פרק א.
הנה יש להתבונן על אשר נתנה התורה זמן לרוצח בשוגג שגלה לערי מקלט עד מות הכהן הגדול, ולכאורה הוא תמוה מאד, היתכן כי לאיש רוצח נפש, אשר התורה רצתה לענוש אותו על אשר רצח נפש בשגגה, ומובן כי מהעונש צריך להמשך חרטה על מה שיצא מכשול של רציחת מתחת ידו, וכל מה שיסבול יותר צריך להדגיש יותר הכרח הזהירות מלגרום גם קצת היזק לזולתו, ולבסוף אנו רואים כי לאיש כזה נתנה לו התורה מצב כזה אשר עוד תוסיף בהשחתת נפשו באותו הדבר עצמו שנכשל בה, היינו בעוון הרציחה, כי התנאי שצריך להיות פרוש ומובדל מכל קרוביו ותענוגיו וקנייניו עד מות הכהן הגדול, הלא בקשת השגת מאויי לבו ההכרחיות וההרגליות יגרום לו שיחשוב תמיד מחשבה של השחתה מתי ימות הכהן הגדול, הלא ידוע לנו כמה תשוקתו של אדם עזה כמוות להסתכן בדרכים ולבוא ממדינת הים להתראות עם בני ביתו ומכך שכן להשתקע שם, אחר שנסע מהם בבחירתו, כמו שנוסעים לאמעריקא. על אחת כמה וכמה מי שגלה מעירו וממשפחתו ומבני ביתו לא מבחירתו, רק לאונסו, כמו שמענישים לאחד להיות תפוס במאסר על כמה שנים, כל שכן שנפשו גחלים תלהט לשוב לבני ביתו ולמשפחתו ולעיר מולדתו, כי בלא זה חייו אינם חיים, ולאיש כזה נתנה לו התורה זמן עד מות כהן הגדול הגע בעצמך! האיש שגלה לערי המקלט או לערי הלווים עומד ביום הכיפורים בתפילת נעילה מתפלל מקירות לבו לד' בהשתפכות הנפש שיוציאו מצרה לרווחה במהרה. ואם נחדור בעומק מחשבותיו נמצא כי אותה התפלה עצמה היא גם כן תפלה והשתפכות הנפש על "מי יחיה" של אחרים, ולא של אחרים פשוטים אלא על האדם שמשכמו ולמעלה הוא גבוה מכל העם, הוא הכהן הגדול. הנמצא עוד השחתה יותר גדולה מזאת? כי ביום הקדוש והנורא אשר האדם צריך לשוב מדרכיו הרעים, להיות זה היום תחילת מעשיו כקטן שנולד, להיות זהיר בכל מה שיוצא מתחת ידו ותנועותיו שלא יהיה בהם שום גרם של היזק לזולתו בקצה הזהירות כמשפט השב תשובה קיימת, כמו שנאמר בו "לפני ד' תטהרו", היינו טהרת הלב מכל נדנוד של השחתה, ולבסוף אנו רואין כי בו ביום האיש הגולה טהרתו היא טומאתו, וכל כמה שהוא יגע ועמל לכוון בתפלתו יוצא מזה השחתה עוד יותר גדולה. ואף אחרי אשר ביארו לנו חז"ל (מכות יא) טעם הדבר מפני שהכהן הגדול היה צריך להתפלל שלא יקרה בדורו כן, וזה עונשו של כהן גדול, עיין שם, אף על פי כן התמיה במקומה עומדת, שסוף סוף תכלית העונש היא למעט ההשחתה, והתנאי שקשרה התורה זמן הצלתו במיתתו של כהן גדול עוד תרבה ותוסיף השחתה בעניין זה עוד יותר גדולה באיכותה?
