דרשת 'שבת הגדול' תש"א ומעשה ב'חפץ חיים' / הרב לייב ברשטיין הי"ד

תמונת הרב לייב ברשטיין הי"ד

'שבת הגדול' בשנת תש"א, הופיע הרב דמתא רבי לייב בורשטיין על בימת בית המדרש, ובדרשתו הזכיר הרב דברים שאמר בעל ה'חפץ חיים' בשנת תרע"ז בהיותו בנכר ברוסיה בתור פליט מעירו ראדין. [בתקופה זו תפסו הקומוניסטים את רסן הממשלה וגזרות יצאו נגד קיום מצוות ולימוד התורה]. הגיע חג שמחת תורה ובעל ה'חפץ חיים' נקרא לעלות לתורה. נגש ה'חפץ חיים' ואחז בידו ב'עצי החיים' של הספר ואמר: 'ריבונו של עולם, ראה לפנים היו לנו בתים דירות שם גדלנו, היו לנו בנים ובנות, פרנסה וכלכלה. את הכל לקחו ממנו, ועכשיו אתה רוצה לקחת ממנו גם את זאת התורה, אולם אנחנו נאמר: לא, את התורה לא נשמיט מידינו'. וגעה כל העם בבכייה
ועוד רעיון הביא הרב בדרשתו, בשם ה'חפץ חיים' בתקופה הנ"ל: בפרשת 'וירא' נכנס הקהל למעונו לתפילת ערבית. פנה ה'חפץ חיים' ושאל אם ר' הירש, חתנו, נמצא. ענהו, שהוא יבוא תיכף. כאשר נכנס ר' הירש, אמר לו ה'חפץ חיים': 'היודע אתה יש לי רעיון מה נעשה. הרי לוט אמר אל אנשי סדום שהוא מפקיר את שתי בנותיו ו"לאנשים האל אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי". הרגש שכזה היה לו ללוט, הבה גם אנחנו נתלונן ונחסה בצל קורתו של הקב"ה, והוא [כביכול] בטח לא יהיה פחות מלוט, ובוודאי שהוא יגן עלינו!'.
הרב סיים את דרשתו באומרו: 'בואו ונאחז ב"עצי חיים", נשמור את קדושת המשפחה ונשמר מאכילת נבילות וטריפות, וזכות זאת תעמוד לנו להינצל במהרה'.

(לב הארי, א, שיחות מוסר שנאמרו בגלות רוסיה ע"י רבי יהודה לייב הלוי נעריץ, עמו' רל-רלא)


הגאון הצדיק הרב לייב ברשטיין הי"ד, רבה האחרון של העיירה בירז', נולד במינסק בשנת תרמ"ז, להוריו הרב חיים אליעזר ואסתר. אביו, הרב חיים אליעזר, היה ר"מ הישיבה במינסק, רוסיה. בזקנותו עלה הרב חיים אליעזר לירושלים, מסר שיעורי תורה בבית הכנסת 'נחלת שבעה' ונפטר בשנת תש"ו. סבו של הרב לייב, אבי אמו, היה ה'מגיד מסימילוביץ'.

הרב לייב הי"ד היה מטובי התלמידים בישיבת 'כנסת ישראל' בסלובודקה והיה תלמיד מובהק של ה'סבא' מסלובודקה. הוא היה רגיל להשמיע בכל הזדמנות אמרות מרבו הגדול. פעם אמר שה'סבא' נהג לומר 'קודם תהיה בן אדם חכם, ורק אחר כך פרומער. למשל, יושב אדם בבית הכנסת ומקבל "עליה". בהתלהבותו הוא אץ רץ  ממקומו אל הבימה, ובנתיים דורך על כמה רגליים… עד שהוא אמר את הברכה, כבר הספיק לקבל כמה קללות'.

הרב נשא לאשה את בתו ר' נתן נטע, אחד מנכבדי בירז'. הוא מונה לאב"ד בירז', ואף שהיה מקובל מאוד בקרב רבני 'אגודת הרבנים' בקובנה וקיבל הצעות רבנות גדולות ונכבדות, סירב לעזוב את בני קהילתו בעיירה. הוא היה תלמיד חכם מפולג, בעל מוסר וירא שמים גדול, בעל מסירות נפש לתורה ולמצוות, וניהל את עדתו ברמה, בלא משוא פנים.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה כבשו גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית את פולין. מזרח פולין נכבשה בידי הקומוניסטים, ועל פי הוראה מרומזת מרבי חיים עוזר גרודזינסקי, השתדלו בחורי הישיבות ורבניהם להימלט מהקומוניסטים ולהתקבץ בעיר וילנה שבליטא, שם פתחו בתי מדרש ארעי. הם עמדו בקשר עם יהודי ארה"ב וארץ ישראל וביקשו סיוע בהשגת היתרי היציאה וההגירה. מישיבות 'בית יוסף' דנובהרדוק התקבצו לווילנה תלמידי ישיבת ביאליסטוק, פינסק, לוצק ואוסטרוב מאזובייצק וחלק מישיבת מזריטש. תלמידי ישיבת 'בית יוסף' מביאליסטוק למדו ברחוב וילנה בבית המדרש של 'הגשר הירוק' שעל יד הנהר. בשבת פרשת 'בהעלותך', ט' בסיון ת"ש (15.06.1940) פלשו הרוסים לליטא, והשתלטו עליה. בהוראת השלטונות היה על הפליטים לעזוב את וילנה ולנדוד לעומק המדינה. בחורי הישיבה מביאליסטוק יצאו מווילנה ועברו ללמוד בשני בתי מדרש בעיירה בירז', הסמוכה לגבול עם לאטביה.

כשתלמידי ישיבות ורבניהם הגיעו לעיירה בירז', קידם אותם הרב ברשטיין במאור פנים, דאג לכל מחסורם ומסר את נפשו לקיום הישיבה. בתקופת שלטונם של הסובייטים, הקפיד הרב להסיק בעצמו את המקווה בהסתר, להחליף את המים ולנקות את הרצפה, ולא הסכים להסתייע בבחורי הישיבה במלאכות אלו.

בביתו התאכסנו הרב ניסן צלניקר, רעייתו וילדיו הי"ד ושלשה בחורי ישיבה. הרב ברשטיין, שהיה חסוך בנים, התייחס לילדיו של הרב צילינקר באהבה ובמסירות, והיה יושב ולומד איתם כאילו היו בניו.

על מנת לעזור לבחורי הישיבה הפליטים, התחנן הרב בשטיין לעזרה בפני בני קהילתו. כשנעמד על במת ארון הקודש לשאת את דרשת 'שבת הגדול' לפני הקהילה בשנת תש"א, התעטף בטלית ופרץ בבכי. לאחר שנרגע מעט, אמר: 'אמרו לי רבותי! איך אנו יכולים לגשת לסדר פסח?! הבחורים, הילדים ההם, עזבו את הוריהם בפולין, ומי יודע כלל מה קורה איתם שם, ואנו נלך ל'סדר', שעה שלילדים אין היכן וממה לערוך אותו?!'. לאחר שדמעותיו של הרב ותחנוניו עשו רושם חזק על בעלי הבתים, פתח הרב בדרשה. לאחר השבת אסף 'קמחא דפסחא' מאנשי הקהילה, ומהם קנה קמח ואפה מצות לתלמידי הישיבה וקנה עבורם פרה חולבת, כדי לספק להם חלב וחמאה. כשעמד ראש הישיבה, הרב יפה'ן לנסוע ליפן בדרכו לארה"ב, ביקש מהרב ברשטיין למלא את מקומו במסירת שיעורים ושיחות מוסר לתלמידי הישיבה.

הרב אברהם יפה'ן וחלק קטן מתלמידיו קיבלו ויזות-מעבר ליפן, בעזרתו של חסיד אומות העולם, קונסול יפן בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה, והגיעו באמצעות הרכבת הטרנס-סיבירית לעיר הנמל הרוסית ולדיווסטוק, ממנה שטו בספינה ליפן, ובשנת תש"א היגרו משם לארה"ב והקימו את ישיבת 'בית יוסף' בברוקלין שבניו יורק.

לאחר מאמצים רבים קבלו בחורי ישיבה רבים שנותרו בליטא ויזות כניסה לקיראסאו, בהיותם נתיני פולין, אך הרוסים סירבו להעניק לבעלי ויזות אלו רישיון יציאה ודרשו מהם לקבל אזרחות סובייטית. תלמידים שסירבו לקבל אזרחות זו הוגדרו כ'אוייבי העם' והוגלו ברכבת אסירים למחנות עבודת פרך בסיביר.

לאחר כשבוע גירושם של בחורי הישיבה לסיביר, נכבשה ליטא בידי גרמניה הנאצית כחלק מ'מבצע ברברוסה', וזאת, כשנה לאחר שנכבשה בידי הסובייטים. בחורי הישיבה שנותרו בבירז' נרצחו ליד הארמון ההיסטורי העתיק בעיירה, בקיץ תש"א, ביחד עם הרב ניסן פטשינסקי וכל משפחתו, הרב ניסן צלניקר ומשפחתו והרב לייב ברשטיין ורעייתו הי"ד. הרב ברשטיין הספיק לומר לפני שנרצח: 'הריני מקיים מצות עשה של קידוש השם!'.

אחיו של הרב לייב ברשטיין הי"ד, ר' שמואל אייזיק ברשטיין הי"ד (1903-1929), למד במשך ארבע שנים בישיבת 'כנסת ישראל' בסלובודקה, ועלה עם תלמידי הישיבה לארץ ישראל, ללמוד בישיבה שהוקמה בעיר הקודש חברון. בשנת תרפ"ט הוא נרצח בידי פורעים ערבים, יחד עם רבים מחבריו לישיבה, בבית משפחת סלונים, והובא למנוחות בקבר אחים בחברון.

תמונת הרב לייב ברשטיין הי"ד מופיע בתמונה קבוצתית של אסיפת 'אגודת הרבנים דליטא' בקלטובה ובתמונה קבוצתית נוספת עם נכבדי בירז'.

יש מי שציין שהרב נקרא בעודו תלמיד ישיבה בשם 'מוטל מינסקר', וביקש להסיק מכך ששמו היה 'מרדכי לייב'.

תלמיד חכם העוסק בתורה, הרי הוא ממש ככהן העובד במקדש, שכל עבודתו היא לקשר נפשות בני ישראל אל אבינו שבשמים / הרב אברהם פיטרקובסקי הי"ד

'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', הוא הקדמה אל התורה. 'ממלכת כהנים' רוצה לומר, ממלכת עובדי ומשרתי השם ב"ה, והוא אחדות הבורא יתברך שמו, לייחדו ולידעהו בכל דרכינו. גוי קדוש, רצה לומר קדושים תהיו. ובזה זכו בני ישראל אל התורה. ויעיין במדרש איכה (ב,ט) האומר יש תורה באומות אל תאמין. ובמדרש רבה משפטים, אם אין אדם מל, אינו יכול לקבל התורה. ובמדרש תנחומא קרח 'יראת' בגימטריה תרי"א, ותורה ומילה עמה הרי תרי"ג. ויעיין סנהדרין (נ"ח:) עכו"ם ששבת או שעסק בתורה חייב מיתה. ובשפת אמת פרשת לך תרמ"ח כותב בפשיטות וגוי שמל חייב מיתה. (אולי העניין הוא דבכל דבר שיש בו ברית, זר הקרב חייב מיתה. יעיין במדרש רבה פרשת אמור, משל למלך ומטרונא, ואיך קל וחומר למילה שנכרתו עליה י"ג בריתות. ואולי זה גם כן הטעם ד'לא תחיה כל נשמה'. יעיין שפת אמת פרשת במדבר תרנ"ז [ותר"]ס, דארץ ישראל נקרא 'ארץ חמדה' בבחינת עולם-שנה-נפש ואין כאן מקום להאריך). ובזה יש לבאר הגמרא עבודה זרה (כ"ו 🙂 לאפוקי לשום מורנא דלא, ודי לחכימא. ויעיין נדרים (ל"א:) ואסור במולי עכו"ם, ומקרא מפורש בפרשת וזאת הברכה 'כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו יורו משפטיך ליעקב' וגו'. ובסנהדרין (פ"ב.) הבא על הכותית כו' אם תלמיד חכם הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, אם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות. כי ברית הלשון נגד ברית המעור. ולצד זה נראה מה שניתנה תורה בשבת, כי שבת קודש בחינת ברית בזמן, חמדת הימים. וכמו כן אין תורה כתורת ארץ ישראל, בחינת ברית בעולם. וסנהדרין היתה יושבת בלשכת הגזית :

ובני ישראל ענו 'נעשה ונשמע', וכפי ערך ורוב המעשה, כן השמיעה והבנה בתורה הקדושה. יעיין יומא (ע"ג:) זכה נעשית לו זיר. לא זכה זרה הימנו. יעיין שם פירוש רש"י:

אמנם אני חושב כי תלמיד חכם העוסק בתורה, הרי הוא ככהן ממש. והוא כי נראה לעניות דעתי דתורה הקדושה דין קדשים יש לה. יעיין עירובין (ק"ג) דאמר רב יוסף בספר אין שבות במקדש, ופירש רש"י ספר נמי 'שבות דמקדש' קרי ליה, שהרי קדש הוא. (ולכאורה לפי זה איך אם כן במגילה (ד:) אמר רבה הטעם שאין קורין המגילה בשבת שמא יעבירנו, לפי מה שביאר רש"י ראש השנה (כ"ט:) דבמקדש היו תוקעין דאין שבות במקדש. ויעיין שם בעירובין דנראה דרבא סבירא ליה דשבות דמדינה נמי התירו במקדש. ואולי סבירא ליה כשמואל במגילה (ז.) דלא נאמרה לכתוב. ויעיין שם (ג.) מבטלין תלמוד תורה מפני מקרא מגילה, נראה גם כן דמקרא מגילה לאו תלמוד תורה היא. ובזה יש לתרץ קושיית התוספות יום טוב מדוע לא גזרו על קריאת התורה בשבת, ודי לחכמיא. ויעיין עוד שבת (יא.) ולא יקרא לאור הנר. ואולי גזירה דשמא יטה חמירא, יעיין בתוספות ישנים שבת (כ"א.) דבשמא יטה גזרינן גזירה לגזירה לגזירה.

ויעיין בחידושי הריטב"א סוכה (ס.) דסת"ם מסברא ידעינן דבעי לשמה דהרי הם כקדשים. ובחידושי  המאירי מגילה (ח:) כ' דבסת"ם סתם עיבוד לשמה היא. דקדשים סתמן לשמן. ובשבת (פ"ז.) ומה פסח וכו' התורה כולה כאן על אחת כמה וכמה. ובירושלמי מגילה (פ"א) מפסחא לית את מאכילני ומלויתן את מאכילני, ויעיין במהרש"א בבא בתרא (ע"ו) [צ"ל ע"ה] בחידושי אגדות שכתב מדעתיה דנפשיה דשור הבר [צ"ל דלוויתן] חשיב קדשים [וכתב עוד שם 'ועל דרך זה גם כן הצדיקים בתוכה (בירושלים) כאכילת קדשים בבית המקדש'], ויעיין בתוספות עבודה זרה (י:) ד"ה כל. ויעיין עוד בירושלמי הובא בהשגות הראב"ד (פרק י"ג) כה' שבועות במתפיס בתורה, ובזה יש לומר הש"ס נדדים (ז.) אקום ואשנה פרשה זו, הרי זה נדר גדול. ויעיין ירושלמי נדרים סוף פרק השותפין המקדש אשה בספר תורה אינה מקודשת, ויעיין בתשובת חות יאיר (סי' ט"ו) בטבעת שנמצא עליה שם הוי'ה ברוך הוא דהיא קדש ואסורה בהנאה, יעיין שם. וכן מצאנו במחנה אפרים בחידושי טור יורה דעה הלכות ספר תורה. ויעיין עוד בספר המצות להרמב"ם (מצוה כ"ה) שהוזהרנו לנתוץ ומאבד וכו' וספרי הנבואה, וכן כתב במנין המצות (לא תעשה ס"ה) כתבי קדש, ומקורו לא נודע כאשר כתב בחידושי אבני נזר חלק אורח חיים (סי' ל"ד), אבל הוא הדבר שהוא בכלל מקדש. ויעיין בשאלתות פרשת עקב דבית הכנסת פטור ממזוזה דאיקרי 'קדש', והיינו מהתורה. ויעיין יומא (ח) ומה ציץ וכו' תפילין על אחת כמה וכמה. ובשו"ת מהור"ם מרוטנברג (סי' ע"ח) דן כסברא דאין פודין בכור בהמה מיד גוי יותר מכדי דמיו, מתפילין. ויעיין נדרים (ס"ב.) ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש וכו'. ויעיין אבות (פ"ד, מ"ז) בספורנו ובמגן אבות להרשב"ץ שהנהנה מהתורה לצרכי חול הרי הוא כמועל בהקדש וחייב מיתה לשמים, קל וחומר מכלי קודש שלא נתקדשו אלא בשביל הלוחות שבארון. וביומא (ס"ט.) שמא מינה תפילין מן הצד שריין. ויעיין בתשובות רדב"ז ח"א (סי' תע"ה) שכתב ראובן שהופקד אצלו ספר תורה ופשע בה אי חייב לשלם, זה תלוי במחלוקת הרי"ף והרמב"ם אם בהקדשות חייב בפשיעה ולא מפקינן מספק, יעיין שם. ויעיין בפרי מגדים אורח חיים (סי' קי"ג ס"ק מ"ו) שכתב דאם נתן ספר תורה באתנן לא נאסרה דדינה כהקדש. ויעיין ברכות (י"א.) תוספות ד"ה שכבר, דעת רבינו תם דברכת התירה פוטרת עד בקר שלמחרתו. ולכאורה הלא היום הולך אחר הלילה, ויעיין שם בתלמידי רבינו יונה. אבל לדברנו דתורה דין קדשים יש לה, הלא בקרשים הלילה אחר היום. יעיין חולין (פ"ג.) (ויעיין זבחים (נ"ו:) תוספות ד"ה ת"ל וכו' אם כן אינו נאכל בליל ג', ותמוה הלא ליל ג' שייכת עוד ליום ב' שלפניו. ואולי יש לומר על פי דברי מהרש"א קידושין (נ"ז:) דנותר נפקע קדושתיה. ובתשובות לשאר בשרי הגאון אב"ד קהילת בענדין שיחיה הארכתי בזה. ויעיין עוד מנחות (ס"ו.) רש"י ד"ה קצירה, כיון דחשכה מבערב 'יום הביאכם' הוא, דהיום הולך אחר הלילה (כן הוא גירסת הצ"ק) וצריך עיון גם כן ואין כאן מקומו – וראיתי בפירוש רבינו גרשון מאור הגולה תמורה (י"ד.) שלמד דבקדשים הלילה הולך אחר היום, דכתיב 'מיום השמיני והלאה ירצה', דבליל שמיני אסור לשוחטו, דאותו לילה משלימין אחר שבעה ימים ועדיין הוא מחוסר זמן. על כורחך ביאור הדברים כי דעתו כדעת התוספות זבחים (י"ב.) ד"ה יום, דפסול ליל שמיני הוא כפאת מחוסר זמן. ויעיין רש"י שבת (קל"ו.) ד"ה איתרחיתו, דנדאה דעתו דהוא רק פסול לילה. אמנם יעיין ירושלמי יבמות פרק הערל דקטן סכין אותו בשכן תרומה ליל שמיני, מפאת דלא חשיב עדיין ערל, האם נאמר גם כן דבמילה הלילה אחר היום. גם לרבינו גרשום מאור הגולה יתחייב לכאורה באם נולד בליל מוצאי שבת קודש, יהיה מותר בהקרבה ביום שבת קודש השני. ואין כאן מקומו). ויעיין בתשובות אבני נזר חלק אורח חיים (סי' י) שדן בתפילין דין דחוי בקדשים, ובהלכות ספר תורה [יורה דעה שע"א] רצה לומר דבעי שינה הכתוב לעכב בסת"ם, יעיין שם. ואני רגיל ליישב קושיית התורת חיים בסנהדרין (ע"א.) בעיר שיש בה מזוזה דאין נעשית עיר הנידחת, דניכא ערל"ת, דיש לומר דחשיב לא תעשה שבמקדש. ויעיין שבת (פז.) היום כמחר וכו'. ויש לומר דהקב"ה חשב הלילה אחר היום בקדשים, לענין מתן תורה. ויעיין שם דברי ח' בשפת אמת שכתב אפשר דבשמים החשבון להיות הלילה נמשכת ליום הקדום. עד כאן לשונו. ויעיין בחידושי המאירי פסחים (ה.) ד' מיני חשבון:

ואם כן הוא יש לומר דתלמיד חכם העוסק בתורה, הרי הוא ככהן ממש העובד במקדש. ויעיין עבודה זרה (ג.) אפילו בן נח העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. ובסנהדרין (ז:) המעמיד דיין שאינו הגון וכו' ובמקום תלמיד חכם כאלו נטעו אצל מזבח. ובנדרים (כ.) 'ובני דוד הכהנים' וכו', והרי אמרו הרוצה לנסך יין על גבי המזבח וכו'. וישיבת סנהדרין בלשכת הגזית בעזרה היתה. ויעיין זבחים (ק"ו.) משה רבינו עליו השלום כהן גדול היה. וקשה איך אם כן לקח עצמות יוסף עמו במחיצתו. ויש לומר גם כן הכוונה דמשה רבינו עליו השלום מפאת היותו חתן תורה, ומדריגת נביאתו באספקלריא דנהרא כתבו ז"ל שהיה בכוח התורה, בבחינת חכם עדיף מנביא, שהוא ב'כה' דהיינו התדמות, אבל משה רבינו עליו השלום שהוא מדריגת הדעת, נתנבא ב'זה הדבר'. ודברי תורה הלא אין מקבלין טומאה, אדרבה מעלין מטומאה לטהרה, כמו שכתוב ברכות (ט"ז.). ודברי הרמב"ם ב'מי דעת' [הלכות מקואות יא, יב] נודעים. ויעיין שבת (פ"ו:) ניתנה תורה לטבול יום וכו' ראויה קאמינא, ופירש רש"י דלא כתיב הערב שמש אלא לענין קדשים. עד כאן. ולכאורה, הרי תורה הקדושה דין קדשים יש לה כהנ"ל, אלא דדברי תורה אין מקבלין טומאה. וטבילה בעי, דבעל קרי אינו באימה. לא כן אחר טבילה, הרי הוא כשאר טמא. ובסנהדרין (ל"ח.) איטביל בנורא. אורייתא קב"ה וישראל חד הוא, ודו"ק. ויהי רצון ואזכה גם אני להתטהר במי דעת תורה הקדושה. וסיפר לי רב גדול אחד כי בהיותו אברך אוכל מזונות על שולחן חותנו, לא היה שמה מקוה מים. והודיע צערו להגאון הקדוש מסוכטשוב זצ"ל. והגאון הקדוש קם והלך אנה ואנה, לסוף עמד, גחין ולחיש ליה, מורי וחמי הקדוש זצ"ל מקאצק היה אומר כי דף גמרא מטהר כמו מקוה. עד כאן לשונו הקדוש:

ולולא שאינני כדאי יש לומר עוד דהנה כל עבודתו של הכהן הוא לקשר נפשות בני ישראל אל אבינו שבשמים. וזה בכוח מי שבעצמו כבר בא בברית ההתקשרות, וזה טעם בן נח שעסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, לצד בואו בברית הלשון. וכמו כן אמרו ז"ל במסכת כלה (פ"ד, ה"א) וכל המפנה עצמו מעבירה ולא עשאה, אפילו הוא ישראל ראוי הוא לעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח, שנאמר 'וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות'. ויעיין בפירוש הרמב"ן פרשת משפטים (כד,ה) והוא לצד ברית המעור. ולצד זה מובן טעם שנבחרה ארץ ישראל דווקא להקרבת קרבנות, וביום הכיפורים נתייחדו הכל, הכהן הגדול המקודש (יעיין במדרש רבה פרשת אחרי 'בזאת', בזכות התורה, בזכות המילה), לפני ולפנים ביום שבת שבתון, בחינת ברית בעולם-שנה. ולזה היה צריך הכהן הגדול שמירה יתירה. ובפרשת בחקתי 'וזכרתי להם את בריתי יעקב וגו' והארץ אזכור', נראה גם כן ארבעה בריתות. ורוב מצות יתרות שנתקדשו בהם הכהנים, הרי הם מקדושת הזווג. ויעיין זבחים (ק"א:) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי, ודו"ק. ובזוהר הקדוש פינחס דאז נתכהן לכהנא רבא:
ומעתה אחלה פני מרנן ורבנן וכל מאן דעסקין באורייתא אולי ימצאו לעורר בזה הספר ימחלו להודיעני ויבואו דבריהם אם ירצה ה' בלי נדר בחלק ב' בקונטרס אחרון.
גם אולי יש אתם כתבי ידות מגדולי הפוסקים להלכה ימחלו לשלחם אלי, ויבואו דבריהם בקצרה בה'פסקי תשובה' בחלקים הבאים אם ירצה ה' בלי נדר.

המחבר

(הקדמת ספר פסקי תשובה, א)


הרב אברהם פיטרקובסקי (פיעטרקאווסקי \ פיאטרקווסקי \ פיוטרקובסקי) הי"ד, נולד בשנת 1900 לאביו, ר' חנוך דוד, הרב אברהם כיהן כרב בטומשוב וכדיין ומו"ץ בעיר לודז'.
הרב חיבר את הספר 'פסקי תשובה' (חלקים א-ג), שיצאו לאור בשנים תרצ"ג-תרצ"ז. על גבי חלק ג' ציין המחבר את כתובתו בלודז'.
ספריו כוללים ליקוט גדול של שו"ת וציטוטים מספרי ראשונים ואחרונים נדירים ומתוך כתבי יד, עם נוסח כרוזים ומכתבים של גדולי דורו ובהם ה'אמרי אמת' מגור. בין גדולי דורו שכתבו הסכמות לספריו ניתן למצוא את רבי מאיר שפירא מלובלין, האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור, הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב מנחם זמבה, הרב חנוך העניך הכהן לוין, הרב הגאון הרוגצ'ובר יוסף ראזין, הרב שאול משה זילברמן מווירשוב והרב יעקב מייזליש מלאסק. באחת מההסכמות לספרו נכתב, בשנת תרפ"ז, שהמחבר הוא מהעיר פאביאניץ. בהסכמת הרב חנוך צבי הכהן לווין מבנדין, חתנו של האדמו"ר ה'שפת אמת' מגור, הוא מציין את העובדה שהינו שאר בשרו של אביו של המחבר, הרב ישראל דוד.
שמו וכתובתו של הרב אברהם פיטרקובסקי מופיעים ברשימת האסירים בגטו לודז' במהלך מלחמת העולם השנייה, ויש שכתבו שנספה בשנת תש"א.


לא הצלחתי למצוא מידע נוסף על הרב אברהם ב"ר ישראל דוד פיטרקובסקי הי"ד מלודז', אבל במהלך החיפוש אחר מידע אודותיו, מצאתי מידע רב עם שם דומה, הרב אברהם צבי ב"ר ישראל דוד הלוי פיטרקובסקי הי"ד מלודז'.

הרב אברהם צבי הירש הלוי פיטרקובסקי (פיעטרקאווסקי) הי"ד, מלודז', נולד בליטאמירסק (מחוז לודז') בסביבות בשנת תרמ"ב (1882) להוריו, ר' ישראל דוד הלוי ולאה פיעטרקאווסקי. הוא התחנך בשטיבל חסידי ונעשה למדן מופלג ומפורסם הבקי בש"ס ובפוסקים. הרב אברהם צבי ואביו, הרב ישראל דוד, היו מחסידיו של האדמו"ר בעל 'אבני נזר' מסוכאטשוב.

בשנת תרס"ב (1902) התחתן הרב אברהם צבי עם מרת גולדה חיה בת הרב שלמה קוטנר (או קליגר) שהיה חסיד גור מליטאמירסק מצאצאי רבי חנוך מאלכסנדר, ונולדו להם שבעה ילדים. לאחר נישואיו התגורר הרב אברהם צבי בליטאמירסק, ופתח בית מסחר למזון. הרבנית ניהלה את בית המסחר, והרב עצמו היה עובד שם במשך שעות מועטות בכל יום ואת רוב זמנו הקדיש ללימוד תורה ולעבודת ה'. מידי פעם נסע לאדמו"ר מסוכאטשוב.

בהמשך עבר ללודז' והעביר לשם את בית העסק שלו, שם נודע כגדול בתורה ובחסידות, בצדקה ובמעשים טובים.

בתקופת השואה היו הרב והרבנית בגטו לודז'. הם נהרגו על קידוש השם באושוויץ בשבת הגדול, י' בניסן תש"ג (1943), יחד עם ילדיהם:

  • מרת חנה מרים, ובעלה הרב אברהם איילנברג, מחסידי אלכסנדר, וארבעת ילדיהם.
  • הרב שלמה, ורעייתו שרה בת הרב יצחק מאיר ברלינר (שהיה שו"ב בלודז'), ועשרת ילדיהם.
  • ר' יעקב, עילוי ולמדן מחסידי סוכאטשוב.
  • פעסי גיטל, בת השבע עשרה.

בנם, הרב חנוך העניך, גאון וחסיד שנודע מנעוריו לעילוי ומתמיד, תלמיד בישיבת בית אברהם, בישיבת הרב חיים אשר בראדישיץ, בישיבת האדמו"ר רבי יחזקאל הולשטוק מאוסטרובצה ובישיבת הצדיק מראדזימין, והיה גם תלמידים של רבי מאיר שפירא בלובלין ושל הרב אריה צבי פרומר  אב"ד קאזיגלוב. הרב חנוך העניך קיבל סמיכת חכמים מהאדמו"רים מאוסטרובצה וראדזימין, מהרב שלמה דוד כהנא מוורשה ומהרב יהושע פלאטא אב"ד וואליע. הוא גורש מגטו לודז למחנה אושוויץ, שם הוכה עד זוב דם ונשלח למחנה עבודה בגרליץ. לאחר שששרד את השואה, חזר לחפש את קרוביו בלודז'. הוא פתח שם את ישיבת 'נצח ישראל' ודאג לייסד שם מקווה טהרה. הוא התחתן שם עם מרת יוטא פערל בת הרב עקיבא שיפמאן, חתנו של הרב שלמה אלטר, שהיה אחיו של האדמו"ר ה'שפת אמת' מגור וחתן חתנו של האדמו"ר בעל 'תפארת שלמה' מראדומסק. בהמשך הצליח לעבור לצ'כוסלובקיה ומשם לעיר שטוטגרט, שם כיהן כרב העיר ופעל למען השבת, הכשרות והטהרה בעיר. בשנת תשי"א היגר לארה"ב והתיישב בפילדלפיה, שם פעל לייסד ישיבה ולתקן את המקווה, הקים בית מסחר לספרי קודש ונודע כאחד מחשובי הרבנים, אף שלא שימש שם ברבנות. בשנת תשי"ד היה בין המוציאים לאור של ספר שו"ת אבני נזר או"ח ב, מהדורה שניה, והנציח בספר את זכר הוריו. לאחר פטירתו הובא למנוחת עולמים בהר הזיתים, בחלקת כולל פולין ב', ועל מצבתו נזכרו הוריו.

לרב אברהם צבי היו אחים נוספים שנספו בשואה:

  • הרב ישעיהו מפאביניץ, רב מופלג בתורה וביראה מחסידי סוכאטשוב, שנהרג עם אשתו ובניו.
  • הרב לוי מסטריקוב, נהרג עם אשתו ובניו.
  • מרת נעמי, נהרגה עם בעלה וילדיהם מסטריקוב.
  • מרת חנה, נהרגה עם בעלה וילדיהם מגלאוונא.

אשרי הבחורים שהולכים בדרכי אבותיהם ואינם מביישים אותם / הרב מנשה פריימן הי"ד

עתידין בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון, שנאמר 'ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון' (ברכות מ"ג).

תנו רבנן, הרואה אוכלסי ישראל אומר 'ברוך חכם הרזים' למה שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומין זה לזה. בן זומא ראה אוכלסא ישראל מעלה על גב הר הבית אומר ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני. הוא היה אומר כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול חרש וזרע וקציר ועמר ודש וכו' ואח"כ אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין (ברכות נ"ח). וברש"י ז"ל ראה אוכלסא חיל גדול כו' חכם הרזים היודע מה שבלב כל אלו:

אולי 'חיל גדול' נקראים הבחורי חמד הלומדים ועוסקים במלחמת ה'. הם הם חיל ה', על דרך הכתוב 'וה' נתן קולו לפני חילו', וכפי שנאמר 'ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל'. 'ששים גבורים', הם לומדים ששים מסכתות. 'כולם אחוזי חרב', 'חרב פיפיות בידם', מלומדי מלחמה במלחמת ה', זה מקשה וזה מתרץ, זה בונה וזה סותר. וכפי שאמר הכתוב 'על כן יאמר בספר מלחמת ה". ובן זומא כשראה אוכלסא ישראל, קיבוץ בחורי חמד, מעלה על גב הר הבית, שהיו מתקבצים בבית ד' צבאות בהר ה', במקום המקודש, במקום שהצדיקים היו יושבים ומקדשים את ד' אמות הלכה בקודושה וטהרה, ועולים ובאים לראות ולהראות, אומר 'ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני', רצה לומר לה' יתברך ואף כי אין פרצופיהן ודעתם דומה זה לזה, אבל כשעולים על גב הר הבית, שקדושת המקום מסייעם, אז מחשבתם נכרת מתוך מעשיהם שבאים רק לידע איך לשמש ולעבוד את ה'.

ואנחנו היום כשזכינו לראות חיל גדול קיבוץ בחורי חמד ברוך ה', בערך מאה וחמישים, השם ירבם מעלה על גב הר הבית במקום המקודש בישיבת 'בית ישראל' בבית קדוש של רבינו הקדוש זצללה"ה ביומא דהלולא שלו (ועיין רש"י יבמות קכ"ב יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים ובאים על קברו. עיין שם). צריכים אנחנו לברך 'ברוך שברא כל אלו לשמשני', שבאים רק לדרוש ולידע איך לעבור את ה' בתורה ותפילה, ולפלפל אחד עם חברו בתורתו ובלימודו שלמד בביתו, שזהו קנין הגמור שהתורה נקנית בהם כאומרם ז"ל באבות פרק ו' 'בפלפול התלמידים ובדבוק חברים', זה בונה וזה סותר, זה מקשה וזה מתרץ, זה בסברתו וזה בפלפולו. אשרי עין ראתה כל אלה. וזהו שאמר בן זומא, כמה יגיעות יגע אדם הראשון, חרש וקציר בשדה של תורה, כי היה יחיד בעולם, ולמד ביחידות. היה מקשה ומתרץ, ובנה ופתר הכל לבדו. אבל כל זה במעלות אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, שהיה שלם בשלימות בסברא ובפלפול ובחידוד ובחריפות. אבל לא כן בדורות אחריו, עיקר הקנין ותכלית האדם רק עם חברים 'טובים השנים מן האחד', ולא שיעסוק בד בבד. וזהו שאמר 'אני משכים' ומצא כל אלו, היינו בסיועו של חברו, כי בן זומא לשיטתו 'איזהו חכם הלומד מכל אדם', כל אחד ואחד היה מסייע לחברו בחידוד ובפלפול.

עומד אני ומשתומם על המראה הגדול הזה ובפרט בזמן הזה, אשר התורה מונחת בקרן זווית, והיהדות היא בשפל המצב, יתעוררו בחורי ה' לאזור כגבור חיל כאיש אחד בלב אחד ליחידו של עולם, לחזק את עצמם בתורה ותפלה ובדרכי החסידות. אבל זכור אזכור מאמר הכתוב 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים'. יעקב אבינו סיפר לבניו החדשות והפליאה אשר יקרא באחרית הימים, בסוף הימים בעת אשר החשך יכסה ארץ. 'הקבצו ושמעו בני יעקב', או אז יתאספו ויתקבצו ויאגדו ויאחדו בני יעקב, בחורי חמד צעירי צאן מרעיתו, לחזק ולרומם קרן התורה והיראה. וזהו 'ושמעו אל ישראל אביכם', שיתאספו אל ישראל אביכם, לצדיק הדור, על דרך 'אבי רכב ישראל'.

חיזוק לימוד התורה

אחי ורעי מה גדלה שמחתנו בזה והודות לה' כי נתן לכם לב לדעת, אבל בחורי חמד לא תניחו את העיקר, כי אם אין חכמה אין יראה ולא עם הארץ חסיד. תכלית דבר הזה היא לימוד אורייתא, כמבואר שורש מצות 'ובו תדבק' היא להתדבק עם חכמי התורה, כדי שילמוד מהם מצותיו הנכבדות לדעת דרכי ה'. והמלך שלמה אמר 'הולך את חכמים יחכם', וכן אמר הנביא מיכה 'לכו ונעלה אל הר ד' ואל בית אלקי יעקב ויורינו מדרכיו ונלכה בארחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים'. וכמו שכתבו  התוספות (בבא בתרא כ"א) 'כי מציון תצא תורה', לפי שהיה רואה קדושה גדולה, וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון את לבו יותר ליראת שמים ללמוד תורה. ושמענו בשם רבינו הקדוש בעל 'ישמח ישראל' זצ"ל זכותו יגן עלינו הפירוש שיכוון את לבו מזה ליראת שמים וללמוד תורה בביתו בטהרה (ער זאל זיך אויס לערנין פון דעם מורא צו האבען פיר ה' יתברך אין דער היים).

