מעט דברי תורה מתורתם של רבנים שנספו בשואה הי"ד שנהרגו על קדושת ה' בשואה, להנצחתם ולעילוי נשמתם הקדושה, להמשך מפעל חייהם ולהארת חיינו באור תורתם ויראתם. זכור.
כתב לי הרב הגאון ר' ישעיה ניימאן המשמש בקודש הי"ד ששמע ממרן, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, (במדבר יב,ח) 'ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה', ופירש רש"'י ז"ל: ואם תאמרו איני מכיר ובמעשיו, זה קשה מן הראשונה. והסביר רבינו ז"ל את דברי רש"י, בדברי הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות טומאת צרעת פרק ט"ז הלכה י' כתוב לאמור: הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל ענינים הרבה שאין דומין זה לזה וכו', עד שכתוב: ועל ענין זה מזהיר בתורה ואומר 'השמר בנגע הצרעת', 'זכור את אשר עשה השם אלקיך למרים בדרך', הרי הוא אומר: 'התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה, שהיא גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא ילא דיברה בגנותו, אלא טעתה להשוותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר: 'והאיש משה ענו מאד', ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת קל, וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות, לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין, להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן, כדי שלא יתפש אדם ברשעת רשעים וסכלותם. וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים, בתחלה מרבין בדברי הבאי, כענין שנאמר: 'וקול כסיל ברוב דברים', ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים.
וגם סיפר לי המשמש בקודש הרב החסיד ר' ישעיה ניימאן הי"ד, אשר בעת ביקורו של הגאון הנודע מוהר"מ שפירא זצ"ל הר"מ והאבד"ק פיעטרקוב ולובלין בעל המחבר שו"ת 'אור המאיר' בדירתו של כבוד קדושת מרן הגאון הקדוש האדמו"ר והאבד"ק באבוב בעל 'קדושת ציון' הי"ד, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, במרחץ חם בעיר קרעניץ, אז נדברו יראי השם איש אל רעהו בדברים חריפים בדרוש ובאגדה, כל אחד בסגנון שלו עונים ואומרים. שאל הבעל שו"ת 'אור המאיר' את כבוד קדושת האדמו"ר הקדוש הי"ד למה תפס רש"י ז"ל בפרשת ויצא הלשון 'והלא קל שבקלים אינו אומר כן', ומדוע לא אומר רש"י 'והלא הפחות שבפחותים אינו אומר כן'. על זה השיב לו רבנו הקדוש מבאבוב מיניה וביה על אתר, אשר רש"י ז"ל כיוון למה שכתב בספר בן סירא (ומובא בפרק המוכר פירות ב"ב דף צ"ח ע"ב) וזה לשונו: 'הכל שקלתי בכף המאזנים ולא מצאתי קל מסובין, וקל מסובין חתן הדר בבית חמיו', ואם כן יעקב אבינו עליו השלום היה חתן הדר בבית חמיו, לבן הארמי. נמצא הוא ממילא 'קל שבקלים', אשר על כן נקט רש"י ז"ל זה הלשון, ולא לשון אחר. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק. וכששמע המהר"מ שפירא זצ"ל זה הדבר יוצא מפי מרן בקדושה וטהרה וחכמה, ענה ואמר בהתפעלות: 'רבי מבאבוב, מה נשאר לי עוד לעשות אם כבודו מלא עולם בהחזיקו ישיבות הרבה, ולא די לו בזה אלא שהוא פה מפיק מרגליות והוא מפליא פלאות להוציא מפיו דברים כאלה, למה זה אנכי'.
(ארזי לבנון, ירושלים תשכ"ח, עמו' רד)
סיפר כ"ק מרן אדמו"ר זצ"ל שהכיר חזן בימי ילדותו בתקופה אשר גר אביו כבוד קדושת מרן אדמו"ר האמצעי זצ"ל הי"ד בעיר קראקא לאחר תום מלחמת העולם הראשונה החזן הנ"ל שימש בחזנות באחד הבתי מדרשים בעיר קראקא ואף שהיה החזן מגודל בזקן כבר קשקשו בקרבו דעות זרות לפי רוח הזמן של המתחדשים. והמשיך כבוד קדושת מרן אדמו"ר זצ"ל ששמע מהרב החסיד ר' ישעי' ר' מאטיל'ס ניימאן ז"ל הי"ד שכאשר הזקין החזן הנ"ל והגיע עתו והיה חולה מוטל על ערש דוי, רחמנא ליצלן, קראו בני משפחתו את החברה קדישא הדליקו נרות ורצו לומר עמו ווידוי פתאום התחיל השכיב מרע לדבר דברים שאינם מהוגנים, רחמנא ליצלן. התביישו משפחתו מאוד מזה ולא ידעו לשית עצות בנפשם כדת מה לעשות. עלה בדעתו של אחד מהם לעלות לדירתו של אחד מאנ"ש הנגיד ר' יאנטשע יעקב רייך ע"ה שהיה דר באותו בנין ולבקש ממנו שישאיל להם אחד מחפצי הצדיקים המרובים שהיו ברשותו, כי ר' יאנטשע הנ"ל היה חשוך בנים, לא עלינו, והשקיע הון רב במשך השנים לרכוש חפצים שונים של צדיקים. נתן לו ר' יאנטשע מקלו של הרה"ק רבי ר' אלימלך זי"ע והביא את המקל לחדרו של החולה והניחוהו סמוך למטתו באותה רגע נהפך החולה לאיש אחר והתחיל לבכות וביקש לומר שמע ישראל' והפליא כ"ק מרן אדמו"ר זצ"ל כח הקדושה שטמון בחפץ של צדיק שנהפך הנ"ל כרגע לאיש אחר על דרך שאמרו בירושלמי בריש פרק ואלו מגלחין ה"א מקלו של רבי מאיר היתה בידו והיא היתה מלמדתו דעת
(שבח האהובים, עמו' תקכ)
הרב החסיד ר' ישעיה (מאטיל'ס) ב"ר מרדכי ניימאן הי"ד, היה המשמש בקודש של האדמו"ר רבי בן ציון הלברשטאם מבאבוב הי"ד.
בחורף תרפ"ד ביקש הבחור ר' ישעיה ניימאן לגלות מי מגיע בכל לילה ומסיק את תנור בית המדרש בבאבוב לפנות בוקר, ולכן הקדים לבוא לבית המדרש בלילה וישן מתחת לספסלים. להפתעתו, עד מהרה ראה את האדמו"ר מבאבוב הי"ד כשהוא נכנס לבית המדרש עם חבילת עצים ומסיק בהם את התנור, במאמץ רב ובהתלהבות. מרוב התרגשותו הזיז מעט את הספסל, והרבי הבין שבחור זה התחבא וראה את עבודתו. הרבי הי"ד הצטער על כך מאוד, היות וביקש לעשות את עבודתו בהצנע לכת ולשם שמים, בלא שיתגלה הדבר.
ר' ישעיה התחתן עם מרים חייטשי, בתו היחידה של הגביר התלמיד-חכם והחסיד ר' ישראל יצחק מאסס מקראקא (שחי בערוב ימיו בבאבוב, ונפטר בשנת תרפ"ח [1928]).
אביו היה הרבני החסיד ר' מאטיל (מרדכי) ניימאן הי"ד, ראש הקהל בעיר באבוב. לאחר שלא היו לו ילדים מספר שנים לאחר חתונתו, הלך ר'/ מאטיל לאדמו"ר הראשון מבאבוב, מוהר"ש, והתברך ממנו. נולדה לו שנים עשר בנים ובת אחת.
הרב ישעיה ניימאן הי"ד נהרג עקה"ש בשואה עם משפחתו. אחותו של הרב ישעיה נספתה בשואה, יחד עם בעלה הרב שמעון אוירבאך, ושני ילדיהם. הי"ד.
תמונותיו של הרב ישעיה הובאו בספר 'כוס היגונים' עמו' רב; כתב העת המבשר התורני, גליון 401; נר מערבי ונרותיו שהדליקו, עמו' 29 ו-39.
לצערי לא מצאתי פרטים נוספים על הרב ישעיה ניימן הי"ד.
'ויגד הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק' (בראשית כא,ח).
במדרש תנחומא (פרשת נח, מובא בילקוט אליעזר ערך בר מצוה סי' ד) חד אמר שנגמל מיצר הטוב וחד אמר אמר מיצר הרע. ונראה לי לפרש דיש לדייק בקרא, דמקודם כתיב 'ויגדל הילד' ולא הזכיר שם 'יצחק', ולבסוף נאמר 'ביום הגמל את יצחק'.
ואפשר לפרש על דרך שפירשתי דברי חכמינו ז"ל (ב"ק צז:) איזהו מטבע של אברהם אבינו עליו השלום זקן וזקנה מצד זה, ובחור ובתולה מצד זה. כי כל זמני האדם יש בהם מעלה וחסרון. בילדותו יש לו כח לעבוד את ד', אבל לעומת זה יצרו מתגבר עליו, וגם אינו כל כך בהשגה כמו בזקנותו. ולעומת זה, בזקנותו שיש לו השנה ותבונה, אבל כח הילדות אין לו. אבל אברהם אבינו עליו השלום לימד דעת את בני דורו. שבילדותו יהיה לו השגת זקנותו, ובזקנותו יתגבה לעבודת ד' כארי כאלו היה כח ילדותו בו, כי קווי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים. וזה 'זקן וזקנה מצד זה', אם כי מצד אחד זקנה כבר קופצת על האדם, עם כל זה מאידך גיסא, יהיה כמו בחור. וכן להיפך, אם הוא בחור מצד זה יהיה כזקן מצד השני. ויובן הכתוב 'ויגדל הילד ויגמל', כי גם כשגדל היה בו מעלת הילד, שהוא בלא חטא, היותו בר פטור. ומסיים המקרא 'ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק', כי ביום הגמל, שהיה עדיין רך בשנים, עם כל זה היה ראוי לשמו המיוחד 'יצחק'.
אכן יובן עוד ונפרש דברי המדרש הנ"ל על פי הנאמר במקרא בקהלת (א,ג) 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש', ודרשו חכמינו ז"ל (שבת ל:) 'תחת השמש' אין לו יתרון, קודם השמש יש לו. ועיין שם בפירוש רש"י ז"ל. ולכאורה מה בעי להורות בזה. וכי צריך לאשמעינן שאם יעמול במילי דשמיא שיש לו יתרון, הלא כל התורה למדה לנו את זאת, 'ולעבדו בכל לבבכם' וגו'. אכן, האדם בימיו כשעולה ממדרגה למדרגה בהשגתו יראה שבהיותו תינוק היה יקר בעיניו משחקי תנוקת, והיה אצלו כמוצא שלל רב. וכשגדל קצת, רואה שתינוק היה מקודם, ושלא היה שווה כלום כל מה שיקר היה אז בעיניו. ואז מדמה בנפשו כי מה שכעת יקר אצלו, הוא דבר חשוב. ואחר כך רואה כי גם אז לא היה עוד בדעה שלימה, וכן מוסיף והולך. ומזה ישפוט ויראה כי גם בהיותו גדול, ולפי דעתו הוא דבר השווה באמת, גם כן כחלום יעוף, ו'התעיף עיניך בו ואיננו' (משלי כג,ה). ובכן יתבונן ויראה לעשות דבר המתקיים לנפשו במילי דשמיא. וזה 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש', במה שעבר ובמה שהוא הוה ובמה שיהיה, רואה כי אין לו יתרון. אבל אך ורק אם אין מתבונן בזה לעלות אל המעלה שלמעלה וקודם מן השמש. כי אם ילמוד בדבר ויראה כי אינו דומה שמיעה לראייה שבעיניו יראה שאין לו יתרון מזה, ועל ידי כך יתבונן וילמוד להשיג למעלה וקודם מן השמש, אז לא היו בחנם כל טרחותיו.
והנה ההתבוננות הזה צריך להאדם טרם שהשיג עצמיות הטוב בדרכי ד' ותורה ועבודה, או יתבונן מדרכיו שבעולם כי צריך לו לכנס אל מעשה המתקיים בעולם הבא. אכן מי שדעתו נשגבה, הלא יש לו השתוקקות עצמי אל הטוב והישר, על דרך שמספרים בשם האחים הקדושים הר"ר אלימלך והר"ר זישא זצוקללה"ה זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל, אשר בהיותם בדרך ולנו אצל נכרי, כי לא היה שם בר ישראל, והנכרי קם ממיטתו בחצות הלילה והיה כורע ומשתחווה לאלילים. אמר אחד מן האחים לאחיו: רואה אתה מה שזה עושה, השיב לו לפרש מה שאמר לו יעקב אבינו עליו השלום 'עם לבן גרתי' (בראשית לב,ה), ופירש רש"י ז"ל: ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים. ולכאורה הוא שפת יתר, דכיוון ששמר התרי"ג מצות, בוודאי לא למד ממעשיו הרעים. אבל הפירוש הוא, כי לא היה צריך יעקב אבינו עליו השלום ליטול לו מוסר ממה שראה התלהבות והשתדלות לבן לענייניו, שיהיה הוא משתדל כן לטובה, כי מעצמו נתעורר והשתדל אל הטוב. לכן נאמר במקרא ומדרש הנ"ל, כי אם ששאר בני אדם יכולים וצריכים ללמוד מהשתדלות עניינים בעולם הזה להשתדל ככה ועוד יותר במילי דשמיא, אבל יצחק אבינו עליו השלום לא היה צריך לכך גם בנעוריו. וזה 'ויגדל הילד ויגמל' ממה שהיה מהילדות וממה שהיה אפשר ללמוד מילדותו. 'ויעש אברהם משתה גדול', שמחה גדולה היה לו 'ביום הגמל את יצחק', כי בעת הגמל, היה כבר 'יצחק', ולא ילד, ולא הוצרך ללמוד מנעורותיו ומהשתדלות דברים היקרים בעיני ילד.
ויובן המדרש חד אמר שנגמל מהיצר הטוב, כי לא הוצרך ללמוד עצת יצר הטוב, מה שיש ללמוד מימי הילדות על דרך הנ"ל. וחד אמר מיצר הרע, כי היצר הרע בטל לגמרי אצלו, כי תורה תבלין ליצר הרע.
ובני הרב הגאון מו"ה שמואל חיים נ"י [הי"ד] [ביאר] בפשטות, 'חד אמר שנגמל מיצר הטוב', על דרך שאמרו חכמינו ז"ל (קדושין לא. ב"ק לח. פז.) גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה. ופירשו התוספות כי מי שהוא מצוה ועושה, מתגבר עליו היצר הרע יתר למנעו, על כן כשהגדיל נגמל מיצר הטוב שהיה לו טרם שנעשה גדול, ונעשה מצוה ועושה. 'וחד אמר מיצר הרע', על דרך שנאמר בשם הגר"א ז"ל, מובא ב'עליות אליהו', שבעת שראו הקהל שצריך לעשות את הגר"א ז"ל בדיחי דעתא, בקשו את בעל 'אוהל יעקב' שיכנס אצלו. פעם אמר לו הבעל 'אוהל יעקב' להגר"א ז"ל: רבי, אעשה חילופין עם הרבי, אני נותן יצר הטוב שלי, בעד היצר הרע של הרבי. ושאל אותו הגר"א ז"ל: מה כוונתך בזה. השיב לו: רבי, היות ואני הולך לישן בשעה עשר או אחד עשר בלילה, ובאשמורת הבוקר בא היצר הטוב לעוררני לקום ללמוד קודם התפלה ולהתפלל כראוי, ובא היצר הרע וטוען 'הלא צריך לישן עוד קצת כדי בריאותך', והיצר הטוב טוען כנגדו, ועד שמתווכחים זה עם זה, אני שומע להיצר הטוב וקם לערך בשעה ארבע או ארבע וחצי, באופן שקמתי שעה או שתיים קודם עלות השמש ושמעתי להיצר הטוב. והרבי שוכב לערך שעה או חצי קודם חצות הלילה, ובבוא החצות מעורר היצר הטוב לקום לתיקון חצות וללמוד עד אור היום, בא היצר הרע וטוען 'הלא צריך להינפש קצת, כדי שיהיו החושים כראוי'. וראה הרבי כי טענתו אמת, ושוהה עוד קצת, וקם כחצי שעה לאחר חצות באופן ששמע לעצת היצר הרע, וקם כחצות הלילה ושכב סמוך לחצות. השיב לו הגר"א ז"ל שאפשר לפרש בזה מאמר חכמינו ז"ל (סוכה נב.) כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. כי מעלת היצר הרע גם כן גדול, ומובן שנגמל מיצר הרע הקדום, כי גם יצר הרע שלו נגדל במעלה.
(אמרי יהודה על התורה, תניינא, עמו' נא-נג)
הרב שמואל חיים סג"ל רוזנר, נולד בשנת תר"ע להוריו, הגאון הרב יהודה סג"ל רוזנר (אב"ד סקלהיד (סעקעליהיד / סאקקאי-היד) ומחבר ספרי 'אמרי יהודה') ורעייתו שרה, בת הרב הגאון משה יונגרייז (אב"ד קאשוי).
הרב שמואל חיים התחתנן בזיווג ראשון עם מרת זיסל בת הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין הי"ד מבאטלאן. בניסן תרצ"ג הוא התחתן בזיווג שני עם בת מרת צפורה בת דודו, הרב הגאון ר' אשר אנשיל יונגרייז אב"ד מעזא-קיוויאשד.
הרב נודע כחריף עצום ופרסם חידושי תורה ב'לקט ששנ"ה', שנה ד' גליון ד', סוף סי' ל"ו. בספר שו"ת 'אמרי יהודה' ב, מהדורת ניו יורק תשנ"ו, סי' כא-כב, הובאו תשובות מאת בן המחבר, הרב שמואל חיים רוזנר (על השגות שכתב הרב נפתלי מנחם וואלדמאנן על דברי המחבר).
הרב שמואל חיים כיהן כרב צעיר בסקלהיד וסייע לאביו בענייני הרבנות ובניהול הישיבה המקומית. הוא גם מסר שיעורים בישיבה, סייע לאביו בטיפול בכל בעיות השעה, וכיהן בפוסק הלכה ומורה צדק במשחטת העופות בסקלהיד. יחד עם אביו חתם הרב שמואל חיים על כרוז לעזרת חבורת המשניות בסקלהיד במפקד הקהילות תש"ד מופיע הרב שמואל חיים כאב"ד סקלהיד. בהקדמת ספר 'אמרי יהודה' על סוגיות הש"ס, חלק א, כתב הרב יהודה סג"ל רוזנר תודה לכל התומכים והמסייעים לו ולתלמידיו, תודה לרעייתו הצדקת 'אשר תמיד ראתה בעין פקיחה למלאות מחסורי התלמידים', וכן תודה 'לבני היקר מוהר"ר שמואל חיים ני' המסייע לי בלימוד והשגחת התלמידים. זכות הרבים יעמוד לעד למחסה ולמגן לכלם ותיה' צדקתם עומדת לעד'.
באמצע חודש אייר תש"ד נשלחו הרב, משפחתו וקהילתו לגטו גרוסוורדיין, ושהו שם כשבועיים בתנאים תת-אנושיים. בתחילת סיון הם גורשו ברכבות משא לאושוויץ, והגיעו לשם בערב חג שבועות תש"ד. הרב שמואל חיים נהרג עקה"ש באושוויץ, ביחד עם רעייתו חמשת ילדיהם, וביחד עם אביו, ועם רבים מבני קהילתם, ביום הראשון של חג השבועות תש"ד. הי"ד.
אהובי רבותי, בעוונותינו הרבים כאן הוא היום השוק מקדמת דנא ביום שבת קדשינו, ואיתרע מילתא זה פעם השנית שיום השוק הגדול הוא בשבת שלפני פסח, שאנו קוראין אותו 'שבת הגדול', השבת אשר אנו עומדים בו כהיום הזה. ואם לא דברתי עד הנה ולא הרימותי קולי בעניין זה עד כה, טעמי ונמוקי עמי, כי אף שמוטל על מנהיג להוכיח את בני דורו ולא יפרוש עצמו מן הצבור להשלים רק את נפשו, כאשר אמר הקרא 'ואשימם בראשיכם', שאשמת העם תלה בראשיכם אם לא תוכיחו וכו', אבל אם רואה שלא יהיו דבריו נשמעים, ויהי דברי תוכחה לריק חלילה ולא ישמעו לתוכחתו, אז טוב יותר שילך ויפרוש מהם, ואין אשמת העם תלוי בו. וכשם שמצוה לומר דבר שנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע…
לכן דעו נא אהובי רבותי! שאין אני מדבר אל אותן אנשים ונשים אשר יושבים בשעה זו ביום השוק, כי אלולי חוששני, הייתי אומר עליהם הלעיטהו לרשע וכו'. אלא אני מדבר, וזה נותן לי כוח לדבר בעוונותינו הרבים, בראותי עוד אנשים ונשים באו הנה לבית הכנסת שלנו לפירקא דכלה לשמוע דרשה, ענין חג בחג, הלכות פסח בפסח, ולאנשים ונשים כאלו אשר אני רואה שניצוץ של יראת שמים בוערת עוד בקרבם, 'אליכם אשים אקרא', תזהרו מאוד 'מתערובת חמץ'. יודע אני היטב שכמעט אין בכם מי שיעבור על 'חמץ גמור', או לחלל חלילה שבת בפרהסיא, אבל לבי עלי דווי בעת זכור אזכור את אשר ספרו לי, שאשתקד הלכו אנשים 'ליום השוק הגדול', אשר היה בשבת גדול כמו היום, ושמעו שמדברים זה עם זה שיקנו כל צרכיהם לפסח (בצים עופות וכו'), ומשום זה צריך לזרז ביותר, כי כאן יש 'תערובת חמץ', שרוצה לעבור חלילה על אזהרת שבת קודש עם 'היתר', באמרו שיקנה על צרכי ליל התקדש חג, ולפסח עצמו. ובאמת עוד יגדל חטאו, כי איש או אשה אשר יש להם השגה ויודעים שצריך לקיים מצות חג הפסח ורוצים לכבדו במאכל ובמשתה כראוי, לאלו יגדל חטאם. ועליהם בוודאי כיוון הנביא 'למה לי רוב זבחיכם יאמר ד", אל תעשו מצוות הבאות בעבירות גדולות חלול שבת וכיוצא בו…
אהובי רבותי! יותר קל ללחום ולשרש דבר שאין לו שום סימן טהרה כלל, כי בכל דור ודור נמצאים בכל מקום אנשים יראים נאמנים לד' ולתורתו הקדושה אשר עומדים בפרץ לגדור גדר ולהעמיד הדת על תילה, וגם אינו דבר קשה להגיע באופן כזו אל תכלית הנרצה, כי נגד חלול ד' גלוי, בקל ללחום, כי ישראל קדושים הם ולא ימצאו אנשים אשר יעמדו כנגדם, דהיינו לעמוד חלילה בצד החלול ד'. אבל יותר קשה ללחום ולעקר דבר שיש לו סימן טהרה, כי חושבין כיון שאינו טמא לגמרי יכול לקיים גם להבא, כי קשה בעתים הללו לבקש חומרות גדולות. אבל דעו נא רבותי כי לא כן הוא, כי היצר הרע יודע ומכיר היטב הדרך אשר יכול ללכוד בני אדם, ועל כן עושה בכל כוחו התפעלות לערב 'חמץ עם מצה'. אבל אנו נקיים לבער 'תערובת חמץ', הן בעניין שבת אשר זכרתי לעיל. וכן בעניין האיטליז. כי עד עכשיו היה האיטליז אשר מכר בשר כשר סמוך לאיטליז אשר יש בו נבילות וטריפות! כי עלה בידי בקושי גדול לתקן תיקון גדול שיהיה איטליז כשר אפילו למהדרין מן המהדרין, ואי אפשר לי לומר חלילה שעד עכשיו היה שם שום חשש, אבל ישראל קדושים ומדקדקים על עצמם. וזה הטעם גם כן שהיה קשה מאוד לעשות סוף וקץ לזה, כי היה לו 'סימן טהרה'. ואף אם יהיה קשה קצת איזה ימים עד שיסודר הדבר לגמרי, אבל אצפה שבקרוב יבוא הכל על מקומו בשלום ו'יאכלו ענוים וישבעו'.
(דרשת הרב משה צבי פריינד הי"ד לקהילתו בשבת הגדול שנת תרצ"ח, הובא בדורות ישרים ב, עמו' קד)
'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו' וגו'. ולהלן בפרשה (ז,א) כתיב, 'כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה'. וכבר הקשה רש"י על השינוי, שלהלן לא נאמר עליו 'תמים' אלא 'צדיק' בלבד, וכאן אמר עליו 'צדיק תמים'. ויש לומר על פי דברי ה'ישמח משה' (כאן) שכתב וזה לשונו: לכאורה היה די לומר 'נח צדיק תמיס היה', ותיבת 'איש' למה. והנראה לי דבערך גדולת וכבוד ה' יתברך איך ראוי לעובדו אין לו שיעור, ואם כן לא יתכן שם 'תמים' להעובד כשהוא בערך הנעבד [ה' יתברך], דאין לו סוף, רק בערך העובד [האדם] יצוייר שם 'תמים'. ואם כן לא יתכן לומר 'צדיק תמים', דמשמע שהעבדות בשלימות, רק 'איש צדיק תמים', שלפי אישיותו שהוא איש, היה צדיק תמים. עד כאן דבריו הקדושים. ומה מאוד מיושב בזה מה שלהלן נאמר עליו רק 'אותך ראיתי צדיק לפני' וגו', ולא נאמר עליו 'צדיק תמים', דהן אמת שלפי אישיותו בערך העובד [האדם], היה צדיק תמים, ולכך נאמר 'איש צדיק תמים' שלפי אישיותו שהוא איש, היה צדיק תמים. אבל בערך הנעבד [כלפי הקב"ה] היה רק 'צדיק' ולא 'צדיק תמים'. ועל כן כשאמר לו 'כי אותך ראיתי צדיק לפני', דהיינו בערך הנעבד, נאמר רק 'צדיק' ולא 'צדיק תמים', כי לפני הקב"ה היה רק צדיק.
(הגהה בשולי גיליון 'ישמח משה', מאת הרב ישראל פריינד הי"ד או מאת בנו הרב משה צבי פריינד הי"ד, הובא בדורות ישרים א, עמו' יג)
הרב משה צבי פריינד הי"ד, אב"ד ס' מיקלאש (ג'רגיאו), היה בנם של הרב ישראל אב"ד ססרגן (תלמידו של הגאון הרב משה צבי פוקס) ומרת מרים רחל הי"ד, בתו היתומה של הרב משה דוד סופר ראב"ד ססרגן, נכדת הגאון הרב חיים סופר מחבר ספר 'מחנה חיים'. הרב משה צבי היה תלמיד אביו בישיבת ססרגן והיה תלמיד מובהק של מהר"ם בריסק הי"ד.
הרב התחתן עם מרת חוה הדסה בת הרב דוד לייב זילברשטיין הי"ד אב"ד וויצן מחבר 'יד דוד', בנו של הגאון הרב ישעיהו זילברשטיין זצ"ל מחבר 'מעשי למלך', בשנת תרצ"ז. הוא שקד על התורה יומם ולילה בסענט-מיקלאש, פעמים רבות מתוך הדחק, וחיבר חידושי תורה רבים. הרב היה תלמיד חכם מובהק, גאון, סיני ועוקר הרים, רב ומנהיג אהוב על קהילתו.
מחידושיו שרד קונטרס גדול בכתב ידו ובו דרשותיו שנאמרו בשנות הזעם בפלפול ובאגדה, וכן הגהות בצד גליונות ספריו. מעט מחידושיו יצאו לאור בכתבי עת תורניים (לקוטי שושנה, תרצ"ה, סי' ע"ד. הנשר, ת"ש, סי' כ"ג).
בשנת תש"ב גוייס הרב למחנה עבודה ונשלח לאוקרינה, שם סבל ועבד בתנאים קשים שסיכנו את חייו. מרוב דאגה לשלומו, קפצה זקנה על אביו הרב ישראל. גם במחנה העבודה דבק הרב משה צבי בלימוד תורה בעל פה, מתוך דוחק ובייסורים קשים, בכל רגע פנוי, והקפיד לאכול רק מאכלים כשרים.
בסוף חורף תש"ד הרב וקבוצתו שוחררה מעבודה, אך בדרכם חזרה להונגריה ירו עליהם חיילים הונגרים. רוב חברי הקבוצה נרצחו, הרב משה צבי נפצע ברגלו מירי, והמשיך לשכב בשלג ולהעמיד פני מת. לאחר שהרוצחים הלכו משם, קם הרב ונמלט, חבש את רגלו, והצליח לחזור לביתו לקראת פסח תש"ד. בעקבות אירועים אלו כתב הרב משה צבי בפנקס דרשותיו:
'אהובי רבותי, יודע אני שממתינים ממני בשעה זו דברים היוצאים מן הכלל, דאף שזכיתי הרבה פעמים לעמוד ולדרוש במקום קדוש זה, אבל דברי אלו של היום יצאו מגדר הרגיל, מחמת שזה קרוב לעשרים חדשים אשר היתה עלי יד ד', ויוציאנו משם בכוח זכות אבותי הקדושים זי"ע, ודין גרמא שאוכל היום לעמוד כאן בחסדי ה' יתברך. אבל אני בעצמי עומד כמשתאה ואיני יודע ממה אדבר, על מה אתוודה, על הכלל או על הפרט, ממה שנעשה ונתהוה עם הכלל כלו או ממה שנעשה לי לעצמי בפרט, על הנסתרות או על הנגלות, על החדשות או על הישנות וכו'. אמנם דעו נא כי חוט של זהב נמשך לנגד עיני תמיד'.
כמה ימים אחר כך, למחרת חג הפסח תש"ד הוקם גטו בססרגן, והזאנדרמין שתפו פעולה עם הנאצים וגירשו את הרב ומשפחתו, יחד עם עוד כששת אלפים יהודים, לגטו. לאחר מספר שבועות גורשו הרב משפחתו בטרנספורט הראשון למחנה ההשמדה אושוויץ. בהגיעם לאושוויץ, רגע לפני שנפרדו, ביקש ממנו אביו, ממש לפני מותו, לדאוג לכתביו הרבים. רוב כתבי האב אבדו בשואה ונותר רק פנקס אחד של דרשות בהלכה ובאגדה, וחידושים מפורזים בכתבי עת תורניים, שלימים יצאו לאור בקונטרס 'שארית ישראל'.
הרב משה צבי הוגלה בין מחנות עבודה, וגם שם הצליח במאמץ רב להימנע ממאכלי טריפות.
במספר מקורות צויין שהרב נספה באושוויץ, אך אחיו, הרב יעקב שלום, כתב שניצולים העידו כי בהיותו במחנה הריכוז אֶבֶּנְזֶה, נרצח הרב משה צבי, בו' באדר תש"ה, כאשר שומר במחנה ירה בו כשהלך לאורך גדרות המחנה. אחיו, אח זה אמר עליו באחד מדרשותיו 'חבל על האי שופרא דבלעי במבחר שנותיו, כי לאילנא רברבא הוי מתעביד – מה נאמר ומה נדבר, 'ומשה' על אל האלקים, בלי ספק, מרצונו וחפצו עלה השמימה מקום אבותינו הקדושים זי"ע, כאשר אמרו [משמו] בלי ספק אצלי'.
'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב'. בילקוט (תהלים פא) אי זהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה. כי לכל מועדים טעמם גלוי בתורה, פסח שבועות וסוכות, אבל ראש השנה מכוסה. האמנם כי דוד המלך עליו השלום רימז כי 'חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב'. מלך יושב על כסא כבודו, והוא יום משפט. מכל מקום נקרא חג מכוסה, ובתורה לא נתגלה טעמו כשאר חגים ומועדים.
והענין בזה כי כל המועדים הם על העבר: פסח זכר ליציאת מצרים, סכות זכר לעננים, שבועות מתן תורה. אבל ראש השנה הוא על העתיד, על השנה הבאה. וכן כל המועדים זכר להנעשה עם אבותינו, אבל ראש השנה הוא על הנעשה עמנו. ולכן כל המועדים הם מגולה, וראש השנה מכוסה, כי בראש השנה יכתבון כמה יעברון וכמה יבראון מי יחיה וכו', ומי יודע מה כותבין וחותמין, הכל מכוסה מאתנו.
ומכל מקום עלינו לשים עין על השנה שעברה, ועל ידי זה נתעורר להתפלל על השנה הבאה. ועלינו לשום לב כי עוד שנה ניתוסף לגלותנו. שנה נתיישננו, ובכל פינות יש צרות וייסורים, כי היינו לעג וקלס בגוים נחשבנו כצאן לטבח יובל, במקום שהיינו בטוחים רם ונשא, נרגע ארץ תחתנו. כבודנו לעפר ישכן, ומי יודע העתיד, הן ה' ידעת כלה.
ומצינו כשברח יונה מציווי ה', 'והספינה חשבה להשבר', כולם פחדו ורעדו, 'ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם, ויקרב אליו רב החובל ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך אולי יתעשת האלקים לנו ולא נאבד', והוא פלא. בשעה של סכנה ויונה ירד לשכב ולרדם. וביאר האלשיך הקדוש, דכשאדם בצרה גדולה רחמנא ליצלן, מלא יגון, לפעמים נתעטש ונרדם, ולפעמים יש אשר לא יתן שינה לעיניו, ופשר הדבר הוא, דכשרואה שאין מנוס ומלוט להפטר מצרתו, אז נכנע למזלו, ואינו מרגיש הצרה, אבל כשעדיין יש לו תקוה, אז לא ינוח ולא ישקוט. ובמחשבותיו ישוטט וינסה איך להמלט, ומשום הכי יונה שידע חטאו וראה שיד ה' פגעה בו, ולא ראה תקוה להינצל, לכן ירד ונרדם, אבל שאר אנשים שבספינה לא ידעו מכל זה והייתה להם תקוה להינצל על ידי תפלה, לכן פחדו ורעדו והתפללו. וגם אנחנו, אף ששנה קשה עברה עלינו, ואין אנו רואין שהשנה הבא תהיה טובה ממנה, אבל חס ושלום לא נאבד תקוותנו. ועל ידי תשובה ותפלה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה, ונשפוך לבבינו בתפלה באמת, ותהיה השנה שנת גאולה וישועה אמן.
לשבת שובה
'האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב'. בגמרא (תענית ז') תניא היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר 'עץ חיים הוא למחזיקים בה', ואומר וכו', וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר 'יערוף כמטר לקחי', ואין ערופה אלא הריגה, שנאמר: 'וערפו שם את העגלה בנחל'. עד כאן. וקשה דאם כן האיך מדמהו למטר.
ויש לומר דהנה טבע הגשם להרטיב את השדה ולהצמיחו, והנה אם הוא מעובד כל צרכו וממורע במרע טוב, אז הגשם מדשנו, ומצמיח פירות וירקות יפות וטובות, אבל אם השדה אינו מעובד, אז לא די מה שאין המטר מועיל שיצמיח לטוב, אך גם צומחים ירקות וסמים רעים. כן 'ראשית חכמה יראת ה' ', כי על ידי יראת ה' ומידות טובות, ובעיקר מידת הענווה, בזה יעובד לבבו שיהא מוכן לקבל תורת ה', ונעשית לו סם חיים, וגם התורה אשר לומד מתקיים אצלו, כמו שאמרו ז"ל בפרקי אבות 'כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת', אבל מי שאין בו יראת שמים, ואין צריך לומר מי שקרא בספרים חיצונים ומלא בדעות כוזבות של אפיקורסות ומינות חס ושלום, ולומד תורה, כל שכן דפקר טפי, שמגלה פנים בתורה שלא כהלכה ואין לו חלק לעולם הבא, ותורתו נעשית סם המוות. וזהו שהיה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר 'יערוף כמטר לקחי', כמו המטר כשיורד על שדה שאינו מוכן לקבלו, המטר מאבדו, כמו כן בדברי תורה.
עוד יש לפרש הקרא על דרך זה, דהנה בתורה הקדושה יש משנה הלכה ואגדה ושבעים פנים לתורה, וכל אחד מוצא בהתורה מה שמבקש. וזה שאמר הכתוב 'יערוף כמטר לקחי', מה מטר אחד הוא ויורד על האילנות ונותן בהם טעם, לכל אחד לפי מה שהוא, לגפן לפי מה שהיא ולזית לפי מה שהוא, וכן לכולם, כך דברי תורה אחד הוא, וכל אחד מוצא בו טעם לפום דרגא דיליה. ומשום הכי הזכיר נמי כאן שמים וארץ, כי מורים על מדרגות שונות של בני אדם.
אמנם עיקר הכנה לקבל דברי תורה הוא הרצון באמת והקבלה, ולהיות מוכן ללמוד תורה גם מתוך הדחק ומצבים קשים חס ושלום, ובעיון וביגיעה, כמו שאמר משה רבינו עליו השלום בסוף פרשתנא 'שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם 'וגו', ופירש רש"י: צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר (ביחזקאל מ, ד) בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך' וגו', והרי דברים קל וחומר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה, על אחת כמה וכמה. עכ"ל. ועל פי דברי רש"י אלו יובן מה דאיתא בגמרא (שבת לא) שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר ליה גיירני על מנת שתלמדני כלל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו. ולכאורה קשה, וכי שמאי הזקן ויושב בישיבה בנאי היה, ומנין לו אמת הבניין, גם מה הייתה כוונתו בזה.
ונראה דמה שאמר הנכרי 'גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת', כוונתו הייתה שאינו רוצה לתת בעול צווארו לשום עינו ולבו ואזניו להגות בדברי תורה, רק על רגל אחת דרך עראי. ועל זה פתח ספר יחזקאל והראהו בקרא 'בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך' וגו', ומזה יוכל לעשות קל וחומר, מה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה צריך אדם שיהא עיניו ולבו ואזניו מכוונים להבינם. דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה, על אחת כמה וכמה.
***
'שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך', יובן על פי הגמרא (שבת נ"ה) אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, והאדם צריך להאמין שכל היסורין אינם חלילה לרעה, ואם לפעמים בא על אדם צרות ויסורין רחנא ליצלן, המה כדי שיתעורר על ידיהם לשוב בתשובה ולתקן מעשיו, וכמאמרם ז"ל (ברכות ה) אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' '.
והנה ה' מורה על רחמים, ואלקיך על מדת הדין, וזה שאמר הנביא: 'שובה ישראל עד ה' אלקיך', דאם פגע בך מדת הדין, דע שהוא גם כן רחמים, כדי להחזיר אותך אליו יתברך שמו, 'כי כשלת בעונך', דהכשלון והיסורין שבאו לך, המה על ידי עונך, ולכן צריכין לסלק סיבת הדבר, ומאיליו תסתלק המסובב. ועל ידי תשובה שלימה יסתלקו כל הצרות ויסורין.
ואיתא בגמרא (חגיגה ה') ר' יוחנן כי מטי להאי קרא בכי 'והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות', עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות תקנה יש לו. וקשה מדוע לא יהיה לו תקנה, יבקש רחמים מרבו להפסיק הצרות.
ונראה דרצונו לומר, עבד שרבו ממציא לו צרות ויסורין, דהיינו שהם באים באופן שאינם מכירים שהם מן השמים להחזירם למוטב, ותולין אותו במקרה, כמו מציאה שבא בהיסח הדעת ובמקרה, עבד כזו כלום יש לו תקנה, דוודאי לא יבקש רחמים, כיון שאינו מתבונן שהם מן השמים.
והנה שנה קשה עברה עלינו, ואחינו בני ישראל במדינת "דייטשלאנד" מוכים ונרדפים, כל לב יהודי דוי על מעמד השפל של אחינו בית ישראל שם, על הרדיפות, על שברון פרנסות ועל השפלתם בנפש, וגם בשאר מדינות המעמד מכאיב מאד, ואנחנו מרגישים זאת, וחלילה לתלות כל זאת במקרה אשר על זה נאמר 'לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו', ועלינו לשוב בתשובה בעוד מועד, כי מי יודע מה יולד יום
והנביא (הושע ב) אומר 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי'. ואפשר לומר, דהנה כאשר האומות העולם מייסרים את ישראל, ואומרים להם 'לא עמי אתם', ועושין להם חוקים אכזריים, חוקים מיוחדים, על ידי זה מתעוררים ישראל לעשות תשובה ולהיות עושים רצונו של מקום בבחינת 'בנים למקום', אבל יותר טוב הוא שאין ממתינין על זה שיבואו חס ושלום צרות ויסורין ע"י האומות, רק עושין תשובה בעוד מועד, עד שלא יבאו ימי הרעה. וזה שאמר הנביא, 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם', היינו תחת אשר יבאו עליהם צרות ויסורין על ידי האומות, לאמר להם 'לא עמי אתם', במקום זה 'יאמר להם בני א-ל חי', היינו שנשוב אל ה' לעשות רצונו, עד שנאמר להם שאנחנו בני א־ל חי, ואז ודאי שלא יבאו צרות ויסורין, ויבא עלינו שנת מנוחה, שנת גאולה וישועה אמן.
לסוכות
'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל' וגו'. במדרש (ויקרא רבה פרשה ל) 'פרי עץ הדר' – זה הקב"ה, דכתיב ביה 'הוד והדר לבשת', 'כפות תמרים' – זה הקב"ה, שכתוב בו 'צדיק כתמר יפרח', 'וענף עץ עבות' – זה הקב"ה, דכתיב והוא 'עומד בין ההדסים', 'וערבי נחל' – זה הקב"ה, דכתיב ביה 'סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו', עכ"ל המדרש. והנה המדרש אינו מבאר לנו באיזה סגולות המינים הללו דומין להקב"ה.
עוד שם במדרש: דבר אחר 'פרי עץ הדר' – אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים, 'כפות תמרים' – אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, 'וענף עץ עבות' – אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה, 'וערבי נחל' – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים וכו'. עכ"ל המדרש. ובהשקפה ראשונה נראה דהנך שני דרשות סותרים זה את זה, ומאן דמתני הא לא מתני הא, דאחד סבירא ליה דקאי על הקב"ה וחד אמר דקאי על ישראל.
ויד לומר ביאור המדרשים, דהנה כל דבר ניכרת שלימותה לפי איכות התקרבותה אל הטבע אשר ממנה לוקחה, ועל כן הסכימו החכמים דהאדם היותר נעלה ושלם הוא, אם נתקיים בו יעוד הראשון של אדם הראשון להיות נברא בצלם אלקים ודמות תבניתו, דהיינו שמתדמה בכל מעשיו וענייניו אל הקב"ה, שהוא מקור טבע הנפש אשר בקרבנו, וכל המדות טובות שבנו הם ציור קל ממידותיו הנשגבים בלי קץ וגבול. והאדם צריך לאחוז בכל אורחותיו באורח ה', וכמו שדרשו (סוטה י"ד) על הפסוק 'לאהבה את ה' אלקיך לדבקה בו', וכי אפשר לאדם לדבק בשכינה, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק במידותיו, מה הוא חנון, אף אתה חנון, מה הוא רחום, אף אתה תהא רחום. וכאשר מתדמה האדם בכל יכולתו אל הקב"ה בכל עניינים, בזה נקרא 'אדם השלם'. ובזה יש לפרש הקרא 'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך', פירוש על ידי שלומדים דרכי ה' ומידותיו, באים למדרגת 'ורב שלום בניך', היינו לתכלית שלימת האדם.
גם כאשר אנחנו אוחזים במידותיו הטובים של הקב"ה, אז באותו מדה גדולה או קטנה הוא משתמש במידותיו הטובים כנגדנו, כנודע הפירוש על הפסוק 'ה' צלך', כמו שבצל רואין כל מה שאדם עושה, כמו כן הקב"ה מתנהג עם בריותיו כפי מעשיהם. ויש להוסיף בסיום הקרא 'על יד ימינך', דכאשר פתוחה ידך ליתן צדקה לעניים, גם ידו פתוחה להשפיע פרנסה וברכות. ואם ידך קמוצה לעני, אז הקב"ה מתנהג גם כן באותו מדה, חס ושלום. ויד הקב"ה להשפיע, תלוי בידך בצדקה וחסד. וכן המקבל עליו תוספות שבת ומאריך בקדושת השבת, מאריכין לו מן השמים טובות וחסדים ומקצרין צרותיו, במדה כנגד מדה, כי שבת הוא יום מנוחה, ומדת הדין בטל בו. וכן בתוספות יום הכיפורים, יוסיפו לו כפרה לאלו עוונות שאין יום הכיפורים מכפר, כמו חייבי כריתות ומיתות בית דין. ועל כן צריך ליזהר בתוספות יום הכיפורים מאד, ולא כאותן אנשים אשר ממהרין לגמור התפלות תיכף בהזמן של מוצאי יום כיפור, ומה גם שתוספת יום הכיפורים דאורייתא (ביצה ל'), ועליהם רמז ישעיה באמרו 'ברגע קטן עזבתיך'. ובזה יש לומר גם כן נוסח התפלה של מנחה בשבת קודש 'יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחה אהבה ונדבה', דכאשר עומדים קודם יציאת השבת, אומרים שהמנוחה היא 'אהבה ונדבה', בנדבת הלב לתוספות שבת.
ועל דרך זה יתיישב גם כן קושית התוספות (שבת פח) על הך דאמר שם ר' חמא ברבי חנינא מאי דכתיב 'כתפוח בעצי היער' וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה וכו' אף ישראל וכו'. וכן בתוספות תימה שמביא קרא 'כתפוח בעצי היער', דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב"ה, כדכתיב 'כן דודי בין הבנים'. ועל פי דברינו הכוונה, 'כתפוח בעצי היער', דבאותן המידות שישראל נמשלו לתפוח, 'כן דודי בין הבנים', באלו המידות טובות יתנהג הקב"ה עם בניו בני ישראל.
ובזה יובן הך עובדא דרבינו הקדוש (בבבא מציעא פ"ה) דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה' בכנפיה דרבי, וקא בכי. אמר ליה 'זיל לכך נוצרת'. אמרי הואיל ולא קא מרחם, ליתו עליה יסורין. ויש לדקדק הלא באמת הדין כן כמו שאמר רבי דלשחיטה קיימא. אך אפשר לומר דכבר היה נגזר עליו היסורין מאיזה טעם, אבל אם היה מתנהג לפנים משורות הדין לרחם על העגלא, אף שמן הדין אין צריך לרחם, אז גם מן השמים היו מתנהגים עמו לפנים משורת הדין להינצל מן היסורין.
וכן יש לפרש מאמרם ז"ל (בבא מציעא ל) לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין. ולכאורה הוא סתירה למה דמצינו בכמה מקומות דחורבן ירושלים היה משום עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ועל פי הנ"ל אתא שפיר, דאילו היו עושין לפנים משורת הדין, אז גם הקב"ה היה מתנהג עמהם לפנים משורת הדין. ואף דמצד הדין ראויה הייתה ירושלים להיחרב מחמת הג' עבירות, מכל מקום לפנים משורת הדין לא הייתה נחרבת.
