דרוש לגידול בנים לתורה / הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד

ב"ה, ביסקוביץ.

דרוש לגידול בנים לתורה שאמרתי מוצאי שבת קודש פרשת תצוה בהאי שתא בשנת 'רפאות' לפ"ק שהיה חל ביום י"א לחודש אדר שהוא יום היארצייט של אדוני אבי מורי הרב החסיד המופלג המפורסים ר' דוב בעריל פרידלינג זללה"ח מזאמושטץ עיר חדשה יע"א (שנפטר במיבחר שנותיו בן ל"ו שנים, ביום י"א לחודש אדר שנת תרס"ד לפ"ק) בסעודת מלווה מלכא שהיה בבית המדרש שלי בפה בוסקוביץ יע"א.

איתא במסורה ג' פעמים 'ונשמע': 'נעשה ונשמע', 'ונשמע קולו בבאו אל הקודש', 'ונשמע פתגם המלך כי רבה (ועיין בספרים 'משמרת אלעזר', 'אור עולם' י"א ובש"ס). וכבר נשתברו בזה הרבה קולמוסין ואנסה גם אני בעזרת החונן לאדם דעת לומר בזה על דרך הפרד"ס, להבין דברי המסורה הלזה בהקדים מה שאמרתי לפרש הפסוק בתורה הקדושה בריש שמות, אשר יאמר כי הוא זה והיא 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו', אשר המפורשים מקשין בזה לדקדק א) במה שבתחילה נקראים 'בני ישראל' ואחר כך 'בני יעקב'. ב) בתיבות 'את יעקב' שנראה כמיותר. ג) במה שאמר 'איש וביתו באו', אחר שכבר נאמר שפרעה שלח עגלות עבור הקטנים, ומדוע כתב כאן עוד 'איש וביתו'?
ונראה לפי עניות דעתי לומר בזה, והיא דהנה ידוע שעיקר ירידת את נשמת האדם בעולם הזה צורך עליה, יכול להיות רק על ידי שמגדל בנים לתורה ויראת שמים, שבזה יתפרסם ויתגדל שמיה רבה ביותר לעולם ועד, כמו שראינו באברהם אבינו אשר נסהו ה' בעשרה ניסיונות וכו', ועל כל אלה בהגיע תור להודיעו חבה יתירה ולהראות לו אהבת ה' אליו, כדכתיב 'וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה", הלא לא נזכרו לו את כל ניסיונותיו ועבודתו במסירת הנפש לקדש את עצמו, אך זאת בלבד 'אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור את דרך ה". וכבר נודע הרבה מחז"ל המבטיחים שעל ידי זה שמגדלים בנים לתורה תזכה להעולם הבא, כמבואר בש"ס שבת (קכ"ז) ובפסחים (קי"ג). וגם על הנשים הלא עיקר זכיותם בזה הדבר, כמבואר בברכות (י"ז) הנהו נשיי במה זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנשתא. ובסנהדרין (ק"ד) ברא מזכה אבא. וכמו שפירשו מאמר חז"ל 'צדיק וטוב לו' צדיק בן צדיק, כלומר שמניח אחריו בן צדיק, אז טוב לו גם לעולם הבא. מה שאין כן 'צדיק ורע לו', צדיק בן רשע, כלומר שהצדיק הניח אחריו בן רשע על ידי אשר לא חינכו לתורה ויראת שמים, ולכן לא יתנוהו מנוח גם שם, והדברים עתיקים.
ופירשו בזה מה שאמר הכתוב 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך', רצה לומר כי יש לפניך שני דרכים, האחד בעולם הזה וגם הטוב להעולם הבא, כמו שאמרו חז"ל 'למען ייטב לך' ליום שכלו טוב (בקדושין ל"ט), והשני 'את המות', וגם שם תשיג 'את הרע'. 'ובחרת בחיים' כאלו 'למען תחיה אתה וזרעך', כאשר תראה שגם בניך אחריך יהיו יראי שמים בדרך התורה והמצות, אז ייטב לך בזה ובבא, מה שאין כן אם בעצמך תהיה ירא שמים שומר תורה ומצות ואך בניך לא תגדלם בדרך זה, לא תהיה לך מנוחה מהם בזה ובבא, כי זה לך האות שגם אתה אינך אוהב ה' באמת, ואך תשמר התורה ומצות אנשים מלומדה. וכן הכתוב אומר 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך וככל מאדך', והסימן לזה אם באמת ובתמים תאהב ה', כאשר 'ושננתם לבניך ודברת בם' [*א*], ודרשו חז"ל 'ולא בדברים בטלים', כי אז אות נכון הוא כי גם אתה תאהב את התורה באמת ובתמים, ולכן יהיה התועלת בזה 'ודברת בם', תזכה לדבר בם, 'בשבתך בביתך', בעולם הזה, וגם 'בלכתך בדרך', בעולם הבא, כי אם תניח בן מקיים תורה ומצות או תחיה על ידו ולא תמות, כמו שאמרו חז"ל דוד שהניח בן כמותו נאמר בו 'שכיבה', ויואב שלא הניח בן כמותו נאמר בו 'מיתה'. וזה 'בשכבך ובקומך', כי כאשר תשכב תקום לעד.
ובעוונותינו הרבים בימים ההם בזמן הזה, שקמו עלינו 'אלה מתעי בני ישראל' עם 'הראשי חדשים' ו'אמות הרחמניות' אשר מרוב רחמנותם על בניהם להחזיקם בחדר על דרך ישראל סבא ביסודי התורה הנמסרים לנו מאבותינו לכל הפחות עד אשר יורש בקרבם אהבת התורה, ימהרו ויחטפו אותם מהחדר, באומרם כי אין שום תכלית בלימודים כאלו ובמה יתפרנסו את עצמם כאשר יגדלו, ולכן מבקשים תכליתים עבורם ולמדם לשון רומי ויון, ממלאים כרסם בלמודים כאלה עד שאין מקום להחזיק איזה לימוד ישראל ורגש קודש. ובספר חמש ידות כתב בזה שעל זה יוכל לומר שיפה המליץ ירמיה ז"ל לאמר 'ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן', כי מרוב רחמניותם עליהם לבקש תכליתם, על ידי זה נתבשלו תחת ידיהם והיו לברות למו, כי אוכלים בכל פה, לא נשאר להם שריד ופליט מתורת ישראל. וזה 'גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן בתי עמי לאכזר כיענים במדבר', כי בזה מפרש הכתוב ההבדל שבין תנין ליענה. כי התנין כאשר צריך להניק ילדיו, ובאשר הדד שלו מכוסה בשריון קשקשים אשר לא לפי כוח התינוק להשיג החלב ולכן יחלוץ השד מנרתיקו למען יינק בנקל, מה שאין כן הבת היענה, מספרים הטבעיים כי הוא אוכל אבנים ושברי זכוכית וברזל, ובאשר היא רוצה בתקנת בניה הקטנים ולהרגילם גם כן במאכלים כאלה, תשבר להם שברי זכוכית לרסיסים דקים שיוכלו לבלוע אותם. ובאשר כי עודם קטנים וחום הטבעי עדיין מצער אצלם, לא יוכלו להתאכל במעיהם ועך ידי זה ימותו הרבה בעודם קטנים. והמגדלים היענות עבור הנוצות, שומרים תמיד את האמות לבל ילעיטו להם מאכלים רעים שאינם לפי כוחם כידוע. וזהו שאמר הכתוב נגד ילדים מגודלים כאלה ויתנו כתף סוררת לכל קדשי בני ישראל ונשארו ערומים מכל רגש לאומי, ואינם יודעים בין ימינם לשמאלם בכל ספרות ישראל. וזה שמתפלא המקונן 'גם תנין חלצו שד' להניק את גוריהם לפי כחם אשר יוכלו שאת, מה שאין כן 'בת עמי לאכזר כיענים במדבר', כי מלעיטים את ילדיהם בסם המוות, אשר מרוב הרחמנותם ממיתם אותם בעצמם מיתה רוחניות. וזה בא ממה שאין להאבות בעצמם האמונה האמיתית כי ה' צבאות, והוא כינוי תמיד לצבאי צבאות שברא בעולמו, על דרך הפותח את ידו ומשביע לכל חי רצון והזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כנים, האם אינו יכול לפרנס גם אותו כאשר יקבל עליו עול התורה ויראת שמים.
ומה טוב הוא מה שכתב בזה בספר דרשות הרבי"ל לפרש המאמר חז"ל (בסנהדרין ק"ב) שאמרו שאין פקודה שאין בו מן העגל. והוא כי התורה נצחית, וכמו במעשה העגל שהיה מנסה ה' יתברך אותם 'לדעת הישכם אוהבים' וכו', כי לו רצה ה' יתברך היה משלח אח משה רבינו עליו השלום לרדת מן ההר יום אחד קודם, ולא להמתין עד אשר יעשו את העגל ואחר כך לומר 'רד מהר מזה כי שחת עמד' וגו'. וכל עין בוחן יראה בזה שהקב"ה רצה לנסות אותם אם יעמדו בניסיון קשה כזה 'כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו'. ונשארו במדבר נשים וטף באין מנהל ומורה דרך ובלי מזון ומחיה, וכי כל הנהגתם עד כה על ידי ניסים ונפלאות שנעשה על ידו, ומאחר שנעלם מהם וחשבו שכבר איננו בעולם ונשארו כספינה בלב ים, עלול לכל מפגיע וסכנה, כי יתכן כמו שכתב הרמב"ן שלא נודע לכל שלסוף ארבעים יום יבוא, ומצאו את עצמם במצב קשה למאוד לא לחזור למצרים ולא ללכת הלאה. ולכן רצו להשליך התכשיטין מאזני נשיהם בניהם ובנותיהם ולהשתחוות לעגל הזהב ולבקש להם תחבולה איך להיחלץ מהמיצר. וכן בכל דור ודור נמצאים אנחנו בניסיון קשה כזו שרחוק מאתנו מנחם ולא ידענו מתי קץ הפלאות ונמצאים במקום סכנה, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ומקבלים [יתכן וצ"ל: ומקפחים?] מאתנו כל מקור הפרנסה ונחשים ועקרבים מזה וחיות רעות מעבר מזה, ועל ידי זה נמצאים גם בכל דור ודור ערב רב כאלה אשר נלאו נשוא לעמוד בניסיון ומשליכים מעליהם כל התכשיטין והמידות המצוינות אשר נצטווינו בהם בנות ישראל וילדי ישראל בכל מקומות פזוריהם משנות דור ודור, ועתה רוצים להשתחוות רק לעגל הזהב, לתת את בניהם להיות רופאים ומהנדסים ואת בנותיהם לאנשים כאלה הרחוקים מדת ישראל ולומר אלינו 'אלה אלקיך ישראל', כי רק ההשכלה והלימודים יוציאו אותנו משעבוד לגאולה. ונתקיים בנו ממש התוכחה 'ישא עליך גוי מרחוק', כי על פי הרוב גוים כאלה מרחוק יביאו אותם, 'גוי עז פנים' 'אשר לא תשמע לשונו', כי האב מדבר יהודית והחתן והבנות מדברים אשדודית ולשון ליטה וצרפתיות. 'ואכל פרי בטנך', כי גיים כאלה כאשר אך יכניסם לבית ישראל, אזי יהפכו את כל בני הבית להיות כמותם, כופרים ואפיקורסים. 'והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות' וכו', כי על פי רוב מרדיפות וחמדת להשיג גוי כזה ולהשתחוות לעגל הזהב, לתת את בתו לאיש כזה שזהב תועפות לו [*ב*] וכי בטוח הוא שיכול לפרנסה גם בלי עזרת ה' יתברך , על ידי זה יבואו לידי פשיטת הרגל להנושים, וגם החומות הגבוהה הבנויה לתלפיות תיפול ביד זרים אשר תימכר לשלם החובות אשר יצר לך בכל בתי המלווה שתאבד סכום האמנה שהיה לך, אף כי באמת הוא אך תוהו ובהו, כי גם העגל הזהב אינו בטוח כלל בפרנסתו בלתי עזרת ה' יתברך. האין זה ממש השתחוות לעגל הזהב, אשר נעשה מנזמי הזהב נשינו בנינו ובנותינו.
אך על כל אב ואם להבין ולהשכיל כי זה עיקר חיותם בזה ובבא במה שיתנהלו וידריכו את בניהם בדרך התורה ויראת שמים ויחזיקו אותם [*ג*] בבית המדרשות ובבתי הישיבות ליסודי התורה, כמאמר הכתוב 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי' (ירמיה לג). ולאי כל אדם זוכה להיות לו היכולת ליישב על התורה יומם ולילה. ועל כן יש היכולת ביד אלו לקיים זה במה שמדריכים ומגדלים בניהם לתורה ומצות, כמצינו בזוהר בראשית (ק"ד ב') במדרש הנעלם דאמר רבי יצחק כל המגדל בנו לתלמוד תורה ומוליכו לבית רבו בבקר ובערב מעלה עליו הכתוב כאלו קיים את התורה פעמים בכל יום. ועיין שם. ואין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן (שבת קי"ט). ועל פי משל הם כמו הלאקאטאטיף במסילת הברזל כשהוא הולך מושך עמו את הוואגאנין המלאים ועמוסים במשאות כבדים הדבוקים אצלוכן כעת בעוונותינו הרבים אשר עול הפרנסה לא יניח לבעל הבית לקיים 'והגית' כנ"ל, ואין אנחנו רק כמו וואגאנים פשוטים, שאין לנו שום חיות (בעווענונג) בהעניין 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי'. והם התינוקת של בית רבן הם האלאקאמאטופין שעל ידיהם גם לנו יש תקוה לילך ולהיות קיום בעולם. ועל כל אב ואם מוטל החוב הקדוש שבכל לב ונפש חפיצה ישתדלו לראות לדאוג באמת ובלב תמים בעד חינוך בנינו ובעד הצעירים בעודם בטל ילדותם לגדלם ולחנכם לתורה ולתעודה ולזרוע בלבותם זרע אמת ונטעי נאמנים שאפשר לזה רמזה התורה הקדושה במקרא קודש 'ראשית עריסותיכם תרימו לד", שזה רמז על תינוק המוטל בעריסה ו'עריסותיכם' לשון 'עריסה' (וייגעל) שצריך להרימו קדש לה' בראשית טל ילדותו, וכמאמר הכתוב 'בוקר ויודע ד' את אשר לו', ירצה עוד בבוקר לימי חייו צריך להתוודע ולהגלות אם יהיה קדש לה'. ו'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז', עוד כשהם עוללים צריך לייסד האמונה בליבם הרך, ואז תכה יראת שדי שורש בליבם. ויש לפרש ולבאר בזה מאמר הנביא 'הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה' (ישעיה כג,כה), ש'הבאים' ירמוז על הדור הבא, צעירינו, נשתדל להדריך בדרך הישר והמוסר, כי כך יציץ ופרח בישראל, אם עולליהם וכל בניהם לימודי ה'.
היוצא לנו מזה במילא חדא, שזה הוא כל עיקר הצלחת האדם כאשר יניח אחריו בנים עוסקים בתורה ומצות, וכמו שאמר הכתוב 'כי עתה לא יבוש יעקב וכו' בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו וכו' ואת קדוש ישראל יעריצו', וכשיניח בנים כהללו אז נוכל לומר [*ד*] שאף אחר מיתתו עדיין חי אתנו עומד היום וכמחז"ל (גיטין צ"ה) צדיקים במיתתן קרויים חיים (ואין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הם זיכרונם) ובכן ראיתי רשעים קבוצים, אל תקרי 'קבוצים' אלא 'קבורים'. ואם חלילה יניח בנים לא אמון בם, אזי נוכל לומר על אביהם של אותן הבנים שהוא קבר באדמה ולא שם לו על פני האדמה כמובן, מאחר שהבנים אינם הולכים בדרכיהם. וכמו שפירשו 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב', רצה לומר מתי יוכל חס ושלום לומר על הצדיק הלשון 'אבד', הלא צדיקים במיתתם נקראים 'חיים', הוא רק כש'אין איש שם על לב'. אם אין מי שהולכים בדרכו והיה לוקח מוסר ממנו לעשות כמתכונתו, ממילא הלא אז נשתכח כמת מלב, ובצדק יוכל לומר עליו הלשון 'אבד' חס ושלום. והדברים עתיקים.
והנה אצל יעקב אבינו עליו השלום מצינו שדאג תמיד עבור בניו ויוצאי חלציו שיהיו שלימים ותמימים עם דרך ד' ועם תורתו, כמו שמבואר בחז"ל כאשר ביקש לגלות את הקץ ונסתלק ממנו שכינה אמר שמא חס ושלום פסול יש בכם, עד שפתחו כולם ואמרו 'שמע ישראל, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבינו אלא אחד'. ובספר חמש ידות פירש שזהו כוונת יעקב אבינו עליו השלום במה שאמר ליוסף בנו 'ועשית עמדו חסד ואמת אל נא תקברני במצרים ונשאתני ממצרים' וכו', אשר המפורשים הקשה מה זה הרעש אשר נתפעל יעקב אבינו עליו השלום מהבטחת יוסף שהבטיחו לשאת אותו ממצרים, האם היה ירא שלא יקיים צוואתו בענין קטן כזה? גם כמה שיש לדקדק על יתר לשון בכתוב, שמאחר שישאוהו ממצרים לארץ כנען, ממילא לא יקבר במצרים. וכתב שכוונת יעקב אבינו עליו השלום היה בזה, כמו שראינו שעיקר פחדו של יעקב אבינו עליו השלום בענין שלזרעו יהיה היראת שמים וקיום התורה לעד ולנצח היה על יוסף כאשר נפרד ממנו והיה במצרים מקום טומאה. ומה מאוד פג לבו כי לא האמין לבניו, כאשר באו והודיעו כי עוד יוסף חי, כלומר צדיק תמים הנקרא 'חי', כי רשעים קרוים 'מתים', וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, כי זהו תרתי דסתרי, עד אשר ראה את העגלות אשר שלח יוסף, אז 'ותחי רוח יעקב אביהם', ובודאי לא מן העגלות נתפעל יעקב, אך כמו שדרשו חז"ל ששלח 'כשפרשתי ממך למדנו פרשת עגלה ערופה', כי מזה הבין יעקב כי הוא עוד 'רד עם אל ועם קדושים נאמן', כי לא זכר לו המאכל שאכל אז או הבגד שלבש או משארי ענינים גשמיים שהיה בביתם, ולתת לו מהם סימן, כי אם מצאו דבר הלכה [*ה*] שבתוך כך הזכירו באיזה פרשה עסק עמו, ומזה סימן שדבר ד' זו הלכה יקר לו מכל. ואחר כך כאשר 'יקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף' ואמר 'אם נא מצאתי חן בעניך שים נא ידך תחת ירכי [ועשית עמדי חסד ואמת ] אל נא תקברנו במצרים'. הביאור ש'במצרים', הוא כמו על ידי מצרים, כמו 'אשר במאמרו ברא שחקים' עלי מאמרו, כלומר על ידי מצרים, כאשר הכנסת את עצמך ראשך ורובך בענייני שררה והנהגת המדינה, וצריך לך להדריך הבנים בלימודי הזמן כראוי במקום הזה לאיש כמותך, ואולי אחרי מותי ישחיתו את דרכם. ראה בני השמר והזהר לבל תקברני על ידי זה, כי אם חס ושלום תעזוב דרך ה', דרך הקודש, ולחצב לך ולבנך בארות נשברים, אז תקברנו לנצח, ודי לחכימא ברמיזא. וחבל על דאבדין והצדיק אבד כנ"ל. וכאשר הבטיח לו יוסף בשבועת אמונים בנקיטת חפץ כן אעשה כדבריך, אז 'וישתחו ישראל על ראש המטה' לברך את ד' על זה. וזהו הענין הגדול לבקשת יעקב ולהבטחות יוסף שהבטיחו לשאת אותו ממצרים, שהבטחה הייתה מבנו שילך בדרך ה' הוא ובניו אחריו, אשר על דבר זה אך נצטער אותו צדיק – וזה היה גם הענין והלשון של 'שים נא ידך תחת ירכי', כי לכאורה מה ענין הירך כאן, דבשלמה אצל אברהם שהשביע את אליעזר בברית מילה, שם הטעם יען שהוא מצות ראשונה ונתון נפשו עליה ונצטער, משום הכי היתה חביבה לו מאד. מה שאין כן אצל יעקב שנימול לשמונה, ומה גם לדברי חז"ל שנולד מהול (מדרש רבה בראשית שכל מי שנאמר בו 'תמים' נולד מהול) לא שייך כלל שבועה תחת ירכי.
אך הכוונה בזה כי כל אדם מחויב להשגיח על שני הענינים, כדרך שאמר עקביא בן מהללאל הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, 'דע מאין באת', לזכור תמיד מי היו אבותך וחוס נא על כבודם, שהם היו קדושים וטהורים, והשתדל תמיד שלא לביישם, כי באם נהיית מפחותי ערך כי אז החרשתי כשתהיה איך שתהיה, אך באשר כי אבותך היו ממרומים המעלה אז החוב גם עליך להתדמות אליהם, לבל יגרע ערכך מערכם. [*ו*] וזאת שנית 'לאן אתה הולך', כי מעשיך יפעלו הרבה גם על צאצאי מעיך, כי מחויב אתה להשתדל שגם הם יהיה טובים. ואם תקלקל מעשך, אז תגרום שגם בניך ילכו אחריך בדרך עקלתון, ונחשב לך כאלו גם אתה תלך עמהם, וזה 'ולאן אתה הולך'. וזכור נא כי על שני העניינים 'אתה עתיד ליתן דין וחשבון'. וזה על ראשון ראשון, כלומר 'דין' אתה עתיד ליתן על אשר תבוא מגזע ישישים תלמידי חכמים יראי אלקים, ומדוע לא תלך בדרכיהם ונגרע ערכך מהם. וגם 'חשבון' אתה עתיד ליתן בנפשך, כי לו היית יחידי ואחריך לא ישאר שם ושארית, כי אז אתה עתיד ליתן דין אך עבור מעשיך, אך חשוב 'לאן אתה הולך', כי כל הנהגתך ואורחות עקלקלותיך יגיע גם לבניך אחריך דור אחד דור, ומעתה החשבון גדול מאוד, כי מי יודע עד כמה דורות ילך ויגיע דרכיך הרעים ומעשיך הלא טובים. ואם בשני רעיונות אלו יסתכל האדם תמיד להשגיח על כבוד אבותיו ועל הבאים אחריו, כי אם הוא יגרע מאבותיו אז גם בניו יגרעו ממנו, וכי על שניהם עתיד ליתן דין וחשבון, כי אז לא יבוא לידי עבירה. וזהו שביקש יעקב אבינו עליו השלום מיוסף הצדיק 'שים נא ידך תחת ירכי', כלומר זכור נא שאתה הנך מיוצאי ירכי. הסתכל תמיד מאין באת, כי בן מי אתה. וכן 'ועשית עמדי חסד ואמת', שגם את בניך תדריך באופן הרצוי בדרך הטובה והישרה, ובזה תעשה גם עמדי חסד ואמת, כדרשות חז"ל שחסד שעושין עם המתים הוא 'גמילות חסד של אמת', כי על ידי שתלך בדרך טובים, גם הדרך את בניך כן, כי אז תעשה עמדי חסד ואמת ולא תקברני במצרים, כנ"ל באריכות.
ובחידושי תורתי בסעודה שלישית בשבת קודש בפרשת חיי שרה, שאמרתי בעזרת ה' לפני המסובים בשולחני בבית המדרש שלי בפה, אמרתי על הפסיק 'וכל טוב אדוניו בידו', שאמרו חז"ל ששטר מתנה נתן לו, דהענין אינו מובן שטר מתנה זו מאי עבידתו, אם להראות בזה שלאחר מאה שנים הוא לבדו היורש אותו, הלא דבר זה ממילא מובן, מאחר שאין לו בנים זולתו ובוודאי הוא יורשו, כי ישמעאל נודע לכל כי הוא בן שפחה, וכבר גרשו מעל פניו. ואם נאמר שבחייו נתן לו כל נכסיו, גם זה איננו מן הנימוס על אברהם אבינו עליו השלום שיעשה דבר כזה שחז"ל חושבו להעושה כזאת מן השלשה שצועקים ואינם נענים (בבא מציעא דף ע"ה). וגם כל הענין מתנה, לא נוכל להבין. והטעם שאמרו חז"ל מדרש רבה כדי שיקפצו עליו לשלח לו בתם וכו', הלא אברהם אבינו נודע בעולם לאיש רם המעלה, נשיא אלקים, עשיר ובעל גמילת חסדים, ויצחק בן יקר כמוהו ותלמיד מישיבת שם ועבר הנודעת אז בעולם לראש שבת תחכמינו, ושלח אותו לארם נגהרים לקחת משם אשה מבית משפחתו, אשר לא נודע שמם בעולם, וגם לא בין העשירים יתחשבו, ומה זה חסר אברהם אבינו עליו השלום שלא ירצה להתחתן עמו עד אשר יפרוז נדוניא כזה לבנו וליתן לו את כל אשר לו. ומי לא ירצה להתחתן עם בן מלך כזה אשר קטנו עבה ממתנם גם בלא מוהר ומתן.
ואמרתי בעזרת ה' יתברך להבין זאת בהקדים מה שאמרתי מאז [*ז*] לפרש דברי המדרש בפרשת צו (וברש"י בפרשת השבוע) שאיתא וזה לשונו: שכל זמן ששרה קיימת היה נר דולק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסתה וענן קשר אל האהל, אשר כל הבא אל תוכו יתמה. ולפי עניות דעתי אפשר שכוונת המדרש להמליץ על שרה אמנו עליה השלום כך, דהנה מביאים בשם הגאון הקדוש הרבי ר' שמעלקי מניקעלשבורג זצ"ל לפרש בדרך מוסר ובאופן נחמד דברי חז"ל שבת (דף ל"ד) במשנה בפרק ב' שם, שלשה דברים צריך אדם לומר ערב שבת עם חשיכה, עשיתם ערבתם הדליקו את הנר וכו', אמר רב יוסף, הלכתא רבתא לשבתא. ופירש הזהר הקדוש זצ"ל דהנה 'אדם' הוא הנשמה כידוע, ביתו הוא החומר הגוף, 'בני ביתו' הם אברים וחושיו. 'ערב שבת' הוא עולם הזה. 'עם חשיכה' הוא הרגע שלפני המיתה. והיינו שצריכה הנשמה לומר בניחותא לחומר כדי שיקבלו ממנו אבריו וחושיו, הוי יודעים שבכל יום ויום הוא ערב שבת ואפשר שהיום הוא יום לפני מיתתי, ועוד יותר גרוע מערב שבת, כי ערב שבת ועוד יום ודאי חול, אבל אצלי יוכל להיות שעכשיו 'עם חשיכה', עד שאין חשיכה גדולה מזאת, שאפשר שהוא רגע אחד לפני מיתתי ומחר יבוא דבר מלכו של עולם ליתן דין וחשבון, לכן מבקשת הנשמה מבני ביתה 'עשרתם', היינו לא פגמתם בעשרת הדיברות, וקיימתם אותם, שכל התורה כלולה בהם. עשיתם העשר ספרות, ולא פגמתם בהם. 'עשרתם' העשר ספירות ולא פגמתם בהם. 'עשרתם' מה שחטאתם בעון קרי ונפרדו היודין משם הוי"ה ברוך הוא, כמו דכתב התבואות שור על פי נודע ספ"ת 'עשרתם' הייתם נזהרים לברך בכל יום מאה ברכות, היינו עשרת פעמים עשר ברכות. 'עשרתם', לא פגמתם בעשרה מאמרות שבהם נבראו שמים וארץ, שהורה בזה שמשלם לרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. 'ערבתם', היינו אף אם אתם קיימתם את כולם, מכל מקום אתם ערבתם בשביל שארי ישראל, כי כל ישראל ערבים זה לזה. 'הדליקו את הנר', היינו נך שבת העליון. וזהו רבי חנינא אומר 'חייב האדם', הוא הנשמה, 'למשמש בבגדיו', היינו בגד הנשמה כנ"ל. 'ערב שבת', היינו עולם הזה הנקרא 'ערב שבת', כלומר קודם שימות. 'עם חשיכה', שמא היום ערב שבת עם חשיכה כנ"ל, ויש לחוש שמא יוצא בעולם הזה בחטא. ולזה אמר רב יוסף במתק לשונו 'הלכתא רבתא', דזהו הלכתא רבתא לשבת העליון. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.
ובזה פרשתי המדרש הנ"ל שיש לומר שהמדרש שבחה לשרה אמנו עליה השלום שכל זמן ששרה קיימת היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, היינו כנ"ל שעולם הבא דומה לשבת, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ושרה אמנו עליה השלום לא הסיחה דעתה אף רגע מלהכין את עצמה לעולם הבא, ואצלה היה הנר דולק מערב שבת לערב שבת, היינו כל ימי השבוע היא חשבה הדברים 'הדליקו את הנר', נר העליון, ודו"ק. כן מה ששבחה שהייתה ברכה מצויה בעיסתה, יש לומר על דרך 'עשרתם', שקיימה עשרתם וכנ"ל בשם הרר"ש זצ"ל, כי בטח קיימה הברכות חלה ושארי ברכות (כמו הסוברים שקיימו האבות כל התורה). כן מה ששבחה ב'ענן קשר אל האהל' יש לומר על דרך 'ערבתם', והוא בהקדים מה שכתב בהקדמת הספר 'מנחת אלימלך' מידידי עוז ומחותני הרב הגאון האב"ד מראחיב שליט"א, שכעת בעיר הקודש ירושלים תבב"א, בשם הגאון הקדוש בעל 'לקוטי מהרי"ל' זצ"ל לפרש המשנה 'דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון', רצה לומר שחוץ מזה שכל אדם צריך ליתן דין וחשבון עבורו, נוסף לזה יש בני אדם שצריכים ליתן דין וחשבון גם עבור אחרים שלמדו ממנו להקל באיזה דבר מנהג ישראל אן מצוה. יעיין שם. ולזה יש לומר שבצדק המליצה עליו המדרש שהיתה נזהרה מזה שחס ושלום שלא יהיה מה ללמוד ממנה לרע, וכל חפצה היתה רק לחנך בנה את יצחק, שמה כל מעינה והיתה יושבת 'באהלה' ככל כבודה בת' מלך פנימה, ולא היתה הולכות ברחוב, ולא הולכת מקושטת באיזה מאדע חדשה, ש'החדש אסור מן התורה'. וזה שהמליצה 'וענן קשר אל האהל', שהיתה כל כך נזהרה שלא יוכלו ללמוד ממנה חס ושלום לרע, כי היתה מכוסה 'האהלה', כמו בענן, וכדבר 'ערבתם' הנ"ל. ושפיר היא המליצה של המדרש בשלשה דברים הנ"ל, שהם מכוונים, כמו השלשה דברים 'עשרתם', 'ערבתם' 'הדליקי את הנר', כפי שפירש הרר"ש הנ"ל זכותו יגן עלינו אמן. ודו"ק כי 'קצרתי באומר'.
והנה רואים אנחנו בהמתנות שנתן אליעזר עבד אברהם לרבקה נזם זהב בקע משקלו שהם מכוונים לעניני היהדות ודרך התורה, כדרשות חז"ל עיין שם. ובקע לגולגולת ושני צמידים על ידי' עשרה זהוב משקלם, כנגד עשרת הדברות. ושני צמידים כנגד שתי לוחות. הורה בזה לרמז לה שכל עיקר עשרו ותכשיטים שלו, כאשר יקיים על ידיהם תורה ומצות הכלולים בעשרת הדיברות ומצות צדקה, שהיא כופר נפש, שנאמר בה 'בקע לגולגלות', ואז בכל אשר תפנה תצליח. ובטח היה הכל כפי כוונתו של אברהם אבינו עליו השלום. לזאת יש לומר שאחר שלאמנו שרה עליה השלום היו השלושה דברים הנ"ל, 'עשרתם' 'ערבתם' 'הדליקו את הנר' תמיד בזיכרונה, כפי פירוש הרר"ש הנ"ל, ובזה מדריכה את הבית, בחיים חיותה. וכעת במות עליו שרה, בטח היתה כל תקוותו של אברהם אבינו עליו השלום להעמיד הבית על תלו תלוי, אך באשת יצחק בנו שתהיה גם כן כשרה אמנו עליה השלום. לזאת נתן לו שטר מתנה בידו, היינו שטר (בל"א 'שטאטען') שכזה הזוג תקח עבור בני יצחק אשר 'מתנה' שתקיימו מעשרות תרומות נר הענן כנ"ל, שתהיה גם אצלה 'עשרתם' 'הערבתם' 'הדליקו את הנר'.
היוצא לנו מזה שעיקר להאבות עליהם השלום העבודה עבודת הקודש היה בענין הגידול בנים לתורה ויראת שמים, ואשר על ידי זה הצליחו בעבודתם ויצאו מהם שבטים גדולים כהללו. וכעת כשבאנו לזה יבין לנו הפסוק ב'ואלה שמות' הנ"ל, שזהו שמרמז לנו הפסוק 'ואלה שמות בני ישראל', רצה לומר מי גרם זאת שיהיו ה"ה השבטים שיהיה להם שמות בארץ 'בני ישראל', רצה לומר במדרגה הגדולה (כמו שכתוב בספרים ש'ישראל' הוא במדרגה הגדולה, ואינש הוא במדרגה קטנה), אף על פי 'הבאים מצרימה', במדינה טמאה כידוע, הכל היה הגורם 'את יעקב', הוא אביהם יעקב אשר כל גופו נפשו ומאודו היה אך להדריכם בדרך התורה ויראת שמים כנ"ל באריכות. וגם במה ש'איש וביתו באו', רצה לומר שכל אחד ואחד היה מדקדק על בני ביתו שחס ושלום אל יצאו מדרך התורה והיראה. וכמו שכתבו הספרים שמה שאמר משה רבינו עליו השלום לישראל 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו', כוונתו שאם אנחנו רוצים להתקיים בהדרך הישראלי ולעמוד על מעמדנו לבל ישטפנו המים הזדונים ולא תטבעו ולא תתבוללו בין אומות העולם, 'ואלה שמות בני ישראל', הוא 'עצתו אמונה', הוא שכל קיום וחיזוק שלנו תלוי אך ורק ל'בל תצאו איש מפתח ביתו' היהדות והלאומיות לעיין ולדקדק תמיד על בני ביתו ועל בניו ובנותיו הקטנים והגדולים שחס ושלום אל תפלו 'בעתו של נחש'. וב'החדש האסור מן התורה', ולחזקם הדוק היטב שידקדקו על מנהגי ישראל וטהרת המשפחה, ועוד ועוד כראוי על דרך ישראל סבא, כי אז יש תקוה כי תנצלו ותעברו בשלום הקריזיס האיומה, ולא יפלו בגורל עשו ללמוד במעשיהם הרעים. ולנו יהיה על ידי זה החיים והשלום העולמית ולא נמות חס ושלום. כן יזכנו לזה ולבא, כנ"ל באריכות.
אמור מעתה יצא לי לפרש להבין דברי חכמים וחירותם במסורה הנ"ל על צד היותר טוב, והיא דהנה אצל קבלת התורה מצינו שהקב"ה תבע מישראל שיתנו לו ערבים טובים שיקיימו את התורה, כי לא האמן להם. ועל זה השיבו ישראל 'נעשה ונשמע', הם יהיו ערבים טובים לנו, כי דרשו חז"ל (ילקוט רע"ו) שניהם בלשון עבר. אמרו ישראל להקב"ה ריבונו של עולם 'נעשה', כלומר יש לנו אבות הקדושים שכבר נעשה התורה על ידם. וחשב שם המדרש רבה את כל העשרת הדיברות שכבר קיימו האבות. וזה לא דבר חדש שחז"ל דרשו לשון 'נעשה' בסגול תחת השין כמו אם היה נכתב נעשה בקמץ, כי יש אם למקרא, כמו שדרשו על הפסוק 'נעשה אדם' בלשון עבר במדרש רבה בראשית, עד שאתם מדיינים זה עם זה כבר נעשה אדם. וכאשר מצא הקב"ה מגרעות גם באבות, ואמר להם 'ערבא ערבא צריך', אמרו ישראל 'בנינו יהיו ערבים עבורנו' (מדרש רבה שיר השירים פרק א). והכוונה בזה הערבות פשוט, כי אם אמנם אנחנו יכול להיות שלפעמים יקשה עלינו לקיים ככל הכתוב בתורה מחמת עול הפרנסה ורחיים על צווארנו, אך 'ונשמע', הלא יכולים אנחנו לשמוע הקול תורה יומם ולילה מאת בנינו, שנוכל לגדלם ולחנכם בדרך התורה והמצוות, כי הלא פטורים הם מטרדות הזמן. ועל זה נתרצה הקב"ה ואמר 'הם וודאי ערבים טובים', הדא הוא דכתיב 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז' (עיין כעין זה באריכות בספר דרשות הריב"ל כ"מ). נמצא לפי זה שבזכות התולדות לגדלם לתורה, קבלו ישראל התורה.
וזהו בהמסורה ג' פעמים 'ונשמע': 'נעשה ונשמע', היינו בעת קבלת התורה, שאמרו ישראל 'ונשמע', שזה קאי על הבנים, שקבלו עליהם לגדלם לתורה, שאם תזכור זאת שעיקר קבלת התורה היה על ידי שהבטחנו לגדול בנים לתורה כנ"ל, שכך על ידה יש קיום לעולם, כי 'אם לא בריתי… חוקת שמים וארץ לא שמתי'. וישתדל בכל גופו ונפשו ומאודו לגדל בניכם לתורה וליראת שמים אז 'ונשמע קולו בבאו אל הקודש', היינו אף אחר פטירתו בבאו אל הקודש יהיה נשמע קולו, היינו שיחשוב כחי אתני עימד אחר שבניו ילכו בדרכו שלקחו ממנו ולא 'ישכח' ולא יהיה נחשוב כ'אבוד' ו'מת' ו'נקבר' חס ושלום, כנ"ל באריכות. ואז ממילא 'ונשמע פתגם המלך כי רבה הוא', היינו שיהיה נשמע ה'פתגם', הוא דרך התורה ויראת שמים של 'המלך' מלכי המלכים הקב"ה, 'כי רבה היא', אף על פי שהיא רבה (כמו 'כי עם קשה עורף הוא' עין באבן עזרא) בדינים ובמנהגים רבים ועצומים, אחר שכל אב ואם יקבע וישרוש בלב בניהם מנוער ויזהר גדולים והקטנים בכל לב ונפש חפיצה שאף מנהג אבותינו לשנות איסור תורה הוא אצלינו כמו שכתב בחתם סופר יו"ד סי' ק"ז בסוף התשובה ואם יהיה לפעמים בנים כהללו ש'לא תדע לך היפה בנשים', כפירוש רש"י שחדל לו הרועה מלהנהיג אותם, 'צאי לך בעקבי הצאן', הסתכלו בפסיעות דרך שהלכו הצאן והתבונני בדרכי אבותיך הראשונים שקבלו תורתי ושמרו משמרתי ומצות, ולכו בדרכיהם. יעיין שם. ואך אותן הגבולים שגבלו הראשונים ואותו המסלה והדרך שהיגו אבותיך וסלקוהו מאבן ודרכו בה טיפות עולם, המה יביאוך אל הדרך הישר ולהרחיק אותך מחברתם ותלך לבטח עד נכון היום.
כן אוכל אני לומר על אדוני אני מורי ז"ל שכל ימיו דאג שיגדלו הבנים לתורה ויראת שמים. ודכירנא עוד כימי בחורתי כשהייתי עוד בר תשעה שנים שמעתי ממנו שהיה אושר לפני אחד מידידיו בבית המדרש שהוא רואה בחור אחד שיושב ולומד בהתמדה, שמאוד הוא מקנה לאביו שלו, יותר משהיו לו כל הון דעלמא. וכמו שברוך ה' כפי הנראה היו דברים היוצאים מן הלב, כי אף שהניח אחר פטירתו כלנו עדיין ילדים דקים וקטנים, עם כל זה הלא ברוך ה' כלנו מחובשי בית המדרש הננו. יש לי אח הרי הוא הרב הגאון החריף ובקיא עצום ורב החסיד וכו' ר' ישראל יחיאל פרידלינג שליט"א האבד"ק זאקשעוויק שליט"א (חתן הגאבד"ק קלימנטוב שליט"א), ואחותי הרי היא הרבנית הצנועה וכו' מרת פייגא זעלדי שתחיה שהיא אשת האי גברא רבה הרי הוא הרב הגאון המובהק פאר הדור המפורסים בעולם מוה"ר צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט"א הגאב"ד מפלונסק שכעת בועד הרבנים בווארשא, וכן שארי אחי ואחותי גיסי וגסתי ובניהם ובנותיהם ברוך ה' מתנהגים בדרך התורה ועל דרך ישראל סבא. בזכות זה ימצא מנוחה נכונה בצל כנפי' השכינה וימליץ טוב בעדינו שיהיה לנו הרפואות והישועות הצריכים לנו ושיקום לתחיית המתים במהרה אמן כן יהי רצון.

