א. לאנ"ש בארץ ישראל אחרי הסתלקות אביו הק' אדמו"ר מרן מהור"א זי"ע
ב"ה יום ה' לסדר כי ברוך הוא תרצ"ג. לאדז.
לאנ"ש היקרים האהובים וחביבים, וותיקים וחסידים, הקשורים בחבלי עבותות אהבה לאהבת איתן אדוננו, זכותו יעמוד בעדנו וישמרנו ויצלינו מן הדור זו לעולם.
אחרי דרישת שלומם הטוב באהבה רבה כראוי וכנכון ליראי ה' ולחושבי שמו.
… ואנא אחים יקרים, אהובים ונאמנים וכו', ונתקשר ונתאגד ונתאחד באחוד גמור וקשר אמיץ אשר כל הרוחות לא יזיזו אותו ממקומו,. ומובא בספרים, ענין פטירת הצדיקים, על פי משל: למדינה אחת שהיה להם גבור מנצח כל המלחמות, וככה הורגלו עד שכל אחד לא לבש עוד כלי המלחמה, רק כשבא הצר הצורר היה הגבור הולך ומנצח, והם ישבו בטוחים. מה עשה המלך, שרצה שכל אחד יעשה חיל, לקח הגבור מאתם, והוכרחו כולם לילך וללחום ביחד ונצחו המלחמה. כמו כן הצדיק בעת חיים חיותו, כלום חסר בבית המלך, ואחרי אשר לוקח מאתנו מחמד לבנו ותפארתנו גבורנו מלכנו מי יושיענו. ובפרט בדורות האלו שמחשיך והולך, ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, היצר מתחדש בכל יום ויום, וצדיק אין בארץ, ומה יעשה הבן שלא יחטא.
העצה היעוצה לנו, כמרגלא בפומיה: ועמך כולם צדיקים, כולם כאחד, ואם אין ביניהם, זהו דברי תורה, ולהיפך רחמנא ליצלן, וילך שפי זהו בלעם בן בעור. ןכמאמר כמדומני מהסבא קדישא מלעכויטש: א שטיין אין א שטיין אז עס רייכט זיך נייט אויך פייער. נתחזק באלקים חיים ומלך עולם, וכמאמר רש"י הקדוש: אביך מת, אבל אלקיו קיים, והוא היה הווה ויהיה בימי האבות ובימי משה ובימי צדיקינו זיע"א, ואני ה' לא שניתי ולא כיליתי. ומרגלא בפומיה בשם ר' איציק קוידנובר: "דער אויבערשטער הלעפט, צדיקים העלפין, נשמות פון צדיקים פון יענער וועלט העלפין", למי שרוצה לרצות שירצה לרצות להיות יהודי. ודרך אמונה בחרתי, "וצדיק באמונתו יחיה", אפילו אחרי ששבע נפל יקום ויתעורר, והכל עמך כולם, אין איינעס, אליין קען מען גאר ניט מאכען. וכמשל חז"ל למה נמשלו ישראל לצאן שדרכם לילך ראשו של זה בצד זנבו של זה, ודי לחכימא.
