קטגוריה: תמיכה בלומדי תורה

'לא תירא מפחד לילה גו' מדבר באפל יהלוך' (תהלים צא,ה-ו). עלה בדעתי בעת אמירתו אצל נר ראשון דחנוכה שנת שב"ת, על דרך הקדמת הזהר (דף י') בפירוש הפסוק 'מי זאת עולה מן המדבר' כמה דאת אמרת (שיר השירים ד,ג) 'ומדברך נאוה', ופירוש 'מדבר', לשון דיבור. וכן פירש בזהר הקדוש על פסוק 'אבינו מת במדבר', פירוש בדיבור. והפירוש 'לא תירא… מדבר באפל', אפילו אם דיבורי תורה והתפלה שלך הם עדיין באופל, חס ושלום, בלי חיות ונראין כמו באפילה, אף על פי כן תתחזק כי גם שם אלופו של עולם מאיר, (כמבואר במקום אחר שאותיות התו"ת מקשרים את ישראל לאבינו שבשמים) כי אפי הכי 'יהלך' פירוש יש להם הליכה. והבא ראיה אשר 'באפל' הם אתוון 'באלף'. 'באלף' הרי אשר אפילו 'באפל' גם שם אלופ"ו של עולם מסתתר.
וכן על דרך דכד הוינא טליה, כבר ד' או ה' שנים בפורים לקח כבוד קדושת אאמו"ר הרהגה"ק זי"ע את הקאזשעכיל שלו היינו הייטל לייבל והפכו השעיר לחוץ והלביש אותי ולמד אותי פורים שפיל: וויא איך פאל גיי איך ['כשאני נופל – אני הולך'], היפך מאמר העולם. ועלה בדעתי ב'אופל' נוטריקון 'וויא איך פאל', 'יהלך', פירוש 'גייא איך' כנ"ל. וכן בהצטרף אות ב' עם אות א' הרי ג', הרי יש בתיבת 'באופל' כל הראשי תיבות 'ווי איך פאל גיי איך' יסודו הוא אלופו של עולם.
וה' יתברך יאיר לנו מאור הגנוז בנרות חנוכה, כי הגם דאיתא בזהר בראשית (דף י"ט ע"ב) 'ויאמר אלקים יהי מאורות', דבתר דאתגניז נהירו אור קדמאה, אתברי קליפה למוחא. ועיין זהר ח"י בפירוש דברי זהר זה (דף ע"ב) וזה לשונו: והאור הזה מאיר מסוף עולם ועד סופו ואינו מתעבה ברדתו למטה, אלא כל כך גדלה הארתו כמו למעלה, וזהו אור שבעת ימי בראשית. עד כאן לשונו. וידוע אשר גנזו לצדיקים לעתיד לבוא. וצדיקים אמרו שגנזו בנר חנוכה 'אל ה" ל"ו נרות, 'ויאיר לנו'. אמן כן יהי רצון.

(ענף עץ אבות, עמו' יז)

ברכת 'בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי', מתחיל 'נפשות רבות', ומסיים 'נפש כל חי'. דהנה יש נפשות שאין להם חסרון. אכן 'נפשות רבות' שיש להם חסרון. והנה ידוע מס"ה תולדות הטעם אשר התלמיד חכם מוכרח להיות מקבל מן העושר, כדי שיתפרנסו זה מזה. התלמיד חכם בגשמי והעם הארץ ברוחני מן התלמיד חכם. וממילא אלו הנפשות אשר ה' יתברך השפיע להם כל טוב ואין להם חסרון, חסר להם החיות הרוחני, אשר משתלם על ידי שנותן להתלמיד חכם. פירוש על ידי חסרון של התלמיד חכם, כי אילו לא היה חסר להתלמיד חכם לא היה מקבל ממנו בגשמי, ולא היה העם הארץ מקבל מן התלמיד חכם ברוחני. ולזה 'בורא נפשות רבות וחסרונם', פירוש עם חסרון הגשמי שלהם, וזה החסרון עולה במעלה 'על כל מה שבראת' שאר הברואים, כי על ידי זה משתלם גם את אשר בראת בלי חסרון הגשמי. כי על ידי חסרון של ה'נפשות רבות' ועל ידי זה מוכרחים לקבל מן הממלאים בכל טוב בגשמי, ועל ידי זה משפיע ברוחני. וכל זה עשית כדי 'להחיות בהם', פירוש בחסרונם, 'נפש כל חי', בין התלמיד חכם בגשמי ובין העם הארץ ברוחני. ולזה מתחיל רק 'בנפשות רבות' שיש להם חסרון, ומסיים ב'נפש כל חי', אפילו אלו שאין להם חסרון בגשמי.

