תורתך לא שכחתי

בפרשת בחקותי. "אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם" וגו'. ואמרו חכז"ל (ע"ז ה' ע"א) על פסוק זה, אין "אם" אלא לשון תחנונים. עיין שם. והכוונה שמאחר שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו רוצה בטובתנו להריק לנו כל מיני השפעות טובות, לכן מבקש ומתחנן לפנינו שנלך בחקותיו. והנה מבואר בגמרא (יומא ל"ח ע"ב) אמר רבי יוחנן כיוון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא, שנאמר "רגלי חסידיו ישמור". ומאחר דכתיב (תהלים צ') "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", נמצא שרוב שנותיו של אדם הזוכה לגבורות היא מ"א שנה, לזה אמר הכתוב כאן "אם בחקותי תלכו", אותיות מ' א', לרמז על מ"א שנה, שהקב"ה מבקש אותנו לילך בדרכיו מ"א שנה, ואז יש הבטחה של "רגלי חסידיו ישמור", ועל ידי זה ייטיב הקב"ה עמנו, "ונתתי גשמיכם בעתם" וגו'.

(מתוך מכתב רבי יחזקאל גרובנר מדטרויט, קובץ בית שלמה, אייר תש"מ).

בפרשת שלח. "היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ". פירש זקיני הגה"ק רבי יצחק ישעיה מטשחויב זצוק"ל הי"ד (בדרשה שנשא כשהיה בוויען) דאיתא בזוהר הקדוש פרשת פנחס (דף רל"ו ע"א) "היש בה עץ" איהו צדיק. וזהו פירוש הכתוב "היש בה עץ", דכל זמן שהצדיק נמצא אתנו בעולם, עץ חיים הוא לאלו החוסים בצלו ובאים אליו להגין עליהם ולשמרם מכל רע, ו"אם אין", פירוש דאם נעדר והלך הצדיק ואיננו עוד אתנו, אז צריכים להתחזק ולהמשיך ההתקשרות בבניו. וזהו פירוש "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ", וכמו שפירש רש"י על הפסוק (ישעיה ד') "ופרי הארץ לגאון ולתפארת", הם בני הצדיקים פרי עץ חיים יהיו "לגאון ולתפארת" וכו'. כי זכותו של הצדיק שנסתלק מאתנו עומד לגאון לבניו להשפיע כל מיני השפעות טובות.

(תהלת חיים, א, פרשת שלח, עמ' עד, בשם האדמו"ר מטשרנוביל-ב"ב).

האדמו"ר רבי יצחק ישעיה הלברשטאם מטשחויב, בן זקוניו של האדמו"ר רבי חיים מצאנז בעל ה"דברי חיים", נולד בשנת תרכ"ד (1864). אביו אמר עליו שנשמתו קדושה וכי הוא חיפשה "בכל העולמות". בהיותו בן שתים עשרה הסתלק אביו הגאון הקדוש מצאנז ורבי יצחק ישעיה התחנך בבית אחיו רבי יחזקאל שרגא משינאווא, רבי ברוך מגורליץ ורבי דוד מקאשנוב. בשנת תרמ"ב נשא לאשה את מרת פריידא בת רבי יחיאל העשיל מקרילוביץ, חתנו של האדמו"ר רבי יהושע מבעלז. לאחר חתונתו התיישב בבעלז, וקיבל בחסידות מסבה של אשתו. בגיל תשע עשרה כיהן כרבה של טשחויב, ועל שמה נקרא כל ימיו "ר' ישעי'לה טשכויב'ר". בשנת תרנ"ג עבר לסטמר, ומשם עבר לקרקוב ובה הקים את קלויז וחצר. הוא התפרסם כצדיק, מתמיד, בעל מופתים ופזרן בצדקה, הנערץ על גדולי דורו ואלפי חסידים נהרו אליו, בעיקר ממחוזות הונגריה. פעל למען עניי ארץ ישראל ולחם נגד אפיית מצות במכונה. בצורתו ובאישיותו דמה לאביו, והיה מאריך ב"טיש" בשבת עד לאור הבוקר. בזיווג שני נשא לאשה את מרת אסתר בת רבי יעקב צבי (רבינוביץ) מפאריסוב. זמן קצר לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה נמלט ללבוב, שהייתה בשטח הכיבוש הרוסי, והחסידים פעלו למנוע את גירושו לסיביר. לאחר שהעיר נכבשה בידי הגרמנים, הוא נדד ממקום למקום והגיע לגיטו קרקוב. רבי ישעיה יעץ לכל חסיד לברוח מפני הגרמנים, וכמה מהחסידים שמעו לעצתו וברחו ליערות ולהרים בחיפוש אחר דרך לעבור את הגבול להונגריה. לאחר שהחל חיסול גטו קרקוב ויהודים רבים שולחו לפלאשוב ומשם לאושוויץ, הוברח הרבי לגטו בוכניה, בה ישבו האדמו"ר מבעלז ואדמו"רים נוספים. הוא סירב לבקשת החסידים לנסות להבריח אותו להונגריה עם הרבי מבעלז ועם אחיו רבי מרדכי מבילגוריי, כי לא רצה לעזוב את בני משפחתו. לגרמנים נודע על קיומו של הרבי בבוכניה. הם ערכו חיפושים אחריו ולסוף מצאו את הבונקר בו הסתתר ורצחו את כל יושביו, בג' באלול תש"ג (1943).

יש הגורסים שהרבי הוצא להורג בכיכר העיר יחד עם האדמו"ר רבי מאיר מוויליפולי, כששניהם עטופים בטליתותיהם.

עוד אחד מאחיו של רבי ישעיה הי"ד, האדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד מראצפערט, נהרג גם הוא עקה"ש בשואה.

קונטרס גדול של דברי תורתו של רבי ישעיה, שנרשמו על ידי החסידים, אבד בשואה. שרידים מדברי תורתו יצאו לאור בספר "רבינו הקדוש מטשחויב" (מכון זכרון משה, בני ברק, תשנ"ח).

בניו מזיווג ראשון היו:

1. רבי חיים מטשחויב (תרמ"ב-תשט"ז) בניו יורק. 2. רעכל-דבורה אשת האדמו"ר רבי חיים יצחק טברסקי (תרמ"ו-תש"ג) מצ'רנוביל-לויעב בקייב. 3. הענא אשת האדמו"ר רבי מנחם מנדל הלברשטאם הי"ד (תר"ן-תש"ב) ממושינא-קרקוב.

בניו מזיווג שני היו:

1. רבי יעקב צבי הי"ד (תרנ"ו-תש"ג), אב"ד סוכא, מייחד ישיבות "דברי חיים" בקרקוב, בסכא ובחשאנוב. 2. רבי יחזקאל שרגא הי"ד, חתנו של רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד מבאבוב.

הערה: ב"ספר האדמור"ים" מאת יצחק אלפסי, עמ' 90, נכתב כי רבי ישעיה ניספה בכ"א בתמוז תש"ג.

חתנו של האדמו"ר רבי ישעיה מטשחויב, האדמו"ר רבי יצחק [חיים] טברסקי מצ'רנוביל-לויעב הי"ד, הנ"ל, ברח מרוסיה הלבנה, בעקבות פוגרומים ורדיפות, והתיישב בעיר קייב שבאוקראינה. למרות האיומים והסכנות המשיך הרב לפעול במסירות נפש להפצת תורה וחסידות ולחיזוק את הקהילות היהודיות ברחבי רוסיה, בשל פעילותו סבל מעויינות השלטון הרוסי ובשנת תרפ"ט (1929) גורש בהוראת השלטון מדירתו לרחוב, עם אשתו ושבעת ילדיו, כפי שעולה ממכתבו ל"עזרת תורה" בשנת 1929, בו כתב:

בעזה"י יום ד' ב' דר"ח אדר שני תרפ"ט קיעב.
להחבורה הנכבדה "עזרת תורה" העוסקים בצרכי ציבור באמונה, כולם יעמדו על הברכה בעיר נאוי יארק!
אחדש"ה! אף שאין בטבעי לבוא בכתובים ובקשות אך ההכרח לא יגונה כי ממש באו מים עד נפש, ונמצא אני וזוג' ושבעה ילדים קטנים כאני' בלב ים, כי אצלנו נגזרה גזירה וניתן דת ודין אשר הרבנים צריכים להשליך אותם החוצה מהדירות אשר הם דרים כעת, וגם אסורים לדור בכל החצרות השייכים להמלוכה, ובעירנו רובם ככולם שייכים להם, והגזירה העיקר נפלה עלי כי אצלי הילדים קטנים ואינם שייכים עוד לעבוד אצל המלוכה. ועוד נגזר עלינו אשר אנשים בערכנו אינם צריכים למכור להם לחם, והיוקר מתגבר מיום ליום וצריכים לגוע ברעב ח"ו.לכן באתי בבקשה גדולה, חוסו נא, רחמו נא, רחמו נא עלי ועל ב"ב שי' התלוים בצוארי, להנות מטובם לשלוח לי מתנתם בעין יפה ברוח נדיבה איזה סכום הגון שיהי' ביכולתי לשכור איזה דירה אפילו רחוק מהעיר אצל איש פרטי שיהי' ביכולתי לדור אצלו, וגם על זה צריך סכום רב לשלם להשכן היושב בדירתו דמי חזקה כמו שנהוג בארצנו, כי אפילו לא ישלחו תיכף מנתם אז ישליכו אותנו החוצה תחת כ[י]פת השמים אפילו בחורף, כי כך היא הגזירה לעשות נקמה מאחינו המאמינים, ודי לחכימא ברמיזא. תקותי… אשר מרחמים על כל ישראל יעשו המצוה הגדולה וירחמו עלי ועל ב"ב שי' אשר הם תשעה נפשות, ויפדו אותנו מסכנת נפשות, ובזכות המצוה הגדולה יתברכו כולם בכל משאלות לבם לטובה, ונזכה להרמת קרן ישראל ברו"פ ולגאולה שלימה בקרב במהרה בימינו א"ס. אסיים מכתבי הנכתב לא בדיו רק בדמים ממש, ידידם בלי מכירם דו"ש מכבדם כערכם הרם והנישא,
יצחק בהרה"צ המפ' מו"ה אי"ה זצוקללה"ה נכד הרה"צ המפ' מו"ה הר' אהרן זצוקללה"ה מצערנאביל לבית טווערסקי.

