדושת זקנו רבינו מהרי"א כי ישב תחת השלחן אצל רגליו ורבינו הקדוש מהרי"א הושיט לו שיריים ולפי זה היה בערך שבעים וחמש שנים בשנת תש"ד כשהובילוהו לאושוויץ ובשנים האחרונות ראו אצלו הרבה ישועות… וקצת מגדולתו וצדקתו של המחבר הקדוש יכולין לראות בהקדמתו הנפלאה שכתב לספרו של אביו הקדוש הרי הוא ספר הקדוש מלבוש לשבת ויו"ט שכל מי שיש לו מוח בקדקדו יכול לראות קצת מגדלותו תורתו בנגלה ובנסתר ובעבודת הבורא יתברך שמו ברשפי שלהבת אש עיין שם".

ביאור ברכת "אשר בחר בנו" / רבי אליעזר יהושע הלוי עפשטיין הי"ד

תמונת הרב אליעזר יהושע עפשטיין הי"ד

על דבר קושייתו הגדולה של אדוני אבי זקני הגאון הקדוש צדיק יסוד עולם איש אלקים הנקרא "הגיטעד יוד [מניישטאט רבי יוסף ברוך הלוי]" זצ"ל, מה שהקשה לכבוד קדושת רבינו צדיק יסוד עולם מרן הדברי חיים מצאנז זצ"ל, עת שנתוועדו יחדיו הני מאורות הגדולים עמודי תבל, על הא דמברכין בנוסח ברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", הרי החזיר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, עד כאן לשונו הקדוש.

ואם כי מי אנכי ומה כחי לבוא ולגשת הלום בדבר אשר ממקום קדוש יהלך, ובעניין רב ונשגב הנוגע לרמזי תורתינו הקדושה, עם כל זה הלא תורה היא, ומצינו לגדולי המחברים שהשיבו גם באגדה (עיין בתשובות רבותינו הרמב"ם, הרשב"א, הריב"ש, הרדב"ז, הרשד"ם והנודע ביהודה וכו'), על כן אבוא בקציר"ת האומ"ר.

דהנה באמת נודע מה שהקשו המפרשים, מדוע החזיר הקב"ה יתברך שמו על כל אומה ולשון, הרי לפניו יתברך נגלו כל נסתר וידע כי לא יקבלו תורתנו הקדושה, אם כן למה שאל את פיהם. וביותר יש להקשות, הא ידוע דהתורה הקדושה היא ששים ריבוא אותיות כמספר בני ישראל, וכן "ישראל" נוטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה הקדושה. ובש"ס (פסחים פ"ז,ב) ישראל קנין אחד וכו', תורה קנין אחד, וכן איתא במילי דאבות (פרק ו, יג), עיין שם. ובבראשית רבה (א,ד) חשב בין הדברים שקדמו לבריאת העולם תורה הקדושה וישראל וכו', עיין שם. וברש"י ז"ל (בראשית א,א) "בראשית" בשביל התורה שנקראת "ראשית", ובשביל ישראל שנקראו "ראשית" וכו'. ואם כן קשה יותר מדוע החזיר הקב"ה לכל אומה ולשון, הרי מכל הנ"ל חזינן דתורתנו הקדושה לישראל נאמרה.

ונראה על פי דברי הש"ס ריש עבודה זרה (ב,א) דלעתיד לבא מביא הקב"ה ספר תורה וכו'. ולכך החזיר לכל אומה ולשון, כדי שלא יוכלו לומר "כלום נתת לנו ולא קיבלנוה" (שם ב,ב), ועל ידי זה יתביישו האומות העולם וממילא יתרומם קרן ישראל. ובזה יש לפרש מה שכתוב (דניאל יב,א-ב) "ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר, ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם". והכונה דישראל יש להם אחיזה בספר תורה, דהא כל אחד מישראל מרומז בספר תורה (כנ"ל, כי "ישראל" נוטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה), ולכך "אלה לחיי עולם", מה שאין כן האומות העולם יעמדו לחרפה ולדראון, כנ"ל.

והמתבאר מזה, דמה שהחזיר הקב"ה תורה הקדושה לאומות העולם, הגם כי ידע שלא יקבלו, ומכל מקום כביכול עשה כן לטובת ישראל (ומהאי טעמא נמי פתח ב"בראשית", כמבואר ברש"י ז"ל שם, שאם יאמרו האומות העולם וכו', עיין שם), כי על ידי זה יהיו נידחים האומות העולם, וממילא כולם יודו כי רק ישראל הם עם קדוש ואמת. ולכך שפיר מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים".

ואם כנים הדברים, מובן גם כן היטב נוסח הברכה השנייה "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", כלומר שעל ידי זה נזכה למה שכתוב "ואלה יעמדו לחיי עולם". וזהו שאומרים "בתוכנו" דווקא ולא באומות העולם, ודו"ק.

ובתוך אחד השיחים דברתי בזה עם כבוד קדושת דודי האון הקדוש מחענטשין [רבי יהושע העשיל הלוי שטרנפלד הורוביץ בן רבי חיים שמואל הלוי מחנצ'ין] שליט"א [הי"ד] (כעת על ישראל הדרתו בק"ק עלקוש יצ"ו) ואמר שיש לומר על פי דברי הזוהר הקדוש פרשת בלק (קצ"ב,א – קצ"ג,א) אשר זה שאומות העולם היו מונעים עצמם מלקבל התורה, מן השמים נעשה זאת כדי שיקבלו ישראל, עיין שם באריכות. ואם כן שפיר מברכין "אשר בחר בנו מכל העמים", ועוד האריך בזה אך אין עת האסף פה, ודו"ק.

ועוד יש לומר על פי מה שכתוב בתנא דבי אליהו ז"ל (רבה, פרק י"ד), וזה לשונו: אמר לי, רבי, מפני מה נאמר (תהלים קלו,כה) "נותן לחם לכל בשר", ונאמר (שם קמז,ט) "נותן לבהמה לחמה, לבני עורב אשר יקראו", ואדם אין מכין הוא לו. אמרתי לו בני וכו', יש כוח לאבי שבשמים שייתן בי חכמה ובינה ודעת והשכל ואשיבך עוד על מה ששאלתני, צא ולמד מן השוטה שעובר בשוק, כיון שניטל ממנו חכמה ובינה דעה והשכל, וכי הוא יכול לפרנס את עצמו אפילו שעה אחת, כך כל בני אדם כשתנטל ממנו דעה הרי הן חשובין כבהמה וחיה ועוף ושאר בריות שברא הקב"ה בעולמו וכו', עיין שם. אם כן פשוט, דמה שהיה לישראל הבנה לומר "נעשה ונשמע" הוא מפאת שה' יתברך חנן אותנו דעה, כמו שאומרים "אתה חונן לאדם דעת" וכו', ולכך שפיר מברכינן "אשר בחר בנו מכל העמים", כלומר אשר חנן אותנו דעה ושכל לומר "נעשה ונשמע" ולקבל התורה הקדושה כנ"ל. ויש עוד אריכות בזה.

(קובץ פני הנשר הששי, כנף ששי, סימן נ"ז; לקט ששנ"ה, שנה ה, גליון ד, סימן נ"ה).


רבי אליעזר יהושע הלוי עפשטיין הי"ד, נולד בעיר אוז'רוב הסמוכה לאפטא ולאוסטרובצה, בערב יום הכיפורים שנת תרנ"ט (1898). מילדותו דבק בענווה ובהתלהבות, בתורה ובקדושה, על פי הדרכת אביו וסביו הצדיקים ובהשפעת דודו האדמו"ר מחנצ'ין. הוא עשה חיל בלימודיו, זכה להבנה עמוקה בכל חדרי התורה והחסידות, והתכתב רבות בהלכה עם הגאון מרוגרצ'וב, רבי יוסף רוזין, ועם רבים מגדולי ישראל המפורסמים בדורו. בצעירותו הוסמך להוראה כל ידי האדמו"ר רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה.

אביו, רבי אברהם שלמה הלוי האב"ד והאדמו"ר מאוז'רוב (בעל "שארית ברכה"), היה בנו של רבי אריה יהודה לייבוש (השני) מאוז'רוב (בעל "ברכת טוב") וחתנו של רבי חיים שמואל מחענצ'ין נינו של החוזה מלובלין. רבי אליעזר יהושע היה חותנו של האדמו"ר מפאריסוב רבי מאיר שלום (השני) הי"ד מאוטבוצק בן האדמו"ר רבי יהושע אשר (השני) מפאריסוב.

אחיו הגדול היה הגאון רבי משה יחיאל הלוי עפשטיין, הרבי מאוז'רוב חנצ'ין, מחבר הספרים "אש דת" ו"באר משה". ייחוס משפחתו כולל את צדיקי בית אוז'רוב וחנצ'ין, והם מיוחסים לחוזה מלובלין ולמעלה בקודש עד לדוד המלך.

בשנת תרע"ז נשא לאשה את בת דודו רבי יצחק שלמה גולדברג מקילץ והיה סמוך שם על שולחן חותנו. הוא למד בהתמדה, ייסד שם בית מדרש לכשלוש מאות נערים, ארגן את רבני העיר שילמדו שם בהתנדבות ועמד בראש הישיבה. כעבור שנים מועטות מונה לראב"ד ור"מ בקהילת אפטא. במכתבו ל"עזרת תורה" משנת תר"פ תיאר את גודל המצוקה הכלכלית והעוני שהביאו להתרוקנות הישיבות באפטא. בשנת תרפ"ב מונה לרב העיר ראקוב, הסמוכה לקילץ, השקיע רבות בהוראה לתלמידיו ועמד שם בראש עדת חסידים. הוא דבק בצדיקי דורו ובהם האדמו"רים מבעלז וקומרנה, ושמו התפרסם כאחר מחשובי הרבנים במדינה. הוא השיב לשואליו הרבים בהלכה וישב מידי פעם בבית דין יחד עם הרב מנחם זמבה ורבי מנחם מנדל אלטר מפאביניץ.

בשנת תרצ"ו ביקשו פעילי "אגודת ישראל" למנות אותו לרבה של קהילת חמילניק וסביבתה, והיו רבים שהיו מעוניינים למנות את מועמד "המזרחי", הרב טוביה סילמן, בנו של הרב הקודם של חמילניק הרב אברהם יצחק סילמן. הוויכוח בין תומכי שני הרבנים התלהט וגרר מעשי אלימות והלשנות. בעקבות הלשנה עצרה המשטרה הפולנית את הרב עפשטיין ושוחרר בהשתדלות ראשי הקהילה לאחר הפקדת עשרות אלפי זלוטי כערבות.

חידושיו בהלכה ובאגדה פורסמים בכתבי עת תורניים, ובהם: מכתבים ומאמרים ממנו פורסמו בעמק הלכה, א (בטורקס, תרפ"א, סי' סא, סה), הכרם (אדר א', תרפ"ז, סי' ד), אהל תורה (קראקא, שבט-אדר תרפ"ח, סי' לב), יגדיל תורה (תשרי-חשון, תרפ"ז, סי' כד), נפלאות הסבא קדישא, ב (פיוטרקוב, תרצ"ז, עמ' 12-14), כתר תורה (ג'רבא, תרצ"ט), אור עולם (אות ע-ת, ניו יורק, תשכ"ט, דף סט) ונחלת צבי (גליון יב, בני ברק, אדר תשנ"ו, עמ' לב-מב). הספד ממנו על האדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח מבעלז פורסם באוהל מועד (הרבסט, שנה ב, תרפ"ז, חוברת ג-ד, עמ' קה-קיב). מספר מכתבים אליו נדפסו בשו"ת משיב שלום (בילגורי, תרצ"א, סי' ז, ח, עז, רסה).

אסיפת מאמרים ודרשות, שאלות ותשובות ופלפולים בש"ס ופוסקים, מלוקט מספרים וכתבי יד ממנו יצא לאור בספר "משנת רבי אליעזר" (בני ברק, תשע"ג). רבים ממכתביו אל הגאון רוגאטשוב נמצאו בכתב ידו באוסף מנדל גוטמן בספריית רבינו יצחק אלחנן.

הרב אליעזר יהושע הוציא לאור את שארית חידושיו של אביו בספר "שארית ברכה" (ורשא, תרצ"ח), והוסיף לספר הקדמה. הוא היה מהרבנים שתמכו באגודת ישראל. הוא חיבר שני ספרים שלא יצאו לאור ואבדו "עטרת ראש" על הרמב"ם ו"עטרת ישועה".