הק' צבי הירש פרידלינג
אב"ד דפה"ק הנ"ל והגליל העורך והמו"ל הבאר.

[*א*] והוטב בזה מה שנמצא כתוב בשם החתם סופו ז"ל לפרש הפסוק 'ושננתם לבניך ודברת בם', היינו שתדבר על לב הבן דבוים היורדים חדרי בטנו ומשכיות לבבו לאמר – 'בשבתך בביתך' בהיותך עוסק בביתך ישראל, נאמן לדת התורה, תהיה 'ובלכתך בדרך', אפילו אם תוכרח לכתת רגליך למרחוק להביא לחמך, שומר דת תהיה 'בשכבך', אף בהיותך שחה לארץ ומושכב לעפר תחת עול המעיקים עלך, וכן 'בקומך' בעת אשר תקום על ויתנו לך שיווי זכיות עם בין אזרחי המדינות, יהודי נאמן לעמך ודתך תהיה. בעת אשר לחמך בחריצות מלאכת ידיך תביא, גם אז 'וקשרתם לאות על ידיך', למען תזכור כי עברי הנך וממעי יהודי מוצאך. ואם ממושכלת טרפך תביא, רופא, מהנדס, חוזה בכוכבים, עורך דין, כי תהיה אשר על ידי שכל המוח תשבע לחם, 'והיו לטוטפות בין עניך', גם שם תזכור כי יהודי הנך ושמירת התורה נצווה עליך. ואם בין סוחרי ארץ תשים מקומך ובחנות הוא משלח ידך גם אז 'וכתבתם על מזוזות ביתך', גם שם תרשום תוי דתך לטען לא ישכחו מלבך לבל תחלל שבתותיך ומועדיך והדלת תהיה סגורה על המזוזות. ואם בין יושבי שער הנך ובמקום המשפט מנת חלקך אז 'ובשערך', גם שם תכתוב את הדברים האלה, כי אסור לך לחלל דתך. ואם האב יטיף דברים כאלו על לב בנו אז לא ישכחו מפיו ויהיו חרותם על לוח לבו לשמרם בכל מוצאו ומבואו. ודברי פי חכם חן.

[*ב*] ונכון הוא לומר על אבות כהללו המליצה ששמעתי 'דזבון אבא בתרי זוזי', היינו שמוכרים חס ושלום את כל אמונת אבינו שבשמים בעד הגבורת הזוזים, רחמנא ליצלן – וכעין זה ראיתי גם כן בהערה מהספר 'דגל יהודה' שכתב כי לפעמים יקנה הבן במה שתומך ידי אביו, את לב האב. 'חד גדיא' (אלו בנים, כדברי חז"ל 'אם אין גדיים אין תיישים') אם יש לאב 'חד גדיא' בן, 'וחד גדיא' בת, ושניהם עובדים ומשתכרים, אז 'דזבין אבא' יקנה את לב האב 'בתרי זוזא', בעד שני השקלים שנותנים ולפעמים נכונים הבנים למכור את האב 'דזבין אבא בתרי זוזי'. ודו"ק.

