באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים (שקלים א,א).
אם נביט בעין חודרת על מהלך התפתחות חיי העמים נראה, שסדר התפתחותם שונה תכלית שנוי מסדר ואופני התפתחות חיי עם ישראל. כל העמים התפתחו בארצם הם: ממשפחה נעשו לשבט ומשבט לעם, חקקו להם חקים ומשפטים לפי אופי חייהם ולפי תנאי ארצם ומקומם, וכאשר החיים החברתיים הכו שורש בלבבם והחלו להרגיש, שחסרים להם רגשי דת ואמונה, בקשו להם דרך אמונה, שתתאים לדרכי חייהם ותרבותם. וכשאמונה זו או אחרת לא ישרה בעיניהם, החליפו אותה במשך הזמן באמונה כזו, שתתאים יותר לאפים ותרבותם, ובאופן כזה התפתחו עד שנעשו במרוצת הזמן לעם עם משטר מדיני, דתי וחברתי. לכן אין מן הפלא שהדתיות והלאומיות נחשבות אצל עמי התבל לשני עניינים נפרדים, שאין אחד נכנס לתחום חברו. צרפתי יכול להיות בן נאמן לעמו אם הוא מאמין באמונה זו או אחרת, ואחת היא אם הוא קטולי או פרוטסטנטי או אינו מאמין גם בשתיהן – ישאר לעולם צרפתי לאומי, יען כי הוא היה צרפתי עוד טרם קבל עליו דת זו או אחרת. לא כן עם ישראל: הוא לא התפתח בדרך טבעי ככל העמים. משפחתו אמנם, נתרבתה ונתגדלה עד שנהיו לקבוץ גדול, אולם לא בארצו, רק בארץ זרים תחת עול עריצים ולא היה להם אופי ותואר לאומי, רק קבוץ גדול של יחידים בודדים במינם. הם לא חקקו להם חקים ומשפטים מיוחדים לפי רוחם הם, אלא היו משועבדים לאדוניהם המצרים, לחקותיהם ומשפטיהם, אך כאשר יצאו בני ישראל ממצרים ונדדו במדבר וקרבו אל הר סיני, נעשו בפעם אחת לעם אחד ולחטיבה אחת, "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופירש רש"י: כולם בלב אחד כאיש אחד. ואז קבלו את התורה מסיני. בני ישראל לא קבלו את התורה בעת שבתם בארצם שקט ושאנן, רק בעת שנדדו במדבר ולא היו להם עדיין חקים ומשפטים וסדרי מדינה. ובו ביום שקבלו את התורה, בו ביום נעשו גם לעם, "היום הזה נעשית לעם". ו"קב"ה ואורייתא וישראל חד", כלומר, האמונה באל יחיד ומיוחד, קבלת התורה ולאומיותו של עם ישראל באו להם כאחד בפעם אחת וביום אחד.
ובאמת, תורת ישראל אינה רק ענייני אמונה בלבד, אלא גם ענייני דין ומשפט, דברי מדע וענייני מדינה מכל המינים; המדינה והדת – החיים האזרחיים והחיים הדתיים יתלכדו בה ולא יפרדו. והתורה חדרה אל כל פינות החיים והרסה את המחיצה שבין הדת והחיים, מה שאין כן בדתות שאר העמים. ולכן דת ישראל ולאומיותו אחוזות ודבוקות זו בזו, כשלהבת בנר ואין להפריד ביניהן. הדת היא הלאומיות, והלאומיות היא הדת.
על פי הנחה זו נבין את דברי הנביא ירמיה: "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ד' אליו ויגידה: על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ד': על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" (ירמיה ט' פסוק יא-יב). ובבא מציעא פ"ה ובנדרים פ"א אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב מי האיש החכם וגו' דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירש הקב"ה בעצמו, שנאמר: ויאמר ד' על עזבם את תורתי אשד נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחלה.
