הוא (הלל) היה אומר אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשו אימתי (אבות א,יד).

הנה שאלת העצם שונה הוא אצל האדם, מכל הנבראים זולתו, כי על “האדם” שאיננו מכירים אותו רגילים אנחנו לשאול שאלת “מי”, מי הוא, מי אתה, מי הם. על בהמה וחיה ועוף ושאר הנבראים אנחנו שואלים שאלת “מה”, מה זאת, מה הוא. וזה שאמר הלל “אם אין אני לי”, כשאין ה”אני” שלי, כלומר, בעד עצמי בשרי לבד, רק משתתף אנכי את ה”אני, שלי לעבוד בעד אחרים, ולטובת זולתי, אז “מי לי!” אדם הנני! ושאלת “מי” שייכת לי. אבל “כשאני לעצמי”, אם “אני” שלי רק בעד עצמי ואינני משתדל כלל להביא תועלת גם בעד זולתי, אז “מה” אני, לא יתכן עוד עלי שאלת “מי” אלא שאלת “מה” כמו לכל בהמה וחיה שהם גם כן אינם חיים אלא לצורך עצמם!

וכדי שלא יאמר האדם הלא חיי קודמים לחיי זולתי ולכן אשתדל מקודם בעד עצמי בלבד, ובמלאות ספקי אז אעשה גם לטובת זולתי, לזה הוסיף “ואם לא עכשיו אימתי?”, כי מי יודע מה יולד יום, לכן מזה וגם מזה אל תנח ידך וירא אלקים יוצא ידי שניהם!

מיכאל הלוי איש הורוויטץ בהגאון אבדק”ק קראקא

(פרח לבנון, עמ’ 4)

הרב מיכאל הורביץ נולד בשנת תרכ”ט או תר”ל לאביו ר’ חיים אריה ליב רב ואב”ד קראקא. הוא למד בתלמוד תורה של אביו מרבי מרדכי ריפס. לאחר מלחמת העולם הראשונה הצטרף ל”מזרחי” והיה מראשי הנהלת הסניף בקרקוב, חבר הנהלת החינוך בעיר. היה תלמיד חכם מופלג, נואם מצוין ובקי בלשונות. לאחר פטירת אביו, כשראה שמועמדותו גוררת מחלקות והתנגדויות מצד החסידים והמתבוללים, וויתר על ההתמודות, וכסא רבנות קראקא נותר פנוי במשך שלושים שנה. הוא עסק זמן קצר במסחר יהלומים באנטוורפן ובמסחר בירה ויין. 

הוא עסק רבות בעבודה ספרותית רבנית. בשנת תר”ץ הוציא לאור את “עבודת הלווים” ובו פירושו לחמש מגילות: איכה, מגילת אסתר, קהלת, מגילת שיר השירים ורות. הוא היה העורך האחראי בעיתונים ובעלונים של “המזרחי” ופרסם בהם מאמרים, לרוב בעילום שם בשל צניעותו הרבה. ממאמריו הפזורים ניתן למצוא את המאמרים “לא תעשו איתי ואלהי כסף“, “ואת ובית אביך תאבדו” – מתוך “דבר בעתו”, מכתב ב”ילקוט הרואים”, חידושי תורה לפרשות ויחי וויקהל – מתוך רבותינו שבגולה בעריכת הרב נתן נטע לייטר הי”ד, קמץ גרגרים בהבנת מקראות – מתוך בית המדרש החדש, שערי אגדה לפורים – שערי אורה, סימן מה, ובאהל תורה סימן כב. מילין דרבנן – מתוך הפלס תרס”א. קול רחיים כסימן לנישואין – מתוך אור תורה, תמוז תר”ץ. לפרשת תולדות בעניין במקום שבעלי תשובה עומדין – מתוך בית ועד לחכמים תרפ”ז. הערה בפרשת בראשית ונח – מתוך הפרדס. רעיונות בעניין הגדה של פסח – מתוך בית ועד לחכמים שנה ה (הובא בבן פורת יוסף). הוצאת אצבעות במקדש – מתוך בית ועד לחכמים. קהלת – מתוך מגיד. ביאור “ב”, “עובר” ו”נעשה אדם” – מתוך המאסף סי’ סד (המשך למאמר קודם). בעניין היתר מכירה – מתוך בית ועד לחכמים תרפ”ב. “חשבונות של מלך” ו”למען שמו באהבה” – מתוך הפלס. אגדה לחג הפסח – מתוך בית ועד לחכמים. כינוי “ראש” לע”ז – מתוך בית ועד לחכמים. לימי הסליחות – מתוך תולדות יהודא. ועוד.

הרב מיכאל הורביץ נפטר בקרקוב בט’ בכסלו ת”ש (21.11.1939) תחת הכיבוש הנאצי. בנו, ר’ משולם ישכר, עלה לארץ.

מקורות: אנציקלופדיה של הציונות הדתית, ב, עמ’ 58-59. מאורי גליציה, ב, עמ’ 258-260.

מספר הצפיות במאמר: 117

הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.

הנה כאן הבן שואל מאביו והתלמיד מרבו לאמור חמשה מי יודע, מי יעלה לנו השמימה וישמיענה מה זה ועל מה זה אמר הלל חמשה דברים הללו אשר לא ראי זה כראי זה בפעם אחת ובנשימה אחת. ואמרתי אני בלבי לכה נא אנסה את כחי לעשות דבק טוב ולחבר חמשה מאמרים הללו, אולי יצליח ה’ דרכי בזכות הורי ומורי אשר בארץ המה, ואת אשר ישים ה’ בפי אותו אשמור לדבר.

ואשא משלי ואומר, הנה מצינו בפרשת נגעים בנגעי בתים, כי הוא זה – ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית – ופירש רש”י אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע וודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי. עד כאן. והיא משנה ערוכה במסכת נגעים פרק י”ב משנה ה’, וזה לשונה כיצד ראיית הבית, ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית, אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור לאמר נגע נראה לי בבית, אלא כנגע נראה לי בבית. ועיין בתוי”ט שמתמיה מה זה ועל מה זה אמרה התורה הקדושה ככה שאפילו אם הבעל הבית הוא תלמיד חכם ויודע שהוא נגע צריך להמתין עד שיבוא הכהן ורק על פיו יצא מן הבית. ומצינו שם טעמים מטעמים שונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה.