תורה ביגיעה ובעיון

ומה יערב לנו שמחתנו מהחלטה ללמוד מסכת אחת (מסכת כתובות) בדבוק חברים ובפלפול התלמידים, בעיון וביגיעה, לקיים 'הפוך בה והפוך בה, וסיב ובלה בה', להכניע הגוף במה דאפשר ללמוד בעיון להבין דעת קדושים באיזה סברא פליגי רש"י ותוספות, ו'יגעת ומצאת תאמין', לימוד כזה חשוב ומרוצה אצל ה' יתברך. וזהו 'קמו בניה ויאשרו' כפירוש רש"י, התלמידים, וכפירוש רש"י בקהלת (יא,ז). וטוב לעיניים לראות, אשריהם לתלמידים שעיניהם רואים הלכה מלובנת ומחוורת על בוריה, וגם 'בעלה ויהללה', כפירוש רש"י זה הקב"ה. 'קוב"ה חדי בפלפולי דאורייתא'. וזהו שאמר הכתוב בקהלת 'שמח בחור בילדותך', כי מי שלא טעם טעם התרת הספיקות, לא טעם טעם שמחה מימיו, שעל ידי זה יתלהב לבו באהבת ויראת ה', ועוד כי מכבד ומייקר את כבוד ה' ותורתו שמראה לכל כי יקר בעיניו דברי ה' ותורתו, במה שמייגע ומשבר את גופו וכוחו להבין דברי חז"ל, כי מאוד עמקו דבריהם. ובזה הוא משבר כח הסטרא אחרא, ומה גם קליפת עמלק ימח שמו. ומבואר בפרשה זו 'ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים'. עמלק הוא כה היצר הרע, וכששמע שמתקבצים בחורי ישראל קהילות קהילות לחזק לימוד התורה ועבודה, שילמדו חבורות חבורות ביחד מסכת אחת כדי לייגע ולקנות התורה, אז 'ויבוא עמלק וילחם… ברפידים', רצונו היה להפריד אותם זה מזה בטענתו 'מה לכם זאת לאסוף חבורות חבורות, ולהגדיל התורה, לחדש חידושים ולפלפל', ובפרט בזמן הזה אשר רצונו בזה ימח שמו לחרף ולמעט כבוד ה' ותורתו, חס ושלום. וזהו 'ברפידים', להפריד אותם ברפוי ידיהם ו'בעצלתים ימך המקרה'.

ומוזהרים אנחנו לזכור את אשר עשה לנו עמלק בדרך. התורה נקראת 'דרך', 'את הדרך אשר ילכו בה', ורצה לקרר אותנו שלא נלהיב לבבינו בתורת ה', כדי למעט כבוד ה'. וזה 'לא תשכח', 'לא תש כח' של כביכול, חס ושלום, ואדרבא חוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד לחזק ולאמץ על עצמו לצאת כגבור חיל בתורה, ד' ילכם לכם שתלחמו מלחמת ה'. 'על כן יאמר בספר מלחמת ה", מלחמתה של תורה, להגדיל התורה ולהאדירה, פטפוטי דאורייתא טבין – וישתדל שיהיה לימוד בהתמדה, כי הלומד תורה לפרקים היא כנואף אשה (סנהדרין ל"ט), וכמאמר הכתוב 'ודברת בם', ופירש רש"י שלא יהיה עיקר דבורך אלא בם, ולא ללומדה לפרקים, ועל ידי זה 'ושננתם לבניך', יהיו דברי תורה שנון ושגור בפיך. ועל זה צווח ישעיה 'איכה היתה לזונה קריה נאמנה', תורה לפרקים. וזהו 'אשר קרך', לשון מקרה בטענותיו הטמאים די לכם ללמוד לפרקים בעת שתהיו פנויים. כשראה שלא יוכל לרפות ידיהם מלימוד, רצה לבטלם על כל פנים התמדתם, שילמדו רק לפרקים, וזהו 'אשר קרך', טמאך.

הבחורים העוסקים במסחר

גם להבחורים העוסקים וטרודים על המחיה ועל הכלכלה כל היום אני אקרא למה תעמדו מרחוק. שאלה ראשונה לאחר ימי מאה ועשרים שנה הוא 'נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה'. אף שטרודים אתם במסחר, אבל חוב קדוש מוטל על כל אחד ואחד לקבוע, וכמו שפרשו מלשון הכתוב 'וקבע קובעיהם', לגזול עת ולקבוע ללמוד שיעור בערב או בבוקר, ומה גם בשבת קודש, כי לא נתנו שבתות אלא לגירסא (ירושלמי שבת). שלמה המלך עליו הכתוב אמר (משלי כ"ד) 'הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה', ואחר כך 'ובנית ביתך', ואמרו ז"ל זו תלמוד. וזהו 'תפארת בחורים כחם' בכוח של תורה. וזהו שאנו מברכים 'מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבות ששמת חלקי מיושבי בית המדרש', על החלק הפנאי, עת הפנאי ששמת לי לשבת בבית המדרש [ובהפטרה בפרשה זו שבת שירה, בשירת דבורה: 'לבי לבי לחוקקי ישראל… רוכבי אתונות צחורות', הרמז להבחורים העוסקים במסחרם ישבו על מדין, רומז להבחורים שהם סביב לשלחן אביהם, הלכו, 'על דרך', רומז להבחורים שגולים למקום תורה. 'שיחו', לכולם אמרה 'שיחו' בכל נפלאותיו]. והכתוב אומר 'אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי'. ובמדרש, וכי יש מזוזה בבתי הכנסת, אמר רב יהודה בר סימון, מה המזוזה אינה זזה מן הפתח, כך לא תהיה זז מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, היינו כמו שביקש רבינו הקדוש להרגיל עצמו לילך בכל יום להתפלל בבית הכנסת ובבית המדרש, והנכנס לחנותו של בושם ריח טוב קולט עמו, וממילא ילכו בדרכי אבותיהם בדרכי חסידות.

חינוך הבנים

ואז נאמר עליו 'אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו', אשרי להבחורים האלה שאיננו מביישים את אבותיהם וילכו בדרכי אבותיהם, כי אוי לו לאב שהגלה את בנו משלחנו, שאיננו יושבים בשעה אחת בהשולחן. אביו לומד בתורת ה', והוא קורא צייטונג וכדומה. יהודה צווח 'איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי'. 'רחל מבכה על בניה מאנה להנחם'. רחל, האם הרחמנית, מבכה על בניה אשר עזבוה, כי נשטפו בשטף הזמן, והנביא מנחמה 'ושבו בנים לגבולם', יגיע הזמן שישובו לבית אבותיהם. 'יש שכר לפעולתך', כאומרם ז"ל לתת שכר למביאיהן, יש לומר לאותם שמגדלים ומחנכים בניהם על במתי התורה והיראה, שאיננו חוטפים אותם מהחדרים ללמוד אותם מלאכת חוץ. אולי זה היה מטבע של אברהם אבינו עליו השלום, בחור מצד זה וזקן מצד זה, הרמז שלא יתרחקו זה מזה, רק יעמדו בשווה על מטבע אחת, בדעת אחת, ואז 'לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער'. לא יבושו בעלמא דין, ולא בעלמא דאתי, שלא ביישה את זקנתינו. וכמו שאמר אברהם אבינו עליו השלום 'ואנכי הולך ערירי'.

מוסד בית התבשיל

עלינו לשבח וליתן הודיה להבחורים המייסדים את הבית התבשיל, להיות לעזר ולסעד לחברם צעירי הצאן, שיוכלו לבוא בצוק העת הזה לראות ולהראות בשלשה פעמים בשנה, אשר היא יסוד מוסד גדול בזמן הזה להתחזקות התורה, ולמען ידבר איש עם רעהו בתורתו ובחדושיו שלמד בבתו, ולהרגילם בדרכי החסידות וביראת ה'. ובתורה הקדושה מצינו באברהם אבינו עליו השלום 'ויטע אשל בבאר שבע'. ובמדרש, חד אמר פונדק, וחד אמר פרד"ס. ואולי מר אמר חדא ומר אמר וחדא ולא פליגי. כשרצה אברהם אבינו עליו השלום להכניס גרים תחת כנפי השכינה עמד והתקין בית התבשיל, למען יאכלו ענווים וישבעו ויתענגו על טוב, ללמוד בהרחבה ובלי דאגה וטרדה, ולטייל בפרדס של תורה בדעת צלולה. ותשואות חן חן לכם, ובל תתרשלו בעבודתכם, ותוסיפו כוח ואומץ בזה להגדיל כבוד התורה ולהאדירה. ומה יקר חסדי המתנדבים לזה, וחוב קדוש על כל מי שיש בידו לתמוך ולסייע ובכל מידי דמייזן, כי 'עץ חיים היא למחזיקים בה', וכן אמרו ז"ל 'ללומדיה' לא נאמר, אלא 'למחזיקים'. ויהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהיו לתפארת בית ישראל.

('בית שמואל', א, לאדז תרצ"א, סי' יד)


הרב החסיד ר' מנשה פריימן (פריימאן) הי"ד, בנו של הרב ישראל יהודה פריימן, היה נאמן ביתם של אדמו"רי אלכסנדר והמנהל הרוחני בישיבה המרכזית באלכסנדר.

בצעירותו למד תורה בהתמדה רבה והתכתב בענייני הלימוד עם גדולי דורו. הוא היה מחשובי האברכים אצל האדמו"ר הזקן מאלכסנדר, היה מקורב לאדמו"ר רבי ירחמיאל ישראל יצחק דנציגר מאלכסנדר, בעל הספר 'ישמח ישראל', נמנה על עורכי ספר זה, וחיבר את הספר 'תפארת ישראל' (לאדז, תרצ"א) על האדמו"ר.
בהסכמתו של האדמו"ר בעל 'עקידת יצחק' לספר 'ישמח ישראל' הוא כתב: 'ידידנו האהוב החריף יקר רוח כש"ת מו"ה מנשה נ"י מפה… ומאד היה לי הדבר למשיב נפש, ומה גם אשפוט זה לתועלת גדול להשריש אמונה ויראת שמים בלב כל ההוגים בו'. האדמו"ר בעל 'עקידת יצחק' הבטיח גם שספר זה יהיה תועלת גדולה להשריש אמונה ויראת שמים בלב כל ההוגים בו ויחקוק זיכרון רבותינו הצדיקים הקדושים בלוח לבנו 'וממנו נוושע בכל הענינים'.

בהקדמתו לספרן 'ישמח ישראל', עומד הרב מנשה פריימן על חשיבות פרסום מעשה נפלאות הצדיקים, בייחוד בדורו:
וכמה גדול התועלת הנצמח מידיעות הנסים והנפלאות שהראה הבורא יתברך שמו על ידי עבדיו הנביאים ועל ידי צדיקי הדור ובפרט בזמנינו, והוא לעורר בהעם רגשי אמונה לחזק על ידי זה אמונת החידוש והשגחה פרטית, ולהאמין כי ה' יתברך מכריח הטבע תחת כנפי רגלי המאמינים, שהטבע משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה ומקיימי מצותיה... וזכות רבותינו הקדושים זצללה"ה יגן עלי, כי לא ימוש התורה מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו, ולעבוד את ה' בבריות גופה ובהרחבת הדעת בכל הכלל ישראל. מנשה ב"ר ישראל יהודא ז"ל פריימאן, מפה אלכסנדר.

הרב מנשה התפרנס כמנהל בבית העסק של החסיד ר' אברהם הערש קאהן, הוא עבד שם במשך שעות מועטות ביום, ואת רוב שעות היום השקיע בעבודתו כמנהל רוחני בישיבה באלכסנדר, שלא על מנת לקבל פרס. הרב מנשה היה דמות חינוכית נערצת והיה אחראי על המתרחש בישיבה: הוא היה בוחן תלמידים שביקשו להתקבל לישיבה ועקב אחר רמתם הלימודית ואחר התפתחותם הרוחנית של תלמידי הישיבה. מידי שבוע היה שולח בחורים להיבחן אצל הרבנים ששבתו בשבת באלכסנדר, אצל בעלי בתים למדנים שגרו שם ואף בחן אותם בעצמו. בתקופה הלכה הישיבה וגדלה. בעקבות אימי מלחמת העולם הראשונה, נסגרה הישיבה באלכסנדר, כשנתיים לאחר הקמתה. היא שבה ונפתרה בשנת תרפ"ה עם חמישה תלמידים, ותוך שנים מועטות היא גדלה ולמדו בה כשלש מאות תלמידים .

ר' מנשה פירסם חידושים בכתב העת של ישיבת אלכסנדר, שיצא לאור ביוזמת ארגון התלמידים, בהשתתפות גדולי הדור. קבצים אלו נקראו בשמות שונים: 'בית ישראל', 'בית שמואל', 'כרם בית שמואל', 'כרמנו' ו'נהור דשרגא'. בשנים תרפ"ו-תרפ"ח, נקראו הקבצים 'בית ישראל' ולתקופה מסויימת כיהן הרב מנשה פרידמן כעורך כתב העת.

בקובץ 'בית שמואל', א (לאדז תרצ"א), סי' יד, פורסם מאמר מאת הרב מנשה פריימן על תפקידם של בחורי הישיבות 'העוסקים במלחמת ה' '. ושם בסי' [טו]-טז כתב חידוש על מסכת כתובות דף ט. בנו, הרב ירחמיאל יצחק, שהיה תלמיד בישיבת 'בית ישראל' באלכסנדר, פרסם אך הוא מאמר באותו קובץ, בסי' מ'.

בקובץ 'בית שמואל' ב, סי' נג, הביא תירוץ שאמר לפני תלמידיו על קושית החתם סופר בעניין איסור גיד הנשה במוקדשים.

מאמרו, 'אלון בכות', על פטירת הרב יהושע חתן האדמו"ר מאלכסנדר והרב משולם הלוי הורוויץ חתנו של המו"ץ בלודז' רבי אלעזר ליפשיץ, יצא לאור בכתב העת 'כרם בית שמואל', שנה ב חוברת א-ב, תשרי חשון תרצ"ג, בעריכת הרב חיים ישראל יצחק וויינאכט הי"ד, דף כב.

ב'כרם בית שמואל', שנה ג', כתב הרב מנשה הערות על סימנים מו, נא, נד, נט, סב וסו.

בקובץ 'ישמח ישראל' יז, הובאו חידושים מתוך מכתב שכתב ושלח לארץ ישראל, לחברו, הרב ישראל ניסן קאפערשטאק מחבר הספר 'שו"ת עניא בן פחמא, ראש ישיבת 'ישמח ישראל' בירושלים משנת תרפ"ט..

במהדורה החדשה של הספר 'תפארת ישראל' נכתב על המחבר:
החסיד המופלג רבי מנשה פריימאן ז"ל הוא הגבר אשר זכה משחרית ימיו להסתופף בצל רבותינו הק' ובנשאו חן לפניהם החזירו לו אהבה בכפלים, לפנים מחדריהם הכניסוהו ומאוצרות רוחם האצילו עליו לאין שיעור. עליו סמך רבינו הישמח ישראל את ידיו להתעסק בקדשים ולהעתיק דברי תורתו. הוא ששיכל את ידיו בהשכל ובתבונה להוציא לאור ספרא הדין "תפארת ישראל", ובכל ענין אשר דבר המלך ודתו מגיע היה ר' מנשה ראש וראשון לכל דבר שבקדשי בית רבי. כאשר ייסד רבינו התפארת שמואל את הישיבה הקדושה, היה ר' מנשה יד ימינו של רבינו בכל עניני וצרכי הישיבה. גם בשנת תרפ"ה, כשרבינו פתח את הישיבה מחדש, כופף ר' מנשה את כל שיעור קומתו וביטל עצמו כנגד כל בחור וצורב, לנהלו בדרך הישר ולהדריכו בנתיבות תורה וחכמה, כאשר זכה לקבל לקח בעצמו מכל רבותינו הקדושים.

הרב מנשה פרימן נספה בשואה.

בספר הזכרון לקהילת אלכסנדר (תשכ"ח) הוזכרו קדושים ממשפחת פריימן: מנשה, נחה, יהודית, רייזל, מלכה וירחמיאל.

יעשה המצות במחשבה ובמעשה שיהיו כל מעשיו לשם שמים, ועל ידי זה ינוח לו שנברא יותר משלא נברא / הרב יצחק הבנשטרייט הי"ד

ת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו (עירובין דף י"ג).
שלושה נפלאו בדברי הגמרא.
א. לאיזה צורך סיפרה לנו הגמרא זמן פלוגתתם?
ב. למה דוקא שתי שנים ומחצה נחלקו, לא פחות ולא יותר?
ג. מה נשתנה פלוגתא זו משאר הפלוגתות?
וכדי להבין דברי חכמים וחידותם אקדים מה שכתבתי בסוף ספרי 'דורש חמורות' לבאר הירושלמי דשבת פ"א הל"ב, הלומד על מנת שלא לעשות נוח לו שלא נברא. עד כאן. ונתתי טעם לשבח על פי מה שכתב בספר 'חנוכת התורה' לבאר הגמרא דלעיל, נמנו וגמרו טוב שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו. עד כאן. וכתב דהענין כך הוא, נמנו וגמרו רצה לומר שבאו לכלל מנין המצות, שהלאווין הם יותר מהעשין, דזה רמ"ח וזה שס"ה, ועל ידי זה הסכימו דנוח לו לאדם שלא נברא, יען שהוא קרוב להפסד ורחוק משכר, (עיין מהרש"א מכות פרק ג) וקשר למה באמת עשה ד' ככה לברוא אדם בארץ? יש לומר על פי הידוע דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, אבל לא מחשבה רעה. ואם כן כל מצוה שאדם עושה נחשב לו בכפליים, שאם עשה מצוה אחת עלתה בידו שתים, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, אם כן לפי זה המצות העשין עולין לסך מרובה יותר ויותר מן הלאווין. נמצא דשפיר מסיים הגמרא, 'ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו', רצה לומר שיעשה המצות במחשבה ובמעשה שיהיו כל מעשיו לשם שמים. ועל ידי זה יהיה קרוב לשכר ורחוק מהפסד, ונוח לו שנברא יותר משלא נברא. עד כאן.
ובארתי שם בזה כוונת התפילה, 'ולעשות רצוני ולעבדו בלבב שלם, למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה', רצה לומר שנעשה המצות בלבב שלם, ובמחשבה ובכוונה כדי שיהיו המצות יותר למען לא ניגע לריק, רצה לומר כדי שעל ידי זה נהיה קרוב לשכר ורחוק מהפסד. ולא נלד לבהלה', רצה לומר שעל ידי זה יהיה טוב שנברא יותר משלא נברא, כי ללא מחשבת המצות טרם עשייתם הוי היגיעה לריק, כי אין מקבלין רק שכר המעשה בלבד וקרוב להפסד ורחוק משכר, יען שבאופן הזה הלאווין יותר מהעשין והוי הלידה לבהלה, כי באופן הזה שוב טוב שלא נברא משנברא.
וכעין זה ראיתי בספר 'מעיני הישועה' על הפסוק (בראשית ו') 'וירא ד' כ רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ', כי אם האדם חושב מחשבות קודש לד' טרם שעושה המצוה, כמו שחושב רע טרם שעושה עבירה, אז הוי טוב שנברא יען שמחשבת העבירה אינו מצרף להמעשה ומחשבת המצוה מצרף, והוי מצות יותר מהלאווין, כי הלאווין המה שס"ה והמצות המה שני פעמים רמ"ח עם המחשבות. ואם כן קרוב לשכר ורחוק מהפסד. אך מאחר שראה ד' רבה רעת האדם, היינו העבירות שאדם עושה, וכל יצר מחשבת לבו 'רק רע' כל היום, רק מחשבות רעות ולא מחשבות טובות, על כן וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ, כי באופן הזה טוב שלא נברא. עד כאן.
והנה הא דהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה ליתן לעושה מצוה שכר טפי, הוא דווקא באם חושב במצוה וגומר אותה בפועל. מה שאין כן באם חושב מחשבות התורה ואינו עושה אף מצוה אחת שכתוב בה, אז בוודאי אינו מקבל שכר (ודומה לחולה ששומע היטיב דברי הרופא אך את מצוותיו אינו עושה, האם יכול זה החולה להתרפא ולעמוד מחליהו בשמיעת האוזן לבד?) וכן מוכח ממסכת ברכות דף ו' דאמרינן חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, משמע מזה דווקא באם לא גמר המצוה מחמת איזה אונס, אבל באם מנע מלגמור המצוה בפועל מחמת עצלות או קלות בוודאי לא נחשב כאלו עשאה. ועל פי זה יתבאר דברי הירושלמי דלעיל. הלומד על מנת שלא לעשות, ואם כן אין כאן כי אם מחשבה לבד, כי מגלה מילתא למפרע שלא יעשה המצוה בפועל, ושוב הלאווין יותר אצלו מהעשין וקרוב להפסד ורחוק משכר, אם כן טוב לו שלא נברא.
ובזה גם כן ניחא מה שאמרו חכמים ז"ל (ברכות דף י"ז), כל העושה מצוה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, כי אם אפילו עושה המצוה בפועל אך שלא לשמה הוא עושה, אם כן שוב אין כאן כי אם עשיה בלבד, ושוב הוי גם כן הלאווין יתירין מהעשין, ואם כן שוב טוב לו שלא נברא ולא בא לעולם (עד כאן הבאתי מספרי 'דורש חמורות').
ובזה יש לפרש כוונת הזמירות לשבת 'ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו וכו' מכל אום גבר עלינו חסדו, לכן בכל לב ובכל נפש וכו' נמליכו ונייחדו. ונתתי טעם לשבח להבין סמיכות המאמר, דבאמת קשה איך מברכינן 'ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו', הלא נמנו וגמרו דטוב שלא נברא יען כי האדם קרוב להפסד ורחוק משכר. אך יש לומר מפני שהקב"ה מצרף המחשבה טובה למעשה ולא מחשבה רעה על כן מצות העשין יתירין מהלאווין ועל פי זה הוא טוב שנברא (כמו שכתבתי לעיל) ובדבר זה גבר ד' עלינו חסדו, שמצרף אצלנו מחשבה טובה למעשה ולא מחשבה רעה, כי זה הוא דווקא בעם ישראל עם הנבחר, אבל באומות העולם הוא להיפך מחשבה רעה מצרף למעשה ולא מחשבה טובה (עיין בתוספות קידושין דף מ') ואם כן על פי זה יש להבין סמיכת המאמר, 'ברוך הוא אלוקינו שבראנו לכבודו' וכו'. ואם תקשה הלא טוב שלא נברא, על זה אמר 'מכל אום גבר עלינו חסדו' רצה לומר שמצרף אצלנו מחשבה טובה למעשה ולא מחשבה רעה, מה שאין כן בשאר האומות, ועל זה אמר 'לכן בכל לב ובכל נפש וכו' נמליכו ונייחדו', היינו לכן נעשה המצות בלב ונפש במחשבות טובות ורציות טרם עשית המצות, ועל ידי זה יהיה טוב שנברא.
ועתה נתנה ראש ונשובה אל מאמר הקדים, דהנה זהו הפלוגתא אי טוב שנברא אי טוב שלא נברא תליא עוד בשני חיי האדם. כי באמת ידוע שיצר לב האדם רע מנעוריו והולך בשרירות לבו הרע, אם כן משך ימי נעוריו אין לנו שום פתח תקוה שיטיב דרכו ייישר ארחותיו כי היצר בוער בקרבו בעת נעוריו, אך מה שאנו מצפים הוא רק בעת זקניו, שאז נחלש כח תאותיו. אז הוא יישר אורחותיו והולך בדרך תמים. לא זהו אלא אף זהו שמתחרט ועושה תשובה אלשעבר על חטאיו שחטא בימי נעוריו. כמו שאמרו כל איסורים מתבשלים בששים, והמליצו המפורשים שכל איסורים שאדם עושה בימי נעוריו מתבטלים בשישים, כשהגיע לשישים שנה, כי אז נחלש תאותיו ואיני רודף אחר דברים הבלים עוד, ומהאי טעמא אמרו חכמים ז"ל בקידושין, כיון שעבר רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב לא יחטא, רצה לומר שאם יזדמן אדם אחד מני אלף שעבר לו רוב שנותיו ולא חטא, שגם בימי נעוריו וילדותו שיצרו רע, אם בימים האלו לא חטא וכבש את יצרו, אז בוודאי שוב לא יחטא ויכבוש יצרו גם להלאה נוח לו לכבוש אחר כך.
ושמעתי בזה דבר נאה ומתקבל על הפסוק 'ודל לא תהדר בריבו', דהבאתי הגמרא כיון שעבר רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב לא יחטא. והנה אנו חושבים עכשיו ימי שנותינו שבעים שנה, אם כן הרוב של השבעים שנה הם שלושים ושש. והנה הגם שאמרינן כיון שעברי לו רוב שנותיו ולא חטא שוב לא יחטא, מכל מקום לא יסמוך האדם על זה ההבטחה ואל תאמין בעצמך עד יום מותך רק יחשוב בכל עת לבטל היצר לבל יקרב לגבולו, כי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. וזה שרמז הפסוק 'ודל', היינו השלושים וארבעה שנים ששייר מהשבעים מחמת הרוב שעברו, לא תהדר 'בריבו', לא תהדר מחמת הרוב שעברו בלא חטא ועוון שתבטח בזה, רק תשתדל לעסוק בתורה ובמצות ולרחק היצר לבל יקרב חס ושלום לגבולך.
היוצא לנו מזה שבדורות הראשונים שחיי האדם היו יותר, אם כן בוודאי היה טוב לאדם שנברא, מחמת שימי נעוריו שיצרו רע אינם זמן ארוך כל כך כמו שני ימי שחרית וזקנה שאז מונע רגלו מרע, ואם כן קרוב לשכר ורחוק מהפסד. מה שאין כן בימים האלו שנתקצר שנותינו וימי שנותינו רק שבעים שגה כמו שאמר דוד המלך עליו השלום שימי שנותינו הם שבעים ואם בגבורות שמונים, אם כן לפי מעט שנתו והרבה חובתו על כן בוודאי טוב שלא נברא והלוואי שנתקן על כל פנים מה שפגמנו בימי נעורינו. ועל כן קרוב להפסד ורחוק משכר.
ועל פי זה יתבאר הגמרא הנצב בראש, דאיתא במסכת יבמות דף ס"ג תנו רבנן נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה וכו'. ובדף ס"ד שם אמרינן לא שנו אלא בדורות הראשונים ששנותיהן מרובות, אכל בדורות האחרונים ששנותיהן מועטות, שתי שנים ומחצה כנגד ג' עבורים וכו'. עיין שם.
אם כן על פי זה שפיר יתבאר הגמרא ת"ר שתי שניט ומחצה, היינו מפני ששנו חכמים שתי שנים ומחצה שיוציא ויתן כתובה מפני ששנותיהן מעטות, נחלקו בית שמאי ובית הלל וכו', היינו מזה נצמח הפלוגתא אי טוב שנברא או לא, כל זמן ששנותיהן מרובות לא שייך זהו הפלוגתא דבוודאי טוב שנברא כמו שכתבתי לעיל, אך מפני ששנותיהם מועטות, והיינו בשביל דשתי שנים ומחצה מזה נצמח הפלוגתא, ונמנו וגמרו היינו שמנו השנים… וגמרו שנוח לו שלא נברא, כי מאחר ששנותיהם מועטות אם כן קרוב להפסד ורחוק משכר, ועל ידי זה טוב שלא נברא. ודו"ק.

יצחק העבענשטרייט מעיר רישא מחבר ספר 'דורש חמורות'

(הבאר, כרך א, חלק ב, סי' כג)


הרב יצחק ב"ר ישראל הבנשטרייט, רב חריף ומפולפל, חריף ובקי, חסיד וירא, ודרשן מוכשר מהעיר רישא שבגאליציה, שלא נשא במשרה רבנית רשמית. הוא נולד בשנת תרס"ב (1901) והיה נין ונכד לרב ישראל הבנשטרייט אב"ד סאנוק, המכונה 'ר' ישראל חריף'.
רבו של הרב יצחק היה הרב אליעזר ליפא וייסבלום, רב אנשי ליזנסק בניו-יורק, מחבר הספרים 'דברי אליעזר' ו'פרח לבנון' ומו"ל 'ילקוט הדרוש'.

בשנת תרפ"א פרסם את ספרו הראשון 'דורש חמורות' לישוב כ"ב מדרשי פליאה בדרך הדרשה המפולפלת. בהקדמת ספרו כתב רמז לניסי הצלתו בתקופת מלחמת העולם הראשונה: "אברך ד' במקהלים ואפרשה כפי לאלוקי ישעי, והנני נותן הודאה אלשעבר, שהחיני וקימני והגיעני לזמן הזה, שפודני מיד מלכים על ומכף העריצים, וכאב את הבן יסור כן יסרני ולמות לא נתנני, ובשתי ידים לא דחפני, וצועק אני על העתיד, שיעמוד לימיני וינחני במעגלי צדק, יתן לי מחסורי שלא יפסוק פימי מגירסא, ויאזין שועתי ועתירתי כויעתר יצחק".

בשנת תרפ"ב הוציא לאור את ספרו של רבו, 'מדרש פליאה' עם 'דמשק אליעזר'.
בשנת תרפ"ט פרסם את ספרו 'קברות התאוה' – היא 'תורת הצמחוני', ספר המנסה להוכיח את צדקת הצמחונות, ואת התועלת שבה, על פי מקורות התורה, המוסר וההיגיון (רישא, תרפ"ט).
השתתף בחוברת 'אהל מועד' (הרבסט), שנה א, חוברת א, עמו' סד, ובחוברת 'הבאר', שנה ב', סימנים כג, נח וקנו, ושם שנה ג', סימן פז.
בשנת תרצ"ג היה בפריז.

בדף עד שנכתב על הרב הבנשטרייט, וממקורות ארכיוניים נוספים, עולה כי הוא התגורר בדוקלא והתפרנס ממסחר. הוא התחתן עם מרת בלימה לבית ראב, ונולדו להם שני ילדים: לאה ונפתלי. בשנת 1919 התאלמן הרב הבנשטרייט, ובהמשך עבר לעיר הגדולה הסמוכה, ריישא, התחתן שנית עם מרת מלכה, ונולדו להם שני ילדים: שלום והעני. הרב נספה בשנת 1942.

ירושה לנו מאבותינו הקדושים מי שהוא בגדר ישראל, צריך לסבול הכל ולקבל באהבה / הרב נתן אנטשיל קרויס הי"ד

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. והתירוץ הוא: מתחיל מעבדים היינו. יש לדקדק הלא התרוץ נאמר בסוף, מה שייכות יש עבדים היינו למה נשתנה? ויש לומר דהנה כתיב בפרשת שמות 'ויאמר פרעה למילדות העבריות מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים' וגו' 'כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה', לכאורה נראה תירוצם שאינו אמת חס ושלום. ויש לפרש דדבר אמת היה בפיהם, והוא דהנה גזירת פרעה על המיילדות היה להמית את ילדי בני ישראל כדי שלא יולד מושיען של ישראל, אבל באמת בחינם הייתה הגזירה על כללות ישראל, כי אצל המיילדות עצמן נולד מושיען של ישראל, אם כן לא יפעול כלום בגזירתו במה שהמיילדות יהרגו את ילדי ישראל אצל אחרים, ומרים הנביאה הייתה יודעת ואמרה 'עתידה אמי שתלד בן שהוא יושיע את ישראל', כדאיתא במדרש. לכן אמרו לפרעה מילתא דמשמע לתרי אנפין שלא יבין פרעה תובניות דבריהם, וזהו שאמר הכתוב 'כי לא כנשים המצריות העבריות', כלומר, כי היכא נשים המצריות אינם יולדות המושיע, כמו כן העבריות, לא יולד אצל העבריות, אלא אצל מי, כי חיות המה', היינו אצל המיילדות בעצמם, אם כן למה לנו להרוג אותם בחינם. וזה היה דברי אמת וצדק. ופרעה הבין כפירוש רש"י, דהיינו 'כי חיות הנה' קאי על כל הנשים.

באופן אחר אהובי רבותיו איך אני עומד פה ודורש כד דכורנא מי שעמד פה בשנה שעברה כבוד אאמו"ר בגאון הצדיק זצ"ל ונמס לבי בקרבי ויתמה אני איך אוכל לפתוח את פי. אבל ירושה לנו מאבותינו הקדושים מי שהוא בגדר ישראל, צריך לסבול הכל ולקבל באהבה, כי כמה סבלו אבותינו הקדושים – טבע ישראל כך הוא. אבל לא כן אומות העולם, להם אין בכל לסבול כל כך. וזה אפשר היה עצת פרעה, כי פרעה היה יודע שנשים צדקניות כיוכבד ומרים לא ישמעו לגזירתו לשפוך דמן של ישראל שהוא ביהרג ואל יעבור, ובוודאי היו מפורסמות בצדקתן הגדול, ועל נתחכם ואמר להם בסוד שגם הוא יש לו אהבת ישראל מאוד, והא ראיה שהורידוהו מגדולתו ג' חודשים שלא הסכים לעצתם, על כן עצתו אמונה שיותר טוב להשליך הבן הילוד ליאור, כדי שלא יהיה לו חס ושלום מער לעבוד בקושי שעבוד כל כך.
ובאמת כן הוא סברת האומות כדי שלא יהיה להם צער הורגים את עצמם, ומעשים בכל יום שהורגים את עצמם במיתות משונות, כדי שלא יסבלו צער, וזה היה סברת פרעה. אבל לא כן אצל ישראל, שהם רגילים מצד אבותינו הקדושים לסבול הצער ולחיות ולצפות לה' לישועה. וזהו שאמר הכתוב 'מדוע עשיתן את הדבר הזה ותחיין את הילדים הלא אמרתי לכם' עצה טובה לטובתכם. ועל זה השיבו 'כי לא כנשים המצריות העבריות', סברת ישראל אינו כסברת המצריות להמית את עצמם, 'כי חיות הנה', מבקשים לחיות וסובלים צער ואחר כך בא להם הישועה – וכן היה שהיו מגדלות את בניהם בחיי צער ובקושי השעבוד ובא להם הישועה. עכשיו בעוונותינו הרבים הדור קצת גרוע ואינם משגיחים כל כך על בניהם רק כל זמן שהם קטנים, אבל כשהם גדולים יוצאים ברשות עצמם ודומים כמו התרנגולים, כל זמן שהם קטנים הם אוהבים וכשהם גדולים מנגחים זה את זה, ומטעם זה נתארך הגלות שקשה עכשיו לסבול הגלות והולכים אחרי שרירות לבם. וזהו שכתוב 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', רצה לומר הגלות הזה נשתנה מכל הגלויות ולמה ארוך כל כך, התירוץ הוא 'עבדים היינו וכו' ואילו לא הוציא הקב"ה וכו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים', ולא היינו סובלים עול הגלות והיינו מקבלים הגלות. מה שאין כן בזמן הזה קשה עול הגלות, עול הסבל, וה' יתברך ימהר וישיש עלינו לגאלנו במהרה בימינו ויראינו נפלאות אמן.

