במסכת ברכות י"ז אמר ליה רב לרבי חייא, נשים במאי זכיין – באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרן גברייהו עד דאתו מבי רבנן. עד כאן. ולכאורה שאלתו תמוה, "נשים במאי זכיין?". האם בהחסר להן מצות תלמוד תורה וחלק מצוות עשה שהזמן גרמא, אין להן כבר במה לזכות. הלא מחייבות הן בכל מצוות עשה שלא הזמן גרמא וגם ממצוות עשה שהזמן גרמא ישנן, שהתורה חיבתן, וכל המצוות לא תעשה ששווין בהן כאנשים, וגם המצוות דרבנן כולן, ומי יוכל להעריך ולשקול שכר וזכות כל מצוה ומצוה, כמו שאמרו באבות "שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות". ובוודאי גם הנשים הן בכלל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא?
והגאון ר' יונתן פראגער זצ"ל בספרו "יערת דבש", מבאר ששאלתו על פי מאמר הגמרא קדושין ל' ובבא בתרא ט"ז "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", שבזה עצה ותחבולה לנצח יצר הרע, אם כן נשים שפטורות מתלמוד תורה חסר להן האמצעי במה לנצח יצר הרע. וזהו שאלתו "במאי זכיין". ועל זה משני, הואיל ועל ידם נלמוד, כי מסייעם לגברייהו ללמוד, וכן מדריכים בניהם לתורה, הרי כאלו הם לומדים התורה. ואף בזאת התורה מסייעם ללחום עם היצר הרע כאלו הם לומדים התורה. וכן בכל אדם שאינו בעל תורה, אם כן הרי הוא משולל מכלי זיין לעמוד נגד צר הצורר. ובמה יגין על עצמו? ולכך זאת העצה היעוצה להחזיק לומדי תורה ולסייעם בכל מה שאפשרי. עד כאן דבריו.
ואני בארתי ע"פ מה דאיתא במסכת כתובות קי"א: אמר ר' אלעזר עמי הארצות אינכם חיים וכו' דכתיב כי טל אורות טליך וכו' – כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה, אין אור תורה מחייהו. כיון דחזייה דקמצטער ר' יוחנן, א"ל רבי מצאתי להן תקנה מן התורה, ואתם הדבקים בד' וכו', והמהנה ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. עד כאן. ולכאורה קשה, דעם הארץ, אף שאינו לומד תורה ויחסר לו מצות תלמוד תורה, הלא יכול הוא יקיים כל תרי"ג מצוות, ומדוע לא יקום בתחיית המתים? מוכח מזה דאף אם האדם יקיים כל תרי"ג מצוות שכרו הרבה מאד למעלה למעלה לעולם הבא, אבל לקום בתחיית המתים, זהו רק ע"י למוד התורה ואור התורה מחייהו לעתיד. ואמרתי פירוש הפסוק "תורת ד' תמימה משיבת נפש", שבזכות התורה יזכה למשובת הנפש, יקום בתחיית המתים, כהנזכר. וזה אנו אומרים בתפלה, "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו וכו' ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", היינו כי בזכות התורה אנו זוכים עולם החיים הנצחיים. ודוד המלך עליו השלום אמר "לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חיתני", פירוש, בתחיית המתים.
ומסיק הגמרא דאם מהנה לתלמיד חכם מנכסיו זה נחשב לו שיש לו חלק בתלמודו בשכר שמחזיק בו ונותן לו האפשרות ללמוד ולעסוק בתורה, כדאיתא בסוטה כ"א על הפסוק "אם יתן איש את כל הון ביתו וגו'", לא כשמעון אחי עזריה. ופירש רש"י תנא הוא במשנה קמייתא דזבחים, ולמד תורה ע"י אחיו שהיה עוסק בפרקמטיא כדי שיחלוק בזכות לימודו של שמעון, וכך הוא נקרא על שם עזריה אחיו. וכן פירש רש"י במשנה דזבחים.
