מעט דברי תורה מתורתם של רבנים שנספו בשואה הי"ד שנהרגו על קדושת ה' בשואה, להנצחתם ולעילוי נשמתם הקדושה, להמשך מפעל חייהם ולהארת חיינו באור תורתם ויראתם. זכור.
'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך' (בראשית יב,א). איתא בחתם סופר לבאר הברכה 'שהכל ברא לכבודו', דהנה עיקר יחוד ה' שצריך האדם לכוון בקריאת שמע הוא שמייחד את כל מעשיו לעבודת ה' יתברך, ואפילו המעשים הגשמיים שעושה. וזהו 'שהכל ברא לכבודו', כל דבר שברא ה' יתברך בעולמו, אפילו הדברים הגשמיים, הם לכבודו, שעל ידם יתרבה כבוד שמים.
ובזה שמעתי מהרב מסוכא זצ"ל [הי"ד] לבאר הסמיכות של ברכת 'יוצר האדם' ל'שהכל ברא לכבודו', דהנה ידועה הקושיא האיך מברכים ברכת 'יוצר האדם', הלא אמרו חז"ל (עירובין י"ג ע"ב) נוח לאדם שלא נברא משנברא, ולפי דברי החתם סופר יתבאר היטב, דהנה איתא במהרש"א (שם) לבאר הטעם דנוח לאדם שלא נברא משנברא, משוס שהלא תעשה מרובין מהעשין, וממילא אין לו הכוח להתקיים בעולם, מה שאין כן האדם העובד את ה' יתברך בבחינת 'שהכל ברא לכבודו', שכל דבר שעושה בעולם, אפילו תנועה קלה הוא עבודת ה' יתברך, אם כן בכל תנועה ותנועה שעושה הוא עובד את ה' יתברך, אם כן יש לו יותר עשין מלא תעשה, וממילא נוח לו שנברא.
ובזה יש לבאר הכתוב (בראשית יד,יט) 'ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ', שמלכי צדק ראה אצל אברהם אבינו עליו השלום שעובד לאל עליון, הן בענייני שמים והן בענייני ארץ, שגם ענייני הגשמיות שהתעסק בהם היו כולם רוחניות.
ולכן מסמיכים ברכת 'שהכל ברא לכבודו' ל'יוצר האדם', כי על ידי זה שיודע האדם 'שהכל ברא לכבודו', ממילא אפשר לברך על יצירת האדם. ובזה אפשר לבאר הכתוב 'לך לך מארצך', והיינו שתלך מהארציות שלך, שהיא הגשמיות, כפי שמדמה האדם שהגשמיות אין לו שום קשר לרוחניות, 'אל הארץ אשר אראך', שיכניס האדם בקרבו שכל הענייני גשמיות הוא גם כן עבודת ה' יתברך, כי 'מלא כל הארץ כבודו', 'ומלכותו בכל משלה', וממילא בכל דבר ודבר יש בו תועלת לעבודת ה' יתברך. ועל ידי שיבין זאת האדם, 'והיה ברכה', יוכל האדם לברך ברכת 'יוצר האדם', כי יהיה לו ריבוי עשין, וממילא נוח לו שנברא.
(אמרי חן, א, עמו' מה)
הרב יעקב צבי הלברשטאם הי"ד, נולד בסביבות שנת תרנ"ו לאביו, האדמו"ר רבי (יצחק) ישעיהו הלברשטאם מטשחויב הי"ד (מזווג שני), בנו הצעיר של האדמו"ר רבי חיים הלברשטאם בעל ה'דברי חיים' מצאנז. אמו, הרבנית אסתר מרים, הייתה בת הרב הקדוש רבי יעקב צבי רבינוביץ מפוריסוב, מחבר הספר 'עטרה לראש צדיק', (חתן רבי שלמה הלפרין מפינטשוב, בנו של הרב הקדוש רבי מנחם מנדל מפרעמישלא) בן הרב הקדוש רבי יהושע אשר מזעליחוב, בן 'היהודי הקדוש' מפרשיסחא.
הרב יעקב צבי היה תלמידו של אביו. הוא נודע כגאון וצדיק, מתמיד גדול ולמדן מובהק וחריף, עסקן ציבורי שעמד בראש מפעלי חסד וחינוך, שקירב כל אדם בסבר פנים יפות וסייע לאביו בכל ענייני הרבנות. הוא הצטרף לקריאתו של אביו לרבני מערב גליציה להתאחד ולהצטרף לאספת רבנים שנערכה בקראקא בשנת תרפ"ח לייסוד 'ועד רבני מערב גאליציע'.
בחודש שבט תרע"ד התחתן הרב יעקב צבי עם בת דודו, מרת חיה שרה, בת האדמו"ר רבי אלעזר הלוי רוזנפלד זצוק"ל מאושפיצין, חתנו של ה'דברי חיים' מצאנז. הרב יעקב צבי ייסד וניהל ישיבות 'דברי חיים' לצעירים בקראקא, סוכא ובקשנוב, ואביו כיהן כנשיא הישיבות. בשנת תרפ"ג התקבל הרב יעקב צבי לכהן ברבנות העיירה סוכא, הסמוכה לוודוביצה. הרב תכנן להתקבל כדיין בקראקא וניבאו לו גדולות.
הרב יעקב צבי היה עם אביו בגטו בוכניא. בסוכות תש"ג הם הקימו במסירות נפש סוכה ביער, והרב יעקב צבי נתפס על ידי הרשעים בדרכו לסוכה או בחזרה ממנה והוכה מכות נמרצות. הרב נהרג עקה"ש בשנת תש"ג עם שבעה מבני משפחתו. הי"ד. ע"פ דף עד במאגר 'יד ושם' הרב נספה בבוכניא בג' באלול תש"ג. בנו חיים הי"ד, היה מאורס לבתו הבכורה של הרב חונה הלברשטאם הי"ד, אבל המשודכים נרצחו ולא הספיקו להינשא. הי"ד.
אחיו של הרב יעקב צבי, הרב יחזקאל שרגא הי"ד, היה חתן האדמו"ר רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד מבאבוב, ונספה יחד עם חותנו הקדוש, ועם גיסיו הרב שלמה רובין והרב משה סטמפל. הי"ד. אחיו, הרב חיים, היגר לארה"ב והוציא לאור שם בשנת תש"ז את המהדורה הרביעית של הספר 'דברי חיים', שהכנסותיו הוקדשו לפדות מאירופה את ארבעת אחייניו, היתומים של הרב יעקב צבי הי"ד.
'אגרא דבי הילולי מילי' (ברכות ו' ע"ב). שמעתי מהגאון הצדיק מו"ה ירחמיאל הכהן קצבורג זצ"ל הי"ד אבדק"ק אוזד, שאמר בדרך צחות בחתונת בתו שתחיה של הגאון הצדיק רבי חיים אהרן דוד דייטש זצ"ל הי"ד אב"ד ור"מ דק"ק ב' ירמוט יע"א, בשנת תש"א, דהכונה שהרבנים הדורשים בחתונה, אם לא יאריכו בדרשתם ויעצרו מילין כדי שהקהל המון חוגג יוכלו לשמח לחתן והכלה, על עצרת הדברות האלו בדרשתם, מקבלים שכר. וסיים הגאון הצדיק הנ"ל, ברם איתא בפרקי אבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, לכן לא אתחשב בשכר ההוא, ולא אעצור מילין בדרשתי, ואשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר.
הנה שמחה זו הוי כמדרש פליאה, דמי ראוי לשמוח יותר מחתן וכלה היוצאים מחופתם, ומה הצורך עוד לשמחם. ולבאר ענין זה נראה על פי משלו של המגיד מדובנא בספרו 'אהל יעקב', שביאר את דברי המדרש (מ"ר במדבר לב, קד) על הכתוב (במדבר כה,לט) 'וכי ימוך אחיך עמך' וכו', שכתב המדרש 'דבר אחר 'וכי ימוך אחיך עמך', הדא הוא דכתיב (משלי יט,יז) 'מלוה ה' חונן דל', אמר רבי אלעזר כתיב (תהלים קלו,כה) 'נותן לחם לכל בשר' בא זה וחטף לו המצוה (שעל הקב"ה מוטל לפרנסו והלך הוא ומפרנסו), אמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לו גמולו, הדא הוא דכתיב (משלי שם) 'וגמולו ישלם לו'.
וביאר המגיד מדובנא דברי המדרש הללו כדרכו בקודש על פי משל לעשיר גדול שהיו לו שני בנים שגרו במדינת הים, האחד עשיר והשני עני, לאחר שנים רבות שלא ראו האחים האלה את אביהם הביאו להם ביום בהיר אגרת מהאב הגביר, בה הוא מבשר לאח העשיר כי אחיהם הקטן הנמצא עמו בבית עומד להינשא בזמן הקרוב, ובזה הוא מזמין את שני הבנים הגרים במרחק לבוא ולהשתתף בשמחת הכלולות, ובאגרת ששלח לבנו העשיר ציוה עליו להביא עמו את אחיו העני, וביקש ממנו לבל יחסוך בהוצאות שתהיינה לו בנסיעה, כי כל ההוצאות אשר יעשה בעבור כבוד אביו ישלם לו האב ממיטב כספו.
כאשר קיבל העשיר את האיגרת הזו הלך לחנויות שונות ורכש לעצמו לאשתו ולבני ביתו בגדים מפוארים בכסף רב והתכונן לנסיעה. לפני צאתו לדרך נזכר שעליו להביא עמו את אחיו העני, ושלח אליו רצים שהבהילו אותו בחפזון. העני לא ידע כלל במה המדובר, ואף אחיו לא האריך בדברים אלא פקד עליו לעלות על המרכבה ויסעו.
בהתקרב המרכבה אל מחוז חפצם, נשמע הקול בבית אביהם לאמר 'שני הבנים ובני משפחותיהם הגיעו'. כיון שכך יצאו המחותנים בלווית עם רב ומנגנים לקבל את פני הבאים. ראשון ירד העשיר מלובש בבגדי הוד והדר, והמחותנים שאלו 'מי האיש הלזה', ויאמרו להם 'הלא הוא הבן הגביר'. אחר כך יצא אחיו קרוע בגדים ערום ויחף, וישאלו גם עליו, ויאמרו להם 'גם הלז הינו בן הגביר, ומקום מגוריו בעיר מגורי אחיו'. הדבר נראה להם מוזר אך הם שתקו ולא אמרו דבר.
ימי החתונה חלפו ועברו ומקץ שניים או שלשה שבועות אמר העשיר אל אביו הגביר כי לא יוכל עוד לשהות כאן יותר, שכן עליו לחזור לעסקיו. אמר לו האב 'סע לשלום. אין איש מעכב אותך להשאר'. לשמע הדברים האלה נדהם העשיר, כי ראה שאין אביו חושב לשלם לו את אשר הבטיח. בלית ברירה פתח פיו ואמר לאביו 'הנה החשבון של ההוצאות הגדולות שהיו לי. כך וכך עולה סך הבגדים שלי, וכך וכך הבגדים שעשיתי לאשתי ולבני, ועוד סכום על הוצאות הדרך'. אמר לו אביו 'איני חייב לשלם לך מאומה'. נזעק הבן ואמר 'הרי אתה הבטחת לי אשר כל הוצאה שאעשה יהיה על חשבונך'. ויאמר האב 'קרא נא את הדברים בפיך'. ככלותו לקרוא אמר לו אביו 'הלא בעצמך קראת לאמר כל ההוצאות אשר תעשה לכבודי אשלם לך, אם באמת עשית לכבודי, אשאלך איך לא חסת על כבודי ולא זכרת את אחיך בני העני להלבישו כראוי? אחרי שהבאת אותו לכאן ערום ויחף לבוש קרעים ובלויי סחבות, מבלי להתחשב בעגמת נפש שתהיה לי מזה, אין לך ראיה גדולה מזו, כי רק למענך עשית את כל ההוצאות הגדולות, ומה לך איפוא כי תדרוש ממני את ההוצאות'.
הנמשל הוא שהקדוש ברוך הוא כתב אגרת אל האדם ובה כתוב שכל ההוצאות שיעשה למען כבודו יתברך בעונג שבת ויום טוב, הכל ישלם לו, כדאיתא בגמרא (ביצה טז, א) 'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים, חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים, שאם פחת פוחתין לו, ואם הוסיף מוסיפין לו'. ואם כן, חובה על האדם להשתדל שיהיה לכבוד ולתפארת בעיני אביו שבשמים, ואיככה יכנס הוא אל השבת מקושט ומהודר ויאכל מעדנים, ואחיו העני ישב כמתאבל ויאכל זרעונים. אם אמנם יעשה כן ויתעלם מן העני, יתברר כי כל מה שהוציא בפיזור על התענוגים, לא להתענג על ה', אלא לענג את עצמו, באופן שכזה יאמר לו הקב"ה 'מה לך לדרוש ממני דבר עבור ההוצאות שעשית'. וזוהי משמעות 'מלוה ה' חונן דל', מי הוא המלוה לה', זה שחונן לדל. לאדם זה מובטח המשך הפסוק, 'וגמולו ישלם לו', כלומר גם מחיר ההוצאה שהוציא על עצמו ג"כ ישלם לו.
ויש לומר דאותו ענין הוא גם כן בשמחת חתן וכלה, שאין זה כפשוטו רק בשביל צורך החתן והכלה לשמחם, אלא גם ובעיקר צורך שלנו לשמחם, להראות שאנו שמחים עם הריבונו של עולם עם הבית מקדש מעט שנבנה עכשיו, עם הבתים נאמנים והדורות הבאים שיצמחו מזה ויוסיפו חיילים לצבא ה'. וזה לא פחות משמחה ששמח כל איש ירא שמים שיש לו קצת רגש של קדושה, כשחונכים עוד בית מדרש גדול או ישיבה גדולה של מאות בחורים או מתפללים בעירו, ומתמוגג מנחת מריבוי התורה וכבוד התורה. נמצא דשמחת חתן וכלה אין זה שמחה פרטית שלהם, אלא שמחה של הכלל, שמחה ששמחים עם הריבונו של עולם, ויוצאים לקראתם כמו שיוצאים לקראת ספר תורה חדש שמכניסים להיכל.
ומהני טעמא מצאנו שכל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, ובהיפך אם משמחו זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות, כי הנה אורייתא, קוב"ה וישראל חד הם, וכיון שכן, אם משמחו, מראה שהוא שמח מכבוד התורה וכלל ישראל, ומוכיח בעצמו שהוא נמנה עם קהל יראי השם וחושבי שמו ומתענג על ה', ולכן בשכר זאת זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות, וחוט המשולש לא במהרה ינתק. מה שאין כן בהיפך חס ושלום.
(הרב בצלאל יאיר הלפרט, בשם חותנו הגאון הרב יוחנן סופר מערלוי, מחבר 'אמרי סופר'. הובא ב'אגרא דבי הילולא, עמו' רמ)
הרב ירחמיאל (איזידור / מיקשה) הכהן קצבורג (קאצבורג) הי"ד, "הרב הגדול בתורה ויראה החרוף ובקי", נולד בסביבות שנת 1879, לאביו, הרב ישראל חיים הכהן קצבורג (אב"ד באליאק-אוזד משנת תשכ"ח. היה בנו של אב"ד טאפאלשאן הרב יהודה דוד צבי הכהן קצבורג, והיה תלמידם של ה'כתב סופר' והרב עזריאל הילדסהיימר). הרב ירחמיאל התחתן עם מרת רוז'יקה (סידוניה סילקה) בת הרב ישראל הלוי יונגרייז, רבה של נאדאודואר. היה גיסו של הרב יוסף ישראל דייטש אב"ד באלאשא-יארמוט, מחבר ספר 'בן גרני'. לאחר פטירת אביו, בשנת תרס"ד מילא את מקומו של אביו, כאב"ד אוזד-בויוק והסביבה. בתקופתו התפתחה הקהילה במהירות. בשנת תרע"א הוציא לאור את ספרו של אביו 'כתבי מהרי"ח', ויחד עם אחיו הרב דוד צבי והרב שלום הי"ד, הוסיף לו הקדמה. בשנת תרפ"ה (1925), היה הרב אחד משלושת המועמדים להיות רבה של פאפא, והדרשה שנשא שם עשתה רושם רב. נספה באושוויץ עם נכדו הילד, ישראל חיים רובין, בכ"ב בסיון תש"ד (1944). (יש לציין כי ע"פ ספר 'קהילות הונגריה, עמו' 13: בכ"ז באייר תש"ד (1944), ובספר 'חדש בחדשו' כתב שנספה בכ"ד בסיון). חלק מאחיו ומילדיו נספו בשואה. בתו ובעלה הרב בצלאל יונה הכהן רובין, מחבר ספר 'דברי הרב ודברי התלמיד', שרדו את השואה וחזרו לגור בקאשוי. בשנת תש"ט היגרו לארה"ב. מאמרו בעניין השתלת אברי הולדה מאשה לאשה, נדפס ב'פליטה הנשארת', תל תלפיות, ג, עמו' קד.
שוכ"ט לכבוד הרבנים הגאונים הצדיקים די בכל אתר ואתר הי"ו.
הנה האברך ר' ירמיה בר' משה מסאנטאוו נשא אשה מווייצען הנקראת מרים בת ר' אברהם בשנת תרפ"א ולמספרם 1921 בחודש פעברואר, וישבו יחדיו בחיי צער לערך שבעה שנים במסה ומריבה בקטטות ובזיונות, שציערה אותו בקללות נמרצות בביזות וחרפות ומקללת יולדת בפניו בכל מה שהפה יכול לדבר, וגם לחשוד אותו והוציאה עליו שם רע שהוא רועה זונות רח"ל, ואף על פי שנתברר בעדים כשרים ונאמנים כי שקר ענתה בו, כי בכל יום בזמן שחשדה אותו כי למקום פלוני הוא הולך היו רגליו מוליכות אותו לביהכנ"ס ולביהמ"ד ללמוד שם תורה כמה שעות, והוא מפורסם לאדם חשוב בעל צדקה וגמ"ח ולאיש כשר והגון ונכבד. ואף על פי כן זה האדם לא מצא בה עזר אלא כנגדו, היה מוצא בה מר ממוות, ככה סבל האיש הזה ממנה עד שנת תרפ"ח ולמספרם 1928 בחודש יאנואר, ואזי מרדה על בעלה ועזבה אותו והלכה לה מביתו ויצאה והיתה בבית אחת מקורבותיה, ולערך שמונה חדשים הניחה לו מנוחה שלימה שאינה רוצה בו. ולאחר כך נתיישבה בדעתה לחזור לביתו, אמנם לא להשלים אתו כמו אשה כשירה שעושה רצון בעלה, אלא מצערו עוד יותר מכבראשונה ותמרר את חייו לגרש אותו מביתו למען תוכל לעשות בבית כל חפצה, עד כי הוכרח לנוס מפניה לבית אבותיו, אשר המה גם כן דרים שמה. ויהי בראותה כי אין האיש בביתו ונתקיים מגמתה, תפסה כל כלי הבית שלא בידיעתו ותנהג מן הבית ככל חפצה ותברח לחלוטין ולקחה עמה הכל והלכה לה לגמרי לבלתי שוב תשוב עוד לבעלה, וממאנת לקחת גט פטורין ולא לדור עמו כאורח כל ארעא.
ומאז ועד עתה היו שולחין לה מב"ד חמשה התראות ע"י הרב הגאון אבד"ק סאנטוב נ"י וג' התראות ע"י הגאון מופת הדור מה' מאד ז"ל שתעמוד עם בעלה לדין תורה לברר טענותיה בבית דין מדוע עשתה ככה ומדוע ממאמנת לדור עמו, ואם לא תעמוד לדין תורה תהיה נדונית כמורדת על בעלה. אמנם השמן לב האשה הזאת ואזניה הכבד ועיניה השע, אטומים אזניה משמוע לקול הורים ומורים ונותנת כתף שוררת ומסרבת לעמוד לדין תורה, ובכל פעם היא משנית את דבריה, פעם אומרת אם יתן לה הבעל עשרה שענגע אזי תקבל גט פטורין, ופעם אחרת אומרת שאם ישליש הבעל עשרת אלפים שענגע ביד בית דין אזי תעמוד עמו לדין תורה, ועיקר כוונתה לעגן את הבעל האיש היקר הזה, ולהבעל אין שום נכסים רק אביו אשר הוא עתור נכסין רק מעות מוזמנים אין לו להשליש ורצה ליתן וועקסלען על הסך הנ"ל שאם יתחייב בנו ע"י הבית דין ליתן מעות אזי יהיה ממה לגבות. אבל האשה אינה רוצית בזה בשום אופן, כי נראה כי כוונתה הוא רק לעגן את בעלה. ויקונן ירמיה על מר גורלו אשר חייו אינם חיים ועדיין מצות פריה ורביה לא קיים כי בנים לא היו להם עד היום והוא דופק לפתוח לו פתחי תשובה אם מותר לקחת לו אשה על אשתו הראשונה נחש הקדמוני ומבקש להתירו מכבלי העיגון של האשה זאת אשר מן הנמנע לו לבלות עוד ימיו ושנותיו כאשר עד עתה.
והנה ממחמת שראוי להשתדל עבור הבעל שהוא איש צעיר בשנים ימי חייו הם לז' שנים והוא מוכרח להיות נדוד בלא אשה מלבד קיום המצות פריה ורביה שלא קיים, הרי לא טוב היות האדם לבדו, וכמו שמובא באבן העזר סי' א' סעי' ח' וזה לשון המחבר: אפילו מי שקיים פריה ורביה מכל מקום אסור לו לעמוד בלא אשה. והובא בב"ש ס"ק י"ג דלדעת הרמב"ם איסור מדרבנן הוא וקרא אסמכתא, והרמב"ן מסופק בזה, והובא בפ"ת ס"ק י"ב דלדעת הרי"ף איסור זה הוא מדאורייתא, והובא בחמ"ח ס"ק י' דהרהור עבירה קשה מלשבת יצרה כמו שכתב התה"ד סי' ס"ג, וכן כתב הגאון מקאוונא שראוי להשתדל ולראות בתקנת הבעל כדי להוציאו מן העיגון ולא יכשל באיסור חמור כל ימיו. וכן כתב בספר שו"ת פנ"י וזה לשונו: אפילו קיים פריה ורביה מכל מקום אסור לו לעמוד בלא אשה. מכל שכן בנידון דידן שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה בוודאי מצוה להזדקק ולחדש בתקנת הבעל כל מה דאפשר על פי התורה. ועיין בטו"ז אבן העזר סי' קי"ט ס"ק י"ד שכתב דבזמנינו שיש חרם דרבינו גרשום שלא לישא ב' נשים, נמצא שהוא יהיה מעוגן כל ימיו, וזה ודאי שראוי לחוש לעיגון שלו, קל וחומר מעיגון של אשה דאקילו חכמים הרבה בעדות אשה, ואם כן קל וחומר בעיגון של איש שהוא מצווה על פריה ורביה. עד כאן לשונו. ובפרט שביקשו אותי הרב הגאון אבד"ק סאנטוב נ"י והגאון המובהק מה' מאד ז"ל שאשתדל עבור האיש הנ"ל ולהתיר מכבלי העיגון, על כן אמרתי לגלות דעתי על פי דעת הפוסקים הראשונים והאחרונים, והנה שריותא דהאי גברא בנוי על ה' טעמים להתיר: א. משום שהיא מורדת. ב. משום שהיא מסרבת לעמוד לדין תורה. ג. משום שהיא אשה רעה בדעותיה. ד. מפני שהוציאה שם רע עליו שהוא רועה זונות רח"ל. ה. דאף לשיטת הפוסקים שסוברין דגם במקום מצוה גזר רבינו גרשום מאור הגולה, עם כל זה משום חשש דהרהורי עבירה לכולי עלמא לא גזר.
…
בהא נחיתנא וסלקינא דיש להתיר להנ"ל לישא אשה על אשתו מכל הני טעמים שכתבתי לעיל ומצוה רבה להרבנים הגאונים נ"י לסייע להאברך האומלל ר' ירמיה נ"י להצטרף בצרופא דרבנן ת"ח מופלגים כמו דמבואר בנודע ביהודה ק' סי' ג' ובחה"ש סי' ד' וזה לשון הנודע ביהודה: ולא דוקא רבנים שנתקבלו בקהלות אלא אף לומדים ראוים להוראה וכל אב"ד בעירו יראה לצרף עמו הראוים להצטרף. עד כאן לשונו. וכל דברינו הוא רק אם אינם נגד חוקי המדינה והממשלה,
ועל זה באתי על החתום היום יום עש"ק מו"מ תרצ"ב פה"ק ראצפערטא יצ"ו.
יקותיאל יהודא שעהנפעלד, דומ"ץ דפה, בן הגאון הצדיק ממיהאליפאלווא זצ"ל.
הרב יקותיאל יהודה שנפלד (זלמן ליב) (שעהנפעלד), בנו של הרב משה יוחנן שנפלד, אב"ד מיהאפאלווא, מחבר ספר 'נחלי מים', שהיה ידוע כגאון וצדיק, מהמקורבים למרן ה'דברי חיים'.
הרב יקותיאל יהודה התחתן עם רבקה, בתו של הרב שאול רוזנברג, אב"ד רצפערט, בעל 'חמדת שאול'.
הרב יקותיאל יהודה היה דיין ומו"צ בראצפערט, ואחר כך מו"צ במיהאפאלווא, כעוזרו של אביו.
שניים מאחיו היו, הרב אברהם שנפלד, מו"צ בקהילת ערמיהאליפאלווא, והרב בנימין שנפלד, אב"ד מיהאלפאלווא.
הרב יקותיאל יהודה נספה בא' בסיון תש"ד באושוויץ, עם רעייתו וילדיהם: יחזקאל, פיידא, משה יוחנן חיים צבי באושוויץ שרדה בתם מרת טובה, אשת ר' שלמה ריקאווער.
נספו גם אחיה ואחיותיה של הרבנית רבקה: שרה ובעלה הרב משה יהודה עהרנרייך אב"ד ומשפחתם, משפחתו של אחיה ר' משה שלמה, אחותה חיה ובעלה הרב אליעזר ויינברגר אב"ד לעטא ומשפחתם, הרב יהושע אב"ד פ' סט' מיקלוש וראב"ד שאפראן ורעייתו אסתר מלכה ומשפחתם, צביה ובעלה ר' שלום פינקלשטיין, חנה ובעלה הרב הילל רוזנברג אב"ד סילאדי נאדיפאלו ומשפחתם, ואחיה הרב עמרם ממלא מקום אביו בקאצפערט ורעייתו שאשא ומשפחתם.. וכן גיסה הרב שלמה בריסק אב"ד יאנש-האלמא. הי"ד.
'אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה' וגו'. פירש רש"י: 'המשכן משכן' – שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל (שמות לח,כא).
יש לפרש על פי מה שפירש ב'ישמח משה' פרשת תצוה על הפסוק (שמות טו,יז) 'תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך' וגו'. על פי מה דעמדו הקדמונים הכי השני מקדשים שחרבו, הם פועל ריק ח"ו והיו כלא היו, חלילה לומר כן. אמנם הענין יובן על פי משל לאחד שהביא זרע אילן טוב ממרחק, ונטעו עד שצץ ופרח ועשה פרי, ואחר כך עקרו והביא זרע אילן אחר ונטעו וגם עשה פרי, ועקרו וחזר והביא זרע אילן דוגמתו מן המובחר, ונטעו והכניסו לקיום להיות דבר המתקיים לעד. והנה הכל היה בחכמה ובהשכל, לאשר כי הארץ הלזו אינה מסוגלת לגדל אילן כזה בטבעה ולא תוכל שאיתו, לזאת הקדים לנטוע נטע נעמן בארץ עדי תקבל קצת איכות וטבע עפר הארץ המגדלת אילנות כאלו, ואחר זה עקרו לנטוע אחר תחתיו, וכן בפעם השנייה, ואז כשקבלה הארץ כח שיש בו די לקיים האילן קיום נצחי, ונעשה קרן בן שמן משמני הארץ הרחוקה, ואז נטע אילן השלישי אשר לזה היה מגמתו גם מאז.
והנמשל הוא כשראתה חכמתו יתברך אשר אין בכח הארץ הגשומה הלזו לקבל ולסבול נוגה אור קדושת בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו, לולי הב' מקדשות הראשונות אשר על ידם ובכח קדושת העבודה מעשה הקרבנות זבח ונסכים ויתר עבודת הקודש אשר היה שם כמה מאות שנה, קנתה הארץ גם היא כח רוחני ואיכות קדושה נפלאה, עדי תוכל מעתה לסבול קדושת הבית השלישי מעשה ידי יוצר בית המקדש שלמעלה המכוון כנגד בית המקדש של מטה, וגדול יהיה כבוד הבית האחרון קיום נצחי ו'בית עולמים' יקרא.
וזהו הכתוב 'תביאמו ותטעמו בהר נחלתך', וקראו 'הר' על שם חורבנו, כדכתיב (ירמיה כו,יח) 'הר ציון לבמות יער', ושמא תאמר אם כן מה היא התועלת ממנו כיון שעתיד ליחרב, לזה אמר שהתועלת הוא 'מכון לשבתך פעלת ה' ' דייקא, היא מקדש השלישי מעשה ידי יוצר ב"ה, כי לולי הראשונות לא היה כח בארץ לקבל בית השלישי, והראשונות היו רק הכנה להאחרון כאמור. עד כאן דבריו בקיצור, עיין עוד שם.