ב. לאנ"ש בטבריא תו"ב – חשון תרצ"ד
אחים יקרים, נרעשים אנחנו מקול השמועות המפחידות שעושים הערביים ימחו מארץ החיים, ואנו תעבים לדעת משלומכם, כי הלב מתפלץ מהצרות המתרגשות מהכא ומהתם, צרות אחינו ברוסיא ובאשכנז, ונוסף עוד גם זה על שונאנו, וזה זמן שאין כהן ואין נביא ואין אתנו יודע עד מה, וצרות מתרבות מיום אל יום, והלחץ זו הדחק עול המדהבה מאחינו בפה, ה' ירחם וירא בעני עמו הצגים לעומו, יחלצם מענים וישמע צעקתם ויחיש עת פדיון, אף על פי שצדיק הוא ה' כי פיהו מרינו, אבל חסדי ה' לא תמנו ולא כלו רחמיו, ועלינו להתחזק ולהתאמץ באמונה ובטחון בה' שהוא גבור ורב להושיע. והאמונה היא המשכה, שבכוחה יכולים להמשיך כל טוב ברוחניות וגשמיות, ויכולים להפך הטבע מכסף לזהב, כמדומה בשם הרב מנסכיז זי"ע, ותכתב זאת לדור אחרון צדיק באמונתו יחיה, ובך חותמין "מגן אברהם", ואמונתך סביבותיך מתתא לעילא ומלעילא לתתא, מדה כנגד מדה, בך חותמים מדת אברהם איש החסד, וגם לנו החותם השני מגן דוד, והם השני יסודות יסוד ומלכות שעליהם נבנה כל הבנין, ואז צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, שכל הרוחות לא יזיזוהו ממקומו, ויעלה בעלוי אחר עלוי להגיד כי ישר ה', הודאי שמו כן תהלתו. וזה בא חבקוק והעמידן על אחת צדיק באמונתו יחיה (מכות כד.), ותפלה לחבקוק ה' שמעתי שמעך יראתי, שמעתי שאתה שומע יראתי ומפחדך אני בורח אליך, כי אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול, אפילו בנמוך שבנמוכים הנך. והנה נא העיר הזא"ת, כידוע הגימ', וכמאמר אזמו"ר זי"ע שצריכים הרבה להתפלל וליתן צדקה שיזכו לתשובה, אמלטה שמה אפילו על דרך שאין תשובה מועלת אמלטה שמה והיא מצע"ר בחינת אין, באין. זהו המליץ יושר מול מגיד פשע. וזהו יוקח נא, לשון תפלה, ההכנה לתפלה היא מעט – הכנעה, מים – תורה, והשענו תחת העץ – בחינת צדיק עץ חיים, ישראל ביחד, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם ואז אל אחר תעבורו. כל זה מפי סופרים ומפי ספרים…
ג. לאנ"ש בארץ הקודש – שנת תרצ"ד
רבות פעמים לבבי דורש לבוא בכתובים, לעוררם להתעורר בדברי אבותינו הקדושים ורבותינו הקדושים אשר העירו בנפשותינו ורוחותינו, אם כי רחוק זה מלבי וכליותי, אבל אלה הצאן מה חטאו, עם כי הלב מתמוגג מצער מעם אלקי אברהם הגועים בצמא לדבר אמיתה של תורה, אם כי מה הגיע אליהם לישען על קנה רצוץ כאשר אנכי היום נסתרה דרכי מה' ואני בער וכסיל לא אדעה ולהבין וההכרח לקום לילך על משענתו אפשר ונקה לא ינקה מי שאינו יכול לנקות בעצמו כדברי רבותינו זיע"א. ובפרט בראותי שרבים פונים אל אלילי זהבם וכספם, וכמאמר הצדיקים 'וימת יוסף' הוא הצדיק המשפיע תענוג בעבדות, 'ובני ישראל פרו וישרצו' נפלו בתענוג נמוך מאוד כי נשמת ישראל נמשך מעולם התענוג ונפשו אליו מתאווה, ואם אינו מוצא זה נופל בתענוגים אחרים רעים. וזה מתחילה מכניס בנפשו טענות ומענות 'בלא זה גם כן אקרא חסיד', 'ובלא זה ובלא זה', חס ושלום רחמנא ליצלן מי יודע מקום אשר נפשו ייפול וניתן בידי אשר לא יוכל קום ונופל בייאוש רחמנא ליצלן שאין לו תקומה חס ושלום. וזה מפני שסוף מעשה במחשבה תחילה שהניח המחשבה לכנוס במוחו כראותו רשעים מתערים כאזרח רענן. אבל ידע נא בנפשו האם הזן ומפרנס מביצי כינים וקרני ראמים לא יוכל לכלכלו, הלא זאת רק כי אם בא לנסותו בא אתכם אלקים לידע הישמור מצוותיך ואיך ינוס ממערכי המלחמה. ואשרי מי שפרנסתו