בשנת תרצ"ז (1937), באמצע אמירת הסליחות הראשונות בחודש אלול, נאסר הרבי מצ'רנוביל-לויעב והושלך לבית הכלא בקייב למשך שנה. לאחר שנה גורש לערבות סיביר וסבל שם מתנאים תת-אנושיים, ורק כעבור שנה נודע למשפחתו לאן גורש. בשנת תש"א ושוב בשנת תש"ב שבו וגירשו אותו ממחנה למחנה בלא ליידע את משפחתו על מקומו. בשנת תש"ג (1943) הוא צם במשך כל ימי הפסח, על מנת להימנע מאכילת חמץ. בכ"ד בניסן תש"ג נפטר הרבי ומקום קבורתו לא נודע.

הערה: בספר "רבינו הקדוש מטשחויב" הביא את עדות בתו רבקה של רבי יצחק חיים, על כך שאביה נפטר ביום האחרון של פסח, כ"ב ניסן תש"ג.

כבוד הרב הגדול החריף ובקי מעוז ומגדול כבוד שם תורתו מורנו ורבנו הרב יעקב ליפפא נרו יאיר אב בית דין קהילת זשארוב.

הגיענו יקרתו במועדו והנני לתשובתו, על דבר השאלה אם מותר לסייע בצדקה על הכנסת כלה היכי שיודעים שהזוג לא יתנהגו בטהרת ישראל, דאפשר שיש בזה משום "לפני עיור" כהא דאורח חיים קס"ג לעניין נטילת ידים, וקס"ט לעניין ברכה ובפרי מגדים אשל אברהם סעיף קטן ה דלא שייך למימר עשה דצדקה דוחה לא תעשה דלפני עיור, דהוי מצווה הבאה בעבירה והאריך בטוב טעם.

הנה עד שבא לשאול על נתינת צדקה שאין הסיוע לדבר עבירה, נראה דישאל יותר אם מותר לסדר להם קידושין. וכבר נשאל באמת בשו"ת "משיב דבר" אם מותר לשדך בזיווג כזה, והעלה דמותר מפני דרכי שלום במי שפרנסתו בכך (עיין שם בסימן ל"ב שהאריך).  ועל פי זה בצדקה פשיטא הגם שמצינו מצווה הבאה בעבירה בצדקה עיין ריש שבת "פשט העני" שכתב הרע"ב דקיימא לן דמצווה הבאה בעבירה אסורה, אבל התם שאני דבצדקה גופא שמושיט נעשה העבירה, מה שאין כן בזה הרי מבואר בשלחן ערוך (יורה דעה סי' רנ"א) דאפילו במומר לתיאבון אין איסור להחיותו ואין לנו לחוש שיקנה מזה דבר איסור. ובגיטין (סא,א) במתניתין ד"משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה", ובתוס' שם דאפילו היכי דליכא למתלי בהיתר. ובשו"ת כתב סופר יורה דעה סי' פ"ג דמה שהותר רק מפני דרכי שלום, משום דנפה וכברה הוי סיוע שיש בה ממש לאכילה שאי אפשר בלאו הכי זולת זה ליכא משום מסייע ידי עוברי עבירה, כיון שאין הסיוע בשעת עבירה.

וכבר הביא גם כבוד תורתו הרמה ממגן אברהם (קס"ט) מה שכתב הב"ח לגבי ברכה דבשעת שנותן ליכא עבירה ליכא "לפני עיור". ובמהר"ם שי"ק הקשה מעבודה-זרה (דף כ"ב), וכתבתי במקום אחר ליישב זה. ואם כן כל שכן בנתינת צדקה, דבמעות עצמו לא עביד איסור. וכהאי גוונא בסנהדרין (מח,א) בטווי לאריג לכולי עלמא הזמנה לאו מלתא הוא. ואף דהתוספות בתירוץ השני חידשו דמעות עדיפי מטווי לאריג, עיין מגן אברהם (סי' קנ"ג סעיף קטן ה) בשיטת הרמ"ך כתירוץ הראשון שבתוספות דלא עדיף מטווי לאריג, וגם לתירוץ השני הרי כתבו דעדיף משום דחזו למקני בהו כל מילי. אם כן אדרבה, הכא למעליותא דאיכא למתלי בהתירא. ובעבודה-זרה (ו,א) דאיבעיא להו אי משום הרווחה, או דילמא משום "לפני עיור". ובתוספות שהקשה, תינח מכר אבל מקח מאי לפני עיור איכא, ותירץ שמא יש לומר דממציא לו מעות לקנות צרכי עכו"ם, דמפורש דאפילו במעות איכא "לפני עיור". אבל התם לפני אידיהן ידוע שמוציא המעות לצורך עכו"ם, מה שאין כן בכהאי גוונא הרי אין קונים במעות שום דבר איסור, רק שמסייע לצרכי נישואין שאפשר לבוא לגרמת עבירה, בוודאי דליכא משום "לפני עיור" או מסייע ידי עוברי עבירה.

גם מה שכתב כבוד תורתו הרמה מסתבר דכיון דחשוד על איסור נדה, חשוד גם כן בלא קידושין, אם כן על ידי הנישואין ממעט באיסור ד"לא תהיה קדשה". ויש לומר דכהי גוונא דאמר בעבודה-זרה ס"ד דרוצה בקיומו למעוטי תפלה שפיר דמי. ומה שאמרו במתניתין פרק ג' דדמאי בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן, דפליגא במחלוקת הראשונים אם האנשים נכנסו לערבות בעד הנשים, הנה בירושלמי שם הרי אומר דפליגי בדרבן שמעון בן גמליאל פרק ה' דמעשר אי אמרינן "הלעטהו לרשע". ועיין שו"ת חות יאיר (סי' קמ"ב). יתר דברי פלפולו הוטבו בעיני ואין הזמן גורם להאריך, ואם ימצא התשובה טובה בעיניו נא לספחה ל"משכנות יעקב" ויאבה להמציאו אלי.

(משכנות יעקב, שנה א חוברת ג, אייר-תמוז, תרצ"ב, סי' כט).

הגאון הרב נחום וידנפלד (תרל"ה-ת"ש, 1875-1939) מדומברובה שבגליציה, מחבר שו"ת "חזון נחום", מגדולי הפוסקים בגליציה ופולין בתקופתו. בנו השני של הגאון רבי יעקב ווידנפלד, רבה של הרמילוב מחבר שו"ת "כוכב מיעקב". נודע כצדיק וגאון המקושר בכל לב ונפש לרבו, האדמו"ר רבי יחזקאל משינייווא, בנו של ה"דברי חיים" מצאנז. עוד בילדותו התפרסם כעילוי והתכתב עם גדולי דורו. הוסמך להוראה בגיל עשרים על ידי רבי יצחק שמלקיש מלבוב מחבר ספר "בית יצחק", לאחר שבחן אותו בכל מקצועות התורה במשך שלשה ימים רצופים.

בהיותו בן 21 מילא מקום סבו, הגאון רבי שבתי רפפורט, כרבה של דומברובה. נודע כאחד מגדולי הרבנים, היה מגדולי המשיבים בדורו בעיקר בענייני עגונות, וחידש חידושים בכל מקצועות התורה. בשנת תרס"ז [1907] נשלח על ידי גדולי רבני גליציה לבקר בירושלים ולפקח על הענייני הכספיים של כולל גליציה, שהתגלו בהם אי סדרים. במהלך בקורו בארץ ישראל השכין שלום בכולל, ופלפל בחידושי תורה עם גאוני ארץ ישראל, ובהם הגאון הרידב"ז מצפת, שביקשו להגיה את ספרו "בית רידב"ז" על ענייני שביעית.

בנו הגדול יעקב נפטר בשנת תר"צ (1930). בשנת תרצ"ט (1939) הוציא לאור את ספרו שו"ת "חזון נחום" חלק א' (אורח חיים ויורה דעה, מהדורא קמא), אך רוב עותקי הספר הושמדו על ידי הנאצים בבית הדפוס. כן אבדו בשואה כתבי ידו רבות נוספים ממנו, ובהם מהדורא תנינא של שו"ת אורח חיים ויורה דעה, שו"ת אבן העזר עם תשובות רבות בנושא עגונות, שו"ת חושן משפט, הגהות על התלמוד בבלי והתלמוד ירושלמי, מאות מדרשותיו לשבתות וחגים וספר גדול בענייני אגדה.

עם פלישת הגרמנים לפולין, נמלט לכיוון הגבול הסובייטי אך נלכד שם בידי הגרמנים. כשמצאו תפילין בתרמילו, השליכו אותם לארץ. רבי נחום הרים את התפילין ונישקם. הגרמנים השליכו שוב את התפילין ואיימו שיהרגו אותו אם ירים אותם שוב. חילול קדושת התפילין לא נתן לו מנוח, ובהגיעו לעיירה שינובה, קיבל דום לב ונפטר בד' בכסלו ת"ש. אלמנתו הרבנית טובה וכל צאצאיו הרבים, בניו ובנותיו, חתניו וכלותיו, נכדיו ונכדותיו, נספו בשואה. הי"ד.

לאחר השואה יצאו לאור מהדורות נוספות של שו"ת "חזון נחום" בתוספת עוד מתשובותיו של הרב נחום.

אחיו הגדול רבי יצחק, היה ממלא מקום אביו ברבנות הרמילוב. אחיו הצעיר רבי דב בריש, ה"גאון מטשיבין", כתב בהקדמתו לשו"ת "חזון נחום" (ניו יורק, תשי"א) "מה מאד דאבה עלי נפשי ובמסתרים תבעה בידעי את רוב גדלו של אחי זצ"ל שלא הניח מקצוע בתורה וחידש בו חידושים נפלאים… וכל חידושיו נאבדו ע"י הנאצים ימ"ש עם כל בני ביתו היקרים הי"ד. ע"כ רעיוני יסרוני שלא תשתכח ח"ו תורתו של האדם הדגול הזה".