ובכן נמצא ששני בתי מקדשים היו הכנה לבנין הבית השלישי, והיו צריכים להיבנות וגם להיחרב גם לולי החטאים, רק כדי שיוכל להיבנות הבית השלישי.
וזה יש לפרש הפסוק 'אלה פקודי המשכן', 'פקודי' מלשון 'ולא נפקד ממנו איש' (במדבר לא,מט) שהוא לשון חסרון — 'אלה פקודי המשכן', מה שנחסר המשכן, 'משכן העדות' שנחסרו פעמיים, 'אשר פוקד על פי משה', אלה נחסרו על פי משה, שמשה רבינו ידע שיחרבו, והם היו הכנה לבנין בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו.
(מפי נכדו הרה"ח ר' יוסף שלמה רייניץ, ירושלים – ששמע מפה קדשו פרשת פקודי תש"ד, כאשר היה בסוף הזמן בדרכו מהישיבה בבאלשא יארמוט לביתו בטארנאליא, ועבר דרך פולעק, עלי זכרון 13 עמ' מח-מט)
סיפר בנו, הרב יעקב שרגא הלוי יונגרייז, שאביו הרב שמואל בנימין הלוי יונגרייז אב"ד פולעק סיפר שכאשר היה משובתי שבת קודש אצל האדמו"ר בעל 'דברי יחזקאל' משינאווא, ראה שמנהגו לחתוך הביצים עם הבצלים בשעה שניגן הזמר 'חי ה", והיה מנגן בהתלהבות גדולה, וכשהגיע לחרוז 'צמאה נפשי אל השם' היה נדמה לו שיוצאת נפשו הטהורה של האדמו"ר משינאווא מגודל ההתלהבות
(עלי זכרון, יג, עמו' מג).
הרב הגאון המפורסם ר' שמואל בנימין הלוי יונגרייז הי"ד, אב"ד ור"מ ק"ק פילעק, היה בנו של הגאון הרב משה הלוי יונגרייז מייסד קהל היראים בקשוי ורב ואב"ד הקהילה ושל הרבנית פיגא בת הגביר הצדיק ר' נח יעקב לעווי מקהילת הארטיאן. הוא נולד כנראה בקהילת באלאשא יאמרט בשנת תרל"ב לערך.
בילדותו היה הרב שמואל בנימין ככל הנראה תלמידו של אביו בישיבת קאשוי, אחר כך היה תלמיד בישיבת הרב שמחה בונם סופר, ה'שבט סופר', אב"ד ור"מ פרעשבורג.
הרב שמואל בנימין התחתן בסביבות שנת תרנ"ג (1893) עם מרת רבקה בתם של הרב מאיר טננבוים אב"ד פילעק, טארנא ואב"ד ור"מ פוטנאק מחבר הספרים 'לוית אור' ו'אמרי מאיר' (אחיו של הרב מנחם מנדל טננבוים הי"ד אב"ד פילעק וטארנא. אביהם היה הרב יעקב טננבוים אב"ד פוטנאק מחבר ספר 'נהרי אפרסמון' שו"ת וחידושי סוגיות וספר 'שמן אפרסמון' על התורה, אחיו של הרב צבי שרגא טננבוים אב"ד ור"מ קהילת מעזאי טשאטה מחבר ספרי 'נטע שורק' על התורה, סוגיות ושו"ת. אביהם של הרב יעקב והרב צבי שרגא, היה הרב זאב וואלף טננבוים אב"ד ווערפעלט מחסר הספרים 'פלגי מים', 'קריה נאמנה' ו'רחובות הנהר') והרבנית הינדל בת הרב אהרן אברהם רייכמן מאימאלע.
בשנת תרנ"ז נפטר הרב יעקב טננבוים, ובנו הרב מאיר מילא מקומם בקהלת פוטנאק. אחיו של הרב מאיר, הרב מנחם מנדל, מילא את מקומו בקהילת טארנא, ואת מקומו של הרב מנחם מנדל בקהילת פילעק מילא חתן אחיו הרב שמואל בנימין יונגרייז. לרבנות קהילת פילעק השתייכו יותר משלושים ישובים באזור.
לאחר נישואיו היה הרב שמואל בנימין תלמיד של אבי חותנו, הרב יעקב טננבוים, והיה סמוך על שולחנו במשך שלוש שנים. לאחר הלידה הראשונה נותרה הרבנית עם שיתוק חלקי ועם חולשה.
הרב שמואל בנימין הוסמך להוראה על ידי הרב שמואל רוזנברג, מחבר ספר 'באר שמואל', אב"ד ור"מ קהילת אונסדארף. לאחר פטירת אבי חותנו, מונה הרב שמואל בנימין לאב"ד פילעק, שבמחוז נוגראד (כיום סלובקיה).
בכל ערב יום כיפור קודם 'כל נדרי' הנהיג שכל אחד יפייס את חברו לפני התפילה. בכל פורים היו אנשים הקהילה באים לשמחת פורים בביו, ואם היה סכסוך בין הבאים, היה מפשר ועושה ביניהם שלום. הנהיג ישיבה בפילעק, והעמיד שם תלמידי חכמים הגונים. בבית הרב נהגו בהכנסת אורחים מופלגת, והלינו שם את מקבצי הנדבות שבאו לעיר. בכל יום היה הרב הולך לבית הכנסת האורחים לברר האם האורחים אכלו, ובליל שבת עיקב את התפילה בבית המדרש עד שהיה לכל האורחים מקום לאכול. הרב היה גם מוהל, וכאשר נקרא לברית בתחילת חג הפסח בכפר, ארז את צורכי הפסח ונסע עם רעייתו לכפר, שם שהה בימים הראשונים של פסח. מידי חודש היה הרב שולח כספים שאסף לטובת כולל שומרי החומות בירושלים. כשהתבקש להתפלל לרפואה או לישועה, היה אומר תהלים בדמעות עד שהרגיש שהגיעה הישועה.
הרב היה מקורב לאדמו"ר רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם, ה'דברי יחזקאל', אב"ד שינאווא. בזקנותו תכנן הרב לעלות לארץ ישראל, אך הרבנית לא הייתה מסוגלת לעמוד בטלטול המסע.
הרב נהרג עקה"ש בכ"ב בסיון תש"ד. רעייתו הרבנית נפטרה בז' באדר תש", זמן קצר לפני הגירוש, והובאה לקבורה בפילעק.
ילדיו היו:
הרב חיים הלוי יונגרייז הי"ד, נולד בשנת תרנ"ה, והיה דומ"ץ ורב חברה משניות בקהילת מעריש אוסטרוי. נספה בשואה עם רעייתו וילדיהם.
הרב יעקב שרגא הלוי יונגרייז, נולד בשנת תרנ"ט, והיה אב"ד פילעק-ברוקלין. במהלך מלחמת העולם השנייה עבר לקהילת בודפשט, כיהן שם כמשגיח כשרות, ושרד.
הרבנית הינדל רחל הי"ד, נולדה בשנת תרנ"ו, אשת הרב משה הולנדר הי"ד, דומ"ץ פוטנאק ואב"ד סעניטץ. הרבנית נרצחה באושוויץ במשלוח מיום כ"ח באייר תש"ב. נספו גם ילדיהם לאה צביה, יהושע אשר ויונה. הי"ד. שרדה בתם שסטר פיגא, אשת הרב יחזקאל שרגא ליסוער.
הרב דוד יחזקאל הלוי יונגרייז הי"ד נולד בתרס"ג והיה אב"ד וראש ישיבה קטנה בזאגראב ודומ"ץ בקזמארק. הוא גורש למחנות העבודה 'קיש טארצא' ו'פעליקסדורף', רגליו קפאו בחורף הקשה תוך כדי עבודת פרך, הוא חלה בטיפוס ונפטר. היארצייט נקבע לז' באדר.
הרבנית מרים סלאווא הי"ד, אשת הרב שמואל דוד רייניץ הי"ד מורה הוראה ומגיד מישרים בקהילת טארנאליא, שנהרגו עקה"ש בכ"ג בסיון תש"ד, עם בתם הילדה פיגא אסתר. לבנם משה נתן פייטל הי"ד נקבע יארצייט בכ"ז בשבט, ולבנם חיים יצחק מרדכי הי"ד נקבע יארצייט בכ"ה בתשרי.
הרבנית חנה יוטל הי"ד, נולדה בסביבות שנת תרס"ו, אשת הרב יהושע גינז הי"ד, אב"ד אפץ ומחבר הספר 'גאולה וישועה' (שיצא לאור עם הסכמת חותנו). הם נספו באושוויץ עם חמישה מילדיהם – יעקב יוסף, משה אהרן, אברהם אלטר חיים, פרומט ודבורה סלאווא, בכ"ד (או כ"ו) בסיון תש"ד. שרדה בתם פיגא יהודית.
הרבנית לאה הי"ד, אשת הרב חנניה יו"ט ליפא פרידריך הי"ד. נהרגו עקה"ש בכ"ב בסיון תש"ד.
הרבנית שרה הי"ד (נפטרה בניסן תש"ד), אשת הרב חיים יעקב קטינא הי"ד, אב"ד ניר באגאד, נהרג עקה"ש במחנה מאוטהאוזן בד' בסיון תש"ה. ארבעת ילדיהם נהקגו עקה"ש בכ"ב באייר תש"ד.
אחיו היו: הרב יצחק צבי הלוי יונגרייז ממלא מקום אביהם בקשוי, הרב ברוך ראובן שלמה הלוי יונגרייז שעלה לירושלים והיה מקברניטי היהדות החרדית בעיר, הרב יעקב שרגא יונגרייז הי"ד אב"ד בערצעל. גיסיו היו הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד אב"ד אונגוואר, בן דודו הרב אברהם בנימין הלוי יונגרייז אב"ד פעהער-דיארמאט, הרב יהודה הלוי רוזנר הי"ד אב"ד סעקעלהיד מחבר הספר 'אמרי יהודה', ובן דודו הרב אשר אנשיל (ב"ר יהושע פאלק אב"ד סאנטא) הלוי יונגרייז הי"ד אב"ד מעזא-קאושעד.
הרב הוזכר בשו"ת יד יצחק (ח"ב סי' קלו, קסט, קצג, קצד, קצה, רנו, ח"ג סי' עח, ריד ורכ), מאת הרב אברהם יצחק גליק, בשו"ת מי יהודה (או"ח סי' ס), בשו"ת אבני שוהם (גרינוואלד, סי' מז) ובשו"ת וחידושי מהר"י שטייף (סי' רכו).
חידושים ממנו הודפסו בתל לתלפיות תרנ"ו, ד, עמ' 115. מכתב ממנו בעניין כשרות השמרים פורסם במחזיקי הדת, ט' אדר א תר"ע, ושם, כ"ח באדר ב' תר"ע.
כמו כן חיבר הסכמות לספרים: 'חדושי בני אהרן' ו'חדושי מהר"ם' (תרס"ז), 'סמיכת נפולים' (תרע"ב) ו'גאולה וישועה' (תש"ג).
שמעתי בשבוע זו וישב תרצ"ג, בעת שהיינו על האסיפה בטרענשין-טעפליץ ביום ג-ד שבוע זו לבחור נשיא הלישכא דארטה' דמדינתנו, והיה שם הזקן דמדינה הגאון הישיש רבי יוסף מאיר טיגערמאן שליט"א [הי"ד] אבדק"ק נייהייזל יצ"ו, והיה בתור זקן נשיא ופתח האסיפה הגדולה בדברי תורה ובדברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב… בתוך אמרותיו הנעימים אמר בביאור המדרש איכה (פתיחתא יא): אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה 'ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים' (שמות ג,ז) ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים בתורה 'ראה ה' כי צר לי מעי חמרמרו' (איכה א,כ). דאין להוקיר את האדם בשביל חכמתו לבד, אפילו אם יהיה החכם היותר גדול שבעולם וגם למדן גדול, כשאינו משגיח על העולם ואינו חושב להועיל את בני דורו עם חכמתו ובמעלותיו, אין לו ערך ושיווי האמיתי, כמאמר חז"ל (אבות ב, ח) 'אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך'. אך אם הוא נותן נפשו על בני דורו ומוותר על טובות עצמו בשביל טובת בני דורו, הוא הוא האדם אשר יש ערך ושיווי האמיתי וערך גדול שבערכין, ולו נאה ויאה הכרה ותודה על גודל ערכו. וזה כוונת המדרש: אילו זכיתם, היינו כשאתם רוצים להיות זך ונאה ובערך גדול ובשיווי הגדול, אז מוכרח אתם להיות קורין 'ראה ראיתי את עני עמי', היינו שתמיד אינו רואה רק את עני עמי, שדואג וחושב עבור הכלל ובני דורו ושוכח מצרת עצמו, ורק דורש טובת הכלל יותר מטובת עצמו. ועכשיו שלא זכיתם אתם קורין 'ראה ה' כי צר לי', היינו שאינו דואג רק עבור עצמו בלחוד. עד כאן דבריו. ודברי פי חכם חן.
ובדבריו אני מפרש מאמר קרא (ירמיה ט,כב) 'אל יתהלל חכם בחכמתו… הגבור בגבורתו'… ו'עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי' עכ"ל הקרא. וכבר עמדו המפרשים מהו כפל הלשון בזה. ובהנ"ל יובן היטב, דבזה אם האדם מחזיק לטובת עצמו כל אלו המעלות שחננו השם, היינו שהוא חכם וגבור ועשיר, והוא משתמש באלו המעלות רק לטובת עצמו, אז אין לו בזה שום הילול ושבח באלו המעלות, ואדרבא, הוא לו לגנאי שהוא גורם היזק בחכמתו ובגבורתו ובעשרו לאחרים. רק אז לו לשבח והילול באלו המעלות, בעת שהוא משתמש באלו המעלות הנעלות להועיל לאחרים, והוא מקיים בעצמו 'והלכת בדרכיו' (דברים כח,ט) מה הוא חנון אף אתה תהא חנון, מה הוא רחום אף אתה תרחם (שבת קלג, ב), וכדומה מאלו המעלות שיש בהקב"ה והוא רוצה להתדמות אליו, אז באמת יש להללו ולשבחו. וזה שאמר הכתוב 'אל יתהלל חכם בחכמתו', בעת שהוא וגבור משתמש רק לחכמתו וגבור בגבורתו ועשיר בעשרו רק לצורך עצמו, בזה אל יתהלל, ורק 'השכל וידוע אותי', שהוא מביט במדותיו של הקב"ה להיות דומה לו ומשתמש באלו המעלות להועיל לאחרים, אז יש לו להללו ולשבחו, והבן.
הרב יוסף מאיר טיגרמן הי"ד, מגדולי וזקני רבני הונגריה וסלובקיה, נולד בשנת תרי"ב בעיירה סנטוב (הונגריה), לאביו ר' מרדכי טיגרמן, נכדו של ר' מרדכי מסטניסלב.
בצעירותו למד יוסף מאיר בסטנוב אצל אחד מתלמידי ה'ישמח משה' אב"ד אוהעל. בהמשך למד אצל רבי עמרם בלום אב"ד מאד. הוא למד גם בישיבות תלמידיו של החתם סופר, הגאונים רבי משה פרידמן אב"ד פעטשניידרף ורבי חיים צבי מנהיימר, ובישיבתו של הגאון רבי כלב פייבל שלזינגר רבה של טפלשטאן. מורו זה גידל אותו, חינך אותו, לימד אותו תורה ודאג לשדך אותו, כמו אב לבנו. שם למד בחברותה עם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד.
הרב יוסף מאיר התחתן עם מרת מרים בת הרב יוסף לוי מסילצ'ין. לאחר נישואיו עסק סחר ביינות. לאחר שאיבד את הונו, בשנת תרל"ו התקבל הרב יוסף מאיר להיות רב העיירה נובוק (מחוז טופולצ'ן), לאחר שקיבל כתב סמיכה מאת הרב שלום דוב שטרן אב"ד סערדהיל. בשנת תרמ"א התקבל להיות רבה של קהילת החרדים בעיר נייהייזל (נובה זמקי), והתמיד בעבודתו שם במשך ששים ושלוש שנים. בעבודתו הרבנית סייע לו חתנו, הרב אברהם שטרן הי"ד, שכיהן כדיין ומורה צדק בקהילה, וחיבר ספרים רבים ובהם: 'גפי אש' ו'מליצי אש'. בהקדמת הספר 'מליצי אש' כתבו נכדיו של הרב יוסף מאיר על הנהגתו הרבנית הייחודית של הסבא שלהם.
במהלך תקופת כהונתו התפתחה ושגשגה קהילת החרדים שם, והשפעת הרב חרגה הרבה מעבר לקהילתו. דרשותיו היו מלאים ברעיונות נפלאים, בסגנון מלוטש ובלשון צחה, ועוררו את לב שומעיו לתורה וליראת שמים, לתשובה ולמידות טובות. הוא ידע בעל פה את התנ"ך, והיה מומחה בדקדוק בלשון הקודש. הוא נודע כפוסק מומחה, בעל בקיאות נפלאה בש"ס ובפוסקים ובעל הבנה חריפה. רבנים רבים התייעצו אתו בשאלות הלכתיים סבוכות.
בשנת תרמ"ט הקים הרב ישיבה לצעירים, בה שמו דגש על לימוד עיוני של גפ"ת, ורק לאחר הבנה יסודית של הסוגיה, הוסיפו לפלפל בה. בנוסף לשיעורים היומיים שהעביר בישיבה, היה מלמד את בני קהילתו בכל יום, במשך שעתיים, שיעור בגמרא ובתוספות, באופן בהיר שהובן גם לאנשים הפשוטים.
בעקבות מלחמת העולם הראשונה עברה נייהייזל משלטון אוסטריה לשלטון סלובקיה. בשנת תרפ"ג, חתם הרב טיגרמן על 'קול קורא' להצטרף לשורות 'אגודת ישראל'. בשנת ת"ש הוא השתתף ב'כנסיה הקטנה' של 'אגודת ישראל' בהונגריה, ונשא שם את הנאום בנעילת הכנס. בנאומו סקר את השיגיה של 'אגדות ישראל' לטובת היהדות החרדי, שנעשו בהדרכת גדולי התורה והיראה. הוא שיבח את מפעל 'הדף היומי', את מערכת החינוך לבנים, את בתי הספר 'בית יעקב' לבנות, ועוד.
מספר שנים לפני השואה כבר חזה שימים קשים באים על יהדות אירופה, וחרד לגורלו של הדור הצעיר. עם פלישת ההונגרים לנייהייזל הם גזרו על יהודי העיר פתוח את חנותיהם בשבת. הרב ארגן מגבית, על מנת לשלם לשלטון הכובש לבטל את גזרתם.
הרב המשיך למסור שיעורים יומיים לעדתו, לדרוש לפניהם ולחדש חידושים, עד ליום בו גורשו לגטו. בשבת האחרונה דרש הרב לפני בני קהילתו על עניינין מסירות נפש וקידוש השם, ודן בשאלה איזו ברכה יש לברך בשעה מעשה.
מיום י"ז באייר תש"ד החלו לרכז את יהודי העיר בשני גטאות ולשדוד את רכושם, לאחר שלשה שבועות, בי"א בסיון, גורשו היהודים באכזריות נוראה על ידי השוטרים ההונגרים אל בית חרושת ללבנים שהוקף בגדרות תיל. במשך מספר ימים עונו קשות העשירים, במכות ועינויי תופת, כדי שיגלו את המקום בו הסתירו חפצי ערך. בכ' בסיון ובכ"ב בסיון, נשלחו כשלושת אלפים יהודי נייהייזל ברכבות לאושוויץ. היהודים נסעו ברכבות אלו בצפיפות איומה במשך שלשה ימים, עד להגעתם למחנה ההשמדה.
בהיותו בבית החרושת ללבנים, צפויים להישלח אל הלא-נודע, כתב הרב טיגרמן הי"ד מכתב לבנו הרב יצחק הי"ד, רבה של באקש-טשאבא, ובו כתב:
'ב"ה יום ד' בהעלותך תש"ד. אהבי בני יקירי נ"י עמ"ש וכו' ש"י. אוי לי אם אומר, אוי לי אם איני אומר, כי נגעה בנו יד ה' והובילו בין לילה, כל בני הקהילה למכונת לבנים, ומשם יוליכו אותם מחוץ למדינה בעוונותינו הרבים. ואני יושב לא עלינו בבית החולים דפה ולא ידעתי מה יעשה עמדי, אם אאלץ להשאר עד יעבור ו' או אהיה מוכרח ג"כ לילך בגולה חס ושלום… יקחו כל ממון של כל אחד… אמנם אנחנו מייחלים לישועת ה' כהרף עין אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם ברוב רחמיו וחסדיו. וגם מזוטא הוביל כל ב"ב לנאדי מעדיער ולא ידעתי מה נעשה בדינם. ואם אמנם בידי היה למלט נפש, אבל אמרתי לקיים "והלכת בדרכיו" ואמרו ז"ל שגלו השכינה גלתה עמהם. גם אני אמרתי, לא אוכל לפרוש מהם ועמם אנוכי בצרה. כתבתי לך כך זאת העובדה כאשר הוא, שלא תתמה על אשר לא אכתוב בימים הבאים כרגיל. ואל תדאג ואל תצטער עלינו הרבה, כי כל אורחות ה' חסד ואמת כו' וביטחוננו בה' האמת שעת צרה ליעקב וממנה ייוושע בקרוב בעזרת ה' יתברך ויתעלה. החותם בלב סמוך ונכון בביטחון לישועת ה' והוא ישמח אתכם וכו' בבשורות טובות ונחמות. נאום אביכם הנאמן הדורש שלומכם ושלום תורתכם באהבה ומצפה לישועה במהרה דידן, יוסף מאיר טגערמאן'.
ספר 'אלה אזכרה' מסופר שיום לפני הגירוש נשאל הרב טיגרמן האם למול תינוק יהודי שבאותו היום חל היום השמיני ללידתו. הרב וחתנו, הדיין הרב אברהם שטרן ענו שבנסיבות חירום קשה לפסוק הלכה, ועליהם להחליט ולעשות כפי הבנתם, ובירכו שהקב"ה יסבב הכל לטובה. התינוק נימוק, ואמו הצליחה בדרך נס לברוח יחד אתו מהגיטו השמור. כשהגיעה לבית בעיר סמוכה וביקשה שיתנו לה להסתתר שם, אך בעלת הבית הבחינה בתינוק הנימול וגרשה אותם. האם נאלצה להמשיך ולנדוד עד שמצאה מסתור באחד מהכפרים. לאחר זמן נודע לה כי הבית בו ביקשה להסתתר הופצץ ונהרס, זמן קצר לאחר שגורשה ממנו, וכל דייריו נספו. 'כה איסתייעא מילתא והאשה עם בנה ניצלו בזכות מסירות הנפש לקיים מצות מילה וזכו להישאר בחיים'.
ביום כ"ו בסיון תש"ד, בהיותו כבן 93, נהרג הרב יוסף מאיר עקה"ש, יחד עם חתנו הדיין הרב אברהם שטרן ורבים מבני קהילתו.
בנו, הרב יצחק, נהרג עקה"ש עם בני קהילתו בח' בתמוז תש"ד. נכדו, הרב שלמה זלמן ב"ר יצחק טיגרמן, שהיה תלמיד בישיבת פרשבורג, הצליח לברוח לשוויץ, ללא כל תעודות ולא אישורי מעבר, שם התחתן, ובהמשך עלה עם רעייתו לארץ ישראל.
רוב חידושיו של הרב יוסף מאיר היו בכתב יד ואבדו בשואה. נשארו רק שרידים מדברי תורתו, ובהם תכתובת שלו עם פוסקי דורו ומעט מדרשותיו שרשמו שומעיו.
תולדותיו הובאו בתוך הספר 'זכרון קודש: פרקי חיים וקווי אורה לדמותו של הגה"ק רבי יוסף מאיר טיגרמן זצוק"ל הי"ד גא"ד נייהייזיל', שהודפס בתוך הספר 'עם עני תושיע'.
'ותמת שרה בקרית ארבע', איתא בספר ציוני על התורה בשם גדול אחד, אל תקרי 'קרית ארבע' אלא 'קריאת ארבע', והובא בילקוט ראובני. שמעתי מגיסי הגאון הצדיק הרב מיכאל פרעסבורגער זצוק"ל ראב"ד דק"ק פאפא לפרש דהנה בפסחים (דף נו, א) אמר רבי שמעון בן לקיש: 'ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם' (בראשית מט,א) ביקש יעקב לגלונו לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חם ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד. ופירש רש"י: 'שמע ישראל', לאביהם היו אומרים, ומאז אנו אומרים 'שמע ישראל'. אבל עד יעקב כשהיו מקבלים עליהם עול מלכות שמים היו אומרים רק ארבע תיבות 'ה' אלהינו ה' אחד'. ובשעת יציאת נשמתה של שרה קיבלה עליה עול מלכות שמים בארבע תיבות אלו. וזהו שדרשו: אל תקרא בקרית ארבע אלא בקריאת ארבע תיבות אלו 'ה' אלהינו ה' אחד'. ועיין בילקוט ראובני בשם מדרש הנעלם: 'ותמת שרה בקרית ארבע' דא קריאת שמע, דלא מיתת האי צדקת על ידי נחש אלא נפקת רוחא דילה בקריאת שמע.
(בית ישראל, [א], על התורה ולקוטים שונים, עמו' כג; ספר תפארת יוסף, קונטרס בית דוד, עמו' כ)
'ויעברו ימי בכיתו, וידבר יוסף אל בית פרעה לאמר אם נא מצאתי חן בעיניכם דברו נא באזני פרעה לאמר' (בראשית נ,ד). והקשו בעלי התוספות, מדוע לא בא יוסף בעצמו אל פרעה לבקש בקשתו, אלא שלח אליו שלוחים. ונראה ליישב, דהנה לעיל פירש רש"י על הפסוק: 'וישלח פרעה ויקרא את יוסף וירצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו ויבא אל פרעה' (בראשית מא,יד) מפני כבוד המלכות, מכאן שאין לבוא לפני המלך כשאינו מגולח. וכתב המחבר בשולחן ערוך יורה דעה (סימן שמא, סעיף ה): כל זמן שלא נקבר המת אינו חולץ מנעל וכו', אבל אסור לישב וכו'. וכתב הרמ"א: ויש אומרים דאסור ברחיצה ותספורת. והנה כבר עברו שבעים יום מעת שנפטר יעקב אבינו, כדכתיב: 'וימלאו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים, ויבכו אותו מצרים שבעים יום' (בראשית נ,ג), וכל אותו הזמן הזה אסור היה יוסף בתגלחת, שהרי מתו מוטל לפניו ועדיין לא הובא לקבורה. וכן נפסק בשולחן ערוך (סימן שצ, סעיף ד), על כל המתים מגלח לאחר שלושים יום, על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבירו. והשתא אתא שפיר הא דשלח יוסף לבקש בקשתו על ידי שליח ולא הלך בעצמו, מכיון שאין לבוא לפני המלך בשיער מגודל פרע.
(בית ישראל השלם בשם הגאון ר' מיכאל פרסבורגר הי"ד)
'הא לחמא עניא'. ויש אומרים: 'כהא לחמא'. והביא מורי חמי רבינו בעל תפארת יוסף זי"ע ראיה לנוסח זה, דהנה קשיא רישא אסיפא, ברישא אמר: 'כל דצריך ייתי ויפסח', משמע שבזמן הבית מדבר. ובסיפא אמר: 'השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל', הרי דמייר אחר החורבן. לפיכך צריכין אנו לומר, שבעל ההגדה מספר על פסח מצרים, שאכלו את הפסח ועדיין לא היו בארץ ישראל… וגיסי הגאון המפורסם הרב מיכאל פרעסבורגער, אב"ד דק"ק פאפא, זי"ע, פירש על פי מאי דאיתא בתרגום יונתן לשמות יט,ד: 'ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי' – וטעינת יתכון על גננין הי כעל גדפין נשרין מן פילוסין ואובילית יתכון לאתר בית מוקדשא למעבד תמן פסחא. ופירש המפרש: שהוליכם להר המוריה, ושם עשו הפסח והמזבח, וחזרו לרעמסס בשעה קלה. עכ"ל. נמצא שאכלו את הפסח בהר המוריה, ולכן ביקשו: 'לשנה הבאה בני חורין', ולא היו צריכים לבקש: 'לשנה הבאה בארעא דישראל', כי אם בשעה שאכללו את הסעודה קודם אכילת הפסח. עד כאן דברי גיסי זצ"ל.