(שארית נתן, עמו' קיב-קיג)

מקצת הדרשה לשבת הגדול אשר דרשתי בסאניסלוי בס"ד

'צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורה העולה הוא העולה על מוקדה' וכו', וכתב רש"י ז"ל ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס.
ואמרתי לפרש דבריש הלכות פסח (בסימן תכ"ט) שואלין בהלכות הפסח ל' יום קודם הפסח. הגהה, ומנהג לקנות חטים. יש לומר בדרך צחות כמו שהביא כ"ק אדוני אבי זקני מטשעטשעוויץ זצ"ל בספר מכתב, אשר בשעת התנאים שלו עם בת הגאון הקדוש מטשענגער בעל מנוחת אשר זי"ע, עשה בעל מנוחת אשר זצ"ל סעודה גדולה כיד המלך. ושאל אותו מחותנו, הוא אבי החתן הגאון הקדוש אב"דמאד בעל דברי רנ"ף זצ"ל, היתכן שבזמן חרבן בית המקדש לעשות סעודה גדולה ורחבה כזו, והשיב על פי דברי הגמרא דבזמן שבית המקדש קיים הקרבנות מכפרים העוונות, ועכשיו כשחרב בית המקדש שולחנו של אדם מכפר, היינו אכילת הבשר במקום הקרבן, ולכן התוודה ואמר הגאון הקדוש בעל מנוחת אשר כי יש לו עוונות שמינות וצריך להביא חטאת שמינה, משום הכי עושה סעודה גדולה ושמינה שיכפר על עוונותיו. כן אמר בדרך הלצי, ובאמת היה מנהג כבוד קדושת זקיני בעל מנוחת אשר להיות יושב רוב ימיו בתענית.
והנה המגן אברהם כתב ריש הלכות פסח כתב שהדרשה שאומרים בשבת הגדול הוא במקום קרבן, נמצא שצריך להרבות מאוד מאוד, ואף על פי כן לא יספיק כפי עוונותינו לכפר בדרשה בלבד, לכן צריך להרבות בצדקה, שזה כמו שולחנו של אדם שיתן לאכול לעניים וליתן להם צדקה מעל שולחנו, וכולי האי ואולי יספיק במקום הקרבן.
וזהו שכתוב 'זאת תורת העולה היא העולה', שצריכין לעשות בתורה וזה חשיב כמו [עולה ו]הלא הדרשה לא יספיק לכפר על עוונותינו, לכן בא הרמ"א ומוסיף עוד וכתב ומנהג לקנות חטים לחלקם לעניים, וחזי לאיצטרופי, ושניהם יספיקו.
וכל זה ניחא אם נותנים צדקה, אז די לקצר בהדרשה, אבל אם אין נותנים צדקה, שאין לו ממה ליתן, אז בוודאי צריכין על כל פנים להאריך בדרשה כדי שהתורה והדרשה שהוא במקום קרבן יהא די לכפר.
וזהו שכתוב 'זאת תורת העולה הוא העולה', שצריכין לעסוק בתורה וזה חשוב כמו קרבן עולה, על זה בא רש"י ז"ל והביא דברי ר"ש, ביותר צריך הכתוב לזרז שיתעסקו בתורה במקום שיש חסרון כיס, ואין לו קרבן על ידי הצדקה, רק על ידי לימוד לבד, בוודאי שצריכין להשתדל לעסוק בתורה שיהא על כל פנים 'זאת תורת העולה' כקרבן עולה.
או יאמר באופן אחר, על פי תוספות קידושין ל"ח, שהקשה למה לא יבא עשה דמצה וידחה לא תעשה דחדש, ודתירצו משום דאין עשה דמצה שהוא קודם הדיבור יכול לדחות לא תעשה דחדש שהוא אחר הדיבור. עיין שם. הרי דעשה שלאחר הדיבור חמור יותר מעשה שלפני הדיבור, ובגמרא יבמות דף ה: משמע להיפך, שקודם הדיבור חמור טפי. והנה מצות שבת קודש הייתה מצוה ראשונה לאדם הראשון ולא פסק מאז מעולם, נמצא שהוא יותר גדול מכל המצות.
וזהו שמתבאר שבת שלפני הפסח שהיה לפני הדיבור, נמצא לפי גמרא יבמות חמור וגדול יותר מכל המצות, משום שהיה מצוה הראשונה גבי אדם הראשון. וכן עתה שמרו השבת ברשות עצמן בפעם ראשונה אחר השיעבוד מצרים, לכן נקרא 'שבת הגדול' שהוא גדול מכל המצות, לפי דברי הגמרא יבמות.
[וכאן דרש בסוגיא דחדש, ואחר הסוגיא, פתח לומר דיני הפסח, ואמר] אמרו חז"ל המתחיל במצוה אומרים לו גמור וכו' [יש לבאר] מי שרוצה להתחיל במצוה ולעשות כתיקונה, אומרים לו 'גמור תחילה דיני המצוה היטיב כדי שתעשה המצוה כראוי', לכן אף על פי שכל העולם יודעים דיני פסח, מכל מקום מצוה לחזור הדינים כדי לעשות ולקיים אותם היטיב על נכון. [ואמר הדינים].
במשנה פסחים פ"ג אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכו' וקונן של סופרים, רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים וכו'. יש להתבונן למה קורא התנא החמץ על שם המדינה, היה לו לומר איזה מין חמץ חשוב, מה נפקא מינא שם המדינה.
יש לומר בדרך רמז ומוסר, דהנה מצות ביעור חמץ רמז על היצר הרע שגורם לנו עשיית עבירות וצריך לבער אותם מן העולם, לכן מרמז המשנה אותם עבירות שנוהג בנו בעוונותינו הרבים.
הנה פירשתי הפסוק בתילים, 'עדות ה' נאמנה מחכימת פתי', כי בשעת מתן תורה פתח הקב"ה ז' רקיעים וקרע התחתונים והראה לנו שהוא יחיד בעולמו, וכתבו במדרש על זה דמשם זכינו למצות קריאת שמע בכל יום להעיד על כביכול שהוא אחד יחיד ומיוחד, אומנם בעל חטא אינו כשר להעיד והוא פסול לעדות, לכן צריך להרהר בתשובה מקודם. וזהו שכתוב 'עדות ה' נאמנה', להעיד על ה' יתברך צריך להיות נאמן באמת, לכן מחכימת פתי צריכין לתקן מקודם קריאת שמע הטיפשות, וכמו שאמרו חז"ל אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ולכן קודם 'מחכימת פתי' לתקן הטיפשות, ואז יכול לומר קריאת שמע ולהעיד על ה' יתברך באמת שהוא יחיד ומיוחד.
ובעוונותינו הרבים נתבונן האיך אנו מתפללין והאיך אנו אומרים קריאת שמע, וחס ושלום אפילו פעם אחת לא אמרנו שמע ישראל כדבעי למהווי, רק מדברים זה עם זה בשעת התפילה ואינם מתבוננים לעשות תשובה קודם קריאת שמע על כל פנים בהרהור וכו' וכו'.
בספר תולדות יעקב יוסף פירוש 'פסח מצה ומרור', מצה מרמז על הגאולה, מרור מרמז על הצרות, הכל תלוי הפה איך מתפלל ואיך קורא קריאת שמע. וזהו שאמרו 'פסח' כמו 'פה סח', תלוי אם מצה שיצמח מתפילתו טוב, או מרור שיצמח רע חס ושלום, דאם יתבונן בתשובה קודם תפילה וקריאת שמע אז טוב ותתקבל תפילתו לטובה וכו'.
ומהאי טעמא המנהג לומר בכל דבר צרה רחמנא ליצלן, תיבת 'שמע ישראל' כי בעת צרה לבו נשבר ועושה תשובה, וכן נמי קודם מיתה רחמנא ליצלן אומרים הפסוק 'שמע ישראל', דאז יקיים המצוה 'שמע ישראל' כראוי וזכות המצוה יגן עליו, ואז נתקיים אצלו 'עדות ה' נאמנה' ומעיד באמת בכשרות.
ומזה הטעם גופא שאין מתפללין כראוי אלא משיחין בתפילה ובקריאת התורה, זה מראה שאין חשוב אצלו התפילה והתורה, לכן אין מי שירצה לעמוד אצל הבעל קורא בשני צדדיו כנהוג, אף דאיתא בזוהר הקדוש פרשת שלח דף קס"ד מובא בשערי רחמים עם ספר שערי אפרים שער ג' א"י עיין שם, דבעל קורא הוא בחינת משה רבינו, והעומד אצלו בחינת כביכול, ועיין במשנה ברורה סימן קמ"א ס"ק ט"ז דהסגן עומד אצל הבעל קורא הוא כביכול במקום ה' יתברך, ועיין במסכת סופרים פרק י"ד הלכה י"ד (הובאו דבריו באוז זרוע הלכות שבת) אינו מן המובחר שיעמוד החזן יחידי לפני התיבה אלא דיעמדו עמו אחד לימינו ואחד לשמאלו כנגד האבות. ועיין שם עוד וכו'. על כל פנים דבר גדול הוא לעמוד אצל הבעל קורא וזה דבר הגון, להיות נחשב כמו כביכול, אפילו הכי אין מי שירצה לעמוד שם.
וראיתי מהגאון ר' אלעזר פלטקילס ז"ל מה שאנו אומרים בליל כל נדרי 'ראה עמידתנו דלים ורקים', דבימים הראשונים היה עומד אצל הספרי תורה נכבדי העיר ובעלי מידות ומעשים טובים, ועתה עמידתנו עומדים רק דלים וריקים, ופה אפילו דל וריק אינו רוצה לעמוד, ואין דרך זה יכשור, וראוי לעשות אסיפה ולבחור איש שיהיה לכבוד המקום ולכבוד התורה הקדושה לא רק כבודו. וכל זה מפני שאין משגיחין על כבוד בתי כנסיות בתפילה, כמו שכתוב בשלה הקדוש (מה שהיא הטור בסימן תל"ג בשם הירושלמי) בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכין בדיקה, רצה לומר התפילות שהתפללו בכל השנה יש לבדוק אותם אם היו כראוי וצריך לתקנם שיתפללו היטב לכל הפחות מכאן ולהבא.
וכמו כן ענייני לימוד תורה הקדושה, מועטים הם הלומדים בכל יום לכל הפחות דף אחד גמרא, בעוונותינו הרבים התורה מונחת בקרן זווית, אוי לי אם אומר וכו' ולא רק בבעלי בתים, אלא יש גם מרבנים שאין העיקר אמלם לימוד התורה, רק אמירת לעג שפה ולשון מדברת גדולות. וכמו שאמרתי בדרך צחות כאשר חטאו ישראל בעגל אמר הקב"ה למשה 'לך רד כי שחת עמך', דכל זמן שהם מתנהגים בדרך התורה כראוי אז רוצים לשמוע מפי הרב דרשה בתורה ובהלכה, אבל אם נטו מדרך התורה אז אינם רוצים לשמוע מפי הרב דברי תורה רק דרשה הנקרא רעדע שאין בה ממשות תורה. וזהו שכתוב 'לך רד' צא תאמר להם רעדע, 'רד' לשון 'רעדע', 'כי שחת עמך ' ואינם רוצים עוד דרשה רק רעדע.
ובזה אמרתי לרמז בפסוק 'ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא', ודרשו חז"ל אם הרב דומה למלאך ה' צבאות, תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. ותמוה הלא מי הוא שראה את המלאך שידע אם הרב דומה להמלאך או לא.
אבל הכוונה בדרך צחות, הנה המלאכים אינם יודעים לשון ארמי רק לשון הקודש, ואם כן אם הרב דורש בלשון אשכנז וכדומה, זה סימן שאין הרב דומה למלאך, כי המלאך אינו יודע רק לשון הקודש, ואם כן כל עיקר הדרשה שלו אינו דברי תורה רק שייטב לשונו בעיני הקהל בלעג לשון ואין בינה, אם כן מזה הרב אל תבקש תורה או דרשה, רק רעדע. אבל אם הרב דומה למלאך שמדבר בלשון שמדברים כל יראי ה', זה סימן כי תורה יבקשו מפיהו, ותשמעו ממנו דברי תורה ולא רעדע.
ובזה נראה לפרש המשנה בסוף מסכת סוטה משחרב בית המקדש גברו בעלי לשון, רצה לומר העיקר עכשיו מי שיש לו לשון טוב ויכול לומר רעדע ובעל זרוע איש גבור. ואין דורש, רצה לומר אין ממש בדרשה שלו רק רעדע, דברים בעלמא. ואין מבקש, דאין מבקשים שיהיה הרב ירא שמים שיוכל לבקש ולהתפלל להקב"ה בתפילותיו. ואין שואל, אי אפשר לשאול ממנו שאלה מפני שאין לו ידיעה בש"ס ובשלחן ערוך, רק העיקר שהוא בעל לשון. ותלמיד חכם אין נחשב בעיני העולם לכלום, רק כדמיון מי שאוכל מאכל טוב ואוכל עמו כותח וכדומה, אז אם שאולים ממנו המאכלים שאכל אינו מחשב את הכותח בכלל המאכלים רק חושב עיקר המאכלים, וזה הכותח הווה רק כטפל אצלו, כן הוא בעוונותינו הרבים תלמידי החכמים בעיני הדור הזה, הם נחשבים רק כטפל ולא העיקר המאכל, רק ככותח. וזה בוודאי עוון גדול וחמץ ממש וצריך לבער מדה זו קודם הפסח.
וזהו שאמרו 'אלו עוברין בפסח, כותח הבבלי', מה שחושבים את תלמידי החכמים שעוסקים בתלמוד בבלי, רק כמו כותח ולא כמו עיקר המאכל, זה חמץ ויש לבערו ממנו מדה ומחשבה זו, כי התלמיד חכם צריך להיות חשוב כעיקר המאכל ולא כטפלים.
'ושכר המדי' יש לומר הנה כתיב גבי יעקב אבינו עליו השלום שאמר ללבן 'הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה', יש לדקדק הלא יכול לבן להשיב עשה לך צל נאה לקרר עצמך ביום, ובגד טוב להינצל מקרח בלילה. וראיתי בספר שער בת רבים הפירוש דהנה הקב"ה ברא באדם הדם והחלב, מפני שהדם מחמם את האדם וצריך להשתמש למצווה [ב]חמימות, והחלב מקרר, כדי לקרר עצמו אם בא חס ושלום לידי עבירה. ובעוונותינו הרבים נהפך הוא, כמו משל עם בעל החנות שאמר לאשתו אם יבוא איש לקנות סחורה ישלח אחריו לקרוא אותו כי הוא יושב בבית המדרש שיבוא לביתו. ובא והיה מוכרח לשלם את החוב. ואמר אחר כך לאשתו: למה מהרת לשלוח אחרי. ואף היא תשיב אמריה: הלא כך אמרת לי שאשלח אחריך. והשיב לה: שוטה! לא אמרתי לך רק אם יבוא קונה לקנות סחורה ולא בעל חוב, כי החוב לא יאבד והלוואי שיאבד.
ובזה יש לרמז אצל עשית המצוות, תחת אשר צריך להיות לו החמימות אצל עשיית המצוה יש לו קרירות, ובעשיית עבירה שם דורש חמימות, תחת אשר צריך להיות לו קרירות (וכמו שכתב הבעל"ט בדברי חז"ל צינים ופחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם ממדה זו וד"ק).
ומטעם זה צריכין להקריב החלב והדם שחטאו בזה שלא עשו המצות בחמימות רק בקרירות, ואת העבירות עשו בחמימות, על זה מביא הדם והחלב לתקן זאת ולכפר עליו, דכל אלו גרמא בנזיקין בעשיית העבירה.
וזהו שאמר יעקב אבינו עליו השלום 'הייתי ביום' רצה לומר אצל עשיית המצות הנקרא 'יום' (כמו שכתוב 'ויהי בקר' זה מעשיהם של צדיקים) 'אכלני חורב' עשיתי המצוה בחמימות, וקרח בקרירות בלילה אצל עשיית עבירה הייתי משתמש בקרירות (ולילה מכונה לעבירות, כמו שכתוב 'ויהי ערב' זה מעשיהם של רשעים). כן היה הדרך הישר לכל אדם לקיים המצות בחמימות וכו', אבל לא כן עמנו, כי חזינו ראינו, הקב"ה נתן לנו את השבת קודש ומועדים טובים, וצריך לקיים 'חציו לה' וחציו לכם', והאיך אנחנו יוצאים החציו לה', ויש כמה בעלי בתים אשר את החציו לכם יוצאים ומקיימים לפנים משורת הדין, והולכים לקנות אפילו בחנות של עכו"ם מיני מתיקה וכו' ואינם מדקדקים על הכשרות שיהא כשר וישר כראוי, העיקר שיהיה 'לכם' לצורך הגוף להתענג ולקיים ה'חציו לכם'.
ובפרט שמעתי שיש שנושאים ומוציאים בשבת בפרהסיא מחנות, וגם המטפחת וכן הסידור לבית הכנסת וכו', מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי! אפילו בדברים שאין לו שום הנאה מכל מקום מחלל שבת וזורק השלג מרשות לרשות, ובפרט בשבתות ארוכים אחר הצהרים זורקים כדורים מרשות לרשות וכדומה וכו' ויותר טוב להיות ישנים. כל זה חושבים 'חציו לכם', אבל על 'חציו לה' ' אינם נותנים שום חלק. וכן בחנוכה ופורים ובמגילה, שאז עושים המצוה לטפל ואין מדליקין נרות כראוי, ואין שומעין המגילה כדין בלי הפסק כלל, רק העיקר להיות משכרים ורוקדים כשעירים אשר ירקדו שם, בעוונותינו הרבנים בתערובות, אוי לאותו עוון רחמנא ליצלן, והולכים לחתונות עכו"ם, וכרם לא יסוף מזרעם מקיים מצוות פורים רק בזה הזכר השכרות וזה הזכר נשאר לזרעם, אבל עיקר המצוה עושים לטפל. וזה חמץ גדול וחייבים לבער ולשוב עליהם קודם הפסח וכו'.
וזה יש לרמז במשנה שחושב בין החמוצים 'ושכר המדי' מה שמשכרים בפורים שהיה הנס בגלות מדי, ועושי בזה מאדע תחת ההודיה לה' יתברך על הנס מדי, עושים מאדע לרקד בתערובות ולקיים בזה עד דלא ידע, ועתה צריכין לבערם מן העולם ולקיים המצוה העיקר חציו לה'.
והדר חשב המשנה 'וקולן של סופרים', יש לרמז הנה במצרים היו ישראל מצויינים, שכל ישראל היה ניכל לכל, שהיה עליו צלם אלקים, והיה סובל עול הגלות, ואפילו הכי לא היה רוצה לשנות דמותו וצורתו שלא יכירו שהוא ישראל. ועכשיו הוקל בעיני העולם, ומקיפין פיאת ראשם ואין משיירים פיאה אפילו כל שהוא, ויש לרמז עליהם 'עונותי עברו ראשי', שחטאו בראשם שלא הינחו פיאות בראשם ועברו על 'לא תקיפו פאת ראשכם' וכו'. וגם בהשחתת הזקן שיש בידו לעשות באופן המותר, על יד סמים ועושים להכעיס, באיסור תער, והתורה הקדושה קראו 'השחתה' כאנשי דור המבול, כמו שכתוב '[וירא אלקים את] הארץ הנה נשחתה' , ולמה אתם מקילין כל כך בעוון הגדול הזה! שיש בה משה לאוין, ומוטב לו לעבור ביותר על ה' לאוין כדי ליתן קצת הנאת הגוף חס ושלום רחמנא ליצלן. וזהו שאמר 'וקולן של סופרים', שמקלין בספירת השערות, גם זה חמץ גמור הוא וצריך לבער לגמרי ולשוב על החטא הזה קודם הפסח.
'רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים', הפריצות הנעשה בנשים, בגילוי בשר בצוואר ובשאר מקומות שצריכים להיות מכוסים וכדומה וכו', זה בוודאי חמץ וחטא גמור וזה בבל יראה ובל ימצא בשום בית ישראל, וצריך לבדוק אחר זה.
וחושב כאן ד' גליות, בבלי, אדום, מדי ומצרי, אם נקיים המצוות בשלימות, אז נזכה לגאולה שלימה בימי הפסח שהוא זמן הגאולה, ויתקיים בנו כימי צאתינו מארץ מצרים אראנו נפלאות ובא לציון גאול במהרה בימינו אמן.

(שארית נתן, עמו' א-ז)


הרב נתן אנטשל (אנטשיל/ אנשיל) קרויס (קרויז) זצ"ל הי"ד היה בנו של בנו של הרב שלום קרויס אב"ד לעגענע-מיהאלי שבסלובקיה, ותלמידם של סבו הרב ברוך יהושע רייניץ אב"ד טשעטשעוויץ (גאלסעטש) ושל הגאון הרב יהודה גרינוואלד בעל 'יבא חיים' אב"ד ניר-וואיע (יצויין שבספר 'זכרון יהודה' ובמקורות נוספים הניחו, ככל הנראה בטעות, שהרב נתן אנשיל קרויס היה תלמידו של הרב יהודה גרינוואלד אב"ד סאבאטיש, באניהאד וסאטמאר שהיה מגדולי הפוסקים והמשיבים בהונגריה). הרב נתן אנשיל נשא לאשה את מרת שינדל בת הגביר ר' צבי הופמאן מהכפר אויבר-ביסטרא שבמארמארוש הצ'כית, ולאחר נישואיו התגורר בסמוך לחותנו והתמיד שם בלימוד התורה.
הרב נתן אנטשל היה אחיו של הרב שמואל דוד (תרנ"ג-תרצ"ז) שהיה אב"ד ש' אודווארי.
משנת 1910 לערך כיהן הרב נתן אנטשל כאבד"ק סאנסילוי (מחוז סאטמאר, רומניה), והיה הרב היחיד בתולדות כפר זה. הרב ניהל שם ישיבה ובמשך יותר משלושים שנה נשא דרשות והרביץ תורה לפני תלמידי ישיבתו ובני קהילתו, כאשר עיקר פרנסתו הייתה ממתן הכשרים ליין שיוצרו בכפר שלו. את חידושיו ודרשותיו רשם בפנקסים גדולים.

הרב נהרג על קידוש השם בשואה בכ"ח באייר תש"ד, עם רוב רובם של בני קהילתו ועם בתו מאת האדיע ובעלה, הרב הצעיר בסאניסלוי, הרב עמרם זילברשטיין (בנו של הרב אהרן זילברשטיין אב"ד בעלעד) וילדיהם. רוב כתביו של הרב נתן אנטשל קרויס אבדו, ומקצת מחידושיו יצאו לאור בספר 'שארית נתן' (תשמ"ה, יצא לאור יחד עם הספר 'זכרון שלום') על פרשיות התורה וסוגיות הש"ס (יצא לאור בשנת תשע"ט בתוך הספר 'חצבה עמודיה שבעה').

גם בנו הרב ישראל מנחם אלטר חיים הי"ד אב"ד בענעדיקעוויץ, נהרג על קידוש השם בשואה.

אם בא עליך גוי למלחמה ונפל בידך, אל תרחם עליו כלל / הרב יעקב מאיר בידרמן הי"ד

תמונת יעקב מאיר בידרמן הי"ד

וכל רכב מצרים. ברש"י: ומהיכן היו כו', הרי נאמר 'וימת כל מקנה מצרים' כו', משל מי היו, מהירא את דבר ה', מכאן היה רבי שמעון אומר כשר שבגוים הרוג כו'.
וכתב הגור אריה ז"ל, אין הפירוש להרוג הכשר, שזהו מעולם לא אמרו רבותינו ז"ל דיש להרוג את הגוים, כי אם את המינים והאפיקורסים מורידין אותם ולא מעלין, אבל על הגוים מעולם לא אמרו כך, וחס ושלום לומר כך. אלא פירושו בכי האי גוונא במלחמה, שאם בא עליך גוי למלחמה ונפל בידך באותה מלחמה, אל תרחם עליו כלל ותהרגהו, כאשר היה בכאן שמצריים באו על ישראל והרגו אותם ואת בניהם, ועל כיוצא בזה אמרו הרוג. עד כאן דברי המהר"ל ז"ל.
ועיין בתוספות במסכת עבודה זרה דף כ"ו עמוד ב' (בדבור המתחיל 'ולא מורידין') שכתבו כן (בשם הירושלמי) [וזה לשונו:  ואם תאמר  הא אמרינן במסכת סופרים (פרק ט"ו) כשר שבכנענים הרוג, יש לומר דבירושלמי דקדושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה. ומביא ראיה מ'ויקח שש מאות רכב בחור', ומהיכן היו, מהירא את דבר ה'. ואע"פ שסתם כנענים עובדי כוכבים ומזלות הם ועוברין על שבע מצות, מכל מקום אין מורידין, דרבינהו בקרא להתירא דכתיב 'והיה לך למס ועבדוך' (דברים כ)].

(מאור יעקב, פרשת בשלח, עמו' מא-מב)


הרב יעקב מאיר נולד לאביו [נתן שלמה] בצלאל בידרמן, ולאמו מרת מאליע, בראש השנה שנת תר"ל [1869]. אביו היה מגדולי הרבנים בדורו, היה מתלמידיו המובהקים של האדמו"ר בעל 'חידושי הרי"מ", וכיהן כאב"ד בקהילות ביזון, ווישגראד ולויביטש.

בשנת תרמ"ה, בהיותו בן חמש עשרה, נשא הרב יעקב מאיר לאשה את מרת אסתר, בתו הראשונה של האדמו"ר בעל ה'שפת אמת' מגור. נולדו להם שלושה בנים וחמש בנות, וכל בניהם וחתניהם היו אברכים מופלגים.

בתו של הרב יעקב מאיר, מרת פייגא מינטשא, התחתנה עם דודה, האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור (בזיווג שני שלו). ובתו של הרב יעקב מאיר, מרת חיה שרה הי"ד, נשאה לאדמו"ר בעל ה'בית ישראל' מגור.

הרב יעקב מאיר הצניע את עצמו כל חייו ועסק בתורה בהתמדה וביגיעה. במשך עשרים שנה המשיך את לימודיו בהתמדה כשהוא מקורב לחותנו ולומד אתו שיעורים קבועים, עד שנעשה ל'למדן' של המשפחה; גאון מופלג, שידע בעל פה את הש"ס והפוסקים, ותורתו היתה סדורה וערוכה לפניו. באחד ממכתביו כתב: "זאת מגמתי ורצוני להתחזק ולהתאמץ בלימוד, ולהשכיל ולהבין בדברי תורתינו הקדושה, כי הם חיינו ואורך ימינו".

לאחר פטירת חותנו, המשיך להתגורר בגור, קיבל על עצמו את עריכת כתבי חותנו והכנתם לדפוס, והיה לחסידו של גיסו ה'אמרי אמת', התייעץ אתו ולמד אתו שיעורים קבועים. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לגור בוורשה והמשיך להגיע לגור במועדי השנה. במשך שנים התכתבו ביניהם הרב יעקב מאיר בידרמן וה'אמרי אמת' וכתבו מאות אגרות מלאים דברי תורה. הרב יעקב מאיר היה מעביר מידי יום שיעורים ברבים, לפני תלמידים צעירים ותלמידי חכמים מופלגים. על אף המצוקה בימי מלחמת העולם הראשונה, הוא המשיך במאמצים רבים לענות תשובות בהלכה ולשמור על לימודיו הקבועים בש"ס בבלי וירושלמי, ברמב"ם ובשלחן ערוך. בהיותו בוורשה נשא ונתן בענייני לימוד עם הרבנים הגאונים בעיר, ובהם הרב מנחם זמבה הי"ד והרב נתן שפיגלגלאס הי"ד.

הרב יעקב מאיר חיבר חידושים רבים בכל מקצועות התורה, ובהם גם מכתבי תורה, הגהות על גיליונות ספרים, חיבור שלם על בבא קמא ועל פרק 'כלל גדול במסכת שבת', אך רוב חידושיו אבדו בשואה. שרידי חידושיו ואיגרותיו יצאו לאור בספרים 'מאור יעקב' (ירושלים, תשט"ז) ו'שם ושארית' (אשדוד, תשע"ד). מאות מחידושיו מופיעים בתוך ספרו של חותנו 'שפת אמת' על הש"ס, ובסוף מספר מסכתות שם פורסמו מערכות של חידושיו.

לבקשת ה'אמרי אמת' השתלב הרב יעקב מאיר במשך שנים רבות בפעילות ציבורית, בהיותו חבר 'מועצת גדולי התורה' של 'אגודת ישראל' ונשיא 'כולל פולין' לתמיכה בעניי ארץ ישראל. הוא פעל לייסוד עיתון קשר ולהקמת 'ישיבת שפת אמת' בירושלים. הוא כיהן כרב בוועד הרבנים לעדת ורשה.

בשנת תרפ"ה (1925) ביקר הרב יעקב מאיר בארץ ישראל, ביחד עם גיסו הרב מנחם מנדל אלטר הי"ד אב"ד פביניץ. מטרות הביקור היו להשכין שלום בין פלגי אגודת ישראל בארץ ישראל ובין ה'כוללים' בירושלים, לייסד את ישיבת 'שפת אמת' בירושלים לבחורים שעלו מפולין ולבדוק את הצעת 'מרכז אגודת ישראל בירושלים' לעלות ולכהן כרב בירושלים ואת ההצעת לכהן שם כראש ישיבה. הצעות אלו לא יצאו אל הפועל והרב יעקב מאיר חזר לאחר מספר שבועות לפולין. בשנת תרצ"ה שב וביקר הרב בארץ ישראל, כחבר במשלחת שהגיעה לבקשת 'מרכז אגודת ישראל', על מנת לבדוק את המצב הדתי של עולי פולין בארץ, לפתור בעיות שעמדו על הפרק בענייני חיזוק שמירת התורה והמצוות, ולבסס את אחיזת 'אגודת ישראל' במושבים. הרב פעל במהלך ביקורו בארץ לחזק את התרומות לישיבת 'שפת אמת' בירושלים ולפקח על סדרי הלימוד בישיבה. הרב השתתף בהנהגה הרוחנית של הישיבה ומידי פעם היה שולח חידושי תורה על מנת שיאמרו אותם בפני תלמידי הישיבה. לפני חזרת המשלחת לפולין את פרסמו כרוז לעולים לארץ ישראל, בו כתבו:

בהיותינו כאן בארץ הקודש… ובבקרנו על אתר את המצב הרוחני והדתי של אחינו החרדים שעלו ממדינת הים והתיישבו בכאן, מצאנו לנכון לפנות אליכם אחים אהובים, ולעוררכם בדברינו אלה, על דבר החוב הגדול והקדוש המוטל להתחזק ולהתאמץ, ביותר בהיותכם בארץ הקודש, בתורה וביהדות ובקיום המצוות ביתר שאת וביתר עז.
עליכם בלי לשכוח אף רגע כי זכיתם להיות בארצנו הקדושה, מטרפולין של מלך ארץ אשר ה' דורש אותה ותמיד עיניו בה. ומילא צריך כל אחד ואחד להתחזק ולעלות עוד יותר בקדושת החיים ובקיום מצוות התורה בה. ומכל שכן שחלילה וחלילה להקל בהן אפילו כמלא נימא, ולפרוק אפילו בכלשהוא את עול היהדות אשר נשאתם בארצות מגוריכם בחוץ לארץ… ובפרטות הננו מוצאים לנכון להזהירכם על דברים אלה:
א. שתשמרו את הצורה היהודית האמתית בכל מובנה, לבלי להקל בגילוח הזקן ופאות הראש חלילה, ולבלי לקצר את מלבושיכם, למען תהיו מצויינים בציון המצויינת… בני עם ישראל אשר לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. ומה גם כי הצורה היהודית והלבוש היהודי הוא גדר וסיוע שלא להתערב בין פורקי עול, שלא לבוא בחברותם, ושלא ללמוד ממעשיהם.
ב. שתשגיחו היטב על בני ביתכם שלא יקילו בגדרי הדת והצניעות חלילה, והנשים בל תלכנה פרועות ראש וגלויות בשר, והיה מחניכם קדוש. ונחוצה לזה התחזקות גדולה, כי לדאבוננו הרבה מקילין בזה מבלי ידעם את גודל האיסור וחומר העוון… תזכרו כי בנפשכם הוא הדבר הזה, ושכל קיום ארצנו הקדושה תלוי בשמירת חוקי הטהרה של תורתינו הקדושה, ובהרחקת כל ערות דבר ממחננו.
ג. שתזכרו לשמור את קדושת יום השבת, לעשות ליום תורה ותפילה של התרוממות הנפש ועלייתה. ולא חלילה ליום של טיול בשווקים וברחובות, של בטלה ושעמום, ושל שיחה בענייני חול ובדברי הבאי… תקראו לשבת עונג על ידי התחברות עם בני תורה ויראה, ועל ידי השפעת יהדות ומוסר לבני ביתכם…
ד שתתחזקו עד כמה שאפשר לקבוע עתים לתורה בכל יום בשעות הערב הפנויות, כגון ללמוד בחבורה את 'הדף היומי', שיעורים בשולחן ערוך אורח חיים, מצוות התלויות בארץ, והלכות טהרת המשפחה, כי גדול התלמוד שמביא לידי מעשה… תתחזקו בתורה ותקיימו את ארץ הקודש.
ה. שתתאמצו לחנך את בניכם ובנותיכם על ברכי התורה והאמונה, בבתי תלמוד-תורה ובית-יעקב, ולא למסרם חלילה לבתי ספר החפשיים, אף אם זה יעלה הוצאותיכם, כי הוצאות בנים לתלמוד-תורה מוסיפים מן השמים על המזונות הקבועים, ותבטחו בה' שיזמין לכם על ידי זה פרנסתכם בנקל…
אל תבושו מפני המלעיגים, ואל תרפנה ידיכם מפני הניסיונות והמכשולים, ואז יעזור ה' שיהיה בנין ארצנו בנין עדי עד של קדושה וטהרה, ונזכה להגאולה האמתית בבוא משיח צדקנו…
ירושלים עיר הקודש תו"ב ערב ראש חודש ניסן תרצ"ה
יעקב מאיר בהגד"ב ז"ל בידערמאן
זלמן סורוצקין אבד"ק לוצק
שמואל דוד אונגאר אב"ד נייטרא

בשנת תרצ"ה מונו רבנים חדשים לוועד הרבנים לעדת ורשה, ובהם הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב מנחם זמבה והרב אברהם ויינברג. מיד עם מינויו פעל הרב בידרמן לחזק את כל ענייני הדת בעיר: עננייני שבת ועירובין, מקוואות ונישואין, שחיטה וכשרות, עריכת דיני תורה ופיקוח על מוסדות החינוך לילדים.

גם לאחר שהנאצים כבשו את ורשה, המשיך הרב בידרמן את לימודו בהתמדה והמשיך להשיב בבקיאות מופלאה על שאלות הזמן המורכבות. הוא דחה הצעה להימלט לשטח הכיבוש הרוסי, על מנת להישאר עם בני עדת בצערם ולעודד אותם.

בשנת ת"ש התגוררו בביתו גם חלק מילדיו ונכדיו שאיבדו את ביתם במלחמה, לצד פליטים רבים שהתארחו אצלם, ועל אף ההמולה המשיך הרב לענות תשובות בהלכה ולמוד בכל רגע פנוי. הוא היה לומד עם בנו הרב לייבל, משעה ארבע אחר הצהרים ועד לעשר, ולאחר מעריב היה ממשיך לערוך לאור הנר את חידושי ה'שפת אמת' על מסכתות יבמות וכתובות. לאחר שסיים לערוך ספרים אלו, הם נשרפו בהפצצת העיר וורשה. כן אבדו כתבים רבים נוספים של חותנו, ה'שפת אמת', ובהם כל המסכתות מסדר נשים ונזיקין, חידושיו על הרמב"ם ועל ארבעת חלקי השולחן ערוך, ועוד.
ביום הכיפורים תש"א הורו הגרמנים לרכז את יהודי ורשה בגטו בעיר, בו סבלו מרעב ומייסורי גוף ונפש, ומצבו של הרב, שסבל מרעב והיה חולה סכרת, הלך והתדרדר, עד לפטירתו במצור ובמצוק בי"ג בסיון תש"א. הרב הובא לקבר ישראל בבית העלמין בוורשה, לצד סבו, הרב יעקב דוד מווישגראד. שניים מבניו, רבי יצחק דוד ורבי לייבל הי"ד מונו למלא את מקומו ברבנות ורשה, אך נספו כעבור זמן קצר. גם שארית חידושיהם, הובאו בספר 'שם ושארית'.

אלמנת הרב יעקב מאיר, הרבנית אסתר, נהרגה עקה"ש בראש השנה תש"ג (1942). כן נספו כמעט כל ילדיו, נכדיו וניניו, ושרדו מכל יוצאי חלציו רק בתו, הרבנית פייגה מינטשה, אשת האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור, ובנם האדמו"ר ה'פני מנחם' מגור.

תולדותיו של הרב יעקב מאיר הובאו גם הם בספר 'שם ושארית'.

כך היא דרכה של תורה / הרב צבי הכהן דיק הי"ד אב"ד אוהעלי

תמונת הרב צבי דיק הי"ד

בנאומי הפתיחה בראשית זמן הלימוד היה מסביר רבי צבי דיק את האימרה 'כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל מים במשורה תשתה ועל הארץ תישן' – התורה נקראת 'לחם', וכשם שלחם בלי מלח הינו תפל, כך גם אי אפשר ללמוד את התורה ללא טעם. 'מים במשורה תשתה', הסביר 'מים' – לפי המפרשים פירושו מוסר, כלומר מוסר יש ללמוד במידה מסוימת ולא יתר על המידה. 'ועל הארץ תישן' – את הארציות והגשמיות יש להניח לישון על הארץ, כדי שהראש יהיה צלול לרוחניות.

(ישיבות הוגגריה בגדלותן ובחורבנן, עמו' 197)

שמעתי מפי מו"ר הצדיק רבי צבי הכהן דיק זצ"ל, מה שנהג לומר בכל שנה ושנה בפתיחה של זמן הלימוד בשיחה של מוסר להתלמידים. על המשנה באבות (פ"ו משנה ד') 'פת במלה תאכל', שלא יאמר אדם שאין זה אכילה, ושלא יתרעם על ה' בעד חלקו. 'מים במשורה תשתה', שגם זה נקראת 'שתיה'. 'ועל הארץ תישן', נקראת 'שינה'. 'וחיי צער תחיה', נקראת 'חיים'. אמנם בתורה אינו כן. המיעוט שבתורה אינה נקראת 'תורה', אלא 'בתורה אתה עמל'. אדם צריך לעמול בתורה ולא להסתפק במיעוט כמו שעושה בהצטרכויותיו הגשמיים, כי 'אנו עמלים ומקבלים שכר'.