ובזה יש לפרש הפזמון שאנו אומרים בסליחות, 'מדת הרחמים עלים התגלגלי ולפני קונך תחנתנו הפילו', וכבר הקשר המפרשים (עיין קרבן נתנאל ר"ה כא) הלא אמרו ז"ל על הפסוק 'כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרבים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו', 'אליו' – ולא אל מידותיו, שאסור להתפלל לאחד מהי"ג מדות, ואיך אמרינן 'מדת הרחמים עלינו התגלגלי', גם יש להבין הלשון 'התגלגלי', מה הכוונה בזה. אמנם יש לומר דהכי קאמר, 'מדת הרחמים' שלנו, שאנו עושים רחמים לפנים משורת הדין, זה המידה 'עלינו התגלגלי' כגלגל החוזר, שגם מן השמים יושפע לנו מדת הרחמים, ויתעורר רחמי ה' עלינו.
וזהו הביאור בשני המדרשים שהתחלנו, דדימה את ארבעת המינים להקב"ה ולישראל, דבאותו מדה שישראל דומה להאתרוג, כפי המדרגות שמנו שם במדרש, כן הקב"ה דומה להאתרוג, להתנהג באותה מדה עם ישראל.
לפרשת בראשית
'בראשית ברא אלקים' וגו', בגמ' מגילה (דף ט' ע"א) מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסם בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחר ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעת אחת, וכתבו לו 'אלקים ברא בראשית' וכו'. ופירש בתוספות לפי שראוי להתחיל בשם, והיו אומרים 'בראשית' שם הוא, ושתי רשויית הן. ויש לדקדק דבאמת מדוע לא כתב כן בתורה, מאחר דראוי להתחיל בשם.
אך הענין הוא, דאחד מי"ג עיקרים הוא 'אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגיהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל', דבעצמותו יתברך אין שום השגה לנו, ואי אפשר להשיג. וכל השגותינו הם רק מצד פעולותיו וברואיו והשגחתו, על ידי זה יכולין להשיג מקצת מן המקצת, וכמו שאנו אומרים 'דימו אותך ולא כפי ישך, וישווך לפי מעשיך'. וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות יסודי התורה 'והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדול לידע השם הגדול' וכו', והנה שם הוי"ה השם המפורש מורה על עצמותו יתברך והוייתו, היה הוה ויהי. אשר בזה אין לנו שום השגה, ושם 'אלקים' מורה על יכלתו ופעולותיו אשר הוא תקיף ובעל היכולת וכו' ושהוא משגיח בעליונים ובתחתונים וכו', אשר בזה השם יש לנו השגה, וצריכין להשיג, על ידי שנתבונן במעשיו הנפלאים, ועל כן טרם הבריאה היה נקרא רק בהוייתו, אבל אחר בריאת שמים וארץ נקרא על שם 'אלקים', המורה על מעשיו ובריאותיו. ומשום הכי אמר 'בראשית ברא אלקים', דדייקא אחר שהייתה כבר בריאה, אז נקרא בשם 'אלקים', אבל בעצמותו יתברך אין לנו שום השגה.
לפרשת וירא
'ואברהם זקן בא בימים' וגו', במדרש אמר רבי יצחק באותן הימים שכתוב בהן 'עד אשר לא יבאו ימי הרעה', יש לפרש על פי מה שכתוב (שלהי מס' קנים) זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן, אבל זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטורפת עליהן. וענין הוא כי בימי הבחרות אז הוא הזמן של מלחמת היצר, אבל לעת זקנה נחלש תאוה הטבעית. ולכן הצדיקים אשר בימי בחרותם עורכים מלחמה נגד היצר הרע והתאוות רעות, וכובשים את יצרם, הנה ימי זקנותם הן אצלם ימי שלוה. וכן הוא אומר 'צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה וגו' עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו', דלעת זקנם כבר מגיע אליהם עבדות הבורא בלי יגיעה כל כך, וכל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן, שאין צריכין אז למלחמה כבימי בחרותם. אבל הרשע אשר בימי בחרותו לא ערך מלחמה נגד היצר, ואדרבה רדף אז אחר תאוות רעות ומילא משאלות לבו בתאוות היצר הרע, הנה גם לעת זקנתו רשע מבקש לימודו, ואז כבר פסקה תאוה הטבעית, ואי אפשר לו למלאות תאוותו כימי בחרותו. ועל כן זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטורפת עליהן. וזהו שאמר הכתוב (קהלת יב) 'וזכר את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ'. ופירש רש"י 'ימי הרעה' – ימי הזקנה והחלשות. והכוונה שצריכין לזכור את הבורא יתברך בימי הבחרות כל כך, עד שלא יבאו ימי הרעה, היינו שימי הזקנה והחלשות לא יהיו ימי הרעה בדעת מטורף אשר יאמר בהן האדם 'אין לי בהם חפץ'.
וזה כוונת המדרש 'ואברהם זקן בא בימים'. אמר רבי יצחק באותן הימים שכתוב בהן 'עד אשר לא יבאו ימי הרעה', דאברהם אבינו על ידי שהיה מושל ביצרו כל ימיו, לכן כאשר הגיע לימי זקנה לא באו עליו ימי הרעה, ימים אשר אין בהם חפץ. אדרבה 'וד' ברך את אברהם בכל', שהיה עובד את בוראו בלי מלחמה כל כך ובדעת מיושבת.
(קונטרס המאיר, דרושים שנכתבו על סמך רשימות שכתב הרב מאיר שפיץ הי"ד)
הרב הגאון ר' מאיר שפיץ הי"ד, נולד בב' בטבת תשמ"ט (1888), להוריו, הרב טוביה שפיץ הי"ד, ומרת אידל סימא הי"ד, בת הרב חיים אריה כהן (נינו של הגאון רבי יהודה הכהן מסיגט מחבר 'קונטרס הספיקות', וחתנו של הרב משה לנדא, נכדו של ה'נודע ביהודה').
הרב מאיר שפיץ היה תלמידו של רבה של פהרדיארמאט, של הגאון הרב משה גרינוואלד בעל 'ערוגת הבושם' בחוסט, ושל הגאון הרב משה הירש פוקס בגרוסוורדיין (מתלמידי ה'כתב סופר'). הוא התפרסם כעילוי וכמתמיד, בעל מוח חריף ותפיסה מהירה. בהיותו תלמיד בישיבת גרוסוורדיין מונה הרב מאיר להיות ראש 'חברה חריפות' ולמסור שיעור בחריפות ופלפול.
עוד בצעירותו הוסמך להוראה על ידי גדולי דורו, ובהם הרב מרדכי ליב ווינקלר אב"ד מאדה, בעל 'לבושי מרדכי', ועל ידי רבני בית הדין בגרוסוורדיין בראשות הרב פנחס צימטבוים והרב ישעיה פולק.
הרב מאיר התחתן עם מרת רחל אסתר הגאון הרב שלמה זלמן אולמן אב"ד ביסטריץ (בירת מחוז נאסוד, רומניה), נשיא הראשון של לשכת קהילות היראים האורטודוקסים במדינת טרסילווניה, מתום מלחמת העולם הראשונה ולעד לפטירתו. הרב שלמה זלמן אולמן היה בנו של הרב משה אולמן מגרוסוורדיין, בן הגאון רבי שלמה זלמן אולמן אב"ד מאקאווא מחבר שו"ת 'יריעות שלמה', חתנו של הגאון הרב בונם איגר אב"ד מטרסדורף, בן הגאון הרב משה גינז, חתנו של הגאון רבי עקיבא איגר (הראשון) בעל 'משנת ר' עקיבא'.
לאחר נישואיו התגורר הרב מאיר בסמוך לחותנו וסייע לו בענייני הרבנות והעסקנות הציבורית: הוא עזר בניהול הישיבה ובפתרון האתגרים שעמדו לפני רבני הלשכה האורטודוקסית. בשנת תרע"ב מונה הרב מאיר לכהן כרב בעיר שפירמזה.
לאחר פטירת חותנו, בו' באלול תרצ"א, מונה הרב מאיר לממלא מקומו כרבה של ביסטריץ וכראש הישיבה שם. הרב דאג לפתח ולבסס את הישיבה, הפך אותה למרכז תורני וחינוכי גדול ומרכזי לכל יהודי הסביבה, והעמיד בה מאות תלמידי חכמים גדולים בתורה וביראת שמים. רבים מתלמידיו היו עניים, והרב דאג לכל מחסורם. שעוריו של הרב הצטיינו בהגיון בהיר בדרך הפשט, ורק סוגיות נבחרות בש"ס לימד בדרך הפלפול והחריפות. תכנית הלימודים השבועית בישיבה כללה: שלשה דפי גפ"ת, או"ח, יו"ד, וחומש עם פירוש רש"י. בנוסף פיתח את ה'תלמוד תורה' שהוחזק בידי הקהילה, ופיקח בעצמו על מוסדות החינוך הקהילתיים. הרב דאג גם לבנות מחדש ולתקן את המקווה הקהילתי.
הרב היה מראשי לשכת הקהילות האותודוקסיות, ותיקן תקנות בענייני כשרות, תלמוד תורה וצדקה. תלמידיו ובני קהילתו היו מתכוננים לדרשותיו במשך מספר שבועות לפני 'שבת הגדול' ו'שבת שובה', ושתו בצמא את דבריו. הרב היה הפוסק האחרון העל ענייני הקהילה, ודרש מבני קהילתו משמעת מוחלטת, להגדיל את כבוד התורה וכבוד שמים. למרות טרדותיו הרבות, התמיד הרב המסירת שיעור יומי בישיבה. כל ימיו רדף הרב אחר מעשי צדקה וחסד, ודאג לכל הנצרכים בעירו. לקראת הפסח היה הרב מחזר בעצמו על פתחי הגבירים, לקבל מהם סכומי כסף לטובת מעות חיטין.
הרב היה בקיא גם בענייני רפואה, אסטרונומיה ובהוויות העולם, ושימש בורר בדיני תורה מסובכים בכל רחמי המדינה.
במלחמת העולם השנייה חולקה טרנסילבניה בין הרומנים וההונגרים, ומשנת ת"ש הייתה ביסטריץ בחלק ההונגרי. הרב הצליח לבטל כמה גזירות קשות נגד היהודים, ולסייע לפרנסתם, לאחר שהסתכן וקבע פגישות עם המושל הצבאי ההונגרי.
לאחר שהונגריה הצטרפה לברית עם מדינות הציר, התגברו הגזירות והרדיפות נגד היהודים. הגברים היהודים גוייסו לעבודות כפייה ב'גדודי עבודה' ונשלחו לעבודת פרך הקרבת החזית, ורבים מהם מתו מרעב, ממחלות, מהפגזות, ממוקשים ומרדיפות הנאצים. הרב פעל להציל רבים מן הגיוס לעבודת הכפייה, ויחד עם רעייתו הם הכינו אוכל כשר לנערים שנלקחו למחנות עבודה, ודאגו לסייע להם.
לאחר הכיבוש הנאצי הורה הרב לכל מי שהתייעץ עמו, להסתתר ולעשות כל מה שביכולתם להציל את נפשם, מתוך הבנה שסופם של הנאצים קרוב. גם את ילדיו הורה לעזוב את הבית, ולברוח. בזכות עצותיו נצלו מספר משפחות מקהילתו, וכן ילדיו של הרב: הרב משה, ר' חיים אריה, וגיטל (אשת ר' יוסף פרקש).
לרב והרבנית היו כבר תעודות שיכלו לסייע בהצלתם, אך הרב לא רצה להפקיר את עדתו בשעת הצרה, ולא רצה לגלח את זקנו ופיאותיו. בשבת הגדול תש"ד, נשא הרב את דרשתו האחרונה. הוא קרא בבכי לרחמי שמים ומסר דברי התעוררות.
בראש חודש אייר תש"ד, רוכזו כל יהודי העיר, ובהם יותר משמונת אלפים נפשות, בכיכר העיר שהפכה ל'גטו'. הרב עונה קשות על ידי גרמנים והונגרים, הם גזזו את זקנו וחבלו בגופו, והשאירו אותו מוכה ופצוע שכולו שותת דם. משם נשלחו נשלחו יהודי העיר בשני משלוחים להשמדה באושוויץ בי"ג ובי"ז בסיון תש"ד. הרב מאיר נהרג עקה"ש באושויץ בי"ג בסיון תש"ד, יחד עם רעייתו הרבנית רחל אסתר, ובנותיהם ריינא-לאה ודבורה ביילה.
הוריו של הרב מאיר נהרגו עקה"ש בט"ו בסיון תש"ד.
הרב חיבר חידושי תורה רבים, בסוגיות הש"ס ובהלכות, באגדה ובדרוש. רובם המחולט של כתביו אבדו בשואה. שרדו הערות קצרות שרשם בשולי גיליונות ספריו וציטוטי מכתביו בירחונים תורניים וכן בספרי שו"ת של חבריו. מכתביו הודפס ספר 'קונטרס המאיר' (ברוקלין, תשמ"ו), בענייני תקופת שמואל ותקופת רב אדא, דרושים חידושים ופלפולים.
בנו של הרב מאיר הי"ד, הרב משה שפיץ, התחבא יחד עם גיסו, הרב משה יוחנן וויינברגר, בעליית גג של שכן גוי במשך חצי שנה. לשניהם היה רק סידור 'בית יעקב' אחד, שהיה מלא בדמעותיהם. הרב משה שפיץ כיהן לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ה, כאב"ד ביסטריץ וכרב קהילת 'אהלי שם' בברוקלין. עם הגעתו לארה"ב הוא התמסר להצלת יהודים מארצות המצוקה. הוא היה חבר בהתאגדות הרבנים ופוסק ידוע. בתו של הרב משה, הילדה רויזא נעכא, נהרגה עקה"ש בג' בסיון תש"ד.
בנו של הרב מאיר הי"ד, ר' חיים אריה שפיץ סייע לרבי מבוהוש, בהבאת מים לבונקר בו הסתתרו בבוקרשט ובליווי האדמו"ר לטבילה במקווה, באלול תש"ד, בימים האחרונים לפני נסיגת הצבא הגרמני מהעיר. הרב חיים אריה ניצל מהשואה בהרפתקאות מופלאות.
מהרב הצדיק ר' אברהם יהושיע העשל מדראביטש שליט"א [הי"ד] 'וישב יעקב' בפירוש רש"י ז"ל ביקש יעקב לישב בשלווה קפץ עליו רוגזו של יוסף. פירוש על פי מה דאיתא בגמרא השמחין ביסורים עליהם הכתוב אומר 'בצאת השמש בגבורתו', והוא מקושי הבנה האיך הם הסמוכות זו לזו,
אך הפירוש הוא על פי מה דאיתא בגמרא, דבכל יום מכים את החמה שתצא לזרוח בעולם, לפי שהחמה אינה רוצה לזרוח מחמת העובדים ומשתחווים להשמש, עד שמוכרחין להכות אותה. ואף על פי כן בעת הזריחה כתיב 'ישיש כגיבור לרוץ אורח'. וכמו כן אנו רואים שיש צדיקים שאינם רוצים היסורים שתבוא עליהם, וכדאיתא בגמרא 'לא הן ולא שכרן', ואף על פי כן אחר כך כשבאין עליהם היסורים, הם שמחים בהם, לפי שהמה ממרקים עוונותם ועתידים על ידי היסורים לעולם הבא. ועל כן שפיר אומר עליהם הכתוב, לפי שהם שמחים ביסורים אף על פי שמתחילה לא רצו בהם, והיא 'כצאת השמש בגבורתו'.
וכמו כן היה יעקב אבינו במדרגה שהיה שמח ביסורים שבאו עליו. וזהו ביקש יעקב לישב בשלווה עם היסורים, עד שקפץ עליו רוגזו של יוסף ואז לא שמח בהם, לפי שהקב"ה אמר לו שאם ימות אחד מבניו זה יהיה סימן בידו אם יראה פני גהינם. אם כן עכשיו שמת יוסף וירד אבל שאולה, למה לו יסורים הללו והיה מצטער עליהם. ודברי פי חכם חן.
(רמיזי תורה ותלמודת זאב, מונקאטש תרע"ד, דף יא עמו' א)
רבי אברהם יהושע השל הלוי גוסטמן [גאטטעסמאן] הי"ד, נולד בלשקוביץ בשנת תרמ"ח (1888) לאימו חיה מירל (ב"ר ישראל רחל'ס אשכנזי מזינקוב, נכדת הרבי מאפטא ומברדיטשב) ולאביו רבי נפתלי משולם פייביש גוסטמן מאולשקביץ, האדמו"ר מסניאטין (משושלת רבי משולם פייבוש הלר מזאבריז' בעל ה'יושר דברי אמת'). משפחת הרבי התייחסה גם לרבי מאיר מפרמישלאן, לרבי ר' ברוך ממז'בוז' ולבעל שם טוב.
בשנת תרס"ו נשא לאשה את מרת שפרה, נכדתו של רבי שלום יולס מסטרי.
רבי אברהם יהושע השל למד אצל גדולי תורה וחסידות בגליציה, היה גדול בתורה והוסמך להוראה על ידי רבי אריה ליב הלוי הורוביץ אב"ד סטניסלב, מחבר שו"ת 'הרי בשמים'. היה אדמו"ר בסטניסלבוב ובדרוהביטש, פלך לבוב (אוקראינה, במזרח גליציה ההיסטורית).
באתר בית המכירות ווינרס מופיעה גלויה שכתב למשפחה של חסידיו בארנגטינה, באלול תרצ"ט (1939), כשבוע לפני שגרמניה הנאצית פלשה לפולין והחלה מלחמת העולם השנייה באירופה. הרבי מזכיר את זכות אבותיו הקדושים ומתאר בגלויה את מצוקתו הקשה בפולין. הרבי מבקש ממקבלי הגלויה שיסייעו בידו וישלחו לי דמי 'פדיון', ושולח להם ברכות לכתיבה וחתימה טובה, לפרנסה טובה ולהצלחה.
רבי אברהם יהושע השל נספה בשואה עם כל בני משפחתו ועם בני עדתו בעיר דרוהוביטש בחשון תש"ג (1942).
'אעשה לו עזר כנגדו', ודרשו חז"ל "זכה עזר, לא זכה כנגדו", ויש לומר על דרך הצחות, דהנה 'זכה' הוא ראשי תיבות 'זיוגא (היינו מלבוש, כדאיתא בעירובין ק' זבינא לך זוגא), כבוד, הון', היינו שאם הבעל נותן לאשתו מלבושים כחפצה וגם מעות כרצונה ומכבדה יותר מגופו, אז היא לו לעזר, אבל אם לא 'זכה', שאם שלש אלה לא יעשה לה, היא כנגדו בכל העניינים, כנ"ל. או יש לומר על פי מה שאמרו לפרש 'לא טוב היות אדם לבדו', היינו שלפעמים האדם רוצה בזיווג כזה שאבותיו אינם מסכימים לזה, אז צריך לבטל רצונו מפני רצון אבותיו, ולדעת שהם דורשים בוודאי טובתו, דאם לא ישמע להם חס ושלום לא יהיה לטובתו. וזה כוונת 'לא טוב היות אדם לבד', שיעשה הזיווג לפי דעתו. רק 'אעשה לו עזר כנגדו', אף שהוא כנגדו צריך לבטל דעתו מפני רצון אבותיו, ודברי פי חכם חן. וזה שדרשו חז"ל "זכה", היינו שמקיים כיבוד אב ואם בעניין הזיווג, אז היא לו לעזר, אבל אם לא 'זכה', שאינו שומע דעת אבותיו, אז חס ושלום היא כנגדו, כנ"ל, וקל להבין.
במסורה 'ואתם פרו ורבו', 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים', 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם חיים כולכם היום'. ויש לומר דהנה בעניין הזיווג צריך ליזהר מאוד בשני דברים. האחד שיהיה תמיד שלום ביניהם, והשני שיקבלו עליהם מהיום להתנהג בדרך התורה, ואם נזהרים בזה בוודאי יצליחו ויתענגו זה מזה כמו ביום החתונה. וזהו כוונת המסורה, 'ואתם פרו ורבו', היינו בעת הנישואין כי הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה וכו', אז הראשית 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים' שיהיו בבחינת כהנים, ואביהון דכלהון אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, כה יהיה תמיד שלום ביניהם. שנית 'וגוי קדוש', שיקבלו עליהם להתנהג בקדושה ובטהרה בתורה ויראת שמים, ואז 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם', שידבקו במידות הנ"ל, אז 'חיים כולכם היום', היינו יהיו תמיד ביניהם חיים והצלחה, כמו היום של החתונה, כנ"ל.
ובעת נישואין של יתומים אמרתי שאם יתנהגו בשלום, וילכו בדרך התורה ויראת שמים, אז 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם', היינו הנשמות של אבותיהם אשר כבר הלכו ודבקו עצמם בצל כנפיו יתברך שמו, 'חיים כולכם היום'. בעת הנישואין גם הם לוקחים חבל בשמחת בניהם, היינו נשמתם גם כן משתתף בשמחת בניהם, וכנ"ל. או יש לומר על דרך זה, דהנה אצל היתומים ה' יתברך הוא המחותן. שהוא אבי היתומים, והדרך הוא כשהמלך עושה נישואין הוא נותן (אמטניסטיא) הנחה, וזהו שכתוב 'ואתם הדבקים בד' אלקיכם', היינו אצל היתומים, אז 'חיים כולכם היום', כי הנחה למדינות עושה ומשפיע להם כל טוב, כנ"ל.
'ויברך את רבקה ויאמרו לה אחותינו את היי לאלפי רבבה' וגו', 'ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו. ויאמר העבד הוא אדני ותקח הצעיף ותתכס', יש לומר על דרך הצחות והמוסרי, דהנה הנהוג בעוונותינו הרבים שמי שהוא עשיר, בושה הוא לו שיתנהג הוא ובניו בדרך התורה ויראת שמים כנודע. על כן אמר להן אל רבקה כי בבואה אל בית אברהם לא תתנהג כמותם, רק תמיד יהיה לנגד עיניה כי 'אחותינו את', על כן תתנהג כמו בבית אבותיה בענייני מלבושי פריצות, ובל תכסה שער ראשה וכדומה, והטעם 'את את היי לאלפי רבבה'. הלא תהיה שם לך עשירות, ואם כן לא נאה לך להתנהג בדרך הצניעות, כדרך העשירים שמענה בפיהם שאינם יכולים לשמור התורה הקדושה, כי שרים ורוזני ארץ נכנסים ויוצאין בביתם, וצריך להתנהג כמותן. אבל באמת שקר בפיהם כי גם העשירים יכולין לשמור התורה הקדושה כשרוצים. והראיה מהאבות הקדושים, שאף שהיו עשירים ועפרות זהב להם, עם כל זה התנהגו בדרך התורה. וזהו שאמרה רבקה מי 'האיש', ראשי תיבות 'איש ירא שמים' ההולך… היינו אף שיש לו נחלאות ועשירות, ועם כל זה יראת ד' על פניו. וראיה נכונה דאף מי שהוא עשיר יכול להתנהג בדרך התורה, אשר על כן 'ותקח הצעיף ותתכס', היינו שהלכה בצניעות, כי בעניה ראתה ולבבה הבין שאין זה מזיק עשירות, וכנ"ל, וקל להבין.
בזמירות לליל שבת, 'יום קדוש הוא וכו', כל זרע יעקב יכבדוהו כדבר המלך ודתו, לנוח בו ולשמוח בתענוג אכול ושתו, כל עדת ישראל יעשו אותו'. ויש לומר על פי מה שכתב בספר שב"ר פרשת ויקהל לפרש הפסוק 'ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם', דהגם הרשעים המחללים את השבץ קודש, מכל מקום בעניין מאכל ומשתה הם מקיימים השבת, והוא כתרתי דסתרי, דלענין הנוגע לגוף הם מקיימים השבת, ועל מה שנוגע לנשמה אינם משגיחים כלל. וזהו שאמר 'ושמרתם את השבת', מחויבים אתם לשמור השבת 'כי קודש הוא לכם', בעניין מה שנוגע לצרכם לאכילה ושתיה אתם מקיימיםף אם כן קל וחומר כי מחויבים אתם לשמור קדושת השבת לנפש שהוא העיקר, ודברי פי חכם חן. וזה כוונת הפייטן הנ"ל, 'כל זרע יעקב יכבדוהו כדבר המלך ודתו לנוח בו', היינו כי מחויבים לשמור השבת קודש כראוי למיהוי, והטעם כי 'ולשמוח בתענוג אכול ושתו כל עדת ישראל יעשו אותו', ואם כן מקל וחומר כבוד שבת קודש לנוח בו כדת, וכנ"ל.
בפיוט לראש השנה ויום כיפור, 'באין מליץ יושר מול מגיד פשע', יש לפרש על דרך הלצה, דהנה ידוע דעל ידי שהבנים אומרים קדיש הם מליצים יושר לאבותם שיעלו מעלה מעלה בעולם העליון. אמנם אם הבנים אינם הולכין חס ושלום בדרך התורה, אז אדרבה נהפוך הוא, שעל ידי שאומרים קדיש מזכירים את אבותם לרע, והיינו לאמור 'ראו מה שגדלתם'. הנה 'יושר' הוא ראשי תיבות 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא', וזהו שאמרו 'באין מליץ יושר', שהקדיש אינו מליץ, והטעם כי 'מול מגיד פשע', שמעורר עוונות אבותם אתם, ודו"ק.
טעם על מה שנוהגין כששותין איזה משקה תוקעין כף זה לזה ואומרים 'לחיים', על פי מה שכתב בספר 'כנסת ישראל' בשם הרב הקדוש מרוזין זלל"ה, שהיה אומר בעניין תענית שובבי"ם ת"ת, ידוע מספרים הקדושים שהוא לתיקון הברית, ואמר הוא ז"ל שתיקון זה יכול להיות בשבת אחים יחד, בדרך החסידים ששותין י"ש ותוקעין כפיהם זה לזה, כי ב' פעמים 'כף' בגימטריא מאתים, ומדינא 'ערלה בטלה במאתים', כידוע מספרים הקדושים כי הפוגם בברית חס ושלום, מושך ערלתו עליו, ודברי פי חכם כן. והנה תיבת 'לחיים' בגימטריא צח, ועם הכולל צט, ובמה שאומרים אותו בפיו הוי מאה, ועל ידי זה שכל אחד אומר 'לחיים' הוא מאתים, וממילא הוי תיקון לפגם ברית, כי ערלה בטילה במאתים, כנ"ל. ובזה יש לומר טעם מה שנתינת צדקה הוא תיקון על חטא הידוע, משום דבעת שנותן בעל הבית הצדקה ליד העני והוא מקבל, אז הב' כפות בגימטריא מאתים כנ"ל, וערלה בטילה במאתים. כנ"ל. ובעניין זה יש לפרש המדרש המובא בספר 'ברכה לחיים' [מאת הרב חנניה יום טוב ליפא ברוין הי"ד] אות א, כשישראל שותין ואומרים 'לחיים', הקב"ה מוחל להם עוונותיהם, דאיתא בשם הרב הקדוש מקאסוב ז"ל, שהראשי תיבות 'כוס' הוא 'ויאמר סלחתי כדבריך', ומה שחסר השם, כי שני יודין ששותים הם שם מלא, עיין שם. ועל כן כשאומרים 'לחיים' הב' ישראלים, ונתמלא הכתוב של 'ויאמר ד' סלחתי כדבריך', ממילא מוחל עוונותיהם, כנ"ל. ויש לפרש בזה הפסוק 'יד ליד לא ינקה רע', היינו שאם נותנים זה לזה לחיים יד אחד לתוך ידו של חברו, 'לא ינקה רע', אין שום יניקה לרע חס ושלום, כי הקב"ה מוחל עוונותיהם, ואז אך טוב וחסד… כנ"ל.
(חידושי אגדות ב'אגם מים' שיצאו לאור ב'גינת ורדים')
בע"ה אנכי בדרך ד' נחני להיות משובתי שבת דק"ק מ' וואשארהעלי יע"א, והנה הראה לפני ידידי היקר הרבני החו"ב החסיד אדם וכו' כש"ת מו"ה אפרים איש שלום (פריעדמאנן) נ"י, סופר ומזכיר דק"ק הנ"ל, את מחברתו אשר פיו יקבנו בשם הדרת קודש אשר בו כתוב לאמר לדורות פעולת צדיק, ה"ה ש"ב הרב הגה"ק המפורסם יחיד בדורו בתורתו ובצדקתו וחסידותו, משירי כנסת הגדולה, כש"ת מו"ה אברהם יהושע פריינד זי"ע אבדק"ק נאסאד יע"א, אשר פעל ועשה כל ימי חייו, וכמה הלכתא גבורתא איכא למשמע מיניה למען ידעו דור אחרון, יקימו ויספרו לבניהם לנטוע בלב הקורא אמונת צדיקים, אשר הוא יסוד גדול בימים ההם ובזמן הזה, כי בעוונותינו הרבים על ידי צוק העתים והצרות רחמנא ליצלן, האמונה בהשגחתו יתברך שמו פוחתת והולכת, ועל ידי אמונת צדיקים באים לאמונת יתברך שמו, כנודע מספרן של צדיקים. אי לזאת גם אנכי הצעיר כיודא ועוד, הנני להסכים כי טוב עשה בעמיו ובחבורו הנ"ל, ואמור אל הקונים והעם העומדים בעזרה שיקחו מאתו ספר הנ"ל להגדיל תורה ולהאדירה, ובזכות זה שמבררין מקחו של צדיק ז"ל, יגן עלינו להיות לנו למליץ יושר להפקד בדבר ישועה ורחמים כללית בקרוב, אמן סלה.
היום יום שני בשבת פרשת פינחס דהאי שת"א לפ"ק, פה מ' וואשארהעלי יע"א. הק' גרשון מענדל קאהן אבדק"ק ע' סענזשארץ והגליל יע"א
(הסכמת רבי גרשון מנדל קאהן לספר 'הדרת קודש', שיצא לאור בסטמאר תש"ב)
הרב גרשון מנדל קאהן, נולד בסביבות שנת תר"מ (1880), לאביו, דומ"ץ איהעל ואב"ד ערדה-סענזשארץ (ארדו'-סאנט-ג'ורג',שבטרנסילבניה), מחבר ספר 'בינת יששכר' ו'קיצור יערות דבש', הרב יששכר בער קאהן, ולאימו הרבנית מרת טיילא בת הרב אשר זעליג לעוו מאהרישאר
הרב גרשון מנדל למד בבחרותו בישיבת אביו, ואחר כך למד בחוסט בישיבת בעל 'ערוגת הבשם', שנעשה רבו המובהק. במהלך לימודיו בישיבה היה גבאי של חברת קנין ספרים. בהמשך למד אצל הרב יהודה גרינוואלד אב"ד סטמאר מחבר ספר 'זכרון יהודה'.
הרב גרשון מנדל התחתן עם מרת פרומט בת הרב יצחק מאיר ווידמאן, אב"ד מאסיעף ומחשובי רבני מארמרוש, ונולדו להם שלש בנות. לאחר חתונתו התגורר הרב גרשון מנדל תקופה מסוימת במאסיעף, בסמוך לחותנו, והמשיך לשקוד על התורה. הרב גרשון מנדל סייע בניהול ענייני רבנות העיר ערדה-סענזשארץ. בשנת תרע"ז (1917), לאחר שאביו עבר בזקנותו לעיר מ' וואשערהעל, שימש הרב גרשון מנדל כרב הצעיר של העיר ערדה-סענזשארץ. בג' באייר תרפ"ג (1923), נפטר אביו הרב יששכר בער, ובנו, הרב גרשון מנדל, מילא את מקומו כאב"ד העיר ערדה-סענזשארץ וסביבתה, וניהל שם את הישיבה שייסד אביו.
בשנת תרפ"ב חתם יחד עם רבנים נוספים ממדינת 'זיבענבערגען' (שהיו חלק מהונגריה על למלחמת העולם הראשונה ואחר כך סופחו לרומניה) למנוע את התקרבות קהילות שאינן רשומות בלשכת היראים אל הקהילות האורתודוקסיות. בשנת תרפ"ד ערך הרב גרשון מנדל את ספרו של אביו 'ליקוטי מוסר מספר יערות דבש' והוציאו לאור, והוסיף וכתב עם אחיו הקדמה לספר. בשנת תרצ"ג העביר הרב גרשון מנדל את רבנות ערדה-סענזשארץ וכמה ישובים מסביבתה, לרשות חתנו, הרב אברהם פרנקל, שנבחר לרב הקהילה. במהלך סעודת שבת שערך בביתו עם תלמידיו, נפטרה אשתו, והרב הורה לכסות אותה, בירך את ברכת 'דיין האמת', והמשיך לערוך את סעודתו, מגודל מסירותו לשמירת קדושת השבת.
הרב נודע כנואם בחסד עליון וכדרשן נפלא. הוא רשם את דרשותיו בספרו 'אגם מים' (ראשי תיבות: 'אנכי גרשון מענדל), שהתגלה ככתב יד לאחר שבעים שנה וחלקים ממנו יצאו לאור בקובץ גינת ורדים, יג – תשרי תשע"ב, עמו' טז-יז. הדרשות בספר כוללות חידושי אגדה על התורה ומועדים, לנישואין, לסעודת ברית מילה, הספדים, פרקי אבות, ועוד. הרב נודע גם כפוסק, היורד לעומקה של הלכה, והרבה גדולי תורה פנו אליו בשאלות הלכתיות. גדולי דורו הזכירו אותו רבות בכתבי עת ובספרים, כגון: 'אוצרות ירושלים' (שנת תשכ"ט, חלק לו, סי' תק); 'וילקט יוסף' (מחברת ה, ס' קמח); 'לקט ששנ"ה', (ח, סוף סימן כז); שו"ת 'עצי חיים' (אה"ע סי ל), שו"ת מהרש"ג (ג, סי' עג); 'בני שמעיה' (סי' כה); 'תורת יקותיאל' (מהדורה קמא: סי' צט-ק, צהדורה תנינא: כד, לח-לט); 'מכתם לדוד' (סי' ד); 'תורת יקותיאל' (סי' צט וסי' ק); שו"ת אפרקסתא דעניא (סי' ה, יב, סה, פז, קמד, קעב, וחלק ג יו"ד סוף סימן קמט); 'בינת יששכר' מאת אביו (או"ח סי' ו, יו"ד סי' ג ו-ה, וחלק ב סי' ה). בנוסף סידר את כתבי אביו לדפוס והוסיף להם הגהות והערות רבות, המופיעות תחת הכותרת אב"ה (= אמר בן המחבר).
הרב גרשון מנדל קאהן נספה באושוויץ בשנת תש"ד. בשואה נספו כל בנותיו, חתניו וצאצאיהם: א. בתו, ריזל, ובעלה, הרב אברהם פרנקל (נספה בחג שבועות תש"ד), ממלא מקום חותנו ברבנות ערדה-סענזשארץ, וארבעת ילדיהם. ב. בתו שרה רבקה ובעלה הרב דוד יהודה פאלק, אב"ד ק"ק סאוואטא, וילדיהם. הרב דוד יהודה הלוי פולק (פאלאק /פאללאק) הי"ד הנ"ל, נולד בסביבות תר"ע (1910) לאביו, הרב משה (מצאצאי הגאון ר' זעקל פולק, מגדולי תלמידי החתם סופר), עוד בעודו ילד קטן התייתם הרב דוד יהודה מאביו, שנפטר בגיל צעיר. היה מחשובי הרבנים הצעירים ברומניה. שימש ברבנות בקיראי-שארוץ. ביום ב' באדר א' תרצ"ה נשא לאשה את מרת שרה רבקה בת הרב גרשון מנדל קאהן הי"ד אב"ד סענזשארץ. בשנת תרצ"ז מונה לרב ואב"ד קהילת סאוואטא (עיירת הקייט והנופש סובאטה). יש מי שכתב שהרב דוד יהודה נהרג בכניסת הגרמנים לעירו. יש שכתב שנרצח במכות מוט ברזל בראשו באוקראינה, יש שכתב שהוכה למוות במהלך הגירוש, ויש מי שכתב שנרצח באושוויץ 1944. דברי תורה ממנו הובאו בספר דופקי תשובה (סי' יז ס"ק סז) מאת גיסו הרב אברהם פרנקל הי"ד; ילקוט המאירי (חלק א, עמו' שי, וחלק ב, עמו' רפט); בכתב יד שחיבר חותנו 'אגם מים' (פרשת אמור, על הפסוק 'שור או כבש') הוא הוזכר גם בשו"ת בית ישראל (חלק ב סי' א, כט, מט); שו"ת מהר"ם בריסק (א, סי' יד, נט), שו"ת מנחם משיב מאת הרב מנחם סופר הי"ד (או"ח סי' יג, פא, יו"ד סי' פג, אבה"ע סי' כז), דופקי תשובה (חלק חקר הלכה סי' כא-כד, כו, כח). ג. בתו, מאשע שבע, ובעלה (ובן דודה), הרב יהושע ברוך קרויז, הרב הצעיר בערדה-סענזשארץ (נספה בכ' באדר תש"ה).
ראה מאמר על תולדותיו וצאצאיו בעלי זכרון 41, כסלו תשע"ח, עמו' נב.
כתב בפרשתנו בספר שפתי שלמה לרב שלמה זלמן אונסדורפר[1] זצ"ל הי"ד וזלה"ק:
הרב שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד
כי אפרים הוא רומז על שעת צרה, כי הפרני אלקים בארץ עניי, אשר נחזק עצמנו באמונה ובטחון בה' יתברך אשר אפילו בארץ עניי אפילו בשעת צרה גדולה ר"ל [רחמנא ליצלן] הפרני אלקים יוציאנו לחרות, ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע (ירמיהו ל' ז') כמבואר בספרים הקדושים שעוד נזכה ונראה אשר הצרה עצמה היא ישועה לנו, הפרני אפילו בארץ עניי. ואם נחזיק בזה, אז נזכה עוד לבחינת נשני אלקים את כל עמלי, אשר לעתיד לבוא תתרבה השמחה ונשכח כל ימי הרעה. אבל אנו עומדים כעת בנסיון קשה[2] שאל נשכח ח"ו שהכל מושגח בהשגחה פרטית מן השמים.
ורמז לזה בגמרא (ברכות י"ב ע"א) כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית, לא יצא ידי חובתו שנאמר (תהלים צ"ב ג') להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. פירוש לילה רמז על חשכת הגלות, ויום רמז לגאולה, אם יש לו באמת אמונה בשעת הצרה והיסורין שהכל לטובתו מן השמים, אז יזכה לראות האמת ויציב בגלוי ולהגיד בבוקר חסדך הוא יום, ובתנאי – ואמונך בלילות.
ועל כן נקראת הפרשה ויחי,כי הוראה זו חי אתנו במשך כל הדורות לחזק עצמנו בשעת צרת השעבוד – בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹקים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה, שזו הברכה לכל הדורות הבאים ברמז של השמות אפרים ומנשה כנ"ל…
ע"כ אמר ליוסף [שם מ"ז כ"ט] אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ וכו' אַל־נָ֥א תִקְבְּרֵ֖נִי בְּמִצְרָֽיִם. פירוש אם ימצאו דברי הנ"ל חן בעיניך, שתקבל באמת מוסר אביך וכן אתה תצוה לבניך אחריך מדת אמונה ובטחון תמיד מדור לדור מאבות אל בניהם, להורותם דרכי ה' יתברך הנסתרות מאתנו, ואיש בער לא ידע ולא יבין את זאת (תהלים צ"ב) רק צדיק באמונתו יחיה, להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו, אם תקיים צוואה זו אז אל תקברני במצרים, לא אשאר ח"ו פה בין המצרים הטמאים, ואז אדע ברור שגם אנכי אבנה מכם אשר וְשָֽׁכַבְתִּי֙ עִם־אֲבֹתַ֔יבשיטה ובמסורה של אמונת אבות…עכ"ל הרב שלמה זלמן אונסדורפר זצ"ל הי"ד.
אמרו חז"ל (בראשית רבה צ"ט ה', פסחים נ"ו ע"א) יעקב ביקש לגלות לבניו את הקץ, שנאמר: האספו ואגידה לכם …באחרית הימים, והעלים הקב"ה ממנו והתחיל אומר: ראובן בכורי אתה…
הרב יצחק אלחנן ולדשיין[4](נובהרדוק) זצ"ל הי"ד כותב בספרו תורת יצחק, וזלה"ק[5]:
הרב יצחק אלחנן וולדשיין
…רואים אנו מזה, שלא היה רצון ה' יתברך שתכלית האסיפה תהיה לגלות להם את הקץ, משום שיש תכלית גבוהה ונעלה מכך, והיא לגלות לכל אחד מה שהוא ומה שצריך להיות…ומעשה אבות סימן לבנים, שאנו צריכים ללכת בעקבותיהם של אבותינו, להפיץ קול קורא 'האספו'! שכל בני נובהרדוק יתאספו יחד ברוח אחד ובמקום אחד, כי הרבים הם בחינת 'ישראל סבא'…מטרת האסיפה צריכה להיות רוחנית וחיזוק עבודת הפרט והחבורות…
…אמרו חז"ל (בבא בתרא י"ד ע"ב) משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב. משה רבינו כתב את התורה, וכן את נבואתו של בלעם וספר איוב… חז"ל הקדושים רצו להורות לנו בזה, שאעפ"י שיכול אדם להגיע לדרגת נבואה כזו שיודעת דעת עליון, מכל מקום יתכן שאינו נקי מעין רעה ומרוח גבוהה ונפש רחבה [עפ"י אבות ה' י"ט].
…הורו לנו חז"ל שצריכים עוד 'ספר איוב' שממנו נלמד מעלת האסיפה ודבוק חברים, והתאגדות העובדים, עד שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט"ז ע"ב) 'או חברא כחברי איוב או מיתותא'. כלומר אם אין לו לאדם חברים אוהבים המאוחדים איתו כחבריו של איוב, נוח לו שימות, כי רק חברים המאוגדים שדואגים כל אחד על קיום מצב הרוחני של זולתו, רק הם חזקו את לבו של איוב, שאחר שעברו עליו כמה נסיונות רצופים מכל מקום נשאר עם הבטחון בה' והאמונה בהשגחה העליונה, כי דבוק חברים הוא כמו מכונה לרומם את הרוח ולחזקה בכלי מיני מצבים…
שונה היא אסיפה רוחנית זו מאסיפות העולם. באסיפות הנהוגים בעולם, מציגים [תכנית] על מה נתאספו, בו הם מפרשים כי מטרת אסיפתם נועדה כדי לתקן מכשול זה או אחר. אך באסיפה הרוחנית הזו אין זה כך, כי בעניני הנפש אין הנותן יודע מי הוא המקבל, רק המקבל יודע מי הוא הנותן, וכמה פעמים הוא בגדר 'מאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה, מעלה עליו הכתוב כאילו זכה [ספרי דברים פסקא רפ"ג]. כי לפעמים יוצא דבר מפי המדבר בדרך אבידה, דהיינו בגדר שיטפא דלשנא, והשומע מוצא בזה פרנסה למדרגתו ולענין שהוא עומד ושוקל. וכמה סלעים ומרגליות טובות יש בכל יחיד ויחיד שמפרסם על האסיפה. וצריכים רק להיות בבחינת 'עני' להרגיש תיאבון ותשוקה עזה לשמוע דרך ה', ואז בודאי ימצא מבוקשו…
גם הרגשת התשוקה להתעלות והתרוממות המושגת ע"י התשוקה, כיצד ניתן להגיע אליה, זוהי אחת השאלות העומדות על סדר היום אשר תשועתה ברוב יועץ, פתרון השאלה יושג באסיפת החברים עם הרבנים ששמיעו מדבריהם. נאים דורשים ונאים מקיימים…עכ"ל הרב יצחק אלחנן ולדשיין זצ"ל הי"ד.
מובא בספר מאיר עיני חכמים בפרשתנו בחלק קדשי יחזקאל[6] וזלה"ק:
רבי יחזקאל הולשטוק הי"ד
איתא בבראשית רבה (צ"ח ב') רבי סימון אמר, מפלת גוג הראה להם. רבי יהודה אמר בנין בית המקדש הראה להם.
ונראה לבאר הענין דהנה כתיב (בראשית מ"ט ב') הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם. ובבראשית רבה (שם ג') דורש 'אל' הוא ישראל אביכם, מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות. והנראה דהנה איתא במסכת חגיגה (ט"ו ע"א) יצתה בת קול ואמרה: שובו בנים שובבים. וכל אדם צריך להטות אזנו ולשמוע הבת קול שמזכרת לאדם שהוא מבני אל חי וצריך לשובה בתשובה לאביו שבשמים שזאת עיקר התשובה – שיזכור את אביו שבשמים ושצריך לפייס אותו. וזהו 'שמעו בני יעקב' היינו שבראשונה צריכים לידע שאנחנו מבני יעקב, ובחינת יעקב הוא התקשרות יעקב חבל נחלתו, כדכתיב (דברים ל"ב ט') כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו', ובזה יתבטל מלחמת גוג ומגוג שנאמר (תהלים ב' ג') ננתקה את מוסרותימו וגו'.
וכן המשכת בנין בית המקדש הוא ע"י ששומעים את הבת קול שהקב"ה אומר בכל יום: מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, ושואג בכל משמר: אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי וכו' כדאיתא במסכת ברכות (ג' ע"א), ואם האדם שומע כל הקולות האלו, אז יתבונן האדם לעורר עצמו להתפלל בבכי ולשפוך דמעות כמים על חורבן בית המקדש וגלות השכינה, ובזה יבנה חלק מן המקדש בכל יום עד שירחם ה' יתברך וישתכלל הבנין במהרה.
וזהו 'ושמעו אל ישראל אביכם' היינו לשמוע לאבינו שבשמים מה שאומר בכל יום, ומזה יתגלה לנו בנין בית המקדש. ולכן כתוב 'שמעו' 'שמעו' שתי פעמים, היינו שנשמע מקול הנאחז בחבל הנחלה שלא ינתקו המוסרות במלחמת גוג ומגוג, וכן לשמוע בקול ה' הבוכה ומתאונן על חורבן המקדש וגלות ישראל. וזהו הפירוש במדרש הנ"ל שמפלת גוג הראה להם ובנין המקדש הראה להם, שיעקב הראה לבניו שבשני השמועות האלו יזכו לגאולה שלימה בב"א. עכ"ל הרב יחזקאל בנו של אדמו"ר מאוסטרובצא זצ"ל.
הדרכה חנוכית של ריבוי עשה טוב
בזכרון קדוש ספר המלקט פירורי תורה שנשארו לפליטה מהאדמו"ר שלמה דוד יהושע זצוק"ל הי"ד מסלונים וזלה"ק:
רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד
וישת את ימינו על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה, ואח"כ וישם את אפרים לפני מנשה.