נודע כגאון מובהק, חסיד, קדוש ופרוש. רק מעט ידוע על קורות רבי אליעזר יהושע בתקופת השואה. על פי המובא בפנקס חמילניק, מספר ימים לאחר הכיבוש הנאצי הם ערכו חיפשו בבתים, וכלאו בבית המדרש הגדול את הרב עפשטיין, את האדמו"ר מחנצ'ין וחתנו שהתארחו אצלו, עוד כשלושים יהודים מחשובי הקהל, את הכומר המקומי ואישים נוספים, הגרמנים הכניסו לשם חומר נפץ, שחררו את העצירים הפולנים והציתו את בית המדרש באש. הרב הצליח להימלט מבית המדרש הבוער, נורה ברגלו בידי הגרמנים והסתתר בעליית גג. כשגורשו יהודי חמילניק לחנצ'ין, בכ"ה בתשרי תש"ג, ומשם למחנה ההשמדה טרבלינקה, צעד הרב אליעזר יהושע בראש המגורשים, ויחד עם עדתו נהרג על קידוש ה' בהיותו בן ארבעים וחמש.

בתו, הרבנית אלטה רייצא ראדל נשאה לאדמו"ר מפוריסוב רבי מאיר שלום רבינוביץ הי"ד.

גדול זכות המשתטח על קבר איש צדיק / הרב שלמה זלמן ווייסברג הי"ד

מה שאמרתי בשעת הקמת המצבה בשנת תרצ"ב ביום צום העשירים הוא עשרה בטבת על ציון כבוד אאדמו"ר מו"ה מרדכי יצחק זללה"ה, ומהם גם דברים אשר אמרתי בשעת הקמת המצבה על ציון חמותי בשנת תרצ"א יום א' דסליחות בעיר קאשוי […]

מקור מקומו טהור מהנהגת הקמת מצבה רמזה התורה הקדושה "היא מצבת קבורת רחל עד היום", ויש לדקדק בייתר הלשון "היא מצבת קבורת רחל", דזיל קרי בי רב שאם יעקב אבינו עליו השלום העמיד המצבה על קבורת רחל, פשוט שהיא מצבתה. וגם אומרו "עד היום" מה בא להשמיענו.

המלך יאשיהו כאשר שרף וטימא במות ירבעם, כאשר יסופר בקרא (מלכים ב' כ"ג) "ויאמר מה הציון הלזה אשר אני רואה. ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהי'ם אשר בא מיהודה כו'". הנה זה ששאל דווקא על ציון זה צריך ביאור, וגם התשובה "אשר בא מיהודה" מאי נפקא מינה מהיכן בא.

בפרק ב' דמסכת שקלים משנה ה' איתר "מותר המת ליורשין. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו". ויש לדקדק דהאי תיבת "לו" מיותר דהכי איבעי למכתב "בונין נפש על קברו". ובירושלמי שם תני "רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונם". והיא תמיהה שהרי יעקב אבינו עליו השלום העמיד מצבה על קבורת רחל הצדקת אמנו זכותה יגן עלינו אמן, וגם במלכים הנ"ל מצינו על קבר איש האלהי'ם היה ציון. ובמדרש רבה בראשית כ"ב י"א מביא גם כן דברי רבן שמעון בן גמליאל אלו ומסיים "למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר הבן יקיר לי אפרים". והיא מקושיא הבנה, מה מייתי ראייה מהתם. אדרבה מהתם מוכח כנ"ל דעושין ציון אף לצדיקים.

ובעזרת ה' יתברך נראה לעניות דעתי לפרש בדרך אגדה, דהנה עניין המצבה אית ביה שני תועלת. יש לומר משום יקרא דמותא, וכדברי החכם מכל אדם (משלי י') "זכר צדיק לברכה כו'", וכמו דקיימא לן דאין לומר קדיש על אבותיו יותר מי"א חודשים כדי שלא להחזיקם לרשעים אשר משפטם בגיהנם שנים עשר חודש (עיין מה שכתבתי בזה העניין בביאורי "אז יקהיל שלמה" על המהרי"ל בפתחא זעירא אות ד') כמו כן מחוייבים להקים מצבה להראות שהוא בגדר שרוצין להזכירו, כי "זכר צדיק לברכה", ולא חס ושלום בגדר רשעים שאין לזוכרם. וגם אית בית משום יקרא דחיי לידע מקום הנפטר אם הוא איש צדיק אשר דבריו נשמעין בשמים, לילך להשתטח על קברו על כל צרה שלא תבוא שיהיה למליץ יושר ויתפלל ויבקש רחמים עליו, כדמצינו אצל כלב שהלך להשתטח על קבר אבותיו להנצל מעצת מרגלים, וכמו כן מצינו טובא בש"ס, וכדרשת חכמינו ז"ל (במסכת בבא מציעא) "גפן ממצרים תסיע" ישראל נמשלו לגפן, מה גפן זה העץ מחזיקו, אף ישראל החיים נשענים על המתים. וכמו כן כתב בזוהר הקדוש שמות דף ט"ז מובא בטעמי המצוות חלק ד' דף ל"ו שאם לא היו המתים מתפללין על החיים, לא היו החיים מתקיימין. עיין שם. וגדול זכות המשתטח על קבר איש צדיק, כמבואר בספרים הקדושים. עיין קב הישר פ' עמוד א, עיין שם.

הנה הנפקא מינא בין אלו שני הטעמים הוא, שאם הקמת המצבה משום יקרא דמותא אז למותר ליכתוב תוארים ושבחים על המצבה, כי די בזה שמעמידין האבן ומפתחין שמו להזכירו. אבל אם הקמת המצבה משום יקרא דחיי, ניחא אם האיש הצדיק היה מפורסם והכל יודעין אותו, אז למותר המה התוארים והשבחים לפתח על המצבה. אבל אם הצדיק היה מעלמא דאיתכסיא, מאנשי צניעי מהצנע לכת עם ד', או שבא לכאן ממקום אחר על פי סיבה, אז בוודאי ההכרח לכתוב תוארים לידע ולהודיע כי כאן נטמן איש צדיק איש אלהי'ם, כדברי הנועם אלימלך זיע"א שהוא איש על האלהי'ם, מושל על מידת הדין כדי להמתיקו, כמאמר חז"ל "מי מושל בי, צדיק", כדי לילך להשתטח ולהתפלל על קברו, וממילא לאיש צדיק כזה אין האבן שמעמידין לתועלתו לזכרון, אחר כי זה זכרונו לטובה שבאין להתפלל ולהשתטח על קברו, וודאי משום דדבריו נשמעין בשמים, ולאיש צדיק כזה על פי רוב יש לו בנין מעלי שהדריכם על דרכי התורה והיראה, מלבד שבניו מזכירין אותו לטובה "כך אמר לנו אבא", אלא גם ביני שאר אינשי נזכר לברכה באומרם על צאצאיו "אשרי ילדתם".

ולפי זה מיושבים כל הפסוקים דבספר לקוטי בית אפרים ממ"נ דרש ד' מביא פסיקתא שיוסף ביקש מאביו גם אם לא היה בידך בשעת מיתת אמי להכניסה למערת המכפלה היה רוצה לסייעו שיהא קוברה שם אחר כך, והשיב לו יעקב אבינו עליו השלום שהיא מוכרחת לנוח שם כאשר יגלו ישראל בגלות על ידי נבוזרדן יעברו דרך קבורתה ויבכו ויתפללו ותעמוד רחל מקבורתה לבקש עליהם רחמים, כמאמר הקרא "רחל מבכה על בניה". וה' יתברך משיב לה "ושבו בנים לגבולם". עיין שם.

וזה פירוש הקרא "ויצב יעקב מצבה על קבורתה", אבל זה האבן היה רק משום יקרא דחיי שידעו היכי קבורתה, אבל משום יקרא דמותה "היא מצבת קבורת רחל", פירוש היא זכרונה "עד היום", מה שאנו רואים שיוסף לא קברה במערת המכפלה ואף שהיה ביכולתו, ודאי מטעם שהשיב יעקב אבינו עליו השלום כדי שכאשר יגלו יתפללו על קברה ויוושעו, אם כן זה זיכרונה לטובה שהיא צדקת שדבריה נשמעין בשמים.

וזה פירוש הברייתא דרבי נתן אומר מותר המת שייך לו, ועושין מה שהיא לתועלתו. ומה היא תועלתו "ציון על קברו להזכירו". ועל זה פליג רבן שמעון בן גמליאל דזה אינו כלל בכל מקום ובכל אדם, הרי אין עושין נפשות לצדיקים דייקי, להם אין צריך הנפש, היינו המצבה, לתועלתו, כי דבריהם, פירוש מה שבכוחם בדבריהם להמתיק הדין מעל ישראל היא זיכרונם שבאין לבקש רחמים על קברה. נמצא להלכה רבן שמעון בן גמליאל גם כן סבירא ליה כרבי נתן שעושין לצדיקים מצבה, אבל במותר שעושין לתועלת המת, גבי צדיק עושין דבר אחר, כי המצבה אינה לתועלתו, ועל זה שפיר הוא דמביא שם במדרש ראייה למדנו ישראל נקראו על שם רחל, ולמה, משום שהיא מסרה נפשה אליהם  לבקש רחמים אליהם בגלות, ועל זה רמזה התורה הקדושה "היא מצבת רחל עד היום", שזה מצבתה שעד היום מונחת שם, אבל מצבת האבן איני צריכה לתועלתו.

ובזה מובן מה ששאל המלך יאשיהו "מה הציון הלז", דייקי על זה שאל שראה ציון עם תוארים גדולים ושאם אם הוא איש צדיק למה לו התוארים, הלא הכל יודעין. על זה השיבו הוא איש אלהי'ם שבא מיהודה, שאינו מכאן ולא מכירין אותו לאיש צדיק, ומוכרחין לרשום ולפתוח על האבן שהוא איש צדיק.

[…] ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יזכנו בבריאות גפנו ברמ"ח אברנו ושס"ה גידנו לגדל צאצאינו על דרכי התורה והיראה לחופה ולמעשים טובים מתוך נחת והרחבה ופרנסה ברווח והצלחה בכל העניינים ונזכה לביאת משיח צדקנו וגואלנו במהרה בימינו אמן, כן יהי רצון.

(מתוך קונטרס "יצחק לזרעו" בהקדמת שו"ת "שאל שלמה")


הרב שלמה זלמן ווייסברג הוציא לאור את הקובץ התורני "שערי אורה" בהומנה תרצ"ה ובשנת תרצ"ג הוציא לאור את ספרו "אז יקהיל שלמה" על ספר מהרי"ל עם שו"ת "שאל שלמה". הספר זכה להסכמות הרב שמואל פירר אב"ד קראס, ר' יעקב חיים סופר מחבר "כף החיים", הרב יוסף אלימלך כהנא אב"ד אונגוואר, האדמו"ר רבי ישראל האגר מוויזניץ',  הרב שאול בראך אב"ד קאשיו, הרב אשר לעמל סג"ל שפיטצר אב"ד קחרכדורף, רבי אברהם שלום הלברשטאם משינאווע, הרב שמואל דוד הלוי אונגר אב"ד נייטרא, הרב  יהושע בוקסבוים מגאלאנטא, הרב עקיבא סופר מפרעסבורג והרב יהודה ליב צירלסון אב"ד קעשנוב והרב הכולל של מדינת בסרביה.

הרב שלמה זלמן וויסברג, תלמיד חכם מהומנה (סלובקיה), נולד בסביבות שנת תרנ"ה (1895) בסטראפקוב. היה נשא לאשה את מרת פיגא יענטא בת הרב משה יהודה האס מקאשוי. אביו של הרב שלמה זלמן, הרב מרדכי יצחק ווייסברג (תרכ"ד-תרצ"ב) מהומנה, היה בנו של הרב אברהם יהושע העשיל ב"ר מרדכי יצחק דומ"צ סטראפקוב שהיה נכד מרת בריינדל, אחותו של הרב הצדיק בעל "אוהב ישראל" מאפטא (ראה עלי זכרון, ז, עמ' נד-נז, שיתכן והיה מענף משפחתי אחר, ודרכו היה הרב שלמה זלמן ווינברג גם מצאצאי ה"אוהב ישראל" עצמו, כפי שנראה מחתימתו בהקדמת ספרו "שאל שלמה").

תשובה אליו הודפסה בספר "לבושי מרדכי" מאת הרב מרדכי ליב ווינקלר, סי קצט, ובשו"ת "משנה שכיר" או"ח סי' יג, מאת הרב ישכר שלמה טייכטל. חידושים ממנו פורסם בכתב העת הנשר, ב, סי' קיג, בספר איגרי דבי הילולי, א: תשנ"ז, עמ' קצט. הוא השתתף בקובץ "חכמת שלמה" שהוציא הרב חיים יהודה אהרנרייך לכבוד יובל חמישים שנות הנישואין של ר' שלמה ואיזא לייטנר מהומנה.