ואני אמרה בחפזי טעם חדש, ולדעתי לשבח הוא, תודה לאל יתברך, הלא ידוע מה שאמר הנביא מלאכי (סימן ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא. ודרשו חכמינו ז”ל אם הרב דומה למלאך ה’ צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו. כלומר, רק אז ראוי והגון האיש לעמוד בראש העם ללמדם ולהורות החוקים והתורות, ולהוכיחם על כל דבר פשע, אם הוא נקי כפים ובר לבב, והוא ממש גדול מאחיו בכל מילי הן בתורה הן בחכמה הן בדעת הן בתבונה בצדקה וישרות וכהנה וכהנה, שלם מכל צד, שלם בגופו, שלם בממונו ושלם בתורתו, עד שאי אפשר לשום אדם להראות עליו באצבע יהירה ולאמור עליו אפילו כי הוא זה. ובהיות שאין שום אדם שבעולם נולד שלם, אלא אדרבה כי יצר לב האדם רע מנעוריו, רק שנתן לו הקב”ה הכח והממשלה לעלות מעלה מעלה על סולם המעלות והשלימות עד השליבה העליונה. וכבר אמרו חכמינו ז”ל התקוששו וקוששו, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. על כן כדי לתן להכהן המוכיח בעם יד ומקום להשלים את עצמו, והוא יהיה אחד ואין שני בעדתו, אמרת התורה הקדושה שאפילו התלמיד חכם אינו רשאי לומר נגע נראה לי בבית, אלא שצריך להמתין עד שיבוא הכהן והכהן מוכרח לומר לו דברי כבושין דברים המיישבין על הלב, כמה שמצינו בילקוט פרשת מצורע שאמר לו הכהן, בני אין הנגעים באין אלא על לשון הרע על גסות הרוח וכו’. ואם לא יעמוד הכהן ברום המעלות ובהר השלימות, האיך ירהיב בנפשו עוז להוכיח תלמידי חכמים אשר קטנם עבה ממתנו, על כן אמרה התורה הקדושה שאפילו התלמיד חכם צריך להמתין עד שיבוא הכהן לשמוע ממנו דברי מוסר, וממילא החכם עיניו בראשו יתאמץ וישתדל להיות אחד המיוחד שבעם, והגדול שבאחיו הן בדברים הנוגעים בממון הן בדברים הנוגעים בגוף והן בדברים הנוגעים בנשמה.

וכמה גדולים דברי חכמינו ז”ל אשר אמרו בדרך מליצה, כל המזכה את הרבים, שרוצה לזכות את חבריו ללמדם מוסר השכל ולהוכיחם דבר בעתו מה טוב, אין חטא בא על ידו, אינש כזה צריך להישמר ולהיזהר שלא תבוא תקלה חטא ועוון על ידו, למען לא יאמרו לו טול קורה מבין עיניך, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, אמנם אף שמצד זה יש להתמנות כזה מותר ויתרון בצע וכשרון, שישתדל ויתאמץ להשלים את עצמו ולעלות על גפי מרומי קרת, למלאות את מקומו במלוא מובן המלה, אבל מצד אחר חסרון יש בו, היינו ונפש בעמיו כי תחטא והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, שהחיוב מוטל עליו להוכיח את בני עדתו, פעם ברכות ופעם בקשות, ואם לא עשה כן, ומשפטים בל ידעום, הקולר תלוי בצאורו, דמי שיש בידו למחות ואינו מוחה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו ועתיד ליתן את הדין, עד שנתקיים בו דברי מושלי משלות טובי חטא וזיגוד מינגד, שילא חטא ויוחנא משתלמא.

ובאמת אנו רואים כמה וכמה תלמידי חכמים אנשי צורה היושבים בערי הפרזות, עיר פרוצה אין חומה, ואנשי עירה דור פרוץ מרובה על העומד, שמשימים יד לפיהם בעוד רשעים לנגדם בלי להוכיחם ולהכות על קדקדם בשבט פיהם, כי בדור הזה ישבחו צדיק כזה אשר מתהלך בתומו לעצמו ואין מקנא בזולתו להתחרחר עמו, ואמרו רבנן בטעמא, או משום ששנואים ומשוקצים הם בעיניהם לאמור הלא כבר אמר דוד המלך עליו השלום אל ממחר במרעים אל תקנא בעושי עולה, ועוד זאת התפרדו כל פועלי עון, והעולה על כולם – הלא משנאך ה’ אשנא וכו’ – אני אלך לדרכי אשר בו יפגעני מלאכי אלקים, והם ילכו לדרכם, דרכי שאול ואבדון. או משום שאומרים למה לי להוכיחם הלא דברי יפרחו באויר וישובו אלי ריקם, דבפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און לא ישמעו לדבר ה’ ולא ירדו דברי מוסר לחדרי בטניהם, כי טח עיניהם מראות האמת מהשכיל לבותם, אלא כל השומע יצחק לי, ועל זאת נאמר מלה בסלע שתיקה בתרין. או משום שחשקה נפשם הטהורה בתורה הקדושה ואמור יאמר העבד ה’ מתי אעשה גם אנכי לביתי אם אשים עיני תמיד על תהלוכת יושבי עירי לקום עם מרעים ולהתיצב עם פועלי און, הלא האדם קרוב אצל עצמו ואם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי.

אמנם בזה הדרך לא ישכון אור לישרים, ואין זו המסילה העולה בית אל, מצד ב’ טעמים. טעם ראשון דמצות תוכחה מצוה כוללית היא ומוטלת על כל אחד ואחד מישראל, כאשר אמרה התורה הקדושה הוכיח מוכיח את עמיתך. ועוד זאת שעל ידי זה ינצל האדם מחטוא, כאשר הזכרנו למעלה, דכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, דברים כמשמען משום דזכות הרבים תלוי בו. ועוד זאת שעל ידי שהוא משתדל לזכות את הרבים ימנע את עצמו לילך בדרך עקלקלות ולהתיצב על דרך לא טוב, ורעה ימאס כמובן, וכבר אמרה התורה הקדושה לא תשנא את אחיך בלבבך, לאמור טמא הוא פגול הוא, ומה לי ולו, הרבה חברותא עושה והרבה ילדות עושה וגם המקום והעסק והטרדה שאדם טרוד בה גורם עונות וחטאים כמה פעמים, ועוד זאת רתיחת דמן של איזה אנשים מונעים אותם כמה פעמים לעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, כאשר המליץ דוד המלך עליו השלום בעד עצמו לאמור הן בעון חוללה ובחטא יחמתני אמי. ובר מן דין אף אם לא ישמע עכשיו לדבריך בכל זאת לעת מצוא זו מיתה יהרהר בלבו ותשובה יחשוב על משכבו ערש דוי, כאשר פירש הדמ”א דברי הקרא – והזרתם את בני מטומאתם – הוכיח תוכיח את בני המטמאים את גופם ונפשם, ואף אם כעת לא ישמע לדבריך, בכל זאת – ולא ימותו בטומאתם – שוב ישוב אל ה’ קודם פרידתו ולא ימות ברשעתו. ומה שתאמר שכל אדם קרוב אצל עצמו, ולאחר שתהיה זכה ושלם מכל צד, אז תפנה אל חבריך לזכותם, ישתקע הדבר ולא ישמע, דשמא לא תפנה, דלא ידע האדם את עתו ומי יודע אם לעת כזאת לא הגעת כבר למלכות מלך מלכי המלכים הקב”ה ובמתים חפשי.

