דרשה בעניין מינוי רבנים ודיינים הגונים, יראי שמים שתורתם אומנותם / רבי מרדכי מאיר ווייסברויט הי"ד

ב"ה טורבין

דרוש שדרשתי בפרשת תרומה בעיר אחת על דבר מינוי רבנים הגונים

במדרש מובא בדברי יוסף ובז"מ, בשעה שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" מיד אמר הקב"ה "ויקחו לי תרומה". והוא פלא. ונראה לישבו בהקדם דברי חז"ל אין משיח בן דוד בא עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל. ורבים מקשים מה תלוי ביאת משיח בן דוד בעת שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל. אך נוכל להבין זאת כשנתבונן מה הוא תפקידו של השופטים והמורים שבישראל הוא ללמד להעם דרכי ד' יתברך ולהדריכם בדרכי האמונה להאמין בד' יתברך ובתורתו. מה שאין כן אם יש דיינים ושוטרים רעים בישראל אזי מדריכים העם להסיר אמונתו יתברך ולעזוב את תורתו, לחתור חתירות אחר קולות והיתרים ולהתאים דרכי תורתינו הקדושה לדרכי הגוים, כאשר רואים אנו חורבן היהדות בארץ אשכנז ובארצי הראנד, והוא מפאת מורים ורבניהם הרעפארניאטין והרבנים הנאורים שלהם.

ודבר זה כבר הראה מראש הקב"ה לאדם הראשון כדאיתא באה"ח "זה ספר תולדות אדם" מלמד שהראה הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו דור דור ומנהיגיו, וכאשר מפרש שם הדברים האלו התנא אלקי רשב"י, "ואם דרא לא מתנהג בחסידי' שליט עליהון גזלין וגזלי להון", היינו דגזלי מהם התורה והמסורה העתיקה אשר נקבע אצלם מאבותיהם.

והנה כתבה התורה בסוף בשלח, "כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק מדר דר". ובמדרש איתא נשבע ד' בימינו ובזרוע עזו אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. והדבר הזה מתמיה מאוד, מה היה החרון גדול כל כך עד שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק. אך נוכל להבין זאת עם מה דכתבו הספרים הקדושים דקליפת עמלק הוא להחליש אמונת ישראל, כדאיתא בזוהר הקדוש דמיד דאמרו ישראל "היש ד' בקרבינו אם אין", מיד "ויבא עמלק", ועדיין לא נמחה קליפת עמלק ושולטת בנו להסיר אמונתינו ח"ו. ונשאר רושם גדול מאז, אשר בשביל זה נשבע ד' בזרוע עזו שאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו. והפירוש הוא שאין השם שלם, כתבו הספרים הקדושים היינו שנחסר ו"ה מהשם שלם הוי"ה ברןך הוא, וכן נחסר הא' מ"כסא", כי כל זמן שקליפת עמלק שולטת אמונתו יתברך רופפת. וזה הוא הפירוש דקרא "ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד", היינו ביום אשר יושלם הו"ה אל השם הוי"ה ברוך הוא והא' אל ה"כסא", אשר זה הוא תיבת "הוא" (אזי "יהיה ד' אחד"), והוא בעת שיהיה התחזקות אמונה, אזי "יהיה ד' אחד ושמו אחד" על כל העולם כלו, ויכירו כולם כח מלכותו יתברך.

והנה כתבו המפורשים דאות ד' מ"אחד" והרי"ש מהקרא "כי לא תשתחוה לאל אחר" הם גדולים כדי שלא יטעו חס ושלום מ"אחד" ל"אחר" ומ"אחר" ל"אחד", ומפני זה בעת שחטאו ישראל בעוון העגל ופרקו מעליהם אמונת ד' יתברך, אמר הקב"ה למשה "לך רד", [ופירש רש"י] מגדולתך, היינו הד' והרי"ש הסירם מגדולתם, שמעתה שוב אין תועלת בגדולתם כיון דכבר טעו.

ובזה יכולין להבין מה שאמרה תורה, "מלחמה לד' בעמלק מדר דר", היינו דעבודתו של קליפת עמלק הוא "מדר דר", לעשות מהד' רי"ש ומהר' דל"ת. ועל דרך הצחות נוכל לומר דה"מלחמה לד' בעמלק מדר דר", היינו בהדור דר ודורשיו דור דר ומנהיגיו, דעבודת עמלק היא לטעות בכל דר שופטים ומנהיגים רעים בישראל כדי שעל ידם יהיה לו על נקל לעקור אמונת ישראל חס ושלום.

ומעתה נוכל להבין היטב הא דאמרו חז"ל אין משיח בן דוד בא עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל. כיון דעיקר ביאת משיח תלוי בהתחזקות אמונה לבטל קליפת עמלק מכל וכל, וזה תלוי ע"י שיהיו בישראל שופטים הגונים ויחזקו אמונת ישראל, ולא כמו שנעשה בדור הזה אשר משתדלים אחר רב שיהיה בקי בשפת המדינה היטב שיוכל ללמוד בפני שרים ורוזנים, וגם שיהיה מטיף טוב לדרוש דרשות של דופי, ולהאריך בנאומים המושכים לבם של האנשים הפשוטים, ואינם משגיחים כלל שיהיה בקי בהוראה ושיהיה ירא שמים כיאות לרב מד"א.

ובדברים אלו כבר המתקתי דברי המדרש על "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", לפניהם ולא לפני אומות העולם, לפניהם ולא לפני הדיוטות, דהתרגום על "ואלה המשפטים" הוא "ואלין דיניא די תסדר קדמיהון" ורצונו לומר היינו אלה הדיינים אשר תסדר לפניהם, לפניהם ולא לפני אומות העולם, היינו שלא תחפש דוקא אחר רב שיוכל לדבר עם אומות העולם. לפניהם ולא לפני הדיוטות, שלא תשתדל אחר רב אשר יש בידו לקחת לב הדיוטות ע"י נאומיו שלו, אך רק שיהיה בקי במשפטי ד' ובתורתו יתברך.

והנה כתבו המפורשים על זה דאמרו ישראל קודם מתן תורה הקדושה "נעשה ונשמע", דנעשה מרומז לתורה שבכתב ונשמע לתורה שבעל פה. והנה בכלל תורה שבעל פה הוא מה שמפרשים חכמי ישראל התורה שבכתב. ועיין בסנהדרין ו' שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה, תלמוד לומר "ועמכם בדבר המשפט", אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. ועיין גם כן שמות רבה פרשה ל"ג "ויקחו לי תרומה" הדא הוא דכתיב "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אמר הקב"ה לישראל כביכול אני נמכרתי עמה. ומעתה בשעה שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" על התורה שבכתב והתורה שבעל פה, וכפי שיפרשו חכמי הדור וכפי ראות עיניו של הדיין כבסנהדרין ו', מיד אמר הקב"ה בבקשה מאתכם תראו שתקחו לי לשמי כפירוש רש"י שם, שיהיה גם כן ירא שמים ותורתו אומנותו, ועל ידי זה נזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.

הק' מרדכי מאיר ווייסברויט

האבד"ק טורבין והגליל בהגה"ק מהר"י שליט"א אבדק"ק קראשניק והגליל

(הבאר, כרך רביעי חלק שני, סימו קמ"ו).


הרב מרדכי מאיר וייסבראט (וייסברויט \ ווייסבארד), נולד בשנת 1898 לאביו, המקובל אב"ד ואדמו"ר בטורבין ובקרושניק, רבי יעקב. מילא מקום אביו כאב"ד טורבין שבמחוז לובלין, לאחר שאביו עבר לקרושניק. אחיו, הרב דוד יוסף, מילא את מקום אביהם ברבנות קרושניק. הרב מרדכי מאיר נשא לאשה את הרבנית מרת אסתר עטיל הי"ד בתו של האדמו"ר ואב"ד מעזיטשקא, רבי גרשון רויטבלט משעדליץ. "החצר של הרבי" כלל בית מדרש ובית כנסת גדול ויפה שנקרא "השטיבל של חסידי (קרושניק) טורבין", וחצר גדולה בה התאכסנו החסידים שבאו ממרחקים. רבים בעיר היו מנאמני הרב אך היו לו גם מתנגדים, בעיקר מקרב למדני העיר וחסידי גור, שטענו שהרב יושב על כסאו בזכות אביו ולא בזכות עצמו ואין הוא למדן למדי.

בשנת תרפ"ח היה בין הרבנים שיצאו במחאה נגד קונטרס "לקרוא לאסירים דרור" שיצא לאור בלונדון ע"י יוסף שאפאטשניק שביקש להתיר את העגונות ואת הזקוקות לחליצה בדרך המנוגדת להלכה. בשנת תרצ"ח כתב הסכמה לספר "ובחרת בחיים" מאת הרב חיים שכטר הי"ד, שיצא לאור בטארנופול. הוא נמנה על הרבנים שתמכו ב"אגודת ישראל".

הרב רעייתו וכל משפחתם הגדולה נספו בשואה.

דברים שבזירוז / הרב משה אפרים מושקוביץ הי"ד

תא חזי, אחיך הקטן נעשה בר מצוה. עומד ומתבגר, מגיע לשנות הבחרות. מה יהיה אתו אחר כך, טרם ידוע לנו. הישאר בין כותלי בית המדרש או ילך לעסוק במסחר או במלאכה, ימים ידברו. אולם גם עתה, לפי שעה, הוא בחזקת סכנה. נחשולים רבים מים הכפירה וההפקרות קמים עליו. ואנחנו חייבים לטפל בו, לשמרו מפני המזיקים ולהדריכו בדרך ישרה.

מה הם האמצעים אשר נשתמש בם להטותו לדרך הישרה, דרך ארוכה וקצרה, דרך בטוחה שסללו לנו אבותינו, הוי אומר תורה ויראת שמים. מושג זה כולל ומקיף הכל ויוצר קומה שלימה, אם האופנים רצויים, שלמים ותכליתיים, וההשפעה עולה ממקומה, מכלי ראשון, נקיה ותמה.

והשואל ישאל, במאי נשתדל להכניס בו הרצון והחשק ללימוד תורה הקדושה ולעמלה של תורה? כיצד נלהיבו לעבודת ה' יתברך ולחביבות קיום מצוות התורה בגופו? ובאיזו אופנים נשפיע עליו שיחפוץ להתנהג בחייו הפרטיים במסורת אבות, בחיבת הקודש ומנהגי ישראל המקודשים ובאופן שיהיה שם שמים מתאהב על ידיו?

שאלה זו נשאלה בבתי כנסיות של הלומדים מפי הניסיון, וזה פתרונה: לא יועילו לזה, לא מאמרים נלהבים בעיתונים, לא דרשות חמות ונאות על האספות, ואף לא פקודות בהמכתבים מהמרכזים.

ברם אלו דברים, המאמרים, הדרשות והפקודות יש בהן משום ערך רב לעסקנים. לאלו שלעצמם הם מכירים תפקידיהם, שעליהם להשפיע ולעשות ב"ללמד", אלא שמתרשלים בעבודתם, או שוכחים ע"י טירדות את תפקידם, אז באים מיני התעמולה הנ"ל להזהיר הגדולים על הקטנים ומעוררים את העסקנים לעבודת הקודש. כדרך המשמש המעורר ל"סליחות" את אלו היודעים וחפשם לקום באשמורת, אלא ששינה תקפתם, ולקול השמש מתעוררים וקמים.

שונה לגמרי הוא אולם הדבר אצל הנער המתבגר. עיניו פקוחות לרווחה, לאזניו נכנסים הדים שונים. יצרו מתגבר עליו בכל יום, ואתה רוצה ללחום ביצרו בדרשות או נאומים או פקודות בלבד? אתה רוצה שדבריך יכנסו באזניו? ואיזו תמונה הנך מציג נגד עיניו? עליך המשפיע לזכור שהעיניים עקריים הם, ושורייקא דעינא באובנתא דלבא תליין, ולפעמים סרסורי דיצר הרע נינהו. ואיך יכנסו דבריך באזניו לשמוע אליך דבר שלם אם בעיניו יראה חצי דבר? מאתו תדרוש מאה אחוזים, ואצל אחיו קשיש ממנו תסתפק בחמשים או שלשים אחוז? אותו תלמוד כמה דברים האסורים, ואחיו הגדול ממנו בשנים נוהג בהם היתר, מבלי פוצה פה, מבלי מוחה, מבלי מבחין בין תכלת לקלא אילן?

ובכגון דא צריך זירוז.

אתה המשפיע טול מקודם קורה מבין עיניך ומעיני אחיך הקטן. יראה בך אחיך הקטן סמל השלמות, נאה דורש ונאה מקיים, ונגד האחים הגדולים הפורקים הא או דא בתוך המחנה, אל תתייחס בסבלנות יתירה, כי בדם אחיך הקטן זהו. ואם נמצאים אחים גדולים המקילים, ויש ללמוד עליהם זכות, בכל זאת חשב חשבונם של הקטנים שאינם יודעים עדיין להבחין בדבר, ודע שזהו הוראת שעה לציין על הגבולים בחוט הסיקרא בין דבר שלם לחצי דבר. למען יראה אחיך הקטן בעינו חבורה מצויינה בזהירות וזריזות, ותאפשר לו שישמיע לאזניו דברי ההדרכה והתעוררות שאתה מוצא מפיך.

תצא הדרכה רצויה באופנים הגונים, ותבוא על ידי צינורות טהורות ותשפיע בשלמות בסביבה תמה לתכלית הנרצה.

ועדיין אנו זקיקים לזירוז כדברי החינוך בסוף מצוה תצ"א (למנות שופטים ושוטרים) וזה לשונו: ואלו הממונים גם כן ראוי ליישר דרכם ולהכשיר מעשיהם ויסירו חרפת העם מעליהן, פן יענו אותם על מוסרם שיטלו קורה מבין עיניהם, וישתדלו תמיד בתועלת חבריהם הסמוכים עליהם ללמדם דרך האמת ולתת שלום בכל כוחם ביניהם, ויטשו ויניחו וישכיחו מליבם כל תענוגיהם ועל זה ישיתו ליבם ובו יהיה רוב מחשבותם ועסקיהם, ויתקיים בהם מקרא שכתוב "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד".

(תלפיות, א, עמו' כז)


רבי משה אפרים מושקוביץ הי"ד, נולד בשנת תרס"ט (1909) לאביו רבי הרב יוסף מושקוביץ שכיהן כאדמו"ר באוסטריק והיה נכד רבי מאיר מפרעמישלאן. רבי משה אפרים היה אב"ד סוקוליקי, מעורכי כתב העת "תלפיות" (שתי חוברות שיצאו לאור בטרנוב בשנת תרצ"ח), ממנהיגי היהדות החרדית הצעירים, ממנהיגי "אגודת ישראל" בפולין וסופר מוכשר, מתלמידיו של הרב מאיר שפירא. לאחר פטירת רבו כתב עליו רבי משה אפרים:

גלוי וידוע הדבר ליודעי-חן שבין תלמידי מרן הגאון מהר"ם שפירא זצ"ל מלובלין. מרן זצ"ל – הרבה הרפתקאות עברו עליו, וכוס ישועות עם כוס תרעלה שתה גם יחד. יום ליום לא היה דומה, ושעה היתה שונה מחברתה. עליות וירידות ועליות אין מספר. אלא – ששר כל ימיו. בשעת חדווה, ביום שמח, זימר" "בך בטחו אבותינו". ובשעה קשה, עת סבל, רקד: "אם אמרתי מטה רגלי, חסדך ה' יסעדני". השירה היתה לפי המאורע, אך – הגיב על כל בשירה.

בשנת תרצ"ב העלה הרב משה אפרים לפני הנהלת "צעירי אגודת ישראל" את ההצעה לקבוע לימוד ב"תנך יומי", בנוסף על "הדף היומי". הוא עורר את הצעירים ללמוד תנ"ך, וכתב כי "במאבק עם אם-הארצות, עם השטחיות ועם ההתרחקות מהיהדות – אסור להזניח את התנ"ך, שהוא מקור המים החיים של היהדות". הוא נהג לנדוד בין העיירות היהודיות בפולין וגליציה ולעורר את הנוער לשוב אל מקורות המוסר והחסידות, להעמיק את עולם הערכים ואת השלמות הרוחנית, ולהתרחק משטחיות ופוליטיקה נבובה. למטרה זו הוא גם פרסם מאות מאמרים בעיתונות האורתודוקסית, ובכ"ד מנחם אב תרצ"ז (1937)היה אחד משני המייסדים של פלג "הזריזים" עבור הבחורים התורניים בתנועת "צעירי אגודת ישראל". פעילות "הזריזים", קבלה את תמיכת נשיאות "אגודת חניכי ישיבת חכמי לובלין" ואת תמיכתם של רבים מגדולי הדור, ובהם: האדמו"ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, רבי משה'ניו פרידמן מבויאן-קראקא, האדמו"ר מטשורטקוב, האדמו"ר מבויאן-לבוב, רבי אברהם יעקב מסדיגורה, ועוד.

מעבר להיותו רב בישראל, למדן ומתמיד, מחדש חידושי תורה, הוא היה סופר מוכשר. ביצירתו הספרותית תיאר את חיי החסידים, בהתרגשות ובהתלהבות, בדבקות ובהשתוקקות לעבודת ה', לשמחה של מצוה ולחיים תמימים וטהורים.

בשנת תרצ"ח החל לכהן כרבה של יאבוז'נה, ומילא את מקומו של הרב צבי הירשהורן הי"ד, שעבר לביאלה פודלאסקה. למרות העומס הרב בתפקידו כרב העיר ומחויבותו לישיבה שייסד שם, הוא הוסיף להשקיע רבות בתנועת "צעירי אגודת ישראל" להשתתף בוועידות התנועה ולפרסם מאמרים בביטאון התנועה.

כבר בשנת 1939 כתב מאמר ביידיש בו ראה בנאצים את התגלמותה של האנטישמיות של עמלק, וראה בשנאת ישראל את שנאת הרע לטוב.

עם הפלישה של הגרמנים ליאבוז'נה, ברח יחד עם רבים מקהילתו לגליציה המזרחית, הגיע לעיירה קושיצה והשקיע שם מאמצים רבים במסירות נפש לצורכי הצלה. בשנת 1942 חלה ואושפז בבית החולים המקומי, שם נרצח על ידי מרצחי האס אס, שירו בכל החולים היהודים.

בכדי להשיג את המטרה הרוחנית יש לדאוג גם לקיום חומרי נאות / ר' אליעזר גרשון פרידנזון הי"ד

תמונת ר' אליעזר גרשון פרידזון הי"ד

בין יתר ההרהורים העולים על לבי ביום השנה לפטירת האשה הגדולה שרה שנירר ע"ה, מתעוררת בי המחשבה על צד אחד חשוב מאד באישיותה הרבגונית של המנוחה אשר לא נתמצא כראוי ולא הופקה ממנו ההשפעה הראויה. כוונתי למעשי הצדקה והחסד של שרה שנירר, שהיא הקדישה להם ממיטב כוחותיה ומרצה. העולם היהודי יודע היטב על מפעלה החינוכי הכביר ועל השפעתה הגדולה בחיים הרוחניים של היהדות. אולם מעט מאד יודעים על פעולותיה הנמרצות לשיפור מצבם הכלכלי של תלמידותיה בפרט ושל עניים ונצרכים בכלל.

נוסף על כל כשרונותיה וחושיה המפותחים, ניחנה שרה שנירר גם בחוש מפותח לבעיות סוציאליות כלכליות. היא הקדישה תשומת-לב יסודית למצב הפרנסה ותמיד היתה מעורר את הציבור היהודי בנאומיה ובמאמריה לזכור את מאמר חז"ל: "אם אין קמח אין תורה".

ללמד את הבנות מקצוע, להשיג עבודה ומחוסרות-עבודה ולדאוג להקמת פנימיות עבודה – כל אלה נחשבו בעיניה לאחד התפקידים העיקריים של תנועות בית-יעקב ובנות אגודת-ישראל.

דווקא משום ששרה שנירר היתה כה חרדה לנשמת בנותיה, לא הסיחה את דעתה גם ממצבן הסוציאלי ולא חדלה מלחפש דרכים ומאמצים כדי להעלות את רמת חייהן. והיא עשתה זאת לפי כוחותיה הדלים.

בתור ממשיכי דרכה של אשה גדולה זו, עלינו גם להקדיש את מלוא תשומת הלב לנקודה זו וללמוד ממנה גם זאת, שבכדי להשיג את המטרה הרוחנית יש לדאוג גם לקיום חומרי נאות.

("עמוד החסד", אם בישראל ג, עמו' 58-59)


תמונת ר' אליעזר גרשון פרידזון הי"ד

ר' אליעזר גרשון פרידנזון נולד בי"ז במרחשון תר"ס (1899) בוויסקט הסמוכה לוורשה. אביו, ר' יהושע, היה תלמיד חכם מובהק ונכדו של הרב חיים אוירבך, מחבר הספר "דברי משפט". סבו, ר' שמלקה, היה דיין בלודז' ודרשן, גדול בנגלה ובנסתר.

מייסד "אגודת ישראל" הרב ד"ר עמנואל קרליבך הגיע לפולין במלחמת העולם הראשונה כרב צבאי בצבא גרמניה, והקדיש את זמנו לארגון הציבור החרדי בפולין. הוא רתם לעניין בחורי ישיבה צעירים ובהם את ר' אליעזר גרשון בן השבע עשרה. בתום מלחמת העולם הראשונה, לאחר שנוסדה "אגודת ישראל" בפולין, היה ר' אליעזר גרשון לאחד מראשוני העסקנים הצעירים שעשו נפשות ל"אגודת ישראל" בקרב יהדות פולין. במשך שנתיים נסע ר' אליעזר גרשון ברחבי פולין, במסירות נפש, בין הערים והעיירות במדינה לעורר את ליבם של תלמידי חכמים ואנשי מעשה לייסד סניפים מקומיים של האגודה. הוא התפרסם ברחבי פולין בשל פעילותו בעבודה ציבורית עניפה. הוא נמנה על מייסדי "צעירי אגודת ישראל", מראשוני המסייעים לשרה שנירר בביסוס "בית יעקב" ומייסד "בית יעקב" בלודז' ובעיירות הסמוכות לה, מייסד "בנות אגודת ישראל", "נשי אגודת ישראל" ו"בתיה" ומראשוני הפעילים ב"אגודת ישראל" למען ארץ ישראל.

על החלטתו לתמוך במפעל החינוכי "בית יעקב" כתב: עברתי ערים ועיירות בשליחות ה"אגודה". מבטי-בוז ומשטמה של החפשים לא הפחידוני. ידעתי להשיב מלחמה שערה בכל מקום, להדוך את התקפותיהם המילוליות ולענות לכסילים כאיוולתם. אך שאלה אחת שלהם הציקתני והדריכה מנוחתי, כאשר הומטרה עלי באמצע הנאום הקושיא: ואיפה הן בנותיכם? צעק המתנגד – הן באות אל המועדונים שלנו. הן שייכות לנו. בבית ספרה של שרה שנירר מצאתי תשובה לשאלה המטרידה. הרגשתי כי זהו השטח, שבו אין אגודת ישראל מושלמת. או אז גמרה בנפשי ההחלטה להתמסר לרעיונה של שרה שנירר, לחינוך הבנות ברוח התורה.

על מנת להפיץ את רעיון תנועת "בית יעקב" בוא יסד את כתב העת "בית יעקב", וריכז סביבו את טובי הכוחות הספרותיים החרדים, ובהם ד"ר נתן בירנבוים, ד"ר יצחק ברויאר, ר' אלכסנדר זושא פרימן, ד"ר בן ציון פסלר, ד"ר שמואל דויטשלנדר, ר' יהודה אורליאן, זליג שכאנוביץ, ר' אלימלך שטייאר, אלתר שנור (שמו הספרותי של ישראל דב איצינגר) ועוד. הביטאון פרסם גם את דברי גדולי התורה ובהם הרב אהרן לוין, הרב אלחנן וסרמן, הרב מאיר שפירא, הרב טוביה הורביץ, הרב שמואל דוד לאסקי, הרב משה חיים לאו, הרב צבי הירש הירשהורן ועוד.

בהמשך ייסד אליעזר גרשון עיתון לנערות בשם "גן ילדים", עיתון לבני הכיתות הנמוכות בשם "פרישינקע בוימעלאך" ("שיחים רעננים") ואת הוצאת הספרים "בית יעקב" שהדפיסה במשך חמש עשרה שנה מבחר גדול של חוברות, ספרי לימוד וכתבים.

בשנת 1930 נבחר כנציג סיעת ה"אגודה" בהנהגת קהילת לודז' ופעל לטובת כלל הנזקקים היהודים. הוא ייסד את בית הספר המקצועי החרדי הראשון לבנות "אהל שרה" בשנת 1936, ואת מחנה הקיץ למדריכות "חוות שמואל" בשנת 1937. הוא השתתף בכל שלשת הכנסיות העולמיות של אגודת ישראל, והרצה של על ארגון ותעמולה. הוא נבחר לאחד מנציגי יהדות פולין בוועד הפועל העולמי של האגודה, והיה חבר ההנהלה הראשית של "פועלי אגודת ישראל", מראשי הנהלת סמינריון "בית יעקב" בקרקוב, מזכיר כבוד בהנהלת "ישיבת חכמי לובלין", ובמוסדות נוספים. בשנותיו האחרונות סייר בפולין וגייס תמיכה כספית למען קרנות ארץ ישראל, "ועד הישיבות", ישיבת חכמי לובלין וישיבות נוספות.

בשנת 1935 ביקר בארץ ישראל על מנת לייסד את מרכז "בנות אגודת ישראל" בארץ ישראל, ובשנת 1939 הוא ייסד את איגוד הסופרים החרדים. לאחר פלישת הנאצים, עם פתיחת גל מעצרים בקרב עסקני הציבור וחברי אגודת הסופרים, ברח ר' אליעזר גרשון פרידנזון מלודז' לוורשה. גם בגטו ורשה המשיך במתן נאומים והרצאות, ומידי ליל שבת נשא גרשון בבית כנסת. בליל הסדר האחרון, בעיצומו של מרד גטו ורשה, היה בבונקר של ר' יוסף פסטאג. הוא נרצח יחד עם רעייתו אסתר בילה ובנם השני, שמשון רפאל. לא ברור האם הם נרצחו לאחר שהבונקר ההתגלה או שהם נחנקו במפולת, לאחר קריסת המבנה בו הסתתרו.

דברים מעוררים ליראת את ה' ולימוד מוסר מדרכיו של בעל "ערוגת הבושם" / הרב שמואל גרינוולד הי"ד

תמונת הרב שמואל גרינוולד הי"ד

המשליך קרחו כפיתים, הוא יברך בכל הזמנים ובכל העתים, את כבוד ידיד נפשי, בן גיסי וחתן דודי, הרב הגאון חריף עצום טובינא דחכימא כהן שדעתו יפה, המפורסם לשם ולתהלה, מו"ה משה יהודא כ"ץ שליט"א.

ב"ה, אחרי דרישת שלומו הטוב ושלום תורתו הקדושה באהבה רבה, מכתבך היקר לנכון הגיעני, ולמלאות בקשתך לקחתי לי פנאי לרשום בכתב את אשר נודע לי.

והן זכרתי ימים מקדם עת יצקתי מים על ידי מורי מופת דורו דודי זקני הגאון הצדיק מו"ה אליעזר דוד גרינוואלד אבדק"ק סאטמאר זי"ע, בהלו נרו על ראשינו, וראיתי בכל פעם עת הגיע עת דודי"ם לדבר מאחיו רבו אדוני אבי זקני ז"ל בעל ערוגת הבשם זי"ע, נתלהב בכל פעם בבהירות גדול.

ופעם אחד אמר לבני המשפחה אשר סביב שתו עליו סמוך לשלחנו הטהור, שמן הנכון היה לחבר ולרשום בכתב חיבור מיוחד מתהלוכותיו ומדרגותיו. ומה מאד שמח לבי ויגל כבודי כי רצון צדיק נתמלא בפועל, כי העיר ה' רוחך לקבץ כעמיר גורנה כל הני מילי מעליותא, ואקוה כי משפחתינו ותלמידי אדוני אבי זקני ז"ל יחזיקו לך מלא חפניים טוביתא.

והנני בזה למלאות רצונך הטוב לרשום רשימות קצרות מקורות חיי אדוני אבי זקני ז"ל, דברים אשר מעוררים ליראה את ה' וללמוד מוסר מדרכיו, וארשום קמא קמא דמטי לידי אשר נודע לי מפי השמועה, אפס קצהו אבל לא כולו כי אין עיתותי בידי, וגם כי אז יעלה לחיבור מיוחד.

והנה שמעתי ממנו כמה עניינים נפלאים בבחינת ותגזר אומר ויקם לך שנתקיימו ברכותיו. גם שמעתי בשם אדמו"ר מהרי"ד מבעלזא זי"ע שאמר עליו שהיה בעל רוח הקודש ועוד דברים גבוהים. ולא רציתי להעלות בכתב עניינים כאלו מכמה טעמים, אך אין זה פלא, כיון שמעודו שמר פיו מלדבר שיחות חולין, כנודע עוצם קדושתו בזה. ועיין בזוהר הקדוש חקת (דף קפ"ג ע"ב) שדרשו על הפסוק (אסתר ה') "ותלבש אסתר מלכות", אוליפנא כל מאן דנטיר פומיה ולישניה זכי לאתלבש ברוח קודשא וכו'. ועיין בשער הקדושה לרבי חיים וויטל ז"ל ח"ב (ד"ה רכילות) וממילא לא יפלא כלל על מדריגותיו הקדושים.

ובאגרת הגר"א ז"ל כתב, ועד יום מותו צריך אדם להתייסר, ולא בתעניתים וסיגופים, רק ברסן פיו ובתאוותו, וזהו התשובה וזה כל פרי העולם הבא וכו'. וזה יותר מכל התעניתים וסיגופים בעולם, וכל רגע ורגע שאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער וכו'. עד כאן לשון קודשו.

