מגמתנו ושאיפתנו לחזק את האמונה בלב צעירינו ולחבב עליהם את כל הקדוש לנו / ר' בנימין גלזנר הי"ד

תמונת ר' בנימין גלזנר הי"ד

"אנא לא חכימאה אנא, ולא חוזאה אנא, ולא יחידאה אנא, אלא גמרנא וסדרנא אנא" (מאמר רב נחמן בר יצחק, פסחים ק"ה ע"ב).

בגשתנו לערוך ולסדר את החוברת השנייה בשורת הקובצים הספרותיים תחת גלה של "אושא" שהתחלנו לפני כמה שבועות להוציא לאור, אנו רוצים לאמת ולהכיר בשביעות-רצון, כי החוברת הראשונה ה"יבנה" משכה עלייה את התעניינותם הערה ותשומת לבם לא רק של השדרות היותר רחבות של חובבי שפת עבר, כי אם גם על החוגים הקרובים והרחוקים של האדוקים, התלמודיים והרבנים של המולדת העתיקה עשתה ה"יבנה" רושם עמוק ואדיר.

ה"יבנה" מצאה חן בעיני הקוראים והמבקרים כאחד ונתקבלה בתרועת גיל באהבה וברצון מכל המפלגות אשר במחנה חובבי השפה העברית ויודעי ספר.

אמנם לא נוכל לכחד שהיו גם מבקרים שמתחו שבט בקורת על אי-אלו מאמרים שלא נכתבו – לפי טעמם הם  – באותה רוח ישראל סבא, רוח אורטה. מוחלטת שהיתה צריכה לחופף על ה"יבנה" ולחדור את כל שורה ושורה של בימה ספרותית זו. הורתם ולידתם של מכתבי בקורת אלה לפי דעתנו אפשר ליחס יותר אל המשפט הקדום של המבקרים אודות אישיותם של מחברי המאמרים מאשר לתוכנם.

ולראיה חותכת שאין לתלות אשמה בנו, תעידנה שורות דלהלן שהן לקוחות, משני מכתבי בקורת של רבנים מצוינים מורי הוראה בישראל שחות דעתם בנוגע לצביונו של אחד מן המאמרים מתנגדת זו לזו מן הקצה אל הקצה. מה שזה מהלל, מחלל השני, ואת אשר ירומם השני תחת לשונו ישפילנה הראשון עד לעפר:

האחד כותב: אבקשהו שלא ליתן מקום למאמרים כאלה ההורסים בבטויים קשים כל הקדוש לנו, פן ירעיל בהם נפשות תמימות של ילדינו. – כוונתי על המאמרים מעין "האשה בחסידות" מדר' ש.א. הורודצקי.

לעומת זאת מעיר השני: – "ואם כי נתרשמתי לרוע מהדוקטור (הורודצקי) הנזכר בראשונה, אודה הפעם ש"האשה בחסידות" מענין מאד ואולי המאמר הזה הוא היותר מעולה בתפארת החוברת ועלה על כולן".

ואחרי שהוכחנו בעליל כי נקיים אנחנו מפשע, תספיק למבקרנו הצהרתנו וגלוי דעתנו שכל מגמתנו ושאיפתנו להראות לצעירינו, לנער שלנו, שדווקא הנאורים שבגדולי הרוח, יוצרי הספרות החדשה כמו ביאליק, הורודצקי, בריינין, הקדישו מיטב כחם הספרותי לנושאים ויצירות מעולים ונשגבים לקוחים מספרותנו העתיקה: התנ"ך, המשנה, התלמוד, האגדה והחסידות. הם מרימים אותן על נס ומתארים בחרדת קדש את יוצרי ותופשי הספרות העתיקה המסורתית. ובכן איפוא לא להרוס ולהרעיל ח"ו, כי אם אדרבה לחזק את האמונה בלב צעירינו ולחבב עליהם את כל הקדוש לנו – כוונתנו.

אנו מרגיעים את קוראינו הנכבדים שנתחשב עד כמה שאפשר עם כל בקורת אביקטיבית בנוגע לצביונם של הקובצים ותקוותנו שהחוברת השנייה הזו תפיק עוד יותר רצון מן הראשונה ונתאמץ לשכלל את החוברות הבאות שתהיינה שוות לכל נפש.

את המדור לנער וילדים השמטנו לגמרי מחוברת זו אחרי שמטעמים טכניים אי אפשר להעריכן בתבנית המתאימה למטרתו.

ועתה במטותא מקוראינו וידידנו הנכבדים לשים לב גם אל העובדה שסריה של חוברות עולה בהוצאות ודמים יקרים, ואל נא יחכו ממני למכתבי-התרעה והזכרה שהולכים ומוסיפים רק את הוצאותינו המסוימות ויעזרו לנו במפעלנו כביר הערך בהמצאת דמי החתימה בלי כל אחור, כדי שנוכל למלא את תפקידנו להרביץ תורה ולהאדירה במובנה היותר נעלה של המילה.

פה קולוז'בר ר"ח סיון שנת תש"ב.

בנימין גלזנר

(אהל שם, סיון תש"ב, מבוא)


ר' בנימין גלזנר הי"ד נולד בשנת תרנ"ב (1892) לאביו, אב"ד קלויזנבורג (קלוז / קולוז'וואר שברומניה), הרב משה שמואל גלזנר ונשא לאשה את מרת ביילא בת אב"ד באנוביץ, הרב משה רייך הי"ד. נולדו לבם שני ילדים. ר' בנימין מנהל בית מסחר ספרים, היה תלמיד חכם נעים הליכות, סופר וחוקר תורני, מבחירי אנשי התורה והתרבות העברית בקלוזינבורג. הוא נמנה גם על מנהלי מוסד הצדקה "עוזר דלים" בקלויזנבורג, אשר עסק בגביית נדבות מאנשים פרטיים ובעלי עסקים בעיר ובחלוקת הנדבה בין עניי העיר.

ר' בנימין הוציא לאור במסירות רבה, למרות כל הקשיים, את כתב העת הספרותי ששמו הכללי היה "אהל שם", וכל אחד מגיליונותיו השתרע על פני 2-3 גיליונות דפוס. כתב העת יצא לאור בשנים תש"ב-תש"ד, "בתקופה נוראה זו שחושך ואפלה מתוחים על אפקי היהדות ואין לנו שום קשר עם שום מרכז רוחני". ניתוקה של הונגריה מארץ ישראל ומארצות אחרות בהם יצאו לאור כתבי עת עבריים, העלה את הצורך להוציא לאור בטאון ספרותי. היה זה כתב העת העברי היחיד בהונגריה שמגמתו היתה ספרותית כללית ודתית: "לתורה, לספרות ולחכמת ישראל", ולא רק תורנית או מדעית. בשנים אלו היתה קיימת בהונגריה מערכת חינוך בעלת זיקה לתרבות ולספרות העברית, והיה בה קהל ניכר של משכילים קוראי עברית, בעקבות סיפוח מחוזות רוסיה הקרפטית וטרנסילבניה להונגריה.

מערכת כתב העת הבהירו שמפרסמים בו גם מאמרים אשר "מתנגדים במובנים ידועים לדעתנו ולהשקפתנו", היות והמדיניות שלהם היא שלא לקבוע "גדרים וגדרות בפני טעמים ושיטות ואין אנו שמים גבול לדעות והשקפות". עם זאת הם נותנים מקום בכתב העת גם לביקורת על דעות והשקפות אלו "כל עוד שאינן עוברות את גבול העניניות".

ככל הנראה בשל העדר רישיון להוצאת עיתון, הופיעו הגיליונות של כתב העת בשמות שונים; בשמם של ישיבות בבל וארץ ישראל: "יבנה" (ניסן תש"ב), "אושא" (סיון תש"ב), "סורא-נהרדעא" (תשרי תש"ג), "פומפדיתא-מחוזא" (אדר ב' תש"ג). הגיליון האחרון שנשא את השם "אהל שם", יצא לאור בחודשים שבט-אדר תש"ד והוצא מבית הדפוס לאחר פלישת הגרמנים להונגריה. גיליון זה הינו הפרסום העברי האחרון בהונגריה, לפני השמדה השיטתית והמקיפה של היהודים שהתגוררו בה.

בירחונים אלו אסף העורך מאמרים מאת אנשי רוח: "התוכן מכל הקובצים הוא רובם מדברים שלוקחו ממאספים שונים וליקוטים, אבל יש גם כן מעט מרבנים ומשתתפים מהונגריה, אבל חוברות אחרונות המה כמעט רובם מאנשי המקום". בתקופה הקצרה בה יצאו החוברות לאור, הן רכשו להן שם חשוב בין חובבי הספרות העברית. בין הכותבים ניתן לציין את הרב יהודה ליב הכהן פישמן, הרב משה אביגדור עמיאל, הרב שלמה יוסף זוין, הרב משה שמואל גלזנר ועוד, לצד ביאליק ואחד-העם.

בגיליון כסלו-טבת תש"ד, הודיעה מערכת 'אהל שם' למנוייה שהיא נאלצת להעלות את מחיר החוברות, בשל עליית במתמשכות במחירי הנייר, בשכר הפועלים ובשאר הוצאות הקשורות לכתב העת. והוסיפה המערכת וכתבה: "אנו בטוחים שחותמינו הנ' ששלמו בשעתה דמי חתימה של 10 או 15 פ. יתיחסו בהבנה רצויה מול המצב היוצא מן הכלל וידעו להעריך את עבודתנו הכבידה שאנו שקועים בה בראשינו ורובנו בשעת חירום כזו ובין תנאי חיים כ"כ קשים ובלתי רגילים, ישלימו ויעבירו לנו את ההפרש ולאפשר לנו על ידי זה את המשכת פעולנו הפוריה על שדה המערכת של הגדלת תורת וחכמת ישראל ותרבותה והפצת השפה העברית באמונה ובתמימות".

בכ"ד באדר תש"ד (19.03.44) כבש צבא הגרמני את הונגריה. בניהולו של אדולף אייכמן פתחו הגרמנים בצעדים מיידים לבידוד היהודים מהאוכלוסיה הכללית, לסימונם ולריכוזם לקראת השמדתם. תוך כחודשיים הוגלו כחצי מיליון יהודים מערי השדה בהונגריה לגטאות. משם גורשו לאושוויץ בקצב מואץ, החל מתאריך כ"ב באייר תש"ד (15.05.44), בעוד הצבא האדום מתקרב לעבר גבולות הונגריה. בתוך שבועות ספורים בלבד הספיקו הגרמנים לגרש לאושוויץ להשמיד את כל קהילות יהודי הונגריה, שמחוץ לעיר בודפשט.

ר' בנימין גלזנר, אשתו הרבנית ביילא ובנם משה שמואל, נרצחו באושוויץ בי"ז בסיון תש"ד (1944). הי"ד.

מלאכת המשכן היא מלאכת האדם עצמו ועבודתו / הרב משה מוריץ רייך הי"ד

"ויהי ביום כלות משה" כו', ר' שמעון דסיכנין בשם ר' לוי אמר בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן היה לו להביא ד' קונטיסין ולמתוח את המשכן עליהם אלא מלמד שהראה לו הקב"ה למשה אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה. אמר לו משה להקב"ה וכי מנין לי אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה ואש לבנה. אמר לו "כתבניתם אשר אתה מראה בהר". ותמוה מה טבען של האשים הללו. והנה ידוע דעת המחקרים ומפרשי תורה הקדושה שהמשכן וכל כליו המה דמיון האדם גופו ואבריו, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, ומובא ברמזי משכן להמלבי"ם וזה לשונו: אלה דברים שהם עיקר בבניין הבית כו' וכשנבקר את הכלים שהיו במחיצה השלישית ראינו שדומים מכל צד לכלי הנפש הצומחת, שהיא האיצטומכא וכל חדרי בטן, המעכלים את המאכל ומבשלים אותו ומוציאים את האפר הנרקב לחוץ. וכן היה שם המזבח האוכל ומעכל המזון הרוחני ולחם ה', ושם היו סירותיו לדשנו ויעיו ומזרקותיו ומזלגותיו, שיראה המעיין שדומין לכלי האצטומכא מכל צד. ובמחיצה האמצעית היה שם הלחם הפנימי והמזון הקדוש, שעל הלחם יחיה האדם, ודומה כהלב שממנו תוצאות חיים. ושם היה מזבח הקטרת אשר יהיה ממנו ריח ניחוח והנאת רוחניות שהנשמה נהנית ממנו, והוא מקביל נגד עיכול השני שבלב, שכלו ענין רוחני אווירי. ובמחיצה השלישית היה הארון והלוחות וספר התורה שהוא דומה עם המוח, ששם משכן נפש המשכלת. עד כאן.

וכן פירשו המחקרים ומפרשי התורה אחריו. ואדוני אבי מורי ורבי הגאון זכר צדיק וקדוש לברכה היה רגיל לפרש בדרך מוסר על דרך העמדת השולחן סמוך לארון הקודש בבית הכנסת, שהוא מקדש מעט, כי לפי מפרשי התורה כנ"ל אם הארון עומד למעלה והשלחן באמצע, אז הוי דמיון האדם כראוי ששכלו בראשו ובמוחו, אבל אם מעמידין השלחן למעלה, אז רק דומה לאותן בני אדם שראשן ושכלן תמיד על האכילה והשתיה, ואיך יכול להיות דומה למשכן ד'. ודברי פי חכם חן.

והנה לא לבד בתמונתו ותוארו, בגופו ובאבריו, ברוחניות ובנפשיות, הדמיון להאדם, כי לפי פירוש העקידה על מאי דכתיב "ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים", הוא דמיון ימיו ושנותיו של אדם, שאם יאריך ימים גם כן לא יאריך יותר ממאה. ורוחב זהו מה שמוסיף כח, לא יהיה יותר מחמשים בחמשים. עד כאן. עוד נראה לי שדמיון החצר לחיי העולם הזה נמצא בדברי ר' יעקב בפרקי אבות שאמר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור, שהוא החצר, כדי שתכנס לטרקלין.

והנה שנות חיי האדם מתחלקין בכמה אופנים: רבי יהודה בן תימא מחלקן מחמש שנה עד מאת שנים לשלשה עשר חלקים. עוד יתחלקו חיי האדם לשלשה חלקים: ימי עליה, ימי עמידה, ימי ירידה. ופירשו בזה מזמור ראשון בתהלים "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים", אלו ימי עליה, שהוא הולך מעלה מעלה בכוחות הגוף והנפש, וצריך להנהגה ועצה נכונה שלא תהיה עצת רשע. "ובדרך חטאים לא עמד", אלו ימי עמידה, שנעשה לאיש בן שלשים לכוח, בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה, שלא יהיה דרך עקש ופתלתל. "ובמושב לצים לא ישב", אלו ימי הירידה, שהוא יושב בימי זקנה ושיבה, שלא יהיה "אם ללצים הוא יליץ". וכל זה יצליח בידו "כי אם בתורת ה' חפצו" כו', על ידי זה "והיה כעץ שתול על פלגי מים" בנערותו, "אשר פריו יתן בעתו", כאשר יהיה לאיש, "ועלהו לא יבול", בזקנותו.

ועל דרך זה נפרש במעשה המנורה, שכתוב בה "וששה קנים יוצאים מצדיה כו' וכפתור תחת שני הקנים ממנה, וכפתור תחת שני הקנים ממנה, וכפתור תחת שני הקנים ממנה". וחיי האדם מתוארים כפי דברי הרמב"ם הנ"ל בשלשה חלקי המשכן. וידוע שהאדם מורכב מגוף ונפש, והם שני הפכים בנושא אחד, ומה שטוב לזה רע לזה. ומצאתי לזה רמז נאה במה שאמרו בבראשית רבה ובילקוט על מאי דכתיב "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" כו', משל למלך שהיה לו פרדס ומסרו לאריס, והיו בו שני אילנות כרוכים זה לזה, אחד של סם חיים ואחד של סם מות. אמר האריס, אם אני משקה זה של סם חיים, זה של סם מות חי עמו. ואם אין אני משקה זה של סם מות, האיך זה של סם חיים חי. חזר ואמר, אנא אריס אנא, מה דאהני למריה דפרדסא למעבד עבד ליה. וכך היא בגוף ונפש האדם, שהם כשני אילנות כרוכים זה לזה , האחד של סם חיים, הנפש, היא מוכנת לחיי נצחיות, ואחד של סם מות, הגוף, הוא הולך לאבדון. הנפש רוצה במילי דשמיא, הגוף רוצה במילי דארעא. זאת מגמתו לשמימיות, וזה תאוותו לארציות. ומה יעשה האדם לעבוד ליוצרו וליצרו. ואמר האריס אם [אין] אני משקה זה של סם מות, איך זה של סם חיים חי, איך אקח כוח ועצמה להחיות את נפשי, ומתי אעשה גם אנכי לביתי. ואם אני משקה זה של סם חיים, שהיא הנפש, זה של סם מות, שהוא הגוף, עם כל תאוותיו, חי עמו.

חזר ואמר, אנא אריס אנא, וצריך אני לעשות כל מה דאפשר כפי יכולתי וכפי כוחותי לעשות רצון אבי בשמים, וכל מה דאהני למריה דפרדסא למעבד, עביד, והשלך על ד' יהבך והוא יכלכלך בזה ובבא.

ומזה אנו רואים איך צריך האדם להתאמץ שיתאחדו אצלו כוחות הנפש וכוחות הגוף, במשקל במדה ובמשורה, כל ימי חלדו, וכל זמן ועדן כפי מדתו. וזהו שכתוב "וכפתור תחת שני הקנים ממנה, וכפתור תחת כו' וכפתור" כו'. הגוף והנפש שמתוארים בשני הקנים יהיו מאוחדים ומצומדים על ידי כפתור ופרח, התורה ומצוות הנחמדים מזהב ומפז רב, בכל שלש מחלקות החיים. "וכפתור תחת שני הקנים ממנה" שלשה פעמים כימי עליה, עמידה וירידה.

ולפי דברי האלשיך פירוש הכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שהקב"ה רוצה שהאדם עצמו יהיה משכן ד'. עד כאן. וכמו שכתוב "אהל שכן באדם". ומסיים "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", ופירש רש"י על פי הגמרא דסנהדרין ושבועות "וכן תעשו" לדורות. ויש לפרש כפשוטו, שתכלית תבנית המשכן ותבנית כל כליו, הוא לדוגמא שילמדו מתבניתם, וכדברי יחזקאל הנביא (סימן מ"ג) "צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורותיו וכל תורותיו הודע אותם וכתוב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חקתיו ועשו אותם". וזהו שכתוב "את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו" יהיה לכם לדוגמא בכל מעשי ידיכם וכל ענייני חייכם, "וכן תעשו" גם אתם.

ולפי הצעה זו מלאכת המשכן היא מלאכת ועבודה האדם עצמו. ומצינו בפרקי דרבי אליעזר "ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", אמר הקב"ה לתורה "נעשה אדם" כו'. התחיל לקבץ עפרו מארבע פינות העולם, אדום, שחור, לבן, ירקרק. אדום זה הדם כו'. ממאמר זה נראה בעליל שארבעה גוונים הללו מציירים ארבעה מיני עפר שצבר הקב"ה מארבע פינות העולם כשבא לבראות את האדם.

ובזה נפתחו לנו שערי אורה להבנת דברי רבי שמעון דסיכנין, דאמר בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן היה לו להביא ד' קונטיסין, אלא מלמד שהראה לו הקב"ה למשה אש אדומה כו'. וקשה להבין שאמר היה לו להביא ד' קונטיסין, איך יעלה על הדעת שרצונו לומר שדי בזה, ושלמה המלך עליו השלום אמר "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי". ועוד אמרו שהראה לו הקב"ה למשה אש אדומה, האם לא היו גוונין אחרים במשכן: "תכלת וארגמן ותולעת שני" כו'. ולפי הנ"ל כל המאמר פרוש כשמלה, שאמר, אם ורק הדבר כפשוטו שאמר הקב"ה למשה "עשה לי משכן" כמשמעו, היה לו להביא ארבעה קונטיסין, ולאיזה צורך היתה כל החרדה הזאת וכל הצווים וכל התורות כמעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתוריה ופרחיה, אלא ודאי היה לזה תכלית מיוחד ללמד לאדם, ולהורות נתן בלבו, לדעת לעשות את כל מלאכה עבודה הקדש לכל אשר צוה ד'.

וזה שאמר אלא מלמד שהראה לו הקב"ה למשה אש אדומה, אש ירוקה, אש שחורה, אש לבנה. והגוונין הללו מציירין את האדם בעצמו, כדברי פרקי דרבי אליעזר, ממש התחיל לקבץ עפרו מארבע פנות העולם, אדום, שחור, לבן, ירקרק, שזהו עיקר התכלית שיהיה האדם בעצמו, שהוא מורכב מארבעה אלו, משכן ד'. אמר לו משה להקב"ה מנין לי אש אדומה כו'. אמר לו "כתבניתם אשר אתה מראה בהר". והאדם בעצמו צריך להתאמץ להיות משכן ד', וכדברי אדונינו דוד המלך עליו השלום "אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם בנותינו כזוית מחטבות תבנית היכל".

(פסקא "ויהי ביום כלות משה", נוה שלום, מחובר לספר תורת יחזקאל)


הרב משה מוריץ רייך, אחיו של אב"ד בודפסט הרב יעקב קופל רייך, נולד בסלובקיה בשנת תרכ"א (1861) כבנו הרביעי והצעיר של הרב אברהם יחזקאל רייך, שהיה רב הקהילות קאדלבורג, ווערבוי ובאנוביץ (באאן), בנו של הרב יעקב קופל אלטנקונשטאדט המכונה "ר' קאפל חריף".

הרב משה מילא את מקום אביו כאב"ד באנוביץ משנת תרמ"ח (1888), והוציא לאור את ספרו של סבו "ספר יעב"ץ" ואת ספרו של אביו "תורת יחזקאל" (גלנטה, תרפ"ט-תרצ"ו), אליו צירף את "דרשות יעב"ץ" מאת סבו, ואת חיבורו שלו "נוה שלום" על הפסיקתא.

בשעת הקרע בין הקהילות האורטודוקסיות והנאולוגיות בהונגריה, בעקבות הקונגרס היהודי בהונגריה שהתקיים בשנת תרכ"ח (1868), נותרה קהילת באנוביץ בין הקהילות המועטות שביקשו שלא לבחור באחד מהצדדים ונקראו בשם קהילות "סטטוס-קווא". עם השנים התרחב הקרע בין הקהילות בהונגריה, ורוב קהילות הסטטוס-קווא התקרבו לניאולוגים. הרב משה רייך, שהיה אהוב על בני קהילתו ומפורסם ביושר דרכיו, הצליח להשפיע על בני קהילתו להצטרף לאגודת הקהילות האורתודוקסיות.

נשא לאשה את מרת צירל (ססיליה), בתם הצעירה של "הקצין החשוב המושלם ירא ה' מרבים… שהיה נודע לאיש רוח נאמן אשר מעולם לא שינה בדבורו" שמואל זנוויל ורעייתו מרת גולדה אדלר, אשר היו "עושי צדקה בכל עת והשיאו יתומות וכתבו ספר תורה וביתם היה פתוח לרווחה".

בסמוך למלחמת העולם השנייה העביר הרב משה רייך את רבנות העיר לידי חתנו, ובן אחיינו, הרב חזקיה פייבל רייך הי"ד. בנו של אב"ד באטורקעס, מחבר הספר "מנחת ישראל", הרב ישראל רייך.