וזאת אשר דיבר לנו הלל אבינו, וכך היה אומר אל תפרוש מן הצבור, לישב בד בבד, להשלים את עצמך, ולשמור רק את נפשך שלא תשכח חלילה דבר אחד ממה שראו עיניך בש”ס ופוסקים, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך ועל חבריך אל תשגיח. חלילה לך מעשות כדבר הזה, דידוע תדע ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, ורק המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. על כן אל תתעלם מאבידת אחיך, אלא עזוב תעזוב עמו, לזכותו ולהדריכו בדרך ישרה. ואף אם ראה ראית שתי ראיות, ושתים רעות עושה לחטוא בכפלים ולעבור עבירות חבילות חבילות, רע לשמים ורע לבריות, בכל זאת אל תשנאהו לומר שקץ הוא תיעוב הוא, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, דמי יודע מי הוא הגרמא בניזקין אם אבותיו אשר לא בטחו באלקי צורם ולא גדלוהו על ברכי היראה, או חסרון הבטחון וכדומה, על כן אל תשקצהו ואל תתעבהו לומר חרס הוא. ואם יאמר לך יצרך הרע מה לך לבטל זמנך בדברי תוכחה, את מי תורה דעה ואת מי תבין שמועה, הלא דבריך יפרחו באויר ולא יעשו רושם, אלא תהיה כמטיל זרע על עצים ואבנים, לזאת אמר הלל ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שבודאי לא ישמעו לדבריך שסופו להשמע אף אם לעת כזאת לא יהי אוזן שומעת תוכחת חיים אבל בסופו כשיבוא אחריתו ויום פקודתו יהרהר תשובה בלבו, ולא ימות בטומאתו. וכנגד מה שתאמר שלאחר שתהיה אתה שלם ויפה מכל צד ויתלהב לבך ברשפי שלהבת אהבת הבורא, אז תפנה גם אל חבריך לזכותם, כנגד זה אמר הלל ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, דכצל ימינו עלי ארץ, ולא ידע האדם בשכבו ובקומו, אלא בבוקר אומר מי יתן ערב ובערב אומר מי יתן בוקר, על כן בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. ואם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא והבן.

(פרחי אזב, פרק שני משנה ה, נ)

הרב אליהו רייך נולד בסאבאטישט בשנת תר”ל (1870) לאביו הרב בנימין זאב רייך. תלמיד הרב דוד פרנקפורטר דיין בסאבאטישט והעלישויא, רבי יהודה גרינוולד אב”ד סאטמר, בסאבאטישט ובאניהאד, אחר כך תלמיד רבי שמחה בונים סופר, ה”שבט סופר”. חתן הרב מנחם אליעזר שוורץ, ואביו של הרב בנימין זאב רייך אב”ד זשאמבאקרעט מתלמידי ה”דעת סופר”.
משנת תרס”ד (1904) דיין ומגיד מישרים בטירנוי. מחבר ספר משאת בנימין (ח”א, ח”ב, ח”ג, ח”ד, ח”ה. תרס”ח-תרע”ד) על התורה ושו”ת, ופרחי אזב על מסכת אבות ושו”ת. כתב גם ב”המאסף” שנה י”ז (תרע”ב) חוברת ג סימן לז, ב”וילקט יוסף”, שנה י”ח (תרע”ו) סימן מ”ה, שם שנה ה (תרס”ז) סימן ס, סימן קט”ו ומאמר לאחר סימן קפ”ח, ובפני הנשר שנה ח’ (ת”ש) סימן סח וצח. מכתבו לרב יוסף צבי דושינסקי הובא בספר “בית יוסף להבה – תולדות מהרי”ץ” עמ’ שיח. 
למעלה מ-80% מיהודי טרנוי גורשו למחנות ההשמדה במהלך 1942, ורוב הנשארים גורשו לשם ב- 09.1944. ע”פ “החתם סופר ותלמידיו” הרב אליהו רייך נספה בשואה, ככל הנראה בתשרי תש”ה (1944).

מקורות: החתם סופר ותלמידיו, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה עמ’ 405-406, ויקיפדיה, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 75

יתברך המאציל ונותן התורה לעמו ישראל שנתן חלקנו בתורתו ומנעורי ועד כה עזרני בזכות אבותינו הקדושים זי”ע להגות בתורה הקדושה ולחדש חידושי תורה, אף כי נפשי יודעת מאוד כי עדיין רחוק אני אני מהשתלמות בתורה הקדושה כרחוק מזרח ממערב ובפרט לחדש חידושי תורה, אכן תמכתי יתדותי על דברי הספר הקדוש שבט מוסר בפרק כ”א, וזה לשונו, גם נראה לי לתקון כל העבירות אם תלמיד חכם הוא ישתדל להרבות חידושים בלימודו. על ידי החידושים נבנים עולמות ושמים חדשים ונמצא בונה החרבות שהחריב בעונותיו. ואם אינו בר הכי לחדש יחזיק בידי המחדשים שיעסקו ויחדשו לשמו, דשלוחו של אדם כמותו. ואם אין ידו משגת להחזיק בממון, ישתדל בכחו לשמש לתלמידי חכמים המחדשים תלמוד תורה, ויכין לפניהם הספרים וכל מיני הכנה באופן שלא יפסיק להם דבר מלחדש, ובזה יהיה לו גם חלק בחידושי התורה שמחדשים מסיבת הכנותיו. גם יתחרט על העבר שלא עסק  בתורה לחדש בה וישתדל בבניו שיעסקו בתורה ויחדשו בה חידושים וכו’. ונראה רמז לדבר אחרי מעשה העגל, שעבודת גילולים כולל כל העבירות שבתורה, ויקהל משה את העם, לרמוז להם שיקהל קהלות ברבים לדרוש בשבתות ומועדים הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, כדי שעל ידי חידושי הדרושים יתקנו ויבנו החרבות שהחריבו בעשיית העגל. וסיום דבריו הקדושים שאין דבר שיוכל לתקן ולבנות ההריסות כי אם החידושים שאדם מחדש בתורה הקדושה. ולמפורסמות אין צריך להרבות  בראיות וכו’. עיין שם.

הגם שבמה הכתוב מדבר בלומדים לשמה ומתחדשים חידושים לאמתה של תורה, אכן כבר אמרו רבותינו ז”ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה בפסחים נ’ ובכמה מקומות וגם אמרו רבותינו ז”ל בצוואת רבי אליעזר הגדול ובזוהר הקדוש שלח אל תהי בז לכל אדם כי כמה מרגליות ימצא באפרקסותו של עני, ואיתא בספרים הקדשוים דדבר אחד הגון ואמתי מגין על כל הספר. העתקתי כל דבריו הקדשוים  הנ”ל למען ידעו מה נואלו הרבה מבני עמנו הדוברים עתק על כל מחברי ספרים ואומרים מה זה הביא לנו, האם חסר לנו תורת ראשונים, ועל הראשונים אנו מצטערים, ואתם באתם להוסיף עליהם. ועל פי רוב אומרים זאת אנשים עשירים שמחזיקים את עצמם לבני תורה ולומדים בכל יום, אבל מה בצע בלימודם אם אינם חובבים התורה ומחזיקים את לומדיה, ואדרבה מרפים אותם על ידי זה.