ובמדרש רבה פרשת קדושים ג"כ מצינו כעין זה, דאמרו שם, עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצוות, פירוש למחזיקי התורה, אצל בני תורה בגן עדן. ואית ליה ג' קריין (פירוש מג' פסוקים למדין אנו) חדא "כי בצל החכמה בצל הכסף". ב', "אשרי אנוש יעשה זאת". והדין "עץ חיים היא למחזיקים בה"). שמעון אחי עזריה אמר משמו, והלא שמעון היה גדול מעזריה, אלא ע"י שהיה עזריה עוסק בפרקמטיא ונותן בפיו של שמעון, לפיכך נקרא הלכה על שמו. ודכוותה "ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באוהלך", והלא יששכר גדול היה מזבולן, אלא ע"י שהיה זבולן מפרש מיישוב ועוסק בפרקמטיא ובא ונותן לתוך פיו של יששכר, נותן לו שכר בעמלו, לפיכך נקרא הפסוק על שמו, שנאמר "שמח זבולן בצאתך וגו'. עכ"ל המדרש. וזהו לפי דברינו, כוונת הפסוק "שמח ובולן בצאתך", היינו בצאתו מן העולם, בעת מיתתו – אין לו לפחוד מכיוון שלא למד תורה באיזו זכות יזכה לתחיית המתים? לכן אמר הכתוב – "ויששכר באוהליך", שלמד תורה על ידך בהחזיקך בו, לכן תוכל לשמוח ביום האחרון ולהיות סמוך ובטוח
כי יש לך חלק בתלמודו. וזהו מה שאמר הכתוב "עץ חיים היא" – לעמוד לעת התחיה ולחיות חיי עד – "למחזיקים בה", פירוש למחזיקי התורה. ובזה יהיה פירוש הגמרא "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", היינו שלא למד ועמל בתורה, רק מה שעשה מלאכתו בידו, ומהריווח החזיק את התלמיד חכם, יש לו על ידי זה חלק בתלמודו ע"י מעשי ידיו. לא כן התלמיד חכם, תלמודו שלמד בפיו מוחו ולבו ועמל הרבה בתורה, עליו אין כל חידוש שיזכה לתחיית המתים, כהנ"ל, רק החידוש על המחזיק כאמור. וזהו לדעתי שאלתו של רב לרבי חייא, "הני נשים במאי זכיין", פירוש כיון שפטורות מתלמוד תורה ובהחזקת התורה לא יוכלו לתן, כיון שמה שקנתה אשה קנה בעלה, ואין לה ממעשי ידיה כלום, אם כן באיזו זכות יזכו לקום בתחיית המתים. ואמר לו "באקרויי בינייהו לבי כנישתא וכו'", וזה שגורמין ומסייעין שילמדו בניהן ובעליהן, הוא גם כן בכלל החזקת התורה ויש להם חלק בלימודם. והיוצא לנו מזה, כי אף איש פשוט שאין לו כל כך שייכות ללמוד בעצמו, יוכל ע"י החזקת ידי לומדי התורה והספקת צרכיהם לזכות לחיי נצח אשר אין לשער ובתענוג של עולם הבא, כדפירש הגר"א זצ"ל בספרו (דבר אליהו איוב ג,כא) על הפסוק "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו", פירוש שמחה יסובב על עצם שיגיע לו בעת יחפץ וישקוד אחריו כמו העושר והכבוד אז ישמח בעת ההיא. וגיל יתכן על דבר הנמשך זמן רב. והגילה בו יתברך תחיה כאשר נזכה להתעדן מזיו שכינתו תמיד בלי הפסק. והשמחה תהיה על ידי התחדשות חידושי תורה והתגלות עמקי סודותיה עד אין קץ. ואם תהיה עונג עולם הבא על בחינה אחת ועל מעמד אחד לא היה העונג והנועם מורגש רק בתחילתו, בהשגתו אותו, כמו שעינינו רואות בעונג העולם הזה שיגיע העונג והעידון אך ברגע הראשונה. אבל ענין תענוג של העולם הבא יהיה נוסף בכל עת השגתו יתברך ועומק תורתו לבלי קץ. ובכל פעם נוסף דעת לדעת אותו יותר ויותר ותתגבר תשוקת הנפש להתדבק בו יתברך, ותהי עודפת והולכת רגע אחר רגע. והוא אשר קראוהו חז"ל "סעודת לוויתן". וביאור "לוויתן", ענין דבקות, כמו "לוית חן" (משלי א), וזהו "לויתן זה יצרת לשחק בו", רצונו לומר כי השחוק הוא שמחה פתאומית המגעת לאדם, לכן כאשר נבין ונשיג ידיעתו יתברך ידיעה חדשה בכל פעם בפתע פתאום, מה שאי אפשר להשיג בגוף נגוף ובחומר עכור, יתכן לומר לשחק בו שהוא נופל על שמחה פתאומית. עד כאן לשון הגר"א זצ"ל.