אמנם! כאשר נעמיק בדבר היטב יתגלה לפנינו סוד גדול בעניין תיקון החיסרון, כי שמעתי בשם מהרש"ז זצ"ל שהוכיח מזה, כי מי שנתחייב גלות היה גולה לערי המקלט אשר בערי הלווים, כי הגלות היה לא עונש רק תיקון החסרון. עד כאן דבריו. ביאור הדבר כי אנו רואין במשפטי המדינות, יש עונשים ומשפטים. ומי שגנב או גזל או רצח, אוסרים אותו בתפיסה, לפי כמות ואיכות האשמה וזה העונש הוא רק תיקון המדינות למען ישמעו ויראו, או אם איש פרטי יעניש את חברו בעד עוולה שעשה לו זה נקרא עונש נקמה, אבל לא כן המה עונשי התורה בעונש הגלות, למי שרצח נפש בשוגג לא בתור 'נקמה' כמו עונש של איש פרטי, ולא בתור "למען ישמעו ויראו" כמו משפטי המדינה, כי זה שייך דווקא על מזיד ולא על שוגג, אלא התורה רצתה בעונש זה של 'גלות' דווקא תיקון הנפש של האדם הרוצח. אם קרה לאדם מקרה כזה, התורה ירדה לסוף דעתו, היינו למקור וסיבת הדבר כי הוא איש כזה אשר אינו מרגיש את פעולותיו, ויתכן לו פעולה בלי כוונה, על כן יש לחשוש ודאי אם ישאר על מצבו הקודם, יקרה לו עוד פעם מקרה כזה. על כן ציוותה עליו התורה, כי יפקיר כל העבר שלו ואת הדברים היותר אהובים לו, והוא בני ביתו קרוביו וקנייניו אשר בשבילם הוא מוטרד כל כך, עד שאין לו פנאי להשגיח על עצמו, ועל כל דבר שעושה, להרגיש פעולותיו בעיון המעשה, ויגלה לערי המקלט. ואם נתבונן בינה בשרשי המצווה, נמצא כי התורה כוונה בזה שיתקן הגולה חסרונו בערי המקלט, על כן אמרה התורה "ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר" (במדבר לה) שהם ערי הלווים, ולכאורה למה בחרה התורה ערי הלווים? ויתכן שעיקר המכוון היה שהגולה יבחר דווקא ערי הלווים, כי הוא מקום של צדיקים ואנשי מעשה, שכל תעודתם לפינות את לבם מעסקי העולם הזה, לעסוק בתורה ועבודת ד' ,ומתפרנסים ממה שהזמינם הקב"ה דבר המספיק להם, והוא ענין המעשרות, למען יהיה כל עיקר עמל נפשם להורות לעם ד' דרך ד'. וכשימצא הגולה בתוך חבורה גבוהה כזו, יתחבר לדעותיהם ומידותיהם להתלמד מהם איך להתנהג בכל העניינים ויספיקו לו הצורך לו, ושם יתקן את נפשו העלולה לחטא בשוגג, על ידי שיעסוק בעבודת השלימות ותיקון המידות והשגת המעלות, ואף על פי שהכוונה הראשונה בעניין ערי מקלט הוא להנצל מגואל הדם, אבל זה שנתנה התורה לערי הלווים דין קליטה מוכיח שיש כאן כוונה שניה ועיקרית שיתקן החוטא שורש החטא, והוא העדר התבוננות, על כל חוט השערה, ועל כן אמרו חז"ל ש"ערי הלוים אינם קולטות אלא לדעת" (מכות י) שיבחר מעצמו לבוא שם למען הקליטה – לפי שעיקר המכוון שיחליף עצמו להשיג שם תכונה אחרת, תכונה של לווים, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל סוף הלכות שמיטה ויובל "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל מי שנדבה רוחו ונפשו לפרוק מעליו עול חשבונות הרבים, ולהיות כמו שעשהו אלקים 'ישר', הרי הוא קודש קדשים", עיין שם. הרי שיכול האדם להחליף את תכונתו להיות כתכונת הלווים, לכן צריכין שיבוא שם לדעת שיבחר וינודב מעצמו רוחו ונפשו להיות כלווים. ועל כן מצינו שאמר רבי אליעזר, עיר שרובה רוצחים אינה קולטת (מכות י) לפי שבהיות רובה רוצחים קשה להחליף שם את תכונתו. וכן מה שאמרו "כל עיר שאין בה זקנים אינה קולטת" (שם) גם כן יתכן לפי שאז לא כל כך נקל להכניע את נפשו להעינוי של דרכי החינוך, על כן בחרה התורה לאדם כזה שיצא מכשול של רציחה מתחת ידו, שיבקש לעצמו דווקא עיר של לוים, ואין רובה רוצחים, ויש בה זקנים, למען יהיה בידו האפשריות לקבל תמורה וחילוף למעליותא, ויוסיף קדושה מיום ליום עד שישיג תכונה חדשה לגמרי, שלא ישוב לכסלו עוד.
פרק ב.