וה' יתברך יטע בלבינו אהבתו ויראתו ללמוד מארחות צדיקים לעבדו יתברך שמו עבודה תמה וצלולה, ונזכה במהרה לביאת גואל צדק בגילה, לראות עיר על תלה בנויה, כי יבא שילה במהרה בימינו אמן.

כעתירת אוהב נפשו המחכה לגאולה קרובה.

(מתוך אוסף מכתבים, שיצא לאור בסוף הספר זכרון עמרם צבי, א, על התורה, ברוקלין, תש"ע)

ושמעתי מאחי מוה"ר שמואל הי"ד דהנה אנו רואים דלעבירה יש יותר חשק מלמצוה, דהיצר הרע מסייעי' לזה, כמו שאנו רואים דבעלי עבירות אינם יגעים להעיר כל הלילה בשחוק וקלות, וללמוד תיכף נעשה עייף ויגע. והנה אם הוא כן דהוא עבירה גדולה ללמוד שלא לשמה עד שנוח לו שלא נברא היה צריך היצר הרע לסייעו לזה שילמוד תורה שלא לשמה יומם ולילה, אבל התירוץ דהיצר הרע יראה אם ירגיל עצמו ללמוד שלא לשמה אז ילמוד אחר כך לשמה. וזה שאמרו חכמינו ז"ל במתק לשונם, לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה, דהיה צריך להיות דאדם ילמוד לעולם יומם ולילה דהא הוא שלא לשמה, והתירוץ הוא משום שלא לשמה בא לשמה. עד כאן. ודברי פי חכם חן.

(זכרון עמרם צבי, ויקרא, עמ' רלא-רלב)

ובשם אחי הרב הגאון מו"ה שמואל הי"ד שמעתי על פי מה שפירש הבינה לעתים (ח"א דרוש ב לשבת הגדול) "וכי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם" (דברים ז,יז), כי אם האדם מדמה בנפשו שיוכל בעצמו להורישם אז לא יעמוד לו הקב"ה בעזרתו, אבל אם יודע ש"איכה אוכל להורישם" שהם רבים ממני, אז "לא תירא מהם" כי ה' יתברך בוודאי יעזרהו. עד כאן.

(זכרון עמרם צבי, בהר, עמ' רעא-רעב)


הרב שמואל גרינוואלד הי"ד, בנו של הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד אב"ד יארע מחבר ספר "דברי יקותיאל", בן הגאון הקודש בעל ערוגת הבושם.

כבר מימי נעוריו נודע כבעל כשרון מופלג וחריף עצום. בבחרותו היה מטובי התלמידים בישיבת אחי סבו, רבי אלעזר גרינוולד, בעל "קרן לדוד", אב"ד קהילת סטמאר.  ראש הישיבה ראה בו את תלמידו הטוב ביותר והיו קוראים לו "דער קליינער ערוגת הבשם".

נשא לאשה את מרת הינדל הי"ד בת הגאון הצדיק הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד אב"ד וראש ישיבת שמלוי. במשך תקופה קצרה כיהן ברבנות קהילת יארע, ואחר כך כיהן כדומ"ץ בקהילת סעליש.

כבר בצעירותו סידר את המפתחות לספר שו"ת ערוגת הבשם חלק יורה דעה, והוסיף עליו את הערותיו וחידושיו. בהמשך הוסיף, על פי הוראת אביו, הערות וחידושים לספר "מקוה טהרה" מאת בעל "ערוגת הבושם". חידושיו הובאו גם בספרו של חותנו, שו"ת "לחם שלמה" (יורה דעה סי' כח אות ו).

הרב שמואל נהרג עקה"ש באושוויץ בי"ג בסיוון תש"ד עם אשתו וילדיהם. גם אחיו, הרב משה אב"ד ראקוש-פולאטא נהרג עקה"ש עם אשתו וילדיהם.

אחיהם, הרב עמרם צבי דומ"ץ קהילת אויבערווישא, איבד את אשתו ואת ששת ילדיו בשואה. הוא שרד והיה רב במחנה ישראל פערנוואלד שבגרמניה. לאחר תום מלחמת העולם השנייה כיהן ברבנות בפרנוואלד ובויליאמסבורג, ונפטר בדמי ימיו בלא שהשאיר אחריו זרע של קיימא. חידושיו לוקטו ויצאו לאור בספר "זכרון עמרם צבי" על התורה.

התורה מקור החכמה / הרב צבי הירשהורן הי"ד

תמונת הרב צבי הירשהורן הי"ד

(מתוך שיחה שהקשבתיה בהמתיבתא הקוברינאית)

החקירה העיונית הלקוחה מחוץ תורתנו הקדושה בתור הנחות מוצקים על אמיתיותה של דת היהדות למותר הנה. גם תועלתה מעוטה לעומת החקירה העיונית הנובעת ממקור התורה עצמה המופתים החותכים הנראים ונתגלים מנה ובה, כי אורותיה וסודותיה מעידים על אמיתתה. למה הדבר דומה? לאיש חוקר העומד לפני בית סגור ומתאמו בכח חקירתו לעמוד על תוכן פנימיות הבית, לדעת עפ"י היקשי השכל וחוקי ההגיון מה המה רהיטי הבית, כליו ושכיות החמדה הצפונים בו. ויתחיל להתפלסף ולחקור חקירה אחר חקירה עד שיעמוד בשכלו החד שנמצא שם כלי בית מסוג פלוני ורהיטים מתוצרות התעשיה האלמונית. ובעוד שהלז עומד וחוקר בעיון רב בא בעל הבית ומפתחו בידו ורואה ומתבונן לגודל יגיעת החוקר ויקרא אליו בתמהון: למה תידע עצמך בחינם. בא ברוך ד' לביתי פנימה ותראה בעיניך המוחשות דמות הכלים ותבנית הרהיטים וסדורם בעליל בלי שום היקשים שכליים ויגיעת המח. כן הדבר הזה: לעמוד מחוץ לחדרי התורה ולהביא ראיות מרחוק עפ"י הקשי השכל האנושי כי התורה אמת, הלא אם אך יחדור להיכל התורה פנימה ויטייל בפרדסה יראה אמיתיות יסודותיה האלקיים, יכיר כל פקודיה הישרים בטביעת עין כמעט בחוש ויבין מציאות משפטיה האמתיים לאשורם. ההשתמשות בתגליות הטכניקה ובהמצאות המלאכותיות מסורה ביד כל אדם. גם מניע ומפעיל האדם היותר פשוט את המכונות והמנגנונים הכי ענקיים, אשר מורכבות המה בהרכבות משוכללות במאות אופנים וברזים אף אם לא ידע את חכמת טבעם וסידור הרכבתם. האדם בנקל יזיז את הכפתור של מאור החשמל ומאיר בבת אחת את האלקטריקון בכל חדרי מעונו, גם בלי ידע כלום מחכמת הרכבתו וכחות הטכניקה המשולבות. והאיש אשר לא יחפוץ להשתמש לאורה טרם שידע סוד יצירתם וחוקי טבעה הלא לפתי וסכל יחשב.

כן תורתנו האלקית הוא מנגנון נפלא בעל הרכבה שמימית המאיר לארץ ולדרים עליה, גם המקיים מצוותיה בלי הבחין בשכל האנושי המוגבל את מהותן המושכלת וסוד חכמתן העליונה לחכם יחשב.

כי סגולה נפלאה של פוריות טבעית ותועלתיות נפשית יש לתורתנו – ע"י אור פניו שהאציל בה הבורא יתברך – לתת אור יקרות ושפע קדושה למחזיקים בה. כי תורת ד' תמימה אף אם האדם התמים מתהלך עמה בתמימות פשוטה, היא מחכימת פתי ומאירת עינים. כי רק בקיום מצוותיה בפועל בלי שום חקירה עיונית היא משפיעה על עושיה מהוד אצילותה והדרת קדושתה.

וכמו שהנזון מהמאכל המבריא הסועד והמחלים את הגוף אין הבדל אם האיש האוכלו יודע ובקי בכל טבעי המאכלים המבריאים וחומרי המזון המזיקים להגוף, או אינו מומחה כלל בתורת אוכלים ומשקים ופעולותם על בריאות האדם. אין נפקא מינה אם ברר בכוונה מתוך הכרה שכלית את המאכל המבריא והמועיל מתוך סוגי המאכלים המפסידים והמשחיתים את הבריאות, או רק עפ"י מקרה נזדמן לו המאכל הטוב והמפנק ואכלו. בין כך ובין כך תביא לו האכילה המבריאה – אף הבעלם ידיעת מהותה – את התועלת הנרצה.

כן אין הבדל בין האיש המתפלסף החודר לכל שיטות כוזבות ומבקיע בשכלו החד לכל דעות נפסדות שבעולם, נכנס לעולם התרבות האירופאית ויוצא ממנו בשלום בלי נזק רוחני, בורר לו מכל האמונות הטפלות דעת ודת התורה הטהורה והמזוקקה שבעתיים, ובין איש התמים השומר תמימותו בפשטות טבעית. המושך בכפתורי מנגנון הנפלא של תורתנו הקדושה במסורת אבות ומאיר את כל חדרי נפשו בנר מצוה ותורה אור.

המנגנון התורני פועל אותה הפעולה התמה והשלמה בהשתמשות התמים באמצעים פשוטה, כמו שפועל לחוקר בהתשמשו באמצעים מדעים של חקירה עיונית.

מה נועלו איפה האנשים החושבים כי לא יתכן להפיץ דרת אלקים בארץ זולת אם ישכיל תחלה לדעת כל הספרויות של כל עמי התבל הנאורים, את כל ההשכלות ותורות המפלגות והזרמים, ורק בהזדיינות מדעית-ספרותית כזאת אם יבוא אל העם לדבר בשם הכרת התורה האלקית, כיתרון האור מן החושך על כל דרכי התוהו וההבל של הזמן התועה, יטה לב העם אחריו.

כי אמנם הדרך הזאת היא דרך ארוכה ומסוכנה. ארוכה: מפאת אבוד זמן היקר בדברים תפלים שהנם משמשים רק לרקחות ולטבחות לתורתנו הקדושה. בה בעת שהעוסק בעיון ובשקידה בחכמת התורה עצמה יתעשר בהון רוחני נשגב ויקה שלמות הנפש הנצחית. מסוכנה: כי לאו כל מוחא סביל דא לטעות מעץ הדעת החומריות והסוציאליות, לשתות ממעינות החכמות החיצוניות ולהשאר שלם בתורתו וכסלע איתן באמונתו שנפשו לא תרעל מארס המחלחל של התרבות החפשית.

הנסיון היותר מוכיח כי יש כח השפעה עצומה ללמוד תורתנו הקדושה בדרך התמימות לרכוש לבות הנוער ואינם נזקקים לסיוע ועזר מהחכמות החצוניות – הישיבות הגדולות, מבצרי הרוח.

הלא בישיבות הגדולות שוקדים על למוד הש"ס ונושאי כליו יומם ולילה בחורי חמד בני דעה, זכי השכל ועמקנים מופלגים, והם לא ידעו ואינם צמאים לדעת את אשר חושב והגה התבל המקולטר, רק נפשם צמאה לשתות ממעיינות החכמה האלקית, ובתורת ד' יחזו כל מחמדי תבל. ואם יש איזה "עולם" שעוסק בחכמה אמיתית נצחית הוא נטע בתוכנו ו"מקשין העולם".

ובכן עבודתנו עתה בתקופת החשכה של הסתרת פנים צריכה להיות: לעמוד על המשמר אצל המנגנון התורני המפיץ אור ולהאיר מתוך חשכה ולא יותר.

וזהו כוונת מאמרם ז"ל: "הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו" באור הדברים: הלוואי שלא תעמקו לחקור ולחפש אותי חפש מחופש בחקירה עיונית ולא תרדפו לדעת אותי מתוך הגיון המדעי, אף אם מגמתכם רצויה וכוונתכם לשמים. רק "ואת תורתי שמרו" באופן פשוט להשתמש במנגנון האור של תורתי, ואז "המאור שבה" אשר יפיץ בשלל נגהות המנגנון הנפלא "מחזירו למוטב" ויותר יועיל לשלמות נפשך מחקירה דתית, כי התורה היא בעצם מקור האור והדעת.

משונה הוא המנגנון של נפש האדם וכחותיו השונים, מדותיו המשונות ותכונותיו הסותרות אלו את אלו, מכל מנגנונים והרכבות שבעולם, מפני שהאדם בעצמו המשתמש לאורה, הוא בעצמו נושא המנגנון, הנושא והנישא בבת אחת והוא בעצמו הטכניקן העומד על גביו המעמידו והמפרקו, הוא ולא אחר.

על כן אף כי האדם יוכל לדעת סדר עבודת המוסר בדרך התמימות הסגולתית, כאשר תורנו ברייתא של ר' פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות וזהירות מביאה לידי זריזות וכו' איך תתנהג עבודתנו המוסרית מדרגה אחר מדרכה. ובאמת גם אם נעבוד בתמים בלי עיונים להבין חכמת סגר הנהגת החיים, רק נאחז בסדר המדרגות כמשתמש במנגנון נצליח ונשכיל.

בכל זאת אחרי כי מנגנון המוסר הוא נפש האדם וכל סערת הרוח ומלחמת היצרים המתחוללים בקרבו פנימה, והוא בעצמו הוא הטכניקן של מנגנונו, עליו לדעת במיטב הגיון על דרך סבה ומסובב את החכמה של אופן סדר המדרגות של הברייתא דר' פנחס בן יאיר למען ימצא בעבודתו המוסרית גם טעם לשבח עפ"י חקירה עיונית, ולמען שלא יטה שכלו תחת הדחק של מאוייו ותשוקותיו הרצוניים אל רצונו, כי הרצון משחד את השכל לנטותו אחריו, וכן הורה לנו החכם מכל אדם בספר החכמה שלו משלי.

על כן ננסה לבאר לעצמנו את השתלשלות סדר המדרגות להבין בשכל ובהגיון איך מחייב צעד מוסרי אחד את השני בשלבות סולם השלמות. איך התורה מביא לידי זהירות וזהירות מביאה לידי זריזות, וכו'.

אבל עוד בפתח הבית אנו צריכים למודעי: איך אמרו: "התורה מביאה" ולא הקדימו דבר קודם לה, והיא: האמונה, כאשר אמרו חז"ל בא חבקוק והעמידה על אחת? מזה יוצאת ההנחה כי התורה מביאה גם לידי אמונה, כי היא גם כן בכלל המצוות הכוללות במדת הזהירות.

התורה מביאה גם לידי אמונה מפני שאמיתיות התורה תתראה מדקדוקי מצוות כאלו אשר אין שכל האנושי יכול לחוקקם, כי אין להם אחיזה בחיים הממשיים ותכלית כל שהוא בתפיסת של אנושי, כמו תפלין מרובעים, סדור הפרשיות בהבתים, שער עגל היוצא ממעברתא של ראש, צצית, כל אלה וכיוצא בהם מורים שמן השמים היא.

ורק ההשתמשות באמונה פשוטה במנגנון הנפלא של תורה מן השמים יפיצו מעינות אורה חוצה כי התורה הוא מקור החכמה ובאורה נראה אור.

(תלפיות: מאסף תורני, א, עמו' כד-כז)


הרב צבי הירשהורן הי"ד, בן בכור לר' שמואל ורבקה, היה רב קהילת יאבורזנה (יאווארזנא), רב ומנהיג, נואם מפורסם, מחשובי רבני גליציה לפני מלחמת העולם השניה ומחשובי חסידיו ומקורביו של רבי ישראל מצ'ורטקוב ומקורב בכל לב ונפש לרב מאיר שפירא מלובלין.

הוא נולד בסביבות שנת תר"ס (1900) בקאמינקה (קמיונקה-סטרומילובה) שבגאליציה המזרחית, היה תלמידו של הרב שלום רוזנפלד, רבה של קאמינקה, נודע מצעירותו לתלמיד חכם מופלג. בשנת תרע"ד, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח מהפוגרומים שערכו הרוסים ביהודי גליציה ונדד עם הוריו ללבוב, שם למד בהתמדה בישיבת "מחזיקי לומדי תורה" של חסידי בלז ובקלויז של זידיצ'וב, ויצא להפיץ תורה בבתי מדרש וקלויזים נוספים, בחוג צעירי אגודת ישראל. הוא המשיך ללמוד בהתמדה ורכש גם השכלה כללית. הוא היה מקורב לאדמו"ר מצ'ורטקוב והיה מפעילי "אגודת ישראל".

בשנת תרפ"ד (1924), בחגיגות בעיר זלוצ'וב לציון סיום לימוד מסכת "עירובין", בסבב הראשון של מחזור "הדף היומי", הוזמן הרב צבי הירשהורן הצעיר להיות אורח הכבוד, והרשים את שומעיו בנאומו המופלא. בקובץ "הצעיר החרד", שנה א גליון א (לבוב תרפ"ד), מובא שבאמצע סעודת המצוה, שהחלה בחצות הלילה, עלה לבימה "הנואם המצוין והחשוב, חברנו הצעיר מר צבי הירשהורן מלבוב, לברך את המשתפים בחגיגה בשם האגודה שבעירו. הנואן מבאר וברר את כל הפרובלימות החיים שלנו בהשכל ודעת, במשך ארבע שעות, ודבריו חוצבים להבות אש. כל הנאספיים עומדים על מקומותיהם כנטועים במסמרות ומקשיבים לכל הגה היוצאת מפיו המפיק מרגליות. השומעים מוחאים כף בלהבה קדושה ובהתרגשות מרובה". מאז נאום זה, התפרסם כנואם מוכשר.

בנאומיו ובמאמריו השפיע על הנוער, ונבחר לכהן כנשיא "צעירי אגודת ישראל" בפולין משנת תרפ"ט (1929). הוא כיהן גם כעורך ביטאוני מרכז צעירי אגודת ישראל בלבוב "הנצח" ו"הצעיר החרדי".

עם נישואיו עם בתו של הרב החסיד ר' נחום פלוהר מקראקא, עבר לקראקא. הרב הירשהורן מתאר במכתב שביקש מהרבי מצ'ורטקוב עצה באשר לעתידו המקצועי: "בעת שהותי בטשורטקוב, התיעצתי אתו על דבר עתידי בחיים, באיזו דרך אבחר ובאיזה אורח חיים אלך בעתידי. וכ"ק האדמו"ר יעצני שבל אעסוק אחרי נשואי במשא ומתן ובל אכנס לעולם המסחר והעשיה, רק אשתלם בלימוד התורה בהוראת גפ"ת, כי איש מחונן בכשרונות כמותי הפסד גדול ונזק רב יהיה ליהדות החרדית אם אשקיע כוחותי בעולם המסחר ותקוה מזהירה נשקפת לי בעתיד להתמנות בתור רב חשוב המביא ברכה בפעולתו לאורטודוקסיה… שב מספר שנים ועסוק בתורה ותעלה בתורה ואחרי כן תראה שטוב איעצתיך". בעקבות הוראה זו של האדמו"ר מטשורטקוב, למד הרב צבי הירשהורן במשך מספר שנים בישיבת קוברין, שם למד את דרכי הפלפול וההוראה מהרב פסח פרוסקין, והוסמך לרבנות ממנו, מאת מאת רבי פסח פרוסקין ומעוד רבנים גדולים.

בשבועות תרפ"ו התבקש על ידי הרבי מצ'ורטקוב לנאום לפני אלפי חסידיו, והוא דיבר על חובת ההארגנות והפעולה החרדית. בטבת תרצ"א נאם הרב הירשהורן בועידת אגודת ישראל בגליציה המזרחית, שהתקיימה בלבוב.

משלהי תר"ץ ועד לשנת תרצ"ז, כיהן כאב"ד יבורוזנה (ליד קשנוב), אך סבל שם מקינטורים ומחלוקות, וחיפש משרה בארץ ישראל. הוא היה ממייסדי מרכז צעירי אגודת ישראל בלבוב, עמד בראש צעירי אגודת ישראל בגליציה. בשנים תרפ"ט וצרצ"ב נבחר לנשיא תנועת צעירי אגודת ישראל בפולין, ונאומיו המלהיבים עמדו במרכז ועידות התנועה. הוא היה מגדולי הסופרים וההוגים של תנועת אגודת ישראל בגליציה. הוא התמסר להרבצת התורה בשורות אגו"י, פעל לטובת הישיבות, ייסד ישיבות קטנות ופעל למען עליית צעירים חברי אגו"י לארץ ישראל. הוא נודע כתלמיד חכם גדול, ענק רוח ואציל נפש, כסופר שנון וכנואם מוכשר בעל שאר רוח ומחשבה מעמיקה, שהשפיע רבות על שומעיו.

בכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל, שהתקיימה מארינבד באלול תרצ"ז, נבחר הרב הירשהורן נבחר לחבר הוועד הפועל העולמי.

בספר שבט מישראל, ב, עמ' נא-נב, מובא מאמר שכתב לאחר פטירת רבו האדמו"ר מטצו'רטקוב:

אחת מתכונותיה הראשיות של אותו צדיק הדור אשר האיר את חשכת חיינו באור תורתו ובאבוקת קדושתו המהירה, היתה תכונת ה"דביקות". כל צדיקי הדור, חסידים, ושלימי הדעת אשר באו בקשרי היחס עם אותו צדיק סבא קדישא זצ"ל, העידו והגידו כי "דביקות" זו שראו אצלו בכל התנהגותו הפרטית ואורחות חייו בכל ריבוי הופעותיהם, היתה במדה כזו, שאי אפשר להפריד בין הדבקים, כלומר, בין הפעולות הרוחניות היותר נשגבות ובין המעשים בגשמיים ביום יומיים הכי פשוטים. כי מחוברים ודבוקים הם ביסוד המרכזי "במידת הדביקות", באופן כזה שהם היו טבועים ונעוצים מלוכדים ומשולבים אלו באלו כשלהבת בגחלת. בבית מדרשו של התפארת ישראל מטשארטקוב זצ"ל למדנו כי הדביקות היא הבריח התיכון של עבודת האלוקים, המבריח את כל המידות העליונות של הצדיק מן הקצה אל הקצה. מי שהסתכל בעינים פקוחות לתהלוכות דרכו בקודש של הצדיק הנשגב זצ"ל מטשארטקוב, הכיר בעליל שגם אז בשעה שהוא מקשיב בתשומת לב לכל מאורעות חיי האנשים, למצב פרנסתם וכו', הוא דבוק במחשבתו וקשור בכל כוחותיו הנפשיים בחי החיים, מעלה ומורים מקריב ומגיש כל סיבותיהם של בני אדם לסיבת הסיבות, בכח הדביקות שבו. מי שהכיר את מנהיג הדור וקברניטו, את הרבי מטשארטקוב זצ"ל, בתור מייסד של אגודת החרדים, לוחם בעד יצירת אומנו ומלאכה בתוך החדרים הכלליים, מחולל רעיון תנועת האגודה העולמית ומנהיגה הפעיל עד יומו האחרון, בא לידי ההכרה: בבית מדרשו של צדיק הדור הזה למדנו שיש דביקות בתורת החסידות הצרופה, שמקורה בתוך שטף זרמי החיים החילוניים ההם, היא מן התבודדות בתוך החברה. היא צמאה לחיים ומלאה תשוקת חיים, מטביעה את חותמה המזהיר עליהם ומשקיעה היא את עצמה בהם, כדי לגלות על ידם את הסוד המוסרי, הכוח האלוקי השולט בתוכם, "חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמי".

במאמריו ובנאומו בכנסייה הגדולה של אגודת ישראל, בשנת תרצ"ז (1937), קרא להגברת העלייה לארץ. הוא סייע בארגון ההכשרות של "צעירי אגודת ישראל", תמך ב"קרן הישוב" ועמד בקשר עם המרכזים הארצישראליים בפרנקפורט ובוורשה על מנת להסדיר מתן סרטיפיקטים לחניכי התנועה. בשל רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית, הצטרף הרב להכרזת החרם על תוצרת גרמניה. בשנת תרצ"ח נבחר לרבה של ביאלה–פודלסקה, אך המלחמה פרצה לפני שהספיק לעבור אליה. עם הכיבוש הנאצי הם חיפשו אחריו בשל תמיכתו בחרם על תורצת גרמניה, והוא נאלץ לברוח ללבוב. כשהייתה לבוב כיבוש סובייטי בעקבות הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. פעל הרב למען הפליטים היהודים שהתאספו בעיר, והמשיך בלימוד התורה במחתרת ובעידוד רוחם של היהודים הנרדפים. לאחר שלבוב נכבשה בידי הגרמנים ב"מבצע ברברוסה" היה הרב בתחילה חבר ביודנראט, אך בהמשך ירד למחתרת והסתתר בבית רבי מנחם נחום פרידמן,  האדמו"ר מהוסיאטין-לעמבערג, ובבית האדמו"ר מבויאן הי"ד.

הרב נרצח עקה"ש בעת פינוי גטו לבוב באייר תש"ג (1943), בהיותו בן 42 שנה בלבד. ויש דעה הטוענת שהרב נספה במחנה ינובסקה.

הרב צבי הירשהורן הי"ד השתתף באופן קבוע בכתיבת מאמרים לכתבי העת התורניים בפולין, בעברית וביידיש.
מאמרו "הנרות הללו…" פורסם במאסף התורני-ספרותי הנצח, שנה א גליון ב-ג (לבוב תרפ"ו), עמו' מ,
מאמרו "התורה מקור החכמה" פורסם בתלפיות א-ב (אדר א' תרצ"ח), עמו' כד. מאמרו "דבוקת ואמונת חכמים", נכתב לאחר פטירת הרבי מצ'ורטקוב והודפסה בתפארת ישראל, קובץ לתורה ולחסידות לחסידי בית רוז'ין, טבת תשנ"א (כה), עמו' 4.
ראה אודותיו, בסוד ישרים ועדה (תשכ"ט), שכד-שלא; שערים, ניסן תשט"ו, גליון אלף, עמו' 80-81; מאמר באלה אזכרה, הובא גם בספר ביאלה פודלסקה; אנציקלופדיה לחכמי גליציה, ב, עמו' 388.

כבוד ישראל והאשה הישראלית / הרב אברהם אייזנברג הי"ד

אצל כל האומות, שאורח חייהן מבוסס על הנציונליזם המופשט, נחשב הכבודה לאומי לדבר קדוש ויקר, וכל מי שמזלזל בכבוד הלאומי מוקע אל עמוד הקלון כבוגד העם.

ואילו אצל עם ישראל הנצחי, אשר אורח חייו מבוסס אך ורק על עקרוני היסוד של תורתו הנצחית ואשר סיסמת חייו היא: "קודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא חד הוא" – המושג כבוד ישראל כולל גם את המושג כבוד התורה, שכן בלי תורה לא יתכן כבוד ישראל, ואם אדם מישראל מחלל את דת ישראל, הרי בעת ובעונה אחת הוא מחלל גם את רגש הכבוד של עם ישראל.

הכרה זו של גאווה דתית יהודית קננה מאז ומתמיד בקרב העם היהודי כולו, ובכללו גם האשה והבת הישראלית, אשר הצטיינה מעולם בזקיפות קומתה הדתית.

ראוי להן לבנות ישראל להתבונן בפרשה במעניינת המסופרת בתנ"ך (שמואל ד'), שיש בה כדי ללמד כיצד אשה מישראל הבינה את המושג כבוד ישראל.

במלחמה שניטשה בין בני ישראל והפלישתים, ניגפו הישראלים לפני אויביהם ורבים מהם נפלו חללים בשדה הקרב. ביניהם היו גם שני בניו של עלי הכהן, חפני ופנחס. אולם פי כמה גדול היה האסון בהילקח ארון הקודש על ידי הפלישתים הטמאים. עלי הכהן בשמעו את הבשורה המחרידה הזאת נפל מכסאו ומת. ואשתו של פנחס, אשר הרתה ללדת, בשמעה את בשורות האימים משדה הקרב תקופה צירי הלידה ונפחה את נשמתה מתוך כאבים וייסורים. אך לפני צאת נשמתה עוד הספיקה לקרוא שם לבנה נולד לה: "אי כבוד" – "לאמר גלה כבוד מישראל, אל הילקח ארון האלוקים ואל חמיה ואשה".

מה מפליא ונשגב הדבר. בעלה נפל זה עתה במלחמה, היא עצמה נאבקת עם מר המוות תוך ייסורים קשים, והנה מונח לו בתוך חיק האם הגוססת הרך הנולד, אשר גורל היתמות והשכול כבר מקדם את פניו עם צאתו לאוויר העולם. וברגע נורא ונואש זה אין האשה הישראלית שמה לבה לכל אלה, אלא כל כולה דואבת ושותת דם על כי "גלה כבוד מישראל, כי נלקח ארון האלוקים". אלה היו המילים האחרונות שבהן נפרדה האשה הגוססת מן העולם ומבנה היתום.

לנוכח הרוחות הזרות אשר חדרו לתוך שורות היהדות, עת המשכילים והלאומיים למיניהם צועקים, בדומה לאם-השקר במשפט שלמה: "גזורו!" – נתקו את הקשר הנצחי בין התורה וישראל, באמרם: "ככל הגויים בית ישראל" – אין נשמת היהדות, אין רוח ישראל סבא, יש רק "כבוד האומה" ועוד מיני סיסמאות כיוצא בזו. בעת כזאת יש לזכור את הפרשה המופלאה הזאת ולשנן, כי בשום פנים לא ייתכן לשמור על כבוד האומה ובו בזמן לחלל את קודשי האומה ולרמוס את תורתה ומצוותיה, אשר אבותינו ואבות אבותינו מסרו את נפשם עליהן.

מי ששמר על כבוד התורה ומכבד את ערכי היהדות ועקרונותיה המוסריים, רק הוא שומר על כבוד האומה והוא הוא גאוותה ותפארתה.