[*ג*] והנה נמצאים אבות כהללו אשר בכל לב ונפש חפיצה רוצים להחזיק בניהם בחדרים, אך העניות והדחק הפרנסה, מעבירם על דעתם ועל דעת קונם שלא יכולים להיות מאמינים בהדברים שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מתשר"י, ראשי תיבות: תלמוד תורה, שבתות, ראש חודש, יום טוב והוצאות ראש חודש, כל מה שמביאים התינוקות להרב שלהם בראש חודש,  כמבואר בעטרת זקינים בשם הרב"ג מקראקא, וכן כתב המגן אברהם בסימן תי"ט כשם הב"ח. עיין שם. ושייך בשכר לימוד 'כל המוסיף מוסיפין לו'. ולהם יש לומר שאדרבה, יוכל להיות ה' יתברך ינסה אותם אם בעת צר להם, אם מאמינים גם כן בהשגחתו יתברך שמו, וכמו המשל המובא בשם הבעש"ט על הפסוק 'כי מנסה ה' אלקיכם לדעת הישכם אוהבים' וכו', משל למלך אדיר שביקש לנסות את עבדיו אם אוהבים אותו באמת ובתמים, ציווה עליהם לבוא להתעלס אתו ליום הכסא. ובאשר שהיה המלך חכם גדול בחכמת אחוזת עינים, הקיף את פלטונו בחומת ברזל ואחריו אריות ונמרים ונחשים צפעונים, ועוד חומת אש ומים. והנה הטיפשים ראו את כל אלה ונסוגו אחור וחזרו לביתם בפחי נפש. אך החכמים שבהם הבינו כי לא יוכל להיות שמלך כמותו האוהב את עמו ורצונו להשתעשע עמהם, איך יקיף את פלטונו במסכים ומבדילים כאלה. אין זאת כי אם אחיזת עיניים לנסות אותנו. והתחילו ללכת הלאה, והנה באמת אין שם לא קיר, לא דובים ולא יער, לא מים ולא אש. ואם כי בתחילה היה נראה להם שהוא רחוק מאוד, אך רק קבלו עליהם ללכת הלאה, נוכח לדעת כי קרוב הדבר מאוד, פן ה' יתברך מנסה אותנו, כאילו היה קיר ברזל מפסקת בינינו לבין אבינו שבשמים, ומקיף אותנו אריות ונמרים וחיות רעות, אשר רוצים לבלענו חינם, ובאנו באש ובמים ונראה לנו שרחוק ממנו מנחם משיב נפש וכי ה' יתברך חלילה הסתיר פנים ממנו. אך באמת הוא לנסות אותנו, ואשרי המחכה ויגיע לימים אלה. ומי שיש לו עיניים לראות יבין שהוא אך אחוזת עניים. ואם כי אכן אתה אל מסתתר, אך באמת דומה דודי לצבי, מה צבי ישן בעין אחת ומשגיח בשנייה וכי 'קרוב ה' לכל קוראיו'. ועל דבר זה מנסה הוא תמיד את האדם, הן במידת עשירות ועסקים מרווחים אם שומר שבת וכו', ולפעמים מנסה ביסורי עניות ולראות אם מחזיק בכל כוחו בניו לתורה כנ"ל. ודו"ק.

[*ד*] ודכירנא שעוד בימי בחירתי ראיתי בזה מליצה נאה מרב אחד הדורש נאה להבין את הב' מאמרים של רבי תנחום הבאים ביחד בש"ס שבת (כ"ב) אמר רבי תנחום נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה, ואמר רבי תנחום מה דכתיב 'והבור ריק אין בו מים' וכו' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, (אשר המפורשים האריכו למעניתם לפרש סמיכת מאמרים הללו ולגלות המסך הנסוכה על שני המאמרים). והוא בהקדים לבאר הכתיב (בשיר השירים) 'ועל פתחינו כל מגדים', שדרשו חז"ל במדרש 'זה נר חנוכה'. כל 'על פתחינו' ירצה מיד על פתח ומפתן העולם צריך להתחיל לחנכו להנער, ב'כל מגדים' ומיני מתיקה דברי תורה שמתוקים מדבש ונופת צופים. ותינוק שמתחיל לדבר חייב אביו ללמדו תורה. אמרו ז"ל 'זה נר חנוכה', צריך להדליק נר החינוך (דאם ליכט דער וועהע דאס ליכט דער ערציהונג) למען יאירו את חשבת ימיו. 'ואת עמלינו' אלו הבנים, נתאמץ בכל עוז להדריך אותם בדרכי התורה ויראה, כי זה כל תקוותינו אשר הדור הצעיר אשר יגדל אחרינו יציץ ופרח על שדה האמונה. וזה כוונת המאמרים הנ"ל אמר רבי תנחום נר חנוכה, זה 'נר מצוה ותורה אור', נר המאיר לתוך הבתים, שלא הדליקה להאיר להצעירים בטל ילדותם, שהניחו למעלה מעשרים אמה, ורמז שמניח ואיחר הדליקו עד שיהיה בו בן עשרים ומעלה, באמרו כי תחילה יגמור לימודי חול הנדרשים לחנוך, ואחר כך אשר יחזור מהאונווערויצעט ולמוד 'היהדות' באומר בי בנו בוודאי לא יסור מדרך המלך, מלכו של עולם. על זה אמר רבי תנחום השני מאן דכתיב 'והבור ריק אין בו מים' וכו', מים אין בו, אם אין בו תורה שנקרא 'מים', לא למד בילדותו, נחשים ועקרבים יש בו. דמה לימודי רעל וארסי הכפורה אשר שאב בקרבו בהאונווערזוטע (חכמת הבריטאניעש בו) וכבר עברו אותו מעבר לעבר ושווא יתנחם אביו ויתפאר כי בנו לא יעזוב ארחות אשר ודרך המוסר כי הניסיון היומי מכחיש זה, ויעיד אשר כל באיה לא ישובון.

[*ה*] ומה שדווקא דבר הלכה של עגלה ערופה שלח לו לסימן ראיתי בספר ילקוט הדרוש שהביא דרך צחות נחמד ונעים והוא 'בקצירת אומר' שלא יהיה קשה לאביו יעקב אבינו עליו השלום במה ששלח לו שיבוא הוא אצלו עם בני ביתו, הלא טוב ונכון יותר שיוסף ייסע אליו כדרך העולם ש'הראש' הוא העיקר ושארי אברי הגוף נגרים אחר הראש. ויעקב הלא הוא הראש לכל שבטי ישראל – ולזה מרמז לו הפרשה עגלה ערופה שבו מצינו כעין זו, שיש סברא שהראש יהיה נגרר אחר הגוף. והוא במתניתא פרק ט' דסנהדרין נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר וכו' – ולכן כדי ליתן איזה טעם על מה הוא רוצה שיעקב יבוא אצלו, שלח לו הסימן שלמד אז פרשת עגלה ערופה להזכירו שבעת צרה רואים פעם שמוליכין הראש אל הגוף, וכן יעשה עתה שיעקב הוא הראש יבוא למצרים אל בנו יוסף. ודברי פי חכם חן.

 [*ו*] וכמו שכתבו הספרים הקדושים על הפסוק 'וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי' וגו', כי מה מקום לפסוק זה בתוכחה, אך זה גם כן בבלל העונש במה שיזכיר להם בני מי הימה, כי לולא היו מבני פחותים לא היה כל כך העונשם גדול. ועתה כשאתם בני אברהם יצחק ויעקב, דור אחר דור, אבות ושרים ותמימין, איך נהפכתן לסורי גפן נכריה. והדברים עתיקים.

[*ז*] הוא בהספידי שנשאתי על אמי זקנתי הצדקת והצנועה המפורסמת וכו' מרת שיינדיל הינדא ע"ה (אם אמי הצדקת המיוחסת שתחיה לאויט"א) שנפטרה ביום כ"ח לחודש טבת שנת תרע"ט לפ"ק בזאמושטץ אשר כבר נדפס רובה ככולה ב'הבאר' כרך ב' חלק א' בסוף בשם מאמר 'זכרון עולם' ושם הארכתי קצת בענינים הללו גם כן. יעיין שם.

(הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד, הבאר, כרך ג, שנה ד, סי' צז)


מאמרו של הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד המובא כאן למעלה, מבוסס על דרשה שנשא לפני בני קהילתו בסעודת מלווה מלכא בבית מדרשו בבוסקוביץ בשנת תרפ"ז (1927). המאמר עוסק בעניין החשוב של המשכת הנאמנות לחיי תורה ומצוות מדור לדור, מאב לבן, בתקופה בה רבו הבנים שנטשו את דרך אבותם.
מחמת חשיבות העניין פורסם המאמר בכתב העת שלו 'הבאר', וגירסה של מאמר זה בשפת יידיש פורסם בכתב העת של אחיינו 'אונזער גייטס' בעריכת אחיינו הרב ישראל דוב פירשטמאן הי"ד. בנוסף יצא המאמר לאור בשנת תרפ"ח (1928) בתוך ספרו של הרב פרידלינג 'תיקון עולם'. ספר זה ייוחד לעניין 'גודל החיוב לגדל בנים לתורה ויראת שמים שנפרץ בעוונותינו הרבים בדורינו אלה במדה מרובה'. הספר זכה להסכמות מאת גיסו הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד מוועד הרבנים לעדת ורשה, הרב חנוך צבי הכהן לוין אב"ד בנדין, הרב יוסף חיים זוננפלד רב ואב"ד מקהלות אשכנזים בעיר הקודש ירושלים, הרב ראובן בנגיס אב"ד קלוואריא, הרב אברהם יצחק הכהן קוק הרב הראשי לארץ ישראל ואב"ד בירושלים, הרב יהושע ליב צירלסון והרב אלימלך הכהן רובינשטיין מראחוב-ירושלים.

רקע היסטורי:
בעשרות השנים שקדמו לחורבן הקיום היהודי בשואה, הסחף מן הדת והמסורת הקיף כבר את כל רובדי החברה בפולין, 'ותורה הקדושה כספר חתום. רוח

גדולה באה בסופה וסערה ותגע בפינות הבית. בית ה' ואהלי יעקב. התורה והעבודה. יסודותיהם החלו להתמוטט ועמודיהם התפלצון. חולל תפארתה של תורה. צדיק נעזב וסר מרע משתולל. יראי ה' יתחבאו בנקרות הצורים. ישוחו וימעטו מיום אל יום ומעת לעת' (הרב צבי יחזקאל מיכלסון, תירוש ויצהר, עמו' 377). נדמה היה שאין אף משפחה שלפחות אחד מבניה או בנותיה סטה מדרך האבות. משכך, חשו רבים בחברה היהודית המסורתית את 'טראומת הסחף' שהטילה עליהם אימה וחשש מכך שסופה של החברה היהודית המסורתית נגזר. תופעה זו נעשתה לאחת הבעיות הנפוצות, הכואבות, המדאיגות והסבוכות ביותר, שדרשה את התייחסותם של הרבנים בפולין.
מלחמת העולם הראשונה הובילה למשברים ולשינויים במבנה המדיני, הפוליטי, החברתי והכלכלי של המדינות, שערערו את היסודות עליהם עמדו הקהילות היהודיות ושינו את יחסי הכוחות בקהילה היהודית. כתוצאה מכך, התעצם תהליך החילון והתגבר תהליך ההתגוונות של יהודי מזרח אירופה. בשנים שבין מלחמות העולם, משבר הדת הולך ומחריף ומלחמת שומרי הדת הופכת ממלחמת תנופה למלחמת מגן ומאבק למען הישרדותם של מבצרי הדת המועטים שעוד נותרו. גדרי הדת נפרצו, עוזבי הדת התרבו, והמאמצים להפוך מגמות אלו כשלו. הביטויים שרווחו בעבר, שהתאפיינו באופטימיות ובביטחון ביכולת להתגבר על המשבר, מפנים את מקומם לביטויים פסימיים ולהכרה שרק בידי שמים יוכל המצב להגיע לתיקונו ושעוד יבוא היום בו תורת ישראל תנצח את המערכה, על אף כל קשיי ההווה. רבני פולין, ובהם חברי ועד רבני ורשה, הוציאו קול קורא בו פרסומו את כאבם על מצב הרוחני של הדור, ההולך ומדרדר מידי יום, בעקבות המלחמה: "לב מי מאתנו לא יכאב וידאג בראותנו את המצב המעציב והשפל של עמנו תורתנו ודתנו […] ועתה איך ירדו פלאים! באה המלחמה הנוראה והרסה את מצב חיינו הרוחניים, חיי עם ישראל על תורתו ואמונתו. בתי המדרש והישיבות נתרוקנו, התורה מונחת בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש, מבחר בנינו ובנותינו עזבונו יצאונו ואינם, עינם תלעג לאב ותבוז ליקהת אם תלעג למוסר רבותיהם ומסורתם ותבוז לתורת אמותיהם צניעותם וטהרתם. ובכל יום נגרע מחלקנו ומנחלתנו וממחננו והלכו ונספחו למנגדינו המבזים כל קודש, פורצי גדר התורה והמוסר ומלעיבים במלאכי אלקים ובוזי דבריהם".
במכתב שכתב הרב צבי יחזקאל מיכלסון בשנת תר"פ (1920) הוא מתאר את משבר הדת הקשה בתקופתו: 'הנה מצב אחינו בני ישראל בכלל מר מאוד רחמנא ליצלן בגליל הזה. ואם אין קמח אין תורה, לימוד התורה כמעט נפסק, ואין התורה גם בקרן זוית, כל הנערים והצעירים כולם […] הולכים את השקאליס שאין בהם שום לימוד הדת בעוונותינו הרבים'.
בנאום של הרב מנחם זמבה, מגדולי הפוסקים והרבנים בוורשה, בכנסייה השלישית של אגודת ישראל, בשנת תרצ"ז (1937), הוא ביטא את אמונתו בנצחיות התורה וקיומה וקבע שאף אם המאבק להשבת הנוער לדרך אבותיו ייכשל, אין להתייאש ויש להמשיך ולייחל לעזרה משמים, כי: "לנו העוז והכח להתגבר על כל חשכת ליל ולחכות לה' ולקוות לו על שאמר בסיני 'כי לא תשכח מפי זרעו'. זאת אומרת כי כל חושך אשר יכסה ארץ הוא אך רק אם הילד (נער ישראל) איננו איתנו, ואז במר לב נצעק ואני אנא אני בא! […] אם לא יהיה לב בנים אל אבות ויחוס נפשותם נמשך לאבותיהם כדת, כבר אבדו החיים את תכליתם ובאופן זה בלב אמיץ נאמר 'וחכיתי לה' וקויתי לו'".

רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד, האדמו"ר מפיאסצנה וראש ישיבת 'דעת משה' בוורשה, תיאר את השפעת הסביבה כאחת הסיבות העיקריות לפריקת העול של הנוער. הוא דרש מהאב להיות אחראי לפעול במסירות נפש ובאכפתיות גלויה. ודרש גם מהאחים, מהקרובים ומהמכרים להשתדל לתיקון המצב. הוא הסביר שהחינוך שהועיל בעבר אינו נותן מענה מספק בהווה, הואיל וכעת הנוער 'קם וחושב את עצמו לאיש בטרם בא מועדו… בעוד בו דעת מהופך ורצון בוסר ומר… גם שאיפותיו דעותיו והשקפותיו ממהרות להתפתח בעודן בוסר מרים וארסיים'. על המחנכים להתערב בשלבים המוקדמים 'להחיש להרכין את עצמם לאישיותו לאחוז אותו ולפעול בו קדושה טרם נתהפך לאויב'. הוא קרא למחנכים ולהורים להתאים את החינוך למאפיינים הייחודיים של כל תלמיד ובן ולהימנע מתהליך חינוכי המפתח אך ורק את הצד השכלי, שכן 'לא את השכל של התלמיד בלבד אנו מחפשים עתה, רק את כל התלמיד, את הנפש, רוח ונשמה של הילד הישראלי אנו מחפשים לקשרן בא-להי ישראל ויהיה יהודי חרד לדבר ד' וכל מאווייו אליו יתברך יהיו'.

מידע זה, ומידע נוסף על פעילותם של רבני פולין לטובת חיזוק קיום התורה והמצוות בקרב בני הנוער, הובאו בעבודת גמר בנושא "הרב צבי יחזקאל מיכלסון ומאבקו בתהליכי החילון בפולין", הנמצאת באתר ספריית הר הצופים למדעי הרוח והחברה, של האוניברסיטה העברית בירושלים.

אין אדם משלים עצמו, רק אם השגיח גם על בניו / הרב שמואל גרויס הי"ד

תמונות הרב שמואל גרויס הי"ד

בספר עלה שמואל פרשת נח מביא משם הרב הקדוש משינאווא זי"ע, מפני מה אין עונין אמן אחר 'לעסוק בדברי תורה' רק אחר 'המלמד תורה לעמו ישראל', לפי שאם האדם עצמו לומד תורה אבל אינו משגיח על בניו שגם הם ילמדו וילכו בדרך התורה והיראה, לא השלים עצמו כלל, כי העיקר הוא לראות שגם בניו ילמדו ויעשו. והתורה לא תעמוד אצלו אלא תלך הלאה לדורותיו. וכן ראינו שלא שיבח הקב"ה את אברהם במה שנתנסה בעשר נסיונות רק במידה זו, כמו שנאמר (בראשית יח,יט) "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו", הרי שזהו עיקר השבח. על כן במה שמברך 'לעסוק בדברי תורה', עדיין לא נגמר השבח. רק כשאומר 'ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו לומדי תורתך לשמה' וכו', על זה שייך שפיר לגמור ולענות אמן [עד כאן דברי הרב הקדוש משינאווא]. הרי דאין אדם משלים עצמו רק אם ישגיח גם על בניו. ואיתא ברמב"ן (בראשי ו,ט) דשלשת בניו של נח היו צדיקים, כי הוא למדם, כענין שנאמר [באברהם] "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו". עד כאן דברי הרמב"ן. וזהו "צדיק תמיד היה בדורותיו", בשביל דורותיו, שהשלים גם דורותיו ולמדם עבודת השם, על כן נקרא תמים שהשלים את עצמו. עד כאן דברי ה'עלה שמואל'.

(הטוב והישר, מאת הרב צבי הירש הורביץ, אחיינו של הרב שמואל גרוס הי"ד, עמו' קיז-קיח)


הרב שמואל גרויס (תרמ"ח-תש"ד, 1888-1944) – היה בנו של הרב רפאל גרויס מברברשט.  היה תלמיד בן דודו, הרה"ק רבי חיים צבי טייטלבוים בסיגט. הוסמך להוראה על ידי דודו האדמו"ר רבי חנניא יום טוב ליפא טייטלבום, בעל 'קדושת יום טוב', ועל ידי הרב שלמה טאבאק מסיגט והרב שמואל אנגל מרדמישלא.

הרב שמואל התחתן עם מרת קריינטשא בתו של האדמו"ר רבי ישעיה'לה מקרסטיר, והיה סמוך על שולחן חותנו במשך כ-15 שנה..

בשנת תרפ"א היה אב"ד ריצ'ה (ביטשקא, מחוז זמפלן, הונגריה) וניהל שם ישיבה, ואחר כך היה ראש ישיבה ורב בברבשט (מחוז מרממרוש, רומניה), כממלא מקומו של אחיו רבי יקותיאל יהודה. ומשנת תרצ"ו כיהן כראש ישיבה ורב בקהילת החסידים בקראלי (קאריי, רומניה), כממלא מקומו של קרוב משפחתו, האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים, שהיה לימים האדמו"ר מסאטמאר.

הרב שמואל ייסד את 'חברת תומכי שבת' שסיפקה לנזקקים את צורכי השבת, ותמך כלכלית בתלמידים עניים. הוא למד עם תלמידיו חסידות בכל יום לפני תפילת שחרית, ועודד אותם ליסוע בשבתות ובחגים לחצרות האדמו"רים.

בשנת ת"ש עברה עירו לשליטת הונגריה, ולמרות שהישיבה נסגרה, המשיך הרב ללמד חבורה מתלמידיו בתנאים קשים ביותר. הרב גורש לגטו קראלי ואחר כך לגטו סאטמר, וגם בהם המשיך ללמד גמרא לצעירים.

בחג שבועות תש"ד (1944) גורש הרב ברכבת למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נהרג על קידוש השם כעבור מספר ימים, בי' בסיון תש"ד. הי"ד.

הרב שמואל הניח אחריו חידושים על התורה, מועדים, פרקי אבות וקצת שו"ת להלכה, שהתגלו לאחר המלחמה ויצאו לאור ע"י תלמידיו בספר 'עלה שמואל'.

מכתב של הרב שמואל גרויס על גבי נייר רשמי – נמצא באתר בית המכירות נצח, וחותמת שלו כאב"ד בערבעשט – נמצא באתר בית המכירות ווינרס ובאתר בית המכירות קדמון, חותמת ורישום שלו כאב"ד ריטשע – נמצא באתר בית המכירות מטמונים (חותמת דומה מופיעה באתר בית המכירות מורשת),  וחותמת שלו כאב"ד קראלי – נמצא באתר בית המכירות Rarity ועוד.

ראה אודותיו: אוצר הרבנים 19085

חבל על דאבדין ודלא משתבחין עת היקר מפז ומפנינים / הרב שמואל אהרן דייטש הי"ד

תמונת הרב שמואל אהרן דייטש הי"ד

ב"ה ג' לסדר הנני נותן לו את בריתי שלום תרפ"ד לפ"ק ב' קערעסטור יע"א.

בין המצרים, תשיג ברכות הנאמרים מפי אהרן ובניו נושאי האורים, וה' יתן חכמה ויראה מפיו מאה שערים, חשקות התורה ויראה בלבך יהיו עצורים, וקרנך למעלה בכבוד ירום, עדי תהיה תפארת בחורים, ובין מובחרי הגברים, עד עמוד הכהן לאורים, ה"ה בני מחמדי אישון עיני חמדת לבבי, הב' המופלג ומושלם, ירא ושלם, כש"ת מו"ה חנניה יום טוב ליפא דייטש נ"י.

אחרי דרישת שלומו הטוב אל נא תשת עלי חטאת ועל תדינוני לכף חובה, על דבר אשר לא כתבתי לך מאהבה מסותרת תשובה, די השיב על יקרת מכתביך היקרים מדבש ונופת מתוקים, מלאים זיו ונוגה מפיקים, מיוסדים על אדני הדעת והתבונה, דרכיהם דרכי אמונה, נאוו לחייך בתורים צווארך בחרוזים, גל אגוזים, ברוך חכם הרזים, בלול בתפארת הלשון ובנועם המליצה, מלאתי גיל וחדוה ודיצה, בראותי מעשה ידיך מעולפת ספירים, חורז בחרוזים ושר בשירים, ועל כולם אורו עיני עת ראיתי שפתוח תפתח את ידך לתורה ולתעודה בירור הלכות מגמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים ידך הדה, וגם על אפיקי המדרשים עיניך כיונים להוציא מהם פנינים, פסק הלכה, אשר פטור אתה מביאה והליכה זו היא ביאה זו היא שיבה, על חתונת אחותך היקרה והחביבה. בני אם חכם אתה ישמח לבי גם אני. ומאוד החיית אותנו בדבריך היקרים דבר דבור על אופניו, מראה צד על צדדים ודופניו.