פוק חזי מה שכתב הר”ן ז”ל בנדרים פ”א על דברי הגמרא ויאמר ה’ על עזבם את תורתי וכו’, היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רבי יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה, כתב הר”ן ומצאתי במגילת סתרים של הרבינו יונה ז”ל דקרא הכי דייק, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שהיו עוזבים את התורה ולא עסקו בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש. אלא ודאי דעוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב”ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה כו’, ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה כו’. יין שם. אלו דברי החסיד ז”ל והם נאים ראוים למי שאומרם. עד כאן לשונו. כי העיקר היא חביבות התורה, ולא כמצות אנשים מלומדה, ובמה יוודע אפוא, בהתייגעו בדברי תורה למצוא בם דברי חפץ וחידוש להגדילה ולהאדירה, כאדם המשתעשע באבנים טובות ומרגליות, ובהחזקה בידי לומדי תורה ומחדשים בה כנ”ל. ואמרו רבותינו ז”ל בירושלמי סוטה,  למד ולימד ושמר ועשה והיתה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה כו’,  לא למד כו’ ולא היה סיפק בידו והחזיק הרי הוא בכלל ברוך. וכן הוא במדרש רבה בחקותי וקהלת ז’.

והנה בדברי הגמרא הנ”ל דקאמר זאת על השאלה דמפני מה אין תלמידי חכמים מצויין לצאת תלמידי חכמים מבניהן. ועל זה תירץ רבינא מפני מאין מברכין בתורה תחלה, דצריך לבאר דוכי מגרע גרע מה שאביו תלמיד חכם שלא יצא תלמיד חכם מבניו, ויש לומר בדרך צחות דעל התלמידי חכמים העשירים האמורים למעלה בדברינו מדבר כאן, שאינם מחבבים הלומדי תורה ואינם נותנים משפט הבכורה להבן תורה וחכם באחור ישיבנה, וזהו הפירוש שאין מברכין בתורה תחלה, ורצונו לומר, דמאן דרחים רבנן ומוקיר רבנן הווי ליה בני וחתני רבנן, מה שאין כן מי שאינו כן. ועל פי פשוט, הוא הגורם דמחמת זה שהבנים רואים שאצל אביהם אף שהוא לומד וטעם טעם התורה אין התורה חביבה, הם אין חפצים ללמוד כלל, ונעשים עמי הארץ ושונאי תורה, בר מינן, ועל ידי זה גם אבותיהם, אף שהם לומדי תורה, יחשבו לעמי הארץ , כמו שכתוב בש'”ס ברכות מ”ז, איזהו עם הארץ כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה.

ועל דרך זה אמרתי במה שאמרו בנוסח יהי רצון שאומרים כשמברכים החודש, חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא כו’ חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים. ומקשין העולם, הרי כבר אמרו חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא (בש”ס ברכות ט”ז, בתפלת רב, איתא כאן רק יראת חטא, וכן בסידור יעב”ץ מוקף יראת שמים, והוא על פי הש”ס). ויש לומר, בדרך צחות, אבל קרוב לאמת, בהעיר עוד ששינה כאן מכל הסדר שלמעלה שאמרו חיים של שלום, חיים של ברכה וכו’, או חיים שיש בהם כו’, אבל עתה אומרים, שתהא בנו אהבת תורה כו’.

אך יש לומר דהנה עינינו רואות בעוונותינו הרבים באנשים ששמש הצלחה זרחה להם, לפעמים, אף אם מתחלה היו אוהבי תורה ויראי שמים, אחר כך כשנעשו עשירים הפך לבם לשנוא לומדי תורה וגם יראת שמים יעזבו. כמו שכתוב וישמן ישורון ויבעט. ישורון, היינו אף האנשים הישרים, כמו שכתוב ומאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון וכו’. וזהו שאמרו במדרש רבה, יברכך ה’ בממון, וישמרך שתעשה מהן מצוות. היינו, אף כשיברכך בממון, תהיה אוהב תורה ומצוות. וסתם מצוה במדרש רבה היינו צדקת החזקת לומדי תורה, כידוע. ולכן אתי שפיר כשמתפללים על עושר וכבוד, אומרים תיכף עוד הפעם שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, היינו שתשאר אצלנו האהבת תורה ויראת שמים גם שיהא בנו, היינו על כל בני ביתנו, עושר וכבוד, לא חס וחלילה כנ”ל. ואומרים אהבת תורה, ולא תלמוד תורה על פי דברינו הנ”ל, דהעשירים על פי רוב אין להם פנאי ללמוד בעצמם, אך אמרו רבותינו ז”ל כתובות קי”א מצינו להם תקנה מן התורה על ידי החזקת תלמיד חכם ולהנאותו מנכסיו. וזה שמתפללים חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים.

ואגב אמינא מה דראוי עוד להעיר בהאי ענינא על השינוי שבתחלה אומרים ביהי רצון, שיש בהם יראת חטא, כמו מה שכתבנו מש”ס ברכות, ואחר כך אומרים אהבת תורה ויראה שמים.

ויש לומר גם כן על דרך הנ”ל דיראת חטא, היינו לירא מעצם החטא (לא יראת עונש ומניעת שכר טוב), וכמו שכתוב (בפרשת יתרו) בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואמרו חז'”ל בנדרים, זו היא הבושה. וזאת היא יראה מעצם החטא. ועל זה אומרים אחר כך, שאין בהם בושה וכלימה, שאם נהיה יראי חטא לא נבוש ולא נכלם, וכמו שאמרו בברכות שם בתפלת רבי זירא שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם. ואחר כך שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים יחד, היינו כנ”ל, שנעשה בהעושר מצוות, כמובא במדרש הנ”ל, ולירא מהשמים שלא יעזבנו בחצי ימיו, כמו שפירשו על הכתוב עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, היינו אם אינו מתנהג בהעושר כמשפט הכתוב בתורה, וכמו שכתוב באיוב החנם ירא איוב אלקים כו’ מעשה ידיו ברכת, היינו, שלכן הוא ירא שלא יקחו ממנו העושר בחזרה. וגם נאמר, יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ופירשנו כי העושר השמור לבעליו לבד, שאינו עושה ממנו צדקה להחזיק תלמידי חכמים, הוא לרעתו, חס וחלילה. ולכן אנו מסיימים שימלא משאלות לבנו לטובה, שלא יהיה העושר והכבוד שהתפללנו עליו שמור לרעתנו חס וחלילה, רק לטובה.