הענין הוא עפ"י המובא (בראשית רבה ז' ג') אור זה מעשיהם של צדיקים, וחושך אלו מעשיהם של רשעים, איני יודע במה חפץ הקב"ה יותר, כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב, הוי אומר במעשיהם של צדיקים. עוד איתא במדרש (שמות רבה ז' ד') כשם שעולה קלוסו של הקב"ה מצדיקים שבגן עדן, כך עולה קלוסו מרשעים שבגיהנם, שמצננים את הגיהנם בדמעותיהם.
הביאור הוא: כי מעשי צדיקים מרומז על תורה ותפלה, מעשי רשעים היינו התגברות התאוות והאדם לוחם כנגדם להכניעם, שגם מזה עולה קלוסו של הקב"ה, עד שאינו יודע במה חפץ הקב"ה יותר.
אפרים – מרומז כמו דכתיב כי הפרני אלקים בארץ עניי, היינו שעולה ומתעלה מפורה ורב בתורה ועבודה.
מנשה – מרומז על מלחמת היצר, כי נשני אלקים את כל עמלי, שאינו פורה ורב בתורה ועבודה, רק מחפש עצות איך להנצל מידי היצר. ואמר יוסף, לא כן אבי, כי זה הבכור שים ימינך על ראשו, רוצה לומר כי מדת מנשה צריכה יותר חיזוק והתקרבות, ואמר לו יעקב גם הוא יגדל, היינו שגם מדה זו חשובה, אבל אחיו הקטן יגדל ממנו, שאין זו התכלית להיות משוקע בבוץ, רק לעסוק בתורה ותפלה. עכ"ל הזכרון קדוש זצ"ל הי"ד.
משִׂיכּוּל הידים למדים על הנהגה נסית וטבעית
בספר אשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי[7] זצ"ל הי"ד זצ"ל כתב וזלה"ק:
הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד
…עפ"י מה שכתב המלבי"ם [בפרשתנו מ"ח י"ד] דהנה בברכת כהנים כתיב [ויקרא ט' כ"ב] וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת־ידו יָדָ֛יו אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם… [הכתיב ידו, והקרי ידיו] דצריך להגביה ימינו על שמאלו כמו שאמרו בזהר [ויקרא אמור צ"ב ע"ב]. וא"כ אחר שהגיעו ידי יעקב זו תחת זו, היה צריך שיניח תחילה את שמאלו על ראש מנשה ואח"כ את ימינו על ראש אפרים והיתה יד ימין על השמאל. והוא לא עשה כן, רק תחילה שלח את ימינו וישת על ראש אפרים, ואח"כ נתן את שמאלו על ראש מנשה, ואם כן היתה יד השמאל למעלה מיד הימין וכו'. וסיים דעשה כן להראות שמנשה הוא הבכור ואינו מושך שפע ברכתו ע"י אפרים רק מצנור בפני עצמו, ועל כן בא השמאל למעלה מן הימין, ע"כ [עפ"י המלבי"ם].
ואין זה עוד באר, אבל יתבאר על נכון עפי"ד דלקמיה… כי את אפרים ברך בימין, שהימין מורה תמיד על הנהגה ניסית שימין ה' עושה חיל למעלה מדרך הטבע וכן היה גדולת אפרים ע"י נסים ונפלאות שנעשו ע"י יהושע, אבל גדולת מנשה היא ברכה טבעית המתייחסת אל השמאל וכו'…
ומעתה לפי דברי הגאון הנ"ל, אם בשתי הנהגות האלה ברך את הנערים ולעת הצורך והזדמן צריך להנהגת הנס כבר כתבו שאין לסמוך ולהתפלל על הנס, רק בצדיקים שהמה כדאי לנס, אבל בסתם בני אדם יוכשר יותר ההצלחה בהנהגה טבעית, וזה ששיכל את ידיו להניח יד השמאל למעלה מיד הימין, כי מנשה הבכור, כי רצה לרמז כי ברכה טבעית המתייחסת אל השמאל היא תדירה ולה משפט הבכורה, להאיר אתנו סלה. עכ"ל האשל חיים לרב חיים אפרים בלאיטי זצ"ל הי"ד.
הרב משה יהודה כ"ץ[8] זצ"ל הי"ד כותב בספרו ויגד משה על אבות (פרק ב' משנה ב') רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. וזלה"ק:
הרב משה יהודה כ"ץ הי"ד
עוד יש לומר עפ"י מה שפירש הרה"ק מבעלזא זי"ע, על הכתוב (שיר השירים ד' ט"ז) ע֤וּרִי צָפוֹן֙ וּב֣וֹאִי תֵימָ֔ן, דצפון רמז על עשירות, על שם הכתוב (איוב ל"ז כ"ב) מצפון זהב יאתה, ותימן הוא רמז לתורה כאמרם ז"ל (בבא בתרא כ"ה ע"ב) כל הרוצה שיחכים ידרים.
והנה בבוקר כשרוצה אדם לעמוד ללמוד, אז קשה לו מאוד, כי היצר הרע מטיל עליו עצלות למנעו מעסק התורה, לכן העצה היעוצה היא, שיחשוב בלבו שרוצה לקום כדי לעסוק במסחרו, וע"י זה יזדרז לקום למען הרבות ממון. ובקומו ילך לבית המדרש, כי משכבר ער הוא משנתו ילך בקל לבית המדרש ללמוד. וזהו עורי צפון – שיתעורר אדם בבוקר משנתו בסיבת הצפון,היינו להרבות ממונו ועשרו. ואחר כך כשכבר הוא ער, אזי ובואי תימן – ילך לבית המדרש לעסוק בתורה באין מעכב. ע"כ דברי האדמו"ר מבעלזא. וזהו כוונת התנא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, רצה לומר כמו שהולך בזריזות לעסוק במסחרו, כמו"כ יהא יפה וזריז בתלמוד תורה, שיגיעת שניהם משכחת עוון, כי אם יהיה בידו תורה ומדת הזריזות, בכח שניהם יתגבר על היצר הרע. דהזריזות הוא חלק מקניני התורה, כמו שאמרו חז"ל (קדושין כ"ט ע"ב) אם בנו זריז וממולח, בנו קודם. הרי דללימוד התורה, למעלה יחשב זה שיש בו קנין הזריזות. וזה נרמז בקרא נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר, דע"י כח הזריזות זוכה לתת אמרי שפר מתורתנו הקדושה. ואם כן יזכה ע"י שניהם להנצל מהיצר הרע, כאמרם ז"ל (קדושין ל' ע"ב) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין.
בספר הליקוט הנפלא עמלה של תורה אותו ערך הרב מרדכי פלבינסקי[9] זצ"ל מביא דברי ר' אהרן מקארלין בספרו בית אהרן בפרשתנו וזלה"ק:…האי קרא לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה ראשיה?! [שלכאורה זה סותר הרביצה והמנוחה שהיא בלא מעשה, ולעומתה ויט שכמו לסבול.
ונוכל לומר כי כך הוא הדרך בעבודת ה' יתברך, מתחילה צריך להיות כשור לעול וכחמור למשאוי, וזהו 'חמור גרם רובץ' אף שאינו מרגיש שום חיות ותענוג בעבודת ה' יתברך. ואם הדבר הוא באמת, אז מראין לו מן השמים האור והחיות שיוכל להשיג לפי שרשו בקדושה, אך שהוא שאול אצלו רק לפי שעה, וזהו: וירא מנוחה כי טוב, ושוב צריך להטות שכמו לסבול ולילך בהדרגה, ולטעום ע"י עבודתו מאותו האור והחיות שהראו לו מתחילה כפי מדריגתו בזמנו ובמקומו. עכ"ל הבית אהרן כפי המובא בעמלה של תורה.
בספר דיבובי חן לרב דוב לאבלאוויטש[10] זצ"ל פירש וזלה"ק:
כתב בעל הטורים: כתיב 'צידן' לשון צידה, שהיה מספיק מזון ליששכר. ועפ"י דבריו אלו של בעה"ט נראה לפרש, עפ"י מה שפירש אחד מן הגדולים בפרשת נצבים [דברים ל' ד'] אִם־יִהְיֶ֥ה נִֽדַּחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם…ופירש ז"ל, שאיש הישראלי כל כונתו לשם שמים, ולא לבד אם יעשה נכוחה, כי גם אם יסור ל'נשאת ונתת באמונה' [עפ"י שבת ל"א ע"א] כי להיפך עבר על 'לא תונו' או 'לא תגנוב' בכ"ז [בכל זאת] יעשה לשם שמים, שישלם שכר למוד תורה בעד בנו או כדומה. וז"כ [וזה כוונת] אם יהיה נדחך, דהיינו שיהיה נדח מדרך הנכוחה והישר, בכ"ז 'בקצה' התכלית אשר יעשה את הדבר המכוער הוא, 'השמים' דהיינו לשם שמים.
וככה אמר גם יעקב אבינו ביתר שאת על זבולון, אמת כי 'לחוף ימים' אמת כי יכסוף לשכון על חוף הים באניות, אבל 'וירכתו' דהיינו עת צאתו למסחרו ישים בדעתו כי איננו הולך רק לתכלית זה, על 'צידן' שיהיה ביכולתו ליתן צידה ליששכר. עכ"ל הרב דוב לאבלאוויטש זצ"ל.
[1]הרב שלמה זלמןאונסדורפר הי"ד (תרמ"ח-ר"ח מרחשון תש"ה) אביו הרב מרדכי אריה הי"ד שימש כשו"ב (שוחט ובודק) ומו"צ בעיר גוטא, היה ת"ח מופלג. אמו הרבנית הצדקנית מרת חיה שרה. הוריו שניהם הועלו על המוקד בכ"ג בסיון תש"ד.
למד בישיבת גאלאנטא אצל הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל, לימים עלה לירושלים ונתמנה לאב"ד העדה החרדית. וכן למד אצל הרב עקיבא סופר (הדעת סופר) נינו של החת"ם סופר. בעת כהונתו בעיר ואם בישראל פרשבורג, לבו בער כאש להרבצת תורה, לא היה שום חילוק, לפעמים למד שעור בעיון בהלכה עם בחורים מופלגים, ולפעמים למד משניות או חומש ורש"י, הכל כוונתו לשם שמים. העיר פרשבורג שהיתה כידוע עיר גדולה, הרב שלמה זלמן במדותיו הנעלות וחכמתו הנפלאה עמד לנס וליועץ לכל דבר גדול וקטן. וכפי תיאור בנו ( הרב שמואל אלכסנדר זצ"ל מביא הספר לדפוס) מימיו לא ראה את אביו ח"ו בכעס או בהקפדה, ואף לא בתוך ביתו, הכל בשפה נעימה המתקבלת. תמיד היה מקדים שלום לכל אדם. ומוסיף לספר בנו: פעם בליל שבת קודש פגשו ת"ח ואביו הקדים לו ברכת 'גוט שבעס' אך הוא לא ענה, וכך היה כמה פעמים. עד שפעם שאל את אביו, מדוע לך להקדים לו שלום, הרי אינו משיבך? ענה לו אביו: עלי לעשות את שלי ולהקדים שלום לכל אדם, ומסתמא הוא עסוק בלמוד משניות בעל פה, ולא רצה להפסיק. כי תמיד היה דן לכף זכות! נחון בכח דרשנות מופלא. והיה מכין דרשותיו בכתב, ולעיתים היה מוסיף אח"כ ומציין שדברים אלו לא נאמרו בדרשה. ובתחילת הדברים היה רושם: יהא חלקי ממזכי הרבים, יהא רעווא דאימא מילתא דתתקבל [יהי רצון שאומר דברים שיתקבלו] וכדומה. הוריו שזכו לאריכות ימים עד שעלו על המוקד כנזכר בתחילת הדברים לעיל, כבדם עד למאוד. אחד הספורים המרטיטים אודות מצוה זו. בשנ תרצ"ב לערך נזדמנה לו אפשרות לבקר בארץ ישראל, בשבת האחרונה לפני נסיעתו המתוכננת נפרד לשלום מקהילתו עד חזרתו כפי שחשב בתחילה, אך במוצאי שבת בפתחו את תיבת המכתבים מצא מכתב שקיבל מהוריו ובו אמו מבקשתו מאוד להודיעה מיד לכשיגיע לארץ ישראל כיוון שכל משך נסיעתו תהא שרויה בדאגה אודות מצבו ,מכיוון שהיא באופיה היתה רגישה מאוד. משראה כך, ביטל מיד את נסיעתו שכל כך שמח לקראתה, וכל זאת כדי למנוע מאמו צער ודאגה כל שהיא. ע"כ מדברי ההקדמה של מוציא הספר מכת"י בנו של המחבר הרב שמואל אלכסנדר זצ"ל. (הוא ניצל מגיא ההריגה מכיוון שיצא ללונדון).
מוסיף מלקט ועורך הדברים, סיבבה ההשגחה ובימים אלו של הכנת הדברים (טבת תשפ"ד) התקשרתי עפ"י טלפון שהיה רשום בספר שראיתיו במאגר אוצר החכמה, על מנת לנסות להשיג את הספר עצמו, מתוך חיבת הקודש לספרים שקבלתי מאבי מורי ז"ל שכזכור היה אוד מוצל מאש בעצמו. מתוך השיחה התברר שהגעתי לנכד של מחבר הספר שעלה לפני כמה שנים לארץ ישראל, הרב שלמה זלמן אונסדורפר שליט"א (ע"ש המחבר). הוא סיפר לי סיפורו של ספר, וכך עפ"י תיאורו: בעת שלקחו את סבו מחבר הספר בהונגריה לאיסוף לשלחם למחנות ההשמדה, דברי התורה עדיין לא הודפסו והיו בכתבי יד. הוא הטמין אותם בקופסא בקרקע מחוץ לביתו. לאחר שנסתיימה המלחמה דודו הרב שמחה בונם זצ"ל שב למקום מגורי הוריו ומצא שרידי כתיבותיו שרבים מהם נאבדו לעולמים. ולמרות הגשמים וכל המפריעים נצלו באורח פלא הגליונות מהם נערך הספר לדפוס. חלפו שנים רבות רק בשנת תשל"ב יצאה מהדורה ראשונה, והשניה החדשה בתשס"ח. עריכת הדברים והתולדות עפ"י הספר במאגר 'אוצר החכמה' כנ"ל.
[3] הרב משה מידנר (תר"כ-תר"צ) זלה"ה נכד של היסוד העבודה האדמו"ר אברהם מסלונים הראשון (חיבר גם חסד לאברהם, ביאור למכילתא בשם באר אברהם ועוד). נקרא 'משה' ע"ש הצדיק רבי משה מקוברין זיע"א. אצלו גדל ולמד עד היותו בן כ"ד. בשנים הראשונות לאחר נשואיו התגורר בכפר מידנא סמוך לבריסק, אח"כ עבר לבריסק והתחבב מאוד על ר' חיים מבריסק זצ"ל, קיבל הרבה מדרכו בלימוד. בשנת תרע"ח לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר להתגורר בברנוביץ (מקום רבנותו של הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד) שם היה מקום התכנסות גדול של חסידי סלונים. הקים את הישיבה 'תורת חסד' עם האדמורים האחים מוהרי"ל ומוהר"א. הישיבה שמשה כעוגן הצלה רוחנית באותם ימים קשים של מהפכות ותהפוכות בעיקר בדור הצעיר. בכ"ג במרחשון תר"ץ נפטר. בנו יחידו רבי אברהם עם ילדיו נרצחו על קדוש ה' ולא נותר ממשפחתו זכר. (פרטי תולדותיו נוספים בספר מרביצי תורה מעולם החסידות ח"ג). אמרותיו ותורותיו אשר יצאו מלב יוקד אש טהרת קודש, כונסו לראשונה בספר זה שיצא לאור בירושלים תשע"ח. לפני כן התבדרו שמועותיו בספריהם של אדמורי סלונים, ובדורנו במיוחד בכרכי הנתיבות שלום.
[4]הרב יצחק ולדשיין(מכונה ה'שרשובר' ע"ש עיר הולדתו) זצ"ל הי"ד, מבכירי תלמידי ר' יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל מנובהרדוק בעמה"ח מדרגת האדם. הספר עצמו הינו מערך הבנוי על שיחות עמוקות ביותר שמסר בישיבה, ונכתבו ע"י בכירי תלמידיו. הרב עבר על הדברים והגיהם. מהכתיבות החשובות ביותר היו אלו של תלמידו הרב יצחק ולדשיין, רוב הספר נערך עפ"י כתיבותיו. לימים נשא את נכדתו (היא אחותו של רב חיים שמואלביץ זצ"ל שלימים נתמנה כראש ישיבת מיר.) מישיבת נובהרדוק גדלו גדולי עולם ביניהם הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב יחזקאל אברמסקי בעהמ"ח חזון יחזקאל על התוספתא. ה'סטייפלר' ועוד. דברי תורה מהרב ולדשיין שהיה בעל כושר ביאור ומסר שיחות מרוממות בישיבות בית יוסף שנוסדו ע"י 'ישיבת האם' בנובהרדוק, נחרטו בספר גוילי אש שהינו אסופה מגדולי נובהרדוק שנספו בשואה (יצא לאור בירושלים בתשל"ג) וכן בספר רחב ומקיף של שיחותיו ומאמריו של הרב ולדשיין תורת יצחק שיצא לראשונה בתשל"ד, ובשנית במהדורה מורחבת ומפוארת בתשע"ז שבחלקו השני נכתבו תולדותיו ותולדות בנו הרב רפאל ולדשיין זצ"ל שהוגלה לסיביר וזכה להנצל עם אמו לעלות לארץ ישראל והקים משפחה לתפארת. רבי יצחק ולדשיין נרצח עם תלמידי ישיבה עמם נלקח באמצע שיעור שמסר באיזור וילנא בתמוז תש"א.
[5] להבנת הדברים: שיחה זו נאמרה ע"י הרב ולדשיין זצ"ל באסיפת חיזוק של ישיבת 'בית יוסף נובהרדוק'. אסיפה זאת היתה מתקיימת מידי שנה שמטרתה התחזקות בחבורה בעבודת ה' ובלימוד המוסר.
[6] הספר מאיר עיני חכמים הינו ליקוט מתורותיו של האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי זצוק"ל שהיה צדיק עליון קדוש שנהג בתענית שנים רבות, נסתלק לבית עולמו בשנת תרפ"ח. בנו ממשיך דרכוהרב יחזקאל, המשיך עד לשואה את דרך הקודש של אביו. בעשרה בטבת תש"ג הוצאו להורג הוא וכל משפחתו אשתו ושבעת בניו ובנותיו וכל צאצאיו, ולא נותר זכר מהם. דברי תורתו קובצו לספר מאיר עיני חכמים על ידי תלמיד אביו, ומהם ליקט על סדר פרשיות התורה. דברי בנו הרב יחזקאל זצ"ל הי"ד הניחם במדור מיוחד שקראהו קדשי יחזקאל ע"ש קונטרס 'פלפולים נחמדים בעניני בעניני קדשים' שהוציא הרב יחיאל הלוי מנדלבוים בניו יורק תש"י, וקבעם בסיום כל פרשה לאחר דברי אביו. תולדות האדמו"ר מאוסטרובצא רשומים בתחילת המהדורה המחודשת של הספר (ח"א תשע"ט, ח"ב-ח"ג תשפ"א). ובהרחבה ניתן לקוראם בספר אספקלריה המאירה בעריכת משה חנניה רפאל גלאזיוס הוצאת עמודי שש (ירושלים תשע"ט).
[7]הרב חיים אפרים באלאיטי חותנו של הרב ישראל וועלץ זצ"ל מגדולי רבני הונגריה ששרד את השואה ועלה לירושלים. המחבר עצמו נספה בשואה. הספר יצא מחדש ע"י אוצר הפוסקים תשע"ז.
[8]הרב משה יהודה כ"ץ (תרס"ז כ"ז בסיון תש"ד) בנו של הרב אשר אנשיל כ"ץ זצ"ל הי"ד. למד אצל סבו הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד אב"ד שאמלויא מגדולי הונגריה מחבר ספרים רבים. בצעירותו נסמך להוראה ע"י גדולי עולם ביניהם: הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי), הרב ישעיהו זילברשטיין הגאון מוויטצאן (מעשי למלך, חיבור גדול על הלכות בית הבחירה לרמב"ם). נתמנה לרבנות בעיר סערדהעלי בהונגריה, נלקח למחנה ההשמדה אושויץ ושם נספה על קידוש ה' עם אביו ורבו וכל משפחתו בלי זכר, כמו"כ אבדו רבים מכתביו. ספר זה על מסכת אבות יצא לראשונה מכת"י תשע"ג, ע"י בן אחיו של המחבר שנקרא ע"ש סבו אשר אנשיל ומשמש כרבה של קהילת וויען בארה"ב. אחיו של המחבר הרב יהושע כ"ץ הוא היחיד ששרד ממשפחתו והחל להוציא לאור שרידי כתביו של אחיו (הרב משה יהודה) ביניהם ויגד משה על הלכות פסח (ברוקלין תשנ"ב)
[9] הרב מרדכי פלבינסקי זצ"ל מתאר בהקדמת ספרו מה הביאו לעורכו. היה נצול שואה עלה לארץ ישראל שבור ורצוץ ללא קרוב וגואל. הקים משפחה אך משניסה ללמוד בכל ספר שהוא, לא עלתה בידו, ונפל ל"ע במרה שחורה וחשב שהוא אנוס גמור. נטל ספר תהלים והרבה דמעות נטפו מעיני לבו על אותיות הספר, חיפש בספרי מוסר אך לא נחה דעתו, אלא להיפך מצבו החריף. משכך נסע לאדמור מגור [כנראה ל'בית ישראל'] ומסר לו פתקא לשאלו מה יעשה והרי אין לו חשק ושמחה כלל בלימוד התורה. ענה לו הרב לומדים איך שיכולים. אז החל ללמוד אפילו שלא הבין אך לבו בל עמו. פעם אחת למד בספר השל"ה הקדוש ובחלק 'בית נאמן' למד שאין שום יהודי הפטור מלימוד תורה, אך גם אם אינו מבין לעתיד לבוא ילמדו אותו מה שלא הבין.והמאמר הזה האיר את עיניו וקמה רוח בנפשו הדוויה, והחל לראות אור וממש כהפקח עיני הסומא שכל ימיו גישש באפילה ויצא לאור גדול. מאז החל ללמוד כל ספר שנפגש בו מתחילתו ועד סופו, והבנתו נפתחה אט אט. בתחילה רשם לעצמו לזכרון המאמר שהאיר ושימח לבבו, ואט אט רבו ונאספו מאמרים אלו עד שחשב להוציאו כספר מתוך מחשבה שלא ישים לבו אם ילעגו לו באמרו: מי שירצה יסתכל בספר, ומי שלא ירצה לא יסתכל. והעיד על עצמו שלשם שמים התכוון, ופנה לאדמו"ר מויזניץ שבשכונתו התגורר לבקש הסכמתו וברכתו, והוא עודדו בכך.
הספר הינו אסופת פלאים מעשרות ספרים ראשונים ואחרונים במעלתה של לימוד התורה מתוך חיזוק ורוממות הדעת. כמו"כ צירף קונטרס סיפור תלאותיו וכוסות התרעלה ששתה עד תומן בימי האמים של השואה, וכן מקבץ מספרים בשם הוי רץ למשנה, לעדוד לימוד המשניות.
[10]הרב דוב לאבלאוויטש זצ"ל שימש כראש ישיבה בהונגריה בעיירה קישקארש בתקופה לפני השואה. הרב שלא זכה לפרי בטן, כתב בהקדמת ספרו עה"ת 'דיבובי חן': ומה גם שה' יתברך בחכמתו הבלתי מוגבלת מנע ממני פרי בטן, ותלמידי ששמחתי בהם, ואהבתי אותם וקרבתי אותם באהבה ובחיבה, הם הם בני אשר גדלתי וטפחתי, והם הם חלקי מכל עמלי… הסיבה לשם מיוחד זה כתב המחבר זצ"ל בהקדמתו: בראשונה מפני שבמילת 'דיבובי' ימצאו ראשי תיבות דוב בן ירמיה ובן יענטל, אשר דוב הוא שמי, וירמיה הוא שמו של אבי המנוח, שהיה איש תם וישר…[סיבה נוספת] מפני שתפלתי לאל מרומים שימצאו דברי חן, ויועילו לחזק יראת שמים בלב הקוראים בו, וימצאו מחמתו גם הם חן בעיני אלקים ואנשים, כמאמר חז"ל במסכת סוכה (נ"ג) כל מי שיש לו חן בידוע שהוא ירא שמים.
אבי מורי ז"ל שלמד בישיבתו, סיפר כי קיבל מתנה מראש הישיבה את ספרו עם הקדשה. אמנם במצוקות העתים שלאחר מכן, לא נותר לאבי שריד ומזכרת מבית הוריו. עותק מקורי של הספר הגיע לידיו באורח פלא כעבור כארבעים שנה, עת התגורר בחיפה, ומצאו בבית כנסת ספרדי בשכונה בה גרנו. כיום הספר נמצא בידי, וממנו נערכו הדברים.
מחבר הספר אמנם נפטר לפני השואה (ח' בשבט תרצ"ו), אך בכל זאת עלה על לבי להביאו, כיוון שהוא נפטר בסמיכות אליה, ולא זכה לדור המשך.
בשם האדמו"ר מגור הרב אברהם מרדכי אלטר[1] זצוק"ל בכתביו שנערכו ע"י נכדו בספרי האמרי אמת כותב בפרשתנו וזלה"ק:
ויגש אליו – הכוונה אל עצמו [יסודו מדברי אביו השפת אמת] בכל איש ישראל ישנה נקודה פנימית, ואיתא שנקודה זו טמונה עמוק עמוק, וזהו שדרשו [בראשית רבה צ"ג ד'] על ויגש אליו, מה דכתיב [משלי כ' ה'] מים עמוקים עצה בלב איש. איתא בספרים בי אדוני – בי יש השם. בני ישראל נקראים יהודים ע"ש יהודה, ואיתא יהודה וכו' זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה. איתא יוסף שקידש שם שמים בסתר וכו' יהודה שקידש שם שמים בפרהסיה וכו'. על יוסף איתא דקיים אורייתא בסתרא. לכל אחד מהם היתה דרך מיוחדת בעבודת הבורא[2] …הנשמה של ישראל היא כאזכרה בגווילין, יהודה היה מעורר השם, וזהו ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני, ולכל איש ישראל יש משהו חלק בשם, וכל אחד יכול לעורר מה שנמצא עמוק בפנימיות שלו…עכ"ל האמרי אמת זיע"א (וכדאי מאוד לראות הדברים במלואם בספר).
בספר אשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי[3]זצ"ל הי"ד מפרש וזלה"ק:
הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד
פירש בספורנו ואו"ח טעם ההגשה, לצד שרצה לומר להם עניני מכירה לא רצה לומר אלא בלחישה, שלא ישמעו מכירתו כי אזניים לכותל ודיבר באזניהם. ורש"י ז"ל הוסיף פירוש דברי המדרש כי הראה להם שהוא מהול. וק"ק [וקצת קשה] לי על דרש זה כי במה יאומן להם יותר שהוא יוסף בהראות להם המילה, הלוא כמה נולדים מהולים?
וע"ד צחות נ"ל לפרש עפ"י מה שאמר אור החיים הקדוש כי כנגד הצדקת הדבר שהוא יוסף אמר להם סימן מובהק באמרו אשר מכרתם אותי מצרימה, כי דבר זה לא ידעו אדם ואפילו נביא, אם שודאי גמור כי הוא יוסף, ומצד שלא יראו ולא יפחדו, אמר להם אני יוסף אחיכם, פירוש מתנהג עמכם כמדת האחוה וכאילו לא היה הדבר ההוא, ועוד יותר אחיכם אשר מכרתם לומר שאפילו בזמן המכר לא כהתה עין האחוה ממני ע"כ. ר"ל כי גם בעת המכירה דימה בדעתו אף כי היו הגורמים אבל המעשה היה מה' כי כך גזר, והם היו שלוחים לית' שימכרוהו, ולא היה בלבו שנאה עליהם.
והנה מדה גדולה כזו לא ימצא רק בזרע אברהם שנחתמו באות ברית קודש, וכמ"ש בעל עקידה טעם על מצות מילה שנתנה לתועלת האחדות והאהבה לבני בניהם, והוא סיבה עצומה שלא לנקום למי שהרע לו, ובאמרו לאחיו הדברים האלה כבר הראה להם שהוא מהול,ואי אפשר להיות אחר רק יוסף אחיהם, וכן אמר להם גם אחר מות אביהם אל תיראו וכו' אלקים חשבה לטובה. עכ"ל הרב חיים אפרים באלאיטי זצ"ל הי"ד.
האדמו"ר מקלויזנבורג יקותיאל יהודה הלברשטאם[4] זצוק"ל בעהמ"ח שו"ת דברי יציב, בספר שפע חיים דרשות חומש רש"י תשמ"ב כותב הדרכות רוחניות מוסריות מפסוק זה, וזלה"ק:
נקדים דברי חז"ל (ברכות כ"ט ע"ב) אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא, לא תרתח ולא תחטי. פירש רש"י לא תכעוס, שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא. המהרש"א בחידושי אגדות מציין לדברי הגמרא (נדרים כ"ב ע"ב) כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו. וכונתו שאם שבא לכלל כעס לא מרגיש ב[מתרחש] סביבו, גם אם יראה את השכינה הקדושה לנגד עיניו, כי ברוב תגבורת כעסו גורם לאיבוד עשתונותיו בכלום, וממילא עלול לבוא לידי חטא…מדת הכעס היא מהעבירות החמורות שבחמורות, ואדם דש בהם בעקיבו, ממדווי דורנו…ומכל ענין פעוט שקורה באים לכעס גדול, דעתם מתבלבלת לגמרי ומסתובבים חפויי ראש. גם בבית האדם מקפיד וכועס על דבר של מה בכך…
יהודי צריך לדעת לסבול את הכל, שלא יבוא לידי כעס משום שאחד דיבר עליו או גרם לו עוולה, כי זו אינה סיבה מספקת שיקחו ממנו את נשמתו הקדושה ויכניסו לו את נשמה של אל זר. גם אם מדובר בהפסד ממון אינו כדאי לכעוס, כי גם כל חללי עלמא לא שווה עבור מדת הכעס…
את חומר הענין צריכים ללמד גם לילדים בתלמוד תורה ולבנות בבתי החינוך…בעיקר מוזהרים על כך לומדי התורה, כי אף אם ילמדו את כל התורה, עלולים לאבד הכל ולסלק חכמתם אם יבואו לידי כעס, ותורתם תעבור לצד הטומאה…הרה"ק מבעלזא לא כעס ולא רגז, עבר על מנהגו לאכול מצה שרויה [אצל החסידים זהו מנהג חשוב ומקודש מאוד שלא לאכול 'מצה שרויה' בפסח] בלבד שלא תגרם לאמו חלישות הדעת ח"ו.הרי מצות כבוד אב ואם הוא מן התורה, בעוד איסור שרויה בפסח היא חומרה בעלמא…אצל הרה"ק מבעלזא נחשב זה לנסיון גדול…
ראיתי באחד מספרי השו"ת, שנשאל אודות אדם שאביו מוחה בעדו מלטבול במקוה קרה, ופוסק שם שאל ישמע לו, ומצדד שם שזה בכלל מה שאמרו (בבא מציעא ל"ב ע"א) יכול אמר לו אביו לעבור על גופי תורה, לא ישמע לו, אבל ודאי שמצות כיבוד אב ואם עדיפא ממילי חסידותא, ואם יש לאביו עגמת נפש מדבר זה, ימנע מעשותו (אינני דן כעת אם צריך לשמוע בקול אביו לענין טבילת עזרא (עיין שו"ת דברי יציב או"ח נ"ה, יו"ד קכ"ה). זו צריכה להיות עבודת האדם להשכיל לשער בכל ענין מהו מצוה ומהו עבירה ובמצוות עצמם לדעת מה יותר עדיף, מהו מצוה דאורייתא ומהו בגדר הידור וחומרא בעלמא...
עצה טובה להנצל מהכעס, ע"י התנהגות בשלום ובשלוה, אהבה אחוה ורעות. אין לך מדה טובה ממדת השלום, כמו שאמר שלמה בחכמתו (משלי כ"ו כ') באין נרגן ישתוק מדון, וכתב הגר"א בביאורו שם וז"ל, נרגן הוא המחרחר ריב וכו' לא יבוא קטרוג למעלה רק בעת שנמצא מחלוקת בעוה"ז. כן כותב שלמה אח"כ (שם כ"ט כ"ב) איש אף יגרה מדון. מבאר הגר"א, שאיש אף מגרה מדון למעלה, כי כשיש מחלוקת למטה, מקטרגים בשמים…
[כאן חוזר האדמור מקלוזינבורג לענין הפרשה והזכרת בקשת יהודה להמנעות הכעס מיוסף] בראות יהודה מלכותו של יוסף, אמר לו בי אדוני, הרי אתה אדוני הארץ ותקיף במלוכה, וכיוון שפסקו לך גדולה מן השמים, אתה צריך להזהר ואל יחר אפך בעבדך, שלא תבוא לידי כעס, כי אם יחרה אפך ותכעס, יתקיים בך כי כמוך כפרעה, כמו שפרעה ירד מגדולתו, כן יורידו אותך מגדולתך, כי המקטרגים יתעוררו לבדוק מעשיך…השבטים ידעו שמשנה למלך מצרים מאמין בה' ובמציאותו יתברך, כמו שאמר להם את האלקים אני ירא (בראשית מ"ב י"ח) וכן ענה לפרעה (שם מ"א ט"ז) בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה, לעומתו היה פרעה אפיקורוס וכופר בעיקר…לכן הזהיר יהודה את יוסף ואל יחר אפך בעבדך, כי אם יבוא לידי כעס עלול לאבד מדרגות אמונתו עד שיכפור בעיקר רחמנא ליצלן, ואז כי כמוך כפרעה, שיהיה כופר ועובד ע"ז כמו פרעה הרשע.
רמזים לעבודת התפילה מתוך שפיכת הנפש
כָּל־הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית־יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים (שם מ"ו כ"ז)
בספר נהרי אש לקט מתורותיו של הרב אברהם שמעון הלוי הורוויץ[5] זצוק"ל הי"ד, משגיח בישיבת חכמי לובלין כותב (מכתב מ"ד) וזלה"ק:
הרב שמעון אנגל הי"ד
בעהי"ת אמרתי על הפסוק כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, הנה החפץ באמונה ודעת צריך מאוד לשפוך כמים נפשו נוכח פני ה' שיזכה לזה, כי כל מה שישתדל האדם בלימוד ספרי יראים ובזהירות ובזריזות, אינו אלא הכנה וכלי, אבל אור הדעת והאמונה שתאיר בנפשו זה מתת אלקים למי שמוצא חן בעיניו.
וידוע בספרים הקדושים שאין לך שפיכת נפש כמו אמירת זמירות דוד המלך ע"ה בתהלים בחשק ושמחה ובבכיה. גם זאת ידוע שאין לך דבר טוב אמתי שנשפע למי שהוא מישראל שלא יבוא דרך צנור ירושתנו מאבותינו אברהם יצחק ויעקב, ג' קווין ימין שמאל אמצע – יש"א ברכה מאת ה'. גם ידוע שמשה רבינו ע"ה הוא דעת כלל ישראל[6], ו'רעיא מהימנא' פירוש שרועה אותנו באמונה טהורה בכל הזמנים, וכל עניני אמונה ודעת נכללים בפסוק (דברים ואתחנן ו' ד') שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָֽד, הנקרא 'יחודא עלאה'…
ועתה הכל מפורש לפנינו כל הנפש עולה מספר תהלים (תפ"ה) שבהם במזמורי תהלים צריכים ליתן כל הנפש ולשפכה כמים עד שיגיע לנקודתה הפנימי שבפנימי הנפש. לבית יעקב הבאה עולה תרל"ח עם הכולל כמספר אברהם יצחק יעקב, שע"י אמירת תהלים בשפיכת הנפש יגע בצנורם הטוב ונעים.
ועתה אם תצרף לזה גם שני תיבות כל הנפש הועלה עם הכולל תפ"ו, הרי לך מספר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, יחודא עלאה… ה'באה מ'צרימה ש'בעים, ראשי תיבות משה, והאותיות הנשארות עולים מספר דעת, עם התיבה עצמה, נמצא תיבת 'הבאה' משמש לכאן ולכאן (להאבות ולמשה רבינו ע"ה). וכן יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיזכנו בדעת אלקים ואמונה טהורה. עכ"ל הרב אברהם שמעון הורוויץ זצוק"ל הי"ד.
להבין ענין הזכרת אדמת הכהנים של המצרים בתורה שהיא נצחית, וסמיכותה לישיבת ישראל, מבאר בצורה נפלאה המתאימה לאלו המקשים מה טעם ה'פטור' של לומדי התורה מנשיאה בעול משותף של שאר האנשים. כך מבאר הרב שמעון סופר[7]זצוק"ל הי"ד אב"ד ערלוי בחידושי תורתו שיר מעון עה"ת (שנדפסו עם חידושי סבו הגדול החת"ם סופר זיע"א תורת משה) וזלה"ק: הנה יעקב הכין להם בית המדרש להורות כדכתיב לעיל (שם מ"ו כ"ח) ואת יהודה שלח לפניו גושנה, ופירש רש"י…להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד. והיפלא בעיני מצרים המה צריכים לעבוד האדמה לחרוש ולזרוע וממנו צריכים לתת חומש לפרעה, ויעקב וביתו ישבו במיטב הארץ בארץ גושן בלי שום עבודה, ונזונים מבית המלך כל צרכם, ויתעורר מזה מריבות ומחלוקות. אך כיוון שראו קודם לזה כי אדמת הכהנים לא קנה לפרעה רק היה להם חוקם מאת פרעה, על מה, על שעסקו בדברי דתם להורות ולהנהיג את העם, ממילא תהא נח דעתם כאשר יראו גם יעקב וביתו יושבים במיטב הארץ בגושן ונתכלכלו מבית המלך. וזה סמיכות הפסוקים וישם אותה יוסף לחק עד היום הזה וכו', רק אדמת הכהנים לא היתה לפרעה, וע"י זה וישב ישראל היינו בשלוה בארץ מצרים בארץ גושן שהוא מיטב הארץ. עכ"ל הרב שמעון סופר זצוק"ל הי"ד.
[1] הרב אברהם מרדכי בנו בכורו של השפת אמת (הרב יהודה אריה לייב), נתמנה כאדמור ממשיך דרך אביו הגדול שנסתלק בשבט תרס"ה, מאז ועד לשואה חסידות גור הלכה והתעצמה במנין חסידיה וכן בעוצמות הרוחניות של גדולי עולם שפרחו מבין ענפיה. בשואה עלה הכורת והשמיד ומחק משפחות שלימות מחסידות ענפה זו (כשאר בית ישראל). האדמור שהתגורר בפולין הצליחו בניסי ניסים להוציאו מפולין הבוערת ובכ"ה בניסן עש"ק פרשת קדושים הגיע לארץ ישראל. בשבועות תש"ח נפטר בירושלים ובשל המלחמה (מלחמת השחרור) נקבר סמוך למקום מגוריו, קברו נמצא עד היום סמוך לשוק 'מחנה יהודה' בירושלים, בחצר אחד הבתים. בשנים בין מלחמות העולם ביקר בארץ ישראל חמש פעמים, נפגש עם גדולי התורה באותה תקופה ביניהם עם הראי"ה קוק זצ"ל. מכתבים חשובים מבקורים אלו נדפסו בתוך אוסף מכתבים מאדמור זצ"ל מגור (ירושלים תשכ"ז) תולדותיו בשני כרכי ראש גולת אריאל. בספר בשדה הראי"ה לרב משה צבי נריה ייחד פרק לקשרו של הראי"ה עם האדמו"ר מגור.
[2] בספר בית יעקב לאדמור מאיזביצא כתב בפרשתנו במאמר האחרון להפטרה בענין עץ יהודה ועץ יוסף וזלה"ק: …אלו שני השבטים יהיו מחולקים במדותיהם ועד עולם לא ישתוו במידה אחת…בעוה"ז שנראה לכל אחד שרק במדתו בחר ה' וחברו עושה מה שאינו טוב בעיני ה'. אמנם אז כל אחד ידע ויכיר בטוב הנמצא במדת חבירו, ואפרים יבין שאף אמנם מדת יהודה הוא ההיפך ממדתו ואין דעתו מסכמת לזה, אבל יכיר שבכל ליבו קשור ודבוק ברצון ה' יתברך וכל כוונתו היא לשם שמים ולכן לא יקטרג עליו, וכענין דאיתא בגמרא מני ומיניה יתקלס עילאה…עכ"ל הבית יעקב. (שמעתי משיעור הרב עמוס קליגר שליט"א בענין ההפטרה.)
[3]הרב אפרים חיים באלאיטי הי"ד היה חותנו של הרב ישראל וועלץ (בעהמ"ח שו"ת דברי ישראל ג"ח) זצ"ל מגדולי רבני הונגריה בתקופה לפני השואה. הוא בחסד ה' יתברך הגלויים, שרד את השואה ועלה לארץ ישראל, התגורר בירושלים נפטר בתשל"ד). אביו נפטר בשנות ילדותו. בהיותו כבן שבע עשרה נפל למשכב ממנו כמעט ולא קם, בתקופה זו הוסיפו לשמו את השם 'חיים'. למד אצל הרב שמחה בונם סופר בעהמ"ח שבט סופר (נכדו של החת"ם סופר זיע"א). גם לאחר שזכה והקים משפחה, עברה עליו כוס התרעלה וילד קטן שלו נפטר. שימש ברבנות במשך כחמישים שנה, בעיירה קטנה בהונגריה בשם 'טאראלניה' (לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחה לצ'כסלובקיה). בשנת תרפ"ה הדפיס את ספרו חמודי אפרים דברי אגדה ודרשות, ובסופו קונטרס חיים שאל, שאלות בהלכה. בשנת תרצ"ה הוציא ספר חיים שאל, שבשערו נכתב ג"כ חמודי אפרים. בחודש סיון נשלחו כאלף תושבי העיירה ובתוכם הרב לכבשני אושויץ הי"ד. כאמור חתנו הרב ישראל וולץ זצ"ל המשיך את השושלת בארץ ישראל. בשנת תשע"ח הוציאו נינו הרב צבי יהודה וולנר שליט"א בעריכה חדשה את כל כתביו בשני כרכים אשל חיים וחמודי אפרים בהוצאת אוצר הפוסקים ירושלים.
[4] האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם (ד' בשבט תרס"ה-ט' בתמוז תשנ"ד) נין ל'דברי חיים' מצאנז מצד אביו וצאצא של הבני יששכר מצד אמו. נשא בימי צעירותו ונולדו לו אחד עשר ילדים. בתקופת השואה שתה את כוס התרעלה עד תומה אשתו וכל ילדיו נספו על קידוש ה'. לאחר השואה עבר לארה"ב החל לשקם את שרידי השואה ולהקים מפעלי תורה. הקים ביתו מחדש עם הרבנית חיה נחמה בתו של הרב שמואל דוד אונגר הי"ד זצ"ל ונולדו להם שבעה ילדים. בשנת תשט"ו ביקר לראשונה בארץ ישראל והניח אבן פינה לקרית צאנז בנתניה, בשנת תש"ך עלה לארץ התיישב בקריה אותה יסד. הקים מפעלי תורה וחסד רבים, ביניהם מפעל הש"ס, בית חולים לאנידו. בשנת תשל"ב שב לארה"ב עד לפטירתו. תולדות חייו המיוחדים כתובים בשני כרכי לפיד האש. כתבי תורתו נמצאים בכעשרים כרכי שפע חיים, וכן שו"ת דברי יציב (ז"כ) ועוד.
[5]הרב אברהם שמעון הלוי הורביץ זצוק"ל הי"ד (מכונה 'ר' שמעונל'ה/שמעו'לי זליחובער') תרל"ו-תש"ג. צדיק גאון קדוש, דמות פלאית עלאית מיוחדת במינה. 'התהלך בעולמנו על פני האדמה החומרית כמרחף גרידא, נוגע ואינו נוגע, הצטייר בעיני כל רואיו כדמות קדושה מעולם המלאכים.' (מהספר מרביצי תורה מעולם החסידות ח"ו, עיקרי הדברים להלן משם מקורם). בהיותו בן שש כבר היה בקי בש"ס משניות, לאחר שלמד כל הכ"ד ספרים. וכן בספר נהרי א"ש (לקוטי דיבורים אות ע"ט) שממנו הובאו הדברים לעיל כתבו בשמו: היה מעורר מאוד פעם אחר פעם על למוד תושב"כ ודברי כל נביאי אמת וצדק עד מלאכי האחרון…דברי הנביאים הקדושים הנאמרים מפי ה' לעמו ישראל המביאים קדושת התורה בנפשות ישראל לנצח… לימד בכמה מקומות כאשר שיא פריחתו והשפעתו היו בישיבת יח"ל (ישיבת חכמי לובלין) בראשותו של מחולל ה'דף היומי' רבי מאיר שפירא זצ"ל. מהענקים שיצאו מכור היתוך קודש זה, היה הרב שמואל וואזנר זצ"ל. בספר אבי ההוראה שיצא לזכרו מתאר את קשרו העמוק לרב שמעול'י (עמ' קמ"ב-קנ"ד). ומאידך גיסא הערכת הרב לתלמידו שהתבטאה במכתב שנתן בידו ובו כתב בין דבריו: אשרי הקהל ישורון אשר ישימוהו עליהם לרב לדון ולהורות… בקיאותו וידיעתו בכל מכמני התורה היו מבהילים ממש, נגלה ונסתר בזה"ק ובכתבי האר"י, בנוסף להתעמקותו בספרי המהר"ל, אליהם הפנה את תלמידיו ובנהרי אש הנ"ל (לקוטי דיבורים אות קל"ג) הביאו עפ"י דבריו: ספרים הקדושים של רבינו נשיא ישראל אור עולם המהר"ל מפראג זיע"א הזהיר ללמוד כמה פעמים, הם יסודי האמונה והקדושה לנפש מישראל.עוד הוסיף אין יודע את המעשה המיוחס לו של הגולם שזה ודאי דבר נורא וגדול מאוד, אבל לחבר ספר גבורות ה' [עוסק בעניני יציאת מצרים ויסודות האמונה בו] זה דבר עוד יותר גדול!…וממעינות החסידות שאב מלוא חפניים, בשנותיו הצעירות למד בבית המדרש של קוזניץ. שאלה מעניינת שאלו אחד מתלמידיו: מה הסיבה שבספרי הגאון חיד"א זיע"א יש בהם כח משיכה לקרוא בהם ואפילו ב'שם הגדולים', ואפילו לחזור ולשנות? תשובתו היתה, ששמע מאביו עפ"י הנועם אלימלך 'זה לעומת זה עשה האלקים' – רשע אחד ישב בברלין וכתב ספרים, שכל מי שלומד בהם אבוי לנפשו. לעומת זה יושב איש קדוש בליוורנו [החיד"א] וכותב ספרים, שכל מי שלומד בספריו לא יצא מן העולם בלא הרהור תשובה'. (ליקוטי דיבורים קל"ב). עוד הובא שם (אות ע"ו) שאמר על עצמו שהוא מתפלל עבור התלמידים שמן השמים יעזור להם להכנס להקדושה העליונה ולעבודת ה' באמת לאמיתו. ומאריך לבאר עפ"י שירת הים את המכשולות שעלולים לעכב העליה בהר ה' המקודש בעבודתו יתברך, ותפלתו להצלת תלמידיו מהם והסיום: מקדש ה' כוננו ידיך – המקדש הגדול בלב האדם שיבנה בשתי ידיו כוחות הימין והשמאל, כוננו ידיך ויהיה ה' ימלוך לעולם ועד. בשנים האחרונות לחייו התגורר בקראקא עד ללקיחתו להשמדה. כשניסו ברגעים האחרונים למנוע עלייתו לרכבת, שאלם רבי שמעונ'לה האם יצטרכו לשלוח מישהו אחר במקומו להשלמת ה'מספר'? וכשלא נענה, הבין שאכן כך יהיה, סירב ועלה לרכבת שלקחתו למקום ההשמדה. הוא ומשפחתו נספו הי"ד. הספר ממנו נערכו הדברים בגליון וחלק נכבד מתולדותיו, הוא נהרי א"ש שהינו ליקוט משרידי תורתו עפ"י מכתבים ששלח לתלמידו הרב יעקב מוסקוביץ זצ"ל, וכן בן דודו הרב אברהם מרדכי הורביץ זצ"ל שעלה לירושלים. בספר מדור מאמרים, מכתבים ו'ליקוטי דיבורים' ומעט זכרונות ועדויות מתלמידים. הספר יצא לאור בארה"ב לראשונה בתשנ"ג, ומהדורה זו ממנה נערכו הדברים היא החמישית, בתשע"ה.