בדרך צחות אמרתי בזה שאנו אומרים בברכת החודש בתפלת יהי רצון תפלת רב, "חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא חיים, שאין בהם בושה וכלימה וכו'". ולכאורה למה כופלים אנו עוד הפעם, אחר כך, "חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים"? ואמרתי בזה על פי מאמר הגמרא שבת דף כ"ג, "דרחים רבנן הוויין ליה בנין רבנן. דמוקיר רבנן הוויין ליה חתני רבנן", נמצא שעל ידי שאוהב או מכבד תלמיד חכם, שכרו הוא שמקבל נחת מבניו, אשר זהו מטרתו וחפצו של כל אדם. לכן אומרים אנחנו "חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא, חיים שאין בהם בושה וכלימה", פירוש "בהם", בהבנים, שתהיה בהם יראת שמים ולא נבוש מהם בעולם הזה ועולם הבא. והעצה לזה, "שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים", כהנ"ל, "דרחים רבנן וכו'".
היוצא מדברינו, שגם האיש העוסק במסחר או במלאכה כל ימיו, אם נותן הוא משכר מעשי ידיו להחזקת התורה, יוכל לבוא ע"י זה לתכלית הנרצה לעבודתו יתברך שמו, לחיי העוה"ב, לחיי הנצחי. וזה ראה יעקב אבינו בחלומו, "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", פירוש שעוסק בעניינים ארציים ועל ידם מגיע ראשו השמימה לזכות לחיי עד. "והנה מלאכי אלקים עולים יורדים בו", היינו אם יתן משכרו להחזקת התורה, בא ע"י מעשיו לעליה. ואם כל עמלו ועבודתו רק להנאות גופו ומשפחתו ולא ייתן חלק לתורה – זהו ירידה מתכלית האדם בעולם. "ויקץ יעקב וכו' אכן יש אלקים במקום הזה", פירוש שגם אם עוסק בענייני העולם, יוכל לבוא לענייני אלקות. "ואנכי לא ידעתי", שחשבתי שרק ע"י שבתי בבית ד' בבית מדרשו של שם ועבר, אוכל לזכות ולבוא לחיי הנצח, ועכשיו נודע לי כי גם האדם העוסק בענייני העולם , אם ייתן חלק הראוי להחזקת התורה, הוא סולם מוצב ארצה לעלות בו השמימה ולזכות לחיים הנצחיים. ובאבות פרק ב', "קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העולם הבא", פירוש "קנה לו דברי תורה", הוא המחזיק.
על כן עצה ותחבולה לכל אדם הטרוד בענייני פרנסתו ולא יוכל כל כך בעצמו ליקח חלק חשוב בלמוד התורה – להחזיק בידי לומדי התורה. ובפרט בימינו אלה, שבעוונותינו הרבים, התמוטט מצב הישיבות והלומדים סובלים הרבה, ואיש שם על לב לפעול לטובתם, אוי לעיניים שכך רואות מה שעלה בימינו.
