להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת ויצא
תפלת ערבית רשות – תפלה הבוקעת ממסתרי החושך
בספר מורשת גד לקט מאמריו של הרב גד אייזנר זצ"ל הביא בפרשתנו:
…תפלת הערב אין לה קבע (ברכות כ"ו ע"א) ובהמשך דברי הגמרא (שם כ"ז ע"ב) דהיינו למאן דאמר, תפלת ערבית רשות.
בשם האדמור מקוצק [בתרגום מאידיש] תפלת ערבית רשות – אם אינך רוצה, אל תתפלל.
לכאורה זהו תרגום בעלמא של המילים 'תפלת ערבית רשות' אבל יש לכך משמעות עמוקה: באם אינך רוצה, אם אינך מרגיש דחף להתפלל, אזי מוטב אל תתפלל, אין לך את היכולת להתפלל ערבית! מכאן משמע כי אתה אינך 'שייך' לתפלה זו, והיא איננה 'שייכת' אליך…
ישנם דברים בהם נתחייבנו מפי הבורא יתברך. עלינו לקיימם בין אם רצוננו בכך ובין אם לאו. תרי"ג מצוות הוטלו עלינו ויש למלאות אחריהם בשלימות.
ברם ישנם דברים אשר לא שמענו עליהם צווי מפורש. אפשר להתחמק מהם באמתלא כי קשה לעמוד בהם, הם בגדר של 'רשות', באפשרותך לקיימם וביכולתך להמנע מהם.
תפלת ערבית, [זמנה רדת הערב, החשיכה] יסמל את ההסתר. תפלת הערב הלוא היא המשכת אור ה' יתברך אף למעמקי המחשכים. וכפי שכותב השפת אמת (פרשתנו שנת תרל"ד מאמר ד') וזה עצמו פירוש תפלת ערבית כי בודאי בעת חושך אין מקום להתגלות האור, רק ע"י רצון האדם שלא בהדרגה, ע"ז [על זה] מתעורר הארה שלא עפ"י דרך הטבע, כי הכל תלוי ברצון האדם. [ע"כ עפ"י השפת אמת]…
האוהב את בוראו, הרי שיעשה כל אשר לאל ידו למען הפיץ את אורו וטובו של ה' יתברך, ואף בעת ובמקום ההסתר, גם כאשר יהיה הדבר קשה, ואעפ"י שלא נצטווה על כך במפורש.
וכאלו הם דבריו של בעל מסילת ישרים (פרק י"ח) ואז לא יאמר די לי מה שאמור בפירוש או אפטור עצמי במה שמוטל עלי עכ"פ. אלא אדרבה יאמר כיוון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו ית"ש [יתברך שמו] נוטה לזה, יהיה לי לעינים להרבות בזה הענין ולחרחיב אותו מכל הצדדין שאוכל לדון בו שרצונו יתברך חפץ בו.
האוהב אינו מסתפק בקיום המוטל עליו, כי הלא על כן יקרא אוהב, להיותו חפץ במילוי רצון אהובו, הלא ה' יתברך. א"כ תדיר יחפש איככה יוכל להרבות בכבוד בוראו, בכל עת חפץ הוא לעשות רצון אלקיו.
ואכן כן מצינו ליעקב אבינו ע"ה כפי אשר כתב השפת אמת (שנת תרל"ב ד"ה ויצא) ויעקב אבינו ע"ה הכניס עצמו ברצון במקום שנסתר ונעלם כבוד ה' להמשיך גם שם כבוד שמו. [ע"כ מהשפת אמת]
זוהי מהותה של תפלת ערבית, אותה תקן יעקב. באהבתו את בוראו הכניס עצמו אף למקום הסכנה וגם בערבית, בחושך תקן תפילה. אמנם זו רק רשות, אין הכרח, אך יעקב לא היה מסוגל לראות בצער השכינה. קשה היה לו להסכים עם כך שבחרן לא מורגש כבוד ה' יתברך. יצא מבאר שבע עזב את מקום ההתענגות בזיו השכינה וגלה למקום נידח ושמם.
ועפ"י הדבר הזה מבאר השפת אמת (שנת תרל"ד ד"ה ברש"י) את הקשר בין קפיצת הארץ לתפלת ערבית: אך בודאי כפי רצון האדם, יכול לעורר קדושת ה' יתברך בכל מקום. וז"ש רש"י נעקר הר המוריה ובא לכאן. פירוש, כיוון שהיה ליעקב אבינו ע"ה רצון גדול לבוא להר המוריה, אף כי מקום הזה היה מרוחק מאוד, קפץ הר המוריה לכאן. [ע"כ מהשפת אמת].
המוסר נפשו למען בוראו, זוכה אמנם שיעשה עמו נס. וכדברי רש"י (ויקרא כ"ב ל"ב) וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס [ע"כ מרש"י]. כל עצמו של הנס הוא למי שמשליך את חייו ומאוייו מנגד, עבור רצון ה' יתברך. איש כזה המתעלה מעל הטבע ובז לו, הוא הראוי להנהגה שלמעלה מן הטבע, אצלו שייך שיקרה נס, שכן אין לטבע כל שליטה עליו. ברם המתאווה לנס עצמו לא יזכה אליו, אין לו כל שייכות עמו…
ואכן זו ה'ערבית' – הארת הקדושה שבתוך החשיכה. וע"כ כאמור, רשות היא ולא חובה. שהרי מי שאינו רוצה, לא יוכל לזכות לתפלה לאור ה' יתברך במעמקי החשיכה…עכ"ל הרב גד אייזנר[2] זצוק"ל.
אם ידעתי לא ישנתי – ידיעה הדבוקה תעלה חִיוּת
וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֘ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ ה' בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי (בראשית כ"ח ט"ז)
רש"י: שאילו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה.
לכאורה קשה הם יעקב לא ידע על קדושת המקום, הרי פירש רש"י בפסוק הבא: אמר, אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו?!
ויהיב דעתיה למהדר.
בספר דרך המלך לרב קלונמוס קלמיש האדמו"ר מפיאסאצנה (בעהמ"ח חובת התלמידים) זצוק"ל הי"ד כתב בפרשתנו וזלה"ק:
…איתא מזקני הקדוש הרבי ר' אלימלך מליז'נסק זצללה"ה על הפסוק (שמות כ' א') וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, אנכי…., שכל הדברים שדיבר אלקים וכל המצוות הם 'לאמר – אנכי' וכו' שידע האיש את האנכי ה', וישיג את מציאותו יתברך. עכ"ל.