בראשית שנות ה-40 הוגלו הרב, רעייתו וששת ילדיהם: רבקה (בת 13), אברהם יהושע (בן 11), מרדכי יצחק (בן 9), רחל (בת 8), דוד (בן 6) ומנחם (בן 3), למחנה הריכוז סרד (סלובקיה) ונרצחו באזור לובלין. הי"ד. (בדף עד נוסף נזכרה בת בשם אסתר פרומט). הי"ד.

סוכות, שמיני עצרת והטרגדיה הגדולה של עמנו הנמשך זה אלפים שנות גלותנו / הרב ישעיה זלוטניק הי"ד

תמונת הרב ישעיהו זלוטניק הי"ד

אחרי שבעת הימים של חג הסוכות חוגגים אנו את חג שמני עצרת. חג הסוכות מסמל את מצבו האמתי של העם העברי בגולה: רופפת ורעועה היא סכתנו, גשמי זעם ורוחות סער [נכנסו] מבעד סככה לתוכה וצלתה מרובה מחמתה. גם ישיבתנו בה היא ארעית ונבדלים אנחנו בה מכל העולם הגדול בכל שבעת ימי החג. ובשביל זה מזכירה היא לנו את מעמדנו הדל והרע בגוים ואת תנאי חיינו הרעועים והרופפים ביניהם זה אלפי שנות גולה. אבל לא רק תמונה בהירה מחיי נדודינו בגולה ייתן לנו חג הסוכות הזה, כי גם את החיים הפנימיים שלנו לכל נוראותיהם הוא יסמל ומראה הוא גם על האדמורליזציה והריק השוררים בתוך מחננו. בחג הסוכות, בעוד עמוד הבית על תלו, הקרבנו שבעים פריט בעד שלומם של כל העמים וגם עתה מוסיפים אנחנו להקריב את מבחר בנינו ואת מיטב כחותינו, את חלבנו ודמנו קרבן אשם על מזבחותיהם של כל העמים אשר אנחנו מתגוררים בארצותיהם. בני העם העברי מעשירם הם את הקולטורות של כל העמים ובכישרונותיהם המצוינים יעזרו להתקדמותם התרבותית והתפתחותם המדינית והכלכלית של כל הגוים, ואין לך מקצוע של איזה ענף מדע וחכמה שלהם, שגדולי הרוח שבנו לא ייקחו בו חלק בראש.

כן שומרים הם בנינו את כל הכרמים, אך לא את כרמנו אנו. גורמים הם כבוד ותהלה לכל העמים אבל מאומה לא יתנו ולא יוסיפו בעד כבודנו אנו. ומה הוא התשלום והשכר אשר ישלמו לנו העמים בעד כל טובותינו ועבודתינו המועילות בעבורם? אין כאן לא הכרת תודה ולא שלומים, רק התייחסות ואותות של בוז, קנאה ושנאה מצדם אלינו הם הגמול היחידי, אשר יגמלונו הם בעד כל טובותינו בעדם. אמנם את גאוני הרוח והמדע שבנו מכניסים הם תחת כנפותיהם, את מקור מחצבתם ומולדתם יעלימו ולעיני כל העמים יתפארו בהם בתור בני עמם, אבל שאר העם העברי כנבלי חרש יחשב בעיניהם. מוציאים הם רק את תוכו של הפרי, אבל את קליפתו ישליכו ככלי אין חפץ בו. וגם אם נותנים הם לנו לפעמים איזו זכיות, אזי הן בבחינת פרורים הנזרקים מעל השולחן. ומה שרע עוד ביותר הוא הדבר שעוד מוכרחים אנחנו להעמיד פנים של שביעת רצון ולהודות בעד החסדים המדומים שהועילו לחלק לנו בעלי חסד האלו. זהו השכר בעד קרבנותינו הרבים והעצומים שאנחנו מקריבים תמיר על מזבחותיהם של כל העמים!

יפה המליצה האגדה שלנו על דבר השכר הזה שמשלמים לנו העמים בעד עבודתנו בעדם את הכתוב:  "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה" (תהלים ק"ט) – בעד האהבה שאנחנו מראים להם, ישטנוני עוד, ובכל זאת עוד מתפללים אנו בעד שלומם ומוסיפים שוב להקריב קרבנות על מזבחותיהם. את כל זאת מסמל חג הסוכות שלנו. אבל אחרי חג הסוכות, סמל הגלות, בא חג שמיני עצרת, ואחרת היא גם צורתו. חג שמיני עצרת הוא חג התקווה ומסמל הוא את שיבתנו העתידה מגלות לארץ המולדת, ואת יציאתנו המקווה מעבדות לחירות ומשפלות לדרור. ביום הזה יוצאים אנו מסוכתנו הארעית והמטה לנפול ונכנסים שוב להתיישב בביתנו החזק. ולכן אם חג הסוכות מסמל את היציאה, הפזור, הגלות, ההתנוונות וגם את הדמורליזציה והרקבון שבנו, אזי חג שמיני עצרת מראה להפך, על הנחיצות של הכינוס ("עצרת" הוראתו התאסף והתכנש), ההתארגנות וההתמזגות של כחותינו אנו לטובתנו היחידה, וגם מסמל הוא את תקוות השיבה לארצנו ואת יציאתנו מגלות לחירות.

"ביום השמיני עצרת תהיה לכם" – מקודש הוא רק "לכם"! "אם בכל שבעת ימי החג הקרבתם שבעים פרים על אומות העולם, בשמיני עצרת תקריבו על עצמכם" (מדרש תנחומא, פרשת פנחס). אמנם אף אם החג הזה בעיקרו בא ללמד על הצורך למזג ולאמץ את כל כחותינו הפזורים ולהשתמש בהם רק לעבודתנו וטובתנו אנו, ובשביל זה קדוש ויקר הוא לנו החג הלאומי הזה מאד מאד – הנה למרות כל זאת נכנס בו עתה לא מעט גם מן הטרגיות של הגלות שלנו.

רואים אנו כי החגים הם הראי של העמים: בהם משתקפים לא רק תכונתם, אופיים ונטיותיהם המוסריות והטבעיות, כי אם גם את גלגוליהם ומאורעותיהם ההיסטוריים, נחזה בהם. ולכן כמקרה עמים אשר יחוגו אותם, יארע גם להם, וגורלם הוא גם מנת חלקם. כמחזה הזה רואים אנו גם בשמיני עצרת שלנו.

בעוד היות ישראל עם יושב על אדמתו שלו, רענן ומאושר, והיה בחגגנו מדי שנה בשנה את חג הסוכות, אותו החג המזכיר לו את חיי המתלאה והנדודים שלו במדבר – ויחוג אז מיד אחריו גם את חג שמיני עצרת, אותו החג המזכיר לו את התקופה המאושרה של בואו לארצו המובטחת, כבושו אותה, התיישבות בה וצאתו מאז מחיי נדודים לחיי קביעות ותרבות.

עתה ברבות ימי הגלות, אבד החג הזה הרבה גם מן צורת ההוד והתפארת שלו, ויד הגלות הניחה גם עליו את חותמה. קחו למשל את התפלה היפה המיוחדה לאותו החג, היא תפלת גשם, אשר בה נתפלל לאל להטריח מפלג גשם. אבל שוכחים אנו בעידן צלותא הזה, כי לא על ארצנו ירד הגשם הזה ולא את אדמתנו הוא ריווה, לא את שדותינו הוא יצמיח את כרמינו הוא יגדל! כן, בעד אחרים תפילותינו נטויה ובקשתנו שטוחה. וזוהי הטרגדיה הגדולה של עמנו הנמשך זה אלפים שנות גלותנו! כי לא רק במקצועות של המדע, החכמה, האמנות, הטכניקה והמסחר עובדים אנו בעד טובתם של אחרים, כי גם את תפילותינו הנפשיות והקדושות נקדיש גם כן לאשרם וטובותיהם! כן! "עצרת תהיה לכם", מצווה אותנו התורה, וצריכה היא להיות מוקדשת כולה לטובתנו אנו, אבל את צורתו הראויה והאמתית, ואת ביטויו המלא והחזק, יקבל שוב החג הזה בארץ ישראל, במקום שם נוכל לקיים אותו ברוב פאר והדר לכל פרטיו ודקדוקיו, אבל לא בגולה.

(קובץ מתוך ירחון "דגל ישראל", תרפ"ז, עמ' 26-27).


הרב ישעיה זלוטניק, רב וסופר וחוקר פולקלור, מצאצאי הגאון רבי ישעיה ברלין. נולד בז'יכלין בה' בסיון תרנ"ג (1893) להוריו הרב מאיר ובלה. בהיותו בן חמש היה בקי בחומש ובפירוש רש"י, ובגיל שש עשרה נסמך לרבנות. בגיל שמונה עשרה נשא אשה את אלטע (אלכסנדרה) לבית ווינרייב. אשתו עסקה במסחר בעורות מעובדים והייתה המפרנסת העיקרית, בעוד הרב ישב והקדיש את חייו לתורה ולתעודה, ללימוד ולכתיבה. עד למלחמת העולם הראשונה שימש כרב וראש ישיבה בסטרמיעץ, שם חיבר את ספרו "פרורי השלחן". הוא תמך בתלמידיו העניים שהיו מאוכלי שולחנו. בזמן מלחמת העולם הראשונה שרפו הרוסים את כל עירו וכל רכושו נכחד. הוא נמלט בחוסר כל לראדום, שהייתה ידועה במפעלי החרושת לבורסקאות שבה, וכיהן שם כרב ומו"ץ. בשל סירובו להתפרנס מרבנות, החל לפרסם מאמרים פובליציסטיים ביידיש בעיתוני ורשה, בעיתוני חוץ, בעיתונות העברית ובעיתוני המזרחי. כתב גם תחת שם העת "ה' י' זהבי" ועסק בצורכי ציבור. בשנת תרע"ט (1919) השתתף כציר בוועידת המזרחי השנייה בוורשה ונבחר לנשיאות הוועדה ולוועדה הקבועה. הוא נודע כנואם בחסד ונתן הרצאות בבעיות השעה ובנושאים ציוניים ויהודיים. הוא מסר שיעורים קבועים בתנ"ך, בהיסטוריה של עם ישראל, בלשון העברית ובתולדות הציונות. לפני מלחמת העולם השנייה הוא היה ממייסדי הוועד האנטי -נאצי וכיהן כסגן יושב ראש הוועד הנ"ל. הוא סייע בידי צעירים דתיים לעלות לארץ ישראל כמעפילים, כאשר נמנעה מהם אשרת הכניסה בשל גזירות "הספר הלבן".הרב חלה במחלה קשה במערכת העיכול, והרופאים הורו לו לנסוע במהירות האפשרית לניתוח בברלין או בפריז, אך בשל מצוקתו הכלכלית והמשבר הכלכלי הכבד בארצו לא היו לו את המשאבים לכך. בצר לו פנה לרב יצחק נסים רחמים מבגדאד בבקשה שיסייע לו לממן את הטיפול הרפואי על מנת שיוכל להינצל ולחזור להרביץ תורה כבעבר.

הרב ישעיה זלוטניק עסק גם בעבודות מחקר ספרותית ותורנית וחיבר ספרים רבים במקצועות ההלכה, האגדה, חכמת ישראל והפולקלור, ובהם: פרורי השלחן" על ד' חלקי השלחן ערוך והש"ס ו"ילקוט ישעיהו" על התרגומים, "וויצען פון אונזער אלטען אוצר", "לעסיקאן פון יידישע חכמות" (תרפ"ט, תרצ"ו), "מאדערנע דרשות" ובו הרצאותיו המלאות באהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל (תרפ"ט), "ימים טובים פאלקלאר" עם הקדמה על מהות הבדיחה היהודית (תר"צ), "לעקסיקאן פון יודישע חכמות" (תרצ"א), "חומש פאלקלאר" (תרצ"ח).