מעירו, הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. ושמעתי בשם אאדמו"ר זיע"א 'ופקחתי' את פרנסתי לשון קלוגגעמאכט, שהוא עושה מה שהורגל בין אנשים לאמור 'ער מאכט א לעבין'. חס ושלום חס ושלום הוא אינו עושה כלום, רק הכל מעשי ה' כוחנו. ויש שהיצר מאחז העיניים לטורדו בעשרו, ואחר כך גם זה אינו מניחו ומאבדו חס ושלום בשני עולמות. אבל זה שלא נתן לבו לזה, לסוף גם פרנסתו מובטחת לו, כמאמר הכתוב "אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתו" אפילו פראסט גשמיות, ראשי תיבות "אבת" וסופי תיבות "יום". "ואברהם זקן בא בימים", כמאמר העולם "ער לעבט פין דיא טעג". אם אינו מקלקל הוא הולך ומתרבה בכל יום ממדרגה למדרגה עד שגם אויביו ישלים אתו. "ושכבתי ואין מחריד", אפילו מה שאין ברשותו נכנס ברשותו "ועץ השדה יתן פריו", שדבריו ומעשיו עושים רושם ויכול לצאת במלחמת תנופה, ככתוב "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב". וכשמסיר ח"ו אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. וראשית הקללה "ואם לא תשמעו לי, עד שחס ושלום "להפרכם בריתי" רחמנא ליצלם, ומטמטם לבו ומוחו ואור עיניו, כמאמר הכתוב "מכלות עינים ומדיבות נפש" ודיבורו אינו עושה רושם וצועק ואינו נענה, כמאמר חז"ל אנדרלמוסיה בא לעולם וצועקין ואינן נענין. "ותם לריק כוחכם", כי זה שרואין הרבה ער הארוועט און הארוועט און קען נעביך ציא א ברעקיל טאלק ניט צוא קומען, מפני שנעשה כמו לעכערדיקער זאק, שכל מה שנותנים בתוכו נופל. רק רחמי ה' יתברך מרובים ונתן לנו את השבת שהוא חידוש העולם או אז תרצה הארץ את שבתותיה" ויכול להתחדש כמו בריה חדשה, ובפרט בימי העמר, גימטרייה ש"י, "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", שיכול למלא מכל אשר נחסר לו מעודו.
והעיקר בתנופה בתורה ועבודה, הבלא מפיק הבלא וברית המעור מכוון נגד ברית הלשון, וכשמתקן מעט נפתח לבו ופיו בתורה ותפלה, ער קאן זאגין א אידיש ווארט. ועיקר ההכנה לקבלת התורה היה בזה העניין "הגבל את העם וקדשתו", כל מקום שאתה מוצא גדר ערווה שם אתה מוצא קדושה. "ואל יהרסו העם לעלות במדרגות גבוהות, כי אם לשבר מקודם התאוות הפשוטים. וזה אפשר הטעם מהגבלה שלשה ימים, השלשה מידות הוד-יסוד-מלכות שלא יהיה לבוד, ואז ממילא הולך ומתעורר כל מה שמשיג הוא ביסוד אמיתי, ולא כמו שיש הרבה שמדמים בנפשם שהוא השמים יעוף, ומי יודע אם אין זה רק דמיון. וזה אפשר "ומשה נגש אל הערפל" וברש"י ז"ל נגש לפנים משלש מחיצות "חשך ענן וערפל". ואפשר זה נגד שלש ערלה, ערלת אזנים וערל שפתים וערלי לב. ואחר כך "ויאמר ה' אל משה", הדברים נובעים אל לבו ומעל לבו. וידוע מאמר אאמו"ר זי"ע "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים", בתוך הערפל והסתר, כמאמר "ואנכי ההסתר אסתיר", בתוך ההסתר. וכמאמר מרן מקארבין זיע"א שכל תכלית איש הישראלי לשבר ההסתר, ואחר כך ווערט עס ליכטיג. ובאמת בתוך ההסתר צריך גם כן לירא עוד יותר כמלך שמלביש עצמו במלבושים פשוטים ואז אפשר שהוא מדבר עם המלך ואינו יודע.
סוף דבר "ויחן ישראל" כאיש אחד בלב אחד, להרגיל הדיבור איש לאחיו, והקול מעורר הכוונה. [ואל יאמר] מי אנכי לדבר, כי אם באמת עניו הוא מדוע אינו בעת הצורך לזה. ואפשר שזה מפני שכשרוצה לדבר עם חברו יש לו כבר הרצון להתקרב אל האמת, מפני זה מרגיש שפלותו, ואם כן מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא. והעיקר באהבה ואחווה וריעות.