ולפי זה מובן ממילא כי אף בתחילת גלותו קשה לו לפרוש מ'העבר' שלו לחיות חיי הפרישות והבדידות. אבל אחר כך כשיתמהמה שם למשל אפילו שנה אחת או שתים, בטח ישתנה לאיש אחר, תורת ד' תחקק את לבו ותנופח בו רוח חדשה, והלווים שהם קדושי עליון בטח יפעלו עליו, לעשותו לאחד מבני העליה על ידי שיורו לו דרך התשובה לעלות מתוך פחת מעשיו, לתכונת בעלי הדעה האמיתית. ועל ידי זה יזכה לתשובה שלימה, אשר הוא מחויב בה, כי אין הגלות מכפר אלא עם התשובה. ומה מאד קשה התשובה לחוטא בשוגג, בין מצד החרטה, בין מצד הקבלה. כי הלא שוגג לאמלתא יחשב לאנשים כמונו. ואם אחד עשה עולה הן בעוון של 'בין אדם למקום' והן בעוון של 'בין אדם לחברו', השוגג הוא התירוץ והמחפה על כל החטאים. אבל לא כן הוא דעת התורה שכבר חרצה משפטה, כי גדר האדם הוא העושה בכוונה ודעת, ואדם מועד לעולם, וצריך לשלם אפילו בעד שוגג ואונס. ואם האדם עושה שלא בכוונה, אז יוצא מגדר אדם, ונכנס לגדר "בהמה בצורת אדם". והבורא יתברך אשר חפץ בהצלחת האדם, סידר לו דרך לתשובה, כי יתחבר לטובים אשר מהם יראה החומר של דקדוק המעשים והמסירת נפש על חשבון צדק על כל פרט ופרט. וכן יעשה גם הוא בעניין שאמרו ז"ל "כי אש יצא מחשבון – תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינם מחשבין" (בבא בתרא), כי גם בעולם הזה, כשרואה אדם, איש שחושב מעשיו, נכנס בליבו כאש קנאת המעלה הזאת שהיא החמודה ותכלית התשוקה בלב המרגיש, ועושה רושם חזק בליבו, ומתוך חינוך כזה יגיע לתכונת הזהירות עד שלא יהיה לו אפילו פעולה אחת בלא כוונה, כי בלא זה לא יתכן לו התשובה אליבא דאמת, שצריכה להיות שלימה עד שלא ישוב לזה החטא לעולם. ואם יתכן לו אפילו פעולה אחת בשנה בלא כוונה, הלא אפשר עוד להכשל ברציחה שלא בכוונה, ועל כן כל עבודתו בערי הלווים הייתה צריכה להיות שישיג שמה התועלת הגדול שיהיה איש רם המעלה אשר כל פעולותיו יוצאים ממקור ההתבוננות והחשבון האמיתי, אשר הוא גבוה מעל גבוה, שאין בדורותינו מצויר כמעט איש כזה. ואם נצייר כי האיש הגולה נעשה באמת בעל תשובה גמור אפילו על שוגג, הלא מוכרחים אנו לצייר את האיש הזה בדעתנו לאיש רם המעלה מאד, ולפי זה מוכרחים לשלול מאיש כזה את המפריעים להדרך הגבוה, שרוחי נעלה מלהיות קשור בהם, אשר גם בדורותינו נמצאים ברוך ד' הרבה שלא יביטו על המפריעים, ויבקשו דרך הגבוה, למרות כל המפריעים של הטבע והמידות, ואם כן מוכרחים אנו לצייר את האיש הזה הגולה שהוא הגיע בעבודתו להיות שמח בגורלו ובמצבו ובמקומו, והפרישות מבני ביתו וממשפחתו ומעיר מולדתו אינו דוחק לו מאומה, ואם כן איך יתכן שאיש כזה ישים לבו לדברים קטני ערך, עד שנאמר כי יתפלל על מיתתו של כהן גדול בשביל געגועים אל 'העבר' שלו, הלא מובן לכל כי אדרבה ואדרבה בטח עוד יתפלל על חיי הכהן הגדול, ולא על מותי חס ושלום, כי הלא הוא המרד היותר גדול אפילו בכל העם, כל שכן מי שכבר טעם טעם חיי הפרישות בהכרה מדעית ובחברת חכמים קדושי עליון בחירי-עם. אשר על כן כשקשרה התורה זמן היותו בערי הלוים עד מות הכהן הגדול, לא יצא מזה השחתה כלום, כי זה גופא מה שיהיה בערי הלווים, זה גופא יגרום לו שיחליף תכונתו עד שיתהפך עוד להתפלל על חיי הכהן הגדול בשביל אהבת תיקון-החסרון. ולפי זה יש להבין מה שקשרה התורה כל השגת רצונותיו ותשוקותיו וגעגועיו במות הכהן הגדול, הוא גם כן תיקון החסרון באותו מקום שחטא, כי אחר שנכשל ברציחה בשוגג, פעלה עליו פעולה זו שנתקרר אצלו חומר עוון של רציחה במידת מה, ומסתעף מזה השחתה כללית, בכל הנפש כולה, שיהיה לו נקל להיטב לעצמו בהפסד חברו, על כן קשרה התורה