בני היקר נרו יאיר! שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי החונן לאדם דעת וחכמה, ומלמד לאנוש בינה ומזימה, ונתת אל לבך להבין ולהשכיל תכלית של אדם אשר נברא עפר מן האדמה, גוף בלא נשמה, והקב"ה נפח באפו נשמת רוח חיים כדי שיהיה ברוחו פי שנים, והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת אשר היתה אצלו יום יום שעשועים, כדי להרכיב החיגר על הסומא, החומר עם הנשמה, כדי שמניה ומניה יסתיים תורה ויראת שמים, והתחלה ללמוד בהתמדה כפי ששמעתי אומרים עליך, וכפי שנראה מכותלי מכתביך, מי יתן והיה לבבך זה כל הימים לילך בדרך תמים, ולהתאבק בעפר רגלי החכמים, וללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, תורת אלקים חיים, ביראה באהבה ובמורא, עד בנין בית הבחירה. וחבל על דאבדין ודלא משתבחין עת היקר מפז ומפנינים, אשר אבדתי בהבלים מינים מינים שונים, בימי בחרותי, לא צפיתי, מה יהיה תכליתי, אף כי חנני ה' בשכל ישר וזך הרעיון, מטוב הגיון, עם כל זה לא למדתי בהתמדה, ונשארתי ריק מכל מדע, כלו ביגון חיי ושנותי בבהלה. ואדם לעמל יולד על המחיה ועל הכלכלה. ומעתה אין לי אלא להמליץ עלי רק מה שכתב לי אבי החסיד זקנך ז"ל שהתמרמר גם כן על ימי נעוריו ואין לו להשען אלא על בניו, כמאמר חז"ל "ורב שלום בניך", אל תקרי בניך אלא בוניך, שהם יוכלו עוד לבנות בנין בית הבחירה, הבוחר בתורת משה עבדו, וברא מזכא אבא. אני בעוונותיו הרבים לא שמעתי לקולו, אבל אתה בני אעצך שמע בקולי וטוב לך בזה ובבא, אהובי בני נ"י כד הוינא טליה כבר תליסר שנין ביום הבר מצוה שלי למדתי אז אצל מורי הגאון הצדיק מורנו הרב רבי משה יוסף טייטעלבוים זי"ע אב"ד קהילת קודש איהעל ובבוקר קודם התפלה הלכתי אצלו לחדרו עם אדוני אביו מורי ורבי ז"ל וכבואו להיכל קדשו אמר בזה הלשון: "ווען איך בע"מ געווארדעז צופריא פאר דען דאווענען בין איך הינאיינגעאנגען ציא מיין הייליגען טאטען האט ער מיר געזאגט זעה אהער מיין קינד מיילע איך בין שוין פערפאללען אבער דיא ביסט נאך א יונג קינד דיא וועסט נאך געקענט זיין איין מענש זעה ציא זיין א מענש איך בין אויך שוין פערפאללען אבער דוא ביסט נאך א יונג קינד ווענן דיא וויללסש זיין איין מענש קענסט דיא נאך זיין" [כשחיכיתי לתפילה הבוקר הלכתי לראות את אבי הקדוש (בעל "ייטב לב") והוא אמר לי "תראה כאן, ילדי, מילא אני כבר אבוד, אבל אתה עדיין ילד צעיר. אתה עדיין יכול להיות מענטש. תראה להיות מענטש. אני כבר אבוד, אבל אתה עדיין ילד צעיר כשתרצה להיות מענטש תוכל עדיין להיות כזה"]. עד כאן לשונו הקדוש.

ממש החיית אותי במכתביך הנערכים על החתונה ותחי רוחי ועיני תאורנה ופלס מעגל רגליך וכל דרכיך יהיו נכונים, לפי העת והזמן והשנים, ואז תלך לבטח דרכך תמלא כריסך בש"ס ופוסקים הן ותולדותיהן, אך ביראת ה' כל היום, "הן יראת ה' היא חכמה". וזכות אמך הצדיקת אשר שפכה כמים לבה נוכח ה' שבניה יהי' תלמידי חכמים חסידים ואנשי מעשה תעמוד לר שתצליח בכל דרכיך ותגל אמה בפרי בטנה בגן עדן. ה' יתברך ינחך במעגלי צדק.

קצת תמיה בעיני מה שיצאת חוץ לגדרך ודרכך ויצאת אלי בכותבת הגסה כתיבה תמה ונקיה ומאוד יפלא בעיני לשונך הצח והנעים מהיכן בא לך זה פתאום ובאמת אני חושד אותך שתקיים מה שכתבו המפורשים על המשנה "וקנה לך חבר", שהקנה והנוצה יהיה לך חבר. ואני פרשתי עליך "וקנה לך חבר", שבטח יש לך לכתיבה איזה חבר טוב אשר הוא מסייע אותך בזה מה טוב ומה נעים שבת אחים. גם עיין במדרש דברים, משה רבינו אמר "לא איש דברים אנכי", ואח"כ אמר "אלה הדברים" ודיבר כל הספר כולו. קודם נתינת התורה לא היה יכול לדבר, ואח"כ כשקיבל התורה דיבר דברים הרבה. והבן מאוד. התענגתי מהם ואף אם באולי לא תוכל לומר כולו שלי, עם כל זה נראה שמוכשר אתה להיות ספרא רבא אם תעמול ותייגע עצמך כדי שתוכל לכתוב כראוי וכנכון לתלמיד חכם, כי הוא תפארת לעושיה והוא מן ההשלמות ההכרחיות לאדם השלם.

מנאי אביך המברכך בברכת כל טוב.

 ה"ק שמואל אהרן דייטש

(מכתב שהובא בספרו של בנו "טהרת יו"ט" חלק א)


הרב שמואל אהרן דייטש הי"ד

הרב שמואל אהרן הי”ד (תרמ”ב-תש”ד, 1882-1944) – בן הרב יעקב חיים ושיינדיל לבית גרינפלד. הרב שמואל אהרן היה תלמיד חכם מחשובי תלמידי האדמו”ר מסיגט רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים ה”קדושת יו”ט”.

הוא כיהן כשוחט ובודק בקרסטיר ובמישקולץ והיה פעיל באגודת פקודי קהילות היראים במדינת הונגריה, מיסודו של רבי שמעון סופר מערלוי, שפעלה לסייע לשו"בים שפרשו לגימלאות. בזיווג ראשון נשא לאשה את מרת רחל מלכה בת הרב שלום יוסף וויינברגר שהיה שו"ב במונקאטש. בזיווג שני נשא לאשה את מרת זיסל בת הרב יעקב הכהן שוורץ.

הוא כיהן כיד-ימינו של האדמו”ר רבי ישעי׳לע שטיינר מקרסטיר זצ”ל, ובהיותו דבוק ברבו הצדיק תיעד בכתב את כל המנהגים הקדושים שראה אצל רבו, אך כתבים חשובים אלו אבדו בשנות השואה.

נהרג על קידוש השם במחנה ההשמדה אושוויץ בכ”ד בסיון תש”ד, עם אשתו הרבנית זיסל. כן נספו רבים מצאצאיו. הניח אחריו בכתב יד את הספר “שם אהרן” על התורה. הספר היה מוכן לדפוס לפני המלחמה וזכה להסכמות גדולי הונגריה.

בדומה למובא במכתב כאן למעלה, גם בכתב היד של ספרו "שם אהרן", כותב המחבר על רצון האב לראות את בנו עולה עליו במעלות הקדושה. רעיון זה מובא שם כדבר תורה ששמע אביו, הגאון החסיד הרב יעקב חיים דייטש זצ"ל, מרבו הקדוש בעל ה"ייטב לב" בסעודת שלום זכר של נכדו רבי חיים צבי טייטלבוים, לימים אב"ד סיגט ומחבר הספר "עצי חיים", לפרש הפסוק "המלאך הגואל אותי וגו' ויקרא בהם שמי ושם אבותי". ודקדק מאי היא הלשון "ויקרא בהם" הווא ליה למימר "ויקרא עליהם שמי". ופירש, דהנה בנוהג שבעולם שדור הולך ודור בא והדורות מתמעטים והולכים, ועל כן כל אחד מתייחס עם אבותיו ואבות אבותיו, כי הבנים הם מיוחסים אחריהם ובשבילם. ועל כן אם רוצים לייחס איש אומרים [לא] נתקררה דעתו בזה שהוא יהיה יותר מבניו, אדרבה חפצו היה שבניו יהיו טובים ויפים ויותר קדושים וטהורים ממנו. וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה (סנהדרין דף ק"ה:) בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, ואם הבנים יהיו יותר גדולים וחשובים וספונים מהאבות יהיה נקרא שם יעקב ע"י הבנים, דהיינו שיאמרו שזה הוא אביו של אותו צדיק וגדול. וזהו שאמר "ויקרא בהם שמי", על ידיהם יקרא גם שמי לחשיבות. עד כאן לשונו.

בנו, רבי חנניה יום טוב ליפא דייטש, תלמידם של רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר בעל "לבושי מרדכי" ממאד, של רבי ישעי'לע מקרסטיר, של האדמו"ר רבי צבי הירש שפירא בעל ה"דרכי תשובה" ממונקאטש ובנו האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא בעל "מנחת אלעזר". כיהן ברבנות בכמה קהילות בהונגריה ובהם העלמעץ, לאחר השואה התגורר בקליוולנד וברוקלין. פעל רבות לחיזוק כשרות המקוואות בארה"ב ומחוץ לגבולותיה. מחבר ספרי "טהרת ישראל" על מסכת מקוואות ו"יסוד יוסף, טהרת יום טוב" על השלחן ערוך (20 כרכים). היה מזקני האדמו"רים בארה"ב, ונפטר בא' בחשון תשנ"ב.

בן נוסף, רבי יצחק צבי דייטש, גדל בחצרו של רבי ישעי'לה מקרסטיר והיה תלמידם של של רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר בעל "לבושי מרדכי" ממאד, של רבי יחזקאל שרגא וויינברגר ושל רבי יואל טייטלבוים הרבי מסאטמר בעיר קארלי. במהלך השואה נרצחו אשתו ובנו, והוא הוגלה למחנה עבודה בסיביר, שם שמר במסירות נפש על הכשרות ועל קדושת השבת. לאחר המלחמה שב להונגריה וכיהן כרבה של העיר סנדרה. בשל השלטון הקומוניסטי הוא היגר לווינה וכיהן בה כדומ"ץ. אח"כ היגר לארה"ב ובהוראת רבו, הרבי מסאטמר, עבר לדטרויט שבמישיגן וכיהן בה כאב"ד קהל החרדים. נפטר בד' באב תשמ"ז.

שרידים מתורתו של הרב שמואל חיים סופר הי"ד אב"ד זאגרב

משרידי תורת הרב שמואל חיים סופר הי"ד

"הנסתרות לה' א-להינו" (דברים כט,כח). בענין גודל החיוב לחנך בניו על פי התורה והיראה, שמעתי לומר על פי מה דאמרינן בש"ס (שבת קי"ט:) העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. ושמעתי לבאר, שהנה יעקב אבינו עליו השלום אמר (בראשית מט,ג) "ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני", הרי שבן נקרא "כח", וצריך כל אדם לראות שיהיו כל בניו יראים ושלמים. וזו הכוונה, העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, דהיינו שכל בניו המה יראי ה', אז קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה.

ובחתם סופר פירש את הפסוק "הנסתרות לה' א-להינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת". דהיינו, אין מופת חותם לאדם לדעת אם הוא ירא ה' באמת, רק אם מגדל בניו לתורה ועבודה. וזו הכוונה, "הנסתרות לה' א-להינו", דהיינו, שהקב"ה יודע מחשבות אדם וכל הנסתרות, והוא יודע מיהו ירא ה' באמת. "והנגלות לנו" שהוא ירא ה', "ולבנינו" לעשות את כל דברי התורה הזאת. דהיינו, כשמגדל בניו לתורה ועבודה זו ראיה נאמנה מוכחת שהוא ירא ה', שאם לא כן, לא היה מגדל את בניו לתורה ועבודה.

ובזה ביאר הרמב"ן את המקרא (בראשית יח,יז-יט) "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו'. כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" וגו'. ובזה אמרתי לפרש את הפסוק (שם ו,ט) "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" וגו'. שהכוונה, שמתולדותיו של נח מוכח שנח איש צדיק תמים היה. ולפי זה שמעתי מגיסי, הרב הגאון מורינו ורבינו הרב זלמן ליב שפיץ ז"ל, לבאר מאמר חז"ל (ברכות כ"ח.) כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, ש"תוכו כברו" היינו, שהתוך של האב הוא כברו, כבנו ("בר" בארמית הוא בן), שמכח הבן מוכחת מעלת האב, שכשהבן הולך בדרך טובים מחמת חינוך האב, אות היא לו שתוכו של האב הוא בשלימות הראויה.

וזה יש לרמז במאמר חז"ל (בבא מציעא צ"ז:) מטבע של אברהם אבינו עליו השלום היה זקן וזקנה בצד אחד ובחות ובתולה מצד השני. דהיינו, שהבחור והבתולה שבצד זה מעידים על הזקן והזקנה, ואז הוא תפארת לזקן ולזקנה.

(הובא בספרו של אחיו הרב משה סופר הי"ד "יד סופר", פרשת ואתחנן).

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו' ושפטו את העם משפט צדק. צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשתה את הארץ" (דברים טז,יח-כ). יש לפרש, שאמרו חז"ל (בבא קמא קי"ט.) כל הגזול את חברו שווה פרוטה כאילו נוטל נשמתו. ובעני כתיב (משלי כב,כב-כג) "אל תגזול דל כי דל הוא, כי ה' יריב" וגו', וממילא על ידי שופטים שמקיימים "צדק צדק תרדוף", ואין אחד עובר לא בגזל עשיר ולא בגזל עני, "למען תחיה", ומדה טובה מרובה בשכרו זוכים לאריכת ימים.

(יד סופר, פרשת שופטים).

"עשיתי ככל אשר ציויתני" (דברים כו,יד). ברש"י והוא ממתניתין (מעשר שני ח,יב) שמחתי ושימחתי בו. יש לפרש, כמה פעמים נותנין צדקה או מפני המצוה, או מפני ההכרח, או מפני היראה שלא יענש, ובפרט תרומה ומעשר שאם לא יתן חייב מיתה על הגזל באכלו אותו, וכדומה. אבל יש ששמח מאוד אם רואה שהמקבל ממנו שמח במתנתו ומקובל אצלו אז הוא הנותן שמח מאוד בזה. וזה יש לפרש הכוונה "שמחתי ושימחתי בו", שמחתי במה ששימחתי אחרים. והנה זה נגד טבע בני אדם כדרכם בחסרון ממונם עצבים והוא שמח בזה, לכן מתפללין "השקיפה" וכו', ובמדרש כל השקפה לרעה רק השקפה זו לטובה, בזכות המעשרות מהפך לטובה, בזכות שעשיתי נגד טבעי להיות עצב בזה ואני שמח כן תעשה שתהפוך השקפה מרעה לטוב לנו, אמן.

(יד סופר, פרשת כי תבוא)


הרב שמואל חיים סופר הי"ד, בנו של רבי שמעון סופר הי"ד אב"ד ערלוי (אגר, הונגריה) ושל הרבנית אסתר מלכה ע"ה, כיהן כרב בקהילת זאגרב-אגראם (יגוסלביה). הרב שמואל חיים ואחיו הרב משה הי"ד אב"ד ערלוי הוציאו לאור את מהדורא תליתאי של ספרו של החתם סופר "תורת משה" על התורה (תרע"ג-תרע"ד). דבריו ומכתבים אליו הובאו במספר ספרים (ובהם "התעוררות תשובה" מאת אביו, "יד סופר" מאת אחיו, שו"ת "דברי סופר" (סי' ז) מאת אחיינו, שו"ת "בית ישראל" (לנדא) א סי' קס"א, "רבי שמעון חסידא", ועוד).

לאחר פטירת אמו כתב את המכתב הבא, (המודפס בספר "הדרת קודש", מאת הרב יוסף הכהן שווארץ הי"ד, גרוסוורדיין תרצ"א, עמ' 70).:

ב"ה יום ג' תצא ה' אלול תרצ"א לפ"ק אגראם יצ"ו.

בימי הרחמים, יכתב לאורך ימים; ובחודש הסליחות יחתם לשובע שמחות; כובד אהובי מחו' וידיד נפשי הרה"ג וכו', נרו יאיר ויזרח, יציץ ופרח, נסי"ע. מאז אשר קרה לנו בעוונותינו הרבים האסון הנורא, כי לקח ה' מאתנו, את אמינו הצדקת מ' אסתר מלכה ע"ה (בת הגאון המפורסם מו"ה זלמן שפיטצער זלה"ה מוויען) וכו'. ואח"כ קמנו מהתפלש בעפר לא הייתי בקו הבריאות, ולכן איחרתי עד עתה, וכו' וכו'. ובעיקר הדברים מה לי להוסיף הלא הכל גלוי וידוע לפניו, הכי קרא שמו צפנת פענח, שכל מילי דטמרין ליה גלייה. ואזכיר רק מה ששמעתי זה כבר מכבוד אאמו"ר הגאון הצדיק מו"ה שמעון סופר שליט"א (האבדק"ק ערלויא יצ"ו) בהא דאמרו חז"ל (ברכות י"ח) כל הרואה את המת ואינו מלוהו חרף עושהו. ואם הלואהו עליו הכתוב אומר "מלוה ה' חונן דל" (ועיין פירוש רשי"י ובמהרש"א). והביאור, כי כל חסד שעושים אינו מלוה לה' כי מקוה לתשלום מאדם שישלם לו חטיבה מול חטיבה. אבל מה שעושים למתים הוא רק על בטחון כי ה' ישלם פעולתו ושכרו מאתו. וזהו שאמר "מלוה ה' חונן דל", שהמחונן את המת הנקרא "דל" הוא מלוה לה', כי החונן לי אפילו לעני שבעניים יוכל לצפות שיצטרך פעם אחת לטובתו. ונכון. ומצאתי אחר כך הדבר בכתב סופר (אמור). ומה נעמו דבריו שם למה דרשו חז"ל זה על מלוה המת, הלא הקוברו ומלבישו הוא טורח יותר מללוותו? אלא דהנה הש"ס סנהדרין מ"ו מסופק אם קבורה יקרא דחיי או דשיכבא, או משום דחיי שלא יראהו מוסרח (ועיין בפירוש רש"י וחידושי הר"ן שם ביאר הדבר). ומסיק הש"ס משום ביזיוני דחיי. עיין שם. ולפי זה קבורה והלבשת מתים אינו חסד של אמת, דהא ביזיון הוא לחיי אם לא יעשו לו ככה, אבל המלוה את המת לפי כבודו כדאמרו חז"ל במגלה שיעור המלווים לפי תורתו זה אינו משום כבוד החיים רק כבוד המת. ולכם אמרו חז"ל רק על המלווה את המת "מלוה ה'" כי אין לו לחי שום טובת עצמו רק לטובת המת. ודברי פי חכם חן (ועיין עוד בפרשת בהר מה שאמר על מאמר חז"ל מה הוא קובר מתים ומנחם אבלים אף אתה וכו'). ואסיים מעיין הפתיחה וכו'. הקב"ה ימהר לקבץ פזורינו, ומן הגלות המר יוציאנו, ויאמר "די" לצרתינו, ייחיש לגאלינו גאולת עולמים בקרב הימים. אמר כן יהי רצון, ידידו מחו' הדוש"ת בלונ"ח ומברכו בכתיבה וחתימה טובה,

הק' שמואל חיים סופר

הרב שמואל חיים סופר נספה באושוויץ עם רבים מבני משפחתו הרחבה ובני קהילת ערלוי, בכ"א בסיוון תש"ד. הי"ד.

שמחת האב בבנו החכם / הרב שמעון קרויס הי"ד

תמונת הרב שמעון קרויס הי"ד

הכל בשליש ותיכן בזרת, ירום קרנך לכבוד ולתפארת, לאהובי בני יקירי רחימי מחמד נפשי הרב הגדול החריף ועמקן קולע אל השערה ידיו רב לו בבקיאות הפלא ופלא צדיק ותמים פ"ה עה"י כשו"ת מו"ה מנשה קרויס נ"י ויזרח עם כל מרבית ביתך הי"ו.

את מכתבך היקר חדושי התורה קבלתי על נכון, ושמחתי מאוד בדברי תורתך ומקוים בי בעזרת ה' יתברך הפסוק משלמה המלך עליו השלום 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'. והנה אחווה לך מאבא מארי הרב הגאון הקדוש זצוק"ל הפשט של הגמרא בברכות דף ד' עמוד א' וזה לשונו, תנא לא 'מפי בושת' שמו אלא 'איש בושת' שמו, ולמה נקרא שמו 'מפי בושת' שהיה מבייש פני דוד בהלכה. ופירש רש"י, מפיבשת, בדברי הלכה היוצאין מפיו היה בושת לדוד שפעמים שהיה טועה והיה אומר לו 'טעית'. עד כאן. לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב. ואמר רבי יוחנן לא 'כלאב' שמו אלא 'דניאל' שמו, ולמה נקרא שמו 'כלאב' שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה. ופירש רש"י ז"ל, לפיכך, בזכות שהיה דוד מקטין עצמו זכה ויצא ממנו כלאב. עד כאן לשונו. וכו' שהיה מכלים פני מפיבשת, כלאב מכלים את הרב שהיה אב בהוראות. עד כאן לשונו. ועליו אמר שלמה בחכמתו 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני', ואומר 'חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר'. עד כאן הגמרא. לכאורה קושיא גלויה לכל, ועליו אמר שלמה בחכמתו, אם החכם מכל האדם, ובדיוק הגמרא 'בחכמתו' היה נראה אם המלך שלמה לא היה אומר דברי החכמה הלזו לא הייתי יודע ומבין זאת, מי זה האדם אשר לא ישמח לבו אם בנו הוא חכם, ומהי חכמתו של שלמה המלך במה שאמר 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני', הלא זה דבר פשוט אשר כל איש יבין בלא חכמת שלמה. ועוד מהו 'ואומר'. אבל נבאר היטב דברי חכמינו ז"ל וחידותם וחכמת שלמה. ידוע כי דוד מלך ישראל היה צדיק וקודש אלקי חסיד ועניו, ובכל זאת היה נרדף ונלחם מהשונאים, אף צדקו שעומדת לעד מכחישים אותו, ואמר 'רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה', אף שראו צדקתו וענוותנותו, כי היה בביתו רבי, והיה מכניע ומקטין עצמו שאמר לו טעות וקיבל ממנו כמו מרבו, והוא היה מלך ישראל. מכל מקום אמרו שזהו אינו אמת אתו רק להראות צדקתו וענוותנותו בפני העם, אבל אין תוכו כברו ואיכה יוכל להוכיח האמת, בגדוליו. שהבנים אשר מגדל, אם רואים בביתו שאיננו צדיק כמו שמראה עצמו בפני העם, זהו עושה רושם שיוצאים מן השיטה. מה שאין כן אם הגידולים רואים את אביהם בביתו צדיק יותר ממה שמראה עצמו להעם, אז נעשה התעוררות גדולה בין הבנים ומשתדלים בכל כוחם לילך בדרך אביהם, בדרך היראה, ונעשים גדולים בתורה וביראת שמים, וזה הוכחה שאביו היה באמת צדיק תמים. וזה הפשט של הגמרא, 'ולמה נקרא שמו מפיבשת, שהיה מבייש פני דוד בהלכה', שאמר לו 'טעית' והוא מקטין עצמו  ומקבל ממנו כמו תלמיד מרבו, הגם שהוא מלך ישראל. ושונאיו הרואים צדקתו וענוותנותו אמרו שהוא רק להראות לפני העם שהוא צדיק ועניו. על זה אמר רבי יוחנן לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב, שהיה מכלים פני מפיבשת רבו בהלכה, להראות לכל שהוא באמת צדיק תוכו כברו ומגדל בניו לתורה ועבודה, כמו כלאב. וזהו הוכחה רבה שאמת היה עמו. ועכשיו נבין חכמתו של שלמה המלך שאמר 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'. מהו 'גם אני', אלא לא לבד שאשמח אם בני חכם, כי זהו חוזר גם כן על עצמו, כי מזה הוכחה כי באמת הייתי צדיק ולא בעורמה חס ושלום להראות לעם צדקתו, כי כמו לפני העם, היה בביתו יותר ויותר צדיק וקדוש, ולכן 'ישמח לבי גם אני'. וזהו הפשט ואומר 'חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר', דהיינו המחרפים אותי וחשדוני שאינני באמת שומר אמונים, עכשיו שרואים בני כלאב שהוא תלמיד חכם גדול המכלים את פני מפיבשת רבו, מודים לי שאמת וצדק היא אתי.