(אם בישראל, ג, עמ' 203)


הרב אברהם אייזנברג הי"ד היה תלמיד חכם מטובי המחנכים בפולין. הוא עבד כמלמד בתלמוד תורה "יסודי התורה" בעיר קאליש, ונודע כמחנך בחסד שיראתו קודמת לחכמתו. בין מלחמות העולם עבר מרכז חסידות סלונים ובית מדרשו של האדמו"ר רבי אברהם וינברג (השני) לברנוביץ'. בעקבות בקשת הרב אלחנן בונם וסרמן הי"ד מהאדמו"ר מסלונים, ביקש האדמו"ר ממנהליו של הרב אברהם אייזנברג לשחרר אותו מעבודתו שם, וקרא לו לעבור וללמד בתלמוד תורה לבנים "חורב" בברנוביץ'.

מאמריו הפדגוגיים של הרב אברהם  התפרסמו בביטאון "בית יעקב זשורנאל" בלודז' בעריכת הרב אליעזר גרשון פרידנזון הי"ד. מטרת הביטאון הייתה לעודד הורים לשלוח את בנותיהם אל "בית יעקב".

בספרים "אור אלחנן" ח"ב וב"אם בישראל" ח"ג, מוזכר כי הרב אברהם נהרג עקה"ש בשואה.

בספר "זכרון קדוש", ברשימת אנ"ש בעיר לודז', מוזכר ר' אברהם ב"ר ניסן אייזנברג (שנפטר כ"ז בניסן ת"ש), ובניו: שמואל חיים, משה ושמחה – הונצחו. ושם הונצח בין הנרצחים מברנוביץ' ר' אברהם שלמה ב"ר ניסן אייזנברג. טרם התברר האם יש קשר בין המחנך מלודז' וברנוביץ' הרב אברהם אייזנברג ובין ר' אברהם שלמה אייזנברג הנזכרים לעיל.

דרך האדם אל עצמו / ר' אברהם מרדכי רוגובי הי"ד

תמונת ר' אברהם מרדכי רוגובי הי"ד

מספרים: מעשה בר' אייזיק של ר' ינקל שנאמר לו בחלום, כי בעיר פטרסבורג הרחוקה מצוי אוצר נסתר, שיש בו כדי להעשירו לכל ימי חייו. למחר נטש ר' אייזיק את ביתו, מכר את מעט מטלטליו והלך לפטרסבורג כדי לחפש אחרי האוצר. אחרי שזכה סוף-סוף להגיע למחוז-חפצו, שבע עמל ויגיעה, נודע לו שם בחלום אחר, כי האוצר המבוקש אינו נמצא בפטרסבורג הרחוקה, כי אם דווקא אצלו בביתו, ממש מתחת לתנור…

מוסר-השכל של מעשיה זו הוא פשוט למדי: אסור לו לאדם לחפש את אוצרו, את אושרו, במרחקים, בניכר, כי אם בתוכו הוא, בפנימיותו הנסתרת, בעמקי לבו ונשמתו הוא. שם, ברטט החרישי של הלב, באור המהבהב של המוח, מצוי שפע של אוצרות גנוזים, שיש לחטט אחריהם כדי לחפשם ולגלותם.

על האדם רק למצוא את הדרך אל עצמו, למען יוכל לפרוט בקצב הרמוני על הנימים הענוגים והדקיקים ביותר בלבו. וכמו סימפוניה שופעת ומשתפת לקצב שרביטו של מנצח מעולה, כך ישתפך שפע של רוח ורגש בקרב האדם אשר מצא את הדרך אל עצמו.

רוח ורגש – שתי המתנו היקרות שניתנות לאדם, המהוות את כוח-הדחף לכל המעשים הנעלים, ואת מקור הרצון, המרץ והכשרון. יש אנשים שחייהם חולפים מתוך הסח-הדעת, כשהם שוכחים מאנשים ומעצמם. אין הם רואים בעצמם אלא כעין פושטי-יד שכל תכליתם בחיי העולם הזה אינה אלא לקבל מבלי לתת מאומה. הללו מעולם לא מצאו את הדרך אל עצמם. אמנם אין בזה משום הוכחה, שהם באמת פושטי-יד חסרי-כל. יתכן מאד שבעמקי נשמתם גנוזים אוצרות של זהב ופנינים, אך אין הם מבחינים בהם ואינם מסוגלים להגיע אליהם. רואים הם אוצרות בפטרסבורג אבל לא בתוך עצמם…

אוצרות גנוזים אלה דומים לפלג מים תכולים, רוגעים ושקטים, שאינם זעים. אך יש ובאקראי משהו לא-נודע מזעזע את המים השקטים והם מתחילים לאגוש ולגעוש, והגלים הפתאומיים סוחפים ומעלים את הכוחות הגנוזים מן התהון. כך "פושט היד" העלוב מזדקר בבת-ראש ונעשה גיבור בעל יד רחבה, אשר מנדבנותו הפעילה נהנים עולם ומלואו.

ברם, כיצד מגיעים לידי כך, שיתעוררו הרוח והרגש ויתהפכו למבוע של ברכה?

רק על-ידי האידיאל!

אדם החי למען אידיאל; אדם אשר שאיפה רוחנית מסוימת מהווה נקודת-מוקד של מחשבתו, וכל-כולו ציפייה מרטיטת לב להשיג אידיאלי זה – אצל אדם כזה מן ההכרח שיתגעש ויתפרץ ים הרגשות והרוח. לבת-האש מוכרחה לפרוץ מבעד לקפאון, והנפל מאתמול הופך היום לענק-רוח, המהווה נקודת מרכז להרבה נפלים אחרים, שגם בהם מתעורר רטט רוחני לאיזו שהיא שאיפה.

ואל יאמר אדם: קטן אני ודל. אותי לא חננו מן השמים בשום כשרון ואין בידי לתת לעולם מאומה. איהנה איפה מזיעתו של הזולת, מעבודתם ויצירתם של אחרים. לא, בני. למה זה תחרוץ את משפטך להיות פושט-יד לצמיתות. בעוד יתכן כי בנשמתך גנוזים אוצרות של עשירות רוחנית, ורק בגלל רפיונך ורשלנותך לחפש ולחטט, הנך פושט ידך ללחם-נדבה?! למה זה תבזבז את כוחותיך בחיפושי-שווא אחרי אוצרות בפטרסבורג, בזמן שאתה יכול למצאם בשפע מתחת לאפך ממש?…

והרי לא רק פושט-יד תישאר כל חייך, אלא גם גזלן. שכן אם חנן אותך הבורא באיזה כוח שהוא, כוח של דיבור, כתיבה, זמרה, או כל אמנות אחרת; כוח העשוי להלהיב את רוחותיהם ורגשותיהם של בני-אדם קפואים, לעודד נשמות נדכאות ולרפא לבבות רצוצים; כוח שביכולתם להמריץ ולהניע מחנה ענקי של בני-אדם שיפרצו בעד קירות-ברזל להגשמתו של אידיאל מקודש – הלא עליך להבין ולדעת, בתורה מאמין בהשגחה עליונה פרטית, כי כוח-השפעה זה לא ניתן לך כדי שתניחהו במרתף נפשך עד שיעלה חלודה, אלא שליחות חובה היא שהוטלה עליך להערות כוח זה על אלה שבשבילם הוא נועד.

ואם אינך עושה כן, הרי אינך אלא גזלן, גזלן אכזרי! אם שני אנשים הולכים במדבר-שממה ואחד מהם יש לו מזון יותר מכפי צרכו, בעוד השני אין לו מאומה, הרי אם הלה ייתן לחברו לגווע ברעב ולא יחלק לו מלחמו – הרי יחשב לרוצח.

כלפי מה הדברים אמורים? כלפי האשה הישראלית. אל לה לאשה הישראלית לישב בחיבוק ידים ולצפות לאוצר אשר יבוא ממרחקים, מבחוץ. ההתעוררות חייבת לבוא מבפנים, מצד האשה עצמה. אל לה לרפות ידיה ולומר: דלה אני, חסרת כוחות.

תהיה נא האשה הישראלית הדורה כולה בשאיפה אמיתית לאידיאל הקדוש של חיי תורה ומצוות. שאיפה זו תעורר בה את הרוח והרגש, ואז יזדרם בכל עורקיה שפע של רצון, מרץ וכושר-פעולה.

ואז האשה הישראלית האמיתית תמצא את הדרך אל עצמה…

(אם בישראל, ג, עמ' 248-251)


ר' אברהם מרדכי רוגובי, נולד בשנת 1898 בלודז', במשפחה חסידית שעסקה במסחר. ר' אברהם מרדכי רוגובי היה חתנו של ר' וואווע מנדלביץ והיה מפעילי "אגודת ישראל" בוויילון, בין שלהי שנת תרע"ו ובין שנת תרפ"ד (1916-1924). לאחר לימודים בחדר למד בישיבת "תורת חסד", שהייתה ישיבה ליטאית בלודז' בראשות הרב שלמה גרודזנסקי. ראש הישיבה ייעד את אברהם מרדכי להיות סופר חרדי מובהק, והוא החל לשלוח מכתבים למערכת של עיתונים שונים. לצד הכתיבה פיתחה את יכולת הביטוי וההסברה שלו, רכש אברהם מרדכי ידיעות רבות ומעמיקות בספרי חקירה, אגדה, מוסר וחסידות. הוא החל לערוך את כתב העת של ישיבת "תורת חסד", ולאחר מלחמת העולם הראשונה מונה לאחד מהמשתתפים הראשיים בעיתון האורתודוקסי הראשון "דאס אידישע ווארט". עד מהרה הוא לקח חלק מרכזי בכתבי עת אורתודוקסיים נוספים שהחלו להופיע, וחתם על מאמריו בכינויים שונים, כמו: עוזיאל, בן יאיר, א. דאווידזאן, בן-דויד, ועוד. במאמריו פעל למען כבוד התורה, כבוד הרבנים והרבנות, ולמען איחוד היהדות החרדית לכלל ציבור מלוכד. בשנת 1923 החל להוציא לאור בלודז' את העיתון החרדי היומי "די אידישע שטמע". כעבור שנתיים העיתון נכנס לחובות ונסגר, והוא ארגן את ההוצאה לאור של הבטאון "אונזער טרייבקראפט" [הכוח המניע שלנו]. מעבר להיותו סופר ופומלציסט, פעל ר' אברהם מרדכי רוגובי כאחד מטובי עסקני "אגודת ישראל". יחד עם ר' אלכסנדר זושא פרידמן, יהודה ליב אורליאן, לייבל פרום, פאליק לנדברג, ועוד, הוא נמנה על מייסדי "פועלי אגודת ישראל". עבורם הוא ייסד את הבטאון "דער אידישער ארבייטער". בשנת 1925 נבחר כנציג "פועלי אגודת ישראל" לעיריית לודז', והתמסר לטובת הכלל והפרט. הוא פעל לארגן את ה"חדרים" הפרטיים והציבוריים בארגון מרכזי של בתי הספר "חורב" בהנהגות ר' אלכסנדר זושא פרידמן. בבתי ספר אלו והמוסדות שבסביבתם למדו כמאתיים אלף תלמידים ותלמידות. הוא פעל ליישם את חזונה של שרה שנירר, שכנע את "אגודת ישראל" לתמוך בתוכנית ביסוסה של "בית יעקב" ומשנת 1932 היה אחד ממנהיגי המרכז הרוחני של "בית יעקב". בשנת 1935 ייסד בוורשה את "הגימנסיה למסחר בית יעקב", שנעשתה מוסד גדול, חשוב ומסועף. ליד ארגון "בית יעקב" ייסד בית הוצאה שפרסמה ספרות לנוער.

לאחר פטירת רבי מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, כתב עליו ר' אברהם מרדכי רוגובי את המאמר "הנסתר והמפורסם" (יצא לאור בספר רבי מאיר שפירא – במשנה באומר ובמעש, ב, עצ' 235-237.

בשנים שטרם השואה הוא היה מחשובי הכותבים ואחד מהעורכים בעיתון "דאס אידישע טאגבלאט" (שהיה ממייסדיה בשנת 1929), מנהל ארגון בתי הספר לבנות "בית יעקב" ומנהל הגימנסיה למסחר "בית יעקב". לצד פעילות עניפה זו מסר הרצאות ל"צעירי אגודת ישראל" ול"בנות אגודת ישראל", פעל בוועידות החינוכיות, באסיפות לחיזוק הדת ובמגביות למען ארץ ישראל,  וניהל תעמולה לחיזוק נציגי "אגודת ישראל" בסיים הפולני, במועצות העירוניות ובקהילות ישראל בפולין. הוא תרגם כתבים מאת רבי שמשון רפאל הירש, לטובת הקוראים הצעירים. מאמריו לנוער החרדי היו ספוגים בדברי חז"ל, במוסר ובחסידות, ונועדו לחזק בקוראיו את הרגש היהודי, להעמיק את ידיעותיהם באוצר המחשבה היהודית ולהלהיב אותם לקיום אורח חיים יהודי. הוא הוציא לאור תרגם ליידיש של "פרקי אבות" עם "שמונה פרקים" לרמב"ם. הוא הדפיס אוסף מכתביו של ד"ר נתן בירנבוים בשם "עת לעשות", אך בשל המלחמה שפרצה לא הספיק להפיץ את הספר. הוא הכין לדפוס חלקים מעובדים מיצירות חשובות מעולם המוסר כמו "מנורת המאור", "חובת הלבבות" ו"הכוזרי", וכתב הקדמה לתרגום "מסילת ישרים" שנעשה בידי ר' אלכסנדר זושא פרידמן.
לאחר הכיבוש הנאצי, ניסה רוגובי להוציא לאור עיתון מחתרתי, ותרגם את התנ"ך כולו ליידיש. הוא היה מפעלי "העזרה העצמית" בגטו, שהקימה רשת של בתי תבשיל ומוסדות סעד. הוא המשיך לתכנן תוכניות חדשות, ומונה למועצה הדתית שפעלה לצד היודנראט. כאשר הותר לקיים בתי ספר בגטו, הוא ארגן וניהל בגטו ורשה את בתי הספר של "בית יעקב". הוא המשיך בפעילותו הציבורית במרץ, על אף הסכנות והביזיונות, עד שגורש לטרבלינקה בשבת י"ח באב תש"ב (01.08.1942). פקידים מהיודנראט השתדלו להביא לשחרורו כפקיד היודנראט באמצעות שתדלנות ומתן שוחד, אך הוא סירב להציל את עצמו, והצטרף לקרון המוות יחד עם אשתו וילדיו, חתניו והוריו (ראה ע' רינגנבלום – כתבים פון געטא, כרך ב', עמו' 198), ובהם חתנו, הרב שאול בוימאן הי"ד,

בחלק ב' של ספר "בגיא צלמות" מאת יהודה אריה פינגולד, עמ' שעח-שפא, מתוארים קריאתו של אברהם מרדכי רוגובי ליהודים לקדש את השם ברבים, לקראת גירושם לטרבלינקה. עוד מתוארת שם ההתעללות שעברו הוא ומשפחתו בעקבות כך, לפני שהושלך לקרון המוות.

גודל מעלת סיפורי צדיקים, שהם כמעשה מרכבה / הרב שלום ביילוש הי"ד

אברך את ה' אשר יעצנו להעלות על מכבש הדפוס נפלאות האי איש קדוש מופת דורו אשר הרבה מאות מאחינו בני ישראל נושעו על ידו גאון עוזינו כבוד קדושת אדוני אבי זקני הגאון הצדיק מרן נפתלי הירצקא הלוי זי"ע, למען ידעו דור אחרון מפעלות אלקים, דברים העומדים ברומו של עולם. הרבה טרחתי ועמלתי עד אשר אספתי דברים הללו ובררתי הדברים וחקרתי ודרשתי היטב לידע אמיתת הדברים ורק ממגידי אמת אשר לא ידברו כזב בעד כל הון, מהם לקחתי דברים הללו אשר ראו ואשר שמעו איש מפי איש אנשים מהימנים, ועוד יש תחת ידי לקוטי תורה ושיחות נאות ופלאות תמיד דעים רק מחמת הוצאות הדפוס כי רבה הוא ואין ביכולתי להדפיס הכל כי אם קוות"ה אחת שאמכור הספרים אם ירצה ה' ומשבח היתר על ההוצאה אדפיס ברצון ה' חלק שני מזה הספר. ואבקש את אחינו בני ישראל שבכסף מלא יקנו ספר הזה ויקחו ברכה אל תוך ביתם ויעמוד להם זכות זקני הגאון הקדוש זצלה"ה שיוושעו בכל מיני ישועות והצלחות, וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהן.

וידוע כי פעם אחת בא איש חסיד אחד אצל זקיני הקדוש זי"ע בבוקר קודם התפילה ושם לא סגרו הדלת בשום פעם וכל מי שיהיה הלך אליו בכל פעם שרצה. וכאשר בא החסיד הזה הלך אליו, אבל הגאון הצדיק לא נתן לו שלום ולא דיבר אליו רק קרא באיזה ספר. ויביט החסיד לראות איזה ספר הוא לפניו וירא והנה איזה סיפורי מעשיות מצדיקים, וישתומם על זה אשר רב גאון וקדוש כמוהו יעסוק קודם התפילה בסיפורי מעשיות. וכאשר פנה אליו ונתן לו שלום אמר הרבי, הנה לא היה לי פנאי ללמוד עכשיו ורציתי לעסוק קודם התפילה וסיפורי מעשיות מצדיקים הם חשובים כמעשה מרכבה, על כן לא פניתי ליתן שלום למעלתו כי לא רציתי להפסיק במעשה מרכבה. ומזה נראה גודל מעלת סיפורי צדיקים אשר הצדיק הזה בעצמו אמר שהוא גדול כמעשה מרכבה.

ואקווה שיהיה נחת רוח לאבי הזקן למען יהיו שפתותיו דובברות בקבר בעת שיאמרו שמועה מפיו וימליץ בעדינו ובעד כלל ישראל שיתרומם קרן ישראל במהרה בימינו אמן.

הכותב וחותם פה נירבאטור יע"א ד' לסדר איש צדיק תמים היה קצר"ת [תרצ"ח] לפ"ק.

הק' שלום בן לאאמו"ר הגה"צ מוהר"י סג"ל זצוקללה"ה אבד"ק יאנאשי יע"א, חתן הגה"ק מוהר"ר נפתלי הירצקא זי"ע, ולמעלה בקודש נכד רבינו הקדוש מרן הרבי ר' אלימלך בעהמח"ס הקדוש נועם אלימלך זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

(הקדמת המו"ל, זכרון נפתלי)


הרב שלום סג"ל ביילוש מיאנושי (הונגריה) שליד נירבאטור, בן הרב יעקב ומרת בונה גיטל, הוציא לאור בקליינווארדיין בשנת תרצ"ח את החלק הראשון של "זכרון נפתלי", ובו סיפורי נפלאות ומופתים ודברי חסידות על סבו. בשל הוצאות הדפוס דחה את הדפסת החלק השני, שלא הודפס מעולם.

אביו, הרב יעקב ביילוש אב"ד יאנושי ומתלמידי ה"כתב סופר", היה חתנו של רבי נפתלי הירצקא ב"ר יעקב פרץ זילברמן. רבי נפתלי הירצקא היה רב ביאנושי, ומסביבות שנת תר"ם (1880) אב"ד ואדמו"ר בראצפרט.

הרב שלום ורעייתו הרבנים בילא בת הרב הצדיק רבי חיים יחיאל, נכדת הרה"ק הרבי ר' אלימלך מליזענסק, נספו באושוויץ יחד עם בניהם נפתלי הירצקא, ברוך ואהרן, בג' בסיון תש"ד (25.05.1944).


מה נענה אנן בתקופה נוראה שכמעט אין דוגמתה בכל משך אלפי שנות גלותו של שה פזורה עם ישראל / הרב משה נחום בלוהם הי"ד

הקדמה

יודעי השם והוגי התורה בטהרה אשר רוח אלקים נוססה בם וחכמת התורה נטעה בקרבם והתבונה והדעת הוצק בנפשם לחבר ספרים, ומוצאיהם לאור שמו לחוק למו ונהגו מעולם משנים קדמוניות ועד היום הזה לכתוב הקדמה במפתח בבא לפני הספר היוצא לאור. ודברי ההקדמה הלא הם כמו גדר וחומה בצורה סביב הספר, כי באקדמות מלין אשר מציג המחבר או המו"ל בפתח עינים, על ידיהן יראה הרואה את לב המחבר, מטרתו, תכונתו, מהותו ויסודתו, ויבין על בוריו על מה הטבעו אדני החיבור. ברבות הימים ומאות השנים נעשה כמעט לחוק קבוע ומצא לו אורח ומסילה בין המחברים ומו"ל עד היום הזה, עד אשר בימינו אלה מעט מזעיר שימצא ספר או חיבור אחד אשר אין הקדמה, פתח דבר, אל הקורא, מבוא השער, אקדמות מלין וכדומה צמיד עליו. וגם כמו חלוני מראית חנות מלאים כל טוב ולוחות וטבלאות המסחר התלויות לנס על כל בתי המרכולות למען ידע העובר ושב את טיב בית נכאתה עוד טרם יפסיע על מפתן הפתח, טרם בואו הביתה, כן היא ההקדמה החקוקה בעט ברזל ועופרת על מבוא הספר ושערו. ואמרתי גם אני אשמור החוקה הזאת בל אהין להרוס הגדר ולפרוץ חומה נשגבה של המנהג אשר גבלו ראשונים ואחרונים גאוני ארץ, קדושי עליון אשר בארץ החיים בג"ע העליון בגנזי מרומים מנוחתם זי"ע ואשימה פעמי לילך בעקבותיהם.
ואם אמנם כי לספר בשבח קדוש אבא מארי עטרת ראשי ותפארת נזרי ורבינו הגדול מרבן שמו רב עמרם גאון חסידא קדישא המחבר זצוקללה"ה, מגאון עוזו ותפארתו, הודו והדרו, צדקתו, קדושתו ופרישתו הוא דבר שפתים אך למותר, כי כבר יצאו לו מוניטון בעולם ופקיע שמיה בכל הגולה בין גאוני קדמאי, והופיע ביקר תפארתו, זיו הדרו ויראת קדשו על חוג שמי טוהר בדורות שלפנינו ואפס קצהו תראה אור בהיר וכולו לא תראה בהקדמת שו"ת בית שערים חלק אורח חיים, ומה גם שאמרו חז"ל כלום אב מעיד על בנו וק"ו בן בנו של ק"ו שאין בן מעיד על האב, אב החכמים, מפענח נעלמים בכל חדרי תורה גמרא וסברא, וכי אזוב אשר בקיר יעיד על הארז אשר בלבנון אדיר התורה ושרגא בטיהרא מאי אהני להרבות אור השמש כי יהל על הארץ ולדרים עליה ומפיץ קרנותיו על כל פני תבל להחם ולהאיר ולמתק פרי העץ דמתיקא פירייהו כקלא דכינרא לשמח השמים וכל צבאם, ארץ וכל צאצאיה, וכי לאור נר קטן אנו צריכים למצוא אור המאיר לאמור חמותי ראיתי אור החמה זורחת. ואם להלל יקר הספר ולדבר ממהותו גם כן גדרתי בעדי ושמתי רסן למו פי, הלא כל חכמי לב יראו עין בעין סגולתו ותפארתו ואהיה כמהלל אור בהיר בשחקים בצהריים, אשר תראה בהדרה לכל אשר לו עינים, ולא עלי מוטל החוב, לומר עליו כי הוא טוב. ומה גם שהחיבור הנוכחי הוא רק ההמשך מחיבורו של קדוש אבא מארי ז"ל, גדול הכמות ורב האיכות חלק ראשון על אורח חיים, אשר זה כשלשים ושלש שנה אשר קרני אורו יופיעו נהרה שהודלק אור עולם המאיר על כנפי הארץ ונתפשט בכל רחבי חוג תבל וקבלוה בקרב ישראל בכבוד ויקר, בפנים מצהלות, בגילת ורנן באופן נעלה ומהולל אשר לאו כל ספר זוכה לכך. ובכל מקום שדבר המלך מאן מלכי רב רבנן המחבר זצ"ל הגיע, שמחה גדולה ליהודים וכתרוהו בכתר מלכות וזר זהב מסביב, ובמחנה ישראל היה אור מאור תורתו מלא ברכת ד' אמרי נועם, לחיך הטועם, ונופת מתוק, מצדיק עתק, סברות ישרות ועמוקות על שכל הישר הטבעו ועל שרשי האמת התחקו, ממים עמוקים עמקי ים התלמוד נשאבו, תחת לשונו נהרי נחלי דבש וחלב, נוטפות מור שפתותיו, מפרק הרים ומשבר סלעים, בכח תורתו להרים מכשולים, מברר ומלבן שטות עמוקות, מקרב הרחוקות, אמרות טהורות, כראי מוצקות, שבעתים מזוקקות, לבקעה עושה את ההרים, ולמישור את הרכסים, וזה כמה בחרדת כבוד ויקר רבים הולכים לאורו ושותים בצמא את דברי תורתו, לרוות צמאונם בדברי אלקים חיים נאמנים, מקושרים בתורי זהב, תפוחי כסף וכל שכיות החמדה, וכל הרואים את החידושים, כולם פה אחד עונים ואומרים: ברקאי, עמוד השחר עלה, השמש יצא, על פני תבל האירה, מה נאוו מדברותיו הקדושים, מה נמלצו לחיך אמרותיו הטהורים, מי שיש לו חיך ילך אחר רבי עמרם לבית שערים לטעום מיערת דבשו וצוף אמרי נועם, מתוק לנפש ומרפא לעצם השבור מכבלי ברזל הגלות החל הזה ובור היגון ואנחה, אמריו נעימים מלאים ברכה, אשרי שלו ככה ואשרי יבחר ויקרב לשכון בטוב בית שערים, חכו ממתקים, כלו מחמדים, ומה מני יהלוך לפאר ולרומם את הספר, הנותן אמרי שפר, עד אין חקר.
אבל נלקט נא שבלים אחדים, מבין העמרים, ונחזה אנן איזה אמרים מבין תכריך הכתבים שערכו אלינו גאוני וצדיקי הדור שלפנינו אשר עודנה בחיים חיותם היה היו כאשר יצוא יצא שו"ת בית שערים חלק אורח חיים מחחת מכבש הדפוס לאור עולם, והביעו לנו תודה רבה ויישר חילו לפעלא טבא, ומכתביהם מלאים תשבחה ותהלה. ולמען צייר בציור בהיר מתועלת החבור הזה פוק חזי בהקדמת בית שערים חלק אורח חיים מכבוד קדושתו של הגאון מופת הדור כבוד קדושת מו"ה משה הרש פוקס זצ"ל האב"ד דפה קהילת גראסווארדיין יצ"ו, ומצאתי דאתי לידי משמע עוד מכתב אחד מהגאון הנ"ל נערך לרב גאון מפורסם אחד ובו כתוב לאמור: "הגאון העצום בחריפות ובקיאות קדוש ה' מכובד מו"ה עמרם זצוקל"ה בעל המחבר ספר תשובות בית שערים אשר יצא לאור חלק א' על אורח חיים אשר בטח נוכל לומר שלא בא כבושם הזה בימינו במדינותינו, בלי ספק עוד זכור יזכור את הגאון אמיתי זצ"ל ופרשת גדולתו וצדקתו היה מפורסם בכל המדינה מקדם וכו'". הגאון הקדוש בעל דרכי תשובה כתב במכתב אחד אשר תחת ידי: "הגאון הנפלא ואמתי מו"ה עמרם זצ"ל אשר ראינו נפלאות ונוראות מתורתו עתה בצאת לאורה חיבורו בית שערים וכו'". גאון ישראל מאור הגולה מהרש"ם מברעזאן כתב לנו: "בכל עת שאני רואה בספרו של מר אביכם גאון קדוש ישראל מו"ה עמרם זצוק"ל אני מוצא דברי אלקים חיים" וכו' ובמכתב אחד נערך אל אחי הגאב"ד ב' אויפאלו מו"ה בן ציון שליט"א כתב הגאון הנ"ל לעת כזאת, כי מימי החתם סופר זי"ע לא נראה כבושם הזה וכן שאר גאוני וגדולי הדור דמדינתנו וחוץ למדינה שבחו והודו לשמו וחבורו, ואם כן איפוא בתהלות קדוש אבי המחבר לספר, ואת החיבור לפאר, כדרך המו"ל ספר, הוא דבר שפתים אך למותר.
אמנם נאלצתי ומוכרח אנכי בכל זאת לחוות דעי ולמשוך בקסת הסופר בטורים כתובים אשיחה וירווח לי. הלא נפש היודעת מאמר חז"ל הלכתא בעי צלותא כיומא דאסתנא (עירובין ס"ח) שאול תשאל: מה ראית על ככה לבחור צוק העתים האלה להדפסת ספר חדש בעת הזאת, וכי כאשר לובשים שמים קדרות יומא דאסתנא יתקרא, ואם אמרו חז"ל מיום שחרב בית המקדש לא נראית רקיע בטהרתה (ברכות נ"ט), אשר אולי כוונו בזה על הרעות רבות ועל התלאות אשר מצאו את זרע יעקב באורך גלותם, מה נענה אנן בתקופה נוראה שכמעט אין דוגמתה בכל משך אלפי שנות גלותו של שה פזורה עם ישראל הנודדה במדבר העמים, אשר עננים עבים בחשכת ערפל עומדים בפני זוהר הרקיע וינטו צללי ערב, מה נענה אנן בתקופה של כובד הסבל ומצוקה נוראה ורדיפות אכזריות בלי הרף וחשך, גזרות נוראות, מאין הפוגות, וסדרים בכל יום מתחדשים לא שערום כל יודעי עתים, נתננו בידי לא נוכל קום, למשל ולשנינה בין העמים, שבת ממנו חזון, נכרת מקרבינו קול שמחה וששון, עבדות מעמדינו, שפלות גורלנו, יגון ואנחה מנות כוסינו. מה נאמר אנן בתקופה רבת הצרות והרעות אשר סובלים, אלפים ורבבות יהודים, חרב ורעב וכל מיני תחלואים, חולים נפצעים, נטול כל צל קורה, שוכבים בכפים וסלעים וביערים נאנחים ולחם מבקשים, הולכים יחפים גולה אחר גולה בלי משען ומשענה, באין כסות ושלמה, לתור להם מנוחה ונחלה ועל כל פני תבל ושטח כדור הארץ לית מקום פנוי לשכון שם בהשקט ובבטחה, למצוא לגופם ולרוחם הנשברה, ולכף רגלם מנוחה, לזגינא אבי סדיא רישם ונפשם העיפה. לא אפונה שבלי כל מרמה ומזמה שואלים זאת רק באמת ובתמים בצדק ובמישור בלי פנייה, כוונתם רצויה, ומחשבתם מכל סיג נקייה. כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר לו לב להבין ועיניו לא השע ואזניו לא הכבד יכחיש שבת יהודה, העשוקה ושדודה, תחיל תזעק בחבליה, ומקול זעקתה תצלנה כל אזנים, וכל עיניים תרדנה פלגי מים, ונמס כל לב ורוח כל איש נמוכה וחבלה, ונפשו נבהלה, ועל לחייו דמעה, על שוד בת עמי, זלעפה אחזתו, ועל שברה כי גדול כים שמה החזיקתו, הולך קודר שולל ומשמים, ולבו בקרבו ישתומם, השכח חנות קל וכלה הוא עושה, חס ושלום, את שארית ישראל. גם אני משתתף בצערן ורוחי חובלה ולבי בקרבי חלל, ולא טחו עיני מראות ברעה אשר מצא את עמי, משמוע צעקתם אזני לא אטמו, ולבי לא הכביד מהבין את מעמדם הנעצב והנורא, מדאיב כל לב. גם לי נכמרו רחמי על צרת אחינו בית ישראל וארגיש כמה נחוץ להחזיק ידים רפות וברכים כושלות לתמוך ידי אביונים, להחיש ישע ופדות לעניים אומללים, מרירי יום לחם צר ומים לחץ לפי הטף מחוסרים, מזי רעב וקפואי קור באין מאספם הביתה. אמנם כ"ז לא יוכל כלומר אינו רשאי להיות גורם לחדול מתק אמרי שפר, ולחזור מהסכמתי להוציא לאור ספר הנוכחי, ולא נסוגותי אחור, כדי להמציא להוגי תורה ושוחרי תושיה, להביא לביתם ברכה, תורה שלימה דמגנא ומצלא בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה (סוטה כ"ב), כי היה מול עיני מה שמסופר במסכת ברכות דס"א ע"ב ובמדרש תנחומא פרשת תבא בשינוי לשון קצת: "פעם אחת גזרה מלכות שלא יעסקו בתורה בא פפוס בן יהודא ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר לו עקיבא אי אתה מתיירא מפני אומה זו. אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על שפת הנהר וראה דגים שהיו רצים לכאן ולכאן. אמר להם מפני מה אתם רצים. אמרו לו מפני הרשתות שמביאין עלינו בני אדם, אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם. אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות לא פקח אתה אלא טיפש אתה, ומה במקום חיותינו אנו מתייראים במקום מיתתינו על אחת כמה וכמה. אף אנו בזמן שאנו עוסקים בתורה דכתיב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך", כך אנו מתיראין כשאנו פוסקים מדברי תורה על אחת כמה וכמה. עד כאן לשונו. לכן כל אוהב האמת ויש בו דעת תורה ודעת צדיקים ותבונה לבקר בין רע לטוב הנה הוא ספר הזה אשר אני נותן לפניכם היום, שכל גדולי הדור הללוהו ושבחוהו, בלי תפונה תספיק לו תשובת התנא אלקי רבי עקיבא למצוא מענה על ערעורו להדפיס ספרים בימים אלו ויודה ולא יבוש כי לא מחכמה שאל שאלת שועלים קטנים מחבלי כרמים כרם ה' צבאות בית ישראל לעזוב מקור חיותינו, שורש מעמדינו ולפרוש ממנו כלפרוש מן החיים, ולדחות בקש מצוה גדולה ורבה של הדפסת ספר כזה, מבשר צדק בתוך אלפים ורבבות מישראל. ועיין בהקדמת ספר יבין שמועה למרן הגאון בעל שמן רקח שעל פי כמה שטות מקיימים על ידה מצוה גדולה ונכבדה, מצוה אחרונה של תורת משה: "ועתה כתבו לכם השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים ל"א).