והנני ידידם הדורש שלומם ואהבתם ורוצה להכלל בתוך ברכת ה' עליכם ועלינו ולקבל מעט דמעט מכל הדברים ומקדושת היום הקדוש הבא לקראתנו לשלום.
ד. לאנ"ש בארץ ישראל – שנת תרצ"ה
ב"ה. בין כסא לעשור שנת תרצ"ה.
אם כי אין פנים לחלות פניכם, כי במה אבוא לפניהם ולרש אין כל, כי קטנם עבה הרבה ממתני, רק יראתי מאוד מגחלתם, שהנחילו אבותי הקדושים ובפרט האחרון הגדיל מרן אאמו"ר איתן אדונינו הקדוש והטהור זי"ע, בעת היותו במחנם, שלא תכבה חס ושלום, שעל זה הזהירונו חז"ל הזהר בגחלתן שלא תכבה, רק צריכים לנשוב ולנשוב, להגדיל הלהבה מגחלת לשלהבת אש דת בפנימיות במוחם ולבם, כמאמר אזמו"ר מראדזמין: בראשונים כתיב "ויחפור יצחק את הבארות אשר סתמום פלשתים" וכו', אנו אין לנו כוח לזה, רק מיר וועלין ניט לאזין פארשיטן. אם כי גם זה אין ביכולתנו, אבל להניח כל עיקר בוודאי אין עצה, וההכרח להחזיק במעמד לקום ולילך על משענתו באמונה פשוטה כשור לעול וכחמור למשא, אף על פי שעוד למשא לפניו התורה והמצות, ואין מרגיש הנועם והמתיקות, רק "במצותיך האמנתי". למה תוקעין – רחמנא אמר תקעו, עש ירחם עליו בעל הרחמים ויחנהו ויאיר לפניו אור תורה ומצוה אשר כל חפץ לא ישווה בה.
ואפשר זה העניין תשר"ק פשוטה לפניה, שהוא מתחיל להתעורר האמונה פשוטה שלא נקבע עוד בלב, רק הוא רוצה לשבור לבבו לעשות פתח שיכנס בלבבו האמונה בקביעות. וזה "אמרו לפני מלכויות" (ראש השנה ט"ז.) שיאמר כל כך – "עד שתמליכונו עליכם". וכשנפתח מעט לבבו כחודו של מחט, והוא מתחיל להרגיש מעט דמעט, וזה בחינת זכרונו, "זכרתי ימים מקדם הגיתי בכל פעליך", ועכשיו אנה הוא, במה עברו ימיו ועתיו, ומתמרמר מאוד מאוד ומגיד שברון לבבו. אבל אין זה בחינה שלימה ויכול חס ושלום ליפול בייאוש. וזה מתתא לעילא, "שיעלה זיכרונכם לפני לטובה", כמאמר אאמו"ר זי"ע בשם אזמו"ר זי"ע: "זכור אזכרנו" – כשיהודי אומר "זכור", זהו הזכירה שלי? רק "אזכרנו עוד" לימים הבאים ביתר שאר ועוז, אז הקב"ה כביכול אומר "רחם", זהו האחמנות? "ארחמנו!", ארבה עליו הרבה רחמים. ותרועה כבר נכלל בשמחה ובהתחזקות שאין ה' יתברך פוסל שום בריה חס ושלום, אפילו הגרוע שבגרועים, רק אם ישוב מיד יקבלו, ככתוב מהרב מברדיטשוב זי"ע: "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" – אפילו הגדול שבגדולים כאפס ואין לפניו, ומפני