(שתילי זיתים, עמ' קסו).


הגאון רבי שמעון קרויס הי"ד נולד בסרדאהלי לאביו הרב יעקב קאפל ולאמו זעמעלא, בל"ג בעומר שנת תרכ"ג (1863). בילדותו למד בהתמדה לילות כימים, וגדל בתורה ובעבודת ה'. גם בחלומותיו עסק בדברי תורה. את חיבורו הראשון, חיבור נפלא על הלכות פסח, כתב בגיל 17. נשא לאשה את מרת שרל בת רבי מנשה געלב מוועלקא-פילא, בשנת תרמ"ט. נולדו להם ששה ילדים: הרב משה אליעזר (תרנ"א-תשל"א), מנשה (תרנ"ג-תשל"ז), נפתלי חיים (תרנ"ה-תשל"ט), שבע הי"ד (תרנ"ז-תש"ד), גיטל הי"ד (תרנ"ח-תש"ד) וצבי יהודה (תרס"ג-תשנ"ו).

בשנת תרנ"ה שימש אב"ד קארלבורג. בשנת תרנ"ו היה אב"ד בנאג' סנט-מיקלאש. בשנת תרע"ד היה רב בחברה ש"ס בקהילת סארווראש, ומשנת תרע"ה מילא את מקום אביו בקהילת אטש. ספרו "שתלי זיתים" יצא לאור בשנים תרצ"ח-תש"א. כרב צעיר המשיך ללמוד בהתמדה תורה לשמה, במגמה לברר את אמיתה של תורה ולברר את השיטות. לשואליו השיב בעל פה תשובות מפורטות, בבקיאות רבה בראשונים ובאחרונים. את פרנסתו מצא בדוחק כרב בקהילה קטנה. רבי יונתף שטייף, ראב"ד בודפסט, היה מתייעץ אתו בשאלות הלכתיות חמורות והשתעשע אתו בדברי תורה. הוא הקפיד ללכת בעצמו לקנות את העוף לשבת, ושימש בעצמו את העניים שבאו לסעוד בביתו. דעתו היתה מעורבת עם הבריות, וקיבל את כל האדם בסבר פנים יפות, תוך שמחשבותיו עסקו תמיד בסוגיות הש"ס והפוסקים.

במהלך השואה אבדו כמעט כל עותקי ספרו, ורוב כתבי היד של חידושיו. בנו, הרב משה אליעזר, הצליח להציל חלק מכתביו, ערך אותם והוציא אותם לאור בחלק הראשון של המהדורה השנייה של "שתלי זיתים" (לונדון, תשכ"ד). אחיו, הרב מנשה, המשיך והוציא לאור את הספר כולו בכרך אחד בשנת תשל"ד. הספר כולל גם את הערות הרב שמעון ואביו לחידושי הלכות של רבי יהונתן אייבשיץ וגאונים נוספים.

בשנת תש"ד נרצחו באושוויץ הרב שמעון, הרבנית שרל, ובנותיהם: שבע פרנקל –  עם שתים מבנותיה רחל וחנה, וגיטל הנדלסמן – עם כל שלשת ילדיה, יעקב קאפל, וורה וזעמעלא. הי"ד.

פסח, שבועות, סוכות, ענווה וגאות, אמת ושלום, אבות ואמהות / שרידים מתורתו של הרב שלמה ברוך הלוי פראגר הי"ד בהגהותיו לספרו של אביו

תמונת הרב שלמה ברוך סגל פראגר הי"ד

מבן המחבר הי"ד:
מדרש רבה פרשת אמור סוף פרשה ל'. שלשה המה נפלאו ממני [משלי ל,יח]. ג' המה פסח, מצה ומרור. ושמעתי לפרש מאאמו"ר הגאון (שליט"א) [זצ"ל] דמבואר במשנה פסחים דף קט"ז [ע"א] ששואלין בלילי פסח 'מה נשתנה', ושם מבואר שאפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות פסח שואלין זה לזה 'מה נשתנה'. וכבר כתב כן בסדר ההגדה, אלא שבמשנה יש שינוי 'שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, בלילה הזה כולו צלי'. ולפי זה כיון שהוא שאלת תלמידי חכמים, כמבואר במשנה, ואין זה שאלת קטנים, לכן מצוה לבארו. והנה בפסח מצוה לאכול 'מצה' דווקא. וכתב הבינה לעתים הטעם 'כי תועבת ה' כל גבה לב' [משלי טז,ה] וכל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה [פרשה ס"ז בהעלותך יב,ב]. וראיה גדולה מפרעה שנתגאה ואמר [שמות ה,ב] 'מי ה' אשר אשמע בקולו', עד שלבסוף עשה עצמו עבודה זרה וחישב עצמו לאלוה, ואמר 'לי יאורי ואני עשיתיני' [יחזקאל כט,ג]. והנה שורש הגאווה הוא העושר או גבורה או חכמה או יופי וכדומה. והכל הוא הבל ואפשר שיאבד ממנו ואפילו האדם עצמו אפשר שימות ויאבד. ובזה מבואר מה שאמרו ישראל שירה על הים [שמות טו,א] 'אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים'. וכתב בתרגום 'ארי אתגאי על גותניא וגאותא דיליה'. וידוע הסוס הוא מתגאה, כמבואר בפרק ערבי פסחים [קיג ע"ב], וגאותו על רוכבו. אבל הסוס הטעון משא לא יתגאה. לפי זה רק ה' לבדו יכול להתגאות, 'ה' מלך גאות לבש'. וגם כן 'סוס ורוכבו רמה', דהיינו הגאוותן שהוא מגביה עצמו ובאמת הוא ריק מכל, אין בו רק אוויר. לכן ציוונו ה' לאכול רק מצה בפסח, להרגיל עצמו במידת ענווה, היפך מדת פרעה. לפי זה, כוונת אכילת מצה להזהירנו מן הגאות.
מרור – מורה גם כן על כי מררו חייהם בעבודה קשה, וממילא אין לנו להתגאות, כי עבדים היינו. אבל מצינו גם כן בלילי פסח מצוות המעוררים לנו להתגאות. כי המשנה ריש פרק ערבי פסחים אומרת 'אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב', והוא סימן חירות. עיין שם ברש"י. וגם השני טיבולים מעוררים גם כן על זה שאנו שרים ונכבדים. ובזמן שלמה המלך עליו השלום ובזמן המשנה שנכתבה בזמן התנאים ראשונים אכלו גם קרבן פסח, הזכירו גם זה שמפורש בתורה שמצווה לאכול קרבן פסח בלילה, ודווקא צלי. ובו נאמר [שמות יב,מו] 'ועצם לא תשברו בו'. וכתב החינוך על התורה [מצוה טז] שהטעם כדרך השרים להשביע עצמם בבשר, ואין צריכים לשבור עצמות להוציא המוח. וגם אכילת קרבן פסח דווקא בצלי מעורר על זה, כי דרך שרים לאכול בשר צלי ולא על ידי בישול במים שנחלש הכח. וממילא אנו מחזיקים עצמינו לשרים בלילה הזה, וזה מעורר לגאווה. וזה שאלת 'מה נשתנה', וזה כוונת שלמה עליו השלום 'שלשה אלו נפלאו ממני', כי סותרים זה את זה. ועל זה משיב בעל ההגדה 'עבדים היינו לפרעה ויוצאינו ה' אלוקינו משם'. ומבואר בהגדה 'אני ה' ולא מלאך וכו", ומבואר בתורה [דברים ד,ח] 'ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים', 'או הנסה אלקים לבוא לקחת גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים' [שם לג]. על זה וודאי ראוי להתגאות, אבל בכל עניינים אחרים צריכין להרגיל עצמינו בענווה, כי עבדים היינו לפרעה במצרים. ובזה מתורץ שאלת 'מה נשתנה' ומיושב גם כן הסתירה הנ"ל. ובזה יש לפרש היטב במה שאמר שלמה המלך עליו השלום בשיר השירים [א,ט] 'לסוסתי ברכבי פרעה דמיתך רעיתי', וכבר כתבתי כי הסוס מתגאה וגאוותו על רוכבו, ובבחינת זה הוא ישראל, שמתגאה על הקב"ה שרוכב עלינו, ונקרא 'אלקי ישראל' ומתפאר בנו 'מי כעמך ישראל גוי אחד', והקב"ה מניח תפילין מה כתיב בהו, עיין ברכות דף ו' סוף ע"א. וזה כוונת הקב"ה משמח עימנו שכל גאוותנו בבחינת סוס ברכבי פרעה, ודו"ק. [ע"כ].

(תורת יעקב, ב, עמ' פו)

מבן המחבר הי"ד:
על עניין שכתב אדוני אבי מורי ורבי הצדיק זצ"ל, למה עשה משה רבינו עליו השלום הוספה שעל ידי זה נתעכבו יום אחד מכל מצוות שבתורה. והתירוץ שמשעה שקבלו עליהם כאילו עשו. עיין ריש שבת. ובזה ניחם עצמו רב יוסף שהיה סגי נהור ולא יכול לעשות כרצונו הטוב. ובחתם סופר ז"ל פירש שעל ידי ז' סיוון נעשה שבירת הלוחות, כי יומא הוא דגרם על מעשה דחטא עגל, שאמלמלא היה בו' לא היה זה. ממילא יש להם שייכות הוסיף יום אחד לשבירת הלוחות. וזוהי כוונת רב יוסף, 'אלמלא האי יומא', וזה כוונתו ביומא דעצרתא, כי קיימא לן בז' סיוון ניתנה תורה הקדושה ועצרת הוא סיום הספירה שזמנו תלוי במתן תורה. ומה שאמרו 'זמן מתן תורתינו' בו' סיוון כתבו המפרשים שבכלל זמן תורה הוי, ובו' יוון הראו עם ישראל שרוצים רק היו אנוסים.

(תורת יעקב, ב, עמ' פח)

בגמרא ברכות ט' ע"ב מקשה 'מכדי יהיו לרצון אמרי פי' משמע לבסוף ומשמע מעיקרא, דבעינא למימר מאי טעמא תקנוהו רבנן לאתר י"ח ברכות, לימרו מעיקרא. אלא משום שאמרה דוד אחר ח"י מזמוריו גם אנו נאמרו אחר ח"י ברכות. וידוע באגדתא רשות נתונה לתרץ קושית הגמרא, כיון דאין נפקא מינא לדינא. ולענ"ד יש לומר שידוע מה שכתב הרמב"ם על המתפלל בלא כוונה על זה נאמר (ישעיה כט יג) 'בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. ובספר אורחות חיים שעשה רבינו הרא"ש (הנדפס בליקוט צבי) כתב 'אמור סלח לנו, על אומרך מלת סלח לנו', כולמר על שאמר תפלה זו בלא כוונת הלב. אמנם בגמרא בבא בתרא קס"ד סוף ע"ב אמרו ג' עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום. ואחד מהם 'עיון תפלה', ופירשו תוספות שאין מכווין בתפלתו היטב, כמו שכתוב בירושלמי ברכות 'מחזיקנא טיבותא לרישא דכי מטי למודים כרע מגרמי'. עד כאן לשון קודשו. והנה דרך הישר לבן אדם שיחשוב תחילה מה שרוצה לדבר ואחר כך ידבר, אמנם המתפלל בלא כוונה מדבר תחילה, ואחר כך חושב בלבו מה שהיה צריך להוציא בשפתיו. וזה כותבו אמרינו יהיו לרצון מה שהקדמנו אמרי פינו להגיון לבנו, היינו כאומר 'סלח לנו' על אומרו 'סלח לנו' בלא כוונת הלב. [ובפרט בעוונותינו הרבים בדור יתום מקוים שמתפללים בלי הגיון לב, ולכך אמרינן על זה שאומרים אחר התפילה 'עושה שלום' כי אומרים שלום שבא ממרחק רעיונותיו ומחשבותיו רצו בכמה מקומות, ולכן אומרים 'יהיו לרצון אמרי פי', הגם שהיה בלי הגיון אלא אחר האמירה היה להגיון, אף על פי כן תקבל ברצון. נרשם ע"י בן המחבר הי"ד], וזה לא שייך לאומרו קודם תפלה, כי אולי יכווין היטב בתפלתו כנ"ל. [שו"ת אות ג'].

(תורת יעקב, ב, עמ' צט).

מבן המחבר הי"ד:
'רחל מבכה על בניה' [ירמיה לא,יד] על עולליה. כמו שאמר יצחק, קודם שהיה לו בנים, בשעת עקידה, 'הנה נפשי נתונה לך אוי לי על דמי' [תנחומא וירא אות כג]. שיש לו צער על ילדיו, דהיינו שלא הניח בן. אבל גבי רחל יש לפרש 'על בניה', דעיקר טובתה שאם יתגדלו בדרך טוב, יהיה נחת רוח לנשמת המת, כמובא במדרש [כלה רבתי פ"ב] על רבי עקיבא שהיה לומד עם בן יתום אחד, ובא אליהו בחלום לטובתו אשר עשה. רחל אמנו מבכה על בניה, והשיב יעקב אבינו עליו השלום, מאחר שיהיה הבן בן-ימין, יהיה לטובתה.

(תורת יעקב, ב, עמ' קסה)

מבן המחבר הי"ד:
גם יש לפרש בעניין זה המסורה, ששמעתי מאדוני אביו מורי ורבי הגאון הצדיק (שליט"א) זצ"ל 'כל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה' [שמות לה,כו] 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן' [אסתר א,כ], על ידי מעשיהם הטובים והתנהגותם, שהתנהגות הבית על ידי האשה, אם היא על פי התורה הקדושה יתנו יקר לבעליהן.

שמעתי מאדוני אביו מורי ורבי הגאון הצדיק (שליט"א) זצ"ל, לפרש דברי המדרש [מובא בילקוט אליעזר ערך סוכה אות י"ח בשם 'עיר דוד' – ועיין ילקוט איוב רמז תתקכז] לא סמכה דעתו של איוב עד שראה סוכה של ג' דפנות. העולם הזה נמשל לסוכה, כמו שהובא לעיל, והעולם הזה עומד על ג' עמודים, על אמת דין ושלום [אבות פרק א, משנה י"ח]. אבל הרבה פעמים שהאדם מאמין שלא לעשות מחלוקות, דהיינו מפני השלום אפשר לשתוק, אפילו רואה דבר שאינו הגון. ובאמת פירשתי בעזרת ה' דברי המגן-אברהם על ריש שולחן ערוך הטהור, שהטור מתחיל עם מאמר רבי יהודא בן תימא [אבות פרק ה, משנה כ] 'הוי עז כנמר', והמחבר התחיל 'יתגבר כארי', שאם התנא מתחיל [ב'עז כנמר'] היה לו גם כן להתחיל כן. אלא דהתנא התחיל שפיר שאמר מעיקרא "הוי אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות', ואחר כך אם הדבר מונע לעבודת ה', אז 'הוי עז כנמר'. אבל השלחן ערוך לא רצה להתחיל עם זה, שלא ירגיל עצמו במידת עזות, כמו שכתב המגן-אברהם. כמו ששמעתי לפרש בפרשת כי תשא [לג,כא-כב] 'ויאמר ה' הנה מקום אתי', אם הוא בשביל כבודי, 'ונצבת על הצור', על ראש הסלע, 'והיה בעבור כבודי', דהיינו שאינו מגעת לכבוד התורה הקדושה ולעבודת ה' יתברך שמו, 'ושמתיך בנקרת הצור'.

איוב שהיה אחד מג' יועצי המלך [פרעה] האמין שטוב בעבור שלום לשתוק, אבל באמת כתוב מתחילה 'אמת' ו'דין' ואחר כך 'שלום'. כמו שכתוב גם כן בקרא [זכריה ח,יט] 'האמת והשלום אהבו'. אמת, זו תורה הקדושה שחותמו של הקב"ה אמת, הראו לו שלא עשה כהוגן. משה רבינו עליו השלום זכה להיות מנהיג ישראל בעבור שכל פעליו הוא למען האמת. ה' יזכנו לעמוד על האמת, אמיתה של תורה הקדושה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא בזכות אבותינו הקדושים. אמן.

(תורת יעקב, ב, עמ' קעט)

לעניות דעתי יש לפרש, א' – 'דע מאיו באת', ידוע מה שכתב השל"ה הקדוש [פרשת בחקותי] בתוכחה כתוב [כו,מב] 'וזכרתי את בריתי יעקב וגו' ויצחק וגו' ואברהם אזכר', לכאורה אינו שייך לשם, כי זהו טובה אם יזכור לנו ה' יתברך זכות אבות. אמנם לפעמים הוא לרעה, אם יזכור הקב"ה מי היו אבותיו של זה, אם היו כשרים וחשובים, אם כן הבנים ראו בעיניהם איך ראוי להתנהג, ואף על פי כן השחיתו דרכם, ראויים הם לעונש ממי שנתגדל אצל רשעים כמובן, על כן אמר התנא 'דע מאין באת', מאבות כשרים. וכן נראה לי גבי יוסף הצדיק, כשרצתה אשת אדוניו להסיתו, נראית לו דמות דיוקנו של אביו [סוטה לו ע"ב]. אפשר הכוונה, כי נזכר מי הוא אביו הקדוש ואיך יהיה הוא חס ושלום לא טוב.
הג"ה מבן המחבר הי"ד: נראה לפרש כוונת 'מאין באת' – כשאדם נזכר ומזכיר את אבותיו כדי להטיב מעשיו ויתמיד בזה שצריך להראות 'פאר די אויגען האלטען' [שיעמיד ויציב לעיניו] מעשיהם הטובים, מה שהיו רגילים לעשות מערב עד בוקר. וזוהי כוונת המצבה הזאת תהיה בית אלקים, כמו שהולכים לבית אלקים ללמוד לעבוד את ה' יתברך שמו. עד כאן הג"ה.

(תורת יעקב, ב, עמ' קפג)


הרב שלמה ברוך פראגר, רבה של פטרוביסלה (יגוסלביה), נולד בשנת תרמ"ח (1888) לאביו הרב יעקב פרגר, רבה של אדא בעל שו"ת "שאילת יעקב" שהיה תלמיד מובהק של ה"כתב סופר", ולאמו, בתו של המהר"ם שיק, רבה של חוסט. הוא למד בהתמדה רבה ש"ס ופוסקים בישיבות ובהם בישיבת הרב יהודה גרינוולד, אב"ד סאטמר, שהסמיך אותו להוראה והדריך אותו כרב ומורה הוראות בישראל. הרב שלמה ברוך נשא לאישה את מרת רבקה, בתו של רבי יהודה ליכטנשטיין, אב"ד בטלאן, והמשיך ללמוד אחר נישואיו בהתמדה במשך מספר שנים בהיותו נסמך על שלחן חותנו. שם גדל בחסידות וצדקות, והתמלא בהתלהבות ומסירות בעבודת ה'. אחר כך התקבל לרב בית הכנסת לקהילת החסידים בעיירה הקטנה פטרוביסלה. לאחר מלחמת העולם הראשונה השתייכה העיירה למדינת יגוסלביה, והיהודים שם חיו ברווחה יחסית, בלא הפרעה לחיי הקהילה. הרב שלמה ברוך הנהיג את עדתו באהבה ובענווה, באדיבות ובמסירות נפש. תפילתו אחרה שעות רבות, הוא אכל בשר רק בשבתות, מועדים וראש חודש, ובשאר ימות השבוע מיעט באכילה. הרב הרבה לעשות חסד ולחזר אחר המצוות. את כל הכסף שהגיע לביתו היה מחלק לצדקה, וגם את משכורתו חילק לנצרכים. פעם בערב שבת, בהיותו במקווה הבחין ביהודי עני ההולך בנעלים קרועות ומלוכלכות, והחליף את נעלי השבת שלו בנעלי העני. כאשר עני סיפר לו שעומד להשיא את ביתו ואין לו דמי נדוניה לכרים וכסתות, מסר לו הרב את הכרים והכסתות שלו. הוא ביקר אצל יהודים כפריים, דרש בשלומם, חיזק את שלום הבית אצלם והתקין להם מקוואות. את תפקידו העיקרי ראה בהרבצת תורה והקים בבית מדרשו ישיבה קטנה לתלמידים הצעירים.

לאחר שהנאצים כבשו את יגוסלביה, הם החלו באפליית היהודים, הגבילו את תנועתם, חייבו אותם לשאת טלאי צהוב וריכזו אותם בגטאות ובמחנות. חלקם מהיהודים הומתו במקום ויש ששולחו למחנות המוות, ובעיקר לאושוויץ. בשנת תש"ד, רוכזו אנשי הקהילה בשבת כהכנה לגירושם לאושוויץ. בל הגרמנים לקחו מסופר הקהילה את ספר התורה והעבירו אותו לידי הרב. הוא צעד בראש בני עדתו כשהוא נושא את ספר התורה בזרועו, עד שהגיעו לתחנת הרכבת. שם חטפו הגרמנים את הספר מידיו, זרקו אותו ופרשו את היריעות על הארץ. הם ציוו על היהודים לדרוך על היריעות, וכאשר סירבו, הוכו היהודים באכזריות והתעללו בספר התורה ולכלכו אותו בבוץ.
הרב ובני הקהילה גורשו לאושוויץ ונספו שם. כן נספו הרבנית רבקה, ובניהם: הרב משה זאב, רעייתו ושלשת ילדיהם. רבי הלל, רעייתו ושני ילדיהם. חיים יעקב. יהודה צבי. מרדכי זאב. חתנו הרב חיים יעקב ברזניץ ושלשת ילדיו. בתם חוה ובעלה ר' יוסף היימפלד וארבעת ילדיהם. בתם רחל ובעלה הרב ר' מרדכי וארבעת ילדיהם. הי"ד. ארבעה מבנותיו שרדו, ובהם בתו בריינדל ברזניץ ובנה שנולד בעת הגלייתה למחנה ההשמדה.

השאיר אחריו חידושי תורה בכתב יד, חלקם בפנקס דברי התורה של אביו. חידושים ממנו מובאים בספר של אביו על התורה "תורת יעקב", ואביו מזכירו מספר פעמים ב"שאילת יעקב" (סימן צד אות יא, סימן קלב ובפרשת מצורע).