(בית ישראל השלם, חלק ו, מאת רבי ישראל טויסיג, עמו' עא-עב; בית ישראל, [א], על התורה ולקוטים שונים, עמו' סד; תפארת אהרן', קונטרס בית דוד, עמו' כח)
'זכר לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב' (דברים ט,כז). שמעתי מגיסי הגאון ר' מיכאל פרעסבורגער אב"ד בק"ק פאפא, הי"ד, ששמע מחמיו הגאון ר' שמואל הלוי וויינבערגער אב"ד סערדהעלי זצ"ל, בברית מילה של בן אחי מוהר"ר יצחק הי"ד. איתא במדרש (דברים רבה ג, טו) אמר לפניו משה: חשוב אותם כסדום, מה אמרת לאברהם? 'ויאמר ה' אם אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר ונשאתי לכל המקום בעבורם' (בראשית יח,כו), וויתרת לו עד עשרה. מנין, שנאמר: 'ויאמר אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם אולי ימצאון שם עשרה, ויאמר לא אשחית בעבור העשרה' (שם יח,לב). ואני מעמיד לך מאלו שמונים צדיקים. אמר לו: העמד. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הרי שבעים הזקנים, דכתיב: 'ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אתם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך, וירדתי ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם, ולא תשא אתה לבדך' (במדבר יא,טז-יז), אהרן, נדב ואביהוא, אלעזר ואיתמר, פנחס וכלב, הרי שבעים ושבעה. אמר לו הקב":ה הא משה היכן עוד שלשה צדיקים? ולא היה מוצא. אמר לפניו: ריבונו של עולם, אם הללו בחיים ואינם יכולים לעמוד להם בפרצה הזו, יעמדו המתים. אמר לפניו: עשה בזכות שלשה אבות, והרי שמונים. 'זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך' (שמות לב,יג). כיון שהזכיר משה זכות אבות, מיד אמר לו: 'סלחתי כדברך' (במדבר יד,כ). כיון שעמד שלמה וראה שהזכיר משה שבעים ושבעה צדיקים חיים ולא הועיל כלום, אילולי שהזכיר זכות שלשת אבות שהיו מתים, התחיל אומר: ושבח אני את המתים שכבר מתו, מן החיים אשר המה חיים עדנה (קהלת ד,ב). עד כאן לשון המדרש. ויש להבין, מנין למד שלמה שהמתים משובחים יותר מן החיים, שמא שווים הם, אלא שלא נמצאו שלשה צדיקים חיים והוצרך משה להעמיד לפני הקב"ה שלשה צדיקים מתים כדי להשלים מנין שמונים? ופירש בספר 'זרע יעקב', דלכאורה קשה: פתח בעשרה צדיקים וסיים בשמונים? אלא כך אמר משה: שבט לוי לא חטא בעגל, נשארו אחד עשר שבטים שחטאו, אעמיד כנגדם מאה ועשר צדיקים – עשרה כנגד כל שבט – ויכפרו על עוונם; והרי יש להם זכות שלשת אבות, שכל אחד מהם שקול כנגד עשרה, אצרף להם עוד שמונים צדיקים מן החיים ויהיו מאה ועשר. אמנם כשעמד משה למנין, לא מצא אלא שבעים ושבעה בלבד, וחסרו לו עוד שלש, כדי להשלים שמונים, התחיל לבקש: עשה בזכות שלשת אבות. כלומר: מלבד מה שהאבות שקולים כנגד שלשים צדיקים, יש לצרף זכות עצמם שהם שלשה וביחד הרי כאן שלשים ושלשה, ובסך הכל יש גאן מאה ועשר צדיקים שיכפרו על אחד עשר שבטים. והסכים הקב"ה על ידו, ואמר לו: 'סלחתי כדברך'. מכאן למד שלמה שהמתים משובחים מן החיים, שכל אחד מן הצדיקים המתים שקול כנגד אחד עשר מן הצדיקים החיים. וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'גל עיני ואביטה' (תהלים קיט, יח). רצה לומר: בזכות האבות הקדושים, שנקראו 'עינים', והם שקולים כנגד שלושים ושלשה צדיקים, נמחל לישראל על עוון העגל וניתנו להם הלוחות האחרונים. עד כאן שמעתי מגיסי זצ"ל.
(בית ישראל השלם, ה, עמו' מט-נ)
תניא ר' אליעזר אומר אסתר ברוח הקודש נאמרה שנאמר וכו', אמר שמואל אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו שנאמר 'קימו וקבלו', קימו למעלה מה שקיבלו למטה. אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דלית ליה פרכא (מגילה דף ז' ע"א). הקשו בתוספות וקשה דשמואל מי ליכא פירכא, דהא רבא גופיה הוא דאמר פרק רבי עקיבא (שבת דף פ"ח ע"א), אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש, דכתיב 'קימו וקבלו היהודים', קיימו מה שקבלו כבר. ותירץ, דלכאורה קשה מה מהני מה שקיבלו התורה בימי אחשורוש שנית, הא המפרשים האריכו בהבנת הדבר איך יוכלו האבות לקבל חוב על זרעם. בשלמא במתן תורה כתיב בפרשת נצבים (דברים כט,יד) 'כי את אשר ישנו פה' וכו' 'ואת אשר איננו פה עמנו היום', פירש רש"י ואף עם דורות העתידים להיות, אבל בימי אחשורוש קשה איך יוכלו האבות לקבל התורה על זרעם. על כן צריך לפרש שגם בימי אחשורוש קיבלו עליהם כל הנשמות שעתידים להיות כמו במתן תורה, והאיך אנו יודעים זאת, אלא על כרחך אסתר ברוח הקודש נאמרה. וזו כונת הגמרא 'קיימו למעלה' כל הנשמות שעתידים לבא לעולם את התורה, 'מה שקיבלו למטה'. ועל כן רבא דמפרש במסכת שבת (דף פ"ח) 'קיימו מה שקיבלו כבר', כוונתו על דרך שמפרש שמואל 'קימו למעלה מה שקיבלו למטה', דבלי זאת לא מהני הקבלה על הדורות הבאים.
(ספר בית ישראל השלם, ז, חידושי אגדות, מגילה ז)
.
הרב מיכאל פרסבורגר הי"ד, אב"ד פאפא, נולד בשנת תרמ"א (או תרל"ט), לאביו, הרב הגאון ר' יוסף פרסבורגר (דומ"צ בקהילת מטרסדורף, מחבר הספר 'תפארת יוסף' וחתנו של אב"ד מטרסדורף, הרב אהרן זינגר, מחבר הספר 'תפארת אהרן'), ואחיו של הרב אהרן פרסבורגר הי"ד, אב"ד באניהאד.
בספר 'על ישראל הדרתו', מזכרונות הג"ר ישראל טויסיג זצ"ל ממאטעסדארף, מסופר כי שני האחים היו מתפלפלים בלהט עם אביהם, הרב יוסף, במשך כל היום בלימודם, עד שהשכנים הנכרים היו אומרים שאינם מבינים למה בבית הרב מתקוטטים כל היום.
הרב סבל מפרנסה דחוקה, ושני בניו החליטו לסייע לאביהם באמצעות נסיעה לעיר וינה, לעסוק שם במסחר. כשנודע הדבר לאביהם, הוא קרא להם ואמר: 'אם תלכו לעסוק בפרקמטיא, אני אשב שבעה ואתאבל עליכם, ושוב לא תוכלו לראות פני'. דברים אלו עשו רושם חזק בנפש בניו, והם נשארו ללמוד בישיבה, ובהמשך התפרסמו בכל מדינת הונגריה, כתלמידי חכמים מופלגים, מגדולי ההוראה בדור שלהם.
הרב מיכאל היה תלמידם של הרב שמחה בונם עהרנפלד ושל ה'שבט סופר', הרב שמחה בונם סופר, אב"ד פרסבורג.
הרב מיכאל התחתן בשנת תשס"ה (1905) עם מרת הנלה [חנה פיגא] בת הגאון רבי שמואל לוי ויינברגר, לימים, אב"ד סרדיהאלי (חתנו של הגאון רבי הלל מקאלאמיי). לאחר נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו בבאניה. בשנת תרס"ה מונה הרב מיכאל לדיין בנאדי באניה, לאחר שחותנו עבר לסרדיהאלי. משנת תרס"ט כיהן כאב"ד ערדע-באניא, וכעבור זמן קצר, התקבל הרב מיכאל לכהן כדיין בפאפא.
גיסו הרב ישראל טויסיג כתב בספריו כי אנשי קהילת פאפא התנו מראש עם הרב, והחתימו אותו על חוזה שהוא מתחייב להתפלל בבית הכנסת של הקהילה. אולם לאחר שהתקבל למשרת דיין בקהילת פאפא, לא הלך הרב להתפלל שם. בני הקהילה איימו כי אם ימנע מללכת לבית הכנסת, יהיה עליו לעזוב ולוותר על משרתו, אך הרב אמר כי הוא לא ילך לשם, אפילו אם הוא יפסיד בשל כך את משרתו. כאשר שאלו אותו אנשי העיר, אם כן למה חתם על החוזה, אם לא היה בדעתו ללכת ולקיים את הבטחתו, השיב להם, כי הוא התחייב רק ללכת אל 'בית הכנסת', אבל מכיוון שאין להם 'בית כנסת', רק 'טעמפעל', היות והבימה שם הייתה ממוקמת ליד ארון הקודש, כמנהג הרפורמים, על זה מעולם לא התחייב. העניין עורר ויכוחים בתוך הקהילה, ובסופו של דבר ראש הקהילה פוטר, הרב נותר במשרתו, והבימה בבית הכנסת הוצבה במקומה במרכז בית הכנסת.
במקור נוסף נכתב כי הרב מיכאל קרא לאביו שיבוא לעזרתו. אביו נסע מיד לפאפא, דרש שם ב'חברת ש"ס', ולא הזכיר דבר מעניין מיקום הבימה בבית הכנסת. עם זאת, דבריו חוצבי-הלהבות אש השאירו רושם עמוק בלב ראשי הקהילה, ובעקבות כך, הם החליטו להעביר את הבימה לאמצע בית הכנסת, על מנת שהרב מיכאל יסכים להיכנס לבית הכנסת.
הרב מיכאל פרסבורגר כיהן כדיין וראש ישיבה מפורסמת בפאפא, ובהמשך כיהן כאב"ד בפאפא. תקופת רבנותו בפאפא ארכה למעלה משלושים שנה, עד לשואה.
הגאון הישיש רבי יעקב יצחק ניימן, כתב כי היה רגיל לבוא לפני הרב מיכאל פרסבורגר להציג לפניו את ספיקותיו בלימוד 'ולהשתעשע מבושם חידושי תורתו'. הרב מיכאל עמד בקשרי ידידות עם הרב הגאון בעל 'ויגד יעקב' מפאפא, ובנו בעל 'ויחי יוסף', שהתייעצו אתו בענייני הלכה, ובפרט בענייני המקוואות שבעיר שלהם. גם הרב הגאון ר' דירנפעלד הי"ד מפאפא התייעץ עם הרב רבי מיכאל כאשר התעוררו אצלו ספיקות וקושיות במהלך לימוד שו"ת 'חתם סופר'.
הרב מיכאל פרסבורגר הי"ד נספה במחנה אושוויץ, בי"ז בתמוז תש"ד, ביחד עם בני קהילתו ויחד עם כל משפחתו: בנו, הלל (עם אשתו בניו), בנו הבחור אהרן, בתו רייזל ובעלה הרב שמעון וואכטל. הי"ד.
רוב חידושיו אבדו, וגיסו, הרב ישראל טויסיג, הדפיס חידושים משמו, לעילוי נשמתו, 'כיון שבעוה"ר לא נשאר ממנו ומכל יו"ח שנספו על קדה"ש הי"ד' (סוף ספר 'תפארת אהרן').
הרב טויסיג בספרו 'בית ישראל' תנינא, ב, פרסם חידושים על מסכת בבא מציעא, בחיבור בשם 'נר מיכאל' לעילוי נשמת גיסו, 'הגאון הצדיק המפורסם רבי מיכאל פרעסבורגער ראב"ד דק"ק פאפא הי"ד, בנו של מו"ח הגאון בעל תפארת יוסף ממאטטערסדארף זצוק"ל אשר פגעו בו (ובאשתו ובשני בניו, הרבני מוהר"ר הלל, עם אשתו ובניו, והבחור אהרן, ובבתו הרבנית מרת ריזל עם בעלה הרב הגאון ר' שמעון ווכטל) ידי הארורים בימי ההשמדה הנוראה ועלה על המוקד בקדושה ובטהרה ביום המר והנמהר שבעה עשר בתמוז יחד עם כל בני קהילתו הי"ד ולא זכה לקבורה, ולא נספד כהלכה. על כן מצאתי לי לחוב קדוש לחרות בעט ברזל ועופרת דברים אחדים מחידושיי לזכרו הקדוש'.
הפרובלים הסוציאלי בתקופה האחרונה – לקח שבי -מוחות ולבות של כל האנושיות. שאלות אחרות, אשר מעולם היו נקודת הריב בין אנשים ועמים, הושמו בצל בנוכחות שאלה זו. בסיבת פתרונה בפי אשר נמו מחוללי העובדים, נשתנה יחס בני־האדם לאמונות ודעות, הביאה אתה התקררות עד כדי כבוי לגמרי אש-האמונה שלהטה תמיד בלבות בני־אדם. אבל מאד הרבה יותר, הזיקה להיהדות בפרט, כי הנוער מהמוני העם כאשר רק הגיע אליהם השפעת הסוציאליזם, נתנכרו מתורת ישראל ונעשו לשונאים ורודפים המחללים ומבזים כל קודש. וזה, משום שאצלנו פועלת גם כן התכונה הקיצונית שלנו, אשר לא סובלת שום פשר או ויתור בדעות ואמונות. אצל העמים אשר מעולם ענייני הדת נפרדים מחייהם הפרטיים, והם אצלם שתי מקצועות מופרדים, אשר לא נשפעת אחת מחברתה, לא ניכרת כל כך ההתנגדות בין שייכותם לסוציאליזם ויחסם החיובי לדתם, "עבודת השיתוף" תמיד היה מצוי אצלם וגם בזה יש אצלם מקום לאלו שני הפכים בנושא אחד. עם ישראל לשבחו, מעולם לא חילק מהותו להיות פושט צורה ולובש צורה, רק כל רעיון אשר האמין היה חדור כולו ממנו והתנהגותו על פיו הייתה חג-גוני בלי סתירות, משום זה עתה לדאבוננו תכונה זו פעולת על אלו הנשפעים מהסוציאליזם הקשור בשיטת המטריאליזם שיהיו עקביים ויכריזו מלחמת מצוה על התורה והדת המנגדת להשקפותיהם. מצדנו במלחמת ההגנה, להגן על קדשינו, צריכים לבוא מעשים של צדק, שיראו על הצדק התורתי, ולא רק דברים של בטול, ועל ידי זה יתגלה שוב כבוד התורה בעיני הנוער העובד, ויכירו כי רק בה מונח פתרון כל השאלות הכאובות, ולא צריכים לחפש אחריהם במקומות זרים אשר מאד מסוכנים לנו. מאמרי זה בעקרו פונה אלינו – לחוגים החרדים, איך לכוון מעשינו בעניין זה, ויהיו מעשים אלו מעצור בעד אלפי נשמות שלא ילכו לאבוד. לא טרחתי בזה להוכיח הפועלים איך שתורתנו וחז"ל מזהירים על הצדק, כי ההכרה בזה לא תלוי בהבאת מאמרים ואזהרות, רק פעולות ממשיות בהחיים יחליטו על ניצוח דעת התורה על דעות ושיטות אחרות, כי מה יכולים להוכיח מאמרים וצווים בעת שאנו מאמיני התורה לא מבצעים זאת בהחיים? תמיד יכריע יותר אצל הפועל צעד הכי קטן שיראה שעושים לטובתו, מאלפי אלפים ספרים מלאים אזהרות של צדק ומשפט לטובתו. ואם באמת יקר לנו כבוד התורה, צריכים אנו לגשם בהחיים מלחמת הצדק שלה, וזה יהיה המעצור וההוכחה היותר טובה לאמיתתה. בתורת היהדות תופסים ענייני היחוסים בין אדם לאדם שיהיו בצדק ועל פי מדת האמת, היסוד היותר חשוב אשר עליו נבנה רובי חוקי התורה והמצוה. אף שבמספרם לא עולים רק אל איזה עשרות מצות עשה ולא תעשה בין התרי"ג מצות אשר התורה מכלת, עם כל זה שום חשיבות וערך לא יהיה בקיום רובי שאר המצות, אם ענין הצדק, שמעותיו אשר מרוויח, ירוויח בדרך האמת ולא בתרמות ועושק, יהיה נזנח אצל האדם. הגאון בעל כתב סופר ז"ל מביא דברי המדרש רבה (שמות ל): 'ואלה המשפטים' הדא הוא דכתבי (תהילים צט) 'ועוז מלך משפט אהב', אמר להם משה לישראל: הרי נתן לכם הקב"ה את תורתו, אם אין אתם עושין את הדינין, נוטל תורתו מכם, למה? שלא נתן לכם הקב"ה את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינין וכו'. עד כאן. ומבארם בהקדם מאמרם ז"ל 'תחילת דינו של אדם: נשאת ונתת באמונה' (ובשינוי לשון מובא בשבת ל"א., שיש אנשים העושים עושר ולא במשפט וכל ימיהם רק גוזלים וחומסים, אבל נגד זה הם מדקדקים בענייני מצות שבין אדם למקום, וכאמרת בעל 'תפארת שלמה' ז"ל 'ואנשי סדום רעים וחטאים (אבל) לה' מאד', בענייני שמים היו מדקדקים וחסידים ביותר…) וה' יתברך באמת שונא גזל בעולה, ומי שגוזל בהמה ומקריבה, שנוא הוא לפני ה' והקרבן אינו מקובל. כן כתיב 'בוצע ברך ניאץ ה", הרי שגזל סאה חיטים והפריש חלה ומברך, אין זה מברך אלא מנאץ. וכן בכל מצות אשר האדם עושה, כגון קונה לולב, שופר, ציצית וכדומיהם, בעבור כסף הבא לו שלא בצדק, שנוא הוא לפני ה' והמצוות לא מקובלות. לכן שואלים בראשונה את האדם 'נשאת ונתת באמונה' – אם כספו בא לו ביושר ובצדק, שלא גנב ולא גזל ולא חטף, רק נשא ונתן באמונה, כי אז כל מה שהרוויח כספו הוא, והצדקה והחסד ושאר המצות שקיים באמצעות מעות אלו חשובות הן לפני ה' יתברך ולמצות נחשבות. לא כן אם כספו בא לו בגזל ובתרמות, אין הכסף שלו, וכל המצות שקיים בעזרתם כאין נחשבו. ולמותר שוב הבקור והדרישה על שאר המצות אם קיימם, כי אף אם קיימם, לכלום יחשבו. וזהו כוונת המדרש, 'אם אין אתם עושין את הדינין נוטל תורתו מכם' – אף כשעשיתם שאר המצות וקיימתם אותם, יהיו כאילו לא היו, כי שמירת הדינים והמשפטים הם תנאי ועיקר לערך וחשיבות של קיום שאר המצות. עם האמור נבין מה שכותב הרמב"ם (הלכות תשובה פ"א ה"א) שכל אדם העושה תשובה חייב להתוודות, ולומד זה מתשובה הכתובה אצל גזל ונאמרה בה וידוי 'והתוודו את חטאתם אשר עשו' – וזהו וידוי דברים. מדוע באמת לא נזכר ענין הוידוי בתקון שאר עבירות, כי אם רק אצל עברת גזל? ולבד מה שיפה ביאר בזה בעל חידושי הרי"ם ז"ל משום שכל העברות מקורם בגזל, כי גוזל כוח המסוים לדבר מצוה על ענין עברה, יובן לנו זה על פי דברינו, שבעברת גזל נכלל הרבה מצות, והיא יסוד ותנאי לרוב ענייני התורה, לזה נזכר חיוב הווידוי אצל גזל יותר משאר עברות, כי בתיקונו נקשר תיקון שאר המצות אף הנעשים. אבל לא רק המצות שנתקיימו באמצעות כספים לא-כשרים אין להם שום ערך וחשיבות, רק כל היהדות אצל האנשים האלו מוטלת בספק, כי הרע מזה לא מגביל עצמו רק על היחסים בינו לחבריו, אך מתפשט משפיע על הגיון מוחו ורגשי לבו, עד שבמשך זמן הוא ואנשי ביתו הניזונים על ידו יתהפכו לאחרים וינתקו כליל עול האמונה מצוואריהם, אף בהחיובים שבין אדם למקום, אשר מתחלה עוד שמרו וקיימו והסתירו מזימותיהם תחת מסווה צדק ויראת אלקים. הבני יששכר מביא בספרו אגרא דפרקא (אות קכ"ו) בשם רבו הקדוש מהרמ"מ וזה לשונו: 'על מה שהוא מן התימא, שאנחנו רואין כמה פעמים הילדים בקטנותם הולכים לבית רבם ומתמידים בלמוד תורתם ומתפללים בכוונה ועונים "אמן יהא שמיה רבה" ומישרים אורחותם, ואחר כך כשמתגדלים מתהפכים חס ושלום במידות גרועות ומבטלים התורה והתפלה וכיוצא. ומאין יתהווה זה, הרי התורה שלמדו בקטנותם, והוא הבל שאין בו חטא, היה מהראוי שתעמוד למשען ויוסיפו אומץ בנפשותם, כי מצוה גוררת מצוה? ואמר הוא ז"ל שהוא, על שאבותיהם האכילו אותם ממון גזל, שסיגלו על ידי משא ומתן שאינו באמונה ונתפטמו באיסורים, ושב להם לבשר מבשרם, ועל ידי זה נולדים תאוות ומדות גרועות' וגו' עיין שם. מבואר מדבריו שהמאכלים הנקנים בעד ממון לא־כשר מכילים בעצמם תכונת מאכלות אסורות, המטמטמים את הלב ומשרישים בהאדם מדות נשחתות ודעות כזובות, רחמנא ליצלן. מכל האמור ברור לנו, שגדולה היא הסכנה — סכנה רוחנית המרחפת על ראשינו – כשחמס ועוול מתפשטים במחנה העברים. יסודי היהדות מתנענעים על ידי זה ועמהם כל הבניין, וכל עבודתנו והתאמצותנו לחזוק היהדות על ידי תעמולה לשמירת שבת והפצת למוד התורה בין ההמונים, כלום לא יפעול להטבת המצב הרוחני, אם לא נרעיש על אי־האמת השורר כהיום ועל החשק של כל אחד ואחד לנצל את השני ולהתעשר על חשבונו. דמעת וצער העשוקים של אלו האנשים, התלויים בפרנסתם בהשגת עבודה אצל אחרים, שגבה מאד. חוקי האמת והצדק הם לפעמים נמחים כליל בחיי החברתי. כל אחד מבקש להגדיל הרווחתו על חשבון אלו התלויים בו, ובכל הזדמנות ואפשרות הוא עושק וכובש מלשלם ולקיים בדיוק התנאים שהתנו ביניהם מרצונם הטוב. וכבר אין אני מדבר מהניצול הנעשה עם הפועל אף אחרי קיום התנאים כראוי, כי תשלום שכרו לא עולה שווי עבודתו, כי על זה על כל פנים גם הפועל הסכים מראש — רק על ההפחתה אשר בתחבולות שונות מפחיתים התשלומים מכפי שהשוו ביניהם, ולא רוצים לקיים באמונה ההתחייבות שקבלו עליהם הם. והכאב היותר מכאיב בזה הוא, מה שגם חוגים החרדים לא מוצאים מזה, חוץ מחלק קטן האוחז בהאמת התורתי ומקיימו בהחיים, אבל השאר התנהגותם בעניינים אלו כלא-מאמינים ולפעמים עוד יותר גרוע. בבתי המסחר, בבתי החרושת או שאר מוסדות עבודה, נעשים עולות אכזריותיות בלי הכאת לב והרהור חרטה על זה. והצבור לא מוחה ולא מפריע, רק מביט על כל זה באדישות. רגש הערבות אשר עוד מהבהב בנו, משתמשים עמו רק במצות שהם מסוג בין אדם למקום, וכאלו לא חל כלל על חמס וגזל הנעשה בענייני ממון בין אחד לחברו. מחלת המסירות והמלשינות נתפשטה אצלינו במדה מאד מסוכנת, בשביל דבר הכי-קל מוסר ומלשין אחד על השני ועושהו אומלל על כל חייו. וסר הפחד, שהצבור יתנפלו על המסור וינחרו אותו אף ביום הכפורים שחל בשבת ובמקום קדוש, כמו שבאמת קרה בהעבר ומובא בסוף ספר 'זכרון יהודה', שו"ת לרבינו יהודה בן הרא"ש ז"ל, בתשובה סי' ע"ח, אשר חתומים עליה חכמים קדמונים ומהם רבנו יעקב בן הרא"ש (בעל הטורים) ז"ל, וזה לשונו: 'הלכך בנדון זה של יוסף בן שמואל ששאלו עליו, אשר היום כמה שנים הוחזק מסור למסור יחידים ורבים בכלל ובפרט, כל הקודם להורגו זכה. ולא מטעם דרודף את חברו להרגו שכל אדם חייב להציל הנרדף מיד הרודף, אלא כל אדם חשבינן ליה לגבי דידיה כנרדף ממנו, כמו שהוחזק ליחידים ורבים, ובכל שעתא ושעתא חשבינן ליה כרודף אחריו להרגו אפילו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. ולא עוד אלא מי שיכולת בידו להורגו ואינו הורגו, נענש על כל מה שיעשה, כאלו עשאו הוא. וכן שמענו שסקל ר"י הלוי בן מיגש למסור אחד באליסנה ביום הכיפורים שחל להיות בשבת בשעת נעילה'. עד כאן. כי כיום נתאבנו רגשי הצבור אל עניינים כאלו ואיש הישר בעיניו עושה.