יתברך היוצר וישתבח הבורא אשר יעצנו להוציא אורה הספר "יעיר אוזן", חמדה גנוזה שהיתה גנוזה לנו, תמה מן שוק הספרים והיה ליקר המציאות. ובכל לבי אתן לו לה' יתברך שמו שיר ושבח על אשר חנני דעה להיות נטפל לעושה מצוה ולהעמיד מטה גם מחידושי הנוגעים לדברי מרן ז"ל. והגם כי בושתי ונכלמתי להרים פני בגשתי אל הקודש פנימה להיותי חבור לטהרה לדברי גאון וקדוש ישראל מרן החיד"א ז"ל, כי יודע אני מך ערכי ושפל רוחי, אשר אין בי לא תורה ולא יראה, ומתיירא אני שלא אבוש בעולמא דין ובפרט בעלמא דאתי. אך יהיה לי לסניגור ולמליץ יושר דברי המדרש, מובא בפסקי תוספות דמנחות פרק כל הקרבנות, וזה לשונו: כשכתב עזרא התורה עשה נקודות ואמר אם יאמר משה למה נקדת יאמר הלא לא מחקתי. עד כאן. וכן בדל שפתי אצטדק גם אני ואומר הלא לא גרעתי, ואדרבה תמכתי יתדותי כי זכות תורת אמת של המחבר ז"ל יעמוד גם לי לטהר מחשבתי שתהא זכה צלולה וברורה לשם שמים וכדאיתא בבבא מציעא (דף פ"ה) מתניתא דמר מתנינא ואתסאי, כי זלעפה אחזתני בראותי דברי קדוש ישראל החתם סופר ז"ל בשו"ת שלו (באורח חיים סימן ר"ח) שכתב כל מחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות "נגד שמא אבד שמא", ולא תעשה ידיו תושיה להוציא מחשבתו אל הפועל, כי יבואו מבקרי מימין ויחפשו וימצאו, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן, ולא הותר אלא משום "עת לעשות לה'", ואם איננו עושה לה', האיסור במקומו עומד. עד כאן דבריו הקדושים.

ועל פי זה יש לפרש כוונת הכתוב (סוף פרשת יתרו) "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו", דהנה "מזבח" מורה על תורה הקדושה עיין עבודה זרה (נ"ב עמוד א), וכן יש לומר על פי מה דכתב בזוהר הקדוש (ויקהל דף רי"ש עמוד א) דלמה נקרא מזבח הפנימי בשם "מזבח", הלא אין שם זביחה כי אם הקטרת קטורת, אך משום הכי נקרא "מזבח", שזובח להמקטריגים וקליפות. והלא כן נמי היא התורה הקדושה מזבח ליצר הרע וכל החיצונים, כדאיתא בקידושין (ל' עמוד ב) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. ואם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ. וזה יש לומר בכוונת הכתוב "ולא תעלה במעלות על מזבחי" ללמוד תורה בהתנשאות, "אשר לא תכלה ערותך עליו", למען לא תגלה חרפתך, כי יבואו מבקרי מומין ויזניחו דבריך. אי לזאת בזכות הבאתי אורה ספרא רבא דגברא רבא, באתי להסתופף ולהתלונן בצל תורת קדשו ז"ל, שיגן גם עלי ועל פרי מחשבותי שיהיו בלתי לה' לבדו, וכתפלת נעים זמירות ישראל (בתהלים כ"ז) אתחנן ואומר "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי".

ובעניי אמרתי לפרש זאת דאיתא בראשית חכמה (פרק ג' משער הענוה) דעיקר האדם שיקרא "אתה" הוא הנשמה, כי הגוף כלה ואבד, ואינו בעל קיום שיקרא "אתה". ואיתא באור החיים הקדוש (תצא כ"א י"א) דהגוף נקרא "בית", והנה באם האדם מכניע ומזכך גופו להתנהג בקדושה וטהרה, אזי יקרא "בית ה'", ואס לא חס ושלום, אזי הוא סתם בית או עוד בית טומאה ועבודה זרה, רחמנא ליצלן, כהכתוב "לא יהיה בך אל זר". וכן אפרש "להעביר גילולים מן הארץ", ד"הארץ" נקרא הגוף, כדאיתא בסנהדרין (צ"א עמוד ב'). וזה יש לומר "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש", דתפלתי הוא מן ה', "שבתי" הוא הנשמה הקדושה, כמו שכתב הרב רבינו חיים הנ"ל שיהיה בבית ה' בגוף קדוש וטהור. וכן אמרתי בכוונת הכתוב (תהלים ק"ב) "תפלה לעני כי יעטף" על פי מה ששמעתי בשם ה"בני יששכר" לפרש "הגבל את ההר וקדשתו", דאם מגבילין אותיות "הר" יצא "קדוש", היינו סביב האותיות "הר", לקודם הה"א הוי אות ד' ואחר הה"א אות ו', קודם הרי"ש אות ק' ואחר הרי"ש אות שי"ן, וזהו "הגבל את ההר וקדשתו". ועל פי זה יש לומר "תפלה לעני כי יעטוף", שיוכל לעטוף אותיות "הר" לקדש עצמו בקדושת ה' יתברך. ויש לרמז כי "יעטוף" בגימטרייה "הר". וכן יעזרנו ה' על דבר כבוד שמו להכניע חומרינו ולעבדו עבודה שלימה תמה וברורה בקדושה וטהרה, ויקוים בנו המקרא "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך". אמן סלה.

(מתוך הקדמת הרב יעקב ליפפא לספרו "תוספות יעקב" על הספר "יעיר אזן" לחיד"א)

דברים נחמדים ששמעתי מכבוד קדושת הגאון הצדיק אב בית דין קהילת קאטוב שליט"א.
אבות פרק ד' "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות. ודקדקו המפרשים שהיה לי לומר "כל המכבד התורה מכובד על הבריות, וכן המחלל" וכו' מאת רצו בתיבת "את" ותיבת "גופו". ואפשר לומר על פי פירוש רש"י בסנהדרין מ"ד ע"ב מעשה במוכס רשע שמת ובו ביום מת אדם בעיר. ובאו כל בני העיר ונתעסקו במיטתו וקרובי אותו מוכס הוציאו גם את מיטת המוכס אחריו וקפצו עליהם אויבים והניחו המיטות וברחו, והיה שם תלמיד אחד שישב לו עם מיטת רבו וכשחזרו נתחלפה להם מיטתו של חכם בשל מוכס, והיה אותו תלמיד צועק ולא הואיל. וקרובי המוכס קברו את החכם, ונצטער בה אותו תלמיד מאד מה חטא גרם ליקבר זה בבזיון ומה זכה אותו רשע ליקבר בכבוד גדול כזה. נראה לו רבו בחלום ואמר לו "אל תצטער, בא ואראך בכבודי בגן עדן ואותו האיש בגיהנם. אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמיד חכם ולא מחיתי ולכך נענשתי, וזה פעם אחת הכין סעודה וכו'". נמצא מזה כי גופו של חכם נתחלל ונקבר בבזיון על ששמע דברים על תלמידי חכמים ולא מיחה. ולולא מיחה בידם, אזי גם גופו היה נתקבר בכבוד. ואיתא בפסחים כ"ב עמוד ב' "את" לרבות תלמידי חכמים. וזה אמר רבי יוסי כל המכבד "את" התורה, דהיינו תלמידי חכמים, שלא לשמוע לזולם ולשתוק, "גופו" מכובד על הבריות, אבל המחלל "את" התורה, "גופו" מחולל על הבריות כנ"ל ודו"ק.

(משכנות יעקב, שנה א, חוברת ג, עמ' סג)

מגילה ט"ז ע"ב, כי מרדכי היהודי כו' ורצוי לרוב אחיו, לרוב אחיו ולא כל אחין, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין. והדבר מוקשה דמפני שעסק בהצלת נפשות של בית ישראל על ידי זה יפרשו ממנו סנהדרין.
ואפשר לומר דאיתא בסוטה (מ' ע"א) דר' אבהו דרש באגדתא ור' חייא בר אבא בשמעתא, ובשו"ת חות יאיר סי' קנ"ב שיער בזה משום דרבי אבהו היה גדול בי קיסר, כדאיתא בחגיגה (י"ד עמוד א) ובכתובות (י"ז ע"א) וכיוון שהיה טרוד בהשתדלות בי קיסר, לזאת לא העמיד בהלכות כשאר התנאים ודרכו היה יותר לדרוש באגדה.
וכזה יש לומר נמי במרדכי כי כעת בגודלו המלך, שוב לא הורשה לו הזמן להעמיק בהלכה כי בעת הדרוש פלפולו התלמודים לברר ההלכה אם כנים דברי הדורש ועל ידי כך נתברר ההלכה, לא כן ברבי אבהו לא היה אפשר להיות כל כך הויכוח ולסתור דבריו, דאיתא ביבמות (ס"ה ע"ב) יתיב רבי אבהו וקאמר משמיה דרבי יוחנן הלכה ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו. איכא דאמרי רבי חייא בר אבא אמר ואהדרינהו רבי אמי ורבי אסי לאפייהו. אמר רב פפא בשלמא למאן דאמר רבי אבהו אמרה, משום כבוד בי קיסר לא אמרו ליה ולא מידי. אלא למאן דאמר רבי חייא בר אבא אמרה, לימרו ליה לא אמר רבי יוחנן וכו'. עיין רש"י דחלקו ליה כבוד ולא רצו להכחישו. אם כן אפשר לומר דלהכי לא דרש בהלכה דכיון דלא יסתרו דבריו לא יבוא לידי בירור, ומובן דגם להשומעים לא היה ניחא להו לשמוע ממנו דברי הלכה, כיוון דלא יכלו לעסוק עמו כל כך במשא ומתן של הלכה, לכן דרש יותר באגדה. והכוונה הלז אפשר לומר נמי בזה דלהכי פירשו ממנו סנהדרין, כיוון שעתה לא יוכלו להתעסק עמו כל כך בלימוד התורה, כיוון דכעת כבוד בית קיסר נגע ביה, לכן פירשו ממנו.

(משכנות יעקב, שנה ב, חוברת ו, עמ' קמב)

הרב יעקב ליפפא אב"ד זאשרוב, התחתן ביום י"ז סיון תרפ"ט עם מרת שפרינצא, בת רבי ישראל דוד רוקח אב"ד דרוהוביטש (דראהביץ) – חתנו של רבי חיים יצחק ירוחם ובנו של רבי ישעיה שלום רוקח. הרבנית שפרינצא נפטרה כעבור שנתיים ביום כ' אב תרצ"א, לאחר לידת בתם בלומא יכט. גם לאחר פטירת רעייתו המשיך הרב יעקב ליפפא להתגורר אצל חותנו בדרוהוביטש, מחבר ספר "זכרון יעקב" והערות "תוספות יעקב" על ספר "עין זוכר – יעיר אזן" לחיד"א, ועורך כתב העת "משכנות יעקב" (בילגוריי ודרוהוביטש, תרצ"ב-תרצ"ג). כותבי ההסכמות לספריו העריכו אותו מאוד, כתלמיד חכם חריף ובקיא .