בתקופת השואה גורש הרב משה מוריץ רייך למחנה ז'ילינה, ומשם גורש בתאריך 20.10.1942, ט' בחשוון תש"ג, ללובלין, ושם נספה. על פי אוצר הרבנים (15157) הרב משה רייך, נספה בשואה בשנת תש"ד.

בתו שרה (איריין), בעלה הרב (פיליפ) חזקיה פייבל רייך ובנם ישראל, נספו אף הם בשואה. הי"ד.

בנו, ד"ר ארנסט רייך הי"ד, כיהן כרבה של אולומוץ' שבמזרח צ'כיה, בשנים ת"ש-תש"ב (1940-1942). הוא גורש למחנה טריזנישטאט בשנת תש"ב (1942) ומשם גורש להשמדה במחנה אושוויץ בשנת תש"ד (1944).

בנו, ד"ר שמואל אלכסנדר רייך הי"ד גורש לאושוויץ בשנת תש"ב (1942).

בתו ביילא ובעלה ר' בנימין גלאזנר (בנו של הרב משה שמואל גלאזנר רבה של קלוייזנבורג, מחבר הספר "דור רביעי", ואחיו של הרב עקיבא גלאזנר ), ובנם הבחור משה שמואל נספו באושוויץ בסיון תש"ד. הי"ד. ר' בנימין, היה למדן גדול, סופר וחוקר תורני, מבחירי אנשי התורה והתרבות העברית, מו"ל כתבי עת תורניים וספרותיים, שהוציא לאור את הירחון "באהלי שם" – ירחון לתורה וספרות עברית.

בתו צ'רנה שרל ובעלה איזידור ליאופולד עזריאל למפל, ובנותיהן קארולי ונעמי, נספו בשואה. הי"ד.

בנו, עורך הדין ד"ר אלפרד ארמין חיים צבי רייך, מנובה זמקי שבסלובקיה, נספה באושוויץ בשנת תש"ד. הי"ד.

ברכישת יסודות חכמת האמת, בעיון והבנה, ניתן לעלות על סולם שראשו מגיע השמימה / הרב שאול בוימאן הי"ד

בני עלייה

הנה ידוע מאמרם ז"ל: "אין מוקדם ומאוחר בתורה" (פסחים ו:), ונראה לי הכוונה בזה, שבחכמת התורה הארוכה מארץ מידה ועמוקה עד אין שיעור ותכלית, לא יתכן ולא אפשר כלל העניין מוקדם ומאוחר, שאפילו תסדר בתכלית הסדר עניין אחר עניין, לא יתכן שתוכל להבין העניין הראשון על בוריה ואמיתתה אם לא בצירוף העניינים שלאחריו כי "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" (ספר היצירה). וזהו המכוון במאמרם ז"ל: "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", שאין הכוונה מטעם חסרון סידור חס ושלום, היינו שלא נסדר כל העניין היטב ומבואר במקום אחד, רק הפירוש שלא יתכן כלל להבין עניין אחד בעצמו אם לא על ידי צירוף עניינים אחרים. משום זה אל יפלא בעיני הקורא שיראה בראשית החיבור תיכף בהסימנים הראשונים עניינים עמוקים, כמו "עניין מלכות שבאין סוף", שעדיין לא נתבאר שם עוד כלל עניין העשר ספירות ובפרט ספירת המלכות. ולכן צריך לידע, שדלא יהיה נבהל להבין את העניינים הראשונים בתכלית תיכף ממש, רק מה שיבין בעיונו הראשון אף על פי שלא יבין עדיין כל צורכה ילמוד ויעיין הלכה כסדר, ואחר שיגמור כל הספר טוב הוא שיחזור עוד הפעם מתחילתו, ואז יבין כל העניינים הראשונים ביתר שאת, כשיהיה לו כבר על כל פנים ידיעות מקיפות מכל העניינים המבוארים בפנים. ובכלל טוב מאוד לחזור העניינים איזו פעמים, כי מחמת הקיצור קשה יהיה לזכור הכל בפעם אחת. ואחזיר למותר להאריך בכל זה, כי המעיין שיחפוץ באמת לידע ולהבין, בוודאי יראה בעצמו את הנחיצות בזה…

ואבקש מן הקורא, שכאשר יקשה בעיניו בחיבורי הנוכחי איזה עניין, שלא יהיה נבהל להשיב ולדחות באמת הבניין שבידו, שאין זו מידת חכמים השלימים והתמימים, אך יעיין היטב מקודם, "מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא" (ברכות כ) כי במחט של מתון ארגתיו. אולם אם אחר העיון והדקדוק ימצא שגיאה, אזי אם אפשר שיודיעני ויהיה בידי להצטדק אשיבהו בלי התמהמה, ואם אראה כי פגשתי בשגיאה לא אבוש ואודה על האמת. אבל מה' הטוב אבקש, שארשת שפתי יערב נא לפני המון בית ישראל הנפוצים בארבע כנפות הארץ, על אשר אנכי הצעיר לקטתי באמרים אמרי שפר אחרי הקוצרים מחצדי חקלא, ויערב לפניו מנחת עני ורש, כי "אחד המרבה ואחד הממעיט" כו'.

והאמת אגיד ולא אבוש כי יודע אני את מך ערכי ואת ידיעותי כי מועטות הנה, ובפרט שעוסק אני תמיד בלימודי הנגלה, בש"סף פוסקים וראשונים בעיון רב, בישיבות גדולות (מלפנים בישיבת תומכי תמימים דליובאוויץ בוורשה, וכעת בישיבת "כנסת בית יצחק" דסלאבאדקא בקאמניץ דליטא, וברוך ה' יש לי גם כן הרבה חידושי תורה מסודרים בסוגיות הש"ס בחריפות ובקיאות הראויים לעלות על שלחן המלכים) וזמני לימודי בספרי חכמת האמת הם מועטים כפי אשר יסרוני כליותיי מזמן לזמן, אך מכל מקום רואה אני את חיבורי הנוכחי ראוי ונחוץ עד מאוד כאשר יוכח המעיין בעצמו.

וקראתיו "מפתחי חכמת האמת" שכשמו כן הוא, כללים ומפתחות לחכמה הזאת, שבהרכשת היסודות המבוארים בפנים כבר יכולים לפתוח דלת במעון חבצלת, ולהבין אחר העיון, אפילו בספרים היותר עמוקים ונעלמים, ולעלות על הסולם אשר ראשו מגיע השמימה. ובפרט להבין בספרי תלמידי הבעל שם טוב זצ"ל אשר מאורן אנו חיין, שאי אפשר להבינם מזולתם, כי העלימו דבריהם מאד מאד, ומרמזים לעניינים העמוקים שבחכמת האמת רק בדברים קצרים ובראשי מילים לבד, עד שאי אפשר להבין כלל עומק כוונתם הנעלמה, מחמת חסרון ההבנה בעצם היסוד המדובר שם, וזאת שוללת האפשרות להבין את העניין העמוק בדבריהם הקדושים. אבל לאחר שיתבאר ויתברר כל עניין ועניין היטב למעיין בספרי הנוכחי, יוכל לשוט בדבריהם הקודשים ולהתפרנס ממזון הרוחני, מזון הנפש, הצפון בם, המלמדים לאדם דעת בעבודת הבורא ברוך הוא ואת הדרך אשר ישכון בו אור ה'.


הרב שאול מפארציווא, בן הרב מרדכי ומרת יהודית הי"ד, נולד בשנת תרע"ה (1914). הוא עמל בתורה מילדותו, בשנים תרצ"ב-תרצ"ג (1932-1933) למד בישיבת "תומכי תמימים" דליובאוויטש בוורשה, ואחר כך למד מספר שנים בישיבת "כנסת בית יצחק" דסלובודקה בקמניץ בראשות הרב ברוך בער ליבוביץ. הוא למד גם בישיבת "חכמי לובלין", שם היה מתלמידי הרב אברהם שמעון אנגל הורוביץ מזעליחוב הי"ד. הוא התעלה בתורה ובחסידות, בישיבות ובחצרות גדולי האדמו"רים.

בהיותו בן עשרים ושלוש הוציא לאור את חלקו הראשון של ספרו "מפתחי חכמת האמת: תורת סדר  ההשתלשלות" (ורשה, תרצ"ז). בדף השער נכתב "והוא חיבור כמעט יחיד במינו, המאיר עיני נבוכים בדרך האמת. בנוי ומיוסד על ספרי אדירי קדושי עליון זללה"ה, וגם על פי עמקי יסודי תורת הבעש"ט ותלמידיו נ"ע". הספר נתעטר בהסכמות גדולי התורה והיראה של אותו דור. בהסכמות לספרו נכתבו עליו שבחים מופלגים: "הבחור הרב המופלג בתורה ויראה ובחסידות חריף ובקי בנגלה ונסתר מדותיו תרומיות אהוב ומכובד אצל גדולי ישראל" (האדמו"ר רבי אלימלך מלוברטוב), "הרב המופלג בתורה הקדושה ותיק וירא שמים נחמד ונעים" (הרב אברהם שמעון אנגל הורוביץ הי"ד), "הרב המאור הגדול סיני ועוקר הרים ויקר ביראה… למד בישיבתנו הקדושה 'כנסת בית יצחק' שנים אחדות, ועלה במעלות התורה ויראה בחריפות ובקיאות בש"ס ופוסקים, ויודע למשקל ולמיטרי ולאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא בהשכל ודעת… ומובטחני כי יהיה לתפארת בישראל בידיעותיו הרחבות, בהבנתו הצרופה ויראתו הקודמת לחכמתו" (תעודת סמיכה מאת רבי ברוך בער ליבוביץ), "הרב הצדיק גדול התורה וביראה" (הרב שמואל הלוי ואזנר), 

בשנת ת"ש (1939) נשא לאשה את בתו של אברהם מרדכי רוגובי, עורך ה"דאס יידישע טאגבלאט", המחנך והעסקן החרדי הנודע, הרב שאול, רעייתו, וכמעט כל משפחתם הענפה נספתה בשואה. מכל המשפחה שרדה רק אחותו גיטל, שניצלה לאחר שעלה בידי אחיה הרב שאול להעבירה את הגבול לרוסיה, 

רוב כתביו אבדו בשואה, מלבד החלק הראשון של ספרו הנ"ל ומעט מכתביו בנגלה. 

צעיר אני לימים מחוות דעי / הרב יוסף שמואל ליכטנשטיין הי"ד

תמונת הרב יוסף שמואל ליכטנשטיין הי"ד

בעזרת ה' יתברך שמו ה' לסדר וישלח תרח"ץ סילאדי-טשעה תצ"ו.
שלום וכל טוב סלה לכבוד אהובי ידידי ויד"א הרבני הח' יקר רוח מו"מ בתורה ויראת שמיים שוחט ובודק מומחה מלקט טוב ומקהיל דברי חפץ כש"ת מו"ה משה פישל וועגה נ"י בישוב האדאד.
בתשובה על יקרת מכתבו אשר בו מבקש לחות דעתי ולהסכים להוציא לאור את ספרו "'קהלת משה" הן אמת ידידי שמעתי – וגם ראיתי – לשבח ולפאר ילקוטו אשר ליקט וקיבץ דיני ומנהגי קריאת התורה ויודע שאני מוקירו בלב ונפש, אבל למרות כל אלה לעת כזאת לא אפשר לי לצאת בהסכמות על ספרים שנדפסים כי את ישישים חכמה וימים ידברו וצעיר אני לימים מחות דעי אתכם, ויקבל רק ברכתי כלבבכם למען תוסיפו לעשות הטוב והישר בעיני ה' ויזכה להגדיל תורתינו הקדושה ולהאדירה, דורש שלומו וחפץ בהצלחתו,
יוסף שמואל ליכטנשטיין, רב דק"ק סילאדי-טשעה יע"א.


הרב יוסף שמואל ליכטנשטיין הי"ד, בנו של מחבר הספר "שמן המאור", אב"ד לכניץ, הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד. למד בישיבת סבו הרב ברוך בנדט ליכטנשטיין הי"ד בקראסנא. בסביבות שנת תר"ץ (1930) נשא לאשה את רחל לאה בת מחבר הספר "ליקוטי שלמה- ספר האסיף" ואב"ד סילאדי-טשעה (סילאג'צ'ה) משנת תרמ"ג, הרב שלמה זלמן קליין. בשנת תרצ"ה (1935) עבר הרב שלמה זלמן קליין להתגורר בקהילת ז'יבו ורבנות סילאדי-טשעה עברה לחתנו הרב יוסף שמואל ליכטנשטיין.

הרב יוסף שמואל גורש לאושוויץ עם אשתו וחמשת ילדיהם הקטנים. בי"ג בסיון תש"ד, בעת הסלקציה באושוויץ הופנו בני משפחתו שמאלה למוות, והוא עצמו הופנה ימינה. הוא התעקש ללכת יחד עם אשתו וילדיו, אחז בידי אשתו ולא רצה להרפות ממנה. הגרמנים רצחו אותו במכות בקתות הרובים על ראשו. "היכולה להיות שיכחה, היכולה להיות סליחה?!" (מתוך הקדמת גיסו דוד גלעדי לספר "ליקוטי שלמה – ספר האסיף").

אביו הזכירו בשו"ת שמן המאור סי' נט, עו ועז: "לבני רחימי הרב הגה"צ ר' יוסף שמואל שליט"א"…

כן נספו רבים מאד מבני משפחתם, ובהם אביו, הרב שמעון ליכטנשטיין אב"ד לכניץ, ואמו היצל (בת הרב יהודה ליכטנשטיין), סבו הרב ברוך בנדיט ליכטנשטיין אב"ד קראסנא, ואחיו של סבו הרב בנימין זאב ליכטנשטיין אב"ד מאדיארוש.

נספו אחיו הרב אברהם דוב ליכטנשטיין, ר' משה ליכטנשטיין, הבחור יצחק ישראל, ואחותם רחל אשת הרב משה שמואל בריסק, ומשפחותיהם.

נספו דודיו הרב חיים צבי ליכטנשטיין אב"ד בוצ'וס, הרב יהושע ליכטנשטיין אב"ד מוטש, הרב אברהם ליכטנשטיין מו"צ בסאמוש-אויוואר, והרב יעקב יחיאל שוורץ דומ"צ בקרולה.

נספו גם בני דודיו של אביו, הרב יקותיאל ליכטנשטיין אב"ד בלקני והרב שלמה זלמן ליכטנשטיין אב"ד בעטלען בני הרב יהודה ליכטנשטיין – אחיותיהם ברכה ובעלה הרב מרדכי פורהאנד דומ"צ בעלטען-נייטרא, לאה ובעלה הרב אפרים ביליצר דומ"צ בעטלען, ורבקה ובעלה הרב שלמה ברוך סג"ל פראגער, אב"ד פעטראוואסעללא.

ממשפחת אשתו, נספתה אחותה פעסל ובעלה הרב שמעון גרוזינגר אב"ד ז'יבואו, בנם, חמש בנותיהם ונכדיהם. ואמם הרבנית פייגא קליין בת הרב יקותיאל שוורץ,


אם נוכיח את בנינו בלא יסוד מדברי רז"ל לא יועילו דברינו / הרב אברהם דוב ליכטנשטיין הי"ד

אבות ובנים ודברי חכמים

ב"ה שיל"ת.

אקדמות מילין.

אודה ה' בכל לבב, בסוד ישרים ועדה אשר הפליא והגדיל חסדו עלי לאסוף חידושי תורה דברים יקרים ונחמדים העומדים ברומו של עולם מכ"ק א"ז הרב הגאון הקדוש אספקלריא המאירה מרן יהודה ל"ש [ליכטנשטיין] זצללה"ה שהיה אב"ד ור"מ ב"ם שנה בק"ק בעטלאן יע"א [מגזע גאונים וקדושים רבינו ישעי' הירוויטץ ז"ל בעל השל"ה הקדוש ורבינו מרדכי יפה בעל הלבושים זלה"ה ועשרים וששה דורות למעלה בקודש ישבו על כסא הוראה זה אחר זה בעיר גרויסמעזריטש בנרויס פולין כאשר מוזכר בספר משכיל אל דל בהקדמה] אשר לקטתי מכתבי יד קדשו ציצים ופרחים המאירים את נפשות ישראל כולם מלאים חכמה דעת מוסרים להישיר וללמד זכות על עם הקודש, כאשר זה היה דרכו מעודו להעיר ולעורר את בני ישראל לתשובה ולמעשים טובים ללמדם תורה ויראת שמים, בכה והתחנן בתפילתו כל היום על צרות ישראל וגלות השכינה, ובכל רגע ורגע היה יושב ומצפה על גאולת ישראל ופדות נפשינו, גודל התלהבותו בעבודת השם, ואהבתו לישראל, רבו מלספר, ורבים ינהרו מבני ישראל אל כבודו ובעזרת ה' לישועתו מצפים. ובשנת תרפ"א ט' לחודש שבט הורם העטרה עטרת תפארת ישראל ויהודא קדישא ז"ל נשמתו עלתה למעלה, וזה כמה שאמרו לנו על מה אחרו דבריו ז"ל לבוא בדפוס כדי להלהיב נפשות ישראל ותלמידיו המאוים לשמוע דברי קדשו, כדאיתא (ירושלמי שקלים פ"ב) דבריהם הן הן זכרונם, ואיתא במדרש (תנחומא תשא) זכור לאברהם ליצחק ולישראל, דבר אחר אמרו להם "המתים שלנו אינם מתים", שנאמר (תהלים קמ"ט) יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם. ואיתא (זוהר אחרי ע"א) צדיקים מגינין על עלמא בחייהון, ובמיתתהון יותר מחייהון. ואיתא (יבמות צ"ו) אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהלים ס"א) אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה, ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה (ופירש רש"י שיהיו שפתי נעות בקבר כאילו אני חי) דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. אמר רבי יצחק בן זעירא ואיתימא שמעון נזירא מאי קראה (שיר השירים ז) וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה, שפתותיהם דובבות בקבר. וכתב שם המרש"א הדיבור הוא כח הנשמה על ידי כלי הגוף, וכל דיבור משובח מוליד כח רוחני בדומה משובח. ובאמרו בשם אמרו, אותו כח רוחני שנולד כבר, הוא מעורר מולידיו בב' עולמות, שהם הנשמה בעולם הבא וכלי הדיבור שהם השפתים בעולם הזה, גם כי הם בקבר כבר. ומביא הדמיון מיין הטוב המונח בבור, הוא רוחש ודובב על ידי כח האצבע המעוררו, כן השפתים גם כי מונחים בבור שחת רוחשים על ידי כח המעוררו. עד כאן לשונו.

וזקני הגאון הקדוש מו"ה יודא זצוק"ל פירש הגמרא לקרב הדבר אל השכל על פי פשטות, והיינו באביב בעת שהגפן עושה תנועה חדשה לחיות, אזי היין העומד בחבית גם כן מתנענע ומבשל שנית ונשאר בתוקפו, ובזה מראה שיש לו התקשרות עם מולידיו. ולהיפוך הוא בשאר אילנות, בזמן שמוציאים פרח ויציצו, אז הפירות הישנים מתעפשים. וזהו שכתוב וחכך כיין הטוב, דבורך יהיה כיין שעומד בטובו ומראה ההתקשרות, הולך לדודי למישרים, יראה על ידי שתלך בדרך התורה ולדבקה בו, שהיא מקום היושר והטוב, תזכה לדובב שפתי ישנים, כמו שאמרו שפתותיו נעות בקבר.

מדי דברי בו זכור אזכור פטירת הרבנית הצדקת אמי זקנתי מרת רחל ז"ל [בת הגאון האמתי הקדוש מרן אברהם ישכר לייכטאג זצ"ל] אשת חיל עטרת בעלה המפורסמת בצדקתה, ובטוב לבה כפה פרשה לעני בסתר ובגלוי, ידיה שלחה לאביון ותשחק ליום אחרון, שהלכה לעולמה א' אייר תרנ"ז תנצב"ה.

ולדודי הרב וכו' מו"ה אליהו ל"ש [ליכטנשטיין] ז"ל מהוניאד בן אדוני אבי זקני הגאון הקדוש מרן יהודה ל"ש [ליכטנשטיין] זצוק"ל איש חיל חסיד וענו, נפטר במלחמת עולם, ז' אייר תרע"ה, מנוחתו כבוד בק' מעזא טארקאני סמוך לטיסאפירעד.

ולאחיו הרב וכו' מו"ה חיים יעקב זצ"ל אשר עודנו באבו נקטף. היה אחד מן השרידים החסידים, הלך לעולמו בגראסווארדיין ז"ך אדר תרצ"ה. המון רב של אנשים ונשים הלכו ללוותו בכבוד גדול ובמספד רב.

ולאחיו הרב וכו' מו"ה משה הלל ל"ש [ליכטנשטיין] ז"ל ששבק לן חיים במבחר שנותיו בפעטראוועסעלא (סערביען) י"ג שבט תרצ"ז היה אחד מהיחידים שהצטיין במידותיו התרומיות, מתן בסתר יראת ה', חבל על דאבדין, תנצב"ה, יעירו ויקוצו ישני חברון, יקומו ויראו בעני בניהם הסחופים הדויים מכף רגל ועד ראש, ונזכה לגאולת עולמים במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

איתא בגמרא (מגילה כ"ח) שמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא. ואמרו (ירושלמי שקלים פ"ג) רבי יצחק השיב דכיון שהוא סומך אפלטר לא הוית ביה דעתיא ובעיט. ואיתא (בבראשית רבה ל"ד) חד תלמיד מן דרבי יוסי הוי יתיב קודמוי הוה מסביר ליה ולא סבר ליה. אמר ליה למה לית את סבר, אמר ליה דאנא גלי מאתראי. ואמרו רז"ל (ילקוט שיר השירים תתקפ"ו): כשהיתה בפרוטה מצויה אדם מתאוה דבר משנה, דבר הלכה, דבר תלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכיות, אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא, דבר אגדה. עד כאן לשונו. כשנתבונן עתה בדורותינו מעצבינו המעציב צוק העתים ורב תלאות העוברות עלינו בני הגולה, עול הפרנסה, שעבוד מלכיות, צירוף אחר צירוף, בזוזי ובזוזי דבזוזי, מה נעני אבתרייהו אם אנו באים לקיים למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', רק על פי דברי חכמינו ז"ל המה נזכרים ונעשים, כי חיים הם למוצאיהם וכל בשרו מרפא. ואם אין אנו זוכרים מאמרי רז"ל, וגם אם נזכרים איזה מימרא, והיא שלא בדיוק, ואם נרצה לחפש אין מוצאים, ומאפס פנאי לחפש הרבה ולפעמים מספק שמא לא ימצאוה כלל מתייאשים ומניחים ואין מחפשים יותר. ואם נוכיח את בנינו בלא יסוד מדברי רז"ל לא יועילו, כי הם דברי מה בכך ומילי דכדי. ורמז לזה כתב אבי זקני הגאון הקדוש מרן יעקב קאפל ל"ש [ליכטנשטיין] ז"ל [שהיה אב"ד בעקלעאן ט-מורעש ראדאויץ ושם מנוחתו כבוד, נפטר תרמ"ה ח' טבת] כתיב (תהלים קי"ט) רחוק מרשעים ישועה, הגם שהם לומדים התורה מכל מקום רחוק הוא שיושעו ויחזרו למוטב, והוא משום כי חוקיך לא דרשו, דלימודם אינו לפי דרשת חז"ל. ואם אינם לומדים משנה וגמרא הלכות ואגדה, אזי הנערים נשארים נעורים, ואין להם במה לנצח היצר הרע דתבלין כנגדה אין לו. עד כאן דבריו. והעיקר היא שיהיה תורת אמת בפיהו תפוחי זהב במשכיות כסף. ואז דברי תוכחתו יעשו רושם, ושמרו דרך ה', ויצוינו לעשות את כל החוקים האלה וגו' לטוב לנו כל הימים ולחיותינו כיום הזה. וכן איתא (זוהר קרח קע"ו) כל מאן דאשתדל באורייתא אחיד באילנא דחיי, וכיון דאחיד ביה בכולא אחיד.