הקהילות במדינתנו, חוץ מחלק קטן, הנהלתם נמצא בידי אנשים שגונבים ומנצלים אותה בכל אפשרות המזדמן להם ומביאים עם הנהלתם לידי הרוס כל המוסדות המתקיימים אצל הקהילה מהרבה דורות שעברו. משועבדי הקהילה רעבים, כי לא משיגים משכורתם, הכסף המוכן בעדם מתחלק בין ה'עדת מרעים', רק פרורים מותירים בעד המשועבדים, והם על ידי זה עניים ומדוכאים. הקהילה, אף הכי-קטנה, מלאה חובות לאלפים, לעומת שבזמנים הקודמים עוד קמצו הרבה כסף ורכשו מגרשים ובניינים ושאר דברים לצורך הקהילה. עסקנות בצרכי צבור נעשה ל'מקור פרנסה', לאומנות, אשר הרבה מאמנים ידיהם אליה. והפרנסים ברוב עיירות אין להם שום מסחר או מלאכה אחרת להחיות נפשם, רק זו. הדבר בא לידי מצב בזוי כל כך, עד שאיש הגון מוצא לנחוץ כשמדבר מעצמו להודיע שאינו פרגס או שאר עסקן ציבורי, כי תחת מלה הזאת מבינים איש החי מכסף הקהילה ומושג 'לא שלו' זר אצלו. אבל אנשים הגונים מעטים המה, נער יכתבם. אצל הרוב יכולים לראות, כשמדברים עמהם מהם אודות הקהילה, איך שאשי קנאה מתנוצצים בעיניהם בעבור זה שנשארו מן הצד, ולא ראו שישיגו עצמן אל ה"קערה". וההתלוננות וההתמרמרות המתעורר לפעמים נגד סדרים כאלו, אין זאת באה עם כוונת תיקון העניין, רק להסיר הפרנסים הנוכחים ולאפשר על ידי זה השגת עצמו אל ה"שוקת". ממש להתפלא, איך אחרי מצב מעציב כזה עוד מה מתקיים אצלינו. צריכים אנו לכתוב זאת על חשבונה של ההשגחה העליונה, השומרת ומשגיחה על נצחיותו של ישראל שלא יכלה אף בתנאים הכי גרועים, כי אחרת אין להבין זאת. וכשאני מדבר על אודות אלו העניינים יחד, אשר מעל נדמה כי מופרדים הם בלי שייכות קרובה ביניהם -כי מה ענין ניצול הפועלים לנגע המלשינות או לחיי הקהילות איך הן – הוא משום, שלפי השקפתי מקורם של כל אלו הוא אחד: השקר והתרמות שנתפשט במחננו ואי-המורא בעד חטא כשנוגעים בממון זר או מפסידים אותו. וכשעבודתנו תהיה באותו הכוון להשריש אהבת האמת והצדק והשרוש אחרי הקלות בזה, לעורר תשומת לב של הצבור שיתנגד ויפריע נגד תרמות ועולות, ויתייחס לאלו האנשים כאלו לעושים מעשים הכי-מתועבים – כל אלו הרעות מהר יחלופו והטבת המצב יתראה בכל העניינים, יחוסים יותר טובים בין האנשים ועסקנות בצרכי הצבור יהיה באמונה. ואין לנו ליגש בהתרת פתרון זה הפרובלים רק מצד נקודת מבט של פרט אחד, (וכמו שעשו העובדים בהתארגנם שהדגישו שרק ענין ניצול הפועלים עניינם, וחלקו האנושיות על שתי מחנות הלוחמות תמיד 'בעלי הון' ו'פועלים', ולא רוצים להכיר, שאם לחלק על מחנות, היא רק על אלו – 'אנשי אמת' ו'אנשי מרמה', הבאים מכל המעמדות, בין מבעלי ההון ובין מהפועלים) רק להקיף את כל העניין במלא הוקפו, מלחמת האמת נגד השקר בכל מקום שהוא ובניצחון האמת יתראה הטבה בכל המקצועות. 'ועוז מלך משפט אהב' – עוזה וכבודה של תורת מלך מלכי המלכים יתברך שמו מתגלת ונבלטת בסדר המשפטים, אשר סדרה את האנושיות ובהגבלת וקביעת היחוסים של כל אחד אל השני. כל האמונות והנימוסים, אשר נצרו ונתהוו על ידי אנשים שרצו לחקות תורת ה' ושתהיה במקומה, סובלים מפלתן לא במקצוע וחלק האלהות אשר בתכניתן, רק בסדור חיי החברה ואישור החוקים של צדק ומשפט, פה מתראה חולשתן ואי-קיומן ואובדים בשביל זה חשיבותן וערכן אצל האנושיות, כי בתור יצירות מבן תמותה מעולם לא יכלו להשתחרר ולהתנשא מכל נגיעה עצמית וחד-צדדית. הצדק והמשפט שלהן מתראה תמיד בעד חלק גדול מהאנושיות, כגזל וחמס הפשוט. והשאלה הכאובה של הפרובלמים הסוציאלי, שום פעם עודנה לא סרה מהסדר היום אצל העמים האליליים, אשר עומדים רחוק מתורת היהדות ,רק להיפוך, תמיד עוד מתרבים ומתחדדים הסכסוכים והחיכוכים והמריבות בין המעמדות והשדרות השונות של הצבור. בצדק יכולים להדגיש, ששאלת הצדק והמשפט עד כמה היא נפתרת, היא אבן המבחן מערכה האמיתי של כל אמונה ודת, וכפי הצלחתה בזו המקצוע תלוי כל השפעתה והתקבלותה, שתתקבל ותתקיים אצל האנושיות. ורעיון זה הביעו חז"ל ביחס לתורתנו הקדושה (קדושין ל"א) דרש עולא רבא אפיתחא דבי נשיאה, מאי דכתיב (תהלים קל"ח) 'יודוך ה' כל מלכי ארץ, כי שמעו אמרי פיך', 'מאמר פיך' לא נאמר, אלא 'אמרי פיך' – בשעה שאמר הקב"ה 'אנכי' ו'לא יהיה לך', אמרו עובדי כוכבים לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר 'כבד את אביך ואת אמך', חזרו והודו למאמרות הראשונות. עד כאן – הצהרת עשרת הדברות, אשר המה יסודי וכללות התורה כשהגיע שמע שלהן אל העמים, לא נתפעלו ממאמרות הראשונות 'אנכי' ו'לא יהיה לך', אשר המה בדעות ואמיתת מציאת הבורא יתברך שמו, אחדותו ומוראו. רק אז, כאשר שמעו הדברות האחרות המתחילים מן צווי כבוד אב ואם, אשר המה במידות וישוב העולם, המישרים הנהגת האדם עם זולתו, חזרו והודו למאמרות הראשונות. על ידי תורת החוקים והמשפטים אשר לישראל הכירו אלו מהאמות, אשר מביטים בעיניים טהורות, כי זו האמונה היא האמת הטהורה וקול השם בקרבה, כי את הכל יכולים לחקות, אבל לא קביעת המשפטים שיהיו צודקים באמת. 'מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום' – תורת המשפטים היא סודו של יוצר העולם, היודע תכונת נבראיו והסדור היאה להם, העומד מעל כל האנושיות. ובשביל זה אש דת הניתן ממנו יתברך שמו, לא נשפעת משום נגיעה לאיזה צד והם טהורים ואמיתיים, אבל בין העמים אשר קול השם לא הגיע אליהם, המשפטים בל ידועים – הנומוסים והמשפטים הנעשים על ידי מחוקקיהם, בהכרח ניתן שם זכות קדימה למפלגה או לשדרה אשר המחוקקים שייכים לה, על חשבון הנשארים שהם רוב העם, הסובלים מאותו הצדק והמשפט, כי בשגם הם בשר מחוקקי המשפט ואהבה עצמית מעורבת בכל מעשיהם. כן כשבא הגר אל הלל הזקן עם הבקשה, שילמדהו יסוד כל היהדות במלות קצרות, לא למד עמו יסוד התורה, אשר בין אדם למקום, הנכללה ב'ואהבת את ה' אלקיך', רק יסוד תורת המשפטים אשר בין אדם לחברו, 'ואהבת לרעך כמוך' בפירושו הממשי 'מה דעלך סני, לחברך לא תעביד', זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא, כי על ידו יכיר קדושת וטהרת היהדות הנבדלת מכל הזיופים. עם זה מובן לנו, מדוע היהדות מבטת על ההזנחה בעניני הצדק לא רק כעל חסרון ופגם בפרט אחד, אשר בין רוב הצוויים הסובבים את האדם, רק כעל מחלת הרקב שתהרוס יסודי כל האמונה, כי חטא הנעשה לא מתייחס רק על האיש החוטא, כי אם מזקת לחשיבותה של כל האמונה, כרוך בעקבה חלול השם וחלול כל התורה, כי באלו המעשים מונחים האשור והקיום להחשיבות והערך של התורה, מעלותיה ויתרונה על כל זיוף והתחקות. ובאם גם אנשי התורה מזניחים זאת, נוחלת גם היא חלול ובזיון. ולא רק על מעשי גזל ממש מוסבים דברי חז"ל, גם על התנהגות באופן כזה, שתעשה הרושם של עשיית גזל, אף שבאמת לא גזל, נחשבים לחלול השם, אשר שום דבר לא מועיל לתיקונו, רק המיתה ביכולתה לנקות הנשמה מהכתמים שנעשו בה. בה בעת, אשר לשאר עבירות מועלת תשובה או, רחמנא ליצלן, ייסורים, מפני שבמעשה הגזל או אף עשיית רושם שגזול, מחטיא את הרבים ומביא בזיון וגנות לא רק על עצמו, רק, חס ושלום, על נותן התורה יתברך שמו, כדברי הגמרא (יומא פ"ו) 'אבל מי שיש חלול השם בידו, אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת, שנאמר (ישעיה כב) 'ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון'. היכי דמי חלול השם? אמר רב, כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר', ברש"י שם 'וכשאני מאחר לפרוע, הוא אומר שאני גזלן, ולומד ממני להיות מזלזל בגזל'. עד כאן. אשר לכאורה דבר זה, שאחרים ילמדו ממנו לרעה, יוכל להיות בכל העניינים אשר יזניח, ומה זה שתפס רק ענין של גזל לסבוב חלול השם יותר משאר עניינים? אבל עם הנחתנו, שבעניין הצדק ניכר ונתקיים ערך כל הדת, מובן מה שעל שאלת היכי דמי חלול השם, בא התשובה מעניין של גזל, כי רק זאת גורמת באם נזנחת חלול השם של כל התורה ומשפעת לרוע על כל הסביבה אשר לא כן בשאר עניינים – הזנחתם נתלים ברוע לבם של העוברים ולא מוצגים על חשבון התורה. שום דבר לא הזיק כל כך את היהדות, אשר בעבורו נושרים אברים שלימים ממנה וביחוד הנוער המטה דרכו ממנה והופך לה עורף, כמו הזנחת הצדק על ידי החרדים. חלול שבת בפרהסיא, רחמא ליצלן, לא משפיע כל כך לרע כמו עשיית עוולה ואי-צדק על ידי איש חרד, כי ברבות, רחמנא ליצלן, חלול שבת, כל הרואה יודע, כי המחללים לא מאמינים הם ואין ללמוד מהם, אבל התרמות, שהוא רואה אצל איש המאמין ביחסיו לאחרים, מביאתו זאת להרהר, אולי גם תורתנו לא מקפדת על זה, והיא, להבדיל, כמו כל הדתות, אשר למעשה הגינו על בעלי ההון שנעשו מחמס ועול, ותחת אדרתן מצאו מחסה כל המנצלים והפרזיטין אשר מעולם. ויצדיק כמו כן מה שארגון הפועלים בכל העולם יחד עם הלחמם נגד הקפיטל, לוחמים בחרף נפש נגד הדתות ונושאי הדתות, עם הנימוק, שהם מישנים את הפועל ומעכבים אותו שלא יתנגד ולא יתייצב לשנות הסדר להטבת מצבו ועוד מזיקים עניני העובדים והפועלים. וגם לאמונת היהדות חצותיהם פנויות, ולא עושים בעדה שום הבדל משאר הדתות. ופה לא יועילו שום ראיות והוכחות להוכיח שהיהדות שונה היא מכל הדתות, כי היא לא סובלת שום לא-אמת במעשי האדם ולא נותנת למלאות הזנחת זה הדבר על ידי צדקות או קרבנות, כי לעיקר היה תמיד אצלינו למוד הנביאים ומוסרם 'כי חסד חפצתי ולא זבח' (הושע ו). ובהשפעת היהדות היה מפותח אצלינו תמיד רגש כביר של להציל העשוק מיד עושקו, וכל אחד ראה חוב בעצמו שיעמוד לעזרה להחלשים המנוצלים על ידי תקיפים מהם. בניגוד להמוסר של הדתות, אשר להעמים האליליים, אשר הוא פלטוני-נזירותי וכולו מוגזם מבלי אפשרות שאיש פשוט יקיימו במילואו, כי דורש מאנשיו שיגביהו עצמם למדרגת מלאכים בסבלנות ובעשיית טוב יותר מכוחם, ובזה בעצמו מאפשר ונותן מקום לבעלי-זרוע והון, שיעשקו וידכאו בשער החלשים והנכנעים תחתם בלי התייצבות והתנגדות מצדם של האחרונים, כי על כן מאמינים הם, והאמונה לומדת אותם לסבול. ובמקום ריב ומשפט מהמנהיגים הדתיים שיריבו משפטם, שמעו מהם אמרי נוחם, איך שצריכים וטוב לסבול, כי גם יוצרי אמונתם, שם רשעים ירקב, סבלו הרבה, ובסבלנותם הם נעשים צרופים ומנושאים וינחלו בשביל זה טוב עולם הבא, בה בעת שהם בעצמם ישבו אצל שלחן מלא מטוב עולם הזה ולא חיכו כלל על עולם הבא. ואחרת לא היה יכול להיות הנהגתם, כי הם בעצמם היו בעלי הון ובעלים של שטחים גדולים, אדמה והרבה עבדים ופועלים, וכדי שלא יצטרכו לשחררם או על כל פנים להיטיב מצבם, ערבבו מוחות ההמון במושגי שווא מענייני אמונה ובתנחומות והבטחות של עולם הבא, כדי שלא ינסו להיטיב מצבם הרע בעולם הזה על חשבונם. אבל לא כן תורתנו הקדושה, אשר היא תורת חיים בעד החיים ודרכיה דרכי נועם מותאמת כפי היכולת והאפשרות של הבני אדם, מצגת חוקים והגבלות לסדר האנושיות בכל תנאי ואופני החיים, נרשם בה בחוקים קבועים ובהירים התביעות הצודקות והזכויות של עולם העובד. גם אין לדבר אודות שום השוואה ודמיון בין חכמינו להכומרים שלהם, בעת שחכמינו אינם בעלי-הון ורכוש, רובם עניים, לכל היותר אנשים ממצב הבינוני והוא דבר בלתי-אפשרי שמצדם יבוא איזה ניצול כמו מהכומרים. ובפעולתם הציבורי לא נחמו את הפונים אליהם לעזרה בתנחומים של שווא, רק רבו ריב אלמנה ויתום שלא יעושקו ודרך רשעים עוותו והנהיגו משפט במחנה העברים, שלא יעשוק וינצל אחד את חברו. כל זה לא יועיל להוכיח צדקת ואמיתת דתנו כל זמן שבהחיים הממשיים יקרו לעתים קרובות מקרים, המראים על שינוי קיצוני שנתהווה בשנים האחרונות. רגש הערבות, זה, שכל אחד יתעניין במצבו הרוחני של השני, מתייחס רק במקצועות הדת הנעשים בפרהסיא, אבל בנוגע לענייני המידות, איך האדם ביחסיו לחברו, זה לא מענין לשום אחד. ורגש הכביר להציל העשוק מיד עושקו, חלף כליל מחיי הצבור ונשאר רק שם כשהדבר הוא ענין ציבורי ולא נוגע לאיש פרטי. כשצריכים ליישב איזה משרה או התמנות, מיד מתלקחת אש מלחמה גדולה בין הצדדים והמפלגות הנוצרים עם התהוות השאלה הזו, ובכל אחת מענה בפיה, שלא יכולה להרשות שיקופח זכותו של המועמד שהוא מצגת, וכל אחד מוצא בעצמו חוב קדוש, שייקח חבל בזו המלחמה ושיסמוך באיזה צד, מבלי ליתן שיעשה, חס ושלום, שלא כדין, והמועמד שלו, אשר לפי דעתו, רק הוא היותר מוצדק למשרה זו, לא יעושק. אבל וי, וי לאותה המלחמה של אמת תחת התואנה של חיוב המונח על כל אחד להציל העשוק מיד עושקו, כי על ידה מחריבים את הקהילות על השאר ועושים שמות במחנה ישראל, מחריבים מוסדות השונות, אשר בלי זה גם כן רפויים, בה בעת, שבהחיים הפרטיים של כל אחד ואחד שורר הפקרות, גוזלים וחומסים ולא איכפת לשום אחד, כי כל אחד לא רואה עצמו מוצדק שיתערב בריב לא-לו.
והפרדוקס היותר גדול בזה הוא, שהעובדים והפועלים החרדים העובדים אצל 'חרדים', סובלים ומנוצלים יותר מפועלים נכרים או חופשים, כי עם הנכרי או החפשי מוכרחים להתחשב ולהתייחס אליו כראוי, מפני שהם מאורגנים, והארגון הנעשה בין הפועלים מצלת אותם הרבה, שלא יהיו נדכאים בשער ושיבוצע על כל פנים ההתחייבות שקבל עליו נותן העבודה. לא כן הפועל החרדי, אשר בשביל חרדיותו לא שייך לארגון העובדים, אשר רוח חפשי ביחס לדת שורר בהם – אליו מתייחסים בבוז ובזלזול, כי בטוחים שהוא לא ישליך עבודתו, כדי שבאמצעות שביתה יכריח את נותן העבודה על הטבת מצבו, גם לא ילך להתלונן אל הערכאות, כי על כן חרד הוא ולא יחקה על מעשי השמאליים, אבל מה שהם יהודים ולפעמים עוד חרדים, זה לא זוכרים, רק לוחצים ומנצלים את הפועל בכל מה שאפשר.
למדי בולט הדבר במוסדי חנוך החרדי, מלמדי לימודי־קודש נמצאים במצב שפל, אשר קשה לתארהו; משכורתם מאד פעוט, וגם זאת לא משיגים בדיוק; חובות מהלא־פרוע להם, גדלים לסכומים גדולים, אשר לעולם לא ישולם להם. לעומת זה המורים ללימודי־חול, אנשים חופשים, מקבלים משכורת הרבה יותר לפי ערך מאשר המלמדים. וזאת בדיוק, כי אם מעכבים אותם מעט, מיד שובתים. וכה הדבר ממוצע בכל שוק העבודה, הדתיים סובלים פי-שנים מאשר הלא־דתיים וביותר אצל נותני עבודה דתיים, כי יודעים הם איך להשתמש עם החרדיות של הפועל, כדי לנצלו על ידי זה יותר. ומי יכול לדמות החילול השם הנורא המסובב מזה. והאם נוכל לקוות שהבנים של אלו הסובלים, בראותם יחס הזלזול מצד החרדים להתלויים בהם, שלא יכפרו חס ושלום בכל היהדות, כי הלא בעיניהם רואים, שהאבות, בשביל שהם חרדים, סובלים כל ימי חייהם, בעת שהחפשים באותה עבודה בעצמה מצבם יותר טוב. ואחרי כל זה, מה הפלא, שהנוער העובד, בראותו מצב האומלל של הפועלים הדתיים, עוברים בהמון למחנות השמאליים ונעשים לאויבים היותר עזים והיותר מכעיסים להיהדות ולהמנהיגים הדתיים, נקמנים, העושים להכעיס ולוחמים את הדת בכל הזדמנות ומגנים כל קודש, כי כל הזנחת הצדק מציגים על חשבון האמונה, כאלו היא לומדת את האדם לעוול ולעשוק. כל זה נגרם ומסובב על ידי ההתייחסות לא־צדק מהאנשים החרדים, הנעשה מבלי מעצור ומפריע מהצבור. ואין לצפות על שינוי לטוב, כל זמן שאלו ההשפעות הרעות מהתנהגות כזו יפעילו לרוע בקרב מחנה העברים, וביחוד על הנוער. שום דבר לא יעצור בעד זרם הכפירה, הבא בגלל הזנחת היחסים בין אדם לחברו אצל המאמינים. אם לא נפנה עבודתנו בשביל הרמת התורה והיהדות אל זה הכוון, להחזיר צדק המופתי, ששרר בנו בהזמנים שהחזקנו בתורתנו הקדושה. ותמיד אנו רואים זאת בחיים, שירידת היהדות והשפלת כבודה, נקשרת בהיחסים הנהוגים בנו, אם צודקים, או כוזבים – 'ועוז מלך משפט אהב' – עוזו וכבודו של ה' יתברך תלוי בהתבצעות תורת המשפטים בהחיים. העבודה בתקון זה העניין מונח ביסוד ארגון מאנשים השואפים להאמת ולא מעונין להם התחלקות האנושיות למפלגות ומעמדות, רק שישאפו להמטרה לעבוד אחרי השורש של העוולות והחמס, בלי הבדל מאיזה צד שהם באים, אם מבעלי ההון, או מהפועלים, ומבלי עבור על העובדא, שכהיום באופן מגונה הפועלים מנוצלים. מובן, שהתארגנותם הוא ענין הכרחי, אבל בזה לא לשכוח, שאנו בעיקר נגד יצירת הבדלים של מעמדות, וכמו שבהארגון לא יהיה מקום בעד נותן עבודה שהוא מנצל, כן אין מקום ולא רשאי להיות בה חבר, פועל רמאי. השיתוף בהארגון בחלקו הגדול מפועלים צריך להיות רק ענין מקרה, מפני שהם מרגישים על עורם העוולות הנעשות, ובשביל זה הם מוצדקים להיות התובעים והלוחמים בעד האמת, אבל לא שהארגון יהיה רק מפלגת עובדים, אף כשיהיה מזויין עם שם לווי 'מפלגת עובדים חרדים', להיפוך, מאד רצוי, שיתראה בה השיתוף מבעלי הון הנקיים מעשיית עוולות בעסקיהם, ולא רוצים להתעשר על חשבון התלויים בם. וזאת צריך להיות המטרה האחרונה של הארגון, שכל בעלי-הון יוכלו להשתתף בה ולהיות חבריה. פעולתה תהיה לעורר דעת הצבור, שיתנגד ויביע מחאתו תמיד נגד אלו העושקים והכובשים. ואלו החרדים, אשר בעסקיהם לא רוצים להיות טובים מהחפשים, אשר משפט התורה לא מכריע אצלם, יפגשו בסקירות של בוז מכל הצבור, עד שיהיו מוכרחים לשנות מעשיהם בשביל לחץ דעת הצבור הפומבי שיעיק עליהם. ולבד עבודת תעמולה זו, להוקיע את המעשים הרעים לעיני השמש, יהיה עבודתה לארגן כל הסובלים שיתייצבו מבלי תת להינצל, ולשרש אותה השקפה השוררת בשדרות החרדים, שצריכים לסבול בענייני ממון ואינה סובלת התנגדות והתייצבות באמצעים קיצוניים מצד הנעשקים, ורואה בזה התחקות לדרכים לא-תוריים – אותה הדעה המשובשת צריכים אנו לבטלה ולהראות גלוי, כי התורה מחייבת לא רק העושק, רק גם להאיש הנותן שיעשק, ואולי חיובו עוד יותר, כי רק רכות לבו גורמת שהאחר יעשקהו, ולו התנגד בכל תוקף, אז לא נעשתה העול והחמס. צריכים אנו להראות כי הסבלנות באופן שניתן האפשרות לאיש עוול שיעוול יותר, אינה נובעת כלל מתורתנו הקדושה, אשר תורתה תורת חיים ודרכיה דרכי נועם, ולא תלמוד להאדם שכל ימיו יהיה עשוק ורצוץ וגופו יהיה מוכן בעד אנשי מרמה למלאות מזמות רשע במעשי חמס ורצח. יותר היא לקוחה מדתות עמים האליליים, שבאו בסיסמות של בלוף וכזב 'לחם תמורת אבנים', 'כשתשיג מכת לחי הושט צד השני', ועוד כדומה, ואשר באמת בהחיים, מאמיניהם שנתגדלו על ברכיהן לא היו כלל שיות תמימות נקיות, רק שפכו דם נקי ועשו כל הרציחות והתועבות שבעולם. חוקתנו היא 'הבא להורגך – השכם להורגו', כי החטאים והמעשים הרעים הם כמו מצולה אשר בהם טובע האדם החוטא, ולפעמים כבר הוא טובע שלא מדעתו, מפני שהקרקע נשמטת מתחת רגליו, ולו נתקשה הקרקע תחתיו, היה חדל מלטבוע. וזאת תלוי בהאנשים הנעשקים, באם מצדם לא בא שום התנגדות, אזי טובע הוא העושק כבר אף שלא מדעתו, כי דרכו להשאול חפשי בלי מעצורים, ואנו הגורמים הנותנים מכשול לפני אותו העיוור בזה, שלא מפריעים אנו אותו במחשבותיו הרעים. הרצח הראשון המובא בהתורה – הריגת קין את הבל, נאשם לא רק קין הרוצח, רק גם הבל הנרצח. כי הבל היה חזק מקין, כמובא במדרש רבה (בראשית כב אות ח) 'אמר רבי יוחנן הבל היה גיבור מקין, שאין תלמוד לומר 'ויקם', אלא מלמד שהיה נתון תחתיו. אמר לו: שנינו בעולם, מה את הולך ואומר לאבא? נתמלא עליו רחמים, מיד עמד עליו והרגו. מן תמן אינון אמרין 'טב לביש לא תעביד, וביש לא ימטי לך'. עד כאן – התחסד הבל יותר מהראוי, ולא קיים 'הבא להורגך – השכם להורגו', והביא על עצמו מיתתו, וגרם שקין יעשה רוצח ויומת גם כן כדברי המדרש שם (פרשה כג אות ה): 'תחת הבל כי הרגו קין' – מחטייה של הבל נהרג קין. לשני אילנות שהיו סמוכין זה לזה, פכרה רוח את אחד מהן ונפל על חברו ופכרו, כך 'תחת הבל כי הרגו קין' – מחטייה של הבל, נהרג קין. עד כאן, אשר מפשוטן של הדברים נראה, שמחייבים גם את הבל ועושים אותו חייב במיתת קין. וזה מפני שריחם עליו שלא כדין, כי היה צריך לעשותו בלתי-מזיק, ולא להתרחם עליו ולהניחו חפשי. הזוהר הקדוש בהעריכו את קין והבל אומר (זהר בראשית דף נה) 'ואמר ר' יהודא כתיב, 'ויולד בדמותו כצלמו', משמע דבנין אחרנין לא הוו בדיוקנא דיליה, ודא 'בדמותו כצלמו', בתיקונא דגופא ובתיקונא דנפשא באורח מישר. כמה דאמר רבי שמעון משמיה דר' ייבא סבא: בנין אחרנין באתדבקותא דזוהמא דנחש, וההוא דרכיב ביה דאיהו סמאל הוו ובגין כך לא הוו בדיוקנא דאדם. ואי תימא הא אמרת דהבל מסטרא אחרא הוה? הכי הוא, אבל תרווייהו לא הוו בדיוקנא דלתתא. עד כאן. הבל היה בתקונא דנפשא התחסד ביותר, וקין היה בתקונא דגופא התאכזר ביותר, ושניהם לא טובים, שניהם לא היו מוכשרים שיתקיים העולם מהם, כי האורח מישר דורש להיות בתקונא דנפשא ובתקונא דגופא, וצד אחד לא יכריע יותר מהצד השני, כי רק במשקל שווה של אלו הכוחות מתאפשר קיום העולם וישובו. 'כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט, על כל נעלם, אם טוב רע' (קהלת יב, יד) לא רק על הרע יבוא האדם במשפט, כי גם על הטוב המדומה המביא לידי רע המוחלט, על אותה הסבלנות מצד הנעשקים הנותנים עצמם להעשק, וגורמים שימלא הארץ חמס, כי העריץ והלוחץ לא היה 'זאב', אם הנעשק לא היה 'כבש'. על כל אלה יביא אותנו ה' במשפט, כי מדת הסבלנות, אשר התורה לומדת אותנו שנהיה שמור מכל שמץ נקמה והחזרת עשיית רע באותה מדה למי שעשה לנו, הוא רק אז, כשנוגע לעוולות שנעשו כבר והופעתן לא ישנה, אזי מחויבים אנו לעקור מלבנו כל רגש של שנאה, רק למחול ולשכוח העוולה. לא כן כשהרע הוא הופעה תמידית, ועם לא-ההתנגדות היא גדלה, אז מדת הסבלנות היא הפשע היותר נורא, כי מאפשרת הפרחת מעשי גזלות וחמס. וצווי הזמן אז – במקום סבלנות – הוא 'ובערת הרע מקרבך'. ואם שכל אחד בענייניו לא רשאי ולא יכול לברר ולקבוע עם מי הצדק, ולא ראוי להוציא משפט עד כמה הוא צודק והשני עושה נגדו עוול, אבל הצבור מוכרח ליקח לידו ההשגחה והביקורת באלו העניינים. ואחרי הברור הנכון עליו לידון את הרע, ולשרש אחריה, ולא להימנע ולדבר אודות סבלנות, אשר יש לה מקום אצל הפרט כשהדבר נוגע לענייניו והוא נוגע באותו הדבר. וזה לשון ספר חובת הלבבות (בשער הכניעה פרק י', אחרי אשר חושב המנהגים שראוי לנהוג בהם בעל הכניעה) והתשיעי שינקום מן הרשעים לכבוד הבורא, ואל תשיאהו מחילתו לבני אדם בצד עצמו למחול בדברי האלהים או למי שידבר בנביאיו וחסידיו וסגולתו, ואל ינהג בעושק בני אדם איש את רעהו כמנהגו במחילתו להם בעשקם אותו, אך יציל העשוק ויעזור להוציא מיד העושק, כמו שכתוב (ירמיה כח) 'דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק', ואמר (איוב כט) 'ואשברה מתלעות עול', עד כאן. הזנחנו עד עתה את הדבר ולא הרגשנו בצער ובסבלון של המונים פועלים ועובדים התלויים באחרים, וההזנחה מצדינו עלתה במחיר היותר־יקר חילול כבוד תורתנו, ואלפי אלפים נשמות שנכרתו ממקור מחצבתם וירדו לטמיון. הווידוי הכתובה בתורה, סוף כל סוף נכתבה אצל הגזל הפשוט, איך שאחד גוזל פקדון של חברו, וכשמתחרט עליו להתוודה. גם עלינו להתוודות על ההזנחה הזו, ולתקנה ביסוד ארגון של אנשי צדק עם המטרה, להגן על עניינים כאלו ולהנהיג שוב בחיי הצבור הצדק התורתי, אשר על ידו יתרומם כבוד שמים שהכל יכירו 'אתה כוננת מישרים, משפט וצדקה ביעקב אתה עשית', שהצדק האמיתי נחקק רק בתורתנו הקדושה, וסבך מאלו השאלות נוצרים רק אצל אלו העמים שלא נשפעו מתורת ה', ועם ישראל הנענה המונח נכנע תחת לחץ של עול הגלות ושנאת העמים, יכשיר גאולתו וחירותו, רק בזכות הצדק שינהיג במחנהו, כי 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.