ולכאורה ישאל השואל: למה צריכים כל כך הרבה מצוות על זה, הלא בדיבור אחד שאומרים לנו שה' יתברך נמצא, כבר יודעים אותו?! אבל רק מי שאינו יודע מה זאת 'ידיעת ה', יכול לדמות שידיעת ה' קל להשיג, ולשאול שאלה [זו]. במשך כל ימי חיינו אנו צריכים לעבוד שנזכה לידיעה זו, וכול האי ואולי. ולא על עומק השגותיו בלבד צריכים יגיעה רבה במשך כל ימי חיינו, רק גם על ידיעה פשוטה שה' יתברך נמצא בשמים ועל הארץ מתחת…
יש ידיעה שנמצאת במוחו של האיש יחד עם שאר ידיעותיו, וכשחושב בידיעה אחרת יכול לשכוח את זו, ויכול גם סתם לשכוח אותה לגמרי. וישנה ידיעה שיותר בולטת ויותר מתפשטת היא בו עד שפועלת גם על שאר ידיעותיו. למשל מי שראה בספר איזה דרך חדש בדרוש או בחסידות ונתפעל ממנה ונהנה, אז איזה זמן שלאחריו כל מה שמסתכל בתורה נדמה לו שהכל מרומז לדבר הזה שראה. ואף שאינו יכול להוציא את הדבר אל הפועל וליישב את המקרא לפי הענין שראה בספר, מ"מ דעתו רוצה לאחוז ולקשר את הדבר במקרא הזה. וזה מפני שידיעה זו שנכנסה עתה בקרבו התפשטה במוחו ופועלת על כל ידיעותיו, עד שכולם נמשכים אחר ידיעה זו שראה בספר…
לכן לדעת את ה' – לא בידיעת המחשבה בלבד די…רק שתכנס הידיעה בנפשו ותתאחד בעצמותו, לכן בכל הכוחות שיוצאין מן הנפש צריכים לאחד ידיעה זו ועל ידיהם לבוא עד עצם הנפש. כי אלמלי היה די בידיעה חצונית בלבד בפעולת כלי המח, כי אז לא היו צריכים יותר. אבל כיוון שצריכים לעבור את חיצוניות הפעולה ולבוא עד עצם הנפש, בכל החלונות והחורים שיכולים לבוא עד עצם הנפש צריכים לבוא על ידיהם. וזה וידבר אלקים וכו' לאמר, אנכי' שאמרנו בשם הרבי אלימלך שכל תורה ומצוות הן שנדע את ה'אנכי ה' ' וכו'.
אבל התורה מרמזת 'לאמר אנכי' לא לדעת את ה'אנכי' בלבד, רק גם לאמר אנכי – לא שידע האיש ישראל את ה' ידיעה שלעצמו בלבד, רק שיוכל לאמר – לאחרים…
והנה בענינו של יעקב אבינו אין לנו השגה, אבל כל איש ישראל צריך לדעת מרמיזת התורה אליו ואל מצבו. ולהנ"ל מרמזת שיעקב אמר, אכן יש ה' במקום הזה' – אכן זה ידעתי מכבר, כי אמר 'אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי וכו' אבל 'ואנכי' – לא ידעתי, הידיעה לא חדרה אל פנימיותי ואל עצמי, ופירש רש"י אילו ידעתי לא ישנתי, כי בזה תלוי הכל, כל איש יודע שה' הוא האלקים, אבל רק מי שהידיעה אינה פעולה חיצונית, ובאה אל עצמו היא פועלת עליו ועל כל שאר ידיעותיו והרגשותיו. ואנכי לא ידעתי, כי אילו ידעתי, לא ישנתי.
וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹקים עִמָּדִ֗י (בראשית כ"ח כ') אם יהיה אלקים עמדי – שאהיה אני בבחינת 'ואנכי ידעתי' ולא לעצמי בלבד רק 'לאמר' – אם יהיה אלקים עמדי עד שאוכל לאמר גם לאחרים, כי זה עיקר הישראל. עכ"ל האדמו"ר רבי קלונמוס קלמיש זצוק"ל הי"ד.
הלימוד לדורות מפיצול יעקב במקלות זכיה דרך מערכות הטבע
וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה ה' לִ֖י לֵאלֹקים (בראשית כ"ח כ"א)
הרב מאיר יחיאל הלוי האדמו"ר מאוסטרובצה[3] זצוק"ל בספר מאיר עיני חכמים (בפרשתנו) מבאר וזלה"ק:
ונראה לבאר בהקדם קושיה על מה שאנו אומרים בהושענות [מנהג האשכנזים] תענה אמונים וכו' למען חָלַק [כינוי ליעקב] מפצל מקלות בשיקתות המים. אשר הוא לפלא, איך יוכל זאת להיות נחשב לנו לזכות מה שיעקב אבינו עשה במקלות, הלא זה נראה כמו שהוא רמאי ח"ו?!
אך נראה לבאר דהנה 'אלקים' מורה על הטבע, וזאת ביקש יעקב אבינו ע"ה, שה' שהוא מורה על הרחמים יהיה ל'אלקים' כונתו בזה שכל ההשפעות וטובת עולם הזה יבוא לנו מצד הטבע, דלמי שעושין לו נס מנכין לו מזכיותיו (שבת ל"ב ע"ב). ולכן ביקש שה' יזמין לו הטובות בדרך הטבע, וכמו כן עשה יעקב אבינו ע"ה בהמקלות אשר פיצל ברהטים, הגם שאמר לו המלאך שצאנו יוולדו עקודים, אך יעקב אבינו ע"ה לא היה רוצה שיהיה בדרך נס, ובמאת הטעם למה הצדיקים אינם רוצים ליהנות מנס, כדי שישאיר זכותם לבניהם אחריהם (עיין קהילת יעקב ערך 'דין' אות י"ט). ולכן אנו מתפללים שהקב"ה יענה אותנו למען יעקב אבינו ע"ה אשר פיצל המקלות ולא רצה לסמוך על הנס, וממילא זכותו עומדת לנו. עכ"ל האדמו"ר מאוסטרובצה זצוק"ל.
משמעות הזכרת שמו של רשב"י בסוגיית תפלת ערבית
וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה. וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ… (בראשית כ"ח י'-י"א)
ברש"י ורבותינו פירשו לשון תפלה, כמו 'ואל תפגע בי' ולמדנו שתיקן תפלת ערבית וכו'…וידוע שתפלת ערבית רשות, ובברכות (כ"ו ע"ב) מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע ושאל, תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רשות וכו'. ולהלן בגמרא 'ואותו תלמיד רשב"י היה'. וידוע דקדקו המפרשים מה נפק"מ מי היה התלמיד.