ובספר פלא יועץ ערך אסיפה כותב, וזה לשונו, כמה אסיפות גדולות עשו לנו בעלי אסופות אשר בכל דור ודור, זכו וזיכו את הרבים, זכות הרבים תלוי בם, כי אלמלא הם נשתכחה תורה מישראל בדורות אלו אשר טרדות הזמן רבו עלינו ואין הפנאי מסכים ללמוד ספרים הרבה אין קץ. ומי הוא זה אשר תשיג ידו להיות כל הספרים נמצאים אצלו וכו', וכן יעשה בכל דור ודור כל תלמיד חכם אשר חננו ה' דעת ישתדל להועיל וכו' ויעשו אסיפות אסיפות כיד ה' הטובה עליהם מי מקצורי דינים על ד' טורים, מי מכללים, מי מהקדמות לדרושים, מי מתוכחת מוסר וכדומה. כל אשר עושים, חסד גדול יחשב, ואין לך חסד גדול מזה שהוא חסד בנפש, ועושי אלה הם מזכים את הרבים וזכות הרבים תלוי בם. עד כאן דבריו. ואיתא (בפסיקתא זיט' בראשית ט"ז) אין דור אחד יכול לתקן כל הדורות, אלא בכל דור ודור שרי ישראל מודיעין לעם ה' דרך ה' ומתקנין ומחדשין ומוסיפין על הראשונים על דרך עבודת א-להינו. ומצוה זו של ושננתם, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד, היא נוהגת תדיר, והיא יסוד גדול לחנוך בנינו על דרכי התורה והיראה, כדאיתא (בראשית רבה מ"ה) אם אין גדיים אין תישים, אם אין תישים אין צאן, אם אין צאן אין רועה. לכן אמרתי אספה לי דברים יקרים מאמרי חז"ל, עניינים הנוגעים לחנוך היהודי, ושם הספר קראתיו ילקוט אברהם.

גם אמרתי אלקטה אמרים בכתבי יד גאוני וצדיקי ממשפחתנו למעלה בקודש, ספוני טמוני קודש, אשר עדיין לא ראו אור הדפוס. וכעת בידי כתב יד מאדוני זקני, הגאון הגדול, שר התורה, הצדיק המפורסם יסוד עולם, מו"ה אברהם ישכר דוב אב"ד דק"ק רעדים ומנוחתו כבוד בבעטלאן [נפטר תרנ"ז ט"ז תמוז] בן הרב הגאון הצדיק כקש"ת מו"ה אליהו זצ"ל בן הרב שלמה ז"ל מקלאסני במדינת פולין. וכפי שמובא בהקדמה של ספר תורת אליהו היה לו כתב יחוס עד המגיני שלמה. ולקטתים אחת על אחת כדרך שעשה הרב מו"ה דוד בן הרב מורינו הירץ פויזנער ז"ל בחבורו ילקוט דוד, כמובא בשם הגדולים וזה לשונו, והמחבר נכד החסיד מורינו אליהו טוביה זצ"ל ונדפס בדיהרנפורט שנת תנ"א, והוא ילקוט הקדמות מהמפרשים המפורסמים. וזה רבות בשנים אשר ספר ילקוט דוד אינו בנמצא במדינתינו ורבים אומרים מי יראנו טוב, ואין טוב אלא תורה. לכן אמרתי להוציא לאורה, וסדרתי כפי סדר ספר ילקוט אברהם לחלקים תשעה, כדי שירוץ עין כל קורא בו, ואם יחפוש איזה ענין הוא מוצא עליו הרבה מאמרי רז"ל. ובמאמרים שהוספתי הצגתי כוכב על כל מאמר, ובכמה מקומות הוספתי גם דעתי העניה, זעיר שם, כפי אשר חנני ה', ורשמתי בתיבה מוקף (ד"ע) למען ידע הקורא למי הוא. ואם ימצא הקורא בספר בדברי חז"ל שהבאתי עניינים הנוגעים בגוף הדין להלכה, לא יסמוך על המימרא עד שיעיין בדברי רז"ל בפנים, כי לפעמים לא הבאתי מסקנת המאמר. ואקוה לה' אשר יהיה תועלת לרבים ויהיה מקובל על הבריות, וכל הקוראים בו ימצאו מבוקשם, איש ואיש כרצונו הטוב.

ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזכות אדוני אבי זקני הרבנים הגאונים הקדושים זצ"ל, וזכות כל הצדיקים קדושי עליון שהובאו דבריהם בספר זה, יעמוס לנו ולזרענו ולזרע זרענו, שיקויים בנו מקרא שכתוב ולא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם, ונזכה לעסוק בתורה ומצות מתוך הרחבה, לתורה ולגדולה, חיי אריכי ומזוני רויחי ובריות גופא, זרעא חייא וקיימא והצלחה בכל עניינים לטובה. ואני תפלה לאל חיי להצילני מדין קשה ומבעל דין קשה ומדינה של גיהנם, וזכות צדיקי יסודי עולם יגן בעדנו ונזכה לגאולה שלימה בכלל ובפרט, ופדויי ה' יבואו לציון ברנה, במהרה בימינו אמן.

אברהם דוב ל"ש [ליכטנשטיין]

(הקדמת חנוך בית יהודה)


הרב אברהם דוב ליכטנשטיין הי"ד, בנו של הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד. כיהן לצד אביו כרב לכניץ והגליל. הוציא את ספר סבו הרב ברוך בענדיט ליכטנשטיין הי"ד "חינוך בית יהודה" (בעטלעאן, תרצ"ז) והוסיף עליו ליקוט משלו בשם "ילקוט אברהם". נספה באושוויץ יחד עם אביו ועם רעייתו רייזל (בת הרב חיים יעקב ליכטנשטיין) בי"ג בסיון תש"ד. נספו גם שלשת בנותיהם חוה פיגא, ליבא ושרה.

נספו גם אחותו רחל שרה ובעלה הרב משה שמואל בריסק רבה העיירות לונקה וג'ימש. ואחיו יעקב משה ליכטנשטיין, יצחק ישראל ליכטנשטיין, הרב יוסף שמואל ליכטנשטיין אב"ד סילאדיצ'ה ואשתו הרבנית רחל לאה (בת הרב שלמה זלמן קליין) וחמשת ילדיהם הקטנים. הי"ד.

כשהגיע הרב יוסף שמואל עם אשתו וחמשת ילדיו לאושוויץ, הופנו בני משפחתו שמאלה למוות והוא עצמו ימינה אל העבודה. כשהתעקש ללכת יחד עם אשתו ועם ילדיו, המיתוהו הגרמנים שהיו במקום בקת של רובה. הרב יוסף שמואל כתב הסכמה לספר "'קהלת משה" (אראדעא, תרצ"ח).

שרד אחיו אליהו דוד ליכטנשטיין, שנפטר בשנת תשנ"ג.

השבת מקודשת בכל מקום לפי מקומו ושעתו / הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד

חתימת כתב יד קודשו של הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד

ולא אמנע מלכתוב כאן מה שלעניות דעתי בדברי המדרש רבה על מקרא בראשית א' "ויאמר אלקים יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים". ואמרו חכמינו ז"ל במדרש "לאותות", אלו השבתות, "ולמועדים", אלו הימים טובים וכו'.

ותמהו המפרשים מה הוא משמעותיה ד"לאותות" על ענין השבתות, כי בשלמא המועדים שפיר תלויים בעניין הלוך החמה ע"י שהם נקבעים לימי החודש ומצוות הבי"ד לקדש על פי הראיה בעת שנראית חידוש הלבנה, אשר הילוכה מקושר עם הלוך החמה כידוע, ושפיר אמר עליהם שיהיו לתיקון המועדים, מה שאין כן בשבת דקבוע וקיימא בלאו הכי, מאי נפקא מינא בהילוך החמה.

ונראה לעניות דעתי לתרץ דבאמת יש לנו לחקור כפי הידוע שיש מקומות בעולם העומדים ברקיע השמים תחת קוטב שלנגדנו ממש, ובשעה שאצלנו לילה ואין החמה נראית לנו, אז ממש שם היא מאירה לאור יומם. וכן להיפך הארת הלבנה. ומעתה כיון שהשבת הוא אות לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, אם כן נחזי אנן ונחקורה ונדע באיזה החלק מקוטב הרקיע הייתה החמה עומדת בהתחלת השבת בראשית, אם תחת הקוטב הזה שאנו בו או תחת הקוטב שנגדנו, אשר שם הוא לילה בעת שאצלנו הוא יום. ולפי זה תהיה מבוכה גדולה מתי הוא מתחיל יום השבת של שבת בראשית, אם בשעה שאצלנו לילה או בשעה שאצלנו יום ובקוטב שלנגדנו הוא לילה. והנה על אותה שבת של שבת בראשית ממש, מסתברא טובא שהיה כפי הלוך החמה בארץ ישראל, כיוון דעיקר הבריאה היה בשביל ארץ ישראל, ושמה הוא אבן השתיה שממנה הושתת העולם. ואולם עדיין יש ספק לבני חוץ לארץ הדרים מפוזרים בארבע כנפות הארץ, ובשעה שאצלנו לילה לאחינו בני ישראל היושבים במרכז וקוטב שלנגדנו, הוא להם אור יומם. ויש ספק מתי יקיימו השבת. וצריך לומר על כורחך דאנו אין לנו אלא מה שהנחילו לנו אבותינו בתורה הניתנה לנו על פי ה' ביד משה, דהשבת מקודש בכל מקום לפי מקומו ושעתו, ושפיר אם כן תלה הכתוב את יום השבת בהלוך החמה ולבנה, "והיו לאותות" לקדש בכל מקום כפי הילוכם. ודוק כי הוא חקירה נפלאה בעזרת ה'. ושוב ראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' ע"ו שעורר בזה.

ויש עוד לחקור בזה בעניין שהלוך החמה והלבנה והשתנות לילה ויום כפי מקום כדור הארץ התחיל דווקא בעת תליית המאורות ביום ד' ומתחלה אפשר היו יום ולילה שווים בפעם אחת בכל העולם. עוד יש לחקור על פי מאמרם דאותו יום שנברא בו אדם הראשון היה של ל"ו שעות ואין להאריך בזה, כי אין זה מגמת חבורינו להאריך בחקירות כאלו והגיון אשר אין לדבר עם כל איש בתעלומות ועמקי דברים כאלו.

ואולם נראה לעניות דעתי לומר כי השבת אשר הקב"ה שובת בו כביכול הוא על כורחך לשעות השוות בכל פעם אחר כלות ששת ימי המעשה כמו שהיה בתחילת הבריאה. ואפשר דגם בזה יש לומר דהווי כמו השבתות שבארץ ישראל, ועל כל פנים לדברינו יבואר היטב מאמר רבי שמעון שהביא ברש"י על פסוק ד"ויכל אלקים ביום השביעי", ביום השביעי ממש, ומכוון, ודוק בזה.

והנה דודינו הגאון הקדוש מו"ה הלל ליכטענשטיין זצוק"ל אב"ד דקאלאמעא יצ"ו כתב במקרי דרדקי פרשת בראשית לפרש דברי המדרש הנ"ל, והעלה דעל כורחך כשאין הלוך כוכבים ומזלות, אין שבת נוהג. ולכן ביהושע במלחמות יריחו שהייתה שמש בגבעת דום, אף על פי שידעו בברור דזמו לילה הוא, מכל מקום כיון שהחמה עמדה אין שבת נוהג. ולפי זה שפיר תלוי קדושת שבת בהלוך החמה. עד כאן תורף דבריו.

ופירשתי בזה לפי עניות דעתי, ומתחלה נקדים דברי הספרים על פסוק "ויכלו השמים" דעל כורחך מימות עולם היו שומרי שבת בעולם, ועל ידי זה יש קיום להעולם. ויעיין באורח חיים שם. ובזמן נח הוא היה המקיים העולם בשמירת שבת. יעויין שם. ועל פי זה שוב יש לומר דעד שהיה נח מקיים השבת היה נקרא "צדיק תמים", כי נעשה על ידי זה שותף להקב"ה במעשה בראשית. מה שאין כן בימי המבול, דיש דעה שלא שמשו אז הכוכבים ומזלות אף לא למעלה משטח העננים, ויעויין במדרש ורש"י פרשת נח בקרא ד"יום ולילה קיץ וחורף לא ישבותו". יעויין שם. וממילא כיון דלא שמשו הכוכבים ומזלות, לא היה נח משמר אז שבת, ולכן לא נקרא שוב "צדיק תמים". ומדויק לפי זה מקרא "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", רצה לומר כל עוד שדורותיו היו גם כן חיים וקיימים ולא היה עדיין המבול, מאז שמר שבת גם כן. מה שאין כן להלן הוא אומר "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", רצה לומר בדור המבול, שלא היה יכול לקיים השבת, ועל כן לא נקרא שוב רק "צדיק", כי היה חסר ממנו מצות שמירת שבת. ודוק.

ונראה לעניות דעתי דלעניין קריאת שמע ותפלה יש גם כן לומר דכל עוד שאין הכוכבים ומזלות משמשים כלל ועמידתן נראה במקום אחד, נידון כיום או לילה כפי העת והזמן שעמד בו. וכן אף על גב שהיה מהראוי להיות לילה או יום כפי סדר הראיה, מכל מקום נידון הכל כפי הלוך הכוכבים ומזלות הנראה לנו. ויעיין היטב באגדת "ויזרח לו השמש" מסכת חולין צ"א ע"ב, יעויין שם. וכן נראה לעניות דעתי דהוא הדין לעניין קרבנות דהוי כן, דהכל תלוי ביום ולילה הנראה לנו. ובהאריך היום על פי נס נידון כיום, וכן להיפוך בלילה. ודין הקרבת האמורין ונותר, הכל תלוי בזה. ונפקא מינא לפי זה טובא בלאו הכי בעניין הילוך כוכבים ומזלות לקרבנות של שבת, וכן לעניין דאין אברים ופדרים של חול קרבים בשבת. וקל להבין.

(שמן המאור, ברכות, סוף סימן י"ב)


הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד, רבה של לכניץ והגלילות (סאס לאקאנצא, טראנסילוואניה, רומניה) בן הרב ברוך בנדט הי"ד, אב"ד קראסנא והגלילות, בן הרב יעקב קאפל ליכטנשטיין אב"ד בעטלאן, וואשארהעל וראדאוויטץ במדינת בוקובינה. אחי סבו היה הגאון הצדיק רבי הלל ליכטנשטיין מקאלאמייא. עשרים וששה דורות ממנו ולמעלה, זה אחר זה, ישבו על כסא ההוראה.

הוא נולד בשנת 1878 לערך, והיה צדיק, למדן וגאון עצום בש"ס ובפוסקים, בקי וחריף, מגדולי רבני מדינתו. מילדתו וכל ימיו שקד בהתמדה עצומה על התורה, ולמד מתוך הדחק. היה תלמידו של אביו וכשהיה בן שנים עשרה שנים החל את לימודיו בישיבת רבי חנניה יום-טוב ליפא טייטלבוים אב"ד סיגט בעל "קדושת יום טוב". בגיל שש עשרה נסמך להורות ולדין מאת הגאון המפורסם רבי אברהם יצחק גליק אב"ד טאלטשאווא בעל "יד יצחק" ומאת הגאון הרב מרדכי יהודה לעוו אב"ד אינטערדאם ונאסויד. בהיותו בן שמונה עשרה התחתן עם מרת הציל הי"ד, בת דודו הגאון רבי יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעטלאן. לאחר נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו-דודו, המשיך ללמוד בהתמדה ושימש כדומ"ץ בקהילה.  בשנת תרס"ו (1906) לערך נבחר לכהן לרבה של לכניץ והגלילות. שם הקדיש ימיו לתורה, ירד לעומק הדין לאמיתו, נשא דרשות חוצבי להבות ועמד בראשות ישיבה בה למדו קומץ בחורים. 

חיבר חידושי תורה רבים ובהם חיבורים שלמים. כמעט כל חיבוריו אבדו בשואה, ובכללם רוב חיבורו על ספר הרוקח, וחבל על דאבדין. ספרו "שמן המאור", הכולל תשובות להלכה למעשה וחידושים בסוגיות הש"ס, יצא לאור בהוצאת בנו הרב אליהו דוד ליכטנשטיין בשנת תש"כ (1960).

נספה באושוויץ בי"ג בסיון תש"ד (1944). כן נספו הרבנית הציל, ובניהם הרב אברהם דוב שכיהן לצד אביו כרב הגליל, הרב יוסף שמואל אב"ד סילאג'צ'ה, יצחק ישראל ויעקב משה ובתם מרת רחל חיה אשת משה שמואל בריסק. הי"ד.

שרדו הרב אליהו דוד ב"ר שמעון ליכטנשטיין, ואחיו של הרב שמעון, הרב הלל ליכטנשטיין, אב"ד ור"מ קראסנא מחבר ספר "כונת הלב", שו"ת "כונת הלב", "חותמי ברכה" על שו"ת חתם סופר וספר "רני עקרה" על תקנת עגונות.

כל מה שנמצא בעולם – נמצא בתורה / הרב שימן גולדברג הי"ד

"מים עמוקים דברי פי איש נובע מקור חכמה" (משלי יח).

משה קבל תורה מסיני. תורה שבכתב ותורה שבעל פה. התורה שבכתב הוא המקור, המראה-מקום, הציון, התורה שבעל פה היא הגלגל והמכונה, המולך ומביא, הנושא ונותן בכוחו הגדול, בכוח שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, ובכח הפלפול והסברה, ומוציא במשפטו כל הדינים הנבלעים התורה שבכתב. התורה שבכתב היא התוכן, והתורה שבעל פה היא הפרשן המבאר. התורה שבכתב היא רק חמשה ספרים, אבל תכיל בקרבה כל החיים הרוחניים והחומריים, כל החוכמות שבעולם. כל מה שנמצא בעולם נמצא בתורה, כמו שאמר התנא בן בג בג "הפך בה והפך בה, דכולא בה" (סוף פרק ה דאבות) וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא (תענית ט.), והכול הוא על ידי כוח המכונה הגדול, הלא הוא התורה שבעל פה, באמצעי הי"ג מדות והפלפול. המגלה את כל הדברים הנעלמים והמכוסים המברר ומלבן את כל הדבר הקשה ומפה כל דבר "בשלש עשרה" הנפות כסולת נקיה.

מיום שנתנה התורה בסיני עד היום הזה היא מתגדלת ומתרחבת על ידי חכמי ישראל שבכל דור ודור באמצעי הי"ג מדות ובפלפול וסברה. והתורה נמשלה לתאנה שמוציא ממנה פירות בכל עת (עירובין נ"ד.) האמצעים האלה, רוצה לומר הי"ג מדות, הפלפול והסברה, מלבד מה שיש בכוחם לחדש דברים חדשים ולהוציא תולדות שונות, הנה עוד יכולים המה להזכיר דברים נשכחים. בימי אבלו של משה כשנשכחו שלשת אלפים הלכות, בא עתניאל בן קנז והחזירן מתוך פלפולו (תמורה ט"ז.) והאמורא הגדול רבי חנינא אמר לרבי חייא משכחתא תורה מישראל מהדרנא לה בפלפולי (בבא מציעא פ"ה:). אומנם התורה שבכתב היא היסוד והמקור והתורה שבעל פה היא נחל נובע, נהר שאינו פוסק, מים עמוקים שאין להם סוף. ויותר שהננו מוסיפים להעמיק בה, הננו מוצאים בה חדשות, ואי אפשר לבית המדרש בלא חידוש (חגיגה ג'.).

כשם שאי אפשר לצייר ישראל בלי תורה, כך אי אפשר לתורה להתקיים בלי פלפול. ועיקר נשמת התורה וכוח חיותה הוא הפלפול והסברה. וזה שאמרו חכמינו ז"ל תוספתא של הקב"ה גדולה מן העיקר (מדרש רבה דברים פ"א י"ג), הכוונה כי התורה שבכתב היא היסוד והעיקר וקטנה הוא בכמותה. ודבר תורה הם כהררים התלויים בשערה (ספרי האזינו) ואשר למרעית עין אינה מספיקה להשקיט ולהשיב על כל הקושיות והספיקות המתחדשות יום יום. אך ורק על ידי הי"ג מדות ובכוח הפלפול והסברה היא נדרשת על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות (מנחות כ"ט:) ומסיני קבל משה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ולכן היא נקראת ומיוחסת להקב"ה בשם תוספתו של הקב"ה. וזה הטעם מה שהתורה שבעל פה לא נתנה לכתוב (תמורה י"ד: גיטין ס'.), כי אין לה סוף וגבול ואי אפשר לכתוב הכל על גוויל, ולו יהא מידתו כמידת הארץ (ועיין שבת י"א.). ואף שרבי סדר ששה סדרי משנה אשר יכילו בקרבם כל התורה שבעל פה, כמו שאמרו כמה הלכות נאמרו למשה מסיני וכולן משוקעות במשנה (ירושלמי פיאה פ"ב הל"ד) ועד שתלמידו הגדול אילפא התפאר כי מי שישאלו מתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא יראה כי כבר קדמם רבי במשניות שלו, ייפול ויטבע בנהר (תענית כ"א). בכל זה עוד היינו משמשין כעוורים בצהרים, ועוד לא תספיק המשנה להורות ממנה הלכה. והמורין מתוך משנתם, הרי הם מבלי עולם (סוטה כ"ב.) עד שבא רבי יוחנן ועשה פירוש נפלא על המשנה בשם תלמוד ירושלמי, אך הוא כמעט בלי פלפול (בבא מציעא פ"ה.) עד שבאו רבינא ורב אשי והפליאו לעשות את התלמוד הבבלי בנין יקר ונעלה בפלפול ושכל עמוק, ועשו ציצין ופרחים לתורה (שבת קמ"ה:) ומפורש באר היטב. התלמוד הוא רוח אפינו ונשמת חיינו ממנו אנו חיים ומימיו אנו שותים. מאז ועד עתה הננו הולכים בעקבותיהם לדרוש ולחקור על שרשי ההלכות, להקשות וליישב, לבנות ולסתור, לספק ולפשוט.

וקראתי הספר הזה בשם מקור חכמה על דרך אמרם ז"ל חכמת זה סדר קדשים (שבת ל"א.) יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שלא ימוש התורה מפינו ומפי זרענו זרע וזרענו מעתה ועד עולם אמן.

מיעלעץ י"א אדר שנת תרס"ז לפ"ק שימן גאלדבערג.

(הקדמת המחבר, מקור חכמה)


הרב שימן גולדברג, נולד בסביבות שנת תרמ"ה (1885) בעיר צאזמיר שבפולין, לאביו הרה"ח רבי אברהם חיים גולדברג ולאמו מרת טעמא שרה בת רבי שמואל כ"ץ שהיה מחסידי קוצק וגור. סבו של הרב שימן, הרה"ח רבי משה מענדיל גולדברג, היה מחשובי חסידי דזיקוב שבשנת תרמ"א עלה לארץ ישראל.