(הגיוני הלוי, עמו' כא-לה)
הרב רפאל חיים הלוי לוונטל (לעוונטאהל) הי"ד נולד בשנת 1907 לאימו, הרבנית הינדא (בת הרב משה נתן כהנא שפירא אב"ד קאשונז-גדול מחבר ביאור 'שמן למאור' על ספר תהלים), ולאביו, הרב אליעזר צבי הי"ד אב"ד טשעלדז' (צ'לאדז' שליד בנדין, היה מתלמידי האדמו"ר הגאון בעל 'אבני נזר'), בן הגאון ר' אפרים שרגא אב"ד איניאווע מחבר הספר 'חמדת אפרים', בן הגאון ר' חיים משה אב"ד מראשקי, בן הגאון רפאל זאב אב"ד זאקראטשין (חתנו של הרב אליעזר ליפמן אב"ד ראוויטש וליסא, חתן רבי יהודה נאומברג, חתן הגאון רבי מאיר פוזנר מחבר שו"ת 'בית מאיר'), בן הגאון ר' אפרים הלוי אב"ד קויל. הרב רפאל חיים התחתן באלול תרצ"ג (1933) עם מרת יוטה מלכה, בת הרב יצחק מרדכי הכהן רבינוביץ הי"ד אב"ד בפלאוונא (נכד אדמו"ר ה'תפארת שלמה' מרדומסק) והרבנית רויזא, בת ר' דוב בורנשטין. הרב רפאל חיים כיהן כמזכיר המכינה ל'ישיבת חכמי לובלין' בראחוב-אנאפול, ואחיו, הרב יששכר הי"ד כיהן כראש הישיבה. הרב רפאל חיים חיבר את ספר 'הגיוני הלוי' (פיעטרקוב, תרצ"ז) הכולל נאומים ומאמרים בשאלות הזמן וביאורים בדברי חז"ל. בשל הוצאות הדפוס הגבוהות הדפיס הרב רק חלק מכתביו. בתחילת ספרו כתב כי יש רשות 'להעתיק או להגיד לפני קהל עם מאמרים ורעיונות מספרי מבלי הצורך להזכיר שמי או שם ספרי, והיה זה שכרי שדברי יחדרו ויתפשטו בין ההמונים ויסייעו להגדיל ולקדש שמו של ה' יתברך'. ספרו מעוטר בהסכמות הרב נחום אש אב"ד טשנסטחוב והרב צבי יחזקאל מיכלזאהן הי"ד חבר וועד הרבנים בעיר ורשה, שכתב בהסכמתו כי המחבר הוא 'הרה"ג חו"ב איש אשכולות שלשלת היוחסין וכו". הרב נספה בג' בתשרי ת"ש (1939) הרבנית יוטא מלכה נהרגה גם היא עקה"ש בשואה. הי"ד. בשנים ת"ש-תש"ג, נספו גם אחיו ואחיותיו: הרב אברהם בנימין (התגורר לאחר נישואיו בפליציה. ב'עלי מרורות' עמו' 526 כתב שהוא היה אב"ד טשעלדז') (נולד 1905. נספתה גם רעייתו מרת זיסל, וכל ילדיהם: יעקב נפתלי, גולדא, חנה ואיטה לאה), הרב יששכר (נולד 1912, מנהל ישיבת חכמי לובלין ראחוב-אנאפול, ורעייתו מרת לאה צירל, וילדיהם: שרה, יעקב מאיר, ראובן יהודה והינדה), לאה צירל (נולדה בשנת 1914, נספתה באושוויץ סמוך לל"ג בעומר תש"ג 1943) ויעקב מאיר (נולד בשנת 1917, היה תלמיד ישיבת חכמי לובלין). הי"ד. אחותו, חיה פיגה זיינדר, נולדה ב-1903, נפטרה שנת תרפ"ח (1928), והשאירה אחריה בן קטן, שלימים נספה בשואה. הי"ד. אביו, הרב אליעזר צבי הי"ד, נסע בתחילת המלחמה להיות עם בנו, הרב אברהם בנימין, בפליציה, ושם נהרג עקה"ש עם יהודי הקהילה שם, בבית העלמין היהודי המקומי. אימו, הרבנית הינדה הי"ד, נהרגה עקה"ש במחנה המוות אושוויץ. בספר 'חושך כיסה ארץ', מאת דניאל פרייברג, עמו' 50 (הובא בקובץ 'זכור', יב, עמו' 16), מובא: ביום ב' לראש השנה או בשבת למחרתו, נרצח ר' רפאל חיים לוונטאל, ראש הישיבה המקומית, שהיתה בחזקת מכינה של ישיבת חכמי לובלין. הוא נלקח כבן-ערובה יחד עם הכומר. את ראש הישיבה עצרו במקום הרב, שלא מצאוהו בעיירה. באותו יום נרצח ליד הגשר ר' לייבל שוחט, שנלקח לשם לעבודה יחד עם יהודים אחרים. הגרמנים תפסו את בית המדרש, ואת בית הכנסת הפכו לאורווה. את ספרי הקודש טימאו וקרעו לקרעים. בספר 'The Rav of Furth' כתב שהרב רפאל חיים לוונטל נספה בג' בתשרי ת"ש ברחובות טשעלדז'.
'בקש קהלת למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת' (קהלת יב,י).
איתא בגמרא (ראש השנה כ"א ע"ב) ביקש קהלת להיות כמשה, יצתה בת קול ואמרה לו כתוב 'יושר דברי אמת', 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' (דברים לד,י). הוא מאמר תמוה.
והנה ידועה מה שפירש ההפלאה ז"ל המשנה באבות (ריש פרק ב) 'דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים'. ואמר שבא לרמז לן המעלות והמדרגות שהיו לנו מימי קדם ומדרגות שיש לנו עכשיו, דהנה בהיות ישראל בשלוותן בבית ראשון וגם בימי בית שני על ארבעים שנה לבנינו הייתה הנבואה מצויה בישראל, ושלח ה' נביאים להורות את בני ישראל. ואחר זה ארבעים שנה לאחר בנין בית שני פסקה הנבואה, ומכל מקום עדיין היו משתמשים בבת קול בימי התנאים. ואחרי זה פסק גם זה, על שעתה בעוונותיו אין לנו שיור רק התורה הזאת שבכתב. וזה שאמר 'דע מה למעלה ממך', דע ותן לבבך להבין, וראה המדרגות שהיו לפניך ומעלה ממך מעיקרא, 'עין רואה' והיו נביאים אשר במחזה אלקים יחזו, ואחר כך 'אוזן שומעת', השתמשו לכל הפחות בבת קול, וגם זה פסק, ועתה 'כל מעשיך בספר נכתבין', ואין לנו שיור רק התורה הזאת.
אמנם רישא של משנה הזאת 'והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה' צריך ביאור עדיין. והנראה דהנה התמעטות הרוח הקודש והגילוי שכינה צריך טעם. והוא מבואר שעיקר רוח הנבואה ורוח הקודש וגילוי שכינה בא על ידי קבלת התורה ושמירת המצוות ועסק התורה, על דרך שכתב הכוזרי (מאמר א אות ל) שהראיה לזה שמעולם לא זכה פילוסוף מהפילוסופים הגדולים, שגדלו והצליחו בחכמה אנושית מבני אדום וישמעאל, ואפילו הכי לא זכו לרוח נבואה. וזה אות כי רק בחכמת ה', אדם זוכה למדרגה הלז.
ובזה פירש אדמו"ר נ"י (נדפס בדרשות מהר"ם שיק דרוש י"ח) הקרא (דברים לג,ב) 'ה' מסיני בא', וחז"ל (זוהר בלק קצ"ב ע"א) דקדקו דהוה ליה למימר 'לסיני בא'. ואפשר שרמז כנ"ל, שרק על ידי סיני וידיעת התורה בא ה' ומגלה לנו חכמות. גם מה שאומות העולם צריכין להשכיל על פי חקירה ויגיעה רבה, ועל זה אמר 'וזרח משעיר למו' ו'הופיע מהר פארן', נקט הנך שני אומות המפורסמים בחכמותיהם, אפילו אם יזרח למו מהם, אפילו הכי לא לי שבח בחכמות כאלה, אלא 'ואתא מרבבות קודש' וגו', ורק אותם ש'אש דת למו' הם עומדים 'מימינו', 'ואורך ימים בימינה'. ועל כל פנים על ידי ידיעת התורה מתרבה גילוי השכינה שרוח נבואה הוא מישך שייך בתורה וסודות התורה ומ"ט פנים המרומזים בה, והם המביאים האדם לעלות למדרגה העליונה.
ועל פי זה מובן היטב מה שנתקשו המפרשים למה באמת לא קם נביא עוד בישראל כמשה, ולהנ"ל מובן היטב, שהרי רק על ידי סודות וחכמת התורה אדם יכול לזכות לזה, ומי עמד בסוד ה' וזכה להשיג כל הסודות התורה במ"ט פנים, עד שממנה יובן כל המציאות. וכל הלכות ואגדות וכל התלויים בה, לא זכה אדם לזה כי אם משה רבינו.
והנה רק המבין התורה על בוריה כמו שהבינה משה רבינו עליו השלום הוא המבין שהתורה כתב יושר, שהרי יש בתורה כמה מלאות כמה חסרות כמה עניינים ארוכים ועניינים תלויים בשערה, ורק הזוכה לבוא בסוד ה' הוא יבין כל התגין ועוקצין שיש בה, ותורת ה' תמימה וכתב יושר.
והנה רוח נבואה של משה רבינו ומדרגתו נוכל לקרוא בשם 'דברי אמת', וכמו שאמר ה' יתברך בפרשת בהעלותך (במדבר יב,יח) 'אם יהיה נביאכם וגו' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן' שהוא 'במראה ולא בחידות'. ו'נאמן' ו'אמת' הם קרובים בהבנתם, ואם כן רק נבואה שהיא באספקלריא המאירה, ולא במשל ובמחזה, היא ראויה שתקרא בשם 'דברי אמת', ואם כן שפיר אמר 'וכתב יושר דברי אמת'. וממילא גדולים דברי חז"ל ששלמה המלך ביקש להיות כמשה, היינו להבין למה ועל מה זה, יצא בת קול 'וכתב יושר דברי אמת' כדלעיל, מי שיבין זה, ישיג זה, וממילא הבת קול הוא 'לא קם נביא עוד כמשה', שלית אנוש שיכול להשיג זה בסודות התורה, ממילא גם זה אינו אפשרות. ועל פי האמור מבואר התמעטות הנבואה, מצד התמעטות התורה ועוסקיה ודורשי מצוותיה.
אמנם אומות העולם יחרפו אותנו ואומרים הפוקרים שלכך פסקה הנבואה שכבר אין צורך בה, שכבר העולם מתוקן, ועל זה יש לומר שצווח דוד המלך עליו השלום במזמור ע"ד כי 'אותותינו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה עד מתי אלקים יחרף צר' וגו', והביאור על פי הנ"ל אמר שבאמת הסיבה מה שפסקה הנבואה ואפילו הבת קול, היינו מצד שאין אנו מבינים אותיות התורה ורמזיה, וגם המצות שבת תפילין ומילה שנקראין 'אות' על אהבת ה' ושמירת מצותיו ושה' משגיח ושוכן בקרבינו והואיל ו'אותותינו לא ראינו' לזאת 'אין עוד נביא ולא אתנו יודע על מהד, אפילו על ידי בת קול. ו'עד מתי אלקים יחרף צר', שאומר אדרבה שכבר העולם מתוקן. והנה אות וראיה על זה שפסיקת הנבואה הוא מצד מעשינו שאינם טובים ואינו מצד שאין צורך בנבואה, שהרי כשפסקה הנבואה השתמשו עדיין בבת קול, אם כן אנו רואים שהיה צורך בהגדת עתידות, ואפילו הכי לא זכו בה, מצד חוסר הזכות.
ועל דרך זה אפשר לפרש בתהלים נו"ן (פסוק כא) 'אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך'. ובמדרש רבה דברים (א, ג) חד אמר אסדר כל לעיניך, וחד אמר אעורר כל לעיניך. והביאור נראה על פי הנ"ל, דמעיקרא מוכיח הדור ההוא שחוטאים ועושין הרע בעיני ה', ואחר כך ביאר הרעה הגדולה שהריעו על ידי זה שפסקה הנבואה, וזה גרם שוב רעה שנית שעבירה גוררת עבירה, שעל ידי זה סברו שהם צדיקים, ועל דרך שנאמר במלאכי (ג,טו) שאמרו כל עושי רע טוב בעיני ה', שאדרבה על ידי שהם שלמים, אינם צריכין לנבואה. אמנם על ידי הסדר שפסקה הנבואה, שהיתה מתמעטות והולכת, נראה שלא מצד מעלה, אלא אדרבה מצד חוסר מדרגתם, ועל ידי זה ראוי שתתעוררו לעשות טוב, כי יראו מה שאבדו על ידי מעשיהם הם הרעים. ועל זה אמר באבות הנ"ל, 'הסתכל בשלשה דברים', היינו במדרגות פסיקת הנבואה על פי פירוש הפלאה הנ"ל, ועל ידי זה לא תבוא לידי עבירה, ואדרבה יעורר אותך לאמץ ולחזק לשמור ולעשות ככל התורה.
וזהו שאמר הפסוק בתהלים אחרי שפירט מעשיהם הרעים אמר 'אלה עשית והחרשתי'. רצה לומר שעל ידי שעשית הרע, החרשתי, וגרמת סילוק הנבואה, וסברת מזה שהטעם שאני חפץ במעשיך. על כן אמר 'דמית היות אהיה כמוך', רצה לומר שזה היה מטעם ש'אהיה', שה' יתברך שהוא אהיה, הוא 'כמוך' ורוצה במעשיך. אמנם אברר לך ששקר תוחלתך, והראיה מהסדר של פסיקת הנבואה, ועל ידי זה ראוי שתתעורר וחיילים יגבר לעבודת ה' יתברך, על כן אמר 'אוכיחך' בזה ש'אערכה לעיניך'. ואמר המדרש חד אמר שההוכחה תהיה על ידי ש'אסדר כל לעיניך'. וגם חד אמר שעל ידי זה 'אעורר כל לעיניך'.
(עקבי יוסף, עמו' עד-עז)
הרב ר' יעקב יוסף ב"ר יצחק אייזיק לפקוביץ (לעפקאוויטש) מנירבאטור, חסיד מפורסם ואיש אשכולות, מתלמידיו של המהר"ם שיק, ומחסידי הרבי מצאנז והקדושת יום טוב, נולד בשנת תרי"ח (1858). לאביו ולאימו, מרת שרה ניסל. בהיותו תינוק ניצל בנס משריפה בבית, כאשר שכן גוי חילץ אותו דרך החלון מבית בוער, רגע לפני שהבית קרס.
בילדותו למד הרב יעקב יוסף אצל רבה של העיר ווידקא, הרב אהרן גרינפלד. בבר המצווה שלו נשא דרשה בפלפול ובעמקות, בנוכחות הרב אברהם יהודה הכהן שווארץ אב"ד בערגסאז מחבר הספר שו"ת 'קול אריה', שנהנה מדבריו. בשנים תרל"ג עד תרל"ו למד הרב יעקב יוסף אצל המהר"ם שיק בעיר חוסט. כדרכם של תלמידי מהר"ם שיק נהג הרב יעקב יוסף כנוסח אשכנז ולא לבש שטריימל בשבת. בזקנותו, כאשר התקשה המהר"ם שיק לראות, הוא ביקש מתלמידו יעקב יוסף לכתוב עבורו את תשובותיו ההלכתיות, ובכשרון רב רשם הצעיר את תשובות רבו, בסגנון נהדר.
כשלמד בישיבה התיידד הבחור יעקב יוסף עם הבחור שמעון גרינפלד, שנודע לימים כגאון המהרש"ג. גם לאחר ששב לביתו שמר הרב יעקב יוסף על הקשר עם המהרש"ג באמצעות תחלופת מכתבים.
רבי דוד הלברשטאם אדמו"ר ואב"ד קראשנוב, בנו של האדמו"ר הגאון רבי חיים מצאנז, שלח מכתב לרב יעקב יוסף ובו כתב לו 'לכבוד הרבני הנגיד המופלא ומופלג החסיד וכו' וכו".
בהיותו כבן שש עשרה נשא הרב יעקב יוסף לאשה את מרת אסתר בת הרב החסיד המפורסם ר' יעקב יוחנן גראס מאירבע, האדמו"ר מצאנז, הגאון רבי חיים הלברשטאם, בעל 'דברי חיים', כתב להם את שטר התנאים ובירך את החתן. לאחר החתונה התגורר הרב יעקב יוסף ליד חותנו בעיר אירבע, ועסק במסחר, כשהוא עושה את תורתו קבע ומלאכתו ארעי. גם לאחר שחותנו נפטר והוריש לו רכוש רב, המשיך הרב יעקב יוסף להקדיש זמן רב מסדר יומו ללימוד תורה בחריפות רבה, כדרך הלמדנים הגדולים.
רעייתו, מרת אסתר לפקוביץ, נפטרה בצעירותה בד' באלול תר"ס (1900). לאחר זמן נשא בזיווג שני את מרת גיטל.
במלחמת העולם הראשונה, התפרצו שודדים לביתו ורצחו את רעייתו גיטל, ואת ביתו (מאשתו הראשונה) גיטל.
הרב יעקב יוסף עבר לעיר נירבאטור, והתחתן שם. הוא קבע את מקומו של בקלויז החסידים, ונבחר להיות אחד מעשרת חברי הנהגת הקהילה האורתודוקסית בעיר. הוא נודע כאיש חכם בעל שכר ישר, איש תורה ויראה, צדקה וחסד, והרבה פנו אליו בבקשת עצה וסיוע.
בשנת תרצ"ב הצטרף הרב יעקב יוסף לקבוצת חסידים שליוו את הרבי הצעיר, רבי יואל טייטלבוים, אב"ד ור"מ בקהילת קראלי (ולימים האדמו"ר מסאטמר), במסעו הראשון לארץ ישראל. הם הפליגו מטריסט בט"ו באב, והגיעו לארץ ישראל בכ' באב. במהלך הנסיעה הובאו כרים לרבי להציע את מיטתו, והוא שלח אותם לרב יעקב יוסף, החסיד הישיש.
במהלך המסע כתב הרב יעקב יוסף לבנו אברהם:
בע"ה יום ב' שופטים.
אהובי בני יקירי וכו' אתמול הייתי אצל הכותל וכו', ואחר הצהרים נסענו לקבר רחל אמנו והתענוג הרוחני מה שהרגשתי שם אי אפשר להגיד, ממש כמו הבן האהוב לאמו ובא מרחוק והתנצל על גודל צערו וצועק 'אמי אמי תרחם עלי והושיענו מרוב יגוני וצערי', ואקוה שבוודאי 'רחל מבכה על בניה' וכו', ומשם נסענו לחברון למערת המכפלה. והיינו שמה עד אותו המקום שמותר לילך שמה. וגם הייתי שמה על קבר הרמב"ן. זכותם יגן עלינו שאפעול כל טוב עבורכם. וגם נתתי אתמול להרב הצדיק שליט"א קוויטל כוללת וגם קוויטל פרטית עבורכם שהוא יתפלל עבורכם במקומות הקדושים, ובוודאי יעשו רושם ותוושעו בכל מיני ישועות ונחמות. בדעתי אם ירצה ה' ליסע מכאן יום ד' פרשת תצא, הגם שהרב הצדיק ישאר עוד כאן, רק כמה אנשים יסעו אם ירצה ה' וגם אני עמהם וכו'. על שבת קודש נהיה בעיר צפת, עיר הקדושה מלאה חכמים וסופרים. וגם בדעתנו לנסוע לעיר הקדושה טבריא ועוד וכו'. יעקב יוסף.
מידי שנה נהג הרב יעקב יוסף להתארח בעיר סאטמר, בבית בנו ר' לייבוש, על מנת להסתופף בצל האדמו"ר מסטאמר.
הרב יעקב יוסף תרם ספר תורה חדש לבית הכנסת בנירבאטור. בשבת בה הוכנס הספר הוא הזמין את בעל ה'עצי חיים' לשבות אתו, יחד עם הרבה רבנים, חסידים ואנשי מעשה, ובהם הרב שלמה לייב וויינברגר אב"ד פאיע הי"ד ואביו הרב משה בער וויינברגר אב"ד באגאד, וחתנו אב"ד וויטקא-נירעדהאז הי"ד.
הונגריה נכבשה על ידי הגרמנים בכ"ד באדר תש"ד (19.03.1944). לאחר פחות מחודש, בל' בניסן (23.04.1944) גירשו הז'נדרמים ההונגרים אחד עשר אלף יהודי מהעיר נירדהאז ומיהודי המחוזות הסמוכים, וריכזו אותם בתוך גוש בניינים בשכונה היהודית בעיר, בצפיפות נוראה, בתנאים קשים מאוד. לא היו בגטו מים זורמים או מערכת ביוב. יהודי הגטו רעבו, סבלו מצמא ועונו קשות במהלך חקירות שנועדו לאלץ אותם לחשוף היכן הסתירו חפצי ערך. מספר היהודים בגטו עלה, ובי"ז באייר תש"ד (10.05.1944) נמנו שם 17.580 יהודים.
מחשש להתפשטות מגפות שיסכנו את העיר, הועברו יהודי הגטו לשלוש חוות מחוץ לעיר, ונותרו ללא קורת גג. יהודים רבים חלו שם בטיפוס ומתו. הז'נדרמנים ההונגרים פעלו בחוות באכזריות וברשעות, ועינו שוב את היהודים בחיפוש אחר חפצי ערך מוסתרים. תושבי הגטו גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ בארבעה או חמישה שילוחים בחודשי אייר-סיון תש"ד (מאי-יוני 1944).
הרב יעקב יוסף גורש לגיטו נירדהאז. הוא נפטר שם בכ"ז באייר תש"ד ובהשתדלות משפחתו ההוא הובא למנוחת עולמים בנירעדהאז הסמוכה, לצד מצבת הרבנית הצדקת מראצפערט, אשת של רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד.
על מצבתו נכתב: פ"נ הרבני הנגיד החסיד גדול התורה וביראת השם טהורה בדרכי החסידות. לו עשר ידות על דרכי תורה וחסידות גדל את בניו האי שפל ברך והאי עניו ה"ה כש"ת מוה"ר יעקב יוסף בן יצחק אייזיק ע"ה לעפקאוויטש היה מתגורר כאן בגעטטוי בתוך אחינו בנ"י הנתונים בצרה ובשביה ונפטר שם בשיבה טובה זקן ושבע ימים ביום כ"ז אייר שנת תש"ד לפ"ק תנצב"ה.
בנו הרב יצחק אייזק ורעייתו טאבא לבית פליישמן, ממארגרטין, נהרגו עה"ש בח' בתמוז תש"ד.
בנו הרב חיים, נפטר בב' באייר תש"ב, ורעייתו אלטע פעסיל (לבית לזרוביץ) נהרגה עקה"ש בג' או בט"ז בסיון תש"ד.
בנו הרב יהודה (לייבוש) ורעיייתו רייזל (לבית פריינד) מסאטמר, נהרגו עקה"ש בשבועות (או בח' בסיון) תש"ד.
בנו הרב אברהם ורעיייתו מרים (לבית צימרמן) נהרגו עקה"ש בג' בסיון תש"ד.
בתו לאה, ובעלה הרב צבי זילברמן נהרגו עקה"ש בג' בסיון תש"ד.
בתו אידה דבורה ובעלה יהושע פרויינד מנירעדהאז, נהרגו עקה"ש בט"ו בסיון תש"ד.
בתו חוה ובעלה הרב משה שטיין, נהרגו עקה"ש בר"ח סיון תש"ד.
בתו חיה ובעלה הרב אברהם הילמן מטעטש, בניהם ונכדתם, נהרגו עקה"ש בשנת תש"ד.
הי"ד.
בתו גיטל נהרגה, כאמור לעיל, במלחמת העולם הראשונה, בעלה הרב טוביה גדליה שוורץ נפטר בז' (או בי"ז) בתשרי תשי"ג בניו יורק.
רוב חידושיו של הרב יעקב יוסף אבדו בשואה. פנקס אחד ממנהגי רבו ומחידושי התורה שכתב מרבו המהר"ם שיק, בהיותו נמנה על תלמידי ישיבתו, וחידושים מצדיקים נוספים מגדולי תורה, יצאו לאור בספר 'עקבי יוסף' (תשע"ד), עם מכתבי תורה וחידושי אגדות, מנהגים ותולדותיהם. את הפנקס הזה קנה נכדו, הרב יהושע ב"ר יצחק אייזיק לפקוביץ, במחיר יקר מאת סוחר בישראל.
הרב יעקב יוסף התגורר בכפר אירבע ואחר כך עבר להתגורר בנירבאטור.
'ויאמר אלהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. ויאמרו ראו ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינתינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך' (בראשית כו,כז-כח). וכבר הקשה בספר 'כתב סופר' הלא יצחק אמר 'ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם', ומה השיב אבימלך 'כאשר עשינו עמך רק טוב'.
ולפי עניות דעתי נראה עם מה שפירשנו הפסוק (בראשית לט,ב) 'ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח', שהיה במדרגה גדולה שקיבל הכל מה שבא עליו מן השמים לטוב, על ידי זה היה תמיד איש מצליח, אם גם שהיה בבית אדוניו המצרי, הוא היה בן חביב לאביו ועכשיו היה עבד, עם כל זה קיבל הכל לטובה. וזהו שאמר אבימלך ליצחק 'ראה ראינו כי ה' עמך', כל מה שבא עליך היית מקבל באהבה, כעין שפירש בני היקר הבחור יצחק חזקיה נ"י דברי חז"ל (ברכות לג:) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, אף שהוא קשה לצייר, אבל מי שהוא במדרגה גדולה כזו, אצלו לא תמצא רעה כלל וכלל, אם גם שהיא רעה לאחרים, אבל הוא אינו מרגיש, מאחר שידע שבא מהקב"ה ומאתו לא תצא רע. על כן 'לא עשינו עמך' דייקא 'רע', אף שהוא רעה לאחרים אם משלחים אותו ממקומו, אבל אצלך יודע אני בבירור שאין רעה כלל וכלל
(חדושי שמואל הרמש"י מאת רבי שמואל דאנאטה מפרשבורג, עמו' 29)
'ויאמר אל אחיו הושב כספי וגם הנה באמתחתי ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו' (בראשית מב,כה). 'מה זאת עשה אלקים לנו', גמרא תענית (דף ט.) אשכחיה רבי יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר (משלי יט,ג) 'אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו'. יתיב רבי יוחנן וקא מתמה, אמר מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא. אמר ליה, אטו הא מי לא רמיזי, והכתיב 'ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו'. וכבר הקשו המפרשים, הא הם הודו שחטאו במה שאמרו לעיל (בראשית מב,כא) 'אשמים אנחנו'.
ונראה לפי עניות דעתי, עם דברי בני הבחור המופלג יצחק חזקיה המכונה פייבל שיחיה שפירש דברי חז"ל (גיטין נח.) 'מי נתן למשיסה יעקב וכו' הלא ה' זו חטאנו לו' וכו', ויש לדקדק מהיכן ידע שיהא מורה הוראה בישראל על שידע פסוק בישעיה. ופירש בני הנ"ל שיחיה שראה חכמתו וגודל צדקתו שלא תלה הצרות במקרה, אלא ידע בבירור שיד ה' עשתה על שחטאו. וזהו שכתוב 'הלא ה' ' עשה כזאת 'זו חטאנו לו', ושפיר קאמר מובטח אני וכו'. וזה גם כן שאמר שלמה 'אולת אדם', הוא רק אז אם 'ועל ה' יזעף לבו', ולא רצה להבין שהחטא הוא הממית לא הנחש. ועל זה שפיר קאמר רמז בקרא, שהם באמת אמרו 'מה זאת עשה אלקים' מצא בעל חוב לגבות, 'אבל אשמים אנחנו על כן באה הצרה', ושבו בלב שלם לאביהם שבשמים.
(שם, עמו' 44)
הרב יצחק חזקיה (חזקאל), המכונה 'פייבל' (פיליפ), דאנטה (דונט), נולד בשנת תר"ס (1900) בפרשבורג. הוא למד בישיבת הרב עקיבא סופר, ה'דעת סופר', בפרשבורג ובישיבת הרב יוסף צבי דושניסקי בחוסט. לזמן מה התגורר בשוראן וכיהן כרב צבאי בדרגת קצונה גבוהה.
אביו, הרב שמואל דאנטה (תרכ"א-תר"ץ), היה רב החברה קדישא וגמילות חסד בקהילת פרשבורג ונודע כדרשן מוכשר במשך למעלה מארבעים שנה. הוא היה תלמיד מובהק של הגאון הרב חזקיה פייבל פלויט אב"ד שוראן, של הרב אברהם ברודא אב"ד מיאווא ושל מרן ה"שבט סופר". חיבר את הספר 'חידושי שמואל הרמש"י' (ב' חלקים), ובו הזכיר מספר פעמים חידושים מאת בניו. הרב שמואל נשא לאשה את מרת מלכה בת הרב עמרם קורצוויל, השו"ב בפרשבורג.
בשנת תרפ"ז (1926) כיהן הרב יצחק חזקיה כעוזר הרב באונוד (אנאד) הסמוכה למישקולץ, הונגריה, והתחתן עם מרת שרה (אולגה) בת הרב (חיים) מאיר שיק, ראש הישיבה ואב"ד אונוד.
בחתונתם דרש הרב הגאון ר' שמואל גוטליב אב"ד אלטשווא ופאפא (חתנו של הרב יוסף שלמה רייניץ אב"ד מישקאלץ), גיס של אם הכלה (מרת רייזל שיק בת הרב יוסף שלמה רייניץ אב"ד מישקאלץ), ובדרשתו שיבח את גיסתו ואת ביתה הכלה (שרה), שוויתרו על מותרות תלבושות וכסף על מנת לסייע לבניהם ואחיהם ללמוד תורה: 'ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד' (שמות לח,ח). בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן (רש"י). וכמו שאז כאשר נבנה המשכן היה לנשים חלק בו, כי נתנו נדבה לה ומראים אהבתם להקב"ה, אז נתנו נדבה את המראות הצובאות שמהן נעשה הכיור לטהרת ידים ורגלים במקדש. הכיור מורה על טהרת המידות וניקיון הנפש… וגם מורה על גדול הבנים לטהר את לבם ונפשם ולהכין לבם לחיים קדושים ומוסריים. ומעטות הן הנשים שמגדלות בניהן בטהרה וקדושה הזאת, יען כי נותנות עיניהן בתלבושת ודברי בטלה על פי המאדע (האופנה) כאשר עולה על רוחן. וסמל המאדע והחן והיופי של ההבל הוא המראה שעל ידה מתייפות ומתנאות הנשים והוא כל חיי רוחן. אולם עוד יש נשים אשר מוותרות על המראה, מוותרות על תענוגות יופי והבל רגעי, ושואפות להביא את המותרות על מזבח אהבת ה', ונותנות הכסף, שנשים אחרות מפזרות על לוקסוס ומאדע, לצדקה ולבניהם הלומדים תורה בישיבה. ונשים אלו הם אשר גם היום יתנו נדבתן יום יום למשכן ומקדש ה', ומהם נעשים הכיורות לטהרת בני ישראל ולגדלם בקדושה לתורה וליראה. ועל כן מנשים באוהל תבורך גיסתי הרבנית תחיה, אשר כל חיי רוחה היה גידול בניה, היתה מוותרת על 'המראות הצובאות' ונתנתם למשכן ה', לקיום ארון העדות, לקיום התורה. וכן הכלה נתגדלה ברוח הזה, גם היא מוותרת על 'המראות' ושלחה חלקה לאחיה בישיבות.