חטא עם ישראל בימים ההם לא היה סוד כמוס, שהחכמים והנביאים לא ידעו מזה. "וראשונים נתגלה עונם" אמרו חז"ל (יומא ט) וכולם ידעו שבני ישראל עברו תורות, הפרו חוק. ובגמרא סנהדרין ק"ד, "אמר רבה אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו ישראל באיכה? מפני שעברו על שלשים ושש כריתות שבתורה. אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו באלף בית? מפני שעברו על התורה, שנתנה באלף בית".
ובמדרש (איכה רבתי) "דרש בן עזאי, לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם ובמילה ובעשרת הדברות ובחמשה חומשי תורה, כמנין איכה". ועוד בהרבה מקומות בש"ס ובמדרשים. ובכן ידעו החכמים והנביאים מראש שעם ישראל צפוי לעונש גדול, רק הם לא מצאו מענה בפיהם להצדיק את הדין, מדוע גלו ישראל מארצם וגעשו כצאן אובדות? מדוע נתפזרו לארבע רוחות השמים ואפסו מהיות עם? ואם בני ישראל חטאו, עוו ופשעו לאלוקים אבל ללאום לא חטאו, ושורת הדין היתה, שהקב"ה ישפוך עליהם את חמתו, בשבתם בארצם על אדמתם, אבל לא לפזר אותם בין העמים שיאפסו ויתבטלו מהיות עם? ואם כן "על מה אבדה הארץ"? כלומר, על מה "אבדה הארץ" את יושביה? והיה להקב"ה להענישם בעונשים הכי חמורים בתור עם יושב בארצו, ולמה נצתה כמדבר בלי עובר?
ועל זה באה התשובה מאת ד': "על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם". כלומר: לא את דת ישראל במובן הדתי של אומות העולם עזבו, אך את תורתי עזבו. ואם עזבו את תורת ד' הלא עזבו את הכל, גם את הדת, גם את הלאומיות, ואינם ראויים עוד להיות עם עומד ברשות עצמו ולהישאר על אדמתו, כי באין תורה, אין דת ואין לאומיות, אין חוקים ואין משפטים, אין סדר חברתי ואין משטר מדיני.
ורב יהודה אמר רב בא להודיענו את הנסבה, שעזבו את תורת ד', מפני שלא ברכו בתורה תחלה. בימים ההם, היו גם כן "חכמים בעיניהם", כמו שיש בימינו אלה, שאמרו נהיה ככל הגוים בית ישראל, הדת היא עניין פרטי, ואינה נכנסת בגבול הלאומיות והלאומיות היא ענין לחוד שאינה נכנסת בגבול הדת. אבל אלמלי חדרו אל תוכנה ואופיה של אומה זו, היו יודעים שהבדל גדול יש בין ישראל לעמים. עם ישראל לא התפתח באופן טבעי כשאר העמים ולא נעשה לעם טרם קבלו את התורה, ורק על ידי החורה נעשה לעם, לכן אם עוזבים הם את התורה, מתבטלים גם כן מהיות עם.
ברכת התורה לפניה היא: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ולו ברכו את ברכת התורה והגו בה, היו יודעים שעם ישראל לא נעשה לעם בדרך טבעי, רק הקב"ה בחר בנו מכל העמים, ונעשינו לעם רק על ידי זה שד' נתן לנו את תורתו. וכל זמן שעם ישראל מקיים את התורה, הרי הוא גם עם. ואם עוזב את תורת ד' אז הוא מתבטל גם מהיות עם עומד ברשות עצמו, כי התורה והעם דבוקים ואחוזים זה בזה ואין להפריד ביניהם.
ודבר שנעלם אף מן הנביאים והחכמים בעת החורבן, היה ניכר ובולט אחר כך, בבואם אל ארץ זרים, והכל הכירו לדעת, כי רוח העם לקוי, כולו. ולא ארכו הימים והחל ישראל להתרפס לפני שוביהם ולחקות מעשי תושבי הארץ, והיהדות ירדה כל כך פלאים, עד שביהדותם התחבאו בחוריהם, פן יתקלסו בהם ויראו עליהם באצבע, כי יהודים הם. ולאט לאט שכחו את תורתם ושפתם, התחתנו בבנות עם הארץ, ועל ידי זה נתחייבו כליה בימי מלכות אחשורוש.