(ספר השבי"ט, ב, עמו' צז)

והנה מורי ורבי הצדיק והקדוש רבי צבי הכהן דיק זי"ע פתח כל תחילת זמן במאמר של פרקי אבות 'כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה. ופירושו היה כי התורה שנמשלה ללחם, והתורה שנמשלה למים. לחמה של תורה היא הכמות של תורה, ושיעורו בכזית. כזית במקום מרה, זו צערה של תורה, וכתית למאור, יש לכתות זיתו של התורה שתוציא מאורה של תורה והמאור שבה מחזירה למוטב, הן טובת התורה ואמיתות התורה והן טובת הלומד ומידותיו של בן תורה. וזה שאמר אברהם אבינו 'ואקחה פת לחם'. וכשם שמברכין על הלחם מלפניה ולאחריה, כך מברבין על התרומה לפניה ולאחריה, ולחמה של תורה אוכלין במלח, זה ברית התורה וקיומה של תורה, וספר הברית קדמה לספר תורה. וכתיב 'על כל קרבנך תקריב מלח', ברית מלח היא קיומה של תורה, כדכתיב 'לא ימוש… מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם'. 'כך היא דרכה של תורה', זו הדרך, כל זמן שהוא בדרך להגיע אל מחוז חפצו. ואחרי שמילא את כריסו בש"ס ופוסקים, ולמד תורה שנמשלה ללחם כדי שביעה, לקיים 'ואכלת ושבעת', אז הוא ימשיך לימודו בעיון בתורה שנמשלה למים, מים חיים שהן מטהרין בזוחלין ובכל שהוא, כי חידושי התורה הקדושה הם מעינות וכנחלים המטהרין בכל שהוא, כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני. וכל נקודה ונקודה וכל טעם וטעם של התורה הקדושה שיש בו חידוש, בזה הוא מפיץ מעיינותיו חוצה. וכל מי שאינו מפיץ ומרביץ תורתו הוא מונע טוב מבעליו, כי מי שנמסר לו חידושי התורה וסודות התורה לא נמסר לו כדי שישאר ברשות היחיד, אלא נמסר לו מבחינת סוד ד' ליראיו. וכל מי ששומר תורתו וחידושיו בנסתר, הוא מקיים תורתו בין אדם למקום, ככתוב 'הנסתרות לד' אלקינו', וכל מי שמוסר תורתו לרבים, הוא מקיים 'והנגלות לנו ולבנינו'. וזה שאמרו חז"ל 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', לא 'בליבו' ולא 'במוחו', אלא 'בידו', שהוא כתב וחתם ומסר תורתו לרבים, תורה שבכתב ולא רק תורה שבעל פה או תורה שבמוח, וזו היא דרכו של תורה, דרך הלימוד.

(תורת התמורה, חידושים וביאורים על מסכת תמורה, פתח השער)


הרב צבי הירש דיק, "ר' הרש", הי"ד, דומ"צ וראב"ד אויהעל, נולד בטאלטשווא בשנת תרל"ב. הוא למד בישיבות אונגוואר ופרסבורג והיה תלמידו המובהק של הרב אלעזר לעוו, בעל 'פקודת אלעזר'. הרב דיק נסמך להוראה בידי הרב אלעזר לעוו ובידי רבו הרב אברהם יצחק גליק אב"ד טאלטשווא בעל 'יד יצחק'. בעקבות פילוג הקהילה בשנת תרמ"ח (1888) ופרישת החסידים ממנה, עזב הרב לעוו את העיר, מונה לאב"ד אונגוואר. בשנת תרנ"ה מונה הרב צבי דיק, לדיין ומורה צדק בקהילה האשכנזית באויהעל בהמלצת רבו.

הרב צבי דיק התחתן עם מרת יוטא בת הרב שמואל זאב הלוי יונגרייז אב"ד נאדי-באיום, בנו של הרב אשר אנשל יונגרייז בעל "מנחת אשר". גיסיו היו הרב צבי הירש (ב"ר יעקב) פראגער אב"ד פאפראד (קראמפאק פאפסאד, שנפטר בכ"ז בטבת תש"ב) והרב מענדיל (ב"ר יעקב) שיק אב"ד סיקסא (שנפטר בי"ב בתמוז תרפ"ח).

לרב צבי דיק לא היו ילדים, אך הוא גידל את אחיינו, (בן אחי אשתו), הרב אריה לייבוש יוגרייז הי"ד, שהיה לימים רבה של סיקסא.

הרב דיק עמד בראשות ישיבה באויהעל, בה למדו כמאתיים תלמידים וזכה להעמיד תלמידים גדולי תורה ויראת שמים. בשנת תרפ"ב (1922), מסר הרב דיק את ראשות הישיבה לרב יואל סג"ל פלנר, שמונה לרב קהילת יראים אשכנזים באויהעל. הרב פלנר היה מוסר מידי יום את שיעור העיון, שנמשך כמה שעות, בעוד שהרב דיק הסתפק במסירת השיעור הפשוט, בה למדו כשני דפי גמרא בשבוע. לאחר שלוש שנים נפטר הרב פלנר והרב דיק חזר להיות ראש הישיבה. הוא סירב להתמנות לרב הקהילה ונמנע מלשבת בכותל המזרחי, אך ניהל למעשה את ענייני הקהילה, דן דיני תורה ופסק בענייני איסור והיתר.

בשנת תרצ"ג (1933) מונה הרב דוב קליין הי"ד לרב הקהילה, והרב דיק מסר לידיו את הוראת שיעור העיון, וחזר ללמד את השיעור הפשוט.

כל רגע מימי חייו הוקדש לתורה, לעבודה ולגמילות חסדים והוא נודע כצדיק גדול בהוראה. הוא למד תורה בכל כוחו וישותו, והיה מוכן לסבול יסורים במהלך לימודו המעמיק להבנת כוונתם האמיתית של דברי חז"ל. הוא היה מלא באהבת ישראל ודיבר עם כל אדם בסבר פנים יפות. תפילתו היתה בהתלהבות עצומה, והוא תמך מידי יום שישי בעניי העיר. הוא העניק לעניים את כל הכנסותיו מלבד הסכום הדרוש לכיסויי צרכיו ההכרחיים, ובנוסף גייס את העשירים לתמוך כלכלית בעניים בסכום קבוע בכל שבוע או בכל חודש. כל יהודי אוהעל הכירו וסמכו עליו, וכל אחד פנה אליו עם בעיותיו ושאלותיו. בענווה ובמסירות עזר לכל מי שפנה וביקש את עזרתו. הרב בנימין אייזנברג העיד כי: "רבי הערש הקדיש כל ימיו בלימוד תורה, ללמוד וללמד, ולשרת את העני, פרט כאשר הפסיקו אותו אנשים שבאו לשאול בעצתו, או לפסוק שאלה. ובשנים האחרונות כאשר באתי לבקרו, היה אותו דבר, שום דבר לא השתנה. הוא ישב בחדר דומה למשרד מחובר לדירתו, חדר מגורים פשוט, שלושה קירות מכוסים בספרים, אותם שצריך להשתמש בהם יום יום. החדר מכיל שלחן, סביב לו ספסלים, שם הוא ישב כל היום עם תלמידיו או לבדו, שם הוא למד ולימד. ממולו היה חלון ועל ידו שולחן קטן ודלת, כאשר אנשים באו עם שאלה, לרוב נשים בענייני כשרות, הן התקרבו אל החלון, וכאשר הבחין בהן, הלך אל החלון וענה על שאלותיהן וחוזר ללמודו. כזה היה היום שלו והחיים שלו".

במכתב שכתב בשנת תרפ"ז, המופיע בספר מדרכי יצחק עמו' לב-לג וכן באתר בית המכירות קדם, ציין כי הוא "חלש וידוע חולי ר"ל… וה' יאיר עיני בתורתו בגשמיות וברוחניות. והנני חותם בשלום ובברכת כהן ממני מוקירו ומכבדו ה"ק צבי הכהן דיק".

ביום כ"ד באדר תש"ד (19.03.1944) כבשו הגרמנים את הונגריה, ריכזו את היהודים בגיטאות והחלו לשלחם ברכבות למחנה המוות אושוויץ. קיימת עדות כי הרב מסר את עצמו והלך לקרון הרכבת, בשעה שנערכו חיפושים למציאת יהודים המסתתרים בגטו, וזאת, על מנת שהקרון יתמלא וצעירים ממנו ישארו בגטו ואולי ינצלו. הרב צבי דיק נהרג על קידוש ה' במחנה ההשמדה בט"ו בסיון תש"ד, בהיותו בן 72 שנה, יחד עם בני קהילתו.

שרידים מתורתו ורשימת שו"תים שהופנו אליו הובא בקובץ זכרון תורני מדרכי יצחק, עמו' לא-מב, ותולדותיו הובאו שם בעמו' מב-מז.

מידי שנה נהגו תלמידיו של הרב צבי דיק הי"ד להתאסף ביום הזכרון של רבם, להעלות זיכרונות מתורתו ומנהגותיו.

עיקר לימוד תורה הקדושה הוא ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים / ר' חיים אנגלנדר הי"ד

יתברך הבורא וישתבח היוצר שבראני לכבודו לעשות נחת רוח לפניו ונתן לי חלק מעט מזעיר בתורתו הקדושה.

ידוע לכל בעלי מדע תורתנו הקדושה, כי עיקור לימוד תורה הקדושה הוא ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. והנה ראיתי את עני עמי וגם אני מהם הטרודים בעול הפרנסה ועול הטרדות שונות עכשיו בעקבות משיחא, השם ירחם ויחוס עלינו וישלח לנו במהרה דידן משיח צדקינו לגאלינו, ואין אתנו פנאי מחמת טרדות אלו ללמד רק מעט מזעיר. וראיתי כמה אנשים כגילי אשר המה במעט חוטפים את הפנאי ללמוד מעט מזעיר, ועיקר לימודם הוא רק בגפ"ת [=גמרא, פירוש רש"י ותוס'], ואין להם פנאי עוד ללמוד השולחן ערוך לידע הלכה פסוקה.

ועיין בשולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמ"ו סעיף ד' ברמ"א וזה לשונו: ואין לאדם ללמוד רק מקרא משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם, ובזה יקנה העולם הזה והעולם הבא. עד כאן לשונו. ועיין בט"ז סעיף קטן ב' וש"ך סעיף קטן ה' על זה שכתבו בשם הדרישה וזה לשונו: כתב בדרישה יש בעלי בתים נוהגים ללמוד בכל יום גפ"ת ולא שאר פוסקים וראייתם מסוף נדה, תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו וכו', אבל לי נראה דצריך לעסוק בספרי הפוסקים וכו' ואינם יוצאים כלל בלימוד גפ"ת לחוד דההיא דתנא דבי אליהו כל השונה הלכות פירש רש"י הלכות פסוקות וכו'. עד כאן לשונו.

הרי אנו רואים כי בלימוד גפ"ת לחוד אין אנו יוצאים כלל מצות 'כל השונה הלכות'. גם מבואר בספרים הקדושים כי בעת עמדו מלימודו יעיין במה שלמד מה שיש מהם מהדברים אשר יוכל לקיימם, כי בזה יקיים מה שמתפלל בכל יום 'ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים'. גם זה ידוע לאנשים כמוני כגילי, כי בעת למדנו דף גמרא אשר בו כמה וכמה הלכות, ולדאבון נפשינו אין אתנו יודע אפילו הלכה אחת פסוקה וברורה.

אמת כי גדולי תורה ואנשי שם אינם בסוג זה, אבל אנשים פשוטי ערך כמוני, מה יעשו לצאת ידי חובתם שאין להם פנאי. אם לומדים גפ"ת, אין להם פנאי ללמוד שולחן ערוך. אם לומדים שולחן ערוך אין להם פנאי ללמוד גמרא.

על כן עוררני רעיוני ללקט נפזרים ולקבוע בדפוס על מסכת הש"ס דף על דף כפי המצוין בעין משפט ונר מצוה, הלכה פסוקה וברורה, כפי המבואר בכל ארבעה חלקי שולחן ערוך מחבר עם באר היטב, ובזה אחר לימוד דף גמרא יקח לו ספרי 'יד חיים' וימצא מרגוע לנפשו, ויוכל לקיים דברי הדרישה הנ"ל, וילמוד בספרי זה הלכה פסוקה על כל דף ודף, ולא יצרך לבלות זמן רב על זה לחפש אנה ואנה בארבעה חלקי שולחן ערוך, כי באיזה מינוטין ידע מיניה וביה הלכה פסוקה על דף שלמד, ויקיים בזה מה שמבואר בספרים הקדושים הנ"ל.

ולא הבאתי רק דינים הנוהגים בזמנינו זה, ולא הלכתא למשיחא, גלל כן אם אינו מציון בשולחן ערוך לא העתקתי דברי הרמב"ם ז"ל אף שהם הלכה פסוקה.

גם יהיה לתועלת ספרי 'יד חיים' לחברה ש"ס הנהוגים בינינו שלומדים בכל יום מסכת דף על דף, אחר לימודם אם ירצו ילמדו הלכות פסוקות ממה שלמדו בגפ"ת דף על דף, ואין צריך לזה עת רב רק איזה מיניטין ויהיו נרשמים הלכות פסוקות בזכרונם.

ומה גם לבחורים הלומדים בישיבות יהיה לתועלת גדול אשר לומדים בכל שבוע ב' או ג' דפים גמרא בעל פה ונרשמים בזיכרונם דברי הגמרא, כי הלומד ילד דומה לדיו כתובה על נייר חדש, והם פוסקים מן הגמרא ואינם יודעים כי בכל הלכה יש כמה וכמה פרטי דינים בשולחן ערוך, ובלמדם בספרי יונצלו ממכשול בעזרת ה' יתברך.

גם למלמדי תינוקות יהיה לתועלת בעזרת ה' אם יחנכו לתלמידיהם ללמוד הלכה פסוקה על הגמרא ממה שלמדו עמהם מדי שבוע בשבוע.

גם זאת לא אכזב כי בדעתי היה להדפיס זאת המחברת עם הגפ"ת על גליון המסכת דף על דף, או על כל פנים בסוף המסכת, רק מחמת הוצאות הדפוס כי רבה הוא, הכרחתי להדפיס חיבור לבדו. ויהי רצון שיהא זה המעט לרצון לפני אדון כל. והנני מברך לפני יוצרי ובוראי בקידה והשתחויה שזיכני והחייני לזה. והנני מתפלל על להבא 'ריבונו של עולם כשם שעזרתני לזה הספר על מסכת ברכות, כן אזכה לגמור ולהדפיס על שארי מסכתות הש"ס ונזכה לביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

קראתי שם החיבור 'יד חיים' מפני ב' טעמים. א' על שם הפסוק (ישעיה נה) "ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו' וכו'. ב' בהם מרומז שם אבי מורי ושם אמי מורתי ז"ל ושמי. בתיבת 'יד' מרומז בראשי תיבות שם אבי מורי י' 'יהודה' ז"ל ושם אמי מורתי ד' 'דבורה' ז"ל, ושמים 'חיים'.

ומנשים באוהל תבורך זוגתי מרת זיסעל תחיה בטוב ובנעימים סלה, כי גם היא היתה בעזרתי בהדפסת ספרי, גלל כן תהא משכורתה ברוך.

ועתה אל אחינו בני ישראל היקרים בקשתי קחו לכם ברכה בכסף מלא, כי בזה תסייעו אותי להדפיס על שאר מסכת הש"ס הנצרכים לאנשים כגילי, ויהיה לכם חלק במצוה לזכות את הרבים.

יום שנכפל בו 'כי טוב' לסדר "ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים" שנת 'אנא תרחם' לפ"ק, פה עדעלין תע"א.

ה"ק חיים בן הרבני מו"ה יהודא ענגלענדער ז"ל מילדי ק"ק מונקאטש יצ"ו.

*ועל הטוב יזכר כבוד ידידי הרבני המופלא ומופלג בתורה וביראה יושב בסיב"ת תחכמוני אהלה של תורה כבוד מו"ה ר' אשר קלאפטער נ"י מפה כי בעת אשר אני משוטט ברעיוני אם להדפיס או לו, בא אלי ידידי הנ"ל ואמר לי שאדפיס איזה ספר על מסכת הש"ס מטעם הכמוס אתנו, וזה היה לי במקצת לאחי-עזר ולאחי-סמך וסעד להדפסת ספרי, על כך יהוא משכרתו שלימה מאת ה' יתברך שיזכה לזקנה טובה וכל טוב עד ביאת גואל צדק. אמר כן יהי רצון.

(הקדמת יד חיים)


ר' חיים (הנריק) אנגלרד (ענגלענדער) – נולד במונקטש בשנת 1887 לאביו ר' יהודה ב"ר משה יצחק, ולאמו דבורה ב"ר יוסף אריה גולדברגר. הוא התגורר בעדעלין (אדלני, הונגריה) והתפרנס ממלאכת כפיו בעבודתו כשען. היה נשוי לזיסעל (ג'ני) בת ר' שמואל אהרן ב"ר יוסף יוחנן ומרת מירל בת הרב משה הלוי היימליך, מורה הוראה בקהילת בערעגסאז ומתלמידי החתם סופר.

בתו רויזא נפטרה בעודה ילדה.

ר' חיים חיבר את הספר "יד חיים" (עדעלין, ת"ש), הכולל לקט הלכות פסוקות על סדר מסכת ברכות. בהסכמתו לספר כתב רבה של עדעלין, הרב ישראל אברהם אלטר לאנדא, כי המחבר הוא "ידידי הרבני החריף ובקי בתורה ויראה טהורה מתון ומסיק שמעתתא ותיק מלא עתיק איש חמודות וכו'… איש תלמיד חכם הוא ונאמן על הלקט שאין בו שכחה".

שכן שלו העיד כי ר' חיים נהרג עם רעייתו באושוויץ בסיון תש"ד, אך ממסמכים מאוחרים יותר עולה כי הועבר ממחנה אושוויץ לעבודה במחנה מטהאוזן שבאוסטריה ושם נספה בתאריך 31.03.45 (י"ז בניסן תש"ה).

כל אחד מחויב במה שביכולתו להגדיל התורה ולהאדירה / הרב מיכל דוד שטופל הי"ד

בדברים ל"א כתיב "והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות – וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". לדעתי יש לומר הכוונה בזה כך: דכתיב "בצלם אלקים עשה את האדם". והכוונה בזה מבואר ברמב"ם דהיינו השגה השכלית, והוא נשמת האדם כמבואר בעקידה שער מ"ח. ויש לומר דזאת היא כוונת הכתוב "נר ד' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן", היינו נשמת האדם היא כניצוץ מאש בלתי תכלית ואור התורה הנטוע בה חופש כל חדרי בטן, כמו שאמר דוד המלך (בתהלים מ) "ותורתך בתוך מעי", היינו שהוא מרגיש תענוג מאור התורה. וכמו שאמר (בתהלים יט) "ומתוקים מדבש ונפת צופים", ובעל אהל יעקב ז"ל פרשת פקודי מבאר בעניין זה מה שאמר הנביא ישעיה (פרק ה): "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע", היינו אותו שכבר שבעה לה נפשו מן המרורים מן הבלי התאוות הרעות, אם כן גם כי יבוא פעם אל התורה איה איפה יוכל עוד להרגיש נועם טעמה ומתיקות עניינה, הלא התורה דבריה תאמר הכל בהיפך מכל אשר יתאווה הוא, ויאמר אם כן כי התורה רעה ומרה. וזהו שהקדים ואמר "הוי אומרים לרע טוב", היינו שאמרו תחלה על הרע שהוא טוב ומלאו את מעיהם מרמה ותוך, אם כן יחויב לאמר "ולטוב רע" וכו', שמים מר למתוק וממילא המתוק הוא מר. וכבר המליצו רבותינו ז"ל במדרש (מובא בתוספות כתובות ק"ד. בדיבור המתחיל לא) אמר הקב"ה עד שאתם מתפללים שיכנסו דברי תורה בתוך מעיכם בקשו שיצאו דברי הבלים מתוך מעיכם, ממש כמו שנתבאר. ודוד המלך עליו השלום על ידי שהייתה לו נפש טהורה היה לו ההרגש האמיתי לבחון נעימותה ומתיקותה.

ובזה מבאר בעל העקדה ז"ל שער מ"ח כוונת הגמרא בנדה דף ל: דקאמר שם רבי שמלאי כשהולד מונח במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, היינו שבנשמתו נטוע כח כל התורה כולה רק צריך להוציא אל הפועל. ומעת שעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן, ונשמתן נשארה זכה וטהורה, כמבואר באלשיך פרשה יתרו. ועל ידי הנשמה הטהורה, היינו הצלם אלקים שיש בעם ישראל, הם חשובים בעיני העמים, כמבואר בעקידה שער ט"ו. וזאת יש לומר היא כוונת הכתוב (בדברים לא) "ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה", שיתמה איך מצאוהו רעות רבות כאלה, "ואמר וכו' הלא על כי אין אלקי בקרבי" – היינו הצלם אלקים אין בקרבי לכן מצאוני הרעות האלה. על זה כתבה התורה "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות" ויבוא לכפור חס ושלום בה"צלם אלקים", "וענתה השירה הזאת" – היינו התורה – "לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". וכאשר יראה שגם אחרי שנדור ומפוזר בארבע כנפות הארץ ועם כל זאת לא נשכחה התורה ממנו, יבין מזה כי חכמת התורה נטועה בנפשו, והיינו הצלם אלקים, כמו שכתבנו בשם הרמב"ם דהוא השגה השכלית, רק יען שלא שמר אתו כראוי עלתה עליו חלודה, לכן מצאוהו הרעות והצרות. וישתדל לטהר אתו מהחלודה, וכמו שאמר הכתוב (דברים לב) "כנשר יעיר קנו, על גוזליו ירחף, יפרש כנפיו יקחהו, ישאהו על אברתו". ופירש בעל העקידה ז"ל כוונת הכתוב כך: כמו שהנשר שיעיר קנו להשליך גוזליו ארצה, וכשהם מגיעים קרוב לארץ מקבלם כל כנפיו וכוונת הנשר שמשליכם לארץ לא להרע להם היא, דהא כשמגיעים קרוב לארץ מקבלם, שלא ימותו בנפילתם לארץ. רק כוונתו שעל ידי פחד הנפילה יתלמדו לעוף השמים. כן כוונת ד' שהשליך אותנו ממקומנו היא ארץ ישראל לא להרע חס ושלום רק כדי שעל ידי זה ינקה הצלם אלקים מהחלודה שעלתה עליו. וכאשר יהיה טהור, יעוף השמים, כי ימשוך עצמו למקורו הראשון, כמשפט החלק להיות נמשך אחר הכלל, ויחיה חיי השכלי. זה תוכן דבריו ביתר ביאור.

וכן מבאר בעל אהל יעקב ז"ל הפסוק "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ד' וכו'", היינו אם יעזוב דרכו המכוער ומחשבותיו הרעות ותהיה נשמתו זכה וברה מבלי כתמים, אז ממילא וישוב אל ד', וכנ"ל. וקיום עם ישראל שלא יטבע בשבולת הזמן ובגלי הצרות ותלאות היא רק תורתו הקדושה, וכמו שמצינו ברבן יוחנן בן זכאי שבקש מאספסיינוס קיסר לתן לו יבנה וחכמיה יען כי קיום עם ישראל תלוי בזה. וכן מצינו במסכת ברכות דף ס"ג אמר רבי טבי אמר רב יאשיה כל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר: "התרפית ביום צרה צר כחך". מבואר מזה דרק על ידי התורה עם ישראל יכול לעמוד נגד החצים והבליסטראות שהזמן ירה עליו. (ובתהלים כט) כתיב: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום"'. ובמסכת זבחים דף קט"ז מביאה הגמרא דהכוונה היא על מתן תורה, היינו כמו שכתבנו, דהתורה היא העוז לישראל דעל ידה יכול לעמוד נגד הרוחות וסערות הזמן שלא יעקרו אותו ממקומו. ובפרשה פנחס על הפסוק "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום", פרשו רבותינו שזה הוא הבטחה שנתן לו חיי עולם, וכאמרם ז"ל בריש הפרשה שעדיין הוא קיים, וכן הוא אומר "בריתי היתה אתו החיים והשלום". וזאת יש לומר הכוונה שגומר, "ד' יברך את עמו בשלום", היינו על ידי התורה שהיא עוז לעם ישראל הוא קיים לעולם, כנ"ל. ולפי מאי שכתבנו, התורה היא בנין חזק שמשמר קיומו של עם ישראל. ולכן נקראים תלמידי חכמים 'בונים', כמבואר במאמר אמר ר' אלעזר וכו' אל תקרא 'בניך' אלא 'בוניך', שעוסקים בבניין ישראל, היינו התורה. וגם המחזיקים להעוסקים בתורה הם בכלל זה, וכעין שמצינו בסוטה דף כ"א דהתורה מגנא על המחזיקים בה כמו על הלומדים בעצמם. וכל המחדש חידושים בתורה, הוא מחזק בניין ישראל, והנה כעת הגם דיש הרבה ספרים נעלים בחידושי תורה, עם כל זאת אין אנו יכולים לחשוב כי למותר הוא לחבר עוד ספרים, דהא כל אחד מישראל יש לו חלקו בתורה, וכל אחד מחויב במה שביכולתו להגדיל התורה ולהאדירה. וכהיום הנני מוציא לאור חלק מחידושי על הש"ס וה' יזכני להוציא לאור גם יתר החידושים שלי. וקראתי שם ספרי זה 'באר מים' משום שבתיבת 'באר' נרמז שם בני המנוח ברוך אריה שנפטר בשנת תרס"ב בעוד הייתי רב בק"ק שדה-לבן והיה מצוין בכל: בתורה ובמידות טובות.

ולטוב יזכרו הורי אבי מורי הרבני המופלג מו"ה יוחנן ב"ר מיכל ז"ל שנפטר בק"ק אמשטרדם בשנת תרס"ט כ' כסליו ואמי מורתי מרת חיה גאלדא בת מו"ה דוד ז"ל שנפטרה בק"ק אמשטרדם בשנת תרע"ה כ"ה מנחם אב המה החזיקוני ללמוד תודה ותהי מנוחתם כבוד. ועל הטוב יזכר חותני הרבני המופלג מו"ה אליהו ב"ר ישראל ז"ל וחמותי מרת נחמה בת מו"ה ברוך ז"ל היו מוקרי רבנן. ועל הטוב יזכר שם הרבני הגביר הנכבד המפורסם וכו' מו"ה ישראל אהרן ב"ר נחמן פישעל יליד מפ"ק מערטש הדר בנויארק שהיה לי לעזר בכספו להדפסת ספרי זה, יהי שכרו לעולם הבא ופעולתו לפניו בעולם הזה להצליחו בכל העניינים הוא עם כל משפחתו הכבודה יאריכו ימים ושנים. ויהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל בבי מדרשא וימצא חן וחסד בעיני אלקים ואדם. אלה דברי המצפה לתשועת ה' מיכל דוד בן לאדוני רבי מוהר"ר יוחנן שטופעל ז"ל חופ"ק מערטש.

(הקדמת מחבר באר מים)


הרב מיכל דוד שטופל הי"ד, מזקני רבני ליטא, נולד בשנת תרכ"ה (1865) בעיר נימנצין (פלך וילנה), לאביו ר' יוחנן, שהיה למדן וצדיק שעסק כל ימיו בתורה ובמעשים טובים ולמרת חיה גולדה. ר' מיכל דוד למד בישיבות [טלז], וולוז'ין ומיר, והוסמך לרבנות מאת רבי יצחק אלחנן ספקטור, אב"ד קובנה. משנת תרנ"ו כיהן כרבה של וויסאל (פלך יקאטרינוסלב, רוסיה), בהמשך כיהן כרב של קהילת שדה לבן (בילוצרקב, רוסיה) וכרבה האחרון של מיריטש (מערעץ\ מרטש\ מירטש\ מערעטש\ מארקינה, ליטא). הוא נשא לאשה את מרת בלומה הי"ד בת ר' אליהו ונחמה בראודה.

הרב היה שקדן עצום, בקי בש"ס ופוסקים, ועם זאת היה פעיל בחיים הציבוריים היהודיים בעיר והרבה לסייע לכל נזקק. הוא חיבר את הספר "באר מים" (ברלין, תרפ"ה) – הכולל חידושים על הש"ס ובירור שיטת הפוסקים הראשונים והאחרונים. כתב הסכמה לספר "מחשבות שמואל" על מאמרי חז"ל ואגדות במסכת ברכות

הרב נרצח על ידי הנאצים בשואה באלול תש"א (1941), בהיותו בן שבעים ושש.

על פי המובא ב"אלה אזכרה" (חלק ב, עמו' 30-31) עם כניסתם של הנאצים למיריטש, ביוני 1941, הם התחילו להתעלל ביהודים. כעבור שבועיים הם ביקשו להוציא את הרב להורג באופן הפגנתי. הרב ברח לאחד הכפרים והסתתר בביתו של נוצרי, והנאצים איימו על יהודי העיירה שאם הוא לא יובא אליהם בתום שתים עשרה שעות, הם ישמידו את כל יהודי העיירה וישליכו אותם לנהר. מיד לאחר שהנוצרי שהסתיר את הרב הודיע לו על המתרחש, התעטף הרב בבגדי השבת, לבש טלית, קיטל וכיפה לבנה, נטל ספר תורה לזרועותיו, והורה לנוצרי להובילו לעיירה. הרב נפרד מאשתו הרבנית, מבתו וחתנו, והורה להם כצוואה אחרונה, שלא יבכו את לכתו, כיוון שעומד לקיים את המצווה הגדולה ביותר, בכל שנות חייו – מצות קידוש שם שמים. הנאצים פקדו על הרב לרקוד ולשיר בפניהם, והרב, כשספר התורה בזרועותיו, החל לשיר ניגון של שמחת תורה: "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים". הנאצים היכו את הרב מכות רצח והמשיכו להתעלל ברב בעינויים קשים עד שיצאה נשמתו. אבריו של הרב נמצאו בשטח והובאו לקבורה בבית העלמין של העיירה. הרוצחים כינסו מאות יהודית בבית הכנסת, רצחו אותם במיתות משונות והשליכו את גופותיהם לנהר נימן. תוך מספר שבועות הוצאו להורג במיתות משונות כל בני הקהילה ב-08.09.1941.

בלי תורה, הלב אטום וסתום ואי אפשר להיות יהודי טוב ולקיים מצות / הבחור ר' יוסף שמואל סופר הי"ד

ר' יוסף שמואל סופר הי"ד

א. רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה (רבי אלעזר בן ערך נקלע לשם, נמשך אחרי היין והמים המשובחים ושכח את תלמודו). כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא (כשחזר משם – קם לקרוא בספר התורה), בעא למיקרא (רצה לקרוא) "החדש הזה לכם", אמר: "החרש היה לבם". בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה (בקשו חכמים רחמים עליו וחזר תלמודו) (שבת קמ"ז:).

עיין מדרש רבה קהלת (ז,טו). נראה שהוצרך לכך יען שהיה מעין המתגבר מחודד מאוד טפי מכולם, עוקר הרים וטוחנן בסברא. וכדי שלא יזיק לראשו על פי דרך הטבע, הוצרך להנפש שם במקום מרחץ, ועל ידי כן בא לידי כך.

אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה וכו' בעא למקרא 'החדש הזה לכם', אמר 'החרש היה לבם', בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה. הא דטעה ר' אלעזר בן ערך דוקא בזה, שמעתי מאדוני אבי הגאון שליט"א [זצ"ל הי"ד], משום דהקב"ה נתן להם לישראל מצוה זו 'החודש הזה לכם', שהוא חדש ניסן, מזל טלה, כדי להבדיל אותם מתועבות מצרים שהיו עובדים לטלה, כמו שנאמר 'כי תועבת מצרים כל רועי צאן'. ורבי אלעזר בן ערך, אדרבא, אימשך בתרייהו, לא הבדיל עצמו מעכו"ם, וטעה ב'החודש הזה לכם' שהוא עשוי להפריש בני ישראל מאומות העולם.

ולי נראה ללמוד מוסר השכל מכאן כנגד אלו האומרים שאין צורך בלימוד תורת ה', כי העיקר לקיים המצות, ויכולין להיות יהודי טוב אף בלי לימוד. והאמת אינו כן, כי לא עם הארץ חסיד, ומי שאיני לומד בחשק הולך, יהיה כגר שעושה קרבן פסח שאמרו עליהם אין עושין חבורת גרים וכו'. וזה היה אצל רבי אלעזר בן ערך ששכח תלמודיה והיה סבור שאף בלא זה יכול לקיים מצות ה', והיינו 'בעי למקרא החודש הזה לכם', רמז כי זה מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, והיה רוצה לומר כי מה בכך ששכח תלמודו, העיקר הוא 'החודש הזה לכם' לקיים המצות, אבל אמר כי אינו כן, כי החרש היה לבם. בלי תורה אטום וסתום הלב, ואף מצות אין יכול לקיים, וביקש שיחזור לתלמודו.

(זכרון סופרים, עמו' סו)

ב. ושמעתי מאדוני אבי שליט"א [זיע"א הי"ד] דאיתא בספרים הקדושים להרב הצדיק ר' יעקב קארלינער זצוק"ל היה לו דביקות גדול, על שכמעט פרחה נשמתו, והיה אומר הרב הצדיק הקדוש מלובלין זצוק"ל, שיביאו עכו"ם ויגע בו, וכשיגע בו הטומאה יסתלק מקדושתו מעט – והנה במקום קדושה אין הפסק לדביקות, אדרבא תמיד מוסיף התעוררות גדולה מכח קדושת המקום, כדאיתא בר' עקיבא (ברכות ל"א.) כשהיה מתפלל אדם רואה אותו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, ולכך בני ישראל שהיה מחניהם קדוש, שהרי כל שלשה ימים היו מקדשים ומטהרים את עצמם, ולכך בא להם תמיד התעוררות גדול, והיה להם דביקות גדול מכח קדושת המקום. אבל חוץ למחנה היה כבר מקום בית הכבוד מקום טומאה, ולכך היו נרתעין לאחוריהם י"ב מיל להפסיק דביקותן הגדול ולהחזיר נשמותיהם.

(זכרון סופרים, עמו' נט)

ג. תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם (תהלים סח, כ). תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום (ביצה טז.). עיין טור אורח חיים סימן רמ"ב, ואור זרוע הובא בדרכי משה סימן ר"נ עיין שם.

בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך. ברש"י על התורה על הפסוק 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ,ח) כתב, תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת. וצריך להבין למה כתב רש"י כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל שהיה אומר 'ברוך ד' יום יום'.  ואמר אדוני אבי שליט"א [זיע"א הי"ד], דלעיל מיניה אמרינן 'אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנו, מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום'. ויש לדייק בלשון 'אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו', דמשמע דלו הוא דהיתה מדה אחרת, ולו יאתה לעשות כן בגודל בטחונו, שהיה מוכן לעלות על גג בית המדרש לשמוע דברי תורה מאחר שלא היתה לו פרוטה ליתן לשמש בית המדרש. אבל אדם אחר לא ינהג כן. והנה יש נפקא מינה גדול בין בית שמאי לבית הלל, דמאן דנהג כבית שמאי נמצא שיש לו די מחסורו בכל יום, דהרי כבר הכין מאתמול. אבל דנהג כבית הלל אינו יודע מה יעשה למחר ומה יאכל. ורש"י פירש (שם ט') על הפסוק 'ועשית כל מלאכתיך', כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכתך'. נמצא דנהג עצמו כבית שמאי לא יבא לידי הרהור, אבל מאן דנהג כבית הלל יכול לבא בקל לידי הרהור. ולכך הלל דייקא מדה אחרת היתה לו, שזה היה דוקא להלל שהוא היה בעל בטחון גדול. אבל אדם אחר לא יעשה כן, שיכול לבא בקל לידי הרהור. ולכן פירש רש"י דוקא כדברי בית שמאי, ודוק.

(זכרון סופרים, עמו' רצ)

ד. אמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'. שמעתי מאדוני אבי עטרת ראשי שליט"א [הי"ד זיע"א] לפרש, כי אמרינן באבות איזהו עשיר השמח בחלקו, כי אם רואה תמיד בחלק של חברו אינו נהנה דבר מעושרו, דאפילו אינו חסר לו כלום ויש לו הכל, כל מה שמתאוה, אבל צר לו כי גם לחברו נתן הקב"ה את הברכה, ואפשר שיש לו יותר ממנו. ולכך אפילו נתן הקב"ה את הברכה בתוך עדרו או תבואותיו מה יש לו מזה, והלא אינו נהנה מזה כלום, ואין זה ברכה. והיינו 'אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין', שמתנסה עיניו ואינו רואה בשל אחרים ושמח בחלקו, זה הוא הברכה.

(זכרון סופרים, עמו' שיז)

ה. אהיה זנב לאריות ואכתוב הנראה לעניות דעתי – בפרשת פקודי (ויקרא מ,יז) כתיב, 'ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן'. וכתיב בפרשת שמיני (ט,א) 'ויהי ביום השמיני' וגו', כתב רש"י שמיני למילואים הוא ראש חדש ניסן שהוקם המשכן בו ביום וכו'. ומאין נודע לנו שאחד לחודש הראשון שהוקם בו המשכן הוא ראש חודש ניסן, אם לאו מהפסוק 'החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה'. ועוד יותר דכתב שפתי חכמים בריש פרשת שמיני טעם הקמת המשכן בראש חודש ניסן הוא, יען דתלינן קדושה ביום קדוש, ואותו יום נטל עשר עטרות, וכיון שבאותו יום היה כבר קדושה ראשון למעשי בראשית וראשון לחדשים, ולכן קבעו גם שמונה דברים האחרים בפעם אחת לאותו יום. זה תוכן דבריו.

והנה מעשי בראשית שהיה באחד בניסן לא מצינו מפורש, ואדרבא פלוגתא הוא בראש השנה י"א ע"א בין רבי אליעזר ורבי יהושע, ומפורש יצא ראשון לחדשים 'החודש הזה לכם' וגו', נמצא ידיעתינו לזמן הקמת המשכן נובע מהפסוק 'החודש הזה' וגו'. וכל עצמו של הקמת המשכן ביום ראש חדש ניסן אינו רק מחמת ראשון לחדשים, מחמת הפסוק 'החודש הזה' וגו' והדין עם הירושלמי – והכי פירושו בדין הוא שיקדים החדש לפרשת פרה, שהרי בא' בניסן הוקם המשכן, וכל זה לא ידעינן רק מהפסוק 'החדש הזה' וגו', נמצא בפסוק 'החודש הזה' נרמז לנו טעם זמנו וזמנו של הקמת המשכן, ובודאי הדין שיקראו מקודם זאת ואחר כך פרשת פרה שגם זמנו תלוי בפסוק 'החדש הזה' וגו', שהרי בשני בניסן נשרפה הפרה, ואי לאו הקמת המשכן באחד בניסן לא היה שריפת הפרה בב' בניסן, כי אי אפשר לשרוף הפרה קודם לה משום דבעי 'והזה אל נכח פני אוהל מועד'. ולפי זה מצינו שפיר שייכות להקמת המשכן עם פרשת 'החודש הזה' וגו' כנ"ל.