או יש לומר, לאידך גיסא דיראת חטא, היינו כפשוטו, ויראת שמים הוא מדרגה למעלה. והפירוש על דרך דאיתא בילקוט האזינו השמים, הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתן כו’ ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני כו’. והרי הדברים קל וחומר מה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד לא שינו מדתן, אתם שאם זכיתם כו’ לא כל שכן. ומובא בזוהר הקדוש ובתיקונים כמה פעמים אית בר נש דדחיל מקודשא בריך הוא בגין עותריה דלא ינשיל מיניה כו’, לאו איהו יראה כדבעי, אלא בעי למידחל למאריה בין בטובו בין בעקא. ויש לומר שזה הפירוש באבות פ”א, הוי כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם, היינו שיהיה לכם המורא של שמים, שהוא שלא על מנת לקבל פרס, שלא נעשו לשכר ולא להפסד אף על פי כן יראין את ה’ ואינם משנים מדתן. ועל דרך זה גם כן הכוונה כאן, אחרי שאומרים חיים של עושר וכבוד, מתפללים שאף על פי כן לא יהיה בנו היראה הגרועה בגין עותריה, כמו שכתוב החנם ירא איוב אלקים כו’ מעשה ידיו ברכת, רק יהיה בנו יראת השמים שהוא בלי שום קיווי שכר ויראת הפסד, רק ששמחים לעשות רצונו, כמו שכתוב והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש, וכמו שמה שאמרו בילקוט הנ”ל.

(מתוך הקדמת הרב שלום שפירא הי”ד לספרו אהב שלום)

מספר הצפיות במאמר: 259

הרב דוב אריה קליג, נולד בסביבות תרמ”ה ונספה בשואה בשנת ת”ש, הי”ד. תולדותיו הובאו במאורי גליציה חלק רביעי עמ’ 509.

הקדמתו לספרו “לב אריה”, תובא בעזרת ה’ יתברך, במלואה, מחמת חשיבותה ומחמת בקשת המחבר בשער ספרו לקרוא את ההקדמה כולה, מתחילתה ועד סופה. מחמת אריכות הדברים, הם יובאו כאן בסדרה של ששה רשומות.

ההקדמה מאפשרת לנו להכיר את תולדות המחבר ואת מסירותו ללמוד התורה, את מצבו ומצב משפחתו, את חשיבות כתיבת דברי תורה, את יחסו לתמורות שעבר העם היהודי בתקופתו, את המצופה ממנהיגי הדור ומוריו, את צערו הגדול של המחבר על כתבי היד שכתבם בעמל רב ואבדו במלחמת העולם הראשונה. במהלך ההקדמה מבאר המחבר את היחס בין הוראת הלכה ואגדה, כפי שעולה מעיון במדרשים ובמקורות נוספים. הספר יצא לאור בתרצ”ו, אך רוב ההקדמה נכתבה כבר בשנת תר”צ.

הנה איתא בפרשת אבות (א, טז) שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא עכ”ל:

והנה כבר נתקשו בזה המפורשים במה דכייל ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, כי הלא הלימוד והגדה בתורה לא תעשה בשתיקה כי אם בדיבור. ומותר האדם מן הבהמה אין כי אם ההבדל בדבור.

וגם לפי פשוטו דמיירי במילי דעלמא האיך שייך אחר כך הסמיכה ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה.

וגם יש לדקדק במה שאמר לגוף טוב, הלא אין לחוש על הנאת הגוף כי אם על הנאת הנפש וזהו עיקרו של אדם, והכי הויא ליה למימר ולא מצאתי “לאדם” טוב (והנה בספרי “לב שמח”, מה שיש לי בכתב יד על כל פרקי אבות הארכתי שם בזה המאמר, אך כאן אמרתי לפרש באופן אחר בהבנת דברי חז”ל וחידותם).

הנה במשנה הקודמת איתא שם ר’ גמליאל היה אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק, ולכאורה יש ללמוד מזה בהיוולד איזה שאלה לספיקה בדינא הלכות יאמר האדם הלא יש רב למורה ומה לי להכניס ראשי בתלי תולים של הלכות לבא בכתובים להגיד דעתו הנקלה. ואנכי זעירה מן חברייא, ובמה נחשב הוא, והדבר מסורה ללב הגדולים אשר בארץ המה, ועל פיהם יצאו ועל פיהם יבואו, ונפשי מסולקת מן הספיקות, אשמרה דרכי מחטוא בלשוני ואשים לפי מחסום. ואם כה יאמר עוכר נפשו כי הלא צבא לאנוש עלי ארץ, וכמות כל אדם ימותון. ואף שבעודו בחיים חיתו עוסק בתורה ובמצות כל זה הוא גומל לנפשו שתשיב למקורה מקור מחצבתה ולהנות מזיו השכינה ולא תאכל מנהמא דכסיפא. אך עדיין הגוף שהוא המסייעו לדבר מצוה וסוגף עצמו לתורה ולמצות בהפרד נפשו ממנו עפר הוא ואל עפר תשיב ובמה יגמול טוב בעמלו ולא יסיף זכרו מזרעו. והקב”ה אינו מקפח שכר כל בריה.

ולזאת מצאתי מרגיע בלשון חכמים מרפא ביבמות (דף צ”ט) שאמרו כל תלמיד חכם שאמרו דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר (עיין מה שכתבתי בהקדמה לספרי לב אדם בחלק ראשון באריכות מזה). ולזאת האדם העוסק בדבר הלכה וחוקק בעט סופר ליעשנה, כוון בזאת עת מצוא מרגוע לנפשו וגופו בהאמור דבר הלכה משמו, וזהו שאמר, ר’ שמעון בנו של רבן גמליאל אומר, אחרי שמעו דברי אביו שעמד ומכריז עשה לך רב והסתלק מן הספיקות, ומתיירא היה לבל יחזיקו בהו ידי תלמידי חכמים להתרשל מלעסוק ולחוות דעתם בדבר ספק הנולד ויהיה כל דבר הקשה יקריבו אל גדול הדור וממנו יראו וכן יעשה.

לזה אמר שמעון בנו כל ימי גדלתי בין חכמים והיה ספק בידי לשמור לפי מחסום נגדם לכל דבר הספק, אך אף על פי כן אמרתי לא טוב הדבר הזה, כי לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, כלומר, היינו אחרי הפרד ממנו נפשו היקרה ולא יישאר רק גוף לבד לא טוב לו משתיקה שישתוק האדם בעודו בחיים חיותו לדבר דבר בעמו בדבר הלכה, כי במה יוודע איפה לדבר הלכה בשמו להיות שפתותיו דובבות בקבר.

ושלא יאמר האדם אעסוק ואהגה בתורה ובחידושי אורייתא במדרש ובפלפול, אבל לא אכנס ראשי לתקוע בדבר הלכה למעשה בכדי להסתלק עצמו מן הספק, ובזה יוצא ידי חובת שניהם, ולזה מסיים דלא כן הוא, ואומר ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. היינו המעשה אשר יעשה בדבר הלכה שיאמר משמו להורות העם אשר יעשה בדבר הלכה.