הרב שימן היה חתנו של רבי מרדכי זילבר ממעליץ, ואחר נישואיו התגורר בעירו של החותן. עוד בצעירותו התפרסם הרב שימן כעילוי נפלא ובקי עצום. כבר בהיותו בן עשרים ושתים שנה הוציא לאור את ספרו "מקור חכמה" על מסכת תמורה, עם הסכמות נלהבות של גדולי ישראל. הוא נודע כגאון הבקי וחריף עצום בפלפולה של תורה. בתקופת האדמו"ר רבי אליעזר הגר, מחבר ספר "דמשק אליעזר", העביר הרב שימן שיעורים בישיבת ויזניצא, והיה שם בשנת תרצ"א. הבחורים במחוז גליציה שרצו להתקבל ל"ישיבת חכמי לובלין", היו נבחנים אצלו, והיו צריכים להיות בקיאים בלפחות מאתיים דפי גמרא בעל פה. לאחר פטירת הרב מאיר שפירא וייסוד השלטון הרוחני ב"ישיבת חכמי לובלין", נמנה הרב שימן נמנה על המשגיחים הרוחניים בישיבה,

נספה בשואה עם אשתו וכל יוצאי חלציהם.

אחיו, הרב מאיר גולדברג מלונדון, נולד במעליץ שבגליציה' ונפטר בי"ג בניסן תשט"ז.

על תולדות קהילת מעליץ ועל קורותיה בתקופת השואה, עד להשמדה בשנת תש"ב (1942) ראה באתר zchor.

ומה מאד נכבד היום, שמחה ואורה, כשזוכה למצווה הגדולה של הדפסת הספרים של קדושי עליון / הרב משה שמעון ראטה הי"ד

ב"ה י"א אלול שהאי שת"א לפ"ק וו' נאמעני יע"א.

הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה הוא ייטיב לך הכתיבה והחתימה בספרן של צדיקים ובתוך כל ישראל ה"ה כבוד אהובי אחי הגדול יקיר נפשי וחמדת לבי הרב… כקש"ת מוה"ר ישראל אפרים פישל ראטה האב"ד דק"ק וויידיטשקע והגלילות בעל המחבר אהל אפרים.

גלילות ימינך האיר נגד עיני ברב שמחות לבבי ועונג נפש כי הגיע העת והעונה שזכית לברך ברכה על המוגמר שנגמר בהדפסה ספר הקדוש דרשות בית היוצר חלק ראשון מהדורא תניינא על ספר בראשית והוא תעלומות חכמה כתבי קודש שהניח אחריו ברכה ה"ה קדוש זקינינו הגאון האדיר מאור הגולה מרן יואל צבי ראטה  זצוקללה"ה האבדק"ק חוסט יע"א בעל המחבר שו"ת בית היוצר והוא חמדה גניזה שהיה טמון ומכוסה מן העין זה יובל שנים, וזה היום שקוינו ראינו אור מאור הגנוז והיה לנו למשיבת נפש. ומה מאוד גדלה שמחתי בזה שנתגלגל זכות זה על ידי, כי אני התחלתי במצוה לעורר על הדפסת כתב יד קודש זה אשר היה מונח אצל כבוד קדושת דודינו הגאון הצדיק חו"פ וה"ר יצחק פרענקעל זצוק"ל דיינא רבה בעיר הקודש ירושלים תובב"א וביקשתי מאתו זה חמשה עשר שנים ושלחם לי תכף בסבר פנים יפות ובשמחה רבה, כי היה משתוקק מאד שאוציאם לאור, אבל לא עלתה בידי מפני כמה עכובים שהיו לי. ומה מאד נכבד היום, שמחה ואורה, שאתה זכית לזה המצוה הגדולה להתחיל להדפסה ולגמור אותה לטובה. ומובן גודל טרחתך ועמלתך על זה, ובפרט בצוק הימים אלו. ובודאי זכות מרן קדוש זקנינו ז"ל יגן עליך באלף המגן ושפתותיו הקדושים יהיו דובבות להמליץ טוב בעדך. וד' הטוב יהיה בעזרתך שתוכל להוציא לאור גם להלאה את כל הכתבי יד קודשו אשר ישנם תחת ידך וגם ההספדים על גדולי הדור, ובפרט אותו חיבור הנפלא בהלכה ואגדה על חנוכה, יהי רצון שתזכה להוציאם לאור במוקדם. וגם את הקונטרס הנשאר עוד בירושלים, חידושי תורה ששמע כבוד קדושת דודי הנ"ל מפי קדוש זקני המחבר זי"ע והוא כתבם על פנקסו בעודו מאוכלי שלחנו הטהור מיד אחר חתונתו. כן כתב לי אז כבוד קדושת דודינו הנ"ך מפי קודש בעלה מחבר שו"ת בני ציון. מה טוב להביאם לכאן ולהדפיסם גם זאת בעזרת ה' יתברך.

אהובי אחי היקר שליט"א ראיתי הקדמתך היקר שערכת ועמדת על הר הבית לרשות מקצת מעלות הבית היוצר קדוש זקינינו זי"ע להכיר מי הוא הבעל הבית והוא רק מקצת שבחו ממה שמקובל אצלינו ושמעתי מספרים עליו. ומאד הוטב בעיני שקראת שם להקונטרס הקדמה "הר הבית", שמו הנאה לו, וכוונת בזה גם כן שיהא לזכרון נשמת אמנו הצדיקת והחסידה חכמת לב מרת הינדל עליה השלום שנקטפה בדמי ימיה בת שלשים שנה לימי חייה (מיום ליום) ולקח האם מעל הבנים כ"ז אלול תרס"ח לפ"ק. ואיתא במדרש אין הרים אלא אבות. ואשה נקראת בית, כדאיתא בגמרא. 'הר' ראשי תיבות 'הינדל ראטה' (וכן עשו כמה גדולים. הנודע ביהודה קרא את שם חבורו צל"ח על שם אמו זלה"ה וגאון הקדוש מופת הדור בעל ייטב לב זי"ע קרא ספרו הקדוש "רב טוב" על שם אמו הצדיקת וכו' ריזשא בלימא טייטלבוים עליה השלום) וראויה אמנו שתהיה נזכרת על יינה של תורה, כי זה היה כל מגמתה וחפצה ורצונה שנלך בדרכי ה' באמת. ואף שלא זכינו שתגדל אותנו, מכל מקום הניחה לנו זאת בצוואתה בכתב לזכרון שיהיה תמיד לעינינו כל ימי חיינו. ואעתיק בזה לשון הצוואה במה שנודע לזה העניין שיהיה למשמרת גם לדורות וזה לשונה: קינדער הארצדיקע, איך בעט ענק זעהר איהר זאלט פאלגן ענקער גיטן טאטן עט ענק גיט זיין ווייטער ווייס איך ענק נישט צו זאגן עטץ זאלץ ענק דערמאנען איך ענקער מאנען וואס מיין לעבען איזט נאר ענק  ​זאל זיט זיין אין דער מאנטץ ענקער גיטן טאטן ער זאל מיר זעהן איין טובה ציא טאהן ער זאל אין מיר נישט אין גאנצן פערגעסן דען איך האב מיר ווייניג וואס מיט צונעמען בעט איך ענק זייער עטץ זאלץ גיין אין גאטעס וועג וועט ענק גיט זיין יונגלעך זיסע נאר, אין חסידישן וועג, אין פרימען וועג, פישעלע לעבן דיא ביסט מיין עלצטער זאהן, געבאכט אויך זייא. עד כאן לשונה. יהי רצון שתהא נשמתה צרורה בצרור החיים ותמליץ טוב בעדינו.

הנה ידוע מה שכתב הגאון הקדוש מה"ו שעפטל בנו של השל"ה הקדוש זי"ע שראוי בכל איש ישראל יעשה סדר יוחסין לזרעו אחריו שיהי לאות למשמרת. עיין שם התועלת מזה. על כן לדעתי טוב הוא להציב גם כן בריש הספר הקדוש הזה מקור מחצבת קדוש זקנינו המחבר זי"ע שהיה מגדולי היחוס מגזע הגאון רבן של כל בני הגולה רבינו חיים כהן ראפאפורט זי"ע אבדק"ק לעמבערג ונכד להגאון האמיתי מהו' יוסף כ"ץ אב"ד ק"ק קראקע בעל שו"ת שארית יוסף, ואת ייחוס של זקנתי מחברתו הטבורה של זקננו בעל המחבר זי"ע הכל באר היטב כאשר כתבתי לך מכבר הסדר ייחוס על הש"כ והרמ"א.

והואיל שזכית לעטרהו בזר זהב ובנית אוהל לבית וחיבר אפרים הנחת לו וחוברת לו את האהל להיות אחד, ועטרת אותו בפירות פרי עשתנותיך, והוא "עטרת זקנים בני בנים", והקרא מסיים "תפארת בנים אבותם". על כן העתיק משם גם ייחוסינו משאר צדדים, כגון משפחת זקנתינו הרבנית אשת זקנינו הגאון הצדיק מדיורע זצ"ל נכדה להאי בוצינא קדישא מופת הדור מרן יהודה ליביש אבדק"ק נ' מאדע, שהיה ראש חסידי אשוואר דור אחר דור קדושים. וסדר הייחוס שלנו עם הקדוש אלקי מוה"ר יעקב יצחק החוזה מלובלין ולגאון הקדוש מו"ה יצחק אייזיק מקומארנע בעל "היכל הברכה", ולהקדוש מופת הדוק מה"ר רבי ר' שמעון מיערעסלעוו זי"ע. וגם מצד אמנו עליה השלום על כל פנים עד הגאונים המפורסמים גם כעת בעולם מצד אחד עד השר הגדול הגאון הקדוש ר' שאול וואל, ומצד השני עד ה"מגלה עמוקות", ומצד אחד להגאון בעל "פני יהושע", כאשר תראה הכל באר היטב בקונטרס אשר ישנו תחת ידיך ששלחתי לך זה כמה שבועות. גם תציב את משפחת זוגתך תחיה עד הגאון הקדוש מאפטע זי"ע ויהי רצון שלא יפסוק יחוסינו לעולם ולא נבוש מאבותינו גם זרעינו וזרע זרעינו עד עולם אמן סלה ועד.

עוד זאת באתי לעוררך שלא הזכרת אשר כבוד קדושת זקני היה דבק בהגאון הקדוש מרן צבי הערש האבדק"ק ליסקע ז"ל. סיפר לי הרבני הנגיד המפואר מוכתר בתורה ויראה מהו' בן ציון ענגל נ"י מגאווע כי כשלמד בישיבת זקני זצ"ל בחוסט התפלל פעם אחת לפני העמוד ביום א' בשחרית, וכשיים השמונה עשרה רמז לו קדוש זקני שיאמר קדיש, ועשה כן, אבל בעיניו היה לפלא על מניעת התחנה מה זה ועל מה זה, אבל לא הרהיב בנפשו עוז לשאול על זה. ולאחר התפלה היה רגיל ללמוד בתפילין דרבינו תם שלחן ערוך אורח חיים עם התלמידים, ואז עמדו באיזה עניין בלימוד שעל ידי זה היה יכול לשאול על זה את פי מורו ורבו הקדוש למה מנע אמירת התחנון. והשיב לו זקני זצ"ל, גם אני לא אדע על מה, רק שנתגלה לי הגאון הקדוש מליסקע זי"ע ואמר לי שלא יאמר תחנה ותו לא אמר לי, ואני לא אדע כוונתו. ואולי כי הקדוש הנ"ל היה נוהג שלא אמר תחנון ביום א', ואולי רוצה שגם אני אתנהג כן, ולעת עתה לא אדע אם אקבל זאת עלי להתנהג כן, אבל לעת עתה עשיתי כמבוקשו. ואחר כך למד להלן. ותשובה זאת הייתה בעיני תלמידיו פליאה יותר. ובתוך כך הזכיר עצמו תלמידו הנ"ל כי היום י"ד אב, יום הלולא דהקדוש מליסקע זי"ע, ואמר זאת לרבו ונתמלא שמחה, ואמר "היות ששכחתי שהיום יום הלולא דיליה, ועל כן בא הקדוש בעצמו להזכירנו". ותיכף שלח אחר י"ש ומיני מזונות וחלק תיקון גדול, והיה בשמחה מאד. וגם עניין פלא סיפר לי כבוד קדושת דודי הגאון הקדוש חו"פ אבדק"ק ליסקא שליט"א ואין כאן מקום להאריך בספורי מעשיות. ועיין הספר "תפארת חיים" שמביא גם כן כמה מעשיות מקדוש זקני זי"ע.

עוד דבר אחד אעורר במה שהבאת בהקדמה מימי ילדותו של כבוד קדושת זקנינו שהיה ניכר כי קדוש מרחם אמו הוא. למה לא הבאת מה שמספרים ממנו, והובא בספר "אמרי צדיקים" מהרב הגאון בנם של קדושים מוה"ר אברהם איטינגא ז"ל, וזה לשונו: הרב הגאון רבי יואל צבי ראטה זצ"ל אבדק"ק חוסט בעל המחבר בית היוצר כשהיה ילד קטן בן ד' או ה' שנים ויושב אצל אביו על הסדר שמע שאמר אביו "אדיר הוא זכאי הוא חסיד הוא", שאל לאביו, אם כן שהקב"ה אינו אשכנזי רק חסיד, מדוע אינו אומר "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה". עד כאן לשונו ודברי פי חכם חן ושפתים ישק משיב דברים נכוחים. והוא שאמרו רז"ל כלו כל הקיצין ואין אתנו יודע עד מה יהיה עול הגלות, כי לביה לפומיה לא גליה. ובספר ישן הנקרא "בית פרץ" הביא בשם קדוש אחד אמר עם הספר דזהו שאמר הכתוב "כלו עיני לאמרתך (שאנחנו מיחלים) לאמר (בפה) מתי תרחמנו". ובזה פירש בספר הנ"ל הפסוק "הגידה לי שאהבה נפשי", היינו שיגיד ה' יתברך בפה "אימתי יהיה שאהבה נפשי ויגלה קץ הפלאות", עיין שם.

ובזה נראה לעניות דעתי לפרש הפסוק "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם", היינו שיאמר בפה הנחמה שיגלה מלבא לפומי גם כן ויאמר "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה", בעגלא ובזמן קריב, אמן כן יהי רצון. וזכות זקנינו הקדוש המחבר ז"ל יגן עלינו ועל כל ישראל להיות נושעים בדבר ישועה ורחמים ולביאת משיחינו ובנין בית מקדשינו במהרה בימינו אמן סלה ועד.

הק' משה שמעון ראטה.


הרב משה שמעון ראטה הי"ד, נולד בסביבות שנת תרס"ב לאביו הרב שמואל יעקב הי"ד ולאימו הינדל ראטה מקליינווארדיין, אימו נפטרה עליו בילדתו בשנת תרס"ח (1908). נשא לאשה את מרת אסתר הענטשא בת הרב ישראל דוד כ”ץ .

הרב משה שמעון כיהן כרב בקהילת דיורע, וישב באהלה של תורה בקהילת קודש וואשארוש נאמעני.

כפי שעולה מהמכתב המצוטט כאן, הרב משה שמעון כתב את ספר יוחסין של משפחתם, ושלח אותו לאחיו הרב ישראל אפרים פישל אב"ד וויידיטשקה, שביקש להדפסו בהקדמת "דרשות בית היוצר" חלק ב. בספר "כל הכתוב לחיים" (עמ' טז) מדווח הרב חיים אלטר, בנו של הרב ישראל אפרים פישל, כי לדאבון הלב סדר יוחסין זה אבד בצוק העתים.

הרב משה שמעון ראטה נרצח עקה"ש באושוויץ בחודש סיון תש"ד.

בסביבות שנת תשס"ה (2005) יצא לאור ספר "ליקוטי בית היוצר", עם קונטרס "שירת משה" מאת רבי משה שמעון ב"ר שמואל יעקב ראטה.

על ידי שמעורר בלימודו גם את תורתם של החכמים שנפטרו, עולה גם תורתו לרצון / הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד

בית ישראל נמשלה לגפן שעצים חיים נשענים על עצים המתים

דרשות האלה הניח אחריו ברכה כבוד קדושת זקני הגאון האדיר צדיק יסוד עולם חקו"פ מופת הדור מרן יואל צבי ראטה זצוקלה"ה האב"ד ור"מ דק"ק חוסט, פילדעש, ה' איפאלי' בערעזנא יצ"ו וכולם אופן ודרך אחד להם לפרש כל פרשה ופרשה וכל סיפור וסיפור שבתורה לתכלית המוסר, כי תורתינו הקדושה אינה סיפורי מעשיות. בין מעשה בריאות שמים וארץ, בין מעשה אדם וחוה, מבול ודור הפלגה, אבות והשבטים, כולם ניתנו מרועה אחד, מאל אחד, לתכלית אמיתי, למען קחת מוסר, להשריש בליבנו את האמונה בבורא כולם ובהשגחתו יתברך ולכווין את לומדיה לדרכי חיים. ולתכלית זה מכוונים כל הסיפורים ואמירות וציווים לצרף בהם את בני ישראל בדעות ומדות, לשמור עלינו בנערותינו, לתת לנו אחרית טוב בזקנותינו. וספרים הקדושים מתלמידי בעש"ט הקדוש זי"ע מלאים בדרך זה כי התורה הקדושה היא נצחית בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום. ובעקביהם הלך גם כן זקני ז"ל בזה הספר, לבאר את הפשוט בדרך המוסר, להוציא את המקרא מנרתיקה, לעורר על המוסר שבתוך תוכו ולחמם את הלבבות במאור שבתוכה, כדי לעשות את רצונו יתברך שמו בחשק נמרצה. והנה כשנתן הקב"ה את התורה, נתנה לפי כוח של כל אחד ואחד. הזקנים לפי כוחם והבחורים לפי כוחם. אף משה לפי כוחו. כן הוא במדרש רבה (שמות ה') עיין שם. ומדקא פרט משה בפני עצמו, מזה נראה שכוונת המדרש שכל אחד לפי כוחו הרוחני ומדרגתו. ולכן משה רבינו, שהיה עולה במעלות על כל ישראל, על כן מנה אותו בפני עצמו. ולכאורה כל התורה בשווה ניתנה, כגדול כקטן, כאזרח כגר, ואין לך בן חורין לפטור הימנה. אכן במוסרים ומדות הישרות ומעלות הנשגבות היוצאים מן התורה, שאב כל אחד מבאר התורה לפי ערכו.

בית ישראל ורבבות אפרים יודעים אשר כל הנשמות ישראל שהיו עתידים להיוולד עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן כולים היו כלולים בתוך השישים ריבוא נשמות ישראל שעמדו במעמד הנבחר, כי אלפים ורבבות מישראל משורשים המה בנשמה אחת. ונטל הקב"ה אותן השישים ריבוא נשמות ושתלן בכל דור ודור. ויחידי סגולה המה בחינת ראש ומוח ולב של הנשמה, ושאר העם בחינת שאר אברים שבקומת אדם. וזה העניין של דור דור ודורשיו ודור ומנהיגיו, והבן. והמה אחוזים וקשורים באותיות התורה, כמו שפירש בספר הקדוש תורת משה מחתם סופר בפרשת יתרו בשם הגאון רבי עמרם חסידא על הפסוק "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", אשר בשעת מתן תורה הכיר כל אחד ואחד את שורש נשמתו ושורש נשמת חברו באיזה אות הוא אחוז, וכיוון שהן הן מרכבה לאותיות התורה, התייצבו למטה יחדיו שיהיו מכוונים ממש כפי מה שנצטרפו האותיות למעלה. מי שהכיר ששורש נשמתו באות ב' של "בראשית" והכיר נמי שחברו מאות ר' וכן מי הוא מאות א' וכן כולם קורבו עצמם לעמוד בסדר נכון. וזה "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", לעמוד בסדר התורה. ודברי פי חכם חן. וכבר כתבו הספרים הקדושים שבאמת בכל אות מאותיות התורה מרומז כל התורה כולה, כי ברוחניים כך הוא המדה שאחד כלול מהכל. ואולי ניתן להאמר לדרכינו אשר לכך נתנה התורה בששים ריבוא אותיות, יען ידוע אשר בשישים ריבוא אופנים על כל עניין הייתה כוונת היוצר.

דרשות שהתורה נדרשת בהן שיתגלו לפי הנזכר לעיל כל ישראל צריכים זה לזה, לפי שכל נשמה קיבלה חלקה בפנים מסבירות בתורה באופן אחר, וזה אינו יכול להתגלות רק על ידי אותה נשמה. ואפילו משה רבינו ע"ה שזכה לכל התורה כולה, הוצרך הקב"ה כביכול לגלות לו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש עד סוף כל הדורות, והבן. ודברינו יהיו מובנים בטוב טעם ע"י דברי החיד"א בספר שמחת הרגל על ההגדה, על האי משנה (ברכות פרק א, משנה ה) "אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא" וכו', שכוונת רבי אלעזר בן עזריה הייתה במופת כי דברי תורה אין מי שיוציאם לאור, כי אם מי שקיבל החלק ההוא מסיני, ובלעדיו אי אפשר. וזהו שאמר "הרי אני כבן שבעים שנה", שנתייגע הרבה בלימוד והתיש כחו עד אשר ידמה לזקן, ועם כל זה לא זכה לחידוש דבר זה, "עד שדרשה בן זומא", שהיה תלמיד דן לפניהם. והרי זה בא ללמד לדבר זה הוא חלקו בתורה, שאי אפשר לאחר לאמרו. עד כאן. ובזה פירשתי הסמיכות להאי מעשה שהיו מסובים התנאים הקדושים רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. ולכאורה כל אחד ואחד ידע את התורה ואת הסיפור של יציאת מצרים. אבל לדרכינו, אשר כל אחד ואחד לפי שורש נשמתו מבין בפנים אחרות את המוסר היוצא מן הכתובים האלו, על כן שפיר הוצרכו הקדושים האלו זה לזה. ובזה יש להבין מה שאמרו חז"ל (יבמות ס"ב) "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", כי בוודאי אין כוונתם על ביאה ויציאה ריקנית, רק שיתגלה על ידה חלקה שבתורה מה שקיבלה בסיני, כנ"ל. ובשחר טל ילדותי פירשתי בזה את הפסוק (שמות יט,יז) "ויוצא משה את העם לקראת הא-להים", על פי מה ששמעתי מאדוני אבי מורי ורבי שליט"א, שמרן הרה"ק בעל דברי חיים ז"ל אמר בשם אותו גר צדק הגראף פוטוצקי ז"ל, שהסביר את העניין מה שאנו רואים שהרבה מאומות העולם מתייהדים ומתגיירים, ולעומת זה יש גם כן יהודים שמשתמדים ויוצאים מן הדת, רחמנא ליצלן. והסביר העניין על פי המדרש שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, וישראל קיבלו באהבה. אכן בוודאי היו נמצאים בין אומות העולם הרבה אנשים שרצו לקבל, ובין היהודים היה גם כן מי שלא רצה, רק הכל נידון אחר רובו. על כן ניתנה התורה לישראל. אכן על ידי המסבב כל הסיבות נסתבב הדבר אשר נשמות שרצו אז בקבלת התורה יחזרו לזה העולם בזמנים הבאים, ויתעורר עליהם החשק שהיה להם אז בשעת מתן תורה ויתגיירו. וכן להיפוך ברשעי ישראל, רחמנא ליצלן. ומדברים הנ"ל למדנו שהיה בישראל גם כן מי שלא רצה בקבלת התורה. ואם כן קשה איך בטלו ברובה, הלא כשחנו לפני ההר היו קבועים, ו"כל קבוע כמחצה על מחצה". על כן "ויוצא אותם משה", כדי שיהיו ניידים, ושפיר בטלו ברוב. ובהנ"ל יש להשוות ב' מאמרים שנראים כסותרים זה את זה. האחד הוא במדרש על הפסוק בברכת כהנים "יברכך ה' וישמרך", יברכך בתלמוד, וישמרך שיכתבין מילך. ובספרי איתא "וישמרך", ישמור לך את הקץ. ולדרכינו יש לומר, דהא בהא תליא, שעל ידי שיכתבין מילך ויתבדרין מילך בעלמא, ויהיה "מלאה הארץ דעה", ויצאו כל הנשמות מן האוצר ששמו "גוף" ונזכה לקץ הגאולה. על כן אחינו בני ישראל היראים אינם חסים על כספם ועתם, וקונים כל ספר שנבנה על הקדמות אמיתיות, אפילו מספק דאורייתא, פן יש בה מדעת עליון, ומכל שכן דברים האלה שיצא מאחד משרי התורה בעל שו"ת "בית היוצר"…

דרשות הצדיקים שחידשו בחייהם אם בזמן שכבר ינוחו בקבריהם יתאמרו אחריהם והעולם יתבשם מתוכחותיהם, אז ידובבו גם הם שפתותיהם, כמאמרם ז"ל (יבמות צ"ז) כל תלמיד חכם שאמרו דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר. ובירושלמי (שקלים פרק ב הלכה ה) הוסיף אלה הדברים ומה הנאה יש לו כהדין דשתי יין עתיק. ואולי ניתן להבין את דברי הירושלמי כי הנה אסור להנות בעולם הזה הנאה גופנית מדברי תורה, רק למחר לעולם הבא מקבלים שכרם על ידי שיתבדרו דבריהם בעולם הזה, ובטח יהיה שכר יותר מאלו היו נהנים בעולם הזה, כי יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי עולם הזה. ומובן הדמיון כמי שמניח את יינו להתיישן. והנה כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל מאד היה נשמר שלא להנות הנאה גשמית בעולם הזה. גם שמעתי מדרכו בקודש יען אשר דרשותיו היו חביבות מאוד בעיני העם, עד שלרגלי דרשותיו היו כל הציבור מתאספים יחד בשעה שישב ודרש ומלט את כל העיר בחכמתו, ואפילו זוויות בית הכנסת היו תמיד מלאים מפה אל פה בשעת דרשה. וכדי להינצל מהנאה גשמית בעת אשר הגיע לסיום איזה חילוק נפלא או איזה פירוש נאה בחידושי אגדה, כאשר כבר הניח ההקדמות הצריכים וראה שהשומעים מבינים כבר מעתה גם בעצמם את דברי החידוש בשום שכל קצת, חדל מלסיים והסיע עצמו לדבר אחר, כי אז בשעת הסיום שכל העולם מבינים שהוא כפתור ופרח ורואים שהעולם נהנים מזה, אז יכולים חס ושלום לבוא לידי התנשאות ולידי הנאה גשמית, ולכן התרחק מזה כמטחווי קשת ויקבל שכרו כעת משלם על ידי שבני ישראל היראים יתעוררו בדרשותיו הנעימים.