כתבים ממנו פורסמו בכתבי עת רבניים: בתוך אוצר החיים, א, עמ' קטז-קיז (תרפ"ה), מאמרים "ראש השנה" ו"חג הסוכות ושמיני עצרת" בתוך "דגל ישראל" (תרפ"ז), במדור "שפתי ישנים", בדגל התורה (תרפ"ח), הערות בשו"ע יו"ד, באהל תורה, קראקא (תרפ"ח), חידושים בתוך קבוצי אפרים (שנה ח, תמוז-אב תרפ"ח), בהצופה לחכמת ישראל, יב (תרפ"ח), הנשר, א סי' טז (תרצ"ג), "להבנת המקרא" – בתוך שערי תורה: עולת החדש (תשרי תר"פ), מאמר "ארבעה ראשי תיבות" בתוך אהלי שם (קלויזנבורג), חדושי מגילה – מתוך חיבורו המדעי על הש"ס: ילקוט ישעיה (פורסם בשנת תרצ"א תוך הצופה לחכמת ישראל, ט"ו, עמו' 310-320). מכתב ממנו הובא בגנזים, א עמו' רל, מכתב ומאמר ממנו נמצאים בארכיונים בספרייה הלאומית. הוא פרסם מאמרי מחקר ומחשבה גם בדו שבועון "מנורה" שיצא לאור בלודז', בשבועון "המזרחי" שיצא לאור בוורשה, ב"התור", "ההד" ו"העולם". מאמרו על תקופת הגאונים פורסם "מזרח ומערב" ג עמו' 405-414, בנוסף סייע לסופרים ומשוררים אחרים בעריכה ובניקוד של יצירותיהם. קרוב לפרוץ מלחמת העולם השנייה עסק בכתיבת ספרו הגדול "די יידישע עטיק אין אונזערע ספרים". מפי השמועה נודע שבתקופת היותו בגטו ראדום כתב ספר שאבד בשואה.

נרצח על ידי הנאצים, יחד עם אשתו בבית העלמין בשידלוביץ, באקציה שנערכה בי"ד באדר ב' תש"ג (21.03.1943).

(בספר "לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור", 3, עמ' 656-655 כתב שנולד בגלובנה, פלך לודז, בשנת 1892, ונרצח ב 19.02.1943. בספר האנציקלופדיה של הציונות הדתית, א, עמו' 319-321 כתב שנולד בפלוצק בשנת תרנ"ב 1892. בדף עד שכתבה בתו ברכה טונטר עולה שנולד בשנת 1888, ונספה בשנת 1942 בשידלביץ, אך בדף עד שכתבה בתו סוניה פסטרנק עולה שנולד בשנת 1893).

מפעל חייו של אביו, הרב מאיר זלוטניק, רבה של גלובאטשוב שליד ראדום, היה בחיבור ספר מעמיק על התוספות ובעלי התוספות. בטרם הספיק להוציא את הכתבים לאור, פרצה מלחמת העולם השנייה והכתבים אבדו. עם פלישת הנאצים ברח הרב מאיר זלוטניק למקומות שונים והגיע לקוזיניץ. הנאצים התעללו בו וגילחו את זקנו. הוא לבש טלית ותפילין וחיכה למעניו. הם חזרו ורצחו אותו ביריות והוא הובא לקבורה בבית בהעלמין בקוזיניץ. אשתו וילדיו נרצחו במחנות ההשמדה.

העולם קיים ועולם עומד רק על התורה שישראל מקיימים / הרב משה פישל וועג הי"ד

אמר הקב"ה ליחזקאל בשביל שבני נתונים בגולה יהיה בנין ביתי בטל. אמר ליה הקב"ה יתברך שמו גדול קרייתה בתורה כבניינה, לך אמור להם לקרות צורת הבית בתורה, בשכר קרייתה שיתעסקו בה לקרות, מעלה אני עליהם כאלו הם עוסקים בבנין הבית (תנחומא צו). ושם איתא ראו כמה חביבה קריאת התורה לפני הקב"ה כי יש חיוב באדם לתת כל ממונו ללמוד תורה לעצמו ולבניו, ובמדרש רבה נצבים כתיב אמר הקב"ה אם קריתם את התורה מצווה אתם עושים על עולמי שאלמלא התורה כבר היה העולם חרב חס ושלום. ומשה רבינו עליו השלום אשר קבל את התורה מסיני ומסרה לנו, המתחלת "בראשי ברא ה'" כפירוש רש"י בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו", ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתה". ראה כמה גדול החיוב וערך המצווה של קריאת התורה, כי הוא הברית שבין הקב"ה יתברך שמו לישראל, ותורה וישראל חד הוא, כי העולם קיים ועולם עומד רק על התורה שישראל מקיימין, ורק בשביל התורה יש להם לישראל קיום בעולם הזה. ועל ידי זה תיקן להם משה רבינו שיהיו קורין בתורה, כדגרסינן בפרק הקורא את המגלה דף כ"ג משה תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות וימים טובים ראשי חודשים וחולו של מועד, שנאמר "וידבר משה את מועדי ד' אל בני ישראל". ואמרינן דנביאים שביניהם תקנו לישראל כן במדבר שיהיו קורין גם בשני ובחמישי, דרשינן הכי מדכתיב "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים", ופירש רש"י שם אין "מים" אלא תורה וכו', כיון שהלכו שלשה ימים בלא תורה נלאו, לכך תיקנו להם שיהיו קורין בשני ובחמישי. נמצא שלא היו גם שלשה ימים מופסקין בלא קריאת התורה אלא דאינהו לא תיקן אלא חד קורא ואתא עזרא ותיקן תלתא גברי, אי נמי אינהו תלתא גברי תלתא פסוקי, ואתא עזרא ותיקן תלתא גברי עשרה פסוקי.

אמרינן בירושלמי ברכות פרק ט' מה התינוק הזה צריך לינק בכל שעות שביום, כך כל אדם שבישראל צריך ליגע בתורה בכל שעות ושעות שביום, ללמוד תורה לא נתנו חכמים שיעור כי חוב מוטל על כל אחד מישראל לקיים "והגית בו יום ולילה". אמנם מה שתיקן משה רבינו עליו השלום ועזרא עליו השלום לקרות בתורה ברבים בשבתות וימים טובים, בשני וחמישי, בזה נתנו שיעור והשיעורין דאורייתא חוץ ממה שלומדים בכל יום תורת ה' והשיעורין הללו חלקו אותם חכמינו ז"ל להלכות ואחריהם רבינו הבית יוסף ז"ל לדינים האיך לנהוג בקריאת התורה ברבים במצוה הזאת.

והדינים הללו נחוצים לכל אדם לידע איך לקרב עצמו אל הבורא ברוך הוא  יתברך כמו שכתוב במדרש, כי יום שני ויום חמישי הם עת רצון, על כן תיקנו לקרות בתורה בימים האלו. וקריאת התורה הזו מכפרת ומגינא ומצלא על ישראל – המה הנדפסים בתוך השלחן ערוך מגן אברהם וגם בספרי הגאונים ז"ל, ואין ביכולתו של כל אדם להשיגם, על כן אמרתי ראוי ונכון היא להציגם בספר בפני עצמם, ובפרט כי הדינים הללו נחוצים מאוד לכל בעל קורא, ולסדר את הדינים האלו בקיצור דרך כלל כסדרן כדי שיוכל המעיין בו למצוא כל דבר על מקומו. אך מי שרוצה להשכיל יוכל להבין הדינים האלו מתוך דברי השלחן ערוך מגן אברהם וכו' כל הדברים בפרטותיהן במקום באר מים חיים.

מורי ורבותי מנהג העולם הרואה דברים כתובים מאיש בלתי מכירו שואל ודורש וחוקר מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לשוט במים אדירים בים התלמוד ולעלות במעלות הגדולים להורות לנו הדרך אשר נלך בה, אבל אמרו חכמינו ז"ל במדרש נשא י"ד אם שומע אדם דבר תורה מפי קטן שבישראל יהיה בעיניו כשומע מפי חכם, והדברים הללו הנזכרים בספר הזה הם כולם מרישא ועד גמירא דברים הנמרים מפי חכמים גדולים רבותינו הקדושים ראשונים ואחרונים אשר מפיהם אנו חיים, המורים לנו הדרך איך לעבוד את בוראינו יתברך שמו בעולם הזה, כדי לזכות לעולם הבא. ואני זעיר שבזעירין הוא רק המלקט והמאסף לכל הדברים הקדושים והמחברם יחד כאחד על הסדר כדי שתהיה תורת ה' תמימה.

ובזה הנני נותן שבח לה' היוצר והבורא יתברך שמו אשר נתן לנו מתנה טובה את התורה, וחיי עולם נטע בתוכינו, ונתן לנו חיל לעזור לאחינו, להבין דרך אשר הורו לנו רבותינו ואהיה תפלה, שישפיע ה' לישראל מן השמים רוב טוב מלא חופניים.

כעתירת המלקט והמחבר,

הק' משה פישל בן מו"ה שלמה וועגה שו"ב שליט"א.


הרב משה פישל וועג, היה שו"ב בקהילת האראד. הוא נולד בסביבות שנת 1900 לאימו ניסל ולאביו, הרב שלמה וועג שהיה שו"ב בקהילת בקהילת שעסבורג. סבו, הרב בן ציון וועג, היה שו"ב בגרוסווראדיין. ספרו "קהלת משה" (אראדעא, תרצ"ח) על דיני ומנהגי קריאת התורה וההפטרות זכה להסכמות הרב בנימין פוקס ראב"ד גרוסווארדיין, הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין הי"ד אב"ד בעטלעא (שאף צירף לספר את הקונטרס "דברים ערבים"),  הרב יוסף שמואל ליכטנשטיין הי"ד רב בקהילת סילאדי-טשעה והרב פנחס הלוי הורוויץ דיין בקהילת ווארדיין.

הרב משה נשא לאשה את מרת יוטא רחל בת רבו הרב אברהם ברוך [שטיינמעץ?]. הם נספו באושוויץ עם שלשת ילדיהם. הי"ד.

ברכת החודש וכוונותיה / הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין הי"ד

בספר בני יששכר איתא נוהגין בכל תפוצות הגולה שמברכין את החודש הבא לטובה בשבת שלפניה, והוא במקום קידוש החודש. וטעמא בעי למה דווקא בשבת, הגם דעל פי פשוטו יש בנותן טעם דבימות החול העם טרודים בגולה על המחיה ועל הכלכלה ואינן מתקבצין כל כך לבית הכנסת ולבית המדרש, ובפרט בני הכפרים, מה שאין כן בשבת זמן קהלה אז מודיעין מתי יחול החודש ואגב מברכין אותו שיחול לטובה ולחיים. אף על פי כן עדיין צריכים אנו לידע הטעם, ולא דבר ריק הוא. והנה ידוע די"ב חדשי השנה המה נגד י"ב צירופי הוי'ה, דבכל חודש מאיר צירוף אחד, ובתפילה צריך לכוון בכל חודש הצירוף המיוחד לו, ועל כן נקראו הירחים "חדש" בגימטרייה י"ב צירופי הוי'ה. והנה שבת נקרא בזוהר הקדוש "יומא דנשמתא", דהוא נשמת הזמן וכל חדשי השנה הנה אצלו כגוף לגבי הנשמה. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל "ויכלא לקים ביום השביעי" וכו', "ביום השישי" מיבעיא ליה, אלא מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה. ואנחנו לא נידע הרי מנוחה אינה בריאה רק העדר עשייה. אבל תדע שהעבדות והשעבוד מצד החומר שהוא גופני, והמנוחה והחירות הוא מפעולת הצורה היא הנשמה, על כן כל הנבראים שנבראו בששת ימי המעשה וששת ימי המעשה בכלל (כי הזמן הוא נברא גם כן, כדכתיב "כי ששת ימים עשה" וכו' ולא כתוב "בששת"), הנה היו כגוף בלי נשמה קודם בריאת השבת, עד שנברא השבת, הוא המנוחה, היינו נשמת כל הזמן והנבראים. על כן שבת נקרא "יומא דנשמתא". הנה לפי זה על כרחך בשבת מאירין כל י"ב צירופי הוי'ה שבכל חדשי השנה, על כן בהתקדש היום מקדשים על "כוס יין", בגימטרייה ששה צירופין הוי'ה, ועל לחם משנה, ב' פעמים "לחם" גם כן בגימטרייה ששה צירופי הוי'ה, הרי י"ב צירופי הוי'ה. ומעתה תמצא טוב טעם ודעת למנהג ישראל תורה שמברכין את כל חדש בחודשו ביום השבת להאיר בו הצירוף המגיע לו. עד כאן לשונו.

  • בשבת שלפני ראש חדש שמברכין החדש חוץ מלפני ראש חודש תשרי דכתיב "בכסה ליום חגינו", וכתוב בספר יראים דאין זה קידוש בית דין, אלא שמודיעין להעולם מתי ראש חודש. ומכל מקום נהגו לעמוד בשעת אמירת ראש חודש ביום פלוני, דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד. במנהגים כתב שמברכין החודש אין אומרים "בקרוב", כדי שלא יהא רק כ"א תיבות כמניין השם של אהי'ה וגימטרייה "אך" טוב (או"ח בא"ה תי"ז).