ובזה נבין מאמר ר' יצחק שבו התחיל רש"י לפרש את התורה, אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל אח התורה אלא מ'החודש הזה לכם' שהוא מצוה ראשונה וכו'. וצריך ביאור הלא בודאי צריכין אנו לידע מקודם האמנת הבריאה שבלא זה אין כלום, וגם לידע אשר נתגלגל לאבותינו שירדו למצרים ונזדככו בכור הברזל שעל ידי זה זכו ונעשו ראויים לקבלת התורה והמצות, אבל יען שלא נתפרש בתורה זמן התחלת הבריאה ורבי יהושע שאומר בניסן נברא העולם, ידעינן זה משום דניסן הוא ראשון לחדשים, ותלינן קדושה ביום קדוש, ובודאי לכך נקבע ניסן ראשון לחדשים משום דבאותו יום היה ראשון למעשה בראשית, וכיון דזמן התחלת הבריאה ידעינן מהפסוק 'החדש הזה לכם' וגו', שפיר קאמר רבי יצחק שבו היה צריך להתחיל את התורה כדי לידע זמן התחלת הבריאה.

(זכרון סופרים, עמו' תז)

ו. כי אתא רב דימי אמר שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה 'ירהבו נער בזקן והנקלה בנכבד' (חגיגה יד.). והוא תמוה למה נתקרר דעתו של ישעיה דוקא בפסוק זה, וכי לא היה די י"ח קללות. ואמר לי אבא אדמו"ר הגאון שליט"א [זצוק"ל הי"ד] לבאר על פי משל, שפעם אחת אירע שאחד במדינה מרד במלכות והשיא בעצתו הרבה אנשים אשר גם כן נתחברו עמו כנגד מלכם. אבל לא ארכו הימים ותגבר יד המלך, והשיב להם גמולם בראשם. האחד נחנק, האחד נשרף וכו', כל אחד קיבל ענשו הראוי לו, זה משונה מזה. אבל הראש שבהם אשר הוא יסוד הסיבה אותו לא המיתו, רק הניחוהו סגור בחדר מיוחד חושך ורע. ויהי בקרב הימים נשמע בכל הארץ פתגם המלך שכל הנערים הנוהגים לסבוב בעיר מחמת שאין להם מלאכה, הרעים בעזות פנים, המה יבואו ליום מיוחד אל המלך. ויהי בבא יום המועד ויאמר אליהם המלך, לכם לא בחרתי לעשות שום מלאכה, רק בכל יום ויום תלכו אל החדר של ראש המורדים הזה, ותסיתו אותו בעזות פניכם בכל כחכם וככל משאלות לבכם, למען אשר תוכלו לצער אותו עד מאוד. ויען אחד מהנערים אדוני המלך למה קנסת משפט כזה על איש הלזה, כי לא די לו שאין לו חרות והוא סגור ומסוגר מן העולם וכמעט חייו אינם חיים, ולמה אתה רוצה לעשות לו את הדבר הרע הזה. אל נא אדוני. ויען המלך לו, דע כי לאיש הזה אם הייתי עושה לו כל המשפטים והעונשים משונים הראויים לו גם אז אין תקוה שיתחרט וישוב ממעשיו הרעים, כי יחשוב בלבו באמרו היום גברה יד המלך עלי, ומחר יהיה להיפוך, מי יודע איך ישתנו העיתים והמזלות, וכשם שהוא עושה עכשיו עמי, כן אשלם גם אני גמולו בראשו. וכזאת וכזאת לא יתן לב להכניע עצמו אל המלך ולשוב. רק בזה המעשה אשר אני רוצה לעשות חשבתי אולי יהיה נהפך לבבו הערל לחשוב מחשבות טהורות, כי בראותו אתכם ומה שאתם עושים לו יצטער בלבבו, איך נערים עזי פנים באים לאיש כמוני, וכי זה המשפט שנערים פני זקנים יכלימו, ואז יאמר בלבו הלא גם אני הייתי כן נער עז פנים בהלכי למרוד כנגד אדוני המלך אשר אני כנגדו גרוע עוד יותר מנער זה אלי, ואז יש תקוה שישוב ממעשיו הרעים בתשובה שלימה ולא ימרוד עוד.

והנמשל מובן מאליו. הקב"ה יתברך שמו נתן לנו תורה ומצות לשמור אותם ולעשותם, ואם אנו מורדים חס ושלום נגדו יתברך שמו לא די אם יעניש אותנו כל כך, כי נחשוב בלבבנו היום הוא מעניש אותנו, ומחר לא יעשה לנו מאומה, ואנו בשרירות לבינו נלך חס ושלום. אבל אם נערים עזי פנים ילבינו פני זקנים, אז יחשבו כמו שאין הנער הזה ראוי לבא אלי, כך מכל שכן איך העזתי פנים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו. כזאת וכזאת יחשוב ויתן החי אל לבו, ועל ידי זה יכנסו בו מחשבות טהורות לשוב אל ה' בתשובה שלימה. על כן לא נתקררה דעתו של ישעיה עד שאמר להם מקרא זה 'ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד', ורק אם יתנו זה לליבם אז יחזרו למוטב, ורק זה יכול להביאם אל הדרך הטובה והישרה, והבן כי נכון הוא.

(זכרון סופרים, עמו' תיח)


הבחור המופלג ר' יוסף שמואל סופר הי"ד נולד לאביו הרב אברהם יעקב סופר הי"ד אב"ד טעט ולרעייתו הרבנית רבקה מירל. הוא פרסם מספר חידושים בכתב העת הנשר שנה שמינית (ת"ש) עמו' סו ו-קי, והניח אחריו חידושים בכתב יד, ובהם גם חידושים בשם אביו.

ר' יוסף שמואל נספה בכ"ג בסיון תש"ד באושוויץ. רבים מבני משפחתו נספו גם הם.

תמונת חתימת כתב ידו של ר' יוסף שמואל סופר, משלהי שנת תרצ"ט, מובאת באדיבות בית המכירות צפונות.

כשיידע האדם כי התורה נתנה לישראל בחסדי ה', ילמד לשמה וילמד לאחרים בחינם / הרב דוד צימטבוים הי"ד

תמונת הרב דוד צימטבוים הי"ד

והנה בסוכה (דף מ"ט ע"ב) איתא א"ר אלעזר מאי דכתיב "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", וכי יש תורה של חסד ותורה שאינה של חסד. אלא תורה לשמה, זו היא תורה של חסד. שלא לשמה, זו היא תורה שאינו של חסד. איכא דאמרי תורה ללמדה, זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה זו היא תורה שאינו של חסד. יעויין שם. ולהבין למה נקרא תורה לשמה "תורת חסד", ושלא לשמה  "תורה שאינו של חסד". וכן בתורה ללמדה דנקרא "תורה של חסד", ושלא ללמדה, "תורה שאינו של חסד".

יש לומר על פי הנ"ל, דהנה אם האדם יודע ומכיר חסדי הקב"ה בנתינת התורה לישראל, הגם שהיה שעשוע וכלי אומנתו ובו ברא את העולם, והווי שרביטו של מלך, ורק מחביבות שנקראו "בנים למקום" וכנ"ל, בוודאי דילמוד תורה לשמה על ידי כך, דהיינו בלתי לד' לבדו, וכדרך הבן שעושה רצונו של אביו בלי כוונתו להנאת עצמו, ורק מאהבתו לאביו. ומהאי טעמא מבואר בקידושין (דף ל"ו ע"א) "בנים אתם לה' אלקיכם", בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, אתם קרוים "בנים". אין אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרוי "בנים". יעויין שם. ולכאורה איך נשמע זה מקרא ד"בנים אתם לד' אלקיכם". ועל פי האמור  אתי שפיר דמנהג בנים, היינו שעושים ומקיימים ציווי אביהם בלי שום נגיעה והנאה עצמית, ורק לעשות רצון אבינו שבשמים, אזי מקרי "מנהג בנים". ורק אז קרויים "בנים". ונשמע זה מקרא ד"בנים אתם", אבל בתנאי "לד' אלקיכם", דהיינו שכל לימודכם ועסקכם בתורה הקדושה הוא רק לשמה, דהיינו "לד' אלקיכם", ולא לצורך עצמכם דאז נוהגים מנהג בנים. והבן.

ועל כן רק זה שיודע ומבין שכל נתינת תורה הקדושה היתה רק מצד חסדו יתברך שמו. ומן הדין לא היה רשאי להשתמש בשרביטו של מלך, אחרי כי התורה היתה שעשוע וכלי אומנתו יתברך שמו, ורק מחמת חביבתם של ישראל שקרויין "בנים", רשאים להשתמש בשרביטו של אביהם שבשמים, וכנ"ל. ועל כן נוהג את עצמו מנהג בנים, דהיינו שכל לימודו ועסקו בתורה הקדושה הוא רק לשמה ולעשות נחת רוח לאביו שבשמים, דרק אז קרויין "בנים", כפי המבואר בקידושין הנ"ל. ועל כן קאמר בגמרא דסוכה הנ"ל דתורה לשמה הוא תורת חסד, דהיינו מחמת שכל לימודו לשמה הוא רק מהבנתו כי התורה הקדושה הוא תורת חסד, דהיינו מצד חסדו הגדול יתברך שמו, וכל מי שלומד תורה שלא לשמה ורק להנאתו ולצרכו וכדומה, הוא בעל כורחו משום שאינו יודע ומכיר חסדי המקום בנתינת תורה הקדושה וטועה בדעתו כי נתינת התורה הייתה מצד הדין החיוב ורק מחמת כי לא רצו אומות העולם לקבלה ניתן ישראל, ועל כן אומר כי הותר ללמוד ולעסוק שלא לשמה כמובן. וכיוון שכל טעותו נצמח מחמת חסרון ידיעתו ואי הבנתו כי התורה הקדושה ניתן לישראל רק מצד חסדו הגדול יתברך שמו ומחמת חביבתו לישראל, ועל כן קאמר בגמרא "תורה שלא לשמה", היינו תורה שאינה של חסד, דקאי לפי הבנת האדם שעוסק שלא לשמה, דבעל כורחו משום שטועה וחושב כי התורה הוא אינו של חסד, והבן ואתי שפיר.

וביותר יש להסביר הדבר על פי המבואר בבבא מציעא (דף פ"ד ע"ב) כלי שנשתמש בו קודש, אין רשאי להשתמש בו חול. יעויין שם ובתוספתא מגילה (פ"ב מ"י) ובירושלמי שבת (פ"י הל"ה) ויומא (פ"ג ה"ו), יעויין שם. ועל כורחך כיוון שבתורה הקדושה נברא העולם ונשתמש בה קודש כביכול יתברך שמו, על כן אין רשאי להשתמש בה חול, דהיינו ללמוד ולעסוק לצורכי עצמו, צרכיהדיוט, ורק ללמוד לשמה, דהיינו צורך גבוה כמובן. ועל כן זה שלומד תורה לשמה, דהיינו מצד שיודע שבתורה הקדושה נברא העולם, ואין רשאי להשתמש בה חול, וכיוון שיודע זאת מבין שתורה הקדושה נתנה בחסד אחרי כי הייתה כל אומנתו של הקב"ה, ורק מי שלומד תורה שלא לשמה, מחמת חסרון ידיעתו שבתורה הקדושה נברא העולם, הוא הטועה שהורשה לעסוק בה לצורך חול ועל כן תורה לשמה נקרא "תורת חסד", ושלא לשמה "תורה שאינה של חסד", וכנ"ל והבן.

ובזה יובן גם כן הא דמבואר בשבת (דף ס"ג ע"א) אמר רבא בר רב שילא, ואמרי לה אמר רב יוסף בר חמא א"ר ששת מאי דכתיב "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא. אלא למיימינין בה אורך ימים איכא, וכל שכן עושר וכבוד. למשמאילים בה עושר וכבוד איכא וכו'. יעויין שם, וכנודע. ופירש רש"י ז"ל שם בחד פירושא, מיימינין בה – עוסקין לשמה, משמאילים – שלא לשמה. יעויין שם. וצריך להבין דאמאי נקרא תורה לשמה "מיימינים" ותורה שלא לשמה "משמאלים בה". ויעויין בפירוש הרי"ף בעין יעקב שם. ועל פי זה מובן דכיוון דתורה לשמה נקרא "תורת חסד" מהטעם הנזכר לעיל, דהוא מחמת יודעו כי התורה נתנה מצד החסד, ועל כן עוסק בתורה לשמה. וכפי המבואר. ועל כן נקרא תורה לשמה "למיימינים בה", דהיינו שיודעים כי התורה נתנה בימין, דהוא כינוי לחסד ורחמים, וכמו שנזכר לעיל מהקרא ד"מימינו אש דת למו". וכאשר זה הפירוש הוא גם כן על המבואר שם בשבת לעיל מיניה דתורה נתנת בימין, שנאמר "ותורת נוראות ימינך". יעויין שם. ועל כן נקרא לשמה "למיימינים בה". וזה העוסק בתורה שלא לשמה, דהוא תורה שאינו של חסד, כמבואר בסוכה הנ"ל, וכמו שנתבאר משום דע"י עוסקו שלא לשמה ניכר טעותו שחושב כי התורה לא נתנה מצד החסד רק מצד הדין, ועל כן הוא בדעתו כי הותר ללמוד שלא לשמה, וכנ"ל. ועל כן נקרא שלא לשמה "למשמאלים בה", דהיינו שחושבים שהתורה נתנה משמאל, דהוא כינוי לדין וכנודע. ואתי שפיר לנכון בסייעתא דשמיא.

ובדרך הזה יבואר גם כן הא דסוכה הנ"ל דתורה ללמדה זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה זו היא תורה שאינו של חסד. והיינו גם כן דרק מי שיודע ומבין שנתינת התורה הייתה מצד החסד ולא מן הדין, על כן הוא עושה חסד גם כן עם אחרים ללמדם, הגם דבתורה גופא אינו נכתב החיוב בפירוש ללמד לאחרים ורק נכתב חיוב ללמד לבנו. וכדכתיב "ושננתם לבניך", ונכתב רק "והגית בו יומם ולילה", אבל לא נזכר החיוב ללמד לאחרים, ולא מן הדין הוא זה. אבל אחרי כי התורה גופה שנתן הקב"ה לישראל הייתה ממידת חסדו ורב טובו יתברך שמו, על כן צריך להדביק במידותיו וללכת בדרכיו וללמד לאחרים לעשות עמהם חסד. וזה הוא הפירוש בהא דמבואר בנדרים (דף ל"ז ע"א) ובכורות (דף כ"ט ע"א) על הפסוק "ואותי ציוה ד' בעת ההיא ללמד אתכם", וכתיב "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציוני ד'", מה אני בחינם אף אתם בחינם. יעויין שם, וכנודע. והיינו דמשה רבינו עליו השלום אמר לישראל "כאשר צוני ד'", דהיינו מה נתינת התורה ע"י משה רבינו עליו השלום הייתה מצד החסד ולא מן החיוב והדין, דהיינו בחינם, אף אתם בחינם, דהיינו שצריכים לילך בדרכיו יתברך שמו ולעשות חסד עם אחרים ללמדם, והגם דלא נכתב חיוב בפירוש על זה, והיינו גם כן בחינם. ועל כן באמת לאחר לימוד מדרשא הנ"ל, מצווה הוא ללמד לאחרים, וכמבואר בנדרים הנ"ל דמהאי טעמא המודר הנאה לחבירו מלמדו מדרש, הלכות ואגדות, משום דמצווה קא עביד, ומצוות לאו להנות נתנו. וכהן הוא בשולחן ערוך יורה דעה סי' רכ"א סעיף ב'. יעויין שם. וברמב"ם בפרק א' מהלכות תלמוד תורה הלכה ב' שכתב "ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצווה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמודים אף על פי שאינן בניו, שנאמר ושננתם לבניך, מפי השמועה למדו בניך אילו תלמודיך, שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר ויצאו בני הנביאים". יעויין שם. ולא ידעתי למה לא הביאו מדרשא הנ"ל דמה אני בחינם אף אתם בחינם. ובנושאי כלים שם לא הרגישו בזה, ואין כאן מקום להאריך. ועיין בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ה סעיף ג' ובביאור הגר"א שם מה שהיבא מכמה מקומות בזה. יעויין שם. ועל כל פנים הדרש הנ"ל הוא מכח שהתורה נתנה בחסד, והיינו בחינם וכנ"ל.

וזה יש לומר גם כן כוונת הספרי בפרשת עקב דנמשלו דברי תורה למים, מה מים חינם לעולם, אף דברי תורה חינם לעולם. יעויין שם. והיינו דכבר נודע דמים רומז לחסדים, ועל כן אומר מה מים חינם לעולם, דהיינו בחסד, אף דברי תורה חינם לעולם, דנתנה מצד החסד. והבן.

ועל פי זה מבואר הא דסוכה הנ"ל דתורה ללמדה זו היא תורה של חסד. והיינו כיוון שלומד עם אחרים ועושה חסד עמהם, בעל כורחו משום שיודע שתורה נתנה צד חסדו יתברך שמו, ומה אני בחינם אף אתם בחינם, וכנ"ל, ועל כן נקרא "תורה של חסד". אבל הלומד ואינו מלמדה, והיינו משום שטועה בדעתו כי התורה היא נתנה מן הדין, ואחרי כי מצד הדין והחיוב לא נזכר בתורה בפירוש ללמד לאחרים ועל כן אינו עושה חסד עמהם. ועל כן לפי טעותו שהתורה לא נתנה בחינם ובחסד, נקרא "תורה שאינה של חסד". והבן.

ובזה יש לומר הא דמבואר בכתובות (דף נ' ע"א) "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד", זה הלומד תורה ומלמדה, יעויין שם. וברש"י ז"ל שם פירש ד"צדקתו עומדת לעד" על שטרח ללמד לתלמידים. יעויין שם. ועל פי זה יובן הדבר ביותר על פי מה דאיתא בפסחים (דף נ' ע"ב) רבא רמי כתיב "כי גדול עד שמים חסדך", וכתיב "כי גדול מעל שמים חסדך", הא כיצד כאן בעושין לשמה, כאן בעושין שלא לשמה. יעויין שם. והיינו דמי שלומד תורה לשמה, וכוונתו לעשות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו שהוא נצחי ובלתי גבולי, על כן שכרו גם כן הוא נצחי. וגם מעל השמים, כשהוא בעולם העליון, גם כן זכות תורתו מגין לדורות הבאים, כי שכרו בלתי גבולי. ומי שעוסק שלא לשמה, רק לצורך עצמו, דהוא גבולי, על כן שכרו רק גבולי, דהיינו עד שמים ולא מעל השמים כמובן. וכבר כתב בספר הקדוש נועם אלימלך פרשת בא, וזה לשון קודשו: ובזה יובן מה שרגילים לומר זכותו יגן עלינו, ולמה יתן הצדיק זכותו לאחר, הלא טוב לו שייקח לו לעצמו לעולם הבא שהוא אין סוף. אלא יש לפרש ש"זכות" הוא לשון "זך", דהיינו מה שלומד תורה לשמה אזי זכות האור שהוא מושך על כל העולם היא העומדת לדורו ומגין עליהם. עד כאן לשון קודשו. ועל כן מי שלומד תורה ומלמדה, דהוא משום שיודע שהתורה ניתן מצד חסדו יתברך שמו, ועל כן נקרא "תורת חסד", וכנ"ל. וגם כיוון שיודע שהוא בחסדו ולא מצד הדין, מחמת כי הייתה כלי חמדתו ובו ברא העולם, עוסק בתורה לשמה ובלתי לד' לבדו ונוהג מנהג בנים משום דבלאו הכי אי אפשר להשתמש בשרביטו של מלך, וכנ"ל. וגם כלי שנשתמש בו קודש אין להשתמש בה חול, וכמו שנתבאר. ומהאי טעמא נקרא גם כן לשמה "תורת חסד" וכנ"ל. וכיוון שלומד תורה ומלמדה, לומד גם כן לשמה, כי משולבים יחד כפי האמור. ועל כן "וצדקתו עומדת לעד", כמו בכל העוסק בתורה לשמה ששכרו וזכותו הוא בלתי גבולי ומעל השמים חסדו, וכדברי הקדושים בנועם אלימלך הנ"ל, והבן.

(מתוך הקדמת המחבר לספרו "חסדי דוד")


הרב דוד סג"ל צימטבוים, נולד בשנת תרנ"ד (1894) בקרניץ (קריניצה) שליד צאנז (שבגלציה), וגדל בגרוסוורדיין (שברומניה), שם היה אביו, הגאון רבי פנחס צימטבוים, אב"ד במשך כחמישים שנה.

הרב דוד נשא בגיל עשרים את חיה שרה בתו הגביר ר' אלעזר שטיינמץ מבורשה (שבאזור מרמארוש). עוד בילדותו היה מתמיד גדול והפליא את הכל בגאונותו, כעילוי ובקי בש"ס. בגיל שתים עשרה החליף שו"ת עם גדולי דורו. בבר המצווה שלו נשא דרשה חריפה במשך שלוש שעות. בגיל ארבע עשרה הוא נבחן ע"י רבנים גאונים שהגיעו למרחץ קרניץ: הרב יוסף ענגיל ראב"ד קראקא בחן אותו בש"ס, הרב אליהו קלאצקין אב"ד לובלין בחן אותו בראשונים ואחרונים ורבי חיים אלעזר שפירא אב"ד מונקאטש בחן אותו על ארבעת חלקי השולחן ערוך. הם ראו שהוא תלמיד חכם הבקי היטב בש"ס ופוסקים וכתבו לו מכתבי הוראה. הוא נסמך גם ע"י הרב שמעון אנגל והרב אברהם מנחם הלוי שטיינברג.

בהיותו בן שבע עשרה הציעו לו את רבנות סרנטש, אך הוא סירב להצעה זו.

לאחר פטירת סבו, אבי אמו מרת טויבא ציפורה, אריה ליב ברוינפלד, בשנת תרפ"ב, חזר לגליציה למלא את מקומו כרב ואב"ד קרניץ. נהג להתיידד עם גדולי הדור שהגיעו למרפא בעיירתו, והאזינו לשיעוריו.

היו לו יותר מאלף תשובות בהלכה, ובהנחיית הרב חיים עוזר גרודזינסקי מווילנה הוציא לאור בבילגורייא בשנת תרצ"ח (1938) את ספרו "חסדי דוד", ב"כ, ובו מאות דפים, על שנים עשר הסימנים הראשונים של שולחן ערוך אורח חיים. הספר לא הספיק להיות מופץ בשל הוצאתו לאור בסמוך לפרוץ המלחמה. כיהן גם כגבאי מעות ארץ-ישראל בקרניץ ועסק במעשי חסד.

נולדו להם ששה ילדים: מרדכי נתן, רייזל, אריה ליב, פיגא שיינדל, ריבה ויחיאל.

לאחר הכיבוש הנאצי ברח הרב לפולין ומשם ללבוב. הוא נתפס ע"י הרוסים שעמדו לגרש אותו לסיביר. בתחנת הרכבת הצליח הרב להשתחרר לאחר שהוכיח לרוסים שהוא אזרח הונגריה. הוא ברח לטרנוב ושם נספה עקה"ש בשנת תש"ג (1943). נספו גם הרבנית חיה שרה וכל ששת ילדיהם. וכן נספו אחיו של הרב דוד, החריף ובקי ר' יצחק שמואל, רעייתו רבקה, וילדיהם חיים שרגא, נתן יוסף, נחמה בלומה, ישכר דוב ופייגע רויזע. הי"ד.

בנם הבכור ר' מרדכי נתן, שחידושי תורה ממנו הובאו בספרו של אביו, נשלח למחנה בוכניה. אנשי הגיסטפו דרשו ממשפחתו הון רב על מנת להעביר אותו להונגריה, אך הייתה זו רק תרמית של הגיסטפו, שלמרות קבלת התשלום, העבירו אותו ואת ילדיו להשמדה באושוויץ. הי"ד.

אחד ממאמריו שלך הרב דוד, "ה' קושיות בסוגיות חמורות",  יצא לאור בירחון המאור, שנה ז (תשט"ו) חוברת ז (סג), עמו' 23.

אחיו, הרב אהרן, שכל את אשתו וילדיו במחנה ההשמדה אושוויץ, סייע להצלת יהודים והצליח לברוח מצפון טרנסילבניה לבוקרשט להמשך משם את פעולות ההצלה. בשנת תש"ה הגיע לניו יורק וכיהן כרב קהילת "בית פנחס", כנשיא התאחדות הרבנים הפליטים מאירופה בארה"ב וקנדה וכנשיא חברת הסיוע טרנוב. בשנת תשכ"ה הוציא לאור את ספרו של אחיו "חסדי דוד", במהדורת צילום, בתוספת הנצחות, הסכמות וחידושים נוספים.

הערות:

א. בספר קהילות מארמארוש, וכן בספר "די שיינע פארגאנגענהייט פון מארמאראש" עמו' 420, כתבו שנבחר לרב קרניץ בשנת תרצ"ד (1934). בספר "קהלים ואישים בגליציה" רשם את שנות פעילות הרב דוד בקרניץ בתרפ"ב-תרצ"ו, בספר הקהלה של גרוסוורדיין אוראדאה ונאג'וואראר כתב שהגיע לקרניץ למלא את מקום סבו שנפטר בכ"ד במרחשוון תרפ"ב (1921). באנציקלופדיה לחכמי גליציה כתב שהיה רבה של קרניץ משנת תרפ"ב במשך עשרים שנה.

ב. באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ו, עמו' 1061 כתב כי הרב עבר בשנות השואה לבריגל ולבוכניה, שם נספה עם משפחתו.

ג. ע"פ אחד מהרשומות ביד ושם, הרב דוד צימטבוים נספה במיידנק בשנת 1942.

הסיבות לקריאת שם ספר חידושי תורה על שם מחברו / הרב מרדכי זלבוביץ הי"ד

תמונת הרב מרדכי זלבוביץ הי"ד

גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך' (תהלים קיט מדרש תהלים) אמר לו דוד ריבונו של עולם רצונך שאשמור דברך, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, ואם אין אתה גולה את עיני מניין אני יודע, לכך נאמר 'גל עיני ואביטה' וכו', ואף על פי שעיני פתוחות איני יודע כלום. בא וראה אף על פי שהיה שמואל נביא לא היה יודע כלום עד שגלה הקב"ה את אזנו, שנאמר 'וה' גלה אזן שמואל' וגו' (שמואל א, ט). וכן דניאל וכו'. פליאה זו היא תורה, וכן הכתוב אומר 'פלאות עדותיך' וכו', 'הורני ה' דרך חקיך' וגו'. ג' בני אדם שאלו חכמה מהקב"ה דוד ושלמה ומלך המשיח, וכו'. עד כאן לשון המדרש.

ובזהר הקדוש בפרשת בראשית דף נ"ט. איתא שמע רב ייבא סבא וכו' ואני בהאי אורחא בסייעתא דקב"ה בעינן למימר מילי דאורייתא, פתח ואמר 'הורני ה' דרכך אהלך באמתך, יחד לבבי ליראה שמך', האי קרא קשיא, דהא תנינן כלא הוא בידא דקב"ה בר למהוי זכאה או חייבא (ברכות דף ל"ג:) ודוד היך תבע מעם קב"ה, אלא דוד הכי קאמר 'הורני ה' דרכך', ההוא אורח מישור ומתקנא לגלאה עיני ולמנדע, ולבתר 'אהלך באמתך' וכו'. עד כאן לשון הזהר הקדוש.

וגם איתא בברכות דף כ"ח: רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית מדרש וכו'. גמרא, תנו רבנן בכניסתו מהו אומר, 'יהי רצון מלפניך ה' אלקי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה, וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור, ולא על טהור טמא' וכו'. עד כאן לשון הגמרא (משום דאיתא בירושלמי סוף פרק א דחגיגה, אמר רבי אלעזר כשם שאסור לטהר את הטמא, כך אסור לטמא את הטהור. עד כאן לשונו. ובירושלמי סוף פרק אין מעמידין בעבודה זרה לא משמע כן. ובירושלמי דף ריש פרק ה' דסוטה הלכה ב' גם כן הובאו דברי רבי אלעזר הנ"ל, וכן פסק הש"כ ביורה דעה סימן רמ"ב בכללי איסור והיתר) ולכן התפלל רבי נחוניא בן הקנה שלא אכשול בין לטהר את הטמא, ובין לטמא את הטהור, משום שסבירא ליה כרבי אלעזר הנ"ל.

ואם כן כיוון שכל הצדיקים התפללו על זה ואם כן כל שכן וקל וחומר שצריכים אנחנו להתפלל לקב"ה כל התפילות הנ"ל וה' יתברך יעזרני ויאור את עיני שלא אכשול חס ושלום בדבר הלכה, וכתפילתו של רבי נחוניא בן הקנה, וכמו שעשה רבי אבא כדאיתא בביצה דף ל"ח. כי סליק רבי אבא אמר יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל. ופירש רש"י ז"ל אימא מילתא דשמעתתא דתתקבל לחכמי המקום שלא אבוש. ואבקש מאת ה' יתברך החונן לאדם דעת שיזכני להדפיס השו"ת מחלק השני וגם חידושי על הש"ס ועל התורה ולחדש עוד חידושים.

והא שקראתי כל החידושים שלי בשמי, משום דאיתא בעבודה זרה דף י"ט. ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר 'בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה'. ופירש רש"י ז"ל נקראת על שמו של אותו תלמיד שטרח בה, כדכתיב 'ובתורתו', משמע של כל אדם. ועיין בקידושין דף ל"ב: ובחידושי אגדות. וגם ראיתי בספר קבלה אך שכחתי איה שצריך לקרות להחיבור אשר יעשה בשמיו וגם לפי מה שאכתוב הטעם בתחילת ההקדמה בלי נדר משום ששפתותיהם דובבות וכו', גם כן צריך להזכיר את השם.

ואבקש מאת המעיינים בחיבורי שלא יהיו קורים כמתנמנם נים ולא נים, אלא ידקדקו בהן היטב. ואם הם קשים במקום, יעיין באיזו דפים אחריהם וגם בהשמטות. ואם אחר העיון והחיפוש יקשה, אם אפשר להודיעני. אזי מה טוב. ואם אראה שהדין עמם, אזי אודה ולא אבוש לומר בפה מלא, 'ברם דברים שאמרתי טעות הן בידי', וכמו שכתב השאגת אריה בהקדמתו בשו"ת שאגת אריה, וכמו שעשה רבא ג' פעמים אמר ' דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי', פעם בעירובין דף ק"ד. פעם שנית בבבא בתרא דף קכ"ז. פעם שלישית בנדה דף ס"ח. ושני פעמים נמצא שאמר רבא 'לאו מילתא היא', דאמרי ביבמות דך כ: ושם בדף ע"ו: ואפשר שנמצא עוד פעמים. ומה רבא, שהיה חריף ביותר, כדאיתא בחולין דף ע"ז. דקרא ליה רב אדא בר מתנא על רבא 'סכינא חריפא', ופירש רש"י ז"ל לב פתוח לו בסברא. ובעירובין דף כ"ט. איתא אמר רבא הרני כבן עזאי בשוקי טבריא. ופירש רש"י ז"ל, יומא בדיחא הוה ליה לרבא ואמר להו לתלמידיו השתא צילא דעתאי והרני מזומן להשיב בחריפות לכל מי שישאלני, כבן עזאי וכו'. והיה אומר 'כל חכמי ישראל כקליפת השום' בבכורות דף נ"ח. וכו'. והא דפירש רש"י ז"ל יומא דבדיחא דעתה הוה, והלא שפת יתר הוא, משום דקשה ליה לרש"י הא הוא גופא אמר שם בדף נ"ג. 'ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא'. ועיין שם בפירוש רש"י. ולהכי פירש שיומא בדיחא הוה ליה וכו'. ולהכי אמר רבא בברכות דף ו': אגרא דשמעתא סברא, משום שהיה בעל סברא. ולהכי אמר רב אדא בר אבא תו אכלי בשרא שמינה בי רבא. ועיין בפירוש רש"י שם. וגם מצינו כן ברב נחמן בדיני. וכן איתא בקידושין דף נ"ט: ובבבא מציעא דף ק"י. ועיין בתוספות בעירובין בדף ל"ב. בדיבור המתחיל 'רב ששת אמר חזקה שליח עושה שליחותו', ומכל מקום אמר 'דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי'. וכן נמצא בשבת דך ס"ג: ברב דימי כי סליק לנהרדעא שלח להו 'דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי'. וכן נמצא בחולין דף נ"ו. בזעירי כי סליק לנהרדעא שלח להו 'דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי'. ואם כן כיון שהם לא בושו לומר 'שטעות הם בידם, וכל שכן אני שמה אני, וכמו שאכתוב לקמן בתחילת ההקדמה.

וגם יחפשו במקום אחר אשר כתבתי כי אפשר שמשם ימצאו תירוץ, וכמו שאיתא בירושלמי פרק ג' דראש השנה הלכה ה, דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר.

(פתיחה לשו"ת עטרת מרדכי)

מה שעוררני לכתוב ולהוציא לאור חידושי אשר חידשתי בש"ס ופוסקים מה שחנני ה' יתברך הוא מצד שני טעמים:

א) משום שאיתא באבות פרק ג' משנה ה' כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר 'רק השמר לך' וגו'. וכתב על זה הגאון הקדוש רחיד"א זצ"ל מה שדקדק רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר, 'ממשנתו', הוי לומר רק 'השוכח דבר אחד ממשנה' והוי ידעינן שלמד פעם אחת או יותר, שאם לא למד מה שייך לומר 'השוכח'. ותירץ כן שאפשר ליישב בזה שזה ידוע כי כל אחד קיבל חלקו בתורה בסיני, ואם הוא זוכה הוא מוציאו לאור אשר קבלה נשמתו בסיני. והחידוש ההוא אין אחר יכול לחדשו, יען כי זה הוא חלקו. ועל כן אם אפילו זכה וחידש החידוש אשר קיבלה נשמתו בהר סיני אך שלא הוציאה לאור ועל ידי זה נשכח, הרי זה מתחייב בנפשו, כי אדם אחר אין יכול לחדשן, כי החידוש זה שייך לשורש נשמתו. לכן דקדקו בלשונם. דבר אחר 'ממשנתו' כי משנה הוא אותיות 'נשמה', כי דבר זה נתגלה רק לנשמתו ולא לאחר. עד כאן לשון הרחיד"א. ועיין בחידושי אגדות בברכות דף נ"ח, בדיבור המתחיל 'חכם הרזים' וכו'.

ב) דאיתא ביבמות דף צ"ו: דאמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב (תהלים סא) 'אגורה באהלך עולמים', וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים. אלא אמר דוד לפני הקב"ה ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל תלמיד חכם שאומרים דבר חכמה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר וכו'. וכן הוא בברכות דף ל"א ובסנהדרין דף צ'. ועיין שם בתוספות. וכן הוא בירושלמי פרק ב' דברכות הלכה א', ובפרק ב' דשקלים הלכה ה', אך שם הלשון, 'אמר דוד לפני הקב"ה ריבונו של עולם אזכה שיהיו דברי נאמרין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות'. ועוד שינוי לשון, 'וכי עלתה על דעתו של דוד שיהא חי וקיים לעולמים', עד כאן לשונו. אלמא דאפילו דוד וגם רבי יוחנן שם בקשו על זה, וכל שכן אנחנו. וכמו שאיתא בשבת דף קי"ב: אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו כבני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים. ועיין בשלקים פרק ה' הלכה א, שם איתא בשינוי לשון הירושלמי סוף פ"ו דגיטין איתא, רבי הילל בר וולס בעיא קומי רבי מה ראוי לומר הלכה כרבי יוסי. אמר ליב שלא ראיתיו. רבי כד הוה בעי מקשייה על דררבי יוסי אצר אנן עליבייא מקשייה על דרבי יוסי שכשם לבין קדשי הקדשים לבין חולי חולין, כך בין דורינו לדורו של רבי יוסי. אמר רבי ישמעאל בריה דרבי יוסי, כשם שבין זהב לעפר, כך בין דורינו לדור של אבא. בגמרא עירובין דף נ"ג. אמר רבי יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם ושל אחרונים כפתחו של היכל ואנו כמלא נקב מחט סודקות וכו'. ואם כן מה נאמר אנחנו כי לנו שום משל אין, וכל ימי עמלתי בתורה עד שירדתי לעומקה של הלכה והיה חביב עלי מאוד, וכמו שמצינו במנחות דף י"ח. זלגו עיניו דמעות, של רבי אלעזר בן שמוע, אמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבים עליכם ביותר, קרא עליו המקרא הזה 'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי' וגו' (תהלים קיט,צז) פסוק זה אני אומר בכל יום קודם אל צורי כי הוא שייך לשמי, כמו שידוע בספרים, ולכן אני שייך להלכה. אפשר לומר הא דקרא עליו מקרא זה והלא הרבה פסוקים יש מקודם באהבת התורה, משום דאיתא בזהר הקדוש פרשת וארא דף כ"ז. מאי 'כל היום היא שיחתי', אלא מכאן אולפינא דכל מאן דישתדל באורייתא לאשלמה דינה על בורייה, כאילו קיים אורייתא כולה, בגיני כך 'כל היום היא שיחתי' וכו'. עד כאן לשון הזהר. והתם נמי היה יוסף הבבלי רצה לידע הדין על בוריו עיין שם.