כל חמדת ליבו במיתת הכהן הגדול, שיהיה לו אז אותו ניסיון ממש להטיב לעצמו בהפסד של כהן גדול, ויען שמתחילת גלותו מטבעו משתוקק לאשרו של 'העבר' וזה תלוי בהפסדו של איש היותר מורם מעם, זה גופא יעשה עליו רושם חזק שיתבונן על מה עשה ד' ככה, ומפני מה הזמין לו השם יתברך הניסיון הזה, כדי שיתבונן כי כן הוא מצב כל אדם בעולם הזה כי האושר של אחד קשור בצרתו של אחר. ה"מי יחיה" של אחד קשור עם ה"מי ימות" של חברו, עד שכל העולם כולו הוא כמו מפה קצרה על שלחן ארוך, אם זה ימשוך לצדו שיהיה חלקו מכוסה, בהכרח ישאר חלקו של חברו מגולה. וכן חברו כשימשוך אליו יגלה עד שלא יתכן בעולם שום הצלחה כהצלחת התורה. ומתוך התבוננות זה יבוא להתבוננות אחרת, אם קרה לו מקרה שראה בחוש מיתת חברו מפני אי כוונתו, והסבה שלא כוון ולא הרגיש הייתה מפני חפצו להתעשר מסתמא, מי יודע כמה אנשים רצח בלא כוונה, אלא שלא ראה בחוש מיתתם, כי גרם להם על ידי מעשיו לקנא קנאת עולם הזה, והקנאה מוציא את האדם מן העולם, באופן כזה יכול להיות כמות גדולה מחללי המידות הללו, עד שהרמב"ם ז"ל אמר שלפי משפט הרפואה אלף מתו מקנאה תאווה וכבוד, ואחד כדרך כל הארץ. ואז ירגיש המתבונן בנפשו כמו כשבא להתפלל תפלת נעילה ומדגיש בתוך תפלתו על חייו, כרוכה כארס תפילה על מיתת כהן גדול, יתעורר מזה להכיר חסרונו בכלל, כי לא רק עתה הוא מתפלל כך, אלא כל ימיו היה מתפלל על תקלת חברו, כי אם כל מטרת הצלחתו הוא "מתכבד בקלון חברו" ממילא אם היה מתפלל לד' על אשרו והצלחתו, ממילא היא תפלה על קלון חברו, כי זה הוא כל תשוקתו, ואם האדם עומד בסוף תפלת שמונה עשרה והוא מתפלל לד' "יהי רצון שלא תעלה קנאת אדם עלי" אבל אם הוא בעל מדות רעות הלא כל השמונה עשרה שלו הייתה דווקא שתעלה קנאת אדם עליו. למשל כשמתפלל "אתה חונן לאדם דעת", הוא מתפלל על דעת כדי שתעלה קנאת אחרים עליו. וכן כשמתפלל "השיבנו אבינו לתורתיך" מכוון ממילא שתעלה קנאת אחרים עליו. ומה מכוון ב"ראה נא בענינו" מה העינוי שלו? אם לא קנאה תאוה וכבוד? מובן ממילא כי בשעה שמתבונן האיש הגולה מחשבות האלה מצד שנתן לו התורה הניסיון הגדול, מה שמוכרח לבקש על מיתת כהן גדול חס ושלום, כשבא לבקש על הצלחתו, ודבר זה גורם לו להבין כי הוא מידה כנגד מידה, ומקום נתן לו הקב"ה להתבונן מדבר שיש לו שם חוש, על דבר שאין לו חוש, שגם כל ימיו היה חי על הרהורים כאלה, מתוך זה יעשה תשובה כללית על כל החיים שלו, ויעשה מהפכה בכל העניינים שיתחיל מעתה לחשוב מה בין שני העולמים ומה בין שני המעונים ויקנא את מצבם של שבט לוי, ויכסוף להיות בחברתם לקבל חיזוק מצילם, ואז יתחלף לו ההרגשות. ומה שהרגיש מקודם לרע, ירגיש עכשיו לטוב. ומה שהרגיש מקודם לטוב, ירגיש עתה לרע, כמו שמצינו שאמרה התורה "וידום אהרן" (ויקרא י,ג) על שניחם לו משה רבינו עליו השלום במה שאמר ד' "בקרובי אקדש" אשר החובות הלבבות בסוף שער יחוד המעשה חשב מפיתוי היצר האחרונים, כשיארע לעובד ד' איזה נזק שיתרעם על הבורא יתברך, ויתהה על מה שהוא עובד ד' שכל עמל היצר לתלות כל נזק ופגע רע שמחמת עבודתו את ד' קרה לו כזאת, לכן כתיב אצל אהרן, אחר שקרה לו הצרה היותר גדולה ממיתת שני בניו היותר חשובים, "וידום", ורואין אנו מזה מה שאצל איש הפחות יעשה מזה "ויצעקו", האדם השלם עושה מזה "וידום" ומתנחם בזה. ולהיפך ממה שעושה האדם השלם "ויצעקו", עושה מזה האדם הפחות "וידום", היינו על העדר השלימות אפילו בדקות. כן על דרך הזה יתחלף אצל האיש הגולה כל השקפתו, הן בכלל והן בפרט, ומתקן הכל כאשר יורו לו הלוים מצדיקי הרבים. וזאת היא תורת-הגלות ותועלתו האמיתי.