  • אומר הש"ץ "מי שעשה ניסים" וכו' ואוחז הספר תורה בידו. ותיקנו לשון זה, לפי שמצוות ראש חודש היא היתה מצוה ראשונה שנצטוו בה בגאולה הראשונה ממצרים, לכך מתפללים על הגאולה בכל פעם שמפרסמין ראש חודש. ולכן טוב שהציבור גם כן יאמרו בלחש אחר השליח ציבור להתפלל על זה. ויש אומרים "יהי רצון" הנדפס בסדורים הוא תפילת רב. ויש להקדימו קודם אמירת הש"ץ "מי שעשה" וכו'. ובשעת אמירת הש"ץ יש לומר אחריו בלחש או לשמוע. וכן אמירת "ראש חודש פלוני ביום פלוני" אינו מוטל על הציבור, רק על הש"ץ שהוא המכריז ומודיע, ואף על פי כן נכון לומר בלחש אחר הש"ץ כל איש מישראל. וכן נוהגין (ש"א).

  • טעם למה מתפללין על הגאולה בכל פעם שמברכין ראש חודש עיין בלבו"ש סי' תק"א וסידור הגאון יעב"ץ ז"ל לפי שהחודש היא ללבנה והוא סימן לגאולה, "והיה אור הלבנה כאור החמה" וכו'. עיין שם. ובספר שערי אפרים כתב הטעם שהחודש הוא רמז למלכות בית דוד כדאיתא בראש השנה כ"ה דאמר ליה זיל לעיין טוב וקדשיה ושלח ליה סימנא "דוד מלך ישראל חי וקיים". עיין שם בפירוש רש"י שסימן זה לפי שמלכות בית דוד נמשל ללבנה כדכתיב "כירח יכון לעולם" וכו'. עיין שם. ובשם הגאול הצדיק הקדוש רבי יצחק אייזיק מארעץ זי"ע שמע כי תיבת "דוד מלך ישראל חי וקים" בגימטרייה "ראש חודש", והוא פלאי. וכן בברכת הלבנה אנו אומרים "שהם עתידים להתחדש כמותה". ולכן בברכת החודש אנו אומרים "הוא יגאל אותנו" וכו' (ש"א).

  • יש מי שכתב שנכון לידע בשעה במברכין החודש אימת יהיה המולד. והטעם לפי שעיקר של שם חודש הוא על חידושה של לבנה, שהוא המולד. וכן אנו אומרים "יחדשהו". ואם לא ידע לא עיכב. והעיקר הוא לידע יום קביעת ראש חודש בבירור. ובשנה מעוברת כשמברכין ראש חודש אדר בראשון יאמר "אדר" ובשני יאמר "ראש חודש אדר שני" (ש"א).

כתר מלוכה

חודשמזלאיברשבטאותצירוף
ניסןטלהכבדיהודהדישמחו השמים ותגל הארץ
איירשורמרהיששכרויתהלל המתהלל השכל וידוע
סיון תאומיםטחולזבולוןזידותיו ולצלע המשכן השנית
תמוזסרטןהמססראובןחזה איננו שוה לי
אבאריהכוליא ימיןשמעוןטיד ד' הויה במקנך
אלולבתולהכוליא שמאלגדיוצדקה תהיה לנו כי
תשרימאזניםקורקבןאפריםלויראו אותה שרי פרעה
מרחשוןעקרבקבהמנשהנוירא יושב הארץ הכנעני
כסליוקשתיד ימיןבנימיןסודבש היום הזה י'
טבתגדייד שמאלדןעלה' אתי ונרוממה שמו
שבטדלירגל ימיןאשרצהמר ימירנו והיה הוא
אדר א'דגיםרגל שמאלנפתליקעירה ולשרקה בני אתונו

צירפתי הצרופים הנ"ל לזיכרון לכל חדשי השנה.

בספר קדושת לוי כתוב "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", כי אמרו רז"ל שצריך לאמר "מקדש השבת וישראל וראשי חדשים", כי ראש חודש ישראל מקדשין ליה, אבל שבת קביעא וקיימא. וידוע מאמר רז"ל שכל הדברים השייכים להחודש תלויים בישראל, כי כפי הזמן שמקדישים ישראל החודש כן נגמרים כל הדברים השייכים להחודש וכו', נמצא שהכל תלויים בישראל. וזהו :החדש הזה לכם", היינו שמסרתיו לכם וכנ"ל, כי קדושת החודש תלויין בישראל. וזהו "ראשון הוא לכם", "ראשון" הוא מרומז עליו יתברך שמו, כי הוא "ראשון". "לכם", היינו שה' יתברך שמו הרוך הוא שנקרא "ראשון" "הוא לכם", כי בזה החודש מסור לישראל לקדש אותו בזמן שירצו, בזה רואין שאפילו ה' יתברך כביכול "הוא לכם", כי כפי הזמן שישראל מקדשין החודש כן הוא יתברך שמו מנהיג הנהגתו ומשפטו כנ"ל. וזהו "לחדשי השנה", שכל התחדשות השנה הכל מתנהג כל ידיכם כפי הזמן שאתם מקדשים החודש. עד כאן לשונו.

על כן נראה מכל זה גם כן מה מאוד חביבה ויקרה לפני הקב"ה יתברך שמו ברכת החודש בכוונת הלב. וכל זה נאמר בכל אדם שצריכין לידע ולכוון הצירופין של כל חודש בתפילת ראש חודש כדי לתקן שורשה במקום עליון, וכדי לזכות את הרבים הייתה גם זאת מחסדי ה' שזכינו להאי מרגניתא טבא ויקירא מהרב הגאון המפורסם וכו' מבעטלאן שליט"א [הי"ד] אחרי רוב הקשתי לעמוד בעזרתי באיזה מילין דקדושא, הלוא הוא קצת ליקוט מגדולים וקדושים שהיו מפורסמים ונכרים בדורנו זי"ע, על ענייני ברכת החודש שיש להם שייכות בספרי שהוא גם כן לתועלת התורה ולתפלת ישראל ויהיו לאחדים בידם בעת התפלה, כמבואר להלן:

והנה כפי שמובא בספר הקדוש בני יששכר בשם כתבי קודש מרן האר"י ז"ל שבכל ראש חודש צריכים לכוון במוסף בסיום הברכה האמצעית צירוף הוי'ה שולטת באותו חודש. וזהו הפירוש מה שאמרו רז"ל מפני מה ישראל מתפללים ואינם נענים מפני שאינם יודעים להתפלל בשם, שנאמר "אשגבהו כי ידע שמי יקראנו ואענהו", היינו שאינם יודעים צירוף השם השולט באותו החודש. וזה הפירוש במשה רבינו עליו השלום "ואתחנן את הוי'ה בעת ההוא לאמר", דקשה מהו "לאמור", היינו לאמר לדורות שיכוונו בתפלתם צירוף הוי'ה השולט מידי חודש בחודשו. ועל ידי זה יהיו נענים בתפלתם. וכמו כן מבואר גם בספר מאור ושמש על פסוק "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך" שצריכים לכוון הצירוף. וגם מפרש דברי ישעיה הנביא "והיה מידי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'", ולכאורה קשה הלא תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, והיה צריך לומר מקודם "מדי שבתת בשבתו ומדי חדש בחדשו", ומתרץ כי "חדש" גימטרייה שי"ב כניין י"ב צירופי הוי'ה, וכשתייחד לכוון הי"ב צירופי הוי'ה ותמשוך אותם אל הכנסת ישראל בחדשו כפי הראוי לו, "והיה מדי חדש בחדשו" בראש חודש עצמו, אזי "מדי שבת בשבתו" תמשיך על ידי זה קדושה ודביקות על השבתות הבאים עלינו לטובה. ועל ידי זה "יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'", שתקשר כל העולמות וכל הברואים באין סוף ברוך הוא, שיהיו כולם משתוקקים לעשות רצון ה' ולהדבק בו יתברך שמו ובמידותיו, ולהמשיך על ידי זה על הכנסת ישראל הי"ג מכילין דרחמי. ולזה אמר הנביא תחלה "מדי חדש בחדשו" ואחר כך "מדי שבת בשבתו", מפני שהחדש נכנס תחלה להשבתות לקדושה ולרחמים על כללות ישראל. והנה בגמרא ראש השנה דף י"ז על הפסוק "ויעבור", מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור ואמר "כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה", היינו שאם יקראו בפיהם לבד, דאי אפשר לומר ממש "יעשו" היינו שיתנהגו במידותיו מה הוא רחום, דאם כן במידה ראשונה, דהוא מדת "אל" – על פי הסכמת הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל – מאי איכא למימר, דאי אפשר לאדם שיהיה אל. אלא על כורחך מן מדת "אל" נשמע להוראה דהכוונה הוא כפשוטו דבאמירה בעלמא סגי. וזהו הפירוש בנוסח הפיוט "אל הורית לנו לומר שלש עשרה", היינו ממידת "אל" יוצא הוראה נכונה לכל ישראל לומר שלש עשרה, ובאמירה בעלמא הקב"ה מוחל עוונותיהם. עד כאן לשונו, ודברי פי חכם חן.

ובספר קדושת יום טוב מאדמו"ר הגאון הקדוש מסיגט זצ"ל מפרש באופן זה הפסוק "לא איש אל", רצונו לומר שאיש בשר ודם לא יוכל להיות במדרגת אל בעצם ולא "ויכזב". אם כי לפעמים יעזוב דרך התורה והמצוה כנהר אשר יכזבו מימיו ויבוא לחטוא בחינת כזב, זה תקנתו "ובן אדם ויתנחם", כי ישוב על חטאיו וינחם על הרעה אשר עשה. או האומרו הי"ג מדות שהורה לנו הקב"ה ברוב רחמיו אפילו אם לא יעשנה בפועל ממשה. וזהו "ההוא אמר" דייקא, "ולא יעשה", אף על פי כן "ודבר", אף שהקב"ה גזר חס ושלום דיבור קשה, "ולא יקימנה". כי הוא מוחל לעוונות עמו ישראל ויבטל מהם כל גזירות קשות ורעות על ידי אמירת וכוונת י"ג מידות הרחמים. עד כאן לשונו הקדוש. והמה נכללים בצירופים הנ"ל, כדי להמשיך ולקרב לבבות ישראל לעשות מצות ה'.

והנה ידוע כי מצוה אותיות הוי'ה, י"ה – ו"ה, כי אותיות מ' צ' בא"ת ב"ש המה אותיות י' ה'. ועיין בנזר הקודש שהקשה מדוע חצי השם הוא באתגליא וחצי השם הראשון באתכסיא. ומתרץ דאם היה גם החצי הראשון באיתגליא היה עונש מבטל מצוה גדול מאוד, וכדי להקל העונש הוא באיתכסיא. ועיין בספר משכיל אל דל חלק ג' מכבוד קדושת דודי זקיני הגאון הקדוש מרן הלל ליכטנשטיין האב"ד קהילת קאלאמעא ז"ל שאומר גם כן טעם נחמד דהיינו אם בתחלת עשיות המצוות ובראשית עבודתך לה' יהיה כוונת מחשבתך עבורך, עבור כבוד ותפארת, וכוונתך עבור ה' יהיה נעלם ונכסה ממך, עם כל זה גם באופן זה נמי "עובד ה'" תקרא, והטעם שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ובאחריתך ישגא מאד. וזהו הכוונה שחצי שם האחרון הוא באיתגליא, שיזכה לאהבת ה' כזאת שהוא אמת לאמתו לשם ה'. עיין שם הסבר נאה. והנה בשעת עשיות המצווה לשם הוי'ה ברוך הוא יראה גם כן לכוון שהוא הוה – הווה – ויהיה – כמבואר בשלחן ערוך אורח חיים סימן ה' שיכוון זאת בהזכירו שם הוי'ה. והקשה התוספות יום טוב סוכה פרק ד', דבשלמה אותיות "היה" "הוה" יש באותיות הוי'ה, ואיך מרומז אותיות "יהיה". ומתרץ שנתחלף הוא"ו ביו"ד. ועל פי א"ת ב"ש מרומז גם באותיות מצוה זאת כנ"ל. ועיין בדברי יחזקאל ממרן הגאון הקדוש משינאווע זצ"ל שמביא בשם הקדוש ישמח משה ז"ל דשפיר מרומז בו "יהיה" גם מבלעדי חילוף הוא"ו – דידוע על פי דקדוק, יו"ד שבראש התיבה מהפך התיבה לדבר על העתיד, כגון תיבת "עשה" שמדבר שכבר עשה, ואם נכתב יו"ד בראשו כגון "יעשה" הפירוש שעתיד לעשות, נמצא בתיבת הו"ה אם נכתב יו"ד בראשו פירושו גם כן שיהיה אלא שאסור עתה לקרות התיבה ככתיבתו, כי אסור לקרות השם ככתיבתו עד לעתיד לבוא, כמאמר רז"ל פסחים דף נ' עמוד א', לא כעולם הזה עולם הבא, בעולם הזה נכתב ביו"ג ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י. אבל משמעותו הוא שיהיה. עד כאן לשונו הקדוש והטהור. ועיין בחתם סופר חלק חשן משפט סימן קצ"ב גם כן מעניין זה.