זה אפילו הגרוע שבגרועים גם כן יכול לומר כי לפניו יתברך שווה הקטן והגדול. וזה בחינת שופרות "במה בשופר", בקלא בלול מרוחא אשא ומים, צועק ומתחנן אל המלך, וה' יתברך מאיר לו, וממילא נכנע לבבו ואז מאיר לו יותר והולך וגדול. וכל מה שנכנע יותר, מאיר. וכל מה שמאיר לו יותר, נכנע מפני כבוד ה' והדר גאונו, והולך וגדול עד בית אלקים ושער השמים. ואחר כך תקיעה, לשון "תוקע יתד במקום נאמן" שיהיה דבר של קיימא שלא תמוט עוד. וראש השנה בחינת זריעה היום הרת עולם, ומקודם ימי אלול בחינת חרישה לעשות מקום לזריעה, ראש השנה הזריעה במלכויות ובקבלת עול מלכות שמים. ובעשרת ימי תשובה הגדילה במדותיו, ויום הכיפורים החתימה, חותמו של הקב"ה אמת, כמו דבר יקר חותמו שלא יגע בו יד זר, ואמת אין לו מתחלף, וזה שלימות הכלי שיוכל להכיל החסדים היורדים בחג הסוכות ולהמשיך האור בפנימיותו, ואחר כך שמיני עצרת "אתה הראית לדעת". וזהו "בחכמה יבנה בית" – זה ראש השנה, "ובתבונה יכונן" – יום כיפור, "ובדעת חדרים ימלאו" – סוכות ושמיני עצרת, כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. ואם טעיתי יהי רצון כאילו לא אמרתי דבר והרחום ירחמני וסליחתו תקדמני…
ועוד ארים על זה קולי, ולבי עלי דווי לקול השמועה שהגיעה לאוזני מאלו שרוצים לצאת בשווקים וברחובות אשר שם לא ימצאו האהבה, בפרט בימינו אלה אשר מחוץ תשכל חרב, ואין אצה רק כנס מפני הנחש הנוחש. ויעויין באור החיים הקדוש על פסוק "מוציא שם רע" וכו', ודי לחכימא. אחי ורעי חזקו ואמצו והרגילו בדברי אהבה וחיבה לאמץ ברכים כושלות כי, חס ושלום חס ושלום, ה' לא עזב את הארץ ועיני ה' בה מראשית השנה ועד אחריתה, כי יגורך טוב והכרח להתחזק ולהתאמץ בניסיון האחרון, ניסיון העניות כמובא בתיקונים, והרבה עשו ולא הועילו כלום, רק יבקש ממי שהעושר שלו. והמשל מהשועל מה במקום חיותו וכו', ודי לחכימא. הרחמן יראה בעוני עמו הצגים לעומו, וידרוש שלום הארץ ויושביה. ירחם המרחם ויחיש עת פדיון במהרה בימינו אמן. ויעלה נא זכרוני לפניהם לטובה לזכרני בעת שבת אחים, שיחנני נא העליון מאוצר מתנת חסד לחפוץ במעוד מעט מהטוב המוטב לגאלני, ולעורר לבי לאהבתו ולעבודתו יתברך שמו, שאל אשוב לכסלה עוד ולא נבוש בעולמים.
ה. לאנ"ש בארץ הקודש תבנה ותכונן בימי מאורעות הדמים בשנת תרצ"ו, בפרוש חג השבועות.