בספר זכר חיי"ם הרב חיים יהודה מאיר מוויזניץ זצ"ל[4], בנו של האדמו"ר מנחם מנדל זצ"ל (בעהמ"ח שארית מנחם אב"ד ווישווא) מבאר וזלה"ק:
אפשר לומר בדרך רמז דהנה הטעם הפשוט שתפלת ערבית רשות, היא מחמת מצבו האיום של יעקב אבינו בעת עמדו להתפלל אותה תפלה, הוא בורח מעשו כדי להציל את נפשו מידו האכזרי של אחיו ונמצא במקום נחשים ועקרבים במדבר והולך במטרה להגיע אל לבן כדי לחיות שמה במנוחה, אולם ידע הוא מהותו של אותו לבן במדותיו האכזריות, רמאותו וכו', ובעת כזאת הרי התפלה הוא לא משום חובה לקיים מצות תפלה לשמה לה' יתברך או להללו ולשבחו, רק להוציא ממסגר עם מחשבת חוץ, שהוא נצרך לישועה, ויעקב אבינו שהיה עניו ואמר קטונתי מכל החסדים, חשב בעצמו שמתפלה כגון זו ילמדו הדורות הבאים, להתפלל תפלת חובה אי אפשר, שהרי כל כוונתו הוא כאן עם כוונה[5] ותפלת רשות ולא חובה להוציא ממסגר נפשו, על כן תפלת ערבית שתקן יעקב, רשות.
ומצבו זה יעקב אבינו ע"ה לא כל אדם יכול להבין רק רשב"י כי אין חכם כבעל נסיון, שהוא בעצמו סבל הרבה מהמלכות הרשעה (סוגיית רבי שמעון ובנו במערה שבת ל"ג) ולא רק זה אלא ראה מה שעשו הרוצחים האכזריים לרבו הקדוש רבי עקיבא, הוא הבין היטב נמוקו של יעקב אבינו שטען שבעת עמדו בתפלת ערבית לא תקן אז תפלת חובה רק רשות, שהיה תפלתו מכח הצטרכותו לישועה להנצל מלבן, וכהמבקש דבר. ולא כחובה לה' יתברך אף שלא חסר לו כלום, וזה [שסיימה] הגמרא שם 'ואותו תלמיד רשב"י היה'.
השמחה כשיהודי נכנס לארץ ישראל
וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ (בראשית כ"ח י"ח)
מבאר הרב זלמן סורוצקין[6] זצ"ל בפירושו אזנים לתורה וזלה"ק:
ויצק שמן על ראשה, לקדשה במשיחה.ולקמן נאמר (וישלח ל"ה י"ד) וַיַּסֵּ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ נֶ֔סֶךְ וַיִּצֹ֥ק עָלֶ֖יהָ שָֽׁמֶן. ולמה לא נסך עתה עליה נסך יין? מפני שנסוך היין בא לשם שמחה, וכמו שנאמר (שופטים ט') תירושי המשמח אלקים ואנשים, והלויים היו מדברים בשיר על הנסכים. ולפיכך כשיצא יעקב מארץ ישראל לחו"ל, לא נסך על המצבה יין, כי אין שמחה להקב"ה כשיהודי יוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ, ואפילו ברשות.
מה שאין כן כששב יעקב לארץ ישראל, היתה שמחה לפני הקב"ה, ואז נאמר ויסך עליה נסך. ומצינו בנסכים שנאמר כי תבוא אל ארץ מושבותיכם (במדבר ט"ו).
ביאור ענין הזכרת שם אלקים בתפלת יעקב לרחמים
וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹקים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ך… וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה ה' לִ֖י לֵאלֹקים…(שם כ"ח כ'-כ"א)
לביאור הפסוק נקדים את שמזמרים ישראל קדושים (למנהג אשכנזים) בליל שבת קודש, מהפזמון הפותח זמירות שבת 'כל מקדש שביעי כראוי לו'… משוך חסדך ליודעיך א-ל קנא ונוקם. שלכאורה קשה: מה שייכות בקשת המשכת החסד עלינו יחד עם הנקמה, שנראה להדיא כסתירה לבקשה.
מבאר האדמו"ר הרב שלמה דוד יהושע[7], אדמו"ר מסלונים זצוק"ל הי"ד, בספר זכרון קדוש שנאספו בו פירורים משולחן גבוה של תורתו וזלה"ק:
עפ"י המשל…ממלך שחטא כנגדו איש פשוט, וראה המלך שאינו מבין כלל גודל חטאו, מפני שאינו מכיר כבוד המלך. ולקחו אצלו ולימדו והרימו בכל פעם יותר, וככל שנישאו יותר, הכיר יותר כבוד המלך והתמרמר יותר על חטאו, וזה היה ענשו.
וזהו משוך חסדך ליודעיך א-ל קנא ונוקם, שהחסדים ומדת 'א-ל' זה יהיה בשבילי ל'קנא ונוקם' וזהו ונתן לי לחם וכו' והיה ה' שהוא מדת הרחמים, לי לאלקים, היינו זה יהא לי במקום מדת הדין, שגודל הבושה מהנהגת הרחמים זה יהיה ענשי. עכ"ל האדמו"ר מסלונים.
רחל לימדה אמונת אלקים לאה הסתגרה בעצמה
וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה רַכּ֑וֹת וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת־תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה (שם כ"ט י"ז)
הרב יששכר שלמה טייכטאל[8] זצ"ל הי"ד בספרו משנה שכיר עה"ת כותב בפרשתנו וזלה"ק:
ונראה לומר הטעם על יעקב שאהב את רחל יותר מלאה, מפני שאעפ"י שגם לאה היתה צדקת גדולה, מכל מקום לא היתה צדקת אלא לעצמה ולא הדריכה אחרים, אבל רחל היתה צדקת גם לענין להדריך אחרים כמו שרה שהיתה מגיירת את הנשים. ואפשר דמהאי טעמא אמרו ה'עולם' שהגדולה לגדול והקטנה לקטן (בבא בתרא קכ"ב ע"א) כי צדקת לאה היתה מפורסמת כל כך שלא הדריכה אחרים…לכן אמרו שהיא מיוחדת לעשו.
והנה ידוע (מה שאמרו במדרש שיר השירים (פרשה א') על הפסוק (א' ט"ו) עיניך יונים, שהמנהיגים קרויים 'עיני העדה' מפני שהם מראין לעדה את הדרך אשר ילכו ואת המעשה אשר יעשון, כמו שהעין מראה להאדם את הדרך אשר צריך לילך בה. וזה הכוונה ועיני לאה רכות, כלומר שלא היתה בבחינת 'עינים' לאחרים. אבל רחל היתה יפת תואר לעצמה, ויפת מראה – רצה לומר שמראה גם לאחרים, ולכן 'ויאהב את רחל עכ"ל הרב טייכטאל זצ"ל הי"ד.
הסבר מחודש לזעקתה של רחל הבה לי בנים
וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי (שם ל' א').
בספר זכרון יעקב לרב יעקב אלימלך פאנט[9] זצ"ל הי"ד כתב בפרשתנו וזלה"ק: ויל"ד איך רחל אמנו לא קבלה דין שמים באהבה ודחקה את השעה כל כך, וגם יל"ד הלשון 'מתה אנכי' בהווה, ויותר הוה לה למימר ואם אין אמות [לשון עתיד] . ויש לומר הכונה בהקדם המסורה בפרשה דין (בראשית ל' ל"ג) וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּי֣וֹם מָחָ֔ר כִּֽי־תָב֥וֹא עַל־שְׂכָרִ֖י, [ובמשלי כ"ז א'] אַֽל־תִּ֭תְהַלֵּל בְּי֣וֹם מָחָ֑ר כִּ֤י לֹא־תֵ֝דַ֗ע מַה־יֵּ֥לֶד יֽוֹם.