והנה בענייני הצירופים עיין באמרי ברוך מהגאון הקדוש מוויזניצא זצ"ל דידוע דצירוף של חודש סיון יוצא מראשי תיבות של פסוק "ידותיו ולצלע המשכן השנית", אתוון דדיכרין שהם י"ו קודמין לאתוון דנוקבין שהם ה"ה – וצירוף של חודש אדר יוצא מפסוק "עירה ולשרקה בני אתונו", בסופי תיבות, אתוון דוקבא קודמין, דבחודש סיון הוי איתערותא דלעילא קדמא ואתיא, כמו שדרשו ז"ל שבת פ"ח "ויתיצבו בתחתית ההר" שכפה עליהם את ההר כגיגית, על כן אתוון דדוכרא קודמין לאתוון דנוקבא.  מה שאין כן בחודש אדר, הרי דרשו ז"ל שם "קימו וקבלו" דהדר קבלוה בימי אחשורוש ברצון והיה איתערותא דלתתא קודם, על כן צירוך שן הוי'ה המאיר בחודש אדר אתוון דנוקבא קודמין לאתוון דדוכרא. והמשכיל יבין. עיין שם.

ונחזור לגמרא ראש השנה הנ"ל שהקב"ה אמר אם יעשו לפני, היינו במה שנוגע לפניו, לכבוד הדם הוי'ה ברוך הוא לכוון כסדר שסדרו לנו רבותינו הקדושים בצירוף הזה השולט בי"ב חודשי השנה שנכללים בי"ג מכילין דרחמי כנ"ל, אזי אני מוחל להם וכשיתפללו יהיו נענים בתפלתם, כי רצון יראיו יעשה. ו"זה היום", י"ב שעות היום, "עשה ה'", הצירוף השולט בכל שעות היום "נגילה ונשמחה בו". אמר רבי אבין בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה "בך" בהקב"ה, "בך" בישועתך, בתורתך, ביראתך, בכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה הקדושה, הרי "בך" לקיים "בכל דרכך דעהו".

ועיין בסידור יעב"ץ שמספר תיבות הברכות שלפני ההלל כנגד י"ב צירופי הוי'ה, וי"ב לשונות מנוסח הברכה האמצעית נגד י"ב חדשי השנה. ועיין בסידור של"ה הקדוש שבשנת העיבור מוסיפין עוד "ולכפרת פשע" זהו נגד הכולל, כי י"ב צירופי השם הוי'ה עם הכולל הרי י"ג, והם סוד שלש עשרה מידות של רחמים, ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חודשים. עד כאן לשונו.

  • טעם כשמברכין את החדש אומרים "מי שעשה נסים וגו' חברים כל ישראל ונאמר אמן", מה שייכות "החברים כל ישראל" לברכת החודש. אלא משום דהא שמברכין את החודש שאנו עושין זכר למקדש שהיו מקדשין בבית דין שבירושלים על פי הראיה, ומשום שבשבת אסיפת כל העם בבית הכנסת מודיעין אותם שבשבוע הזה חל ראש חודש, ואם ירצה ה' כשנהיה נגאלים ונחזור לירושלים ויהיו כל ישראל חברים, אזי יהיו מקדשי גם כן על פי הראייה. וזאת תהיה דווקא כשיהיו כל ישראל חברים ביחד, ולא כן בזמן בית שני שהרבה מהם היו בבבל והיו מחשבין על פי חשבון הקביעות. ועוד מודיעין אותם שהגאולה אי אפשר שתהיה אלא בזמן שיהיו כל ישראל לאגודה אחת, כמו חברים, כי לא חרב בית שני אלא מפני שנאת חנם (ס"ה בשם שבלי הלקט).

  • טעם שכשמברכין חודש אב אומרים "מנחם אב", שמנחם את הא"ב, בשביל שכל הקינות הם באל"ף בי"ת, וידוע שכל הבריאה נברא באל"ף בי"ת, ואם כן כאשר יהיה הגאולה במהרה בימינו אמן יהיה הנחמה על הא"ב (ס"ה בשם רמתים צופים).

  • טעם שאין מברכין את חדש תשרי משום שנאמר "בכסא ליום חגנו", שהחג הזה צריך להיות מכוסה ונעלם מעיני המלאכים ומהשטן. עוד טעם משום שהשם "תשרי" הוא דין, שהאותיות מהופכות בדרך תשר"ק שמורות דין, על כן אין דין חס ושלום בשבת. עוד טעם, כי הטעם משום שברכת החודש בשבת משום שהוא זמן אסיפת כל העם שידעו זמן ראש חודש, אבל הזמן של ראש השנה יודעים הכל עוד מראש חודש אלול. ועוד שכולם יבואו לעיר על ראש השנה וידעו מתי יהיה ראש השנה. ועוד משום שבחודש הזה יש הרבה ימים טובים, על כן יהיו מוכרחים לבוא לעיר להתוודות מתי יהיה כל הימים טובים ולא יסמכו על ברכת החודש שממנו יבואו לטעות (ס"ה).

  • טעם שנראה החודש "מר חשון" ולא "חשון", משום דאיתא במדרש תנחומא שמעת שהיה המבול נגזר שיהיה כל ימי העולם כן מטר וגשם ערך ארבעים יום מחודש הזה, ועל כן נקרא "מר" לשון "טיפה", כמו "מר מדלי" (ס"ה).

  • טעם למנהג שעומדים בשעה שמברכין החודש, דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד (ס"ה בשם תוספות חיים).

  • טעם שאנו אומרים "מי שעשה נסים" כשמברכין החודש, משום שקידוש החודש היתה מצוה ראשונה שנצטוו בגאולה הראשונה בצאתם ממצרים, ולכך אנו מתפללים שיוסיף ד' שנית (סמ"ה).

  • עוד טעם מחמת שמלכות בית דוד נמשל ללבנה, כדכתיב "כירח יכון עולם", ותיבת "דוד מלך ישראל חי וקים" בגימטרייה "ראש חודש", וחידושה של לבנה היא סימן לגאולה כדכתיב "והיה אור הלבנה כאור החמה", ועל כן אנו מתפללין על הגאולה (סמ"ה).

  • טעם שהחזן נוטל הספר תורה בזרועו כשמברך החודש, משום שבעת שהיו מקדשין החודש ראש בית דין אומר "מקודש" וכל העם עונין אחריו "מקודש מקודש". ועל כן נוטל החזן את הספר תורה, והרי בידו כוח ראש בית דין בשביל כבוד הספר תורה ואומר "הראש חודש יהיה ביום פלוני" וכו', וכל העם עונים אחריו (סמ"ה).

  • עוד טעם משום שנאמר "החודש הזה לכם", שהקב"ה מסר סוד העיבור לישראל אימתי שירצו לקבוע את החודש אז הוא ראש חודש, על כן נוטל החזן את הספר תורה בידו, שהוא שליח של כל ישראל, להורות בזה שה' יתברך נתן לנו ומסר בידינו את סוד העיבור לקבוע את החודש על ידי התורה (סמ"ה).

    תושלב"ע

(קונטרס דברים ערבים על דיני וסדר ברכת החודש וכוונותיה, ובתוכו איזה ליקוט קצת בדברי תורה, עם הצירופים לכל חדשי השנה, שהוא לתועלת לקבלת התורה ותפלת ישראל ברחמים, מהרב הגאון המפורסם וכו' כש"ת מו"ה שלמה זלמן ליכטענשטיין שליט"א [הי"ד] ראב"ד דק"ק בעטלעאן יע"א. בתוך ספר קהלת משה מאת הרב משה פישל וועג הי"ד)


הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין הי"ד נולד בשנת 1880 לאביו הרב יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעטלעאן. נשא לאשה את מרת רחל בת הרב יששכר בער קאהן דומ"צ אוהעל ואב"ד ערדאסענזשארץ ומאראש-וואשארהעלי מחבר ספר "בינת יששכר" (תרפ"ד).

בבחרותו היה תלמידו של הרב חיים צבי טייטלבוים בעל "עצי חיים" וכן תלמיד דודו, הרב יוסף ליכטנשטיין. מיד לאחר חתונתו )בשנת תר"ס (1900) מונה לכהן כרבה של סאקאי-קאראסטור, שהייתה בגליל הרבנות של חותנו. משנת תרס"ה (ע"פ אוצר הרבנים 18770: תרס"ז) כיהן כרבה של שעסבורג (סיגישוארה) ולאחר פטירת אביו בשנת תר"פ (ע"פ אוצר הרבנים 18770: תרפ"א) מונה לכהן כרבה של בעטלעאן (בקילאן, עיירה במחוז סולנוק-דובוקא, כ-30 ק"מ ממזרח לעיר דעש). לאחר קבלת הרבנות בבעטלעאן השקיע הרב רבות בהרבצת תורה בישיבת "בית יהודה" בעיירה שלמדו בה כ40-50 תלמידים, כשגיסו הדומ"צ הרב אפרים ביליצר הי"ד סייע לו בניהול הישיבה. בלילות שבת באו בחורי הישיבה אל שולחנו ואת הסעודה השלישית ערך עם בעלי הבתים. דרשותיו הביאו את שומעיו לידי התעוררות עצומה. בלילות שישי ערך תיקון חצות עם בחורי הישיבה. הוא לימד בישיבה שיעור עיון, שולחן ערוך ומוסר. חלק מהבחורים אכלו "אכילת ימים" ואחרים אכלו במטבח הישיבה בניהולו של ר' אברהם מרדכי ליכטנשטיין בנו של הרב וראש הישיבה. בני הקהילה והיהודים מכפרי הסביבה תמכו בהחזקת הישיבה, וכן תמכו בה חברת "תומכי תורה" בניו יורק וה"סנטרל רליף קומיטי" בניו יורק.

בשנת תרפ"ב חתם הרב יחד עם רבנים רבים נוספים על הודעת הארגון האורתודוקסי שאין לקבל קהילה כאורתודוקסית לפני שאושרה בקשתה על ידי נשיא לשכת היראים וועד הארגון האורתודוקסי. "וטרם שיתקבלו בתוך הארגאניזאטיאן דינם ככל קהלות נעאלאג ושטאטוסקווא". בשנת תרפ"ט נבחר הרב, יחד עם עוד שבעה רבנים גאונים וצדיקים, לעמוד בהנהלת "קרן הישיבות", שמטרתה היה להתרים כספים בטרנסיבלניה להקל על החזקת הישיבות שם.

הרב כתב הסכמות לספרים "חנוך בית יהודה: (תרצ"ז), "קהלת משה" (תרצ"ח), "זכרון שמואל" על התורה (תש"א) ו"נחלת צבי" (תש"ב). מכתב ממנו מופיע בספר "כתבי קודש הנקרא ג"כ מלחמת מצוה החדש" (מונקאטש, תרפ"ח) עמו' פד-פה. מכתב אליו משנת תרצ"א מאת האדמו"ר רבי ישראל הגר בעל "אהבת ישראל" מויז'ניץ עם ברכת מזל טוב לנישואי בנו מופיע בירחון "אז נדברו", תשמ"ז, עמו' 60. הרב נודע כגאון וצדיק, חריף ובקי בחדרי התורה, סיני ועוקר הרים.

במכתב ל"תומכי תורה" הוא מציין כי "המצב בכאן הוא בשפל מאוד ואין סיפוק להחזיק הבחורים בני עניים שמהם תצא תורה ואין הקומץ משביע וכו'".בשנת תרצ"ט כתב הרב שלמה זלמן ל"סנטראל רליף קומיטי" כי "מחמת צוק העיתים הללו נתמעט החזקה לצורך החברה מזונות ובית תבשיל ואין בידינו להספיק צרכי הבחורים אשר רובם בני עניים שמהם תצא תורה, כראוי להם ומצוה גדולה לעמוד לימינם". 