בית ישראל נמשלה לגפן שעצים חיים נשענים על עצים המתים, ונמצא התועלת גדול לנו בזה כי תורתינו ותפלתינו שיעלו לרצון לפני אדון כל צריכים אנו לסיועת הצדיקים ז"ל, כמו שכתב כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל בקשרו מספד מבעל הגאון הצדיק מוה"ר מנחם א"ש (אשר אתי בכתובים) לפרש מאמר חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא". והקשו המפרשים מדוע לא אמר "כל הלומד", ופירש זקיני בעל המחבר ז"ל על פי מה שביאר לעיל בדברי האר"י ז"ל שבכל תורה ומדות ומעשים טובים שהאדם עושה בעולם הזה הוא מעורר גם כן התורה ומצוות ומעשים טובים של הצדיקים הקודמים שכבר נסתלקו. ועל ידי זה אנו זוכים לשנתעטף תורתינו ועבודתינו בתורתם ועבודתם, ועל ידם יהיו פורחים לעילא. וגם ניתוסף לנו על ידי זה יותר השגה בלימוד בתורתם ובמעשים טובים, וכן ניתוסף גם כן כוח למעלה, שיוכלו עוד יותר יותר לעלות ממדרגה למדרגה בעולמות העליונים. ועל כגון זה נוכל לומר דכאן המתים יורשים את החיים, שהצדיקים שנסתלקו כבר יורשים את החיים, כי החיים על ידי עסקיהם בתורה ומצוות ומעשים טובים המה מוסיפים כוח בהצדיקים בעולם הבא. ובזה פירש הפסוק (קהלת ד) "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה", דהיינו שהשבח של המתים שכבר מתו הוא מן החיים שעוסקים בתורה ומצוות ומעשים טובים ובזה מעוררים גם התורה ומצוות ומעשים טובים של המתים שיש להם על ידם עלויא. עד כאן. נמצא אשר מי שעוסק בתורה באופן שהוא זוכה ומזכה אחרים, היינו הישיני עפר, ויקיצו במה שהוא מעורר תורה ומעשים טובים שלהם, ואז זכות הצדיקים תלויה בו, להיות לו נחלה בנחלתם בעולם הבא, מדה כנגד מדה. ועוד יותר שהוא דומה להם בבחינה זו, כמו הרב לתלמיד, ויקויים בו שלא יהא תלמיד בגן עדן ורבו בגיהנם. וכמו שהוא גורם בתורתו שילכו מחיל אל חיל, כמו כן גם הוא ילך מחיל אל חיל. וזהו שאמר "כל השונה הלכות", דהיינו כשהוא לומד בזה האופן שבלימודו של עצמו הוא חוזר ושונה גם הלמוד של הצדיקים שכבר נסתלקו כנ"ל, בזה הוא מובטח לו שהוא בן עולם הבא כנ"ל. ובזה הוסיף לפרש שם דודי מה"ר יצחק פרענקעל ז"ל את המשנה "שנו חכמים בלשון המשנה", היינו כשהחכמים למדו תורה היה בזה האופן שבלימודם התעוררו גם הלימוד של החכמים הקודמים ועל ידי תורתם עולה גם תורתו לרצון לפני היוצר.

דרשות רבי אלעזר במסכת ברכות דף ט"ז פירשתי בזה האופן וזה לשונו שם, אמר רבי אלעזר מאי דכתיב "כן אברכך בחיי" וכו', "כן אברכך בחיי", זה קריאת שמע, "בשמך אשא כפי", זו תפלה. ואם עושה כן עליו הכתוב אומר וכו', ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות, שנאמר "ושפתי רננות יהלל פי". ונתקשו המפרשים היכן מרומז כאן עולם הבא ובאיזה אופן יזכה לזה. עיין במהרש"א חדושי אגדות. אבל לפי מה שהרווחנו מדברי כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל שבאם אומר קריאת שמע ולמוד תורה באופן שמתעורר גם כן קריאת שמע ותורתם של הצדיקים הקודמים אזי נעשה הוא להצדיקים הנ"ל בחינת רבם, שעל ידו ילכו מחיל אל חיל, ועל ידי זה מוכרחים ליתן [לו] גם כן הנחלה וחלק בגן עדן, שלא יהיה תלמידו בגן עדן ורבו בגיהנם. וזה שאמר "ושפתי רננות יהלל פי", ופירש רש"י ז"ל "רננות" רבים משמע. ולדרכינו היינו גם הכנה והתפלה של הצדיקים הקודמים נתעורר על ידי תפלתו, ועל ידי זה יזכה לשתי עולמות, שעל ידם יהיו תורתו ותפילתו פורחות לעילא ויזכה לעולם הבא כנ"ל.

בית ישראל אומרים בשמונה עשרה "כי אתה שומע תפלת כל פה". וכתבו הספרים הקדושים לכוון להלביש נשמתו בלבוש הצדיקים, בסוד "מה רב (גימטרייה "עב קל") טובך. ועל ידי זה נפרדים ממנו הקליפות ומועיל שתהיה תפלתו נשמעת. ולדרכנו, היינו כשיגיע ל"כי אתה שומע תפלת כל פה" ישים על לבו מך ערכו, שבאמת הוא מצד עצמו אינו ראוי שיקבל תפלתו, רק שמבקש שיתלבש תפלתו בתפלת הצדיקים. ועל ידי זה יתקבל תפלתו גם כן לפי אדון כל. ואולי ניתן להאמור שזה יהיה פירוש הפסוק (קהלת יז) "כי עוף השמים יוליך את הקול", על פי דברי התיקונים בתיקון חמשאה ש"עוף" קאי על נשמתין קדושין דמצפצפין בכמה צלותין. והבן. ובזה יש לפרש את תיבת "ותפלתם" השני שבברכת "רצה", שנתקשו המפורשים הלא התפלת ישראל שיתקבל, כבר ביקש בתחילת הברכה, כשאמר "רצה ה' א-לוהינו בעמך ישראל ולתפלתם". ולדרכינו אתי שפיר, על פי דברי הטור (סימן קכ) שפירש "ואשי ישראל", נשמות הצדיקים שביד מלאך מיכאל. עיין שם. ולדרכינו קאי על אלה הצדיקים שנתלבשו בהם תפלותינו, ואתי שפיר. והנה לכאורה איזה התקשרות יש לנו עם הצדיקים הנ"ל שיתעטפו תפלותינו בתפלתם, רק כשאנו אומרים שמועה מפיהם ואנו מעוררים בהם חיות חדש להיות דובב שפתי ישנים, על ידי זה יש לנו שייכות עמהם שיתעטף תורתינו ותפלותינו בתורתם ותפלתם ומעשים טובים שלהם ואין לך תועלת גדול מזה, כי הנה ידוע אשר כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל היה בין יחידי סגולה בעבודת היוצר.

(מתוך הקדמת המו"ל בספר "דרשות בית היוצר" על התורה, חלק א).

הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד, נולד לאביו הרב שמואל יעקב ראטה הי"ד ולאימו מרת הינדל בנאנאש שבמחוז דברצ'ין הונגריה, בסביבות שנת תר"ס (1900). הוא גדל בתורה ב"חסידישער קלויז" בקליינווארדיין.

כבר בילדותו ניכר היה שהוא עילוי, חריף, מתמיד ובעל זיכרון עצום. אביו לא שלח אותו ללמוד בחדר אלא לימודו בעצמו. הוא נהג איתו בחומרה ולימוד אותו הרבה, בכמות ובאיכות. את הלימודים החלו מידי יום בעלות השחר, בשיעור שנמשך לפחות שעתיים, עד לתפילת שחרית. בהמשך היום היה ישראל אפרים פישל חוזר על לימודו ובערב היה אביו עורך לו מבחן. בהיותו בן חמש החל אביו ללמדו גמרא ועד מהרה לימדו דף בכל יום. עוד לפני בר המצוה ידע בעל פה את מסכת נדרים עם הר"ן. בשנת בר המצוה למד "זמן" אחד אצל הגאון רבי שמעון גרינפעלד (המהרש"ג) בסעמיהאלי. אחר כך חזר ללמוד כמנהגו אצל אביו, בזכות לימוד זה קנה בגיל צעיר ידיעות בכל מקצועות התורה, בחשן משפט, בספרי שו"ת  מוסר וחסידות, שלא היו נלמדות בחדר או בישיבה ולא היו מצויים אף אצל בחורים גדולים ממנו. 

נשא לאשה את מרת חיה אסתר טויבא בת הרב שלום גולד משאטוריאליא-איהאי (אויהל). אחר נישואיו התגורר באויהל וסייע שם לרב המקומי, הרב דוד דוב מייזליש הי"ד, בניהול ישיבתו. משנת תר"צ (1930) מונה לאב"ד וואידיטשקא והגליל, והמשיך לנהל את הישיבה, בה למדו בחורים שהגיעו אתו מאויהל עם בחורים נוספים שהגיעו מהסביבה. הישיבה התנהלה ברוח חסידות מונקאטש. הרב ראטה הוציא לאור את ספר "דרשות בית היוצר" ואת ספר "יוצר אור" מאת אבי זקנו רבי יואל צבי ראטה, והוסיף לספר "דרשות בית היוצר" את חיבורו "אהל אפרים" (תרצ"ח) והוסיף לספר "יוצר אור", את חיבורן "אור לישראל" (תש"ד) ובו דברי פלפול ואגדה. הספר יצא לאור עם הסכמה מאת רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד. מכתבו לרב צבי הירש מייזליש, פורסם בשו"ת מקדשי השם, ח"א סי' טז.

בשנת תרצ"ח, בעקבות השתלטות הגרמנים על צ'כוסלובקיה, נסגרה הישיבה בשל קרבתה לגבול. בשנת ת"ש היא שבה ונפתחה, אך נסגרה שוב לאחר שנה.

הרב ישראל אפרים פישל ואחיו הרב משה שמעון בירכו על אחד מהאתרוגים הבודדים שהיו בהונגריה בחג הסוכות תש"ד (ראה "מצות 'ארבעה מינים ברחבי הונגריה בשנת תש"ד", עלי זכרון ל, עמ' ב).

הוא גורש עם קהילתו ומשפחתו לגיטו בעיר המחוז אויהל ומשם לאושוויץ. בהגיעם לאושוויץ נשלח עם שנים מבניו למחנה עבודה, בעוד אשתו ושאר ילדיו נשלחו לתאי הגזים. הוא הועסק באושוויץ בעבודות פרך בסחיבת אבנים עד שהגיע לאפיסת כוחות והיה חשש כי לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. הרב יהושע משה אהרונסון נפגש ברב ישראל אפרים פישל באושוויץ, זיהה שהוא תלמיד חכם גדול ואיש אמת, ודן אתו לעתים קרובות בענייני הלכה ודברי תורה, בהיותם באושוויץ. הרב אהרונסון הצליח לשכנע קאפו יהודי שיעביר את הרב ראטה לקבוצת עבודה אחרת, ל"קומאנדו הנדסה", בה זכו ליותר מזון ועבדו בעבודה פחות מייגעת, והדבר סייע לרב ראטה להתאושש, אף שסירב לאכול מהמאכלים האסורים והתקיים על פרוסת לחם יבשה. הקאפו תבע את הרב ראטה לדין תורה לפני הרב אהרונסון, על כך שהוא הסתכן בהצלת הרב ראטה, בעוד שהרב ראטה מסרב לאכול מהמזון הטרף ובכך מסכן את חייו (ראה "דין תורה באושביץ" בתוך ספר "הקדושה ובגבורה" עמ' 28-32, מאת יהושע אייבשיץ. בספר קהילות הונגריה, עמ' 142, כתב שנרצח ביום ח' שבט תש"ה).

בשעת נסיגת הגרמנים מפולין, ליום השני של "צעדת המוות", בה' בשבט תש"ה (ינואר 1945), נלקחו אלפי יהודים לאחר היערות בקרבת העיר גלייביץ ונורו שם למוות. בין הנרצחים היה גם הרב ישראל אפרים פישל הי"ד.

בשואה נרצחו גם ילדיהם משה שמעון, מרדכי יעקב, הינאל פיגא ואברהם יהושע הרשל. הי"ד.

בנם הרה"ח חיים אלטר רוט (תרפ"ט-תשנ"ו), גורש לאושוויץ עם הוריו ואחיו, ושרד את המחנות. בהקדמתו לספר "דרשות בית היוצר" כתב על מסירות הנפש שלו לקרוא כל יום באושוויץ קריאת שמע ולהניח את התפילין שלו, מכוח מסירות נפשו של אביו ואמונתו שהגאולה קרובה לבוא. הוא מתאר בנוסף לכך, גם את חושותיו ביום השחרור ובתקופה שאחריה:

אני עצמי הייתי בשעת השחרור מעול הרוצחים ימ"ש בן ט"ז פחות שני חדשים. נותרתי לבדי בעולם, ממש יחידי מכל בית אבא. כל כך בודד הייתי, עד שחשבתי שמחוץ לאותם כמה מאות היהודים שראיתי שם בסביבתי לא נותרו עוד ח"ו יהודים בעולם, לאחר כל ההריגות והרציחות באושוויץ ולאחר מה שקרה בסוף המלחמה בפינוי מאושוויץ, שהיה יותר גרוע מאושוויץ גופא… כדי לצייר בעיני הקורא באיזה מצב היינו ועד כמה גדול היה הנסיון, אזכיר כאן פרט אחד קטן, המלמד על הכלל כולו: במשך כל התקופה שהייתי במחנות ההשמדה קראתי "שמע ישראל" בכל יום. ולא זו בלבד, אלא המשכתי בזה גם אחרי השחרור – והנסיון להשאר דבוק באמונת השי"ת אחרי השחרור היה קשה יותר מהנסיון בעת החורבן עצמו. הקורא בודאי יתמה על כך, אבל המציאות היתה, שבמחנות פיעמה בנו כל הזמן התקוה הגדולה שמיד למחר תבוא הגאולה, וכפי שאבי רגיל היה לומר: "משיח צדקנו יבוא לאושוויץ", וחשבנו שלפתע פתאום תהיה ההתגלות והגאולה ונראה עין בעין מדוע סבלנו ונבין מה הוא החשבון והתכלית של היסורים. אבל היותר קשה היה כאשר הגיע יום השחרור – קראו לזה "שחרור", אבל אינני יודע איזה שחרור הוא זה – ואז ראינו את החורבן הנורא שמסביבינו, ויחד עם זה ראינו ששום דבר לא נשתנה, והעולם כמנהגו נוהג והסתר הפנים הוא כפי שהיה ולא מצאנו שום שינוי בעולם – לנוכח כל זה יהודים רבים שהחזיקו מעמד ועמדו בנסיונות קשים אבדו, לדאבון לבנו, את אמונתם ולא עצרו כח להמשיך הלאה… זכיתי שלא הפסקתי לקרוא קריאת שמע אפילו יום אחד, גם זכות יתירה נפלה בחלקי שהנחתי באושוויץ במשך שמונה חדשים את התפילין הפרטיים שלי, דבר שרק מעטים זכו לו,.. ובודאי זכיתי לזה מכוחו של אבא שמסר נפשו על מצות תפילין.

בתום השואה דבק ר' חיים אלטר ראטה באדמו"ר מקלויזנבורג במחנות העקורים. הוא היגר לניו יורק והיה איש עסקים מוצלח ונדיב ידוע. עלה לארץ ישראל, התגורר בנתניה ושימש יו"ר נאמני בית החולים לניאדו ונשיא קהילת צאנז. ספדו לו האדמו"רים מצאנז ומביאלא בני-ברק. זיכרונותיו מבית אבא וזכרונותיו מתקופת השואה – עלו לאתר זיכרון בספר.

השלכת ענייניו על רצון הבורא ית"ש מועיל ומסוגל להיוושע כמו בהמיוחד שבתפלות / הרב שמואל יעקב ראטה הי"ד

תמונת הרב שמואל יעקב ראטה הי"ד

"השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהלים נה,כג). המקרא הזה אומר דרשוני וחיו. נראה לפי ענחות דעתי לפרש עפ"י דברי יחזקאל (פרשת וירא) וזה לשונו הטהור, שמעתי ממורי חמי הרב הקדוש מויישניצא זלה"ה וכמדומה לי שאמר זאת בשם רבו הרב הקדוש מלובלין זלה"ה, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, מה שנאמר גבי ישמעאל שהשליכה הגר אותו "תחת אחד השיחים". היתכן שבנה מאברהם אשר היה חביב אצלה כבבת עיניה השליכה אותו. ואמר הפירוש שהיא התפללה בכל כחה, ואח"כ השליכה את הדבר על רצון ה' יתברך. ועצה זו מועלת כמיוחדות שבתפלות. וכן הוא הפירוש "ותשלך את הילד", היינו שהשליכה את ענייניה על רצון הבורא ברוך הוא, וזה הועיל "תחת אחד השיחים", היינו "שיחים" הוא תפלות, כמו "ויצא יצחק לשוח בשדה". ו"תחת" הוא במקום, כמו "תחת השור תחת השה". ו"אחד" הוא המיוחד, כמו שמוזכר בגמרא בכמה מקומות "אחד – המיוחד". עד כאן. אם כן לפי זה בהשלכת ענייניו על רצון הבורא יתברך שמו מועיל ומסוגל להיוושע כמו בהמיוחד שבתפלות, וזהו "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך".

(שיר חדש, עז ע"ב).

"הטוב ומטיב לרעים ולטובים". הדבר צריך ביאור כמובן כי המלך במשפט יעמוד ארץ. וגם מקרא מלא דיבר הכתוב (תהלים קכה,ד) "הטיבה ה' לטובים". נראה לפי עניות דעתי לבאר בסייעתא דשמיא על פי מה שמפרש בספר הקודש "ישמח משה" (פרשת קרח) הפסוק "כי כל העדה כולם קדושים" בארוכה, ובספר הקדוש "ייטב לב" (פרשת בלק) הביאו לפרש המסורה "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה", ואידך "וכולו מחמדים". ושורש הדברים על שמצינו כמה דברים שהן בעצמותן חריפים ומרים, כמו מלח ותבלין, אשר לא יוכל האדם לאוכלן לבדן, ועם דברים אחרים הם טובים, ולא יאכל תפל בלי מלח, ומלח ממתיקו. ועל דרך זה אמרו חכמינו זיכרונם לברכה (ברכות יא) כתיב "רע" ("ובורא רע") וקרינן "הכל" לישנא מעליא, רצה לומר אם שהדבר בפרוטרוט נראה רע, אבל בכללות הוא למעליותא. וכמו כן נמצא בני אדם בתוך עדת בני ישראל אשר בעצמותן נראים לכאורה בלתי יפים, אבל בכללות ישראל כולם יפים אף נעים, כי זה יש לו מדה טובה זאת, וזה יש לו מדה טובה אחרת וכדומה. וזה עוסק בתורה וזה במצות ומעשים טובים וזה בצדקה. אפילו פושעים מלאים מצוות כרמון, זה בחכמתו וזה בעשרו, וזה בגבורתו להציל עשוק מיד עושקו. ובכללות כל מילי דמיטב איתנייהו ביה. על כן לעולם אל יוצא אדם את עצמו מהכלל, על דרך שנאמר "בתוך עמי אנכי יושנת", וכדמפרש הזוהר הקדוש, והקב"ה צריך להשגיח על ישראל בכלליותן ולא בפרטיותן. עיין שם שהאריך עוד בדברים נאים. ועל דרך זה חל חובת ביאור גם כן שהרי כל חרוז מ"וכל מאמינים" יש לו שייכות לשלפניו  שמתחיל תמיד מהעניין שלפניו. וזהו לאחר שאמר "הטוב ומטיב לרעים ולטובים", חוזר ומתמה "וכל מאמינים שהוא טוב לכל" בתמיה "היודע יצר כל יצורים". כלומר, הרי יודע מחשבות אוון של כל אחד, שהרי "וכל מאמינים שהיא יוצרם בבטן", ולכן יודע מה שבליבם והאיך הוא טוב לכל. ומתרץ "הכל יכול", הכל יכול לעשות "וכוללם יחד", על ידי שכוללם יחד.

(שיר חדש, עז ע"א).