וזהו שאמרו חז"ל רב חמא בר חנינא פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא "טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך", אם לחטאים יורה, לצדיקים קל וחומר (מכות י). ויתכן כשבא רב חמא בר חנינא לפרשת רוצחים פתח לה פתח לבאר הכוונה העיקרית של הפרשה, שאין הכוונה שהטבת ד' עם הרוצח מה שנתן לו עיר מקלט להינצל מגואל הדם וזה כל הריווח שלו, אלא כוונת התורה שיבחר לו בדעת ערי המקלט מערי הלווים למען יתחבר ללמוד מהם דרך התשובה והשלימות עד שלא ירצה לפרוש מהם. ועל זה מבואר היטב הראיה מהכתוב "על כן יורה חטאים בדרך", שהכתוב הזה משמעותו מדבר בעניין התשובה, כמבואר בהתחלת שערי תשובה לרבינו יונה ז"ל שכתב וזה לשונו: מן הטובות אשר הטיב ה' יתברך עם ברואיו כי הכין להם הדרך לשוב מתוך פחת מעשיהם, שנאמר "טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך" – ויהיה הערה מהקל וחומר באופן זה, ומה חטאים שכבר הרעו במעשיהם, מכל מקום נתן להם הקב"ה עצה איך לשוב גם מחטא שוגג למדרגת רמה בזהירות, על אחת כמה וכמה שהצדיקים שעומדים על דרך זה, שצריכין לחזק עצמם שלא ירפו מכל האמצעיים שעמדו והצליחו על ידיהם עד עכשיו. ונתברר לנו מזה הסוד הגדול בתיקון החסרון, שיכול האדם לתקן ההשחתה הגדולה להטיב עצמו בהפסד זולתו, שגם מי שכבר נכשל במעשה ברציחה בשוגג יכול להתעלה, אשר גם במחשבה לא יתפלל על מיתת כהן גדול אף על פי שיש כאן מקום שנוגע לו בכל חייו, והוא על ידי העצה לחיות בערי המקלט בערי הלווים, להתלמד מהם הכרה והרגשה שמוטב לאדם להפסיד כל ענייני העבר שלו, ואל יהיה רשע שעה אחת לפני המקום.
פרק ג.
ויותר נפלא בתיקון הנפש, שיהיה שווה בעיניו גם הפסד כל חייו כדי למנוע הפסד מאחרים, מצינו אצל משה רבינו עליו השלום שאמר לו הקב"ה "צרור את המדינים וכו' ואחר תאסף אל עמיך". ואמרו ז"ל מגיד שמיתתו של משה מתעכבת במלחמת מדין, ואף על פי כן הלך משה ועשה בשמחה שנאמר "וידבר משה אל העם החלצו", ואין החלצו אלא הזדרזו (ילקוט מטות) הבורא יתברך קשר מיתתו של משה רבינו אחר מלחמת מדין, מובן ממילא כי יש כאן מקום של חשבונות רחבות ועמוקות, בטובת כלל ישראל, שמוטב יותר להתעצל במלחמת מדין כדי שמשה רבינו יאריך ימים. ואם אנו רואים שמשה רבינו התפלל תפלות כמניין 'ואתחנן', מובן מאליו כי לא התפלל כדי לאכול מפירות הארץ כמבואר בחז"ל, אלא שכל תפלתו ותשוקתו לכנס אל הארץ ולישאר בחיים הוא רק רוחניות וגם לטובת ישראל, כי ידע אם הוא יהיה מנהיגם לא יעבדו עבודה זרה ולא יגלו משם, אף על פי כן עשה ציווי ד' בתמימות בלא חשבונות, בשמחה ובזריזות גדולה, וקיים מצוה זו של "צרור את המדינים" כמו כל המצוות, שלא היו לו שם חשבונות הללו. ורואין אנו שבחו של משה רבינו שמוטב היה לו להפסיד את כל הרגשתו במעלת חייו, כדי שלא יפסיד לאחרים אותו ההפסד שיוכל לבוא, כשיתעצל במלחמת מדין. וצריכין אנו להבין כי מצוה זו עשה את משה רבינו למשה רבינו, וכמו שבררנו שהמצווה של "וישב שם עד מות הכהן הגדול", מזה גופא נתעורר להחליף כל תכונתו שהייתה לו עד עתה, כן צריכין אנו להבין, כי זה גופא פעל עליו שיקבל על עצמו כל הפסד החשבונות שלו כדי שלא יפסיד המצווה של מלחמת מדין שיש בקיומם הפסד גדול, אף על פי שהנדונים אינם דומים, כי אצל הגולה הוא הפסד חומרי, ואצל משה רבינו עליו השלום הוא הפסד של חשבונות רחבות ועמוקות. אמנם זה הוא מעלת משה רבינו עליו השלום שהיה יכול לבטל חשבונות עצומות מפני רצון ד' בתמימות, כמו ביטול עניני החומר ורצונות פשוטים.