באותה תקופה היה החותן, הרב מאיר שיק, חולה, וחתנו היה מיועד למלא את מקומו ברבנות. בדרשה זו, בשעת חתונת הרב יצחק חזקיה ושרה, הדריך הרב שמואל גוטליב את החתן בדרכי הרבנות בישראל:
כשהיו מחנכים את הכהנים בימי המלואים כתיב (ויקרא ח,כג) 'ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית'. כי הנה חז"ל אמרו באבות (פרק א, משנה ב) 'על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים', שלשה אלה המה עקרי הדת ויסודות האמונה, ועל העמודים על הרב להשגיח שלא יתרופפו וישתדל בכל כוחו שיתחזקו. ויום יום יבדוק אותם אם עדיין המה בתקפם ובגבורתם. והאמצעים לזה המה שלשה: א) עמוד התורה, האזן. עליו להשמיע דבר ה' ותורת אמת ולהגיד תוכחת מוסר בהשכל ודעת למען ישמע העם ויעשו ככתוב בתורה הקדושה. ועל כן היו מקדשים את תנוך אזן הכהן הגדול, כי עליו לפתוח אזני העם שיכנסו בהם דברי תורה ויראה ומוסר אלקים. וכן צריך לקדש את אזני עצמו, כי צריך להתנהג בדרך תורה ויראת ה' ויראו העם שהוא שומע לדברי ה' בדקדוק עצום, ורק אז יכנסו דבריו באזני העם, אם תחילה יכנסו לאזניו הוא. כדאיתא בפרקי אבות (פרק א משנה י"א) 'חכמים הזהרו בדבריכם', שתזהרו לקיים מה שאתם דורשים ומדברים אל העם שיקיימו הם. כדכתיב (דברים כג,כב) 'כי דרש ידרשנו ה' אלקיך מעמך', שתחילה אתה תקיים את כל דרשותיך. והיינו נמי (ברכות יג:) הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו לא יצא ידי חובתו. אם אחד קורא לאחרים 'שמע ישראל', ולא השמיע לאזניו הוא, היינו שאם הרב מקיל אפילו בדבר היותר קטן, לא יוכל להגיד תוכחה ומוסר לבני הקהלה, ועל כן צריך לקדש את אזניו ואזני כל בני ישראל. ב) 'ועל בהן ידו הימנית', כנגד עמוד עבודה, הלא המה מעשים טובים שצריך לעשות בידו. כי זה העיקר כאשר אמרתי במליצה 'דרש דרש' חצי התורה, פירוש כי לא המדרש עיקר, אלא המעשה. ורבים טועים וחושבים שהעיקר אצל הרב אם הוא דרשן טוב, אבל זה טעות כי 'דרש דרש' רק חצי התורה, וחציה האחר היותר גדול, הוא מעשים טובים. ועל כן נתנו משמן משחת קודש על בהן ידו של הכהן, לעוררו על המעשה. ג) 'ועל בהן רגלו הימנית', זה כנגד עמוד גמילות חסדים. כמו שכתוב בגמרא בבא קמא (דף ק.) 'והודעת להם את הדרך ילכו בה' (שמות יח,כ) 'ילכו' זו גמילות חסדים, ביקור חולים והכנסת כלה, תמיד לשמוח בשמחתו של כל אחד ואחד, וכל צרתם לו צר, בכל ענין גמילות חסד. ועל כן משחו את רגליו לעוררו שילך עם כל אחד ואחד מבעלי בתיו יחדיו להשתתף בצערו ולשמוח בשמחתו. ונאמר בפרשתנו (דברים לא, ז) 'ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם'. ודברים האלה אני אומר לך עתה לעיני כל קהל אנאד ובני הגליל נ"י כאשר הנך בא בגבולם, והנך מיועד לשמש ברבנות במצות חותנך גיסי הרב שליט"א, שהוא בעוונותינו הרבים חלוש ואינו יכול עוד לצאת ולבא. על כן 'חזק ואמץ' כי אתה תנחיל את העם הזה התורה והיראה, ואתה תביא אותם אל התכלית הנרצה, אל המטרה הרוממה אשר הציג הקב"ה לכל קהלה ולכל בר ישראל לשאוף אליה, על כן 'חזק ואמץ'. ואני כופל ומשלש 'חזק ואמץ', כי לא דבר קטן הוא להנהיג עדת ישראל, היא המשרה היותר קשה על פני תבל. הדעות שונות, וכאשר אין בנמצא שני בני אדם שיהיו דומין ממש זה לזה, כן לא נמצא שגם ברוח ישוו זה לזה לגמרי, ועל כן צריך שיהיה המנהיג שווה לכל נפש, אהוב ונחמד בעיני כל בני העדה. ודבר זה קשה מאד וצריך לזה סייעתא דשמיא כמו שכתב רש"י (במדבר כד, טז) בפסוק 'יפקוד אלקי הרוחות לכל בשר', עיין שם… (ספר 'שמואל ברמה' מאת הרב שמואל גוטליב)
הרב שמואל גוטליב כתב לרב יצחק חזקיה מכתב המלצה למינוי למשרה רבנית, ובו כתב: '… מפני שהרב מאנאד נ"י שהוא באמת תלמיד חכם גדול תורה ומתמיד עד להפליא וביראת שמים היה לו שם עוד בפרשבורג בימי בחרותו, ו'שאל אביך' אמר רחמנא, ימחול לשאול מר אביו נ"י ואת הרה"ג מפרשבורג שליט"א והבד"ץ. ואין אני אומר 'קבלו דעתי', ודרכי מעודי לבלתי הכריח שום אדם, ומכל שכן קהילה קדושה, ובפרט בדבר גדול ונורא כקבלת רב, אולם כתבתי… כי ידעתיו מי הוא, וכי בשביל שהוא קרוב לי יהי נפסד מהיות בתוך הבאים, ואקוה שיהא לאות גדול בכל מקום שיהיה… ויעידו אחינו בני ישראל באנאד כי לא פסק פומיה מגרסא אפילו על שעה קלה. ובענין יראת שמים יש לו כמה עניינים נוראים אשר אפילו ברבנים זקנים כמעט ולא יראו ולא ימצאו…' (מתוך ספר 'שמואל ברמה').
בשנת תרפ"ז (1927) בעקבות מחלתו של חותנו (שנפטר בשנת תש"ב), מילא הרב יצחק חזקיה את מקומו כאב"ד אונוד. בנוסף היה גם הרב של הקהילות היהודיות הקטנות בכפרים הסמוכים אלשו-ז'ולצא, נ'אקלאד-האזא, פאלשו'-ז'ולצא וטיסא-פאלקונ'א.
בשנת תש"ד (1944), עם הכיבוש הגרמני, נעצרו ראשי קהילת אונוד והוכו באכזריות. בחודש אייר תש"ד (אמצע חודש 05.1944) גורשו יהודי אונוד לגטו דיושג'ור, ורוב הגברים נשלחו לעבודת כפייה ונספו. בשבת י"ט בסיון תש"ד (10.06.1944) נשלחו שאר היהודים מהגטו לאושוויץ. לאחר הגעתם למחנה ההשמדה נשלחו חלקם למחנה עבודה באלדורף או למחנה ברגן-בלזן. הרב נספה במחנה העבודה וההשמדה מאוטהאוזן בי"א בטבת תש"ה (27.12.1944). (לפי גירסה אחרת נספה בארמון הארטהיים באוסטריה).
בדף עד שכתבה בתו שיינדל יפה נעמי, אשתו של הרב יונה מונק מחבר הספר 'הגי יונה' (ירושלים, תשנ"ו), בשנת 1987, היא ציינה שאביה היה באושוויץ, במאוטהאוזן ובשלוס-הארטהיים, ונספה בגז, ושאמא שלה נספתה בגז באושוויץ.
שבעה מאחיו נספו בשואה:
אסתר טובה אשת ר' יצחק גראט.
הרב אברהם אשי, נפטר במוצאי שבת ט"ו בטבת תש"ה במחנה ברוינשוויג בגרמניה. אשתו צארטל בת ר' אליעזר הלוי נספתה בי"ח באב תש"ד. בנם מנחם שלמה נספה בא' באייר תש"ה במחנה ראוונסבורק.
שרה רייזל אשת יצחק יהודה רוטנברג.
מרים יטל אשת חיים ווילדר.
הרב מרדכי יהודה דאנטה (דונט), 'יודל', רב, ראש ישיבה ומגיד מישרים מפורסם בקהילת פרשבורג. נהרג על קידוש ה' באושוויץ בי' בחשוון תש"ה (ויש מי שכתב שהיה זה ב-י' בחשון תש"ב), יחד עם אשתו הרבנית אסתר וכל שמונת ילדיהם: שמואל, אליעזר דוד, גבריאל, משה, זיסל, שרה רייזל, מלכה ושיינדל.
הרב משה אליעזר (ליפמן) דונאט מחבר הספרים 'דיבורי אמת' ו'אהל משה', שהרביץ תורה ברבים בתלמוד התורה בפרשבורג ואחר כך כיהן כאב"ד עיר חדש (נוישטאט). מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג:
רחל לאה אשת חנוך בינדר.
מכל שמונת אחיו ואחיותיו של הרב יצחק חזקיה שרד רק אחיו הרב מנחם דונט, שעלה לארץ ישראל לפני השואה.
בעת שדובר השידוך בין ר' יוסף מנחם ומרת קריינדל, נפגש אביה, ר' מיכאל ז'ירקער לבדוק את החתן המיועד. שאלו ר' מיכאל אם הוא לומד גם על דרך הפלפול. השיב ר' יוסף מנחם:
ידוע מאמר חז"ל (חגיגה ה' ע"ב) 'שלושה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום: על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הציבור'. ותמוה מה יש לבכות על זה שאינו יכול לעסוק בתורה ועוסק, אדרבה, הרי זוהי דרגת מסירות נפש.
אלא הביאור הוא כך, הנה בברכת התורה אנו מברכים 'אשר בחר בנו ונתן לנו את תורתו' – על מצוות ידיעת התורה. וברכה נוספת מברכים 'לעסוק בדברי תורה' – על פלפולה של תורה, כאשר עוסקים בה בדרך הפלפול. זוהי אם כן כוונת חז"ל, מי שאינו יכול לעסוק בפלפול ועוסק, עליו בוכה הקב"ה, כי הוא מבלה את זמנו לריק, מכיוון שדרך הפלפול אינה הולמתו ובזמן עיסוקו בפלפול יכול היה ללמוד כמה דפי גמרא עם ראשונים.
דבריו נשאו חן בעיני ר' מיכאל והוא בחר בו כחתן לבתו.
(שרשרת הזהב, עמו' שפד-שפה)
ר' יוזעף גליקליך הי"ד, היה אומר על דברי רש"י בפסוק (בראשית ח, ה) 'וסעדו לבכם' בתורה, בנביאים ובכתובים וכו', היינו שהתנ"ך סועד ומחזק את הלב. וממשיך רש"י לומר 'מצינו דפיתא סעודתא דלבא'. והכוונה שלפעמים בנוסף לדברי התורה צריך גם לסעוד ולחזק הלב בפת ממש.
(שם, עמו' שפח-פשט)
ב"ה יום ב' י"ג למבנ"י [כ"ח בניסן ת"ש] , פה קליינווארדיין יע"ט
ישאו הרים שלו' וברכה לכבוד הרבנים הגדולים המפורסימים במעשיהם הטובים שעושים לקרובים ולרחוקים שמם הטוב הולך למרחקים בכל קצוי הארץ ה' יעזרם בכל מילי דמיטב, ובראשם הנשיא הרב הגאון הגדול המפורסים בשמו הטוב כש"ת מוה"ר יוסף אלי הענין שליט"א, נשיא החברה המפורסים בשמם הטוב בשם 'חברה עזרת תורה' בק"ק ניו יארק יע"א. אשריכם שזוכתם להעמיד חברה כזה בק"ק ניו יארק.
אחדש"ת כל אחד אחד לפי ערכו להללו ולשבחו הנני בזה להודיע היום שחמשה עשר פירות קבלנו לנכון על ידי חתני הרב ר' ליפא לעפקאווישט שליט"א אשר כעת הוא בעיר ניו יארק. והנה אנו נותנין לפניכם רב תודה וברכה בעבור זה כי ממש החיתם אותנו בצוק העיתים ה' ירחם על כלל ישראל בב"א. ואי אפשר לשער דחקות פרנסה שלנו. והנה ה' יתברך יעזור לכם בזכות זה שתזכו לנהל את החברה הזה עד ביאות הגואל צדק בב"א ולהחזיק הני ברכי דרבנן דשלהי ובזכות זה נזכה לגאולה שלימה בב"א כמבואר בכל ספרים הקדושים.
ואנו נותינין תודה לשעבר ובקשה על להבא שבכל עת שיבוא זמן הזכרה של החזקת הלומדי תורה ורבנן נא ונא שגם אותנו יזכורו בתוך הבאים בכל עת ובזכות זה תזכו בכל ישועות וברכות עד עולם אמן. ונזכה במהרה בישועה כלליות וקיבוץ גלויות בב"א כי כשל כח הסבל. ה' ירחם בב"א. מנאי ידידיכם מברכם בכל מילי דמיטב עד עולם הק' שמואל זנוויל גליקליך מקליינווארדיין יע"א, הק' יוסף מנחם גליקליך.
[חותם:] 'שמואל זנוויל גליקליך, נכד הגה"ק ר' חיים אריה מרישא והגה"ק מהר"ן מראפשיטץ וה"ג ה"ק מהרי"א ועטרת צבי מזידטשוב זיע"א, חונה פה קליינווארדיין יע"א'. [חותם] יוסף מנחם גליקליך קליין ווארדיין'.
ב"ה יום ד' פרשת יתרו [י"ד בשבט] קליינווארדיין יע"א, א'נ'א' ת'ר'ח'ם' ה', ת"ש
ישאו הרים שלו' וברכה בריבוי ובהמשכה אשרי העם שלו בכ"ה ה"ה כבוד הרבנים הגדולים המפורסימים בכל הארצות בדברים הטובים שעושים להחזיק ידי תלמידי חכמים העוסקים בתורה ה"ק מתוך הדחר ומתוך שאין להם מזונות ונקראים בשם תפארת ותהלה 'בשם חברה עזרת תורה'. כשמו כן הוא, ה' יאריך ימיהם ושנותם בטוב ושלו' והצלחה וברכה בכל מעשיהם הטובים עד ביאת גואל צדק בב"א אשריכם שזכותם להעמיד חזרה זה נירם יאיר עד עולם בק"ק ניו יארק יע"א.
אחדש"ת כל אחד ואחד כראו[י] וכנכון הננו בזה היות ששמעתי משם החברה עזרת תורה שהול למרחקים שאתם מחזיקים הנו ברכי דרבנן דשלהי מתוך דחקות הפרנסה מחמת צוק העיתים, על כן באנו בזה לבקיש מאת כ"ת נא נא שתמחלו גם אותנו להחיות ולהחזיק ולשלוח לנו איזה תמיכה בתמיכה שיש בה ממש היות שאנו ת"ח ועני בן טובי ממשפחה גדולה ומיוחסת בישראל ואנו לומדין תורה ה"ק מתוך הדחק ומתוך דחקות פרנסה ומתוך בלבל הדעת כי בעוה"ר זה כמה שנים שיש לנו בלבל הדעת אודות השריפטען שלנו בענין בורגערעכט שעולה לנו מעות רב ועוד אנו צריכים מעות רב לזה וגם אין אנו בבריאות השלימות כי נתקיים בנו מאמר חכמ"זל במ' נדרים ד' מ"ט מאן חולים רבנן, ואנו צריכים בכל עת מעו כדי לעסוק ברפואות ועולה מעות רב, על כן באנו בזה לבקש מאת כ"ת נא ונא שגם לנו תעשו צדקה וחסד לשלוח לנו תמיכה שיש בו ממש כדי שנוכל לעסוק בתורה ה"ק מתוך שמחה ולא מתוך הדחק ובודאי תעשו בזה החזקה שתשלחו לנו כעת מצוה גדולה מאוד בלתי שיעור להחזיק לומדי תורה כאנו, כי באו מים עד נפש, ה' ירחם עלינו בכלל ישראל בב"א ויש לי עוד להאריך התנצלות ולהציע לפני כ"ת את מעמד ומצב השפל שלנו, רק אמרתי כי אני לא אכתוב רק מקצת והשאר יבין כ"ת מאליכם לשער גודל המצוה אם תשלחו לנו איזה סכום נאה ויאה. וגודל המצוה להחזיק לומדי תורה ה"ק כבר מבואר בש"ס וזוה"ק הרבה פעמים. אשרי הזכות שיש לכם האנשים המחזיקים ידי לומדי תורה, ובפרט כעת בצוק העיתים. וכל ידוע לכם הכול בכלל ובפרט ואין צורך להאריך ואקוה כי יעשה דברנו רושם אצליכם ולשלוח לנו איזה סכום נאה כי הם יוצאים מלב עמוק ונשבר לאלף שברים מחמת הרבה ענינים שעברו עלינו. ומי שאמר לעולמו די יאמר לצרות ישראל די, וזכות המצוה הזה יעמוד לכם בכל ענינים שתוכלו לעשות המצוה עד עולם אמן. ועל זה באנו על החתום בבקשה מכ"ת שתמלאו משאלות לבבינו לטובה במידה מרובה, ובזכות זה ימלא ה' כל משאלות לבבות ישראל לטובה בגאולה שלימה גאולת עולם בב"א. ה"ק שמואל זנוויל גליקליך מקליינווארדיין יע"א, ה"ק יוסף מנחם גליקליך
נכד אא"ז הגה"ק ר' חיים ארי מרישא ולמעלה בקודש עד התוי"ט וש"ך ז"ל וחו"ז הגה"ק ר' נפתלי מראפשיץ והגה"ק מהרי"א ועטרת צבי מזידטשוב והגה"ק רב שר שלו' מבעלזא והגה"ק ר' שמעון מירוסלב ועוד צדיקים זיע"א ועכי"א. וזכות אבותינו יעמוד לכם בודאי אם תשלחו לנו סכום נאה ותשווע בכל ישועות וברכות בכלל ישראל אמן.
וזאת למודיע מחמת שהשעק שלכם כעת הוא קשה אופציוועקסלען בבאנק שלנו, על כן רק על ידי איבערווייזאנק בבאנק שתלחו המעות לנו או כל ידי הפאסט בי דואר כי אז בטח בוא יבוא אי"ה לידינו ושלו'. וגם תמחלו לכתוב לנו תיכף בת שכבר תשלחו ששלחתם לנו מעות ובאיזה אופן שלחתם אותו ואנו נותנין תודה לכ"ת מקודם ששלחתם כי בודאי תשלחו לנו מעות, כי למען לקיים גם בנו מצות 'והחזקת בו' בכל ענינים הנ"ל.
אדרעסע לשלוח לנו המעות Glucklich Samuel, rabbi, Kisvarda, DeaFerenc-y, 34 Szam [Ungarin]
'ב"ה גם אנחנו הרני מאשרים בזה כי הרב החסיד המופלג היחסן ירא ושלם מו"ה יוסף מנחם גליקליך נ"י ובנו הרב האברך ותיק וחסיד חו"ב טובא ירא ושלם מו"ה שמואל זנוויל נ"י המה אנשים חשובים, וסובלים ל"ע הרבה דוחק כי פרנסתם מצומצמת ודחיקא להו מילתא טובא ל"ע, ומה גם כי בריאות גופם ג"כ צריכים לשמוע בעצת הרופאים וסמי תרופה העולים להוצאות מרובות, ולומדים תורה תמוך הדחק ר"ל ומצוה רבה ויקרת הערך להיות מתומכי נפשם, ופוק חזי מה מאוד הפליגו חכ"זל ובס"הק גודל מעלת הצדקה לאנשים חשובים יראים ותמימים. לכן תיקר נא חין מליצתנו עבורם לתמכם בתמיכה גונה בסיוע שיש בה ממש, בדרך כבוד ושכרם הרבה מאוד אכי"ר. הכ"ד הבאעה"ח אור ליום ג' לס' משפטים ת"ש לפק"ק קוו"ד יע"א. מאזעס חיים סג"ל ליטש ראזענבוים, אבדק"ק הנ"ל יע"א'
מחמת שרציתי שגם הרב הגאון המפורסים זקן הדור וכו' וכו' כקש"ת אב"ד דקהילתנו שליט"א בעל מחבר ספר לחם רב ג"כ יעיד ויחתום עלינו גודל המצוה לתמוך אותנו, על כן נתאחר המכתב הזה עד היום כד שכתוב וחתם עליו הגאון שליט"א שלא הי' בביתו שיחתום עליו עד היום, ואקוה שיעשה דבריו רושם כי נראה ממכתבו שמה שכתבתי הכול אמת ודברים היוצאים מן הלב נכנסין ללב בפרט ללב רחמנות הנ"ל.
הרב החסיד ר' יוסף מנחם (ר' יוזעף) גליקליך הי"ד, נולד בעיר ריישא שבגליציה, בשנת תרל"ז (1877), לאביו הרב צבי יעקב (בנו של ר' חיים אורי בריז"ל מריישא, בנו של ר' יוזעף מנאנאש, חתנו של רבי משה כ"ץ, בן הש"ך) ולאימו מרת רבקה רייזל. אביו של ר' יוסף מנחם היה מחסידי האדמו"ר משינאווא, וכבר בילדותו, נהג אביו לצרף אותו לנסיעות לאדמו"ר.
הרב יוסף מנחם התחתן עם מרת אלטע קריינדל, בת ר' מיכאל ז'ירקער מקליינווארדיין (קישווארדה, הונגריה). בנם הבכור נפטר תקופה קצרה לאחר לידתו.
הרב יוסף מנחם למד תורה בשקדנות, והיה מוסר שיעורים בבית המדרש בקלינווארדיין. הוא נבחר להיות בעל התפילה בקלויז בקליינווארדיין בימים הנוראים, ותפילותיו הנלהבות, היו מעוררים את הקהל לתשובה. בצעירותו חיבר חיבור שלם על הלכות מליחה. לעת זקנותו עבר לגור בבית ביתו.
הרב יוסף מנחם חתום על תקנות החסידים מתפללי הקלויז בקליינווארדיין, בכ"ד בכסליו תרס"ד.
בעל 'ערוגת הבושם' כתב הסכמה לתקנות אלו:
בעזרת ה' יתברך, למראה עיני היו תקנות הנ"ל שקיבלו עליהם חסידים ואנשי מעשה המתפללים בקלויז אשר בק"ק קוו"ד יצ"ו. עיינתי בהם ומצאתים כולם נכוחים למבין, וישרים למוצאי דעת, למיגדר מילתא לבל יבואו קלי הדעת לפרוץ גדר להקל ולזלזל במילי דחסידותא, וראויים תקנות הנ"ל לאשרם ולקיימם כמסמרות נטועים ולחזקם כראוי מוצק. וכאשר קיבלו עליהם ועל זרעם תקנות הנ"ל לגדור גדר ולעמוד בצד הפירצה, כן יזכו לעבודת שכם אחד בקיבוץ נדחי ישראל מן הקצה אל הקצה ובעבודת בית המקדש נשמח כולנו בגילה רנה ודיצה במהרה בימינו אמן. באתי על החתום חוסט ערב שבת קודש פרשת וחי בהם י"ג ניסן עת"ר לפ"ק. הק' משה בלאאמו"ה עמרם גרינוואלד זצ"ל.
בט"ו בניסן תש"ד (08.04.1944) הוחל בריכוז היהודים מישובי הסביבה לגטו שהוכן בקליינווארדיין. לאחר שבוע, בכ"ב בניסן תש"ד, הוחל גם בריכוז יהודי קליינווארדיין לתוך הגטו. בסך הכל רוכזו בגטו בתנאי צפיפות קשים, קרוב כשבעת אלפים יהודים. בז' ובט' בסיון תש"ד (29.05.1944 ו- 31.05.1944) גורשו יהודי הגטו בשני משלוחים למחנה ההשמדה אושוויץ.
בשנות השואה, כאשר גלחו הנאצים את זקנו, אמר: 'צריכים לקבל זאת בשמחה, כי היא גזירת הקב"ה, כשם שגזר עלינו לגדל זקן!'.
הרב נספה, יחד עם רבים מבני קהילתו, ועם אחיו הרב חיים ליפשיץ הי"ד, באושוויץ, בי"ב בסיון תש"ד.
בנו, הרב חיים אורי גליקליך, דומ"צ בריישא ובנירבאטור, חתנו של רבי נפתלי טייטלבום אב"ד באטור, נספה באושוויץ, עם רעייתו רויזע בלימא וילדיו: יודל, מיכאל ורבקה. הי"ד.
בנו, הרב שמואל זנוויל, חתנו של האדמו"ר רבי יחיאל לאבין ממאקאווא, נספה בשואה. נספו באושוויץ גם רעייתו רחל ובנם, אשר ישעיה. הי"ד.
בתם, שרה דבורה, ובעלה הרב חנניא יו"ט ליפא לפקוביץ, ניצלו והגרו לארה"ב.
אכתוב לו איזה מן הרמזים צופים שקלטתי ממכתבים שקבלתי מבן צדיק ידידינו היקר הבחור משה אהרן [הלברשטאם] יחיה [הי"ד] הבן יקיר לכבוד קדושת אדומו"ר הקדוש והטהור שליט"א [הי"ד].
* על אמרם ז"ל במנחות ק"י, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין לבו לשמים, דהנה האותיות קודם 'לב' הם 'אך', שהוא מיעוט, ואחריו הם 'גם', שהוא ריבוי, ו'לב' הוא באמצע, וזהו הפירוש 'אחד המרבה', היינו שמרבה על תיבת 'לב', 'ואחד הממעיט', היינו שממעיט מתיבת 'לב', שהוא 'אך', הם אינם עיקר, ובלבד שיכוון לבו לשמים, היינו הלב, שהוא האמצעי יהיה לשמים, כי אחר כוונת הלב הן הן הדברים. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.
* הנה ידוע דהחטאים נקראים 'שנים', כמאמר הכתוב 'אם יהיו חטאיכם כשנים' כו', ולזה מרומז בראשי תיבות 'שנים' – 'שומר נפשו ירחק מהם'. והוא רמז נפלא.
* בפרשת תצוה על הפסוק 'שפה יהיה לפיו סביב', וידוע מספרים הקדושים דזה קאי על לשון הרע, והפירוש שיעשה שפה לפיו שלא לדבר לשון הרע, דבאמת מעיל מכפר על עוון לשון הרע, כדאיתא בזבחים פ"ח ע"ב. וידיי הבחור משה אהרן הוסיף רמז על דבריהם דידוע דברית הלשון מכוון [נגד ברית המעור] ומי ששומר פיו ולשונו לא במהרה הוא חוטא. ולזה בא הרמז בתיבות 'יהיה לפיו' גימטריה קנ"ו, מנין 'יוסף', שהוא מדת יסוד, להראות כי האיש אשר יהיה שפה לפיו ולא ידבר לשון הרע, זוכה על ידי זה למדת יסוד, שהוא מדת יוסף, ולזה 'יהיה לפיו' גימטרייה 'יוסף'. ושפתים ישק.
* בפסוק 'הים ראה וינוס' וכו', יש לרמז כאן רמז נפלא על פי דברי חז"ל במדרש רבה, מה ראה, ארונו של יוסף ראה. ועתה בוא וראה אותיות שלפני 'הירדן' כזה ד' ט' ק' ג' מ' הם בגימטרייה 'יוסף', במספר המכוון. וזה 'הים ראה וינוס', מה ראה, ובא כמשיב 'הירדן יסוב לאחור' ותראה מה עומד לפניהם, הוא מספר 'יוסף', וזה ראה, וכדברי המדרש. עד כאן לשונו הזהב.
* בפרשת פסח שני, 'ויאמרו האנשים אנחנו טמאים לנפש אדם', ובגמרא סוכות דף כ"ה איתה בזה הלשון: אותן אנשים מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו. עיין שם. ולדעתי יש לרמז זאת בתיבת 'האנשים', שהוא ראשי תיבות 'מי היו נושאי ארונו של יוסף', והוא רמז נכון בעזרת ה' יתברך.
* בהגדה של פסח, 'יחיד במלוכה, כביר כהלכה, לימודיו יאמרו לו' כו'. ואמר כבוד קדושת אדמו"ר [זי"ע] על פי מה שאמר ה'ישמח משה' זצ"ל פעם אחת בשלש סעודות בזה הלשון: יחיד ורבים הלכה כרבים, אף שאתה יחיד, אפילו כך אנחנו רבים, ואנו אומרים שתשפיע עלינו ועל כל ישראל כל טוב.
ואיתא בגמרא ברכות דף ח' מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, שנאמר 'הן א-ל כביר לא ימאס'. ואם כן מובן שתיבת 'כביר' מורה על לשון רבים. ובזה אמר מרן [זי"ע] 'יחיד במלוכה', אף שאתה יחיד במלוכה, אף על פי כן 'כביר כהלכה', פירוש הלכה כ'כביר', שהם רבים, פירוש הלכה כרבים. ועל ידי זה 'לימודיו יאמרו לו' שישפיע כל טוב על ישראל.