אמר רב חמא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בין סמני הקטרת (כריתות דף ו'). עד כאן.  לכאורה יש לדקדק למה נקט זאת דווקא אצל תענית, ולא אצל שאר מצות. ונראה לפי עניות דעתי לפרש בסייעתא דשמיא על פי משל המובא בליקוטי חתם סופר על התורה בשם המגיד מקרעמניץ ז"ל, משל לאדם אחד שלא יוצלח לשום עסק במשא ומתן, ואשתו רגזה עליו בתמידות שיעסוק בשום דבר. והוא היה בטלן ולא הצליח בשום דבר, רק כלה ממונו באכילה ושתייה בלתי התעסקות בדרך ארץ. פעם אחת גמר בדעתו דשמע דבהרי חושך מצויים אבנים טובות ומרגליות כאבנים, וסיכן עצמו בסכנת הדרכים להגיע שמה. וכיוון שבא לשם והיה תמיד חושך וביקש לקנות לו נר אחד להאיר לו , והוצרך לתת בעד נר עשרה דינרי זהב, ומתמה הלא במקומינו מצוי לקנות נר אחד בעד פרוטה, והשיבו לו שאין להם חלב הרבה. ואחר כך שאל למכור לו אבנים טובות ומרגליות, והביאו לו קופה אחת מלא באבנים טובות באיזה פרוטות. והנה חשב בדעתו קל וחומר, אם אבנים טובות שהם במקום זה בזול, אפילו הכי חשובים הם אצלנו, חלב שגם כאן הוא ביוקר וחשיבות קל וחומר שיהא עכשיו חשוב בעירנו שעל כורחך הוגדל השער מאז ועד עתה. ונטל כל הממון מה שנטל מביתו ולקח לו חלב ביוקר ושכר עגלות להביאם לביתו. והוא הלך לפניהם איזה ימים, ובא לביתו לשלום. ושאלה אשתו היכן האבנים אשר לקחת שם. והשיב שהסחורה שקנה שם נשאר עם העגלות ויבואו לאחר איזה זמן. ואמרה לו אשתו שוטה שבשוטים, הלא צרור אחד של אבנים טובות היה לך להביא עמך ביד והיה לנו עשירות רב. ושוטה זה לא נטל עמו כלום רק החלב שקנה שם. ונעוד שהיה החלב על הדרך נתקלקל, והיה כל יגיעו לריק. ולא היה לו מדרך זה רק טורח רב והפקד ממון שנטל עמו מביתו. והנמשל הוא הנשמה עליונה שהיא למעלה מכל המלאכים ולא תוכל לעשות שום שליחות למעלה כמלאכים, ועל ידי זה הוא נהנה מנהמא דכסיפא, לכן היא נשתלחא להרי חושך, הוא עולם הזה, שמצויים בו אבנים טובות לרוב כאבנים, דהיינו שבאפשר לסגל מצוות ומעשים טובים מתרי"ג מצוות, מה שלא שכוח למעלה במלאכים רק בעולם הזה, וצריך לנר, דהיינו הכנות מזון ומלבושים ודירה ובית ושאל צרכי עולם הזה מה שלא הוצרך למעלה. וחכם אינו נוטל רק אבנים טובות ומרגליות, היינו מצות ומעשים טובים ואינו משגיח על השאר צרכים כל כך. ושוטה אומר אם עשיות המצות, שהוא בעולם הזה דבר זול, חשוב למעלה, צרכי עולם הזה שגם בעולם הזה הוא חשוב מכל שכן שהוא חשוב למעלה, דלא שכיח שם כלל מענייני עולם הזה ועוסק על ידי זה תמיד בעניינים גשמיים, באכילה ושתיה ותאוות. ועל ידי זה הוא קונה חלב ודם בכסליו. וכיון שחוזר למעלה, אז הגוף לקבר יובל, ונשמח שבה ריקם בלי הלוויית המצוות. וכיוון שבא למעלה פוגעים בה מלאכי מעלה, ושואלים אותה היכן הסחורה. ואומרת שיש לה החלב שקנתה בעולם הזה. ובאמת הוא בושה גדולה, החלב והגוף הלא יסריח בקבר. ולא היה לה להביא עמה רק צרור של מצוות ומעשים טובים בלבד, דהמה באים עמה מיד כי הם רוחניים. והיינו דכתיב "בנפשו יביא לחמו", היינו שהנשמה צריכה עמה ביחד הלחם שקנתה בעולם הזה, ולא לקנות קניינים קנייני הגוף שלא בא עמה רק לאחר זמן ובתוך כך הוא נסרח. עד כאן ודברי פי חכם חן ושפתיים ישק.
ובזה נבין היטב מאמר הגמרא (שבת ל"א עמו' ב) על הפסוק "זה דרכם כסל למו" (תהלים מט,יד) יודעין רשעים שדרכם למיתה ויש להן חלב על כסלם. שמא תאמר שכחה היא מהן, תלמוד לומר "ואחריהם בפיהם ירצו סלה". פירש רש"י, לעיל מיניה כתיב "קרבם בתימו לעולם", דהיינו קבורה. והדר כתיב "זה דרכם כסל למו", כלומר יודעין הם שזה דרכם, אבל "כסל למו", כליותיהם מחופין בחלבם. ושמא תאמר מחמת החלב שכחו והרי הם שוגגין, תלמוד לומר "ואחריהם", את העתיד לבוא בנפשם אחרי אובדם, "בפיהם ירצו סלה", ויספרו תמיד ואף על פי כן אינן חוזרין. עד כאן. לכאורה הוא מקושי ההבנה, שמי שיום המיתה לפניו תמיד ומספר ממנו, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות ה' עמו' א) "ואם לאו יזכור לו יום המיתה", לא די שאינו חוזר אלא עוד ירבה חלב על הכסלים. וכן הוא משנה שלימה (אבות פרק ג) "עקביא בן מחללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה כו' ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה", אם כן למה ירבה להם עוד חלב. ולפי המשל הנ"ל נבין היטב שהכסיל לא יבין את זאת, והכסיל בחושך הולך, כהנ"ל, שסובר שזה הוא העיקר להרבות חלב ליום המיתה, על כן "כסל למו", שכל מה שאחריהם בפיהם יותר ירבו להם חלב.
והנה כל ישראל ערבים זה בזה, ומצד הערבות אין אנו רשאים לרחק להפושעים לגמרי, אלא אדרבה אנו צריכים עוד לקרבם קצת, אולי נוכל להחזירם בתשובה ולהוציא יקר מזולל ולקרבם בצל כנפי השכינה. ואין התקרבות יותר ממה שנכלל אותם בתענית צבור, שבזה מוציאים אותם מטעותם, שהרי טעותם הוא שצרכי הגוף העיקר להרבות לו חלב ודם כהמשל הנ"ל, ובהתענית מראים להם שאין זה העיקר, שהרי בהתענית ממעטים ומחסרים עוד החלב והדם, וממילא גם הם לא יאכלו על הדם והחלב. זהו שאמר "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינו תענית", שעד אז אין אנו יוצאים ידי חובת הערבות מהם, על כן אינה תענית. והביא ראיה מחלבנה, שאף על פי שיש לה ריח רע, אף על פי כן מנאה הכתוב עם שאר סמני הקטורת שריחן טוב ונתבטל ביניהם, כמו כן נמי הפושעי ישראל, הגם שכל מגמותיו להרבות חלב ודם, שסופן להסריח כמשל הנ"ל, אף על פי כן יש לו עוד תקנה שלא לפרוש אותו מן הצבור המתענים ולא ישחית בעבור העשרה.

(שיר חדש, צ ע"א).


הרב החסיד רבי שמואל יעקב ראטה, שו"ב בקליינווארדיין (הונגריה) נולד בשנת תרל"ו (1876) לאימו מרת חנה ומרים ולאביו רבי משה שמעון ראטה אב"ד דיורא, בנו של רבי יואל צבי ראטה אב"ד חוסט מחבר שו"ת "בית היוצר". בזיווג ראשון נשא לאשה בשנת תרנ"ט את מרת הינדל בת הרב חיים אלטר זוסמאן, חתנו של הגאון מנאנאש בעל "אפסי ארץ". עוד בצעירותו כתב עליו הגאון מנאנאש כי הוא תלמיד חכם גדול וירא ה'. ובזיווג שני את מרת רחל והיא גדלה במסירות את ארבעת היתומים בני אחותה והיתה להם לאם. הרב שמואל יעקב היה גיסו של הרב יצחק פרנקל מחבר "עטרת אליהו" ו"אבני אליהו".

מחבר הספרים "דברי שיר" על התורה ועל המועדים (תרע"ד ותרפ"ד), "שיר חדש" על התורה ומועדים וליקוטים (תרצ"ב), "שיר ידידות" (תשי"ד), "נזר שיר" ו"שושנת יעקב". לקט מספרים אלו יצא לאור בספר "עלי שיר" (תשע"ב). בשנת תרצ"ט הוציא הרב ראטה לאור את ספרו 'עבודת שיר' הכולל תורה ומליצה, פירושים ובירואים באורח שירים ופרפראות לתורה. ספריו יצאו לאור עם הסכמות מגדולי הרבנים בהונגריה.

לפני חג השבועות תש"ד, כאשר הרב היה במחנה הסגר יחד עם שאר יהודי קליינווארדיין, חרד הרב לגורל כתבי היד שלו וטמן אותם באדמה. לצד כתבי היד הטמין גם את הבקשה הבאה:

בעזה"י. קול קורא.
הנה מאחר שעת צרה היא "ליעקב" כעת וממנה נושע לזאת לא אדע האם אזכה עוד לראות בהדפסות הקונטרסים שמונחים כאן בהטמנה זו דהיינו קוטנרס שי"ר ידידות על התורה וחידושי דברי שי"ר על ליקוטי ש"ס ונזר שי"ר על שושנים שונים שושנת יעקב, אשר חנן אלקים בהם ברור חוח"ס. לכן אבקש את כל מי שיגיע הקונטריסים הללו לידו שיראה שיבואו לידי הדפסה בעזהי"ת ואבטיח לו בעזר אלקי יעקב שייטב לו בזה ובבא בברכה והצלחה ובכל טוב סלה לו ולזרעו אחריו.
ה"ק שמואל יעקב ראטה בעהמח"ס דברי שי"ר ושי"ר חדש.

חתנו של הרב שמואל יעקב ראטה, הרב שמואל דוב גוטליב, שרד את השואה ובתום המלחמה חזר לקליינווארדיין והגיעו לידיו כתבי חמיו שהוטמנו בקרקע. הוא העביר את הכתבים לידי גיסו, חתן נוסף של הרב ראטה, הרב שלום אליהו פלברבוים, על מנת להוציאם לאור. כעבור מספר שנים הוציא לאור הרב פלברבוים את כתביו חמיו. ובהקדמתו כותב המוציא לאור כי יהודי גרוסווארדיין גורשו על ידי "הנאצים הארורים הרשעים ימ"ש שהובילו אותם לאוישוויץ מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד אחר חג השבועות שנת תש"ד הגיענו לשם ליל שב"ק י"ב סיון, ולאחר קבלת שבת לקחו את הזקנים, הנשים והטף לתאי השמדה. אוי לעינים שכך רואות".

הרב פלברבוים מציין בהקדמתו גם את הסיבות שהביאו אותו לטרוח ולהוציא לאור את כתבי חמיו המנוח:

"וראוי וחובה עלי להביאם לבית הדפוס שיפוצו מעינות חוצה למען יהיו שפתות דובבות בקבר. וגם מוטל עלי לעשות נחת רוח לכבוד נשמתו הטהורה כמאמר חכמינו ז"ל (קדושין ל"א:) כיצד מצות כבוד אב מכבדו בחייו ובמותו, במותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו וכו' מכאן ואילך אומר זכרונו לברכה לחיי העולם הבא. ואין לך אמירת דבר שמועה מפיו כהדפסת חידושי תורתו. לזאת שנסתי מתני אני הצעיר בעזר העוזר, לאהבת התורה ולכבוד המחבר, להוציא תעלומות כתב יד קודשו. ובפרט כי גילה דעתו בקול קורא… ומבקש מי שיבא הכתבים לידו יעלה אותם על מזבח הדפוס… ובחמלת ה' עלי נשארתי בין החיים, ותמיד היה לנגד עיני צוואת מורי חמי ז"ל".  

הרב שלום אליהו פלברבוים הנציח את זכרם של הרב שמואל יעקב ראטה שנהרג עקה"ש באושוויץ עם רעייתו רחל ורוב קהילת קליינווארדיין בי"ב בסיון תש"ד. והזכיר גם את צאצאיהם שנהרגו גם הם עקה"ש: בנם רבי אליהו צבי ורעייתו רבקה לבית קליין וחמשת ילדיהם, בתם הענדל לאווי (אשת ר' אברהם הלוי) ושבעת ילדיה, בתם פיגא פעסל גולדברגר ובעלה רבי יעקב יצחק וחמשת ילדיהם, ובתם גיטל גוטליב (אשת שמואל דוב) וילדיהם רבקה ויצחק.

ב"דפי עד" במאגר "יד ושם" ובספרים נוספים הונצחו עוד כמה ילדי רבי שמואל יעקב ראטה, מאשתו הראשונה: הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד (תרס"א לערך-תש"ה) אב"ד וויידיטשקא בעלה של מרת חיה אסתר טויבא הי"ד לבית גולד, הרב משה שמעון ראטה הי"ד (תר"ס-תש"ד) אב"ד דיורא בעלה של מרת אסתר הענטשא לבית כ"ץ, ומרת הענא מאן (אשת הרב יהושע) שנפטרה בחיי אביה בשנת תרצ"ד (1934) ומרת מרים חנה מאן הי"ד (אשת הרב יהושע בזיווג שני, לאחר פטירת אחותה),

מתוך שנים עשר ילדיו, שרדו לאחר השואה רק שלוש בנות.

בנו הרב ישראל אפרים פישל הוציא לאור את הספר של סבו זקנו רבי יואל ראטה, "דרשות בית היוצר" והוסיף עליו את חיבורו "אהל אפרים", בפתיחת הספר , הציג הרב ישראל אפרים פישל מכתבו ברכה מאת אביו, הרב שמואל יעקב ראטה:

הנה מקום איתי להציג מכתב גלוי שקבלתי בעת שנגמרו שני הקונטרסים הראשונים מאאמו"ר הה"ג החסיד האמתי צדיק תמים מוה"ר שמואל יעקב ראטה שליט"א בעהמ"ח ס' דברי שיר ב"ח וס' שיר חדש ושאר ספרים וז"ל:

בעזהשי"ת יום ו' עש"ק לס' כי מצאת חן בעיני שנת ת'ר'נ'ן' לפ"ק פה קליינווארדיין יצ"ו.

שבת שלום ומבורך וכל טוב סלה לכבוד אהובי בני היקר הרב… כש"ת מוה"ר ישראל אפרים פישל אבדק"ק וויידיטשקע והגליל שליט"א עש"ז הרבנית מנב"ת מרת חי' אסתר טויבא תחי' עם יו"ח נכדי היקרים הב' המשכיל משה שמעון נ"י, ואחיו חיים אלטר נ"י, מרדכי יצחק נ"י, הילדה הינדל פיגה תחי', עם הילד שעשועים אברהם יהושוע העשיל נ"י.

אחרי דרך מבוא השלום הנני בזה ששמחה וששון עזרני בכפלים, בעת קבלתי ממך הבן יקיר לי אפרים, הקונטרסים שתים, וברוך ה' אשר זכינו לאורות שתים, אשר מאירים ככוכבים בשמים, וכשמש בצהרים, בדברים מאירים כספירים, והם מלאים חסידות ויראת שמים, ה"ה הדרשות בית היוצר ואהל אפרים. ומה מאד שמח לבי במה שהעירו אותך בזה מן השמים ורוח טהרה רוח אלקים חופף עליך להעלות על מזבח הדפוס הדרשות של אא"ז מו"ר הקדוש והטהור זי"ע ועליך ועל מעשה ידיך שזכית לנטות עליו אהליך עטרת זקנים בני בנים ונחשב לרצונו ולכבודו כבנין אבנים וחפץ ה' בידך יצלח וכל הצטרכותך ירויח ותקותי תאמצינו כי גם דבריך ימצאו חסד וחנינא ויהי' מדא דקפצו עלי' זבינא ותזכה אותה להגמירה מהחל עד כלה להגדיל תורה ולהאדירה וירא שמים יוצא ידי שנים לדרשות בית היצור ואהל אפרים לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל ובאהלי אפרים. כעתירת נפש אביך אוהב נפשך המחכה בכליון עינים להרמת קרן משיח וקרן התורה וליהודים יהי' שמחה וששון ואורה ונזכה לעלות לציון ברנה ובשי"ר וזה לך דברי שי"ר והקב"ה יוסף לך עד בלי די ובלי שיעור ותתהדר בדברי שי"ר.

אין ראוי לנו להתפלל רק בעבור כבוד שמו הגדול המחולל בעמים לבדו / הרב ישראל מאיר גליק זצוק"ל

תמונת הרב ישראל מאיר גליק הי"ד

אמרתי לפרש מה שאנו אומרים בנוסח תפילת "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל ואין לזולתו ראוי להתפלל", ראיתי בספר אחד שמדקדק בשם הגאון רבי שלמה קלוגר מבראד ז"ל, דאם הכוונה כפשוטו, כך היה לו לומר "שלפניו לבדו ראוי להתפלל ואין לפני זולתו ראוי להתפלל". ואני מוסיף להקשות, כי הנה הלשון "ראוי" משמע שרק ראוי להתפלל לפניו, הלא מחויבים ועומדים אנו להתפלל לפניו. ועוד שאמר "ואין לזולתו ראוי להתפלל", שמשמע שרק אינו ראוי להתפלל לזולתו, הלוא גם איסור יש בדבר. ונראה לי הכוונה, דהנה כבר צווחו קדמאי כי עיקר תפילת האדם לא יהיה רק בעבור חיי ומזוני (חיים ופרנסה) רק עיקר תפילתנו תהיה (על זה) ששכינתא בגלותא (שהשכינה בגלות) ועמו אנכי בצרה, לא לנו ה' לא לנו, אין זאת עיקר תפילתנו, כי אם לשמך תן כבוד וכו', עשה למען שמך וכו'. ובזה פירשתי הפסוק "לישועתך קיוויתי ה'", שעיקר תקוותנו שתהיה תשועת ה', כי אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שיימחה שמו של עמלק. וזה מה שאמר "לו לבדו ראוי להתפלל", שאין ראוי לנו להתפלל רק בעבור כבוד שמו הגדול המחולל בעמים לבדו, והיינו "לו לבדו". "ואין לזולתו ראוי להתפלל", אבל לא בעבור דברים אחרים צרכי הגוף יהיה כל עיקר תפלתנו, ואף שמותר לנו להתפלל גם בעד זה, אבל עיקר התפילה לא יהיה רק לו לבדו שיתקדש שמו הגדול במהרה בימינו אמן.

(מגד ירחים, סיגעט סיון תרנ"ח, דף כט א-ב; אמרי ישראל, דף מד עמ' ב – מה עמ' א).

"איש על דגלו", במדרש רבה הדא הוא דכתיב "נרננה בישועתך ובשל אלקינו נדגול", אמרו ישראל להקב"ה הרי אנו מרננים בישועתך , מה לעשות לנו בשמך נרננה בישועתך. הכוונה כי ידוע שתפלתינו ובקשתינו צריך להיות בעבור שמו הגדול המחולל בין הגוים ואנו מתפללים שיקדש שם שמים, וכמו שמפרש הבעש"ט הקדוש "ימלא ד'" כל משאלותיך, רצה לומר שעיקר בקשתינו תהיה שיהיה השם מלא מה שעתה בגלות אינו מלא, ולא בעד הנאת הגוף. ואף אם הקב"ה מטיב עמנו בענייני הגופניות, אבל שמחתנו הוא רק בזה מה שנתרומם על ידי זה קדושת שמו הגדול. וזהו שאמר "איש על דגלו" של הקב"ה, וזה "ונרננה בישועתך, רצה לומר שיהיה ישועתך שתושע אתה ולא לנו ד' כי לשמך הגדול. וזהו שאמר המדרש אחר כך "ויושע ד' ביום ההוא" – "ויוָשע" כביכול, כאלו הוא נגאל, "ובשם אלקינו נדגול", שקבע הקב"ה שמו בשמינו ועשה אותנו דגלים, שנאמר "איש על דגלו", רצה לומר שכל ישועתנו הוא רק במה שעל ידי ישועתנו היא ישועה גם כן להקב"ה והוא קידוש השם.

(אמרי ישראל, דף קיא עמו' א)

"וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד" וגו' (בראשית יט,כז).
במדרש (עיין בראשית רבה ס"ח ט', ברכות כ"ו ע"ב) שלשה אבות התקינו שמתפללים ג' פעמים ביום. אברהם התקין תפלת שחרית וכו'. ויש לדקדק שאמר לשון "התקינו", דהווא ליה למימר "יסדו". ונראה לי דהנה באמת אנו חטאים וכמעט קשה להתפלל תפלה אחת בלי מחשבה פסולה כלל, ובפרט לכווין השמות וההיכלות הקדושים כאשר הוא מן הראוי, ושפיר יסוד על זה תפלה מי אנכי שאזכה להתפלל לפני הקב"ה והוא מלך מלכי המלכים ואנכי איש חוטא וכו', ולא די שאין אנו מתקנים בתפלותינו, אלא אדרבה מוסיפים חטא על פשע. אבל כל זה היה אם היינו מתפללים תפלת עצמינו, אבל הרי אנו מתפללים תפלות שיסדו לנו האבות, ואנו תולין תפלתינו בתפלתם. וכאשר התפללו האבות הם כבר התקינו [בזאת את] תפלתינו ועל סמך תפילתם, שהתפללו האבות הקדושים תפילות האלו, אנו מתפללים. וזהו שאמר ג' אבות הראשונים "התקינו", רצה לומר, לא לבד שייסדו אלא התקינו ותקנו את תפילתינו הפסולות, ועל סמך תפילתם אנו מתפללים.

(אמרי ישראל, דף קי עמו' א)

"ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם" (בראשית לז,לה). וצריך ביאור למה לא התנחם, עיין רש"י. גם מה שאמר "כל" צריך בירור, דדי היה לו לומר "בניו ובנותיו". ונראה כי באמת צרת רבים חצי נחמה (עיין דברים רבה ב,כ"ב). ואם היה רואה יעקב שצרתו הוא צרת רבים היה באמת מתנחם, אבל אחרי כי קמו "כל בניו ובנותיו" ולא היה רק צרת יחיד, על כן "וימאן להתנחם".

(אמרי ישראל, דף לו עמו' ב))

"למה זה עזבתן האיש" פירש רש"י הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, "ויאכל לחם", שמא ישא אחת מכם. עיין במפרשים שהקשו למה אמר ברמז, כמה דאת אמר "כי אם הלחם אשר הוא אוכל" ולא אמר בפירוש "וישא אחת מכם". ונראה לי דמה שהאדם בזמן הזה כמה פעמים מונע עצמו מלישא אשה הוא מפני שרוצים להתנהג עצמם בנשיאות ושולחנם יהיה כשולחן המלך, כי רוצים למלאות בטנם במאכלים ובמעדנים ואם יישא אשה לא יהיה לו באפשר להמציא כל כך, על כן מתעצלים לבוא בקשר שידוכים. לא כן מי שאינו נותן עיניו בממון ואינו מבקש רק לאכול לחם ולא מותרות, כאשר אמר יעקב אבינו עליו השלום "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש", איש כזה בקל יישא אשה כי לחם לאכול הוא בנקל למצוא. ועל כן אמר גם אליעזר כאשר נתן לעצמו סימן "והנערה וגו' אותה הוכחת", הגם שלא יהיה לה עשירות, כי גם הוא לא היה צריך רק לחם ולא מותרות. והנה כאשר הרגיש יתרו שהוא מזרעו של יעקב, וידע שלא יבקש רק לחם ולא מותרות, וכאשר יהיה לו זאת יישא אשה, על כן אמר "קראן לו ויאכל לחם", שיישא אחת מכם כי לחם יהיה לו, ועל כן "ויואל משה לשבת את האיש".