והמן, שידע את תכונת נפש עם ישראל, מצא לו אז את שעת הכושר לבצע את זממו, ולהשמיד את כל היהודים, בדעתו, שאיש מהם לא יפצה את פיו נגד הגזרה הרעה הזאת, כי כבר פג מהם רוח החיים, רוח גאון לאומי והכרת ערך עצמם, ואין בהם שום דבר שיאחד אותם לעם אחד ולחטיבה אחת. את תורת ד' עזבו, את מצוותיו הפרו וכולם מפוזרים ומפורדים בדעותיהם, במעשיהם ובדרכי חייהם ומכף רגל ועד ראש אין בהם מתום.
ובהצעה זו בא לפני המלך אחשורוש ואמר: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", ובגמרא (מגילה י"ג): ישנו עם אחד, ישן הוא מן המצות, והמה מפורדים ומפוזרים למרות זה שהם נמצאים במצב איום ומתענים תחת יד זרים, והיתה שורת הדין שתשרה ביניהם אהבה וחבה, כי מונח בחיק הטבע, שצרת הכלל מרככת את הלבבות ומקרבת את הרחוקים זה לזה, כמו שאנו רואים בעינינו אם שני אנשים נתונים יחד כלוא במאסר, הם מתקרבים זה לזה ונעשים במשך הימים לאוהבים נאמנים אף שרחוקים הם במחשבותיהם ובמעשיהם. אבל בני ישראל אף שהם נמצאים במצר תחת עול זרים לא היטיבו את דרכם ושורר ביניהם פרוד עצום, וכל אחד שונא את חברו תכלית שנאה. ומזה שפט בדעתו, כי משחחם בהם, מום בם, וכל זיקי החיים של עם חי ושואף לחיים כבר עממו אצלם ובנקל יבצע את זממו הרע, כי אין לפחד מהם. ובצדק אמר רבא (מגילה י"ג ע"ב): "ליכא מאן דידע לישנא בישא כהמן". כי המן ירד לתוך אפיה של האומה ולמד לדעת את תכונתה ועל ידי זה ידע במה להלשין עליהם לפני אחשורוש.
ואך מרדכי היה היהודי היחידי, שידע מה שנעשה בעולם היהדות ומה שאורגים על היהודים בחצר המלך. ובכל זאת היה הוא היחידי, שלא התרפס ולא השתחווה לפני המן ויקדש שם שמים ברבים, ויהי למופת ברוחו הכביר – ברוח הדת והאמונה. ברוחו הגאוני הביט על ההולכים חשכים ולא נוגה להם, והוא הוא שעמד בפרץ להשיב את חמתו מהשחית. "מרדכי בדורו כמשה בדורו: מה משה עמד בפרץ אף מרדכי עמד בפרץ, שנאמר: "דורש טוב" (מדרש רבה אסתר).
כמשה בדורו, שמרדו בני ישראל את רוחו ועל כל דבר קטן התנפלו עליו ולא זכרו את טובתו, ובכל זאת עמד תמיד בפרץ להתפלל בעדם עד שלפעמים חלה מרוב הצער והיגון. "ויחל משה" רבי יהודה אומר: חלה משה (מדרש רבה שמות פרשה מ"ג). כמוהו היה גם מרדכי, כמה מררו את רוחו, כמה חרה לו שלא שמעו בקולו להטותם מחקות את מעשי הפרסיים והמה לעגו לו ולדבריו. בדמעות חמות הנובעות ממקור לב טהור, החפץ בטובת עמו אשר אהב, עמד מרדכי לפניהם על משתה המלך וישא מדברותיו על חלול הקודש, שהם מחללים לעין כל – ושומע אין לו מכל המסובים. אף על פי כן מחה מלבם את זדונם בעת שהגיעה הצרה ולא נח ולא שקט עד שהוציאם מאפלה לאורה – הארה חומרית שהוציאם ממות לחיים, והארה רוחנית שפקח את עיניהם הטרוטות להראותם, כי טועים הם בדרכם, דרך החיים ויראם את הדרך הנכונה, שילכו בה. הוא הדליק את נר התורה מחדש "מה משה למד תורה לישראל, אף מרדכי כן" (מדרש רבה שם).