והנה המשך מקרא זה לכתובים שלפנינו צריך הסבר, גם הפסוקים שלפניו: "ומצאוהו רעות רבות ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה" בלתי מובנים וצריכין ביאור, וכל העובר עליהם ישתומם לפי מה שלמדנו הרמב"ם ראש פרק א' מתשובה שהעיקר כשאדם עושה תשובה ושב מחטאיו שיתודה לפני ה' יתברך ויאמר "אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך" וכו', אם כן איפוא למה ילקה "באנכי הסתר אסתיר" כשמתודה ואומר "על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" הלא התוודה והודה על חטאו ומה יש לו עוד לזעוק אל פני המלך ולמה ייכפל עונשו אחר הווידוי, וכבר עמדו בזה מפרשי התורה. אבל באמת בבוא כשואה פחדם לא וידוי יש כאן, להתוודה על חטאתם ולשוב על עקב בשתם, אלא אדרבה מוסיפים חטא על פשע וכרו שיחות לא כתורתך ומבעירים אש זרה. כי פעמים אין מספר תקצר נפש אדם מעמל עקשות פה בשמעו דיבת רבים מסביב בלשון מדברת גדולות, נתנו ברחובות קולם ופערו פיהם לבלי חוק לאמור כי הגזירות הנוראות ורדיפות האכזריות המתחדשות ובאות עלינו מן הגויים תחתם אנו חוסים וסובלים, הוא בסיבה שהיהודים משונים מהם בשם לשון ומלבוש בהתנהגותם ונימוסם, וכל גויים סבבוני אפפוני בשנאתם ואויבינו פלילים, לפי שהיהודים מראים בפומבי את אמונתם, חקותיהם ומצוותיהם כקוץ ודרדר, כצחוק וסלון ממאיר בעיניהם. אלו היו היהודים מקיימין את התורה ומצותיה רק בהחבא בחדר לפנים מחדר והיו יראי שמים רק בסתר, להיות עברים רק בביתם, וברחוב אזרחים להתהלך בתם לבבם בקרב ביתם והיכלם בחוג משפחתם בהצנע לכת ולא בגלוי לעיני העמים, אז היתה נופלת חומת הברזל המפסקת ומפרדת לאום מלאום וקולות השנאה יחדלון, והרדיפות יכלו ולא היתה נופלת משערת ראשם ארצה, לא היו חורשים רעה ומזימות יועצי בליעל על עם אלקי אברהם לחבל חבל נחלת יעקב ועמו, וכל המאורעות והרפתקאות המתרגשות ובאות בתכיפה בלי הרף, וכל אשר "מצאוהו רעות רבות" הוא רק בסבת "על כי אין אלקי בקרבי" דייקא "בקרבי", בקרב ביתי, אלא גם בחוץ בפומבי אנו מחזיקים בתורת משה מורשה קהלת יעקב, ועל ידי כך נבאש ריחני בעיני העמים ונתעוררה שנאה ומדנים בלבותם נגדנו. אך שקר ענו בפיהם, כזב תצמיד לשונם ובלבם הקשה רוח רמיה מצאה קן לה, למשוך ולצוד ציד הולכי תם, בחלקלקות לשונם, וללכדם ברשתותם בפח יוקשם, לשון רמיה, להפריע אותם מעסק התורה, לומר לע"ת "אבי אתה" ולעו"ן "אתה ילדתני". נתאוו תאווה להתדמות לכל הגויים סביבותינו במנהגיהם ונימוסיהם, חמדו להתקשט בקישוטיהם, חשקו ללכת בדרכיהם ולהשליך תורת משה אחר גוום, על כן ידרכון קשת ויכוננו חצם על יתר לישרי לב באמרם: אתם המסבבים וגורמים כל הרעות השתרגו עלו על צוארינו, אתם המובדלים מן העמים בשם, לשון ומלבוש ומקיימים מצות התורה בגלוי תציתו להב השנאה ורשפי אש הנקמה בקרב לבם ונפשותם של האומות. כן דברת פועלי און ההם. ומי אשר יש לו מוח בקדקדו לא יראה בעיניו ובלבבו לא יבין כי מלאים נכלים וערמומיות. מי לא ידע להקהות שיניהם ויסכרו פי דוברי שקר, כי נהפוך הוא מן הקצה אל הקצה. האם אפשר לצייר שהרחמן יתברך שמו אשר ברוב רחמיו וחסדיו הכין לעורב צידו ומפרנס כל בריותיו מקרני ראמים ועד ביצי כנים, לא יזמין לעם סגולתו חיי נעימים שאננים מפחד ושלוות השקט להם מסביב. אמנם האמת שיעקב נתן למשיסה וישראל לבוזזים, כי חטאו לד' ולא אבו בדרכיו הלוך, בושים ונכלמים להחזיק במעוז תורת ד' תמימה בגלוי לעיני העמים, מסתירים שייכותם לבני עמינו, מסווה בושה תכסה פניהם, להתוודע ולהגלות "עברי אנכי ואת ד' אלקי השמים אני ירא" כמו שאמר יונה בן אמתי וכאשר נצטוינו עך זה על ידי משה עבד ד': "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעו את החוקים האלה". ואם אנו מתחבאים ומסתתרים לקיים התורה רק בסתר, כמו התנשמת שהיא מהולכי חושך ומורדי אור ומועף יעוף מאור היום, אז גם כביכול הקב"ה מעניש אותנו, חס ושלום, על ידי הסתרת פנים מדה כנגד מדה ואינו מגלה בפומבי, כי שם ד' נקרא עלינו. לכן על אמרם "על כי אין אלקי בקרבי" כנ"ל בא כמשיב שהעונש הוא מדה כנגד מדה הגמול כהמפעל "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" וגו'. ומזה נוכל ללמוד לעשות כמו שעשו אבותינו הקדושים כל משך ימי חשכת גלותם, גם כשהכבידו אויביהם עולם עליהם וחיו בין עריצי גוים ולאומים רבים אשר כפריצי חיות היו טורפות אותם ושאפו לדמם, הערו למות נפשם, ועיניהם לא חסו על חייהם לבלתי סור מאחרי ד' ותורתו והקשו מצחם כנחושה נגד כל הקורות המוצאות אותם, שלא יתערבו בגוים וילמדו מעשיהם "ועתה" כשתתבונן היטב ותשים על לבך כל זאת, תדע כי נחוץ הוא "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" למען יהיו הדברים האלה שנונים בפיהם ובלבבם ויכו שורש בל ישורש בנפשותם לעשות ככל דברי התורה הזאת בפומבי ובגלוי, ולא רק בהסתר ובהחבא, "למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל", ירצה למען שהתורה עצמה, אשר בעבורה אבותינו הקדושים מסרו נפשם, תעיד ותגיד שאין אנו בושים למלאות תעודתנו הרמה ותפקידנו הנשגבה עלי אדמה, להראות לכל העמים והשרים את יופי חכמת תורת אלקים חיים ופניני אמריה המזהירים כזהר הרקיע ולפרסם אחדותו יתברך שמו ולהפיץ תורת אלקים חיים ביני העמים, וראויים אנחנו לכנות בשם "בני ישראל" סבא ששרה גם כן עם אנשים ויוכל.

והנה להשיג מטרת חפצינו זאת ולבא לתכלית הנרצה, תעודתו של אדם עלי אדמה ליראה את ד' ולאהבה אותו בכל לבבנו ולדבקה בו בכל נפשנו ומאודנו, להבין דרכי ד' תורה תמימה ומצותיה, מה המצווה הזאת, מה טעם יש בה לאיזה צורך ד' צווה, יש לפנינו שתי דרכים, דרך הקבלה להאמין בכל העקרים ויסודו הדת על פי קבלה ומעשה אבות סימן לבנים לאחוז במעשי אבותיהם בידיהם בלי להוסיף עליהם או לגרוע מהם מאומה, כמו שאבותינו האמינו כן נאמין גם אנו, כמו שהם קיימו מצות ד' ברה מאירת עינים, כן לא נזוז גם אנחנו מכל מה שכתוב בספר תורת משה אפילו זיז כל שהוא, גם אם הוא נראה ונדמה לקוצר המשיג כספר חתום וסתום, מבלי להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, אם גם לא נדע להבין אורחותיו, מבלי לחקור טעמי מצותיו ומבלי להביא ראיות ומופתים על אמיתת תורה הקדושה משכל האנושי ומבינתו של אדם הבלתי שלימה, אשר ימיו כצל עלי ארץ קצר ימים ושבע רוגז, רק כאשר צוו אבותינו הקדושים את בניהם אחריהם ואת זרע זרעם לדורות עולם, כי ידוע שמן הטבע נטוע בלבות האבות לאהוב את בניהם כנפשם ולשמרם כבבת עינם וכל מגמתם לראות באושר בניהם והצלחתם ובוודאי לא מנחילים אבות שקר לבניהם רק משפטי ד' אמת מסרו להם. אמנם יש דרך אחרת ישכון אור מביא האדם לשלימות נפשו, דרך את ד' יבקש, לבא עד תכונתו חפצו, וכנשר יעלה וידאה על כנפי רוח בינתו להכיר את השם הנכבד והנורא, יחודו והווייתו בידיעה ברורה ויהיה כעץ שתול על פלגי מים אשר כל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו הנשרש בו. והוא הדרך תהלוכת הנפש בחקירה שכלית, בראיות לקוחות מחכמת הטבע, בהתבונן בפלאי כל יצורים, ישא מרום עיניו ורואה מי ברא אלה, יעלה שמים וקו המידה בידו למדוד השמש וירח וכל ככבי אור, ירד תהומות להוציא מבטן הארץ קניינים וסגולות מלכים. וכדרך הקבלה וכדרך החקירה גם שניהם כאחד טובים לישרים בלבותם. כי מי יכול להכחיש שגם דרך החקירה נכון ונשא ומסוגל לעלות על ידה על גפי מרומי קרת הכרת בורא ב"ה. לא לחנם ציווה המלך החסיד נעים זמירות ישראל לבנו החכם מכל אדם "דע אלקי אביך ועבדהו" (דברי הימים א כח,ט) וכבר האריך החובות הלבבות שחיוב לאיש משכיל להכיר ד' ע"י פעולותיו (עיין שער הייחוד פרק ג). אך כל זה בחוברות אשה אל אחותה הקבלה והחקירה בעבותות חזקות לא ינתקו, ואחד הולך על יד אחיו שלובות זרוע, אז ינחוהו לאדם במעגלי צדק מבלי לסלף ולהטות אשוריו ללכת אורחות עקלקלות, והן המה נר לרגליו ואור עולם לנתיבותיו לנחותו הדרך ילך כל ימי חלדו, ונותנים עוז ותעצומות גם לדורות הבאים מבלי עזוב דרך עץ החיים למחזיקים בה. אכן בהיפרדם איש מעל אחיו ואשה מאת רעותה דרך חקירה מדרך הקבלה, ברה כחמה באין תפונה שיש יתרון לאחוז בחבל הקבלה מול חקירות שכל אנושי ותחבולותיו, כי ההולך בו בלי חקירה, גם אם לא עלה בגרם המעלות לאחוז בסנסני עץ הדעת נחמד למשכיל, גם אם כנפים אין לו מועף לעוף על כנפי רוח התבונה, ילך לבטח דרכו, דרך המלך סלולה, רחבה ומסוקל מאבני נגף, מקוצים וברקנים, חרולים וקמשונים, דרך שדשו בו אבותיו בלי יגוף, ולא ימעדו קרסוליו. לא כן מהלכי דרך חקירה יחידית, פרוש ומובדל מדרך הקבלה, והאמונה אין למשען להם, רק אחד מני אלף או רבבה המשיג מטרת האמת, כי לא רבים יחכמו, לבם אינו רחב, ורוח שכלם הקצרה מונע אותם מהשיג מחוז חפצם, תכלית הנעלה והנשגב, תעו מדרך השכל, חקירתם סלפה דרכם ויטו מדרכי אמונת אבותם, בעקבות התורה והנביאים ובאשוריהם לא ילכו ועוד מעט וסרו מהר ממסילות ישרים מעגלי צדק, פעמיהם ימוטו וקרסוליהם ימעדו ורבים חללים הפילה ולא ימלטו מפח יוקשים. כך עלתה לארבעה שנכנסו בפרדס ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום (חגיגה י"ד ע"ב) כפירוש מרן החתם סופר זצוקל"ה שאחרים נכנסו בלא אמונה חזקה רק בעשתונות נבוכות אם להאמין בלי השגה, על כן נכשלו ורבי עקיבא שנכנס בשלום, בשלימות אמונתו גם אם לא ימצא יאמין כבתחילה בלי זעזוע, על כן לא אנה לידו רעה וגלי תשוקת תבונתו לא שטפוהו בים מצולת הספיקות ויצא בשלום בלי פגע.

כאמור, טובים השנים דרך חקירה וקבלה ביחד מן האחד, החקירה לבדה. אך טוב מזה ומזה שלא להתעסק בחקירה כל עיקר, כי הוא מעט התועלת ואפילו כמשחל ביניתא מחלבא לא עלתה להם להמתעסקים בה. ולעומת זה ההפסד הנצמח ממנה גדול מאוד. ומי פתי יסור הנה להתיצב על דרך לא טוב במלא מובן המלה. למה לנו להביא מופתים וראיות מוכרחיות מן הטבע על מציאות הבורא אחדותו, קדמותו, יכלתו והשגחתו ועל התורה מן השמים וכהנה רבות, אחר אשר חננו ד' בחסדו והאיר עינינו בתורתו שתדריכנו ותנהיגנו על שביל היושר ונתיב האמת. כבר למדוני רבותינו מוסדי דור ודור, כי הרבות התבונה והעומק בחכמת החקירה נכון למועדי רגל לנטות מנתיב האמת והצדק באם אין מעצור להמיות לב החוקר ורגש נפשו בל יהרוס לעלות על ראש ההר או לנגוע בקצהו, וסכנה גדולה מרחפת שלא יכוה בגחלת תשוקת. גם אם החקירה בנויה על יסוד המוסד על פי קבלה כמעט מן הנמנע שימלט ולא יכשל בלכתו דרך זה, כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לומר: אמונתי זכה וברה אין בה נפתל ועקש, הכתה שורש חזק בקרבי וחקוקה האמונה טהורה על לוח לבי עד שכל רוח עוועים והתחכמות אדם ושכל בלתי ישר מקרוץ מחומר לא יכול לזוז אותה משם. לכן אל תכניס ראשך בסכנת החקירות, כי שכל אנוש משענת קנה רצוץ, קצר בינת אדם וחלש תבונתו להשיג מה שמכוסה ממנו, גם כי תרב חכמתו על כל בני קדם. אל תחפוץ לחקור במופלא ממך, אל תעפיל לעלות לראש ההר, תקפוץ את ידך, תעצור את רוחך ולבבך תשפיל, כי לא להתבונן עד רחבי תבל נתן ד' לך בינה. חדל מדרך זה, מנע רגלך מנתיבה זאת, כי רגלך לרע ירוצו ומהרו לשפוך דם הוא הנפש המשכלת. שמור נפשך מאוד פן תלכד בפח יקוש הזה ובנפשך הוא. רבים נפלו במכמורת המינות, כאשר בעינינו ראינו במוחש, ואבותינו ספרו לנו מה שאירע לכך וכך חוקרי דת ששתו מכוס התרעלה הזאת ותהי להם למרים וקברה את בעליהן. ועיין בספר מעשי ד' בחלק מעשי תורה פרק א' שפירש כן דברי חז"ל (שבת פ"ח ע"א) "שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה" רצה לומר כי מלת "קבלה" תאמר על אמונה מקובלת בלתי חקירה, והוא אמרם "אם מקבלים את התורה" בלתי חקירה מוטב ולא תאונה להם רעה "ואם לאו" אלא תרצו רק לחקור בדברים יותר מכפי השגתכם מי יאמר שיעלה בידכם למצוא את האמת "ושם תהא קבורתכם" כי החקירה מקברת את בעליהן, כי גם אם כגובה ארזים גבהו קצר שכל יליד אשה ומוגבל מבטו לראות את הכל ולירד אל עומק כל דבר ד'.

ומה יקרו ומה נעמו דברי הזוהר הקדוש (פרשת שלח דף קס"ו) בדברי החכם מכל אדם (משלי ה' י"ט) "אילת אהבים יעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד", וזה לשונו הקדוש: אורייתא, אורייתא, נהירא דכל עלמין כמה ימים ונחלין מקורין ומבועין מתפשטו מנך לכל סטרין מנך כלא עלך קיימו עלאין ותתאין נהירו עילאה בדא מנך נפקא, אורייתא מה אימא לגבך אילת אהבים את ויעלת חן גבי עילא ותתא, רחימין דילך מאן יזכה לינקא מנך כדקא יאות, אורייתא שעשועים דמארך מאן יכול לגלאה ולמיר סתרין וגנוזין דילך, עד כאן לשונו הקדוש. מי לנו גדול ממשה רבן של ישראל ואדון כל הנביאים שלא קם כמוהו בישראל אשר ידעו ד' פנים אל פנים גם לו נסתרו דרכי ד' ועלילותיו ונתקשה בהם, וכמאמר תנא דבי רבי ישמעאל מנחות כ"ט ומדרש ילקוט פרשת תרומה "שלש דברים היו קשין למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו ואלו הן מנורה וראש חודש ושרצים וכו' ועיין היטב תוס' חולין מ"ב ע"א דיבור המתחיל 'זאת', ועיין בדברי חז"ל חגיגה ט"ו ע"א "מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו. אמר לו מאין ולאין בן זומא. אמר לו צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים ואין בין זה לזה אלא ג' אצבעות בלבד, שנאמר "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" וכו', עד כאן לשונו הקדוש. ומלבד הסודות רמות ונשגבות אשר טמונות וצפונות בדברי חז"ל אלו, ומי בא בסוד ד' ליראיו, נראה לי הכונה בתשובת בן זומא בדרך אגדה, שרצה לומר הגם שילוד אשה גם אם שכלו קצר ותבונתו מוגבלת, בכל זאת בינת אדם לו ודעת לירד להעמיק, להשיג ולהשכיל חכמת חכמים שהמציאו בני אדם מדעת עצמם. חכמה זו בשם "מים תחתונים" תכונה כלפי חכמת אלקית, חכמת התורה שנמשלה למים "מה מים משמים כך דברי תורה" וכו' (עיין מש"ט הובא בילק"א ערך תורה אות קל"ב) וכמאמר חז"ל (פרק קמא דתענית דף ז' ומדרש ילקוט ישעיה רמז שמ"א) "אמר רבי חייא בר אבא למה נמשלו דברי תורה למים וכו' מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה" וכו' אולם דברי תורה בשם "מים עליונים" יקראו כי ממקום קדוש יהלכון, ממקום גבוה מידו של הקב"ה, וזה "המים עליונים תורה הקדושה" רק אלקים הבין דרכה עד עומקה, זאת אומרת אפילו משה רבינו נתקשה בשלש דברים עד שהראה לו הקב"ה "באצבעו" והן המה "הג' אצבעות" שראה בן זומא כאשר צפה בין "מים עליונים למים התחתונים" היינו בין לחקור תורה הקדושה ולהשיגה ובין חקירת חכמת בני אדם שנאמר "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" רוצה לומר "מים העליונים" תורה הקדושה מעשי אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא ומבלעדי ד' אין מבין דרכה.

ואמשול לך משל למה הדבר דומה למי שנגש אל הר גדול ורם ועומד סמוך וקרוב לו, אם אמנם רואה בעליל, בשלימות ובבהירות חלק קטן וזעיר מן ההר הגדול הזה אבל על ידי כך רחוק ממבטו לראות כל ההר והקיפו, כן כל הקרב קרב אל החקירה, הגם שרואה באור בהיר דבר אחד או שנים, אבל שאר דברים נעלמים ממנו ומכוסים ואינו רואה לא כלום מהם. לא כן מי שאוחז בחבל הקבלה דומה למי שעומד הרחק מן ההר, וגם אם נניח שאינו רואה אותו בהיר כי ענן קשור עליו, אבל גלל כן רואה כל ההר גם חוט המקיף גבולו סביב. לכן דרך הנכון ישכון אור שהאמונה בד' תהיה סביבך למחסה ולמסתור, כי רק הקבלה משתלשלת מדור לדור באמונה עד סוף כל הדורות. והרי זה דומה לעץ רענן שראשי אמיר, סעיפיו הדקים, בדים החלשים וענפיו הרכים גם הם ינובו דשנים ורעננים, ואם הם רחוקים מאוד משורש מחצבתם, ממקום יניקתם מבטן האדמה, בכל זאת מקבלים היניקה ומזון על ידי אמצעי הענפים ובדים הגדולים ועבים הקרובים אל מקורם ושרשם. ופוק חזי אחד היה אברהם האדם הגדול בענקים, שבעוד חושך כסה הארץ וערפל לאומים, אין חזון נפרץ לא אמונה בד' ולא ישרות בני אדם, עוד טרם הופיע מהר פארן אש דת למו ועוד לא נגלה הקב"ה בערפלי טוהר להשמיע קולו מן השמים, חקר אברהם וסיעת מרחמוהי, גדולי חקרי לב והבינו שאין בירה בלא מנהיג, ויקם אברהם והאיר ממזרח שמש צדקה וקראהו לרגליו ויקרא בשם ד' קל עולם, הוא בעל הבירה, עד שתתמלא פני תבל באמונתו אור פני מלך חיים והלכו גוים רבים לאורו ומלכים לנגה זרחו, ועם כל זה לא הכרתו את בוראו על דרך החקירה נחשבה לו לצדקה, אלא מה "שהאמין בד'" בדרך אמונה וקבלה "ויחשבה לו צדקה".

ובזה יש לפרש בדרך מליצה מאמר קודשו (פרשת וירא) "וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" ובמדרש מובא בדמש"א פרשה הנ"ל אות י"ג "יעקב ראה" ונ"ל, כאשר ראה אבינו הראשון את המקום הר המוריה כולה מרחוק מה שאי אפשר לראות בשום אופן כשעומד סמוך להר וכנ"ל, הסתכל והתבונן על הופעה וחק הטבע הזאת ולהורות נתן בלבו ובא לידי הכרה והחליט שיש משפט הבכורה לדרך קבלה שנמשל למי שעומד הרחק מן ההר, וטוב לגבר שישא הוא עין שכלו וינהיגו ולא יניח להדריך את עצמו ממנו ומחקירתו. וזהו שכתוב "וישא אברהם את עיניו" רצה לומר אף על פי שהוא היה הראשון שהכיר את בוראו על פי חקירה, מכל מקום "וישא אברהם" וינהג את עין שכלו, ולא עין שכלו הדריך אותו, ולמה כן, משום "וירא את המקום מרחוק" ממה שנתבלט מהופעה שביותר אפשר לראות כל ההר והקיפו כשעומדים מרחוק, מזה למד והבין שמרחוק ד' נראה לו לאדם יותר, כלומר על פי קבלה, ממה שמתאמצים להכיר את בוראו על פי החקירה, ועוד מעלה יתירה יש לדרך קבלה על החקירה כנ"ל שעל ידה משתלשלת האמונה לעד למשמרת, ולעולם למזכרת וכדרבונות וכמסמרות נטועה האמונה בלב דורות הבאים לעולם לא תמוט, וזהו שאמר המדרש "יעקב ראה", רצה לומר שראה ההשפעה הנצמחה מדרך קבלה לדורות הבאים. והבן.

ובהנ"ל אפשר גם כן לפרש המדרש הצמיד אל המקרא "וירא את המקום מרחוק" וזה לשונו "אמר לו ליצחק רואה אתה מה שאני רואה. אמר לו אני רואה הר נאה ומשובח וענן קשור עליו" (תנחומא וירא). והמדרש הזה אומר דרשוני, ולהנ"ל יש לומר שכאשר שם אל לבו ההכרה שמרחוק יכולין לראות חלק יותר גדול מן ההר מאשר אם עומד סמוך לו וקרוב אליו מאוד, נפקחו עיניו וירא והבין המעלה המעולה של דרך הקבלה, דרך צלחה לנפשו של אדם וכאמור, וזה הניע את לבבו לבחון גם את בנו יחידו את יצחק ולנסותו אם גם הוא בא לידי הבנה והכרה המתבלטת מהופעה זאת ושאלו "רואה אתה מה שאני רואה" רצה לומר אם ע"י ראיית ההר מרחוק הבין גם הוא המוסר השכל שיש לשאוב מהופעה זאת כמו שאביו ראה ולמד ממנו שדרך הקבלה מעולה ומשובחת יותר, ועל זה השיב לו יצחק שגם הוא התבונן והבין שדרך הקבלה מוטב יותר ויש לו יתרון, הגם שלא נעלם ממנו חסרונו שאי אפשר להשיג כל כך בשלימות ובהירות נחיצת מצות התורה ועמקיה "וענן קשור עליו" ענני הערפל המעכבים את האדם מלראות בהיר, וכמו שאינו רואה היטב את ההר מי שעומד מרחוק, עם כל זה השיב "הר נאה ומשובח אני רואה" שהר סיני בו ניתנה תורה לישראל ונמסרה מאבות לבניהם אחריהם עד סוף כל הדורות, הוא הדרך הקבלה והאמונה, נאה ומשובח ומעולה מאוד ומכריע חסרון הנ"ל שיש לו.