[6] ראה זהר פקודי רכ"א ע"א שם מובא שמשה רבינו הוא בחינת דעת, שער הפסוקים למהרח"ו פרשת שמות (הפניה עפ"י זרע קודש לרבי נפתלי מרופשיץ פרשת כי תבוא ד"ה ולקחת המאמר הראשון מהדורת הדרת חן) פירוש הגר"א פ"א ספרא דצניעותא. שלה"ק חלק תולדות אדם בית החכמה קמא (הוצאת מכון יד רמה חיפה אות פ"ה).
[7]הרב שמעון סופר נכדו של החתם סופר, בנו של רבי אברהם שמואל בנימין הכתב סופר שמילא מקום אביו. שימש ברבנות בערלוי במשך ששים וארבע שנים. ערך מכתבי סבו את הספר הידוע על התורה 'תורת משה', שעבר כמה מהדורות. בענותנותו הגדולה כאשר הדפיס את ספרו שלו שו"ת התעוררות תשובה בראש כל עמוד בספר כתב: 'אין לסמוך על הוראה זו כלל, עיין בהקדמה'. כמו"כ את חידושי התורה שלו על החומש שיבץ בתוך ספרו של סבו תורת משה, אך כל מאמר חתם בסיומו 'ש"מ' שיר מעון. במהדורה של 'תורת משה' (ירושלים תש"נ) לראשונה הדפיסו את חידושיו בקונטרס בפני עצמו, לאחר הדפסת התורת משה. משמעותו של השם 'שיר מעון' מוסברת בפתיחת חלק זה במהדורה הנוכחית כי שיר מעון רמוז שמו שמעון ועוד צירוף התיבות שיר מעון יסודו עפ"י הגמרא (חגיגה י"ב ע"ב) דקאמר ר"ל דאיכא שבעה רקיעים ושם אחד מהם מעון ומפרש מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בלילה ומחשות ביום מפני כבודן של ישראל. כמו כן נודע במעלת תפלתו המיוחדת שנבעה מעמקי הלב. אחיינו ה'דעת סופר' רבי עקיבא סופר היה אומר: די היה לשמוע מדודי הרב מערלוי ברכת 'שהכל נהיה בדברו' כדי להתעורר בתשובה. נכדו הרב יוחנן מערלוי (שנסתלק לעולמו בירושלים בשנת תשע"ו) אמר: …כל תיבה ותיבה מהתפלה מתחלתה ועד סופה היה מבטא בנעימה קדושה ובנגון מיוחד, וכל מי שהיה נוכח שם, היה מרגיש שק"ז [קדושת זקני] עומד לפני בוראו באימה וביראה…איה המלים לתאר את קריאת 'שמע ישראל' שאז היה מגיע להתפשטות הגשמיות ממש…(נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תש"פ).
בספר אזנים לתורה לרב זלמן סורוצקין זצ"ל כתב וזלה"ק:
בת פוטיפר וזליכה [עפ"י ספר הישר] ויש מחז"ל [בראשית רבה פ"ה ב'] שדרשו שכוונתה [אשת פוטיפר בנסיונות שכנוע יוסף להיות עמה, כמתואר בהמשך הפרשה] היתה לשם שמים, להעמיד זרע מיוסף כמו שראתה באיצטגנינות.
והקשה בני הרב הגאון ר' אליעזר… ממנהלי ישיבת טלז אשר בקליוולנד, הלא גם תמר עשתה שלא כהוגן אלא שנתכונה לשם שמים, ויצאה ממנה מלכות בית דוד, ושמה נשאר לשם ולתהלה בישראל. וזליכה זו שגם היא נתכונה לשם שמים [עפ"י חז"ל הנ"ל] נשאר שמה לדראון עולם, וכי מה בין זו לזו?
ואמר בזה רעיון יפה, שיש הרבה אנשים שעושים מעשים מכוערים, ולא רק אומרים, אלא שמאמינים בעצמם שעושים זה לשם שמים. ואיך נדע את הדבר, הנעשה באמת לשם שמים ובמה יבחון האדם את עצמו בשעת חשבון הנפש, אם עשה את הדבר המגונה לשם שמים?
ויש לבאר שעלינו להתבונן איך הגיב על המכשולים, שפגש על דרך מפוקפקת זו, אם אמר 'בהדי כבשי דרחמנא למה לי? וכשמעכבין מן השמים מסתמא אין מעשי רצויים בעיני ה' – סימן שכונתו היתה באמת לשם שמים. וכן עשתה תמר כשהוציאו להשרף, אותה ואת התאומים בבטנה, אמרה מוטב שאשרף בכבשן ולא אלבין פני יהודה ברבים. אני עשיתי את שלי כדי להעמיד זרע ממשפחה מיוחסת זו, ואם מן השמים מעכבים – שמע מינה שדרכי לא ישרה בעיני ה'. ולפיכך החליטו הכל, שעשתה מה שעשתה לשם שמים ולא להנאת עצמה.
אבל ההולך בדרך לא דרך וטענה בפיו שהוא מכוון לשם שמים, וכשפגש מכשולים על דרכו, הוא עושה נבלות גדולות כדי להסירם, אות היא כי ראשית מחשבתו היתה להנאת עצמו ולא לשם שמים.
יוסף ממאן ואינו שומע אליה, מה עשתה ה'צדקת' הזאת? הוציאה דיבה נמבזה על איש צדיק ונקי ומסרה אותו לבעלה שר הטבחים הרגיל בשפיכת דמים, וכפשע היה בינו לבין המות. ההגבה [התגובה] הזאת מראה שכונתה היתה רק למלאת תאוותה, ושמה נשאר לדיראון עולם. ובמדה כזו עלינו למדוד כל אדם המתנשא לאמר, כוונתי לשם שמים. עכ"ל הרב זלמן סורצקין זצ"ל בשם בנו הרב אליעזר זצ"ל.
הערה ואזהרה: נושא זה נוגע ישירות לסוגיית עבירה לשמה. אין בדברינו אפילו לפי 'אבן הבוחן' מתן אפשרות הלכתית מעשית למאן דהו לנהוג כך! כל דברינו הם על דרך הבנת דברי תורתנו הקדושה בדרך הדרוש והמוסר הנלמד עפ"י גדולי הדורות.
הבנת פרעה נכונות פתרון יוסף בגלל היותו מראיה כוללת
ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי: פתרין היו אותו אלא שלא היה קולן נכנס באזניו, שבע פרות הטובות שבע בנות אתה מוליד, שבע פרות הרעות שבע בנות אתה קובר. וכן אמרו שבע שבלים הטובות שבע מלכיות אתה מכבש, שבע שבלים הרעות שבע אפרכיות מורדות בך, הה"ד (משלי י"ד ו') בִּקֶּשׁ־לֵ֣ץ חָכְמָ֣ה וָאָ֑יִן – אלו חכמי פרעה וחרטומי מצרים, וְדַ֖עַת לְנָב֣וֹן נָקָֽל – זה יוסף… (בראשית רבה פ"ט ו')
מבאר הרב מרדכי וינקלר[1] זצ"ל בספרו לבושי מרדכי על התורה ומועדים (יצא לראשונה מכת"י תשע"ט) וזלה"ק:
צריך ביאור למה באמת לא נכנסו דבריהם לאזניו. ואפשר לומר דהנה מימיהם של נביאים מזמן משה רבינו ע"ה לא מצינו שהודיע ה' את דברו לצדיקים בחלום, כי אם גילה סודו ליראיו ועבדיו הנביאים בחזיון נבואה שראו כל אחד ואחד לפום דרגה דיליה, ואילו בדברי חלומות לא היו גילויים אלא במי שהוא גדול ונשוא פנים לפני העם וראוי למלוכה מתולדתו, וכמו שהיה אצל אבימלך ופרעה ובלעם ונבוכדנצאר, אבל בשאר אדם אם אם יהיה צדיק בן צדיק, אך אינו מיועד לנהוג בנשיאות ומלכות, אין הדרך לגלות לו נסתרות בחלום הלילה רק במחזה נבואה, כי אם אמור יאמר הנביא דבר בשם ה' אשר הוגד לו בחלום, מי יאמין לדבריו ומי יטה אזנו לשמוע בקול תוכחת מוסרו.
אמנם מה שחלומות מלכים יש בהם ממשות יותר מחלומות שאר בני אדם, הוא מפאת שהמלך העומד בראש העם איננו איש פרטי אלא הוא לב העם הכולל את כולם, ולכן גם חלומותיו אינם נסובים על ענינים פרטיים הנוגעים רק לו לעצמו בלבד, אלא הם חלומות על דברים כלליים הנוגעים לכל הצבור בכללותו, ולפיכך לא שייך עליהם שהחלומות שוא ידברו, כי ודאי יש בהם ממש וצריך להתיחס אליהם בכובד ראש.
והנה חכמת החרטומים הרי אינו אלא אחיזת עינים, כי הגם שיש חכמים גדולים הבקיאים בסודות הטבע ובכוחם להראות דברים חדשים שלא נראו בארץ מעולם, מכל מקום כיוון שחכמתם מבוססת על כוחות הטבע הפשוטים שבמציאות, הרי גם כל גילוייהם ופלאיהם אמיתיים והם עומדים וקיימים, אבל חכמתם של חרטומים וחכמי חרשים אינה מושתת כלל על יסודות איתניים של טבע הבריאה, וכל נפלאותיהם אינם אלא תוהו ורוח ומעשה תעתועים ודמיונות שוא וכזב בעלמא, ועל כן נולד מזה עוד חילוק והבדל ביניהם, דבעוד שחכמת הטבע מביאה לעולם תועלת גדולה וקבועה, אין חכמת הכישוף מניבה שום פעולה שיש בה טובה והרווחה כוללת, וכל דבריהם ומעשיהם אינם רק באופן ארעי ולפי שעה בענינים פרטיים בלבד.
וזהו ההבדל שבין יוסף הצדיק לבין חרטומי מצרים בפתרון חלום פרעה, כי החרטומים שאין בהם חכמה אמיתית שבכוחה להועיל לכללות העולם, גם בפתרון חלומות לא יגידו רק ענינים פרטיים, ולכן היה פתרונם לפרעה שהחלום מורה על דברים של מה בכך הנוגעים רק לו לבדו, שבע בנות אתה מוליד ושבע בנות אתה קובר, אבל יוסף שאין חכם ונבון אמיתי כמוהו, פתר את חלומו לשבע שנות שובע ורעב בארץ שהוא דבר הנוגע לכל העולם כולו, ומובן היטב מדוע לא קיבל פרעה את דברי החרטומים ולא נכנסו דבריהם באזניו, כי כל מה שיש בחלום המלך הוא מפני שמורה על הכלל ולא על הפרט, מאחר שהמלך כולל את כל העם, וכיוון שהם פתרו לו את החלום בענין פרטי הבין שכל חכמתם נבובה ובזויה, ועל זה אמרו במדרש 'הדא הוא דכתבי ביקש לץ חכמה ואין, אלו חכמי פרעה וחרטומי מצרים, ודעת לנבון נקל, זה יוסף, ורוצה לומר שהחרטומים אינם אלא לצים וכל חכמתם היא כאפס ואין, ורק יוסף זכה לדעת ותבונה אמיתית. עכ"ל הרב מרדכי וינקלר זצ"ל.
בספר מאמרי שלמה מבאר המשגיח מישיבת שער התורה בגרודנא, הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד עבודת יוסף ומעלתו ובתחילה מביא דברי המדרש (בראשית רבה צ' ג')
ויאמר פרעה אל יוסף, ויסר פרעה וגו', א"ר שמעון בן גמליאל יוסף משלו נתנו לו, פיו שלא נשק בעבירה, ועל פיך ישק כל עמי, גופו שלא נגע בעבירה, וילבש אותו בגדי שש, צוארו שלא הרכין לעבירה, וישם רביד הזהב על צוארו, ידיו שלא משמשו בעבירה, ויסר המלך את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף, רגליו שלא פסעו בעבירה, ייתון וירכבו על קרוכין, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו, מחשבה שלא חשבה בעבירה, תבא ותקרא חכמה, ויקראו לפניו אברך אב בחכמה ורך בשנים…[עכ"ל המדרש]
ביאור 'משלו נתנו לו' הוא כי רואים אנו איך שההנהגה עם יוסף היתה למעלה מן הטבע, פה הוא עבד ופתאום נעשה שני למלך, בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו. ויוסף הוא השליט הוא המשביר, וסיבת הנהגה זו מדה כנגד מדה, מפני שיוסף הרים את עצמו למעלה מטבעו, כל הנהגתו היתה למעלה מגדרי טבע האדם ולכן התנהגו עמו גם כן בהנהגה על טבעית…
בתנחומא (וישב ה') ויהי כדברה אל יוסף יום יום, אמר רבי יהודה בר שלום שנים עשר חודש…[ובמדרש שם מפרט גודל הנסיונות שעבר] בילקוט שמעוני (ח"א רמז קמ"ה אות ל"ט) שאלה מטרונה אחת לרבי יוסי, יוסף בן שבע עשרה שנה היה עומד בכל חומו, לא היה עושה את הדבר הזה?! עפ"י הטבע ועפ"י שכל האדם אי אפשר להבין ולהאמין שיתכן דבר כזה שיתגבר אדם על טבעו זמן רב כזה ויעמוד בכל כך הרבה נסיונות, אבל יוסף התרומם מעל הטבע ולכן נהגו עמו במדתו שבנה לעצמו 'משלו נתנו לו'.
וַיַּכֵּ֥ר יוֹסֵ֖ף אֶת־אֶחָ֑יו וְהֵ֖ם לֹ֥א הִכִּרֻֽהוּ. וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם… (בראשית מ"ב ח'-ט') הוסיף להם זכירת החלומות שאעפ"י שהיה יוסף סובל כל כך על ידיהם זה כמה שנים בעבדות, בבית האסורים ויסורים, ועתה כשהם נפלו לידו יתכן שיכנס בלבו איזה שמץ ורגש של נקמה ונגיעה עצמית לצערם, שהרי המסילת ישרים (פרק י"א ד"ה גם השנאה והנקימה) מעיד שזה קשה מאוד להמלט ממנו 'לב הותל [חלש. עפ"י מס"י המבואר] אשר לבני אדם, כי האדם מרגיש מאוד בעלבונותיו, ומצטער צער גדול והנקמה מתוקה לו מדבש, כי היא מנוחתו לבדה, [על כן לשיהיה בכוחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו, ויעבור על מדותיו ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה ולא יקום ממנו בהזדמן לו שיכול להנקם, ולא יטור לו, אלא את הכל ישכח] ויסיר מלבו כאילו לא היה חזק ואמיץ הוא, והוא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המדות הללו, לא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם [ע"כ מהמסילת ישרים].
על כן מעידה התורה שכל המשא ומתן והצער שגרם יוסף לאחיו בטענותיו 'מרגלים אתם' וכדומה, לא היתה פה שום נגיעה ונטיה עצמית לא רגש שנאה ונקמה מפני שהוא התרומם למעלה מגדרי הטבע ותכונת בני אדם…[הרב מבאר עפ"י דרכו הטעם שציערם, אבל לעניננו לא היה זה מצד נקמה חלילה]
וזוהי באמת בחינת האדם לדעת אם הגיע לאיזו מעלה, היא, אם יכול להתרומם ולשלוט על טבעו, כי יש הרבה מתחסדים וצדיקים אבל כל גדלותם הוא כל זמן שהכל מתאים למדותיהם וטבעם, וברגע שמתנגד לטבעם ומדותיהם הכל בטל. ולכן אמרו רז"ל (קדושין ל"א ע"ב) ר' טרפון הוי ליה אמא זקנה דכל אימת דהויא בעיא למיסק לפוריא גחין וסליק לה, וכל אימת דהוית נחיתת עלויה אתא וקא משתבח בבי מדרשא, אמרו לו עדיין לא הגעת לחצי כבוד, כלום זרקה ארנקי בפניך ולא הכלמתה, כי כל זמן שאין המצוה מתנגדת עם הטבע, יכול האדם להניח עצמו להדרס ולהיות עפר תחת חברו, אבל ברגע התנגשות המצוה עם המדות והטבע, בשעה שזורקת הכסף בפניו ומאבדת הממון, וחמדת הממון רוצה להתפרץ ולמחות, אז אם יכולים לכבוש את היצר ולא להכלימה, בזה תבחן הנפש שהגיעה לאיזו רוממות ומעלה.
[כאן מבאר הרב דרכו של עשו, שמחד גיסא כיבד את אביו מאוד, ובמדרש (בראשית רבה ס"ה ט"ז) אמר רשב"ג כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו…[ע"כ עפ"י המדרש] אמנם מאידך גיסא, אח"כ יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי, ובמדרש (שם ס"ז ח') עשו חשב להרוג את יצחק בעזרת ישמעאל, ואח"כ להרוג את ישמעאל וליטול כל חלקם. וממשיך הרב הרכבי וכותב]
הרי היה מוכן [לגרום להרג אביו], ואיך מתאים זה עם כל הכבוד ורגש המלכות לאביו? אלא כל זמן שלא התנגד הכבוד עם מדותיו היה מקיימו בכל האפשרות היותר גדולה אפילו יותר מרשב"ג, אבל ברגע הפגש מצות כיבוד עם מדותיו ועם חמדת הממון שלו או רגשי נקמה שלו, וחיי אביו מפריעים אותו מלהשיג רצונו, אז גם חיי אביו אינם בטוחים…
לא כן כלל ישראל, אברהם בתור 'אב' ושורש האומה התחיל לנטוע ולבנות בישראל את הכח הזה להתנהג היפך טבע עצמו! וזהו מאמר [חז"ל] פסיקתא רבתי מ' ה' [בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י] בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ (ויקרא כ"ג כ"ד), בזכות אברהם, אֶחָד֙ הָיָ֣ה אַבְרָהָ֔ם (יחזקאל ל"ג כ"ד). וביאר ה'סבא' [מקלם] ז"ל אברהם היה אחד – כל ימיו כל ימי חייו חי למעלה מן הטבע, למעלה מן הסביבה, לא התחשב עם איש, הכל היה מתנגד לו. נקרא 'אברהם העברי'[2] מפני שכל העולם בעבר אחד והוא מעבר האחר [בראשית רבה מ"ב י"ג] יורד לכבשן האש על אמונתו, וזהו כל הדרכתו לצאצאיו. יסוד בנינו של אברהם בישראל בכלל הוא להתרומם למעלה מן הטבע, ויוסף בפרט זה ביחוד התרומם למעלה מן הטבע ולכן משלו מבנינו נתנו לו. עכ"ל הרב הרכבי זצ"ל הי"ד.
הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד בעהמ"ח שו"ת ארץ צבי כותב בספר שנלקטו דבריו בפרשתנו וזלה"ק: ובתרגום אונקלוס: 'ועל לאדרון בית משכבא'.
ולכאורה קשה דהיכא רמיזא בתיבת 'החדרה' דקאי על אדרון בית משכבא[3]? וי"ל דהנה עוד קשה בתיבת ויבך שמה, דהא בכל מקום ה"א בסוף התיבה היא במקום למ"ד בתחילתה, וכאן לא שייך למ"ד בתחילתה, והיה צריך לומר ויבך שם?! וי"ל דהנה עוד קשה בתיבת ויבך שמה, דהא בכל מקום ה"א בסוף התיבה היא במקום למ"ד בתחילתה, וכאן לא שייך למ"ד בתחילתה, והיה צריך לומר ויבך שם.
ונלע"ד דהנה כתיב (דברים כ"ו ה') אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה, משמע שלבן היה סיבה לירידת יעקב למצרים, והיינו ע"י שרימה אותו ונתן לו את לאה במקום רחל, וע"י זה נתחלקה הבכורה, שבמעשה היה ראובן הבכור, ובמחשבה היה יוסף הבכור, ואילמלא זה היה יוסף בכור שלם, ובית יוסף אש ובית עשו לקש[4] ולא היתה שליטה לאומות העולם על ישראל, אך מחמת שנתחלקה הבכורה לא היה כוחו יפה, וישראל היו צריכים עוד גלות ומירוק. וכאשר ראה יוסף את אחיו בבואם למצרים, והיה רואה שזו תחילת ביאתן לגלות, נכמרו רחמיו על אחיו וביקש לבכות, ורצה לתקן פגם זה שגרם לבן למשכבו של יעקב אבינו, שהיה קצת כעין 'בני תמורה' (נדרים כ' ע"ב) ע"כ הלך לאדרון בית משכבא, לחדר המיטות, ויבך שמה, היינו שרצה בדמעותיו לתקן פגם המיטה. וע"כ כתוב ויבך שמה, כי ירה כח תפלתו אל שרש הוייתו, ושם לו מיטת יעקב מטרה לחיצי תפלתו ובקשתו, וע"י זה רצה לתקן שלא תהיה גלות, ומסתמא פעל קצת בתפילתו להמתיק הדינים ולהקל עול הגלות. עכ"ל הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד.
[1] הספר לבושי מרדכיעה"ת ומועדים בשני כרכים יצא לראשונה מכת"י ע"י הרב יצחק פנחס פריינד (ברוקלין תשע"ט)
הרב מרדכי לייב וינקלר (תר"ה-תרצ"ב) מגדולי רבני הונגריה בתקופה שלפני השואה, נחשב מעמודי ההוראה. למד אצל תלמידו של החת"ם סופר הרב יצחק אהרן לנדסברג זצ"ל, ושרשי תורתו ושיטתו של החת"ם סופר נקבעו באישיותו. תשובותיו בהלכה נכתבו בשו"ת לבושי מרדכי שיצא לאור עוד בחייו. בתשע"א יצאו מחדש כל חלקי השו"ת בד"כ. כמו"כ חידושיו למסכתות הש"ס נערכו אף הם מחדש.
הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל בעהמ"ח שו"ת שרידי אש כותב בספר לפרקים (מאמר: תולדות יעקב – יוסף) על דמותו של יוסף כמראה דמותה של האומה הישראלית במהלך הדורות, וזלה"ק:
מעוף עינינו הנופל על אישיותו המורכבת של יוסף הצדיק ועל מרוץ חייו, חש בה את תמונת גורלו של עם ישראל המפוזר בין האומות. יש בה מן העגום שבגלות ויש בה מיופיה, אתה רואה את קרני האור והינך מרגיש את הצללים. יוסף הוא עם ישראל בזעיר אנפין. נשמתו – תמונת נשמתנו. הכח והעוז שבנשמת יהודי הגלות, הטרגיות הקשה לאין שיעור הממלאה אותה ועולה על גדותיה, כל אלה סימנים מובהקים הם לטיפוס זה של יוסף הצדיק, וכך גם סדרי חייו. הגורל משתעשע בו, מעלה אותו עד רום הפסגה ומורידו בן רגע עד תחתית התהום. הלוא כך אנחנו בזרם החיים של אלפי שנות גלותנו.
יוסף היה הבן האהוב על אמו ועל אביו, תפלות אין קץ ודמעות רותחות של אמו האומללה הכריעו ברצון הבורא ויוסף נולד, בן פורת[2] לשמחת אמו ונחמתה. הוא נעשה לתוכן חייה, לשכר ימי הבכי שעברו. ולא רק בעיני אמו הוא בן פורת, גם אביו אהבו מכל בניו. אהבתו וחמלת האב על בניו כאילו מתרכזות בבן הקטן הזה. הוא שואף לראות בו את הנבחר מכל בניו, רוצה לראותו מופת, לו, וליתר בניו ולכל זרע אברהם, ולא רק מופת אלא יורש נחלת נשמת אביו. כל החזיונות הקדושים של אבי האומה יעברו לבן זה ויתגשמו ויפתחו בו. הוא מזקק את נשמתו, מייפה אותה שתהיה תמיד במלוא זהרה, ודואג גם לחיצוניותו. מלבישו כתונת פסים, כי כתונת כזו צריכה לעטוף את הגוף הנושא בקרבו את נשמת יוסף, הבן האהוב לאמו ולאביו.
זהו תוכן ימי נעוריו של יוסף. משמעותם אושר מתמיד? לא ולא! האושר החיצוני ההומה סביבו אינו יכול לשתק את קול הקריאות הפנימיות השוללות את מנוחתו הפנימית…הוא רואה את עני אחיו…הוא יוצא נגדם…[ובהמשך כתוצאה משנאה זו] ידיו העדינות המפונקות נהפכות לידי עבד, יורד כעבד לארץ הטומאה – מצרים. הוא יורד שמה עוול נעשה בו, על שום מה? על שום שנלחם נגד העוול להציל את אחיו בני השפחות מהכינוי הנורא 'עבד' [עפ"י רש"י עה"כ ויבא יוסף את דבתם רעה – מגיד לאביו…מזלזלין בבני השפחות לקרותן 'עבדים'] הוא נעשה עבד לא רק בכינוי אלא גם במציאות.
הוא עומד ברגע המכריע בחייו, היקבל עליו עול העבדות עם פריצותה וירד לטמיון לנצח? דמות אמו הקדושה[3] שהורידה אותו בדמעותיה מעולם האצילות למען עשותו 'מופת' איש הפסים, ודמות אביו הקדוש בחיר שבאבות שהיה זיו איקונין שלו דומה לו, דמות זו תעמוד לפניו ותכריחהו ללכת על אף השפלות והעבדות בדרך המובילה למעלה, אל מקום ששם שוב יהיה מופת. הכרה זו ממלאה את נפשו והוא הולך בדרך עם ישראל בגלות – דרך היצירה והבנין במקום שיש רק כשלון וסתירה, הדרך של אי איבוד התקוה.
הוא זר בארץ, מנהגיה ושפתה… בבית פוטיפר הוא בראשונה עבד פשוט על יד הריחיים, כתונת הפסים נעלמת מגופו והוא עובד…בצדק ובאמונה, לשמחתו ולשמחת אדונו…עין האדם תראה בו את העבד ככל עבד מצרים, הכנעה, קבלת מרות אין קץ…אין לו צרכים… שאיפות, הכל מסתובב סביב הצלת החיים ולפיוס בני המעיים. זאת תראה עין אדם פשוטה, אבל עין אדם הבוחנת שזכתה להכנס לפני ולפנים של מסתורי הנשמה הישראלית, עין זו תראה שם לא הכנעה שתפקידה לקבל לחם בעד הכרס, היא תראה שם את הדבר הכי אופייני לנשמת ישראל – את הנאמנות העברית, את השאיפה והצורך הפנימי להשאר נאמן לאותו האיש ששם אמונו בו. את האמון הזה לא רצה יוסף לאכזב. הוא סבל במנוחה תנאי חייו הנוראים, נתן להכניע את ערפו – ושתק. וביטול זה הוא שיקוי לעצמות ישראל הנרדף והבזוי בגוים…
אבל וגם נשמת ביטול זו תתרגש ותעלה קצף על גדותיה. היא הורסת חומות ונלחמת בקול קריאה הבוקעת שמים, כי להגן על קדשיה היא קמה. הגוף נכנע, והנשמה רואה את הכיעור שבה ניתן גופה ושותקת, אבל היא מתעוררת כארי בראותה את קדשיה מחוללים. היא יודעת טיבה של מסירות נפש.
ורגע כזה בא בחיי יוסף העבד. הוא נשא חן בעיני אדוניו וזה נתן את ביתו והונו בידי היהודי. יש לו אמון ב'בחור' היהודי הזה. אבל אשתו הנסיכה המצרית הפרוצה אינה רואה ביוסף את האיש הישר לאין ערך, היא רואה את יפי גופו ואינה בושה להורות על זה בדיבור גס ומעשה חצוף. עבד אחר לא מזרע אברהם, נוח היה לו בפריצות זו והיה נופל בידי הרשעה, אבל יוסף, אחר הוא. בשאט נפש הוא מביט על גבירתו…הוא דוחה בשתי ידיו לא רק משום שרוצה להשאר בטהרו…הוא דוחה אותה…ברצותו להשאר נאמן לאדונו שנתן בו אמונו. הוא עבד אבל הוא איש ישר, אף נגד המצרי שטוף הטומאה. כי הוא עבדו. וכך לשון הכתוב (בראשית ל"ט ח'): הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי… ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת…לא תוכחת מוסר של הצדיק על דבר פריצות נוראה…יש כאן, אלא דברים פשוטים של עבד עומד בישרו ונאמן לאדונו…הדברים האלה הם בעיני גבירתו קלת הדעת, כפטפוט. היא אינה יודעת מה זה צדק, ומה זה אמון. ורוצה לאכוף את עבדה לרצונה. נשארת ליוסף רק דרך אחת – המנוס…
וכמה מן הגבורה המוסרית והעוז הנפשי יש בניסה זו, עד שחז"ל דרשו (בראשית רבה פ"ז ח') שמעון איש קטרון אמר: בזכות עצמותיו של יוסף, נקרע הים לישראל, זהו שנאמר (תהלים קי"ד) הים ראה וינס, בזכות ויעזב בגדו בידה וינס (בראשית ל"ט י"ב). גבורתו המוסרית של הנס הזה, הפילה מורא ופחד על איתני הטבע. הים ראה וינס – מפני הנס הזה.
[משם, מנוסתו, הוא מובל לבית האסורים ויוסף יורד בראש מורם ובשמחה פנימית על נצחונו אל הבור, והנו כלוא שם שתים עשרה שנה. חלום מוציא את בעל החלומות מבית אסוריו, חלום נעוריו אשר אביו הטוב שמרהו בלבו וציפה ליום הגדול שבו יתגלה לעיני כל בשר.
אנשים נאורים מתלוצצים בחלומות, אין מאמינים במציאותם [חלק מהמדע] כופר בהם, אבל מדע לחוד ומציאות יהודית לחוד. המדע תפקידו לפתור את מה שעבר בעולם מה שיש בו, החלום היהודי טומן בחובו את נבואת הבא, את שירת העתיד. אנו עם החלומות! כל חיי עמנו מסוף העולם ועד סופו חלום הם, חלום עם חזיונות יפים ומכוערים. וגם עברנו הקרוב הגשמת חלומות, וכך גם הוציא את יוסף לדרך חדשה, לדרך המובילה אל היכלי מלכים.
ושם בהיכל הוא נסיך שלקח את רסן הממשלה, לתוך ידו בחזקה ועל פיו יעשה הכל. כי תכונה סודית בנפש היהודי היא, שיכול להסתגל לכל תנאים ולשמור על נפשו…יאמרו הרי כאן הסתגלות יהודית טיפוסית, לא כן. הרי לפניך הגאוניות היהודית כשהיא מצטרפת ללהב מוסרי עליון, עבדות ומלכות הם צורות למילוי התפקיד שהוטל עליו מן השמים.
ושוב הוא "מאושר" במרצו ובכשרונותיו ובחסד ה' השפוך עליו הגיע יוסף אל המעלה העליונה בסולם החברה…חלומותיו מאותם הימים שעוד היה ילד תמים בבית אביו – מתקיימים…בכל מקום שהוא פונה הכל כורעים ומשתחווים לפניו…אבל גם עכשיו איננו מאושר, ולא די בזה הוא ממש מרגיש את עצמו אומלל, כי דוקא בעמדו על מרום הפסגה ובהעיפו בעין הנשר שלו על הארץ המשתטחת לרגליו,דוקא עכשיו הוא רואה שהוא בגלות, יהודי בגלות! היהודי הראשון שגלה מארצו וטועם טעמם של חיי יהודי בגלות, גלות מצרים. המקום שעומד עליו, זר הוא, הארץ הנהנית מיגיע מוחו וכשרונותיו – ארץ זרה היא…וכך חי לו המשנה למלך, חיי זוהר חיצוני, וכאב פנימי – כאב על המצאו בגלות. [העין החיצונית לא תבחין בזאת] איפה היא העין שתדע לראות ולהסתכל בנשמתו של יהודי אסור באזיקי הגלות…
כך לקראת סוף ימיו הוא מצוה את בני עמו: פקד יפקד! הוא רואה בעיניו את היום הגדול, יום הגאולה הולך ובא, וגם הוא רוצה להיות בין המאושרים שיזכו לגאולה, הוא מצוה לאחיו שיעלו את עצמותיו מזה. הם יהיו מאושרים ממנו, הם יוכלו לחיות על אדמת הלאום ולהקדיש כוחותיהם לעמם.
בשלל של צבעים עברו לפנינו חיי יוסף…דרך השינויים התמידיים, את העליות ואת הירידות. אבל דבר אחד לא חסר בכל אותן ההופעות: האופי היהודי של יוסף – האחריות הגדולה למילוי חובות. וכך הוא תמיד היהודי, בהיותו בכבלי ברזל הוא הגיבור היהודי, הענק של הגבורה והכח המוסרי, ובהיותו בכבלי זהב, נתון לתפארה בהיכל המלכים – הנהו היהודי שחוח הקומה, לא שכח את יהדותו ואת גלותו והנהו, שפל ברך ועניו. גבור בלבוש עבדות, עבד בלבוש מלכות.
עם ישראל לא שכח את תמונת ה'בן פורת'. תמונתו של יוסף הצדיק, ראשון לגבורי הגלות, שנים על שנים עברו בהתחרות להרבות את צרות ישראל, משנה לשנה אדמו יותר מימי הנילוס מדם חללי ישראל, ושבט הנוגש הפכה את כל החיים לחיפוש תבן ולבנים…האישיות המזהירה של יוסף מאבדת את צורתה הממשית, ונעשית אגדה. אבל למטה בתהום הנילוס עומד ארונו של יוסף ומחכה ליום פקודה. יגיע היום וקרני אור יזרחו לישראל, קרני אור גאולה, אז יעלה זכרון יוסף לפניהם ואז יעלו מימי הנילוס את הפקדון השמור בתוכם.זכרון יוסף יזהיר כשמש בצהרים, והם בניו ואחיו, ובניהם ובני בניהם, הם כולם יראו שנשמתם לא נמסרה לזרים, רק כחותיו הגופניים היו לקרבן למו. את מיטב נשמתו, את האמונה בגאולה, ביום פקודה, את הלב היהודי עם כל היופי והטרגי שבה, מיטב נשמתו זה השאיר להם ירושה, להם ולא לאחרים. למען הבטיח את קיומם גם לעתיד רחוק, לעתיד שבו יציץ ופרח ישראל, ומעם המצרים ישארו רק שרידי הפירמידות, ומעם ישראל – מיליונים יחיו וישובו לארץ אבותיהם…
ארבעים שנה השתרע לפני אחי יוסף ובניו המדבר. במדבר שמם זה הלכו, כי בא יום פקודה, היום שאחיהם הגדול בעל החלומות חלם עליו וחזה אותו. ושני ארונות בידיהם, ארון הפקודה של יוסף – סמל הגאולה מבית עבדים, וארון הברית – סמל הגאולה מהעבדות הרוחנית. שני ארונות הלכו איתם וישמרום בדרך והם הלכו לצד הארונות וישמרום בדרך, כי נימים פנימיים נימי נפש עברו מבלי להיראות לעין בין שני הארונות. דרך החיים של יושר וצדק, של רחמים ואמונה המותוות ע"י ארון הברית נולדה כתוצאה מאותו המופת לדרך חיים של אמונה, ששרידיו נמצאים בארון ה'בן פורת'…
אנו עשירים בגבורה…רבים מיני גבורתנו…יש בנו גבורה של חשמונאים, גבורה הנלחמת בשם ה' ברעש מלחמה ובתרועת נצחון, זאת היא גבורתנו בישבנו על אדמת לאום, אבל יש בנו גם גבורה צנועה בלי צלצול נחושתיים, גבורה של יושר וצדק ואמון, זאת היא גבורתו של יוסף – גבורת הגלות. במלחמתנו…נגד עריצי עולם לשמירת קיומנו ופיתוח ירושתנו הרוחנית, במלחמתנו זו נלך בדרך האורה של ה'בן פורת' וגבורה זו תעזרנו להחזיק מעמד, עד בוא יום הפקודה. עכ"ל הרב יחיאל יעקב ויינברג[4] זצ"ל.
ראובן ויהודה – הבדל בין בחירה פרטית לבחירה של מנהיג
הרב מרדכי וינקלר[5]זצ"ל מבאר פירוש מעמיק ובהתבוננות למרחקי זמן בביאור פרשה זו, ואלו דבריו בספרו לבושי מרדכי עה"ת:
ובתרגום אונקלוס: 'וקבילו מיניה'. ובמדרש (בראשית רבה פ"ד י"ז) איתא דבאותה שעה עשו אותו מלך עליהם, עיי"ש.
וצריך ביאור מהו העצה הגדולה בדבריו הללו שקבלו ממנו, ועוד הכתירו אותו בעבור זה למלך על ראשם. ותו, הלא גם ראובן דיבר כדברים האלו באמרו 'לא נכנו נפש…אל תשפכו דם…ויד אל תשלחו בו' (בראשית ל"ז כ"א-כ"ב) ולא מינו אותו למלך.
[ההבדל בין ליסטים למלכות שכובשת]
ויש לומר בהקדם לבאר מפני מה מקובל בכל העולם שכיבוש מלחמה הוא קנין וחזקה גמורה, וכן הוא עפ"י דיני התורה כמו שאמרו חז"ל (עיין גיטין ל"ח ע"א) עמון ומואב טיהרו בסיחון, וכתבו התוספות (שם ד"ה אבל) דמיירי בחזקה של כיבוש מלחמה, עיי"ש. הלא כל מלחמה הוא מעשה ליסטים מזויין שנוטל בכח הזרוע מה שאינו שלו?! אמנם החילוק הוא, שלסטים אינו אלא אדם יחיד וגבר אלים, ואילו מלחמה נעשית ע"י אנשים רבים. וההבדל ביניהם, כי ליסטים חומד מה ששייך לאחרים ובבחירתו הרעה הוא חומס ועושק את זולתו בלי שום צדק, ולא כן המלחמה שע"י המלכות וחיל עם רב יש לה סיבה מוצדקת לפי דעתם, כי וודאי החליטו להלחם ולכבוש מחמת טעמים ונימוקים שונים שיצדיקו את מעשיהם, ולכן הוי כיבוש מלחמה, חזקה גמורה.
[ההבדל בין בחירה של יחיד, לבחירה של מלך]
אכן שרש הדברים הוא, כי הבחירה שנתן הקב"ה ביד כל אדם לעשות כטוב בעיניו, היא רק לאיש פרטי, ולכן בידו משפט הבחירה להיות פונה לרשעו וללסטם את הבריות כרצונו ללא הצדקה. אך לא כן הוא אצל מושלים ורוזני ארץ, ומקרא מלא נאמר (משלי כ"א א') לֶב־מֶ֭לֶךְ בְּיַד־ה' עַֽל־כָּל־אֲשֶׁ֖ר יַחְפֹּ֣ץ יַטֶּֽנּוּ, ואין לו בחירה על עניינים כלליים לעשות חדשות בארץ ולשנות סדרי העולם, כי הקב"ה משגיח ממרום על עולמו אשר ברא ולא יתן רשות למלכים ושרים לעשות שמות בארץ ככל העולה על רוחם, ולפיכך לא יתכן שיעשו מלחמה מכח בחירתם הרעה בלתי סיבה מוצדקת, כי לה' המלחמה (שמואל-א י"ז מ"א) ולא לגבורים המלחמה (קהלת ט' י"א) ולא בכח ולא בחיל כי אם ברוחי אמר ה' (זכריה ד' ו') ואין לשום אומה לתלות את תהלת הנצחון בעצמם ובכח גבורתם כי הכל בידי שמים.
והנה החילוק שבין ליסטים למלחמה נראה וניכר מתוך מציאות הדברים, דכל ליסטים דרכו לעשות מעשיו במחשך ובתוך יערות ומדבריות במקום שאין איש רואה, ולא ילסטם את הבריות בגלוי ובפרהסיה לעין כל, יען שאין משפט צדק במעלליו, ורק בבחירתו ברע, יחטוף. אבל מערכי מלחמה גלויים וידועים לכל ונעשים לאור היום תחת השמש כמשפט הדיינים ורודפי צדק בטעמים ונימוקים, כי אין המלחמה בכח הבחירה העצמית אלא בהשגחה וסיבה מן השמים ממעל.
[עפ"י יסודות הנ"ל מבאר בחירת האחים למנהיג את יהודה]
ולפי זה יש לומר ההבדל בין עצתו של ראובן לעצתו של יהודה, היא כעין ההבדל שבין מלחמה למעשה ליסטים. כי עצת ראובן לא להכותו נפש רק להשליכו הבורה, היא מעשה הנעשה בהסתר ובהעלמה, דאעפ"י שמחשבתו היתה לטובה להשיבו אל אביו, כעדות הכתוב, מכל מקום הצעתו היתה שלא יהרגו את יוסף בידיי ובאופן גלוי לעין כל…
ואילו עצתו של יהודה היא לעשות מעשה גלוי ולמכרו לעין כל, כי דבר שדבר כזה הנעשה בפומבי ובמשפט צדק בהסכמת כל השבטים אינו תלוי בבחירתם אלא בהשגחה ממרום, ואם מן השמים יסכימו לעצתו יצליחו במעשיהם, וכמו שנתברר לבסוף שאכן היתה בזה עצה עמוקה מאת ה' כדי שירד מצרימה ויכלכל את אביו ואחיו, ועל כן שפיר קבלו השבטים את דבריו ואף עשוהו מלך עליהם, כי מעשה כזה במשפט גלוי אינו אלא דבר מלכות אשר ביד ה'.
וזהו שאמר יהודה אל אחיו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ, רוצה לומר שטען כנגד עצתו של ראובן מהו הבציעה והמיצוע הנראה כמו פשרה שלא יהרגוהו בפועל רק בעקיפין ויכסו את דמו, שזהו מעשה ליסטים במחשכים ובמסתרים, אלא לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא, כי מוטב שלא נהרוג אותו כלל רק נמכרנו, והמכירה תהיה באופן גלוי ובמשפט חשוף לעין כל כשפוט השופטים עפ"י דת ודין, ולכן וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו וקבלו את דבריו ואף מינוהו למלך. עכ"ל הרב מרדכי וינקלר זצ"ל.
הרב יצחק ולדשיין[6] זצ"ל הי"ד תלמיד ה'סבא מנובהרדוק'פורס יריעת עומק של אמונה ע"י ודרך מעקשי החיים בספר תורת יצחק בפרשתנו. בתחילה מביא דברי חז"ל במדרש שעליהם מבסס את מערכתו, וזה לשון המדרש (בראשית רבה פ"ח ז')
הרב יצחק אלחנן וולדשיין
ולא זכר שר המשקים וגו', כל היום היה מתנה תנאים ומלאך בא והופכן וקושר קשרים ומלאך בא ומתירן[7], אמר לו הקדוש ברוך הוא את שוכחו ואני לא אשכחהו, הה"ד ולא זכר שר המשקים. ד"א שר המשקים שכחך ואני לא אשכחך, מי היה מחכהלאברהם ושרה שהיו זקנים שיולד להם בן, מי מחכהליעקב שעבר במקלו הירדן שיפרץ ויעשיר, מי היה מחכה ליוסף שעברו עליו כל הצרות האלו שיהיה מלך…[8]מי מחכהלסוכת דוד הנופלת שיקימנה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (עמוס ט) ביום ההוא אקים את סוכת דוד, שיהיו כל העולם אגודה אחת שנאמר (צפניה ג) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. עכ"ל המדרש.
מבאר המתנות כהונה: מי מחכה – מי היה מעלה על דעתו, כלומר, מי הוא זה שיעלה על דעתו שסוף יבוא לידי כך.
מבאר הרב ולדשיין וזלה"ק:
האדם משתוקק לדעת מה יהיה אחריתו, ומה יהיה הסוף עמו. שאלות הסוף והאחרית ממלאות לבו של אדם. והסיבה לכך, שמאחר שקשה לו לדעת את האחרית, לכן מבקש לו האדם מצב כזה שלא יהיה האחרית שבו סתום, דהיינו כל מצב שיוכל לשער בשכל הסיבה והמסובב שלו, ישער שכך מסתבב האחרית של הדבר. ובאמת האחרית והסוף של כל הענינים מסורים רק לה' לבדו!
ידיעה זו שהאחרית והסוף של כל הדברים הוא רק בידי ה' היא למעלה מהשכל הסיבה והמסובב שהוא מלא טעויות, שלא יכול האדם להבין בשכלו הסיבה והמסובב שלו, כי לדעת את האחרית של כל ההויות והענינים זה סתום וחתום מלב האדם ולא יכול לדעת בשום אופן, כמו שמנו חז"ל (פסחים נ"ד ע"ב) שבעה דברים שמכוסים מבני אדם, ואחד מהם 'אינו יודע במה משתכר'. והנה מצינו שיש כמה ענינים אשר השכל הסיבה והמסובב גוזר בהחלט אחרית הדברים לרע, ואח"כ מתברר שלא כן הוא, כמו שיארע חולה מסוכן אשר אחר ישוב הדעת של שלשה גדולי הרופאים החליטו שאין לו תקנה לחיים, ואח"כ נתברר שהחלטתם נשאר מעל, לפי שיש הנהגה למעלה משכל סיבה ומסובב.