ואהבת התורה הוא משום דאיתא בזהר דאורייתא וקוב"ה כולה חד. זהר פרשת אחרי דף ע"ג. וכתב האדמו"ר הזקן בתניא הקדש בלקוטי אמרים בפרק ד' פירוש דאורייתא היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, והקב"ה בכבודו ובעצמו כולא חד, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכה י', ובפרק ה' מהלכות תשובה, שהוא המדע והוא הידע וכו', וצמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה וכו' בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתו ולקיימן כל מה שאפשר לקיים מהן במעשה דבור ומחשבה, ועל ידי זה תתלבש בכל עשר בחינותיה, בשלשה לבושים אלו וכו' ומאחר שהתורה ומצוותיה מלבישים כל עשר בחינות הנפש וכו' הרי כולה צרורה בצרור החיים את ה' ממש ואור ה' ממש מקיפה ומלבישה מראשה ועד רגלה, כמו שכתוב 'צורי אחסה בו' (תהלים יח,ג). וכתוב 'כצנה רצון תעטרנו' (תהלים ה,יג), שהוא רוצונו וחכמתו יתברך המלובשים בתורתו ומצוותיו וכו', כמו שכתוב 'וימנו תחבקני' (שיר השירים ב,ו) שהיא התורה שנתנה מימין ברכות דף ו'. ודף ס"ב. ובמדרש רבה שמות סדר תשא פרשה מ"א, ובויקרא פרשה ד', ובדברים ריש פרשת שופטים, ומדרש תנחומא ויקרא ובפרשת ויקהל , ובזהר פרשת פנחס דף רכ"ח. ובפרשת מקץ דף קכ"ז ודף קנ"ח. ואם כן כשיחשב בלמודו בעת ההוא הוא מחבק המלך, והמלך מחבקו בזרועו, מזה יתעורר לו תשוקה וחמדה גדולה ללמוד. וכמשו שכתוב שם בפרק ה' דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערבות לפנינו וגם בשכלו מלובש בהם, והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל כו'. ועיין שם בפררק כ"ג. ובזה יובן למה גדלה מאד מעלת העוסק בתורה יותר מכל המצוות, ואפילו מתפלה שהיא יחוד עולמות עליונים. והא דמי שאין תורתו אומנתו צריך להפסיק, היינו מאחר דמפסיק ומבטל בלא הכי. ומזה יוכל המשכיל להמשיך עליו יראה גדולה בעסקו בתורה, כשיתבונן איך שנפשו ולבושו שבמוחו ובפיו הם מיוחדים ממש בתכלית היחוד ברצון העליון ואור אין סוף ברוך הוא ממש המתגלה בהם, מה שכל העולמות עליונים ותחתונים כלא חשיבי קמיה, כאין ואפס ממש, עד שאינו מתלבש בתוכם ממש, אלא סובב כל עלמין בבחינת מקיף להחיותם עיקר חיותם רק איזה הארה מתלבשת בתוכם מה שיכולים לסבול שלא יתבטלו במציאות לגמרי וכו'. עד כאן לשונו.

וגם יתבונן מה דאמרינן בברכות דף ו'. ומניין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו, שנאמר וכו'. ובאליהו רבא ריש פרק יח איתא 'קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נוכח פני ה" וגו', מאי 'שפכי כמים לבך נוכח פני ה", מכאן אמרו כל תלמיד חכם שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה, הקב"ה יושב כנגדו ושונה עמו וכו'.

(תחילת ההקדמה לשו"ת עטרת מרדכי)


הרב מרדכי זלבוביץ, נולד בשנת תרכ"ט (1868) בעיירה פונדיל, פלך קובנה. הוריו, הרב אבא ליב ב"ר אליהו (שנפטר בתרצ"א), ומרת שפרא בת ר' זונדל (שנפטרה בתרפ"ט), שאפו בכל נפשם ומאודם להדריך בניהם לתורה.

הרב מרדכי למד בצעירותו עם אביו, עד שהיה בקי בעל פה בהרבה גמרא ופוסקים. בשנת תרנ"ג (1852) נסמך לרבנות מאת רבי שלמה הכהן אב"ד וזקן הרבנים בווילנה.

היה תלמיד חכם מופלג, חריף ובקי בהוראה, מזקני חסידי חסיד חב"ד, דיין וראש השוחטים בריגה, ונודע בכינויו 'ר' מאטע פונידילר'.

קיים בביתו מניין קבוע, שיעורים והתוועדויות חב"דיות, והיה חוזר חסידות במנין 'באזאר-בארג'. בשנת תרצ"ז (1936) השתתף בהתוועדות י"ט כסלו בריגה.

ענה תשובות רבות לשואלים בהלכה. פרסם דברי תורה בגליונות 'התמים' ובספרו 'עטרת מרדכי' (ריגה תרצ"ח). הוא הזכיר חיבורים נוספים שכתב, ובהם שו"ת 'עולת מרדכי' וחידושי על הש"ס, שככל הנראה אבדו בשואה.

בראש ספרו פרסם, לצד העתק הסמכה מאת רבי שלמה הכהן, הסכמה מאת אב"ד ריגה, הרב מנחם מנדל ז"ק.

נשא לאשה את מרת זלדה לבית ברין.

התאלמן, ונספה בגיטו ריגה בשנת תש"א (1941).

בשבח דברי חכמים ובמעלת בקשת החכמה / הרב ישראל איסר הכהן פייגנבוים הי"ד

תמונת הרב ישראל איסר פייגנבוים הי"ד

והנה אמרתי לכתוב כאן מה שפרשתי בעזרת ה' יתברך הא דאיתא בגמרא (כתובות ק"ג) אמר רב הונא לשון חכמים ברכה, לשון חכמים עושר, לשון חכמים מרפא. ברכה הא דאמרן (ברכת הבית ברובה). עושר, דתנן המוכר פירות לחברו מדד ולא משך לא קנה, ואם היה פקח שוכר אח מקומו. מרפא, דתנן לא ילעוס אדם חטים ויניח על גבי מכתו בערב פסח וכו'. וכתב רש"י ז"ל שם, לשון חכמים יש ללמוד ממנה ברכה ועושר ורפואה. עיין שם.

והנה מאמרם ז"ל תמוה מאד:

א) למה נקיט רב הונא ברכה עושר ורפואה דווקא, ומה קמ"ל דהא כבר אמרו (אבות פרק ה') הפוך בה והפוך בה דכולא בה. וגם אמרו ז"ל ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא.

ב) הא דאמרו ברכה כדאמרן (ברכת הבית ברובה, ועיין בתוס' כגון נר לאחד נר למאה) דקשה וכי זה אנו צריכים ללימוד לשון חכמים, הא הכל רואים שנר לאחד נר למאה.

ג) מה היא שבחה של תורה דילמדו מלשון החכמים ברכה ועושר, דהא כל חפציך לא ישוו בה, וכתיב (תהלים קי"ט) "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". ועיין ירושלמי פאה פרק א' כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד של תורה.

ד) צ"ל הא דאמרו מרפא דתנן לא ילעוס אדם חטים וכו', דהא טפי הוי ליה למינקט הא דתנן (זבחים י"ט.) כהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי. והקשו שם בגמרא מה איריא גמי לאשמועינן צלצול קטן. ותירצו, מילתא אגב אורחא קא משמע לן דגמי מסי. ועיין שם בתוספות דגמי מסי שלשון חכמים מרפא. ה) למה לנו לדחוק ולפרש לשון חכמים מרפא, היינו שמלשון התורה מלמדין ענייני רפואה, הא אפשר לפרש בפשיטות לשון חכמים מרפא שהתורה היא רפואה, על דרך דאמרו במכילתא "אני ד' רופאיך", אמר הקב"ה למשה אמור לישראל תורה שנתתי לכם רפואה היא לכם. ועיין במדרש תהלים (מזמור ע"ה) ועיין במדרש תנחומא דברי תורה שנתתי לכם מרפאין אתכם, שנאמר וגו', וכן איתא שם מצא אדם רב ללמוד ממנו דבר מן התורה או פרק אחד, חיים הוא מוצא וכו', שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, מדת בשר ודם אדם נותן סם לחברו, יפה לזה וקשה לזה. אבל הקב"ה נתן תורה לישראל, והיא סם חיים לכל גופם, שנאמר "ולכל בשרו מרפא".

ולולא דמסתפינא היה נ"ל דבאמת כוונת רב הונא לשון חכמים ברכה, לשון חכמים עושר, לשון חכמים מרפא, שלשון חכמים הם ברכה ועושר ורפואה, על דרך שאמרו תורה שנתתי לכם רפואה היא לכם, כנ"ל. ובזה מובן היטב גם ההמשך של דברי הגמרא כאן. ובראשונה נקדים מה שכתב רבינו הריב"ש ז"ל בתשובתו (סימן ס') בזה הלשון, מעלת תורתנו הקדושה לכלול בדיבור אחד דברים הרבה, בין במצות ובין בסיפורים וכו'. עיין שם. [והוא כעניין שבעים פנים לתורה. ועיין בספר הכתב והקבלה (פרשת דברים) שמבאר דמה שאמרו דהתורה נאמרה בשבעים לשון באמת הכוונה לשבעים פנים שבתורה כנ"ל. ועיין בזהר הקדוש (המובא בספר "שם משמואל" רמזי בראשית תרע"ד) דאורייתא סתים וגליא כמא דשמא קדישא סתים וגליא].

והנה לכאורה בלתי מובן מה מעליותא שנכלל בדיבור אחד דברים הרבה. ומה היה המקרא חסר שכל דבר ודבר מהשבעים פנים שבתורה היה נכתב בפני עצמו ולא נכלל אחד בשני כמו שאר ספרי חכמה. אבל כאשר נשכיל לדעת נראה דמה שנכלל בדיבור אחד דברים הרבה, היא אחת מפלאות תורה הקדושה והיא מעלת גדולה בדרך לימוד התורה, דאם נכתב כל דבר מפורש בפני עצמו היה אחד לומד במקום זה והשני במקום אחר כי אין אחד דומה לחברו בהשגת שכלו, והמקום בתורה שהיה ראוי לזה לא היה ראוי לזה. וכאשר רצון ה' יתברך היה בנתינת התורה שכל ישראל ילמדו בכל התורה, והוא כעין דאיתא במדרש רבה (פרשת תצא) מה עשה הקב"ה שלא גילה לבריות מתן שכרה של כל מצווה, כדי שיעשו כל המצוות (ועיין בספר הקדוש "שם משמואל" שם רמזי תצא שנת תר"ע) לכן נכתבה התורה בחכמה נפלאה שבכל מקום בתורה יש דברים הרבה גליא וסתים, לכן ילמדו כולם בכל מקום בתורה, שמה שילמוד זה ילמוד זה גם אחר רק כל אחד לומד לפי השגתו. והיא כדאיתא בגמרא (עירובין נד:) כיצד סדר משנה נכנס אהרן ושנה לו משה פרקו, נכנסו בניו וכו', נכנסו זקנים וכו', נכנסו כל העם ושנה להם פרקן וכתב רש"י ז"ל, ושנה להם פרקן, אותו פרק ששנה לאהרן. והנה אהרן ובניו וזקנים וכל העם בוודאי לא היו דומים זה לזה, ואחד היה גדול מחברו, ועם כל זה מצינו שאותו פרק ששנה אהרן שנו כל העם, וזה לא נמצא באמת בשאר ספרי חכמה שבעולם שהחכמים והבלתי חכמים ילמדו בספר אחד ובמקום אחד. ושפיר כתב רבינו הריב"ש ז"ל מעלת תורה הקדושה וכו', שזה מעלה גדולה שנכלל בתורה הקדושה בדיבור אחד דברים הרבה. וזה הוא לפי עניות דעתי הפירוש מה דאיתא במשנה רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה, היינו מה שבכל דיבור נכלל דברים הרבה כנ"ל.

ואפשר שזה הוא הפירוש גם כן בדברי רב הונא לשון חכמים ברכה, דמדבר כאן בשבח לשון חכמים, שבלשונם יש אותה מדה שנכלל בדיבור אחד מדבריהם דברים הרבה, הן בדברי תורה וגם בסיפורים ושיחת חולין שלהם, היינו שכל אחד ילמוד מדבריהם איזה דבר, כל אחד כפי השגתו, והוא ממש כמו ברכה, דבכל דבר מאכל שנראה כדבר מועט כשנתחלק להרבה בני אדם אומרים ששרתה ברכה בהמאכל, וכן הוא לשון חכמים, הגם שנראה לפעמים שאמרו דבר מועט אבל באמת הדברים מספיקים לכולם, שכל אחד אפילו הקטן בדעת, מוצא טעם בדבריהם והדברים מתברכים בלב השומע, על דרך אוכל קמעא ומתברך במעיו.

מה שאמר רב הונא לשון חכמים עושר, רצונו לומר שבלשון חכמים יש מעלה כמו מעלת עשירות. ואין הכוונה לעשירות וריבוי הכסף וזהב, אך עשירות בידיעת התורה [כמו עניות בסתם היא עניות של תורה (עיין קידושין מ"ט) ובגליוני הש"ס (נדרים מ"א) כן עשירות בסתם היא עשירות של תורה] והיא על פי מה דאיתא בגמרא (סנהדרין ק:) כל ימי עני רעים זה תלמוד בבלי, בוקע עצים יסכן אלו בעלי הש"ס. עיין ברש"י ז"ל שם שקשה ללמוד מרוב קושיות וסוגיות עיין שם. והנה לכאורה היה מקום לחשוב חס ושלום שיש חסרון בלימוד התורה ששורה בה מהות עניות והלומד נקרא בשם "עני". אבל באמת אינו כן, וכבר אמרו חז"ל ירושלמי ראש השנה דברי תורה הם עניים במקומם ועשירים במקום אחר. עיין שם. והיינו שזה גם כן מפלאות תורה הקדושה דמה שנסתר במקום אחד בא מקום אחר ומבארו, וכדאיתא במדרש (חקת פרשת י"ט פ' י"ז) דברי תורה צריכין זה לזה, שמה שזה נועל זה פותח. לכן אין לומר שיש חס ושלום עניות בתורה כנ"ל, דהרי כשילמוד במקום אחר או שזוכר בעת לימודו מה שלמד במקום אחר, אז יבין היטב ויתיישבו אצלו הקושיות והסוגיות. ועיין בגמרא (סנהדרין צ"ט:) נפש עמל עמלה לו, וכתב רש"י ז"ל שם שתורתו עומלת לו שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי התורה (עיין בהקדמת ספרי אור פני יצחק ספר א') ועיין במדרש שוחר טוב (משלי פרשה יו"ד) לא ירעיב ד' נפש צדיק, זה תלמיד חכם, אם נתעלם ממנו פרק אחד או דבר מתלמודו אינו נפטר מן העולם עד שבאים מלאכי השרת ומסדרין לפניו. עיין שם. הרי מה שאדם לומד, אף שאינו מבין לימודו מרוב קושיות, אין יגיעתו לריק, כשילמוד במקום אחר בתורה יבוא אל הכוונה. לכן אפשר שזה פירוש דברי רב הונא לשון חכמים עושר, היינו באמירת הלשון חכמים לחוד נחשב כבר לעושר, דכשילמוד במקום אחר אז יתגלה לו הפירוש והכוונה.

ומה שאמר רב הונא לשון חכמים מרפא, גם כן הכוונה על דרך הנ"ל. היינו שהלשון לחוד היא רפואה, והוא על פי מה דאיתא בגמרא (יומא ל"ט.) תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם, ופירש רש"י ז"ל מטמטמת אוטמת וסותמת מכל חכמה. הנה זה שלבו סתום ואטום שאין הדברי תורה נכנסים לתוך לבו, הוא מכלל חולי הנפש, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל כמו שיש חולי הגוף כן יש חולי הנפש, אך אמרו ז"ל המאור שבה מחזיר למוטב, היינו שסגולת התורה דהגם שלימודו הוא רק משפה לחוץ בדיבור בעלמא, עם כל זה צפצוף הלשון של תורה מועיל שיחזור למוטב ויהא לבי נפתח בחכמה [וזה לא נמצא בשאר ספרי חכמה שע"י הלשון בלבד ישתנה האדם ממהותו, ממה שהיה מקודם] ועל זה שפיר אמר ר' הונא לשון חכמים מרפא, שהלשון לבד מרפא.

ובדרך זה נלך למשרים להבין המשך כל דברי הגמרא, דיש לומר שבאו לפרש דברי ר' הונא שכוונתו כנ"ל. וזהו שאמר ברכה כדאמרן ברכת הבית ברובה, כדברי התוספות שם כגון נר לאחד נר למאה, פירוש שמה שאמר רב הונא לשון חכמים ברכה, היינו שלשונם היא כעין ברכת הבית ברובה, שלשונם מספיק לכולם כדוגמת הנר שהיא לאחד ולמאה כנ"ל.

ומה שאמר עושר דתנן המוכר פירות לחברו מדד ולא משך לא קנה, ואם הוא פקח שוכר את מקומו. כוונתו דכעין זה הוא בקנייני התורה, שגם אצל התורה שייך מדד ולא משך וכו', שקשה למשוך ולעשות קנין בהתורה מרוב סוגיות וקושיות כנ"ל. אך מי שאינו חושש ולומד בתורה אפילו כשאינו מבין, נקרא בזה על כל פנים "שוכר את מקומו", דכשילמוד במקום אחר שוב יבין, כי דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר כנ"ל. וזה שאמר רב הונא לשון חכמים עושר.

ומה שאמר מרפא דתנן לא ילעוס אדם חטים ויניח על מכתו וכו', רצה לומר בזה דמה שאמר רב הונא לשון חכמים מרפא כנ"ל כוונתו על דרך דאיתא שם לא ילעוס אדם חטים וכו' ויניח על גבי מכתו וכו', כמו לעיסת חטים שטוב להניח על מכתו ומתרפא, כן הוא ממש לשון חכמים, שאף שלומד לשון חכמים כלועס בעלמא, שלבו אטום וסתום כנ"ל, שאין הדברי תורה נכנסים למעיו, עם כל זה מועיל לימודו להניח על מכתו, דהמאור שבה מחזיר למוטב. והבן.

נגמר ונשלם בעזרת ה' יתברך לכבוד התורה ולכבוד לומדיה ביום ל'ג בעומר שנת תרצ"ח.

ישראל איסר בהגאון מרן ר' יצחק הכהן פייגענבוים זצ"ל

(סוף הקדמת קונטרס שיחות תלמידי חכמים, שיצא לאור בסוף ספר אור פני יצחק)

במדרש (קהלת פרשה א') דרשינן על הפסוק (משלי) "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב" וכו', אמר רבי סימון בשם רבי שמעון בן חלפתא לבלווטס שהיה גדול בפלטין של מלך, אמר לו המלך שאל מה אתן לך. אמר אותו בלווטס אם שואל אני כסף וזהב הוא נותן לי, בגדים הוא נותן לי, אלא אני שואל את בתו והכל ינתן לי בכלל בתו. כך בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה (מלכים א,ג) "ויאמר אלקים שאל מה אתן לך" אמר שלמה אם אני שואל כסף זהב ומרגליות הוא נותן לי, אלא הריני שואל את החכמה והכל בכלל, הדא הוא דכתיב שם "ונתת לעבדך לב שומע", אמר לו הקב"ה החכמה שאלת, ולא שאלת עושר וכבוד ונפש אויבך, לפיכך החכמה והמדע יינתן לך ועל ידי כן עושר ונכסים וכבוד אתן לך…

בדרך אגב אכתוב מה שנ"ל בביאור דברי המדרש הנ"ל, דלכאורה בלתי מובן מה הרבותא דשלמה המלך עליו השלום ששאל עושר בכלל החכמה, ומה היה ראוי שיחזיק לו הקב"ה טובה על זה [עיין בספר קהלת יעקב על קהלת מרבנו ברוך בן רבינו ברוך ז"ל דפוס ויניציאה שנת שס"ט] וגם אין המשל דומה לנמשל דאותו הבלווטוס שפיר אמר אם שואל אני את בתו וכו', כי כן דרך בני אדם לתת לבתם מוהר ומתן, אבל שלמה המלך עליו השלום מנין היה יודע כשישאל מאת ה' חכמה ייתן לו עושר בכלל החכמה, דהא לא לחכמים לחם ולאו כל אדם זוכה לשתי שולחנות. ועוד איך השוו שלמה המלך עליו השלום לאותו הבלווטוס שחשב מחשבות איך שיהא לו כסף וזהב, שאין זה מכוונת הצדיקים [כמו ששמעתי מפי קדושת אדוני אבי מורי ורבי זצ"ל בביאור הפסוק בפרשת וישלח "ויהי לי שור וחמור", שהפירוש שנתהווה ונסבב שהיו לי שור וחמור, ולא היתה כוונתי ומחשבתי על  זה. ודברי פי חכם חן]. וגם בלתי מובן השייכות של מדרש זה להפסוק "חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב".

ונ"ל בכוונת המדרש שאותו הבלווטוס שהיה חכם ואחד מיועצי המלך [עיין מתנות כהונה] ונתגדל בפלטין שלו, כשאמר לו המלך שאל מה אתן לך, הבין שברצונו שישאל מאתו כסך וזהב, היה זה אצלו שלא לרצון ונגד הנימוס מפני שלא היה חשוב אצלו שום דבר יותר מזה שהוא תמיד בהפלטין ומלך ביופיו תחזינה עיניו, וגם כל מגמתו הייתה לייעץ לטובת המלך ולהרמת כבודו ואיך ישאל דבר שהוא לטובת עצמו ולא יגיע להמלך שום תועלת מזה. לכן נתחכם ואמר שואל אני את בתו והכל בכלל, פירוש אז אהיה תמיד בפלטין של המלך, וגם הכסף והזהב שייתן לי יגיע מזה כבוד להמלך, כי כבודו של מלך שיהא עושר רב לחתנו בעל בתו. אבל בלי שייתן לו בתו, אין לו חפץ בכסף וזהב.

וענין זה ממשיל המדרש לכוונת שלמה המלך עליו השלום, שכוונת שלמה המלך עליו השלום כשאמר לו הקב"ה "שאל מה אתן לך" הייתה על דרך הנ"ל, שהבין שהקב"ה רוצה שישאל ממנו טוב עולם הזה, אבל הוא היה רוצה רק להרבות כבוד שמים ולחסות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ולא להרבות כבוד עצמו לבד, לכן נתחכם ואמר שואל אני את החכמה והכל בכלל, פירוש כשייתן לו הקב"ה חכמה להכיר את גדולתו, ואז כשייתן לו גם כסף וזהב יתרבה בזה כבוד שמים, שזה כבודה של תורה שחכמים כבוד ינחלו. אבל בלי חכמה אין לו חפץ בכסף וזהב. ושפיר מה שדרשו זה על הפסוק "לפני מלכים יתיצב", שלא היה לשלמה המלך ע'ליו השלום מבוקש אחר רק שיתקרב אליו יתברך. והבן.

(מתוך קונטרס שיחות תלמידי חכמים)


הרב ישראל איסר הכהן פייגנבוים, נולד בסביבות שנת 1868 לאביו הרב יצחק הכהן פייגנבוים אב"ד ורשה. הרב ישראל איסר היה העורך של הירחון הרבני "שערי תורה" להלכה ואגדה. בשל חוסר בתקציב היה גם המגיה של הירחון וכותב הכתובות למשלוח. בשנת תרנ"ד הוציא לאור יחד עם אחיו ר' יעקב שלמה את הספר "מלבושי יום טוב", מאת זקנם בעל "תוספת יום טוב", על ספר לבוש אורח חיים. הוא היה גם מזכיר אגודת השוחטים בוורשה, ומשנת תרפ"ז היה עורך עיתונם "די שוחטים שטימע" עם מדור להלכה בענייני שחיטות וטריפות, שנועד להרים את קרנם של השו"בים. משנת תר"ץ הוציא לאור גם עתון ביידיש בשם "חורב". בשנת תר"ץ ייסד את הוצאת הספרים "אוצר התורה". הספר האחרון שיצא לאור בהוצאה זו היה "אור פני יצחק", שהודפס בשנת תרצ"ט, אך לא הספיק להיות מופץ ונלמד בהיקף נרחב. בספר מביא הרב ישראל איסר מכתביו וחידושיו של אביו ומוסיף להם מקורות והערות, ונלווה לו קונטרס "שיחות תלמידי חכמים" הכולל את חידושיו של הרב איסר ישראל על יסוד שיחה של האדמו"ר רבי שמואל מסוכוטשוב. הספר כולל גם סיפורים מהימנים מהאדמו"רים מפשיסחה, קאצק, גור, אלכסנדר, ווארקי, סוכטשוב, ועוד.

הרב נשא לאשה את מרת שרה [חיה] בת ר' יהושע דוד ביננפלד מוורשה. הוא הקדיש את כל ימיו לחיזוק התורה ויראת השמים ברבים, ועשה לילות כימים, עד כי בנו העיד כי קשה לו לזכור לילה בו התעורר ולא ראה את אביו לומד או כותב חידושי תורה.

הרב גורש לגיטו ורשה ונספה באושוויץ.. כן נספו ילדיו:

1. ר' יהושע דוד – עם רעייתו חנה לבית עפשטיין ובנם יצחק,
2. ר' משה מרדכי – עם רעייתו ינטה ברכה לבית ביננפלד ובתם רות [בנם דוד יהושע – שרד],
3. מלכה – עם בעלה ר' משה קוליק וילדיהם אליעזר ושרה,
4. שלמה זאלי – עם אשתו ובתם,
5. רבקה – עם בעלה ר' יעקב גוטגולד ובתם. הי"ד.

מכל בני משפחת פייגנבוים בוורשה נותר רק בנו של הרב ישראל איסר, הרב יצחק, אשר היה בזמן פרוץ המלחמה בעיר האג וברח מהולנד לשוויץ. לאחר השואה חזר לכהן כרב בהאג, ובשנת תשכ"ו הוציא לאור מהדורה חוזרת של הספר "אור פני יצחק", בה הוסיף דברים לזכר אביו ומשפחתו שנספו.

דברים מעוררים ליראת את ה' ולימוד מוסר מדרכיו של בעל "ערוגת הבושם" / הרב שמואל גרינוולד הי"ד

תמונת הרב שמואל גרינוולד הי"ד

המשליך קרחו כפיתים, הוא יברך בכל הזמנים ובכל העתים, את כבוד ידיד נפשי, בן גיסי וחתן דודי, הרב הגאון חריף עצום טובינא דחכימא כהן שדעתו יפה, המפורסם לשם ולתהלה, מו"ה משה יהודא כ"ץ שליט"א.

ב"ה, אחרי דרישת שלומו הטוב ושלום תורתו הקדושה באהבה רבה, מכתבך היקר לנכון הגיעני, ולמלאות בקשתך לקחתי לי פנאי לרשום בכתב את אשר נודע לי.

והן זכרתי ימים מקדם עת יצקתי מים על ידי מורי מופת דורו דודי זקני הגאון הצדיק מו"ה אליעזר דוד גרינוואלד אבדק"ק סאטמאר זי"ע, בהלו נרו על ראשינו, וראיתי בכל פעם עת הגיע עת דודי"ם לדבר מאחיו רבו אדוני אבי זקני ז"ל בעל ערוגת הבשם זי"ע, נתלהב בכל פעם בבהירות גדול.

ופעם אחד אמר לבני המשפחה אשר סביב שתו עליו סמוך לשלחנו הטהור, שמן הנכון היה לחבר ולרשום בכתב חיבור מיוחד מתהלוכותיו ומדרגותיו. ומה מאד שמח לבי ויגל כבודי כי רצון צדיק נתמלא בפועל, כי העיר ה' רוחך לקבץ כעמיר גורנה כל הני מילי מעליותא, ואקוה כי משפחתינו ותלמידי אדוני אבי זקני ז"ל יחזיקו לך מלא חפניים טוביתא.

והנני בזה למלאות רצונך הטוב לרשום רשימות קצרות מקורות חיי אדוני אבי זקני ז"ל, דברים אשר מעוררים ליראה את ה' וללמוד מוסר מדרכיו, וארשום קמא קמא דמטי לידי אשר נודע לי מפי השמועה, אפס קצהו אבל לא כולו כי אין עיתותי בידי, וגם כי אז יעלה לחיבור מיוחד.

והנה שמעתי ממנו כמה עניינים נפלאים בבחינת ותגזר אומר ויקם לך שנתקיימו ברכותיו. גם שמעתי בשם אדמו"ר מהרי"ד מבעלזא זי"ע שאמר עליו שהיה בעל רוח הקודש ועוד דברים גבוהים. ולא רציתי להעלות בכתב עניינים כאלו מכמה טעמים, אך אין זה פלא, כיון שמעודו שמר פיו מלדבר שיחות חולין, כנודע עוצם קדושתו בזה. ועיין בזוהר הקדוש חקת (דף קפ"ג ע"ב) שדרשו על הפסוק (אסתר ה') "ותלבש אסתר מלכות", אוליפנא כל מאן דנטיר פומיה ולישניה זכי לאתלבש ברוח קודשא וכו'. ועיין בשער הקדושה לרבי חיים וויטל ז"ל ח"ב (ד"ה רכילות) וממילא לא יפלא כלל על מדריגותיו הקדושים.

ובאגרת הגר"א ז"ל כתב, ועד יום מותו צריך אדם להתייסר, ולא בתעניתים וסיגופים, רק ברסן פיו ובתאוותו, וזהו התשובה וזה כל פרי העולם הבא וכו'. וזה יותר מכל התעניתים וסיגופים בעולם, וכל רגע ורגע שאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער וכו'. עד כאן לשון קודשו.

וה' יתברך יטע בלבינו אהבתו ויראתו ללמוד מארחות צדיקים לעבדו יתברך שמו עבודה תמה וצלולה, ונזכה במהרה לביאת גואל צדק בגילה, לראות עיר על תלה בנויה, כי יבא שילה במהרה בימינו אמן.

כעתירת אוהב נפשו המחכה לגאולה קרובה.

(מתוך אוסף מכתבים, שיצא לאור בסוף הספר זכרון עמרם צבי, א, על התורה, ברוקלין, תש"ע)

ושמעתי מאחי מוה"ר שמואל הי"ד דהנה אנו רואים דלעבירה יש יותר חשק מלמצוה, דהיצר הרע מסייעי' לזה, כמו שאנו רואים דבעלי עבירות אינם יגעים להעיר כל הלילה בשחוק וקלות, וללמוד תיכף נעשה עייף ויגע. והנה אם הוא כן דהוא עבירה גדולה ללמוד שלא לשמה עד שנוח לו שלא נברא היה צריך היצר הרע לסייעו לזה שילמוד תורה שלא לשמה יומם ולילה, אבל התירוץ דהיצר הרע יראה אם ירגיל עצמו ללמוד שלא לשמה אז ילמוד אחר כך לשמה. וזה שאמרו חכמינו ז"ל במתק לשונם, לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה, דהיה צריך להיות דאדם ילמוד לעולם יומם ולילה דהא הוא שלא לשמה, והתירוץ הוא משום שלא לשמה בא לשמה. עד כאן. ודברי פי חכם חן.

(זכרון עמרם צבי, ויקרא, עמ' רלא-רלב)

ובשם אחי הרב הגאון מו"ה שמואל הי"ד שמעתי על פי מה שפירש הבינה לעתים (ח"א דרוש ב לשבת הגדול) "וכי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם" (דברים ז,יז), כי אם האדם מדמה בנפשו שיוכל בעצמו להורישם אז לא יעמוד לו הקב"ה בעזרתו, אבל אם יודע ש"איכה אוכל להורישם" שהם רבים ממני, אז "לא תירא מהם" כי ה' יתברך בוודאי יעזרהו. עד כאן.

(זכרון עמרם צבי, בהר, עמ' רעא-רעב)


הרב שמואל גרינוואלד הי"ד, בנו של הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד אב"ד יארע מחבר ספר "דברי יקותיאל", בן הגאון הקודש בעל ערוגת הבושם.

כבר מימי נעוריו נודע כבעל כשרון מופלג וחריף עצום. בבחרותו היה מטובי התלמידים בישיבת אחי סבו, רבי אלעזר גרינוולד, בעל "קרן לדוד", אב"ד קהילת סטמאר.  ראש הישיבה ראה בו את תלמידו הטוב ביותר והיו קוראים לו "דער קליינער ערוגת הבשם".

נשא לאשה את מרת הינדל הי"ד בת הגאון הצדיק הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד אב"ד וראש ישיבת שמלוי. במשך תקופה קצרה כיהן ברבנות קהילת יארע, ואחר כך כיהן כדומ"ץ בקהילת סעליש.

כבר בצעירותו סידר את המפתחות לספר שו"ת ערוגת הבשם חלק יורה דעה, והוסיף עליו את הערותיו וחידושיו. בהמשך הוסיף, על פי הוראת אביו, הערות וחידושים לספר "מקוה טהרה" מאת בעל "ערוגת הבושם". חידושיו הובאו גם בספרו של חותנו, שו"ת "לחם שלמה" (יורה דעה סי' כח אות ו).

הרב שמואל נהרג עקה"ש באושוויץ בי"ג בסיוון תש"ד עם אשתו וילדיהם. גם אחיו, הרב משה אב"ד ראקוש-פולאטא נהרג עקה"ש עם אשתו וילדיהם.

אחיהם, הרב עמרם צבי דומ"ץ קהילת אויבערווישא, איבד את אשתו ואת ששת ילדיו בשואה. הוא שרד והיה רב במחנה ישראל פערנוואלד שבגרמניה. לאחר תום מלחמת העולם השנייה כיהן ברבנות בפרנוואלד ובויליאמסבורג, ונפטר בדמי ימיו בלא שהשאיר אחריו זרע של קיימא. חידושיו לוקטו ויצאו לאור בספר "זכרון עמרם צבי" על התורה.