וכן מצינן שזרז משה רבינו בהקמת המשכן אף על פי שאמר לו הקב"ה "בקרובי אקדש", ופירש רש"י ז"ל שסבר משה רבינו שימות או הוא או אהרן (שמיני פסוק ג), אף על פי כן לא הביט על ההפסד של חייו, ועשת המצווה בשלימות בהתחלה ובסוף. וכן מצינן בדוד המלך עליו השלום שאמר "שמחתי באומרים לי בית ד' נלך", ואמרו חז"ל, אמר רבי יהושע בן לוי, אמר דוד שמעתי בני אדם שהם אומרים 'מתי ימות זקן זה, ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל' וכו'. והיו פריצי הדור הולכים אצל חלונותיו של דוד, ואומרים 'דוד, אימתי יבנה בית המקדש, אימתי בית ד' נלך'. והוא אמר אף על פי שהם מכוונים להכעיסני, תבוא אלי שאני שמח (ילקוט תהלים). ויתכן לומר כי מה שאמר לו ד' על ידי נתן הנביא "דמים רבים שפכת", "אתה לא תבנה הבית הזה", לא היה בתור עונש אלא בתור בירור, כי השפיכות דמים שלו מבואר בחז"ל שלא פזר את מעות של בנין בית המקדש בשני רעבון, ואמר להם פשטו את ידיכם בגדוד (ברכות ג:). ולכאורה הלא תשובה מועיל אפילו על מזיד, ובפרט על שוגג, ובפרט בשעה שמכוון לעשות מצוה? אלא הדבר כך הוא, כי ידוע בשנת בצורת אף על פי שכולם סובלים חרפת רעב, מכל מקום אינו דומה הסבל בבית המלכות להסבל במדינה. על כן יש לבעל דין מקום לחלוק חס ושלום, כי הרצון החזק שהיה לדוד לבנות בית המקדש, למרות כל המפריעים של חיי הנפשות, הוא דווקא מפני שלא היה נוגע אליו כל כך כמו לאחרים. ועל כן אמר לו הנביא "דמים רבים שפכת" "אתה לא תבנה הבית" בגדר בירור, כי הרצון לעכב הדמים היה בחשבון צדק, כי אחרי הדברים שאמר לו הנביא היה בנין בית המקדש וחיי דוד שני הפכים בנושא אחד. ומובן הוא כי לבני ישראל היה בזה מקום צר מאד, כי לברך ברכת "הנותן תשועה למלכים" על דוד המלך היה מוכרח לכבוש תקוות בנין בית המקדש, ומי שהתפלל לד' על בנין המקדש היה מוכרח לכבוש אהבת חיי דוד המלך מליבו, כאלו חס ושלום מקווה למיתת דוד המלך עליו השלום. ובזה היה בירור לדוד המלך עליו השלום שאף על פי שליצני הדור היו הולכים אצל חלונותיו והיו אומרים מתי יבנה בית המקדש, ולא היו מכוונים אלא להכעיסו, אף על פי כן אמר "שמחתי באומרים לי בית ד' נלך". ומזה היה לו בירור למפרע, כי לא רק מפני שלא היה נוגע אליו הדבר עשה כן, אלא אפילו במקום שהיה נוגע לחייו ממש, אף על פי כן היה שמח ולא היה נחשב אצלו חייו כלום לעומת תשוקתו הגדולה לבניין בית המקדש. ואז הכל ראו כי זה שנשבע דוד המלך עליו השלום "אם אבוא באהל ביתי וכו' עד אמצא מקום לד'" לא היה מטעם שלא נגע אליו הדבר, ולכן היה יכול לעכב הכסף על בנין בית המקדש, אלא גם אחר דברי הנביא שבנין בית המקדש תלוי במיתתו, וליצני הדור רצו להכעיסו בשאלתם 'מתי יבנה בית המקדש?', גם אז שמח מתשוקתו העזה לקיים דבר ד', אשר על כן זכה שאמר לו הקב"ה "כי טוב לי יום אחד בחצריך מאלפי אלים שעתיד בנך להקריב לפני בבית המקדש" (ילקוט שם), זאת הייתה תורת דוד המלך עליו השלום לשמוח בהפסד חייו, כדי שלא יפסיד תועלת אחרים מעלייתם לרגל.
פרק ד.
ושהו שאמרו חז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם" (מדרש רבה בראשית) שהתורה ברא את העולם. ביאור הדבר כי מבואר במסילת ישרים בהתחלתו, כי כל ענייני העולם ניסיונות הם לאדם, העושר מצד אחד, והעוני מצד אחר, השלווה מצד אחד, והיסורין מצד אחר. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מן הצדדין הוא יהיה האדם השלם. עיין שם. וזה כל העולם, כי יותר מאלו הסוגים אין כלל בעולם. והניצחון יכול להיות רק על ידי קיום התורה. וזהו מה שאמרו חז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם", כי כל החכמות הנמצאות בעולם נלקחה רק מן העולם גופא, למשל חכמת החשבון נתפתחה על ידי עולם המסחור, שמפני ההכרח לנהל העסק על פי חשבון, זאת יצרה החכמה. וכן כל החכמות על זה הדרך. ההכרח של התקשרות העיירות יצר את הטלגרף, וההכרח של ריבוי הסחורות יצרה המכונות, וכו' וכו'. מה שאין כן חכמת התורה שנבראה תתקע"ד דורות קודם בריאת העולם, ועל כן הדבר בהיפוך, ה"לא תגנוב" ברא עולם