וזהו שאמרו חז"ל כאן במדרש 'מי היה מחכה לאברהם ושרה שהיו זקנים שיוולד להם בן' מי היה עולה על דעתו שיהיה כך לבסוף, הלא לפי חשבון השכל סיבה ומסובב יכול כל מבין לומר בתקיפות שבודאי יכלה כל ימיו ולא יזכה לבן, וכך אמרו האיצטגננים, אבל באמת לא כך היה האחרית, כי העלה אותו הקב"ה למעלה מכיפת הרקיע, והראה לו הקב"ה שהמניעה מחמת זקנה אין זה מניעה מוחלטת, כי האדם העליון יש עליו הנהגה מיוחדת למעלה משכל סיבה ומסובב.
מי מחכה ליעקב שיעבור במקלו הירדן שיפרוץ ויעשיר, אם אחד היה רואה את יעקב עובר את הירדן במקלו, האם היה עולה על דעתו שיתעשר? הרי לפי השכל הסיבה והמסובב שיעקב איש תם, הולך למקום שאין מכירים אותו, ולבן הוא איש חריף, לא יתכן שיעקב יתעשר בבית לבן הרמאי. אבל אח"כ נתברר שיעקב אבינו היה למעלה משכל סיבה ומסובב, כמו שביאר הרמב"ן (בראשית ל"א ח') שלבן היה מחליף את משכורתו אחרי שכבר התעברו הצאן, והיו יולדות כרצון יעקב…
מי היה מחכה ליוסף שעברו עליו כל הצרות האלו שיהיה מלך [מהמדרש לעיל]. לפי השכל הסיבה והמסובב היינו צריכים לדון שבודאי ישאר עבד עולם, שפל ונבזה, לא יוצלח, אחר שנמכר לישמעאלים במחיר נמוך, מי עלה על דעתו שיקפוץ ממדרגה למדרגה כעל כנפי נשרים, אבל אח"כ נתברר שהאחרית היה בבחינה כל כך נפלאה עד שלא היה בראשיתה כלום, וההשתלשלות היתה ע"י סיבות נפלאות… [כך המדרש הולך ומביא עוד דבריהם של משה, רות, דוד, חנניה מישאל ועזריה, שלפי ראות עיני הטבע הכליון היה אמור להיות מנת חלקם, אך לא היא, וכל אחד מהם לא זו שנשאר בעולם החיים, אלא אף עלה לגדולה עצומה, וכך תהיה אחרית הגאולה העתידה בב"א]
סיום דברי המדרש: מי מחכה לגלויות שיהיו לשם ולתהלה, מי מחכה לסוכת דוד הנופלת שיקימנה הקב"ה…מי מחכה שיהיו כל העולם אגודה אחת, שנאמר [צפניה ג' ט'] כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם ה' לְעָבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד.
ביאור הדברים שכמו כן אנו צריכים להבין ולהאמין לכל ההבטחות, שיהיו כל ישראל לשם ולתפארת, ועוד יקום מלכות בית דוד, ועוד יהיו כל ישראל וכל העולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם אעפ"י שאין כעת הסיבות הטבעיות שמראים על זה, אבל יש לנו את הכלל שאף בכל המצבים סופם לא היה מסיבה טבעית אלא מסיבה רוחנית, אם כן יש לנו לבטוח בה' אשר גדולה זכות הבטחון שיצמח ממנה אחרית למעלה מכל שכל סיבה ומסובב. כמו סופו של אברהם שזכה לבן…של יעקב שזכה לעשירות…יוסף שנתברך במלכות ומשה שנעשה מושיע לישראל…
[לימוד הדרכה בחינוך ממדרש זה]
וכמה פעמים אנו רואים בחוש שכמה תלמידים שלפי מבט חיצוני אי אפשר להגיד עליהם כלל מאחריתם וסופם, ואח"כ נתברר שתופסים מקום היותר חשוב בחיים, עד שלא יאומן כלל כי יסופר, ובעל כורחינו אנו צריכים להבין כי רק סיבה רוחנית יש כאן, כי מצד סיבה גשמית אי אפשר זאת בשום אופן. והסיבה היא בזכות שבירת הרצון. אצל יוסף שאמרו חז"ל שכל מצב המלוכה שהשיג במצרים, היה בזכות שבירת הרצון, ולא רק הנס של המלכות בלבד, אלא גם הנס של קריעת ים סוף היה ג"כ בזכותו, וכמו שאמרו חז"ל (מדרש תהלים קי"ד ט') הים ראה וינוס, מה ראה…ארונו של יוסף יורד לים, אמר הקב"ה ינוס הים מפני הנס מן העבירה, שנאמר (בראשית ל"ט י"ג) וינס החוצה, אף הים נס מפניו שנאמר הים וראה וינוס…
עלינו להרגיש את המציאות הזו, שכל האחרית של הראשונים לא היה ניכר עליהם מתחילה, מפני שרק הסיבה הרוחנית גרמה את עלייתם וסגסוגם. אם כן צריך כל אחד להגביר את הרגשת השכל על הרגשת הדמיון, אעפ"י שלא יכול להעלות על דעתו את אחרית הדברים, אבל בשביל זה לא יגרע מדרגת הסיבה הרוחנית, כי טבע הרוחניות הוא למעלה מהשכל הסיבה והמסובב.
'ומה נעשה? הדמיון נחל שוטף והשכל יטבע' סיבה טבעית יש להדמיון והשערה. וזה נותן חיות בלב המקוה, אבל סיבה רוחנית מובן בשכל, אך אין לו דמיון, לכן ינצח הדמיון את השכל, 'אם לא נוליכנה באניה, שהיא רגשת הנפש וסערת הרוח' [אגרת המוסר לרבי ישראל סלנטר ד"ה פגעי התבל], ועלינו ללמוד מוסר בהתפעלות והתרגשות, ואז נתעלה מעל גלי הדמיון השוטף ונעלה מעלה מעלה בעז"ה. עכ"ל הרב יצחק ולדשיין זצ"ל הי"ד.
הרב מרדכי בריסק[9] כותב בספר דרשות מהר"ם בריסק בדרשה לשבת שובה (תרצ"ד ד"ה ונחזור לדברי אגדה) וזלה"ק:
הרב מרדכי בריסק הי"ד
…מה שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ט' י"ג) אֵ֣שֶׁת כְּ֭סִילוּת הֹֽמִיָּ֑ה פְּ֝תַיּ֗וּת וּבַל־יָ֥דְעָה מָּֽה ופירש באלשיך שם כי בא שלמה המלך ע"ה לבטל תלונות בני אדם האומרים מה נשתנה היצר הטוב מהיצר הרע, כי אם היה היצר טוב בא אל האדם כל כך כהיצר הרע גם כן היינו שומעים לו, ותירץ דהנה אנו רואים בעולם המסחר דהסוחר המביא אבנים טובות ומרגליות אינו צריך ריבויי דברים לפתות הקונה, לא כן סוחר שבא למכור סחורה מזויפת צריך השתדלות רב למכור סחורתו.
כן הוא החילוק בין היצר טוב ליצר הרע כמובן, ועל כן אומר הכתוב אשת כסילות הומיה שמדברת הרבה, ולמה, כי היא פתיות ובל ידעה מה שהסחורה מגונה וצריכה לדבר הרבה שתוכל למכרה. וזה שנאמר גבי יוסף (בראשית ל"ט י') וַיְהִ֕י כְּדַבְּרָ֥הּ אֶל־יוֹסֵ֖ף י֣וֹם׀ י֑וֹם, מזה הבין יוסף כי מעשה היצר הרע היא זאת ולא שמע אליה, וזה שאמר התנא (אבות ג' ט"ז) החנות פתוחה של היצר הרע והוא מקיף וסובב את העיר בסחורה ולפתות בני אדם בראיה שמיעה ודיבור וכיוצא, אמנם מזה עצמו שהוא צריך השתדלות כל כך, מזה נדע ששקר במענה פיו כי לסחורה טובה אין צורך רוב השתדלות, אמנם שיוכל להנצל ממנו בענינים כאלו אשר מקושרים בתאוות עצומות, צריך עזר וסעד ממעל…
'ואני' שתי משמעויות
וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר… וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא. (ל"ז כ"ט-ל'). הרב שמעון בצלאל ניימן זצ"ל הי"ד בספרו פנינים יקרים החדש מביא דברי מעשה רוקח לרבינו אלעזר רוקח אב"ד אמשטרדם וזלה"ק: …איתא ברש"י…כל זמן שהיה יעקב באבילות לא שרתה עליו שכינה, דאין השכינה שורה מתוך עצבות. וידוע (זהר בראשית י' ע"ב) שכינה נקראת 'אני'…ובזה מבואר: הילד איננו ו'אני' פירוש גם השכינה, דאם היתה אצלו היתה מגלה לו ואני [ראובן] לא הייתי חייב בדבר. עכשיו שהילד איננו וגם אני [השכינה], אנה אני [ראובן] בא!.
[1] תחילת עריכתו בכ' בכסלו יום אזכרתו של מו"ר הרב דוד ב"ר חיים (פוקס) זצ"ל, הרב יצחק הוטנר זצ"ל, בכ"ד בכסלו יום פטירתם של הרב חזקיהו מדיני ה'שדי חמד', והרב אהרן יהודה לייב שטיינמן זצ"ל.
[2]בן פורת יוסף (בראשית ויחי מ"ט כ"ב) פירש רש"י בן חן…בן פורת עלי עין פירש רש"י וזלה"ק: חִנֹו נטוי על העין הרואה אותו.
[3]ירושלמי הוריות (פ"ב ה"ה) ואף איקונין של רחל ראה. אוקיר טובה למו"ר הרב יעקב פישר שליט"א שלימדני זאת.
[4] הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל (תרמ"ה – ד' בשבט תשכ"ו) בעהמ"ח שו"ת שרידי אש. מגדולי התורה בדור שלפני השואה, אישיות מיוחדת ורב גונית. נולד בפולין, בשנות ילדותו התגורר במקום מושבו של הרב אליהו ברוך קמאי זצ"ל, שלימים נתמנה לראש הישיבה ורבה של מיר. גאונותו של הרב ויינברג באה לידי ביטוי בשנות ילדותו, כאשר הקשיב לשיעורו של הרב קמאי, וכשהרב שאלו, האם הוא מבין? ענה שכן אבל יש לו קושיה בנקודה זו וזו. הרב קמאי השתומם, באשר הלומדים הותיקים כבר איבדו את ה'חוט המקשר' בשיעור הלמדני, והילד שואל כהלכה, מאז למד אתו בקביעות, וכשנקרא לשמש כראש הישיבה במיר נטל את יחיאל יעקב אתו. ממיר עבר לסלבודקה שם הכיר את הרב משה מרדכי אפשטיין זצ"ל ולרב נתן צבי פינקל ה'סבא' מסלבודקא. במיר היה חברו של הרב אליעזר יהודה פינקל חתנו של הרב אליהו קמאי, ששימש לאחר מכן ג"כ בראשות הישיבה במיר. בהיותו צעיר לימים נתמנה לרב בעיר פילווישקי שבליטא. כאן החל עבודת קודש בציבור. הקים 'קיבוץ' לבני תורה צעירים ובעלי כשרון, והדריכם בנתיבות התלמוד. הצטרף לאגודת ישראל. כתב מאמרים תורניים בקובץ יגדיל תורה אותו ערך הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל (לימים עלה לירושלים)
[5] הספר לבושי מרדכיעה"ת ומועדים בשני כרכים יצא לראשונה מכת"י ע"י הרב יצחק פנחס פריינד (ברוקלין תשע"ט)
הרב מרדכי לייב וינקלר (תר"ה-תרצ"ב) מגדולי רבני הונגריה בתקופה שלפני השואה, נחשב מעמודי ההוראה. למד אצל תלמידו של החת"ם סופר הרב יצחק אהרן לנדסברג זצ"ל, ושרשי תורתו ושיטתו של החת"ם סופר נקבעו באישיותו. תשובותיו בהלכה נכתבו בשו"ת לבושי מרדכי שיצא לאור עוד בחייו. בתשע"א יצאו מחדש כל חלקי השו"ת בד"כ. כמו"כ חידושיו למסכתות הש"ס נערכו אף הם מחדש. נפטר בי"ז בתמוז תרצ"ב. היתה לו בת יחידה שהתחתנה עם הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל שלימים נעשה רבה של העדה החרדית בירושלים, אך ממנה לא נולדו ילדים, [הרב דושינסקי נישא בשנית ומזווג זה נולד בן יחיד] וזכרו בעולם זוהי תורתו. ופטירתו סמוך לשואה, לכן הבאתי מדבריו בחיבור זה.
[6]הרב יצחק ולדשיין (מכונה ה'שרשובר' ע"ש עיר הולדתו) זצ"ל הי"ד, מבכירי תלמידי ר' יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל מנובהרדוק בעמה"ח מדרגת האדם (בי"ז בכסלו יום הסתלקותו). הספר עצמו הינו מערך הבנוי על שיחות עמוקות ביותר שמסר בישיבה, ונכתבו ע"י בכירי תלמידיו. הרב עבר על הדברים והגיהם. מהכתיבות החשובות ביותר היו אלו של תלמידו הרב יצחק ולדשיין, רוב הספר נערך עפ"י כתיבותיו. לימים נשא את נכדתו (היא אחותו של רב חיים שמואלביץ זצ"ל שלימים נתמנה כראש ישיבת מיר.) מישיבת נובהרדוק גדלו גדולי עולם ביניהם הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב יחזקאל אברמסקי בעהמ"ח חזון יחזקאל על התוספתא. ה'סטייפלר' ועוד. דברי תורה מהרב ולדשיין שהיה בעל כושר ביאור ומסר שיחות מרוממות בישיבות בית יוסף שנוסדו ע"י 'ישיבת האם' בנובהרדוק, נחרטו בספר גוילי אש שהינו אסופה מגדולי נובהרדוק שנספו בשואה (יצא לאור בירושלים בתשל"ג) וכן בספר רחב ומקיף של שיחותיו ומאמריו של הרב ולדשיין תורת יצחק שיצא לראשונה בתשל"ד, ובשנית במהדורה מורחבת ומפוארת בתשע"ז שבחלקו השני נכתבו תולדותיו ותולדות בנו הרב רפאל ולדשיין זצ"ל שהוגלה לסיביר וזכה להנצל עם אמו לעלות לארץ ישראל והקים משפחה לתפארת. רבי יצחק ולדשיין נרצח עם תלמידי ישיבה עמם נלקח באמצע שיעור שמסר באיזור וילנא בתמוז תש"א.
[7] ביאור הדברים (עפ"י מדרש רבה המבואר) ששר המשקים רצה לזכור ולהזכיר את יוסף, ולכן עשה תנאים כלומר מאורעות שיזכירו לו את הדבר, וכן חיפש הזדמנויות נאותות להזכיר את יוסף, ואפילו עשרה קשרים בבגדיו כדרך הרוצים לזכור דבר מה ועושים קשר בבגדיהם. אך בהשגחת ה' מכוונת כל אלו לא הועילו והוא שכח, וזאת מכיוון שעדיין לא הגיעה השעה מאת ההשגחה הראויה לך, וכן כדי שלא יתלה שר המשקים את הצלתו של יוסף מעצמו.
[8] המדרש ממשיך ומונה אירועים מכל כתבי הקודש שעולים למנין תשעה. רבי שמואל אשכנזי בפירושו יפה תואר השלם, מבאר באריכות מה נלמד מכל אחד מאירועים אלו. הוא מלמדם הן במובן הגאולה ומהלך כלל ישראל, וגם במהלך של האדם הפרטי.
[9]הרב מרדכי בריסק הי"ד (תרמ"ז-תש"ד). נולד בהונגריה. למד אצל אביו הרב יהושע בריסק ואח"כ אצל הרב מרדכי לייב וינקלר בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי. בגיל ח"י הוסמך להוראה ע"י הרב פינחס חיים קליין, ובהגיעו לשנת הכ"ג נתמנה לדיין. בצעירותו התכתב עם גדולי עולם ביניהם רבו הלבושי מרדכי, המהרש"ם – הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, האדמו"ר ממונקטאש הרב צבי הירש שפירא בעהמ"ח 'דרכי תשובה' זכר צדיקים לברכה. בהיותו בן ל"ג נבחר לשמש ברבנות במחוז טשאנד שברומניה, חמישים ישובים היו פרושים תחת חסותו. במקום זה הקים ממלכה של תורה ומפעלי חסד רבים. הישיבה שהקים ועמד בראשה היתה מפאר פעולותיו. ייסדה בפחות ממנין בחורים עד שבשיא תפארתה נהרו אליה אלפי תלמידים ונחשבה לישיבה הגדולה ביותר ברומניה וטרנסילבניה הסמוכה לה. שיעוריו הלמדניים היו בנויים לתפארה משילוב של ביאור הפשט הישר והגיון צלול שצלח נחשולי קושיות ותמיהות במהלך בניית הסוגיה. אמנם גדלותו התפרשה גם לשדה הפסיקה ההלכתית. בסוגיה הלכתית קשה של מחלוקת בענין כשרות המקוה בעיירה מסויימת בהונגריה בין רב המקום טען לכשרות המקוה, לדומ"ץ שאסרה בגלל סוגיה של 'זחילה שאינה ניכרת' (מובאת בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ד בסימנים הראשונים). המהר"ם מבריסק נטה לדברי הרב ולהכשיר את המקוה. הגם שרבנים מהונגריה רצו אפילו ל'רווחא דמילתא' לתקנו, הוא טען בתוקף להשאירו בכשרותו ללא תקון כדי לא להוציא לעז על הראשונים ילדי ישראל הקדושים והטהורים. בסופו של דבר נמסר הדבר לזקן רבני הונגריה הרב שלמה זלמן עהנרייך אב"ד קהילת שימלוי זצ"ל הי"ד, בעהמ"ח שו"ת לחם שלמה, שהכריע להיתר. בספר ממנו הובאו הדברים לקמן נמצאות דרשות רבות שמסר לבני הישיבה כ'פתיחה' לזמני הלמוד, וכן דרשות לימים נוראים שבת הגדול ועוד. הספר יצא לראשונה מכת"י תשמ"ז (ברוקלין) דרשתו האחרונה שנאמרה ונדפסה היתה של שבת שובה תש"ד, כאשר מרבית יהדות אירופה כבר נרצחו ע"י הנאצים ימ"ש, והכורת שעלה על יהדות הונגריה בסוף מלחמת העולם השניה, עלה בסערה השמיימה גם המחבר בי"א בסיון תש"ד. בנו הרב אהרן צבי בריסק זצ"ל ניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל והקים בנתניה ישיבת 'מהר"ם בריסק טשעקא' ע"ש אביו. אך טרם הגיע לגיל חמישים נגדע האילן בשיא פריחתו. הספר הזה וכמו"כ חידושי סוגיות מהר"ם בריסק שיצא לאחר שנים נוספות, המשיכו את שושלת קודש הזהב ע"י נכדיו וניניו. (התולדות נכתבו עפ"י הקדמת המלבה"ד, וכמו"כ עפ"י מאמר 'בקדושה של מעלה' לרב פינחס אליהו אייזנטל שליט"א התפרסם בתוספת ל'המודיע' ערב שבועות תשס"ג.)
להבנת כותרת תמוהה זו, אקדים יסוד אותו נרחיב בהמשך הדברים: ישנן שתי דרכים בהן יכול האדם לעלות מעלה מעלה בעבודת ה' יתברך, האחת דבקותו והתקשרותו בחברים טובים וצדיקים שאיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק ונתחזק בעשיית נחת לבוראנו ברוך הוא. זו אחת מאשיות הבנין בעולם החסידי בהתועדיות החסידים והיותם בחבורה קדישא אחת, כלהבה העולה מעלה מעלה. אך ישנה גם דרך אחרת והיא הראיה במעשיהם של הרחוקים מעבודת ה' מחד גיסא, אך עוסקם בלהיטות בהבליהם מאידך גיסא, כמה מחשבה, מרץ תשוקה ישקיעו ב'עורבא פרח', כך יתבונן ירא האלקים אם להבלים כאלו הם כה עוסקים בלהיטות, כמה אני צריך לשמוח ולהתאמץ ולדבוק בעבודת ה' יתברך להבדיל.
מכאן נשים פנינו לדבריו של הרב חיים אפרים באלאיטי זצ"ל הי"ד בספר שליקטו תורותיו אשל חיים וזלה"ק:
עם לבן גרתי, פירש רש"י: ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים.
[ומביא מידידו הגאון הצדיק הרב צבי הירש פרידלנדר זצ"ל הי"ד אב"ד ליסקא בספרו על תהלים שערי הישר] הנה יש ללמוד עבודת ה' מן דרך הרשעים, אם המה לתאוות גופניות יש להם חשק והתלהבות כל כך, איך יש להתלהב לעבודת ה' יתברך שהוא ענין נצחי…ובזה פירש הבעש"ט זצ"ל הכתוב (תהלים קי"ט צ"ח) מֵ֭אֹ֣יְבַי תְּחַכְּמֵ֣נִי מִצְוֹתֶ֑ךָ כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם הִיא־לִֽי, כי מה שמפתה אותו האויב לתאווה זמנית ע"י זה בעצמו – תחכמני מצוותיך, ר"ל [רוצה לומר] איך לקיים מצות ה' יתברך כי לעולם היא לי, ענין עולמי נצחי, אלו דברי קדשו.
הרב צבי הירש פרידלנדר הי"ד
אך אין זה דרך המובחר לעבודת ה' יתברך, כי ע"י כך גם לרשעים יש חלק בעבודתו כי המה גרמו לו, אלא עבודה הנבחרת היא שתהיה בלי לימוד מן דרכי הרשעים, רק מתורה גופה יתלהב עצמו לעבודת ה' יתברך. כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט ל"ז) העבר עיני מראות שוא, ר"ל מלראות מעשיהם של רשעים, רק – בדרכיך חיינו, היינו ע"י דרך התורה גופא יתלהב לעבודתו יתברך, וזה היה ג"כ טענתה של מידת הדין שסברה שהיו צדיקים ע"י הלימוד מן הרשעים, והמה הגורמים לצדקתן, וא"כ טענתו היתה כי גם המה יהיו ניצולים כי התגלגל זכות על ידיהם. ועל זה השיב הקב"ה הללו צדיקים גמורים ר"ל מעצמם בלי לימוד מן דרכי הרשעים ואין להם חלק בעבודתן, וממילא הללו רשעים גמורים אין להם שום זכות.
ועתה פירוש הכתוב (תהלים א' א') אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וכו' היינו ללמוד מן מעשה הרשעים, וזה שדרשו חז"ל לטרטיאות ולקרקסאות של עכו"ם. ר"ל לימוד ע"י כן לעבודת ה', כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת ה' חֶ֫פְצ֥וֹ [וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה (תהלים שם ב')] ר"ל מתורה גופא יתלהב לה' יתברך, ולכן לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים [עכ"ל הרב צבי מספרו שערי היושר.]
[כעת מבאר הרב חיים אפרים באלאיטי עפ"י היסוד הזה] ועפ"י זה יש לבאר גם במ"ק [מקרא קודש דהיינו הכתוב (משלי כ"ג י"ז)] אַל־יְקַנֵּ֣א לִ֭בְּךָ בַּֽחַטָּאִ֑ים כִּ֥י אִם־בְּיִרְאַת־ה' כָּל־הַיּֽוֹם, רוצה לומר ללמוד מדרכיהם הרעים האיך יש להתלהב למצוות ולמעשים טובים, כי אם ביראת ה' כל היום – רק מתורה גופא יתלהב עצמו לעבודה בלב תמים תמיד בכל עת…
וכן יש לבאר כוונת רש"י ז"ל תרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים – לא למדתי עשיית מצוות ה' ממעשיו הרעים כמו שהוא עשה החטאים והעוונות בהתלהבות, רק מתרי"ג מצוות גופא התלהבתי לעבודת ה' יתברך. עכ"ל הרב חיים אפרים באלאיטי זצ"ל הי"ד.
שואל הרב שלמה זלמן ערנרייך[2] זצ"ל הי"ד בספרו טיול בפרדס וזלה"ק:
הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד
תיבת ותוכל מיותר כיוון שאמר כי שרית, דהיינו לשון שר ושורר, וא"כ כבר אמר שיעקב הגביר [כלומר התגבר] עליו ושורר עליו.ונראה לענ"ד דאמת כל מעשה אבות סימן לבנים, כמו שהאריך הרמב"ן ז"ל בפרשת לך [לך] (בראשית י"ב ו') והוא הכל לתכלית בניו בדורות העתידים, וזה ענין המסורה 'בא אחיך במרמה ויקח ברכותיך' (שם כ"ז ל"ה) על עמך ברכתך סלה (תהלים ג' ט') כי יעקב לא היתה כוונתו ליקח הברכות עבור עצמו רק שיהא סימן לטובת בניו בדורות העתידים, דהיינו – על עמך ברכתך סלה. וכמו"כ מה שנלחם המלאך עם יעקב דהיינו הס"מ [כינוי למקטרג על ישראל] שרצה להחטיאו ולא יכול לו, הוא כדי שעם ישראל בניו בדורות העתידין יהיה ג"כ בכוחם להגביר על היצר הרע ולכבוש אותו, והוא לפי שיעקב אבינו כבשו בכח גדול וביד חזקה הוריש כח זה לבניו עד סוף כל הדורות שמי שירצה ללחום עם היצר הרע יכבוש אותו.
וזה כוונת הכתוב, דהמלאך באמת אמרלו רק – כי שרית עם אלקים ועם אנשים, ומאחר שיעקב כבש בכח גדול את הס"מ, אמרה התורהלנו – ותוכל, כלומר גם אתה תוכל לכבוש, רצונו לומר כל ישראל עד סוף כל הדורות. עכ"ל הרב ערנרייך זצ"ל הי"ד.
האדמו"ר מקאליב זצ"ל מנחם מנדל טאוב זצ"ל בספרו קול מנחם עה"ת (ח"ו מהדורה ג') כותב וזלה"ק:
ובחז"ל (חולין צ"א ע"א) העלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד. מבאר האדמו"ר – כל סיבת החושך והערפל בא מהאבק שעושה הסטרא אחרא להפריד ולהבדיל בין אחד לשני, שלא יתנו יד ויעזרו איש לרעהו, כי אם היו מתחברים יחד, אז אין שום כח בעולם שיכול להפרידם.
הפכים הקטנים היו של נס ולכן יעקב חזר לקחתם
עוד כתב בספר הנ"ל ביאור נוסף באותו פסוק וזלה"ק:
בדעת זקנים מבעלי התוספות כתבו וזלה"ק: פירש רש"י מלמד שנשאר על פכים קטנים. וסמך לדבר מדכתיב 'לבדו' – אל תקרי לבדו אלא לכדו.
בחומש תורה שלימה[3] [בראשית ויצא כ"ח י"ח אות קל"ו] לרב מנחם מנדל כשר זצ"ל הביא בשם פרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ה) [וזלה"ק]: וישב יעקב ללקוט את האבנים ומצא את כולם אבן אחת, ושם אותה מצבה בתוך המקום וירד לו שמן מן השמים ויצק עליה שנאמר (בראשית כ"ח י"ח) [וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה] וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ.
ולפי זה יובן בס"ד למה יעקב ע"ה סיכן עצמו לחזור לבדו על אותו כד, כי יתכן שאותו כד השמן שירד לו בדרך נס מן השמים, ולכן הלך במסירות נפש כדי להביאו חזרה כדי שישמש זכר לזרעו אחריו[4]. עכ"ל האדמו"ר מקאליב זצ"ל.
בספר ארץ צבי עה"ת לרב אריה צבי פרומר[5] זצ"ל הי"ד הגאון מקוזי'גלוב, מבאר משמעות שמותיו של יעקב נקרא ישראל וישורון, כדאיתא בישעיהו [(מ"ד ב') כֹּה־אָמַ֨ר ה' עֹשֶׂ֛ךָ וְיֹצֶרְךָ֥ מִבֶּ֖טֶן יַעְזְרֶ֑ךָּ אַל־תִּירָא֙ עַבְדִּ֣י יַעֲקֹ֔ב וִישֻׁר֖וּן בָּחַ֥רְתִּי בֽוֹ]. והנה בתנא דבי אליהו [רבה כ"א] ואומרים זאת כל יום: לעולם יהא אדם וכו' עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון. נראה דשני שמות אלה ישראל וישורון, מקבילים לעומת שני דברים שקדמו, האחד מאהבתך שאהבת אותו, שני ומשמחתך ששמחת בו. כי יעקב עמוד התורה, ובתורה יש שני דברים: לימוד התורה הקדושה וחידושי תורה. תורה מביאה אהבה, כמבואר ברש"י (דברים ו' ה' מה'ספרי') ואהבת את ה' אלקיך, ומהו האהבה – והיו הדברים האלה… על לבבך…הרי דתורה מביאה לאהבה, וכן מפורש בש"ס (סוטה כ"א ע"א) דתורה היא אהבה, וכן כתב רש"י שם בד"ה לכבות את האהבה, זו תורה. וכמים הפנים לפנים מעוררת אהבה למעלה. ולעומת זה נקרא ישראל שמרמז כי שרית עם אלקים, היינו עם שרו של עשו, זה היצר הרע שרוצה למשוך האדם לתאוות העולם הזה, וע"י תורה זוכה אדם לאהבת ה' יתברך, ממילא זוכה לסלק מעליו כל אהבות עוה"ז כי 'כשזה קם, זה נופל'.
וע"י חידושי תורה זוכה לשם ישורון, כי בזה"ק (אמור ק"ד ע"ב) דיעקב הוא 'ריש לחדוותא'[6] ושמעתי משום דכתיב (תהלים צ"ז י"א) ולישרי לב שמחה. ויעקב נקרא ישורון, ע"כ הוא 'רישא לחדוותא'. גם שמעתי שהרבי מקוצק זצוקלה"ה הגיד בזו הלשון [בתרגום מאידיש] בשמים אין שעשוע גדול יותר מאשר ממחדשי חידושי תורה, ע"כ [עפ"י] לשונו הטהור.
הנה דחידושי תורה גורמים שמחה בשמים, ע"כ מידה כנגד מידה נותנים לאדם כח 'ישורון', כדי שיהיה כלי מוכן לשמחה, כמו שכתוב ולישרי לב שמחה. מזה יש לנו ללמוד כי באמצעות לימוד התורה זוכה אדם לשם 'ישראל' וזה פירוש מאמר חז"ל (קדושין ל' ע"ב) בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, כי ע"י התורה זוכה לשם ישראל, הארה מ'כי שרית עם אלקים…ותוכל' שזוכה לנצח שרו של עשו שהוא היצר הרע, ובאמצעות חידושי תורה זוכה אדם להיות ישר ולשם ישורון, ונעשה כלי מוכשר לקבל שפע שמחה, יזכני ה' לשניהם יחד. עכ"ל הרב ארץ צבי זצ"ל.
מבאר בספר ביאורים ודרושים על ההפטרות עין צופים לרב עזריאל זעליג נח קושלבסקי[7] זצ"ל הי"ד בהפטרתנו וזלה"ק: כאשר בשאר מלחמות יתערבו מלכי ארץ אשר סביבותיהם לפשר בין המנצחים והמנוצחים, והצירים [נציגים] שלהם יתאספו באחת הערים של ממלכה אחרת העומדת מרחוק מללחום ואינן נוגעות לפי הראות, ושמה יסדרו איך לעשות הפשר [כלומר ההסכם], אבל לא יתאספו בעיר הבירה של הממשלה המנצחת, שלא לתת לה כבוד הנצחון כל כך. אך כל זה אם הממשלה המנצחת לא עשה נצחון גדול, או כי גם היא משועבדת להיות סרה למלכות אדירות נעשו למלאכי שלום, לסדר ולערוך כמה מסים וארנוניות מחויבת לשלם המנוצחת להמנצחת.
אבל אם הממשלה אשר יצאה בנצחון איננה סרה למשמעת מלכי תבל, כי אין ממשלה אדירה למעלה ממנה, אז אחרי גמר המלחמה אינה מניחה שיתערב זר בענינים שלה, ורק היא בעצמה עם כל המושיעים שלה יסעו לעיר הבירה שלהם בעצמם לסדר משטר בממשלה אשר כבשה תחת ידה, ותשפוט אותם כחפצה ורצונה באין מציל.
וזהו שאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, ולא באיזו עיר ממשלות אחרות, כי אז תהיה לה' המלוכה, ואם כן מי יעז אז להתערב בעניני של מלך מלכי המלכים הקב"ה, אחרי אשר יקבלו כולם את עול מלכותו עליהם לעבדו שכם אחד. עכ"ל הרב בעהמ"ח עין צופים זצ"ל הי"ד.
בי"ז בכסלו יום הסתלקותו של ר' יוסף יוזל הורביץ מנובהרדוק בעהמ"ח 'מדריגת האדם'. רבים מתלמידיו נספו בשואה הי"ד.
[1] לקראת סיום עריכת הגליון (אור לעש"ק ט"ו בכסלו תשפ"ב) באתנו השמועה המרה להסתלקות אחד מגאוני הדור משרידי דור קודם הרה"ג הרב שלמה יהונתן יהודה בן הרב אהרן פישר זצ"ל בעהמ"ח בית ישי סוגיות ודרשות (בתקופת לימודי בכולל מר"ץ מבשרת ציון, זכיתי לשמוע דברות אש קדשו מידי הגיעו לעתים מזומנות לכולל).
[2]הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד, רב של קהילת שאמלויא בהונגריה. כתב ספרים ביניהם שו"ת לחם שלמה, אבן שלמה עה"ת ועוד. לעיניו שרפו הגרמנים ימ"ש חבור גדול ומקיף בכת"י על מסכת אבות שעמל עליו במשך כ"ה שנים, וכן שני חלקים מכת"י של חבורו טיול בפרדס, לקוט נפלא בסדר א"ב של דברי דרוש. הספר טיול בפרדס סביב 'אגרת הטיול' (לרב חיים אחי המהר"ל) ניצל, ונדפס לראשונה בירושלים ע"י בנו הרב יהושעעהרנרייך בתשי"ז. בתשע"ו נדפס מחדש בברוקלין ע"י נכדו יחד עם שני כרכים של טיול בפרדס שנותרו מהשריפה הגדולה ונדפסו לראשונה בתרצ"ט. המחבר עלה בסערה השמיימה בימי השואה בסיוון תש"ד, עם בני קהלתו. ספר דרשות מכת"י, אגרות וכן לקט מכתביו לחנוכה ולשבועות בשם לחם שלמה יצאו לאור בארה"ב במהלך השנים, ניתן לראותם במאגר 'אוצר החכמה'
[3] חומש תורה שלימה הינו מפעל אדירים שבו לוקטו דברי חז"ל ממדרשים שונים, זה"ק וכתבי יד רבים מסודרים וערוכים עפ"י סדר פסוקי התורה. מלאכה זו נמשכה עדיין לא נסתיימה במשך עשרות שנים. עד סוף חומש במדבר יצאו ארבעים ושנים כרכים (בשנת תשנ"ב אוחדו לאחד עשר כרכים גדולים) בהם נתוספו ביאורים מקורות נוספים. וכן כרכים העוסקים כולם בתרגומי התורה (כרך כ"ד), ובכתב התורה ואותיותיה (כרך כ"ט)וכן בחומש שמות הרחבות נושאים מתוך הפרשה) כמו"כ יצאו מגילת אסתר ומגילת שיר השירים ורות בצורה דומה.
[4] מן הענין להוסיף שבספר לוית חן – מבנים ותצורות בזמן לחנוכה לרב מתתיהו וינברג (פרק י'. הוצאת פלדהיים תשמ"ח) הביא מפירוש על רש"י צידה לדרך לרב יששכר איילנבורג ומקורו במהרש"ל אשר כתב [יריעות שלמה על רש"י נדפס בחומש י"א מפרשי רש"י עה"ת] אמר הקב"ה ליעקב: אתה מסרת נפשך על פך קטן בשבילי, וגם אני בעצמי אשלם לבניך בפק קטן לבני חשמונאי.
[5]הרב אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד (האדמו"ר מקוז'יגלוב). מגאוני פולין בתקופה לפני השואה. היה תלמידו של האדמו"ר מסוכטשוב בעהמ"ח אגלי טל ושות אבני נזר, לאחר פטירתו נתמנה ע"י בנו ה'שם משמואל' לראש ישיבת סוכטשוב והוא אז בן ז"ך שנים בלבד. חיבר ספרים שיח השדה, ובתקופה מאוחרת יותר סמוך לימי החורבן את ספרו המפורסם ארץ צבי סוגיות בהלכה (כיום נמצאים ג"ח). הרב מאיר שפירא מלובלין זצ"ל ביקשהו לבוא וללמד בישיבתו, אך מטעמים שונים סירב, אך לאחר הסתלקותו הפתאומית של הרב מאיר שפירא, נענה ובא לעמוד בראש ישיבת חכמי לובלין עד לסגירתה בימי השואה. ספר זה (חידושיו לתורה) הינו עלים מוצלים מאש ע"י תלמידו נאמן רוחו, הרב יצחק יעקב ארליך זצ"ל שרשם בתקופת לימודיו את השיחות שנאמרו ממנו, וזכה להסכמת והערכת רבו. כשעלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ד הביאם עמו, וכך נצלו שיחות אלו. ממנו גם עדות על גדלותו וקדושתו של רבו, יחד עם גדלותו בנגלה, היה מרומם ונשא בתורת החסידות והסוד וידע כל הזה"ק בע"פ, וגם תיאר את הבכיות הנוראות בעת שהיה עורך תקון חצות. האדמו"ר ומשפחתו נספו כולם בשואה בלא להשאיר שריד. יהיו חיבורי תורתו הקדושה זכר עולם לנשמותיהם. ספר זה (עה"ת) יצא לאור לראשונה ע"י בן תלמידו הרב יהודה ארליך בשנת תש"מ, בשנת תשפ"א יצאה מהדורה חדשה מורחבת.
[7]הרב עזריאל קושלבסקי זצ"ל הי"ד, נולד בשנת תרכ"ז בפולין. התייתם מאביו בגיל צעיר וגדל ולמד בבית סבו, הרב אריה לייב זצ"ל. לאחר שלמד וספג תורה בלומז'ה ובשצו'צין, נשא לאשה את שרה גילדה מחשובי בעיירתו. אשתו הצדקת אפשרה לו להשתלם ב'כולל קובנא' מספר שנים, שם הוסמך להוראה ע"י הרב צבי רבינוביץ זצ"ל בנו של רבי יצחק אלחנן אב"ד קובנא. לאחר ששב לעיירת מגוריו נתמנה לדיין ומו"צ, ואח"כ נמנה לרב ולאב"ד. במשך כארבעים שנה שימש כרועה לצאן מרעיתו, עד שנספה בשואה על קידוש ה' עם קהלתו בטרבלינקה בכ"ט בטבת תש"ג. ספר נוסף של המחבר לבוש עדנים על מסכת ע"ז, שהיה מוכן בדפוס, פירוש לתהלים וכתבי יד נוספים, עלו על המוקד. הספר יצא לראשונה בווילנא תרפ"ג, ובמהדורה שניה בתשכ"ד (ממנה נערכו הדברים) ע"י בנו הרב יקותיאל עזריאלי (קושלבסקי), שהיה רב בזכרון יעקב במשך ששים שנה. הרב עלה ארצה עם קבוצה מישיבת סלבודקה ליסוד הישיבה בחברון (תרפ"ה), ובעת הפוגרום הנורא בשבת בשנת תרפ"ט, נצלו חייו בנס. נפטר בי"ג בטבת תשנ"ג. עותק של הספר ממהדורת תשכ"ד, הגיע לידי בחסד ה' יתברך, מדוכן ספרים יד שניה ליד בית הכנסת מוסאיוף שכונת הבוכרים בירושלים לפני שנים רבות. בשנת תשפ"ב יצאה מהדורה חדשה ע"י נכדי המחבר, החידוש החשוב בנוסף להדפסה חדשה מאירת עינים, תוספת מראי מקומות, וכן ההפטרות בשלימותן, נדפס ספר שנחשב כאבוד מהמחבר ממעונות אריות הספדים שנאמרו לאחר מלחמת העולם הראשונה על גדולי ישראל ביניהם ר' חיים מבריסק, ר' דוד פרידמן מקראלין, וכן יהודים שנהרגו ע"י רשעי אומות העולם. ספר זה נדפס פעם יחידה בבילגוריא בשנת תרפ"ה, אך במהדורת תשכ"ד לא נדפס מכיון שלא ידעו על המצאותו של עותק ששרד.
בספר מורשת גד לקט מאמריו של הרב גד אייזנר זצ"ל הביא בפרשתנו:
…תפלת הערב אין לה קבע (ברכות כ"ו ע"א) ובהמשך דברי הגמרא (שם כ"ז ע"ב) דהיינו למאן דאמר, תפלת ערבית רשות.
בשם האדמור מקוצק [בתרגום מאידיש] תפלת ערבית רשות – אם אינך רוצה, אל תתפלל.
לכאורה זהו תרגום בעלמא של המילים 'תפלת ערבית רשות' אבל יש לכך משמעות עמוקה: באם אינך רוצה, אם אינך מרגיש דחף להתפלל, אזי מוטב אל תתפלל, אין לך את היכולת להתפלל ערבית! מכאן משמע כי אתה אינך 'שייך' לתפלה זו, והיא איננה 'שייכת' אליך…
ישנם דברים בהם נתחייבנו מפי הבורא יתברך. עלינו לקיימם בין אם רצוננו בכך ובין אם לאו. תרי"ג מצוות הוטלו עלינו ויש למלאות אחריהם בשלימות.
ברם ישנם דברים אשר לא שמענו עליהם צווי מפורש. אפשר להתחמק מהם באמתלא כי קשה לעמוד בהם, הם בגדר של 'רשות', באפשרותך לקיימם וביכולתך להמנע מהם.
תפלת ערבית, [זמנה רדת הערב, החשיכה] יסמל את ההסתר. תפלת הערב הלוא היא המשכת אור ה' יתברך אף למעמקי המחשכים. וכפי שכותב השפת אמת (פרשתנו שנת תרל"ד מאמר ד') וזה עצמו פירוש תפלת ערבית כי בודאי בעת חושך אין מקום להתגלות האור, רק ע"י רצון האדם שלא בהדרגה, ע"ז [על זה] מתעורר הארה שלא עפ"י דרך הטבע, כי הכל תלוי ברצון האדם. [ע"כ עפ"י השפת אמת]…
האוהב את בוראו, הרי שיעשה כל אשר לאל ידו למען הפיץ את אורו וטובו של ה' יתברך, ואף בעת ובמקום ההסתר, גם כאשר יהיה הדבר קשה, ואעפ"י שלא נצטווה על כך במפורש.
וכאלו הם דבריו של בעל מסילת ישרים (פרק י"ח) ואז לא יאמר די לי מה שאמור בפירוש או אפטור עצמי במה שמוטל עלי עכ"פ. אלא אדרבה יאמר כיוון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו ית"ש [יתברך שמו] נוטה לזה, יהיה לי לעינים להרבות בזה הענין ולחרחיב אותו מכל הצדדין שאוכל לדון בו שרצונו יתברך חפץ בו.
האוהב אינו מסתפק בקיום המוטל עליו, כי הלא על כן יקרא אוהב, להיותו חפץ במילוי רצון אהובו, הלא ה' יתברך. א"כ תדיר יחפש איככה יוכל להרבות בכבוד בוראו, בכל עת חפץ הוא לעשות רצון אלקיו.
ואכן כן מצינו ליעקב אבינו ע"ה כפי אשר כתב השפת אמת (שנת תרל"ב ד"ה ויצא) ויעקב אבינו ע"ה הכניס עצמו ברצון במקום שנסתר ונעלם כבוד ה' להמשיך גם שם כבוד שמו. [ע"כ מהשפת אמת]
זוהי מהותה של תפלת ערבית, אותה תקן יעקב. באהבתו את בוראו הכניס עצמו אף למקום הסכנה וגם בערבית, בחושך תקן תפילה. אמנם זו רק רשות, אין הכרח, אך יעקב לא היה מסוגל לראות בצער השכינה. קשה היה לו להסכים עם כך שבחרן לא מורגש כבוד ה' יתברך. יצא מבאר שבע עזב את מקום ההתענגות בזיו השכינה וגלה למקום נידח ושמם.
ועפ"י הדבר הזה מבאר השפת אמת (שנת תרל"ד ד"ה ברש"י) את הקשר בין קפיצת הארץ לתפלת ערבית: אך בודאי כפי רצון האדם, יכול לעורר קדושת ה' יתברך בכל מקום. וז"ש רש"ינעקר הר המוריה ובאלכאן. פירוש, כיוון שהיה ליעקב אבינו ע"ה רצון גדול לבוא להר המוריה, אף כי מקום הזה היה מרוחק מאוד, קפץ הר המוריה לכאן. [ע"כ מהשפת אמת].
המוסר נפשו למען בוראו, זוכה אמנם שיעשה עמו נס. וכדברי רש"י (ויקרא כ"ב ל"ב) וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס [ע"כ מרש"י]. כל עצמו של הנס הוא למי שמשליך את חייו ומאוייו מנגד, עבור רצון ה' יתברך. איש כזה המתעלה מעל הטבע ובז לו, הוא הראוי להנהגה שלמעלה מן הטבע, אצלו שייך שיקרה נס, שכן אין לטבע כל שליטה עליו. ברם המתאווה לנס עצמו לא יזכה אליו, אין לו כל שייכות עמו…
ואכן זו ה'ערבית' – הארת הקדושה שבתוך החשיכה. וע"כ כאמור, רשות היא ולא חובה. שהרי מי שאינו רוצה, לא יוכל לזכות לתפלה לאור ה' יתברך במעמקי החשיכה…עכ"ל הרב גד אייזנר[2]זצוק"ל.
לכאורה קשה הם יעקב לא ידע על קדושת המקום, הרי פירש רש"י בפסוק הבא: אמר, אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי בו?!
הרב קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד
ויהיב דעתיה למהדר.
בספר דרך המלך לרב קלונמוס קלמיש האדמו"ר מפיאסאצנה (בעהמ"ח חובת התלמידים) זצוק"ל הי"ד כתב בפרשתנו וזלה"ק:
…איתא מזקני הקדוש הרבי ר' אלימלך מליז'נסק זצללה"ה על הפסוק (שמות כ' א') וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, אנכי…., שכל הדברים שדיבר אלקים וכל המצוות הם 'לאמר – אנכי' וכו' שידע האיש את האנכי ה', וישיג את מציאותו יתברך. עכ"ל.