בהקדמתו לספר "יעיר אזן" עם "תוספות יעקב", כתב על חותנו ועל אשתו המנוחה: "הרב הגה"צ מוהר"ר ישראל דוד רוקח שליט"א… מצאתי ביתו בית נאמן לה' ולתורתו, וכאב את ב[ן] ירצה יחזקני ויתמכני יותר מכפי יכולתו לישב ולהגות בתורה ועבודה, ישלם ה' פעלו ומשכרתו תהיה שלימה להושע בישועה ורפאוה [צ"ל: ורפואה] שלימה ויגדל כל יו"ח בהרחבה גדולה לתורה ולתעודה… ולהבדל בין חל"ח [=חיים לחיים] הנני להזכיר למזכרת נצח את זוגתי הצדקית מרת 'שפרינצא ע"ה בת מוה"ר ישראל דוד' אשר נקטפה בדמי ימי' בעודה מאד צעירה ורכה בשנים והי' לה נפש תאוה למצות ה' ותאות הולכי קדומה מאסה בתכלית המיאוס, רצון בעלה עשתה עד למאוד, יחשוב לה ה' ימים תמימים במצות ונחלתה לעולם תהי' קשורה בצרור החיים ותנוח בשלום רב על משכבה א"ס [=אמן סלה]".

הרב יעקב ליפפא, ככל הנראה, נספה בשואה. הי"ד.

כאלפים שנה נגוזו ועברו מיום שפך ד' כוס חמתו על ציון ועל מקראיה, לשימם לבז ולמשיסה בידי אדונים קשים. כאלפים שנה חלפו הלכו למו מעת ראה בן חלקיהו את העני בשבט עברתו ויקשור מספד על עם אובד ונדח. הן זה שנות כאלפים נבכה ונתאונן, נריד בשיח ונהימה, נעורר תאניה ואניה, ומדוע זה סך א-ל רחום בענן לו מעבור תפלה? כמה דמעות הורדנו בימי אבל אלה ולמה זה טרם נתמלא הנאד עד כה? הקצור קצרה חלילה יד ד' להושיע ולחבוש לשברנו? זאת לא יעלה על לב, כי אם בנו האשם. לד' הצדקה ולנו בושת הפנים, כי כל מעשינו אלה עשה נעשה רק מן השפה ולחוץ. קול דברים אנחנו משמיעים ותמונה ממשית איננו מראים. בכה נבכה על שבר עמנו מבלי העלות על לב כי עלינו לתקן את אשר שחתו אבותינו, לבלתי למוד אל דרכי הגוים ולצפות בצפיתנו אל גוי לא יושיע, להיות עם לבדד ישכון מסויג בסיגי התורה כפי אשר גבלו הראשונים, לשמור ולהגן על קדשי עמנו וסגלותיו ולהטביע על כל תהליכותנו חותם קודש ישראל סבא.

בעוד שכל אחד מאתנו יודע כי כל זאת היא התנאי הראשי לשיבת שבותנו אשר עליה נתפלל בכל יום ובכל שעה, וביותר בחודש זה ובשבוע זה, הנה אנחנו לא נשים כלל לב לכל אלה. בפינו אנו סופרים החטאות והאשמות אשר בגללן חרבה עירנו והאדמה תשאה שממה ונתפזרנו בגולה ואין עינים לראות ולא לב להבין, כי בערבנו אנו דשים עדיין את כל החטאות והאשמות האלה, עד אשר נצרפן אחת לאחת למצוא חשבון מעשינו ופעולותינו נמצא כי עדיין לא שבנו מטעותנו הראשונה ואיך נעיז פנינו לשאול: למה זה תאנף לנצח? אם עוד איזה חוש בנו עלינו ביותר להצדיק את הדין ולומר: צדיק הוא ד' כי פיהו מרינו ומורים עוד. דרשו מעל ספרי נביאי ד' וקראו את דברי רבותינו המפוזרים בתלמודים ומדרשים הגלים סבות החרבן ותתווכחו כי הסיבות האלה לא הסרנו עדיין, אבל עוד חזקנו את יסודם עד שהכו שורש בלב העם יותר ויותר, ולמה אנו מתאוננים על המסובב?…

אז בעטוף רוח ירמיהו למראה ענות עמו בידי צריו בקימם עליו להכחידו מן הארץ, התפרצה אנחה כבדה מפיו ומנהמת לבו קנן מרה: "מחוץ שכלה חרב בבית כמות". ידע ידע הנביא את הסיבה העיקרית להאסון הנורא. הוא השכיל לראות כי רק בעזוב ישראל תורת א-ל חי ולא אבו בדרכיו הלוך, רק אז תמצא יד אויביהם להדוך אותם מפניהם ולדברם תחת רגליהם, ועל כן גלה למוסר אזנם על השליכם תורת ד' אחרי גום וינבא עליהם עתידות לא טובות לאמר: "על מה אבדה גו' על כזבם את תורתי גו'". בא וראה כמה הפליגו חז"ל לחדור לתוך עומק דברי הנביא אשר ידע כי רק התורה היא סם החיים אשר בכחו להביא תרופה בקרב העצמות היבשות ההן, עד כי דרשו: "הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו". ורק בפנות עם ישראל עורף לתורתו שהיא חיים למוצאיה, בא קצו אמת [אולי צ"ל: ומת?] בצעו. אז בנגוע הרעה עד הנפש צעק מר: מחוץ שכלה חרב יען כי בבית שוררת חשכת מות, אין אור תורה ואין נר מצוה רק שמה ושאיה יכו[?] בתי ישראל המצוינים, ומה זה יגן עליהם עתה כמצוא אותם הרעה?

ומה אנו רואים עתה אחרי אשר כבר הובאנו בכור העוני זה כאלפים שנה? ההיטבנו את הרעות? הישרנו את העקמימיות? או לכל הפחות קנינו במשך הגלות הארוכה והנדודים ברבים את ההכרה וידיעה כי התורה והמצוה הנה סמי התרופה המיוחדים לשבר בת ישראל, הנה הפתרונים האמיתיים לזה שהעמים קורים "שאלת היהודים". על שפת רבים אומנם שגור הוא הפתגם "התורה סם חיים לישראל", אבל רק מן השפה ולחוץ. ואנו שואלים אם למענם נמצא בהפתגם  גם איזה תוכן, אם בליבם פנימה יושבת גם ההכרה והידיעה מאמתתו שאין לפקפק בה. ומכיוון שאנו רואים את העזובה הרבה בחנוך הבנים הקטנים ובתהלוכות הגדולים, אנו יראים מאד לבל תהא התשובה קטיגוריא על רבים ושלמים אתנו…

"מחוץ שכלה חרב" האויב על כל האפסים, עמנו טרם מצא ולא ימצא בגוים מנוח אשר ייטיב לו. מבשרנו נחזה זאת, אשר גם במאה בעשרים אשר מלכיה ושריה בשם האמת והצדק והשלום ידגולו, קמים עריצים לכלותנו ולשימנו מרמס כטיט חוצות. דברים כפשוטם צרים, בני בלי שם יטיפו בריש גלי לרדוף את היהודים ולהשמידם מתחת שמי ד' – מעשים בכל יום. ויותר מהם הם המאהבים הטובים והאצילים שבגוים אשר בושים לצאת בקרדום, והם מסתפקים במה שעושים בצנעא ובהסתרת פנים, לחקוק חוקים מעיקים ושוללים מאתנו היכולת להתפרנס ביגיעת כפיים – "ובבית כמות", בבתי ישראל אינם יודעים לדעת ולהכיר כי בכל אלה פרי הגלות המר והנמהר. אולי זאת יודעים, אבל מה שאינם מכירים הוא, שגם עצם הגלות איננו כי אם מסובב שיש לו סיבה.

אחרי הצרות האלה, הניקח מוסר להחזיק בחוזקה במורשת דת אבות, לחנך את בנינו על ברכי היהדות הנאמנה הצרופה, שהיא רק היא לנו כתריס בפני הפורענות? "בבית כמות"! כמעט אין בית אשר המאור שבתורה יגיה חשכת הגלות, מפני שלמודי התורה הולכים ומתדלדלים ומתנוונים. לא על המון בית ישראל יסבו דברינו. זוהי קינה ישנה שהתורה הולכת ומשתכחת מקרב הציבור הרחב. כמעט שכבר התייאשנו לבקש איזו לחלוחית תורה בין המון הפועלים והתגרים מדור החדש, אבל קינה חדשה בימינו היא שגם בחוגי התמימים והישרים פסקה התורה מהם ומכרתה לגמרי מפי צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם. אימו הבעלי בתים הוותיקים שקבעו לעצמם שיעורי לימודים יום יום? אימו האבות והאמות אשר פזזו וכרכרו בכל עוז בהובילם את בנם לבית המדרש, אשר פחד ורחב ליבם אם בנם זכה להיות לו פתחון פה בלימודים לפי הרב והלומדים דמתא, אשר שמחו לקראת פרק בתם כדי שיזכו לערוך שלחן מלא ודשן להחתן היושב על השלחן אשר לפני ד'? "בבית כמות", גם בבתים היותר קרובים לנו, היותר שלמים עם ישראל סבא!!

ואם כה מבטינו עתה, מה יהיה חזון ישראל בעוד דור אחד או שנים אם לא ימהר ד' לקיים הבטחתו: "וארא כי אין איש גו' ותושע לי ימיני"?

ישראל דוד רוקח אבד"ק קאטוב.

(“מחזיקי הדת”, 12.07.1907)

רבי ישראל דוד רוקח הי"ד, נולד בשנת תר"ם (1880), בן רבי ישעיהו שלום רוקח מליטובסק הי"ד, משושלת בעלז וראפשיץ. בכסלו תרס"ג (1902) נשא לאשה מרת בלומה יכט בתו של רבו הגאון רבי חיים יצחק ירוחם הי"ד אב"ד אלטשטאדט (סמבור-ישן). משנת תרס"ו (1906) כיהן כרב בקאטוב (גליציה) שליד בוריסלוב. היה חבר ב"אגודת הרבנים הכללי", שביקשה לייסד את בית הדין הגדול בירושלים לחיזוק הדת ולומדיה. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לדראהביטאש והיה רב ואדמו"ר בוויניוויטש. דברי תורה מאת רבי ישראל דוד הובאו בכתב העת "משכנות יעקב" שערך חתנו, ובמאמר בכתב העת "מחזיקי הדת" (12.07.1907).     

רבי ישראל דוד רוקח נספה בשואה בשנת תש"ג. הרבנית בלומה יכט רוקח נפטרה בהיותה בת 31, בעת לידת בנה בי"ב בתמוז תרע"ו (1916) והובאה למנוחות במטרסדורף. כל צאצאיהם נפטרו קודם השואה או נספו בה:

בתם ריבה מלכה, אשת הרב יעקב לאבין אב"ד טשערנעליצא, נהרגה עם בעלה וילדיהם. הי"ד.