* 'וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי'. ובתרגום יונתן, ואוף ית עמא דיפלחון להון דיין אנא במאתן וחמשין מחן, וסתם כרבי עקיבא דסבירא ליה כמה לקו באצבע חמשים מכות, ועל הים לקו חמשים ומאתים מכות. דאילו לרבי יוסי הגלילי, הוא סבירא ליה דלקו באצבע ארבעים מכות ועל הים מאתיים מכות. וצריך לברר מנא ליה הא לסתום כרבי עקיבא. ואמר כבוד קדושת מרן אדמו"ר [הי"ד זי"ע] רמז בפסוק זה כרבי עקיבא, על פי מה דאיתא בספר 'דנא פשרא' (מבעל המחבר ספר 'שבט מוסר') דמחלוקת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא בסידור אותיות מי נ' צ' פ' ך' (הם כנגד ה' אצבעות היד), דידוע שהדינים באים מן אלו אותיות, שהם בגימטרייה פ"ר דינים, והאותיות 'מנצפך' הם כנגד ה' אצבעות היד, וסבירא ליה לרבי יוסי הגלילי דהסידור של אותיות אלו הוא כסדרן כ' מ' נ' פ' צ', נמצא לפי סדר זה דעל האצבע, דהוא שני לאצבעות היד, הוא אות מ', ומשום הכי קאמר ד[ב]מצרים, שנאמר 'אצבע אלקים הוא', לקו ארבעים מכות, ועל הים, שנאמר 'וירא ישראל את היד הגדולה', לקו במאתים מכות. ורבי עקיבא סבירא ליה דהסידור הוא כמו שאנו אומרים, מ' נ' צ' פ' ך', נמצא דעל אצבע, דהוא שני לאצבעות היד, הוא אות נ', ומשום הכי קאמר דמצרים לקו חמשים מכות, ועל הים חמשים ומאתים מכות.
ולפי זה אמר כבוד קדושת מרן אדמו"ר [זי"ע] דרמז הכתוב בתיבת 'דן' כנ"ל, דין נו"ן, פירוש שנידונו בדין אות נו"ן, כרבי עקיבא, ושפיר תרגם יונתן, דיין אנא במאתן וחמשין מחן, דנרמז בפסוק זה כרבי עקיבא.
(מתוך מכתב מאת הרב שמואל רוזנגרטן, שהיה תלמיד ישיבת באבוב, והיגר לטרונטו ולארה"ב)
ב"ה ב' בשלח תרצ"ט בובוב יע"א.
יצו ד' אתך את הברכה, כבוד ידידי הבחור כהלכה חריף ובקי, משנתו זך ונקי, מופלג בתורה, ויראה טהורה, מעוטר במדות, ומתנהג בחסידות, כבוד שמואל זאזענגארטען יחיה.
יקרתו הגיעני, והראיתי התמונה לכ"ק אאמו"ר הרה"ק שליט"א ואמרתי כי אחד מן המסובים הנהו רב. וכאן הבן שואל לאביו מי הוא זה ואיזו הוא. ובהשקפה ראשונה מניה וביה השיב, מסתמא זה היושב בגילוי ראש ומראהו כמראה כהן אליל, וישא משלו ויאמר:
אלופי וגדולי היהודים, התמימים הישרים והחסידים,
העושים רצון קונם, בכל כחם ואונם,
ראשם מעוטף ומכוסה, מפחד רם ונשא.
והפושעים הפורקים עול, ומכחישים את הכל,
ראשם חשוף ופורע, כאיש נגוע וצרוע.
הפושעים לדראון ולמגרעת, והחרדים לגאון ולתפארת.
הלא כה דברי ידידך עוז דורש שלומך באהבה רבה, משה אהרן הלברשטאם
(מכתב שכתב ר' משה אהרן הי"ד, לידידו הרב שמואל רוזנגרטן, בגב תמונה)
יש להעיר דבפרשת עקב (דברים ח,י) כתיב 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך', בפרשה קודמת בואתחנן (דברים ו,יא) כתוב 'ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וגו' ואכלת ושבעת'. אמאי לא כתיב שם 'וברכת את ה' אלקיך'? ויש לאמר על פי מה דאמרינן בחולין י"ז ע"א דבשבע שכבשו וחלקו אפילו כתלי רחזירי אישתרי להו, דכתיב 'ובתים מלאים כל טוב'. והנה הטו"ז באורח חיים סי' קצ"ו סק"א העלה בשיטת הרמב"ם דבאיסורין שהותרו לחולה שיש בו סכנה אין מברכין עליהן. ומשום הכי בפרשת ואתחנן, דקרא מיירי בדברים אסורים שהותרו להם אז בשבע שכבשו וחלקו, לא כתבה תורה 'וברכת את ה' אלקיך', דאין טעונין ברכה.
(ר' משה אהרן, הובא בקובץ כרם שלמה כסלו תשל"ח, עמ' ב. ראה חידושי יעקב, מאת הרב יעקב הלוי גולדווסר הי"ד, סי' יב. וראה העמקה בדבריו, בתוך מאמרו של הרב אליהו דוב הכהן שטערן, 'בענין ההיתר של בתים מלאים כל טוב', המובא בתוך מעיין השבת, ג, עמו' שי)
הרב יעקב גודלווסר הי"ד, כתב לר' משה אהרן הלברשטאם הי"ד: 'והצעתי דבריך לפני מורי הגאון אב"ד דפה [טשעבין] שליט"א, וישרו בעיניו מאד'. דבר תורה נוסף, מאת ר' משה אהרן, הובא בכרם שלמה (א, עמו' כא).
ר' משה אהרן הלברשטאם, בחור מופלא בתורה ויראת שמים, בנו הצעיר של האדמו"ר רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד מבאבוב.
בשנת תרצ"ו שאל את אביו האם לשלוח את חידושי תורתו לגדולי דורו. אביו השיב לו במכתב, בו כתב על חשיבות כתיבת דברי תורה הגונים:
ב"ה ג' אמור כ"ה למב"י תרצ"ו טשעבין יע"א
א' יחנך בני אהובי כ' משה אהרן יחי' לאיוט"א.
יקרתך הגיעני, ומה מאד נמלצו לחכי דברינ הנעימים, אשר שאלת ודרשת הסכמתי לכתוב פלפולא דאורייתא לגדולי הדור, וברכתי ברכת הנהנינ כי תודה לא-ל הגעת למדה זו להגיש פלפולים לפני יושבי שער. ונכון הדבר מאד בעיני, אך בתנאי קודם למעשה שיהיו דברים ראוים להעלות על שלחן מלכים, מאן מלכי רבנן, בטוב טעם ודעת, בלי מגרעת, לא כאותם תלמידים טועים, כשור על בלילו גועים, ומרבים דברים, חמרים חמרים, שדופות קדים, מצדי צדדים, ולית בהו צריכותא, אפילו לצור על פי צלוחיתא, וכל מגמתם ומטרתם, לשכר טרחם, ומחזירין על הפתחים, לתוארים ולשבחים, ובאים במחתרת, ויחפרו בבאר אחרת, ולובשים אדרת, לראשם עטרת, וגדולים נשמעים לקטנים, ועל הבליהם מטפחים ומענים, וילכדו במכמורים, שפורשים חבורים, ופונים לרהבים, בשבח המגיע לכזבים, ומרחיבים עליהם שפתם, כבדחן ביום חתונתם, כי קב ונקי משנתם, ויראתם קודמת לחכמתם, לא מניה ולא מקצתם, בני בני אל תלך בדרכיהם, כי לא מחשבותיך מחשבותיהם, ולא תיקח חבל, בפלפול של הבל, רק שתה מים מבורך, הנובע ממקורך, ואספת דגנך, ממה שחננך, ויהיה ברוחך פי שנים, בעזרת רוכב שמים.
אגב מכתבי, אגיד לך את אשר בלבבי, על אודות הכתיבה, אשר היתה עוד בימי האבות אהובה, ונירו להם ניר, על דרך המליצה והשיר, בכל זאת תהיה זהיר במליצות, בלתי נחוצות, האמנם במכתב איש לרעהו, שמרהו וזכרהו, אבל בדברי תורה ופלפולים, השירים והמליצות עלולים, להעלות בלולים, בלתי צלולים, ואם יקרא במרוצה לא בנחת ובמתון, יטה המליצה לדרך עקלתון, ועוד מעט, ויעזוב הפשט, בכלל ופרט, לכן בכותבך אגרת, עשה משמרת למשמרת, וראה בתחילה לסקל המסילה, ולא תשחת דבריך הנעימים, כי אז דורשיך לעולם לא יכשלו, כאמור ותבחר לשון ערומים, ואומר ודעת שפתי ברור מללו.
ובזה הנני חותם בברכת אבות, יהי רצון שתעלה מעלה מעלה בתורה וגדולה, ונזכה מאתכם לרב נחת, כעתירת אביך הדורש שלומך באהבה רבה, הק' בן ציון הלברשטאם (מכתבי קודש, ב, מכתב טז).
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלטו האדמו"ר מבאבוב ומשפחתו לעיר לבוב שבאוקראינה, ומצא שם מסתור בבית חסידו, הנגיד ר' אליהו ברינר. בניסיון להציל את האדמו"ר מבאבוב ומשפחתו פעל ה'ועד להצלת כ"ק אדמו"ר שליט"א מבאבאוו' בארה"ב להנפיק עבורם דרכון פולני. הם הכינו עבורם גם אישור כניסה לארה"ב, שהיה מופקד עבורם בשגרירות האמריקאית במוסקבה. השלטונות הרוסים לא איפשרו לאדמו"ר ולמשפחתו להגיע למוסקבה ללא דרכון של מדינה אחרת, וסירבו להכיר בדרכון הפולני, שכן מדינת פולין כבר נכבשה וחדלה להתקיים כישות מדינית עצמאית. הוועד הוסיף והנפיק לאדמו"ר ולמשפחתו דרכון מקוסטה ריקו, אך עם התקדמות הגרמנים לכיוון העיר, לא ניתן היה לצאת מהעיר, אף בדרכון זה.
כשכבשו הנאצים את לבוב, הצליח האדמו"ר מבאבוב להתחבא במשך מספר שבועות. בראש חודש מנחם אב יצא הרבי ממחבואו. בשעה שחלץ תפילין של רבינו תם, נתפש האדמו"ר בידי חיילים גרמנים. בנו, ר' משה אהרן החליט להצטרף אל אביו והם נכלאו, יחד עם יהודים רבים, בידי הגסטפו ברחוב פלאטשינסקי 4. בנו, רבי שלמה, התחיל לפעול בכל כוחו לשחרורם, אך לא הצליח.
ר' משה אהרן נהרג עקה"ש יחד עם אביו, ועם גיסיו הרב יחזקאל הלברשטאם, הרב משה סטמפל והרב שלמה רובין, יחד עם אלפי יהודים, ביום ד' באב תש"א ביערות, במבואות העיר לבוב. הי"ד. אחיו, הרב חיים יהושע הלברשטאם הי"ד, נפטר בייסורים ובעינויים בהיותו אסיר בידי הסובייטים, בג' בכסלו תש"ג. אחיו, רבי שלמה זצ"ל, שרד, והמשיך להנהיג את חסידות באבוב, לאחר השואה.
בית המדרש של חסידי באבוב בבני ברק נקרא על שמו 'בית משה אהרן'.
בכרם שלמה, כסלו תשל"ח, נכתב על ר' משה אהרן הלברשטאם הי"ד:
בשבת קודש פרשת לך שנת תר"פ לפ"ק בעת סעודת רעוא דרעוין נולד בן לכבוד קדושת מרן אדמו"ר זצוק"ל הי"ד בעיר קראקא, ויקרא שמו בישראל 'משה אהרן'. בוצין בוצין מקטפיה ידוע, ותיכף בשחר ימיו התנכר הנער בכישרונותיו ובמעלותיו עד להפליא והיה ילד שעשועים אצל אביו כבוד קדושת רבינו הגדול זצ"ל ונתחנך על ברכיו ולמד תורה בשקידה נפלאה. היה מותיב ומפרק, והגדיל על כל בני גילו בכל מעלה ומדה, והיה ניכר בכל תהלוכותיו כי זרע קודש הוא. ונוסף לזה היה הצנע לכת ונחבא אל הכלים.
ביום ג' לך תרצ"ג, כשנעשה בר מצוה, נערכה סעודה גדולה בעיר טשעבין, ששם היה אז איתן מושבו של כי"ק מרן אדמו"ר זצ"ל הי"ד והשתתפו בו גדולי ישראל, כמו הגאב"ד טשעבין והגאב"ד קרשאנוב, ובי דינא דעיר קרשאנוב ועוד רבנים מהגלילות, וכולם שבחו והודו לשמו בהתפעלות עצומה.
במשך השנים אחר כך נתגלו עוד יותר כישרונותיו ושכלו הבהיר, והתחיל לרשום החידושי תורה שלו, כי היה ספרא רבא בכתב מהודר ונפלא, גם היה מחונן בקול ערב והיה לב טוב ונפש עדינה ואהוב לכל. וכל מכיריו העידו עליו גדולות ונצורות. בשנת תרצ"ו כשלמד בעיר באבוב אצל אחיו הגדול כבוד קדושת מרן אדמו"ר שליט"א, פנה אל כבוד קדושת אביו זצ"ל לטשעבין בשאלתו אם לבא בחליפת מכתבים בחידושי תורה ופלפולים עם גדולי הדור, וכבוד קדושת אביו זצ"ל ענהו בחיבה יתירה אגרת נעימה, ובא אז בחליפת מכתבים עם הגאון האדיר [רבי שמואל פירר] אבד"ק קראוס זצ"ל הי"ד.
כבוד קדושת מרן אדמו"ר שליט"א סיפר לנו שראה בעזבון אחיו הצעיר הי"ד שני קונטרסים אשר פיו יקבנו בשם 'נר למאה' (מא"ה ראשי תיבות 0- משה אהרן הלברשטאם), חלק א, על הוויות דאביי ורבא, בחריפות ובקיאות, וחלק ב, על דרך דרוש על תנ"ך ואגדות הש"ס. ונאבדו בימי מלחמת העולם. בייחוד נתגלו מיטב מידותיו, עומק חכמתו וסוד בינתו ולבו הטהור בימות הזעם, בהיותו יחד עם כבןד קדושת אביו זצ"ל בעיר לבוב, וכמעט שלא זז מפתח ביתו, עד שבא יום המר והנמהר ערב שבת קודש פרשת מסעי ראש חודש אב, שהיה יחד עם כבוד קדושת אביו זצ"ל, ושמע שהרוצחים באים, ועלה בידו להטמין את עצמו אחורי ארגז גדול. אך כשראה שנתפס כבוד קדושת אביו זצ"ל, לא היה יכול להתאפק ויפרוץ ממקום מחבואו להיות יחד עם כבוד קדושת אביו זצ"ל, וככה הלכו יחד בשבי וסבלו יחד, עד שחשכו המאורות ונצחו אראלים את המצוקים ויצאה נשמתו באחד על קידוש השם ביום ד' מנחם אב שנת תש"א לפ"ק, ביער סמוך לעיר לבוב. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. ווי להאי שופרא דבלי בארעא, הי"ד ותנצב"ה.
בארזי הלבנון, א: זוכר נשכחות, עמו' קעא-קעב, כתוב:
ואני במסתרים תבכה נפשי על זה הבחור הקדוש הנזכר הרב משה אהרן הי"ד, שנקטף בדמי ימיו בגיל י"ט, כאשר היה כבר מפורסם לגדול בתורה ובעל מחבר ספר בפלפול עצום ורב ובבקיאות נפלא, אשר פיו הקדוש יקבנה 'נר למאה', מטעם שהראשי תיבות משמו 'משה אהרן הלברשטאם' המה 'מאה'. והיה תמים במעשיו ומעורב בדעת עם הבריות, שפל ברך ורצוי לכל אחד. וחוץ מזה היה מנגן מצוין, בקול ערב ונעים, אשר לא נמצא הרבה כמוהו, ואביו אהבו אהבה רבה.
לדודי ולדודתי לבנם ולבנותיהם היקרים שיחיו שלום וכל טוב.
אחרי דרישת שלומם הטוב, אנו מאשרים את כרטיסך האחרונה מחודש תמוז וכמובן אין לנו מילים לבטא תודתינו העמוקה בצירוף עם ברכתנו הלבביים. וכעת אין לנו רק לקרא לך מלב ונפש ישלם ה' פעלך באשר גמלת חסד עמנו ועם הורינו שיחיו. אחי נתן נ"י כבר התחיל לבקש מהרשות רישיון נסיעה מהארץ הזאת, ועלינו להתפלל שייתן ה' לסלק את המניעות עדיין גדולות שהן קרובות לבא. גם דוד מרדכי קבל בימים האלה ממך מכתבים, ואיננו לא שקט ולא שלו, באשר משמע מתוך גלוייתך כי לא קבלת מהורינו כלום. גם אנו לא היה לנו מכתבים כמה חדשים, ב"ה כי בשבוע שעבר באו שני גיליונות מאבינו יח'י, וכבר חיכינו על זה בכיליון עניים. הם בריאים ב"ה והלואי שלא ירע המצב. הוא כותב כי עתה יש לו שני שעורים ביום, ואנו מקווים כי על ידי זה יהיה להם חיונה מספקת.
והנה בוודאי אתה יכול לצייר מה מאוד קשה עלי לבקשך בעניין דלקמן, אחרי אשר כבר היה לך טרחה ועמלה הרבה בעד אחי נתן. אבל מזה גופא תוכל למצא מה מר ואפל מצבנו הוא זה, בלי גוזמא, כבר באו מים עד נפש. יותר משנה כבר כתבתי על כל קצוי ארץ, באיזה מקום שנוכל למצא קרוב או גואל לעשות בעדינו בכל התוקף, כל זמן שלא תהיה השעה מאוחרת. ורמזתי כבר מהסכנה העצומה שהייתה כבר צפוי עלינו, והתחננתי, אבל אין קול ואין עונה. גם בעד הורינו עשו כלום, בטח שיודע אתה מזה. והנה אין להאריך בזה. תמחול לי שאני מפציר בך ומבקש אני ממך ומתחנן מלפניך שלא תחוס על כל טרחה ועמלה, ותוכל להיות בטוח שאעשה בעזרת ה' תיכף הכל אשר בידי לכתוב להורי ולקרובי באמעריקה ובאפריקה, ולעוד וכו', בכדי להקל מעליך המשא הכספי, שתוכל לגרום הוצאת רישיון עליה בעדינו.
עלינו להתפלל, לחכות ולצפות בעד הצלחה שנזכה במהרה להתראות בארצנו הקדושה בתוך גאולה וישועה כללית בעד עמינו. גם אני כבר ביקשתי מהרשות לתת לי רישיון נסיעה מהארץ, ונחוץ לי מטעם זה מאוד מקום לנוס שמה. ובזכות התורה וגמילות חסדים נזכה כולנו במהרה לאור גאולה אמיתית.
בן אחותך האהבך כנפשו, יעקב.
(ארחות ישרים, א, לונדון תשנ"א, עמו' מו-מז)
… כמו שתדע שהננו במצב עגום מאד, החוזק והנוחם היחידי לבטוח בה' הוא כשאנחנו צוללים בים התלמוד, אזי נעלים הננו על כל הדאגות, כי ד' אמות של הלכה אי אפשר למישהו ליקח מאתנו – אך אלו הרחוקים מתורה, מה יתן להם חוזק ובטחון. הישיבה בטעלז היא המקלט היחידי הנקייה מכל הנעשה מסביב, וכן נקוה שיהיה גם לעתיד…
(מכתב מתאריך סיון ת"ש אל הוריו ללונדון, מתורגם מגרמנית, שם, עמו' מח)
הרב יעקב יהודה ראקאוו הי"ד, 'יעק'ל בעל הקצות', נולד בוואלקערסהיים בשנת 1917, להוריו, הרב יום טוב ליפמן ראקאוו (רב בפרנקפורט דמיין ואחר כך בלונדון) ומרת חנה יהודית לבית רבינוביץ. הוא גדל בעיר פרנקפורט בגרמניה.
הרב יעקב יהודה היה תלמיד ישיבת טעלז, והוא נספה עם ראשי ישיבת טעלז ותלמידיהם, בכ' בתמוז תש"א.(1941).
אחיו, הרב נתן צבי הי"ד, נספה בב' בכסליו תש"ה (18.11.1944) במחנה הריכוז דכאו, כפי שעולה ממסמך שנמצא בארכיון בגרמניה.
בשנת תרצ"ט, לאחר ליל הבדולח, הצליחו הוריו, ואחיו, הרב בצלאל (לימים אב"ד גייטסהד) והרב בן ציון (לימים ראש ישיבת 'חיי עולם' ורב בית המדרש 'היכל התורה') להינצל ולהגר ללונדון.
שריד מחידושי תורתו, הודפס בספר 'ילקוט שיעורים' על מועדים א: אין איסור חל על איסור (סי' ל), מאמר אי אירוסין עושה או נישואין (סימן מד) וחליצה פסולה (סי' מה).
בתמונה: שחזור צילום של הרב יעקב יהודה ראקאוו הי"ד ובחבריו בישיבת טעלז, בשנת תרצ"ז.
לדודי ולדודתי ולבניהם היקרים שלום וברכה!
את גלויתך קבלתי ואקוה שאתכם השלום. גם אקוה שקבלתם את מכתבי ששלחתי לכם עם התעודות להרב עמיאל. אולי ירחם ה' וישלח לנו הצלחה. בודאי אתם מכירים מצבנו, כל מה שנחוץ לעשות בודאי עשיתם ותעשו עוד. הנה אודות ההיכל התלמוד שמעתי בימים האלה שקיבלו 10 צרטאפקטים, ובחור אחד מכאן עומד לקבל ע"י הסכמה של הרב אליעזר יהודה פינקל הר"מ דמיר, היינו אם הוא יסכים לזה, והאיש שהוציא זאת לפועל הוא מר חיים ליב ברנשטיין איש יקר מאוד, ואפשר תדבר אתו למען ישתדל להשיג אפשר אחד הצרטיפיקטס במעות אשר הם תובעים.
והנה ידעתי שהמחיר גדול מאד, וגם כעת אין לי ממה לפרוע, אך הנני מוכן ומזומן לקבל עלי בארץ כל עבודת פרך וכן להתלמד שם בסמינר של מורים וכו' וכו' אך ורק למען נוכל לעלות שמה, כי הלא ידעת מצבינו כאן, בפרט בעת האחרונה וקצרתי כמובן. וגם אקוה שאבא שליט"א ישלח לך מידי חודש בחדשו ממה שיוכל לקמץ, ומלבד זה אקוה שאוכל להרויח ע"י הוצאת ספר קטן אחד שלי באופן שלדעתי הוצאתך אוכל להשיב במשך הימים.
והנה יש כעת עוד להתבונן בקושי אחרת והוא המצאת מסילה לא"י כי ע"י המלחמה אפשר שהדבר נתקשה, וזה לא אוכל לדבר כעת, אך אקוה שאתם תוכלו לברר הדבר שם. הוצאת הנסיעה אפשר אוכל לפרוע, אך ורק אני פונה אליכם מעומק לבבי שתתחשבו עם מצבינו הקשה והמסוכן, כאשר מי יודע מה יבוא למחר. הנני רוצה להעיר עוד, כי אף שנרשמנו ברשימת הישיבה של ה"ר אהרן קטלר כעת הישיבות לא קיבלו מהצרטפיקטים, והדבר בספק גדול עומדת אם בכלל תוכלו לעשות או להגיד בכלל, לכן הנני פונה אליכם בהקדם האפשרי הצילו בעוד שאפשר לעשות שום דבר בא"י.
בבקשה להשיב בהקדם האפשרי. גם הנני חושב, למען גודל נחיצות, לשלוח לכם טלוגרמה תיכף ומיד, אך לדעתי אנני יודע אם תקבלו, כאשר קשר הטלגרף אינו ברור כל כך. והנה אבקש מכם שתענו לי אחיכם בהקדם, אפשר ישלח ה' עזרתו מקודש.
כאן, הלא ידעתם מהשינויים הגדולים במצב המדיני שאירעו. יש לנו עכשיו חירות ושויון כמו בארץ רוסיה, וכבר הרגשנו מה טוב ומה נעים הוא שבת תחת ממשלת החירות. הנני מבקש אתכם בכל טוב, נתן צבי. [ישיבת 'בית תלמוד' קלם, ליטא].
(ארחות ישרים, א, לונדון תשנ"א, עמו' מג-מד)
הבחור, הרב נתן צבי ראקאוו הי"ד, נולד בוואלקערסהיים בשנת תרע"ה (12.11.1915) להוריו, הרב יום טוב ליפמן ראקאוו (רב בפרנקפורט דמיין ואחר כך בלונדון) ומרת חנה יהודית לבית רבינוביץ. הוא גדל בעיר פרנקפורט בגרמניה..
הרב נתן צבי למד תורה בהתמדה עצומה במשך שנה אצל אביו. בשנת תרצ"א החל ללמוד בישיבת טלז. הוא למד כל יום, שלוש פעמים בכל יום, במשך שש שעות רצופות בלא הפסק. בישיבת טלז היו קוראים לו בשם: 'בבא מציעא'. רבותיו בישיבת טלז העידו כי הוא לומד בהתמדה גדולה ואינו מאבד רגע לבטלה. בשנת תרצ"ז עבר ללמוד בתלמוד תורה בקלם.
בשנת תרצ"ט כתב הרב נתן צבי מכתב לרב איסר זלמן מלצר בבקשה שיפעל להשיג סרטיפיקאט עבור אביו, הרב יום טוב ליפמן, שנכלא במחנה הריכוז בוכנוואלד. הרב איסר זלמן מלצר השיב לו במכתב שלא הצליח להשיג כעת סרטפיקאט עבור אביו והתפלל לשחרורו מן המיצר:
ב"ה יום ה' לחדש טבת שנת התרצ"ט פעיה"ק ירושלים ת"ו מע"כ הרב הנעלה מר נתן צבי רקוב נ"י שלום וברכה מכתבו קבלתי והנה הרב הראשי הגאון הרצוג שי' קבל כן חמשה ועשרים סרטיפקיטים וכאשר קרובי הרבנים הנמצאים פה בארץ באו בדרישות על זה ונאספו יותר מחמישים בקשות, והרב ידע גם משם אביו הרב הגאון שי' וגם הוא נכתב ברשימה, אבל לא היה לי עצה ובאשר גם בלונדון נתקבל רשות להכנס שם ארבעים רבנים, לכן נשלחה כל הרשימה וגם שם אביו בתוך הרשימה להממשלה בלונדון והממשלה תשלח הרשימה להקונסול בברלין ששם על המקום יסודר איזה רבנים ללונדון ואיזה לאה"ק – כל זה הרי קודם שקבלתי מכתבו. אם הייתי יודע קודם אולי הייתי יכול לתקן, אבל עכשיו כבר נשלחה הרשימה להממשלה, ותלוי רק בהקונסול באשכנז. והנני כותב זה אליך אולי יש למשפחתו שם עצה להשתדל אצל הקונסול שיתנו לו הזכות לנסוע לאה"ק, שבאמת יש חשש שגם בלונדון יתוספו רשימות מהרבנים, ע"כ בודאי צריך השתדלות בזה. אבל פה כבר אי אפשר השתדלות שכבר נשלחה הרשימה ע"י הממשלה. והנני בזה המעתיר לד' בעוד שלום אביו שירחם עליו ה' ויחלצהו מן המיצר ויוציאהו למרחב. איסר זלמן מלצר.
בצוק העיתים, בהיותו בקלם, שלח גלויה לדודו הרב יוסף רבינוביץ, שעבד כשו"ב בתל-אביב בה, כתב במרומז על המצוקות תחת הכיבוש סובייטי:
בהמשך מלחמת העולם השנייה עבר לגטו קובנה. חברו שהיה אתו בגטו כתב עליו כי הוא היה מסתפק במועט, ועובד בעמל רב להנות מיגיע כפיו ולא להזדקק לעזרה מהציבור, "עמל בעבודה קשה כדי להיות נהנה ביגיע כפיו ולא להטיל עצמו על הציבור. היה בעל מדות נעימות, הצנע לכת, מסוד בכל עניניו, בכל עתות הפנאי לא מנע עצמו מבית המדרש ועסק בתורה, השתתף בכל מיני חיזוקים כללים וקיים בעצמו חבר אני לכל אשר יראוך. תפילותיו היו נרגשות, עסק הרבה בחסד, הצליח על ידי כל מיני טצדקי לשמור השבת כהלכתו".
הרב אפרים אשרי, אשר כיהן כאחרון אבות בית הדין של קובנה, העיד שהרב נתן צבי הלך בכל יום כעשר מיל מקובנה למחנה העבודה באלעקסאט, וכחזר בלילה היה לומד עם שם עם הבחורים במשך כמה שעות.
על פי המובא בספר 'ארחות ישרים' (לונדון תשנ"א, עמו' מב) הרב נתן צבי נהרג בגטו קובנה על קידוש השם בי"ז בתמוז תש"ד (08.07.1944), כששהה בבונקר בגטו ונפגע מהפצצות הנאצים. אך על פי מסמך מארכיון בגרמניה הוא נספה בב' בכסליו תש"ה (18.11.1944) במחנה הריכוז דכאו.
מקצת מחידושיו יצאו לאור.
בספר 'ילקוט שיעורים' – מועדים א, עמו' שי-שיד: הודפס מאמרו על 'קלוטה כמי שהונחה'.
בספר 'נצר מטעי' (ירושלים-גייטסהד, תשנ"א), עמו' תרט"ו – הודפסו חידושיו בענין איסור סוטה.
בנוסף תכנן להוציא ספר לאחר שיזכה לעלות לארץ ישראל, ולממן, באמצעות ההכנסותיו ממכירת ספרו, את מחיר הוצאת הסרטיפיקט.
אחיו, הרב יעקב יהודה ראקאוו הי"ד, נספה עם ראשי ישיבת טעלז ותלמידיהם, בכ' בתמוז תש"א.