וזהו שמסיים וכל המרבה דברים מביא חטא, שדרך קצת מחברי חבור לדבר גבוהות על גאונים קדמונים במקום שתופסים דבריהם כאילו מהם תצא תורה ולא ידעו ולא יבינו לשאין אנו אלא כננס על גבי ענק. ולולי דדלי חספא לא מצא מרגניתא תותי, לזה מזהיר כל המרבה בדברים מביא חטא.

ובזה י”ל כוונת הגמרא חולין (ד’ פ”ט) אמר רבי יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון משרים תשפטו בני אדם, מאי אומנתו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם, יכול אף לדבר תורה תלמוד לומר צדק תדברון, יכול יגיש דעתו, תלמוד לומר מישרים תשפטו בני אדם. הכוונה כמו שביארנו לעיל שבדבר תורה מצווה להרבות מילין ולגלות דעתו, אך שלא יגיס דעתו בהשגותו על הקדמונים:

מספר הצפיות במאמר: 142

אבות פרק ב’

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר.

כבר דקדק בעל העקדה איך יחליט התנא, שכל איש ישראל בלי הבדל כלל אם הוא צדיק או רשע יש לו חלק לעולם הבא? ואם האמת כן, א”כ איפא מה יעורר את האדם להשתדל בעבודת ה’ אחרי שכבר נכון ובטוח שיהיה לו עוה”ב גם בלי יגיעה, ומה בין עובד אלקים לאשר לא עבדו?

ביארנו כמ”פ על פי ההקדמה הידועה: בכל דרכיך דעהו, שצריך האדם לכון בכל פעולותיו לש”ש ואז הוא מעלה גם מעשיו הגשמיים למדרגה רוחנית.

ואמרו חז”ל: (פסחים ס”ח) ר”א אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, ר”י אומר חלקהו חציו לאכילת ושתיה וחציו לבית המדרש, ואמר ר”י שניהם מקרא אחד דרשו וכו’. אר”א הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מ”ט יום שניתנה בו תורה. ומאמר זה יפלא שהלא אדרבה הסברא נותנת שיום שניתנה בו תורה ראוי להתעסק בו רק בלמודים רוחניים. אמנם ידוע כי מדרגות מדרגות יש במעלות הנבראים, הדומם משועבד להצומח והצומח מזון לבע”ח והבע”ח נעשה למזונו של המדבר. והנה מה שגכנע הצומח להחי שיש לו נפש מרגשת ומעולה הוא במדרגה, אתי שפיר, אבל מה שמזין החי את המדבר, דהיינו חלק הגשמי של המדבר, כי החלק הרוחני אין לו צורך באכילת ושתיה, הוא נגד היושר השכלי, אמנם זה טעות כי הלא הנפש השכלית מקושרה בנפש החיונית וע”י האכילה יתחזק האדם ויוכל לעבוד את בוראו. אם כן מתעלה גם האכילה הגשמית.

ועד”ז: (דברים י”ב) “כי ירחיב ד’ את גבולך וכו’ ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר” – ר”ל: שהבשר מן החי אסור לאדם המדבר בתור תאוה גופנית, רק אם מתאוה להועיל להנפש המשכלת, – וז”ש בכל אות נפשך – אז – תאכל בשר.

וביארו המדרש: יודע ה’ ימי תמימים, כמו שהם תמימים, כך שנותיהם תמימות. הכונה שצריך האדם להקדיש כל יום מימי חייו לעבודת ה’, למען לא יחסר אף אחד מהם, בשובו אל אדמתו. אמנם כאשר אמרנו מכבר, לא יבאו בחשבון רק אלה שהיו מוקדשים לעבודת השם, ועד”ז: (משלי ט’) כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים  – שע”י עסק התורה יתרבו הימים הנרצים לה’. אכן ישאל האדם איך יוקדשו לד’ גם אלה הימים שכלינו בהבלי הזמן? ואמרו חז”ל: (שבת פ”ט) אמר הקב”ה ליצחק בניך חטאו והשיב כמה ימי שנותיו של אדם שבעים שנה דל מינייהו עשרים שנה דלא ענשית, ופלגא דלילות ופלגא דמיכל ומשתי, לא נשאר רק חלק רביעי לעונש. וממילא גם אפשרות קיום המצוה היא רק בחלק רביעי מחיי האדם.

אמנם אם מעשיו הגשמיים מיוחדים לה’, כשמרבה בהענוגים בשבת ויום טוב כונתו לש”ש בשינה מכון  מן לנוח כדי שיוכל אח”כ לעסוק בתורה, במסחרו מכון שלא יצטרך ללסטם את הבריות ולהטיל עול על אחרים, ואם כן אין לנכות לו משכר מצותיו פלגא דלילות ופלגא דמיכל ומשתי והוי כאלו חי שבעים שנת בשלמות.

וז”ש: יודע ד’ ימי תמימים, כמו שהם תמימים כך שנותיהם תמימות, שלצדיק לא ינוכה כלל נם לא מה שהשתמש בו לצרכי נופו.

ויבואר בזה: ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וכו’ ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש אלקים במקום הזה, ואנכי ל א יידעתי. יעקב כל י”ד שנה שהיה במדרשו של שם ועבר לא שם תנומה לעפעפי, רק עסק בתורה יומם ולילה, והיה ירא שבבית לבן, בעסקו בצרכי העולם ימעט בעסק שמים. ע”כ הראה לו הקמה בחלומו באישון לילה, כי האדם הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – השקיע הקב”ה שמש של א בעונתה שיהיה מוכרח לישון במקום הזה – ולכן כתיב: ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ד’ במקום הזה, – ר”ל שגם בשינה יש מקום לעבודה ואנכי לא ידעתי – דרך עבודה כזה.

והנה ישנם אנשים שלא לבד שאינם מקדשים את פעולותיהם הגשמיות לשמים, אלא גם כשעושים פעולה רוחנית, נ”כ מחשבתם לכבוד עצמם. ומבארים עד”ז הפסוקים:  כי ירחיב ה ‘ אלקיך את גבולך ואמרה אוכלה בשר בכל אות נפשך תאכל בשר וכו’ רק קדשיך אשר יהיו לך ונדרך אשר תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ד’. ופירש בעוללות אפרים, אם תשמע להסתת יצרך הרע שתעשה גם חפצי שמים בשביל יוהרא או הנאת ממון, לא טוב אתה עושה, כי קדשי שמים עכ”פ צריך אתה להעלות למדרגה רוחנית. וזה שאמר: כי ירחיב ה’ את גבולך ואמרת אוכלה בשר – והסבה שירדת כל כך במדרגתך היא – כי ירחק ממך המקום – ששכחת ד’ מרוב טובה, וממילא יש לחוש שתקלקל גם בחפצי שמים, לכן אני מזהירך – בכל אות נפשך תאכל בשר – שאם גם אכילתך תהיה למלאות תאות נפשך מ”מ – קדשיך אשר יהיו  לך – צרכי הנשמה עכ”פ – תשא ובאה אל המקום אשר יבחר ה’.