והנה רבים ממתנדבים בעם רפו ידיהם מליקח חלק בהמצווה הגדולה הזאת מהחזקת התורה מפני שהזמן גרמא לזה, בעת הזאת אשר כל העולם כלו סובלים מהקרזיס הנורא ומאד קשה מזונותיו של אדם הנחוץ לפרנסת בני ביתו.
ואנכי אמרתי על זה, מה דאיתא בכתובות דף נ', "עושה צדקה בכל עת", זה הזן בניו ובנותיו וכו'. ואמרתי הכוונה בזה, בעת שהזמן ועת טוב שפרנסתו בריווח ולא בצער, אזי ייתן תרומתו גם להחזקת התורה וכן לצדקות שונות. אבל בעת רעה, טענתו שלא יוכל לתן מאומה, אבל לפרנסת בני ביתו ולכל צרכיהן ייתן אף בעת רעה. וזהו "עושה צדקה בכל עת", פירוש איזה צדקה ייתן, אף בעת רעה, זה הזן בני ביתו, ובאמת יש לו להאמין. בדרשת חז"ל "עשר בשביל שתתעשר", "ובחנוני נא בזאת אמר ד'". ואמרו בירושלמי, מי שיש בידו להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל "ארור [חס ושלום] אשר לא יקים וכו'". ומרובה מדה טובה, מי שמחזיק הרי זה בכלל "ברוך", ו"ברוך" יאמר לו כפולה ומכופלת מן השמים.
וכתב בספר שיח ספונים, "בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה" וכו' [קהלת ז] רצונו לומר, בצל החכמה הוא יכול לבוא אם בא בתחילה בצל הכסף, שעל ידה הוא יכול לעסוק בתורה מתוך הרחבת הלב ויבא לחכמה אמתית, מה שאין כן בעוסק בתורה מתוך דחקות שאינו יוכל לבא לעמק הלכה מחמת טרדת הפרנסה.
וכן כתב הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל בהקדמה על ספרו "באר יצחק" על פסוק "באר חפרות שרים כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם" וכו'. וזה לשונו, "באר" זו התורה המתחדשת ונובעת כמו באר מים חיים על ידי חידושי תורה. "חפרוה שרים" אלו תלמידי חכמים, "כרוה נדיבי עם" אלו המתנדבים נדבות ללומדי התורה, שהם מחזיקים את התורה להיות "תמכין דאורייתא", כי על המחוקק, אלו תלמידי חכמים, חקקו לב במשענותם, אלו המסייעים שיוכלו להוציא את חפצם להגדיל תורה ולהאדירה ולהפיצה על פני תבל. עד כאן לשונו הקדוש.
לכן אחי ורעי שמעו ותחי נפשיכם, אם אי אפשר לכם מחמת טרדת הזמן או שאר מניעות לעסוק בתורה, לכל הפחות השתדלו והרבו להיות ממחזיקי לומדי התורה בכל מאי דאפשרי, אז יחשב לכם הקב"ה כאלו בעצמיכם עסקתם בתורה הקדושה ותזכו לחיי הנצח, וגם תתברכו בכל הברכות האמורות למחזיקי עץ חיים אורך ימים כימינה בשמאלה עושר וכבוד.
(שערי הוראה, פתיחה במעלת החזקת התורה).