ואם נעמיק מעט כל יקר רעיון נמצא במאמר פליאה (תנחומא פרשת קדושים) אשר זה תוארו: "אמר רבי ברכיה בר סימון מעשה היה בקרייתנו ברוח אחד שהיה שרוי על המעין בא רוח אחר להזדווג בו ובקש להוציאו משם היה שם חסיד אחד ושמו יוסי איש צייתור נגלה לו אותו רוח. אמר לו רבי הרי כמה שנים אני שרוי כאן ובצהרים ובלילה וביום לא הזקתי שום בריה והרוח הזה בא עלי עכשיו ממקום אחר ומבקש להוציאני מכאן ולישב הוא להזיק את הבריות, אמר לו ומה נעשה אמר לו טלי מקלכם ומגלכם וצאו עליו בשעת הצהרים ואמרו שלנו נוצח שלנו נוצח והוא בורח. עשו כן והבריחהו משם. אמרו לא זזו משם עד שראו כחררת דם צף על פני המעין", עד כאן לשונו הקדוש, והמאמר אומר דרשוני, וכל העובר עליו ישתומם מה בא ללמדנו ובלי ספק כוונה עמוקה טמונה וצפונה בדברי רבותינו ז"ל. ונראה לי למצוא פתרון המאמר באופן זה. בכל משך אלפי שנות גלותו של בני ישראל נטושים מארצם בארצות פזוריהם נמצא להם תקופות שונות ועתים מתחלפים, זמנים הוקל מן עול אויביהם, מחרפיהם ומגדפיהם ומצאו מרגוע לנפשם העיפה, בקע כשחר אורם, כאור בוקר זרח שמש החרות, חופשה נותן להם והמון לאומים קראו להם דרור עד שגדלו והצליחו גם עשו פרי, עלו לגדולה מעל לאזרחי הארץ ויתנשאו על גפי מרומי קרת ההצלחה. תקופה זו בשם "צהרים" תקרא, כי כמו שהשמש יוצא בגבורתו בצהרים, כן זרח עלי אהליהם אור צח ובהיר. אבל גם זמנים בלתי נעימים עברו עליהם, כאשר ארובות השמים נחשכו והלביש שמי ישראל קדרות ושק שם כסותם, ענני חושך ועלטה לא נתפזרו מעל בתי ישראל, צרה ומצוקה, בוקה ומבולקה, פחד ורוגז סבבו אותם ועל צואריהם נרדפו משונאיהם חנם ברדיפות נוראות, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא נפלו, ונהיה עם ד' לעם בזוז ושסוי, למדון לשכניו, ללעג ולקלס לסביבותיו, ובני ציון היקרים, בפז מסולאים לנבלי חרש נחשבו. מי לא יבין שתקופה הנוראה הזאת תכונה בשם "לילה", כי חשכת אופל ועלטה מררו את חיי הבל בני עמינו. וזמנים טובא הבינונים שלא היתה להם עושר וכבוד והשעה לא משחקת להם ביתר שאת ויתר עוז, אבל גם הצרות והרדיפות הרפו, לא תכפו ולא השתרגו עלו על צוארם. קרני שמש הצלחה לא הפיצו עליהם, גם לא ירדה שמשם מטה, תקופה ההיא לא "צהרים" גם לא "לילה" תקרא, רק סתם בשם "יום" תכונה. וכל זמן ועדן שבני ישראל עם הקודש דרכו דרך הקבלה, האמונה החזקה היה להם חומה בצורה מימינם ומשמאלם, ולמחסה ולמסתור שלא ימעדו קרסוליהם לא מנסיון העושר והצלחה בימי "הצהרים" ולא ביומי "לילה" של עניים ומרודם. התקופות שונות לא היה להם למכשול ופוקה, וכל המאורעות והרפתקאות דעדו עליהם לא הפילו החומות של הקבלה הבצורות, כעמוד ברזל עמד ישראל על עמדו, וזה היה לו לזר תפארה ולהרמת קרן שלא סר מתורה ומצות עד מדרך כף רגל וכל כלי יוצר לא הצליח להחליש אמונה מקרבו ולהעבירו מאחרי ד' לשקר באמונתו. עמוד אש דת תורה הורה לו הדרך ילך בו בליל חשכת הגלות וכמו כן סוכך באברתו שלא יכו אותו קרני שמש הצלחה. לא כן אותן שהתפארו לעמוד על בסיס חזק ואדני ברזל של החקירה, אם אולי הבשילו אשכולות רעיוני שכלם לפענח נעלמים, אבל כבר מסופר בספר אור החיים לגאון קדמון מו"ה יוסף יעבץ שדרך זה היה כקוץ ודרדר מעין נרפס מקור משחת, לא עמדו בניסיון ביום שבות זרים חילם ובבוא כשואה פחדם בסופה וסערה, דרכי פגעי הזמן וקורותיו של חשכת ליל הצרות. שכחו ולא הביטו אל צור מחצבתם ואל מקבת בור נקרם והמירו את כבודם ביום מר רחמנא ליצלן. גם כי נראים קרני אור שמש הצלחה על ראשם ונגלל חושך גלותם מפני האור וניצוץ שחר חדש, רוח החופש והחרות הולך ובוקע והופיע כיפעת הילל בן שחר עוד שביב אש האמונה לא נכבה בקרבם, עוד נוסס ופועם בלבבם קול דופק האומר הודו לד' כי טוב, אבל חבי כמעט רגע ונתהפכו לאחר, מכנף הארץ שמעו קול זמרה ורוח החופש, רוח חיים חדשה התנוצץ במסילות לבבם של אלו המתחקרים, כמה מהם אשר פור התפוררה רגש ישראל בקרבם, כמעט נטשו אלוקי עושיהם, ניבלו צור ישועתם, עזבו את ד' השליכו תורה ומצוה אחר גוום ופרקו עול תורה מעליהם.

ואחר הדברים האלה עלה בידי לגלות פני הלוט ממאמר סתום וחתום הנ"ל וכי הוא זה. "רוח אחד ששרוי על המעין" הוא רוח ישראל סבא, רוח ישראל העתיק המקיים תורת משה ומצותיה על פי קבלה ואמונה והוא הרוח היושב ושותה ממעינה של תורה הנובע כמעין המתגבר לא יסכרו ולא יכזבו מימיו לעולם, כי לא תהא מחולפת ולא תורה אחרת מהבורא יתברך שמו "ובא רוח אחר להזדווג ובקש להוציא משם" רוח העת והזמן, רוח סועה וסער, רוח החקירה. בתחילה בא תחת מסווה אהבה ורעות רק "להזדווג" באמרו תשב עמדי ונחיה אני "החקירה" ואתה "הקבלה" יחדו כשבת אחים גם יחד, נשב יחד איש באחיו ידבקו והתלכדו ולא יתפרדו כתרי רעין דלא מתפרשין. אבל סוף ואחרית מרה כראש ולענה, חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו, זרם רוח חדש לכל תפוצות ישראל המבקש להוציא רוח יהודי הטהור ולהדפו ולדחותו ממחיצתו כלה גרש יגרש מהסתפח בנחלת אבות מעין תורה הקדושה ששתה ממנו עד עתה ורוצה הרוח החדש לרשת מקומו. לכן נגלה אותו רוח ישראל העתיק לר' יוסי איש צייתור (שטבעו להיות ציית לשמוע בקול מי שבא אליו ולעשות רצונו חפץ, או צייתור הוא לשון יוני ומובנו איש חי רב פעלים אשר רוח בו), לאיש זה נגלה אותו רוח ישראל סבא והתאונן לפניו במרי שיחו, שאלפי שנים הוא יושב על המעיין מיום שניתנה תורה לישראל על הר סיני בקול חוצב להבות אש ונמסרה מאבות לבניהם אחריהם ולזרע זרעם עד עולם "ובצהרים ובלילה וביום לא הזיק שום בריה", רצה לומר שלשה תקופות שונות בשמי יהודים אשר בשמות הנ"ל תכוננה כנ"ל לא הזיקו ולא הפריעו ישראל שהוחזק בדרך קבלה מעבודתו לעבוד את ד' בכל נפשו ומאודו במשך אלפי שנות דור ודור, אדרבה שומר על המעיין לבל ידלח ולא יאונה כל נזק לאשר ישתה ממנו ולא יבלע את נפש כל איש יהודי, וכעמוד ברזל עמדו בנסיון באמונתם הטהורה, ורוח הבא ממקום אחר, ממקור משחית מחצבתו, מבקש להוציאו ולדחפו "ולישב הוא להזיק את הבריות" בפיתוי אותם בחקירתו, בחלקלקות לשונו כי נעמה ובקרבו ישים ארבה להנהיג חדשות ולהשחית הישנות עד יחבל נחלת יעקב כרם ד' צבאות בית ישראל. וזאת היתה העצה היעוצה מרוח הראשון לרבי יוסי כדת מה לעשות, כדי לנצח רוח נכרי הלזה "צאו במקל ומגל בשעת הצהריים" ויתוכחו עמו להראות לו חסרון החקירה שנתמוטטו רגליהם של אותן העומדים על אם דרך החקירה בזמן שמקל שונאיהם של ישראל רודה בעם הקדוש וירדפום עד חרמה, ובעת שמגל קציר חטים שכיח בשדה הרומז ומציין שפע ופרנסה וישראל עומדים ברום המעלה כצהריים. וכן הוי שבזה נצחו והבריח את הרוח המזיק את הבריות ונמצא אח"כ "כחררת דם צף על המעיין" רצה לומר שקיום התורה על פי חקירה מזיק מאוד לנפש המשכלת ובדמו ובנפשו הוא מי ששרוי על המעיין תורה הקדושה על פי חקירה.

ומה רב הלקח ואור גדול היאיר מהנחה הזאת, שמצות התורה נשענת על האמונה, והאמונה בקבלה מאבות לבנים יסודה ושורש גזעה, כי מסורת אבותיהם וזקניהם משמיעים האבות לצאצאיהם אחריהם עד שישתלשלו דבריהם למעלה עד מעמד הנבחר ששם כולם ראו עין בעין כי ידבר אלקים מתוך האש והגיד תורה לעמו ישראל כולם שמעו "אנכי" ו"לא יהיה לך". לכן מוכרחין אנו לקבל ליסוד מוסד, שנטיעת האמונה בלב איש ישראלי לא יאומן ובלתי אפשר בלי מצות כבוד אב ואם. והמכבד אבותיו מאמין באמונה שלימה שכל דברי אבותיו וספוריהם אמתים לא ייפול מהם ארצה. ומי שכבוד אבותיו קל בעיניו עד מהרה תסיר האמונה מליבו ותפול, ובנפול היסוד נופל הבניין כלו, כי לא יתנו אמון בדברי האבות, שהמה החוליות בשרשרת של שנות דור ודור ורק על ידי שלשלת מסורה זו נוכל לבא אל מים חיים נובע בהר אלקים, הר חורב. ואם רוח המושל תעלה עליך לחשוב, כי חכמת מאבותיך, את אביך לא תכיר ואת אמך לא תדע וינתק חבל הכסף זו שלשלת המקשרת אותך למעמד הר סיני, אם כן במה איפוא תבוא עוד אל המבוע לשתות מים חיים מבאר חפרוה אבות קדושים. לכן מצות כבוד אב ואם הוא היסוד אשר האמונה נשענת עליו.
רעיון יקר ונשגב זה היה נגד עיני זה רבות בשנים וכאש להבה יקד בקרבי, נפשי השתוקקה התשוקה עזה ונמרצה להיות בן מכבד אב. ובמה איפוא אוכל לכבד את אבא מארי עטרת ראשי זצ"ל ביותר מאם אתאמץ לגול את האבן מפי הבאר חפרה שר התורה אדוני רבי מורי ורבי זכותו יגן עלינו, ולהוציא לאור אור הגנוז וספון זה זמן כביר. כמעט לא הסחתי דעתי ולא מש מרעיוני השאיפה הנכבדה הזאת, גם בסעפים בחזיונות לילה רעיוני על משכבי סלקו ובצפייתי צפיתי מתי אפקח הגל ממעין החכמה ותבוא לידי ואקיימנה להיות ברא מזכה אבא להוציא לאור תעלומה תשובותיו על חלק יורה דעה. ומה גם שרבים וכן שלמים תלמידיו המובהקים גאוני וגדולי תורה הפצירו בנו בתוכחת מגילה מאהבה מסותרה להוציא לאור חמדה גנוזה, חמדה שחמדו עליה כל הוגי תורה ולומדיה ברוח טהרה וכל שוחרי תושיה, למען לא תבא תורה שלימה למאכל עש ורקבון חס ושלום. דבריהם ירדו לחדרי לבבי ויעודדוני ויעירוני להיות מזדרז למצווה רבה הלזו ואמרתי בליבי יהיה מה ויעבור עלי מה לא אניח ולא אשקוט, לא אתן שנת לעיני ולעפעפי תנומה עד אמצא מקום מוצא להוציא לאור ולקיים מילי דאבוה לדורות לרוות צמאון המשתוקקים לשתות מבאר מים חיים. שנסתי את מתני וקרבתי אל המלאכה לא קלה כמו שהוא נראה בהשקפה ראשונה, כי אם כבדה להשבית חרולי הטעיות ולנקות קמשוני שבושים שנפלו ונשארו בהעתקה מנחלת אדוני אבי מורי ורבי שפרה לי. לא אתפאר שעלתה בידי להסיר הטעותים ושבושים לגמרי כי רשתות ומצודות השגיאות על כל חי פרוסות, אבל טרחתי עד שידי יד כהה מגעת וסדרתי וכוננתי התשובות למען יעמודו הכן למלאכת הדפוס. וידוע להוי, שכאשר עברתי בין בתרי אמרותיו של קדוש אבי המחבר זצ"ל הצבתי ציונים בין שתי חצאי מרובע, פעם כשהוא לא ציין איה מקום כבודה של הסברא שהביא או כשנראה לי שכבר קדמו בסברתו באחד מהראשונים או גדולי אחרונים, ופעם כשנדמה לי שיש ראיה או סתירה לסברתו. בתשובות שנדפסו בראשונה רשמתי את שמי מ'שה נ'חום ב'ן ה'מחבר בראשי תיבות, שוב משכתי ידי מזה והשמטתי חתימת שמי מטעמים כמוסים עמדי. אולם חזרתי ונחמתי פן ואולי שגיתי וטעיתי בציונים אלו והרואה ישאל למחר לאמור: מה הציון הלז אשר אני רואה, הציון איש אלקים קדוש המחבר הוא. אמרתי טוב לפרסם הדבר, מלב מי יצאו רוב אלה הדברים הנמצאים בין שתי חצאי מרובע ומוטב שיבאו חצי השגות בי ואתי תלון משוגתי ואל יתלו החסרון ובוקי סריקי באילן גדול קדוש אבא מארי המחבר זי"ע.

ואם אמנם סדרתי חיבור זה לפני כמה שנים והעמדתיו מוכן להוציאו לאור, לא יכולתי אז לשית עצות בנפשי ועשתונותי היו נבוכות, אם לא היה נכון להשאיר הכתב יד מונח במקום שהנם ולחכות עד שתכון הקרקע בשבילם ויגיע עת שלום ומנוחה והזמן יהיה מוכשר יותר להדפסה. עודנה רעיוני היו משוטטות אנה ואנה מבלי החלט אם לרחק או לקרב המלאכה, וימי התלאות כקצף על פני המים הרפו מעט ונדמה כאלו יאתא אסתנא ויגליא להו לשמי היהודים ויתראה הרקיע בטהרה. כל אלה חוברו יחדו הכנסתי בחשבון המאורעות שהתרחשו ואת אשר עוד יכול להתרחש עוד הפעם, ומי יודע מה ילד יום, גמרתי אומר החלטה עזה ונמרצה להגביר חיל ולאזור כח להתאמץ בכל המרץ ועוז לעבודה להשיג שאיפתי ולהגיע למטרתי להוציא לאור ספר הזה. הבנתי שהדבר אינה סובלת דיחוי, כי כל דיחוי מרחיק את המטרה ומגביר את המכשולים, ואם אדחהו מדחי אל דחי מי הוא לידי יתקע כף שלא יעבור זמן המסוגל במקצת על כל פנים להדפסה. בדרכי אחזתי, לא ארפיה. מגמתי בעבר נשארה תעודתי לעתיד, הגם שידעתי בבירור היטב שעל כל צעד ושעל אהיה נתקל בקשיים ומכשולים אין מספר, אך לית אנא מובד סברי מן בריי רבונא דעלמא ברוך הוא השליט בעילאי ותתאי, מעמו עזר הוחלתי לאמץ ידי, בכדי שאוכל לבצע זממי הטוב בעיני אלקים ואדם, להסיר את הלוט מאור גדול ההוא גנוז עד הנה וטמון בכתב יד זה שנים כבירים. והנה תוחלתי ברוך ה' לא נכזבה ובקעה ועלתה קרן אורה ממקום אשר פללתי, אנה ד' לידי שליחא מן שמיא שגליתי לו עקת לבי, אדם יקר כלבנת הספיר, לא יסולא ערכו בכתם אופיר, את ידיד נפשי מחותני הרבני המופלג, שוע ונכבד נדיב המפואר והמפורסם עושה חסד לאלפים צדקות אוהב, יוסף הוא המשביר עומד לנס ולמופת בצדקת ופזרת הונו המתנשא ממעל לשטח שדה פעולת מעשה הצדקה, נזר תהלה, ופאר תפארה, נשיא הכבוד עולמי לקהלתנו יצ"ו ומשך שנים רבות נשיא פעיל ואהוב לבל בני עדתו אוהב שלום ורודף שלום כבוד מו"ה אהרן יוסף רייך נרו יאיר זכה להיות שמו הנערץ תופס מקום כבודו בפתח עין החכמה ספר הנוכחי, כי בעזרת תמיכתו הממשית, הענקית נתן האפשרות להוציא לאור תעלומות חכמה, תשובות בית שערים חלק יורה דעה הלזו שהיה ספון רבות בשנים בכתב יד. מדת פזרנותו עומדת לעד לעולם לו ולזרעו נ"י כאור בהיר, ולהבדיל בין החיים לחיים לעילוי נשמת אשתו החשובה ונכבדה עטרת בעלה מרת חנה ע"ת (שבה למנוחתה כ"ה שבט שנת תרח"ץ) ולעילוי נשמת בנו יחידו הבחור גרשון ע"ה (נפל בשדה קטל ונגדע מארץ החיים ורוחו שבה לשמים בכ"ג אדר שנת תרע"ה) זכות המחבר זצ"ל דנפיש טובא ימליץ טוב בעדם ויגן על ידיד נפשי הנ"ל עד מאה ועשרים שנה אמן.

זכרה אלקי לטובה עזרתי בקודש מחברתי החשובה מעוטרה בכשרון מעשיה צנועה בירכתי ביתה מנשים באהל תבורך אשה יראת ד' היא תתהלל גזע קודש מחצבתה מרת חיה תי', בתו של אדוני מורי וחמי עטרת ראשי ונזרי הרב הגאון הגדול המפורסם פאר הדור והדרו צי אדיר צדיק יסוד עולם כבוד קדושת מו"ה מאזעס חיים סג"ל ליטש ראזענבוים שליט"א האבדק"ק קליינווארדיין יצ"ו ומחברתו הקודש הרבנית הצדקת צנועה וחסידה אשת חבר מרת רבקה פעסיל תי' לאורך ימים טובים. תראה נחת רוח ורוב ברכות אצל צאצאיה הבנים בני והבנות בנותי הי"ו ברוב עוז ושלום ונזכה יחד להשיאם ולהכניסם לחופה ענבי גפן בענבי גפן ולראות בהם זרע ברך דור ישרים יבורך עד עולם. מברכות הורי יתברכו לרוב חתני היקר מאוד נעלה מופלג בתורה ויראה החריף ובקי איש חמודות בעל מדות תרומיות ענף עץ אבות מו"ה שלמה קאשיצקי נ"י מעיר גדולה לאלקים תל-אביב בן הגביר הנעלה הנגיד המרומם הרבני הגדול בתורה ויראת ד' טהורה ותיק וחסיד כש"ת מו"ה אברהם נ"י עם זוגתו בתי המהוללה בשלמות מדותיה מנשים באהל תבורך מרת חנה שינדל תי' ובנם נכדי הילד שעשועים עמרם שי' ובניי היקרים הבחורים המופלגים בתורה ויראה חריפים ובקיאים בעלי מדות ישרות כה' עמרם, כה' גרשון, כה' יודא צבי, כה' שמואל שמעלקא, כה' מאיר אריה נ"י ואחרון חביבה בתי האהובה הבתולה המהוללה בכשרונותיה מרת מאשה תי'. הברכה אחת היא האר פניך ויושעו תשועת עולמים בכל מילי דמיטב אחי הרב הגאון המפורסם צ"ת מו"ה בן ציון בלוהם שליט"א אבדק"ק ב' אויפאלו ע"ז הרבנית הצדקת מרת גאלדא תי' עם כל בני ביתם הי"ו ואחי הרבני המופלג בתורה ויראה מו"ה כתריאל נ"י עם כל יוצאי חלציו, ואחותי האשה הצנועה וחשובה מרת חוה תי'. ועל הטוב יזכרו שמות גיסותי הרבנית הצדקת נכדת בעל חתם סופר מרת רבקה תי' אשת חבר אחי המנוח הגה"צ מו"ה יודא צבי זצ"ל והאשה החשובה וטובת לב מרת ניחא תי' אשת אחי המנוח הרה"ח מו"ה מאיר ז"ל אשר עודנה לא הסירו בגדי אלמנותם למען יזכר שם בעליהם עליהן לכבוד ולתפארת. וכמו כן גיסתי האשה החשובה והצנועה מרת רחל תי' זכרה אלקי לטובה אשר היו לעזר ולסעד לבעליהן וישבעו רב נחת ושעשועים בכל יוצאי חלציהם עמו"ש:

דמוע תדמע עיני בלכת שדה הבוכים, ואלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה על אח ואחות בצחצחות ועל גיסיי וגיסתי הלכו למנוחות ואותנו עזבו לאנחות הלא המה רב אחי גאון וצדיק תמים חסיד ועניו מו"ה יצחק יעקב זצ"ל שהיה רב בנ' סט' מיקלאש ואח"כ דומ"ץ בב' אויפאלו. כל ימיו היו מכאובים מהתלאות וההרפתקאות דעדו עליו והשתרגו עלו על צוארו ולא מצא קורת רוח כי אם בד' אמות של הלכה ולולא תורתו שלמד מתוך הלחץ זו הדחק היו שעשועיו כל ימי חלדו, כמעט אבד בעניו. הניח אחריו ברכה כמה חיבורים והמה בכתובים ובתוכם קונטרס על הלכות נדה ומקואות. כיון שהגיע זמנו לפטר מן העולם בן ע"ט שנה ושפתותיו מרחשין שמע ישראל וגו' וקבל עול מלכות שמים באהבה, נפשו יצאה באחד ונשמתו בטהרה שבה שמימה ביום כ"א אדר ראשון שנת תרצ"ח. וכה צוה לפני מותו: שלא להספידו ועל המצבת אבן לא יחק שום תואר, אשר עוד בחיים חיותו געלה נפשו, רק "פ"נ ר' יצחק יעקב בהגאון מו"ה עמרם זצ"ל". אשתו הצדקת מרת שרה ריזל ע"ה נכדת הגאונים מו"ה בונם איגר ובעל מעון הברכות זי"ע, שבקה לן חיים י"ד טבת תרפ"ה. אחי הגאון המפורסם צדיק כביר מו"ה יודא צבי זצ"ל שהיה אבדק"ק האנשאוויץ, נודע בשערים לגאון ובקי בד' חלקי שו"ע והשאיר אחריו ברכה גם כן בכמה חיבורים בשו"ת וחידושי סוגיות. היה מלא וגדוש בתורה ויראת שמים, ממש לא פסק פומיה מגירסא כולא יומא וגם לילות שם כימים ולא מש מאוהל של תורה ורוב ימיו נעור כל הלילה ובבוקר הוציאו אחרים בברכות התורה, ישב בתענית שני וחמישי כמה שנים והיה נחבא אל הכלים והצנע לכת ולא החזיק טיבותא לנפשיה. בערב חג מתן תורה שנת תרע"ז נקטף בעודו באבו בחצי ימיו, בן מ"ה שנה נתבקש בישיבה של מעלה ושבה נשמתו הטהורה לבית אביה כנעוריה. אחי הצעיר הרבני האברך המפולפל חריף ובקי בתורה ויראה טוהר לב איש חמודות במעלות ומדות מו"ה מאיר ז"ל אבן יקרה בק"ק ב' אויוואראש, במיטב שנותיו נכבה אורו ונסתלק קודם זמנו כ"א שבט תרע"ט. גיסי הגאון הגדול המפורסם בעולם בחיבוריו היקרים מו"ה גרשון שטערן זצ"ל אב"ד דק"ק מאראש לודאש בעל מחבר ספרי ילקוט הגרשוני י"ב חלקים, אחר שחלה את חליו מחלה נורא ועצומה וסבל יסורים קשים ונוראים באהבה החזיר פקדונו לבעל הרחמים ביום ט"ו אייר תרצ"ו, וב' שעות טרם שר התורה עלה השמימה עוד לא פסק פומיה מגירסא ושפתותיו הטהורים מרחשין דברי תורה. אשת נעוריו אחותי הרבנית צנועה במעשיה וישרה באשוריה הצדקת מרת מרים ע"ה שבקה לן חיים י"ח טבת תרנ"ב. גיסי הגאון המפורסם מו"ה יוסף צבי סופר זצ"ל אבדק"ק שאמשאן בן אהוב לאביו הגה"ק בעהמ"ח שו"ת מחנה חיים זי"ע מלבד שהיה גדול בתורה וצדיק תמים גם עט כמעיל קנאה לגדור גדר ולעמוד בפרץ נגד מהרסי הדת והתאמץ לבער הקוצים מן הכרם ד' צבאות בית ישראל, אמץ ברכים כושלות שיחזיקו במעוז התורה ויגדלו בניהם על ברכי היראה. שבק לן חיים כ' מרחשון תר"צ. מחברתו אחותי היקרה הרבנית הצדקת טובת לב ואשת חיל מרת פערל ע"ה כשמה כן היתה מרגניתא דלית בה טימא שבקה לן חיים ט"ו סיון תרס"ז. גיסי הגאון מו"ה יוסף חיים פישמאן זצ"ל אב"ד במ' טעלעגד היה צדיק תמים ענוותן ושפל ברך, במובנו האיתן של המלה טוהר לב ונקי כפיים, נאסף אל עמיו י"ב שבט תרפ"ו, זוגתו אחותי הרבנית הצדקת בדרכיה תמימה ובמדותיה שלימה מרת רחל ע"ה שבקה לן חיים י"ג אייר תרפ"א. נפוגתי ונדכאתי עד מאוד ולבי נוהם נהימות מאין הפוגות על אלה אני בוכיה ועפעפי יזלו מים בהעלותי על לבי וזכרוני שכולם מתו על פני אמם ואת כל אלה סבלה אמי מורתי עטרת ראשי הרבנית הצדקת אשת חיל כאסתר ואביגיל צנועה וחסידה צפירת תפארה שולשילתא דיחוסא נכדת בעל קונטרס הספיקות ותרומת הכרי מרת חיה שרה ז"ל, (סדר יחוסה דור אחר דור עד רבינו זרחיה הלוי בעל המאור תמצא בהקדמת הגדה של פסח ערבי פסחים מאבא מארי המחבר זללה"ה) אם אמנם האם מבכה על בניה ודמעתה על לחייה תמיד מצויה, קבלה עליה דין מלכות שמים ולא התרעם חס ושלום אחר מידותיו של הקב"ה האכילה לחם דמעה והשקיתה דמעות שליש. שבקה לן ולכל ישראל חיים ביום כ"ב אלול תרפ"ה בת שמונים שנה. וזולת האסונות האיומים שנתנסה בהם, עוד שקעה שמשה ונפלה עטרת ראשה בחיים חיותה הוא בעלה אבי רכב ישראל ופרשיו זצוקללה"ה. ביום כ"ו אלול תרס"ז נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש ויצאה נשמתו הקדושה בטהרה זי"ע. בצל שדי יתלוננו ובצרור החיים תהא נפשם צרורה, בטל תחיה באור החיים להאירה, וינוחו בשלום על משכבם, עדי ישמע קול מבשר ואומר עלזי חבצלת השרון, כי קמו ישיני חברון.

טרם אכלה לדבר ואתן קנצי לקולמסי עוד לאלקי מלין נובעים מקרב איש ולב עמוק. הנה מיום שנבראתי ועמדתי על דעתי לא זכיתי לומר פרק שירה ומזמור לתודה מעומק נפשי להנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה יתברך שמו כמו עד היום הזה שקוויתי ראיתי ספר שו"ת בית שערים חלק יו"ד יצא מתחת מכבש הדפוס כלול בהדרו ויפיו, במה אכף לד' אקדם לאלקי מרום, אשר לו התקיף והיכולת ומחיה ומהוה מעשבי דשאים עד ארזי הלבנון, מה יקדם ומה יתן הקרוץ מחומר בריה קלה ונמבזה יתוש קטן לא איש אלא תולעת נבער מדעת לאלקיו, אם בלב הרגש יתעוררו רגשות התודה עבור רוב רחמיו וחסדיו אין קץ ברוך הוא, במה ישקיט סערת רגשות נפשו והמית לבו התעוררה להראות תודתה, גם אם נכספה וגם כלתה נפשו להודות לך, גם אם ברכו לך תכרע ובעפר יתאבק כתולעת, ורום עיניו עד לעפר ישפיל, גם אם מבוקר עד ערב תהלתך יספר ותודה לך יזמר, היש ביכולתו להשיב לך על כל תגמולתך עליו, היוכל בשר ודם הנוצר מרגבי אדמה מעפר ואפר להקריב קרבן תודתו לאדיר באדירים ורם על כל רמים. אולם נפשי יודעת כי לא אלה בקשת, לא תחפוץ זבח תודה וקרבן מנחה כפי גודלך וגמולך מחדל אישים ועלה נדף, גם התודה כפי היכולת קרוץ מחומר תעלה לפניך ותערב כריח הניחוח ועולות מחים. לכן בכל לב ונפש תבענה שפתי לך, אדון האדונים, תודה רבה ועמוקה בעת נעילת פתח השער ספר זה בעד אשר גמלתי לי מעודי ועד היום הזה ועזרתני להיות ברא מזכה אבא ובן מכבד קדוש אבי המחבר זי"ע להוציא לאור ספרו. וברגע זו שאני נותן הודיה ואודה בכל לב על העבר, לד' חסדו עלי גבר, אתפלל על העתיד. אלקים עליון צור משגבי, בגלל אבותי הקדושים הושע בניהם. תכונן דרכי, תיישר צעדי לעבודתך, תאיר עיני באור תורתך, זכני לישב באוהל תורה באין מפריע, תחנני דעה ובינה להבין ולהשכיל עמקיה, לראות בנים ובני בנים הולכי תם עוסקים בתורה לשמה, אל יבושו ואל יכלמו בי ובהם הורי ומורי בגנזי מרומים, לא תמוש התורה הזאת מפי ומפי זרעי וזרע זרעי עד עולם, באהבתך ובחמלתך חשוף זרוע קדשך וקרן ישועתך, תשגבני שם אלקי יעקב בימין צדקתך, זכור חסדך ואמונתך להשיב את גאולתך לעם סגולתך אסירי התקוה המחכים עת בואך לביתך נכון ונשא, להיכל קדשך ועל שיבת שכינתך לירושלים נוה שאנן, תרום קרן משיחך, נדחי עמך תקבץ וקוממיות תוליך לציון מושיעים והיתה לך המלוכה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

כן דברי  המצפה לישועת ד' עש"ק שמות תש"א לפק"ק גראסווארדיין תע"א.