זה רבות פעמים ניסיתי להתחיל לבוא בכתובים אליכם ולא איסתעייא מילתא, מרבות הרפתקאות ועקוב הלב ואנוש מכל העובר עלינו ועליכם, הגזירות המתחדשות בכל יום נוסף על התמידיות, שכמעט כבר הורגלנו בזה, ואי אפשר לתאר מצב אנ"ש בפה, והאחרונות השמועות המבהילות ממחניכם ואטימת הלב והמוח ורפו כל ידים, אוי נא לנו כי כן הגיע לנו בימינו, או לעיניים שכך רואות ואוזניים שכך שומעות, אף כי צדיק ה' בכל דרכיו, אבל ראה ה' והביטה למי עוללת כה, עם מי, עם עזובי קיר לבות, ובמה, הלא טוב גערה מהכות מאה. ואמרו חז"ל (ברכות ז.) טובה מרדות אחת בלבו של אדם מהכות מאה מלקיות, ומאמר צדיקים עז פנים לגהינום, מען ווערט אין גיהינום אויך ניט פאר פאלין, אבל לבושת פנים ההכרח לגן-עדן כמאמר המשורר משפטינו האירה, וכמאמר הבעש"ט זיע"א על "א-ל נקמות הופיע" וכו'. ולב יודע מרת נפשו עליו כאשר "ה' יתן חכמה" ו"מפיו דעת ותבונה", כמאמר "אתה החילות", שההתחלה גם כן ממנו. אבל מה נעשה האלקים מצא את עוון עבדיו אין עצה רק הננו עבדים לאדוננו, לך אני אדוני המלך וכל אשר לי, "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה" כי ימינו פשוטה, "כי לא יחפוץ במות וכו' כי אם בשובו", "נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים", "כי לא בזה ולא שיקץ ענות עני ובצעקו אליו שמע", ו"מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו". ואפשר "וירא בצר להם בשמעו את רנתם", שהקדוש ברוך הוא מתאווה לשמוע תחינת ותפילת ישראל בכלל ובפרט, איש כפי נגעי לבבו, לכן הוא מיצר לו כדי שיצעק אליו ותיכף ישועתו קרובה. אבל יבקש מה' יתברך שבמקום "ויצעקו בצר להם" יותר טוב שנודה על חסדיו. ואאמו"ר הקדוש והטהור זי"ע היה חוזר תמיד: "ואנכי הסתר אסתיר", שני פעמים הסתר, שהקב"ה מסתיר עצמו בתוך ההסתר. אנא ירחם ה' יתברך על עמו ועל ארצו בהתעוררות רחמים וחסדים נגלים עלינו.
והנה ימי החג ממשמשים ובאים ומהראוי היה להאריך מעט, אבל אי אפשר לבוא כעת בארוכה בשום אופן. ואנא ידינוני לכף זכות – והגם שאינה זכות – ויבקשו עלי רחמים מרובים, כמו שאמרו רבים יבקשו עליו רחמים ודי לחכימא, שיטה לבבנו לעבודתו יתברך שמו, ולקבל מחמדה גנוזה מעט זיק אור שלא נטבע בטיט היון כי רחמיו מרובים אפילו על עני ואביון שכמונו, שנדע העיקר: וואס מען טאר ניט טאר מען ניט, און וואס מען מעג הייל זיך ניט, יזכינו ה' יתברך לקבל התורה בשמחה וטוב לב וחג שמח וכל טוב סלה, ידידם הדורש שלומם ומתרפס באהבתם.
(זכרון קדוש, עמ' נה-סא)
האדמו"ר רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד נולד בשבט תרע"ב, והיה בנו יחידו של האדמו"ר רבי אברהם (השני) בעל "בית אברהם" מסלונים, ונינו של מייסד חסידות סלונים בעל "יסוד העבודה" ו"חסד לאברהם". מצד אימו, הרבנית אלקה ברכה בת רבי צבי מורגנשטרן, היה צאצא לאדמו"רים מלנטשנה, קוצק, רדזימין ולמז. מצעירותו שקד על התורה ועל העבודה, בחשיבה חריפה ומעמיקה וברגש לוהט וסוער, בכישרונות נפלאים ובמידות נאצלות. לאחר פטירת אביו בשנת תרצ"ג, בהיותו בן 21, הכיתרוהו החסידים כממלא מקום אביו. הוא כיהן כנשיא ישיבת "תורת חסד" בברנוביץ שבמזרח פולין ועמד בראש "כולל רייסין" בארץ ישראל. על אף גילו הצעיר נודע הרבי כפיקח, ענוותן, מתמיד ומלחין. הוא זכה הרבי להערכה רבה מאת רבי חיים עוזר גרודזנסקי ורבי אלחנן בונם וסרמן הי"ד, והיה אחד מחשובי האדמו"רים בדורו.
בשנת תש"ד נשא לאשה את מרת סימה בת האדמו"ר רבי יצחק מנדל הי"ד מאלכסנדר ובמשך שש שנים ישב בחצר חותנו. בימי מאורעות הדמים של "המרד הערבי הגדול", בשנים תרצ"ו-תרצ"ט, עודד את חסידיו בארץ ישראל והפיח בהם רוח חדשה. גם לאחר הכיבוש הרוסי המשיך הרבי לעודד את היחידים ואת הציבור, על אף הסכנה שבדבר. עם התגברות הסכנה הוצא לרבי לברוח לווילנה ולנסות להמשיך משם לארץ ישראל, אך הרבי החליט להישאר עם עדתו ולקשור את גורלו בגורלם. לקראת פסח שנת ת"ש כתב הרבי אגרת, בה נכתב בין השאר: "אפשר טעיתי מה שנשארתי בפה, אבל מה אעשה כי טפלי תליי בי, וד"ל".