בתם חיה בילא, אשת הרב פרץ ב"ר בנימין גרטנר אב"ד סקאלע ואב"ד קאטוב משנת תרצ"א, נהרגה עם בעלה וילדיהם. הי"ד.

בתם שפרינצא, אשת הרב יעקב ליפפא אב"ד זשארוב עורך כתב העת "משכנות יעקב" ומחבר "תוספות יעקב" על ספר "יעיר אזן" לחיד"א, נפטרה בשנת תרצ"א, כשנתיים לאחר נישואיה. בתם היחידה היתה בלומה יכט. בעלה נספה בשואה. הי"ד.

בנם הרב אפרים אריה רוקח נולד בכ"א אדר תרס"ט, גר בדרוהוביטש, ונספה עם רעייתו בכ"ה באב תש"ב או בי' בחשון תש"ג. הי"ד.

בנם הרב נתן רוקח, אביהם של אליעזר, נפתלי ומשה. חתנו של רבי אריה יהודה שניצער אב"ד קרילוב.

בתם מרת שיינדל, אשת הרה"צ י"י שפירא זצ"ל. בתם בלומה יכט, נולדה בתמוז תרצ"ט.

בתם שרה מרים נולדה בשנת תרע"א (1911), ונפטרה באותה שנה.

בנם בנימין שמחה (שהתייתם מאימו עם לידתו), נפטר בהיותו בן חצי שנה, בחנוכה תרע"ז (1916).

ובזה יש לפרש המדרש הנ"ל דכשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה עוסק בפרשת פרה והיא אומר "אליעזר בני כך הוא אומר עגלה בת שנתה פרה בת שתים". אמר לו משה רבינו עליו השלום "עליונים ותחתונים ברשותך ואתה אומר שמועה מפי בשר ודם". אמר לו הקב"ה "עתיד צדיק אחד להיות בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחילה, רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה פרה בת שתים". אמר משה רבינו עליו השלום "יהי רצון שיצא מחלצי". והקשו המפרשים ז"ל דלמה ביקש משה רבינו עליו השלום דווקא על רבי אליעזר שיצא מחלציו, דאם בשביל שאמר הקב"ה שמועה מפיו, הא איתא במסכת חגיגה דקוב"ה אומר שמעתתא מפמייהו דכולהו רבנן, וכן הובא גם כן בפרק קמא דגיטין דאמר הקב"ה "אביתר בני אומר", "יונתן בני אומר", ומהאי טעמא קשה גם כן על שאלת משה רבינו עליו השלום "עליונים ותחתונים ברשותך ואתה אומר שמועה מפי בשר ודם" והקב"ה השיב לו "צדיק אחד עתיד להיות בעולמי" וכו', והרי הקב"ה אומר שמועה מכולהו רבנן. וגם הקשו המפרשים ז"ל דמהו התירוץ של הקב"ה "צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי" וכו', ומהו הלשון ש"עתיד לפתוח בפרשת פרה תחילה" ומהי המעלה בזה. וגם הרי התחיל תחילה בדין העגלה שהיא בת שנתה, ומהאי טעמא נמי למה אמר המדרש שמצאו להקב"ה שעוסק בפרשת פרה, הא אמר נמי תחילה דין העגלה, ולמה לא התפלל משה רבינו עליו השלום שיצא מחלציו מיד, רק שאל "עליונים ותחתונים" וכו' עד שהקשיב תשובת ה' יתברך על זה אז התפלל שיצא מחלציו. ועיין בווי העמודים פרק כ"ג ובישמח משה פרשת חוקת.

ועל פי הנ"ל אתי שפיר הכל לנכון בס"ד דכיוון שיצא הבת קול במחלוקת תנורו של עכנאי דהלכה כרבי אליעזר בכל מקום, והיינו דאף על גב דברוב המקומות אין הלכה כרבי אליעזר, היינו משום שלקוצר שכל האנושי אין אנחנו משיגים שכל האמיתי, אבל על פי שכל הרוחני הלכה כמותו בכל מקום, כמו שאמרה הבת קול וכמו שכתוב בדרשות הר"ן הנ"ל, ואם כן גם כן בזה שאמר רבי אליעזר דעגלה בת שנתה ופרה בת שתים ואין הלכה כמותו, היינו משום שאין אנחנו משיגים שכל האמיתי, אבל לשכל האמיתי צריך להיות כן. ואם כן נמצא שלפי טעמי הפרה צריך להיות דפרה כשרה בת שתים, כיוון שכפי השכל האמת צריך להיות כן, אם כן ודאי כן הוא על פי טעמי פרה, רק להיות אין אנחנו משיגים טעמי פרה, ועל פי הנגלות לנו בלתי ההשגה בטעמי פרה נראה לנו דפרה בת שלום שנים, דבכל מקום עגל הוא בן שנה ובעגלה ערופה כתיב "עגלת בקר" ולכן היא בת שתים, ופרה קשישא מינה ולכן היא בת שלוש שנים, כמו שכתבו שם הרמב"ם והר"ש ז"ל בריש מסכת פרה וכן פירשו שם הרא"ש והרב ברטנורא ז"ל. והנה איתא במדרש "לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה", והנה משה רבינו עליו השלום בהשיגו טעם פרה ראה והבין דפרה כשרה בת שתים, וממילא כיוון דפרה קשישא מעגלה, מובן דעגלה צריכה להיות בת שנתה. ואלם משה רבינו עליו השלום חשב כי ודאי רבי אליעזר לא מהשיגו טעמי פרה אמר זה, כי לאחרים חוקה, רק מהטעם הנגלה שפירשו אליביה המפרשים הנ"ל, דכיוון דעגל בכל מקום הוא בן שנה כדתיב '"ועגל וכשב בני שנה" הוא הדין כאן עגלה היא בת שנתה, ופרה דקשישא מינה היא בת שתים. אם כן רבי אליעזר לא חידש לנו מאומה רק חכמים חידשו לנו דאף על גב דבכל מקום "עגל" הוא בן שנה, הכא דכתיב "עגלת בקר" היא בת שתים, וממילא "פרה" היא בת שלוש כנ"ל. ולזה לא ביקש שיצא מחלציו, ואדרבה, שאל למה אמר הקב"ה שמועה מפי בשר ודם, ואף על פי שהקב"ה אומר שמועה מפמייהו דכולהו רבנן, הכא הווי קשיא ליה טפי כיוון שאין בו שום חידוש, ולכאורה, אדרבה, חכמים חידשו דכאן שאני מבעלמא, משום דכתיב "עגלת בקר" וגם הלכה כוותיהו. והשיב לו הקב"ה "צדיק אחד יעמוד בעולמי ויפתח בפרשת פרה תחילה ויאמר עגלה בת שנתה", כמו בכמה מקומות דעגל הוא בן שנה, לכן פרה דקשישא היא בת שתים, דבזה אין שום חידוש רק גם רבי אליעזר יבין דאפשר לומר דכיוון שכאן שני קרא בלישנא וכתב "עגלת בקר" היא בת שתים וממילא "פרה" היא בת שלוש, רק על ידי שישיג טעמי פרה (עיין במדרש פרשת חוקת דלרבי עקיבא וחבריו נתגלו טעמי פרה) יבין דפרה כשרה בת שתים על פי טעמי פרה, וממילא עגלה על כורחך צריך לומר דהיא בת שנתה אף על גב דכתיב "עגלת בקר", רק על ידי שרוב חכמי הדור אין משיגים טעמי פרה הנעלמים, לכן קיימא לן דעגלה בת שתים ופרה בת שלוש שכן מסתבר טפי על פי שכל האנושי הנגלה כנ"ל, ולזה אמר ה' יתברך "צדיק אחד יעמוד בעולמי ויפתח בפרשת פרה תחילה ויאמר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים", דעל ידי ההנחה מפרשת פרה דמשם יתחיל תחילה ויתבונן על ידי זה דעגלה בת שנתה ופרה בת שתים, שעל ידי השגתו טעמי פרה יבין דפרה בת שתים וממילא על כורחך צריך לומר עגלה בת שנתה. ולכן ביקש משה רבינו עליו השלום "יהי רצון שיצא מחלצי". שוב מצאתי בספר יסוד יוסף בהתיקונים אות ט"ז שכתב משם ספר יד יוסף דמה שאמר רבי אליעזר פרה בת שתים הוא על פי הסוד, וחכמים אומרים פרה בת שלוש הוא על פי הנגלה, תבוא אמו ותקנח וכו' ופרה אינה יולדת עד שהיא בת שלוש.

ולהכי נראה התחיל המדרש שמצאו להקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה, אף על גב שאומר גם כן דין העגלה, משום דעיקר הרבותא הוא מדין הפרה שאמר, ועל ידי זה ביקש משה רבינו עליו השלום שיצא מחלציו. שוב מצאתי בקו"א של המהרש"א ז"ל במסכת בבא מציעא דף נ"ט שכתב על פי דרכו גם כן דהבת קול אמת הייתה שהלכה כרבי אליעזר בכל מקום, ושהלכה כרבי אליעזר גם כן במה שאמר עגלה בת שנתה וכו', ומשום הכי ביקש משה רבינו עליו השלום שיצא מחלציו. עיין שם.

ובזה יתפרש יוצר לפרשת פרה "רָעַד כְּהִסְכִּית טַעַם תְּחִלַּת מִשְׁנָתָהּ. פָּרָה בַּת שְׁתַּיִם עֶגְלָה בַּת שְׁנָתָהּ. בִּצֵּר צִיר תַּחַן כְּקָשַׁב שְׁמוּעָתָהּ. נָא מֶנִּי יִפְרֶה מוֹרֶה הֲלָכָה לְשַׁעְתָּהּ", דמה שאמר "כהסכית טעם תחלת משנתה", רצה לומר שהסכית דטעמו של רבי אליעזר הוא מתחלתה בדין הפרה, ו"טעם תחלת משנתה" של הפרה הוא שגרם למה שאמר רבי אליעזר, דעל ידי שהעמיק בתחילה בפרשת פרה והשיכ טעמיה הבין שעל ידי זה פרה בת שתים, ולכן ממילא עגלה בת שנתה, ולכן נקט נמי הפייטן "פרה בת שתים עגלה בת שנתה" היפך ממה שאמר רבי אליעזר "עגלה בת שנתה פרה בת שתים", אם אומנם כן הוא על פי החרוז מכל מקום על פי הנ"ל יובן לנכון דבכיוון אמר כן הפייטן (דכל לשונות הפיוטים הם בכוונה ולא לצורך החרוז לבד דבחרוזים אין סימן ויכולים לעשות החרוז בכמה אופנים, ועיין מה שכתב הראב"ע במגלת קהלת על הפסוק "על כן יהיו דבריך מועטים") לומר דעל פי הטעם כן הוא על ידי שבתחילה הבין מטעם הפרה שהיא בת שתים, ולכן אמר גם כן דעגלה בת שנה, אף על גב דגם הוא הבין דמסתבר לומר דעגלה בת שתים מדכתיב "עגלת בקר", ולכן ביקש משה רבינו עליו השלום שיצא מחלציו כיוון שראה שהשיג טעמי פרה. ולזה אמר "רעד כהסכית טעם תחלת משנתה פרה בת שתים עגלה בת שנתה", ולכן "ביצר ציר תחן נא מני יפרה מורה הלכה לשעתה".