ואמרתי הכוונה עפ"י מאמר חז"ל (אבות ג' א') הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו'. ולכאורה נשפת יתר והיה די באומרו הסתכל בשלשה דברים, דע מאין באת וכו' וממילא ידע הפעולה היוצאת מזה. [שלא יבוא לידי עבירה]. ואמרתי בהקדם דברי אאמו"ר זצ"ל בכנס"י [כנסת יחזקאל] דרושים לראש השנה על מאמר חז"ל (ברכות ח' ע"ב) אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יקרא קריאת שמע, ילמוד תורה, יזכור לו יום המיתה. ומדקדקים אם השלישי בטוח, למה [הזכיר] הראשונות? ופירשו דהזכרת יום המיתה לפעמים יפעול גם להיפך, על דרך הכתוב (ישעיהו כ"ב י"ג) הָרֹ֤ג׀ בָּקָר֙ וְשָׁחֹ֣ט צֹ֔אן אָכֹ֥ל בָּשָׂ֖ר וְשָׁת֣וֹת יָ֑יִן אָכ֣וֹל וְשָׁת֔וֹ כִּ֥י מָחָ֖ר נָמֽוּת. על כן העצה השלישית אינה בטוחה רק אם הקדים לה הראשונות, היינו קבלת עול מלכות שמים, ולימוד התורה הקדושה, ואז אם עדיין לא נצחו, יזכיר לו יום המיתה וינצחו, אבל בלי קבלת עול מלכות שמים, אולי יפסיד עוד בהזכרה זו, עד כאן דברי קדשו [של אביו הכנסת יחזקאל].
וזהו שדייק התנא 'הסתכל בשלשה דברים' ביחד דייקא, ורק אז 'ואין אתה בא לידי עבירה', היינו מאין באת ולאן אתה הולך שהוא הזכרת יום המיתה. או מעט באופן אחר, 'הסתכל בשלשה דברים', אבל הזהר בהסתכלות הזאת שיהיה באופן – 'ואין אתה בא לידי עבירה' ודו"ק.
וזאת תורת המסורה, וענתה בי צדקתי ע"י ביום מחר, שישים לנגד עיניו ישוב היום, שמא ימות למחר. אמנם זה דוקא אל תתהלל ביום מחר, שלא יאמר הרוג בקר ושחוט צאן כי מחר נמות כנ"ל. אמנם יש עוד ענין המביא את האדם לידי זכות ולא יצטרך להזכרת יום המיתה, והוא אם מגדל בניו בדרך התורה, כי אאזמו"ר זצ"ל פירש אומרם ז"ל (קדושין כ"ט) הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם. כי איך יבקש מבנו שילמוד אם יראה הבן שאביו אינו לומד?! ודפח"ח. על כל פנים אם מגדל בניו לתורה ויראת שמים ע"כ [על כרחך] שגם הוא יעשה כן כנ"ל, ואין צורך להזכרת יום המיתה. וזה שאמרה רחל אמנו, הבה לי בנים, ואגדלם לעשות רצון אבינו שבשמים, ואם אין, אז ההכרח – מתה אנכי, צריך אני לשום נגד עיני יום המיתה להנצל מן היצר, על כן ביקשה על בנים. עכ"ל הרב יעקב פאנט זצוק"ל הי"ד.
הקשר בין דודאי ראובן להצלת יוסף וחנוכה
וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה (שם ל' י"ד).
הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף, ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה. (מובא בספרי דרוש רבים ביניהם, החת"ם סופר בני יששכר ועוד, ולפנינו לא ידוע מקורו).
מבאר בספר מהר"ם בריסק דרשות לרב מרדכי בריסק[10] אב"ד טשאנד (רומניה) זצ"ל הי"ד וזלה"ק: ויש לבאר…דלכאורה קשה צורך הנס למה, הא משקי בי מדבחיא[11] דכן, ועכצ"ל [ועל כרחך צריך לומר] דכיוון דבאו בה פריצים חללוה [ונטמא השמן]. וקשה, הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו?! ויש לומר עפ"י מה דאיתא בעבודה זרה (נ"ג ע"ב) ישראל שזקף לבנה ובא נכרי והשתחוה לה, אסרה. ויליף לה מדכתיב (דברים י"ב ג') ואשריהם תשרפון באש. וקשה הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו?! וע"כ כיוון דפלחו לעגל, גלי אדעתייהו דניחא להו, הכא נמי בזקף לבינה, עיי"ש.
ומעתה י"ל כיוון דבאו בה פריצי ישראל וחיללוה ומעלו בה ונפקא לחולין, גלי דעתייהו בזה דניחא להו בע"ז דהרי הם עשו הכנה שע"י המעל שמעלו יוכלו היוונים לאסור בעבודתם, ואין צריך לומר דקנו אותם היוונים…על כל פנים נמצא למד מהך דבאו בה פריצים וחללוה, דהמחשבה שחישב הישראל והפעולה שעשו היוונים מצטרפת, וכן בזקף לבנה, וע"י כן היה צורך לנס חנוכה דאם לא כן היה טהור משום משקי בי מדבחיא. וסברא זו נמצא גם אצל יוסף, שהרי ראובן לא היה המציל, רק אלו שהוציאו אותו מן הבור, אבל כיוון שמחשבת ראובן בהשלכה היתה כדי להשיבו אל אביו, והוא עשה ההכנה,הרי אנו מצרפין מחשבתו עם פעולת אותם שהצילוהו ושפיר נקרא על שמו, ואתי שפיר הסמיכות במדרש. עכ"ל.
מפתח הגאולה מראיית האור
וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה ה' לִ֖י לֵאלֹקים (בראשית כ"ח כ"א)
הרב יהודה סגל רוזנר[12] הי"ד אב"ד סקעלהיד, בספרו אמרי יהודה בפרשתנו מבאר וזלה"ק:
במדרש רבה [בראשית רבה ע' ו'] נטל הקב"ה שיחתן של האבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים. אמר הקב"ה, אתה אמרת והיה ה' לי לאלקים, חייך שכל הטובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותנן אלא בלשון זה, שנאמר 'והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים. [ע"כ המדרש].
הנה כל שמחה הוא מן ההיפך, מההרגש הרע שהרגיש האדם, ידע השמחה בשלימות בהרגשת הטוב. וזה שיעקב אבינו ע"ה נדר ואמר והיה ה' לי לאלקים, אין והיה אלא לשון שמחה, כי שמחה יתירה ירגיש כאשר יוכל להשיג קרבת אלקים בחשכות הזמנים.