בשנת תרצ"ט, לאחר ליל הבדולח, הצליחו הוריו, ואחיו, הרב בצלאל (לימים אב"ד גייטסהד) והרב בן ציון (לימים ראש ישיבת 'חיי עולם' ורב בית המדרש 'היכל התורה') להינצל ולהגר ללונדון.
'הודו לד' כי טוב לי לעולם חסדו'. הזכרו במזמור זה כ"ו עניינים מנפלאות הבורא, ועל כלם סיים 'כי לעולם חסדו'. ויש לפרש על פי מה שפירש המהרש"א בחידושי אגדות חולין ז' ע"א, בעובדא דר' פינחס בן יאיר בנהר גינאי, דאמר ליה: חלוק לי מימך, דבשעת קריעת ים סוף ירד הכח של קריעת המים גם לנהר גינאי לעולם. והיינו דאמרינן במדרש, דבשעת קריעת ים סוף נתבקעו כל הנהרות שבעולם, דהיינו כל הנהרות שעתידים להתבקע ולהקרע פעם בעולם, כגון מי ירדן ליהושע ונהר גינאי לר' פינחס בן יאיר, באותה שעה של קריעת ים סוף נפתח הצינור של נס זה למענם גם כן.
וזהו שאמר כאן 'לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו'. אין החסד זה נס לשעתו בלבד, אלא 'לעולם חסדו', לדור ודור נס זה שמור לפתוח שער של בקיעת מים לצדיק שיצטרך לכך. וכן יש לפרש כל בבא ד'לעולם חסדו', כגון 'למכה מלכים גדולים… לסיחון מלך האמרי, כי לעולם חסדו', על ידי נס זה שנעשה על ידי משה רבינו, 'לעולם חסדו', נפתח השער של ניצחון מלחמה לעולם ועד, כגון בשלושים ואחד מלכים גבי יהושע, ולמלחמות דוד וכדומה.
('שם משמעון', בתוך 'הגדה של פסח נאות דשא', הוצאת הישיבה מנייטרא, תש"י)
הרב שמעון אהרן סופר הי"ד, היה בנם של הרב משה סופר מווינה ורעייתו חיה בת הרב אהרן יוחנן. הרב משה סופר היה בנו של הרב יואל סופר מוורשה, בנו של הגה"ק רבי שמעון סופר מקרקא, בנו של מרן ה'חתם סופר'.
בשבת בר המצוה שלו התארח בביתו האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלטר, ה'אמרי אמת'. לקראת חתונתו, שלח ה'אמרי אמת' לאביו אגרת ברכה.
הרב שמעון אהרן התחתן עם מרת מערעל (מעטה), בתו של ר' שמחה הכהן מנירנברג שבגרמניה (בן הרב בנימין זאב וואלף הכהן קאהן, אב"ד באדען), ונולדו להם שמונה ילדים: שמחה יואל, חוה שרה, עקיבא בנימין, אברהם שמואל, אסתר פראדל, רבקה ושני ילדים נוספים.
הרב שמעון אהרן היה תלמידו של הרב עקיבא סופר ראש ישיבת פרשבורג ומחבר הספר 'דעת סופר', ותלמיד מהרי"ץ דושינסקי. הרב שמעון אהרן כיהן כראש ישיבה בטירנוי (בנשיאות הרב שמואל דוד הלוי אונגר הי"ד אב"ד נייטרא), ואחר כך אב"ד ור"מ נאוואנעסטא ('עיר חדש' שבסלובקיה) ובוואגאויהעלי, וסייע לרבי יוסף נפתלי סופר בהדפסת ספר דרשות ה'חתם סופר'.
כשילדיו היו חולים וזקוקים לרחמי שמים, כתב הרב מכתב לרבו מהרי"ץ דושינסקי, וביקש ממנו להעתיר עבורם בתפילה בירושלים. המכתב מופיע באתר בית המכירות קשר. במכתב נוסף שם, כותב הרב שמעון אהרן דברי תורה ומתייעץ עם רבו האם לקבל על עצמו את תפקיד הר"מ בישיבת טירנוי. במכתב נוסף, המופיע שם, מבקש הרב שמעון אהרן מרבו, לקראת התחלת תפקידו כרבה של נאוואנעסטא, שיתפלל להצלחתו בפסיקת הלכה, בזיכוי הרבים, בחינוך ילדיו ובריבוי כבוד שמים. במכתב נוסף לרבו, המופיע באתר בית המכירות צפונות, כתב הרב לרבו על קונטרסים שהוא שולח לו ומבקש ממנו להעתיר תפילה לרפואת אביו.
בחודש אלול תרע"ו נידון הרב בבית דין צבאי בווינה לשבועיים מאסר, כפי שמסר בסוף מכתב חידושי תורה שכתב לרבו מהרי"ץ דושינסקי, המופיע באתר בית המכירות קשר.
בשנת תרפ"ח כתב למהרי"ץ דושינסקי, מכתב בדין יין פוטר כל מיני משקין (ראה: דבר ההתאחדות, יז, 46-48, ואור תורה, קיח, רסט-רעא).
בשנת תרצ"ט התעוררה שאלה לגבי כשרות שמן שיוצר במפעל בעיר נאוומסטה, והיה חשש שמעורב בו מעט שמן משומן דגים לא כשרים, שהיו במכונות, לפני שעברו ניקוי יסודי. השאלה נשלחה מאת הרב שמעון אהרן סופר והרב מיכאל דוב וייסמנדל, לבית הדין של העיר פרשבורג, בו כיהנו האב"ד הרב עקיבא סופר והדיינים הרב ישעיה קאליש הי"ד והרב דוד וועסלי. השאלה הובאה לידיעתו של הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד, והוא נסע לנאמווסטה לברר את פרטי האירוע, וכתב תשובה ארוכה ומנומקת לרב עקיבא סופר, להיתר השמן, אך הוסיף שאם אפשר למנות משגיח במפעל, מחויבים לעשות כך (שו"ת משנה שכיר, א, סי' ו). הרב טייכטל כתב גם לרב שמעון אהרן סופר בעניין זה, וביסס את פסק ההלכה להכשיר את השמן מהמפעל בנאוומסטה (שם, סי' ז-ח, ושם, חלק ב, סי' קג).
בשו"ת 'מקדשי השם' סי' ס מובא מכתב ששלח הרב שמעון אהרן סופר הי"ד לרב שמואל דוד אונגר הי"ד אב"ד נייטרא, בענייני הלכות נדה ותשובה, ושם בסי' סא הובאה התשובה ששלח לו אב"ד נייטרא. לקראת סוף ספר הגדה של פסח 'נאות דשא', הובא חידוש קצר משמו של הרב שמעון אהרן.
בפסח תש"ב, גורש למחנה שסביבות לובלין. הרב הגאון שמואל דוד הלוי אונגר הי"ד, אב"ד קהילת נייטרא, והרב מיכאל דוב וייסמנדל ניסו ללא הצלחה לעזור בהצלתו. הרב שמעון אהרן הצליח להבריח מהמחנה מכתב בדואר המחתרתי, ובו כתב על דאגתו על כך שלבנו יש בר מצווה אך אין לו זוג תפילין והוא מבקש שיסייעו לו להשיג תפילין. הרב נהרג על קידוש ה', יחד עם רעייתו וילדיהם, במחנה ההשמדה סוביבור או לייברטוב, בכ"ה בתשרי תש"ג, הי"ד.
בעזרת ה' יתברך, אור ליום ה' פרשת לך ת"ש לפ"ק בערענסאס יצ"ו
החיים והשלום ורפואה שלימה וכל טוב סלה לכ"ק אדמו"ר היקר הגאון הקדוש המפורסם חסידא ופרידא בוצינא קדישא מנורה הטהורה אספקלריא המאירה צדיק יסוד עולם בוצינא דנהורא רבן של בני הגולה וכו' וכו' המדריכנו בדרך אלוקים חיים נהירין ליה שבילין דרקיע שליט"א.
אחרי דרישת שלום כ"ק אדמו"ר שליט"א באהבה רבה הנה באתי בביטול והכנעה ובושה, כעבדא קמי מרא, להודיע שבעזרת ה' יתברך החיים והשלום כלנו כה יעזור ה' יתברך לשמוע ולבשר תמיד בשורות טובות, אמן כן יהי רצון. הנה הדאפעשא קבלנו מהאניוד בשבועה העבר עלינו לטובה שכ"ק אדמו"ר שליט"א בא לנכון בשעה טובה ומוצלחת לירושלים עיה"ק, ושמחנו עד לאין לשער משמחת של כ"ק אדמו"ר שליט"א. ואמרתי אז באותו שעה תהילים שה' יתברך ירחם ואשמע איזה בשורה טובה. ובאמצע התהלים אז בא הדאפעשא, והיה לנו שמחה גדולה. כן יעזור ה' יתברך שנשמע תמיד מכ"ק אדמו"ר שליט"א אך טוב וחסד אמן כן יהי רצון. בעזרת ה' יתברך יש לנו מנין בקר וערב, ומתפללים בהתלהבות ובנחת כמו שמדריכנו כ"ק אדמו"ר שליט"א. ויש כאן הבחור חיים שרגא נ"י, ויש בזה חיזוק גדול לכל הבחורים, כי הוא לומד עמהם בהתמדה רבה, והבחור יוסף נ"י, אחיו של צבי אלימלך מקאשי נ"י, והוא בחור יקר מאד ולומד ומתפלל במסירות נפש. גם הבחור אליעזר נ"י הוא כאן, ולומד גם כן בחשק בעזרת ה'. נם הבחורים משה ונתנאל נ"י מטערניווא, גם המה בחורים טובים בעזרת ה'. גם יש כאן מטאפלישיין אברהם צבי נ"י, אשר היה ביחד עם כ"ק אדמו"ר שליט"א בנייהייזל. גם הבחור ליפא נ"י נעשה תכשיט בעזרת ה' ולומד בחשק ומתפלל בחיות. ובנו של ר' מיכאל נ"י, מוה"ר צבי נ"י, הוא נעשה עובד ה' במסירות נפש ומתפלל רשפי אש, ומתפלל כאן בוקר וערב, ובא גם בשבת קודש להשלחן ושלוש סעודות ומלוה מלכה. גם גיסו ר' נפתלי צבי נ"י, הוא אברך יקר מאד בעזרת ה'. ויש לנו ברוך ה' שמחה גדולה. השידוך גם לאחותי תחיה יש לה ברוך ה' הנאה גדולה, וה' יתברך יעזור גם להבא. גם שמעלקא נ"י יש לו התקרבות עמנו, ובא בכל עת להתפלל בעת שיש לו פנאי. גם ר' שלום נ"י בא לפעמים להתפלל, ור' משה שמואל נ"י בא גם כן להתפלל בוקר וערב. ור' צבי נ"י נעשה מלמד, ובא עם הילדים להתפלל, ומתחרט מאוד על שלא זכה להתקרב לכ"ק אדמו"ר שליט"א עד עתים הללו. והב' נתנאל נ"י מקאסון היה גם כן כאן עד עכשיו, ואכל אצלי צהרים, ועכשיו הוצרך ליסע לביתו מחמת הלעווינטא ומקווה לבוא בחזרה. גם בנו של ר' דוד ניימן נ"י לומד גם כן כאן. גם ר' משה פראהפיר נ"י בא גם כן בכל פעם אצלינו. ואנו מתפללים על נוסח של כ"ק אדמו"ר שליט"א ובשבת קודש אנו מתפללים גם כן כמו אצל אדמו"ר שליט"א. ואנחנו עומדים להתפלל בשעה שמונה עד שעה אחד עשר בשבת קודש. וגם כל הזמירות אצל השלחן ובשלוש סעודות ומלווה מלכה הכל על נוסח כ"ק אדמו"ר שליט"א. וכל הימים טובים היינו מתפללים על נוסח של כ"ק אדמו"ר שליט"א, ובנחת. גם נענועין והקפות הכל על נוסח כ"ק אדמו"ר שליט"א. ובעת שהיה האושפיזא של כ"ק אדמו"ר שליט"א, היינו עושים סעודה גדולה מאד, והייתי קורא לפניהם דברי תורה, איזה אגרת מכ"ק אדמו"ר שליט"א. ואנחנו מחזקים עצמינו מעט מהדיבורים שאני זוכר מכ"ק אדמו"ר שליט"א ומהקונטרס, אבל קשה מאד מאד לחזק בעת שאני זוכר את התפלות היקרים והדיבורים היקרים והתורות הנוראים. ממי אזכה עכשיו לשמוע איזה דיבור של אמת, ובפרט בשבת קודש, הזמירות היקרים ובפרט בבשלוש סעודות. ה' יתברך יעזור שאזכה לראות את פני של כ"ק אדמו"ר שליט"א אנפי דשכינתא, ואזכה לשתות בצמא את דבריו הקדושים, היורדים לחדרי בטן, המלהיבים נפשות ישראל לה' יתברך. וה' יתברך ירחם עלי, כי אין לי עם מה לחזק עצמי רק מה שה' יתברך ריחם עלי וזכיתי להיות ביחד עם כ"ק אדמו"ר שליט"א זה איזה זמן. ומי יתן לי אבר כיונה ולפרוח לירושלים עיר הקודש. ונא לרחם עלי, ולכתוב לי בכל פעם איזה דיבורים של עבודת ה' יתברך והתחזקות, כי באו מים עד נפש, ולכתוב לי מבריאות גופו הקדוש. ה' יתברך ירחם על כ"ק אדמו"ר שליט"א, וישלח לו רפואה שלמה על כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו הקדושים. גם לכתוב לנו משלום כל אחד ואחד ומהפרנסה, ומי הם ההולכים להתפלל בכל יום ובשבת קודש. ונא לכתוב לנו תיכף ומיד, כי לא ראיתי תמונת יד קדשו זה זמן כביר. ונא לכתוב באריכות הכל באר היטב. ונא להודיענו מה נעשה עם החפצים של כ"ק אדמו"ר שליט"א, ומהספרים. וגם להודיענו אם היה לכ"ק אדמו"ר שליט"א נסיעה טובה, וכיצד הייתה הקבלת פנים של החברייא, ומה עושה ר' אברהם שיש נ"י, ור' אליהו נ"י, והבחור בנימין נ"י, ור' אייזיק נ"י, וחתנו היקר נ"י, והבחור אברהם חיים נ"י, ושאר התלמידים שיחיו. וגם נא לכתוב איזה דיבורים והתחזקות להבחורים שיחיו. ונא להתפלל עלי שאזכה לשוב לפני ה' יתברך באמת וה' יתברך ינחנו בדרך אמת, ואזכה להיות מתלמידיו הנאמנים, ולהיות מקושר אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א בהתקשרות אמת בזה ובבא. וה' יתברך יעזור שיהיה לי הרחבת הדעת דקדושה, ולא יהיה לי רדיפות מהרשעים, ויהיה לי פרנסה בריווח, כי אין לי מהמעמדות של כ"ק אדמו"ר שליט"א כעת. ועיקר שיהיה לי לב טהור לעבוד ה' יתברך במסירות נפש ולמאוס את ההבלי עולם הזה. גם נא להתפלל על בני ביתי שתחיה ושמה חנה בת דבורה, שיהיה לה רפואה שלמה, כי בעתים הללו היא חלושה מאוד לא עלינו, ה' יתברך ירחם. גם להתפלל על זקנתי מסיגוט שתחיה, שיהיה לה רפואה שלמה בקרוב. ושמה מלכה בת הינדא. יותר אין לחדש. ונא לשלוח זה הקלף עם השמות הקדושים שהבטיח לי כ"ק אדמו"ר שליט"א, לשלוח וגם התהילים וגם הבעקישע שהבטיח לי כ"ק אדמו"ר שליט"א. ונא ונא לכתוב לי עבודת ה' יתברך, כי יקרים אצלי הדיבורים של כ"ק אדמו"ר שליט"א מכל חללי דעלמא. וזה כל חיי. ואני מקשר עצמי בכל פעם עם כ"ק אדמו"ר שליט"א, כי אין לי שום רבי, רק כ"ק אדמו"ר שליט"א, המדריכנו בדרך אמת. ונא שלא לשכוח אותי, ולהתפלל עלינו בכל המקומות הקדושים, וגם על כל התלמידים היקרים שיחיו. הנני דורש שלום כ"ק אדמו"ר שליט"א באהבה ובשמחה רבה, כן דברי עבדו ותלמידו השפל והנבזה המצפה לבשורות טובות ולישועה בכל עניינים ולהיות מתלמידיו הנאמנים בזה ובבא ולחסות צל כנפיו הקדושים, והמשתחווה להדום רגליו הקדושים מרחוק.
הק' יוסף מאיר בן בילא. בני אברהם אלטיר
פורס בשלום לכל החברייא יקירא וחביבא העובדי ה' במסירות נפש שיחיו, ואשריכם מה טוב חלקיכם שזכיתם שכ"ק אדמו"ר שליט"א יבוא אצליכם, ותזכו לשמוע דברי אלוקים חיים אשר השכינה הקדושה מדברת מתוך גרונו. וממש בעת שאני זוכר מכ"ק אדמו"ר שליט"א אני מוכן ומזומן למסור נפשי עבור כ"ק שליט"א. וה' יתברך יעזור שיהא חלקי עמכם, כי אין עכשיו ממי לקבל שום דבר אמת, רק מכ"ק אדמו"ר שליט"א, כי כ"ק אדמו"ר שליט"א אין עושה שום דבר בלי יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, וכל מגמתו רק למיקם שכינתא מעפרא, ומוסר נפשו לה' יתברך בכל עת ובכל שעה. וה' יתברך יעזור לי גם כן שאזכה לחסות תחת צל כנפיו הקדושים. ונא להתפלל שאזכה להיות גם עמכם ביחד, כי זה כל חיינו. וה' יתברך בוודאי ירחם עלי ברוב רחמיו וחסדיו שאזכה לבא לירושלים עיה"ק בקרוב. וה' יתברך יעזור שיתגדל ויתקדש שמו של ה' יתברך ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א בקרוב, ונזכה בקרב לגאולה שלמה. וה' יתברך יעזור לכם שיהיה לכם כל טוב. ונא לכתוב בכל פעם איזה חדשות מכ"ק אדמו"ר שליט"א, ואיזה דיבורים של עבודת ה' יתברך אשר תשמעו מכ"ק אדמו"ר שליט"א, כי מאוד מאוד צריכים התחזקות בעתים הללו. ה' יתברך ירחם.
כן דברי ידיד נפשכם המצפה לבשורות טובות, הנ"ל.
(בית יוסף להבה, עמו' עט)
רבי יוסף מאיר זי"ע דיבר פעם מענין אהבת חברים, ואמר שצריכים לעבוד על אהבת חברים. וצוה שכשהולכים למקוה שיטבלו טבילה אחת שבזכות זה יזכה לאהבת חברים. וכן במדה אחרת, למשל תפילה או צדקה, יבקשו גם כן על אהבת חברים. ופעם אמר לפנינו מוסר, שאם היינו מצייתים אותו והיינו מבקשים בעשיית המצוות כמו שצוה לנו, היה כבר מוכרח שהיה לנו אהבת חברים.
(זכרון צדיק, סעיף כג)
רבי יוסף מאיר זי"ע אמר לנו בשם רבינו זי"ע בענין הבטחון, כי אם יש לאחד בטחון שהקב"ה יעזרהו, אז הקב"ה עוזרו. אבל אם יש לאחד בטחון ומקבל כסף על ידי הדואר, למעשה הכסף שלחו כבר לפני כמה ימים עוד לפני שהיה לו בטחון, ואיך זה. ואמר רבינו זי"ע, כי בשמים ידעו שהיום יהיה לו בטחון, אז סובבו מן השמים שישלחו לו הכסף באופן שתיכף שיהיה לו בטחון יקבל הכסף.
(זכרון צדיק, סעיף מז)
רבי יוסף מאיר זי"ע דיבר עמנו בענין זריזות, ואמר כשרואים אנשים בערב שבת קודש עם חשיכה, כשכבר מאוחר, רצים במהרה למקוה וכו', יכולים לחשוב שזהו זריזות, שרצים וממהרים עצמם. ואמר רבי יוסף מאיר זי"ע שזה לא זריזות, רק זהו בהלה. זריזות פירושה שתיכף בערב שבת קודש ביום מתחילים כבר לעשות ההכנות שצריכים לעשות לשבת קודש, ובערב שבת קודש עם חשיכה כשבא זמן כניסת שבת כבר מוכנים והולכים לבית המדרש, זהו זריזות.
(זכרון צדיק, סעיף מח)
רבי יוסף מאיר זי"ע אמר לנו שאם רוצים ללמוד, צריכים מקודם לעבוד על שפלות רוח. וכן אומרים בתפילת 'אלוקי נצור' 'ונפשי כעפר לכל תהיה', ואחר כך אומרים 'פתח לבי בתורתך'.
(זכרון צדיק, סעיף מ)
שמעתי מרבי יוסף מאיר זי"ע שאמר בשם רבינו זי"ע לפעמים אם הצדיק רואה שאחד צריך להמתקת הדינים, אז עושה מזה האיש צחוק, ועל ידי הצחוק נמחק. וזה מרומז בהפסוק 'צחוק עשה לי אלקים', על ידי צחוק, 'עשה לי', המתיק לי, בחינת 'אלקים'. אם כן תאמר גם אני אעשה צחוק מחברי, על זה אמר 'כל השומע יצחק לי', מלשון 'והם לא ידעו כי שומע יוסף', לשון הבנה, רק מי שמבין יכול לעשות זאת.
(זכרון צדיק, סעיף נו)
רבי יוסף מאיר ב"ר חיים אברהם פולק (פאללאק) הי"ד, נולד בספינקא בכ"ד באדר ב' תרע"ג (1913) לאביו הרב חיים אברהם פולק (בנו של הרב אביגדור פולק, חתן בעל 'אמרי יוסף' מספינקא) ואימו מרת ביילא, בת רבי שלמה יהודה לאבין, האדמו"ר מקולמייה. בעודו נער, נודע יוסף מאיר, כעילוי ומתמיד בתורה, הלומד כל הלילה עד עלות השחר, בפרישות ובקדושה. הוא היה מרבה להתפלל ועמל לתקן את מידותיו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עבר עם הוריו ועם סבו לברגסאז.
הוא היה תלמידם של ר' מיכל יוזופיף הי"ד, ואחר כך למד בישיבת דודו רבי יצחק אייזיק וויייס הי"ד, בעל ה'חקל יצחק' מספינקא, בעיר סעלש.
בשנת תרצ"ג, לאחר פטירת אביו, ומילא רבי יוסף מאיר את מקומו ברבנות ברגסאז, אך סירב להתמנות לאדמו"ר לפני נישואיו. הוא המשיך להשתלם בדרכי העבודה והיראה, באורחות החסידות, וצעירים רבים למדו ממנו את דרכי התורה והחסידות.
במשך מספר שנים למד רבי יוסף מאיר בברגסאז, 18 שעות ביממה, עם ידידו הרב נפתלי צבי לאבין מזידיטשוב, שהיה אחיין של חותנו ותלמיד מובהק של ה'חקל יצחק' מספינקא'.
רבי יוסף מאיר התחתן עם בתו של האדמו"ר ממאקווא רבי יחיאל חיים לאבין, ממשפחות אדמו"רי זידיטשוב ובעלז, ובחתונתו הוכרז כאדמו"ר. הוא היה מקורב לצדיקי דורו ובהם סבו – רבי אביגדור מסיגעט, דודו – רבי יצחק אייזיק מספינקא, רבי חיים אלעזר שפירא בעל ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש ורבי אהרן מבעלז.
בעקבות קריאת הספר 'השלחן הטהור', הבריח רבי יוסף מאיר את הגבול לרומניה, דבק במחבר הספר, רבי אהרן ראטה, היה לתלמיד מובהק שלו, ולמד ממנו את עיקר תורתו ואת דרכי ההנהגה החסידית, במדרגות נשגבות. רבי יוסף מאיר נודע כצדיק מופלא, שעובד את ה' במסירות נפש. תפילותיו היו עד כלות הנפש, בהתרגשות ובהתלהבות עצומה.
בשנת תרצ"ו גירשה רומניה את הנתינים הזרים, ורבי יוסף מאיר שכנע את רבי אהרן ראטה לעבור מסאטמר לעיר ברגסאז. אף שהיה לו בית מדרש משלו, לא ויתר ר' יוסף מאיר על התפילות אצל רבו, על אף חולשתו ועל אף שהיה גר במרחק חצי שעה מבית מדרשו של רבי אהרן. בשבתות היה מתפלל שחרית בבית מדרשו, ומגיע להתפלל מוסף בבית מדרשו של רבו. אחר כך שב לביתו לסעודת שבת, וחוזר לבית מדרשו של רבו לסעודה שלישית. הוא חזר לביתו להבדיל, ומיהר בחזרה לסעודת מלווה מלכה עם רבו.
בשנת תרצ"ט, כאשר רבי אהרן עלה לארץ ישראל, הוא מינה את רבי יוסף מאיר כראש חבורת 'שומרי אמונים' בעיר ברגסאז, וכתב לו 'ידו כידי, ובכוחו יהיה לפעול ישועות לישראל'. רבי אהרן בירך אותו שיהיה בכוחו לקרב נפשות ישראל לקדושה, והורה לו להשתדל להיות בשמחה תמיד.
רבי יוסף מאיר היה נוסע לשבתות לריכוזי החסידים מחבורת 'שומרי אמונים', וקירב במיוחד את הצעירים. הייתה לו יכולת להשפיע על רחוקים ולהחזירם בתשובה, כשהוא ממלא את ליבם באהבה לבורא עולם.
לאחר עלייתו של רבי אהרן ראטה לארץ, הוא המשיך להתכתב עם רבי יוסף מאיר. מכתביהם פורסמו בספר 'פנקס שומרי אמונים' ובספרים נוספים. רבי אהרן כתב לחסידיו בחו"ל: 'דעו שהנחתי בחו"ל תלמיד כמותי ממש ויותר ממני, הוא רבי יוסף מאיר, אשר מקדש שמו ברבים ומעמיד תלמידים ומלהב נפשות ישראל לאביהם שבשמים, וכולם נכנעים תחתיו, בראותם גודל צדקתו ומסירת נפשו לה', וגודל תמימותו וריינקט שלו [נקיונו], כולם נתקשרו אליו כי הוא תלמיד נאמן ואינו מבקש לגרמיה כלום. לכן מי לה' אלי ומי שנחשב לתלמידי, אני מבקש וגוזר ואומר שתתקשרו עם רבי יוסף מאיר, ובפרט בחורי חמד תיסעו אליו ותרגישו חיות חדש אשר ייפח בקרבכם. וכל הבעלי בתים אשר מחזיקים עצמם לתלמידי בכל ארץ אונגארין, לכולם ציוויתי שיסעו לרבי יוסף מאיר ולהכנע תחתיו, ונחשב אצלי כמו שנוסעים אלי ממש, כי לא הנחתי בחו"ל תלמיד נאמן ומקושר כמותו, אשר מעודו לא החליש דעתי והראה כל מיני מסירת נפש בלי לשער ולספר. ובזה הקב"ה יהא בעזרכם, כל התלמידים מאונגארין, שכולם יסעו לרבי יוסף מאיר. ואם תצייתו לדברי אז תהיו מקושרים בלבבי עד עולם'.
בשנת תש"א התחיל רבי יוסף מאיר ללמוד את הלכות קידוש השם בשלחן ערוך, ודיבר עם חסידיו בעניין זה. רבי יוסף מאיר נעצר יחד עם המוני יהודים שלא היו נתיני הונגריה. אף שיכל לברוח הוא בחר להישאר עם היהודים שנלכדו. לאחר שהתפללו בהשכמה אמר רבי יוסף מאיר 'נקבל על עצמינו איפה שנהיה ואיפה שנעמוד לא נזוז עצמינו חס ושלום מהבורא יתברך שמו לעולם', וקיבל יחד עם בני חבורתו עול מלכות שמים בקריאת 'שמע ישראל' ו'ה' מלך', ולבסוף בירך כל אחד ונתן ברכת פרידה לכל החבורה הקדושה. הלכודים גורשו אל העיר קמניץ-פודולוסק שבאוקראינה, משם שלח הרבי מכתבי חיזוק לחסידיו בברגסאז, וחיזק את אחיו היהודים במחנה. בהמשך, שיקרו הגרמנים ואמרו ליהודים שמובילים אותם בהחזרה להונגריה, אך למעשה הוציאו אותם מחוץ לעיר והורו להם לחפור בורות עמוקים. לאחר שלקחו את כל רכושם ואל מלבושיהם, נרצחו היהודים בבורות, ונקברו בקבר אחים, בד' באלול תש"א.
יחד עם אביה, עלתה אלמנתו חנה לארץ ישראל עם שני ילדיה הקטנים, אברהם אלתר (לימים אדמו"ר מברגסאז בעיר פתח תקווה) וביילא חיה (לימים רעייתו של הרב מנחם מנדל מנדלסון, רבה של קוממיות. אלמנת הרב יוסף מאיר, נישאה, בזיווג שני, עם הרבי ר' אהרן מבעלז.
תולדותיו הובאו בחוברת 'קול אמונים', קובץ לתורה וחסידות דחסידי שומרי אמונים, תשרי תשמ"ה, עמ' 51-53, ובספר 'בית יוסף להבה' (ירושלים, תשע"ח). שמועת משמו הובאו בספר 'קונטרס זכרון צדיק', מאת הרב יצחק אייזיק זעליקאוויטש (ירושלים, תשמ"ד ותשמ"ז).
מהמקורבים למרן ה'דברי חיים'.