הרב אברהם דרושקוביץ (דרושקאוויץ) הי"ד, נולד לאביו ר' שרגא מרגלית גורדון. שם משפחתו הוחלף על מנת להתחמק מגיוס לצבא רוסיה הצארית. הוא למד בישיבת סלובודקה, בקלם אצל "הסבא מקלם", רבי שמחה זיסל זיו. אחר כך עבר לישיבת ואלוזין והיה מקורב לראש הישיבה, רבי רפאל שפירא. לאחר חתונתו עם מרת הענה לאה, התקבל לכהן כרבה של העיר שאט וייסד בה ישיבה. לאחר כמה שנים, נקרא ע"י רבי רפאל שפירא לכהן כמנהל ומשגיח בישיבת ואלוזין. בתפקידו זה שקד על תורתו יומם ולילה, והכיר היטב את כל תלמידי הישיבה, והתמסר באהבה ובמסירות לדאוג לכל צורכיהם הגשמיים והרוחניים גם בתקופות הקשות. במלחמת העולם הראשונה, התקרבה החזית לואלוזין ואנשי העיר נמלטו. אז סיכן את עצמו במסירות על מנת לסייע לתלמידי הישיבה למצוא דרך הצלה באמצעות הברחת הגבולות. הצלת תלמידיו קדמה לדאגתו למשפחתו, בת שמונת הנפשות. בשנת תרע"ה (1915) נדד לגומל, ומונה שם כמשגיח רוחני לישיבת נווארדוק שגלתה אף היא לשם. בשנת תרע"ח (1918) הצליח להימלט מרוסיה לליטא, שם דחה מספר הצעות עבודה והעדיף להתפרנס מעמל משפחתו, שפתחה חנות, ולעסוק בתורה כרצונו.
על קורותיו אלו ניתן לקרוא בהקדמתו לספרו שערי הוראה:
הקדמה
דרך כל מחבר לבוא בפתח ספרו בהקדמה והתנצלות מה ראה על ככה ומה הגיע אליו להיות מחבר והתועלת שיש בספרו להקוראים ומעיינים בו. בפרט בימינו אלה עת תרד פלאים המצב של האומה הישראלית בין ברוח, שמעטים הם הלומדים והמתענינים גם בספרים הישנים, שרבו ומונחים כאבן שאין לה הופכין, ומה צורך יש מספרים חדשים? ועשות ספרים הרבה אין קץ. ובפרט שהמצב החומרי של כל העם בכל ארצות מושבותיהם ירד בעת האחרונה עשר מעלות אחורנית, ומצב הרוח של העם כולו נשבר ונדכא. ולכאורה איזה מקום ועניין יש עכשיו בשעה זו להוצאת ספר חדש?
אבל התורה הלא היא נחמתנו בענינו והיא הנותנת לנו כח אומץ ועוז להתנבא על כל אבני הנגף המונחות על דרכנו, ושלא ליפול בחבלי הייאוש ולאבד חס ושלום התקווה וההכרה כי עם ישראל חי ויחיה לאורך ימים כמיועד לנו על פי נביאנו הקדושים, ורק למוד התורה הוא המחזק בנו הכרה זו ומעודד אצלנו התקווה לעתידנו הגדול. ומשום זה לא פסקו תמיד גם בעתות היותר קשות בעולם ובישראל ספרים וחבורים שהם תוצאה מהלמוד והעיון בכל מקצעות התורה שהעם הוגה בהם.
גם אנכי אבאר בקצרה מה הגיעני לחבר ספרי זה והתועלת שיש ממנו המעיין בו. חבורי זה הקטן בכמותו ואיכותו חברתי לפגי שלשים שנה, עת שמשתי בכתר הרבנית בעיר שאט פלך קובנה, אשר אספתי ולקטתי משולחן ערוך יורה דעה ונושאי כליו הט"ז והש"ך פרמ"ג ב"ה פתחי תשובה וחכמת אדם, אשר באמת היא מלאכה ואינו חכמה. וקראתיו בשם "שערי הוראה", כי הוא מפתח ומראה מקום למצוא הדינים ע"פ סדר א"ב ובהלכות נדה ואבילות עשיתי לכל אחד א"ב בפני עצמו, כאשר יראתה המעיין.
וכאשר ידוע כי הרבה מכשולים יוצאים מספרי הקיצורים, לא חפצתי להביא פסק הדין והמסקנה בהחלט, רק הראיתי מקום להקורא לעיין במקום שהדין נמצא. אבל כתבתי בדרך שאלה אם דין זה וזה כשר? שאז לרוב הפסק דין שהוא כשר, ואם כתבתי בהשאלה אם הוא טרפה? אז לפי הרוב טרפה. אבל המעיין לא יסמוך עלי ויעיין במקום שאני מראה בספר. ואקווה בע"ה שספרי יהיה לתועלת גדולה להקל על המחפש איזה דין מיורה דעה, ימצא ע"פ הא"ב. וביחוד התועלת בעד שהצעירים הלומדים שולחן ערוך יורה דעה לחזור על למודם שלא ישכח באיזה סימן נמצא הדין.