על דרך שאחד הולך כגר בארץ נכריה ומוצא שם את אוהבו, איך שמח בו בכפלי כפליים ממה ששמח בו בביתו. וזה אמר יעקב אבינו ע"ה על קפיצת הארץ שקפצה לו מקום המקדש ובא לעומתו…וזה יהיה מפתח גאולתן של בנים כי ככה יעוררו את המידה שיאיר האור בהחשכות, וזה הישועה בשמחה. עכ"ל.
הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א
052-6514000
Ybarkai6@gmail.com
[1] עריכת הקובץ והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם יצחק משה ז"ל. הרב דוד ב"ר חיים (פוקס) זצ"ל. הרב סיני יצחק הלוי בן הרב שמעון (אדלר) זצ"ל. בעהמ"ח ספרי דבר סיני. יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ז"ל ואשתו פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל אודים מוצלים מאש שלא זכו לזש"ק. מו"ר הרב שמואל בנימין ב"ר יהושע (הרלינג) זצ"ל הי"ד.
[2] הרב גד אייזנר זצ"ל (כ"ד שבט תרס"ג – כ"ד אדר תשמ"ה) נולד בפולין לאביו ר' יצחק שלמה ולאמו מרת רבקה השתייכו לחסידות גור (אחרית ימיו של השפת אמת נלב"ע שבט תרס"ה). בהיותו בן אחת עשרה פרצה מלחמת העולם הראשונה ששיבשה סדרי עולם, קול התורה נתמעט מאוד ובמיוחד בין הילדים והבחורים. האדמו"ר ר' אהרן מקוזניץ זצ"ל אירגן קבוצות לימוד, בהבחינו בכשרונו של הילד גד, צירפו לקבוצת בחורים מבוגרים יותר. הודות למלמדם שהאהיב עליהם עד למאוד את קדושת התורה, למרות המחסור עסקו בשמחה ובהתמדה גדולה. היו משננים מסכתות שלימות של משניות בע"פ, חוזרים עליהן בלכתם בדרך. את המרחקים ממקום אחד למשנהו אמדו לפי מספר המשניות אותן היה ניתן ללמוד בפרק זמן של הליכה זו. כשבגר והמשיך לעסוק בהתמדת התורה בחשק עצום, מספר על כך שצמאונם לכל מכמני התורה היה עצום, אך ספרים לא היו כל כך בנמצא, והם היו משוטטים בבתי המדרש בין אוצרות הספרים. כאשר יצא לאור כרך חדש מהשדי חמד של רבי חזקיהו מדיני זצוק"ל והם קנוהו לבית מדרשם, פרמו את הספר לקונטרסים וחילקוהו בין הבחורים כדי שיוכלו ללמוד ממנו כמה בחורים באותו זמן.
בחודש אלול תרפ"ב הקים ביתו עם בתו של הרב אליהו קופר מחסידי גור בלודז'. בהיותו אברך המשיך בתלמודו מתוך שקיעה ושקידה עצומים. מתוך שבחסידים עסקינן, יש לדעת כי התקשרות לאדמו"ר ולזקני החסידים, משמעות חשובה לה בעבודת ה'. יראת כבוד גדולה היתה לזקנים ביניהם, שהסתופפו אצל אדמורים מדור קודם. זקני החסידים בבית המדרש עוד היו אצל האדמור מקוצק. [יש לדעת כי חתנו של האדמור מקוצק היה רבי אברהם בעהמ"ח שות אבני נזר, ואגלי טל מספרי היסוד של הלכות שבת. בתחילת ספרו זה כותב כי עיקר דרך הלימוד האמיתית קיבל מחותנו]. פעם ניגש אחד מזקני החסידים וסיפר לר' גד כי ראה בחור (לא נשוי) עוסק בספר חסידות, ושאלו: מה לבחור ולחסידות? שילמד גמרא ותוספות! שכן באותה תקופה לא היה מקובל שיעסקו בספרי חסידות לפני הנשואין. ענה לו הבחור: את הנסיונות שבעבר לא עברו עד גיל שבעים, אנו עוברים עתה בגיל שבע עשרה… כלומר ספר החסידות מחזק אותם בעמידה בנסיונות. החסיד הזקן הניח את הבחור וקיבל דבריו. [להזכירנו עוסקים אנו בתקופה לפני כמאה שנה (תרפ"ג לערך) מה נאמר היום?]
לאחר כמה שנים החל לעסוק בעבודת קודש של חינוך בתלמוד תורה שהיה מעולה 'דרכי נועם' בלודז'. ולמעשה לאחר השואה המשיך בכך בכל שנות חייו. נודע כמחנך דגול ובמסירות לתלמידיו.
תקופת השואה עברה עליו, בתחילה בביתם בפולין. מתחילת המצור והצרות אחז בכלל אותו אמר שנהג בכל חייו: 'אין מאבדים את צלילות הדעת'. והנסיונות לשמור על צלילות הדעת בתקופה זו, כידוע היו גבוה מעל גבוה מיכולת דעת אנוש.
אשתו הצדקת חלתה בשנים הראשונות לנשואיהם, ובתחילת השואה נפטרה ממחלתה. בת אחת היתה להם שנספתה בשואה מַחְלָה ריינא הי"ד.
אחד הדברים שהיו חביבים על הקלגסים הנאצים ימ"ש לגזוז את זקנם של היהודים ברחוב. רבים וכן אדמורים נאלצו משום סכנת נפשות מוחשית להסיר סממן יהודי-חסידי זה, ובמקרים אחדים יש שהסתירו זקנם בצעיף וכדומה. ר' גד שמר על זקנו, ופעם אחת כשתפסוהו ורצו לגזוז זקנו בסופו של דבר ניצל מהם. כשהגיע לבית החסידים, חשב אחד המבוגרים שגזזו את זקנו והחל מנחמו בדברים. לאחר כמה רגעים של דיבורים הסיר באחת את הצעיף ונתגלה זקנו בתפארתו. הכל פרצו בצחוק שהפיג מעט את המתח הנורא. לימים כשסיפר זאת, אמר: זה מה שנתכוונתי, שיעלו חיוך שיוקל מעליהם לכמה רגעים.
כל חייו היו העלאת חיוך ועדוד ליהודים. בהיותם באחד ממחנות המוות, לאחר התעללות קשה באחד מחבריו ר' משה יהושע אבוביץ ז"ל ע"י הרשעים שכמעט הרגוהו במכות, ועזרתו ועדודו של ר' גד, סיפר לימים: נפשי התרפאה חיש ע"י 'זריקות' של שמחה שהעניק לי, וכך קמתי על רגלי וחזרתי אל בין החיים – מכוחה של אותה מילה טובה ברגע הנכון.
פעם שאלו תלמיד: כיצד היה יכול לחזק אנשים במצב הזה? ר' גד ענה לו: 'מאז ומתמיד למדתי את היצירה הזאת ששמה 'אדם', מתוך כך ידעתי שמילה טובה צופנת בתוכה כוחות כבירים שיש בה למשות אדם ממצביו הקשים…' ורבים העידו שאכן המילים הטובות שלו השיבו אותם לחיים ונתנו להם את כח ההשרדות.