אמנם העובד את ד’ באמת ובתמים צריך לקדש כל מעשיו לד’, לא לבד הרוחניים רק גם הגשמיים.

וישנם בני אדם שחושבים להוליך את ד’ כביכול שולל. הס מכלים כל ימיהם בהבלי עולם הזה, באכילה ושתיה ובמסחר ואומרים שכונתם לש”ש, כי מצוה גדולה היא לפרנס אשה ובנים, או שמאמינים לצאת ידי הכל במצות צדקה, ועל סמך זה מזלזלים ביתר מצות ד’ – ועוד יאמרו שע”י יגיעת כפיהם הם מקיימים נם מצות אחרות, כגון לא תגזול וכו’ שאינם זקוקים לגזול מאחרים וכו’.

והנה פירש באוהל יעקב הפסוק: וקרא עליך אל ה’ והיה בך חטא. ראוי להתעורר שמתחלה כמו מצדד בזכות העשיר לאמר – קרבה שנת השבע שנת השמטה – והיא לכאורה טענת אמת, ואח”כ אמר: והיה בך חטא – בלא טעם – אמנם: ורעה עינך באחיך האביון היא קושיה גדולה על העשיר: משל לעשיר שעשה מסחרו באורחות ימים והיה מהלך בספינה טעונה סחורות למכביר, אבל כדרך יהודי הוליך עמו גם טלית ותפילין וספרים יהודיים שונים, פעם התחולל רוח סערה וראו שהספינה קרובה להיטבע. ויקרא רב החובל ויאמר: מהר והקל משא הספינה ואל תחום עיניך על סחורותיך, כי לולא כן גוענו אבדנו. ויחרד הסוחר מאד וימהר ויקח את הטלית והתפילין והטילם לים, ואמר אליו משרתו למה תעשה כן וחטאת לאלקים? הלא אלה הם מקור חיינו הרוחני – טוב יותר שתטיל איזו חבילות סחורה כבדות לים ואז יקל המשא וננצל. הנמשל, כי צרכי האדם מרובים. וכשרואה שאין השעה משחקת לו, תחת אשר היה לו לקמץ בהוצאות בני ביתו המרובות, הוא מקמץ בפרוטת העני – “ורעה עיניך באחיך האביון” ולא כן אמרו חז”ל “יהי ביתך פתוה לרוחה”, ואם גם ימעט הבית, גם אז – ויהיו עניים בני ביתך – וזהו: השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון. שאף שהאמת אתך שהשעה דחוקה, אבל למה דוקא – ורעה עינך באחיך האביון – לכן – וקרא עליך א ל ד’ והיה בך חטא.

המעלה השלמה היא שהאדם יקדיש לה’, לא לבד את עבודתו הרוחנית, כי אם גם את עבודתו הגשמית. ואל יאמין שמפקיע את עצמו במה שמתיגע בהבלי עולם הזה למען פרנס אשתו ובניו. ויכול להבטל מעתה מכל שאר מצות מעשיות כגון נתינת צדקה, כי הלא עושה צדקה בכל עת, זה המפרנס אשתו ובניו.

והנה המשנה באה להורותנו שלא יטעה האדם שאי אפשר להשתלם במעשי הגוף כי איך אפשר שיהיה החי משמש להמדבר כיון שמזין בו רק את הנפש החיונית, אבל כבר ביארנו שהכל יתגדל ויתקדש אם מכון במעשיו הגשמיים לעבודת ה’.

וז”ש: כל ישראל – בלי הבדל במה הם עוסקים – יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כלם צדיקים, ועל ידי זה הוא אפשר כן, כי – לעולם, ר”ל, לעולם שכולו טוב ונצחי, שהלא מעוה”ב קמיירי כאן – ירשו ארץ – הם מכניעים ומשעבדים את הארציות (דאם אירדישע).

אבל אם תתקשה איך אפשר שהחלק הארצי יוקדש לשמים, ידמה התנא הדבר “לנצר” שהאדם יזרע זרע בארץ והזרע נפסד, ואחרי שנפסד וכלה יצא ממנו הנצר הקטן וממנו יוגדל האילן ששיאו עולה למעלה, כן המעשה הגשמי שיסודו כלה ונפסד יתעלה למדרגה רוחנית גדולה. והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

וע”ז יאמר, ישראל שהם מעשה ידי להתפאר הם  – נצר מטעי  – כמו שהנצר יוגדל מזרע נפסד, כן בני ישראל לוקחים את החלק הנפסד של הארץ ומפיחים בו נשמת רוח חיים של קדושה וטהרה.

—

קצת מתולדותיו

הרב חיים אלטר גינז (שלזינגר) נולד לרב משה גינז, נינו של רבי בונם גינז, אחיו של רבי עקיבא איגר, הרב חיים אלטר היה תלמיד של ה”שבט סופר”. הוא נשא את מרת רבקה בת הרב זאב וולף ציטרון זצ”ל אב”ד ק”ק האידא דאראג, מחבר ספר אגדות מהרז”צ עה”ת. לאחר פטירת אביו, מילא הרב חיים אלטר את מקומו ברבנות בעיר ב’ קערעסטור בשנים 1928-1944. הוא היה תלמיד חכם ומשכיל בעל כישרונות והוציא לאור את הספר “חוט המשולש” על פרקי אבות, בו מובאים פירושיו, ופירושי אביו וסבו. בנוסף כתב בכתבי העת “תל תלפיות” ו”נטעי בחורים”.

בחוברת “הבחור” (תרפ”ט, חוברת ה), ישנה הערכה רבה לכותבי “נטעי בחורים”: ה”נטעי בחורים” יצר חבל נביאים שזכו לבשורה והם מנבאים עד היום, חיים אלתיר גינז, יודא ליב פליישער, חיים יהודה עהרנרייך, שמעון חיים מיללער, יקותיאל יהודה גרינוואלד, שמואל מיללער, לוי שלום פירסט, יעקב טעסלר, מרדכי דוד גראס, ועוד בני אדם מצויינים. 

בספר “ישיבות בהונגריה” מובא שלא הצליח ברבנותו, כי עמי הארץ שבקהלתו חשדוהו במה שאין בו וכל שנות חייו שטמוהו ורדפוהו.

הד לרדיפה זו ניתן לראות בתוך הקדמתו לספר “חוט המשולש” בו הוא כותב על הקשיים שמנעו ממנו להוציא לאור את הספר עד אז: “אני בנך יחידך הממלא מקומך – גם בחיי צער – הרגשתי כי החובה המוסרית להעמיס על שכמי המלאכה הכבדה ומכבדה הזו, כי אם אין אני לי מי לי! אבל פגעה בי מדת הדין הקשה וידי היו אסורות זה כמה שנים – שנות עמל וחמס ממש – בסבת ההרפתקאות השונות דעדו עלי…  אבל לא היה ביכולתי לבטל המעצורים ולהסיר המסטינים מעל דרכי”.