(אמרי ישראל, דף נא עמו' ב).

או יאמר לסיום הט"ו שיר המעלות, כמו שאמר דוד "אגורה באוהלך עולמים" בעולם הזה ובעולם הבא על ידי שיאמרו מזמוריו , וכל מי שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר, והוא על פי מה שכתב בשבט מוסר סי' ל"ה, שעל ידי החידושים שאדם כותב נארג מלבוש ונבנים למעלה היכלות וחופות נפלאים שתתעדן בהם הנשמה, ובהיות הן ראוי לאדם שכל חידוש שחידש יעלו על הספר כדי שיבנה הבניין למעלה. ואפילו חידוש קטן אל יהיה קל בעיניו, לפי שאפילו בניין אבנים גדולה אין מתקנים כי אם על ידי בניין אבנים קטנים בין אבן לאבן. כן הוא למעלה בבניין שנעשה מהאותיות שנתהווה מהכתיבה. עיין שם שמבאר זאת שאל תקשה איך יתכן שבעבור שאני כותב כאן יתהווה בניין למעלה, קל וחומר מהדיבור הוא שאין בו ממש ועם כל זה גורם לפעול באדם דבר כנראה במרים שלקתה בצרעת בעבר הדיבור, והכתיבה שהוא מעשה קל וחומר ומה גם שמדה טובה מרובה, עיין שם, ובאלשיך שמביא על הפסוק "עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ", וזה לשונו: כי הנה אמרו חז"ל על מאמר הנביא "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה", "אשר עשיתי" לא נאמר אלא "אשר אני עושה", מלמד שכל יום עושה הקב"ה שמים וארץ חדשים והם רוחניים, ומה גם לחכמי האמת האומרים כי מעסק התורה וסודותיה נעשים אורות רוחניים ומהם נעשים לצדיקים לעתיד לבוא, והם הבטיח הוא יתברך את ישראל באומרו "כי כאשר השמים החדשים וגו' עומדים לפני נאום ד' כן יעמוד זרעכם ושמכם". ובזה יאמר הנה אין ספק כי עזרי לא יבצר מעם ד', הלא הוא עושה תמיד שמים וארץ, ולמה הם אם לא לעושי רצונו, ואין ספק שלא יניחהו ויהיה כל הטוב ההוא חנם, כי אם שיקיים אומרו "ככה יעמוד זרעכם ושמכם". עיין שם. וזהו שאמר ד"ה גם כאן. ונדקדק מתחלה מה שאמר "הנה ברכו ד' כל עבדי ד'" שהוא מיותר, דוודאי אם יברך ד', הוא מעובדי ד', הווא ליה למימר רק "הנה ברכו את ד'". או אולי מי שלא היה עד עתה מעובדי ד' אינו רשאי להתחיל ולברך את ד' אם רוצה לשוב אליו והוא צריך ביאור. ועוד יש לדקדק מה שאמר "העומדים בבית ד'" וכי אינו רשאי לעבוד את ד' גם בישיבה, מדוע דווקא העומדים. ג', מה שאמר "בלילות", וכי ביום אינם עומדים בבית ד', אדרבה, והוא צריך ביאור. אבל הנה ידוע שכל זמן שהאדם חי ועוסק במצוות נקרא "הולך", אבל כאשר מת אז במתים חופשי נקרא "עומד". וגם ידוע שלילה מכונה בשם מיתה. מעתה אמר השומר הנאמן שישתדל האדם שיברך את ד' גם אחר פטירתו מהעולם הזה, והוא על ידי החידושי תורה שחידש שיאמרו בשמו. וזהו שאמר "הנה ברכו ד'", רצה לומר בעולם הבא "כל עבדי ד' העומדים בבית ד' בלילות", הכוונה גם שם לאחר הסתלקותם שנקרא "לילה" ושם האדם עומד הוא, ישתדלו שיברכו גם שם את ד'. ומפרש באיזה אופן "שאו ידיכם קודש", המה הידיים שיכתבו חידושיהם, ועל ידי זה נעשו היכלות וחופות שמים רוחניות, ועל ידי זה יברכו את ד' ילכו מחיל אל חיל. וזה שמסיים "יברכך ד' מציון", המרמז לתורה, המצוינים בהלכה, הברכה יבא מהתורה שעל ידם עשה שמים וארץ, כמו שכתב האלשיך הנ"ל.ועתה אברך על המוגמר לא' גומר עלי, שזכני לפרש הט"ו שיר המעלות אשר אמרו יעקב ודוד בעת צרתם, וד' ירחיב את גבולינו, ואזכה לחדש חידושים לגור באהלו עולמים, ולראות בנים ובני בתים עוסקים בתורה ובמצוות מרוב חדווה ושמחה. אמן כן יהי רצון.

(אמרי ישראל, דף קעט עמו' ב – קפ עמו' א).


רבי ישראל מאיר גליק, נולד בסביבות שנת תרל"ב לאביו רבי יצחק גליק, שהיה אב"ד קישקון פאלאג' האזא ואח"כ אב"ד שאיו סאנט פעטער והיה מחברם של "חינוך בית יצחק" על התורה ושו"ת "חינוך בית יצחק". בשנת תרמ"ח (1888) נשא לאשה את מרת רחל (רוזה) ונולדו להם ארבעה בנים ושש בנות: הרב יצחק, הרב יחיאל, הרב צבי זאב, משה אהרן (שנפטר בגיל שלשה חדשים), בריינדל הי"ד (אשת הרב יצחק אייזיק אלתר פרידמן), יוטל הי"ד (אשת הרב יחיאל מיכל גולדברגר הי"ד), רייזל (אשת משה זאב רוזנברג הי"ד אב"ד קאבא), פערל (אשת רבי דוד יחזקאל יונגרייז הי"ד), אסתר הי"ד (אשת הרב יצחק אייזיק היימליך הי"ד) ויהודית הי"ד (אשת הרב משה יעקב וויטריאל). אביה של הרבנית רחל, רבי אברהם גרינברג, היה הרב וראש הישיבה בקעזמרק (קזמארוק), שבצפון סלובקיה, לרגלי הרי טאטרה. רבי ישראל מאיר היה תלמיד רבי שמואל רוזנברג בישיבת אונסדורף. בשנת תר"נ (1890) התמנה רבי ישראל מאיר לדיין ומורה הוראה בקעזמרק, למגיד מישרים, ולרב בית הכנסת "ש"ס חברה". באולם הסמוך לדירתו היה מעביר שיעור גמרא יומי לבעלי בתים בשפה ברורה ומובנת לכל, ומידי שנה היה עורך חגיגה לכבוד סיום הש"ס.

פרסם דברי תורה בכתבי עת תורניים, והכין לדפוס ספר "פרישת השמלה" על "שמלה חדשה" ואת הספר על "תיקון ליל ויום יארצייט". מתוך כתביו יצאו לאור קונטרס "זכרון אהבה" שיצא לאור כנספח לספרו של אביו שו"ת "חינוך בית יצחק" (שאמלוי, תרצ"ו) והספר "אמרי ישראל" (מונקאטש, תרצ"ט) על התורה והמועדים והספדים, רק כשלשה עותקים מהספר שרדו, ומהם יצאו לאור מהדורות נוספות שנים רבות אחר כך.

לקראת חג הסוכות היה מזכה את בני קהילתו ומוכר להם אתרוגים ולולבים מארץ ישראל. אהבתו לארץ ישראל ניכרת מסיום הקדמתו לספרו, בה כתב ש"אזכה עוד לנסוע לירושלים עיר הקדושה תובב"א עם זוגתי הצדקה הרבנית מרת רחל תחיה ולראות בבניין ציון וירושלים וביאת גואל צדק במהרה בימינו".

הרב ישראל מאיר גליק נפטר ביום כ"ד אייר תש"ב, לאחר שכבר החלו המשלוחים של יהודי העיר למחנות העבודה ולמחנות המוות, ואפשר שנפטר משברון לב. הוא נקבר בקעזמרק, ליד חותנו הרב אברהם גרינבורג. כעבור כשבועיים החלה הגליית כלל יהודי העיר למחנות המוות.

רבים מצאצאיו ובני קהילתו נספו.

לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום / הרב לוי שלום פירסט הי"ד

מה שהעיר (בסימן י"ג) על תרומת הדשן דסבירא ליה דתפילין אינם בכלל סוג כלים, ממה שתרגם יונתן על הפסוק "לא יהיה כלי גבר על אשה" דלא ילבשון תפילין, ולפי עניות דעתי יותר קשה ממשנה שלימה כלים פרק י"ח משנה ח, דמתחיל תפלה ארבעה כלים וכו', עיין שם במפרשים דנראה דיש שם כלי על תפילין. וצריך עיון.

אגב אביא פה מה שפירשתי בזה המשנה סוף עוקצין, אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר "ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום". וכבר העירו המפרשים על הלשון "כלי מחזיק ברכה", מה היה חסר התנא אם היה אומר: "לא מצא הקב"ה ברכה לישראל אלא השלום", מה כוונתו באומר והוסיף "כלי מחזיק"?

ויש לומר על פי מה דמצינו (בברכות ו') מנין שהקב"ה מניח תפילין, דכתיב "נשבע ד' בימינו ובזרוע עוזו" וגו', הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו. ומסקינן, "כי מי גוי גדול" "ומי גוי גדול" בחד ביתא, "אשריך ישראל" "ומי כעמך ישראל" בחד ביתא, "או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" בחד ביתא, "ולתתך עליון על כל" וגו' בחד ביתא, וכולהו כתיבי באדרעיה. עד כאן לשון הגמרא.

כוונה הלוטה במאמר הנפלא הזה הוא כי ה' האמירנו להראות התקרבותו לעמו ישראל, התקרבות הזאת מתחלת מאב הראשון אברהם אבינו עליו השלום שבחר בו מכל הבריות, כמו שנאמר "אתה ה' אלקים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים",

ונמשך אחר כך שמכל זרע אברהם יצחק בחר רק ביעקב ובניו, כמו שאמר הכתוב "ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרים".

ובעת יציאת מצרים לקח ה' אותנו לעם, כדכתיב "ולקחתי אתכם לי לעם".

אבל עד ביאת משיח צדקינו אנחנו נרדפים מכל האומות, ורק אחר התגלות המשיח במהרה בימינו אמן יתראה ויתגלה התקרבותנו לעיני כל העמים שידעו ויכירו כי אנחנו באמת עם ה' אלה ונהי בעיניהם לשם ולתהלה ולתפארת, היפך מכיום הזה.

ורעיון יקר הזה כתובה בחרט אלקים בארבעת פרשיות דמרי עלמא לאות ולמופת להראות אהבה ודבקות ה' יתברך לישראל לעולם. בפרשה ראשונה כתיב "כי מי גוי גדול", לאות על בחירת אברהם אבינו. בפרשה שנייה כתיב "אשריך ישראל" וגו'. השם "ישראל" נתחדש בעת שבחר ה' את יעקב לנצח את עשו והשר שלו שנאבק עמו הודה לו על הבכורה ועל הברכות, לאות על בחירת יעקב. בפרשה השלישית כתיב "או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי", אות על בחירת עם ישראל מכל האומות. ובפרשה הרביעית כתיב "ולתתך עליון על כל" וגו', אות על הבטחה לעתיד במהרה בימינו אמן, כי אז כולם יודו וישבחו ויפארו כי בצדק ובמשפט בחר אותנו לעם סגולה ולעם קדוש, ונהיה בעיני כולם לשם ולתהלה ולתפארת.

וזאת הכוונה "כלי מחזיק ברכה לישראל", היינו תפילין דמרי עלמא מחזיק ברכה עולמית לעמו ישראל, ועל ידי השלום מזכה לברכה זו שיתגלה במהרה בימינו, כמו שהאריכו בספרים כי המחלוקת והפרוד לבבות בישראל מעכב הגאולה, רחמנא ליצלן. וגדול השלום! "ה' עוז לעמו יתן" ונהיה עליון על כל אם "ה' יברך את עמו בשלום".

לוי שלום פירסט רב דק"ק טשוס.

(קובץ "הנשר", י, בעריכת הרב אברהם יהודה שוורץ הי"ד, 91-92).


רבי לוי שלום [ליאו] ב"ר חיים דוד פירסט (תרמ"ב-תש"ד, 1882-1944), תלמיד ה"דעת סופר" בפרשבורג, רבי אליעזר חיים דייטש בבוניהרד ורבי מאיר יהודה ליב פריי בשוראן. נשא לאשה את מרת קילא שרה בת רבי מרדכי אפרים פישל זוסמן סופר ראב"ד בודפשט. משנת תרע"ד (1914), כיהן ממלא מקום חותנו לעתיד, כרב קהילת צ'וז (טשוס, סלובקיה) וכראש ישיבה שם. חיבב את האתרוגים מארץ ישראל ושלח לארץ ישראל כספים שאסף לטובת עניי הארץ. משנת הופעת ירחון "הנשר", תרצ"ג, פרסם בה רבי לוי שלום מאמרים.

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית, בעקבות הסכם מינכן. ב- 11.1938 סופח להונגריה החלק הדרומי של סלובקיה, ובכלל העיירה צ'וז, ועל היהודים הוטלו חוקים מפלים מטעם ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית, יהודים רבים נותרו ללא פרנסה, ואלו שלא היה בידם תעודת אזרח הונגרי גורשו לפולין. בשנת 1940 נשלחו הגברים היהודים לעבודות כפייה במסגרת פלוגות מיוחדות של צבא הונגריה. מספר שבועות לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה נשלחו היהודים לגיטאות. יהודי צ'וז גורשו למחנות ההשמדה בפולין ובגרמניה בסיון תש"ד (06.1944). הרב נהרג עקה"ש באושוויץ בכ"ז סיון תש"ד. רעייתו שרדה את השואה ונפטרה בי"ב באייר תשמ"ג.

הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו רוצה בטובתנו להריק לנו כל מיני השפעות טובות / רבי יצחק ישעיה הלברשטאם הי"ד

תמונת רבי יצחק ישעיה הלברשטאם הי"ד

בפרשת בחקותי. "אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם" וגו'. ואמרו חכז"ל (ע"ז ה' ע"א) על פסוק זה, אין "אם" אלא לשון תחנונים. עיין שם. והכוונה שמאחר שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו רוצה בטובתנו להריק לנו כל מיני השפעות טובות, לכן מבקש ומתחנן לפנינו שנלך בחקותיו. והנה מבואר בגמרא (יומא ל"ח ע"ב) אמר רבי יוחנן כיוון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, שנאמר "רגלי חסידיו ישמור". ומאחר דכתיב (תהלים צ') "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", נמצא שרוב שנותיו של אדם הזוכה לגבורות היא מ"א שנה, לזה אמר הכתוב כאן "אם בחקותי תלכו", אותיות מ' א', לרמז על מ"א שנה, שהקב"ה מבקש אותנו לילך בדרכיו מ"א שנה, ואז יש הבטחה של "רגלי חסידיו ישמור", ועל ידי זה ייטיב הקב"ה עמנו, "ונתתי גשמיכם בעתם" וגו'.

(מתוך מכתב רבי יחזקאל גרובנר מדטרויט, קובץ בית שלמה, אייר תש"מ).

בפרשת שלח. "היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ". פירש זקיני הגה"ק רבי יצחק ישעיה מטשחויב זצוק"ל הי"ד (בדרשה שנשא כשהיה בוויען) דאיתא בזוהר הקדוש פרשת פנחס (דף רל"ו ע"א) "היש בה עץ" איהו צדיק. וזהו פירוש הכתוב "היש בה עץ", דכל זמן שהצדיק נמצא אתנו בעולם, עץ חיים הוא לאלו החוסים בצלו ובאים אליו להגין עליהם ולשמרם מכל רע, ו"אם אין", פירוש דאם נעדר והלך הצדיק ואיננו עוד אתנו, אז צריכים להתחזק ולהמשיך ההתקשרות בבניו. וזהו פירוש "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ", וכמו שפירש רש"י על הפסוק (ישעיה ד') "ופרי הארץ לגאון ולתפארת", הם בני הצדיקים פרי עץ חיים יהיו "לגאון ולתפארת" וכו'. כי זכותו של הצדיק שנסתלק מאתנו עומד לגאון לבניו להשפיע כל מיני השפעות טובות.

(תהלת חיים, א, פרשת שלח, עמ' עד, בשם האדמו"ר מטשרנוביל-ב"ב).


האדמו"ר רבי יצחק ישעיה הלברשטאם מטשחויב, בן זקוניו של האדמו"ר רבי חיים מצאנז בעל ה"דברי חיים", נולד בשנת תרכ"ד (1864). אביו אמר עליו שנשמתו קדושה וכי הוא חיפשה "בכל העולמות". בהיותו בן שתים עשרה הסתלק אביו הגאון הקדוש מצאנז ורבי יצחק ישעיה התחנך בבית אחיו רבי יחזקאל שרגא משינאווא, רבי ברוך מגורליץ ורבי דוד מקאשנוב. בשנת תרמ"ב נשא לאשה את מרת פריידא בת רבי יחיאל העשיל מקרילוביץ, חתנו של האדמו"ר רבי יהושע מבעלז. לאחר חתונתו התיישב בבעלז, וקיבל בחסידות מסבה של אשתו. בגיל תשע עשרה כיהן כרבה של טשחויב, ועל שמה נקרא כל ימיו "ר' ישעי'לה טשכויב'ר". בשנת תרנ"ג עבר לסטמר, ומשם עבר לקרקוב ובה הקים את קלויז וחצר. הוא התפרסם כצדיק, מתמיד, בעל מופתים ופזרן בצדקה, הנערץ על גדולי דורו ואלפי חסידים נהרו אליו, בעיקר ממחוזות הונגריה. פעל למען עניי ארץ ישראל ולחם נגד אפיית מצות במכונה. בצורתו ובאישיותו דמה לאביו, והיה מאריך ב"טיש" בשבת עד לאור הבוקר. בזיווג שני נשא לאשה את מרת אסתר בת רבי יעקב צבי (רבינוביץ) מפאריסוב. זמן קצר לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה נמלט ללבוב, שהייתה בשטח הכיבוש הרוסי, והחסידים פעלו למנוע את גירושו לסיביר. לאחר שהעיר נכבשה בידי הגרמנים, הוא נדד ממקום למקום והגיע לגיטו קרקוב. רבי ישעיה יעץ לכל חסיד לברוח מפני הגרמנים, וכמה מהחסידים שמעו לעצתו וברחו ליערות ולהרים בחיפוש אחר דרך לעבור את הגבול להונגריה. לאחר שהחל חיסול גטו קרקוב ויהודים רבים שולחו לפלאשוב ומשם לאושוויץ, הוברח הרבי לגטו בוכניה, בה ישבו האדמו"ר מבעלז ואדמו"רים נוספים. הוא סירב לבקשת החסידים לנסות להבריח אותו להונגריה עם הרבי מבעלז ועם אחיו רבי מרדכי מבילגוריי, כי לא רצה לעזוב את בני משפחתו. לגרמנים נודע על קיומו של הרבי בבוכניה. הם ערכו חיפושים אחריו ולסוף מצאו את הבונקר בו הסתתר ורצחו את כל יושביו, בג' באלול תש"ג (1943).

יש הגורסים שהרבי הוצא להורג בכיכר העיר יחד עם האדמו"ר רבי מאיר מוויליפולי, כששניהם עטופים בטליתותיהם.

עוד אחד מאחיו של רבי ישעיה הי"ד, האדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד מראצפערט, נהרג גם הוא עקה"ש בשואה.

קונטרס גדול של דברי תורתו של רבי ישעיה, שנרשמו על ידי החסידים, אבד בשואה. שרידים מדברי תורתו יצאו לאור בספר "רבינו הקדוש מטשחויב" (מכון זכרון משה, בני ברק, תשנ"ח).

בניו מזיווג ראשון היו:

1. רבי חיים מטשחויב (תרמ"ב-תשט"ז) בניו יורק. 2. רעכל-דבורה אשת האדמו"ר רבי חיים יצחק טברסקי (תרמ"ו-תש"ג) מצ'רנוביל-לויעב בקייב. 3. הענא אשת האדמו"ר רבי מנחם מנדל הלברשטאם הי"ד (תר"ן-תש"ב) ממושינא-קרקוב.

בניו מזיווג שני היו:

1. רבי יעקב צבי הי"ד (תרנ"ו-תש"ג), אב"ד סוכא, מייחד ישיבות "דברי חיים" בקרקוב, בסכא ובחשאנוב. 2. רבי יחזקאל שרגא הי"ד, חתנו של רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד מבאבוב.

הערה: ב"ספר האדמור"ים" מאת יצחק אלפסי, עמ' 90, נכתב כי רבי ישעיה ניספה בכ"א בתמוז תש"ג.

חתימת האדמו"ר מטשחויב הי"ד

תמונת רבי יצחק חיים טברסקי הי"ד

חתנו של האדמו"ר רבי ישעיה מטשחויב, האדמו"ר רבי יצחק [חיים] טברסקי מצ'רנוביל-לויעב הי"ד, הנ"ל, ברח מרוסיה הלבנה, בעקבות פוגרומים ורדיפות, והתיישב בעיר קייב שבאוקראינה. למרות האיומים והסכנות המשיך הרב לפעול במסירות נפש להפצת תורה וחסידות ולחיזוק את הקהילות היהודיות ברחבי רוסיה, בשל פעילותו סבל מעויינות השלטון הרוסי ובשנת תרפ"ט (1929) גורש בהוראת השלטון מדירתו לרחוב, עם אשתו ושבעת ילדיו, כפי שעולה ממכתבו ל"עזרת תורה" בשנת 1929, בו כתב:

בעזה"י יום ד' ב' דר"ח אדר שני תרפ"ט קיעב.
להחבורה הנכבדה "עזרת תורה" העוסקים בצרכי ציבור באמונה, כולם יעמדו על הברכה בעיר נאוי יארק!
אחדש"ה! אף שאין בטבעי לבוא בכתובים ובקשות אך ההכרח לא יגונה כי ממש באו מים עד נפש, ונמצא אני וזוג' ושבעה ילדים קטנים כאני' בלב ים, כי אצלנו נגזרה גזירה וניתן דת ודין אשר הרבנים צריכים להשליך אותם החוצה מהדירות אשר הם דרים כעת, וגם אסורים לדור בכל החצרות השייכים להמלוכה, ובעירנו רובם ככולם שייכים להם, והגזירה העיקר נפלה עלי כי אצלי הילדים קטנים ואינם שייכים עוד לעבוד אצל המלוכה. ועוד נגזר עלינו אשר אנשים בערכנו אינם צריכים למכור להם לחם, והיוקר מתגבר מיום ליום וצריכים לגוע ברעב ח"ו.לכן באתי בבקשה גדולה, חוסו נא, רחמו נא, רחמו נא עלי ועל ב"ב שי' התלוים בצוארי, להנות מטובם לשלוח לי מתנתם בעין יפה ברוח נדיבה איזה סכום הגון שיהי' ביכולתי לשכור איזה דירה אפילו רחוק מהעיר אצל איש פרטי שיהי' ביכולתי לדור אצלו, וגם על זה צריך סכום רב לשלם להשכן היושב בדירתו דמי חזקה כמו שנהוג בארצנו, כי אפילו לא ישלחו תיכף מנתם אז ישליכו אותנו החוצה תחת כ[י]פת השמים אפילו בחורף, כי כך היא הגזירה לעשות נקמה מאחינו המאמינים, ודי לחכימא ברמיזא. תקותי… אשר מרחמים על כל ישראל יעשו המצוה הגדולה וירחמו עלי ועל ב"ב שי' אשר הם תשעה נפשות, ויפדו אותנו מסכנת נפשות, ובזכות המצוה הגדולה יתברכו כולם בכל משאלות לבם לטובה, ונזכה להרמת קרן ישראל ברו"פ ולגאולה שלימה בקרב במהרה בימינו א"ס. אסיים מכתבי הנכתב לא בדיו רק בדמים ממש, ידידם בלי מכירם דו"ש מכבדם כערכם הרם והנישא,
יצחק בהרה"צ המפ' מו"ה אי"ה זצוקללה"ה נכד הרה"צ המפ' מו"ה הר' אהרן זצוקללה"ה מצערנאביל לבית טווערסקי.