מקורות: אתר זכור, אלה אזכרה ה עמ' 209-214, תורת יעקב ב עמ' שא, בן פורת יוסף, מאת ר' נתן אליהו רוט עמ' קפב-קפה.

מעלת מחזיקי התורה ומחנכי הבנים לתורה וליראת שמים / הרב אברהם יעקב הורביץ זצוק"ל אב"ד פראבוז'נה

תמונת הרב אברהם יעקב הורוביץ הי"ד

אמרתי להקדים קצת דברי אגדה לכבוד מחזיקי התורה וחינוך הבנים לתלמוד תורה. במדרש רבה פרשת קדושים, כי תבואו אל ארץ ונטעתם כי עץ מאכל, הדא הוא דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה. ותמוה, דמה שייכות זה הפסוק עץ חיים כו' לכאן.

והנראה דבש"ס תענית (ו' ע"א) אמרינן, כתיב כי ממנו תאכל כו' אם תלמיד חכם הגון הוא, ממנו תאכל, הרי דתלמיד חכם נקרא עץ מאכל. ועל זה הזהירה תורה, כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, שיתאמצו להרבות זיו התורה הקדושה ולהרבות גבולה בתלמידי חכמים הגונים הנקראים עץ מאכל. אבל הלא לא כל אדם יוכל לזכות לתורה. יש שאין דעתו רחבה להשיג התורה או משאר מניעות. אבל כבר אמרו חז"ל, עץ חיים היא למחזיקים בה, ללומדיהם לא נאמר אלא למחזיקים, הרי שהמחזיקים יש להם שכר כלומדי תורה, ויששכר וזבולון יוכיחו כידוע. ובפרט המגדל בניו לתלמוד תורה ויראת שמים שלא יהיו חס ושלום כעדת הפראים ההולכים בשרירות לבם, אז יגדל שכרו כתלמיד חכם ונקרא עץ מאכל. וזה כוונת המדרש שקשה לו במה שאמר הכתוב ונטעתם כל עץ מאכל, הרי לא כל אחד יוכל לבא למדרגה זו. לזה אמר ליישב הדא הוא דכתיב  עץ חיים היא למחזיקים בה, והמחזיק גם כן שכרו כלומד תורה. ואם כן יכול כל אחד לקיים בעצמו ונטעתם כל עץ מאכל.

ובזה יש לרמז בסוף עוקצין, מתניתין דכוורת דבורים רבי אליעזר אומר הרי הוא כקרקע כו', ואחר כך אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות כו'. דלכאורה צריך להבין מה שיאטי' דמימרא דרבי יהושע בן לוי  לכאן, ומה הלשון לכל צדיק וצדיק.

אבל בא לרמז דלאו דווקא למי שהוא תלמיד חכם וצדיק זוכה לש"י עולמות, אלא המחזיק התורה ומגדל בניו לתלמוד תורה ומחזיק ידי תלמידים המיגעים בתורה לשיוכלו לעסוק בתורה, גם כן נוחל ש"י עולמות. ולזה אמר לכל צדיק וצדיק, היינו הן צדיק מעצמו הן על ידי החזקת אחרים. וזה יש ללמוד ממתניתין דכוורת דבורים דבש"ס בבא בתרא ס"ו אמרינן אמתניתין דכוורת מאי טעמא דרבי אליעזר דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש, וכי מה ענין דבש ליער, אלא מה יער התולש ממנו בשבת חייב אף דבש כן. הרי דעל ידי שגלתה תורה דדבש בכוורת הוי כמחובר ותולש ממנה חייב, לכן אמרינן דכל הכוורת המחזיק הדבש הוי כמחובר וכקרקע לכמה דברים. ונלמד מזה דהדבר המחזיק החפץ הווי כגוף הדבר. ולכן אמר על זה רב יהושע בן לוי דממילא נלמד מזה דהוא הדין המחזיק התורה נחשב לצדיק ועתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, הן לתלמיד חכם הן למחזיקי התורה, לכל אחד  ש"י עולמות.

ובמדרש חזית בפסוק משכני אחריך נרוצה, אמר רבי מאיר בשעה שעמדו ישראל לקבל התורה אמר להם הקב"ה אלעיקי אני נותן לכם התורה אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרנה. אמרו לו אבותינו ערבים לנו. אמר להם אבותיכם צריכין ערבים כו'. אמרו הרי בנינו ערבים, אמר הקב"ה הא ודאי ערבים טובים על ידם אתננה לכם, הדא הוא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. להבין ענין ערבות הבנים על התורה, וכי בזה שיתפסו חס ושלום הבנים בעון אביהם יהיה ערבות. בכל מקום ערבות הערב מבטיח לשלם עבור הלווה כשלא ישלם הלווה, לא במה שיענישו חס ושלום להערב. ובש"ס מגילה כ"ז, ואת בית הגדול חד אמר מקום שמגדלין בו תורה, וחד אמר מקום שמגדלין בו תפלה. מאן דאמר תורה דכתיב ד' חפץ למעז צדקו יגדיל תורה ויאדיר. ויש להבין מה הראיה דעל ידי שמגדלין בו תורה נקרא בית גדול.

והנראה דבאמת שיקיימו כל ישראל והגית בו יומם ולילה זה דבר שאי אפשר לגודל הטרדא, ואפילו לקבוע עתים לתורף גם כן  קשה, דרוב העם טרודים על המחיה ועל הכלכלה, ותורה מה תהא עליה. אבל הקב"ה ברוב רחמיו נתן לנו עצה על ידי שנגדל בנינו לתורה, אם כן כל טרדתו שנודד ללחם הווי כעוסק בתורה, כי תכלית טרדתו בשביל התורה, לגדל בניו לחנכם לתורה. וזה מרומז בפרשת קריאת שמע, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, דיש להבין שהפסיק באמצע בהא ד"ושננתם לבניך", דלכאורה כיון שהתחיל לדבר "והיו הדברים האלה גו' על לבבך", היה לו לכתוב "ודברת בם וכו'" אחר כך לומר "ושננתם לבניך". אבל הכוונה דכיוון שאמר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", גלוי לפני הקב"ה שזה אי אפשר לכל אדם לקיים מטרדת עולם הזה, לכן ברוב רחמיו נתן תיכף עצה לזה, "ושננתם לבניך". ועל ידי זה "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", דאפילו תהיה טרוד בדרך גם כן יהיה כדובר דברי תורה אחר שטרדתו לצורך מצווה לגדל בניו ללמדם תורה נחשב כלומד בעצמו. ואפילו כשמחזיק בנים אחרים גם כן כלומד בעצמו, כיששכר וזבולון. ובזה יבואר כונת הש"ס במגילה דמאן דאמר "שמגדליו בו תורה", לא תימא שלומדיו בעצמן, רק שמגדלין בנים לתורה, הווי גם כן גדול דנחשב כעוסק בעצמו בתורה, ועל זה הביא קרא "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", דמצדקת ד' שמזה שיגדלו התורה יהיו אותן המחזיקים לגדל התורה נאדרים בתורה כאלו עסקו בעצמם בתורה.

ובזה יבואר המדרש חזית הנ"ל, שמה שאמר הקב"ה תנו לי ערבים שתשמרו התורה ועל כך אמרו אבותינו יהיו ערבים, שזכותם יגן עליהם לשמור התורה, והקב"ה לא הספיק בזה עד שאמרו בנינו יהיו ערבים, שעל ידי הבנים יוכלו לקיים ולשמור התורה אפילו כשהם יהיו טרודים. ובזה נתרצה הקב"ה, ועל זה נאמר "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז"…

ה' יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו לגדל בנינו וצאצי צאצאינו השי"ת לתורה ויראת שמים, ואז יתרומם קרן ישראל ונוושע בישועה כללית בזכות התורה אמן.

(מתוך פתיחת המחבר לספר צור יעקב)


הרב אברהם יעקב הורביץ (הורוויץ) נולד בבוסק (אז גליציה, כיום אוקריאנה) לאביו הרב שמואל הלוי בשנת תרכ"ד (1864) שהיה קודם לכן ראב"ד בברודי, נכד הגאון ר' טודרוס זונדל הלוי מבוסקא, נצר מגזע השל"ה הקדוש. בטרם הגיעו לגיל שלוש התייתם מאביו, ואימו דאגה לחינוכו. מגיל צעיר החל ללמוד בין הבחורים בבית המדרש, בהתמדה מופלאה, בניגון ובקול רם. אחר כך עזב את ביתו והלך למוד תורה בבוסק אצל רבי זלקא וינריב. לאחר נישואיו לביתו של ר' מרדכי אריה שליט מסאסוב, עבר לסאסוב והתמסר כולו ללימוד התורה יומם ולילה, ורשם את חידושי תורתו. הוא נמנה על חסידי בלז, והתחבב מאוד על בן האדמו"ר שהזמינו לביתו לשאת ולתת עמו בהלכה. הוא הוסמך להוראה מאת רבי שלום מרדכי מבערזאן ומרבי יעקב ווידנפלד אב"ד הרומלוב. בחודש אב תרמ"ז, השתוללה שריפה בסאסוב שכילתה את ספריו המרובים ואת קונטרסי חידושיו. בשנת תרמ"ט (1889) התקבל לרב בעיר פרוביז'ינה. שמו התפרסם כגדול בתורה והרבה תלמידי חכמים החלו פונים אליו בשאלות הלכתיות ותלמודיות. חלק קטן מתשובותיו יצא לאור כספר שו"ת צור יעקב על ארבעת חלקי השולחן ערוך, ב"כ (בילגורייא, תרצ"ב). אחרי פטירת הרב מאיר שפירא, נתמנה לראש ישיבה ב"ישיבת חכמי לובלין".

בנו הרב מרדכי אריה הלוי הורוביץ, מחבר ספר "בשם מרדכי" היה אב"ד מאלד-באנילא בבוקובינה, ולאחר שניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל וישב על התורה ועבודת ה' בתל אביב עד לפטירתו בשנת תשכ"ח (1968). הוא ליקט מאמרים, מכתבים והסכמות של שכתב אביו, רבי אברהם יעקב הלוי הורוביץ הי"ד, והם יצאו לאור לאחר פטירתו בספר "קול יעקב" (ירושלים, תשס"ה. בסוף הספר "בשם מרדכי").

על תולדות הרב אברהם יעקב הורוביץ בימי השואה, כתב בנו במאמר, שיצא לאור בספר "אלה אזכרה", א, עמ' 34-39:

בקיץ תש"ב הצליח להימלט בנס מידי הרשעים והגיע ברגל לפרובוזנה. אותו זמן כבר היו הרבה קהילות ישראל במזרח גאליציה חרבות ושוממות, על כן היתה גדולה חרדתם של יהודי המקום לקראת הבאות. נתקיים בהם בבוקר תאמר מי יתן ערב וגו'. אף בהיכנסו לדירתו של הרב הורביץ מצא את אנשי הבית סובלים מחסור ואחוזי פחד, עד שרק מאוחר בלילה מוצאים מרגוע לנפשם. אך מה השתומם עת ראו עיניו באמצע הלילה את הרב יורד מעל מיטתו ויושב לכתוב חידושי תורה למרות רעבון לבו וחולשת כוחו.

בראשית ימי המלחמה עם מנוסת היהודים מגאליציה המערבית למזרחית, נתגלגלו ובאו לפרובוז'נה כמה משפחות של פליטים. כאשר ממשלת רוסיה העבירתם לאחר מכן לסיביר. היה הרב מחזקם ומעודדם ואף ממציא להם חבילות מזון, כל עוד היתה אפשרות לכך. אולם כעבור איזה זמן פקד הרעב את נווהו, ומתומך הפך לנתמך. הרב מבילגורי אחיו של הרבי מבלז ישב אז בפרמישלאן, ובשמעו כי הרב דפרובוז'נה רעב ללחם שלח לו מצרכי מזון. באשרו בתודה את קבלת החבילה העיר הרב הורביץ שאם כי מקבל הוא באהבה את הסבל והיסורים, הרי מיצר לבו וכואב על למה יאמרו הגויים וכו'.

כל ימיו היה מרביץ תורה ברבים וזכה להעמיד תלמידים הרבה, ביניהם גדולי תורה. אף בשנת תרע"ד, עת באה עירו תחת הכיבוש הרוסי, לא הופרע להמשיך בהחזקת הישיבה, שהוציאה מתוכה תלמידי חכמים ובעלי הוראות.

באלול תש"ב נקרא רבי אברהם יעקב הורביץ לישיבה של מעלה, שבע ימים ורוגז, ונספד כהלכה על ידי חתניו ועל ידי תלמידו רבה של הוסיאטין. מיד אחרי פטירתו החרימו הרשעים את כל ספריו, ובתוכם כתבי היד של שאלות ותשובות למאות וכן חיבוריו בהלכה ואגדה והעבירום לגרמניה. ומקץ שבועיים הועברו בני משפחתו, חתניו, בנותיו ונכדיו למחנה ההשמדה שבבלזיץ.

הרב אברהם יעקב נפטר בט"ו באלול תש"ב (28.8.1942) בימי הזעם, ונקבר בפרוביז'נה.

מקורות: אהלי שם, אלה אזכרה, בשם מרדכי, קול יעקב, ועוד.

בענייני ביטחון בישועת ד' ואופניה / הרב מאיר ליב פרייא הי"ד

אופני הביטחון בה'

נקדים דברי ספר דברי יצחק מסכת מגילה, שמביא בשם הרב הצדיק מורנו ורבנו הרב משה ליב מסאסוב זי"ע, שפעם אחת בא אליו חסיד אחד להסתופף בצלו ולשמוע לקח מפיו, וכאשר נפטר מאתו ליסע לביתו, הנה דרכו והילוכו של הרב הקדוש הנ"ל היה ללוות כל אורח הבא אליו עד מחוץ לעיר. וככה עשה גם לאיש הזה. הנה החסיד ההוא אורח ברגליו הלך, אמתחתו הפשיל על כתפו, כי לא השיגה ידו לשכור עגלה לנסוע לביתו, ובקש את רבו הצדיק שיברכו גם בזה שיזמין לו ד' יתברך עגלה לנסוע לביתו, כי קשה לו ללכת ברגליו ולשאת אמתחתו עליו. הנה דבר הרב הצדיק אליו לאמר: חז"ל אמרו לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד' יהבך (תהלים נ"ה) אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזילנא בהדי האי טייעא וקא דרינא טונא ואמרי לי שקול יהבך ושדי אגמלאי (מגילה י"ח). לכאורה הדבר הוא לפלא, איך חכמינו ז"ל אשר כל רז לא אניס להו הוצרכו ללמוד פירוש המקרא הזה מההוא טייעא. אך הענין הוא כך, כי רבנן הללו בהיותם מתבוננים במידת הביטחון, אשר דוד המלך עליו השלום הזהיר אותנו עליו בזה הפסוק, הנה היו מסופקים עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בבורא יתברך, כי הנה יש בזה ב' אופנים, על דרך משל בנידון שלפנינו, שאתה צריך עגלה לנסוע לביתך. הנה אופן אחד מאופני הביטחון הוא שתבטח בד' שיזמין לך עגלה נוסעת לנוכח דרכך, ואתה תבקש את העגלון שיאספך אל תוך מרכבתו, והוא ימלא משאלתך. אולם יש עוד אופן אחד בביטחון יותר גדול, דהיינו שהביטחון יהיה כל כך חזק שד' יתברך יזמין לך עגלה עוברת לפניך, ובאין אומר ודברים מצדך, הנה בעל העגלה מעצמו יאמר לך: עלה אלי אל המרכבה. וזהו ענין אמרם לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד' יהבך, עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בד'. עד שסיפר רבה בר בר חנה ואמר זימנא חדא הוה אזילנא באורחא בהדי האי טייעא, וקא דרינא טונא, ואמר לי שקול יהבך ושדי אגמלאי. הנה האי טייעא מרצון עצמו אמר לי שאתן משאי על גמלו, מבלי הקדמת מבוקשי אליו בזה, ולמדו מזה שהביטחון צריך להיות כל כך גדול וחזק באופן השני שזכרתי. הנה כה היו דברי הרב הצדיק אל החסיד ההוא. ויהי הוא טרם כלה לדבר, וישאו עיניהם ויראו והנה עגלה מרקדה משרכת דרכה דרך העיר אשר החסיד הדל דר בה, ובבואה לפניהם העמיד בעל העגלה את הסוסים ושאל את החסיד ואמר אנה תלך, השיב לו למקום פלוני. ויאמר לו, הלא אנכי נוסע גם כן שמה, עלה אל המרכבה ושב עמי ונסעה יחדיו. ובא האות והמופת אשר דבר איש האלקים אליו. עד כאן דברי ספר הנ"ל ושפתים ישק.
ב' אופני בטחון הנ"ל הנה היו במציאות גם אצל יוסף הצדיק. האחד שיכנע את עצמו ויפנה אל שר המשקים לחלות פניו להזכירו לפני פרעה. והשני שיבטח בד' ששר המשקים כאשר יתבשר שהושב על כנו, יפנה מעצמו אליו ויאמר ידעתי שלא עשית פה מאומה כי שמוך בבור וגם עשית עמי טובות עת שבתי פה, על כן בשכר זאת אזכירך לפני פרעה ואשתדל להוציא ממסגר נפשך.
הנה יוסף, הצדיק בחר לו דרך הראשון. ועל שלא עלה בביטחונו במדרגה היותר גבוה מזה, נתאחרה ישועתו לבא, כמו שנתבאר והוצרך להמתין עוד ב' שנים.
מעתה נתבאר כוונת המדרש. פתח הדרוש אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו, זה יוסף שבטח בד' כשפנה אל שר המשקים, כמו שכתוב (תיבות "אשרי הגבר אשר" נמשכות גם למטה כדרך המקראות וכאילו כתיב) ואשרי הגבר אשר לא פנה אל רהבים ושטי כזב. פירוש, אבל יותר ממנו מאושר אותו הגבר שלא פנה אל רהבים ושטי כזב, אלא בוטח בד' שהם יפנו אליו מעצמם ומרצונם. וזהו המעלה הנשגבה והעליונה במידת הביטחון, אשר לא עלה עליה יוסף. ובעבור שפנה הוא אל שר המשקים ואמר לו כי אם זכרתני והזכרתני, לא היתה ישועתו ממהרת לבא ונתוספו לו עוד ב' שנים. ואתי שפיר.
אם נחקור ונדרוש על סיבת כך וכך עבירות קלות וחמורות השכיחות בעוונותינו הרבים כמו חילול שבת, משא ומתן שלא באמונה או בדברים האסורים, גידול בנים שלא ברוח התורה, ביטול תפלה בציבור וכדומה, נמצא ששורשן ומקורן, על פי רוב, חסרון או קוצר הביטחון, כי אינו בטוח שמזונותיו הקצובים לו, ימצא אף בדרך היתר, אלא חושב שהכל לפי רוב המעשה והפעולה, ועל ידי זה מחלל קדשי שמים. מה נכונו דברי ספר מא"ד בזה לפרש מה שכתוב ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (שמות ט"ז) יש לדקדק בפסוק שלפניו אמר משה הנח אותו לפני ד' למשמרת, מאי טעמא שינתה תורה וכתבה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת. ויש לומר דרש"י פירש שירמיה הוכיח בני דורי למה אינם עוסקים בתורה, והם אמרו נניח,מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן. אמר להם, ראו דבר ד', שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם במדבר, הרבה שלוחים למקום להכין מזון ליראיו. עיין שם. הנה התורה בכללה נקרא עדות, ולשמור התורה כראוי יש כך וכך עיכובים ומקטריגים וצריך להיות ביטחונו שלם להתגבר עליהם, בפרט בעניין שמירת שבת הניסיון גדול מאד. אבל אם רואים אנו צנצנת המן שבזה נתפרנסו אבותינו ארבעים שנה בארץ לא זרועה, וזה היה רק בדרך נס לבדו, מעתה אם לא קצרה יד ד' לעשות כזאת, תקצר ידו, חלילה, אם האדם יגע וטרח במלאכתו ששת ימים ליתן לו כל כך שפע כמו אם היה טורח שבעת ימים, בתמיה. נמצא שראיית צנצנת המן לעינינו הוא סייג וגדר לכל קיומה של תורה, וחז"ל קראו לכל סייג וגדר משמרת, כדכתיב ושמרתם את משמרתי (ויקרא י"ח) עשו משמרת למשמרתי, ומשום בכי שינתה תורה ואמרה ויניחהו לפני העדות למשמרת, לומר לך שאותו צנצנת המן הוא משמרת וסייג לכל קיומה של תורה הנקראת עדות, כי על ידי זה תאלמנה שפתי שקר של יצר הרע המסיתה לחלל שבת ולבטל תורה ותפלה עבור פרנסתו. עד כאן תורף דבריו.
חסרון הביטחון גורם גם כן שנושאים נשים שאינן מהוגנות כדי להשיג על ידיהן ממון רב, והיא במקום אשר יאמר אין מעצור לד' להושיע אם ברב אם במעט, יאמר הכסף יענה את הכל.
בזמן הזה רבתה המכשלה והרבה בני אדם אין נושאים כלל, כי חוששים שלא יהיה להם לפרנס אשה וילדיה, ואף אותן שיולדו ונתגדלו על ברכי התורה, הרבה מהם נמנעים מלישא סמוך לפירקן, כי רוע מצב הכלכלי נגד פניהם, ואומרים כמעט קט יעברו ימי הרעה ואז נבנה לנו בית, זו אשה. אבל הכל יפצה פיהם, כי מי יודע שהימים הבאים יהיו טובים מאלה, ובין כך ובין כך ינטו צללי ימי בחרותיהם ושרויין בלא אשה ובלא חומה ואין לספר גודל חשבון העוונות שמסתבבות על ידי זה, וגורמים אריכת הגלות בעוונותינו הרבים.
באמת גם האבות אשמים בדבר, כי עליהם הטילה התורה החיוב להשיא את בניהם סמוך לפירקן, כדאיתא בברייתא, האב חייב בבנו להשיאו אשה (קידושין כ"ט) ואם מתרשל לעשות זאת בעתו ובזמנו בעוד שהוא שומע בקול הוריו וסר למשמעתו, יקשה לו אחר כך לתקן את המעוות, כאשר הנסיון מלמדנו. ואולי על זה רמזו חז"ל במה שאמרו (יבמות ס"ב) כל המשיא בניו סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך (איוב ה') דאם ממתין מלהשיא סמוך לפירקן אז לאחר זמן חכמים הם בעיניהם יותר מאביהם, מה שישר בעיני האב רע בעיני הבן, וכן איפכא. וחילוקי דעות בבית גורמין אי־שלום. מה שאין כן אם משיאו סמוך לפירקן, יסמך עליו הבן גם בעניין זיווגו, וממילא שלום באהלו. על כן כל מי שיראת ד' נוגע ללבבו ישתדל לתקן פרצה הנ"ל, ואשרי לו.
הגם שמלחמת החיים הלוך וקשה, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו, וחשכת ליל הגלות ימש ויחשיך עוד, בעוונותינו הרבים, עם כל זה אנחנו בני ישראל בשם ד' אלקינו נלך, עליו נשליך יהבינו, על רחמיו וחסדיו הגדולים נבטח, שאל יעזבנו ואל יטשנו, וישלח לנו משיח צדקנו, ואף אם יתמהמה נחכה לו, כי בא יבא ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן.