משה נחום בלוהם בן המחבר רב עמרם גאון ח"ק זצוקללה"ה. המסדר והמו"ל.

 (בית שערים, יורה דעה, הקדמת בן המחבר)


הרב משה נחום בלוהם הי"ד דומ"ץ גרויסווארדיין, הוציא לאור את ספרו של אביו, הרב עמרם בלוהם, שו"ת "בית שערים", חלק יורה דעה (מונקאטש, תש"א). בהקדמתו לספר זה, המובאת כאן למעלה, כותב הרב משה נחום על התקופה הנוראה בה הספר יוצא לאור, על תחושת המצוקה וההשתתפות בצערם של ישראל ועל הצורך להמשיך בגלוי בדרך התורה והמצוות למרות השנאה היוקדת מהסביבה. בהמשך הדברים שם הוא כותב על חשיבות האמונה המבוססת על קבלת האבות, ועל חשיבות הדפסת חידושיו של אביו. הרב משתף את קוראיו בלבטיו האם נכון להדפיס את הדברים בתקופתו רבת המיכשולים, ובמסקנתו שאין הדבר סובל דיחוי. בסוף דבריו שם הוא מזכיר את בני משפחתו.

נשא לאשה את חיה בת הרב משה חיים סג"ל ליטש רויזנבוים אב"ד קליינווארדיין.

תשובה אליו מופיעה בשו"ת פני מבין, יו"ד (מונקאטש, תרע"ד), סי' פ"ד. דברי תורה משמו הובאו בספרו של רבי שמשון אלטמן הי"ד :שבולת הנהר", מכתב ב, עמ' ט. חותנו מביא גם הוא דבר תורה ממנו בספרו לחם רב:

כן יאבדו כל אויבך ה' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה,לא). שמעתי מהגאון הק' ר' יהושע אהרן צבי וויינברגר זצ"ל אבד"ק מארגארעטען לפרש דהנה הרשעים כים נגרש השקט לא יוכלו, כאשר יראו צדיק וטוב לו ירע להם ויכאיב להם והוא להם לצער גדול. והתפלל הנביא שיבא לאויבי ה' המפלה ההיא שיוכרחו לראות בהצלחת צדיקים. זה יהיה מפלתם "כן יאבדו כל אויבך ה'",  שיהיה לנגד עיניהם "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", מצליחים בכל ענייניהם, הלוך ילך ויגדלו ככל חפץ לבבם. והראני חתני הרה"ג מו"ה משה נחום בלוהם נ"י שכן כתב בחתם סופר גיטין ל"ד ע"ב, וזה גם כן כוונת הפסוק "והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה'", בזה יושב להם כגמול ידם וכמעשה ידיהם, יראו ויביטו "ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם לדור ודור נספר תהילתך" (תהלים ע"ט), זה יהיה להם לעונש שבעתים אל חיקם, שיראו בטובתינו, ימלא פינו תהילתך, יראו עינינו וישמח לבינו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

אחיו, הרב יהודה צבי בלוהם (תרל"ב-תרע"ז), נודע כמתמיד וגאון הבקי בכל ארבעת חלקי השלחן ערוך. משנת תרנ"ז כיהן כאב"ד האנשאוויץ והגליל. חתנו של רבי ישעיה עהרנפעלד אב"ד ור"מ שוראן והגליל. הרב יהודה צבי הוציא לאור את ספרו של חותנו "שבט סופר" על בראשית ושמות (מונקטאש, תרס"ג). בשנת תשל"א הועלו ארונו לקבורה בהר הזיתים. חלק מתשובותיו יצאו לאור בספר שו"ת "שארית יהודה".

הרב, רעייתו ובניהם: עמרם, גרשון, יהודה צבי, שמואל שמעלקא, מאיר אריה ובתם מאשה, נספו בשואה. כן נספו גיסיו הרב שמואל שמעלקא ליטש רוזנבוים הי"ד,  הרב יצחק צבי לייבוביץ אב"ד טשאפ והגליל והרב מאיר יהודה לייב פרייא בי"ד אב"ד שוראן והגליל.

בספר "אלה דברי שמואל" מאת רבי שמואל שמלקא ליטש רוזנבוים (ירושלים, תשכ"א) מובא בהקדמת בן המחבר, ר' פנחס סג"ל ליטש רוזנבוים:

קינה אשא ונהי ארימה על האי גברא רבא, חסידא ופרישא, מלא חפנים לו בתורה הגה ברוחו העזה יומם ולילה, לא פסק פומא מגרסא אהלו היה אהל התורה, בו נתגדלו בניו לאילני רברבי, ועלו אתו השמימה בקדושה ובטהרה, ה"ה כבוד דודי (חתן אא"ז זצ"ל) הגאון הצדיק כמו"ה משה נחום בלום זצ"ל דייני רבה דקהלה קדושה, היא העיר הגדולה לאלקים קהל גראסווארדיין יצ"ו, בן הגאון האדיר המפורסם הגאון מה"ר עמרם בלום ז"ל בעל מחבר ספר תשובות "בית שערים" אבדק"ק ב'אויפאלו יצ"ו. נשפך דמו ודם זוגתו הרבנית הצדקת מרת חיה ע"ה (בת אדוני אבי זקני זצ"ל) ונתערבו דמם בדם בניהם המופלגים ומצויינים בתורה, רכים בשנים אברכים מושלמים ומחוכמים, גדולים ומופלגים בתורה ומהם שכבר נסמכו להוראה, פאר הוריהם ומחמד עיניהם, הרי הם הבחורים הבחור החשוב והמושלם עמרם, והבחור השלם ומופלא מוה"ר גרשון, המופלג בתורה חריף ובקי מוה"ר יהודה צבי, הבחור החסיד והתמים מהו"ר שמואל שמעלקא, והבחור הירא וחרד מהו"ר מאיר אריה ע"ה הי"ד. עם אחותם הגדולה הבתולה המהוללה מרת מאשה ע"ה הי"ד. ראה ה' והביטה למי עוללת כה כי נהרגה כל משפחתו ונהרס היכלו.

ובהערה שם הוסיף: בתם הבכירה נשארה מיתר הפליטה, הרי היא האשה החשובה והשועה מרת שיינדל תחי' אשת האי גברא יקירא ת"ח וירא שמים מרבים, הרי הוא הר"ר שלמה בן האי הסולא ומרישא מוה"ר אברהם קושיטצקי זצ"ל, ובנם היקר העילוי האברך, מלא וגדוש הר"ר עמרם נ"י ואשתו החשובה והיקרה תחי' בת הרב הנודע ר' יששכר דב ברגמן מחשובי יהודי אמריקה, ונכדת האדמו"ר מספינקא.

שרידי ניגונים ודברי תורה מאת האדמו"ר מזוואלין-וורשה, רבי חיים ירחמיאל טויב הי"ד

  • היה שגור בפיו, כי גמרא עם פירוש רש"י ותוספות הם בשביל כל יהודי לחם חוקו. וכשם שאי אפשר לו לאדם להתקיים בלי לחם, כך אי אפשר להתקיים אפילו יום אחד, כאדם, כיהודי וכחסיד, בלי לימוד שיעורו בגפ"ת [גמרא-פירוש רש"י- תוספות].
  • הרבי דיבר תמיד בגנות הגאווה וההתנשאות ובשבח הענוותנות, כי לדעתו הגאווה והגדולה הם המפריעים הגדולים ביותר לעבודת הבורא ולמילוי ייעודו של האדם בעולמו.
  • בימי השואה אמר פעם הרבי לפני ברכת המזון: אומרים אנו בתפילת ידיד נפש "וחוסה נא על בן אהובך" ואחר כך מוסיפים "וחוסה נא ואל נא תתעלם". כפל הלשון למה? אלא ידועים דברי חז"ל על הפסוק "לא תוכל להתעלם" (דברים כב,ג), פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינה לפי כבודו. יכול להיות שזקן מלא רחמים יעלים עינו ממנו כי אין זה לפי כבודו לטפל בנו מחמת החטאים שלנו, לפיכך מקדימים "וחוסה נא על בן אהובך", ואנו הלא נקראים "בנים" למקום, וכלום יש אב שאין מכבודו לטפל בבנו? ואנו הלא נקראים בנים "בנים אתם לה' אלקיכם". ומה שייך לומר לא לפי כבודו להושיע לנו בעת צרה ויגון? לפיכך אנו מתחננים לפניך "וחוסה נא ואל תתעלם".

(שמואל רוטשטיין, אלה אזכרה, ג, עמ' 249-256)


ניגון מאת רבי חיים ירחמיאל מזוואלין הי"ד, באדיבות המכון לשימור ולתיעוד ניגוני מודז'יץ. מקור הניגון מהרה"ח ר' דוד פרקוביץ ז"ל.

ניגון נוסף ניתן לשמוע באתר המכון לשימור ולתיעוד ניגוני מודז'יץ.


רבי חיים ירחמיאל טויב נולד בשנת תרל"ט (1879) לאביו האדמו"ר מזוואלין רבי משה אהרן, מצאצאי האדמו"ר רבי יחזקאל מקוזמיר, תלמידו של החוזה מלובלין. אחיו של רבי משה אהרן, היה רבי ישראל, האדמו"ר הראשון ממודז'יץ, מחבר הספר "דברי ישראל" על התורה.
רבי חיים ירחמיאל  היה מתמיד גדול ולמדן שהתבודד ושקד על תלמודו לילות כימים, ולמד בידי יום שיעורי גמרא, מדרש, זוהר וספרי ראשונים ואחרונים. בצעירותו נשא לאשה את מרת חיה אלטה בת האדמו"ר מקינצק, רבי פנחס רבינוביץ, בנו של רבי נתן דוד משידלובצה, מצאצאי ה"יהודי הקדוש". לאחר נישואיו היה רבי חיים ירחמיאל סמוך על שלחן חותנו במשך חמש שנים, שם למד אצל רבי יואב יהושע ווינגארטן בעל "חלקת יואב". רבי חיים ירחמיאל היה מנגן נפלא ומלחין דגול ויצירתי להפליא, שהעמיד את הדגש בחסידות על הנגינה. חסידי פולין היו שרים רבים מניגוניו. מאזיניו היו משתוממים כששמעו את הרבי מבצע בקולו את יצירותיו המוזיקליות הנהדרות, המקוריות ביותר, המלאות חן ויופי והחודרות לתוך נשמתו של אדם, שכן הרבי מעולם לא למד את תורת המוזיקה מפי מורים, אך ידע להשתמש למעשה בחוקי הנגינה ובכלליה. כשהיה ניגש לפני התיבה, באותן השנים, היו כל יהודי העיירה מתקבצים לשמוע את ניגוניו החסידיים, עד שבית המדרש היה מלא ומאות ואלפים הצטופפו בחוץ לקלוט את נועם מנגינותיו. לאחר פטירת חותנו חזר לגור לצד אביו, האדמו"ר הזקן רבי משה אהרן, בזוואלין. בעקבות שריפה שכלתה את כל רכושו של אביו, עבר אביו לנובידבור הסמוכה לוורשה. ורבי חיים ירחמיאל נעשה לאדמו"ר בחיי אביו ובהוראתו וקבע את מושבו בז'יכלין. במעמד הפרידה מהאדמו"ר הזקן, התמרמרו טובי העיר על עזיבתו. בתגובה הסיר האדמו"ר הזקן את כובעו מעל ראשו, הניח אותו על ראש בנו ואמר להם "הריני משאיר לכם את בני אשר ידו כידי ולבו כלבי. ואני בטוח שיוכל להשפיע עליהם כרוח ה' הטובה עליו גם ברוחניות וגם בגשמיות".

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ד (1914) עזב את זוואלין ועבר לוורשה, כדי להיות קרוב לאביו באותם ימי חירום. בהמשך ניאות לבקשת החסידים ועבר להתגורר במלאווה. בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בעקבות פטירת אביו בניסן תרע"ח (1918), עבר רבי חיים ירחמיאל לוורשה, לבקשת חסידיו. חסידיו היו פזורים ב"שטיבלך" בוורשה, פראגה, פלוצק, סטאשוב, בעיירות סביב לראדום ובערים ועיירות אחרות בפולין.

כל השבוע עסק הרבי בתורה ובחסידות בנגלה ובנסתר, ורק במסיבות של שמחה השמיע ניגונים. הרבי חיבר ניגונים מורכבים בעלי עשר סולמות, וניגונים שהגיעו לעשרים בבות, ולכל חג, ובפרט לימים הנוראים, חיבר סידרה שלימה של ניגונים חדשים. כל ניגון היה מעין תפילה זכה, שהרעידה את נפש השומע. בעת הכנסת ספר תורה שר ניגון חדש במשך שלוש שעות. בראש השנה היה הרבי תוקע לבד בשופר, ומעורר את המתפללים בבכיות גדולות מעל הבימה. הוא היה מביא אתו שבעה שופרות שקיבל בירושה מאבותיו האדמו"רים מקוזמיר, זוואלין, קינצק, שידלובצה ופשיסחה. כשעמד לפני התיבה היה שוכח את עצמו ומשתפך התפילה ובזמרה. הוא העיד על עצמו כי יכול לשלוט בעצמו כשניגש אל התיבה להתפלל "אולם משאני ניצב לפני העמוד שוב אין לי השליטה על עצמי".

הרבי היה דורש בדברי תורה רק בזמן סעודה שלישית. בימי הקיץ ארכה סעודה זו עד קרוב לחצות הלילה, והמונים נהרו לבית מדרשו לשמוע אותו שר את הזמירות במהלך הסעודה. לפני החוג המצומצם שלו היה משפיע את אמרותיו השנונות בביאור המקראות גם בסעודת שחרית של שבת. אמרות אלו עוצבו לפי שיטת העולם החסידית באופן המותאם למאורעות הזמן, באומרו כי "אין התורה סתם סיפורי מעשיות חלילה והקריאה מעוררת ומעורבת עם הזמן".

שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בראש השנה תרצ"ט (1938) אמר בבכי לחסידיו הקרובים בחדרו לפני תקיעת השופר כי "גמרנו את שנת השישים לימי חיינו, ובכן יצאנו מכלל כרת ר"ל לפי דעת המקובלים, ומטעם זה היינו צריכים להרגיש בעצמנו איזה רגש של שמחה, אולם אהה מרגישים אנו ההיפך מזה, מין צער ויגון נורא ומועקה כבדה בלב… רואים אנחנו עננים כבדים מעל ראשי אחינו בני ישראל, מתקרבת והולכת חשכת צלמוות בעולם, ואנו איננו יודעים ואיננו מבינים את פשר הדבר. האם כל כך חטאנו חס ושלום? האם עברנו על רצונו של מקום? איננו מרגישים את זה… האם שבענו מתענוגי עולם הזה? לא מינה ולא מקצתה… ובכן יהודים יקרים בקשו עלי רחמים, התפללו בעדי ובעדכם, הרעישו שחקים ובלבד שנזכה לחיים… 'זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים' – פשוטו כמשמעו!". דברים אלו עשו על חסידיו רושם עז, והיו לשיחת היום במשך כל השנה. כשפרצה המלחמה, בי"ז באלול תרצ"ט (1939) ובאו אליו החסידים לשמוע דברי עידוד, אמר להם: "עוד מאשתקד תלויה ועומדת מעל ראשינו גזירה קשה ונוראה, אולם תודות לתפילותיהם של הצדיקים נדחתה הגזירה מיום אל יום ומחודש לחודש כמעט עד יומו האחרון של השנה… יותר מזה לא יכלו… אולם שערי דמעות לא נשלבות, נתעורר איפוא ונתפלל לה' יתברך שנזכה לחיים".

כשנכנסו הגרמנים לוורשה התייעצו אתו אברכים צעירים האם עליהם לברוח לצד הרוסי, שם יאלצו לחלל שבתות ולאכול טריפות. הרבי התיר להם זאת, משום פיקוח נפש, אך הרבי עצמו בחר להישאר בוורשה עם משפחתו וחסידיו ואמר "אנחנו לא יכולים לברוח… אנחנו מוכרחים להישאר כאן וטעמי ונימוקי עמי".

בשנת ת"ש שינה את דרכי עבודתו: הוא התפלל במהירות ולא ניגש לפני התיבה. לבנו, הרב שמואל יצחק, שמילא את מקומו כשליח הציבור הורה לקצר בתפילתו ולהשמיט פיוטים מהתפילה, שכן, כדברי רש"י, "לא עת להאריך בתפילה בשעה שבני ישראל נתונים בצרה".

הרבי גורש לגטו וורשה עם כל משפחתו. בזה אחר זה נשלחו בני משפחתו להשמדה. תחילה נלקחה אשתו הרבנית חיה אלטה לתאי הגזים בטרבלינקה. אחריה נלקחו בנם הרב שמואל יצחק ומשפחתו, חתנם הרב בנציון סוקולובר, חתנם הרב אלימלך ליפשיץ ומשפחתו, צעיר בניו ר' פנחס אליהו, ואחר כך שאר ילדיו. כולם נספו בטרבלינקה. הי"ד. האדמו"ר עצמו שובץ לעבודה בבית החרושת, יחד עם אדמו"רים ורבנים נוספים ובהם רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפייסצ'נה, שם עבד, עד שנשלח לטרבלינקה בקיץ תש"ב ושם נרצח, בהיותו בן ששים ושלוש. הי"ד.

גם אחיו הצעיר, רבי נפתלי יעקב טויב, הצדיק מנובידבור, שישב גם הוא בוורשה, נרצח בטרבלינקה.

מחותנו של רבי חיים ירחמיאל, רבי יהודה זונדל הי"ד מחעלם, היה משושלת בעלז ונהרג עם כל משפחתו בשואה.

תורותיו ומאמריו הרבים שנכתבו על ידי חסידיו בעודו בחיים, וגם כתביו ורשימותיו, נכחדו בימי השואה. כן אבדו רוב ניגוניו, ורק מעט מזעיר השתמר בפי מעריציו שנמלטו ונצלו.

עותק ההזמנה ששלח במשנת תרפ"ח (1928) לנישואי בתו, נמצאת באתר בית המכירות מיה קולקשיין.

 

דרך התלמידים ללכת בדרכי רבותיהם, שיזכרו דבריהם ומנהגיהם לדורות / רבי יחיאל מיכל סגל גאלד הי"ד

תמונת ספרי הרב סגל גולד הי"ד

דרכי נועם וכל נתיבות תלמידי רבותינו, בדור דורות שלפנינו, אשר שתו בצמא את דברי רבותיהם, ורצו ללכת תמיד בעקבותיהם, ושלא ימיש מזכרם דבריהם ולמען ידעו דורות שלאחריהם כל דבר שורש מנהגיהם, חק שמו להם ספריא ורשמי רשוותא, וכל מאן דעסקין באורייתא, להעלות זאת זכרון בספר, כל מעשה רב הנותן אמרי שפר, כל הנהגה טובה, מצוה וחובה, וכל דבר הלכה, בין בדברים הנוגעים אל הגוף בין בדברים הנוגעים אל הנשמה. כגחלת בשלהבת קשורה ומסובכה. הכל בכתב מיד ה' עליהם השכילו, להיות כלי מחזיק ברכה. ומיגו דזכי לנפשיה, לאחרים נמי זכה, למען דעת לדון ולהורות, והיו למאורות, שלא ילכו איש אחרי שרירות לבו, כי אם יגרור אחר מעשי רבו. לכו חזו מפעלות הקדמונים מישיבת רש"י הקדוש יצאו מהתלמידים פסקים נכונים, הפרדס, מחזור ויטרי, האורה, סידור רש"י (נדפס בברלין תרע"ב). ושנים בכתב יד איסור והיתר, וספר הסדרים, וכן ספר התשב"ץ וספר הפרנס, העתיקו בתוך ספריהם דברי רבם הפוסק הגדול מהר"ם מרוטנבורג ז"ל. וכן ספר ברוך שאמר, וספר מהרי"ל להר"ר יעקב מילין ז"ל שנכתב ע"י תלמיד מנהגי רבו. ואנו נמשכים אחרי המנהגים אשר שם נרשמים. ועוד כהנה וכהנה מנהגי הראשונים, שמפיהן אנו חיים. וגם אחר כך כאשר נשלח מן השמים מרן האר"י החי זי"ע העתיקו התלמידים, ספרים מיוחדים, ממנהגי רבם האר"י שבחבורה, להיות לנו עוז ואורה. ונדפס ספר נגיד ומצוה שלחן ערוך האר"י, לחם מן שמים, זאת חקת התורה. וכן הצמח בפרי עץ חיים רשם כל מנהג ומנהג שראה מרבו וששמע מתלמידיו, הדר הוא לכל חסידיו. ומרן מהרח"וו ז"ל בהשמונה שערים מביא מעשי רבו ונוסחאות התפלה שלו לדור דורים. וכמו כן בספר עולת תמיד וסידור חמדת ישראל, הכל ממנהגי וכוונות האריז"ל ראש גולת אריאל. וכמעשה הראשונים, כך מעשה האחרונים. כאשר נשלח משמים ארץ תפארת ישראל מרן הבעש"ט הקדוש זי"ע, כתבו תלמידיו הקדושים, חכמי חרשים, ותלמידי תלמידיו, דור דור ודורשיו, סדרי תהלוכותיו ועניני שיחותיו, להאיר לנו בנתיבותיו, ועל משכנותיו ירעה כל רועה נאמן את גדיותיו. וכן גאוני ליטא כתבו מנהגי רבם הגר"א ז"ל, שר התורה, ונדפסו בשם "מעשה רב", כשמו כן הוא, הלכה למעשה מורה. וכן הגאון בעל המחבר ספר ליקוטי חבר ב"ח העתיק מנהגי רבו מרן הגאון החתם סופר ז"ל, ונדפס כמה פעמים בשם "מנהגי חת"ס". וכן נדפסו מנהגי הגאון מרן מהר"ם א"ש ז"ל, הן וכיוצא בהן. כולם אהובים, כולם ברורים, כולם קדושים וטהורים, כל אחד ואחד מראין באצבעות פסקי הלכות ונוסחאות, עלי' רמזי דין הוא ברם באמתנותא, מנהגי מרנן ורבנן חבורתא קדישתא, רישי כלה ורישי גלוותא, זכותם יגן עלינו בכל עניננו. עד בא משמיע ישועה ושלום.

דרכי חיים חיי עולם נטע בתוכינו, היה לנו לעינים בדורינו, קדושת רבינו, רוח אפינו, גאון עצום ונורא בנגלות ובסתרי תורה. כל רז לא אניס ליה, עמיה שריה נהורא, הוא מר האב"ד פה קהילת מונקאטש והגלילות בעל המחבר ספר שו"ת "מנחת אלעזר", "שער יששכר", "עולת תמיד", "חמשה מאמרות", "דברי תורה", "אות חיים ושלום", "נימוקי או"ח", "נימוקי יו"ד", "נימוקי אהע"ז", "נמוקי חו"מ", "הגהות הירושלמי", "חיים ושלום", ועוד הרבה חיבורים עמוקים ויקרים. ובהיות נשיא אלקים בתוכינו, בהלו נרו על ראשינו, היה הוא האורים ותומים, מסוד חכמים ומלמד דעת מבינים, לפתור פתרונים. וכל ספיקא דנפל בי מדרשא, אליו הביאו כל דבר הקשה, כי ממנו אין דבר נעלם. ורבי אלעזר מכריע את כולם. וכל איש אשר נשאו לבו לבקש האמת נר לרגלו ואור לנתיבתו, התקרב אל רבינו ומצא כדי מדתו. אמנם אחרי שמפני הרעה נאסף הצדיק, הוא הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות, ועינינו כלות, בלי מצוא רווחות, ואין לנו שיור רק התורה הזאת, חיבוריו הגדולים המלאים זיו ומפיקים נוגה לכל העולם. ומבלי ראות עוד פניו המאירים ובסגות הזמנים בעוונותינו הרבים אנו נצערים. כל יום קשה לשכחה פן יסורו מלבבינו, כל ימי חיינו, וצריכין לשמור לנפשינו פן נשכח את הדברים אשר ראו עינינו. כי על כן באתי, גם בקוצר השגתי, ועל פי מועצות ודעת חברים מקשיבים, תלמידים אהובים, לסדר כל מנהגי רבינו אשר בזכרוננו, כפי ראות עיננו, ונוסחאות ועניינים כמו ששמעה אזנינו, וללקט עמרים מכל חיבוריו היקרים, פסקי הלכות, לערוך מערכות, והיו לאחדים בחיבור שלם שתהיה כלי מחזיק לישראל ברכה ושלום.

דרכי מלך ישראל להיות לו שני ספרי תורות, לדון ולהורות. אחת שנכנסת ויוצאת עמו נכונה, ואחת בבית גנזיו הוא טמונה (סנהדרין כ"ב ע"א). והנה רבינו היתה בו שני תורות, הנגלות והנסתרות, כי באיתגליא בבואו וצאתו, יוצאת ונכנסת עמו תורתו. עין בעין ראו עבודתו, לא נח ולא שקט בקדושתו, כהררי אל צדקתו, אש תוקד בו גחלים לוחשת הוד והדר פעלו פעולות נמרצות וממשות. השתמש עם כל חושיו אבריו וגידיו לתכלית יצירתם. אין מעצור לרוחו הטהור באלה הדברים אשר האדם יעשה אותם. ולא די להפקיע את עצמו, כי אם לזכות את הרבים עליו שמירתם. דלה דלה לנו וישק את הצאן להשביע שאיפתם. וכמו שכתב בחיבוריו הקדושים בכמה מקומות. ועיין בדברי תורה (א אות ה') במה שכתב שאין לאדם להיות הצנע לכת בכל מעשיו, כי על ידי זה יוכל להכשיל אחרים שלא יבינו כוונתו ופגימות לבבו. רק יראת שמים בסתר, ובגלוי הנגלות לנו ולבנינו עד עולם, שממנו יראו וכן יעשו, לעשות את כל דברי התורה הזאת. ומלבד זה יהיה בקרבו חלק הצפון טמון, שלא ירגישו אחרים. אבל חלק הנגלה, אין להסתיר. עיין שם הדברים באריכות דברי קדשו, בטוב טעם. על כל פנים לענייננו דעת לנבון נקל, כי חלק המוצנע שבקרב איש ולב עמוק, קדושת רבינו, שהוא ס"ת שבבית גנזיו טמון ונעלם מעינינו, מאן חשוב ומאן ספון להתבונן בדורינו, בפרט כי צעיר אנכי לימים איש כמוני, ידעתי מך ערכי, קוצר המשיג ועומק המושג. ומבואר בגמרא (עבודה זרה דף ה' ע"ב) ורש"י על התורה (סוף פרשת תבא, ועיין תוספות סוטה דף כ"ב ע"ב) שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה, אך גם אותן שהגיעו יותר מארבעים לבינה, לא ידעו, ולא הבינו דרכיו, כי היה מלא ייחודים, מעשה מרכבה עליונה. וכאשר הייתי פעם אחת בשבת קודש בביתו, במסיבת רעים אהובים, ובתוכם תלמידי חכמים ורבנים חשובים, ורבינו האריך בשיחות, מיחזי לדברים כפשוטן שהיה מדבר מרבני זמנינו, רובן או מיעוטןה וכשגמר השיחה והיו אז בתוך ימי הספירה, דיבר בקדשו כי מי שבא בסוד ה' ויודע כוונת ספירת היום, יבין מה שדברנו באמירה. עד כאן דבריו. (ועיין ברמב"ן סוף פרשת עקב על הכתוב ולדבקה בו, וזה לשון קדשו: ויתכן שתכלול הדביקות לומר שתהיה זוכר השם מאהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו. בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו אינני עמהם, אבל הוא לפני ה'. ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי. עד כאן ועיין גם כן בנועם אלימלך פרשת וישלח על הפסוק וישלח וכו' מלאכים וכו', דדרך הצדיק בדברו עם אנשים אזי הוא מדקדק שיהיו דבריו נשמעים במשמעותיהם, אחד דברים כפשוט לאיש המדבר עמו, שנית, הוא עיקר תוכן דבר שמכווין באותן הדבורים שיהיו תפלה ותחנונים לפני המקום ברוך הוא וברוך שמו. והכוונה בזה שמסתיר דבריו של התפלה בהדבורים שמדבר עם האדם וכו'. עיין שם הדברים). ופעם אחת אחר התפלה נשא תלמיד אחד אחריו לביתו התפילין ואיזמל של מילה, ורצה ליתן לתוך ידו להצניע הסכין של מילה ואחר כך התפילין. אמר לו רבינו שמקודם יתן לו התפילין, ואחר כך האיזמל, שבאם ייתן מקודם האיזמל של מילה(מוהל מעסיריל) יהיה חס ושלום צירוף "מת" (מילה תפילין). ואחר כך ביומי דחנוכה הוביל אחריו שוב כנ"ל, ורצה למסור לו מקודם התפילין ואחר כך האיזמל. הגיד לו ונהפוך הוא, עתה שגם חנוכה הוא באמצע ,יבא בתוך המספר והכונה, על כן תן לי מקודם איזמל של מילה, ואין חשש וצירוף רע כלל. והסביר הדבר בסוד ה' ליראיו. ובשעה שחלה מחלתו האחרונה ושכב על ערש דוי, ואחד נתן לתוך פיו לאכול ולשתות וצווה לו למנות מספר הכפות, והיה מונה פוחת והולך, כדי שיקח יותר לרבות כחו. ורבינו הרגיש וגער בו, מה תרצה לרמאות אותי, והלא מעולם לא נתתי כף אחת לתוך פי בלתי יחוד. עד כאן דבריו. ולפעמים גילה לאנשי בריתו המקורבים לביתו, כי אפילו טיפת דיו שהוא כותב עלי גליון, גם במכתבים פשוטים ואגרת שלומים, יש לו כוונה מיוחדת בגבהי מרומים.