ובזה יש לומר הטעם מה שהוצרכו לערב בכל הפרות מאפר הפרה שעשה משה רבינו עליו השלום במדבר, דכל הפרות נעשות בת שלוש או בת ארבע כחכמים, ולפי טעמי הפרה פרה בת שתים, ואע"ג דגם לרבי אליעזר כשרה בת שלוש גם כן, מכל מקום מדרבנן מיהת פסולה לרבי אליעזר (ועיין שם בר"ש ותוספות יו"ט מה שכתבו בזה) ובוודאי כן הוא על פי הסוד ויותר נכון להיות בת שתים, ומשה רבינו עליו השלום דידע והבין טעמי פרה, בוודאי פרה הראשונה דכתיב "ויקחו אליך" בוודאי לקח על פי מה שנראה למשה רבינו עליו השלום על פי טעמי הפרה, וכמו שדרשו חז"ל גם כן על "ויקחו אליך" לך אני מגלה טעמי הפרה וכו', לכן מערבין בכל הפרות מאפר הפרה של משה רבינו עליו השלום שהיתה על פי טעמי פרה. ובזה יש לומר נמי מה שפירש רש"י ז"ל "ויקחו אליך" לעולם הוא על שמך פרה שעשה משה במדבר, דלהיות פרה הראשונה נעשית על ידי משה רבינו עליו השלום בת שתים, ועל פי שכלנו האנושי איננו משגים שתהיה כשרה, לזה אמר "פרה שעשה משה במדבר" כפי ידיעתו הנשאה. ובזה יש לומר המדרש מה ראה קרח לחלוק על משה, פרה אדומה ראה, דבכל מה שעשה משה רבינו עליו השלום לא היה מקום לקרח לתופסו חס ושלום, כיון שמשה רבינו עליו השלום היה יכול להוכיח בטעמו ונימוקו שהדין עמו, אבל במה שלקח משה רבינו עליו השלום פרה בת שתים שכן היא כשרה על פי דין על פי מה שהשיג משה רבינו עליו השלום טעמי פרה (ואדרבה יותר נכון הוא בת שתים על פי סוד בטעמי פרה כנ"ל, וגם אם גם מדרבנן כשרה בת שלוש גל לרבי אליעזר, עיין שם בר"ש ותוספות יו"ט, מכל מקום כיוון דגם בת שתים כשרה על פי טעמי פרה על כן לא המתין משה רבינו עליו השלום כדי שלא תשחיר ותפסל, עיין שם בריש מסכת פרה) בזה לקח עצמו לחלוק עליו ולהוכיחו, דעל פי מה דכתב בעגלה "עגלת בקר" מבואר דהיינו בת שתים ופרה דקשישא היינו בת שלוש כחכמים דקיימא לן כוותינו, ומשה רבינו עליו השלום לא היה יכול להגיד להם טעמו ונימוקו כי נאסר מלהגיד להם טעמי פרה, ד"לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה". ועוד האריך בדברים מתוקים מדבש ונופת צופים, אולם אין פה מקום לקבל אריכות, ועוד חזון למועד ברצות ה'.

ידידו הק' ישראל דוד רוקח.

"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב) דהנה ישנם שלשה זמנים באדם ימי עליה (או ימי הנעורים) ימי עמידה וימי ירידה, ובכל שלשה זמנים הללו נכרת תכונת נפשט של אדם  הניסיון היותר גדול הוא לעבוד את ה' בימי הנעורים. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, שימי הנעורים עברו בטוב ובנעימים ולא ביישו ימי הזקנה, שהם על פי רוב נאים יותר מימי הנעורים. והזמן השני הוא ימי עמידה, בעת שהאדם הוא בתקפו ובאושרו. וזמן השלישי הם ימי הירידה, ימי חולשת הגוף או ימי עניות וייסורים. ובכל אלו שלשה זמנים שעברו על כבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל התאמץ והתחזק בתורת ה' ועבודתו. בימי הנעורים כבר הפליא את כל גדולי הדור בשקידתו ובהתמדתו בתורה ובבקיאותו בכל מקצועי התורה ובעולם חסידותו ופרישותו ובר שיתסר שנין נשא אשה וישב בבית חותנו י"ב שנים על התורה ועל העבודה. ואחר שכבר ישב על כסא הרבנות בכבודו של עולם ונהרו אליו תלמידים הגונים וכל דבר הקשה הביאו אליו כאשר אנחנו רואים מחיבורי שו"ת אשר יצאו לאור עולם והן מאלו אשר עוד הם בכתובים ולא באו עדיין בדפוס, לא נהנה מכל אלו כלל ולא מש מתוך אהלו של תורה. ואחרי אשר ע"י מלחמה הנוראה נאלץ לעזוב מקום מושבו ונוסף לזה מחלתו המסוכנה (אשר אף הרופאים הודו ואמרו שרק על פי נס מה' וממש על ידי כוח התורה הנותנת חיים חי עם המחלה הזאת יותר מחמישים שנה)  בכל זאת התגבר על כל המניעות ונתן לבו להורות את בני ישראל ולהאיר עיני הגולה באור תורתו. ועליו הכתוב אומר זכרתי לך "חסד נעוריך", היינו התנהגותו בימי הנעורים, "אהבת כלולותיך" היינו ימי האושר כלול היופי, "לכתך אחרי במדבר" הוא עת השלישי עת הגלות וייסורים וחלאים רעים ששברו את כל גופו והוא התגבר על חולשתו כגבורת הארי לעשות רצון אבינו שבשמים, כאשר ראינו שאם היה על סדר היום איזה דבר שנוגע לחיזוק הדת אזר ושנס את מתניו כגבור והשליך נפשו מנגד ולא זכר כי איש חלוש ומסוכן הוא.

בש"ס ברכות דף ד' אמר דוד המלך עליו השלום לפני הקב"ה "שמרה נפשי כי חסיד אני", וכי לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני "חצות לילה אקום להודות לך". ולא עוד אלא שידי מלוכלכות בדם שפיר ושלייה כדי לטהר אשה לבעלה. וכן ראה ראינו אצל כבוד קדושת אדוני מורי וחמי עוד שידיו היו מגואלות בדם (מזרמי הדם שפרצו תכופות מגרונו) (בלוטשטורמע) רחמנא ליצלן גם בזמן הזה התמכר ועסק לטהר אשה לבעלה, דהיינו להשתדל להתיר עגונות מבנות ישראל שישבו אסורות בכבלי העיגון ואין מושיע להן. וכאשר יעלה על לבנו מקצת מן במקצת מגודל גאונותו חסידותו ופרישותו, בעת שנתאר לנו פניו הקדושות המאירים באור התורה והדעת, בעת שנזכיר אך חלק קטן מתרומת מדותיו שלא יאמינו כי יספרו, תתפרץ מלבנו הקריאה "הושיעה ה' כי גמר חסיד", וכדמצינו ברש"י שבת קנ"ג שעל איש חסיד בוכין אף שהיה זקן.

ישעיהו (ס"ו) "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". ופירשו דלכאורה קשה אם כוונת הנביא לנחם את אבלי ציון ולהבטיחם שעוד יזכו לשמוח בשמחת ירושלים חלף אבלותם עליה, היה לו לומר "ישישו" לשון עתיד ולא לשון ציווי "שישו". אבל העניין הוא כן , דהנה אם רוצים אנו לתאר לאדם גדול האסון של איזה אבידה עלינו להראות לו מקודם את הטוב שהיה קודם האסון, את רוב האושר, ורק אז יהיה מובן האסון ונשיג גודלו – לכן קורא הנביא להעם אם אתם אומרים להתאבל על ירושלים עליכם להשוות נגד פניכם את ימי האושר והצלחה של ציון וירושלים ורק אז תשיגו עומקה של האבילות, "שישו איתה משוש", שימו נגד פניכם את ימי משושה של ציון וירושלים ורק אז תתאבלו עליה.

וגם נעים זמירות ישראל בתהלים מ"ב "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה המון חוגג", רצה לומר אם אזכיר המון חוגג ואת קול הרנה והתודה, רק אז תשפך עלי נפשי. וגם אנו מרגישים עוד יותר את צערינו הגדול וכאבינו הנורא אם נשים לב להתבונן על גודל גאונו של כבוד קדושת אדוני מורי וחותני זצ"ל אשר כל התורה כולה הנגלה והנסתר היתה גלויה לפניו כמו ספר פתוח וכמו שהעידו כל מאורי וגאוני ישראל שכל רז לא אניס ליה, והיה כמעין המתגבר. אם נעמיק בנפשו הגדולה והטובה עד אין חקר ברוב רחמנותו ואהבתו הגדולה לכל ישראל וענוותנותו שעברה את גבול השגה האנושית. אם נתבונן כמה מאושרים היינו שארי שבחבורה, עמוד ההוראה כליל החכמה והמידות היה מתהלך בתוכנו, ומעירינו הפיץ את שפעת אורו לכל פנות בית ישראל. ואם נעמוד זאת נגד פנינו את כל אלה אזי נוכל מעט להעריך את האסון שקרה אותנו ולראות מה אבדנו. ונשוב אל הפסוק שהזכרנו כי אעבור "בסך" שגמטריה פ"ב, כי אעבור בסך, כיוון שעברו על כבוד קדושת אדוני מורי וחמי זצ"ל פ"ב שנים בעבדות ה' ונתקיים בו מה שדרשו חז"ל ואברהם זקן בא בימים שתיקן כל הימים, בטוחים אנו "אדדם עד בית אלקים" כי תגיע נשמתו הטהורה עד מדריגה העליונה לפני כסא הכבוד ולהמליץ טוב בעדינו.