מרדכי וכן אסתר ידעו, שהגורם העיקרי לגזרת המן – הוא הפרוד הנורא, שנתפרר העם לפרורים, לכן הצעד הראשון שעשו להצלת העם היה לאחד ולאגד את לבות כל העם להשוות את הדעות ולרכז כל הכחות למרכז אחד. ולמטרה זו שלחה אסתר למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים, הנמצאים בשושן". כלומר, שיכנסם לעבודה אחת, לעבודה משותפת בעד הצלת העם. ומעתה על כל אחד לעזוב את דרכו הפרטי ואת עסקיו הפרטיים ולבא לעזרת העם. ואחר כך, וצומו עלי וגו', כלומר, שיכינו את עצמם לתשובה לתקן את מעשיהם, שבשבילם נגזרה הגזרה של להשמיד להרוג ולאבד.
וכשהושיעם ד' ויחלצם ממצר, קבלו עליהם את התורה מחדש. קימו וקבלו היהודים, קימו עתה מה שקבלו כבר (שבת פ"ח ע"א).
וכמו טרם שקבלו ישראל את התורה מסיני נעשו כולם כאיש אחד בלב אחד, "ויחן שם ישראל נגד ההר", פירש רש"י: בלב אחד כאיש אחד. כן גם טרם שקבלו עליהם את התורה בימי אחשורוש, נעשתה אחדות גמורה ביניהם והתרכזו כולם למרכז כללי אחד, לעם אחד ולחטיבה אחת, כמו שמעיד הכתוב (מגילת אסתר ט',כ"ג): וקבל היהודים, ובמדרש (שם) "כאיש אחד" (פד"מ על מגילת אסתר).
ודבר זה היה כעין תשובת המשקל לעומת שהיו מקודם מפוזרים ומפורדים בינם לבין עצמם בדעותיהם, במחשבותיהם ובמעשיהם ועזבו את עמם ואת תורתם והזניחו את כל הדבר הקדוש בישראל וילכו בחקות הגוים.
על פי הדברים האלה נבין את דברי המדרש (איכה רבתי): חטא חטאה ירושלים, אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו בכפלים דכתיב: חטא חטאה ירושלם, ולקו בכפלים דכתיב: כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאותיה (ישעיה מ'), ומתנחמים בכפלים, דכתיב: נחמו נחמו עמי וגו' (ישעיה שם). כלומר, עם ישראל, בשבתו בארצו, חטא בכפלים, בעזבו את תורת ד'. חטא נגד הדת ונגד הלאום, כאשר הארכנו שבתורה נכללות גם הדתיות וגם הלאומיות, ואם ישראל עברו תורות, הפרו חוק עזבו את הכל וחטאם היה כפול, ולכן לקו גם כן בכפלים: לקה הפרט ולקה הכלל, לקה היחיד ולקה הגוי כולו. עם ישראל לא נענש כעם יושב על אדמתו, רק נתפזר לארבע רוחות השמים, ומלבד העונש הגופני, שהגיע לכל אחד מהם, חדל גם מהיות עם. וכאשר ישובו בני ישראל בכפלים – ישובו אל דתם וישובו אל עמם, הם יתאחדו ויתאגדו לעם אחד ולחטיבה אחת בתורה אחת, אז ימצאו להם גם את נחמתם בארצם ובתורתם.