גם אספתי כמאה היכי תמצא וחידות בעניני יורה דעה שיש בהם ענין לפני המעיין. ובסוף הספר הוספתי ענינים הנוגעים לדינא, להעיר את הלומדים, ואיזו חידושים והערות על שולחן ערוך יורה דעה. ואקוה בע"ה שספרי יקובל בכבוד אצל הלומדים. ואני תפלה לד' שיזמין לי פרנסתי ופרנסת בני ביתי בריווח וכבוד, ואזכה ליישב בד' אמות של הלכה, שזהו כל מגמת חפצי, כי עד שנות המלחמה עזרני ד' להסתופף בצל התורה. כי בימי חורפי למדתי בישיבות הגדולות ויצקתי מים על ידי גדולי הדור העבר. ובימי אברכות עמדתי בכולל קאוונא, והגאון רשכבה"ג מרן ר' יצחק אלחנן זצ"ל סמך ידיו עלי. ואחרי זה שמשת ברבנות בעיר שאט שנים אחדות. ועשר שנים עד פרוץ המלחמה הייתי משגיח ומנהלת בישיבה הקדושה דוולאזין, עד שלרגלי המלחמה שנתקרבה לשם הוכרחתי יחד עם כל בני הישיבה והמנהלים, יבדלו לחיים טובים, הגאון מרן ר' רפאל שפירא זצ"ל, אב"ד ור"מ דוולוזין ובניו הרבנים הגאונים שליט"א לצאת משם בגולה. וכעבור המלחמה, והפרעות החלו ברוסיא, נמלטתי עם בני ביתי יחיו לליטא. ומפני עמל וטרדת הזמן להחיות נפשי ונפשות בני ביתי לא הייתה לי האפשרות וביכולת לעסוק בתורה כחפצי.
ומקווה אני לד' שיעזרני להבא לעסוק בתורה מתוך הרווחה, ודבר ד' לא ימוש מפי ומפי זרעי לעולמים. ונזכה כולנו לאור חיי הנצח וליישב בבית ד' לאורך ימים. ויחד עם כל ישראל נזכה לראות בהקמת קרן ישראל וקרן התורה ולגאולה שלמה בקרוב. אמן כן יהי רצון. המחבר.
הרב הוציא לאור בשנת תרצ"ג (1933) מפתח לשאלות איסור והיתר בשו"ע יורה דעה. הוא עסק רבות בסדור דברי הגר"א על הש"ס, וליקוטיו יצאו לאור בספרי "חידושי וביאורי רבינו הגר"א על מסכתות" בשנת ת"ש (1940). ספרים יצאו לאור גם במהדרות מאוחרות יותר לאחר עשרות שנים.
הרב והרבנית דרושקוביץ עסקו רבות בגמילות חסד עם תלמידי הישיבה וביתם היה פתוח לרווחה. הם תכננו לעלות לארץ ישראל והספיקו לסדר סרטיפיקטים. מספר חודשים לפני מלחמת העולם השניה נסע הרב לאנגליה, לבית חתנו הרב נפתלי שקאויצקי, אב"ד של גייטסהעד, משם חזר לליטא, שם נרצח באכזריות על ידי הליטאים בעת הפוגרום שערכו ביהודי קובנה. עוד נרצחו בשואה, הרבנית הענה לאה, וכן בתם וחתנם הרב ראובן קרישנסקי, שנספו בגיטו קובנה בערב שבת שובה תש"ב (1941), ובניהם, הרב יחיאל דרושקוביץ והרב חיים שרגא דרושקוביץ, שניספו עם משפחותיהם בקלם. הי"ד.
מקורות: הקדמות ספרי הרב הי"ד, אתר תולדות מיכאל, ועוד.