וראינו כמה פעמים איך היה חושב ומונה בדיוק לכל דבר שבמנין, שיעלה בחשבונו לאיזה שם ויחוד וצירוף באותו ענין. וכשהיה נוסע על מרכבת הקיטור, הביט ודייק על מספר (נומר) החדר (וואגא"ן) וכשלא הוטב בעיניו מספרו, ביקש ונכנס לחדר אחר. כהנה וכהנה דקדקו ברי לבב בכל תנועותיו, והרגישו בכל פעם זאת שעושה ייחודים בכוונותיו, אם שלא ידעו מה עמקו מחשבותיו, ופעם אחת בראש השנה לפני תקיעת שופר, צווח ואמר בלשון אשכנז "לאז שטיל זיין אויווען". השומעים סברו בפשיטות שכוונתו על עזרת נשים, שהיא למעלת (בכותל דרומית בבית מדרשו), שלא יצפצפו בקולם. ותחת אחד השיחים, בעת הסעודה, סיפר על זה מעשה שהיה פעם אחת אצל מרן החוזה הקדוש הרבי מלובלין זי"ע, שבא משמשו לפני סוכות ואמר לו הרי הסוכה כבר על תלה בנויה, ויוכל הרבי לישב בה על כסאו, רק שצריכין לסבב ולמשוך החבל מלמטה, ואז יתגלגל הגג מלמעלה, (היינו כנהוג לפתוח דלתות צירי הגג של סוכה). ועל זה השיב הרבי מלובלין, כן זהו רצוני ומאוויי, (בלשון אשכנז "איך זאל דרייען פין אינטען אין עס זאל זיך אופמאכען אויווען") לסבב הגלגל מלמטה ויהיה פתוח מלמעלה. עד כאן דבריו. והבינו אז כוונת רבינו גם כן שסיים ופירש דבריו, שברצונו היה להשקיט (המקטריגים) מלמעלה בעת רצון של תקיעת שופר. (ועיין בספר הקדוש נתיב מצותיך להגאון הקדוש מורנו הרב רבי יצחק אייזק מקאמארנא זי"ע מה שכתב מענין הדביקות וייחודים שעושים הצדיקים, ומסיים שאמר מרן הקדוש הרבי רבי אלימלך זי"ע, על מרן הקדוש הרבי רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זי"ע, שכשהוא לובש המלבוש לתפלה ומחבר הקרסים של לבושו, ממשיך שפע למעלה לשמונים אלף כתות מלאכים, והן חיותם וכו'. עיין שם הדבר. וכן בספרו זוהר חי בהקדמת ספר הזוהר, דף ע"ב, שכתב דמי שמייחד ייחודים עליונים, מתגדל השגתו להפליא, וכו', וגם מתעברין בו נשמות הצדיקים בהארה נפלאה להאיר עליו בעת עסקו בתורה ומצות, כי הם חפצים מאוד בייחודים, כי גם הם מתדבקים באותו הייחוד, ונמשך להם אור, והם מאירין על האדם המייחד, ומגלין לו רזי תורה וכו'. עד כאן תורף דברי קודשו. ובאמת רבינו זכה לכל המעלות בזה, והיו מגלין לו רזי תורה אפילו בעת השינה. והיו לו כוונות וייחודים, גם בשעה שהקפיד על בני אדם הרגישו כמה פעמים טובא גניז בברכות וכיוצא בזה לאיש כמוהו, שנהירין ליה שבילי דרקיע, כשבילי דארעא, במדרגות ויחודים. איככה ישאף הבשר החי כמוני, צעיר שבתלמידים, לרשום ולצייר סדרי הנהגתו, הלא אין חקר לתבונתו, ומי ירד לסוף דעתו. אמנם אני רק לפרש פשוטו של מקרא באתי, לציין בזה מנהגיו וענייניו כאשר עיני ראיתי, ומאשר ידעו החסידים, אהובים וידידים, ועלילות מצעדי גבר כמוהו, כמה הילכתא רבתי איכא למישמע מינוהי. תורה הוא, וללמוד אני צריך. ללמוד וללמד לשמור ולעשות סדר השלחן ערוך. וכל אחד לעומתו יאמרו ברוך. יתבוננו בהנהגת אדם השלם ברוב עוז ושלום.

דרכי ומנהגי רבינו המסודרים באוצר ספרינו, הגם כי הוא בלבדו בהדר גאון חכמתו, יגע ומצא בזה כדי מדתו. וכדאי לסמוך עליו ברוחב מוחו ותבונתו, כחד מקמאי שבדורות הראשונים. אמנם חוץ מזה, מעודו למד דעת ממבינים, ומנעוריו התחמם באורן של חכמים קדמונים, ושאב מים חיים כמעט מכל צדיקי דורו הזקנים. ומלבד מר אביו הגאון הקדוש בעל דרכי תשובה זי"ע ואבי אביו הגאון הקדוש מו"ה שלמה שפירא זי"ע האב"ד פה קהילת מונקאטש, היה רבו מובהק הגאון הקדוש מו"ה יחזקאל שרגא משינאווע זי"ע, וממנו קיבל רוב המנהגים ועניינים. וכמה ספיקות הרצה לפניו, כשנכנס לפני ולפנים עם אביו ז"ל, עד שנתברר הכל על בריו. (ורבינו חשב את עצמו על ידי זה למקבל החמישי מתורת הבעש"ט הקדוש זי"ע, כי הרב הקדוש משינאווע, קיבל מרבו הגאון הקדוש מו"ה שלום רוקח מבעלז זי"ע, והוא קיבל מהגאון הקדוש מו"ה שלמה מלוצק זי"ע, והוא מהגאון הקדוש הרבי ר' בער ממעזריטש זי"ע, תלמיד מובהק של רבינו הבעש"ט זי"ע). וכן שימש שאר צדיקים, מהן שידע והכיר אות בראיה בעלמא. ומהן שהיה אצלם משובתי שבת קודש, וכולם קרבוהו וחבבוהו מאוד, שהכירו בו כי עתיד לגדולות ונצורות, והרי הם הקדושים והטהורים הר"ר ברוך אב"ד קהילתק גארליץ, הר"ר אהרן אב"ד קהילת צאנז, הר"ר דוד אב"ד קהילת קרשאנוב (כולם בני מרן בעל דברי חיים מצאנז זי"ע), הר"ר יחיאל מאלכסנדר, ובנו הר"ר ישראל יצחק בעל מחבר ישמח ישראל, הר"ר אברהם ישכר הכהן בעל מחבר "חסד לאברהם" מראדמאמסק (והדפים עליו הספד בקונטרס "מאמר זכרון צדיקים"), הר"ר מרדכי דוד מדאמבראווא (בהמגיד מטריסק בעל מגן אברהם זי"ע), הר"ר דוד משה מטשארטקוב (בן מרן הקדוש מרוזין זי"ע), הר"ר יהושע רוקח מבעלזא, הר"ר משה מראזוואדאב, הר"ר יהושע מדזיקוב, הר"ר אליעזר מקמארנא (בעל דמשק אליעזר), הר"ר יעקב מביאלא, הר"ר מרדכי מהרניסטאפלי (חתן מרן מצאנז בעל דברי חיים), והר"ר חנוך העניך מאלעסק (חתן מרן ר"ש מבעלז זי"ע), ועוד כהנה וכהנה גדולי אדמורי"ם ברוסיא פולין וגאליציען שבימיו. וכן היה בנערותו אצל הגאון הקדוש בעל ייטב לב זי"ע בסיגוט, ונתברך ממנו. וכן נתברך בילדותו ממרן הגאון הקדוש בעל דברי חיים מצאנז זי"ע, והחזיקו על ברכיו, ואמר עליו שיהיה "אונגארישער גדול" וכיוצא בזה דברי שבח שהכיר ברוח קדשו. ומלבד כל אלה היו לו חברים מקשיבים, צדיקים וחסידים, שמיצה מהם מדות טובות ושמועות טובות, ממנהגי צדיקים הראשונים שהכירו המה. וגם היה לו פתחון פה לפני הגאונים המובהקים שרי התורה, מו"ה יוסף מסלאנים, ומו"ה יצחק שמעלקיס מלבוב ז"ל בשעשועין דאורייתא ושאר גאוני עולם. ולפי גודל חריפת מוחו, שמע ותפס מהם מעלות ומרות מנהגים ונוסחאות, שיחות ופרפראות לאין ערך ואין חקר. ואיש כמוהו שהיה לו שימוש חכמים גדולים וגאונים שרפי קודש כהנ"ל, מובן שבניקל היה יכול ובכוחו להכריע מדעתו באיזה מנהג וענין, להעמיד עליו יסוד ובנין. ומלבד אשר עטרתי בזה שרשי מנהגיו, מקורם הערה מהראשונים שלטי הגבורים, והוא בעצמו מקורו טהור מקובל ובהיר בכל קוץ וקוץ נשמר וזהיר בתורת חיים ושלום.

(התחלת הקדמת המחבר לספרו דרכי חיים ושלום, במעלת האדמו"ר ממונקאטש ופרסום מנהגיו הקדושים)


רבי יחיאל מיכל בן רבי משה חיים סגל גאלד (גולד) (1899-1944) – רב חריף ובקי, מגדולי התורה במונקאטש. נולד במונקאטש, תלמידו של האדמו"ר ממונקאטש בעל שו"ת "מנחת אלעזר". למד תורה בהתמדה מתוך הדחק וחיבר את הספרים "מקראי קודש" (מונקאאטש, תרצ"ג), "מאסף לכל המחנות" (מונקאטש, תרצ"ו-תרצ"ט) ו"דרכי חיים ושלום" (מונקאטש, ת"ש). עוד חיבר את "הגהות יחיאל" על פרי מגדים, את "ציוני יחיאל" על כמה ממסכתות הש"ס, את "מאסף לכל המחנות" חלק שלישי ואת "דברי הימים לחכמי ישראל". חיבורים אלו לא יצא לאור וככל הנראה אבדו בשואה.

המחבר נהרג עקה"ש עם רעייתו וילדיו באושוויץ בקיץ תש"ד.

לצד ספרו "דרכי חיים ושלום" (מונקאטש, ת"ש) על מנהגי רבו, הרבי בעל "מנחת אלעזר" ממונקטש זצ"ל, יש לציין ספרים נוספים שכתבו מוקירו, חסידיו ותלמידיו של האדמו"ר, בחיי חיותו ולאחר פטירתו, לאחר פטירתו לציון תולדותיו והנהגותיו: "מסעות ירושלים", מאת הרב משה גולדשטיין (מונקאטש, תרצ"א), "סדר השנה האחרונה" מאת הרב יצחק אדלר (מונקאטש, תרצ"ז-ת"ש), קונטרס "זכר צדיק לברכה" מאת הרב שלמה צוקר הי"ד (קליינווארדיין, תרצ"ח), "תולדות רבינו", מאת הרב דוד כהנא שו"ב [גלב] (מונקאטש, תרצ"ח), והספד על האדמו"ר מאת הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד יצא לאור ב"קונטרס יקרא דחיים" (שאמלוי, תרצ"ז).

גודל ההשתוקקות והשמחה של הרב עוזיאל בודנר (מייזליש) בכל מצווה שעשה / הרב נפתלי מנחם ולדמן הי"ד והרב אלעזר מייזליש הי"ד ועוד

חתימה וחותמת הרב נפתלי מנחם ולדמן הי"ד

יתברך הבורא וישתבח היוצר אשר זכינו והגיענו להוציא לאור חידושי אגדה על התורה המתוקים מדבר ונופש צופים מכבוד חותננו הרב הגאון הצדיק בוצינא קדישא חו"פ כבוד קדושת מו"ה ר' עוזיאל מייזעלס זצ"ל בן החריף ובקי החסיד מו"ה ר' יוסף אבדק"ק האנשאוויץ זצוקללה"ה. והנה להרבות בשבחו אין לנו רשות כי אדמו"ח זצ"ל צוה עלינו שלא לכתוב על מצבתו שום תואר רק כשאר בני אדם, רק נספר מקצת שבחו, דהיינו התנהגותו שלו. ראשית גודל השתוקקותו בכל מצוה שעשה היה כל כך בשמחה גדולה כמו איש שמרויח אלפים ורבבות ולא עברה עליו כמעט לילה אחת מלקום חצות לילה ולימד בשקידה רבה עד שהאיר היום ומסכת ביצה היה שגור על לשונו כי הוא למד מסכת ביצה כמעט מאה פעמים וסיגף את עצמו בעניני אכילה כמו שמבואר בראב"ד ז"ל והתענה תעניתים בלי שיעור ולא ידע מזה שום איש וסבל צער ויסורים בענינים שונים ולא ביטל תלמודו בשביל זה וחוץ מזה סבל צער גידול בנים ובשביל שלא הניח בן קיימא על כן קראנו את שם הספר "בן עוזיאל" שיהיה במקום בן, וטעם השני כלשון הכתוב בתורה יונתן בן עוזיאל. ואל יפלא בעיני הקורא אולי המצא תמצא לפעמים דבר אשר כבר קדמוהו בספרים הקודמים, זה היה מחמת שלא עיין רק מעט מזעיר בספרי אגדה והא ראיה שלא הביא הקדמות מספרים אחרים רק מעט מזעיר. וכשהיה דורש ברבים בשבת הגדול או בשבת תשובה, לא עיין בדברי אגדה רק מה שעלה אז במחשבתו. ויש בידינו כתבי יד על הרבה סוגיות הש"ס ומחמת צוק העיתים אי אפשר לנו להדפיסם כידוע. ועל זה מקונן ירמיה הנביא "בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר אבל יחיד עשי לך", ופירשו המפורשים אבל של בן יחיד מי שאין לו אלא בן יחיד ומת, כן קרה לנו בעוונותינו הרבים כי כבוד קדושת אדמו"ח הרב הגאון הצדיק זצ"ל היה אצלינו כמו בן יחיד. ופתאום הוסר המצנפת והורם העטרה שנלקח מאתנו ארון אלקים בים שבעה עשר בתמוז שנת תרצ"ב. אוי לנו על שברנו, כמו שכתב רש"י ז"ל שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו הלוחות, על כן הדפסנו את החידושים שלו כדי שיהיו שפתותיו של אותו צדיק דובבות בקבר כמאמר חכמינו ז"ל "אגורה באהלך עולמים", ובזכות זה אנו נקוים שיליץ טוב בעדינו ובעד כל המשפחה ובעד העיר הזאת. וה' יתברך יעזור לנו שיקויים בנו מאמר הכתוב "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ד' מעתה ועד עולם".

דברי חתני המחבר

ה"ק נפתלי מנחם וואלדמאן בהרב הגאון מהרמ"ע זצללה"ה דומ"צ דפה יצ"ו,

 ה"ק אלעזר מייזעלס,

ה"ק יעקב פוקס.

ה"ק שלמה זלמן ווינטערניטץ ח"ב

(בן עוזיאל, הקדמה מחתני המחבר לכבוד חמינו המחבר ז"ל)


הרב נפתלי מנחם ולדמן הי"ד בן ראב"ד בארשא רבי משה עזריאל ולדמן ומרת חנה. הרב נפתלי מנחם נשא לאשה את מרת ברכה בת רבי עוזיאל בודנר (מייזליש) מחבר הספרים 'דברי עוזיאל' ו"בן עוזיאל", דומ"ץ טשחויב, רבה של העיר קומרניק (סלובקיה) ואחר כך דיין ומו"צ ביסטריץ (בעבר אוסטרו-הונגריה, משנת 1918 רומניה ובין השנים 1940 ו-1944 הונגריה).

הרב נפתלי מנחם היה שו"ב בבארשא (בשנת תרס"ד), דומ"צ בעקלאן ולאחר פטירת חותנו בשנת תרצ"ב (1932), מילא את מקומו כדיין ומו"צ בביסטריץ וכרבם של קהילת חסידי ויז'ניץ ממוצא בוקובינה ומאמארוש בבית המדרש על שם "ר' זישא קורליך" שם.

הרב נפתלי מנחם ולדמן מוזכר בשו"ת לחם שלמה, או"ח סי' קמט, שו"ת אמרי יהודה (בסוף מהדורת תשל"ט) סי' יד, יט,כ, הוא ניזכר גם בשו"ת דברי עוזיאל סי' ב,יד וחידושיו משוקעים בספר זה..

הרב נפתלי מנחם חתום על הקדמת ספר "בן עוזיאל" מאת חתני רבי עוזיאל בודנר, לצדו חתמו גם חתני המחבר, הרב אלעזר מייזליש הי"ד והרב יעקב פוקס, מנכבדי קהילת טאשנד, וכן חתן בת המחבר הרב שלמה זלמן ווינטרניץ.

הרב נפתלי מנחם נספה באושוויץ בי"ח בסיוון תש"ד (1944). נספו גם רעייתו הרבנית וארבעה מילדיהם: יוסף יהושע, רחל, אלטא שפרינצא ומשה עוזיאל. רק שלשה מילדיהם שרדו.

גיסו, הרב אלעזר מייזעלס, שו"ב ומטובי המלמדים ב"תלמוד תורה" בבסטריץ, נולד בסביבות שנת 1892 לאביו, הרב החסיד ר' יצחק אייזיק  ולאמו מרת רוזה בלומה, נשא לאשה את מרת פערל בת הרב עוזיאל בונדר (מייזליש). שניהם נהרגו בשואה בשנת 1942 עם ילדיהם: משה דוד, חיה, מרדכי, יוסף וחיים עוזיאל. הי"ד. בנם הרב נפתלי צבי שרד את השואה

כח ההרגל וחשבון הנפש / הרב דוד מינצברג הי"ד

תמונת הרב דוד מינצברג הי"ד

א.

ההשגחה העליונה שתלה אותנו בעולם כזה שבו – החל מחטא אדם הראשון ואילך – אין רע מוחלט ואין טוב מוחלט. כל יסוד בבריאה, אש, מים, וכדומה, עשוי להיות מקור ושורש לברכה ולקללה. כשפורצת שריפה, האש מבלה ומשמידה, אבל באותו זמן כח האש מהווה מכשיר עצום ביצירה העולמית ובשכלולה.

בדומה ליסודות הבריאה – המדות שבאדם. כל מדה ומדה יתכן שתשמש לטוב ולרע. הרי שנאה, קנאה, גאוה, מדת השנאה במקום שאינו ראוי היא שלילית. אבל יכולה היא שתשמש לנו לשנאת הרע, כדברי דוד המלך עליו השלום "תכלית שנאה שנאתים". הקנאה יכולה להתבטא ב"קנאת סופרים תרבה חכמה". הגאוה ב"ויגבה לבו בדרכי השם", בכבוד עצמי יהודי, בגאון חיובי על "שלא עשני גוי" – וכן בכל מדה ומדה, שניתנה ביד האדם הבחירה להפעיל אותה ולנצל כוחותיה האצורים אם לטוב אם למוטב. כמו בבריאה, כך באדם, היסודות ניחנו בסגולה מיוחדת שיוכלו להתבטא בתרי אנפין, בצורה שלילית או חיובית.

הבה נייחד את הדיבור על מדה אחת וזה שמה: רגילות! כל מעשה רציני מוכתב על ידי מחשבת האדם ורגשותיו. איך מצטייר אותו מעשה אשר הוא עושה מכח הרגל בעלמא? זוהי פעולה מיכאנית בלבד. מעשה בלא חשבון. מה חסר לפעולה כזאת? חסרה הרגשה, דעת, זוהי פעולה יבשה, האדם עצמו לא השתתף בה זולת אבריו הפיסיים.

מה לא עושים כולנו מתוך הרגל ושיגרה? אוכלים, מתלבשים, ישנים. בכח הרגלים אלו מתקדם המין האנושי. כאשר מתבוננים בילד רך. תינוק. כשעושה פסיעותיו הראשונות. בכמה קושי ומאמץ הדבר עולה לו. נקל להבין מה מאושר האיש המבוגר. שאלמלי נזקק גם הוא למאמץ כזה בכל פסיעה ופסיעה. הרי לעולם לא היה מתפתח ומתקדם בחיים. איננו יודעים להעריך כראוי. כמה עלינו להודות לה' יתברך, עבור חסד זה כשלעצמו. הרי בלא התקדמות לא היינו יכולים להמשיך את החיים, הן מבחינה שכלית, והן מבחינה כלכלית, היינו נתקעים בנקודה מסויימת בקפאון גמור. אילו למשל החייט היה מחזיק בידיו את החוט והמחט כפי שעשה זאת בפעם הראשונה בחייו, איככה היה מצליח אי פעם לתפור בגד?

ההרגל מסתייע מאד בכח הזכרון. אני זוכר שעשיתי אתמול ככה וכן אפעל היום. בלימודים, בידע, פעיל הזכרון המחשבתי: ובפעולה, בעשיה, ממלא ההרגל את התפקיד הזה. בלא תכונת ההרגל היה יצור אנוש נשאר עומד בל ימיו לפני אל"ף ואיננו מסוגל אף להלביש את עצמו. ההרגל משחק תפקיד מרכזי בחינוך ובמיוחד בחינוך עצמי. ההרגל חשוב בקיום המצוות. ואם תאמר: מה יתרון יתרון להרגל בקיום מצוה? הקיום מושרש, מבוסס. יפה כוחו של הרגל יותר מן ההשתכנעות. על האדם בחייו עוברים כל מיני מצבים. כמו הרקיע שהוא פעמים בהיר, תכול, ופעמים מכוסה בעבים, כן האדם: היום הכל מבורר, אין פקפוקים – ולמחר מתעוררים ספיקות, שאלות, ההשקפה מתערפלת, ועלול אז האדם להשליך הכל אחרי גוו. אתמול יהודי, היום גוי ח"ו, שהרי הכל בבחינת עראי. לא כן מי שמורגל בקיום התורה, בכל מצב נפשי שהוא ישמור בקפידה על המצוות, זה חוק ולא יעבור, יסוד מוצק לחיים, ואיננו צריך לחשוש מפני הפקפוקים. הספיקות. תופעה טבעית בקרב בני הנעורים. צריך לחסן אותם מפניה ע"י הרגלי חיים יהודיים שנעשו טבע שני.

ואולם בל נשכח כי ההרגל אינו אלא כעין מכשיר לוואי. משל למה הדבר דומה, לבית בנוי לבנים רבים, אשר החומר המחזיק אותם הוא המלט, אבל הבנין גופו מורכב מלבנים. אם אין בקיום המצוה אלא הרגל בלבד, המצוה מתכווצת, אין בה שמץ של לחלוחית. האדם כולו אינו משתתף בהווית קיומה, אין לו הרגשה נפשית במצוה, ועשייתו בלא דעת כמעשה קוף בעלמא. ואף זאת: אלמלי חלפו החיים עלינו בלא הפרעות, בלא ניסיונות, יתכן אולי להחזיק מעמד; אבל ברגע שמתגלה איזשהו קושי, הכל מתערער בפנים הנפש וזונח את מצוותיו. הרי רואים בעליל את החזיון הזה, כשעורכים השוואה בין הדורות, אב בן ונכד., אם אצל הבן היתה היהדות פרי הרגל בעלמא, יזנח הנכד את קיום התורה לחלוטין, בי הבן עוד ינק איכשהו את זיקתו ליהדות בכח המורשה מאביו, ואילו הנכד אין לו בכלל מאיפה לשאוב כוחות כאלו. משל לרכבת שירדה מן הפסים, ועדיין היא ממשיכה לדהור כברת דרך ניכרת, מעצמה, בכח הקיטור שדירבן אותה מקודם. כיוצא בזה האדם. מי שיהדותו אינה מושרשת עמוק בנפש, נחשף בנקל להשפעות חיצוניות, ומתנועע לכל מיני כיוונים כנוע העצים בכל רוח מצויה

מחד גיסא מתפללים אנו על ההרגל. "שתרגילנו במצוותיך". ההרגל הטוב הכרחי לנו. מאידך גיסא צריך ההרגל לשמש לנו רק כשלב ביניים, כשליבה בסולם העליה, ולא המטרה סופית. הכרח הוא להעשיר עצמנו בדעת דקדושה ובהרגשה יהודית מלאה חיים. האדם כולו, רמ"ח ושס"ה, צריך להשתתף בחווית המצוה, בל נסתפק ביהדות שטחית. נעמיק הבנתנו, נלמד הרבה ונוסיף דעת והרגשה, נהא חדורים הכרה יהודית איתנה ער שכל רוחות שבעולם לא תוכלנה להזיזנו מצור אמונתנו ותורתנו הקדושה.

ב.

המושג "חשבון" פירושו: לחשב באופן יסודי את כל הגורמים של ענין מסוים אשר עלינו להתייחס אליו. בבואנו להגשים את תביעות השכל צריכים תחילה לבדוק ולחשב אם השכל הוא נכון. בכדי לערוך חישוב של סיטואציה מסויימת נחוץ להיות רואה את הנולד.

ישנן סיטואציות כאלו,  אשר למרות כל החישובים, נוסף עליהן גורם הספיקות וחף את הספיקות – הללו צריך לקחת בחשבון מראש. רק לאחר חישובים ברורים האיש מסוגל לגבש הערכת מצב מבוססת. החישוב מסוג זה חיוני אפילו כשזו הסיטואציה אינה נוגעת לו במצבו הנוכחי. על האדם לדעת לחשב את תוצאות הרע מן הרע ואת תוצאות הטוב מן הטוב. עליו להסתגל בראיה מפוכחת שתבחין מהו שאור תופח. בועת אויר בעלמא. ומה רע ממשי. לא תמיד הרע הוא הוא מקור האסון. אפילו אדם מצוין עלול להמיט אסון, לפעמים, בגלל חישוב בלתי מדויק. וזה לעומת זה: אף האדם הרע, אלמלי חישב את מעשיו מראש, יתכן שהיה נמנע מלעשות רע בכדי שלא להביא צרות על עצמו.

אי לזאת כל איש משכיל, בראותו מה מאד חיוני לחשב חשבונות, ימצא בו את המפתח לאושרו הרוחני, ויעשה אתנחתא ממירוץ החיים המבוהל בכדי לחשב את חשבון עולמו. וכך אם ייקלע ביום מן הימים לסיטואציה הדורשת בהכרח חישוב ממצה, ימצאו אותו המאורעות כשהוא מיומן לעריכת חשבון כזה.

ללכת אחרי הדחיפה הפנימית, הגירוי האימפולסיבי האנושי, משמע ללכת הליכה עיוורת (אף כשזו הליכה מישרים). חשבון משמעו חכמה. מבט כזה יוצא בנו יחס שונה לאדם. רואים, כי התנהגותו השלילית אינה נובעת בהכרח מעצמיות רעה, אלא משגיאותיו, מסכלותו, מקוצר ראייתו. בעזרת החשבון ניתן להעריך דברים ביסודיות, לכל צדדיהם, ובלעדיו ההסתכלות היא שטחית וחד צדדית, נטולת ערך. בראיה רב צדדית מצטייר הענין, או האדם, כמו החפץ באור שונה לחלוטין, אור מלא.

רעיונות הנובעים מאליהם, סתם הרהורי לבו של פלוני ושל פלוני, אם יש את נפשנו לדחותם, שומה עלינו להוכיח את אי נכונותם. בכדי להדגים את ההנחה, שהרעיונות מסוג כזה התגבשו בהשראת הסוביקטיביות, מוטב להיעזר בחשבון היעיל. חישוב מדוקדק מגלה בנקל את השקר הטמון בתיאוריות שכליות שהורתן ולידתן בדחפים אישיים, באינסטינקט הטבעי, הפראי.

מה מאד נחוץ לאים שיחשוף בעצמו איזו חשיבה היא שכלית טהורה, אוביקטיבית, ואיזו סוביקטיבית. כל קיום האדם תלוי בכך. החשבון תובע יושר ונאמנות. אדם המבקש לידע את מצבו האמיתי, הרי זה ביטוי של יושר פנימי, של רצון טהור, אשר צריך ללוותו בכל חייו. התוצאה הראשונה של חשבון הנפש היא ש"תופס" את עצמו לוקה בנגיעות, אחר כך מוסיף ורואה עד כמה יש השפעה לפניות, לנגיעות אישיות, על החשבון גופו שעורך עתה בינו לבין עצמו. והרי אדם מישראל חייב כל ימיו לחפש עצות ותחבולות להינצל מן הנגיעות. החשבון הוא גם שימושי מאד, באשר על ידו מתגלה לאדם מה נדרש השכל האוביקטיבי, ומה המה המכשולים הנערמים בדרך כלל לפתחו. אמרו חז"ל (בבא בתרא דף ע"ה:) "בואו ונחשוב חשבונו של עולם – תצא אש ממחשבים ותאכל את שאינם מחשבים". כח עצום הדומה לאש טמון בו, בחשבון, עד שאוכל את מי שחי בלא חשבון, כאשר מוכיחים בבירור את פשיטת הרגל שלו.