מה נענה אנן בתקופה נוראה שכמעט אין דוגמתה בכל משך אלפי שנות גלותו של שה פזורה עם ישראל / הרב משה נחום בלוהם הי"ד

הקדמה

יודעי השם והוגי התורה בטהרה אשר רוח אלקים נוססה בם וחכמת התורה נטעה בקרבם והתבונה והדעת הוצק בנפשם לחבר ספרים, ומוצאיהם לאור שמו לחוק למו ונהגו מעולם משנים קדמוניות ועד היום הזה לכתוב הקדמה במפתח בבא לפני הספר היוצא לאור. ודברי ההקדמה הלא הם כמו גדר וחומה בצורה סביב הספר, כי באקדמות מלין אשר מציג המחבר או המו"ל בפתח עינים, על ידיהן יראה הרואה את לב המחבר, מטרתו, תכונתו, מהותו ויסודתו, ויבין על בוריו על מה הטבעו אדני החיבור. ברבות הימים ומאות השנים נעשה כמעט לחוק קבוע ומצא לו אורח ומסילה בין המחברים ומו"ל עד היום הזה, עד אשר בימינו אלה מעט מזעיר שימצא ספר או חיבור אחד אשר אין הקדמה, פתח דבר, אל הקורא, מבוא השער, אקדמות מלין וכדומה צמיד עליו. וגם כמו חלוני מראית חנות מלאים כל טוב ולוחות וטבלאות המסחר התלויות לנס על כל בתי המרכולות למען ידע העובר ושב את טיב בית נכאתה עוד טרם יפסיע על מפתן הפתח, טרם בואו הביתה, כן היא ההקדמה החקוקה בעט ברזל ועופרת על מבוא הספר ושערו. ואמרתי גם אני אשמור החוקה הזאת בל אהין להרוס הגדר ולפרוץ חומה נשגבה של המנהג אשר גבלו ראשונים ואחרונים גאוני ארץ, קדושי עליון אשר בארץ החיים בג"ע העליון בגנזי מרומים מנוחתם זי"ע ואשימה פעמי לילך בעקבותיהם.
ואם אמנם כי לספר בשבח קדוש אבא מארי עטרת ראשי ותפארת נזרי ורבינו הגדול מרבן שמו רב עמרם גאון חסידא קדישא המחבר זצוקללה"ה, מגאון עוזו ותפארתו, הודו והדרו, צדקתו, קדושתו ופרישתו הוא דבר שפתים אך למותר, כי כבר יצאו לו מוניטון בעולם ופקיע שמיה בכל הגולה בין גאוני קדמאי, והופיע ביקר תפארתו, זיו הדרו ויראת קדשו על חוג שמי טוהר בדורות שלפנינו ואפס קצהו תראה אור בהיר וכולו לא תראה בהקדמת שו"ת בית שערים חלק אורח חיים, ומה גם שאמרו חז"ל כלום אב מעיד על בנו וק"ו בן בנו של ק"ו שאין בן מעיד על האב, אב החכמים, מפענח נעלמים בכל חדרי תורה גמרא וסברא, וכי אזוב אשר בקיר יעיד על הארז אשר בלבנון אדיר התורה ושרגא בטיהרא מאי אהני להרבות אור השמש כי יהל על הארץ ולדרים עליה ומפיץ קרנותיו על כל פני תבל להחם ולהאיר ולמתק פרי העץ דמתיקא פירייהו כקלא דכינרא לשמח השמים וכל צבאם, ארץ וכל צאצאיה, וכי לאור נר קטן אנו צריכים למצוא אור המאיר לאמור חמותי ראיתי אור החמה זורחת. ואם להלל יקר הספר ולדבר ממהותו גם כן גדרתי בעדי ושמתי רסן למו פי, הלא כל חכמי לב יראו עין בעין סגולתו ותפארתו ואהיה כמהלל אור בהיר בשחקים בצהריים, אשר תראה בהדרה לכל אשר לו עינים, ולא עלי מוטל החוב, לומר עליו כי הוא טוב. ומה גם שהחיבור הנוכחי הוא רק ההמשך מחיבורו של קדוש אבא מארי ז"ל, גדול הכמות ורב האיכות חלק ראשון על אורח חיים, אשר זה כשלשים ושלש שנה אשר קרני אורו יופיעו נהרה שהודלק אור עולם המאיר על כנפי הארץ ונתפשט בכל רחבי חוג תבל וקבלוה בקרב ישראל בכבוד ויקר, בפנים מצהלות, בגילת ורנן באופן נעלה ומהולל אשר לאו כל ספר זוכה לכך. ובכל מקום שדבר המלך מאן מלכי רב רבנן המחבר זצ"ל הגיע, שמחה גדולה ליהודים וכתרוהו בכתר מלכות וזר זהב מסביב, ובמחנה ישראל היה אור מאור תורתו מלא ברכת ד' אמרי נועם, לחיך הטועם, ונופת מתוק, מצדיק עתק, סברות ישרות ועמוקות על שכל הישר הטבעו ועל שרשי האמת התחקו, ממים עמוקים עמקי ים התלמוד נשאבו, תחת לשונו נהרי נחלי דבש וחלב, נוטפות מור שפתותיו, מפרק הרים ומשבר סלעים, בכח תורתו להרים מכשולים, מברר ומלבן שטות עמוקות, מקרב הרחוקות, אמרות טהורות, כראי מוצקות, שבעתים מזוקקות, לבקעה עושה את ההרים, ולמישור את הרכסים, וזה כמה בחרדת כבוד ויקר רבים הולכים לאורו ושותים בצמא את דברי תורתו, לרוות צמאונם בדברי אלקים חיים נאמנים, מקושרים בתורי זהב, תפוחי כסף וכל שכיות החמדה, וכל הרואים את החידושים, כולם פה אחד עונים ואומרים: ברקאי, עמוד השחר עלה, השמש יצא, על פני תבל האירה, מה נאוו מדברותיו הקדושים, מה נמלצו לחיך אמרותיו הטהורים, מי שיש לו חיך ילך אחר רבי עמרם לבית שערים לטעום מיערת דבשו וצוף אמרי נועם, מתוק לנפש ומרפא לעצם השבור מכבלי ברזל הגלות החל הזה ובור היגון ואנחה, אמריו נעימים מלאים ברכה, אשרי שלו ככה ואשרי יבחר ויקרב לשכון בטוב בית שערים, חכו ממתקים, כלו מחמדים, ומה מני יהלוך לפאר ולרומם את הספר, הנותן אמרי שפר, עד אין חקר.
אבל נלקט נא שבלים אחדים, מבין העמרים, ונחזה אנן איזה אמרים מבין תכריך הכתבים שערכו אלינו גאוני וצדיקי הדור שלפנינו אשר עודנה בחיים חיותם היה היו כאשר יצוא יצא שו"ת בית שערים חלק אורח חיים מחחת מכבש הדפוס לאור עולם, והביעו לנו תודה רבה ויישר חילו לפעלא טבא, ומכתביהם מלאים תשבחה ותהלה. ולמען צייר בציור בהיר מתועלת החבור הזה פוק חזי בהקדמת בית שערים חלק אורח חיים מכבוד קדושתו של הגאון מופת הדור כבוד קדושת מו"ה משה הרש פוקס זצ"ל האב"ד דפה קהילת גראסווארדיין יצ"ו, ומצאתי דאתי לידי משמע עוד מכתב אחד מהגאון הנ"ל נערך לרב גאון מפורסם אחד ובו כתוב לאמור: "הגאון העצום בחריפות ובקיאות קדוש ה' מכובד מו"ה עמרם זצוקל"ה בעל המחבר ספר תשובות בית שערים אשר יצא לאור חלק א' על אורח חיים אשר בטח נוכל לומר שלא בא כבושם הזה בימינו במדינותינו, בלי ספק עוד זכור יזכור את הגאון אמיתי זצ"ל ופרשת גדולתו וצדקתו היה מפורסם בכל המדינה מקדם וכו'". הגאון הקדוש בעל דרכי תשובה כתב במכתב אחד אשר תחת ידי: "הגאון הנפלא ואמתי מו"ה עמרם זצ"ל אשר ראינו נפלאות ונוראות מתורתו עתה בצאת לאורה חיבורו בית שערים וכו'". גאון ישראל מאור הגולה מהרש"ם מברעזאן כתב לנו: "בכל עת שאני רואה בספרו של מר אביכם גאון קדוש ישראל מו"ה עמרם זצוק"ל אני מוצא דברי אלקים חיים" וכו' ובמכתב אחד נערך אל אחי הגאב"ד ב' אויפאלו מו"ה בן ציון שליט"א כתב הגאון הנ"ל לעת כזאת, כי מימי החתם סופר זי"ע לא נראה כבושם הזה וכן שאר גאוני וגדולי הדור דמדינתנו וחוץ למדינה שבחו והודו לשמו וחבורו, ואם כן איפוא בתהלות קדוש אבי המחבר לספר, ואת החיבור לפאר, כדרך המו"ל ספר, הוא דבר שפתים אך למותר.
אמנם נאלצתי ומוכרח אנכי בכל זאת לחוות דעי ולמשוך בקסת הסופר בטורים כתובים אשיחה וירווח לי. הלא נפש היודעת מאמר חז"ל הלכתא בעי צלותא כיומא דאסתנא (עירובין ס"ח) שאול תשאל: מה ראית על ככה לבחור צוק העתים האלה להדפסת ספר חדש בעת הזאת, וכי כאשר לובשים שמים קדרות יומא דאסתנא יתקרא, ואם אמרו חז"ל מיום שחרב בית המקדש לא נראית רקיע בטהרתה (ברכות נ"ט), אשר אולי כוונו בזה על הרעות רבות ועל התלאות אשר מצאו את זרע יעקב באורך גלותם, מה נענה אנן בתקופה נוראה שכמעט אין דוגמתה בכל משך אלפי שנות גלותו של שה פזורה עם ישראל הנודדה במדבר העמים, אשר עננים עבים בחשכת ערפל עומדים בפני זוהר הרקיע וינטו צללי ערב, מה נענה אנן בתקופה של כובד הסבל ומצוקה נוראה ורדיפות אכזריות בלי הרף וחשך, גזרות נוראות, מאין הפוגות, וסדרים בכל יום מתחדשים לא שערום כל יודעי עתים, נתננו בידי לא נוכל קום, למשל ולשנינה בין העמים, שבת ממנו חזון, נכרת מקרבינו קול שמחה וששון, עבדות מעמדינו, שפלות גורלנו, יגון ואנחה מנות כוסינו. מה נאמר אנן בתקופה רבת הצרות והרעות אשר סובלים, אלפים ורבבות יהודים, חרב ורעב וכל מיני תחלואים, חולים נפצעים, נטול כל צל קורה, שוכבים בכפים וסלעים וביערים נאנחים ולחם מבקשים, הולכים יחפים גולה אחר גולה בלי משען ומשענה, באין כסות ושלמה, לתור להם מנוחה ונחלה ועל כל פני תבל ושטח כדור הארץ לית מקום פנוי לשכון שם בהשקט ובבטחה, למצוא לגופם ולרוחם הנשברה, ולכף רגלם מנוחה, לזגינא אבי סדיא רישם ונפשם העיפה. לא אפונה שבלי כל מרמה ומזמה שואלים זאת רק באמת ובתמים בצדק ובמישור בלי פנייה, כוונתם רצויה, ומחשבתם מכל סיג נקייה. כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר לו לב להבין ועיניו לא השע ואזניו לא הכבד יכחיש שבת יהודה, העשוקה ושדודה, תחיל תזעק בחבליה, ומקול זעקתה תצלנה כל אזנים, וכל עיניים תרדנה פלגי מים, ונמס כל לב ורוח כל איש נמוכה וחבלה, ונפשו נבהלה, ועל לחייו דמעה, על שוד בת עמי, זלעפה אחזתו, ועל שברה כי גדול כים שמה החזיקתו, הולך קודר שולל ומשמים, ולבו בקרבו ישתומם, השכח חנות קל וכלה הוא עושה, חס ושלום, את שארית ישראל. גם אני משתתף בצערן ורוחי חובלה ולבי בקרבי חלל, ולא טחו עיני מראות ברעה אשר מצא את עמי, משמוע צעקתם אזני לא אטמו, ולבי לא הכביד מהבין את מעמדם הנעצב והנורא, מדאיב כל לב. גם לי נכמרו רחמי על צרת אחינו בית ישראל וארגיש כמה נחוץ להחזיק ידים רפות וברכים כושלות לתמוך ידי אביונים, להחיש ישע ופדות לעניים אומללים, מרירי יום לחם צר ומים לחץ לפי הטף מחוסרים, מזי רעב וקפואי קור באין מאספם הביתה. אמנם כ"ז לא יוכל כלומר אינו רשאי להיות גורם לחדול מתק אמרי שפר, ולחזור מהסכמתי להוציא לאור ספר הנוכחי, ולא נסוגותי אחור, כדי להמציא להוגי תורה ושוחרי תושיה, להביא לביתם ברכה, תורה שלימה דמגנא ומצלא בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה (סוטה כ"ב), כי היה מול עיני מה שמסופר במסכת ברכות דס"א ע"ב ובמדרש תנחומא פרשת תבא בשינוי לשון קצת: "פעם אחת גזרה מלכות שלא יעסקו בתורה בא פפוס בן יהודא ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר לו עקיבא אי אתה מתיירא מפני אומה זו. אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה, לשועל שהיה מהלך על שפת הנהר וראה דגים שהיו רצים לכאן ולכאן. אמר להם מפני מה אתם רצים. אמרו לו מפני הרשתות שמביאין עלינו בני אדם, אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם. אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות לא פקח אתה אלא טיפש אתה, ומה במקום חיותינו אנו מתייראים במקום מיתתינו על אחת כמה וכמה. אף אנו בזמן שאנו עוסקים בתורה דכתיב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך", כך אנו מתיראין כשאנו פוסקים מדברי תורה על אחת כמה וכמה. עד כאן לשונו. לכן כל אוהב האמת ויש בו דעת תורה ודעת צדיקים ותבונה לבקר בין רע לטוב הנה הוא ספר הזה אשר אני נותן לפניכם היום, שכל גדולי הדור הללוהו ושבחוהו, בלי תפונה תספיק לו תשובת התנא אלקי רבי עקיבא למצוא מענה על ערעורו להדפיס ספרים בימים אלו ויודה ולא יבוש כי לא מחכמה שאל שאלת שועלים קטנים מחבלי כרמים כרם ה' צבאות בית ישראל לעזוב מקור חיותינו, שורש מעמדינו ולפרוש ממנו כלפרוש מן החיים, ולדחות בקש מצוה גדולה ורבה של הדפסת ספר כזה, מבשר צדק בתוך אלפים ורבבות מישראל. ועיין בהקדמת ספר יבין שמועה למרן הגאון בעל שמן רקח שעל פי כמה שטות מקיימים על ידה מצוה גדולה ונכבדה, מצוה אחרונה של תורת משה: "ועתה כתבו לכם השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים ל"א).

והנה המשך מקרא זה לכתובים שלפנינו צריך הסבר, גם הפסוקים שלפניו: "ומצאוהו רעות רבות ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה" בלתי מובנים וצריכין ביאור, וכל העובר עליהם ישתומם לפי מה שלמדנו הרמב"ם ראש פרק א' מתשובה שהעיקר כשאדם עושה תשובה ושב מחטאיו שיתודה לפני ה' יתברך ויאמר "אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך" וכו', אם כן איפוא למה ילקה "באנכי הסתר אסתיר" כשמתודה ואומר "על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" הלא התוודה והודה על חטאו ומה יש לו עוד לזעוק אל פני המלך ולמה ייכפל עונשו אחר הווידוי, וכבר עמדו בזה מפרשי התורה. אבל באמת בבוא כשואה פחדם לא וידוי יש כאן, להתוודה על חטאתם ולשוב על עקב בשתם, אלא אדרבה מוסיפים חטא על פשע וכרו שיחות לא כתורתך ומבעירים אש זרה. כי פעמים אין מספר תקצר נפש אדם מעמל עקשות פה בשמעו דיבת רבים מסביב בלשון מדברת גדולות, נתנו ברחובות קולם ופערו פיהם לבלי חוק לאמור כי הגזירות הנוראות ורדיפות האכזריות המתחדשות ובאות עלינו מן הגויים תחתם אנו חוסים וסובלים, הוא בסיבה שהיהודים משונים מהם בשם לשון ומלבוש בהתנהגותם ונימוסם, וכל גויים סבבוני אפפוני בשנאתם ואויבינו פלילים, לפי שהיהודים מראים בפומבי את אמונתם, חקותיהם ומצוותיהם כקוץ ודרדר, כצחוק וסלון ממאיר בעיניהם. אלו היו היהודים מקיימין את התורה ומצותיה רק בהחבא בחדר לפנים מחדר והיו יראי שמים רק בסתר, להיות עברים רק בביתם, וברחוב אזרחים להתהלך בתם לבבם בקרב ביתם והיכלם בחוג משפחתם בהצנע לכת ולא בגלוי לעיני העמים, אז היתה נופלת חומת הברזל המפסקת ומפרדת לאום מלאום וקולות השנאה יחדלון, והרדיפות יכלו ולא היתה נופלת משערת ראשם ארצה, לא היו חורשים רעה ומזימות יועצי בליעל על עם אלקי אברהם לחבל חבל נחלת יעקב ועמו, וכל המאורעות והרפתקאות המתרגשות ובאות בתכיפה בלי הרף, וכל אשר "מצאוהו רעות רבות" הוא רק בסבת "על כי אין אלקי בקרבי" דייקא "בקרבי", בקרב ביתי, אלא גם בחוץ בפומבי אנו מחזיקים בתורת משה מורשה קהלת יעקב, ועל ידי כך נבאש ריחני בעיני העמים ונתעוררה שנאה ומדנים בלבותם נגדנו. אך שקר ענו בפיהם, כזב תצמיד לשונם ובלבם הקשה רוח רמיה מצאה קן לה, למשוך ולצוד ציד הולכי תם, בחלקלקות לשונם, וללכדם ברשתותם בפח יוקשם, לשון רמיה, להפריע אותם מעסק התורה, לומר לע"ת "אבי אתה" ולעו"ן "אתה ילדתני". נתאוו תאווה להתדמות לכל הגויים סביבותינו במנהגיהם ונימוסיהם, חמדו להתקשט בקישוטיהם, חשקו ללכת בדרכיהם ולהשליך תורת משה אחר גוום, על כן ידרכון קשת ויכוננו חצם על יתר לישרי לב באמרם: אתם המסבבים וגורמים כל הרעות השתרגו עלו על צוארינו, אתם המובדלים מן העמים בשם, לשון ומלבוש ומקיימים מצות התורה בגלוי תציתו להב השנאה ורשפי אש הנקמה בקרב לבם ונפשותם של האומות. כן דברת פועלי און ההם. ומי אשר יש לו מוח בקדקדו לא יראה בעיניו ובלבבו לא יבין כי מלאים נכלים וערמומיות. מי לא ידע להקהות שיניהם ויסכרו פי דוברי שקר, כי נהפוך הוא מן הקצה אל הקצה. האם אפשר לצייר שהרחמן יתברך שמו אשר ברוב רחמיו וחסדיו הכין לעורב צידו ומפרנס כל בריותיו מקרני ראמים ועד ביצי כנים, לא יזמין לעם סגולתו חיי נעימים שאננים מפחד ושלוות השקט להם מסביב. אמנם האמת שיעקב נתן למשיסה וישראל לבוזזים, כי חטאו לד' ולא אבו בדרכיו הלוך, בושים ונכלמים להחזיק במעוז תורת ד' תמימה בגלוי לעיני העמים, מסתירים שייכותם לבני עמינו, מסווה בושה תכסה פניהם, להתוודע ולהגלות "עברי אנכי ואת ד' אלקי השמים אני ירא" כמו שאמר יונה בן אמתי וכאשר נצטוינו עך זה על ידי משה עבד ד': "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעו את החוקים האלה". ואם אנו מתחבאים ומסתתרים לקיים התורה רק בסתר, כמו התנשמת שהיא מהולכי חושך ומורדי אור ומועף יעוף מאור היום, אז גם כביכול הקב"ה מעניש אותנו, חס ושלום, על ידי הסתרת פנים מדה כנגד מדה ואינו מגלה בפומבי, כי שם ד' נקרא עלינו. לכן על אמרם "על כי אין אלקי בקרבי" כנ"ל בא כמשיב שהעונש הוא מדה כנגד מדה הגמול כהמפעל "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" וגו'. ומזה נוכל ללמוד לעשות כמו שעשו אבותינו הקדושים כל משך ימי חשכת גלותם, גם כשהכבידו אויביהם עולם עליהם וחיו בין עריצי גוים ולאומים רבים אשר כפריצי חיות היו טורפות אותם ושאפו לדמם, הערו למות נפשם, ועיניהם לא חסו על חייהם לבלתי סור מאחרי ד' ותורתו והקשו מצחם כנחושה נגד כל הקורות המוצאות אותם, שלא יתערבו בגוים וילמדו מעשיהם "ועתה" כשתתבונן היטב ותשים על לבך כל זאת, תדע כי נחוץ הוא "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" למען יהיו הדברים האלה שנונים בפיהם ובלבבם ויכו שורש בל ישורש בנפשותם לעשות ככל דברי התורה הזאת בפומבי ובגלוי, ולא רק בהסתר ובהחבא, "למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל", ירצה למען שהתורה עצמה, אשר בעבורה אבותינו הקדושים מסרו נפשם, תעיד ותגיד שאין אנו בושים למלאות תעודתנו הרמה ותפקידנו הנשגבה עלי אדמה, להראות לכל העמים והשרים את יופי חכמת תורת אלקים חיים ופניני אמריה המזהירים כזהר הרקיע ולפרסם אחדותו יתברך שמו ולהפיץ תורת אלקים חיים ביני העמים, וראויים אנחנו לכנות בשם "בני ישראל" סבא ששרה גם כן עם אנשים ויוכל.

והנה להשיג מטרת חפצינו זאת ולבא לתכלית הנרצה, תעודתו של אדם עלי אדמה ליראה את ד' ולאהבה אותו בכל לבבנו ולדבקה בו בכל נפשנו ומאודנו, להבין דרכי ד' תורה תמימה ומצותיה, מה המצווה הזאת, מה טעם יש בה לאיזה צורך ד' צווה, יש לפנינו שתי דרכים, דרך הקבלה להאמין בכל העקרים ויסודו הדת על פי קבלה ומעשה אבות סימן לבנים לאחוז במעשי אבותיהם בידיהם בלי להוסיף עליהם או לגרוע מהם מאומה, כמו שאבותינו האמינו כן נאמין גם אנו, כמו שהם קיימו מצות ד' ברה מאירת עינים, כן לא נזוז גם אנחנו מכל מה שכתוב בספר תורת משה אפילו זיז כל שהוא, גם אם הוא נראה ונדמה לקוצר המשיג כספר חתום וסתום, מבלי להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, אם גם לא נדע להבין אורחותיו, מבלי לחקור טעמי מצותיו ומבלי להביא ראיות ומופתים על אמיתת תורה הקדושה משכל האנושי ומבינתו של אדם הבלתי שלימה, אשר ימיו כצל עלי ארץ קצר ימים ושבע רוגז, רק כאשר צוו אבותינו הקדושים את בניהם אחריהם ואת זרע זרעם לדורות עולם, כי ידוע שמן הטבע נטוע בלבות האבות לאהוב את בניהם כנפשם ולשמרם כבבת עינם וכל מגמתם לראות באושר בניהם והצלחתם ובוודאי לא מנחילים אבות שקר לבניהם רק משפטי ד' אמת מסרו להם. אמנם יש דרך אחרת ישכון אור מביא האדם לשלימות נפשו, דרך את ד' יבקש, לבא עד תכונתו חפצו, וכנשר יעלה וידאה על כנפי רוח בינתו להכיר את השם הנכבד והנורא, יחודו והווייתו בידיעה ברורה ויהיה כעץ שתול על פלגי מים אשר כל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו הנשרש בו. והוא הדרך תהלוכת הנפש בחקירה שכלית, בראיות לקוחות מחכמת הטבע, בהתבונן בפלאי כל יצורים, ישא מרום עיניו ורואה מי ברא אלה, יעלה שמים וקו המידה בידו למדוד השמש וירח וכל ככבי אור, ירד תהומות להוציא מבטן הארץ קניינים וסגולות מלכים. וכדרך הקבלה וכדרך החקירה גם שניהם כאחד טובים לישרים בלבותם. כי מי יכול להכחיש שגם דרך החקירה נכון ונשא ומסוגל לעלות על ידה על גפי מרומי קרת הכרת בורא ב"ה. לא לחנם ציווה המלך החסיד נעים זמירות ישראל לבנו החכם מכל אדם "דע אלקי אביך ועבדהו" (דברי הימים א כח,ט) וכבר האריך החובות הלבבות שחיוב לאיש משכיל להכיר ד' ע"י פעולותיו (עיין שער הייחוד פרק ג). אך כל זה בחוברות אשה אל אחותה הקבלה והחקירה בעבותות חזקות לא ינתקו, ואחד הולך על יד אחיו שלובות זרוע, אז ינחוהו לאדם במעגלי צדק מבלי לסלף ולהטות אשוריו ללכת אורחות עקלקלות, והן המה נר לרגליו ואור עולם לנתיבותיו לנחותו הדרך ילך כל ימי חלדו, ונותנים עוז ותעצומות גם לדורות הבאים מבלי עזוב דרך עץ החיים למחזיקים בה. אכן בהיפרדם איש מעל אחיו ואשה מאת רעותה דרך חקירה מדרך הקבלה, ברה כחמה באין תפונה שיש יתרון לאחוז בחבל הקבלה מול חקירות שכל אנושי ותחבולותיו, כי ההולך בו בלי חקירה, גם אם לא עלה בגרם המעלות לאחוז בסנסני עץ הדעת נחמד למשכיל, גם אם כנפים אין לו מועף לעוף על כנפי רוח התבונה, ילך לבטח דרכו, דרך המלך סלולה, רחבה ומסוקל מאבני נגף, מקוצים וברקנים, חרולים וקמשונים, דרך שדשו בו אבותיו בלי יגוף, ולא ימעדו קרסוליו. לא כן מהלכי דרך חקירה יחידית, פרוש ומובדל מדרך הקבלה, והאמונה אין למשען להם, רק אחד מני אלף או רבבה המשיג מטרת האמת, כי לא רבים יחכמו, לבם אינו רחב, ורוח שכלם הקצרה מונע אותם מהשיג מחוז חפצם, תכלית הנעלה והנשגב, תעו מדרך השכל, חקירתם סלפה דרכם ויטו מדרכי אמונת אבותם, בעקבות התורה והנביאים ובאשוריהם לא ילכו ועוד מעט וסרו מהר ממסילות ישרים מעגלי צדק, פעמיהם ימוטו וקרסוליהם ימעדו ורבים חללים הפילה ולא ימלטו מפח יוקשים. כך עלתה לארבעה שנכנסו בפרדס ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום (חגיגה י"ד ע"ב) כפירוש מרן החתם סופר זצוקל"ה שאחרים נכנסו בלא אמונה חזקה רק בעשתונות נבוכות אם להאמין בלי השגה, על כן נכשלו ורבי עקיבא שנכנס בשלום, בשלימות אמונתו גם אם לא ימצא יאמין כבתחילה בלי זעזוע, על כן לא אנה לידו רעה וגלי תשוקת תבונתו לא שטפוהו בים מצולת הספיקות ויצא בשלום בלי פגע.

כאמור, טובים השנים דרך חקירה וקבלה ביחד מן האחד, החקירה לבדה. אך טוב מזה ומזה שלא להתעסק בחקירה כל עיקר, כי הוא מעט התועלת ואפילו כמשחל ביניתא מחלבא לא עלתה להם להמתעסקים בה. ולעומת זה ההפסד הנצמח ממנה גדול מאוד. ומי פתי יסור הנה להתיצב על דרך לא טוב במלא מובן המלה. למה לנו להביא מופתים וראיות מוכרחיות מן הטבע על מציאות הבורא אחדותו, קדמותו, יכלתו והשגחתו ועל התורה מן השמים וכהנה רבות, אחר אשר חננו ד' בחסדו והאיר עינינו בתורתו שתדריכנו ותנהיגנו על שביל היושר ונתיב האמת. כבר למדוני רבותינו מוסדי דור ודור, כי הרבות התבונה והעומק בחכמת החקירה נכון למועדי רגל לנטות מנתיב האמת והצדק באם אין מעצור להמיות לב החוקר ורגש נפשו בל יהרוס לעלות על ראש ההר או לנגוע בקצהו, וסכנה גדולה מרחפת שלא יכוה בגחלת תשוקת. גם אם החקירה בנויה על יסוד המוסד על פי קבלה כמעט מן הנמנע שימלט ולא יכשל בלכתו דרך זה, כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לומר: אמונתי זכה וברה אין בה נפתל ועקש, הכתה שורש חזק בקרבי וחקוקה האמונה טהורה על לוח לבי עד שכל רוח עוועים והתחכמות אדם ושכל בלתי ישר מקרוץ מחומר לא יכול לזוז אותה משם. לכן אל תכניס ראשך בסכנת החקירות, כי שכל אנוש משענת קנה רצוץ, קצר בינת אדם וחלש תבונתו להשיג מה שמכוסה ממנו, גם כי תרב חכמתו על כל בני קדם. אל תחפוץ לחקור במופלא ממך, אל תעפיל לעלות לראש ההר, תקפוץ את ידך, תעצור את רוחך ולבבך תשפיל, כי לא להתבונן עד רחבי תבל נתן ד' לך בינה. חדל מדרך זה, מנע רגלך מנתיבה זאת, כי רגלך לרע ירוצו ומהרו לשפוך דם הוא הנפש המשכלת. שמור נפשך מאוד פן תלכד בפח יקוש הזה ובנפשך הוא. רבים נפלו במכמורת המינות, כאשר בעינינו ראינו במוחש, ואבותינו ספרו לנו מה שאירע לכך וכך חוקרי דת ששתו מכוס התרעלה הזאת ותהי להם למרים וקברה את בעליהן. ועיין בספר מעשי ד' בחלק מעשי תורה פרק א' שפירש כן דברי חז"ל (שבת פ"ח ע"א) "שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה" רצה לומר כי מלת "קבלה" תאמר על אמונה מקובלת בלתי חקירה, והוא אמרם "אם מקבלים את התורה" בלתי חקירה מוטב ולא תאונה להם רעה "ואם לאו" אלא תרצו רק לחקור בדברים יותר מכפי השגתכם מי יאמר שיעלה בידכם למצוא את האמת "ושם תהא קבורתכם" כי החקירה מקברת את בעליהן, כי גם אם כגובה ארזים גבהו קצר שכל יליד אשה ומוגבל מבטו לראות את הכל ולירד אל עומק כל דבר ד'.

ומה יקרו ומה נעמו דברי הזוהר הקדוש (פרשת שלח דף קס"ו) בדברי החכם מכל אדם (משלי ה' י"ט) "אילת אהבים יעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד", וזה לשונו הקדוש: אורייתא, אורייתא, נהירא דכל עלמין כמה ימים ונחלין מקורין ומבועין מתפשטו מנך לכל סטרין מנך כלא עלך קיימו עלאין ותתאין נהירו עילאה בדא מנך נפקא, אורייתא מה אימא לגבך אילת אהבים את ויעלת חן גבי עילא ותתא, רחימין דילך מאן יזכה לינקא מנך כדקא יאות, אורייתא שעשועים דמארך מאן יכול לגלאה ולמיר סתרין וגנוזין דילך, עד כאן לשונו הקדוש. מי לנו גדול ממשה רבן של ישראל ואדון כל הנביאים שלא קם כמוהו בישראל אשר ידעו ד' פנים אל פנים גם לו נסתרו דרכי ד' ועלילותיו ונתקשה בהם, וכמאמר תנא דבי רבי ישמעאל מנחות כ"ט ומדרש ילקוט פרשת תרומה "שלש דברים היו קשין למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו ואלו הן מנורה וראש חודש ושרצים וכו' ועיין היטב תוס' חולין מ"ב ע"א דיבור המתחיל 'זאת', ועיין בדברי חז"ל חגיגה ט"ו ע"א "מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו. אמר לו מאין ולאין בן זומא. אמר לו צופה הייתי בין מים העליונים למים התחתונים ואין בין זה לזה אלא ג' אצבעות בלבד, שנאמר "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" וכו', עד כאן לשונו הקדוש. ומלבד הסודות רמות ונשגבות אשר טמונות וצפונות בדברי חז"ל אלו, ומי בא בסוד ד' ליראיו, נראה לי הכונה בתשובת בן זומא בדרך אגדה, שרצה לומר הגם שילוד אשה גם אם שכלו קצר ותבונתו מוגבלת, בכל זאת בינת אדם לו ודעת לירד להעמיק, להשיג ולהשכיל חכמת חכמים שהמציאו בני אדם מדעת עצמם. חכמה זו בשם "מים תחתונים" תכונה כלפי חכמת אלקית, חכמת התורה שנמשלה למים "מה מים משמים כך דברי תורה" וכו' (עיין מש"ט הובא בילק"א ערך תורה אות קל"ב) וכמאמר חז"ל (פרק קמא דתענית דף ז' ומדרש ילקוט ישעיה רמז שמ"א) "אמר רבי חייא בר אבא למה נמשלו דברי תורה למים וכו' מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה" וכו' אולם דברי תורה בשם "מים עליונים" יקראו כי ממקום קדוש יהלכון, ממקום גבוה מידו של הקב"ה, וזה "המים עליונים תורה הקדושה" רק אלקים הבין דרכה עד עומקה, זאת אומרת אפילו משה רבינו נתקשה בשלש דברים עד שהראה לו הקב"ה "באצבעו" והן המה "הג' אצבעות" שראה בן זומא כאשר צפה בין "מים עליונים למים התחתונים" היינו בין לחקור תורה הקדושה ולהשיגה ובין חקירת חכמת בני אדם שנאמר "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" רוצה לומר "מים העליונים" תורה הקדושה מעשי אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא ומבלעדי ד' אין מבין דרכה.

ואמשול לך משל למה הדבר דומה למי שנגש אל הר גדול ורם ועומד סמוך וקרוב לו, אם אמנם רואה בעליל, בשלימות ובבהירות חלק קטן וזעיר מן ההר הגדול הזה אבל על ידי כך רחוק ממבטו לראות כל ההר והקיפו, כן כל הקרב קרב אל החקירה, הגם שרואה באור בהיר דבר אחד או שנים, אבל שאר דברים נעלמים ממנו ומכוסים ואינו רואה לא כלום מהם. לא כן מי שאוחז בחבל הקבלה דומה למי שעומד הרחק מן ההר, וגם אם נניח שאינו רואה אותו בהיר כי ענן קשור עליו, אבל גלל כן רואה כל ההר גם חוט המקיף גבולו סביב. לכן דרך הנכון ישכון אור שהאמונה בד' תהיה סביבך למחסה ולמסתור, כי רק הקבלה משתלשלת מדור לדור באמונה עד סוף כל הדורות. והרי זה דומה לעץ רענן שראשי אמיר, סעיפיו הדקים, בדים החלשים וענפיו הרכים גם הם ינובו דשנים ורעננים, ואם הם רחוקים מאוד משורש מחצבתם, ממקום יניקתם מבטן האדמה, בכל זאת מקבלים היניקה ומזון על ידי אמצעי הענפים ובדים הגדולים ועבים הקרובים אל מקורם ושרשם. ופוק חזי אחד היה אברהם האדם הגדול בענקים, שבעוד חושך כסה הארץ וערפל לאומים, אין חזון נפרץ לא אמונה בד' ולא ישרות בני אדם, עוד טרם הופיע מהר פארן אש דת למו ועוד לא נגלה הקב"ה בערפלי טוהר להשמיע קולו מן השמים, חקר אברהם וסיעת מרחמוהי, גדולי חקרי לב והבינו שאין בירה בלא מנהיג, ויקם אברהם והאיר ממזרח שמש צדקה וקראהו לרגליו ויקרא בשם ד' קל עולם, הוא בעל הבירה, עד שתתמלא פני תבל באמונתו אור פני מלך חיים והלכו גוים רבים לאורו ומלכים לנגה זרחו, ועם כל זה לא הכרתו את בוראו על דרך החקירה נחשבה לו לצדקה, אלא מה "שהאמין בד'" בדרך אמונה וקבלה "ויחשבה לו צדקה".

ובזה יש לפרש בדרך מליצה מאמר קודשו (פרשת וירא) "וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק" ובמדרש מובא בדמש"א פרשה הנ"ל אות י"ג "יעקב ראה" ונ"ל, כאשר ראה אבינו הראשון את המקום הר המוריה כולה מרחוק מה שאי אפשר לראות בשום אופן כשעומד סמוך להר וכנ"ל, הסתכל והתבונן על הופעה וחק הטבע הזאת ולהורות נתן בלבו ובא לידי הכרה והחליט שיש משפט הבכורה לדרך קבלה שנמשל למי שעומד הרחק מן ההר, וטוב לגבר שישא הוא עין שכלו וינהיגו ולא יניח להדריך את עצמו ממנו ומחקירתו. וזהו שכתוב "וישא אברהם את עיניו" רצה לומר אף על פי שהוא היה הראשון שהכיר את בוראו על פי חקירה, מכל מקום "וישא אברהם" וינהג את עין שכלו, ולא עין שכלו הדריך אותו, ולמה כן, משום "וירא את המקום מרחוק" ממה שנתבלט מהופעה שביותר אפשר לראות כל ההר והקיפו כשעומדים מרחוק, מזה למד והבין שמרחוק ד' נראה לו לאדם יותר, כלומר על פי קבלה, ממה שמתאמצים להכיר את בוראו על פי החקירה, ועוד מעלה יתירה יש לדרך קבלה על החקירה כנ"ל שעל ידה משתלשלת האמונה לעד למשמרת, ולעולם למזכרת וכדרבונות וכמסמרות נטועה האמונה בלב דורות הבאים לעולם לא תמוט, וזהו שאמר המדרש "יעקב ראה", רצה לומר שראה ההשפעה הנצמחה מדרך קבלה לדורות הבאים. והבן.

ובהנ"ל אפשר גם כן לפרש המדרש הצמיד אל המקרא "וירא את המקום מרחוק" וזה לשונו "אמר לו ליצחק רואה אתה מה שאני רואה. אמר לו אני רואה הר נאה ומשובח וענן קשור עליו" (תנחומא וירא). והמדרש הזה אומר דרשוני, ולהנ"ל יש לומר שכאשר שם אל לבו ההכרה שמרחוק יכולין לראות חלק יותר גדול מן ההר מאשר אם עומד סמוך לו וקרוב אליו מאוד, נפקחו עיניו וירא והבין המעלה המעולה של דרך הקבלה, דרך צלחה לנפשו של אדם וכאמור, וזה הניע את לבבו לבחון גם את בנו יחידו את יצחק ולנסותו אם גם הוא בא לידי הבנה והכרה המתבלטת מהופעה זאת ושאלו "רואה אתה מה שאני רואה" רצה לומר אם ע"י ראיית ההר מרחוק הבין גם הוא המוסר השכל שיש לשאוב מהופעה זאת כמו שאביו ראה ולמד ממנו שדרך הקבלה מעולה ומשובחת יותר, ועל זה השיב לו יצחק שגם הוא התבונן והבין שדרך הקבלה מוטב יותר ויש לו יתרון, הגם שלא נעלם ממנו חסרונו שאי אפשר להשיג כל כך בשלימות ובהירות נחיצת מצות התורה ועמקיה "וענן קשור עליו" ענני הערפל המעכבים את האדם מלראות בהיר, וכמו שאינו רואה היטב את ההר מי שעומד מרחוק, עם כל זה השיב "הר נאה ומשובח אני רואה" שהר סיני בו ניתנה תורה לישראל ונמסרה מאבות לבניהם אחריהם עד סוף כל הדורות, הוא הדרך הקבלה והאמונה, נאה ומשובח ומעולה מאוד ומכריע חסרון הנ"ל שיש לו.