על תקופתו כרבה של בעטלעאן כתב אחיינו הרב יהודה ליכטנשטיין: רבינו זה היה גדול המעשה והצנע לכת מאוד וירא חטא והיה נזהר על קלות כבחמורות וכל מנהג ישראל היה חשוב בעיניו. מבין פעולותיו הראשונות של רבינו זה היה ליסד בית תלמוד תורה ובנו בנין חדש וכבוד קדושת אדמו"ר הרב הצדיק הקדוש והטהור רבן של כל ישראל מרן הסבא קדישא מוויזניץ זי"ע בא לבעטלאהן להניח את אבן הפינה של התלמוד תורה. בכל דרשותיו עורר את הקהל ללמד בני יהודה תורה ולהתרחק מהשכלה וחכמות חיצוניות ושישמרו בכל פרטיו טהרת המשפחה ולשמור שבת קודש בכל פרטיו ולחנך את דור הצעיר על פי דרך ישראל סבא ועל טהרת הקודש. רבינו זה כל רגעיו הקדיש לתורה וליראת שמים ולתפלה ומאד מאד היה נזהר בטבילת מקוה טהרה. לא היה יום שלא ילך למקוה. פעם אחת הייתי אתו בגליל בעטלאהן בכפר בעאוד בימי החורף ועל פני המקוה היה גליד עבה ממש. בכח עלה בידי לשבור את הקרח והוא הלך בהמקוה כדרכו ושהה עצמו כדרכו וכשיצא מהמקוה אמר לי מפני מה אין אני הולך והשבתי שהוא קר מאוד, ואמר לי אף על פי כן. והלכתי, ולא היה לי כוח להשיב את נפשי. ואחר כך הלך להתפלל בבית הכנסת והיה קר מאוד והתפלל כדרכו.(זכרון לקדושי בעטלאהן, עמו' 6).

בעקבות תכתיב וינה מ-30.08.1940 נכנסו הכוחות ההונגרים של האדמירל האנטישמי הורטי לטרנסילבניה הצפונית, ובכללה לבעטלעאן, וכעבור כחודש סיפחו אותה רשמית להונגריה. גזירות כלכליות הופעלו נגד היהודים, ורבים מהמשפחות נושלו מרכושן. בתאריך 27.06.1941 בעקבות הצטרפותה של הונגריה למלחמה בברית המועצות, גויסו יהודים מהעיירה לפלוגות עבודת כפייה בחזית אוקראינה ורובם מתו שם בעקבות התעללויות ובעקבות מילוי משימות שיועדו להמיתם, כגון טיהור שדות מוקשים. מספר משפחות שלא הצליחו "להוכיח" את אזרחותן גורשו למוות באוקראינה.

בשנת 1944 נכבשה הונגריה על ידי הצבא הגרמני, ועלתה לשלטון ממשלה פרו-נאצית מובהקת והחלו להיערך להשמדת כלל יהודי צפון טרנסילבניה. היהודים הוטעו כשצוו להירשם לצורך החלפת תלושי מזון, וכך בוצע רישומם המדויק לצורך השמדתם. יהודי הכפרים באזור רוכזו בבעטלעאן ובחודש 05.1944 גורשו היהודים משם לגטו דעש. משם גורשו היהודים להשמדה בתאי הגזים באושוויץ. בין הנספים באושוויץ, ביום טוב שני של שבועות, ז' בסיון תש"ד (29.05.1944) (ב"יומא דהילולא, המודפס בלוח "חודש בחודשו" תשנ"ט כתב שנספה בי' בסיון תש"ד), היו הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין ורעייתו הרבנית רחל הי"ד, וילדיהם:

  • הרבנית שרה, בעלה (ודודה) הרב יוסף דוד ליכטנשטיין (שהיה אחיו של חמיו, הרב שלמה זלמן) וילדיהם יהודה משה, יעקב הלל, ברכה, אליהו ברוך, חיים יהושע, דבורה, ליבא, ישראל זאב וזיסל – נספו בז' בסיון תש"ד באושוויץ.

  • הרבנית ציפורה ובעלה הרב אליעזר קינסטליכר, נספו, הרב אליעזר סייע לחמיו בניהול הישיבה בבעטלעאן ובסוף ימיו כיהן כרב בבית המדרש "פועל צדק" בעיר בבאנפי-הוניאד ונספה באושוויץ בשנת תש"ה, לאחר השחרור, כתוצאה ממחלת הטיפוס. כן נספו כל ילדיהם: יהודה אריה, רבקה, טילא וביילא שרה.

  • הרבנית ריקל נספתה בב' אדר ב' תש"ה (1945). בעלה הרב פנחס (ב"ר פרץ טוביה) שטראהלי הי"ד, דומ"ץ קהילת דיטשא-סענטמארטאן ונספה בט"ו בסיון תש"ד (1944), נספה גם בנם ישראל.

כן נספו רבים מאד מבני משפחתו, ובהם אחותו היצל ובעלה (בן דודו) הרב שמעון (ב"ר ברוך בנדיט) ליכטנשטיין אב”ד לכניץ מחבר הספר “שמן המאור”, ובניהם הרב יוסף שמואל ליכטנשטיין, הרב אברהם דוב ליכטנשטיין, ר’ משה ליכטנשטיין, הבחור יצחק ישראל, ואחותם רחל אשת הרב משה שמואל בריסק, ומשפחותיהם.

נספה גם אח נוסף של הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין, הרב יקותיאל ליכטנשטיין אב”ד בלקני, ונספו אחיותיהם: ברכה ובעלה הרב מרדכי פורהאנד דומ”צ בעלטען-נייטרא, לאה ובעלה הרב אפרים ביליצר דומ”צ בעטלעאן, ורבקה ובעלה הרב שלמה ברוך סג”ל פראגער אב”ד פעטראוואסעללא.

נספו גם דודיו של הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין: הרב ברוך בנדיט ליכטנשטיין אב”ד קראסנא ואחיו הרב בנימין זאב ליכטנשטיין אב”ד מאדיארוש. הי"ד.

בחודש 10.1944 כבש הצבא הסובייטי את האזור מידי הכוחות הנאצים וכוחות משטר סאלשי ההונגרי, את המלחמה שרדו רק 41 יהודים מבני הקהילה.

עיקר הבכייה צריך להיות עבור גלות השכינה ועבור יראת שמים / הרב יצחק רוזנברג הי"ד

תמונת הרב יצחק רוזנברג הי"ד

דרוש לכל נדרי, תרע"ג לפ"ק.

במשנה מסכת תענית (דף כ"ו ע"ב) לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות, בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. ואמרינן בגמרא (דף ל"א) מיוחסות שבהן מה היו אומרות, תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין אשה אלא לבנים. מכוערות שבהן היו אומרות קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרוני בזהובים.

עיין בספר ייטב פנים בקונטרס ליום העשרה אות מ"ב לפרש הרישא כי המנהג ללבוש ביום הכיפורים בגדי לבן הטלית והקיטל, בגדי מתים למען לזכור אחריתו כי באלו הבגדים עתיד לילך מזה העולם ולאחר פטירתו יתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה על כל ימיו ושנותיו אשר היה חי עלי חלד, ומה פעל ועשה בזה העולם, כמה צוות צבר בחפניו, ומה הם המעשים טובים אשר עשה עם בני אדם. כי שם לפני בית דין של מעלה לא יועיל לו שום אדוואקאט (עורך דין) ולא שום רמאות ושקר. ואם יכפור, אוי לו ואבוי לנפשו. ואף כי יאסו, מאה אלפים לא יועיל הון ביום עברה ואין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב אלא תורה ומצוות ומעשים טובים, ואז אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ד' (משלי כ"א). ורק עתה בזה הרגע הוא העת לעמוד לפני בוראו בלב נשבר ונדכה ולהתחרט חרטה דמעיקרא ונפשו עליו תאבל על העבר ולבקש סליחה ומחילה מלפני ד' על החטאים והפשעים אשר עבר כל השנה אולי יחנן ד' צבאות וימחול לו. והנה אלו הבגדים הם שאולים לפי שעה, כי הלא מיוחדים המה ללובשם אחר פטירתו אלא ששואל אותם היום לשעה זו למען הכניע את לבבו בזכרו אחריתו, המזכיר לו יום המיתה.

והנה בני עליה, הם אינם צריכים להבגדים הללו, להתעורר ולהכניע לבם כי גם בלאו הכי לבם נשבר בקרבם מאימת יום הדין ומפחד הדר גאונו, וכל ימיהם בתשובה, ומעתה למה הם בכל זאת לובשים אותם הבגדים הלבנים, אין זה אלא בכדי שלא לבייש את מי שאין לו בחינה זו, להתעורר מאליו וצריך הוא לבגדים השאולין הללו להתעורר. ומעתה נראה לעניות דעתי לפרש בתוספת נופך, והוא ידוע דצדיקי הדור מכונים בשם "בנות ירושלים", דירושלים נראה על שם "יראה" ו"שלם", כי אברהם קראה "יראה" ובמקום אחד כתוב "ומלכי צדק מלך שלם", ועל ידי כך נצטרפו שתי השמות מ"יראה" – "שלם" לקיצור "ירושלם". וכן הצדיקים שיש להם יראה שלימה, נקראין כן, ועל כן אנו מכנים אותם "בנות ירושלים". ועל זה אומרת המשנה כי בנות ירושלים, אלו הצדיקים, יוצאות בבגדי לבן שאולין, בבגדי מתים, להתעורר דרך זו ולהכניע לבבו לשוב בתשובה. ואף שהם אינם צריכים לזה, אלא שלא לבייש מי שאין לו בחינה זו להתעורר מעצמו, אף על פי כן לבשו הם בכדי שאחרים יתעוררו על ידי כך.

במסכת תענית (ט"ו ע"ב) במשנה, סדר תעניות כיצד, מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכו', הזקן שהבם אומר לפניהם דברי כיבושין, אחינו, לא נאמר באנשי נינוה (יונה א') "וירא אלקים את שקם ואת תעניתם", אלא "וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכן הרעה", ובקבלה (עיין שם רש"י) הוא אומר "קרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יואל ב'). והכוונה נראה דהזקן שהיה אומר "וירא אלקים", שלא ראה את שקם ואת תעניתם רק את מעשיהם ששבו בלב שלם, שלא נלבש אלו הגדים על דרך ההרגל שהורגלו ללבוש בגדים אלו בבוא יום הדין הגדול הזה מבלי משים שום מחשבה לעורר אותנו בתשובה, כי בלא זה אינו מועיל כלום. ואחר כך אמר אף שתשובה זו גם כן טובה, אבל זו רק תשובה מיראה ועל כן אומר לפניהם לעלות למדרגה שמעצמן יחזרו בתשובה, "וקרעו לבבכם ואל" תצטרכו ל"בגדיכם", היינו גם ביום אחרי שלבשתם את הבגדים הללו גם אחרי יום הכיפורים.

בגמרא (עבודה זרה י"ט ע"א) על הפסוק (תהלים קי"ב) "אשרי איש ירא את ד'", ופריך הגמרא, אשרי איש ולא אשה, אמר רב עמרם אמר רב, אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש, כדפירש רש"י (שם) כשהוא בחור בכחו, כלומר ממהר להכיר בוראו קודם ימי הזקנה. ובזה אפשר לפרש "שובו בנים שובבים, חוץ מאחר", היינו שיעשו תשובה כשהוא עדיין שובב, היינו צעיר, כשהוא בימי עלומיו, "חוץ מאחר", פירוש שלא יהיה התשובה בזמן שהוא כבר איש אחר ממה שהיה בזמן העבירה, היינו כי בשעת העבירה היה עוד צעיר והתשובה הוא עושה בזקנותו שהוא כבר איש אחר. וכאשר אמרו בגמרא (סוכה נ"ג) תנו רבנן יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתינו, ויש מהם אומרים אשרי זקנתינו שכפרה ילדותנו, אלו בעלי תשובה. והנה בתשובה העיקר הוא להתחרט ולא יחטא עוד ואך כי זה יהא אפשר מחמת יראה, אך עתה שיסגל מצוות ומעשים טובים נחשבת התשובה לתשובה מאהבה. והנה על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה וגמילות חסדים.