בספר “עדות לישראל”, מופיע מדור “עדות לקדושים“, המכיל שמות של רבנים שנספו בשואה. מופיע גם שמו של הרב חיים אלטיר גנז שלזינגר ברשימת הרבנים מהונגריה שנספו בשואה. וכן הובא בספר “קהילות הונגריה” שהרב חיים אלטר גינז נספה בשואה.

מספר הצפיות במאמר: 121

ר׳ חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת: וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת. הוא היה אומר: כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת.

ועל דעתי אפשר לפרש כוונת המשנה בדרך פשוטה וסלולה מאוד, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, והיינו שמקדים לעשות המצווה עוד טרם שחקר לטעמה, על דרך הלשון “נעשה ונשמע”, מקודם העשיה ואחר כך הבינה (והלשון “ונשמע” ענינו ממובן בינה, כמו בפרשת מקץ, והם לא ידעו כי שומע יוסף (כלומר, כי מבין יוסף) ואין המעשה משועבד להבינה אז חכמתו מתקיימת, כי משתמש בחכמתו כלפי המעשים. אבל זה שחכמתו קודמת, והיינו שמתחכם קודם מעשה המצווה לחקור ענינה וטעמה, אז אפשר לו שלא יגיע בפועל למעשה המצווה, כי החקירה והספיקות ייגעו אותו טרם שיעשה המצווה.

 וסמך לבאור זה מצאתי באבות דרבי נתן פרק כ”ב בזה הלשון, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת כמו שכתוב כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע.

 וגם אפשר לצרף לבאור זה את הכתוב בתהלים (קי”א) ראשית חכמה יראת ה׳ שכל טוב לכל עושיהם, שהכוונה, שהשכל (החקירה) יבא לאחד שעשה חובתו ואינו מעכב את העשייה, ועל דרך הלשון בתורה, תמים תהיה עם ה׳ אלהיך (פרשה שופטים).

ועפ”י זה יובן במס׳ שבת דף כ”א ע”א וע”ב באו כל דיני חנוכה. השמנים והפתילות וסדר ההדלקה ועוד, ואח”כ שאלו ‘מאי חנוכה’ וספרו ענין חנוכה ופך השמן וכו׳. ולכאורה היה צריך להיות להיפך, מקודם סיפור המאורע ואח”כ הדינים. אך בסדר זה באים לרמז, כי לעולם יקדים אדם למעשה את המצות בפועל ואח׳׳כ יעמוד על טעמיהן וענייניהן, וגם זה בכלל. נעשה ונשמע, והנה זה באור על דרך צחות ורמז.

ועל דרך זה תתפרש סיפא דמשנה זו, כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת. והכוונה, שעושה מעשיו עיקר לחכמתו אז חכמתו מתקיימת, כי משתמש בחכמתו כלפי המעשים. ומכוונים יחד, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, והיינו, כי טרם שעושה חוקר הרבה לטעם המעשה שיעשה, ואז אפשר שיטעה בחקירתו וממילא יתעה בדרכיו. ועבירה גוררת עבירה.

מתוך הספר “ברוך שאמר”

—————————————————

הרב ברוך הלוי אפשטיין (תר”ך, 1860, בוברויסק שברוסיה הלבנה – תש”א, 1941, פינסק) נולד לרב יחיאל מיכל אפשטיין, בעל “ערוך השלחן”, ולרבנית מיכל’ה אחותו של הנצי”ב מוולז’ין.

 בגיל שלוש-עשרה החל ללמוד בישיבת וולוז’ין, ולמד שם חמש שנים, ונודע כעילוי מוולוז’ין. הוסמך לרבנות על ידי דודו הנצי”ב, ע”י הגרי”ד סולוביצ’יק וע”י רבנים נוספים.

לאחר חתונתנו, למד בבית חותנו, הרב אליעזר משה הלוי הורביץ רבה של פינסק, תורה ומדעים כללים. בהמשך למד באקדמיה למסחר ונתמנה למנהל בנק. לאחר פטירת חותנו סירב ר’ ברוך למלא את מקומו, וכן סירב להצעות לשמש ברבנות פטרבורג ומוסקבה.  אך הוא סירב והעדיף להמשיך בעבודתו בנק בפינסק.

בתרפ”ג-תרפ”ו, 1923-1926, שהה בארצות הברית כדי להכיר את החיים היהודיים שם, וכדי לאסוף כספים להוצאת ספרו הגדול “מקור ברוך”. הוא התמנה שם למנהל קרן “עזרת תורה”, והתפטר ממשרתו בשנת 1925.

הרב ברוך הלוי הצטרף לשורות “המזרחי” עם היווסדה. הוא פעל לחיזוק ההתיישבות בארץ ישראל. . כשפרצה מלחמת העולם השניה והאזור הזה נכבש בידי הרוסים, עזר לפליטים שבאו לפינסק מן האזורים שנכבשו בידי הגרמנים. הוא לא האמין בברית שנכרתה בין גרמניה לברית המועצות, ויעץ למי שיכול להימלט על נפשו. מכיוון שחשש שהרוסים יגרשו אותו למעמקי רוסיה התחמק מהם והחליף לעתים קרובות את מקום מגוריו. בשל כך לא קיבל מן השלטונות את כרטיסי המזון, וכך סבל מרעב קרוב לשנתיים. לאחר שהגרמנים כבשו את העיר ולפני הקמת הגטו שם, נפטר הרב בפינסק-קרלין בחורף תש”ב (1941) ושם נקבר.

במקביל לעבודתו, חיבר מספר ספרי ובהם את ספר “תורה תמימה” בה הוא עושה שימוש במקורות חז”ל בחריפות ובמקוריות רבה. במהלך השנים זכה החיבור לפופולאריות עצומה אך גם לביקורות חריפות.

מלבד חיבורו זה כתב גם את הספרים:

“מקור ברוך”- אוטוביוגרפיה; תולדות משפחתו; זכרונותיו על אישים בתקופתו; חידושים בגמרא.
“מקור ברוך” – על תלמוד ירושלמי.
“ברוך שאמר”- הלכות תפילה וביאורים על הסידור ועל הגדה של פסח.
“גשמי ברכה”- על חמש מגילות.
“נחל דמעה”- הספד על חותנו.
“שפה לנאמנים”- מאמר על לשון הקודש.
“תוספת ברכה”- חידושים על הש”ס.
“תוספת ברכה” – הוספות לתורה תמימה.

מתוך וויקיפדיה, מתוך אתר רבנים שנספו בשואה, ומתוך מאמר של יוחאי עופרן באתר גיליונות נחמה

על נסיבות פטירתו ראה: “רבי ברוך עפשטיין – בעל התורה תמימה: בירור נסיבות פטירתו”, הרב שמריה גרשוני, ישורון כט, עמ’ תתפה.

מספר הצפיות במאמר: 393