ואם נעמיק מעט כל יקר רעיון נמצא במאמר פליאה (תנחומא פרשת קדושים) אשר זה תוארו: "אמר רבי ברכיה בר סימון מעשה היה בקרייתנו ברוח אחד שהיה שרוי על המעין בא רוח אחר להזדווג בו ובקש להוציאו משם היה שם חסיד אחד ושמו יוסי איש צייתור נגלה לו אותו רוח. אמר לו רבי הרי כמה שנים אני שרוי כאן ובצהרים ובלילה וביום לא הזקתי שום בריה והרוח הזה בא עלי עכשיו ממקום אחר ומבקש להוציאני מכאן ולישב הוא להזיק את הבריות, אמר לו ומה נעשה אמר לו טלי מקלכם ומגלכם וצאו עליו בשעת הצהרים ואמרו שלנו נוצח שלנו נוצח והוא בורח. עשו כן והבריחהו משם. אמרו לא זזו משם עד שראו כחררת דם צף על פני המעין", עד כאן לשונו הקדוש, והמאמר אומר דרשוני, וכל העובר עליו ישתומם מה בא ללמדנו ובלי ספק כוונה עמוקה טמונה וצפונה בדברי רבותינו ז"ל. ונראה לי למצוא פתרון המאמר באופן זה. בכל משך אלפי שנות גלותו של בני ישראל נטושים מארצם בארצות פזוריהם נמצא להם תקופות שונות ועתים מתחלפים, זמנים הוקל מן עול אויביהם, מחרפיהם ומגדפיהם ומצאו מרגוע לנפשם העיפה, בקע כשחר אורם, כאור בוקר זרח שמש החרות, חופשה נותן להם והמון לאומים קראו להם דרור עד שגדלו והצליחו גם עשו פרי, עלו לגדולה מעל לאזרחי הארץ ויתנשאו על גפי מרומי קרת ההצלחה. תקופה זו בשם "צהרים" תקרא, כי כמו שהשמש יוצא בגבורתו בצהרים, כן זרח עלי אהליהם אור צח ובהיר. אבל גם זמנים בלתי נעימים עברו עליהם, כאשר ארובות השמים נחשכו והלביש שמי ישראל קדרות ושק שם כסותם, ענני חושך ועלטה לא נתפזרו מעל בתי ישראל, צרה ומצוקה, בוקה ומבולקה, פחד ורוגז סבבו אותם ועל צואריהם נרדפו משונאיהם חנם ברדיפות נוראות, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא נפלו, ונהיה עם ד' לעם בזוז ושסוי, למדון לשכניו, ללעג ולקלס לסביבותיו, ובני ציון היקרים, בפז מסולאים לנבלי חרש נחשבו. מי לא יבין שתקופה הנוראה הזאת תכונה בשם "לילה", כי חשכת אופל ועלטה מררו את חיי הבל בני עמינו. וזמנים טובא הבינונים שלא היתה להם עושר וכבוד והשעה לא משחקת להם ביתר שאת ויתר עוז, אבל גם הצרות והרדיפות הרפו, לא תכפו ולא השתרגו עלו על צוארם. קרני שמש הצלחה לא הפיצו עליהם, גם לא ירדה שמשם מטה, תקופה ההיא לא "צהרים" גם לא "לילה" תקרא, רק סתם בשם "יום" תכונה. וכל זמן ועדן שבני ישראל עם הקודש דרכו דרך הקבלה, האמונה החזקה היה להם חומה בצורה מימינם ומשמאלם, ולמחסה ולמסתור שלא ימעדו קרסוליהם לא מנסיון העושר והצלחה בימי "הצהרים" ולא ביומי "לילה" של עניים ומרודם. התקופות שונות לא היה להם למכשול ופוקה, וכל המאורעות והרפתקאות דעדו עליהם לא הפילו החומות של הקבלה הבצורות, כעמוד ברזל עמד ישראל על עמדו, וזה היה לו לזר תפארה ולהרמת קרן שלא סר מתורה ומצות עד מדרך כף רגל וכל כלי יוצר לא הצליח להחליש אמונה מקרבו ולהעבירו מאחרי ד' לשקר באמונתו. עמוד אש דת תורה הורה לו הדרך ילך בו בליל חשכת הגלות וכמו כן סוכך באברתו שלא יכו אותו קרני שמש הצלחה. לא כן אותן שהתפארו לעמוד על בסיס חזק ואדני ברזל של החקירה, אם אולי הבשילו אשכולות רעיוני שכלם לפענח נעלמים, אבל כבר מסופר בספר אור החיים לגאון קדמון מו"ה יוסף יעבץ שדרך זה היה כקוץ ודרדר מעין נרפס מקור משחת, לא עמדו בניסיון ביום שבות זרים חילם ובבוא כשואה פחדם בסופה וסערה, דרכי פגעי הזמן וקורותיו של חשכת ליל הצרות. שכחו ולא הביטו אל צור מחצבתם ואל מקבת בור נקרם והמירו את כבודם ביום מר רחמנא ליצלן. גם כי נראים קרני אור שמש הצלחה על ראשם ונגלל חושך גלותם מפני האור וניצוץ שחר חדש, רוח החופש והחרות הולך ובוקע והופיע כיפעת הילל בן שחר עוד שביב אש האמונה לא נכבה בקרבם, עוד נוסס ופועם בלבבם קול דופק האומר הודו לד' כי טוב, אבל חבי כמעט רגע ונתהפכו לאחר, מכנף הארץ שמעו קול זמרה ורוח החופש, רוח חיים חדשה התנוצץ במסילות לבבם של אלו המתחקרים, כמה מהם אשר פור התפוררה רגש ישראל בקרבם, כמעט נטשו אלוקי עושיהם, ניבלו צור ישועתם, עזבו את ד' השליכו תורה ומצוה אחר גוום ופרקו עול תורה מעליהם.

ואחר הדברים האלה עלה בידי לגלות פני הלוט ממאמר סתום וחתום הנ"ל וכי הוא זה. "רוח אחד ששרוי על המעין" הוא רוח ישראל סבא, רוח ישראל העתיק המקיים תורת משה ומצותיה על פי קבלה ואמונה והוא הרוח היושב ושותה ממעינה של תורה הנובע כמעין המתגבר לא יסכרו ולא יכזבו מימיו לעולם, כי לא תהא מחולפת ולא תורה אחרת מהבורא יתברך שמו "ובא רוח אחר להזדווג ובקש להוציא משם" רוח העת והזמן, רוח סועה וסער, רוח החקירה. בתחילה בא תחת מסווה אהבה ורעות רק "להזדווג" באמרו תשב עמדי ונחיה אני "החקירה" ואתה "הקבלה" יחדו כשבת אחים גם יחד, נשב יחד איש באחיו ידבקו והתלכדו ולא יתפרדו כתרי רעין דלא מתפרשין. אבל סוף ואחרית מרה כראש ולענה, חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו, זרם רוח חדש לכל תפוצות ישראל המבקש להוציא רוח יהודי הטהור ולהדפו ולדחותו ממחיצתו כלה גרש יגרש מהסתפח בנחלת אבות מעין תורה הקדושה ששתה ממנו עד עתה ורוצה הרוח החדש לרשת מקומו. לכן נגלה אותו רוח ישראל העתיק לר' יוסי איש צייתור (שטבעו להיות ציית לשמוע בקול מי שבא אליו ולעשות רצונו חפץ, או צייתור הוא לשון יוני ומובנו איש חי רב פעלים אשר רוח בו), לאיש זה נגלה אותו רוח ישראל סבא והתאונן לפניו במרי שיחו, שאלפי שנים הוא יושב על המעיין מיום שניתנה תורה לישראל על הר סיני בקול חוצב להבות אש ונמסרה מאבות לבניהם אחריהם ולזרע זרעם עד עולם "ובצהרים ובלילה וביום לא הזיק שום בריה", רצה לומר שלשה תקופות שונות בשמי יהודים אשר בשמות הנ"ל תכוננה כנ"ל לא הזיקו ולא הפריעו ישראל שהוחזק בדרך קבלה מעבודתו לעבוד את ד' בכל נפשו ומאודו במשך אלפי שנות דור ודור, אדרבה שומר על המעיין לבל ידלח ולא יאונה כל נזק לאשר ישתה ממנו ולא יבלע את נפש כל איש יהודי, וכעמוד ברזל עמדו בנסיון באמונתם הטהורה, ורוח הבא ממקום אחר, ממקור משחית מחצבתו, מבקש להוציאו ולדחפו "ולישב הוא להזיק את הבריות" בפיתוי אותם בחקירתו, בחלקלקות לשונו כי נעמה ובקרבו ישים ארבה להנהיג חדשות ולהשחית הישנות עד יחבל נחלת יעקב כרם ד' צבאות בית ישראל. וזאת היתה העצה היעוצה מרוח הראשון לרבי יוסי כדת מה לעשות, כדי לנצח רוח נכרי הלזה "צאו במקל ומגל בשעת הצהריים" ויתוכחו עמו להראות לו חסרון החקירה שנתמוטטו רגליהם של אותן העומדים על אם דרך החקירה בזמן שמקל שונאיהם של ישראל רודה בעם הקדוש וירדפום עד חרמה, ובעת שמגל קציר חטים שכיח בשדה הרומז ומציין שפע ופרנסה וישראל עומדים ברום המעלה כצהריים. וכן הוי שבזה נצחו והבריח את הרוח המזיק את הבריות ונמצא אח"כ "כחררת דם צף על המעיין" רצה לומר שקיום התורה על פי חקירה מזיק מאוד לנפש המשכלת ובדמו ובנפשו הוא מי ששרוי על המעיין תורה הקדושה על פי חקירה.

ומה רב הלקח ואור גדול היאיר מהנחה הזאת, שמצות התורה נשענת על האמונה, והאמונה בקבלה מאבות לבנים יסודה ושורש גזעה, כי מסורת אבותיהם וזקניהם משמיעים האבות לצאצאיהם אחריהם עד שישתלשלו דבריהם למעלה עד מעמד הנבחר ששם כולם ראו עין בעין כי ידבר אלקים מתוך האש והגיד תורה לעמו ישראל כולם שמעו "אנכי" ו"לא יהיה לך". לכן מוכרחין אנו לקבל ליסוד מוסד, שנטיעת האמונה בלב איש ישראלי לא יאומן ובלתי אפשר בלי מצות כבוד אב ואם. והמכבד אבותיו מאמין באמונה שלימה שכל דברי אבותיו וספוריהם אמתים לא ייפול מהם ארצה. ומי שכבוד אבותיו קל בעיניו עד מהרה תסיר האמונה מליבו ותפול, ובנפול היסוד נופל הבניין כלו, כי לא יתנו אמון בדברי האבות, שהמה החוליות בשרשרת של שנות דור ודור ורק על ידי שלשלת מסורה זו נוכל לבא אל מים חיים נובע בהר אלקים, הר חורב. ואם רוח המושל תעלה עליך לחשוב, כי חכמת מאבותיך, את אביך לא תכיר ואת אמך לא תדע וינתק חבל הכסף זו שלשלת המקשרת אותך למעמד הר סיני, אם כן במה איפוא תבוא עוד אל המבוע לשתות מים חיים מבאר חפרוה אבות קדושים. לכן מצות כבוד אב ואם הוא היסוד אשר האמונה נשענת עליו.
רעיון יקר ונשגב זה היה נגד עיני זה רבות בשנים וכאש להבה יקד בקרבי, נפשי השתוקקה התשוקה עזה ונמרצה להיות בן מכבד אב. ובמה איפוא אוכל לכבד את אבא מארי עטרת ראשי זצ"ל ביותר מאם אתאמץ לגול את האבן מפי הבאר חפרה שר התורה אדוני רבי מורי ורבי זכותו יגן עלינו, ולהוציא לאור אור הגנוז וספון זה זמן כביר. כמעט לא הסחתי דעתי ולא מש מרעיוני השאיפה הנכבדה הזאת, גם בסעפים בחזיונות לילה רעיוני על משכבי סלקו ובצפייתי צפיתי מתי אפקח הגל ממעין החכמה ותבוא לידי ואקיימנה להיות ברא מזכה אבא להוציא לאור תעלומה תשובותיו על חלק יורה דעה. ומה גם שרבים וכן שלמים תלמידיו המובהקים גאוני וגדולי תורה הפצירו בנו בתוכחת מגילה מאהבה מסותרה להוציא לאור חמדה גנוזה, חמדה שחמדו עליה כל הוגי תורה ולומדיה ברוח טהרה וכל שוחרי תושיה, למען לא תבא תורה שלימה למאכל עש ורקבון חס ושלום. דבריהם ירדו לחדרי לבבי ויעודדוני ויעירוני להיות מזדרז למצווה רבה הלזו ואמרתי בליבי יהיה מה ויעבור עלי מה לא אניח ולא אשקוט, לא אתן שנת לעיני ולעפעפי תנומה עד אמצא מקום מוצא להוציא לאור ולקיים מילי דאבוה לדורות לרוות צמאון המשתוקקים לשתות מבאר מים חיים. שנסתי את מתני וקרבתי אל המלאכה לא קלה כמו שהוא נראה בהשקפה ראשונה, כי אם כבדה להשבית חרולי הטעיות ולנקות קמשוני שבושים שנפלו ונשארו בהעתקה מנחלת אדוני אבי מורי ורבי שפרה לי. לא אתפאר שעלתה בידי להסיר הטעותים ושבושים לגמרי כי רשתות ומצודות השגיאות על כל חי פרוסות, אבל טרחתי עד שידי יד כהה מגעת וסדרתי וכוננתי התשובות למען יעמודו הכן למלאכת הדפוס. וידוע להוי, שכאשר עברתי בין בתרי אמרותיו של קדוש אבי המחבר זצ"ל הצבתי ציונים בין שתי חצאי מרובע, פעם כשהוא לא ציין איה מקום כבודה של הסברא שהביא או כשנראה לי שכבר קדמו בסברתו באחד מהראשונים או גדולי אחרונים, ופעם כשנדמה לי שיש ראיה או סתירה לסברתו. בתשובות שנדפסו בראשונה רשמתי את שמי מ'שה נ'חום ב'ן ה'מחבר בראשי תיבות, שוב משכתי ידי מזה והשמטתי חתימת שמי מטעמים כמוסים עמדי. אולם חזרתי ונחמתי פן ואולי שגיתי וטעיתי בציונים אלו והרואה ישאל למחר לאמור: מה הציון הלז אשר אני רואה, הציון איש אלקים קדוש המחבר הוא. אמרתי טוב לפרסם הדבר, מלב מי יצאו רוב אלה הדברים הנמצאים בין שתי חצאי מרובע ומוטב שיבאו חצי השגות בי ואתי תלון משוגתי ואל יתלו החסרון ובוקי סריקי באילן גדול קדוש אבא מארי המחבר זי"ע.

ואם אמנם סדרתי חיבור זה לפני כמה שנים והעמדתיו מוכן להוציאו לאור, לא יכולתי אז לשית עצות בנפשי ועשתונותי היו נבוכות, אם לא היה נכון להשאיר הכתב יד מונח במקום שהנם ולחכות עד שתכון הקרקע בשבילם ויגיע עת שלום ומנוחה והזמן יהיה מוכשר יותר להדפסה. עודנה רעיוני היו משוטטות אנה ואנה מבלי החלט אם לרחק או לקרב המלאכה, וימי התלאות כקצף על פני המים הרפו מעט ונדמה כאלו יאתא אסתנא ויגליא להו לשמי היהודים ויתראה הרקיע בטהרה. כל אלה חוברו יחדו הכנסתי בחשבון המאורעות שהתרחשו ואת אשר עוד יכול להתרחש עוד הפעם, ומי יודע מה ילד יום, גמרתי אומר החלטה עזה ונמרצה להגביר חיל ולאזור כח להתאמץ בכל המרץ ועוז לעבודה להשיג שאיפתי ולהגיע למטרתי להוציא לאור ספר הזה. הבנתי שהדבר אינה סובלת דיחוי, כי כל דיחוי מרחיק את המטרה ומגביר את המכשולים, ואם אדחהו מדחי אל דחי מי הוא לידי יתקע כף שלא יעבור זמן המסוגל במקצת על כל פנים להדפסה. בדרכי אחזתי, לא ארפיה. מגמתי בעבר נשארה תעודתי לעתיד, הגם שידעתי בבירור היטב שעל כל צעד ושעל אהיה נתקל בקשיים ומכשולים אין מספר, אך לית אנא מובד סברי מן בריי רבונא דעלמא ברוך הוא השליט בעילאי ותתאי, מעמו עזר הוחלתי לאמץ ידי, בכדי שאוכל לבצע זממי הטוב בעיני אלקים ואדם, להסיר את הלוט מאור גדול ההוא גנוז עד הנה וטמון בכתב יד זה שנים כבירים. והנה תוחלתי ברוך ה' לא נכזבה ובקעה ועלתה קרן אורה ממקום אשר פללתי, אנה ד' לידי שליחא מן שמיא שגליתי לו עקת לבי, אדם יקר כלבנת הספיר, לא יסולא ערכו בכתם אופיר, את ידיד נפשי מחותני הרבני המופלג, שוע ונכבד נדיב המפואר והמפורסם עושה חסד לאלפים צדקות אוהב, יוסף הוא המשביר עומד לנס ולמופת בצדקת ופזרת הונו המתנשא ממעל לשטח שדה פעולת מעשה הצדקה, נזר תהלה, ופאר תפארה, נשיא הכבוד עולמי לקהלתנו יצ"ו ומשך שנים רבות נשיא פעיל ואהוב לבל בני עדתו אוהב שלום ורודף שלום כבוד מו"ה אהרן יוסף רייך נרו יאיר זכה להיות שמו הנערץ תופס מקום כבודו בפתח עין החכמה ספר הנוכחי, כי בעזרת תמיכתו הממשית, הענקית נתן האפשרות להוציא לאור תעלומות חכמה, תשובות בית שערים חלק יורה דעה הלזו שהיה ספון רבות בשנים בכתב יד. מדת פזרנותו עומדת לעד לעולם לו ולזרעו נ"י כאור בהיר, ולהבדיל בין החיים לחיים לעילוי נשמת אשתו החשובה ונכבדה עטרת בעלה מרת חנה ע"ת (שבה למנוחתה כ"ה שבט שנת תרח"ץ) ולעילוי נשמת בנו יחידו הבחור גרשון ע"ה (נפל בשדה קטל ונגדע מארץ החיים ורוחו שבה לשמים בכ"ג אדר שנת תרע"ה) זכות המחבר זצ"ל דנפיש טובא ימליץ טוב בעדם ויגן על ידיד נפשי הנ"ל עד מאה ועשרים שנה אמן.

זכרה אלקי לטובה עזרתי בקודש מחברתי החשובה מעוטרה בכשרון מעשיה צנועה בירכתי ביתה מנשים באהל תבורך אשה יראת ד' היא תתהלל גזע קודש מחצבתה מרת חיה תי', בתו של אדוני מורי וחמי עטרת ראשי ונזרי הרב הגאון הגדול המפורסם פאר הדור והדרו צי אדיר צדיק יסוד עולם כבוד קדושת מו"ה מאזעס חיים סג"ל ליטש ראזענבוים שליט"א האבדק"ק קליינווארדיין יצ"ו ומחברתו הקודש הרבנית הצדקת צנועה וחסידה אשת חבר מרת רבקה פעסיל תי' לאורך ימים טובים. תראה נחת רוח ורוב ברכות אצל צאצאיה הבנים בני והבנות בנותי הי"ו ברוב עוז ושלום ונזכה יחד להשיאם ולהכניסם לחופה ענבי גפן בענבי גפן ולראות בהם זרע ברך דור ישרים יבורך עד עולם. מברכות הורי יתברכו לרוב חתני היקר מאוד נעלה מופלג בתורה ויראה החריף ובקי איש חמודות בעל מדות תרומיות ענף עץ אבות מו"ה שלמה קאשיצקי נ"י מעיר גדולה לאלקים תל-אביב בן הגביר הנעלה הנגיד המרומם הרבני הגדול בתורה ויראת ד' טהורה ותיק וחסיד כש"ת מו"ה אברהם נ"י עם זוגתו בתי המהוללה בשלמות מדותיה מנשים באהל תבורך מרת חנה שינדל תי' ובנם נכדי הילד שעשועים עמרם שי' ובניי היקרים הבחורים המופלגים בתורה ויראה חריפים ובקיאים בעלי מדות ישרות כה' עמרם, כה' גרשון, כה' יודא צבי, כה' שמואל שמעלקא, כה' מאיר אריה נ"י ואחרון חביבה בתי האהובה הבתולה המהוללה בכשרונותיה מרת מאשה תי'. הברכה אחת היא האר פניך ויושעו תשועת עולמים בכל מילי דמיטב אחי הרב הגאון המפורסם צ"ת מו"ה בן ציון בלוהם שליט"א אבדק"ק ב' אויפאלו ע"ז הרבנית הצדקת מרת גאלדא תי' עם כל בני ביתם הי"ו ואחי הרבני המופלג בתורה ויראה מו"ה כתריאל נ"י עם כל יוצאי חלציו, ואחותי האשה הצנועה וחשובה מרת חוה תי'. ועל הטוב יזכרו שמות גיסותי הרבנית הצדקת נכדת בעל חתם סופר מרת רבקה תי' אשת חבר אחי המנוח הגה"צ מו"ה יודא צבי זצ"ל והאשה החשובה וטובת לב מרת ניחא תי' אשת אחי המנוח הרה"ח מו"ה מאיר ז"ל אשר עודנה לא הסירו בגדי אלמנותם למען יזכר שם בעליהם עליהן לכבוד ולתפארת. וכמו כן גיסתי האשה החשובה והצנועה מרת רחל תי' זכרה אלקי לטובה אשר היו לעזר ולסעד לבעליהן וישבעו רב נחת ושעשועים בכל יוצאי חלציהם עמו"ש:

דמוע תדמע עיני בלכת שדה הבוכים, ואלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה על אח ואחות בצחצחות ועל גיסיי וגיסתי הלכו למנוחות ואותנו עזבו לאנחות הלא המה רב אחי גאון וצדיק תמים חסיד ועניו מו"ה יצחק יעקב זצ"ל שהיה רב בנ' סט' מיקלאש ואח"כ דומ"ץ בב' אויפאלו. כל ימיו היו מכאובים מהתלאות וההרפתקאות דעדו עליו והשתרגו עלו על צוארו ולא מצא קורת רוח כי אם בד' אמות של הלכה ולולא תורתו שלמד מתוך הלחץ זו הדחק היו שעשועיו כל ימי חלדו, כמעט אבד בעניו. הניח אחריו ברכה כמה חיבורים והמה בכתובים ובתוכם קונטרס על הלכות נדה ומקואות. כיון שהגיע זמנו לפטר מן העולם בן ע"ט שנה ושפתותיו מרחשין שמע ישראל וגו' וקבל עול מלכות שמים באהבה, נפשו יצאה באחד ונשמתו בטהרה שבה שמימה ביום כ"א אדר ראשון שנת תרצ"ח. וכה צוה לפני מותו: שלא להספידו ועל המצבת אבן לא יחק שום תואר, אשר עוד בחיים חיותו געלה נפשו, רק "פ"נ ר' יצחק יעקב בהגאון מו"ה עמרם זצ"ל". אשתו הצדקת מרת שרה ריזל ע"ה נכדת הגאונים מו"ה בונם איגר ובעל מעון הברכות זי"ע, שבקה לן חיים י"ד טבת תרפ"ה. אחי הגאון המפורסם צדיק כביר מו"ה יודא צבי זצ"ל שהיה אבדק"ק האנשאוויץ, נודע בשערים לגאון ובקי בד' חלקי שו"ע והשאיר אחריו ברכה גם כן בכמה חיבורים בשו"ת וחידושי סוגיות. היה מלא וגדוש בתורה ויראת שמים, ממש לא פסק פומיה מגירסא כולא יומא וגם לילות שם כימים ולא מש מאוהל של תורה ורוב ימיו נעור כל הלילה ובבוקר הוציאו אחרים בברכות התורה, ישב בתענית שני וחמישי כמה שנים והיה נחבא אל הכלים והצנע לכת ולא החזיק טיבותא לנפשיה. בערב חג מתן תורה שנת תרע"ז נקטף בעודו באבו בחצי ימיו, בן מ"ה שנה נתבקש בישיבה של מעלה ושבה נשמתו הטהורה לבית אביה כנעוריה. אחי הצעיר הרבני האברך המפולפל חריף ובקי בתורה ויראה טוהר לב איש חמודות במעלות ומדות מו"ה מאיר ז"ל אבן יקרה בק"ק ב' אויוואראש, במיטב שנותיו נכבה אורו ונסתלק קודם זמנו כ"א שבט תרע"ט. גיסי הגאון הגדול המפורסם בעולם בחיבוריו היקרים מו"ה גרשון שטערן זצ"ל אב"ד דק"ק מאראש לודאש בעל מחבר ספרי ילקוט הגרשוני י"ב חלקים, אחר שחלה את חליו מחלה נורא ועצומה וסבל יסורים קשים ונוראים באהבה החזיר פקדונו לבעל הרחמים ביום ט"ו אייר תרצ"ו, וב' שעות טרם שר התורה עלה השמימה עוד לא פסק פומיה מגירסא ושפתותיו הטהורים מרחשין דברי תורה. אשת נעוריו אחותי הרבנית צנועה במעשיה וישרה באשוריה הצדקת מרת מרים ע"ה שבקה לן חיים י"ח טבת תרנ"ב. גיסי הגאון המפורסם מו"ה יוסף צבי סופר זצ"ל אבדק"ק שאמשאן בן אהוב לאביו הגה"ק בעהמ"ח שו"ת מחנה חיים זי"ע מלבד שהיה גדול בתורה וצדיק תמים גם עט כמעיל קנאה לגדור גדר ולעמוד בפרץ נגד מהרסי הדת והתאמץ לבער הקוצים מן הכרם ד' צבאות בית ישראל, אמץ ברכים כושלות שיחזיקו במעוז התורה ויגדלו בניהם על ברכי היראה. שבק לן חיים כ' מרחשון תר"צ. מחברתו אחותי היקרה הרבנית הצדקת טובת לב ואשת חיל מרת פערל ע"ה כשמה כן היתה מרגניתא דלית בה טימא שבקה לן חיים ט"ו סיון תרס"ז. גיסי הגאון מו"ה יוסף חיים פישמאן זצ"ל אב"ד במ' טעלעגד היה צדיק תמים ענוותן ושפל ברך, במובנו האיתן של המלה טוהר לב ונקי כפיים, נאסף אל עמיו י"ב שבט תרפ"ו, זוגתו אחותי הרבנית הצדקת בדרכיה תמימה ובמדותיה שלימה מרת רחל ע"ה שבקה לן חיים י"ג אייר תרפ"א. נפוגתי ונדכאתי עד מאוד ולבי נוהם נהימות מאין הפוגות על אלה אני בוכיה ועפעפי יזלו מים בהעלותי על לבי וזכרוני שכולם מתו על פני אמם ואת כל אלה סבלה אמי מורתי עטרת ראשי הרבנית הצדקת אשת חיל כאסתר ואביגיל צנועה וחסידה צפירת תפארה שולשילתא דיחוסא נכדת בעל קונטרס הספיקות ותרומת הכרי מרת חיה שרה ז"ל, (סדר יחוסה דור אחר דור עד רבינו זרחיה הלוי בעל המאור תמצא בהקדמת הגדה של פסח ערבי פסחים מאבא מארי המחבר זללה"ה) אם אמנם האם מבכה על בניה ודמעתה על לחייה תמיד מצויה, קבלה עליה דין מלכות שמים ולא התרעם חס ושלום אחר מידותיו של הקב"ה האכילה לחם דמעה והשקיתה דמעות שליש. שבקה לן ולכל ישראל חיים ביום כ"ב אלול תרפ"ה בת שמונים שנה. וזולת האסונות האיומים שנתנסה בהם, עוד שקעה שמשה ונפלה עטרת ראשה בחיים חיותה הוא בעלה אבי רכב ישראל ופרשיו זצוקללה"ה. ביום כ"ו אלול תרס"ז נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש ויצאה נשמתו הקדושה בטהרה זי"ע. בצל שדי יתלוננו ובצרור החיים תהא נפשם צרורה, בטל תחיה באור החיים להאירה, וינוחו בשלום על משכבם, עדי ישמע קול מבשר ואומר עלזי חבצלת השרון, כי קמו ישיני חברון.

טרם אכלה לדבר ואתן קנצי לקולמסי עוד לאלקי מלין נובעים מקרב איש ולב עמוק. הנה מיום שנבראתי ועמדתי על דעתי לא זכיתי לומר פרק שירה ומזמור לתודה מעומק נפשי להנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה יתברך שמו כמו עד היום הזה שקוויתי ראיתי ספר שו"ת בית שערים חלק יו"ד יצא מתחת מכבש הדפוס כלול בהדרו ויפיו, במה אכף לד' אקדם לאלקי מרום, אשר לו התקיף והיכולת ומחיה ומהוה מעשבי דשאים עד ארזי הלבנון, מה יקדם ומה יתן הקרוץ מחומר בריה קלה ונמבזה יתוש קטן לא איש אלא תולעת נבער מדעת לאלקיו, אם בלב הרגש יתעוררו רגשות התודה עבור רוב רחמיו וחסדיו אין קץ ברוך הוא, במה ישקיט סערת רגשות נפשו והמית לבו התעוררה להראות תודתה, גם אם נכספה וגם כלתה נפשו להודות לך, גם אם ברכו לך תכרע ובעפר יתאבק כתולעת, ורום עיניו עד לעפר ישפיל, גם אם מבוקר עד ערב תהלתך יספר ותודה לך יזמר, היש ביכולתו להשיב לך על כל תגמולתך עליו, היוכל בשר ודם הנוצר מרגבי אדמה מעפר ואפר להקריב קרבן תודתו לאדיר באדירים ורם על כל רמים. אולם נפשי יודעת כי לא אלה בקשת, לא תחפוץ זבח תודה וקרבן מנחה כפי גודלך וגמולך מחדל אישים ועלה נדף, גם התודה כפי היכולת קרוץ מחומר תעלה לפניך ותערב כריח הניחוח ועולות מחים. לכן בכל לב ונפש תבענה שפתי לך, אדון האדונים, תודה רבה ועמוקה בעת נעילת פתח השער ספר זה בעד אשר גמלתי לי מעודי ועד היום הזה ועזרתני להיות ברא מזכה אבא ובן מכבד קדוש אבי המחבר זי"ע להוציא לאור ספרו. וברגע זו שאני נותן הודיה ואודה בכל לב על העבר, לד' חסדו עלי גבר, אתפלל על העתיד. אלקים עליון צור משגבי, בגלל אבותי הקדושים הושע בניהם. תכונן דרכי, תיישר צעדי לעבודתך, תאיר עיני באור תורתך, זכני לישב באוהל תורה באין מפריע, תחנני דעה ובינה להבין ולהשכיל עמקיה, לראות בנים ובני בנים הולכי תם עוסקים בתורה לשמה, אל יבושו ואל יכלמו בי ובהם הורי ומורי בגנזי מרומים, לא תמוש התורה הזאת מפי ומפי זרעי וזרע זרעי עד עולם, באהבתך ובחמלתך חשוף זרוע קדשך וקרן ישועתך, תשגבני שם אלקי יעקב בימין צדקתך, זכור חסדך ואמונתך להשיב את גאולתך לעם סגולתך אסירי התקוה המחכים עת בואך לביתך נכון ונשא, להיכל קדשך ועל שיבת שכינתך לירושלים נוה שאנן, תרום קרן משיחך, נדחי עמך תקבץ וקוממיות תוליך לציון מושיעים והיתה לך המלוכה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

כן דברי  המצפה לישועת ד' עש"ק שמות תש"א לפק"ק גראסווארדיין תע"א.

משה נחום בלוהם בן המחבר רב עמרם גאון ח"ק זצוקללה"ה. המסדר והמו"ל.

 (בית שערים, יורה דעה, הקדמת בן המחבר)


הרב משה נחום בלוהם הי"ד דומ"ץ גרויסווארדיין, הוציא לאור את ספרו של אביו, הרב עמרם בלוהם, שו"ת "בית שערים", חלק יורה דעה (מונקאטש, תש"א). בהקדמתו לספר זה, המובאת כאן למעלה, כותב הרב משה נחום על התקופה הנוראה בה הספר יוצא לאור, על תחושת המצוקה וההשתתפות בצערם של ישראל ועל הצורך להמשיך בגלוי בדרך התורה והמצוות למרות השנאה היוקדת מהסביבה. בהמשך הדברים שם הוא כותב על חשיבות האמונה המבוססת על קבלת האבות, ועל חשיבות הדפסת חידושיו של אביו. הרב משתף את קוראיו בלבטיו האם נכון להדפיס את הדברים בתקופתו רבת המיכשולים, ובמסקנתו שאין הדבר סובל דיחוי. בסוף דבריו שם הוא מזכיר את בני משפחתו.

נשא לאשה את חיה בת הרב משה חיים סג"ל ליטש רויזנבוים אב"ד קליינווארדיין.

תשובה אליו מופיעה בשו"ת פני מבין, יו"ד (מונקאטש, תרע"ד), סי' פ"ד. דברי תורה משמו הובאו בספרו של רבי שמשון אלטמן הי"ד :שבולת הנהר", מכתב ב, עמ' ט. חותנו מביא גם הוא דבר תורה ממנו בספרו לחם רב:

כן יאבדו כל אויבך ה' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שופטים ה,לא). שמעתי מהגאון הק' ר' יהושע אהרן צבי וויינברגר זצ"ל אבד"ק מארגארעטען לפרש דהנה הרשעים כים נגרש השקט לא יוכלו, כאשר יראו צדיק וטוב לו ירע להם ויכאיב להם והוא להם לצער גדול. והתפלל הנביא שיבא לאויבי ה' המפלה ההיא שיוכרחו לראות בהצלחת צדיקים. זה יהיה מפלתם "כן יאבדו כל אויבך ה'",  שיהיה לנגד עיניהם "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", מצליחים בכל ענייניהם, הלוך ילך ויגדלו ככל חפץ לבבם. והראני חתני הרה"ג מו"ה משה נחום בלוהם נ"י שכן כתב בחתם סופר גיטין ל"ד ע"ב, וזה גם כן כוונת הפסוק "והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה'", בזה יושב להם כגמול ידם וכמעשה ידיהם, יראו ויביטו "ואנחנו עמך וצאן מרעיתך נודה לך לעולם לדור ודור נספר תהילתך" (תהלים ע"ט), זה יהיה להם לעונש שבעתים אל חיקם, שיראו בטובתינו, ימלא פינו תהילתך, יראו עינינו וישמח לבינו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

אחיו, הרב יהודה צבי בלוהם (תרל"ב-תרע"ז), נודע כמתמיד וגאון הבקי בכל ארבעת חלקי השלחן ערוך. משנת תרנ"ז כיהן כאב"ד האנשאוויץ והגליל. חתנו של רבי ישעיה עהרנפעלד אב"ד ור"מ שוראן והגליל. הרב יהודה צבי הוציא לאור את ספרו של חותנו "שבט סופר" על בראשית ושמות (מונקטאש, תרס"ג). בשנת תשל"א הועלו ארונו לקבורה בהר הזיתים. חלק מתשובותיו יצאו לאור בספר שו"ת "שארית יהודה".

הרב, רעייתו ובניהם: עמרם, גרשון, יהודה צבי, שמואל שמעלקא, מאיר אריה ובתם מאשה, נספו בשואה. כן נספו גיסיו הרב שמואל שמעלקא ליטש רוזנבוים הי"ד,  הרב יצחק צבי לייבוביץ אב"ד טשאפ והגליל והרב מאיר יהודה לייב פרייא בי"ד אב"ד שוראן והגליל.

בספר "אלה דברי שמואל" מאת רבי שמואל שמלקא ליטש רוזנבוים (ירושלים, תשכ"א) מובא בהקדמת בן המחבר, ר' פנחס סג"ל ליטש רוזנבוים:

קינה אשא ונהי ארימה על האי גברא רבא, חסידא ופרישא, מלא חפנים לו בתורה הגה ברוחו העזה יומם ולילה, לא פסק פומא מגרסא אהלו היה אהל התורה, בו נתגדלו בניו לאילני רברבי, ועלו אתו השמימה בקדושה ובטהרה, ה"ה כבוד דודי (חתן אא"ז זצ"ל) הגאון הצדיק כמו"ה משה נחום בלום זצ"ל דייני רבה דקהלה קדושה, היא העיר הגדולה לאלקים קהל גראסווארדיין יצ"ו, בן הגאון האדיר המפורסם הגאון מה"ר עמרם בלום ז"ל בעל מחבר ספר תשובות "בית שערים" אבדק"ק ב'אויפאלו יצ"ו. נשפך דמו ודם זוגתו הרבנית הצדקת מרת חיה ע"ה (בת אדוני אבי זקני זצ"ל) ונתערבו דמם בדם בניהם המופלגים ומצויינים בתורה, רכים בשנים אברכים מושלמים ומחוכמים, גדולים ומופלגים בתורה ומהם שכבר נסמכו להוראה, פאר הוריהם ומחמד עיניהם, הרי הם הבחורים הבחור החשוב והמושלם עמרם, והבחור השלם ומופלא מוה"ר גרשון, המופלג בתורה חריף ובקי מוה"ר יהודה צבי, הבחור החסיד והתמים מהו"ר שמואל שמעלקא, והבחור הירא וחרד מהו"ר מאיר אריה ע"ה הי"ד. עם אחותם הגדולה הבתולה המהוללה מרת מאשה ע"ה הי"ד. ראה ה' והביטה למי עוללת כה כי נהרגה כל משפחתו ונהרס היכלו.

ובהערה שם הוסיף: בתם הבכירה נשארה מיתר הפליטה, הרי היא האשה החשובה והשועה מרת שיינדל תחי' אשת האי גברא יקירא ת"ח וירא שמים מרבים, הרי הוא הר"ר שלמה בן האי הסולא ומרישא מוה"ר אברהם קושיטצקי זצ"ל, ובנם היקר העילוי האברך, מלא וגדוש הר"ר עמרם נ"י ואשתו החשובה והיקרה תחי' בת הרב הנודע ר' יששכר דב ברגמן מחשובי יהודי אמריקה, ונכדת האדמו"ר מספינקא.

1 2 3