ובהמשך לזה נביא דבר יקר בשם כבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל דאיתא במדרש בשעה שאמר הקב"ה למשה רבינו עליו השלום "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", נתקשה משה רבינו עליו השלום האיך יכולים ישראל לעשות מקום שיהיה ראוי להשראת שכינה. השיב לו הקב"ה אף כל אחד מהם יכול לעשות, הדא הוא דכתיב "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". ובאלשיך הקדוש מבואר שקדושת המשכן נתהווה שכל אחד נתן נדבה למקדש בגודל אהבה ויראה, וכאשר נתקבץ כוללות אהבה ויראה של כל ישראל נתהווה מזה מקום להשראת השכינה ועל ידי השראת השכינה במקום הזה הייתה שמה הנהגה הניסית חוץ לדרך הטבע. וזה כוונת המדרש הנ"ל דהקב"ה אמר לו למשה רבינו עליו השלום אם ישראל יכולים לבוא למדרגה זאת שיוכלו לשנות כוח הטבע כרצונם. והשיב לו הקב"ה אף כל אחד מהם יכול לעשות כזאת, וזה "כל איש אשר ידבנו לבו", היינו כל מי שמשליך נפשו מנגד לעסוק כל ימיו בתורה ועבודה במסירות נפש בלתי לה' לבדו, אז כל הנהגה הטבעית מסורה לידו ובכחו להשפיע כל טוב לכל בני ישראל. עד כאן תורף דברי כבוד קדושתו. וכבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל היה נאה דורש ונאה מקיים את כל זה והיה משליך נפשו מנגד להתאמץ בכל עצמותיו בלתי לה' לבדו ובוודאי בכוחו להשפיע כל טוב לכל בני ישראל, ואנו מבקשים ממנו שלא ישכח אותנו ויעמוד בתפלה לפני כסא הכבוד עלינו ועל כל ישראל לטובה.

בש"ס ברכות דף ס"ד מצינו הנפטר מן החי יאמר לו "לך לשלום" והנפטר מן המת יאמר לו "לך בשלום". ולהבין החילוק יש לומר דהנה כבוד קדושת זקני מרן בעל "דברי חיים" על התורה פרשת בראית דלהנות בגן עדן צריך לבוש דק וזה נעשה ממצוות, ולאחר הפטירה מתלבש הנפש בזה הלבוש וזהו חילוקא דרבנן – וידוע מה שכתבו בספרים הקדושים פירוש המשנה מי שאבד חותנו ממתינין לו עד הערב. וזה כוונת מאמר חכמינו זיכרונם לברכה כל תלמיד חכם שאינו מסדר על לבושו להפכו אין מחזירין לו אבידה בטביעות עיין, דהיינו שאינו מהפך תיבת "בשלום" לאותיות "מלבוש" אין מחזירין לו אבידה כנ"ל – וזה שאומרים למת לך "בשלום" אותיות "מלבוש", דהיינו בהמלבוש שהוא חילוקא דרבנן שעשה לנשמתו בתורתו ועבודתו. וזהו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, והנה אדני מורי וחמי אשר עשה לו מלבוש נאה ויקר ברוב תורתו ועבודתו מחלים אנחנו אותו שילך לפני כסא הכבוד להמליץ טוב בעדנו ובעד כל ישראל הנתונים בצרה בגולה שיתמהר גאולתינו בביאת גואל הצדק במהרבה בימינו אמן.

הרב הצדיק רבי דוד היילפרין הי"ד נולד בשנת תרנ"ז לאביו הגאון הצדיק רבי מתתיהו חיים אב"ד דאבשיץ, ולאימו חיה בת הגאון הצדיק רבי שמעון פרנקיל-תאומים אב"ד פאדגורע, שהיה מצאצאי ה"ברוך טעם" וחתן הרב הקדוש רבי דוד הלברשטאם אב"ד קשאנוב, בנו של מרן ה"דברי חיים" מצאנז. אביו של רבי מתתיהו חיים היילפרין היה הרב הקדוש רבי ליבוש מברעזאן מחבר הספר "אמרי יהודה" על התורה, בן רבי משולם שרגא פייבוש מברעזאן – שהיה חתנו של הרב הקדוש מראפשיץ. חותנו של רבי ליבוש בברעזאן, רבי יואל משאץ, היה חתן הרבי הקדוש רבי מאיר מפרעמישלאן וצאצא של המגיד הקדוש מזלאטשוב.

הרב דוד היילפרין נשא לאשה את מרת מינדל בתו של גאון הדור רבי שמואל ענגיל, חסיד מובהק ותלמיד של ה"דברי חיים" מצאנז. לאחר פטירת אביו התבקש הרב דוד למלא את מקום אביו ברבנות דאבשיץ, אך סירב לכך והעדיף לעמול לפרנסתו כמשגיח במפעל לייצור שומן כשר. רבי שמואל ענגיל היה אב"ד ראדומישלא ומשנת תרע"ז היה ראב"ד קאשוי שבצ'כוסלובקיה, עד לפטירתו בי"ט באדר א' תרצ"ה (1935). הרב היילפרין התגורר במשך 15 שנה לצד חותנו בקאשוי. הספדו של הרב דוד היילפרין על חותנו הובא בספר "שם משמואל" (מוקאטש, ת"ש). עוד בחיי חותנו הוציא הרב דוד לאור את ספרי שו"ת מהרי חלק ג' וד'. לאחר פטירת חותנו עמל רבות במסגרת חברת "מפיצי תורת מהר"ש", ופעל לסדר, לערוך ולהוציא לאור את כתבי חותנו, בשו"ת מהר"ש חלקים ה' ו', ובספר "שפתי מהר"ש" על התורה. וכן הכין להוציא לאור את חידושי חותנו על מסכת קידושין ועוד.

בשנת תרצ"ט חש בסכנה הקרבה ובאה, וכתב מכתב בקשה לקבלת סיוע לצאת מאירופה ולהגר עם משפחתו לארה"ב. אך הדבר לא יצא לפועל.

כ- 12,000 יהודי קאשוי והסביבה גורשו ב-4 משלוחים מכ"ב באייר תש"ד עד י"א בסיון תש"ד (15.5.1944-2.6.1944) למחנה ההשמדה אושוויץ.

הרב דוד היילפרין הי"ד נפטר לאחר שחרורו מן המחנות, ביום ג' בתמוז תש"ה (1945). בניו ר' שמעון ור' שרגא שרדו את השואה. אחיהם, הרב אלחנן, היגר ללונדון בשנת תרצ"ט, כיהן כרבה של גולדס גרין בלונדון ושימש נשיא "התאחדות קהילות החרדים". הוא חיבר קינה על השואה המתחילה במילים "אש תוקד בקרבי, עת אעלה על זכרוני", ונפטר בכ"ט בשבט תשע"ה. אחיו של הרב דוד, הרב אשר ישעיה היילפרין, שרד את השואה ונפטר בכ"ב בתמוז תשנ"ה.

כתבי יד של מהר"ש ענגיל נשתמרו בתקופת השואה במרתף ביתו, ונמצאו לאחר המלחמה על ידי שנים מנכדיו.

המחברת הזאת מוקדשת לעורר את הארטהאדקסיע ההונגארית לחובת ישוב ארץ ישראל, ע"י יסוד קולוניות כלכלתיות כעין הכול"ל, וניתוח התנאים שבגלל הוזנחו עד כה יסודי מבצרים הארטהאדאקסיים האלה בארץ ישראל, ותיאור מפורט להוצאת רעיוננו זו מכח אל הפועל בעתיד הקרוב בעזרת ה' יתברך.

נדרי לה' אשלם, שקבלתי עלי מאז הצליח הבורא דרכי לנסוע בתרצ"ג עם כבוד אדמו"ר הגאון שליט"א ולראות ארצנו הקדושה וירושלם עיה"ק ת"ו וראיתי בטוב אנשי ירושלם חסידים ותמימים, יראים ושלמים אבות ובנים, פרושים וזהירים נערים וזקנים, מסורת אבותם עבודה שבלב אומנתם, יום ולילה קול התורה בוקע רקיע השמים, לקיים מה שנאמר: "וראה בטוב ירושלם".

ושבעתי עיני ממראה הנוף הנהדר, שדותיה המלאים, גינות ופרדסיה הפוריות, ובניניה המפוארים, המקסימים ביפים תיירי הארץ, ותושביה אחינו בעלי חורין כל רואיה ירגישו ברוחם אותה ההכרה העצמית שאין בני הגלות זכו לשאב אותה, ומעבר השני למטבע החורבן העתיק והפקרות הדור שאין דוגמתה.
ומי אחראי? אבל אשמים אנחנו…