(שבט מישור, חוברת ב, המשך דרוש לפרשת מקץ ולחנוכה, בענייני ביטחון בישועת ד' ואופניה, הרב מאיר ליב פרייא הי"ד)

מתורתו של האדמו"ר מז'אריק, רבי דוד אהרן טברסקי הי"ד

תמונת הרב דוד אהרן טברסקי הי"ד

* שמעתי מכבוד אדמו"ר הרב הצדיק הקדוש מזאריק שליט"א בפסוק "יש לנו אב", אימתי יודעים אנו שיש לנו אב זקן, אותיות נז"ק, היינו כשיש חס ושלום איזה נזק על שונאי ישראל, אז מרבים אנו בתפלה לאבינו שבשמים, כי על מה שחסר לנו בגשמיות מרגישים אנו תמיד ומבקשים תמיד לאבינו שבשמים. אולם וילד זקנים, בגימטריא או"ר, היינו להוליד אור בלבו ונפשו. קטן, הוא בקטנות השכל אצלנו, עד שאין אנחנו מרגישים כלל בחסרונם להתפלל עליהם לאבינו שבשמים. ודברי פי חכם חן.

* שמעתי מכבוד קדושת אדמו"ר מזאריק שליט"א, ויקהל על משה ועל אהרן וכו', הנה מדרך עם בני ישראל הקדושים כשבאים אל הצדיק מתנצלים מאד, איך כי ע"י חוסר הפרנסה, רחמנא ליצלן, אינם יכולים להביט אל התכלית האמתי לעבדו יתברך עבודה שלימה. והצדיקים טוענים כי אמת בפי עם בני ישראל הקדושים. והראיה שאמר בתוכחה, תחת אשר לא עבדת את ד' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, הרי כי ע"י רוב כל יכולים לעבדו יתברך. והמקטרג טוען ומביא ראיה, וישמן ישרון ויבעט. אולם אין האמת אתו. חדא, דעניות, רחמנא ליצלן, מעביר את האדם על דעת קונו. ועוד, כי מאנשי המועט אין להביא ראיה על הכלל כולו. ובאמת אם היתה לישראל פרנסה בריווח, היו יכולים לעבדו יתברך יותר ויותר. וזוהי הכוונה, ויקהל על משה ועל אהרן, כי הצדיקים נקראו בחינת משה ואהרן, שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא. וכל אחד צועק על חסרונותיו. ויאמרו אליהם רב לכם, היינו שהצדיקים משיבים להם יהא רעווא שירבה אצליכם ה"לכם", היינו צרכי הגופניות, שנקרא "לכם", ועל ידי זה כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהיה ד', שתוכלו על ידי זה לעובדו ית' עבודה השלימה.

* שמעתי מאדומו"ר מזאריק שליט"א, ואתחנן אל ד' בעת ההיא לאמר, כי ואתחנן, בגמטריה תפל"ה. חז"ל אמרו, דאגה בלב איש ישיחנה, ואין שי"ח אלא תפלה. והנה עצ"ב שמח"ה בגימטריה תפלה, היינו אם בעת תפלתו יכניס היצר הרע דאגות בלבו, הן מצד פרנסתו או מצד קיצורו בעבודת ד' יתברך, ויכניס על ידי זה עצב בלבו, אז יתאמץ להתפלל תפילתו בשמחה גדולה, שזכה על כל פנים להתפלל לפני מלך הכבוד. ועל ידי זה ימתיק את העצב, הם הדינים, בשמחה.

* מאמרם ז"ל, זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים, דעתן מתיישבת עליהן, וזקני עמי הארץ, כל זמן, שמזקינים דעתן מטורפת עליהן… ואדמו"ר מזאריק שליט"א אמר בדרך הלצה קצת, כי הנה אנו רואים בחוש בדורותינו, מי מבני דור הקדום שזכה להניח אחריו בנים הולכים בדרך התורה והיהדות, אזי הבנים מרוממים מאוד את מעלת אבותיהם, באמרם אבינו היה איש צדיק תמים במעשיו. ומי ידבר עוד מאבי אבינו הוא היה עוד מחסידי לובלין פרשיסחא והתנהגותו בקודש היה, שאין לשער ואין לספר. והבנים מתיחסים ומתפארים באבותיהם. אולם מי שהניח בנים, בני הדור הנוכחי, הרחוקים מדרך התורה והיהדות, וחכמים המה בעיניהם, המה ילעגו למעשי אבותיהם, באמרם אבינו היה איש בער ולא בינות לו, ולא ידע מה העולם דורש, ומי יאמר עוד מאבי אבינו שהיה כמעט משוגע (פטנאטיש) בתנועות משונות והנהגות מכוערות.
וזוהי הכוונה, זקני תלמידי חכמים, היינו אלו שהניחו בנים תלמידי חכמים, כל מה שמזקינים ועולים במעלות ושבחים מאבותיהם וזקניהם דעתן מתיישבת עליהן, שמשבחים אותם יותר ויותר. אבל זקני עמי הארצות, אותן שהניחו בנים עמי הארץ מעקשים אורחותם, כל מה שמזקינים, שבאים לדבר מאבותיהם, יאמרו כי דעתן ה מטורפת עליהן (פאנאטיקער) משוגעים כמעט, רחמנא ליצלן מבנים כאלה. ודברי פי חכם חן.

(דברי תורה בשם רבי דוד אהרן, שהובאו בספרו של רבי ישראל באקמיסטר, "גן ישראל")


רבי דוד אהרן טברסקי הי"ד, נולד בשנת תרמ"ב (1882) כבן לרבי יעקב אריה ליב, כנכד לרבי אברהם המגיד מטריסק וכדור חמישי לרבי נחום מטשרנוביל. נשא לאשה את מרת חיה שפרה בת רבי יצחק פרידמן מבוהוש, התיישב בזאווירטשה, אך עבר לזאריק לאחר שבזאווירטשה פרצה מחלוקת בינו לבין רבי נתן נחום רבינוביץ מראדומסק. בשנת תרס"ו [1906] נעשה אדמו"ר בז'אריק ונתקבל לכהן שם גם כרב העיר. בשנותיו האחרונות עבר לצ'נסטוחוב.

אף שחסידות טשרנובל לא היתה ידועה בפולין הקונגרסאית, ניהל את תפקידו כאדמו"ר בפאר רב, רכש לו שם וחסידיו נתרבו במהירות רבה ביותר. הצטיין במיוחד בתפילותיו המלהיבות. ביום הכיפורים נהג להתפלל בעצמו לפני העמוד החל מכל נדרי עד תפילת נעילה. קולו היה נעים ורבים נהנו משירתו. להקפות בשמחת תורה באו המונים. הוא היה רוקד בתוך העיגול כשספר תורה בזרועו וכל הקפה והקפה נמשכה כרבע שעה, כאשר חסידיו מלווים אותו בשירה אדירה ובמחיאות כפים. את הסדר שלו ערך במעמד כל חסידיו וקהל רב. היה גדול בתורה ועבודה ואהבת ישראל עד אין שיעור, ועסק בהלכה ובאגדה, ברמז, בסוד ובגימטריות.

ע"פ הרב יצחק אלפי נספה הרבי בצ'נסטוחוב בכ"א תשרי תש"ג.

לפי נוסח אחר, נמלט בתחילת מלחמת העולם השניה מזרחה לבנו שבאוסטרוב, שנכבשה בתחילת המלחמה על ידי הרוסים. שם נספה בי"א במנחם אב תש"א (4.8.1941).

בספר "מקדשי השם" מובא ביתר פירוט:

יום אחד הוציאו הגרמנים בעיר אוסטראה את האוכלוסיה היהודית לככר השוק. איש הגיסטפו בחר מתוך הקהל 10 רבנים ואדמו"רים, ביניהם, את האדמו"ר מטריסק שהיה לבוש בקפוטת-משי-ארוכה. ראש הצוררים פנה אל הרבי בלעג: "כהן גדול, עמך בסכנה, ברך אותו, עשה משהו למענו". הרבי התעלם ממנו, לא השיבו דבר, כאילו לא אליו פנה. ראש הגיסטפו נכלם, ונזדעק: "אם כך הדבר, אז תראה איך אתה רוקד". הרבי יצא במחול, בתחילה זימזם לו חרישית ניגון חסידי, נוגה, לבבי. הרבנים שעמדו מסביב, מחאו כפיים לפי הוראת הגרמנים, ואילו הרבי הגיע בעת ריקודו להתלהבות בלתי רגילה, וקולו הלך וגבר מרגע לרגע. וכך הוא המשיך בריקודו עד לגשר של הנהר בעיר. שם נורה יחד עם שאר הרבנים שנבחרו מתוך העדה.

התרחשויות אותו יום נורא מובא גם בעדותו של אהרן ולדמן בפנקס אוסטראה ובעדותו ב"יד ושם". באותו יום ובלילה שלאחריו נרצחו לאחר מכן למעלה מ 3000 מיהודי אוסטראה שהובלו לבורות שנחפרו ע"י משתפי הפעולה האוקראינים, קבוצות קבוצות נגררו והועמדו על שפת הבור, נורו, והופלו אל הבור.
עם רבי דוד אהרן טברסקי הי"ד, נרצח גם בנו רבי אברהם יצחק הי"ד. בני משפחת האדמו"ר אשר נשארו בז'אריק שבפולין, גורשו לגטו צ'נסטכוב הסמוכה, וביום כפור תש"ג נשלחו למחנה המוות בטרבלינקה. שם נספו בהושענא רבא, כ"א בתשרי תש"ג. ביניהם בנו רבי שלום טברסקי וזוגתו רחל, בנו רבי יוחנן וזוגתו שיינדלה, בתו רייזלה ובעלה רבי אברהם מרדכי שפירא.
לאדמו"ר נותרה לאחר המלחמה, בת אחת, מרת חווה בת ציון, אשת האדמו"ר ממחנובקא, רבי אברהם יהושע העשיל זצ"ל.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, תורת החסידות א עמ' 335, החסידות מדור לדור א עמ' 124, ויקיפדיה, אידישע וועלט פארומס. על חורבן קהילת צ'נסטוחוב בשואה – ניתן לקרוא באנציקלופדיה של הגטאות, על חורבן קהילת ז'רקי ניתן לקרוא באתר מרכז מורשת יהדות פולין.

מעניין חינוך הבנים – חלק ד: מוסר לאבות שרואים בניהם עוברים עבירות ושותקים / הרב יהושע קפלן הי"ד

חיוב האב האבות להתאמץ בכל כוחם בחינוך בניהם לתורה

וגם זאת שהרבה אנשים מורין היתר לנפשם שאומרים, מה יש להם לעשות עם הבנים שנוהגין שלא כשורה ואינם שומרים כראוי התורה והמצוות, והלא כמה פעמים אמר לו שלא יעשה דברים מכוערים כאלה. ואינו שומע לו ומסלק את נפשו ממנו וסובר שיוצא בזה. אך האמת שאינו יוצא עדיין באלו הדברים. וכנראה בחוש העין שאילו חס שלום יחלה בנו במחלה גדולה וציוה הרופא שיקח רפואה, אך הרפואה יש לה טעם מר, ועל כן אינו רוצה הבן החולה ליקח הרפואה המרה. ובתוך כך נכנס איש אחד לבקר את בנו החולה ורואה שבנו הוא חולה מסוכן מאד ואצל החולה עומד הרפואה, ושואל האיש להאב מדוע לא יתן לבנו החולה הגדול את הרפואה. וענה לו האב שמה יעשה עם בנו החולה שאין רוצה ליקח את הרפואה המרה ואמר לו כמה פעמים שיקח הרפואה ואינו שומע לו. בטח יענה לו האיש, הוי אב שוטה ופתי, הידעת שבנך הוא חולה מסוכן וכל ימי חיו תלוי רק אם יקח הרפואה, ואם לא יקח הרפואה בוודאי ימות חס ושלום. ואתה חושב שאתה יוצא בזה שאתה אמרת לבנך איזה פעמים שיקח הרפואה, על כרחך מוכרח אתה ליתן לו מהר חיש את הרפואה, אם באונס אם ברצון, בכל תחבולות שבעולם ולא תחוס כעת על בנך שאין רוצה ליקח הרפואה. כי הוא אינו יודע מצבו הרע. כמו כן בעניינינו. ידוע שעיקר חיותו של איש הישראלי הוא רק בעת אשר הולך על דרך התורה כמו שאנו אומרים בברכת קריאת שמע בכל יום, כי הם חיינו ואורך ימינו כו'. ועיין במסכת ברכות (דף ס"א ע"א) שכשם שאי אפשר לדג לחיות בלא מים כך אי אפשר לאדם הישראלי לחיות בלא תורה, ורשעים בחייהם קרויים מתים חס ושלום. וכמו שביארנו לעיל שעיקר זכיית חיי עולם הנצחי אינו אלא על ידי שמירת התורה והמצות. ואם כן הבן שאינו הולך בדרך התורה והמצות הוא חולה גדול רחמנא ליצלן בחיי הנפשי. כמו שכתב דוד המלך עליו השלום בתהלים מ"א רפאה נפשי כי חטאתי לך. אך הבן מחמת שנשרש בחטא אינו מרגיש במחלתו העצומה, כמאמר חז"ל במסכת יומא (דף ל"ט ע"ב) על פסוק ונטמתם בם תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אל תקרא ונטמאתם בם אלא ונטמתם.

ואם כן היתכן שהאב יוצא בזה במה שאמר לבנו איזה פעמים שעושה דבר זה שלא כשורה ודי בזה שיניח את בנו שילך בשרירות לבו הרע וילך לאבדון ויכרית את נפשו מארץ החיים חיי הנצחיי. כי הלא ידוע שאפיו אם אדם רואה חברו שאינו בנו שעושה דבר שלא כל דרך התורה מצוה עליו מהתורה להוכיח אפילו עד מאה פעמים, עיין במסכת בבא מציעא (דף ל"א ע"א). וקל וחומר לבנו שמצוה עליו מהתורה ללמדו ולחנכו על דרך התורה. בוודאי אינו יוצא ידי חובתו במה שאמר לו איזה פעמים כך צריך לחפש עצות ותחבולות, לא ינוח ולא ישקוט עד שיפריש את בנו מדרכו הרע, פעם במקל חובלים ופעם במקל נועם ובשבט מוסר, כמו שעושה כל תחבולות שבעולם בעד חיי גופו הזמני של בנו ללאות תאוותו ורצונו משתדל יום ולילה בכל כחו לא ינוח ולא ישקוט, כן ידאג בעד חיי נפשו הנצחיי יום ולילה עד כמה שידו מדעת. וגם זאת שבזמן הזה ביותר יקר וחביב לפי ה' יתברך מי שמדריך את בניו על דרך התורה. עיין בספרי שערי הקודש סימן א'. ואיתא בתנא דבי אליהו ש"טוב אחד בצער ממאה שלא בצער".

ועיין בהצל"ח מהגאון נודע ביהודה על דרשותיו שמאריך מענין שמוסר לאבות שרואים בניהם עוברים עבירות ושותקים מיהושע בן יהוצדק הכהן גדול שלא מיחה בבניו שסרו מדרך התורה שאמר לו המלאך על זה (בזכריה ג') הסירו הבגדים הצואים מעליו כו'. פירוש כי העבירות מכונים בשם בגדים צואים לזאת כל בעל נפש ירחיק את בנו כמטחווי קשת מחברת מריעים האלו שנתחדשו בזה הזמן, וכן כתבו ספרים הקדושים שנכון לכל בעל נפש להרגיל את בניו מנעוריהם בעוד שידו תקיפה עליהם במדות טובות וישרות. היינו שלא להוציא מפיהם שבועות שוא ושקר ודברי כזב וליצנות וקללות ולשון הרע. כי ההרגל נעשה לאדם טבע. עיין בספר של"ה בשער האותיות אות ד' מעשה בחסיד אחר שהרגיל את בנו תמיד במדת אמת והיה כל כך רגיל בדבר עד כי אפילו יהבי לו כל חללי דעלמא לא הוי משני בדבורו, מחמת גדל כח ההרגל. מה שאין כן אם הנער נשרש מנערותו במדות רעות ונשחתות ולדבר דברים האסורים וכיוצא, צריך אחר כך יגיעה רבה ועצומת לשנות לטוב מדותיו הרעות, כי מה אשר נצרך להאדם הגדול יגיעה רבה ועמל גדול, נקל להשריש בטבע הקטן על נקלה, אשר יהיה אחר כך על ידי זה מוכרח להתנהג במדות הטובות כל ימי חלדו מחמת כח ההרגל.

וזה לשון ספר אור צדיקים מהגאון המקובל מאיר פאפירש ז"ל מזה. וצריכים האב והאם להתפלל לה' יתברך שיתן להילד לב נכון בתורה ובמצות ולא ימנעו ממנו המוסר, שנאמר חושך שבטו שונא בנו. ולא יאמרו עדין הוא רך בשנים כי מן ההרגל נעשה טבע, וגם כ' יזקין לא יסור ממנו. וירגילוהו לברך הברכות בקול רם ולברך ברכת הנהנים תחלה וסוף. וירחיקוהו משבועות וקללות מכעס ושקר וכיוצא בהן אדרבה ירגילוהו במדת הבושה ושתיקה ולדבר באמת וענוה. והחיוב יותר על האם מטעם שהן פנויות ומצויות תמיד בבית ותהיה אכזריות עליו במקום הצורך ולא תהיה רחמניות ביותר. ובדרך רמז אמרו דורשי רשומות, נשים רחמניות בשלו ילדיהן בגיהנם. ואם בנו הוא הגון מציל את האב והאם מדינה של גיהנם. וכמה מעשים על זה בזוהר ובגמרא עכ"ל:

(מתוך מעיני הישועה מאת הרב יהושע הכהן קפלן הי"ד)

מעניין חינוך הבנים – חלק ג: בדורות הללו מוטל על האבות להתאמץ בכל כוחם בחינוך בניהם לתורה / הרב יהושע קפלן הי"ד

שמירת הרב על בנו לנוכח סכנות הדור

והנה באמת בזמן הזה בדורות האחרונים ביותר חוב קדוש מוטל על האבות שיתאמצו וישתדלו בכל מאמצי כחם ללמד את בניהם תורה. כי בדורות הראשונים שהיו אז אכשר דרא ולא נראה ולא נשמע בעולם כאלו החברות מריעים המסיתים והמדיחים את נערי בני ישראל מדרך הישרה לדרך ציה וצלמות בדעותיהם הכוזבות ונפסדות.  ואם כן אז אם אפילו לא היו הבנים בני לומדי תורה רק היו שולחים ידם למסחר או אם למדו עצמם איזה אומנות, מכל מקום היה לבם של האבות שוקט ובטוח שבניהם יקיימו כל התורה כל ימי חלדם ולא יעברו חס ושלום על התורה אפילו כקוצו של יוד. כי אז היו רובם ככולם אנשים פשוטים באין שום מרמה והיו תמימים ביראת ה'. והאמונה הטהורה היתה חזקה להם כעמוד של שיש והיו מכלים כל ימיהם בדרך התורה והמצוה. וזה הדרך היתה להם דרך כבושה שהחזיקו בה רבים וגם היו אלו הבנים מגדלים ומחנכים גם את בניהם אחריהם בדרך התורה והמצוה. וכן היה להם דור אחר דור. דור ישרים יברך והיה אז בדורות הראשונים לבם של האבות בריא כאולם שלא יפסקו מזרעם וזרע זרעם שלשלת היוחסין שלהם (כי כמו שהשלשלת נעשה מהרבה טבעות וכולם הטבעות אחוזים ומחוברים זה בזה, ואם נפסק אחד מהטבעות נתפרד על ידי זה כל השלשלת. כן הוא שלשלת היוחסין שבזמן שכל הדורות דור אחר דור הם בני מאמינים, שאבותיהם שהיו בימי קדם במדבר דור דעה קיימו וקבלו עליתם התורה מסיני. וגם הם נוהגים כמעשה אבותיהם שמקיימים כל התורה והמצוה הם נקראים שלשלת היוחסין. מה שאין כן אם נמצא ח"ו באחד מגזעו בדורות שלאחריו בן שאינו מבני מאמינים ואינו מקיים התורה והמצות, על ידי זה נפרד ונפסק ממנו ולאחריו השלשלת היוחסין).

אבל לא כן בדורות האחרונים שרבו כמו רבו בעוונותינו הרבים אלו דרכים מקולקלות שהחזיקו בהם רבים לילך בהם בדרך עקלתון. ואם כן אם לא יתאמץ וישתדל האדם ללמד את בניו תורה, כמובן שיתחברו תכף ומיד לאלו החברות שהם מהסטרא אחרא. ועלול מאד שיעברו בניו על כמה מצות מהתורה. בפרט שאותן הבנים שלא נשרשו בקדושה בלי תפונה שלא יגדלו את בניהם אחריהם על דרך התורה. ונמצא שיהיו אחריו דור זרע מרעים ח"ו. והאב הראשון הוא הגרמא בנזיקין עיין מסכת סנהדרין (דף ל"ז) דמי אחיך צועקים אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו וכמו בן לעדים זוממים. עיין שם. אם כן מצינו בחז"ל שבית דין שלמעלה מענישים גם כן את העדים שעל ידם הרגו בית דין של מטה את האדם מענישים גם על הדורות שלאחריו שעדיין לא נולדו כאילו הרגו אותם גם כן. ואם זהו בחיי הגשמי, קל וחומר בחיי הנצחיי. כידוע מספרים הקדושים שעל ידי שמירת התורה והמצות זוכה עבורם לחיי הנצחי, כמו שכתוב בפרשת אחרי ועשיתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, היינו בחיי עלמא (כמו שתרגם אונקלוס). וכן אנו אומרים בברכת התורה וחיי עולם נטע בתוכינו. ואם כן על ידי שלא הדריך וחינך את בנו בדרך הישרה ונתק אותו בעודו באבו מכרם ה' צבאות והכרית נפשו מחיי הנצחיי, וקל וחומר הבני בניו ודורות שלאחריו, בוודאי עלול שיעברו מתורת ה' והגורם לזה מחמת שלא הושרש בלבם מימי ילדותן חומר האיסורים ועונשם הגדול והנורא. ובפרט מחמת שראו מאביהם שגם הם רפויים באמונת ה' ותורתו הקדושה, ונמצא שיענשו למעלה האב הזקן, שהוא היה הגורם הראשון לזה, כנ"ל.