וכשנכנס החודש אדר ואנו מרבים בשמחה לזכר הנס שהחודש הזה נהפך לנו מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, מחויבים אנחנו לקיים מה שקבלנו עלינו ועל זרענו לשמחת התשועה הגדולה. ועלינו לאחד ולאגד את כל לבות בני ישראל, להתרכז למרכז אחד ולשום קץ לפרוד הנורא, השורר במחנה ישראל ולחזק את דת קדשנו ולקבל עלינו מחדש את התורה בשלמותה. ולמטרה זו מחויבים אנחנו להכריז בפומבי על השקלים ועל הכלאים. שקלים – הם סמל אחדות הלאום. שקל הוא סמן התרכזות הכחות לכח אחד כללי. על ידי השתתפות כל ישראל בשקל באין הבדל בין כהן לישראל, בין עני לעשיר, נבנה המשכן, המרכז הרוחני, של עם ישראל ונתגשמה אחדותה של האומה. ואחר כך בבית המקדש, נלקחו קרבנות צבור, קרבנות בעד כל ישראל מכסף השקלים (מנחות ס"ה). ועיין באלשיך שכתב, כי מחצית השקל מורה על אחדות ישראל. שקל הוא מס לאומי, לכן העכו"ם או כותי ששקלו אין מקבלים מהם (ירושלמי שקלים פ"א), מפני שבמס הזה צריכים להשתתף רק אלה השייכים לעם ישראל אף בלאומיותם, ולא אנשים השייכים לאומות אחרות.
ומשה רבנו שאל את הקב"ה במה תרום קרן ישראל, אמר לו "בכי תשא" (בבא בתרא י' ע"ב) כלומר, קרן ישראל תרום רק ע"י השתתפות כל כחות העם לכח אחד כללי, (דרשות נ"ב).
כלאים – הם סמל דת ישראל הטהורה שאין להרהר אחריה. כלאים, הם גזרת הקב'ה מה ששטן ואומות העולם מונין אותנו, היא חקה בלי טעם. "את חקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא י"ט). פרש"י: חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר. ועיין בעיקרים (מאמר ג' פכ"ד) שכתב וזה לשונו: "ועל החלק השני גם כן שהיא ידיעת החקים והדברים הנרצים אצל ד' יתברך לא תוכל להקף בשום צד, כי אין לשכל האנושי מבוא לדעת פרטי הדברים הנרצים אצל ד' יתברך, אם לא מצד הנבואה". ודבר שאין יד שכל אדם מגעת לו, רק הוא רצון אלוקי מוחלט, היא באמת דת טהורה וקדושה. לכן כלאים שאין יד השכל מגעת לדעת את טעמו, היא סמל דת מורשה הטהורה. ולפיכך כשמגיע חדש אדר, ואנו מחויבים להשריש בלב עם ישראל את דת המורשה ולאחד את לבות עם ישראל אנו מכריזים על השקלים ועל הכלאים, סמל אחדות האומה וסמל דתנו הטהורה.
ועל דרך מליצה נוכל להעמיס בדברי הגמרא (ביצה ט"ו ע"ב): "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר". כלומר, הרוצה שיתקימו נכסיו הרוחניים, וקנייניו הלאומיים, יטע בהם את חודש אדר, יקשיב רב קשב לקול המשמיע על השקלים ועל הכלאים, ואז ישתמרו ויתקיימו נכסיו הכי יקרים לכל איש ישראלי בזה ובבא.
(כרם ישראל, בין ישראל לעמים, דרשה ט)
הרב ישראל הלוי בורנשטיין הי"ד נולד בשנת 1880 לערך, להוריו ר' מנחם יוסף וטשייטיל (כנראה) לבית אברבנאל, בעיירה ריקי (או בז'ליחוב) פלך לובלין. הוריו היו סוחרים צאצאים למשפחת אדמו"רים משושלת רבי אברהם בורנשטיין מסוכוצ'וב. הרב ישראל לד אצל הגאון מאוסטרובצה והוסמך על ידו לרבנות.
הרב נשא לאשה את מרת חיה פרל בת הרב ישראל משה לרנר. הרב ישראל כיהן כרב ואב"ד ברייביץ, אחר כך שימש בקמינקה פלך קיוב, שם ייסד גימנסייה ועמד בראש וועד ההורים שלה. לאחר הפרעות באוקריינה עבר לעיר ניקולייב פלך חרסון שם שימש כיו"ר הקהילה היהודית והפיץ תרבות עברית וציונית. נאומיו רבי הרושם שם משכו קהל רב. לאחר מלחמת העולם הראשונה חזר לכמה שנים לרייביץ ופעל שם רבות בכל תחומי החיים היהודיים.