וכי מה הוא, האדם? יצור בטבעיותו, כפי שנולד, מחד גיסא; ודמות משוכללת, כפי שנדרש מאתו, לאידך גיסא. מה יעשה אדם וישיג שלימות, וימלא יעודו? ברגע המכריע את התנהגות האדם, לטוב או למוטב, התפקיד שמור לרצון העקשני. לא די בחכמה, בדעת, כוחות השכל האנושי כשלעצמם חלשים מכדי להתמודד עם המניעים הסטיכיים שבו, אלא שבין הסטיכיה והשכל רובץ גורם נוסף: הרגש, אשר בהיותו מקנן בספירה של דעת ורצון חיוביים, הנו יוצר חומה בינם לבין הסטיכיה. התנהגות טובה דורשת, איפוא, התמזגות הרגש בדעת וברצון נחוש העשוי להתגבש בתוצאה מחשבון הנפש: "הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה". ככל שהחשבון יותר מבורר ומבוסס, יהיה הרצון, כמובן מאליו, יותר מוצק.

אחרי שמחשבים חשבון של צעד כלשהו, היחס כלפי צעד זה משתנה באופן אוטומטי, מבלי להיות תלוי ברצון האדם. יש תופעות בחיים, או אפילו ארחות חיים, דפוסי חיים, אשר במשקל ראשון אינך אשם בהם, אבל לאחר עריכת חשבון נוקב, אחרי הערכת הסיבות שגרמו להן והערכת התוצאות שנבעו מהן, מתחוור בכל הרצינות כי חפותך מוטלת בספק גדול.

רבים ילכו בעצת הרצון האישי שלהם מבלי לתת דין וחשבון לעצמם מה הם עומדים לעשות. אחר כך קורה שנקלעים לסיטואציות קשות ולא יודעים להתמצא בלאבירינט, לא יודעים כיצד לכלכל את הענינים במצב משתנה, כי לא למדו לבוא חשבון. אדם החפץ בטובה חייב להתייגע ולא לחסוך במאמצים ללמוד כיצד לחיות מתוך הכרה, לידע מה הוא עושה, ומה גורמי ההשפעה המעצבים את עשייתו. לתכונת החשבון יש השפעה אפילו על ידיעות האדם והשקפת עולמו. אם מסתכלים על העולם במבט אינטליגנטי, רואים כיצד הוא מכוסה בצעיף המיסתוריות. אפילו אמתות עולם פשוטות בתכלית אינן מונחות מעל פני השטח, ויש לחקור הרבה כדי לחשוף אותן. ככל שהאדם מעמיק בחשיבתו, רואה יותר את המיסתורין שבבריאה. יהודי מאמין בעל הכרה מודע יותר לתעלומות העיקרים האמונתיים, מאשר אדם עם הארץ. הקשיים לקבל אמתות אמונתיות קשור בעובדה שאינן מבוססות על הריאליות.

בכדי לבוא אל המעשה הנרצה, השלם, צריך שימשול השכל ברגש. אולם כאשר המציאות באה בהתנגשות עם השכל, קשה לרגש להיות מושפע הימנו כליל, וכלי המעשה אינם גומרין. הרגש נמצא במאבק מתמיד עם השכל. המוצא הוא להימנע מלראות את החיים ואת העולם בהתנגשות עם האמונה. "וראיתם את אחורי ופני לא ייראו" – כאשר מסתכלים היישר בשמש, אי אפשר לראות היקף גדולתה. רק בעזרת חשבון לוואי, חישוב מן הצד, יכולים להתוודע גלוי אל עיקרי האמונה. לדוגמא: השגחה פרטית. כשאתה מביט במאורעות פנים בפנים, אין אתה רואה בעליל את ההשגחה הפרטית. אך כשסוקרים אותן לאחור בפרספקטיבה היסטורית, רואים את אמת ההשגחה עין בעין. כל פרט בפני עצמו נראה, אולי, פשוט וטבעי, אך צרוף המאורעות כמיקשה אחת מכריז: אצבע אלקים. בעזרת החשבון מסוגל האדם לראות הדברים מזוית מוארת ולהכיר את האמת. אחרי שהשכל מבליט את הצד החיובי, המחייב, שבאמת החשופה מתגבשת בנו ההרגשה כי לא יתכן אחרת – ואמת כזאת מחייבת אותנו לפעול בהתאם לה.

כשם שיש באדם דחף אינסטינקטיבי, כך מקנן בו גם דחף שכלי. קל יותר לרסן את הדחיפה האינסטינקטיבית מאשר את זו השכלית, באשר האדם רוחש אמון רב לשכל. רק בעזרת החשבוןף ניתוח השכל גופוף ניתן לברור את מוץ הדחפים מן הבר של התבונה הצרופה.

כן קיימת אפשרות שהשכל וההגיון יצדיקו מעשים מסויימים של האדם, אבל הבסיס של אותו חשבון, הנחה ראשונית, בשקר יסודם. עד כדי כך אין יד האדם מגעת לבדוק. האיש החכם בודק ראשית כל את היסוד, הגרעין, האם הנושא שבוחן הצטייר בעיניו ציור אמת או ציור דמיוני, שהרי ברוב המקרים לוקה תיאור הדברים בעיוות צורה ותוכן, ואיך אפשר לצפות ככה לחשבון מדויק. רוב בני אדם מורגלים לקבל הנחות נפוצות מבלי לבדוק אותן, מבלי לשאול את עצמם אולי היא מופרכת מעיקרה, ולכן נכשלים בכל כך הרבה טעויות בכל הנקודות המתבקשות כתוצאה מהנחת יסוד מוטעית זו.

הבה נרגיל את עצמנו לחשוב חשבונות עולמנו כראוי, כהגדרת חז"ל, שהיא מעלת המושלים ביצרם.

(זכרון מרדכי מנחם, עמ' פז)


הגאון הרב [יצחק] דוד [שלום] מינצברג הי"ד, נולד בליקובה (לוקוב) בסביבות שנת תרס"ג (1903), לאימו מרת חנה בת הנגיד והחסיד ר' מרדכי יהודה ווינגוט מסטרעצין, ולאביו הרב ירחמיאל ישעיהו מינצברג, רבן של קהילות זדונסקה-וולה ולוקוב בפולין, מחבר ספר "דברי ישעיהו", שהיה בן ביתם של גדולי דורו ובהם רבי יהושע מקוטנא ורבי חיים סולוביצ'יק מבריסק.

בגיל חמש התייתם דוד מאביו הגדול בערב ראש השנה תרס"ח, והרב חיים סולביצ'יק פגש אותו וניחם את אימו ואמר לה "בעלך השאיר אחריו ירושה נאה, עוד תרווי הרבה נחת מיתום זה". אימו נישאה בזיווג שני לחסיד הרב משה ברוך אלברג מרדזמין, שם גדל דוד והתבלט כעילוי, גאון וכשקדן. מגיל בר מצווה הוא היה לומד 18 שעות ביממה. בגיל 18 נשא לאשה את מרת שיינא גיטל, בתו היחידה של ר' אליהו לאך הי"ד, איש עסקים ונדבן, מחשובי חסידי אמשינוב, שהיה חבר ועד הקהילה באוסטרוב מזוביצק [אוסטרובה]. לאחר נישואיו עבר הרב דוד מרדזימין לאוסטרוב והצטרף לשטיבל החדש של חסידי גור.  הוא למד מנעוריו בשקידה ש"ס ופוסקים והיה בקי בכל חדרי התורה, בנגלה ובנסתר, והלך בדרכי החסידות. הוא היה בעל מוח חריף, שכל ישר וזכרון פנומנלי. מורו בנגלה היה הרב מאיר דן פלוצקי מחבר ספר "כלי חמדה" ומורו בחסידות היה רבי בן ציון רבינוביץ ('ר' בן ציון אוסטרובר'). הרב דוד היה מקורב לרבי מגור והלך בדרכי החסידות. הוא עסק בצורכי ציבור, בפרט בתחום החינוכי, והיה ממייסדי רשת בתי הספר "יסודי התורה" ו"בית יעקב" באוסטרוב מזוביצק. הוא דאג להתפתחות בתי הספר, עיבד את תוכניות הלימודים, הדריך את המלמדים ואת המורות ובחן את התלמידים והתלמידות. בכישוריו הפדגוגיים הנפלאים הצליח להבין לרוח של בני הנוער ולהדריך אותם.

בגודל ענוותנותו התרחק הרב דוד מן הפרסום ולא וכישרונותיו ומעלותיו לא נודעו לציבור הרחב. בעקבות התעמולה האנטישמית הפולנית נפגעו עסקי המסחר של חותנו, שתמך בו כלכלית, ובכדי לכלכל את פרנסת משפחתו נאות הרב דוד מינצברג, בהיותו בן 32 לקבל על עצמו לשמש כאחד מהמשגיחים הרוחניים בישיבת חכמי לובלין, לאחר פטירת הפתאומית של הגאון רבי מאיר שפירא. הרב דוד חינך דור של תלמידי חכמים צעירים לתורה וליראה, והפך לאחת הדמויות המרכזיות בחיי הישיבה. הוא ערך שיחות אישיות עם התלמידים, עודד את רוחם לעלות במעלות התורה ויראה, ויצר איתם יחסי אימון וקשר נפשי עמוק. הוא השיב למאות מכתבים וחזר לביתו באוסטרוב רק בבית הזמנים.

טרם השואה נולדו לרב שבעה בנות ושני בנים. עם פרוץ המלחמה היה הרב בישיבה בלובלין ולא עזב את הישיבה עד שדאג לסדר סידורים מינימאליים לקבוצות התלמידים שנותרו בישיבה כדי שיוכלו להמשיך ללמוד בחשאי. הרב הצליח במאמצים גדולים להגיע למשפחתו באוסטרוב מאזובייצק, שהייתה כבושה בידי הסובייטים. העיירה הפכה לעיירת גבול בין רוסיה וגרמניה ויהודיה גורשו מבתיהם, כשרובם פונים לעבר רוסיה. המשפחה נמלטה לעיר ברוטקי-קוסקי שבשטח הכיבוש הסובייטי. כעבור זמן גרשו הסובייטים המוני יהודים מהמחוז לערבות סיביר הרחוקות, ובהם  הרבנית, שבעת הבנות והבן הקטן, שגורשו ברכבת באישון לילה בראש חודש תמוז ת"ש (1940). הרב ובנו הבכור נמלטו לוילנה ומשם התגלגלו לעיירה לאכווע הליטאית, שם היה הרב מנהיג רוחני של הקהילה היהודית. הוא עודד וסייע לקהילה ודאג לסייע למשפחות הפליטים היהודים מפולין. הרב שלח חבילות של מצה לפסח לפליטים הגולים בסיביר, והצליח לשלוח חבילות בודדות של מזון ומלבושים למשפחתו המורעבת שם. מתוך מכתביו למשפחתו הגולה בסיביר, ניכר עד כמה סבל ייסורי נפש ממצב הכלל וממצב בני משפחתו, וניכרת אמונתו ובטחונו בציפייה לישועת ה'. הרב התעלה בימים קשים אלו וכתב שאין דבר נעלה מ"ללמוד מתוך כאב, לעבוד את השם יתברך בשעה שאתה טובע ביסורים", שכן "בימים טובים אי אפשר לך להשיג במשך שנים, מה שנשמתך יכולה להשיג תוך שעה קלה בימים מרים".

בלילה, אור לכ"א אלול תש"ב (1942), הקיפו המרצחים את גטו לאכווע והורו על ריכוז היהודים. הרב דוד הלך לבוש קיטל ותכריכים על מנת לקדש את השם ברבים. בני קהילת לאכווע נורו ונבקרו בקבר אחים גדול, ובין הנרצחים היו גם הרב ובנו הבכור, הבחור ירחמיאל ישעיהו. הרבנית ושבעת הבנות – שרה, פייגא, מרים, לנה בריינא, לאה, חיה ופערל – שרדו את המלחמה, הגרו לפולין ומשם לצרפת ולניו יורק. הבן הקטן משה מאיר מינצברג נפטר בגיל שנתיים וחצי, בתנאים הקשים בהם היו שרויים כפליטים בערבות סיביר. הבנות נשאו כולן לתלמידי חכמים ויראי ה' והעמידו משפחות. הרבנית שיינא גיטל נפטרה בכ"ט בשבט תשכ"ד והובאה למנוחות בהר המנוחות בירושלים.

כתבים רבים שהיו בידי הרב דוד, שנכתבו בידי אביו, אבדו בשואה. מכתבים רבים נוספים של אביו, שהיו בידי בן דודו של הרב דוד מינצברג, הרב ישראל זאב מינצברג, אבדו עם נפילת העיר העתיקה בירושלים במלחמת העצמאות.

שארית כתביו של הרב דוד מינצברג כוללים:

  • הערות בספר אמבוהא דספרי, הובאו בספר קונטרס זכרון קדושים (מכון להנצחת מורשת חכמי פולין) עמ' קלב.
  • לקט מאמרים פורסמו בספר "זכרון מרדכי מנחם" (חצור הגלילית).
  • מאמר בענין אכילת קטן בתרומה, פורסם בקובץ אור המאיר, שנה א (תשמ"ד), עמו' 38.
  • מאמר בענין אין עונשין מן הדין בחיוב קורבן, פורסם בקובץ תורני אור המאיר, שנה ב (תשמ"ה), עמו' 131.
  • הרב יצחק פלקסר ציטט משמו ביאור על הכתוב "לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם הללויה" (תהלים קטו,יז-יח), שעלינו להשלים ולמלא את החלל שנפער בחסרונם של המתים שאינם יכולים עוד להודות ולהלל לבורא יתברך שמו ויתעלה.
  • הרב פרסם מאמרים ב"דגלנו", ב"הדרך" וב"דרכנו" בכינוי "בר בי רב". בשנים תרצ"ד-תרצ"ז פרסם שורת מאמרים ב"דגלנו" בחתימת "רב דימי". זיכרונות ששמע מחסידים ותיקים פרסם בסדרת המאמרים "מסיפורי חסידי קשישאי", והוא השתתף במדור החינוכי "חורב" של כתב העת "דגלנו".
  • חלק ממכתביו שרדו.

בתו, מרת מרים סלאווין, מקראון הייטס, תיארה באופן אישי ומרתק את קורות משפחתם בגולת סיביר בחיבורה "החלטה גורלית בגיל 11", שפורסם בספר "אל אשר תלכי: נשים משתפות בסיפורים אישיים של שליחות, הקרבה, מסירות ועוצמה", עמ' 6.

שאלות ששלח הרב יעקב שמעון פאדווה הי"ד לרב הגאון הרוגוצובר

תמונת רבי יעקב שמעון פאדווה הי"ד

יעקב שמעון פאדווא

בהר"צ מאפאטשנא זצלל"ה

לאדז קילינסקיעגא 21

לאדז, יום ג' לס' ויחי תרצ"ה

אל כבוד הדרת גאון ישראל ותפארתו שר התורה רבינו יוסף רוזין שליט"א אבד"ק דווינסק ומצודתו פרוסה על כל קצות הגולה.

הדלקת נר עלעקטריא ביום טוב

הנני בזה לשאול דעת כ"ג שליט"א אם מותר להדליק נא עלעקטריא ביו"ט או לא, אי חשיב מוליד אור מחדש או הוא רק כמו מדליק נר מנר שדולק מכבר.

הדלקת רדיו בערב שבת שידלוק בשבת

גם ימחל נא כבוד גאונו שליט"א להודיעני דעת תורה הקדושה אם מותר לפתוח את הראדיע בערב שבת קודש סמוך לחשיכה ולהניחו פתוח כך גם בליל שבת קודש או לא.

ארי אם יש לו בושת פנים

בפרקי דרבי אליעזר פרק ל"ו הארי יש לו בושת פנים. ופלא מש"ס פסחים מ"ט ע"ב מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים. ויעויין עוד סנהדרין צ' ע"ב ובמדרש רבה במדבר פרשה י"ח (פסקה כב) דאכל ארי את האיש שהחייהו.

צירוף אכילת חצי זית חלב

ראיתי בפירוש רבינו גרשום מאור הגולה בחולין סוף פרק גיד הנשה (קג, א) שפירש הא דחלקו מבחוץ דקאי אחלב, ורצונו לומר סבירא ליה אכילה במעיו בעינן שיבלענו יחד במעהו. ותמהני הלא משנה שלימה רפ"ג (דכתובות) דכריתות (מ"ב) דאם אכל חצי זית חלב וחזר ואכל חצי זית חייב כיון דהוא ממין אחד.

מקור מאמר חז"ל

בתשובת הרשב"א חלק א סימן פ"ד ובספר כפתור ופרח סימן מ"ד הביאו מאמר חז"ל בזה הלשון אמרו ליה לרב פפא מה שמך אמר להו רב פפא אמר ליה והא כתוב "יהללך זר ולא פיך", אמר ליה אם אין זר, פיך. עד כאן לשונו ובעניי לא אדע מקומו איה.

חרב כחלל בראשון לטומאה

ברב עובדיה ברטנורא פסחים פרק א' משנה ו' ד"ה בנר שניטמא אם אב אב, אם ראשון ראשון. וצריך עיון דברמב"ם פרק ז' מהלכות אבות הטומאה הלכה ב' מבואר דלא אמרינן גבי ראשון חרב הרי הוא כחלל.

קרבן עולה ויורד

ברבינו בחיי פרשת ויקרא בפרשת עולה ויורד (ויקרא ה,ו) כתב כי קרבן עשיר בעולה ויורד מביא כשבה או שעירה הוא בכסף שני שקלים כיון דמיקרי "אשם" בפסוק, וקרבן הדל שמביא ב' תורים דמיהם עשירית של קרבן בהמה היו, וקרבן דלי דלות שהיא עשירית האיפה דמיו עשירית של דמי תורים הנ"ל. יעויין שם. ונפלאתי הלא גמרא ערוכה בשבועות ל"ז ע"א דשבועות העדות שהוא קרבן עולה ויורד מביא חטאת בת דנקא, ואף למצוה מן המובחר מדרבנן דיו בכבש בעולה ויורד, כמו שאמרו בש"ס כריתות דף י' ע"ב.

היש מעלת שמינה או כחושה בקרבן

בגור אריה למהר"ל כתב בפרשת בחקותי על הרש"י (ויקרא כז,י) "טוב ברע" תם בבעל מום, כתב דאין לומר טוב שמינה רע כחושה, דכלפי גבוה מה לי שמינה או כחושה. והדבר מבהיל עיין מנחות ס"ד ע"א ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה, ושם סט. ועוד בהרבה מקומות.

אש של מעלה על מזבח הפנימי

בתוספות עירובין ס"ג ע"א ד"ה מאי דריש כתבו דעל המזבח הפנימי לא היה יורד אש של מעלה לקטורת, דמערכה שניה היתה לקטורת, יעויין בפרק ב' דתמיד משנה ה', וכן כתוב בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ע'. וצריך עיון מש"ס ירושלמי סוף מסכת חגיגה לעשות מזבח 'למקטר קטורת' אין כתיב כאן אלא 'מוקטר קטורת', המזבח היה מקטר קטורת.

קשר של תפילין אי בעי קשר של קיימא

ראיתי בשו"ת אבני נזר מהגאון הקדוש מסאכטשוב חלק אורח חיים סימן קפ"ג (אות ה) שכתב אין יוצאין בתפילין אלא בקשר של קיימא כמו בשבת דלא חשיב קשר אלא של קיימא, והני דנסבי תפילין של אחרים ומשנין הקשר לפי מדת ראשם לאו שפיר עבדי, דהבעלים ישנו אחר כך הקשר לפי מדת ראשם, נמצא ראשון לא הוי של קיימא ולא יצא ידי חובתו, ומצוה לפרסם הדבר. עד כאן לשונו. אבל לפי עניות דעתי יש הרבה לעיין בדין החידוש הזה, ונפשי בשאלתי מאת הדרת כבוד גאונו שליט"א להודיעני חוות דעתו הרמה דעת תורתינו הקדושה האיך לנהוג להלכה למעשה.

תולעים בעור דגי הקרפיון

ועל זאת אדרוש מאת הדרת כבוד גאונו שליט"א על דבר התולעים הנמצאים בדגים הנקראים קארפען – תחת הקשקשים מובלעים בעור הדג אם מניה קרבי או מעלמא קאתי, וכדעת החכמת אדם שיש עליהם איסור דאורייתא ממש, ואם כן הוא נכון לפרסם הדבר ברבים להפרישם מאיסור תורה.

על כל זה אבקש מאד מאת הדרת כבוד גאונו שליט"א למחול להודיעני תשובה ברורה וה' יתברך יחזק אותו ללמד תורה לעמו ישראל.

מנאי הדורש שלום כבוד גאונו הרמה ומתפלל בעד אריכת ימיו בבריאת גופו בתוך כל קהל עדת ישראל המצפה לשמוע לקח מפיו.

יעקב שמעון פאדוואה בן הרב הצדיק מאפאטשנא נכד הבעש"ט הקדוש זצ"ל

(קובץ תורת אמת שטפנשט, קובץ ה', תמוז תשע"ג, עמ' כב)


הרב הקדוש רבי יעקב שמעון פאדוויאה (פאדוואה/ פאדווא/ פאדווה) (1885 לערך – 1941), האדמו"ר מקאלושק בלאדז, היה מצאצאי הבעל שם טוב. אביו היה רבי  ישראל אהרן פאדוויאה (פרלוב) מאופוטשנא וסבא רבה שלו היה רבי יעקב דוד, האדמו"ר הזקן מאמשינוב.

נפטר במצור ובמצוק בגטו לודז'. אשתו ובנם ר' ישראל אהרן (1916-1944) נהרגו על קידוש השם..

גם אחיו של הרב יעקב שמעון, רבי יצחק מרדכי הי"ד האדמו"ר מאופוטשנה, נהרג על קידוש השם.

בזכות שאמרו "נעשה ונשמע" זכו להתרוממות והתנשאות במצוות "ויקחו לי תרומה" / הרב חיים וועלטפרייד הי"ד

תמונת הרב חיים וולטפרייד הי"ד

ב"ה. לאדז.

איתא במדרש בשעה שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" מיד אמר הקב"ה "ויקחו לי תרומה". והוא פליאה. והמפרשים תרצו כל אחד לפי דרכו. וגם אני אענה את חלקי, כיד ד' הטובה עלי, וזה החלי בעזרת ה' יתברך. ומקודם אקדים דיוק בקרא מדוע לא כתיב "ונתנו תרומה לד'" בלשון מבואר יותר. אמנם בשעה שאמרו ישראל "נעשה" קודם ששמעו מתן שכרה, בזה הלשון שמלאכי השרת משתמשין בו, רק מחמת אהבה לבורא ולעשות נחת רוח ליוצרם, מיד אמר הקב"ה "ויקחו לי" ופירש רש"י הקדוש "לשמי" ולא "ונתנו" כי כוונתו לשם שכר כדפירש בעל הטורים אשר מלה "ונתנו" בהיפך גם כן "ונתנו". "ויקחו" כוונתו גם כן קנין, כדאיתא במסכת קידושין קיחה קיחה משדה עפרון. "ויקחו לי" בהאי הנאה אשר אקח מהם כסף תרומה. וזה כוונת הפסוק "ויקחו לי" ויקנו לי תרומה, פירוש כי יהיה להם התרוממות ושמחה שאקח מהם כסף, למען שהשם יהיה שרוי בתוכם, ויורה הכתוב להלן הלכה, "מאת כל איש [אשר] ידבנו לבו", איש פירוש אדם חשוב, "תקחו" תקדשו לו, "את תרומתי" פי' כמו עניין התרומה, אשר בהאי הנאה כי יקח אדם חשוב מתנה מאשה תתקדשה לו, זה הלכה משנה במסכת קדושין, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא. וגם ראשי תיבות מן "כל איש [אשר] ידבנו לבו תקחו [את]" בגימטריא "קדשן" עם הכולל.

עוד יש לומר לפי עניות דעתי כי בשעה שאמרו ישראל "נעשה ונשמע" למדריגת שרפים באו להתבטלות ועניוות גדולה. ולפעמים מדה זו היא חסרון כי קודם התפלה או מצווה בא היצר הרע בטענה "אתמול חטאת ואיך מלאך לבך להתפלל". ואז צריך לומר בשבילו נברא, כדמצינו "ויגבה לבו בדרכי ד'". מי אמר השם "ויקחו לי", פירוש שיקחו לעבודתו "תרומה", פירוש התרוממות והתנשאות, וזה דרך בעבודת השם.

בפעם ראשון אעצור מילין ועוד חזון למועד למען אפיסת הפנאי אקצר.

חיים וועלטפרייד, בן הרב הצדיק עמנואל שליט"א.

(הבאר, כרך ג, שנה ד, סימן קג)

הנני להעיר אתכם במה שכתב לי ידיד נפשי הרב הגאון בנם של קדושים וכו' מוה"ר חיים וועלדפרייד שליט"א מלאדז מליצה נאה מזקינו הרב הקדוש ר' משהלי מפשעדבורז זצ"ל על המאמר חז"ל שלעולם יעשה אלם בעולם הזה יכול אף לדברי תורה תלמוד לומר "אלם צדק תדברון". ופירוש הוא זצ"ל יכול אם יכולת בידו אף לדברי תורה לעשות עצמו אלם "כן", פירוש "טוב", כדמצינו "כן בנות [צלפחד דוברות]" וכו'. "תלמוד לומר", פירוש אם תרצה ללמוד ולדרוש ברבים, "צדק תדברון", פירוש תדברו לאמתתה של תורה ולא להבל. ודברי פי חכם חן.

(הק' צבי הירש פרידלינג האבד"ק ביסקוביץ העורך והמו"ל, הבאר, שערי תשובה)


הרב חיים ולטפרייד, בשנת תרנ"ז (1897). אביו, האדמו"ר מפאבניץ רבי עמנואל מפשדבורז שעבר ללודז' בשנת תרפ"א, היה בנו הבכור של האדמו"ר רבי אברהם משה מרוספשא. אמו מרת פערל, היתה בתו של האדמו"ר מדז'יקוב, רבי יהושע הורביץ, בעל "עטרת ישועה".

על מקור שם המשפחה "וועלטפרייד" מסופר כי בעת שבאו הפקידים לשאול את הרב הקדוש מפשדבורז אודות השם שבחר לעצמו כשם משפחה, הוא היה באמצע אמירת הפיוט "ידיד נפש" ואחז במילים "והיתה לה שמחת עולם" והפטיר לעצמו "וועלט פרייד".

הרב חיים היה תלמיד חכם שהצטיין במידות נאצלות, עדינות נפש ושפלות רוח, בשקידה בלימוד התורה ובדביקות חסידית. הוא נשא לאשה (בזיווג שני) את מרת מלכה חנה בת רבי ישראל יוסף יהודה צ'ארניכע ומרת גיטל נעכא הי"ד בת רבי אשר אנשיל גוטשאל מראדושיץ-לודז'. הרב חיים עבר לגור בלודז' וכיהן בה כמורה צדק. הוא למד תורה, חכמה והנהגות מאביו ועמד לידו בעת קבלת ה"קוויטלאך".

בשנת תרצ"א נפטר בנו, הילד משה יוסף, והובא למנוחות סמוך לאוהל האדמו"ר מראדושיץ בלודז'.

חסידים בלונדון ביקשו מהרב חיים לעבור אליהם ולהיות האדמו"ר שלהם, אך בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה לא הייתה אפשרות להיענות להצעה זו.

יום לפני שהממשלה הפולנית הכריזה כל חובת הגיוס הכללי נסע הרב חיים ברכבת לאחותו בדז'יקוב, בביתו נשארו הרבנית וילדיהם פערל, אליעזר דוד ויהושע מנחם. בכ"ד באלול תרצ"ט, ימים בודדים לאחר פרוץ מלחמה העולם השנייה, נכנסו הגרמנים ללודז' והחלה מסכת הייסורים של יהודי לודז', ומצבם הורע מיום ליום. בחורף ת"ש גורשה המשפחה עם שאר יהודי העיר לגטו. הרב עבר מדז'יקוב לקעלץ, משם נדד לעיירה דומברובה הסמוכה. לאחר כמה שנות סבל נספה שם בכ"ט אדר תש"ב. משפחתו קיבלה בגטו לודז' גלויה מהקהילה היהודית בדומברובה שבישרה להם במילים יבשות כי הוא נפטר ונקבר בעיירה.

הרבנית מלכה חנה, ובניהם אליעזר דוד ויהושע מנחם נרצחו במחנה ההשמדה חלמנו. היארצייט שלהם נקבע לערב ראש השנה.

אחיה של הרבנית מלכה חנה, הרב ראובן חיים אלכסנדר הי"ד, נפטר ברעב בגטו לודז' בכ"א חשון תש"ג. הוא היה חתנו של הרבי מסטריקוב-זיכלין רבי חנוך סעדיה זיכלינסקי הי"ד.

אחיו של הרב חיים, רבי יצחק מאיר, מילא את מקומו של אביו כאדמו"ר בלודז', אך כעבור זמן קצר נספה בטרבלינקה, בסוכות תש"ג (1942).

בתו, מרת פעריל הורוביץ, כתבה את תולדות משפחתם עד לסיום מלחמת העולם השנייה בספרה "אבוקה בודדה: זכרונות ימות עולם" (ישראל, תשע"ד).

מקורות: ספר אבוקה בודדה, וספר "דברות חיים", חלק א, מאת רבי ישעיה מפשעדבורז, (ירושלים, תש"ן), עמו' פח.

תמונת הרב מופיעה באדיבות בני משפחתו.

1 11 12 13 14 15 54