(מתוך מעיני הישועה מאת הרב יהושע הכהן קפלן הי"ד)

 

מעניין חינוך הבנים – חלק ב: מגודל מעלת האב המחנך את בניו לתורה ולמצות / הרב יהושע קפלן הי"ד

מאמר הרב יהושע קפלן הי"ד

ובאמת נוכל להתבונן מהתודה הקדושה מגודל מעלת האב המחנך ומגדל את בניו על דרך התורה והאמונה ממה שנאמר אצל אברהם אבינו עליו השלום (בראשית י"ח) וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה וגו' כי ידעתיו (פירש רש"י לשון חיבה, כמו מודע לאישה כו') למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו'. והנה ידוע לכל מגודל מעלת צדקותיו של אברהם אבינו עליו השלום כי הלא הוא היה אחד אברהם אבינו שהכיר את בוראו ומסר נפשו על קדושת השם ועל אמונתו יתברך. כדאיתא במדרש שכתית ושיבר את צלמיו של אביו והשליכוהו לתוך כבשן האש וגם כמה נפשות הכניס תחת כנפי השכינה, כידוע מה שאמרו חז"ל על פסוק והנפש אשר עשו בחרן, אברהם היה מגייר את האנשים כו'. ונם מה שהיה עוסק בנפשו ומאודו במצות הכנסת אורחים ועוד כהנה ובראשם מה שניסהו ה' בהעשרה נסיונות ועמד בכולם והכל היה בעבור אהבתו ויראתו של השם יתברך. ועל כל אלה בהגיע תור להודיען החיבה יתירה ולהראות לו אהבת ה' יתברך אליו, נאמר שלא בעבור שעמד (בעמד) בהעשרה נסיונות וגם השליך את נפשו מנגד עבור קידוש השם ועוד גודל צדקותיו הנוראות, רק עיקר אהבת ה' יתברך אליו הוא רק למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', ללמדנו שזה שקול כנגד כולם.

וגם מבואר בחז"ל גודל מעלתו של מי שמנהל את בניו בדרכי ה' על דרך התורה. עיין מסכת פסחים (דף קי"ג ע"א) אמר רבי יוחנן שלשה מנוחלי העולם הבא, אלו הן, הדר בארץ ישראל והמגדל את בניו לתלמוד תורה כו'. וכן מבואר שם להיפך שמי שיש לו בנים ואינו מגדלן לתלמוד תורה שהוא מנודה לשמים, חס ושלום. וזה לשון זוהר הקדוש פרשת פקודי אלין אתמנן לאכרזא בכל רקיעין לכל אינון דמעברין בנייהו מאורייתא וסלקין לון דלא ילעון בה כדין, נפקא כל הני ממנן ומכרזי ואמרי ווי לפלניא דקא אעבר ברית מאורייתא, ווי ליה דקא אתביר מעלמא דין ומעלמא דאתי וכו' עד כאן לשונו. ועיין עוד במדרש הנעלם רות בפרק שני שמה, מאד גודל מעלת האב בעולם הבא אם הניח בן שעוסק בעולם הה בתורה ומעשים טובים שלא לבד שמצילו מדינה של גיהנם, אך עוד מעלה יתירה שעל ידי זה זוכה האב עבורו להיות בגן עדן בין מעלת הצדיקים. וכן הוא בתנא דבי אליהו זוטא פרק י"ז מעשה רב ברשע אחד שמת והיו דנין אותו למעלה בדינים קשים, אך הניח אשתו מעוברת בעולם הזה וילדה בן, ובהגיע תור שהיה הבן חמש שנים ואמר ברוך ה' המבורך כו' אז בזכות זה היו מעלין את האב הרשע מגיהנם. עיין שם.

(מתוך מעיני הישועה מאת הרב יהושע הכהן קפלן הי"ד)

מעניין חינוך הבנים – חלק א: חיובם הגדול של האבות לחנך את בניהם לתורה ולמצות / הרב יהושע קפלן הי"ד

מצות חינוך הבנים

ידוע מה שאמר החכם מכל אדם במשלי חנוך לנער על פי דרכו וגו', פירוש שחוב קדוש מוטל על האבות לחנוך את בניהם על דרך התורה והמצות, וכמו שכתוב גם כן כמה פעמים בתורה שמצוות עשה על כל אדם מישראל שילמוד את בנו תורה, כמו שכתוב ולמדתם אותם את בניכם וגו' ושננתם לבניך וגו'.

והעיקר הוא לחנך ולנהל את בניו על ברכי התורה והאמונה מימי נעוריהם בעודם ברשותו כמו שכתב דוד המלך עליו השלום בתהלים (קמ"ד) אשר בנינו בנטיעים מגודלים בנעוריהם וגו', פירוש שהבנים דומים לנטיעה של אילן כי האדם הוא העץ השדה, כידוע, שעיקר חוזק של האילן הוא השרש, שאם יש להאילן שרש חזק אז אם אפילו יבואו עליו אחר כך כל הרוחות שבעולם אינם מזיזות אותו ממקומו. מה שאין כן אם אין לו שרש חזק אז עלול מאוד אם יבוא עליו איזה רוח הופכתו ועוקרתו על פניו. כן הוא האדם שהוא נמשל לעץ השדה, הכל תלוי אם יש לו שרש חזק והוא האמונה הטהורה שזהו יסוד ובסיס חזק למען שלא יעבור חס ושלום כל ימי חלדו על אחת מכל מצות ה'. ואפילו אם יבא עליו כל הרוחות סערות שבעולם, היינו אלו החברות פועלי און שנתחדשו הרבה בבני דור החדש הצעירים שחכמים המה להרע, שרובם כבולם הם מתגדלים ברשות עצמן הולכי שולל, בני בלי תרבות, פרעי מוסר ויש להם דעות כוזבות ונפסדות וכפירות, רחמנא ליצלן. יסודתם של אלו הם רק למען להדיח ולהסית את לב נערי בני ישראל מדרך ה' ולהתרחק משרש גזע קדש מחצבתם ולבזות ולחלל את כל קדשי בני ישראל. ומצורף לזה שרבו כמו רבו בעוונותינו הרבים בהרבה בתי בני ישראל הספרים החיצונים המלאים קלות ראש ולצנות (והם דברים הממשיכין את הלב, בדאיתא במסכת פסחים (דף קי"ב) ומשכי לך בליצנותא. עיין שם).  ונכלל גם בהם באלו הספרים הטמאים הרבה מינות ואפיקורסות ושרי עגבים והתולים ותפלות. וידוע אשר אלו הרגילים לקרות בהם תמיד מטמאים את רעיונם בהדברים הנמאסים ונבזים ונאלחים ויבעירו בהם אש של היצר הרע. אך אם האדם יש לו יסוד חזק, היינו שנשרש וניטע בקדושה מימי ילדותו אף אם אחר כך יעברו עליו הרוחות רעות הנ"ל מכל מקום לא יזיזו אותו ממקומו, כמו שכתבו חז"ל ינקותא כלילא דורדא, כי כל מה שקנה בנפשו בילדותו נשאר כן בטבע קיים כל ימיו.

וזהו גם כן מה שכתוב חנוך לנער על פי דרכו נם כי יזקין לא יסור ממנה, בידוע שההרגל על כל דבר שלטון, ועיין בשל"ה בשער האותיות אות ד', כתב בחסיד אחד שהרגיל את בנו תמיד במדת אמת, והיה כל כך רגיל בדבר עד כי אפילו יהבי לו כל חללי דעלמא לא הוי משנה בדבורו. עיין שם. מה שאין כן אם האדם לא נשרש בקדושה ולא נתחנך מימי ילדותו ונערותו על דרך התורה והאמונה ולא נקבע בלבו חומר האיסורים והעונש הנורא על מי שיעבור חס ושלום על אחת מכל מצות ה' וגודל השכר של מי שמקיים התורה והמצות. אם כן אם אחר כך בימי חלדו יעברו עליו אפילו איזה רוח קל מהרוחות רעות הנ"ל, בנקל שיעקור ויהפוך אותו ממקומו. כי האדם הוא עיר פרא יולד ויצר לב האדם רע מנעוריו וגדל והולך בדרך שובב לבו הרע. ועל ידי זה נעשה חס ושלום פורק עול וסר מדרך התורה והמצות, ועלול מאד שיעבור בהמשך הזמן מימי חייו גם על כמה עבירות חמורות מחמת תאוות לבו הנשחתה, כגון חילול שבת ואיסור נדה ושארי עריות שהם מחייבי כריתות, ונברת על ידי זה נפשו האומללה מארץ החיים מעולם הנצחי, כי אין לו מתג ורסן לכבוש את תאוותו מחמת שאין לו יסוד הבנין והוא האמונה הטהורה. וזהו הגרמא בניזקין, כי האמונה היא היסוד הבנין של דת היהדות והתורה והמצות, כדאיתא במסכת מכות (דף כ"ד ע"א) דרש רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו לו למשה כו' בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. והקשו המפרשים וכי בא חבקוק לגרוע חס ושלום מהתרי"ג מצות שנאמרו לו למשה ולהעמידן רק על מצוה אחת. אך הפירוש הוא שבא חבקוק ליתן כלל גדול ובסיס חזק איך נוכל בנקל לקיים כל התרי"ג מצוה הוא רק על ידי האמונה, שאם יהיה להאדם האמונה שלימה בה' יתברך אז עלול מאד לקיים על ידי זה התרי"ג מצות.  וזהו לשון "והעמידן" שהוא עמוד חזק ויסוד שהוא האמונה יתקיים על ידי זה כל הבנין, כל התורה, כמו שכתבו וצדיק באמונתו יחיה. ומשום הכי נאמר ונשנה כמה פעמים בהתורה שהחיוב להאבות לפרסם להבנים הנסים והנפלאות שעשה ה' יתברך לישראל מימי קדם.  כמו שכתוב בפרשת בא ולמען תספר באזני בנך גו' וידעתם כי אני ה'. וכן והגדת לבנך וגו'. היינו שעל ידי זה שיספר להבנים את גודל הנסים והנפלאות שעשה ה' יתברך לישראל במצרים, על ידי זה יכירו וידעו הבנים אשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וישרש בקרב לבם האמונת ה' והשגחתו יתברך. ועל ידי יסוד זה של האמונה הטהורה שיהיו להם להבנים ישמרו אחר כך כל התורה והמצות, כיון שיקבע ויכה שרש בקרב לבם שבידו של ה' יתברך לענוש וליפרע מעוברי רצונו, וכן להיפך שישלם שכר טוב לעושי רצונו.

על כן כל מי אשר יראת אלקים נגע בלבבו ישרש ויקבע בקרב לב בניו מימי ילדותן האמונה השלמה בה' יתברך. וישתדל ויתאמץ בכל תוקף עוז ואמצי כחו להרחיק את בניו במטחוי קשת מאלו החברת מריעים בלי תרבות ופורקי עול שגדלו על לא תורה ודרך ארץ ולא לאמונה גברו בארץ. עיין אבות דרבי נתן פרק ל', רבי עקיבא אומר כל המדבק עצמו בעוברי עבדה אף על פי שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל פרעניות כיוצא בהם, וכן להרחיקם שלא יקראו כספרים החיצונים שהם ספרי רעל שמרעילים את לב צאן קדשים אשר תוכם רצוף מרירת פתנים ונכנס בתוכם כארס של נחש הקדמוני. רק לחנכם ולהרגילם לקרות בספרים הקדושים המעוררים לב ישראל לאביהם שבשמים וחוב קדוש מוטל על כל אדם מישראל שישתדל לקנות בביתו ספרים הנדפסים (בלשון לע"ז זשארגנאן) שיסודתם בהררי קדש להלהיב את לב בני ובנות ישראל לחיזוק האמונה והדת כגון ספר נדחי ישראל וגדר עולם ומעשה אלפס וכדומה. עיין באגרת הגר"א ז"ל המכונה בשם "עלים לתרופה" שכולו מלא מוסר השכל, שם הזהיר מאד לבני ביתו שיהיו רגילין תמיד לקרות בספרי מוסר הנדפסים בלשון לע"ז.

(מתוך מעיני הישועה)


הרב יהושע הכהן קפלן נולד בפאטשיצה בשנת תרל"ג (1873) לאביו הרב מאיר. הוא למד בבוברויסק ואח"כ בישיבת סלובודקה, שם נודע כ"מתמיד מבוברויסק" והוסמך לרבנות ע"י גדולי דורו. בשנת תרנ"ט (1899) עבר לישיבת וולוז'ין, שם המשיך בנישואיו בכולל האברכים "ברודסקי" לאחר שנשא לאשה את מרת ביילה [ציפורה רבקה] בת הרב יהודה פאלישץ, שנודע כלמדן ופיקח. לזוג נולדו ששה ילדים. בשנת תרע"ג (1913) מונה לתפקיד מורה הוראה בוורשה. משנת תרע"ט (1919) נבחר לכהן כרבה של קרוקי שבליטא, ואחר כך בסובינישוק ומשנת תרפ"ז (1927) כרבה של ווידולקה.

"צדיק תמים, צנוע ונחבא אל הכלים. השקיע עצמו בסוגיות עמוקות, בחידושים ובתירוץ דברי הרמב"ם" מתוך (ספר יזכור לקהילת ליטא).

הרב קפלן חיבר פירוש "שערי הקדש" על ספר "עבודת הקדש" של החיד"א (ב"ח, תרס"ז-תר"ע). בשנת תרע"א (1911) הוציא לאור את ספרו מעיני הישועה (מהדורה שניה יצאה לאור בשנת תרע"ג) הדן ב"הרבה דינים השכיחים ונחוצים מאד מדיני התורה הנצרך למעשה מידי יום ביומו ושבת בשבתו, אשר הרבה אנשים נכשלים בהם מחמת העלם דבר וחושבין שאין בהן שום סרך איסור. בשנת תרצ"ו (1936) הוציא לאור את ספרו שער יהושע. בתרצ"ט (1939) הוציא לאור את הספרים "שערי הווסתות" ו"לקוטי שושנים".

הרב והרבנית וחלק מאנשי קהילתם נספו בשואה בוידוקלה ביום כ"ט בתמוז תש"א (24.7.1941), ע"פ עדות בנו ישראל, בדף העד המוצג באתר יד ושם, הם נהרגו ביריות בבור ליד תחנת הרכבת. יהודים נוספים מהעיירה נרצחו לאחר חודש בכ"ט באב (22.8.1941).

בנו של הרב יהושע קפלן, הרב מאיר, היה חבר בית הדין הרבני בתל אביב, חיבר את הספר "דברי מאיר", "שערי מאיר", מצות התוכחה ובסופו "מאור התוכחה".

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ויקיפדיה, ספר יזכור לקהילת ליטא, דף עד ביד ושם.

 

חיים שיש בהם, בבני ובבנותי, יראת שמים ויראת חטא / הרב דוד אייזיקוביץ הי"ד

אבות ובנים

דרוש חינוך הבנים

רב בתר צלותיה אמר הכי שתתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום חיים של טובה חיים של פרנסה חיים של חלוץ עצמות חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא חיים שאין בהם בושה וכלימה כו'. (ברכות טז.)

וצריכים להבין מה זה נקרא חיים ארוכים, כי אם לו יחיה אלף שנים גם כן בעת פרידתו מן עולם המה אצלו כעת קצרה, כי כאשר אמר משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, תיבת היום הוא מיותר.

והעניין כי פעם אחת היה בעיר חכם גדול, ובעת זקנתו כאשר נטה למות אמר, שדומה לו עתה כאילו רק נכנס בפתח אחד ויצא בפתח שני, וכאילו לא נתעכב בזה העולם רק יום אחד, וכאילו היום נולד והיום מת, ולכן אמר באבות היום קצר וכו', כלומר כל חיי האדם הם רק כיום אחד, ואף אותו יום יחידי הוא יום קצר ולא יום ארוך. וכן אמר משה רבינו עליו השלום ביום מותו בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, כאילו היום נולדתי והיום אני מת. כי כל הימים שעברו כבר אינם רק זה היום שאני חי. וכבר אמר חכם אחד העבר אין – העתיד עדיין – וההווה כהרף עין. פירש העבר, השנים שעברו מחייו, אין – הם כבר הלכו ואינם בעולם, והעתיד עדיין עוד לא בא כעת וההווה רק כהרף עין, וכל ימי חייו רק רגע אחת, זה הוא ההווה. כי רגע העבר אין, ורגע העתיד עדיין, רק נשאר הרגע של ההווה.

ונחזור לענייננו, כי מקודם מבקש שתתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום כו', אחר כך אצל יראת שמים מבקש חיים שיש בהם יראת שמים. מה זה שאמר בהם?  ועל חיים ארוכים הם מתפללים ותתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום חיים של פרנסה, על זה הם מתפללים ותתן לנו, רק על יראת שמים מתפללים חיים שיש בהם יראת שמים?

אך ראיתי בסיעתא דשמיא לפרש על פי גמרא בבא בתרא דף קט"ז, דוד שהניח בן כמותו נאמר בו שכיבה, וישכב דוד. יואב שלא הניח בן כמותו, נאמר בו מיתה. ואם כן אם הניח בן כמותו, בנים שהולכים בתורת ה', כי אז לא מתו האב והאם, ודוד מלך ישראל חי וקים. או כמו שאמרו חז"ל, יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים, שהניח שנים עשר שבטי יה, אף הוא בחיים. ואם כן באופן זה נקרא חיים ארוכים, כי יעקב אבינו ודור מלך ישראל הם חיים וקיימים זה כל השנים. וממילא אם האב והאם מדריכים את בניהם שילכו בדרך התורה והמצווה כי אז נקרא חיים של שלום, שיש שם שלום בית, כי האב והבן ילכו בדרך אחד, בדרך אמת, האב ילך בדרך התורה וגם הבנים ילכו בדרך הזה, אז שלום בבית.

אבל אם האב ילך בדרך ה' ובניו יפנו עורף ויעשו בהיפוך, אז בוודאי יש קטטות ומריבות בין ההורים והילדים והשלום בית נשבר.

וזה שהתפלל רב בתר צלותיה אמר הכי, שתתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום, שיהיה שלום בית, חיים של טובה חיים של פרנסה, כמאמר חז"ל כד משלם שערה מכדה אתי תגריה.

ובאיזה אופן יכול להיות חיים ארוכים חיים שיש בהם – אצל בני ובנותי – חיים של יראת שמים ויראת חטא. אם בני ובנותי ילכו בדרך הישר, כי אז גם במיתת  אב ואם לא נקראו מתים, רק שכיבה, וישכב דוד, וזה נקרא חיים ארוכים, וגם יהיה חיים של שלום בעת שבניו ילכו בדרך האב.

(מגדל דוד, הרב דוד אריה אייזיקוביץ הי"ד)

והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם / הרב דוד אייזיקוביץ הי"ד

אבות ובנים

דרוש לברית מילה

כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. מברכה זו שאנו מברכים כעת את הרך הנימול, אני רוצה לבאר לאבי הילד כוונת הברכה בקצרה.

אנו רואים שהבעל שמחה, אבי הרך הנימול היה מדקדק מאד לבחור דווקא לאיש מהיר במלאכתו, מוהל מפורסם בעל שם היותר טוב בעירנו אשר בלי שום ספק יעלה ההבאה בברית הכריתה בלי שום סכנה. כן אנו מברכים לכם, כשם שנכנס לברית, ולקחתם בעד זה מוהל היותר מומחה לדבר זה, כן יכנס לתורה, כאשר יבוא הילד לעת אשר צריך לחנוך אותו, או צריכים אתם גם כן לזהירות יתירה, וההורים צריכים לדקדק מאד מאד לבחור למלמד היותר מועיל שיהיה יהודי כשר שיחנך אותו על פי דרכי התורה והמצות. כי ההורים אשר יתנו את בניהם לאיש קל, איך יוכל לחנך את הילדים על פי דרכי התורה והיראה? ומלמד כזה בוודאי סכנה צפויה לבנים, כי יטה אותם מדרך הטוב ויקדיח תבשילם.

ולחופה, גם לחופה דורשת זהירות יתירה ודקדוק עצום לבדוק עם מי הוא מזוג. את מי ישתף אליו לבלות ביחד ימיו ושנותיו לבנות בית ישראל.

וכן למעשים טובים, כשיבוא האדם לעת אשר לו לעשות צדקה ומעשים טובים, צריך גם כן להיזהר מאד שלא יכשל באנשים שאינם מהוגנים, וצריך חקירה ודרישה שהצדקה תהיה במקומה הנכון, וגם לחקור על כל מעשיו, אף על הטובים שבהם, אם יעשה לשם שמים.

והנה הקב"ה הבטיח לנו, הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ד' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם (מלאכי ג'). וראיתי בספר אחד דמלפנים היה האב דואג לבנו שיהיה מופלג בתורה, שיהיה לו עולם הבא. וכאשר היו אומרים מדוע לא תדאג לבניך שיהיה לו פרנסה, בזה היה עונה פרנסה בזה העולם הוא ביד ה', ואם יזכה ייתן לו ה' יתברך ומאן דיהיב חיי יהיב מזונא. והבן היה דואג לעת זקנת אביו ואמו שיהיה להם הצטרכותם בענייני הזמן בהרווחה ובכבוד ולא לשלוח את אביו ואמו לבית מושב זקנים, אף שבניהם הם עשירים וגבירים.

והיום נתחלפו הדברים האב דואג ומשתדל שיהיה לבנו פרנסה בימי חייו, ורואה שיהיה דוקטור ועורך דין ולא ידאג כלל שיהיה מופלג בתורה ושומר מצות שיהיה לו עולם הבא. והבן דואג לאביו רק שיהיה לו עולם הבא ולא עולם הזה, כי בזמן שהוא חי לא יראה כלל שתהיה לו הצטרכתו לעת זקנתו, רק כאשר ימות ידאג בעדו ואומר קדיש, ישמור את היאהרצייט והזכרת נשמות שיהיה לו עולם הבא. ואולם אליהו הנביא יבוא והשיב לב אבות שדואגים על בניהם שתהיה להם פרנסה, זה יהיה על בניהם, שידאגו כן לאביהם. ולב בנים, שדואגים עתה לאביהם בשביל עולם הבא, זה יהיה על אבותם וכמו שהיה לפנים אמן.

(מגדל דוד)


הרב דוד אריה ב"ר שמואל אייזיקוביץ, נולד בשנת 1895 בסוולוש צ'כוסלובקיה. הוא למד אצל הרב משה גרינוואלד בעל ערוגת הבושם בישיבת חוסט ואצל הרב עקיבא סופר בישיבת פרסבורג. היה חתן הרב שמעון משה הרטשטיין בחוסט והיה יושב ראש קהל עדת ישורון בחוסט ויושב ראש החברה קדישא שם. בשנת תרצ"ו (1936) הוא הוציא לאור את ספרו "מגדל דוד" על מנת למשוך את לב הציבור הרחב לאביהם שבשמים. הספר כולל דברי אגדה, דרשות ומאמרים לזמנים שונים במעגל החיים ובמעגל השנה.

הרב נספה באושוויץ בקיץ תש"ד (1944).

ראה חכמי הונגריה עמ' 486, החתם סופר ותלמידיו עמ' תרל"ו.

1 2