אני מאמין ומקוה על הגאולה השלימה כפי העיקר הי"ב שנחקק ע"י הרמב"ם ז"ל נדחי ישראל יקבץ, ויחזיר מלכות בית דוד, והוא יבנה בית קדשינו. ומדינה יהודית לא תקום עד ירא ה' ממרום, כמו שביאר הגאון ר' משה חפץ ז"ל בספרו מלאכת מחשבת ס' נצבים. מה שאיננו שולל לקנות ולפדות נחלתנו ברשיון הממלכות, למען הושיב שמה מליונים אחינו בני ישראל הנדחים מארצות גלותם.
וכן כתב מהרש"א חדושי אגדות יומא יט: אם ה' לא יבנה בית -זה המזמור נאמר על בנין הבית, ורצה לומר אבל לא על בנין ארץ ישראל. וכן כתיב "בונה ירושלים ה'", דקאי על מקומות הקדושים גרידא, שהרי גם החוש מעיד שארץ ישראל תודה לא-ל נבנית בימינו למופת, ובית תפארתנו עדיין בידי בני-ערבים, ועל זה דוה לבנו. וכן בא הרמז בילקוט תהילים קמ"ז מסורה אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגליות, ואם יאמר לך אדם שנבנית ולא נתכנסו אל תאמין.
לכוונה זאת רצוני לעורר בזה, למען בנין מושבות כלכלתיות בארץ ישראל, כעין הכול"ל – וכפי שהרעיש בשעתו הרב הגאון רבי עקיבא שלעזינגר זצ"ל מירושלים. הרי עינינו רואות שזכות הקימה לחרדים בזה, לפי שאבותינו החזיקו את היהדות מיבנה וחכמיה משך אלפים שנה. גם בנין ארץ ישראל מסורת בידינו, עוד לפני הקמת הציוניות, אכן בימינו אלה שנסכרו תעלות העברת כספים ממדינה למדינה ע"י גדרים הבאלוטריות, ובני כוללנו גועים ברעב, לפיכך מעתה עלינו להמשיך פעולתנו בארץ ישראל ביסוד כוללי"ם, כעין הקולוניות באופן שלא יצטרכו שוב להיות עיניהם נשואות על תמיכתנו להבא, אבל בהשקעת כספים הפרודוקטיבית יוכלו להחזיק את עצמם מכאן והלאה בעזרת ה', ולהכין ערי- מקלט לשארית פליטת החרדים, השבים מזמן לזמן לארץ אבותם.
ועוד שהרי שנינו בספרי ס' ראה, יכול אי אתה רשאי להוסיף על הבנין תלמוד לומר "וישבת בארצם", כל מקום שאתה רוצה לבנות בנה. ומעשה ברבי יהודא וחבריו שהיו יוצאים, כשהגיעו לחוץ לארץ זכרו את ארץ ישראל זלגו עיניהם דמעות, חזרו ובאו למקומם, אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.
ולכאורה מהיכי תיתי שאין אנו רשאים להוסיף על הבנין, הרי מכסת האוכלוסין מתרבה בטבע מזמן לזמן? ועוד מנא לנו שישיבת ארץ ישראל שקולה ככל התורה? כי הנה בגלות משטר המדיני, והנהלת מוסדות הציבוריים ביד זרים, ובצלם אנו חוסים, לא כן במדינה יהודית! כשיגיעו עתים בתקופת התקדמות הטכניקה, לפתור בעיות למשל של זרם החשמל, והספקת המים, בית החולים והמשטרה וכדומה שאר מוסדות ציבוריים האיך ינוחו בשבת? יכול אי אתה רשאי להוסיף על הבנין כלל, כלומר בנינים כאלה "בארץ", על זה באה התשובה דרשאין, כי הכנסת התפתחות הטכניקה והשיגותיה לטובת הבריות אינו שולל כוונת תקנות התורה שהרי כך קבלנו "וחי בהם".
אכן התנאי העיקרי לזה, לא לבא בהתנגדות עם התורה והשבת. ולפיכך תלמידי חכמים שבאותו הדור צריכין לדון בשאלות העומדות על הפרק, לפי שהתורה נצחית, ופקודותיה מתאימות לכל עת ולכל זמן, והני רבנים לפני עזבם את הארץ התחרטו על זה, לפי שאולי ארץ ישראל תצטרך לתורתם להתרת ספיקות הציבוריות וחזרו למקומם בל יעדרו.
וברשות הכריזו שקולה ארץ ישראל כי עד שלא הוכחנו בגלוי, שאפשר לפתור שאלות הארץ על פי חוקי התורה, לא קבלו מצוות התורה התוקף הנצחית, ולכן שקולה ארץ ישראל נגד כל התורה, שעל ידי זה יופץ קידוש השם על תוקף אמונתנו שלא תהא מוחלפת, ותורה אחרת מאת הבורא יתברך ויתעלה שמו.
והנה רבים אומרים לו יהא חוב קדוש ענין ישוב א"י, למה לא הכריזו זאת מאורי ישראל שבדורות הקודמים?
בא וראה מה שכתב היעב"ץ בסידור שלו במזמור ליום שני, ארץ ישראל בכללה שוכנת על יד הים האמצעי כבמרכז ג' חלקי העולם המיושב. אבל כל עוד שתוכחות התורה נתקיימו בארצנו במלא מובן המלה, ארץ מדבר ושממה היתה לא ראוי אדמתה לישוב צפופה וחשיבותה לא התבלטה לעין כל.
והנה עדים אנו כולנו היום לנפלאות הבורא בארץ, שסרו לאט לאט המניעות הכלכלתיות בארץ, והיא מתפתחת ומתרחבת לכלכל מליונים נפשות. גבולי המדינות וקשרי הדרכים הרחוקים נצטמצמו ע"י תנועת מכונית, רכבות, ואוירונים בזמננו אלה. תעלת סואץ, תעלת הנפט הבבלי, קשרי מסחריים אקספארט, אימפארט, וטרנזיט הבין לאומי כולם מובלות דרך ארץ ישראל. אפילו בים המלח המציאו, חכירת סמים חמיים יקרים שאין דוגמתה בכל העולם, ומהפכת סדום נתהפכה לברכה. עיר גדולה נבנתה על חופה – כל זה בעיני ראיתי ושמה "קליה" – ומעסיקה כמה אלפים מאחינו בני ישראל המתפרנסים על ידה, במקום שלא זכה אפילו צפור למצא טרף מעולם. על אחת כמה וכמה בארץ ישראל ההיסטורית ממש.
והיינו דאמרינן בפרק הניזקין ארץ צבי, בשעת חורבנה בימי קדמונינו גמרה, שכח קליטתה לא הספיקה לכלכל בלי תמיכת חוץ אפילו מכסת מעט נפשות אומללות בדוחק, ובזמן שיושבים עליה כהיום הזה נתרחבה לכח קליטה של כמה רבבות תודה לא-ל יתברך.

(קונטרס המביט לארץ על הארטהאדאקסיה ובנין הארץ, ועל אשמת מנהיגיה, בודאפעסט, ת"ש)

הרב משה וועלץ הי"ד נולד לאביו הרב ישראל, מגדולי רבני הונגריה, רב וראש ישיבה בטיניע, ולאימו חיה שרה, ביתו של הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר עם משפחתו לבודפסט, כמובא בספר של גיסו, הרב משה דב וולנר, "שאלת חמדת צבי", יו"ד, ב:

"אחרי מלחמת עולם הראשונה בשנת תרע"ח, נחרבו בהונגריא קהלות הקטנות, פרצה המהפכה שפגעה בעיקר ביהודים הגויים בזזו ושדדו את כל רכושם, ערום וחוסר כל ברחו לעיר הבירה בודפסט. בין הפליטים היו רבה של טיניע הגאון הצעיר רבי ישראל וועלץ עם משפחתו ילדיו הקטנים, בלי משרה משען ועזרה, עמד בעיר הבירה, ואחרי המלחמה גם הקהילה של בודפסט היתה במצב קשה מכל הבחינות. הנערים בני הפליטים, ברחובות, היו מסתובבים, מופקרים לכל הזרמים. נתרוקן בורו של ישראל סבא, אין בו מים של תורה, אבל נחשים ועקרבים של כל מיני עבירות וחטאים היו בו. ואף ארי של הכפירה והשכלה היה שואג לטורפם. אז אזר כגבור מתניו הרב הפליט מטיניע והקים ישיבה קטנה לתורה ויראה והכה את הארי של הכפירה והשכלה שבבור, דתנא ספרא דבי רב, דהיינו תורת כהנים, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש בין הגויים, והראה כחו ביום השלג, ימי קור וחושך של צרה ומצוקה. התלמידים האלה מאז הגיעו כבר לימי זקנה, וכמה מהם נמצאו בארץ ישראל ולא שכחו את החסד שעשה עם הנערים, ומספרים תמיד את גבורתו וגדולתו מאותם הימים".

בשנת תרפ"ז (1926) הוא פגש את רבו של אביו, הרב הגאון רבי שמואל גוטליב בטאלטשווא. בתשובה שכתב הרב שמואל גוטליב לרב ישראל וועלץ הוא כותב על התרשמותו מבנו (שמואל ברמה, עמ' פה): "בנך היקר הבחור המופלג משה נ"י הגיע הלום. ואקוה שישיג תכלית מאוד נעלה בעהי"ת כי הוא כלי מוכשר לקבל טהרה. ובענין דיבוק חברים הוא אהוב ונחמד לכולם ומי יתן והיה לבבו זה כל הימים. ואקוה כי יהיה אי"ה לאיש מצויין ות"ח גדול אהוב למעלה ונחמד למטה. וימצא חן בעיני אלקים ואדם אשר כל רואיו יכירו כי הוא זרע ברך ה'."

בשנת תרצ"ג הצטרף הרב משה למסע לארץ ישראל, הוא ראה את יופי הארץ, שמע את קול התורה הבוקע ממנה ועמד על הבעיות הרוחניות בה. הדבר עורר אותו לפעול להקמת יישוב חרדי בארץ ישראל שיהיה עצמאי כלכלית, ולקרוא לגדולי ישראל להתמודד עם השאלות העולות בעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות. בז' בתמוז תרצ"ז אימו נפטרה.

דברי תורה מאת הרב משה וועלץ הובאו בספרי קרוביו: בספרו של אביו "דברי ישראל". בספרו של סבו, רבי חיים אפרים באלאיטי הי"ד, "אשר חיים", ובספרו של גיסו, הרב משה שמעון הופמן הי"ד, "תפארת למשה". וכן בגיליונות כתבי העת "הנשר" (ד-יא) בעריכת הרב אברהם יהודה ב"ר נפתלי הכהן שוורץ הי"ד ובכתב העת "לקט ששנ"ה" (תרצ"ו-תש"ג) בעריכת הרב שמואל ב"ר נפתלי הכהן שוורץ הי"ד מסטמאר.

נשא לאשה את רחל בת לאה פולק. בניהם נולדו בשנים תש"א ותש"ג.

בשנת תרצ"ו הוציא לאור בבודפסט את "מגילת מתתיהו" עם תרגום הונגרי והוסיף לו מבוא.

הרב משה וולץ נהרג בא' בשבט תש"ה. אשתו שרדה.

אביו שרד את השואה, כיהן כראב"ד בודפסט ועלה לירושלים. כפי שממשיך התיאור בספר "שאלת חמדת צבי" הנ"ל:

"הגאון רבי ישראל וועלץ שממחנה עבודה חזר בניסים להגיטו, הגיע אז כבר לשנות הזיקנה והיה חולה ושבור. בנו יחידו הרב מוה"ר משה וכל בית אביו נהרגו. בחורף הקשה, בזמן רעב הנורא, היה עז כנמר ויצא מבור היאוש והחרבן, לקבץ את הנשארים, לחזק אלה שממחנות ההשמדה חוזרים, לדאוג לאלמנות ויתומים. והגדיל לעשות בהקמת בית הדין של הקהילה ובית דין מרכזי לעגונות לכל מדינת הונגריה, ובזה הכה את הארי של זנות, בתוך הבור של עריות. בור שהיה מלא עם אנשים ונשים גלמודים, עגונות אלמנות חיות. ותנא ספרא דבי רב, הלכות קשות להתיר עגונות ולבנות חורבות ירושלים. ובזה הציל את היהדות ההונגרית מבור של זנות ועריות.. וארי עלה לארץ הצבי". הוא התיישב בירושלים ב"שיכון הרבנים" ברוממה והתמסר לענייני הרבנים הפליטים ולמפעל אוצר הפוסקים.