ולכאורה ישאל השואל: למה צריכים כל כך הרבה מצוות על זה, הלא בדיבור אחד שאומרים לנו שה' יתברך נמצא, כבר יודעים אותו?! אבל רק מי שאינו יודע מה זאת 'ידיעת ה', יכול לדמות שידיעת ה' קל להשיג, ולשאול שאלה [זו]. במשך כל ימי חיינו אנו צריכים לעבוד שנזכה לידיעה זו, וכול האי ואולי. ולא על עומק השגותיו בלבד צריכים יגיעה רבה במשך כל ימי חיינו, רק גם על ידיעה פשוטה שה' יתברך נמצא בשמים ועל הארץ מתחת…
יש ידיעה שנמצאת במוחו של האיש יחד עם שאר ידיעותיו, וכשחושב בידיעה אחרת יכול לשכוח את זו, ויכול גם סתם לשכוח אותה לגמרי. וישנה ידיעה שיותר בולטת ויותר מתפשטת היא בו עד שפועלת גם על שאר ידיעותיו. למשל מי שראה בספר איזה דרך חדש בדרוש או בחסידות ונתפעל ממנה ונהנה, אז איזה זמן שלאחריו כל מה שמסתכל בתורה נדמה לו שהכל מרומז לדבר הזה שראה. ואף שאינו יכול להוציא את הדבר אל הפועל וליישב את המקרא לפי הענין שראה בספר, מ"מ דעתו רוצה לאחוז ולקשר את הדבר במקרא הזה. וזה מפני שידיעה זו שנכנסה עתה בקרבו התפשטה במוחו ופועלת על כל ידיעותיו, עד שכולם נמשכים אחר ידיעה זו שראה בספר…
לכן לדעת את ה' – לא בידיעת המחשבה בלבד די…רק שתכנס הידיעה בנפשו ותתאחד בעצמותו, לכן בכל הכוחות שיוצאין מן הנפש צריכים לאחד ידיעה זו ועל ידיהם לבוא עד עצם הנפש. כי אלמלי היה די בידיעה חצונית בלבד בפעולת כלי המח, כי אז לא היו צריכים יותר. אבל כיוון שצריכים לעבור את חיצוניות הפעולה ולבוא עד עצם הנפש, בכל החלונות והחורים שיכולים לבוא עד עצם הנפש צריכים לבוא על ידיהם. וזה וידבר אלקים וכו' לאמר, אנכי' שאמרנו בשם הרבי אלימלך שכל תורה ומצוות הן שנדע את ה'אנכי ה' ' וכו'.
אבל התורה מרמזת 'לאמר אנכי' לא לדעת את ה'אנכי' בלבד, רק גם לאמר אנכי – לא שידע האיש ישראל את ה' ידיעה שלעצמו בלבד, רק שיוכל לאמר – לאחרים…
והנה בענינו של יעקב אבינו אין לנו השגה, אבל כל איש ישראל צריך לדעת מרמיזת התורה אליו ואל מצבו. ולהנ"ל מרמזת שיעקב אמר, אכן יש ה' במקום הזה' – אכן זה ידעתי מכבר, כי אמר 'אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי וכו' אבל 'ואנכי' – לא ידעתי, הידיעה לא חדרה אל פנימיותי ואל עצמי, ופירש רש"י אילו ידעתי לא ישנתי, כי בזה תלוי הכל, כל איש יודע שה' הוא האלקים, אבל רק מי שהידיעה אינה פעולה חיצונית, ובאה אל עצמו היא פועלת עליו ועל כל שאר ידיעותיו והרגשותיו. ואנכי לא ידעתי, כי אילו ידעתי, לא ישנתי.
וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹקים עִמָּדִ֗י (בראשית כ"ח כ') אם יהיה אלקים עמדי – שאהיה אני בבחינת 'ואנכי ידעתי' ולא לעצמי בלבד רק 'לאמר' – אם יהיה אלקים עמדי עד שאוכל לאמר גם לאחרים, כי זה עיקר הישראל. עכ"ל האדמו"ר רבי קלונמוס קלמיש זצוק"ל הי"ד.
הלימוד לדורות מפיצול יעקב במקלות זכיה דרך מערכות הטבע
הרב מאיר יחיאל הלויהאדמו"ר מאוסטרובצה[3] זצוק"ל בספר מאיר עיני חכמים (בפרשתנו) מבאר וזלה"ק:
ונראה לבאר בהקדם קושיה על מה שאנו אומרים בהושענות [מנהג האשכנזים] תענה אמונים וכו' למען חָלַק [כינוי ליעקב] מפצל מקלות בשיקתות המים. אשר הוא לפלא, איך יוכל זאת להיות נחשב לנו לזכות מה שיעקב אבינו עשה במקלות, הלא זה נראה כמו שהוא רמאי ח"ו?!
אך נראה לבאר דהנה 'אלקים' מורה על הטבע, וזאת ביקש יעקב אבינו ע"ה, שה' שהוא מורה על הרחמים יהיה ל'אלקים' כונתו בזה שכל ההשפעות וטובת עולם הזה יבוא לנו מצד הטבע, דלמי שעושין לו נס מנכין לו מזכיותיו (שבת ל"ב ע"ב). ולכן ביקש שה' יזמין לו הטובות בדרך הטבע, וכמו כן עשה יעקב אבינו ע"ה בהמקלות אשר פיצל ברהטים, הגם שאמר לו המלאך שצאנו יוולדו עקודים, אך יעקב אבינו ע"ה לא היה רוצה שיהיה בדרך נס, ובמאת הטעם למה הצדיקים אינם רוצים ליהנות מנס, כדי שישאיר זכותם לבניהם אחריהם (עיין קהילת יעקב ערך 'דין' אות י"ט). ולכן אנו מתפללים שהקב"ה יענה אותנו למען יעקב אבינו ע"ה אשר פיצל המקלות ולא רצה לסמוך על הנס, וממילא זכותו עומדת לנו. עכ"ל האדמו"ר מאוסטרובצה זצוק"ל.
ברש"י ורבותינו פירשו לשון תפלה, כמו 'ואל תפגע בי' ולמדנו שתיקן תפלת ערבית וכו'…וידוע שתפלת ערבית רשות, ובברכות (כ"ו ע"ב) מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע ושאל, תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רשות וכו'. ולהלן בגמרא 'ואותו תלמיד רשב"י היה'. וידוע דקדקו המפרשים מה נפק"מ מי היה התלמיד.
בספר זכר חיי"ם הרב חיים יהודה מאיר מוויזניץ זצ"ל[4], בנו של האדמו"ר מנחם מנדל זצ"ל (בעהמ"ח שארית מנחם אב"ד ווישווא) מבאר וזלה"ק:
אפשר לומר בדרך רמז דהנה הטעם הפשוט שתפלת ערבית רשות, היא מחמת מצבו האיום של יעקב אבינו בעת עמדו להתפלל אותה תפלה, הוא בורח מעשו כדי להציל את נפשו מידו האכזרי של אחיו ונמצא במקום נחשים ועקרבים במדבר והולך במטרה להגיע אל לבן כדי לחיות שמה במנוחה, אולם ידע הוא מהותו של אותו לבן במדותיו האכזריות, רמאותו וכו', ובעת כזאת הרי התפלה הוא לא משום חובה לקיים מצות תפלה לשמה לה' יתברך או להללו ולשבחו, רק להוציא ממסגר עם מחשבת חוץ, שהוא נצרך לישועה, ויעקב אבינו שהיה עניו ואמר קטונתי מכל החסדים, חשב בעצמו שמתפלה כגון זו ילמדו הדורות הבאים, להתפלל תפלת חובה אי אפשר, שהרי כל כוונתו הוא כאן עם כוונה[5] ותפלת רשות ולא חובה להוציא ממסגר נפשו, על כן תפלת ערבית שתקן יעקב, רשות.
ומצבו זה יעקב אבינו ע"ה לא כל אדם יכול להבין רק רשב"י כי אין חכם כבעל נסיון, שהוא בעצמו סבל הרבה מהמלכות הרשעה (סוגיית רבי שמעון ובנו במערה שבת ל"ג) ולא רק זה אלא ראה מה שעשו הרוצחים האכזריים לרבו הקדוש רבי עקיבא, הוא הבין היטב נמוקו של יעקב אבינו שטען שבעת עמדו בתפלת ערבית לא תקן אז תפלת חובה רק רשות, שהיה תפלתו מכח הצטרכותו לישועה להנצל מלבן, וכהמבקש דבר. ולא כחובה לה' יתברך אף שלא חסר לו כלום, וזה [שסיימה] הגמרא שם 'ואותו תלמיד רשב"י היה'.
מבאר הרב זלמן סורוצקין[6]זצ"ל בפירושו אזנים לתורה וזלה"ק:
ויצק שמן על ראשה, לקדשה במשיחה.ולקמן נאמר (וישלח ל"ה י"ד) וַיַּסֵּ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ נֶ֔סֶךְ וַיִּצֹ֥ק עָלֶ֖יהָ שָֽׁמֶן. ולמה לא נסך עתה עליה נסך יין? מפני שנסוך היין בא לשם שמחה, וכמו שנאמר (שופטים ט') תירושי המשמח אלקים ואנשים, והלויים היו מדברים בשיר על הנסכים. ולפיכך כשיצא יעקב מארץ ישראל לחו"ל, לא נסך על המצבה יין, כי אין שמחה להקב"ה כשיהודי יוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ, ואפילו ברשות.
מה שאין כן כששב יעקב לארץ ישראל, היתה שמחה לפני הקב"ה, ואז נאמר ויסך עליה נסך. ומצינו בנסכים שנאמר כי תבוא אל ארץ מושבותיכם (במדבר ט"ו).
לביאור הפסוק נקדים את שמזמרים ישראל קדושים (למנהג אשכנזים) בליל שבת קודש, מהפזמון הפותח זמירות שבת 'כל מקדש שביעי כראוי לו'… משוך חסדך ליודעיך א-ל קנא ונוקם. שלכאורה קשה: מה שייכות בקשת המשכת החסד עלינו יחד עם הנקמה, שנראה להדיא כסתירה לבקשה.
מבאר האדמו"ר הרב שלמה דוד יהושע[7], אדמו"ר מסלונים זצוק"ל הי"ד, בספר זכרון קדוש שנאספו בו פירורים משולחן גבוה של תורתו וזלה"ק:
עפ"י המשל…ממלך שחטא כנגדו איש פשוט, וראה המלך שאינו מבין כלל גודל חטאו, מפני שאינו מכיר כבוד המלך. ולקחו אצלו ולימדו והרימו בכל פעם יותר, וככל שנישאו יותר, הכיר יותר כבוד המלך והתמרמר יותר על חטאו, וזה היה ענשו.
וזהו משוך חסדך ליודעיך א-ל קנא ונוקם, שהחסדים ומדת 'א-ל' זה יהיה בשבילי ל'קנא ונוקם' וזהו ונתן לי לחם וכו' והיה ה' שהוא מדת הרחמים, לי לאלקים, היינו זה יהא לי במקום מדת הדין, שגודל הבושה מהנהגת הרחמים זה יהיה ענשי. עכ"ל האדמו"ר מסלונים.
הרב יששכר שלמה טייכטאל[8] זצ"ל הי"ד בספרו משנה שכיר עה"ת כותב בפרשתנו וזלה"ק:
ונראה לומר הטעם על יעקב שאהב את רחל יותר מלאה, מפני שאעפ"י שגם לאה היתה צדקת גדולה, מכל מקום לא היתה צדקת אלא לעצמה ולא הדריכה אחרים, אבל רחל היתה צדקת גם לענין להדריך אחרים כמו שרה שהיתה מגיירת את הנשים. ואפשר דמהאי טעמא אמרו ה'עולם' שהגדולה לגדול והקטנה לקטן (בבא בתרא קכ"ב ע"א) כי צדקת לאה היתה מפורסמת כל כך שלא הדריכה אחרים…לכן אמרו שהיא מיוחדת לעשו.
והנה ידוע (מה שאמרו במדרש שיר השירים (פרשה א') על הפסוק (א' ט"ו) עיניך יונים, שהמנהיגים קרויים 'עיני העדה' מפני שהם מראין לעדה את הדרך אשר ילכו ואת המעשה אשר יעשון, כמו שהעין מראה להאדם את הדרך אשר צריך לילך בה. וזה הכוונה ועיני לאה רכות, כלומר שלא היתה בבחינת 'עינים' לאחרים. אבל רחל היתה יפת תואר לעצמה, ויפת מראה – רצה לומר שמראה גם לאחרים, ולכן 'ויאהב את רחל עכ"ל הרב טייכטאל זצ"ל הי"ד.
בספר זכרון יעקב לרב יעקב אלימלך פאנט[9] זצ"ל הי"ד כתב בפרשתנו וזלה"ק: ויל"ד איך רחל אמנו לא קבלה דין שמים באהבה ודחקה את השעה כל כך, וגם יל"ד הלשון 'מתה אנכי' בהווה, ויותר הוה לה למימר ואם אין אמות [לשון עתיד] . ויש לומר הכונה בהקדם המסורה בפרשה דין (בראשית ל' ל"ג) וְעָֽנְתָה־בִּ֤י צִדְקָתִי֙ בְּי֣וֹם מָחָ֔ר כִּֽי־תָב֥וֹא עַל־שְׂכָרִ֖י, [ובמשלי כ"ז א'] אַֽל־תִּ֭תְהַלֵּל בְּי֣וֹם מָחָ֑ר כִּ֤י לֹא־תֵ֝דַ֗ע מַה־יֵּ֥לֶד יֽוֹם.
ואמרתי הכוונה עפ"י מאמר חז"ל (אבות ג' א') הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו'. ולכאורה נשפת יתר והיה די באומרו הסתכל בשלשה דברים, דע מאין באת וכו' וממילא ידע הפעולה היוצאת מזה. [שלא יבוא לידי עבירה]. ואמרתי בהקדם דברי אאמו"ר זצ"ל בכנס"י [כנסת יחזקאל]דרושים לראש השנה על מאמר חז"ל (ברכות ח' ע"ב) אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יקרא קריאת שמע, ילמוד תורה, יזכור לו יום המיתה. ומדקדקים אם השלישי בטוח, למה [הזכיר] הראשונות? ופירשו דהזכרת יום המיתה לפעמים יפעול גם להיפך, על דרך הכתוב (ישעיהו כ"ב י"ג) הָרֹ֤ג׀ בָּקָר֙ וְשָׁחֹ֣ט צֹ֔אן אָכֹ֥ל בָּשָׂ֖ר וְשָׁת֣וֹת יָ֑יִן אָכ֣וֹל וְשָׁת֔וֹ כִּ֥י מָחָ֖ר נָמֽוּת. על כן העצה השלישית אינה בטוחה רק אם הקדים לה הראשונות, היינו קבלת עול מלכות שמים, ולימוד התורה הקדושה, ואז אם עדיין לא נצחו, יזכיר לו יום המיתה וינצחו, אבל בלי קבלת עול מלכות שמים, אולי יפסיד עוד בהזכרה זו, עד כאן דברי קדשו [של אביו הכנסת יחזקאל].
וזהו שדייק התנא 'הסתכל בשלשה דברים' ביחד דייקא, ורק אז 'ואין אתה בא לידי עבירה', היינו מאין באת ולאן אתה הולך שהוא הזכרת יום המיתה. או מעט באופן אחר, 'הסתכל בשלשה דברים', אבל הזהר בהסתכלות הזאת שיהיה באופן – 'ואין אתה בא לידי עבירה' ודו"ק.
וזאת תורת המסורה, וענתה בי צדקתי ע"י ביום מחר, שישים לנגד עיניו ישוב היום, שמא ימות למחר. אמנם זה דוקא אל תתהלל ביום מחר, שלא יאמר הרוג בקר ושחוט צאן כי מחר נמות כנ"ל. אמנם יש עוד ענין המביא את האדם לידי זכות ולא יצטרך להזכרת יום המיתה, והוא אם מגדל בניו בדרך התורה, כי אאזמו"ר זצ"ל פירש אומרם ז"ל (קדושין כ"ט) הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם. כי איך יבקש מבנו שילמוד אם יראה הבן שאביו אינו לומד?! ודפח"ח. על כל פנים אם מגדל בניו לתורה ויראת שמים ע"כ [על כרחך] שגם הוא יעשה כן כנ"ל, ואין צורך להזכרת יום המיתה. וזה שאמרה רחל אמנו, הבה לי בנים, ואגדלם לעשות רצון אבינו שבשמים, ואם אין, אז ההכרח – מתה אנכי, צריך אני לשום נגד עיני יום המיתה להנצל מן היצר, על כן ביקשה על בנים. עכ"ל הרב יעקב פאנט זצוק"ל הי"ד.
הקשר בין דודאי ראובן להצלת יוסף וחנוכה
וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה (שם ל' י"ד).
הרב מרדכי בריסק הי"ד
הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף, ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה. (מובא בספרי דרוש רבים ביניהם, החת"ם סופר בני יששכר ועוד, ולפנינו לא ידוע מקורו).
מבאר בספר מהר"ם בריסק דרשות לרב מרדכי בריסק[10] אב"ד טשאנד (רומניה) זצ"ל הי"ד וזלה"ק: ויש לבאר…דלכאורה קשה צורך הנס למה, הא משקי בי מדבחיא[11] דכן, ועכצ"ל [ועל כרחך צריך לומר] דכיוון דבאו בה פריצים חללוה [ונטמא השמן]. וקשה, הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו?! ויש לומר עפ"י מה דאיתא בעבודה זרה (נ"ג ע"ב) ישראל שזקף לבנה ובא נכרי והשתחוה לה, אסרה. ויליף לה מדכתיב (דברים י"ב ג') ואשריהם תשרפון באש. וקשה הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו?! וע"כ כיוון דפלחו לעגל, גלי אדעתייהו דניחא להו, הכא נמי בזקף לבינה, עיי"ש.
ומעתה י"ל כיוון דבאו בה פריצי ישראל וחיללוה ומעלו בה ונפקא לחולין, גלי דעתייהו בזה דניחא להו בע"ז דהרי הם עשו הכנה שע"י המעל שמעלו יוכלו היוונים לאסור בעבודתם, ואין צריך לומר דקנו אותם היוונים…על כל פנים נמצא למד מהך דבאו בה פריצים וחללוה, דהמחשבה שחישב הישראל והפעולה שעשו היוונים מצטרפת, וכן בזקף לבנה, וע"י כן היה צורך לנס חנוכה דאם לא כן היה טהור משום משקי בי מדבחיא. וסברא זו נמצא גם אצל יוסף, שהרי ראובן לא היה המציל, רק אלו שהוציאו אותו מן הבור, אבל כיוון שמחשבת ראובן בהשלכה היתה כדי להשיבו אל אביו, והוא עשה ההכנה,הרי אנו מצרפין מחשבתו עם פעולת אותם שהצילוהו ושפיר נקרא על שמו, ואתי שפיר הסמיכות במדרש. עכ"ל.
הרב יהודה סגל רוזנר[12] הי"ד אב"ד סקעלהיד, בספרו אמרי יהודה בפרשתנו מבאר וזלה"ק:
במדרש רבה [בראשית רבה ע' ו'] נטל הקב"ה שיחתן של האבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים. אמר הקב"ה, אתה אמרת והיה ה' לי לאלקים, חייך שכל הטובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותנן אלא בלשון זה, שנאמר 'והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים. [ע"כ המדרש].
הנה כל שמחה הוא מן ההיפך, מההרגש הרע שהרגיש האדם, ידע השמחה בשלימות בהרגשת הטוב. וזה שיעקב אבינו ע"ה נדר ואמר והיה ה' לי לאלקים, אין והיה אלא לשון שמחה, כי שמחה יתירה ירגיש כאשר יוכל להשיג קרבת אלקים בחשכות הזמנים.
על דרך שאחד הולך כגר בארץ נכריה ומוצא שם את אוהבו, איך שמח בו בכפלי כפליים ממה ששמח בו בביתו. וזה אמר יעקב אבינו ע"ה על קפיצת הארץ שקפצה לו מקום המקדש ובא לעומתו…וזה יהיה מפתח גאולתן של בנים כי ככה יעוררו את המידה שיאיר האור בהחשכות, וזה הישועה בשמחה. עכ"ל.
הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א
052-6514000
Ybarkai6@gmail.com
[1] עריכת הקובץ והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם יצחק משה ז"ל. הרב דוד ב"ר חיים (פוקס) זצ"ל. הרב סיני יצחק הלוי בן הרב שמעון (אדלר) זצ"ל. בעהמ"ח ספרי דבר סיני. יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ז"ל ואשתו פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל אודים מוצלים מאש שלא זכו לזש"ק. מו"ר הרב שמואל בנימין ב"ר יהושע (הרלינג) זצ"ל הי"ד.
[2] הרב גד אייזנר זצ"ל (כ"ד שבט תרס"ג – כ"ד אדר תשמ"ה) נולד בפולין לאביו ר' יצחק שלמה ולאמו מרת רבקה השתייכו לחסידות גור (אחרית ימיו של השפת אמת נלב"ע שבט תרס"ה). בהיותו בן אחת עשרה פרצה מלחמת העולם הראשונה ששיבשה סדרי עולם, קול התורה נתמעט מאוד ובמיוחד בין הילדים והבחורים. האדמו"ר ר' אהרן מקוזניץ זצ"ל אירגן קבוצות לימוד, בהבחינו בכשרונו של הילד גד, צירפו לקבוצת בחורים מבוגרים יותר. הודות למלמדם שהאהיב עליהם עד למאוד את קדושת התורה, למרות המחסור עסקו בשמחה ובהתמדה גדולה. היו משננים מסכתות שלימות של משניות בע"פ, חוזרים עליהן בלכתם בדרך. את המרחקים ממקום אחד למשנהו אמדו לפי מספר המשניות אותן היה ניתן ללמוד בפרק זמן של הליכה זו. כשבגר והמשיך לעסוק בהתמדת התורה בחשק עצום, מספר על כך שצמאונם לכל מכמני התורה היה עצום, אך ספרים לא היו כל כך בנמצא, והם היו משוטטים בבתי המדרש בין אוצרות הספרים. כאשר יצא לאור כרך חדש מהשדי חמד של רבי חזקיהו מדיני זצוק"ל והם קנוהו לבית מדרשם, פרמו את הספר לקונטרסים וחילקוהו בין הבחורים כדי שיוכלו ללמוד ממנו כמה בחורים באותו זמן. בחודש אלול תרפ"ב הקים ביתו עם בתו של הרב אליהו קופר מחסידי גור בלודז'. בהיותו אברך המשיך בתלמודו מתוך שקיעה ושקידה עצומים. מתוך שבחסידים עסקינן, יש לדעת כי התקשרות לאדמו"ר ולזקני החסידים, משמעות חשובה לה בעבודת ה'. יראת כבוד גדולה היתה לזקנים ביניהם, שהסתופפו אצל אדמורים מדור קודם. זקני החסידים בבית המדרש עוד היו אצל האדמור מקוצק. [יש לדעת כי חתנו של האדמור מקוצק היה רבי אברהם בעהמ"ח שות אבני נזר, ואגלי טל מספרי היסוד של הלכות שבת. בתחילת ספרו זה כותב כי עיקר דרך הלימוד האמיתית קיבל מחותנו]. פעם ניגש אחד מזקני החסידים וסיפר לר' גד כי ראה בחור (לא נשוי) עוסק בספר חסידות, ושאלו: מה לבחור ולחסידות? שילמד גמרא ותוספות! שכן באותה תקופה לא היה מקובל שיעסקו בספרי חסידות לפני הנשואין. ענה לו הבחור: את הנסיונות שבעבר לא עברו עד גיל שבעים, אנו עוברים עתה בגיל שבע עשרה… כלומר ספר החסידות מחזק אותם בעמידה בנסיונות. החסיד הזקן הניח את הבחור וקיבל דבריו. [להזכירנו עוסקים אנו בתקופה לפני כמאה שנה (תרפ"ג לערך) מה נאמר היום?] לאחר כמה שנים החל לעסוק בעבודת קודש של חינוך בתלמוד תורה שהיה מעולה 'דרכי נועם' בלודז'. ולמעשה לאחר השואה המשיך בכך בכל שנות חייו. נודע כמחנך דגול ובמסירות לתלמידיו. תקופת השואה עברה עליו, בתחילה בביתם בפולין. מתחילת המצור והצרות אחז בכלל אותו אמר שנהג בכל חייו: 'אין מאבדים את צלילות הדעת'. והנסיונות לשמור על צלילות הדעת בתקופה זו, כידוע היו גבוה מעל גבוה מיכולת דעת אנוש. אשתו הצדקת חלתה בשנים הראשונות לנשואיהם, ובתחילת השואה נפטרה ממחלתה. בת אחת היתה להם שנספתה בשואה מַחְלָה ריינא הי"ד. אחד הדברים שהיו חביבים על הקלגסים הנאצים ימ"ש לגזוז את זקנם של היהודים ברחוב. רבים וכן אדמורים נאלצו משום סכנת נפשות מוחשית להסיר סממן יהודי-חסידי זה, ובמקרים אחדים יש שהסתירו זקנם בצעיף וכדומה. ר' גד שמר על זקנו, ופעם אחת כשתפסוהו ורצו לגזוז זקנו בסופו של דבר ניצל מהם. כשהגיע לבית החסידים, חשב אחד המבוגרים שגזזו את זקנו והחל מנחמו בדברים. לאחר כמה רגעים של דיבורים הסיר באחת את הצעיף ונתגלה זקנו בתפארתו. הכל פרצו בצחוק שהפיג מעט את המתח הנורא. לימים כשסיפר זאת, אמר: זה מה שנתכוונתי, שיעלו חיוך שיוקל מעליהם לכמה רגעים. כל חייו היו העלאת חיוך ועדוד ליהודים. בהיותם באחד ממחנות המוות, לאחר התעללות קשה באחד מחבריו ר' משה יהושע אבוביץ ז"ל ע"י הרשעים שכמעט הרגוהו במכות, ועזרתו ועדודו של ר' גד, סיפר לימים: נפשי התרפאה חיש ע"י 'זריקות' של שמחה שהעניק לי, וכך קמתי על רגלי וחזרתי אל בין החיים – מכוחה של אותה מילה טובה ברגע הנכון. פעם שאלו תלמיד: כיצד היה יכול לחזק אנשים במצב הזה? ר' גד ענה לו: 'מאז ומתמיד למדתי את היצירה הזאת ששמה 'אדם', מתוך כך ידעתי שמילה טובה צופנת בתוכה כוחות כבירים שיש בה למשות אדם ממצביו הקשים…' ורבים העידו שאכן המילים הטובות שלו השיבו אותם לחיים ונתנו להם את כח ההשרדות. במהלך התקופה משיצא מגטו לודז' ובזמן שהותו במחנות צ'נסטוחוב עד הרחצה (חיטוי) במיידנק אליה הועברו, לקח אתו ספר חובות הלבבות. בעת שהמתינו לחיטוי והיו שבורים ורצוצים לגמרי לאחר שנאלצו להשאיר כל החפצים שהצליחו להחביא בדרכים לא דרכים, ראה בחור שלמד עמו בשטיבל. 'שמואל, קרא לעברו, יודע אני על מה חושב אתה כעת. חושב אתה על שידוך…'הלה התבונן בו בתדהמה, מדוע תתלוצץ ממני? ענה לו ר' גד: שמואל, דע לך כי יעזור ה' המלחמה תסתיים עוד יהיו חתונות וגם אתה תזכה להכנס לחופה. ואם אתה חושש שיהרגו כל האופים, אל דאגה, בסעודת הנשואין שלך יהיו הרבה 'בילקעס' גם מנגנים יהיו לך, וילדים ואפילו…תהיה לך תאוה ל…כסף…אכן לאחר המלחמה הגיע אליו ר' שמואל וסיפר לו על שידוך שהוצע לו. הרב גד זכה להנצל מהתופת, כשוחרר חלה בדיזנטריה שרבים נפלו חללים ממנה, והוא ניצל ממש באורח פלא. לאחר הצלתו שימש עוגן הצלה רוחני ליהודים רבים, בעודדו אותם לשוב לחיים בכלל ולהתחזק בחיים הרוחניים בפרט. 'קחו לכם מצוה אחת מה שתרצו מבית הוריכם שנרצחו וחהזיקו בה. והיא תהיה לכם למגן ולעתיד טוב יותר'. סיפור מופלא לאחר שנים שעלה לארץ ישראל, הגיע לבקר אחד מתלמידיו שחיזקו ועודדו לרגל 'שלום זכר' שנערך בליל שבת קודש. ר' גד ראה שהבית חשוך, ובעל הבית הסביר שזה מכיוון שאינו רוצה להשתמש בחשמל של חברת חשמל, רק בחדר בו ישב ללמוד דלק האור ממקור פרטי. שאלו ר' גד: לעצמך דאגת לאור, ומה בנוגע לשאר בני הבית, היית צריך לדאוג לאור גם עבורם…מהשבת שלאחריה, הואר הבית כולו בתאורה כשרה למהדרין. רב גד נישא בשנית לאחר השואה. לארץ ישראל עלה בשנת תשי"ג, היה מקורב מאוד לאדמו"ר מגור ה'בית ישראל' שאמר עליו כי הוא 'מחנך של המחנכים'. במשך ל"ב שנים נתן ליבו לעבודת קודש של חינוך בבית מדרשחידושי הרי"מ. בכ"ד באדר תשמ"ה החזיר נשמתו הטהורה לבוראו. אמנם לא זכה להשאיר זש"ק, אך תלמידיו ומעשיו שנחרטו בלהבות קודש בספר במחיצת ר' גד'ל (תשס"ו) ממנו נערכו תולדותיו, וכן משיחותיו בקודש שהועלו בסדרת הספרים מורשת גד, היא מורשתו ותולדותיו של הצדיק הנשגב בעולמו של ה' יתברך.
[3] האדמו"ר מאוסטרובצה מגדולי וחשובי האדמורים בפולין לפני השואה. היו לו שני ילדים. בנו הרב יחזקאלזצ"ל הי"ד נספה עם כל משפחתו בלי להשאיר זכר (דברי תורה ממנו נחרטו בספר מאיר עיניחכמים של אביו בתוספת מיוחדת בשם: קדשי יחזקאל (מהדורה חדשה ג"ח תשע"ט-תשפ"א). בתו היחידה מרת חוה שנשאה לרב דוד סילמן זצ"ל שנפטר בדמי ימיו בתרפ"ב. ילדיה נספו בשואה. נצר ממשפחה זו המשיך ללבלב ולקיים זכר למשפחה עם עלותו לארץ ישראל לפני השואה של בנה רבי יחיאל סילמן. תולדותיו נכתבו בספר אספקלריה המאירה (תשע"ט).
[4] הרב חיים יהודה מאיר זצ"ל בנו ה'שארית מנחם'מוזניץ, בנו בכורו של ה'אהבת ישראל' רבי ישראל הגר זלה"ה (על שמו נקרא רחוב מרכזי בישוב תל ציון שבכוכב יעקב). אביו השארית מנחם נפטר לפני השואה. בנו הרב חיים יהודה מאיר שרד בניסי ניסים את התופת בשואה, ואף בסיום החורבן עודד והדריך אנשיו להזהר מאוד באכילה לאחר הרעב האיום שסבלו ממנו במחנות ההשמדה, ורבים קיפחו חייהם בגלל שאכלו לא בצורה נכונה. לאחר שיצא מהמחנות עבר לתקופת מה לארה"ב אך סירב בכל תוקף לקבל כתר האדמורות שבקשו והתחננו שארית הפליטה לעטר את ראשו. ואמר 'איך אתעלה ואכהן פאר אחרי עברו שנות השואה בלי תורה ובלי מעשים וכו'. בשנת תשי"ח עלה לארץ ישראל אך המשיך לסרב לקבל כל עול רבנות שהיא שהוצעה לו. כפף עצמו תחת דודו ה'אמרי חיים' מויזניץ. בשנת תשכ"ה זכה להעלות את עצמות אביו מאירופה לארץ ישראל, ולקברו באוהל אדמורי ויזניץ בבני ברק. בשנת תשכ"ה בהיותו רק כבן נ"ה החזיר נשמתו לבוראו, ונקבר בסמיכות לאביו. לא זכה כלל להשאיר זש"ק. דברי התורה בספר זכר חיי"ם שנאספו ונערכו הם זכרו ושמו שנותרו ממנו בעולם. כמו"כ השאיר ספר בכת"י בנושא 'תשובה מאהבה' שנערך ונדפס (תשמ"ד) נקרא זכר חיים ילקוט תשובה מאהבה. עצם הבאת הדברים בגליון כרוכה בהשגחה מיוחדת. מעולם לא הכרתי את הספר ואף שמעו של מחברו-בעליו, לא הגיעו לידיעתי. בעוברי ליד הגניזה בתל ציון ראיתי ארגזים רבים עם ספרים, ביניהם היה ספר זה. כשנטלתיו וכלל לא הכרתיהו חשבתי להשאירו שם, אך משעלעלתי בו וראיתי שברכתו כפולה הן של אוד מוצל מאש ההריגה, וגם לא זכה לזש"ק, חשבתי להביאו לאוצר גנזי הספרים שחנני ה' יתברך, ויהיה עוד יהודי שישתדל ללמוד מתורתו, כעת מודה לה' יתברך שזיכני ומפיץ זהרי תורתו ברבים.
[5] נראה שרוצה לומר שזו כוונה צדדית להציל עצמו דהיינו למענו, לא תפלה למען שמו יתברך.
עם זאת נלע"ד לומר מבלי לפרוך חידושו שלדעת הרמב"ן דוקא בעת צרה היא חיוב תפלה מדאורייתא, לעומת הרמב"ם שסובר שחיוב תפלה מדאורייתא הוא בכל יום.
[6]הרב זלמן סורוצקין זצ"ל (תר"מ-תשכ"ו) נולד בליטא לאביו הרב בן ציון סורוצקין ששימש ברבנות בעיירה. למד בישיבות סלבודקה, וולוזין וטלז. שימש כרבה הראשי של 'לוצק' (אוקראינה) היה מראשי אגודת ישראל באירופה לפני השואה. בשנת ת"ש הצליח להמלט מפולין אליה הגיע לפני כן. בירושלים היה מראשי 'אגודת ישראל' ומראשי 'ועד הישיבות בארץ ישראל'. לאחר פטירת הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל שימש כראש מועצת גדולי התורה. היה מפורסם בכח דרשנותו המיוחד, שבא לידי ביטוי גם בספריו המיוחדים ביניהם הדעה והדבור (ג"כ), פירושו לתורה אזנים לתורה. בהקדמת ספר השו"ת שלו מאזנים למשפט מתאר בהרחבה תולדות משפחתו המפוארת, (היה נשוי לבת הרב אליעזר גורדון ראש ישיבת טלז, והיה גיסו של הרב אהרן וולקיןבעהמ"ח בית אהרן על הש"ס, כמו כן היה מחותן עם הרב אברהם יצחק בלוךזצ"ל הי"ד (בנו של רב יוסף בלוך מטלז, בעהמ"ח שעורי דעת). בהקדמת ספרו לתורה כתב: יש הודאה ויש הלל והודאה. הודאה – היא הבעת תודה למי שעשה טובה במסיבות רגילות. אבל השש להיטיב ונותן בעין יפה מתוך אהבה ונדיבות, לו נאה להודות ולהלל ולספר מעשיו ברינה….כל ישראל שזכו לצאת לחירות מאירופה, מן הגיהנם של 'התרבות המערבית' או מן ה'גן עדן' של התרבות המזרחית [רוסיה] – חייבים להודות על גאולתם ממיתת ניוול מיד אויב או פדות נפשם מעבדות והתבוללות בין ה'אוהב' (והשניה קשה מן הראשונה, שהרי יעקב אבינו הקדים להתפלל הצילני נא מיד אחי ורק אח"כ מיד עשו) אבל אלה שזכו לעלות מתהומות ארץ אל הגבוהה מכל הארצות, אל ציון קרית מועדנו…הם חייבים להודות ולהלל למי שעשה להם את כל הניסים האלה…כולנו ישבנו במאסר בזמנים ובמקומות שונים…ובחמלת ה' עלינו הוציא אותנו מעבדות לחרות בניסי ניסים… ויביאנו (אותי ואת אשתי ורוב בני) אל הארץ שנשבע לאבותינו לתת לנו, לראות בהתחלת בנינה ולשמוח נקוה גם בשכלולה…עכ"ל מהקדמתו לפירושו אזנים לתורה. אמנם יש ממשפחתו שנהרגו בתו בעלה ונכדו, כלתו ועוד, אותם מפרט בהקדמתו זו. עם זאת זכה ובניו וצאצאיו 'תופסים כותל המזרח' של עולם התורה, בארה"ב ובארץ ישראל.
[7] האדמו"ר הרב שלמה דוד יהושע המכונה בסלונים מוהרשד"י. נולד בשנת תער"ב, היה בנו יחידו של ה'בית אברהם'. דור רביעי בן אחר בן בשושלת של מייסד חסידות סלונים 'יסוד העבודה'. בעל מח חריף ומעמיק יחד עם רגש לוהט וסוער, התקיפות וההכנעה השתלבו בנפשו כאחת. לאחר הסתלקות אביו בתרצ"ג הכתירוהו כאדמו"ר, בין גדולי החסידות הרב משה קליערס שהיה רבה של טבריה. קיבל על עצמו נהול הישיבה 'תורת חסד' בברנוביץ (אותה תקופה שימש בקודש הרב אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד, היו קשורים ביניהם) וכן ניהול כולל 'רייסין' בארץ ישראל. בעת הפרעות בארץ ישראל (תרצ"ו-תרצ"ט) ויהודים רבים נרצחו ע"י הפורעים הערביים, היו ביניהם מחסידי סלונים, והרוח היתה שפופה, הוא ניצב עודד והפיח תקוה. אותן שנים עולה המפלצת הנאצית בגרמניה, ועם פרוץ מלחמת העולם גם בתקופות הקשות הפיח בחסידיו רוח חיים, ובפורים ת"ש אמר כי 'בן המלך שהוא בעצם חלק מאביו, אינו משתנה במהותו בכל מצב, וכל כמה שישפילוהו ויבזוהו, צריך תמיד לזכור שהוא בן מלך!' גם לאחר הירצחם של אשתו עם בתו היחידה ואמו, לא נפל ברוחו התחזק בה' וחיזק הסובבים אותו. כאשר גברו ועלו השלהבות ניסו לשכנעו חסידיו מארץ ישראל שיעלה אליהם, ולאחר שהחליט בהסוסים רבים להיענות לבקשתם, כשנודע הדבר לחסידיו בברנוביץ געו בבכיה גדולה, שדמעותיהם שימשו כסכר ליציאתו ועזיבתו צאן מרעיתו, איתם הובל להריגה בו' מרחשון תש"ד. במכתבו האחרון בפרוס חג הפסח ת"ש כתב: אם כי אתנו מה לומר ולדבר אין כמובן, והמשכיל בעת ההיא ידום כמו וידום אהרן, אבל לא ידום המזכירים את ה', אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד ישים את ירושלים תהלה בארץ…עכלה"ק. הדברים נערכו עפ"י הקדמת ה'נתיבות שלום' זצ"ל לספר זכרון קדוש שהינו ליקוט ואסופת שרידי תורתו של אדמו"ר מוהרשד"י. כמו"כ בספר מאמר 'בסוד קדושים' עיונים הגותיים אמוניים בנושא השואה, וכן מאמר על סיום תקופת חסידי סלונים בברונביץ. שניהם נכתבו ע"י הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל 'הנתיבות שלום'. הספר יצא ע"י ישיבת בית אברהם סלונים ירושלים. (שבהוצאתה ספרי נתיבות שלום, שהתפרסמו ברחבי עולם).
[8]הרב יששכר שלמהטייכטאל זצ"ל הי"ד. נולד בהונגריה, למד בישיבתו של הרב משה גרינוולד בעהמ"ח ערוגת הבושם (שו"ת ודרשות עה"ת) מגדולי הונגריה. בגיל עשרים ואחת הוסמך להוראה ע"י הרב שמואל רוזנברג (באר שמואל) הרב אברהם יצחק גליק (שו"ת יד יצחק) כתב ספר שו"ת משנה שכיר וקיבל הסכמות מגדולי הדור ביניהם הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי) הרב מאיר אריק וכן קיבל מכתבים מהגאון הרב יוסף חיים זוננפלד מירושלים (זכר צדיקים וקדושים לברכה). וכן היה בידידות עמוקה עם הרב יצחק וייס הי"ד אב"ד וורבוי (שיח יצחק). בתקופת השואה בעיצומה חיבר ספרו אם הבנים שמחה העוסק בעניני הגאולה וארץ ישראל. בעת הובילוהו הרשעים למחנה ההשמדה נרצח קרון הרכבת (י' בשבט תש"ה) מתשעת ילדיו, חלק נספו, חלק ניצלו או יצאו לפני השואה. אשתו ניצלה ועלתה לישראל. בנו חיים נפטר בירושלים. בתו האחרונה שהאריכה ימים גיטל נפטרה בשנת תשע"ט. אחד הנכדים המפורסמים שלו הוא הרב מאיר ברנדסדורפר זצ"ל בעהמ"ח קנה הבושם. ספריו הוהדרו מחדש חלקם יצאו לראשונה מכת"י ביניהם ספרו זה עה"ת (תשע"ה) דרשות למועדי השנה (תשע"ב) ספרו טוב יגאל שנדפס פעם יחידה בתרפ"ו (יש בו מאמרים והקדמה חשובה ביותר שלמיטב ידיעתי לא הודפסו מאז מעולם. נמצא במאגרים הדיגיטליים)
[9] האדמו"ר הרב יעקב אלימלך פאנעט זצוק"ל הי"ד, נינו של המראה יחזקאל (תקופת החת"ם סופר זיע"א), שימש באדמורות בעיר דעש. הובל אל המוקד עם כל משפחתו והוצא להריגה בי"ח בסיון תש"ד. שימש באדמורות כשלשים וחמש שנה. כתבים אלו הוצאו ע"י תלמידו דב שפיצר זצ"ל בברוקלין תשי"ג. בדברי פתיחתו מביא מרגלית נאה ששמע מהאדמו"ר רבי ישכר דב מבעלזא זיע"א לפרש דברי (הגמרא) [חז"ל ספרי עקב מ"ז] תחיית המתים מן התורה מנין? שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם, הכונה דע"י שלומדים עם הבנים ותלמידים, נחשב כמו חי, והיינו תחיית המתים – מן התורה, כלומר ע"י התורה. וסיים הקרא כימי השמים על הארץ, דבימים שהוא כבר מתלונן בגנזי מרומים, בשמים ממעל, כאילו הוא על הארץ בין החיים.
[10]הרב מרדכי בריסק הי"ד (תרמ"ז-תש"ד). נולד בהונגריה. למד אצל אביו הרב יהושע בריסק ואח"כ אצל הרב מרדכי לייב וינקלר בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי. בגיל ח"י הוסמך להוראה ע"י הרב פינחס חיים קליין, ובהגיעו לשנת הכ"ג נתמנה לדיין. בצעירותו התכתב עם גדולי עולם ביניהם רבו הלבושי מרדכי, המהרש"ם – הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, האדמו"ר ממונקטאש הרב צבי הירש שפירא בעהמ"ח דרכי תשובה. הקים ישיבה בה למדו אלפי תלמידים. עם הכורת שעלה על יהדות הונגריה בסוף מלחמת העולם השניה, עלה בסערה השמיימה גם המחבר בי"א בסיון תש"ד. בנו הרב אהרן צבי בריסק זצ"ל ניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל והקים בנתניה ישיבת 'מהר"ם בריסק טשעקא' ע"ש אביו, אך טרם הגיעו לגיל חמישים נגדע האילן בשיא פריחתו. הספר יצא לראשונה מכת"י תשמ"ז (ברוקלין).
[11] יסוד הדברים סוגיה בפסחים (י"ז ע"א) בענין דיני טומאה וטהרה. השאלה עד כמה עוברת הטומאה בתולדות. יש דברים שנקראים משקי בי מטבחייא (בית המטבחיים כגון דם קרבנות ומים) ויש משקי בי מדבחייא (משקי המזבח כגון שמן ויין). ולכאורה עפ"י סוגיה זו לא היה ביכולת היונים לטמא כלל את השמן, וא"כ לא היה נצרך הנס. כעת מבאר בדרך הדרוש מדוע השמן שהיה במקדש נטמא והוזקקו לנס פך השמן. (מקוה שלא טעיתי בהסבר הדברים).
[12]הרב יהודה סגל רוזנר (תרל"ד – ו' בסיון שבועות תש"ד) בצעירותו למד אצל אביו הרב מאיר יששכר בער, ואח"כ אצל הרב שמחה בונם סופר ה'שבט סופר' נכדו של החת"ם סופר. כבר בילדותו כשלא הבין סוגיה על בוריה כרצונו הטהור, היה בוכה ומתחנן ומבקש מה' שיאיר עיניו במאור תורתו. היה מברר הלכה ביסודיות עד שהיתה מחוורת כשמלה. בהקדמת ספרו אמרי יהודה סוגיות כתב על החיוב 'ללמוד ההלכות הקבועות וקיימי משרשן. הגם שא"א ללמוד כל הלכה והלכה ממקורה, עכ"פ ההלכות אשר המה שרש ענינים צריך לידע מקורה וסברתה והסברתה, כי לולא זאת כמעט כל הלכה והלכה היא אצל אדם כמו גזירת הכתוב, וא"א לו ליתן מועצות ודעת בשום ענין חדש אשר אינו מפורש כ"כ, איך ידמנו ואיך ומהיכן ילמדנו, ותורה עניה במקום אחד ועשירה במקום אחר וכו', עכ"ל. הקדמה ארוכה ומופלאה. לבסוף נתמנה לרבנות בסקעלהיד שבהונגריה שם הקים ישיבה ובה העמיד תלמידים גדולים בתורה ויראה, ביניהם הרב אברהם יצחק קאהן זצ"ל לימים אדמו"ר תולדות אהרן בירושלים. הרב יהודה זאב ליבוביץ זצ"ל דמות פלאית שסמוך לראש השנה, בכ"ז באלול יום הסתלקותו. עבר את מדורת האש של השואה ולא זכה לזש"ק. דרשותיו אותן נשא העלן על הכתב אך הן מעט מזעיר מכתביו שעלו בלהבות עם מחברם. הדרשה האחרונה שכתבה היא בר"ח אייר תש"ד כחודש לפני העלותו בסערה עם אשתו הרבנית, בנו הרב שמואל חיים עם זוגתו וחמשת ילדיהם.
רש"י (עפ"י תנחומא תולדות ח'): ומדרשו, בפיו של עשו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו.
הרב שלמה הרכבי הי"ד
הסבר המעמיק בתכונות נפש האדם, מלמדנו הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד משגיח בישיבת גרודנא בספר המלוקט ממאמריו מֵאִמְרֵי שלמה (ח"ב מאמר
מ"ח) וזלה"ק:
היתכן שיצחק לא ירגיש ולא יבין שום דבר, וסובר שכולו אמת, וצדיק יותר מיעקב?! הלא ידוע ומקובל שהאר"י ז"ל היה אומר לאנשים חטאיהם, ובחז"ל מצאנו שהיו יודעים מצב תלמידיהם (ראה זהר ויחי רבי שמעון שקרא לתלמידו ר' יוסי, כשהסיח דעתו קרא לו יוסי ואח"כ שב וקרא לו ר' יוסי)…היתכן שירמוהו בפשוטו של דבר שלא ידע כלום ממעשיו הרעים?