ומשנת 1923 התחיל לשמש ברב ואב"ד בפלונצק פלך וורשה במקומו של הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד שנתקבל אז כאחד מרבני וורשה. היה היה נואם מלהיב ובעל כוח השפעה. הוא עסק בצורכי ציבור באהבת ישראל בכל לב ונפש, ולא חס על גופו ונפשו למען הצלת יהודי. הרב היה מפעילי תנועת המזרחי בפולין ובשנת 1925 השתתף בקונגרס הציוני כציר מטעם המזרחי. ארבעה מבניו ובת אחת עלו לארץ ישראל והשתרשו בה.
הוא הוציא לאור את הספר "חוות יאיר" (תרע"ב) ואת ספרו "כרם ישראל" (תרפ"ט). בפתיחת הספר הוא כותב מסמך היסטורי מרתק בקונטרס "מקורות ישראל – בו יסופר מה שקרה לי ולאחי בני עמי בשנות הבלהות שאחרי המלחמה". הוא הגיע ללונדון וערך מחקר על תקופת האמוראים, אך ככל הנראה כתב היד של הספר שתכנן להוציא לאור בנושא אבד בשואה. הרב ורעייתו ביקרו אצל בניהם בארץ בשנת 1932.
בתקופת המלחמה היה הרב בגטו ורשה. לפי עדויות שהגיעו לבנו שלמה, נספה הרב ביום שני של ראש השנה בשנת תש"ג (1942) בטרבלינקה.
בתקופת מלחמת העצמאות (18.3.1948) נהרג בנו יהושע הי"ד, בהיותו בן 40, עם שלשה מחבריו בצוות חברת החשמל שנסע בטנדר משוריין מחיפה לכיוון צפון לתיקון תקלות, מאש אנשי הכנופיות.
מקורות: אתר יזכור, אתר יד ושם, ספר פלונצק עמ' 241-243, ועוד. ראה גם אנציקלופדיה של הציונות הדתית א עמ' 256-266.
לאחר נישואיו ישב בכפר באסשט (בסעשטי) שבטרנסילבניה והיה בעל בית מרזח וחנות. רעייתו הרבנית מרת בריינדל בת הרב נטע עוזר מרקוביץ הי"ד הקדישה כל ימי חייה להיות עזר לבעלה הצדיק, שיוכל לשבת באהלה של תורה בלי מפריע וכל חפצה ומאווייה של הרבני היה רק לראות בנים ובני בתים מתגדלים על ברכי התורה והיראה. היא נהלה את העסק המשפחתי והוא עסק בתורה בהתמדה ולא פסיק פומיה מגירסא כמעט רגע. בכל חודש גמר ששה סדרי משנה בעל פה, ולמד שיעורים רבים בעיון ברבים. הרב שלמה אף זכה לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה לעצמו בכתב ידו ממש, וחנכו ברוב עם בחג השבועות תרס"ז (1907). דרשתו לחינוך ספר התורה שכתב הובא אף הוא בספר "זכרון שלמה". כאשר החוזרים ממלחמת העולם הראשונה שדדו את כל רכושם, עזב את הכפר ועבר לסילאג'-צ'ה (סילאדי-טשעה) הסמוכה, שם ישב על התורה וכתב את חידושיו. הרב והרבנית נלקחו מגטו שימלוי לאושוויץ, יחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם, ושם נספו, בחודש סיון תש"ד (1944).
ספר? ולחוות דעה באמרי שפר?". ואז הוא מוסיף:
הרב שמשון אלטמן הי"ד, רב ואב"ד בסענדרא והגליל ובפאקש והגליל, נולד, בערך בשנת תר"ן (1890), לאביו הרב יהודה אב"ד מעזא-טשאטה ולאמו הרבנית חנה רבקה לבית טננבוים. הוא למד אצל אביו ואחר כך בישיבת פרסבורג בראשות רבי עקיבא סופר ה"דעת סופר". הרב שמשון נודע כתלמיד חכם מובהק, הבקיא בש"ס, בתורת הראשונים והאחרונים, איש אשכולות וענוותן, הוא מונה לגבאי חברת החריפות של הישיבה, וכבר בצעירותו הרבה בחילופי מכתבי תורה עם אביו הגאון ושאר גדולי דורו.
מצאתי ב