במהלך התקופה משיצא מגטו לודז' ובזמן שהותו במחנות צ'נסטוחוב עד הרחצה (חיטוי) במיידנק אליה הועברו, לקח אתו ספר חובות הלבבות. בעת שהמתינו לחיטוי והיו שבורים ורצוצים לגמרי לאחר שנאלצו להשאיר כל החפצים שהצליחו להחביא בדרכים לא דרכים, ראה בחור שלמד עמו בשטיבל. 'שמואל, קרא לעברו, יודע אני על מה חושב אתה כעת. חושב אתה על שידוך…'הלה התבונן בו בתדהמה, מדוע תתלוצץ ממני? ענה לו ר' גד: שמואל, דע לך כי יעזור ה' המלחמה תסתיים עוד יהיו חתונות וגם אתה תזכה להכנס לחופה. ואם אתה חושש שיהרגו כל האופים, אל דאגה, בסעודת הנשואין שלך יהיו הרבה 'בילקעס' גם מנגנים יהיו לך, וילדים ואפילו…תהיה לך תאוה ל…כסף…אכן לאחר המלחמה הגיע אליו ר' שמואל וסיפר לו על שידוך שהוצע לו.
הרב גד זכה להנצל מהתופת, כשוחרר חלה בדיזנטריה שרבים נפלו חללים ממנה, והוא ניצל ממש באורח פלא. לאחר הצלתו שימש עוגן הצלה רוחני ליהודים רבים, בעודדו אותם לשוב לחיים בכלל ולהתחזק בחיים הרוחניים בפרט. 'קחו לכם מצוה אחת מה שתרצו מבית הוריכם שנרצחו וחהזיקו בה. והיא תהיה לכם למגן ולעתיד טוב יותר'.
סיפור מופלא לאחר שנים שעלה לארץ ישראל, הגיע לבקר אחד מתלמידיו שחיזקו ועודדו לרגל 'שלום זכר' שנערך בליל שבת קודש. ר' גד ראה שהבית חשוך, ובעל הבית הסביר שזה מכיוון שאינו רוצה להשתמש בחשמל של חברת חשמל, רק בחדר בו ישב ללמוד דלק האור ממקור פרטי. שאלו ר' גד: לעצמך דאגת לאור, ומה בנוגע לשאר בני הבית, היית צריך לדאוג לאור גם עבורם…מהשבת שלאחריה, הואר הבית כולו בתאורה כשרה למהדרין.
רב גד נישא בשנית לאחר השואה. לארץ ישראל עלה בשנת תשי"ג, היה מקורב מאוד לאדמו"ר מגור ה'בית ישראל' שאמר עליו כי הוא 'מחנך של המחנכים'. במשך ל"ב שנים נתן ליבו לעבודת קודש של חינוך בבית מדרש חידושי הרי"מ. בכ"ד באדר תשמ"ה החזיר נשמתו הטהורה לבוראו. אמנם לא זכה להשאיר זש"ק, אך תלמידיו ומעשיו שנחרטו בלהבות קודש בספר במחיצת ר' גד'ל (תשס"ו) ממנו נערכו תולדותיו, וכן משיחותיו בקודש שהועלו בסדרת הספרים מורשת גד, היא מורשתו ותולדותיו של הצדיק הנשגב בעולמו של ה' יתברך.
[3] האדמו"ר מאוסטרובצה מגדולי וחשובי האדמורים בפולין לפני השואה. היו לו שני ילדים. בנו הרב יחזקאל זצ"ל הי"ד נספה עם כל משפחתו בלי להשאיר זכר (דברי תורה ממנו נחרטו בספר מאיר עיני חכמים של אביו בתוספת מיוחדת בשם: קדשי יחזקאל (מהדורה חדשה ג"ח תשע"ט-תשפ"א). בתו היחידה מרת חוה שנשאה לרב דוד סילמן זצ"ל שנפטר בדמי ימיו בתרפ"ב. ילדיה נספו בשואה. נצר ממשפחה זו המשיך ללבלב ולקיים זכר למשפחה עם עלותו לארץ ישראל לפני השואה של בנה רבי יחיאל סילמן. תולדותיו נכתבו בספר אספקלריה המאירה (תשע"ט).
[4] הרב חיים יהודה מאיר זצ"ל בנו ה'שארית מנחם' מוזניץ, בנו בכורו של ה'אהבת ישראל' רבי ישראל הגר זלה"ה (על שמו נקרא רחוב מרכזי בישוב תל ציון שבכוכב יעקב). אביו השארית מנחם נפטר לפני השואה. בנו הרב חיים יהודה מאיר שרד בניסי ניסים את התופת בשואה, ואף בסיום החורבן עודד והדריך אנשיו להזהר מאוד באכילה לאחר הרעב האיום שסבלו ממנו במחנות ההשמדה, ורבים קיפחו חייהם בגלל שאכלו לא בצורה נכונה. לאחר שיצא מהמחנות עבר לתקופת מה לארה"ב אך סירב בכל תוקף לקבל כתר האדמורות שבקשו והתחננו שארית הפליטה לעטר את ראשו. ואמר 'איך אתעלה ואכהן פאר אחרי עברו שנות השואה בלי תורה ובלי מעשים וכו'. בשנת תשי"ח עלה לארץ ישראל אך המשיך לסרב לקבל כל עול רבנות שהיא שהוצעה לו. כפף עצמו תחת דודו ה'אמרי חיים' מויזניץ. בשנת תשכ"ה זכה להעלות את עצמות אביו מאירופה לארץ ישראל, ולקברו באוהל אדמורי ויזניץ בבני ברק.
בשנת תשכ"ה בהיותו רק כבן נ"ה החזיר נשמתו לבוראו, ונקבר בסמיכות לאביו. לא זכה כלל להשאיר זש"ק. דברי התורה בספר זכר חיי"ם שנאספו ונערכו הם זכרו ושמו שנותרו ממנו בעולם. כמו"כ השאיר ספר בכת"י בנושא 'תשובה מאהבה' שנערך ונדפס (תשמ"ד) נקרא זכר חיים ילקוט תשובה מאהבה.
עצם הבאת הדברים בגליון כרוכה בהשגחה מיוחדת. מעולם לא הכרתי את הספר ואף שמעו של מחברו-בעליו, לא הגיעו לידיעתי. בעוברי ליד הגניזה בתל ציון ראיתי ארגזים רבים עם ספרים, ביניהם היה ספר זה. כשנטלתיו וכלל לא הכרתיהו חשבתי להשאירו שם, אך משעלעלתי בו וראיתי שברכתו כפולה הן של אוד מוצל מאש ההריגה, וגם לא זכה לזש"ק, חשבתי להביאו לאוצר גנזי הספרים שחנני ה' יתברך, ויהיה עוד יהודי שישתדל ללמוד מתורתו, כעת מודה לה' יתברך שזיכני ומפיץ זהרי תורתו ברבים.