של גניבה, והיינו חנות וסחורה, ומנעול, וחנוני, וגנב, ותחבולות של גניבה, והרצון של גניבה, אשר הוא חלק של עולם. וכן ה"לא תרצח" ברא עולם של רציחה, אשר הוא עולם מלא. ובעתים הללו אנו רואים כי רוב חכמות העולם תעודתם למלא זאת הנקודה, להמציא כלי-קרב וכדומה. וכל התהפוכות שראינו, הכל ברא ה"לא תרצח", כדי שיהיה האדם בעל בחירה חופשית בעניין הזה. וכן המצוות עשה של ארבעה מינים, ברא עולם של נטיעה. וכן המצות של תרומות ומעשרות לקט שכחה ופאה וכו', ברא עולם של שדות וכרמים. וכן כל התרי"ג מצות שבתורה אינם יכולים לצאת מכוח אל הפועל, רק אם יהיה מציאות עולם כזה. ובכלל זה המצווה של "והיה שם עד מות הכהן הגדול", יצר העולם של רציחת נפש בשגגה, וכל ערי מקלט וערי הלוים, כדי שעל ידי זה יהיה לאדם הבחירה לעלות מעלה מעלה. וכן המצווה של "צרור את המדינים אחר תאסף אל עמיך", יצרה כל העולם והמציאות ששייך לעניין זה, כדי שיהיה בידו להוציא מכוח אל הפועל מצוה זו, ויהיה לו הבחירה להתעלות מזה עד אין סוף. וכן הציווי של "אתה לא תבנה הבית", יצרה המציאות של פריצי הדור ודבריהם, כדי שיהיה לו מקום להתעלה מזה. וזהו מה שאמרו ז"ל "צפה הקב"ה בתורה וברא את העולם", כי לכל דבר מן התורה צריכין "עולם" כדי שיהיה לו ניסיונות, ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מן הצדדין, כמו שנצח משה רבינו עליו השלום ודוד המלך עליו השלום, אז יהיה האדם השלם – וזה שמבואר בהקדמה לספר דרך עץ החיים, לרמ"ח[ל] זצ"ל, שהאדם צריך לחשוב בהתבודדו מה עשה משה רבינו עליו השלום ומה עשה דוד המלך עליו השלום שכל כך חשק בהם הקב"ה, ומה טוב לאדם שיתנהג כן כל ימי חייו. עיין שם. היינו שהיו יכולין לבטל עצמם מפני תועלה הדבר, ולא עמדו לה על הדרך גם מבחר חייהם מפני קיום דבר ד', ביודעם כי כל העולם הזה הם ניסיונות אצל האדם, וצריך הבן חיל לנצחם, וזהו שאמר הכתוב "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ואח מצותיו שמור כי זה כל האדם". ואמרו ז"ל "כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה" (ברכות יב:). ולכאורה איך שייך לומר שברא הקב"ה המידות הגרועות, כמו קנאה תאוה וכבוד, בשביל הירא ד' והחפץ במצותיו? ולפי הנ"ל יובנו הדברים באופן אחר, כמו שיתכן למשל לעשות מפה על השלחן מנייר פשוט. וכן יכולים לעשות מפה מניירות של דולרים, קודם שנחתכו לאחדים, הם כמו נייר רחבה שיכולין לפורסה על השלחן. ובאמת האיש שמשתמש באלו הנירות העוברים לסוחר למפה על השלחן ונהפך הקערה על פיה, ונשפך עליהם עד שנתקלקלו הדולרים לגמרי, אין אנו יכולין לומר עליו כי לא השתמש עם הניירות. אבל לא זאת הוא ההשתמשות של אלו הנירות כמובן. וכן יובן כל ענייני המציאות הם ניסיונות לאדם. ונמצא לפי זה כי כל העולם של קנאה תאוה וכבוד, תכלית מציאותן כדי לפרוש מהם, וזה ההשתמשות שלהם. וזה הביאור כי כל העולם לא נברא אלא בשביל זה, היינו בשביל האדם השלם, כי בלא זה לא יוכל להיות אדם השלם, נמצא כי כלל התורה היא סבה להעולם, ומהעולם צריך להיות תורה, והתורה המיוחדת ליחידי סגולה, גם כן צריך לזה עולם של מציאות. ומעלת משה רבינו היה עלי ידי העולם של מלחמת מדין וכל הסבות שהיו עד מלחמת סדין, ומעלת דוד המלך עליו השלום היה על ידי העולם של הרעבון וכל הסבות והבית המקדש, וכל אדם יכול להגיע כפי יגיעתו לתכונת המעשה של משה רבינו ודוד המלך עליו השלום, אשר גם עם כוח החיים השתמשו רק לרצון ד'. וכאשר נצרכו לבטל חייהם כדי לקיים הרצון ד', גם שם השתמשו בבחירתם לעשות הרצון ד' בזריזות נפלאה ולשמוח בקיום המצווה. וזה כל האדם ועיקר תכליתו בעולמו.
סליק
(הרב יואל קליינרמן הי"ד, אור המוסר, יא, אלול תרפ"ו (1926), עמו' נה)
הרב יואל ב"ר אהרן קליינרמן, "ר' יואל שינאווער', מתלמידי ה'סבא' מנבהרדוק, נולד בשינאווא, בסביבות שנת תרס"א (1901). עוד בהיותו אברך צעיר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כיבד אותו הרב אברהם יפה'ן, ראש הישיבה בהומל, למסור שיעורים עם חידושי תורה פעמים בשבוע לכל בחורי הישיבה.