ואולי להקל קצת התמיהה יכולים להסביר קצת לפי המבואר בספרי מוסר (הערת מביא הספר לדפוס: וכן מובא במכתב מאליהו ח"א [ראה ח"ב פרשת תולדות מאמר 'ברכת יצחק']) שבאמת יצחק ידע שאר חלקי מעשיו כי יש בו כח רציחה והוא 'עייף להורגים' (עפ"י בראשית רבה ס"ב י"ב) והוא בעל תאווה…אבל חשב ששאלות עשו 'כיצד מעשרין את התבן ואת המלח' נובעים מעומק לבו. הוא באמת מדייק במצות מעשר מאוד, ויתכן שזה היה באמת ככה, שעשו לא רק רצה לרמות את אביו אבל חשב והחליט לדקדק במצוות אחדות בדיוק גמור ולא ראה סתירה בזה. ב'מקצוע' אחד הוא צדיק גמור, ובנקודה אחרת במקום שתאותו חזקה ונסיונו חזק, יניח ויוותר קצת ולבסוף הרבה, ולכן כשבא לאביו בשאלות מעשר, היה לבו חוזר לפניו ההלכות שנאמרו אותו יום בבית המדרש, (כמבואר בתנחומא תולדות ח')…ודוקא מידת יצחק שהיא דין, היה יודע מצבו הרוחני של עשו. אמנם מפני שיצחק הוא מדת הדין, ומידת הדין כמו ששומרת ומקפדת שלא יהיה עוול וחטא, כן מקפדת ושומרת שלא יקופח משהו ממה שחייב ומגיע לאדם ולא להעלים עין מן חלק דבר טוב שיש באדם, ולכן מצד נקודה זו של דקדוק במצוה באמת חייב לו הברכות, ורצה יצחק לפרוע לו בזה עבור קיומו זה החלק בדקדוק מצותו, וליעקב ינתן מה שמגיע לו עבור כל התמדתו וחלקו בתורה וישיבתו בקביעות בבית מדרשו של שם ועבר, לא יקופח בעוה"ב…
הרמאות של עשו היתה לא רק שרימה את אביו יצחק, רק שרימה גם את עצמו, שחשב שבדיוקו במצות מעשר הוא במדרגה גבוהה בנקודה זו, כי באמת דקדוק במצוות היא מדרגה גבוהה…הדאגה ושימת הלב בנקיונה של המצוה וקיום פרטיה. אנשים פשוטים מסתפקים בדין כמשנתו, נוטלים ידים וזה הכל, לדקדק בפרטי המצוה ולהזהר בהם, זה אצלנו כבר בחינת 'חסידות' ואין שמים לב לזה, ועשו הרשע שמצד אחד יכול לבוא על נערה המאורסה ולהרוג את הנפש [עפ"י בבא בתרא ט"ז ע"ב] [ומצד שני] מדקדק בדיוק גמור על נטילת מעשר אפילו בתבן ומלח שפטור עפ"י הדין היתכן, הלוא ענין דקדוק במצוה מראה על חשיבות המצוה בעיניו, וחשיבות המצוה – עליה ומדרגה גבוהה.
אמנם, ובזה גופא נמצאת הרמאות! לא שהוא מרמה ומשקר לנו, אמנם בנקודה זו ובמצוה זאת הוא באמת רוצה לעשות בשלימות…והרמאות היא כי בתורה אין דבר כזו קצוניות, בדבר אחד רשע גמור ובדבר השני צדיק גמור. יכול להיות בדבר אחד בעל מדריגה או מדריגה גבוהה ובשניה פחות ונמוך, אבל בשני הקצוות: בקצה אחד, רשע גמור בעל תאוה עד בעילת נערה מאורסה, ואכזרי עד רציחה ופוקר עד שיאמר לית דין ולית דיין ח"ו, מצד השני לדקדק באיכות המצוה עד קציה – זהו הטעיה ורמאות, מרמה את עצמו ומרמה את אחרים!…
[חובת הכרת האדם מדרגתו והנהגתו בהתאם]
דבר נפלא אנו רואים בעשו הרשע, גדלותו בכיבוד אב אין לשער. במדרש רבה (בראשית ס"ה ט"ז) אמר רשב"ג כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות, אמר אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות…[ע"כ עפ"י המדרש] ואע"ג שרשב"ג אומר זה וכבר יודע החילוק בינו לעשו, ולמה לא לבש בעצמו בגדי מלכות וחשיבות?
ע"כ שאין המכוון דוקא בבגדים רק ההרגשה וההכרה בחשיבותכיבוד אב שמחייב אותו ללבוש בגדים חשובים ומונע אותו מללבוש בגדים פחותים שזה כבר ביזוי לכבוד אביו, ואם לא הרגיש בעצמו ככה, א"כ לבישת בגדים חשובים יהיה שקר וחיצוניות בלא ערך ויחס לכיבוד אב. מה שאין כן עשו הרגיש ככה ומעצמו לבש בגדי מלכות בשמשו לאב כמו שהולך לפני מלך, כמה גדולה מדרגתו בהכרת חשיבות כבוד אביו…עכ"ל הרב שלמה הרכבי[2] זצ"ל הי"ד.
וַיֶּעְתַּ֨ר יצחק לה', וַיֵּעָ֤תֶר לו ה' ותהר רבקה אשתו, ויעתר (יו"ד צרויה, עי"ן קמוצה, תי"ו סגולה) ה' במסורה. דין [כאן וַיֵּעָ֤תֶר לו ה'], ואידך ויתפלל אליו ויעתר לו דמנשה, וַיִּתְפַּלֵּ֣ל אֵלָ֗יו וַיֵּעָ֤תֶר לוֹ֙וַיִּשְׁמַ֣ע תְּחִנָּת֔וֹ וַיְשִׁיבֵ֥הוּ יְרוּשָׁלִַ֖ם לְמַלְכוּת֑וֹ וַיֵּ֣דַע מְנַשֶּׁ֔ה כִּ֥י ה' ה֥וּא הָֽאֱלֹקים[דברי הימים-ב' ל"ג י"ג]. וַנָּצ֛וּמָה וַנְּבַקְשָׁ֥ה מֵאֱלֹקינוּ עַל־זֹ֑את וַיֵּעָתֵ֖ר לָֽנוּ, דעזרא [עזרא ח' כ"ג]. ויבן דוד מזבח וגו' וַיֵּעָתֵ֤ר ה' לָאָ֔רֶץ וַתֵּעָצַ֥ר הַמַּגֵּפָ֖ה מֵעַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל[שמואל-ב' כ"ד כ"ה]. ויעתר אלקים דגבעונים, וַיֵּעָתֵ֧ר אֱלֹקים לָאָ֖רֶץ אַֽחֲרֵי־כֵֽן[שמואל-ב כ"א י"ד]
הרב ישראל צבי הלוי רוטנברג זצ"ל הי"ד האדמור מקאסן[3] מביא מסורה זו ומבארה בספרו אור מלא וזלה"ק:
נראה לפרש המסורה בהקדם מה דידוע בשם הבעש"ט הקדוש זצלה"ה שבעת שהאדם מתפלל ומבקש מהקב"ה על איזה חסרון שיש למטה צריך לכוון בתפלתו לבקש שיהיה נשלם החסרון מה שיש למעלה כביכול ב'אם הבנים' כי אם שיש חסרון למטה יש ח"ו כביכול חסרון למעלה, כי כל הדברים הם באים מהשכינה כביכול, ובאם יתוקן למעלה ממילא יתוקן מה למטה ויהיה נשפע כל טוב.
וזה רמזה לנו המסורה – ויתפלל אליו ויעתר לו, שהקב"ה השומע תפלות מקבל תפלות ישראל, אולם בתנאי אם ונצומה ונבקשה מאלקינו על זא"ת, דהנה ידוע מזה"ק שמלכות שמים נקראת זא"ת[4], ורוצה לומר אם תפלותינו ובקשותינו יהיה מול החסרון שיש ב'אם הבנים' כביכול בחינת זא"ת, אז – ויעתר לנו, שיתקבל תפלותינו, ויומשך בני חיי ומזונא רויחא הנרמזים בג' ויעתר הנשארים. ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו – זה בנים. ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה – זה חיים. ויעתר אלקים לארץ הגבעונים שהיה שם רעב ובא שובע – וזה מזונא. ויה"ר שנתברך בכולם בבח"מ [בני חיי מזוני] רויחא.
ביאור רמייתו של של יעקב עפ"י התורה היא
האדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצ"ל ביאר בספרו דברי יואל (תולדות עה"פ ויאמר בא אחיך במרמה ד"ה אאמו"ר…ב'קדושת יום טוב') וזלה"ק:
וכתב ק"ז [קדושת זקני] הישמח משה [פרשתנו ד"ה ויגדלו הנערים]דודאי יצחק אבינו היה מרגיש באכילת הבשר מהות השוחט, כי הצדיקים הגדולים מרגישים בזה כמו שכתב בספר הק' אור המאיר שבעש"ט הקדוש היה מרגיש והכיר בבשר, מחשבת השוחט בשעת השחיטה. הנה גם עשו ידע שיצחק לא יאכל משחיטתו ושיכיר ע"י זה במהותו, ע"כ התחכם הרשע וכל מה שצד לאביו הביא ליעקב שישחוט לצורך אביו, ויעקב עשה זאת בשביל כבוד אביו…והכיר יצחק באכילתו כי השוחט צדיק גדול מאוד, וחשב שהוא בעצמו שחטו, ע"כ חשבו לצדיק גדול מאוד ולהצנע לכת, שמראה עצמו כאיש שדה והוא גדול ואיש אלקים. אמנם אחר הברכות לא היה צורך עוד להסתר והעלמה. ונתגלה לו מן השמים האמת כאשר הוא, וראה גיהנם פתוחה מתחתיו של עשו וריח תבשילי' [תבשיליו] כריח יקידת גיהנם כמבואר בתרגום [המיוחס] ליונתן בן עוזיאל, ע"כ החריד מאוד בחשבו כי עד עתה שטעה, אכל נבילות משחיטתו, ונצנצה בו רוח הקודש ליתוביה דעתיה, ואמר מי אפוא הצד ציד ואוכל מכל, דזהו הצד ציד עתה, זהו שהייתי אוכל משחיטתו עד עתה וכו', ע"כ תורף דברי קדושת זקני זלל"ה. עכ"פ נתודע לו ליצחק ששניהם רימוהו, יעקב ועשו, אלא שהמרמה שעשה יעקב היה ברשות התורה ובחכמת תורתו, שהעלים ממנו יעקב כח תורתו, והרשות נתונה בזה, כמו שאמרו ז"ל [בבא מציעא כ"ג ע"א] הני תלת מילי עבידי רבנן דמשני במילייהו…וזה שאמר יצחק בא אחיך במרמה. ע"ד שאמרו רז"ל בבראשית רבה [ויצא ע' י"ג] שאמר יעקב לרחל כי אחי אביה הוא, אחיו אני ברמאות. והקשו [בבא בתרא קכ"ג ע"א] ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמאותא, ומשני אין, דכתיב [שמואל ב' כ"ב] עם עקש תתפל. וז"ש בא אחיך במרמה, מי שהוא אחיך ברמאות, ויקח ברכתך כי לפי האמת מגיע הברכה אליו.
ומעתה א"ש [אתי שפיר] מה שהוציא הכתוב לשון מרמה על יעקב אבינו ע"ה בחיר האבות, כי אין זה גנאי, דמרמה כזה הותרה בחכמת התורה שהסתירה מיצחק ברשות התורה כנ"ל. ואין הדרש והפשט סותרים זה את זה, אלא האחד משלים לחבירו והמכוון בשניהם אחד הוא. עכ"ל הדברי יואל מסאטמר[5]זצ"ל.
מה בין 'ריח בגדיו' ל'ריח בני'?
הרב יהודה עמיטל[6] זצ"ל (ראש ישיבת ההסדר בגוש עציון) מבאר יסוד בקיום המצוות מתוך הכללה, והתבטלות האדם היצור מול האלקים יוצרו, וכך לשונו בספרו קול יהודה (פרשתנו מאמר ויתן לך האלקים):
ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. יצחק מברך את יעקב בנו עת מתחזה לעשו. 'ויברכהו ויאמר' היכן בדיוק מתחילה הברכה? שתי אפשרויות: האחת – הברכה מתחילה באמצע הפסוק הראשון במילים: ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה', וממשיכה בשני הפסוקים הנוספים 'ויתן לך ה'…וישתחוו לך לאומים' עפ"י קריאה זו עלינו להבין מהי הברכה הצפונה בביטוי 'ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'.
אפשרות שניה – שברכת יצחק מתחילה רק בפסוק השני במילים: ויתן לך… הקושי בהסבר זה הוא הפתיחה במילה 'ויתן' מה מקומה של ו"ו החיבור בראש המשפט?
[עפ"י] האפשרות הראשונה בה נתחיל. הפסוק מתחיל במילים: ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו' ומיד אח"כ אומר יצחק: ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. את ריח בגדיו של עשו מבקש יצחק להפוך לברכה – שיהיה ריח הבן עצמו כריחם של הבגדים.
את בגדי עשו כבר פגשנו 'ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית' (כ"ז ט"ו).
מתיאור קצר זה לומד המדרש [בראשית רבה ס"ה ט"ז] עד היכן הגיעה מעלת כיבוד אב של עשו. אמר רשב"ג: כל ימי הייתי משמש את אבא וכו' [הובא לעיל בדברי הספר מאמרי שלמה]. עשו הצטיין אמנם במצות כיבוד ואם, אך לא "הצטיין" במצוות אחרות. הפער העמוק הנעוץ במוטיבציה וביכולת לקיים מצוה זו, אך לא מצוות אחרות, עולה באופן דומה מהסיפור על דמא בן נתינה הגוי, בגמרא השואלת (קדושין ל"א ע"א) עד היכן כיבוד אם ואם? ומספרת על הגוי הזה בגרסאות שונות. שכרו של הבן המסור לאביו ומכבדו, היה שהקב"ה העניק לו פרה אדומה שנולדה בעדרו, על פניו, נדמה שהשכר הוא כסף רב כנגד אותו סכום שהפסיד בעסקה, שהרי אין לפרה האדומה משמעות וחשיבות לאותו גוי מלבד האפשרות למכור אותה ליהודים.
ברם, הרבי מקוצק הסביר שטמון כאן [משהו] נוסף. לאחר מעשה אצילי זה שביצע נכרי, היה על ישראל קטרוג בשמים: הנה גוי מכבד את הוריו יותר מכם! כמענה לקטרוג זה, רצה הקב"ה לרמוז שהגויים מקיימים רק מצוות רציונליות-שכליות, ככיבוד הורים, אך אינם מקיימים מצוות שטעמן אינו מובן, כמו פרה אדומה, כפי שמקיים עם ישראל. מעלת כיבוד הורים של דמא בן נתינה אכן גבוהה ויש ללמוד ממנה, אך היא מוגבלת למצוה זו. בקיום מצוות שטעמן עמוק ומכוסה ואינו ניתן להבנה אנושית שכלית, אין לדמא השגה כלל!
עשו הצטיין רק במצות כיבוד הורים, אך לא במצוות אחרות. ריחו הטוב של עשו נבע מבגדיו 'ריח בגדיו' – משהו חיצוני בלבד, קיום שמוגבל לתחום הנראה לעין בשר. יצחק מברך את יעקב שריח הבגדים יהיה ריחו שלו ספוג בכל אישיותו ומהותו – ריח בני.
עבודת ה' במלואה כוללת גם את ההתמודדויות עם הנסתר והבלתי מובן, בדבקות שאיננה מוגבלת לתחום זה או אחר…עכ"ל הרב יהודה עמיטל זצ"ל.
תקון שרו של עשו ע"י מחלוקת (לשם שמים) בין חכמים
הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו
הרב מרדכי בריסק הי"ד
מבאר בספר דרשות מהר"ם בריסק לרב מרדכי בריסק[7] זצ"ל הי"ד (פתיחה לבני הישיבה חורף תש"ב) וזלה"ק: …מה שדרשו ז"ל על הכתוב בא אחיך
במרמה ויקח את ברכתיך, ופירש התרגום 'בחכמתא' והיינו בחכמת התורה. וקשה לי שאם אמנם החכמה נקרא בלשון הקודש גם 'מרמה' מלשון אני חכמה שכנתי ערמה (משלי ח' י"ב) אבל עפ"י הרוב אנו משתמשין בלשון מרמה על ענין רמיה שמרמה את חבירו, וא"כ למה קרא יצחק אבינו ע"ה את חכמת התורה של יעקב אבינו ע"ה 'מרמה', הוי ליה למימר בא אחיך בחכמה ויקח וגו'?!
והנראה לפענ"ד עפ"י מה דאיתא במדרש רבה (בראשית ס'"ה כ') הקול קול יעקב והידים ידי עשו – בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין ידי עשו שולטות, עיין שם. [ע"כ עפ"י המדרש] וקשה טובא הלוא בפסוק נאמר להיפך, שאף שהקול קול יעקב עם כל זה, גם הידים ידי עשו?! ועיין שם במפרשי המדרש שדרשו זה משם שהקל נכתב חסר, וא"כ פירושו בזמן שקל וחסר קול יעקב, אז הידים יד עשו שולטין.
וראיתי בדרשות חתם סופר ז"ל [דף ת"ג ע"ב (פתיחה שנת תקס"ט וירא)] דבר נחמד לפרש מה שאמרו חז"ל ( סוף מסכת ברכות) תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. והיוצא מדבריו שם כי אי אפשר לבטל לגמרי ממשלת שר משרי מעלה. והנה שרו של עשו הוא מממונה על מחלוקת, ואי אפשר לבטלו עד עולם התקון שיהפך לטוב, רק שיש תקנה גם בעוה"ז בזמן שיש פלפול גדול בין לומדי תורה, והלומדים המפלפלים זה עם זה, נראים כשונאים מלומדי מלחמה, בז יכולים להשקיט את שרו של עשו שימצא מרגוע במה שהתלמידי חכמים מריבים זה עם זה, וא"כ יכול להיות שלום בעולם אף כי לא נתבטל ממשלת השר, ולכן תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. וזה הפירוש הקול קול יעקב – בפלפול עושה יעקב מעשי ידי עשו במלחמה, ושקיל וטרי על דרך ידיו רב לו, דדרשינן (בבא קמא צ"ב ע"א) למשקל ולמטרח בשמעתא, וממילא אין ידי עשושולטות, עיין שם ודפח"ח. עכ"ל המהר"ם בריסק זצ"ל הי"ד.
הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א
052-6514000
Ybarkai6@gmail.com
[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם משה יצחק ז"ל. הרב דוד ב"ר חיים (פוקס) זצ"ל. אוד מוצל מאש, הרב סיני יצחק הלוי בן הרב שמעון (אדלר) זצ"ל. אהובה לאה בת הרב שמעון יבלחטו"א (קלרמן).
לרפואת: איתמר חיים בן ציפורה בתושח"י.
[2]הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד (תר"ן-תש"א) משגיח בישיבת שער התורה גרודנא (ליטא). לאחר פטירת הרב אלטר שמואלביץ זצ"ל ששימש כראש ישיבת גרודנא, נתמנה הרה"ג הרב שמעון שקאפ ע"י ה'רב מפוניבז' – הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל ששימש בתקופת מעבר כראש הישיבה. עפ"י הצעת הרב ירוחם הלוי לייוואוויץ זצ"ל, המשגיח המפורסם מישיבת 'מיר', מגדולי בעלי המוסר לפני מלחמת העולם השניה, נתמנה הרב שלמה הרכבי זצ"ל כמשגיח רוחני לגרודנא. מן הענין לציין שהרב ירוחם הציע שגם יגיד שעורים, אבל ר' שמעון שקאפ סירב כדי להמנע מ'ערבוב תחומין' (בין ה'לומדות' של עולם הלימוד הישיבתי, להתעלות ובניית קומת האישיות החנוכית תורנית).
עוד למדנו הדרכה חנוכית עפ"י דברי ההקדמה לספר ממנו הובאו הדברים כי: תולדות הגאון הצדיק רבי שלמה הרכבי הי"ד הם תולדות של עלם צעיר שחשבוהו לבלתי ראוי להגיע למדרגות נעלות בתורה, [בשנות ילדותו לא רצה ללמוד, והוריו הצדיקים שסבלו הרבה בחייהם, ומסרו נפשם על גדולו וחנוכו ובמיוחד אמו הצדקת, היו שרויים בצער עמוק על כך] שמתוך שימת לב לכחותיו, רצון אדיר, והתמדה עצומה נהפך לאדם גדול ואמון פדגוג, שהעמיד תלמידים לאלפים [מתלמידיו הגדולים והמפורסמים: ר' חיים שמואלביץ זצ"ל (ראה בספר 'מח ולב' תולדותיו שכתובים ביד אומן מיוחדת) רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', הגאון רבי ישראל זאב גוסטמן זצ"ל ראש ישיבת נצח ישראל (בעהמ"ח 'קונטרסי השיעורים')].
הרב שלמה הרכבי למד בצעירותו בישיבה בראדין בתקופת מאור ישראל – החפץ חיים זצוק"ל. באותה תקופה הגיע לישיבה ר' ירוחם לייואוויץ שבאישיותו החנוכית מגביהת העוף, ראה את כוחות הנפש האדירים הטמונים בבחור הצעיר, והוא שעזר לו לטפחם ולפתחם. לאחר שר' ירוחם נקרא למיר ע"י ראש הישיבה הרב אליעזר יהודה פינקל ז"ל לקח עמו 'סגל חבורה' מהישיבה בראדין וביניהם הרב שלמה הרכבי אשר שם גבהה קומת אישיותו יותר ויותר. בשנת תרפ"ב חזר לעיר מולדתו גרודנא ממנה יצא, ובמשך שמונה עשרה שנה הדריך את בני הישיבה תחת ראשותו של הרב שמעון שקאפ זצ"ל כמסופר לעיל.
באלול תרצ"ט עם פרוץ מלחמת העולם השניה, 'בין כסה לעשור' ת"ש נכנס הצבא האדום הסובייטי לגרודנא והישיבה נסגרה מיד למחרת בגזירת הרשעים. הרב שלמה עם רוב בני הישיבה עברו לווילנא, שם התאספו גם מישיבות אחרות. רבי שמעון שקאפ זצ"ל היה חלש להצטרף אליהם, בט' בחשוון באמצע תפלת 'מנחה' נדם לבו הגדול. שמועת פטירתו הכתה שבר על שבר את בני הישיבה הגולים בווילנא. כעת נשא הרב שלמה הרכבי בעול החזקת הישיבה על כתפיו, והוא כלפיד אש מוליך את הישיבה בין תמרות האש של המלחמה הנוראה. בקיץ תש"א נלקחו להריגה בני הישיבה יחד עם רבם הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד וכל משפחתו, שעלו למרומים כגווילים נשרפים ואותיות פורחות.
הספר מאמרי שלמה, הינו עפ"י שיחות שנכתבו ע"י תלמידיו וחלקם היו למראה עיניו. הספר יצא לאור לראשונה בירושלים תשל"ז, ומהדורה זו מורחבת, נדפסה בתשס"ב. הספר נערך ע"י תלמידו הרב זיידל אפשטיין זצ"ל (בעהמ"ח 'הערות' עה"ת) אשר שימש כמשגיח רוחני בישיבת 'תורה אור' בראשות הרב פינחס שיינברג זצ"ל.
[3]הרב ישראל צבי הלוי רוטנברג(חוהמ"ס תר"ן-נספה ג' בסיון תש"ד) נין ונכד לעטרת צבי מזידיטשוב. בתיאור תולדותיו בהקדמת הספר מתוארים מעשיו מאז עלה לכס הרבנות לאחר פטירת אביו בתר"פ. בין דבריו: בליל שבת קודש ישא מדברותיו על דרך החסידות, כדבש מתוקות, מלא יראת ה', וביומא דשבתא מסר לן אורייתא על דרך דרוש ורמז, והיה כמין חומר, ובסעודה שלישית עת רעוא דרעווין היה על דרך פרד"ס עמיקא וטמירא יורדים חדרי בטן…
היה יושב ומנגן שירות ותשבחות כנראה עפ"י דברי העטרת צבי (פרשת ויחי) כשהדינין מתגברים והעצבות גובר אז להמתיק הדינין…צריך להמשיך המתקה בקול שיר בנימי הכנור בי"ג מיכלין דרחמי…ועד היום מעידין אנשים שהיו בשולחנותיו הקדושים שהזמירות והנגונים היו יוצאים מגדר אנושי ושהיה מזמר ומתפלל למעלה מגדר אנושי. וכל זאת למרות יסורים רבים שעבר בחייו בפטירת שתי נשיו וחלק מילדיו. לבסוף בשואה נספה, ודברי התורה בספר הם זכרו בעולם.
לא כתב בעצמו את דברי תורתו, אלא תלמידיו כתבום וכשנודע לו, התבונן בהם ונתן הסכמתו להם, אמנם הכתבים עברו (לאחר השואה) בקורתו של אחד מגדולי תלמידו הרב יואל צבי ראטה זצ"ל שלאחר המלחמה הגיע לברוקלין. שם הספר נקרא אור מלא ע"י המחבר עצמו הרב ישראל צבי זצ"ל והוא גימטריה של שמו ישראל צבי או"ר במילואו כלומר אל"ף וי"ו רי"ש.
בספר שנדפס לראשונה בברוקלין תשט"ז (מהדורה שלישית תשס"ח ממנה נערכו הדברים) שלשה חלקים, אור מלא של הרב ישראל צבי נחלק לשנים לתורה ולמועדים, החלק השלישי בני שלשים דרשות לשבת הגדול, שבת שובה, וימים נוראים, מאביו של המחבר הרב יוסף רוטנברג. במהדורה זו השלישית מובאות גם ההקדמות לשתי ההוצאות הראשונות, שבכל אחת מהן דברים המעוררים נפש היהודי. בדברי הסיום ההקדמה האחרונה כתב המו"ל משארי משפחתו של המחבר: אם רצוננו להיות מתלמידיו של רבנו צריכין להתרגל לקבל באהבה כל מה שעובר על האדם ולהתקרב ולהתדבק עצמנו יותר ויותר להקב"ה ולהתפלל אליו להוושע בכל משאלות לבנו לטובה ועי"ז יושפע שפע רב בכל העולמות וגם עלינו עדי נזכה להתגלות כבוד שמים וכבודו עלינו יזרח…
[4] ראה תקוני זהר הקדמה (י' ע"ב) ובפרדס רימונים לרמ"ק שער כ"ג שער ערכי הכינויים פרק ז' ד"ה זאת היא המלכות.
[5] הרב יואל טייטלבוים האדמו"ר מסאטמר זצ"ל (תרמ"ז הונגריה תשל"ט ארה"ב) מגדולי הרבנים בהונגריה לפני השואה. חייו האישיים היו מלאי סבל ומרורים. בתקופת השואה חולץ מאירופה ע"י 'רכבת קסטנר' [פרשה הסטורית עגומה שפרשנויות שונות ניתנו לה] לא זכה שנשאר לו זש"ק. גדלותו התורנית וזכרו נקבע לדורות בספר דרשותיו דברי יואל (שמונה חלקים) וכן שו"ת דברי יואל, וספר השקפה בעקבות מלחמת ששת הימים על הגאולה ועל התמורה, בנוסף לספר היסוד ההשקפתי שלו בענין התקופה ויואל משה.
[6] הרב יהודה עמיטל (תרפ"ה-כ"ז בתמוז תש"ע) נולד בהונגריה, שם משפחתו היה קליין. אישיות מיוחדת ומרתקת ברבגוניותה האישית-תורנית. בצעירותו למד בישיבה בסגנון ליטאי של הרב חיים יהודה לוי זצ"ל הי"ד שגדל בישיבות הונגריה ונסמך לרבנות, עבר לישיבת מיר, וכשחזר לעירו בהונגריה פתח ישיבה ברוחה של ישיבת מיר. באותה תקופה שלטה בהונגריה שליטה ללא מיצרים שיטת החת"ם סופר זיע"א ותלמידיו הגדולים ביניהם בנו הכתב סופר,מהר"ם שיק. בעולם התורני היו גם החסידים ובעיירתו של יהודה היו חסידי ויזניץ, וכשהגיע רבי ישראל הגר (אהבת ישראל) שכשמו כן הוא במזגו הנח, נשתמרו יחסי כבוד בין הזרמים בעיירה. וכך עם למודיו באווירה ה'ליטאית' מצאה נפשו הכמהה מעיינות בבית המדרש החסידי וב'טיש' בהם השתתף.
בתקופת השואה נלקח מביתו למחנה עבודה, הוא לקח עמו כמה ספרי קודש ללימוד, ביניהם חוברת 'משנת הרב' לקוטי אמרים מהרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. חוברת זו שימשה לפניו כלפיד אש שהאיר חייו באותם ימי אופל. הצליח לשמור לא להתגאל במאכלות פיגולים, ואף הצליח להניח תפלי. בשבת נאלץ לעבוד, אך זכר את השבת בכניסתה וציין זאת בדרכים מיוחדות. בחלק מהתקופה הצליחו לשמור בגלוי על אורח חיים יהודי תוך הסכם עם מפקדי המחנה. (יש לזכור כי לא היה זה מחנה השמדה, אבל ודאי רחוק מאוד מ'מחנה נופש'…) לאחר סיום המלחמה ועלייתו לארץ ישראל, כשהגיע שם פעמיו לירושלים, לקיים נדרו שנדר פעמיים בתקופת השואה שאם יזכה להנצל יעלה לירושלים וימשיך למודיו בישיבה. בירושלים פגש בני משפחתו שעלו לפני השואה, שהמריצוהו למצוא עבודה ולהתפרנס, אך לתדהמתם הוא ביקש תורה. את מקומו מצא בישיבת חברון בראשות הרב יחזקאל סרנא זצ"ל, עם זאת באישיותו הממזגת עולמות שונים, נמשך להקשיב לשיחות בסעודה שלישית של הגרי"מ חרל"פ זצ"ל תלמידו ונאמן רוחו של הראי"ה (לימים נערכו חלק מהשיחות בכרכי מי מרום ח'-י"ב, מתוך עשרים הכרכים שיצאו עד עתה, תשפ"ב).
לאחר פרק זמן הגיע לפרדס חנה לאחר שחברו מהישיבה הרב דב שוורצמן זצ"ל (לימים ראש ישיבת באר התלמוד) הפנה אותו לשם מכיון שחיפש עבודה לתקופת בין הזמנים. הרב שורצמן ידע כי באותו מקום נמצא הרב יהודה מלצר בנו של הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל מגדולי התורה באותה תקופה, ראשישיבת עץ חיים בירושלים (בעהמ"ח אבן האזל על הרמב"ם). לימים נשא יהודה קליין עמיטל את בתו של הרב יהודה מלצר, לפליאתם של רבים על שידוך בחור אלמוני ללא 'יחוס' עם נכדתו של אחד מגדולי הדור. הרב יהודה מלצר הגיע לרחובות להקים ישיבת הדרום, ולקח עמו את חתנו. במקום זה נפגש הרב עם שנים מעולמות שונים כמרחק מזרח ממערב בעולם התורה. האחד תלמידו, והשני בצוות ההוראה. התלמיד – צבי טאו שכעבור שנים מרבניה החשובים במרכז הרב ואח"כ בישיבת הר המור. השותף בצוות – שהיה מבוגר ממנו בעשרים וחמש שנה הרב אליעזר מנחם שך זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', ששמרו על יחסי ידידות עמוקים וטובים במהלך המשך השנים. (היה תלמידו של הרב איסר זלמן מלצר בחו"ל).
עיקר ספור חייו המרתק של הרב עמיטל היה עם חדוש הישוב היהודי בגוש עציון לאחר מלחמת ששת הימים והרצון המיידי להקים בה ישיבה. ישיבת הר עציון היתה מישיבות ההסדר הראשונות. במקום זה באה לידי ביטוי שוב יחודו של הרב בשעה שהזמין לכהן למעשה במקומו (גודל ענותנותו של הרב!) ולסוף בהרמוניה מושלמת, תלמיד חכם ענק מעולם שונה לחלוטין, הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל חתנו של הגרי"ד סולובייציק זצ"ל מבוסטון ארה"ב.
סיפור חייו של הרב יהודה עמיטל שזור בספר באמונתו בעריכת תלמידו אלישיב רייכנר. על פיו נערכו תולדותיו בגליון.
הספר קול יהודה ממנו הובאו הדברים לעיל בענין הפרשה, הינו חלק ותמצית משיחותיו הרבות שנמסרו בישיבה ונערכו ע"י אחד מתלמידיו הגדולים והותיקים, שלימים חזר לישיבה בתפקיד של 'משגיח רוחני' הרב יעקב פישר שליט"א, שהכרתיהו אישית בתחילת עבודתו החנוכית בישיבת כפר הרא"ה תחת ראשותם של הרב משה צבי נריה תלמיד הראי"ה (עורך משנת הרב שהוזכרה לעיל) והרב אברהם צוקרמן זצ"ל חניך ישיבת נובהרדוק. ומלווני בקשר הדוק כארבעים וחמש שנים, לאוי"ט לשנינו.
[7]הרב מרדכי בריסק (תרמ"ז-תש"ד). נולד בהונגריה. למד אצל אביו הרב יהושע בריסק ואח"כ אצל הרב מרדכי לייב וינקלר בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי. בגיל ח"י הוסמך להוראה ע"י הרב פינחס חיים קליין, ובהגיעו לשנת הכ"ג נתמנה לדיין. בצעירותו התכתב עם גדולי עולם ביניהם רבו הלבושי מרדכי, המהרש"ם – הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, האדמו"ר ממונקטאש הרב צבי הירש שפירא בעהמ"ח 'דרכי תשובה' זכר צדיקים לברכה.
בהיותו בן ל"ג נבחר לשמש ברבנות במחוז טשאנד שברומניה, חמישים ישובים היו פרושים תחת חסותו. במקום זה הקים ממלכה של תורה ומפעלי חסד רבים. הישיבה שהקים ועמד בראשה היתה מפאר פעולותיו. ייסדה בפחות ממנין בחורים עד שבשיא תפארתה נהרו אליה אלפי תלמידים ונחשבה לישיבה הגדולה ביותר ברומניה וטרנסילבניה הסמוכה לה. שיעוריו הלמדניים היו בנויים לתפארה משילוב של ביאור הפשט הישר והגיון צלול שצלח נחשולי קושיות ותמיהות במהלך בניית הסוגיה. אמנם גדלותו התפרשה גם לשדה הפסיקה ההלכתית. בסוגיה הלכתית קשה של מחלוקת בענין כשרות המקוה בעיירה מסויימת בהונגריה בין רב המקום טען לכשרות המקוה, לדומ"ץ שאסרה בגלל סוגיה של 'זחילה שאינה ניכרת' (מובאת בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ד בסימנים הראשונים). המהר"ם מבריסק נטה לדברי הרב ולהכשיר את המקוה. הגם שרבנים מהונגריה רצו אפילו ל'רווחא דמילתא' לתקנו, הוא טען בתוקף להשאירו בכשרותו ללא תקון כדי לא להוציא לעז על הראשונים ילדי ישראל הקדושים והטהורים. בסופו של דבר נמסר הדבר לזקן רבני הונגריה הרב שלמה זלמן עהנרייך אב"ד קהילת שימלוי זצ"ל הי"ד, בעהמ"ח שו"ת לחם שלמה, שהכריע להיתר.
בספר ממנו הובאו הדברים לקמן נמצאות דרשות רבות שמסר לבני הישיבה כ'פתיחה' לזמני הלמוד, וכן דרשות לימים נוראים שבת הגדול ועוד. הספר יצא לראשונה מכת"י תשמ"ז (ברוקלין) דרשתו האחרונה שנאמרה ונדפסה היתה של שבת שובה תש"ד, כאשר מרבית יהדות אירופה כבר נרצחו ע"י הנאצים ימ"ש, והכורת שעלה על יהדות הונגריה בסוף מלחמת העולם השניה, עלה בסערה השמיימה גם המחבר בי"א בסיון תש"ד.
בנו הרב אהרן צבי בריסק זצ"ל ניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל והקים בנתניה ישיבת 'מהר"ם בריסק טשעקא' ע"ש אביו. אך טרם הגיע לגיל חמישים נגדע האילן בשיא פריחתו. הספר הזה וכמו"כ חידושי סוגיות מהר"ם בריסק שיצא לאחר שנים נוספות, המשיכו את שושלת קודש הזהב ע"י נכדיו וניניו. (התולדות נכתבו עפ"י הקדמת המלבה"ד, וכמו"כ עפ"י מאמר 'בקדושה של מעלה' לרב פינחס אליהו אייזנטל שליט"א התפרסם בתוספת ל'המודיע' ערב שבועות תשס"ג).
אברהם למדנו שהוא היה עמוד החסד, ופעולתו בעולם להשפיע ולהרבות טוב וכל זאת כדי ללמד אמונה ודעת אלקים בעולם. בספר ויצא פרח לרב אברהם חיים ריינמאן[1] זצ"ל הי"ד למסכת אבות, מלמדנו כי שרה היתה עצמה בבחינת שמש מאירה ומלמדת דעת אלקים בעולם, ולא רק כשותפה נסתרת לאברהם אבינו. וכך הוא כותב בספרו (פרק שני משנה ב' רבן גמליאל אומר) וזלה"ק:
…הנה דרשו חז"ל (יבמות צ"ו ע"ב) הפסוק (תהלים ס"א ה') אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים ביחד? אלא כל ת"ח שאומרים דבר הלכה בשמו, שפתותיו דובבות בקבר. וביקש דוד שיזכה להרביץ תורה בישראל כדי שאחר פטירתו יזכירו תלמידיו דב הלכה משמו, ויהיה נחשב כוח עוד בעוה"ז ועוסק… בתורה, ממילא גר בשני עולמים…
ובזה פירשתי בפרשת חיי שרה ויהיו חיי שרה וכו'. הבעל הטורים מרמז: שרה מאה שנה ר"ת שמש, עכ"ל[2]. ובמדרש (ב"ר נ"ח א') יודע ה' ימי תמימים – כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. מה שייכת להמדרש הכא?
ולפי עניות דעתי נראה לפרש עפ"י מה שדרשו חז"ל [יבמות צ"ו ע"ב] הפסוק אגורה באהליך עולמים וכו' וביקש דוד שיזכה שיאמרו אחריו דבר הלכה, וממילא לפי זה מי שמלמד תורה ומוסר לאחרים, ומדריכם בדרך הישרה אפילו אחר שנפטר זה האיש, כשהאנשים מזכירים אותו ועובדים את ה' יתברך, אז ויקרא זה הנפטר 'חי', כי האנשים האלה מעוררין אותו ונותנין בו חיות. הנה שרה הצדקת, מצינו בפרשה לך (בראשית י"ב ה') את הנפש אשר עשו בחרן, ופירש רש"י שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. וידוע כי השמש הולך על הארץ כדי להאיר והוא בבחינת משפיע (ועיין לקמן בספר פרק ה' משנה י"ח שהארכתי בזה, שלכן בעת מחלוקת קורח השמש המליצה בעד משה (סנהדרין ק"י ע"א) כי קורח רצה שלא יהיה משפיע מקבל, רק הכל שווים, על כן עמדה השמש לימין משה. ובזה פירשתי 'והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע' והמשכילים היינו המשפיעים ולומדים חכמה לקטנים מהם 'יזהירו כזהר הרקיע', המה בבחינת שמש משפיע).
ונקדים מה שכתב א"ז [אדוני זקני] הקה"ק בעל ישמח משה (בפרשת נח) שלכן נלקח מנח שם 'תמים' בהמבול, יען שלא התפלל על בני דורו, בפרט עפ"י מה שכתב המדרש רבה (עיין ב"ר כ"ט א' ובפירוש מהר"ש יפה [יפה תואר]) שנח חטא במה שלא הוכיח לבני דורו. כמו שדרשו (יד יוסף לרבינו יוסף הצרפתי [ספר דרשות מופלא עה"ת נדפס שנת תנ"ו]) 'את האלקים התהלך נח' שהיה מעיין ברעיוניו עם האלקים ולא היה לו התחברות עם בני אדם להוכיחם.
חזינן מזה שמי שאינו בבחינת משפיע ומזכה את הרבים, אינו נקרא 'תמים'. זה כוונת הפסוק 'ויהיו חיי שרה מאה שנה' הר"ת שהיא בבחינת שמש, שהיתה משפיעה מתורתה לאחרים, לגיירם ולהדריכם בדרך הישרה, ומסיים 'שני חיי שרה' הוץ מהסכום קכ"ז שנה שחיתה, חיתה עוד שנים הרבה כל זמן שכוחה מה שהפעילה, נמצא בבני אדם נקרא 'חי'.
זו כוונת המדרש 'יודע ה' ימי תמימים' ותמימים נקראים רק מי המה שהם בבחינת משפיע כנ"ל, 'ונחלתם לעולם תהיה' שכח פעולתם שהפעילו בבני אדם להחזירם בדרך הישר וללמדם חכמה ומוסר, זהו 'לעולם תהיה' – זה קיים לעולם. עכ"ל הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד בספרו על מסכת אבות יצא פרח.
בספר זכר חיים לאדמו"ר חיים יהודה מאיר הגר[3] (נכד האהבת ישראל מוויז'ניץ) היה גיסו של הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד, שדבריו הובאו לעיל (ד"ה 'שרה היתה' מהספר ויצא פרח) כותב וזלה"ק:
יצחק אבינו ע"ה שעמד בנסיון העקידה, המדריגה הכי גדולה בעבודה שבין אדם למקום, ורבקה באומרה שתה וגם לגמליך אשקה, דבר שאף לא ביקש הוכיחה מדה גדולה בעבודה שבין אדם לחבירו, ושניהם ימזגו יחדיו. וזהו אותה הוכחת לעבדך ליצחק – מיזוג של מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, כל תרי"ג מצוות. עכ"ל הרב חיים יהודה מאיר הגר זצ"ל.
מעלותיו של אליעזר
הרב ירחמיאל שולמן הי"ד
בספר גוילי אש (עמ' רס"ח. מהדורת ישיבת בית יוסף נובהרדוק ירושלים תשל"ג), אסופת דברי רבני ותלמידי נובהרדוק שנספו בשואה, מביא דברי הרב ירחמיאל שולמן[4] זצ"ל הי"ד וזלה"ק:
הרבה מסופר בחז"ל על אליעזר עבד אברהם: יפה שיחתן של עבדי אבות… יפה רחיצת רגלי עבדי אבות מתורתן של בנים. קפצה לו הדרך כשהלך לחפש אשה בשביל יצחק, והקב"ה האיר לו את הדרך בזיקים וברקים (הכל במדרש) והוא נענה מיד כשהוציא את המילים מפיו, כמו משה רבינו ושלמה. כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ס' ד') שלשה נענו במענה פיהם, אליעזר משה ושלמה. [ע"כ מהמדרש] מפני מה זכה עבד אברהם זה לכל הנסים והנפלאות שאירעו עמו?
גם אליעזר חי חיי שכל. ואמרו חז"ל (ב"ר נ"ט י"א) על הפסוק (בראשית כ"ד ב') המושל בכל אשר לו, שהיה שליט ביצרו כמו אברהם, היינו שחייו היו חיי שכל שלמים, ונמנה על גדולי הדור ההוא, והרבה דינים של דרך ארץ למדנו ממנו: לא אוכל עד אשר דברתי דברי – מכאן שאין מסיחין בסעודה. וכן שיקח אדם צידה לדרך כפי צרכו. ולמדנו ממנו מסירת נפש שהלך הוא ואברהם אדונו, שני אנשים בלבד להלחם נגד חמישה מלכים וכו'. כל דרכו בחיים היתה ללא נגיעות אנוכיות (פרט לרצונו להשיא את בת ליצחק) ועשה הכל בזריזות ובחכמה, ולמד מאברהם הרבה עד שדלה והשקה מתורת רבו לאחרים.
אולם במיוחד יש לציין את השלימות בדרכו:
שיא הענוה – אמרו חז"ל (בראשית רבה ס' ב') עבד משכיל זה אליעזר, ומהי השכלתו, אמר: כבר קללתו של אותו איש בידו, אלך ואשתעבד בבית זה, ואם לאו פן יבוא איזה כושי או ברבר וישתעבד בי. הרי שבחר בחיי עבד כל ימי חייו, ובלבד להמצא בביתו של אברהם אבינו. אף שהיה מקום לחשוב, מי יאמר שתמיד יהיה עבד, אבל עניוותו גרמה לו את הבטחון שבודאי יהיה עבד למרות חשיבותו הרבה.
חז"ל למדו ממנו דרך בענווה, שיפרסם אדם את מגרעותיו ויבזה עצמו בפני בני אדם ובלבד שלא להטעות אחרים, באמרם (ב"ר ס' י"א) מילתא דגנאה אית בך, קדים אמרה, שנאמר (בראשית כ"ד ל"ד) עבד אברהם אנכי. והרי כל חייו של אדם הוא משתדל שלא ידעו בגנותו, אלא להפך יעשה כל מאמץ כדי לשבח את עצמו בפני אחרים, במיוחד כאשר מדובר באדם שהיה תלמידו המובהק של אברהם, וגם בבית לבן לא ידעו כלל שהוא רק עבדו של אברהם, וחשבו שהוא אברהם עצמו משום שאיקונין שלו היה דומה לאברהם, כפי שסיפרו חז"ל במדרש…ועוד למה היה לו לספר שהוא עבד מיד בהציגו את עצמו ולא המתין עד גמר הענין, ואח"כ יספר מי הוא באמת. והוא בענותנותו תלה את כל מה שאירע לו בזכותו של אברהם ולא בזכות עצמו. הרי שעניוות יתירה היתה בו.