[5] נראה שרוצה לומר שזו כוונה צדדית להציל עצמו דהיינו למענו, לא תפלה למען שמו יתברך.
עם זאת נלע"ד לומר מבלי לפרוך חידושו שלדעת הרמב"ן דוקא בעת צרה היא חיוב תפלה מדאורייתא, לעומת הרמב"ם שסובר שחיוב תפלה מדאורייתא הוא בכל יום.
[6] הרב זלמן סורוצקין זצ"ל (תר"מ-תשכ"ו) נולד בליטא לאביו הרב בן ציון סורוצקין ששימש ברבנות בעיירה. למד בישיבות סלבודקה, וולוזין וטלז. שימש כרבה הראשי של 'לוצק' (אוקראינה) היה מראשי אגודת ישראל באירופה לפני השואה. בשנת ת"ש הצליח להמלט מפולין אליה הגיע לפני כן. בירושלים היה מראשי 'אגודת ישראל' ומראשי 'ועד הישיבות בארץ ישראל'. לאחר פטירת הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל שימש כראש מועצת גדולי התורה. היה מפורסם בכח דרשנותו המיוחד, שבא לידי ביטוי גם בספריו המיוחדים ביניהם הדעה והדבור (ג"כ), פירושו לתורה אזנים לתורה. בהקדמת ספר השו"ת שלו מאזנים למשפט מתאר בהרחבה תולדות משפחתו המפוארת, (היה נשוי לבת הרב אליעזר גורדון ראש ישיבת טלז, והיה גיסו של הרב אהרן וולקין בעהמ"ח בית אהרן על הש"ס, כמו כן היה מחותן עם הרב אברהם יצחק בלוך זצ"ל הי"ד (בנו של רב יוסף בלוך מטלז, בעהמ"ח שעורי דעת).
בהקדמת ספרו לתורה כתב: יש הודאה ויש הלל והודאה. הודאה – היא הבעת תודה למי שעשה טובה במסיבות רגילות. אבל השש להיטיב ונותן בעין יפה מתוך אהבה ונדיבות, לו נאה להודות ולהלל ולספר מעשיו ברינה….כל ישראל שזכו לצאת לחירות מאירופה, מן הגיהנם של 'התרבות המערבית' או מן ה'גן עדן' של התרבות המזרחית [רוסיה] – חייבים להודות על גאולתם ממיתת ניוול מיד אויב או פדות נפשם מעבדות והתבוללות בין ה'אוהב' (והשניה קשה מן הראשונה, שהרי יעקב אבינו הקדים להתפלל הצילני נא מיד אחי ורק אח"כ מיד עשו) אבל אלה שזכו לעלות מתהומות ארץ אל הגבוהה מכל הארצות, אל ציון קרית מועדנו…הם חייבים להודות ולהלל למי שעשה להם את כל הניסים האלה…כולנו ישבנו במאסר בזמנים ובמקומות שונים…ובחמלת ה' עלינו הוציא אותנו מעבדות לחרות בניסי ניסים… ויביאנו (אותי ואת אשתי ורוב בני) אל הארץ שנשבע לאבותינו לתת לנו, לראות בהתחלת בנינה ולשמוח נקוה גם בשכלולה…עכ"ל מהקדמתו לפירושו אזנים לתורה. אמנם יש ממשפחתו שנהרגו בתו בעלה ונכדו, כלתו ועוד, אותם מפרט בהקדמתו זו. עם זאת זכה ובניו וצאצאיו 'תופסים כותל המזרח' של עולם התורה, בארה"ב ובארץ ישראל.
[7] האדמו"ר הרב שלמה דוד יהושע המכונה בסלונים מוהרשד"י. נולד בשנת תער"ב, היה בנו יחידו של ה'בית אברהם'. דור רביעי בן אחר בן בשושלת של מייסד חסידות סלונים 'יסוד העבודה'. בעל מח חריף ומעמיק יחד עם רגש לוהט וסוער, התקיפות וההכנעה השתלבו בנפשו כאחת. לאחר הסתלקות אביו בתרצ"ג הכתירוהו כאדמו"ר, בין גדולי החסידות הרב משה קליערס שהיה רבה של טבריה. קיבל על עצמו נהול הישיבה 'תורת חסד' בברנוביץ (אותה תקופה שימש בקודש הרב אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד, היו קשורים ביניהם) וכן ניהול כולל 'רייסין' בארץ ישראל. בעת הפרעות בארץ ישראל (תרצ"ו-תרצ"ט) ויהודים רבים נרצחו ע"י הפורעים הערביים, היו ביניהם מחסידי סלונים, והרוח היתה שפופה, הוא ניצב עודד והפיח תקוה.
אותן שנים עולה המפלצת הנאצית בגרמניה, ועם פרוץ מלחמת העולם גם בתקופות הקשות הפיח בחסידיו רוח חיים, ובפורים ת"ש אמר כי 'בן המלך שהוא בעצם חלק מאביו, אינו משתנה במהותו בכל מצב, וכל כמה שישפילוהו ויבזוהו, צריך תמיד לזכור שהוא בן מלך!' גם לאחר הירצחם של אשתו עם בתו היחידה ואמו, לא נפל ברוחו התחזק בה' וחיזק הסובבים אותו. כאשר גברו ועלו השלהבות ניסו לשכנעו חסידיו מארץ ישראל שיעלה אליהם, ולאחר שהחליט בהסוסים רבים להיענות לבקשתם, כשנודע הדבר לחסידיו בברנוביץ געו בבכיה גדולה, שדמעותיהם שימשו כסכר ליציאתו ועזיבתו צאן מרעיתו, איתם הובל להריגה בו' מרחשון תש"ד. במכתבו האחרון בפרוס חג הפסח ת"ש כתב: אם כי אתנו מה לומר ולדבר אין כמובן, והמשכיל בעת ההיא ידום כמו וידום אהרן, אבל לא ידום המזכירים את ה', אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד ישים את ירושלים תהלה בארץ…עכלה"ק.
הדברים נערכו עפ"י הקדמת ה'נתיבות שלום' זצ"ל לספר זכרון קדוש שהינו ליקוט ואסופת שרידי תורתו של אדמו"ר מוהרשד"י. כמו"כ בספר מאמר 'בסוד קדושים' עיונים הגותיים אמוניים בנושא השואה, וכן מאמר על סיום תקופת חסידי סלונים בברונביץ. שניהם נכתבו ע"י הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל 'הנתיבות שלום'. הספר יצא ע"י ישיבת בית אברהם סלונים ירושלים. (שבהוצאתה ספרי נתיבות שלום, שהתפרסמו ברחבי עולם).