לאחר שהנאצים כבשו את מזרח פולין הרבי גורש לגיטו ברנוביץ. לאחר שרוב תושבי הגיטו נרצחו בידי השומרים האוקראינים בשושן פורים תש"ב (1942), הועבר הרבי עם עוד כארבעים יהודים למחנה הכפייה קדליצובה הסמוכה. גם לאחר רצח רעייתו הרבנית, בתם היחידה שרה ואימו הרבנית, בכ"ג בחשון תש"ג, ולאחר שרוב חסידיו נרצחו, המשיך הרבי לקבל את ייסוריו באהבה ולחזק את כל סביבתו. הוא החמיר על עצמו לשמור על המצוות לחומרה, על אף הסכנה שבכך. הוא לא אכל חמץ בפסח, התחמק מעבודה בשבת ומיעט עד כמה שניתן במלאכות שנדרש לעשותם בה, הוא המשיך להניח טלית ותפילין ולהתפלל שלוש פעמים ביום, וסירב להניח מעיל בימות הקור הנוראי, מחשש שעטנז.
הרבי נרצח, יחד עם עוד שמונה יהודים, במחנה קדליצובה ביום ו' חשון תש"ד (1943). יום פטירתו מצוין בחסידות סלונים כיום זיכרון לכלל תלמידי ישיבת "תורת חסד" בברנוביץ, לכלל חסידי סלונים שנספו ולחורבן הכללי של בית ישראל בשואה.
בשנת תשכ"ז פורסמו מכתביו בספר "זיכרון קדוש", בהוצאת ראש ישיבת סלונים (ולימים האדמו"ר) רבי שלום נוח ברזובסקי. ארבעה ממכתביו יצאו לאור בחוברת "קונטרס כתבי קודש" (תש"ח). בעקבות השבר עם הוודע דבר מותו של הרבי, כתב "ועד חסידי סלונים בארה"ק" בסוף החוברת הנ"ל:
"בעודנו עומדים שבורים ורצוצים משבר הגולה כולה, קהלות הקודש שנחרבו ונהרסו עם כל מחמידיהם, ובתוכם כל היקרים לנו אנשי אמנה שאבדו והיו להרג ולמשסה – בא שבר ובשורה קורעת לב כי אבד צדיק מן הארץ, כלי חמדתינו, שריד בית מקדשינו מרן הקדוש מוה"ר שלמה דוד יהושע, זכותו יגן ועכ"י. אשר כרועה נאמן לא נטש את צאנו מעת בא צר ואויב וילכוד ארץ והחריד תבל ויושביה, עד היום האחרון כאשר כלה אויב חמתו וצאן קדושים היו לטרף (כאשר הודיע לארה"ק במכתבו לפני חג הפסח הת"ש כי "משום טפלי תלויי ביה" לא נתנו לבו לעזבם לנפשם ולבקש מנוס לו). וביום ו' מר חשון תש"ד, נפלה עטרת ראנו ונלקח מחמד עינינו. הוא נסע למנוחות ואותנו עזב לאנחות… ועתה חשך האור בעדנו ונשארנו יתומים עזובים, אין לנו מנהל ואין לנו מנחם ומשיב רוח. גדול כים שברנו, מי ירפא לנו ומי יאיר לנו חשכת לבבנו בעקבתא דמשיחא. אוי לנו שכך עלתה לנו בימי חשך ואפלה אלו, אשר ענן וערפל יכסה ארץ ברחני ובגשמי".
מצאצאי האדמו"ר רבי יחזקאל מקוזמיר, תלמידו של החוזה מלובלין. אחיו של רבי משה אהרן, היה רבי ישראל, האדמו"ר הראשון ממודז'יץ, מחבר הספר "דברי ישראל" על התורה.