בשנת תרפ"ח כיהן כראש ישיבה במינסק. הוא נשא לאשה את הרבנית חיה רבקה בתו של הרב ראובן סילבר [שליוואנסקי], חתנו של 'הסבא' מנובהרדוק, רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל. לאחר נישואיו כיהן כראש ישיבת "בית יוסף נובהרדוק" שהוקמה בשנת תרפ"ב (1922) בעיירה אוסטרוב-מזוביצק שבפולין, בין ביאליסטוק לוורשה, בין פולין המרכזית וליטא הפולנית. בישיבה זו למדו כמאתיים בחורים, ממחוזות שונים מפולין וליטא. הרב היה אישיות מוסרית, גדול בתורה ואציל מידות. במידה רבה התמזגו בו השתפכות הנפש של המוסר עם הלהט החסידי. הוא העביר באופן קבוע שיעורים בפלפול ושיחות מוסריו.
בשנים האחרונות לקיום הישיבה שימש כראש ישיבה שני גיסו, הרב מאיר אריה סגל שלימים היה מזקני רבני חיפה ומחבר הספרי 'אמרי שפר' 'אמרי דעת' ו'ישרי לב', כמנהל הרוחני שימש הרב אהרן אגולניק (ר' אהרן קאמאיער) הי"ד שנספה בשואה עם משפחתו, ומזכיר הישיבה היה הרב אשר רוזנבוים מחבר הספר "מעדני אשר", לימים רב בשכונת נורדיה בתל אביב. מידי פעם היו מגיעים ראשי ישיבות ומשגיחים מישיבות אחרות למסירת שיעור תורה ושיחות מוסר, ובהם הרב אברהם יפה'ן ראש הישיבה המרכזית בביאליסטוק, הרב דוד בלייכר ראש הישיבה במזריטש, הרב אברהם זלמנס ראש הישיבה בוורשה, הרב דוד בונדיק ראש הישיבה בדווינסק, הרב ישראל יעקב ליובצנסקי חתנו של ה'סבא' ור"מ בישיבת אהל תורה בברנוביץ, הרב יצחק וולדשיין משגיח בישיבה ביאליסטוק אוסטרובצה, ועוד.
הישיבה התנהלה ברוח המוסר של בית יוסף נובהרדוק מיסודו של ה'סבא' מנובהרדוק, שדגלה בחיי עמל בתורה ובביטול הבלי העולם הזה. תלמידי הישיבה נהגו להתבודד בתפילה ובלימוד מוסר ב"בית הבדידות" שהוקם עבורם מחוץ לעיר. הבחורים נהגו גם להתוועד שם לתיקון המידות ורשמו ב"פינקס הקבלות" את המחויבות שקיבלו עליהם להתעסק בתיקון מידה מסויימת באותו שבו, כגון בטחון, התאמצות, בריחה מכבוד ענווה והכנעה, הטבה לזולת, וכיוצא בזה. גם ראש הישיבה היה מרבה להתבודד שם ללמוד מוסר ולהתפלל, במיוחד בתקופות הקשות בהם לא היה בידו לספק לבחורים את מנת האוכל הדלה שלהם.
הישיבה החזיקה מעמד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשלהי תרצ"ט (1939). הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי פסק שיש להימלט מפולין, אפילו בשבת. הרב ומשפחתו וחלק מתלמידיו הצליחו להימלט לווילנה, ששבה לחסות ליטא והפכה לעיר מקלט עבור פליטי פולין. בתאריך 01.01.1940 התפרסמה בעיתון הצופה הידיעה הבאה: "בישיבת בית יוסף בירושלים נתקבלה ידיעה שהרבה יואל קליינרמן מאוסטרוב-מאזוביצק נמלט לווילנה".
לאחר הכיבוש הנאצי נכלא הרב בגטו וילנה ונרצח יחד עם כל בני משפחתו, ובהם אשתו, בנם ובנותיהם. גם רוב תלמידי הישיבה שלו נספו בשואה. הי"ד.
מאמרים ממנו הובאו ב"גוילי אש: שיחות, מוסר ודברי הגות מעזבונם של גדולי וקדושי ישיבות בית יוסף – נובהרדוק שניספו בשואה", עמו' קנט. מאמרו "זכויות הגדול" פורסם ב'הנאמן' (גליון י"ג (פ"ה), תשרי-כסלו תשי"ט, עמו' 21). מאמרו "ישלח עזרך מקודש" פורסם בחיי המוסר (אוסטרובה תרצ"ו), ב, עמו' קג.
במכירות פומביות הוצעו מחברות עם סיכומי שיחותיו ושיעוריו של הרב קליינרמן הי"ד, שנכתבו על ידי תלמידיו.
תמונתו עם חבריו, ראשי ישיבות "בית יוסף" בכולל הנוברדוקאי הזמני בביאליסטוק, המובאת כאן, הובאה ב"שמך לא שכחנו", א (ירושלים תשס"ט), עמו' 102.