[8] הרב יששכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד. נולד בהונגריה, למד בישיבתו של הרב משה גרינוולד בעהמ"ח ערוגת הבושם (שו"ת ודרשות עה"ת) מגדולי הונגריה. בגיל עשרים ואחת הוסמך להוראה ע"י הרב שמואל רוזנברג (באר שמואל) הרב אברהם יצחק גליק (שו"ת יד יצחק) כתב ספר שו"ת משנה שכיר וקיבל הסכמות מגדולי הדור ביניהם הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי) הרב מאיר אריק וכן קיבל מכתבים מהגאון הרב יוסף חיים זוננפלד מירושלים (זכר צדיקים וקדושים לברכה). וכן היה בידידות עמוקה עם הרב יצחק וייס הי"ד אב"ד וורבוי (שיח יצחק). בתקופת השואה בעיצומה חיבר ספרו אם הבנים שמחה העוסק בעניני הגאולה וארץ ישראל. בעת הובילוהו הרשעים למחנה ההשמדה נרצח קרון הרכבת (י' בשבט תש"ה) מתשעת ילדיו, חלק נספו, חלק ניצלו או יצאו לפני השואה. אשתו ניצלה ועלתה לישראל. בנו חיים נפטר בירושלים. בתו האחרונה שהאריכה ימים גיטל נפטרה בשנת תשע"ט. אחד הנכדים המפורסמים שלו הוא הרב מאיר ברנדסדורפר זצ"ל בעהמ"ח קנה הבושם.
ספריו הוהדרו מחדש חלקם יצאו לראשונה מכת"י ביניהם ספרו זה עה"ת (תשע"ה) דרשות למועדי השנה (תשע"ב) ספרו טוב יגאל שנדפס פעם יחידה בתרפ"ו (יש בו מאמרים והקדמה חשובה ביותר שלמיטב ידיעתי לא הודפסו מאז מעולם. נמצא במאגרים הדיגיטליים)
[9] האדמו"ר הרב יעקב אלימלך פאנעט זצוק"ל הי"ד, נינו של המראה יחזקאל (תקופת החת"ם סופר זיע"א), שימש באדמורות בעיר דעש. הובל אל המוקד עם כל משפחתו והוצא להריגה בי"ח בסיון תש"ד. שימש באדמורות כשלשים וחמש שנה.
כתבים אלו הוצאו ע"י תלמידו דב שפיצר זצ"ל בברוקלין תשי"ג. בדברי פתיחתו מביא מרגלית נאה ששמע מהאדמו"ר רבי ישכר דב מבעלזא זיע"א לפרש דברי (הגמרא) [חז"ל ספרי עקב מ"ז] תחיית המתים מן התורה מנין? שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם, הכונה דע"י שלומדים עם הבנים ותלמידים, נחשב כמו חי, והיינו תחיית המתים – מן התורה, כלומר ע"י התורה. וסיים הקרא כימי השמים על הארץ, דבימים שהוא כבר מתלונן בגנזי מרומים, בשמים ממעל, כאילו הוא על הארץ בין החיים.
[10] הרב מרדכי בריסק הי"ד (תרמ"ז-תש"ד). נולד בהונגריה. למד אצל אביו הרב יהושע בריסק ואח"כ אצל הרב מרדכי לייב וינקלר בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי. בגיל ח"י הוסמך להוראה ע"י הרב פינחס חיים קליין, ובהגיעו לשנת הכ"ג נתמנה לדיין. בצעירותו התכתב עם גדולי עולם ביניהם רבו הלבושי מרדכי, המהרש"ם – הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, האדמו"ר ממונקטאש הרב צבי הירש שפירא בעהמ"ח דרכי תשובה. הקים ישיבה בה למדו אלפי תלמידים.
עם הכורת שעלה על יהדות הונגריה בסוף מלחמת העולם השניה, עלה בסערה השמיימה גם המחבר בי"א בסיון תש"ד. בנו הרב אהרן צבי בריסק זצ"ל ניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל והקים בנתניה ישיבת 'מהר"ם בריסק טשעקא' ע"ש אביו, אך טרם הגיעו לגיל חמישים נגדע האילן בשיא פריחתו. הספר יצא לראשונה מכת"י תשמ"ז (ברוקלין).
[11] יסוד הדברים סוגיה בפסחים (י"ז ע"א) בענין דיני טומאה וטהרה. השאלה עד כמה עוברת הטומאה בתולדות. יש דברים שנקראים משקי בי מטבחייא (בית המטבחיים כגון דם קרבנות ומים) ויש משקי בי מדבחייא (משקי המזבח כגון שמן ויין). ולכאורה עפ"י סוגיה זו לא היה ביכולת היונים לטמא כלל את השמן, וא"כ לא היה נצרך הנס. כעת מבאר בדרך הדרוש מדוע השמן שהיה במקדש נטמא והוזקקו לנס פך השמן. (מקוה שלא טעיתי בהסבר הדברים).
[12] הרב יהודה סגל רוזנר (תרל"ד – ו' בסיון שבועות תש"ד) בצעירותו למד אצל אביו הרב מאיר יששכר בער, ואח"כ אצל הרב שמחה בונם סופר ה'שבט סופר' נכדו של החת"ם סופר. כבר בילדותו כשלא הבין סוגיה על בוריה כרצונו הטהור, היה בוכה ומתחנן ומבקש מה' שיאיר עיניו במאור תורתו. היה מברר הלכה ביסודיות עד שהיתה מחוורת כשמלה. בהקדמת ספרו אמרי יהודה סוגיות כתב על החיוב 'ללמוד ההלכות הקבועות וקיימי משרשן. הגם שא"א ללמוד כל הלכה והלכה ממקורה, עכ"פ ההלכות אשר המה שרש ענינים צריך לידע מקורה וסברתה והסברתה, כי לולא זאת כמעט כל הלכה והלכה היא אצל אדם כמו גזירת הכתוב, וא"א לו ליתן מועצות ודעת בשום ענין חדש אשר אינו מפורש כ"כ, איך ידמנו ואיך ומהיכן ילמדנו, ותורה עניה במקום אחד ועשירה במקום אחר וכו', עכ"ל. הקדמה ארוכה ומופלאה.
לבסוף נתמנה לרבנות בסקעלהיד שבהונגריה שם הקים ישיבה ובה העמיד תלמידים גדולים בתורה ויראה, ביניהם הרב אברהם יצחק קאהן זצ"ל לימים אדמו"ר תולדות אהרן בירושלים. הרב יהודה זאב ליבוביץ זצ"ל דמות פלאית שסמוך לראש השנה, בכ"ז באלול יום הסתלקותו. עבר את מדורת האש של השואה ולא זכה לזש"ק.
דרשותיו אותן נשא העלן על הכתב אך הן מעט מזעיר מכתביו שעלו בלהבות עם מחברם. הדרשה האחרונה שכתבה היא בר"ח אייר תש"ד כחודש לפני העלותו בסערה עם אשתו הרבנית, בנו הרב שמואל חיים עם זוגתו וחמשת ילדיהם.