בשנת תרצ"ז (1937), באמצע אמירת הסליחות הראשונות בחודש אלול, נאסר הרבי מצ'רנוביל-לויעב והושלך לבית הכלא בקייב למשך שנה. לאחר שנה גורש לערבות סיביר וסבל שם מתנאים תת-אנושיים, ורק כעבור שנה נודע למשפחתו לאן גורש. בשנת תש"א ושוב בשנת תש"ב שבו וגירשו אותו ממחנה למחנה בלא ליידע את משפחתו על מקומו. בשנת תש"ג (1943) הוא צם במשך כל ימי הפסח, על מנת להימנע מאכילת חמץ. בכ"ד בניסן תש"ג נפטר הרבי ומקום קבורתו לא נודע.

הערה: בספר "רבינו הקדוש מטשחויב" הביא את עדות בתו רבקה של רבי יצחק חיים, על כך שאביה נפטר ביום האחרון של פסח, כ"ב ניסן תש"ג.

חלילה לנגוע בדברי רש"י ז"ל, אשר ידוע כי על כל אות ואות ישב ז' נקיים ועוד יותר / רבי יואל כ"ץ הי"ד

ראיתי בתל תלפיות שנה העברה (שנה מ"ד – באות מ"ז) ושמחתי מאוד לראות כיצד בעל הבית פושט את ידו הרי הוא הגביר הנכבד המפורסם מו"ה אברהם פריידיגער דע אבודא שליט"א, ראש הקבל דקהילת קודש [יראים] בודאפעסט, להעיר בחכמה ודעת בדברי רש"י על התורה פרשת בלק "הן עם כלביא יקום" וכו' לקרות קריאת שמע ולהניח תפילין וכו', דהוא שלא כסדרן. וגיסו מרן הגאון מפרשבורג [הרב ישראל וועלץ] שליט"א באות נ"ה כתב דעדיין קשה, ואיהו דחק ליישב דנקט על שם תדיר קודם. וגם בזה קשה לעניות דעתי כיון דבאמת בכל יום תדיר קודם להניח תפילין ואחר כך לקרות קריאת שמע, אם כן מה לנו שייכות בשבת ויום טוב דאין מניחין בזה תפילין כלל. ושוב כל דברי רש"י הנ"ל צריכים עיון גדול.

ולכן נראה לעניות דעתי על פי דרך חידוד, בהקדם דברי המדרש רבה שם בלק להביא גם כן כדברי רש"י הנ"ל דעומדים משנתן כאריות וחוטפים קריאת שמע וממליכין להקב"ה ונעשין כאריות ומפליגין לדרך ארץ למשא ולמתן וכו'. ופלא דמדוע לסיים בזה שמפליגין אחר כך לדרך ארץ למשא ומתן, ומה זה שייכות לעניין הנ"ל.

ולכן אמינא בס"ד על פי מה שכתב בצל"ח ברכות דף י"ד בד"ה "ותו" להקשות מרב אדרב, [דכאן קרי קריאת שמע קודם הנחת תפילין והרי זמנין סגיאין דהוה קאים רב חייא בר אשי קמיא דרב חזיא דמנח תפילין והדר קרי קריאת שמע]. וכתב דיש לומר דסבירא ליה לרב קריאת שמע דרבנן, ומבואר בתוספות ברכות דף כ"א דכל זמן שלא אמר "אמת ויציב" אז קריאת שמע דאורייתא אפילו לרב יהודה משום זכירת מצרים, ואז אפילו קריאת שמע עדיף, דאית בי תרתי, עול מלכות שמים וגם הוא דאורייתא. ולעיל דף י"ג אמרינן שרבי היה לומד בכל יום שמעתא דאית בה יציאת מצרים. ובזה היה יוצא חובת יציאת מצרים. ומעתה יש לומר [כיון שרב יהודה הוא תלמידו של רב וסובר קריאת שמע דרבנן, מסתמא גם רב רבו סבירא ליה כן ו]דגם רב תלמידו דרבי סבירא ליה קריאת שמע דרבנן והיה נוהג כרבי להיות מהדר אשמעתא שיש בה יציאת מצרים, על כן שם גבי "משי ידיה" וכו', הרי לא נזכר ששנה פרקו, ואדרבה מדקאמר משי ידי משמע שעתה קם ממיטתו ותיכף קרא קריאת שמע וכו'. וזה פשוט ד[הנחת] תפילין הוא מצוות עשה של תורה ואם כן למאן דסבירא ליה דקריאת שמע דרבנן בוודאי צריך להקדים תפילין לקריאת שמע, דחיוב של תורה [מקדימינן לחיובא דרבנן, אף שיש בה עול מלכות שמים מכל מקום של תורה] עדיף, אלא דכל זמן שלא יצא חובת זכירת יציאת מצרים, אז גם קריאת שמע הוא של תורה משום יציאת מצרים שבה, ואז קריאת שמע עדיף מתפילין, דתרתי יש בה, שהוא של תורה וגם הוא קבלה עול מלכות שמים, מה שאין כן תפילין, אף דהוא מהתורה אבל אין בה עול מלכות שמים. ועל כן אתי שפיר הכל כרב דמשי ידיה, דלא יצא עדיין חובת יציאת מצרים, הקדים קריאת שמע לתפילין, מה שאין כן אסהדותא דרב חייא דתנא שם דמתני לן פרקין, ואם כן כבר יצא ידי חובת זכירת יציאת מצרים בשמעתא דיש בה יציאת מצרים, ואז אין בקריאת שמע רק מעלת קבלת עול מלכות שמים, אבל אין בה חיוב מהתורה, לכן הקדים בזה תפילין לקריאת שמע. עיין שם.

ומעתה יש לומר נכון דלכן כאן, דכתיב "הן עם כלביא יקום", וכתב רש"י כשהם עומדים משנתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש ציצית, לקרוא את שמע, להניח תפילין, כיון דאין שום זכר פה שלמד שמעתא מעיקרא, כי לא כל בר ישראל זכה לזה, ועל כן מסיים במדרש שם שאחר כך מפליגין לדרך ארץ ומשא ומתן, והיינו דלכן אי אפשר לאלה לקבוע שמעתא מקודם, לכן שפיר נקע קריאת שמע ואחר כך תפילין, דבכל כהאי גוונא הרי קריאת שמע קדם, דאית בה תרתי שהוא מהתורה ויש בה עול מלכות שמים, וכנ"ל ואתי שפיר היטב בס"ד.

ואחרי כל אלה אולי יש לומר לעניות דעתי בכל זה ליישב עוד יותר גם דברי רש"י התמוהים בברכות י"ד ע"ב בד"ה וסיפא בתרתי וכו', והוא עולה ומקיים מצות קריאת שמע ותפילין. עד כאן לשונו. והוא גם כן תימא כנ"ל, דהוא היפך הסדר. וראיתי בהערות "מראה כהן" שם שעמד על זה, וכתב דצ"ל תפילין וקריאת שמע, וכן כתב בספר "שפתי חכמים" ברכות שם. אבל כבר אמרו לאקמי שמעתא אליבא להלכתא סייעתא דשמיא, ולא לשבש השמעתא. וחלילה לנגוע בדברי רש"י ז"ל, אשר ידוע כי על כל אות ואות ישב ז' נקיים ועוד יותר. וקשה דרש"י שם אחר כך בסוף דבריו חוזר וכותב "וחברו יעלה ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל", אם כן בזה כתב כהוגן, ולעיל כתב להיפך. הלא דבר הוא. וצריך עיון גדול. וכעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל רש"י ז"ל בהנ"ל, דיש לומר על פי דרכינו בהנ"ל בס"ד יען דהראשון שהוא עולה, הרי צריך עוד לחזור מיד כדי שחברו יוכל גם כן לעלות לקרות קריאת שמע ו[להניח] תפילין, על כן הראשון אין בכוחו ללמוד מקודם, רק תיכף כשיעלה צריך לגמור חיובא, לכן מקדים ביה קריאת שמע לתפילין כנ"ל, כיון דקריאת שמע אית ביה תרתי, שהוא מהתורה ושהוא קבלת עול מלכות שמים. מה שאין כן השני שעלה, הרי אין עליו עוד חיוב לחזור, על כן יוכל מקודם ללמוד ואחר כך לעשות כהוגן, להניח תפילין ואחר כך קריאת שמע כראוי. ואתי שפיר הכל כפתור ופרח בס"ד על פי דרך חריף וחידוד, ותן לחכם ויחכם עוד. והנני בזה בדורשי שלום תורתו הקדושה בכל לב ונפש חפצה ה"ק יואל כ"ץ אב"ד [ערדאד] הנ"ל בעל המחבר ספר שו"ת "טירת כסף" ו"פרדס רמונים".

(תל תלפיות, תרצ"ח, מחברת מ"ה, אות ל)


הרב יואל ב"ר מאיר וחיה גולדה כ"ץ, נולד בשנת 1890 בכפר נווטל נפאולו במשפחה רבנית מיוחסת, מגדולי רבני ופוסקי יהדות הונגריה בדור שלפני השואה, היה תלמיד מובהק של הגאון רבי יהודה גרינוואלד בסאטמר, של הגאון רבי שמעון גרינפעלד ושל הגאון רבי שלמה זלמן ארנרייך בשאמלוי. נשא לאשה את מרת קילא שרה בת הרב יהודה ליב ווינברגר, אב"ד וראש ישיבה בקהילת ניגרשד וכל גליל אוואש, שהיה תלמיד מובהק של ה"כתב סופר" והעמיד תלמידים רבים. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה הרב יואל כ"ץ רב בכפר צ'רטה ובעיר נגרשט ונבחר לכהן רב ערדאד (הסמוכה לסאטמר) והגליל. הוא כיהן גם כמורה צדק בניגרשד הסמוכה. נודע כרב מופלג, חריף ובקי ועמקן, המומחה לענייני גיטין והיתר עגונות, וכל סידור הגיטין לאנשי קהילת סאטמר, נמסר לידו, מכיוון שלא היה מסדרים שם גיטין מחמת הספק בכתיבת שם עירם. הוא התכתב עם רוב גדולי התורה בדורו בהונגריה וברומניה.

מחבר הספרים "טירת כסף" (הנקרא "טיב גיטין החדש") וספר "פרדס רימונים". כמענה לקונטרס "כתר תורה" מאת הרב אשר לעמיל שפיצר הי"ד, כתב הרב יואל כ"ץ הי"ד את הקונטרס "כתר מלכות". בשנת תש"ב הוציא לאור את הספר שו"ת מהר"ף שוסבורג מאת אבי חותנו, הרב פנחס וויינברגר. לספר זה צירף רבי יואל שלשה מספריו הוא "גלילי זהב", שו"ת "טללי אורות" ו"כנפי נשר". פרסם מאמרים בכתבי עת תורניים ובהם "לקט ששנ"ה", "הנשר", "בית ועד לחכמים" ו"תל תלפיות".

במהלך מלחמת העולם השנייה הורתה גרמניה הנאצית לשלטון צבאי הונגרי, אכזר ושונא ישראל לספח את מרבית שטחי טראסילבניה הרומנית. נקבעו הגבלות חמורות נגד היהודים והם הוצאו אל מחוץ לחוק. בעקבות ריבוי המתים, הנרצחים והנעדרים בעבודות הכפייה ב"שירות העבודה" בהונגריה, פרסם הרב יואל בשנת תש"ד בכתב העת "פני הנשר" קריאה מטעם "לשכת תקנות עגונות" בה נכתב:

"להפצרת כמה רבנים ובתוכם גדולי הדור הי"ו נעתרתי להעמיס עלי העבודה הגדולה לאסוף ולקבץ גביית עדות בכל המדינה מאלה אשר כבר חזרו משדה העבודת הצבא לחקור ולדרוש מהם על כל אלה אשר ידעו מהם שמתו שם, הן על ידי עידי ראייה או עדי ידיעה בידיעה ברורה או עדי שמועה כל מה שידעו בזה, על כן אחלה בזה כל רב מורה ושו"ב לעשות עמהם גביית עדות ולהטיב לשלוח לי הכל במוקדם גם אדרעסות שלהם למען שאולי נצטרך בזה לעשות עוד איזה חקירה ודרישה נוכל לעשותם הכל בדיוק היטב. ויען כי לפי ידיעתי בכמה בתי דינים כבר נעשו גביות עדות כאלה עם כמה בני ישראל שחזרו על כן אבקש לשלוח אלי גם הגביות עדות הללו למען לקבצם ולאספם הכל למקום אחד, שידעו כל אחד ואחד אנה לפנות בכאלה לעת מצוא זו אשה אשר תצטרך לביית עדות כזה וכזה יהיה לעזרת ולסיוע לכמה מאות עגונות בעזרת ה' למען המצווה כי רבה היא. יואל כ"ץ אב"ד ערדאד והגליל". 

בשנת תש"ד כבשו הגרמנים את הונגריה, ורבבות יהודי טרנסיבלניה שהיו כפופים לשלטון ההונגרי רוכזו בגיטאות לקראת שילוחם למחנות ההשמדה. רבי יואל נהרג עקה"ש באושוויץ בסיון  תש"ד (1944) יחד עם כל משפחתו, ובהם:

בנו, הרב פנחס חיים, הרב הצעיר בערדאד, רעייתו נחמה, בת הרב הגאון רבי יצחק צבי ליבוביץ הי"ד אב"ד טשאפ חתן הגאון רבי שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד משמלוי, וארבעת ילדיהם.

בתו, מרת מרים גיטל ובעלה הרב שמואל טייטלבוים אב"ד ניגרעשט וגליל אוואש וראש ישיבה בניגרעשט וצאצאיהם.

בתו מרת לאה ובעלה הנגיד הרב יעקב משה ליכטנשטיין וצאצאיהם.

הי"ד.

האם מותר לסייע בהכנסת כלה שאינם שומרי תורה ומצוות? / רבי נחום וויידינפלד זצוק"ל

תמונת הרב נחום וידנפלד זצוק"ל

כבוד הרב הגדול החריף ובקי מעוז ומגדול כבוד שם תורתו מורנו ורבנו הרב יעקב ליפפא נרו יאיר אב בית דין קהילת זשארוב.

הגיענו יקרתו במועדו והנני לתשובתו, על דבר השאלה אם מותר לסייע בצדקה על הכנסת כלה היכי שיודעים שהזוג לא יתנהגו בטהרת ישראל, דאפשר שיש בזה משום "לפני עיור" כהא דאורח חיים קס"ג לעניין נטילת ידים, וקס"ט לעניין ברכה ובפרי מגדים אשל אברהם סעיף קטן ה דלא שייך למימר עשה דצדקה דוחה לא תעשה דלפני עיור, דהוי מצווה הבאה בעבירה והאריך בטוב טעם.

הנה עד שבא לשאול על נתינת צדקה שאין הסיוע לדבר עבירה, נראה דישאל יותר אם מותר לסדר להם קידושין. וכבר נשאל באמת בשו"ת "משיב דבר" אם מותר לשדך בזיווג כזה, והעלה דמותר מפני דרכי שלום במי שפרנסתו בכך (עיין שם בסימן ל"ב שהאריך).  ועל פי זה בצדקה פשיטא הגם שמצינו מצווה הבאה בעבירה בצדקה עיין ריש שבת "פשט העני" שכתב הרע"ב דקיימא לן דמצווה הבאה בעבירה אסורה, אבל התם שאני דבצדקה גופא שמושיט נעשה העבירה, מה שאין כן בזה הרי מבואר בשלחן ערוך (יורה דעה סי' רנ"א) דאפילו במומר לתיאבון אין איסור להחיותו ואין לנו לחוש שיקנה מזה דבר איסור. ובגיטין (סא,א) במתניתין ד"משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה", ובתוס' שם דאפילו היכי דליכא למתלי בהיתר. ובשו"ת כתב סופר יורה דעה סי' פ"ג דמה שהותר רק מפני דרכי שלום, משום דנפה וכברה הוי סיוע שיש בה ממש לאכילה שאי אפשר בלאו הכי זולת זה ליכא משום מסייע ידי עוברי עבירה, כיון שאין הסיוע בשעת עבירה.

וכבר הביא גם כבוד תורתו הרמה ממגן אברהם (קס"ט) מה שכתב הב"ח לגבי ברכה דבשעת שנותן ליכא עבירה ליכא "לפני עיור". ובמהר"ם שי"ק הקשה מעבודה-זרה (דף כ"ב), וכתבתי במקום אחר ליישב זה. ואם כן כל שכן בנתינת צדקה, דבמעות עצמו לא עביד איסור. וכהאי גוונא בסנהדרין (מח,א) בטווי לאריג לכולי עלמא הזמנה לאו מלתא הוא. ואף דהתוספות בתירוץ השני חידשו דמעות עדיפי מטווי לאריג, עיין מגן אברהם (סי' קנ"ג סעיף קטן ה) בשיטת הרמ"ך כתירוץ הראשון שבתוספות דלא עדיף מטווי לאריג, וגם לתירוץ השני הרי כתבו דעדיף משום דחזו למקני בהו כל מילי. אם כן אדרבה, הכא למעליותא דאיכא למתלי בהתירא. ובעבודה-זרה (ו,א) דאיבעיא להו אי משום הרווחה, או דילמא משום "לפני עיור". ובתוספות שהקשה, תינח מכר אבל מקח מאי לפני עיור איכא, ותירץ שמא יש לומר דממציא לו מעות לקנות צרכי עכו"ם, דמפורש דאפילו במעות איכא "לפני עיור". אבל התם לפני אידיהן ידוע שמוציא המעות לצורך עכו"ם, מה שאין כן בכהאי גוונא הרי אין קונים במעות שום דבר איסור, רק שמסייע לצרכי נישואין שאפשר לבוא לגרמת עבירה, בוודאי דליכא משום "לפני עיור" או מסייע ידי עוברי עבירה.

גם מה שכתב כבוד תורתו הרמה מסתבר דכיון דחשוד על איסור נדה, חשוד גם כן בלא קידושין, אם כן על ידי הנישואין ממעט באיסור ד"לא תהיה קדשה". ויש לומר דכהי גוונא דאמר בעבודה-זרה ס"ד דרוצה בקיומו למעוטי תפלה שפיר דמי. ומה שאמרו במתניתין פרק ג' דדמאי בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן, דפליגא במחלוקת הראשונים אם האנשים נכנסו לערבות בעד הנשים, הנה בירושלמי שם הרי אומר דפליגי בדרבן שמעון בן גמליאל פרק ה' דמעשר אי אמרינן "הלעטהו לרשע". ועיין שו"ת חות יאיר (סי' קמ"ב). יתר דברי פלפולו הוטבו בעיני ואין הזמן גורם להאריך, ואם ימצא התשובה טובה בעיניו נא לספחה ל"משכנות יעקב" ויאבה להמציאו אלי.

(משכנות יעקב, שנה א חוברת ג, אייר-תמוז, תרצ"ב, סי' כט).


הגאון הרב נחום וידנפלד (תרל"ה-ת"ש, 1875-1939) מדומברובה שבגליציה, מחבר שו"ת "חזון נחום", מגדולי הפוסקים בגליציה ופולין בתקופתו. בנו השני של הגאון רבי יעקב ווידנפלד, רבה של הרמילוב מחבר שו"ת "כוכב מיעקב". נודע כצדיק וגאון המקושר בכל לב ונפש לרבו, האדמו"ר רבי יחזקאל משינייווא, בנו של ה"דברי חיים" מצאנז. עוד בילדותו התפרסם כעילוי והתכתב עם גדולי דורו. הוסמך להוראה בגיל עשרים על ידי רבי יצחק שמלקיש מלבוב מחבר ספר "בית יצחק", לאחר שבחן אותו בכל מקצועות התורה במשך שלשה ימים רצופים.

בהיותו בן 21 מילא מקום סבו, הגאון רבי שבתי רפפורט, כרבה של דומברובה. נודע כאחד מגדולי הרבנים, היה מגדולי המשיבים בדורו בעיקר בענייני עגונות, וחידש חידושים בכל מקצועות התורה. בשנת תרס"ז [1907] נשלח על ידי גדולי רבני גליציה לבקר בירושלים ולפקח על הענייני הכספיים של כולל גליציה, שהתגלו בהם אי סדרים. במהלך בקורו בארץ ישראל השכין שלום בכולל, ופלפל בחידושי תורה עם גאוני ארץ ישראל, ובהם הגאון הרידב"ז מצפת, שביקשו להגיה את ספרו "בית רידב"ז" על ענייני שביעית.

בנו הגדול יעקב נפטר בשנת תר"צ (1930). בשנת תרצ"ט (1939) הוציא לאור את ספרו שו"ת "חזון נחום" חלק א' (אורח חיים ויורה דעה, מהדורא קמא), אך רוב עותקי הספר הושמדו על ידי הנאצים בבית הדפוס. כן אבדו בשואה כתבי ידו רבות נוספים ממנו, ובהם מהדורא תנינא של שו"ת אורח חיים ויורה דעה, שו"ת אבן העזר עם תשובות רבות בנושא עגונות, שו"ת חושן משפט, הגהות על התלמוד בבלי והתלמוד ירושלמי, מאות מדרשותיו לשבתות וחגים וספר גדול בענייני אגדה.

עם פלישת הגרמנים לפולין, נמלט לכיוון הגבול הסובייטי אך נלכד שם בידי הגרמנים. כשמצאו תפילין בתרמילו, השליכו אותם לארץ. רבי נחום הרים את התפילין ונישקם. הגרמנים השליכו שוב את התפילין ואיימו שיהרגו אותו אם ירים אותם שוב. חילול קדושת התפילין לא נתן לו מנוח, ובהגיעו לעיירה שינובה, קיבל דום לב ונפטר בד' בכסלו ת"ש. אלמנתו הרבנית טובה וכל צאצאיו הרבים, בניו ובנותיו, חתניו וכלותיו, נכדיו ונכדותיו, נספו בשואה. הי"ד.

לאחר השואה יצאו לאור מהדורות נוספות של שו"ת "חזון נחום" בתוספת עוד מתשובותיו של הרב נחום.

אחיו הגדול רבי יצחק, היה ממלא מקום אביו ברבנות הרמילוב. אחיו הצעיר רבי דב בריש, ה"גאון מטשיבין", כתב בהקדמתו לשו"ת "חזון נחום" (ניו יורק, תשי"א) "מה מאד דאבה עלי נפשי ובמסתרים תבעה בידעי את רוב גדלו של אחי זצ"ל שלא הניח מקצוע בתורה וחידש בו חידושים נפלאים… וכל חידושיו נאבדו ע"י הנאצים ימ"ש עם כל בני ביתו היקרים הי"ד. ע"כ רעיוני יסרוני שלא תשתכח ח"ו תורתו של האדם הדגול הזה".

1 16 17 18 19 20 55