שיא הבטחון – אמרו חז"ל (שם ס' א') מי בכם ירא ה' (ישעיהו נ' י') זה אליעזר שהיה הולך ולא ידע היכן, כאדם שישב בחושך יבטח בשם ה' וישען באלקיו. ובטחונו היה כה איתן עד שנתן לה את התכשיטים בטרם ידע מי היא, וממנו למדנו שאין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שאמר (בראשית כ"ד מ"ד) היא האשה אשר הוכחת לבן אדוני. ועוד שהלך ללחום ביחד עם אברהם במלחמת ארבעת המלכים [כנ"ל]…
פרישות – על הפסוק (משלי י"ג כ"ה) צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר, דרשו חז"ל (ילקוט שמעוני ק"ט) צדיק וכו' זה אליעזר שאמר הגמיאיני נא מעט מים, ובטן וכו' זה עשו שאמר הלעיטני נא וכו'. למדנו מכאן עד כמה היה אליעזר רחוק מעניני גשמיות, שגם בבקשה גשמית השתמש בלשון נקיה…
זיכוי הרבים – זה מפורש במה שאמרו חז"ל (יומא כ"ה ע"ב) דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. והאם יש לך זיכוי הרבים גדול מזה? ובכל זאת, כאשר היתה לו נגיעה עצמית אחת, כאשר ביקש להשיא את בתו ליצחק, וזו היתה הנגיעה היחידה לאדם גדול כמותו בעל מדות מובחרות כמבואר, ואף שלנגיעה זו היה רקע מבוסס שרצה להתחתן עם אברהם, והרי הוא זקן ביתו וכל אשר לאברהם מסר בידו, והיה מקום לחשוב כי אמנם יאות הוא להתחבר עם אברהם אבינו, בכל זאת שקיל למטרפסיה על כך, עד שאמרו חז"ל (ב"ר נ"ט י"ב) כנען בידיו מאזני מרמה (הושע י"ב ח') כלומר אם כבר הגעת למדרגה גבוהה כזו, כיצד לא הבנת שיש כאן נגיעה אישית, משמע שפנימיותך פגומה. וזוהי התביעה הכי גדולה לאדם בשיא המעלות…עכ"ל הרב ירחמיאל שולמן זצ"ל הי"ד.
בספר דבובי חן לרב דב לאבלאוויטש[5] זצ"ל פירש וזלה"ק:
כתב הבעל הטורים: היי – בגימטריה כ"ה, בך יתקיים מה שנאמר (ט"ו ה') כה יהיה זרעך. [עכ"ל בעה"ט] ותמוה שלבן יהיה מברך את רבקה בברכה כזו, הלא היה שונא את הדרך שהלך עליו אברהם אבינו ע"ה?
ונראה שכוונת בעה"ט לישב את המנהג שנתפשט בישראל שמברכים את הכלה בברכה זו. וקשה למה בחרו לברך את הכלה בדברי לבן?! ונראה ליישבאת המנהג, בהפירוש שיש בדברי לבן. כי יש לדקדק למה יש למלת היי נגינה מפסקת' 'טפחא' שמפרדת מילת 'היי' ממילת 'לאלפי' רבבה'? נראה שכונתו הייתה עפ"י מה שמפרשים בעלי כללי הלשון. שבלשוננו הקודש יורה מין זכר על הכח המשפיע, ומין הנקבה על כח המקבל, וגם כאן מלת 'את' היא מין נקבה, וגם חוץ מזה המילה הזו לגמרי היא מיותרת, הלא היה די אם היו אומרים לה, אחותינו היי לאלפי רבבה.
אבל פירוש הדברים היא שהיו אומרים לה ומברכים אותה, שתהיה נשארת מתאחדת עמהם. זהו כוונתו מילת 'אחותינו' כמו שאמרו רז"ל קרע שאינו מתאחה, ככה אמרו לה: אחותינו, נשארת מחוברת לנו, וע"י מה? ע"י זה שאת 'היי' שתהיי מקבלת בתוכך את דעותינו, וע"י דעות האלו תהיי נשארת מחוברת לנו, ואח"כ תהיי לאלפי רבבה.
כך גם אנו מברכים את הכלה, אחותינו משך כל ימי חייך תשארי מחוברת לנו ע"י 'את היי' שתהיי מקבלת בתוכך את דעות כנסת ישראל, ואז תהיי לאלפי רבבה, תזכי שיפוצו מעינתך חוצה, ברכות פלגי מים. וזהו ג"כ כוונת בעה"ט שהלא הכוכבים רובים ככולם, אין להם אור עצמי רק מקבלים את האור משמשות אחרות ומאירים לנו אח"כ חשכת לילה, ככה אומרים ומברכים ג"כ אנו את הכלה, תקבל את אורך ממנו היינו מכנסת ישראל, ואז תשאירי את האור הגנוז הזה לאחרים, שתזכה להיות לאלפי רבבה. עכ"ל הרב דב לאבלאוויטש זצ"ל.
בספר אשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי[6]זצ"ל הי"ד(בעהמ"ח שו"ת חמודי אפרים), כתב וזלה"ק:
עיין מה שכתב קדושת לוי, הכלל דהצדיקים העובדים ה' באמת משיגים תענוג עוה"ב אפילו בזה העולם. וזהו 'וירא והנה גמלים באים' הגמול הגדול היינו תענוג עוה"ב וכו' עכ"ד. העולה מדבריו ד'גמלים' הוא מלשון 'גמול' דהיינו שה' יתברך גומל טוב לשומרי מצוותיו, והנה ידענו דעיקר שכר הוא בעולם התחיה לגוף ונפש, ובזה היה [נראה להוסיף] ולפרש מקרא הנ"ל…לכאורה יש לדייק בו מדוע ראה זאת יצחק דוקא בעת שיצא לשוח בשדה.
אכן יש לומר דאיתא בש"ס (סנהדרין צ' ע"ב) שאלה קליאופטרה מלכתא את רבי מאיר, ידענא דחיי שכבי [שיחיו המתים] דכתיב [תהלים ע"ב ט"ז] ויציצו מעיר כעשב הארץ, אלא כשהן עומדין, עומדין ערומין או בלבושיהם עומדין? אמר ק"ו מחיטה, ומה חיטה שנקברה ערומה יוצא בכמה לבושין, צדיקים שנקברו בלבושיהן על אחת כמה וכמה וכו'. וכן בכתובות (קי"א ע"ב) אמר רבי חייא בר אבא עתידין צדיקים שמבצבצין ועולין וכו'. (וכדעת הראב"ד הלכות תשובה (פ"ח ה"ב) שחולק על הרמב"ם שם שכתב העוה"ב אין בו גוף וגו' לא אכילה ולא שתיה וכו'. כתב הראב"ד חיי ראשי לא היה דעת חכז"ל כזה, שהרי אמרו עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם ק"ו מחיטה)
וא"כ ית"ל [יתכן לומר] דיצחק אבינו ע"ה בעת יצא לשוח בשדה חקר בזה, וראה והתבונן בצמחים כי יציצו עשבי הארץ, והשבלים עולות בקנים
מעוטפים החיטים בלבושיהם. וירא והנה גמלים באים, כלומר שפט מזה בדעתו כי יהיה תשלום שכר לעתיד לבוא לעובדי ה', לגוף ולנפש, ומדויק הקרא כהנ"ל. עכ"ל הרב חיים אפרים באלאיטי זצ"ל הי"ד ספרו נערך ויצא מחדש ע"י נינו הרב צבי יהודה וולנר שליט"א אוצר הפוסקים ירושלים תשע"ח.
הרב היה תלמיד השבט סופר הרב שמחה בונם סופר (נכד החת"ם סופר). מסובל בחולאים וטרדות קשים כמתואר בהקדמות ספריו, בלשון מליצית מיוחדת אותם קיבל באמונה עמוקה. שימש ברבנות בעיר טארנאלייא שבהונגריה, חתנו היה מגדולי הונגריה שניצל מגיא ההריגה וזכה לעלות לירושלים הרב ישראל וולץ זצ"ל (שו"ת דברי ישראל) הרב נספה באושויץ ב(כ"ד) בסיון תש"ד.
[1]הרב אברהם חיים ריינמאן (תרס"ה בערך מקהילת קרעטשניף הינו נצר מענפי קודש שענפי האילן משתרגים אל על בדורות חסידים ביניהם הנועם אלימלך, המגיד מקוזניץ, רבי נפתלי מרופשיץ רבי משה מאוהעל (ישמח משה, מביא מדבריו במאמר לפנינו) השל"ה הקדוש. אביו כיהן ברבנות קהילות ושימש כרב ואב"ד. ביניהן בקרעטשניף, בה היו שלשה דורות של רבנים, האחרון הוא הרב אברהם חיים ריינמאן כאשר אביו נקרא לשמש ברבנות במקום אחר. אמו שנפטרה בגיל צעיר בין דבריו בהספידו אותה סיפר כי בימי ילדותו החזיקו עבורו מלמד פרטי, ואביו בתחילת כל זמן של שכירות המלמד דאג מנין יקח כסף לתשלום שכרו, ואז אמו הניחה על השולחן את כל תכשיטיה ואמרה: זה יהיה לך ל'אפותיקי' אם לא יהיה לך לשלם, תמכור את כל התכשיטים שלי, כי אם בני יכול ללמוד התורה הקדושה, זהו התכשיט שלי!
ספרו זה על מסכת אבות נדפס בראשית שנות השואה ת"ש (שנת תרנ"ן, כפי שכתב. חתימת ההקדמה עש"ק פרשת חוקת ת"ש) בו ערך מדרשותיו אותן נשא. שם הספר 'ויצא פרח' ע"ש אמו מרת פריידא חיה ריינמאן פר"ח הר"ת משמה, אשר עמלה במסירות נפש לגדלם לתורה, ויצא מהפר"ח הזה ציץ ויגמול שקדים, החידושי תורה אותם נותן לפניכם, כלשונו בספר. חידושי תורה נוספים שרצה להדפיסם בענין סוגיות עלו השמיימה יחד עם מחברם.
המחבר, אשתו שהיתה מצאצאי ה'ייטב לב' בתו של הרב שלמה טייטלבוים זצ"ל הי"ד (נספה ב' באלול תש"ב וכל צאצאיו להוציא נכד אחד שנשאר אוד מכל משפחתו), ילדיהם נרצחו, לא נותר מכל משפחתו שריד. הספר הזה (ויצא פרח) הוא גץ הלהבה שנשאר ממנו ומכל משפחתו.
המאמר ותולדותיו נערכו עפ"י מהדורת הספר שיצאה מחדש בתשע"ט ע"י הרב גבריאל אייזען שליט"א, שחותנו הרב צבי ריינמאן ז"ל, היה שאר קרוב של משפחת המחבר.
[2] זלה"ק של בעה"ט: ויהיו חיי שרה. כתיב לעיל מיניה [בראשית כ"ב כ"ג] ובתואל ילד את רבקה. עד שלא שקעה שמשה של שרה, זרחה שמשה של רבקה. וזהו שרה מאה שנה, ר"ת שמש. וזהו וזרח השמש ובא השמש.
[3] הרב חיים יהודה מאיר הגר זצ"ל הקים ביתו עם אחות של הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד מרת רייצא (כמתואר בתולדות המחבר הרב ריינמאן בספרו על מסכת אבות ויצא פרח עמ' כ"ו, מהדורת תשע"ט. בעמ' כ"ז צילום ההזמנה לחתונתם). הרב הגר היה נכדו של האהבת ישראל מוויזניץ זצוק"ל, בנו של השארית מנחם אב"ד ווישווא. שרד את השואה ממחנות ההשמדה ולאחריה פגש את אשתו, נסעו לארה"ב ובתשי"ח עלו לארץ ישראל. למרות הפצרות החסידים שיטול כתר אדמורות סירב כל חייו. היה אחיין של אדמורי וויזניץ האמרי חיים ואחיו המקור ברוך.
בי"א באייר תשכ"ט נסתלק לבית עולמו באותו יום של זקינו ר' נפתלי מרופשיץ זצוק"ל. הם לא זכו להקים דורות המשך, רק דברי תורתו שהוצאו לאור לאחר פטירתו הם זכרונם, במאמר שהובא לעיל הינו מספר חידושיו לתורה (נדפס פעם יחידית בתשמ"א). חיבור נוסף שלו שהיה בכת"י ליקוט מספרים קדמונים ואחרונים ונקרא זכר חיים ילקוטתשובה מאהבה, נערך ונדפס בשנת תשמ"ד.
[4] הגאון הצדיק רבי ירחמיאל (דער סלבודקער) ב”ר דוד שולמןהי”ד. היה אחד מאישי המוסר הנפלאים ביותר, שטיפח ועיצב הסבא מנובהרדוק. שנים רבות כיהן כמנהל רוחני בישיבות “בית–יוסף” במעזריטש (לימין ראש הישיבה הגאון ר’ אהרן ויינשטיין זצ”ל מחבר ספרי “דרכי אהרן”) ובישיבת פינסק-קרלין (לימין ראש הישיבה הגה”צ רבי שמואל וויינטרויב זצ”ל). הוא היה אהוב על כל תלמידיו ונתפרסם כאישיות מופת במידותיו הנאצלות, בנועם הליכותיו עם הבריות ובמסירת נפשו, וכגאון מעמיק במחשבת המוסר. יחד עם תלמידיו קידש שם שמים בשואה הנאצית, בעיר וילקומיר שבליטא, בהותירו אחריו שני קבצים מודפסים, גדושים עיוני-מוסר, בשם “פניני החכמה” ופניני השלמות שיצאו להן מוניטין בישיבות המוסרניות עוד בטרם השואה.
[5]הרב דוב לאבלאוויטש זצ"ל שימש כראש ישיבה בהונגריה בעיירה קישקארש בתקופה לפני השואה. הרב שלא זכה לפרי בטן, כתב בהקדמת ספרו עה"ת 'דיבובי חן': ומה גם שה' יתברך בחכמתו הבלתי מוגבלת מנע ממני פרי בטן, ותלמידי ששמחתי בהם, ואהבתי אותם וקרבתי אותם באהבה ובחיבה, הם הם בני אשר גדלתי וטפחתי, והם הם חלקי מכל עמלי…הסיבה לשם מיוחד זה כתב המחבר זצ"ל בהקדמתו: בראשונה מפני שבמילת 'דיבובי' ימצאו ראשי תיבות דוב בן ירמיה ובן יענטל, אשר דוב הוא שמי, וירמיה הוא שמו של אבי המנוח, שהיה איש תם וישר…[סיבה נוספת] מפני שתפלתי לאל מרומים שימצאו דברי חן, ויועילו לחזק יראת שמים בלב הקוראים בו, וימצאו מחמתו גם הם חן בעיני אלקים ואנשים, כמאמר חז"ל במסכת סוכה (נ"ג) כל מי שיש לו חן בידוע שהוא ירא שמים.
אבי מורי ר' מנחם אהרן ז"ל למד בישיבתו, סיפר כי קיבל מתנה מראש הישיבה את ספרו עם הקדשה. אמנם במצוקות העתים שלאחר מכן, לא נותר לאבי שריד ומזכרת מבית הוריו. עותק מקורי של הספר הגיע לידיו באורח פלא כעבור כארבעים שנה, עת התגורר בחיפה, ומצאו בבית כנסת ספרדי בשכונה בה גרנו. כיום הספר נמצא בידי,וממנו נערכו הדברים. אבי ז"ל חיבב עד למאוד ספר זה, וחשבתי לעשות לו נחת רוח וכן למחברו. והוא נפטר בסמוך לתקופת השואה ללא זכר ושאר, לכן הבאתי דבריו בגליון זה.
[6]הרב אפרים חיים באלאיטי היה חותנו של הרב ישראל וועלץ (בעהמ"ח שו"ת דברי ישראל ג"ח) זצ"ל מגדולי רבני הונגריה בתקופה לפני השואה. הוא בחסד ה' יתברך הגלויים, שרד את השואה ועלה לארץ ישראל, התגורר בירושלים נפטר בתשל"ד). אביו נפטר בשנות ילדותו. בהיותו כבן שבע עשרה נפל למשכב ממנו כמעט ולא קם, בתקופה זו הוסיפו לשמו את השם 'חיים'. למד אצל הרב שמחה בונם סופר בעהמ"ח שבט סופר (נכדו של החת"ם סופר זיע"א). גם לאחר שזכה והקים משפחה, עברה עליו כוס התרעלה וילד קטן שלו נפטר. שימש ברבנות במשך כחמישים שנה, בעיירה קטנה בהונגריה בשם 'טאראלניה' (לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחה לצ'כסלובקיה).
בשנת תרפ"ה הדפיס את ספרו חמודי אפרים דברי אגדה ודרשות, ובסופו קונטרס חיים שאל, שאלות בהלכה. בשנת תרצ"ה הוציא ספר חיים שאל, שבשערו נכתב ג"כ חמודי אפרים. בחודש סיון נשלחו כאלף תושבי העיירה ובתוכם הרב לכבשני אושויץ הי"ד. כאמור חתנו הרב ישראל וולץ זצ"ל המשיך את השושלת בארץ ישראל.
בשנת תשע"ח הוציאו נינו הרב צבי יהודה וולנר שליט"א בעריכה חדשה את כל כתביו בשני כרכים אשל חיים וחמודי אפרים בהוצאת אוצר הפוסקים ירושלים.
פרשתנו בה באה לשיא דרגת רוממותו של אברהם אבינו (לרוב הדעות נסיון העקידה הוא הנסיון העשירי והאחרון) בה למדים אנו את מסירות הנפש הבלתי נתפסת, ממנה ראו וכן עשו, וביותר נטבעה בנפש בניו לאורך הדורות, ובמיוחד בתקופתנו בשואה הנוראה. לכן ראיתי מצוה מיוחדת לעסוק בפרשה זו בתורתם של קדושי ושרידי השואה.
פירש רש"י [עפ"י בראשית רבה מ"ב ח'] שנתן לו עצה על המילה.
רבים התקשו בהמלכות זו על שום מה, וכי אם שלשתם היו מייעצים לאברהם שלא ימול עצמו, לא היה מקיים מצות בוראו?! פירוש מעניין המבוסס על סוגיה הלכתית חשובה עד למאוד, והיא נוסח ברכת המצוות מתי לברך בנוסח 'על' כגון בעירוב תבשילין 'על' ומתי בלשון של 'ל' כגון להניח תפלין. הסוגיה היא במסכת פסחים דף ז'[2]. האדמו"ר מספינקא הרב יצחק אייזיקוייס[3] זצ"ל הי"ד בספרו חקל יצחק עה"ת כתב וזלה"ק:
…וי"ל עפ"י דרכו [של האמרי יוסף (אביו של החקל יצחק, הרב יוסף מאיר הוא ראש שושלת ספינקא מגדולי תלמידיו של רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב בעהמ"ח עטרת צבי על הזה"ק)] דהנה איתא בראשונים (רמב"ן שם) דהמצוה שאי אפשר לעשותה ע"י שליח מברכין ב'ל' להניח תפלין, לעסוק בדברי תורה. ובמצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח מברכין ב'על'. ועל כן נתייעץ אברהם אבינו ע"ה עם ממרא איך לברך אם ב'ל' למול או 'על' המילה, ונתן לו עצה הגם שהוא ימול את עצמו לא ע"י שליח כמו שכתב באמרי יוסף, מכל מקום יברך 'על המילה' כי המיל"ה עם הכולל בגימטריא צ"א יחוד השני שמות [הוי"ה ואדנות]. וזה פירוש 'באלני ממרא' ב'אלנ"י'(גימטריה צ"א, המיל"ה [צ"א] עם ה'כולל') ממרא הוא שנתן לו העצה לומר המיל"ה מנין אלנ"י יחוד אמ"ן [צ"א כידוע], ומשם ימשך שפע ברכה ופרנסה והצלחה לכל ישראל אכי"ר. עכ"ל החקל יצחק מספינקא זצ"ל הי"ד.
לכאורה קשה, איה מקום כבודו של הכסף, התורה לא למדתנו שאבימלך נתן לאברהם כסף כ'פיצוי' על עגמת הנפש בענין שרה?! שאלה זו שואל הרב שלום שפירא[4] זצ"ל הי"ד בספרו אהב שלום, ותשובתו בצדה וזלה"ק:
מפרשי התורה דוחקים עצמם ליישב, דהלא היכן מצינו שנתן לו אלף כסף, ובמקרא שלפנינו כתב שנתן רק צאן ובקר ועבדים ושפחות, ולא אלף כסף [וַיִּקַּ֨ח אֲבִימֶ֜לֶךְ צֹ֣אן וּבָקָ֗ר וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַיִּתֵּ֖ן לְאַבְרָהָ֑ם וַיָּ֣שֶׁב ל֔וֹ אֵ֖ת שָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ (שם שם י"ד)] ובדעת זקנים לבעלי התוספות פירשו אלף – הוא לשון לימוד, וכסף – הוא לשון נחמד, והיינו לימוד נחמד. והוא ג"כ דוחק.
[ויתכן] לפרש לפע"ד עפ"י דרך הנ"ל, ש'אלף' הוא לשון לימוד, ו'כסף' הוא כמשמעו ממון, רק שדיבר אבימלך כלשון בני אדם ופתגם ההמוני על 'מאן דשקל למטרפסיה'[5], ששילם שכר לימוד. וכן אמר גם אבימלך לשרה, שהנה כבר שילמתי שכר לימוד על המעשה שעשיתי ונתתי 'אלף כסף' לאחיך, ואדע שלא לעשות עוד כזאת… עכ"ל הרב שלום שפירא הי"ד.
ביאור צחוק שרה בהבנה חדשה ל'הרי אני כבן שבעים שנה'
בספר חזון ישעיה לרב ישעיה יונגרייז[6] זצ"ל הי"ד מבאר פירוש מחודש בענין צחוקה של שרה, המבוסס על ביאור מקורי מיוחד לסוגיית הגמרא בברכות בענין קביעת הזכרת יציאת מצרים בקריאת שמע בלילה. וזלה"ק:
… ולבאר זה נ"ל ב"ה [נראה לבאר בעזרת ה'] דאיתא במתניתין בפרק קמא דברכות [פ"א מ"ה. י"ב ע"ב] אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר [דברים ט"ז ג'] למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות…
יש לדקדק דמה ענין גדול יש בדרש פשוט כזה שרבי אלעזר בן עזריה לא היה יכול לדרוש, ורק בן זומא זכה לזה. עוד יש לדקדק דבאמת רבי אלעזר בן עזריה לא היה זקן, רק מחמת שנתמנה לנשיא וכדי שלא יקילו בכבודו מחמת שהיה צעיר לימים, עשה לו הקב"ה נס ונעשה זקן קודם זמנו, וכמבואר בגמרא. וא"כ בשלמא מי שהוא זקן שבע ימים ואומר שהגם שהוא זקן ושבע ימים, לא זכה להבין דבר זה, א"ש [אתי שפיר] אבל רבי אלעזר בן עזריה שהיה צעיר לימים רק שנעשה כמו זקן, וכי שייך לומר 'הרי אני נראה כאיש זקן, ואעפי"כ לא זכיתי לזה, הלא ימים ידברו?!
ושמעתי לפרש, דהנה ידוע פלוגתת חז"ל ביציאת מצרים, דחד אמר שיציאת מצרים בלילה היתה, והא דכתיב בעצם היום הזה יצאו צבאות בני ישראל מארץ מצרים, היינו משום שהאיר הלילה כיום. וחד אמר שאין מקרא יוצא מדי פשוטו, ויציאת מצרים היה (בלילה) [ביום].
וטעם פלוגתתם אפשר לומר דאיתא בשבת (נ"ג ע"ב) מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית, [עכ"ל הגמרא]. ומוכח מזה דאיכא פלוגתא ב'נשתנה סדרי מעשה בראשית' אי הוי שבח או גנאי.
ומעתה אתי שפיר דמאן דאמר יציאת מצרים היתה בלילה, והא כתיב 'בעצם היום הזה' – שהאיר הלילה כיום, ס"ל [סבירא ליה] ג"כ דנשתנה סדרי בראשית הוא שבח. ומאן דסבירא ליה שיציאת מצרים היה ביום ולא היה ניחא ליה לומר שהיה בלילה רק שהאיר הלילה כיום, סבירא ליה דנשתנה מעשה בראשית גנאי הוא, ובלי ספק שהקב"ה לא עשה גנאי כזה לישראל עם קדשו.
והנה לרבי אלעזר בן עזריה ג"כ היה ניחא ליה לדרוש דיציאת מצרים היה בלילה דסבירא ליה דנשתנה סדרי בראשית הוא שבח, רק משום דגם בו נשתנה הטבע שבימי בחרותו נעשה כזקן, ואם היה דורש דבנשתנה סדרי הטבע הוא שבח, היו אומרים דלכבוד עצמו הוא דורש, ומשום הכי היה מונע עצמו מלדרוש זה עד שבא בן זומא ודרש, כי לו לא היה מקום לחשוד. וזהו כונת המשנה אמר רבי אלעזר הרי אני כבן שבעים שנה וגם בי נשתנה הטבע, ומשום הכי לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שבא בן זומא ודרש.
[חוזר עפ"י היסוד הזה לבאר ענין צחוקה של שרה]
והנה אין לך השתנות טבע גדול מזה שאשה זקנה כשרה אמנו תלד בן, חוץ מזה היה השתנות טבע גם מצד אברהם אבינו ע"ה שהיה אז בן תשעים שנה. והנה אשה צדקת כשרה אמנו אשר שרתה עליה רוח הקודש, בודאי היתה מלאה ענוה, וכמאמר חז"ל במקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענותנותו. אך זאת ידעה בבירור שאברהם הוא צדיק גמור. והנה שרה כאשר שמעה הבשורה מהמלאך חשבה בליבה, ממה נפשך, אם השתנות הטבע הוא שבח, היעשה הקב"ה בעבורה השתנות טבע? ואם השתנות טבע גנאי הוא ושפיר שייך מצד עצמה, אבל איך יעשה הקב"ה ג"כ השתנות טבע מצד אברהם שהוא צדיק גמור. ומעתה יתבאר היטב הכתוב ב"ה [בעזרת ה'] ותצחק שרה בקרבה אחרי בלותי היתה לי עדנה, והאיך יעשה הקב"ה בעבורי השתנות טבע, וע"כ [ועל כרחך] דהשתנות טבע הוא גנאי ואדוני זקן, פירוש, והאיך יעשה הקב"ה גנאי לאברהם, כיוון ששינוי טבע גנאי הוא. עכ"ל הרב ישעיה יונגרייז זצ"ל הי"ד.
רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד
פרפראות נאות מהאדמור מסלונים זצוק"ל הי"ד
אומר האדמו"ר מסלונים רבי שלמה דוד יהושע [7] הי"ד על הפסוקים הבאים,מובא בספר בסוד קדושים וזלה"ק:
יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם (בראשית י"ח ד') 'נא' לשון בקשה, ורומז על תפילה. כשרוצה יהודי ליקח ולהכין עצמו לתפלה, תהיה ההכנה ע"י שפלות והכנעה בחינת 'מעט' וע"י עסק התורה הקדושה בחינת 'מים' אין מים אלא תורה.
וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ (שם שם ה') ברש"י: בתורה בנביאים ובכתובים, דפיתא סעדתא דליבא [עפ"י בראשית רבה מ"ח י"א] היינו כי העסק בתורה נביאים וכתובים יסעוד לבו ויחזקו[8], וכן ע"י תושבע"פ, כרמוז במה שכתוב 'ואקחה פת' שהוא בגימ' 'תלמוד'.
וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר (שם י"ט ל') גם כשמנהיג עצמו בשפלות בחינת 'צוער' [לשון צער], רודף אחריו 'לוט', שהוא היצה"ר[9] להעלות ולהגביה לבו להפילו בגאוה והתנשאות מתוך שפלותו גופא, ע"י שידמה לעצמו כמה ענו ושפל הוא.
כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט (שם י"ח י"ט)
בישיבת ברנוביץ [בראשה עמד הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, בספרו קובץ מאמרים מאמר י"ד עוסק בנסיון העקידה (מומלצת מאוד מהדורת שער אלחנן בה הרחבות רבות מאוד] שימש כמשגיח רבי ישראל יעקב לובצנסקי[10] זצ"ל הי"ד. בספר עקבי ישראל (יצא לאור ע"י ישיבת אור אלחנן ירושלים תשנ"ח) שהנו ליקוט משרידי תורותיו שבכתובים, כתב בפרשתנו וזלה"ק:
אמרו חז"ל (במדבר רבה י' ה') כל מעשיהם של צדיקים במהירות. וראוי לאדם להרגיש מהירות בשעה שמוצא ומצוי לפניו לעשות כדבר ה', כמו שאמרו חז"ל [שבת קנ"א ע"ב] עשה בזמן שאתה מוצא ומצוי ועודך בידך לעשות [ע"כ עפ"י הגמרא[11]]. והמדות כולם צריכים תקון והישרה וראוי לאדם להזדרז בזה מאוד כשבא לפניו איזה נסיון במדותיו, כמו שפירש הגאון רבי מאיר שמחה ז"ל [משך חכמה שמות ט"ו י"ח[12]] בנוסח התפלה 'ויקבלו כולם את עול מלכותך עליהם מהרה' שקבלת עול מלכות שמים צריך לפעול על נפש האדם שימהר לעשות כל אשר נזדמן לפניו לעשות. וז"ש 'ותמלוך עליהם מהרה' שהכל תלוי ברוב המעשה ומהירות המעשה. [ע"כ עפ"י ר' מאיר שמחה].
ואמרו חז"ל (אבות ג') מי שחכמתו מרובה ממעשיו דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטים ובא הרוח ועוקרתו והפכתו על פניו. והתבונן בזה בינה הגאון מוהר"ן טראפ [רב נפתלי טרופ בעהמ"ח חידושי הגרנ"ט.ראש ישיבת ראדין בראשות החפץ חיים זיע"א] כי מהמשל משמע שהחכמה יהיה סיבה לעקירת המעשה, כשם שהענפים הם הסיבה לעקירת האילן משרשיו, כי הרוח מהפך האילן ע"י הענפים שמעכבים את הילוך הרוח, והרוח מתחזק עוד יותר עד שמהפך האילן, כמו"כ החכמה הוא הגורם להפסד המעשים. ולכאורה הוא מילתא דתמיהה, למה לנו לאמר שעוד תקלקל החכמה?
ואמר כי לאחר העיון נרגיש כי החכמה אם היא מרובה מהמעשים, עוד תפסיד כי מונח בטבע האדם שיש סדר בפעולותיו, אם אחד יש לו חובות ופורע אותם, אז כל חוב שבא הפרעון מרגיש בנפשו הכרח לפרעו כדי לעמוד על תכונתו להיות 'גברא פרענא'. אמנם אם הוא מחמת אונס יוצא פעם אחת או שתים מגדרו ולא יפרע ויעיז פניו בפני בעל חובו, אז מעכשיו והלאה כבר נאבד ממנו ההרגש להיות 'גברא פרענא' וכל מה שהחובות יתרים מהפרעון, לעומת זה יתרגל להרבות בחובות ולמעט בפרעון.
כן ממש בחכמה ומעשה, אם החכמה והמעשה הולכים יחד, וכל מקום שהשכל הולך נוטל עמו לשותף גם החומר, ואעפ"י שיתמהמה בשביל זה, מ"מ [מכל מקום] אינו מביט אלא הגדר חזק אצלו שלא יהיה חכמתו מרובה ממעשיו, אלא מיד שמרגיש שהכרתו מרובה, הרי זה 'חוב' וה'פרעון' היא הלמעשה, אז יתקיים בידו חכמתו, היינו שיתחזק בו עוד ההרגש להיות גברא פרענא. אמנם אם חכמתו מרובה ממעשיו, הרי כבר נתרגל להיות נושא עליו ידיעות כי הוא חייב לאלקים,ואעפי"כ אינו ממהר לפרוע, זהו גופא מפסיד בו הרגש להיות 'גברא פרענא' ומשיג ע"י זה הרגל רע להיות מרבה בחובות וממעט בפרעון, ונמצא כי חכמתו היא סיבה לעקירת המעשים… והדרך להירפא מזה, ע"י לימוד המוסר בהתפעלות… עכ"ל.
אמרי אמת (וירא תרצ"ב)
ויפקח אלקים את עיניה – במדרש [ב"ר נ"ג י"ד] הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהם. איתא בספרים, שכל מה שנצרך לאדם ניצב לפני עיניו, אלא שהגשמיות מסתרת. בתורה הוא ג"כ כך, דכתיב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך… הקב"ה ברא העולם באופן שגם בטבע אפשר למצוא דרך למעלה מן הטבע, וזה שמברכים בכל יום 'פוקח עוורים'…
הפניה: ראה בספרו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל (אוד מוצל מאש ממחנה אושויץ) קול יהודה מאמר לפרשתנו 'בשמים ובארץ'.
בספר אבני המקום[13] לרב שלמה זלמן ערהנרייך הי"ד (מאמר ג' 'אבן העזר' אות ס"ב) כתב וזלה"ק:
… ה' יתברך מבקש מאתנו רק שנעשה הפתח הקטן אתערותא דלתתא שלנו, ואז יבוא לנגדנו ויפתח לנו פתח רחב מאוד… [(עפ"י שיר השירים רבה ה' ב' קול דודי דופק) אך היצר מכביד ומעכב] וזהו שכתוב (בראשית ד' ז') לפתח חטאת רובץ, כלומר החטאת הוא היצר הרע יושב אצל הפתח ואינו מניח לעשות את הפתח.
[וממשיך כהכנה לחנוכה] ועל כן תקנו לנו חכז"ל (שבת כ"א ע"ב) מצות נר חנוכה על, הפתח כלומר הנר חנוכה מורה על בחינת 'כה' הוא אתערותא דלתתא… [מבאר לפני כן, שזו הנהגה שאתעדל"ת מושכת מלמעלה] הוא יתברך מבקש מאתנו רק לעשות את הפתח, ואח"כ יפתח לנו כפתחו של אולם… עכ"להרב ערנהרייך הי"ד.
הפניה: ראה בספרו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל (אוד מוצל מאש ממחנה אושויץ) קול יהודה מאמר לפרשתנו 'בשמים ובארץ'.
[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש:
אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם משה יצחק ז"ל. הרב דוד ב"ר חיים (פוקס) זצ"ל, אהובה לאה בת ר' שמעון יבלחטו"א (קלרמן). יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ז"ל אשתו פייגא בת ר' יעקב זאב ז"ל (קרובי משפחתי נצולי שואה שלא זכו לזש"ק).
[2] הסוגיה היא למעשה מורכבת ולפי מיעוט הבנתי לא הגיעו לכלל הכרעה מוחלטת בנתינת כללים לנוסח הברכה. הביאור אותו מביא החקל יצחק הוא לפי אחת האפשרויות להציע בנושא זה. המבקש, ירחיב דעה באנציקלופדיה תלמודית ח"ד.
[3]הרב יצחק אייזיק וייס מספינקא זצ"ל הי"ד. חסידות ספינקא התבססה בהונגריה, היא היתה מיזוג של כמה מהלכי עבודת ה' ולמוד: מזידיטשוב נטלה את הנסתר, בלימוד פסע בנתיבות צאנז, ובעבודה מלהט בעלז. הרב יוסף מאיר היה האדמו"ר הראשון, לאחר הסתלקותו המשיך דרכו בנו הרב יצחק אייזיק. יסד ישיבה בחצרו שקרא לה ע"ש אביו 'אמרי יוסף' והוא אמר שם שיעור בכל יום. הונגריה נותרה כאי בודד בשעה שרוב ארצות אירופה עלו בלהבות, ויהדות פולין ברובה כבר הוכחדה בכבשני אושוויץ. יהודים ניסו וחלקם הצליחו לעבור להונגריה, אמנם ההונגרים עדיין לא שלחו את היהודים לטבח, אך אסרו על הכנסת יהודים ממדינות אחרות. האדמו"ר נתן הוראה לבנות מתחת לאולם הקבלה בונקר, שבו החביאו את היהודים הנמלטים. יום אחד נתפס יהודי שהסתתר בחצרו, האדמו"ר נלקח לחקירה אך טען להגנתו מכיוון שמגיעים אליו יהודים רבים, אינו יודע מקום מגוריהם של כולם. הם שחרורוהו, אך פקדו עליו לנעול את חצרו בכל לילה. לכן האדמו"ר פקד להרוס את שער החצר כדי שיוכלו להמשיך להגיע לחסות בצילו.
מפאת קשרים שהיו לו עם ארמון המלוכה באנגליה, הגיעה אליו אשרת כניסה משם בתחילת מלחמת העולם השניה, אך הוא סירב לעזוב את חסידיו. בר"ח סיון תש"ד נלקח לאושויץ, גם כשהובילוהו הנאצים הארורים בדרכו האחרונה, לא פסק מתלמודו. ובי"ג בסיון החזיר נשמתו על קדוש ה'. אנשים שהיו מסביבו סיפרו כי בעת שנלקח למחנה היה שר 'וטהר ליבנו לעבדך באמת' ובעת הלקחו להריגה, היה מצעק: 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'.
נכדו ר' יעקב יוסף וייס ניצל מגיא ההשמדה וכשחזר לעירו מצא מתחת לערימות השלג דפים בכתב יד מחבורו הגדול של סבו. לאחר שאספם הוציאם לאור לראשונה בתשי"ב בארה"ב, ובשנת תשס"ג מהדורה שניה ממנה נערכו הדברים. (תולדותיו נערכו עפ"י הספר אדמורים שניספו בשואה עריכת מנשה אונגר מוסד הרב קוק ירושלים).
[4]הרב שלום שפירא בנו של הרב אלימלך שפירא זצ"ל, שניהם נספו בשואה. צאצאים של רבי ישראל מקוזניץ זצוק"ל (בעהמ"ח עבודת ישראל, מספרי היסוד בחסידות) ספרו עה"ת כולל חומש בראשית ושמות, נדפס בתרצ"ט (סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה) הספר מעוטר בהסכמות רבות של גדולי ישראל, רבים מהם עלו על המוקד ונספו אף הם. ביניהם: הרב מנחם זמבא, הרב יחזקאל הלוי בנו של רב מאיר יחיאל הלוי אדמו"ר מאוסטרובצה, אדמור מסוכטשוב רבי דוד (בנו של ה'שם משמואל') אדמו"ר מאלכסנדר, זכר צדיקים לברכה הי"ד. הספר אהב שלום נמצא במאגרים הדיגיטליים.
[5] יבמות (ק"ה ע"ב) שקליה רבי למטרפסיה, כלומר קיבל רבי את גמולו.
[6]הרב ישעיה יונגרייז (תר"ל-תש"ד) אביו היה הרב אברהם הלוי יונגרייז בעהמ"ח בית אברהם, אמו הרבנית אסתר היתה בתו של הרב אברהם יצחק גליק בעהמ"ח שו"ת יד יצחק ובאר יצחק. הרב ישעיה שימש ברבנות בקהילה ליד גרוסוורדייאן (עיירה מפורסמת ברומניה) ולאחר מכן בשנת תרצ"ה עבר לעיירה עצמה, ובאותה תקופה המשיך לשמש כרב לקהילתו הקודמת שהיתה כאמור בסמיכות. היה בקשרי ידידות עם הרב יששכר טייכטאלאשר בספרו משנה שכיר עה"ת (נדפס מכת"י תשע"ה) הביא מהרב ישעיה בפרשתנו. חיבר ספר משנה התלמוד על סוגיות הש"ס וכן את ספרו עה"ת חזון ישעיה ממנו הובאו הדברים לעיל. נספה עקד"ה באושויץ בתש"ד, עמו רבים מבני משפחתו לענפיהם.
[7] אדמו"ר רבי שלמה דוד יהושע וינברג זצ"ל הי"ד (בספרי חסידות סלונים מכונה 'מוהרשד"י') היה בנו של האדמו"ר הקודם ה'בית אברהם' שנפטר באופן פתאומי בתרצ"ג. קיבל את האדמורות בהיותו בן עשרים ואחת בלבד, הוא היה הרביעי בשושלת הסלונימאית. למרות גילו הצעיר מאוד עסק בפעילות קודש למען הצבור, השתתף בכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל במאריבנד (תרצ"ז). היה בעל מנגן נפלא, צנוע. היה מקורב ומכובד אצל גדולי עולם ביניהם הרב חיים עוזר זצ"ל, כן היה ביחסים טובים וקרובים עם הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד שניהם התגוררו בברנוביץ, והקשר החם שהיה עם אביו ה'בית אברהם' המשיך עם הבן.
בתקופת השואה למרות שהוצע לו להמלט על נפשו הוא לא רצה לעזוב את 'ילדיו' חסידיו, היה אהוד על כל ה'חוגים' שהיו בגטו בבראנוביץ. נספה בו' מרחשוון תש"ד. רק שרידים מדברי תורתו לוקטו לספר זכרון קדוש שבחלקו הגדול נכתב מאמר לוהט העוסק בענין השואה מבחינה אמונית, מהאדמו"ר ר' שלום ברזובסקי זצ"ל בעהמ"ח נתיבות שלום הנודע. בתשפ"א יצא לאור הספר בסוד קדושים בו תורות ומכתבים נוספים מהאדמו"ר, וכן תולדותיו בהרחבה גדולה.
[8] פירוש זה שיסעוד את לבו ע"י לימוד התורה, הוא על דרך החסידות, וזהו פירושו – חידושו של האדמו"ר מסלונים. פשט המדרש הוא שמפסוקים בשלשת חלקי התנ"ך, מובא שלחם הוא המזון העיקרי שסועד דהיינו משביע את האדם, והמדרש מפרט את שלש הפסוקים.
[9] בזהר חדש לך לך (דפוס וילנא כ"ד ע"א, מתוק מדבש בראשית עמ' תע"ז) מדמה אברהם לנשמה, שרה לגוף, ולוט ליצה"ר. רבי יעקב יאליש בעל מלא הרועים כתב בספרו קהלת יעקב ערך 'לט' וזלה"ק: ל"ט הוא סוד הסט"א ל"ט מלאכות ל"ט מלקויות, והוא מצד לוט הארור כנען, שכן 'לט' לשון לטותא קללה. ובקדושה יש כנגדו ט"ל אורות. עכלה"ק.
[10]הרב ישראל יעקב לובצנסקי זצ"ל הי"ד מגדולי תלמידיו של הסבא מנובהרדוק (הרב יוסף יוזל הורביץ זצ"ל), לימים נעשה חתנו. אביו שימש ברבנות בברנוביץ. תלמידי ה'סבא' מספרים שכאשר התחיל רבי ישראל לעבוד על מדותיו ולבטל את מדת הכבוד, עשה זאת בקצוניות ובאכזריות עד שכל רואיו אמרו שאדם זה יהיה אומלל כל ימי חייו, אך המציאות טפחה על פניהם כי הצליח להתגדל עד אין שעור בבחינת 'ואני בתומי אלך'. רעייתו ספרה כי בלילות החורף הארוכים של ליל שבת קודש היה ישן כשעתיים, ומחצות עד שבע בבוקר היה לומד בהתלהבות גפ"ת וזהר ותנא דבי אליהו, בשחר היה טובל לפני התפלה, את הספרים מהם למד, הטמין בתוככי הסטנדר.
כשרבי ישראל התמנה לרב בקהילת ניי-ברנוביץ, סיפר לימים, כי כאשר עמד לדרוש דרשתו הראשונה, היה זה לאחר תפלת מנחה ובאמצעה עלה בדעתו רעיון נהדר 'כפתור ופרח' אולם מכיוון שהיתה 'קבלה' בנובהרדוק שהרהורי תורה העולים בשעת התפלה, צריך להפקיר, וכן עשה. (מהספר המאורות הגדולים לרב זייציק זצ"ל).
בין אמרותיו אחת מהן היתה: החושב ושואף שע"י השתלמותו התורנית יגיע לידי הישגים גשמיים, למי הוא דומה? לאותו איש המוצא איזו גלוסקא טובה מונחת למעלה באחד המדפים של ארונו, ובכדי לעלות אליה ולקחתה, הרי הוא לוקח גמרות ומניח אותן אחת על גבי חברתה כעין סולם, ועולה ומטפס בכדי להוריד את הגלוסקא (מהספר הנ"ל).
בשנת תש"א בהיותו בגטו למד משניות בע"פ. אמר אפשר יגלוהו למקום שלא יהיו לו ספרים, אז לומד בע"פ ויזכה לעוה"ב. בתקופה קשה ומחרידה זו היו פניו קורנות ומאירות משמחה, הוא עודד את האנשים וזרזם ללמוד 'שערי תשובה', הרב אפרים אושרי שאלו למעשהו זה של השמחה, ובמצבם העגום, לשמחה, מה זו עושה? ענה לו הרב: שמטבעו הוא פחדן גדול, אבל האם בשל כך צריכים אחרים לסבול מפחדנותו?! בט' במרחשון תש"ב הוצא להריגה ב'פורט התשיעי' עם אשתו ועוד עשרת אלפים יהודים הי"ד. (הדברים הובאו מהספר עקבי ישראל בהוצאת ישיבת אור אלחנן ירושלים).
[11] וזה לשון קדשה של הגמרא: תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך. ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת י"ב) וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה, אלו ימי הזקנה…
.[12] מפאת יקרותו כלשון המחבר עצמו, אביאו בלשונו הקדושה:
ה' ימלוך לעולם ועד. בנוסח "עלינו": ויקבלו כולם את עול מלכותך ותמלוך עליהם מהרה. והענין כי כל האדם הוא עלעקטרי אלקי –כאשר יתנוצץ במוחו המחשבה לעשיה זה, מיד ילך זאת ההרגשה אל האיברים באמצעות הלב לעשותו, ותיכף יעשה זה היד או הרגל או איזה אבר כפי מה שיעלה במחשבתו. לא כן אם הוא דבר המזיק אל איזה אבר, לא יתנענע האבר תיכף לעשות זה, רק צריך להתעמק במחשבה מאוד עד כי יתרצו לזה האברים. לכן אמר שיקבלו את העול – היינו שיתנוצץ הרעיון לאיזה מצוה לאיזה דבר אלקי, יתעוררו תיכף כל האברים והחושים והעורקים בלי מפריע למלכות שמים, ולא יפריעו איש איש מעבודתו, וזה רעיון יקר. עכ"ל המשך חכמה (אחזיק טובה לפרויקט שות בר אילן שדרכם מצאתי מקור דבריו של ר' 'מאיר שמחה'.)
[13]הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד, רב של קהילת שאמלויא בהונגריה. כתב ספרים ביניהם שו"ת לחם שלמה, אבן שלמה עה"ת ועוד. לעיניו שרפו הגרמנים ימ"ש חבור גדול ומקיף בכת"י על מסכת אבות שעמל עליו במשך כ"ה שנים, וכן שני חלקים מכת"י של חבורו טיול בפרדס, לקוט נפלא בסדר א"ב של דברי דרוש.
הספר טיול בפרדס סביב 'אגרת הטיול' (לרב חיים אחי המהר"ל) ניצל, ונדפס לראשונה בירושלים ע"י בנו הרב שלמה זלמן בתשי"ז. בתשע"ו נדפס מחדש בברוקלין ע"י נכדו יחד עם שני כרכים של טיול בפרדס שנותרו מהשריפה הגדולה ונדפסו לראשונה בתרצ"ט. המחבר עלה בסערה השמיימה בימי השואה בסיוון תש"ד, עם בני קהלתו.
ספר זה ממנו הובא המאמר לעיל, אבני המקום הינו ספר דרשות נפלא בו י"ב מאמרים. נדפס לראשונה מכת"י בירושלים תשל"ט, ובשנית בברוקלין תשפ"ג ע"י נכד המחבר הרב שלמה זלמן עהרנייך, עפ"י מהדורה זו הובא המאמר לעיל.
ספר דרשות מכת"י, אגרות וכן לקט מכתביו לחנוכה, פסח ושבועות בשם לחם שלמה יצאו לאור בארה"ב במהלך השנים,