וכעת נבוא לפרש המשנה בתענית, שבנות ירושלים יוצאות, דהיינו הצדיקים חסידים ואנשי מעשה, בכלי לבן שאולין, והיפיפיות שבהן אומרות, היינו הגאוני ארץ שרי התורה דעליהן נאמר חכמת אדם תאיר פניו וכן אמרו והדרת פני זקן זה שקנה חכמה שמחוייבים להדרו, וכן אמרינן בגמרא עשרה קבין חכמה ירדה לעולם ט' נטל ירושלים וא' בכל העולם כולה, עשרה קבין של יופי ירדה לעולם ט' נטלה ירושלים ואחד כל העולם. הרי דזה בזה תליא. ועל כן היפיפיות היו אומרות "בחור שא עיניך", היינו שתראה להגביה עינך למעלה ולראות מה למעלה ממך ולחזור בתשובה "ותן עיניך ביופי", היינו שתראה לאחוז בלימוד, כי תלמוד תורה כנגד כולם, "שאין האשה", הכוונה על הנשמה שהיא הזוג של הגוף כדאיתא בגמרא, כמו האיש והאשה שהאיש מפרנס את האשה כן הגוף מפרנס את הנשמה, שאין האשה הנשמה אלא ליופי שהנשמה ירדה לעולם אלא ליופי, היא התורה, שתהא יושבת בישיבה של מעלה עם הצדיקים ולהנות מזיו השכינה, בלי כל בושה, שלא יהא כנהמא דכסיפא, כי האי מאן דאכל לאו מדילי הבעית לאסתכילו באפיה, אבל תהא ביכולתו להנות מזיו השכינה.

"מיוחסות שבהן היו אומרות תנו עיניכם למשפחה", המה צדיקים אשר עמוד העבודה התפילה בידיהם שאינו דומה צדיק בן רשה לתפילת צדיק בן צדיק שכן תפילותיהם יותר מתקבלות, המה גם מעוררין לתשובה ואומרות גם כן, "בחור תן עיניך", בעודך בחור תשא עיניך.

"העשירות שבהן אומרות תנו עיניכם בממון", אלו הם פרנסי העיר התופסים בעמוד הגמילות חסדים, המה אמרו "תנו עיניכם בממון", להיכן תתנו כספכם, הלא אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב, אלא מצוות ומעשים טובים, וכמאמר חז"ל (בבא בתרא י"א) תנו רבנן מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו וכו' אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, שנאמר (תהלים פ"ח) "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף", אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר (שם פ"ט) "צדק ומשפט מכון כסאך", אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר (ישעיה ג') "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" וכו', אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר (ישעיה נ"ח) "והלך לפניך צדקך כבוד ד' יאספך". על כן העשירות, פרנסי הציבור העוסקים בגמילות חסדים, אמרו "תנו עיניכם בממון" ולחשוב מחשבות לעשות בכסף ובזהב, ולעשות את מלאכת עבודת הקודש לכל אשר צוה ד', ולדעת לאיזה מקום אתם מניחים את הממון. ועתה בבוא ימי החורף, אשר יש כמה עניים שאין להם הצרכים, לא בענייני אכילה ושתיה ולא בענייני בגדים, מבלי כסות ושלמה או עצים להסיק את הבית, "את העני עמך".

הבינוניות שבהן, היינו שאין בידם מאומה, לא עמוד התורה כי לא למדו, ולא עמוד התפילה כי אפילו את פירוש המילים אינם יודעים, ולא גמילות חסדים כי לרש אין כל במה לעשות צדקה וחסד, הנה אף על פי כן בבוא יום הדין יום הקדוש והנורא עורו נא והתעוררו נא לעשות כל דבר לשם שמים בכל דרכיך דעהו, ומשום הכי אמרו "קחו מקחכם לשם שמים", כל אשר תקחו יהיה בלתי לד' לבדו.

יהי רצון מלפניך שומע כל בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות ותצילנו מכל גזירות אכזריות, כי לך לבד עינינו תלויות.

הענין דאמרינן, אם כל השערים ננעלו אבל שערי דמעות לא ננעלו. ולכאורה צריך טעם על כך. ונראה לי דוודאי התפילה אפשר שיהיה משפה ולחוץ, וכמו שאומר הנביא (ישעיה כ"ט) "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה". אבל דמעות אי אפשר שיבואו רק מעמקי דליבא. אולם גם הדמעות הללו אף שיש להם יתר שאת מן התפילה, עדיין צריך בחינה עבור מה תהיה הבכיה, אם בעד צורכי העולם הזה בוודאי כוחם קטן מאוד. והעיקר הבכייה צריך להיות עבור גלות השכינה ועבור יראת שמים, ואז המה חשובים לפני הקב"ה ואת אלו הדמעות הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו.

ואולם על כי לבינו לב האבן להוריד דמעות גלות השכינה, ועבור יראת שמים. על כן העצה לזה שישום אל לבו צרת נפשו ושבר על שבר אשר עברו עליו וממנו נקח לעבוד ד' שיורידו דמעותינו על עבודת השם. ואז יהיו חשובים לפני הקב"ה ונוושע בכל מיני ישועות. ומעתה זה הפירוש, "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות", דקול בכיות הקב"ה לעולם שומע כי שערי דמעות לא ננעלו. אולם עדיין עוד אינו ברור שיעשו פעולתם, שאפשר כי גם עליהם יהיו מקטרגים ויאמרו כי אלה הן רק דמעות שוא שמתפלל רק על עניני עולם הזה. וזה שאנו מבקשים, "שתשים דמעותינו בנאדך להיות", שתכלית דמעותינו תהא עבור כבוד שמו יתברך, וממילא "תצלינו מכל גזירות אכזריות כי לך לבד עינינו תלויות", שדמעות עינינו המה תלויות רק בד' איך ידונם כיוון שהם באים עד ד' ואין השערים ננעלים, אבל בשאר עניינים אפשר שיהיו מסטינים ולא יתנו להם לעבור את הדרך עד ד' ולא פרחת לעילא. אבל בדמעות אף כי יהיו מסטינים ומקטריגים מכל מקום הפסק דין תלוי רק בד'.

ומתורץ הקושיא על מה שאומרים, "כי לך לבד עינינו תלויות", והוא נראה כדובר שקרים, כי בכל דבר צריך האדם לעשות את שלו ואז "וברכתיך בכל אשר תעשה" ואיך הוא אומר "כי בך לבד" ואין בלתו. אבל לפי מה שאמרנו הכוונה היא, כי המשפט, היינו תוצאות המשפט, הפסק דין, תלוי רק בד' ואינו נותן אחיזה למקטרגים בדרך.

ומעתה זה יהיה הפירוש, "אור זרוע לצדיק", דזה שהוא צדיק וכאשר יפתחו לו שערי אורה להוריד דמעות וכיוון שכבר נתעורר הלב וזו רק ההתחלה הגרעין הנזרע, ו"הזורעים בדמעה" כאשר נטמן הזרע של הדמעה "ברנה יקצורו". אבל אתה יודע מתי תקצור את הפירות כאשר "הלוך ילך ובכה", צעד אחר צעד, הליכה אחר הליכה, אז "בוא יבוא ברינה" ו"נושא אלומותיו" וכן אמר הכא: "אור זרוע לצדיק", כדי שאחר כך יהיה "ולישרי לב שמחה".

(גבורות יצחק: דרוש וחידוש, עמו' רלא-רלה)


הרב יצחק רוזנברג, מגדולי רבני הונגריה שלפני השואה, נולד בשנת תר"ך (1860) לאביו הרב יוסף רוזנברג אב"ד פישפיק-לאדאן מחבר הספרים "יד יוסף" ו"רביד הזהב" על השולחן ערוך. הרב יצחק נשא לאשה את מרת רייזל בת הרב ברוך בנדיט בן הרב הלל ליכטנשטיין מקאלאמאי. הוא השתלם אצל אביו וחותנו ועלה במעלות התורה, עמד בראש ישיבה והשפיע על כל סביבתו במסירות רבה. היה אב"ד וראש ישיבה בקהילת האדהאז שבהונגריה במשך שישים שנה, משנת תרמ"ד (1884) ועד לשנת תש"ד (1944). הוא העמיד תלמידים רבים ושירת נאמנה את קהילתו, תוך שהוא מורה להם את דרך התורה בדרשותיו מידי שבת וחג. הוא שקד כל ימיו על התורה ובירר את סוגיות הגמרא ואת שיטות המפרשים. למרות שחי חיי דחק בצפיפות בדירה קטנה, המשיך תמיד לעסוק בתורה בעיון רב ולכתוב את חידושיו. הרב העריך מאוד את מסירותה של אשתו, שהייתה מלאה באהבת תורה ואפשרה לו ללמוד בלא דאגות. היא אף מכרה את כל תכשיטיה כדי לקנות ספרים לבעלה.

בזמן השואה דאג לאסוף את עשרה כרכים עבים של  כתבי יד ובו חידושיו בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, פלפול ושו"ת, ושמר עליהם מכל צר. ביום בו גורשו יהודי האדאז (ע"י דברצ'ן) וניתנו להם כמה דקות להכין צידה לדרך, עסק בנו, הרב אפרים יהודה, בהטמנת כתבי אביו ברצפת ביתם על מנת להצילם. הרב יצחק רוזנברג וחלק ממשפחתו ומקהילתו גורשו למחנה העבודה באנגלבאך באוסטריה. על פועלו של הרב שם נכתב בראשי גולת אריאל:

"בגיא התופת הנאצי מחנה הריכוז באנגלבאך, התרומם רבי יצחק רוזנברג, רבה של האדהאז, לגבהים גדולים ביותר של קדושה ורוממות נפשית, הוא עלה מעלה מעלה בדרך העולה בית-אל. פניו קרנו יותר ויותר מרוב קדושה, מעיניו ניבט ממש אוקיינוס של צער וכאב, מתוך השתתפות בצערם של בני קהילתו החביבה, אשר התענו וסבלו יסורים קשים במחנה העבודה, חיו שם בתנאים איומים שלא ניתן לתארם. גופו הטהור והזך שנחלש מרעב ומצוקה ומצרות בני ישראל הנתונים בשביה במלתעות הרשע, הוא לא היה מסוגל להחזיק יותר מעמד, הוא חש בבירור כי הגיעה שעתו להיפרד מעולם זה".

הרב נפטר ונקבר שם באופן זמני בי"א בחשוון תש"ה (1944). לפני פטירתו הורה לבנו שידאג בבא היום להעלות את עצמותיו משם. לאחר מותו נקבר הרב בחלקה מגודרת בבית קברות לא יהודי.

לאחר המלחמה חזר הבן שבור ורצוץ מהמחנות ואסף את שארית הכתבים שהתגלגלו באשפה ואת הכתבים שהיו טמונים. כשהרב אפרים יהודה עלה לארץ ישראל בשנת תש"י, עם אשתו מרת מחלה לבית פאנעט, הוא לקח אתו מעט ציוד ובהם ספר תורה וחלק מכתבי אביו. רק במאמצים מרובים עלה בידו לקבל את אישור אנשי המכס הקומוניסטים במשמר הגבולות להמשיך בדרכו עם כתבים אלו. לאחר הגעתם לארץ נמסרו כתבים אלו לרב יהושע סג"ל דייטש בעל מפעל "מעין החכמה", שהתחיל להכינם לדפוס, והוציא לאור את הספר "גבורות יצחק" על הש"ס, חלק א.

בהמשך יצא לאור הספר "גבורות יצחק: דרוש וחידוש", במאמציו של נכדו של המחבר, הרב יוסף אפרתי מפרדס חנה. מתוך אותם כתבי יד שנתרו לפליטה, שחלקם הקטן יצא לאור לאחר השואה, ניתן לעמוד על גדולת המחבר וגודל ידיעותיו בכל מכמני התורה.

בשנת תשט"ז חזר הבן, הרב אפרים יהודה רוזנברג, להעלות את עצמות אביו מאוסטריה לישראל, והביאם לקבורה בבני ברק.  לימים העלה לארץ גם את עצמות אמו, הרבנית רייזל, שנפטרה בט"ו באב תש"ה.

שלשת חתני הרב יצחק רוזנברג היו: א. הרב עזריאל יהודה לעבאוויטש (תרע"ב-תשנ"ב) שנשא לאשה את מרת שינדל רבקה (נפטרה בשנת תשס"ה). ב. הרב מרדכי הופמן דיין באויפלו הונגריה מחבר "אמרי מרדכי",  שנשא לאשה את מרת ליבא (נפטרה בשנת תשל"ח). הוא שרד את השואה והתגורר בשנותיו האחרונות בבני ברק. ג. הרב מאיר גראס.

אחיו של הרב יצחק היה הרב זאב וולף רוזנברג ראב"ד דברצין, ששרד את השואה ונפטר בשנת תשי"ב.

1 14 15 16 17 18 55