(ענף עץ אבות, עמו' טו)

'והרווח לנו ה' אלקינו מהרה מכל צרותינו' (מתוך ברכת המזון). נראה לי על דרך שפירש כבוד קדושת  אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זי"ע בראשית (כו,ב) 'כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ'. מבואר במקום אחר על פי משל בן מלך שחטא, ומלך במשפט יעמיד ארץ, ונידן [בן המלך] שילקו [אותו] מלקות בחבל השזור מפ"ו שזורים עב וקשה. ואוהב המלך, כשראה שמה מאד צר להמלך בחשבו מי יודע אם הבן מלך יישאר בחיים מן המלקות אלו, המציא בחכמתו המצאה, ואמר להסנטר שיפרד את החבל מהפ"ו שזורים לפירודים הרבה, עד מספר רצ"א, ואז יהיה רך ודק וקל כמו לשון של ארגמן, ועל ידי זה יקיים הדין [של המלך ואת] בן המלך. ושמח המלך מאד. וכמו כן שם 'אלקים' שהוא דין, כל מה שיתפרד ויתרבה מספרו, או בחילופי תיבות או מילואו, כמו כן יחלש, כי העיקר היא התשובה. וזה 'כי עתה', על ידי התשובה שנקראת 'עתה', על ידי זה 'הרחיב ה" את דיני אלקים שמספרו 'לנו', עד שיתרבה ויתפרד למילואו העולה 'ארץ', וזה 'ופרינו בארץ'. עד כאן לשונו, עיין שם.
ובזה בקשתינו 'והרווח לנו', היינו את מספר שם אלקים, ה' אלוקינו, היינו על דרך מדת הרחמים, שהם שמות הוי' ואל שהוא 'אלה נ"ו', ועל ידי זה יהיה לנו הרווחה מכל צרותינו. אמן כן יהיה רצון מהרה.

(ענף עץ אבות, עמו' יב)

האדמו"ר רבי יחזקיהו פיש, אדמו"ר, רב צדיק ומקובל מפורסם בהאדאס, נולד בשנת תרמ"ה (1885, או תרמ"ח 1888, וע"פ דף עד שכתב אחיינו הוא נולד בשנת 1880), לאמו, לאה, ולאביו, מרא דרזין, אב"ד האדאס ומחבר שו"ת 'פרח מטה אהרן' וספר 'קדושת אהרן', הרב אהרן ישעיה פיש בנו של הרב צבי אביגדור מנאפקור, ומצאצאי הגביר הצדיק ר' יעקב פיש מקאלוב שהיה יד ימינו של הרב בקדוש רבי יצחק אייזיק טויב  אב"ד קאלוב.

רבי יחזקיה התחתן עם מרת רחלה פעריל בת הרב ישראל שמעון מאיר וואלדמאן מבארשא, בנו של הרב יעקב צבי וואלדמאן אב"ד בארשא וחתנו של הרב שמואל שפירא מדינוב בנו של הרב הקדוש רבי צבי אלימלך שפירא מחבר הספר 'בני יששכר' ומצאצאי הרב הקדוש מזידיטשוב.

רבי יחזקיה עבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה לאטיסאלקה (סאלקע/ סאלקא). בשנת תרפ"ח נפטר אביו, ורבי יחזקיה החל למלא את מקומו, וחסידיו של אביו החלו נוסעים לחצרו. הרבי גם הקים ישיבה חשובה בעירו.

הוא היה מתמיד וגאון, בקי בתורת הראשונים והאחרונים. הוא התעמק בתורת הנגלה והנסתר, ונודע כאיש קבלה מעשית ועיונית, לפי דרכו של האדמו"ר רבי צבי מזידיטשוב, מחבר הספר 'עטרת צבי'. אף שסבל דחקות, צרות וייסורים, התגבר הרבי לעבודת ה' לשמה, בהתלהבות ובקדושה יתירה, הרביץ תורה ברבים, ופעל לחיזוק הדת והחסידות במסירות נפש. הרבי הכניס ללב חסידיו אהבת ה' ויראת שמים, ולא התעסק בשום דבר מלבד תורה ועבודת ה'. בדרשותיו הוא חדר עמוק ללב חסידיו, עם דברי מוסר ותוכחה, בסגנון חסידי-דרשני מובהק. דבריו כללו פשט המובן לכל אדם, עם רובד עמוק המובן ליודעי סוד, ועוררו רחמים על הכלל ועל הפרט, להמתקת הדינים ולהשפעת שפע לכלל ישראל. קהילת מאטיסאקלה, חסידיו ותלמידיו, דבקו בו, ראו בו איש מופת, ובאו לקבל את ברכותיו ולהיוושע מצרותיהם. אף פעל להסתיר את ידיעותיו המרובות בקבלה, נודעו מופתיו בקרב אלפי יהודים, עד שכמעט נשכחו בעקבות השואה.

הרבי כתב חידושי תורה רבים. הוא חיבר את הספרים 'לב יחזקיה' על התורה ומועדים ועניינים שונים (תש"פ. בהוצאת נכדו הרב אהרן ישעיה פיש), 'לב יחזקיה' על הגדה של פסח (תשמ"ט) וקונטרס 'ענף עץ אבות', על ענייני זמירות וענייני שבת וחנוכה (יצא לאור יחד עם סדר זמירות לשבת שלשה ספרים נפתחים, קרית טאהש, תשמ"ט). הוא גם העתיק חידושים של סבו, שיצאו לאור בספר 'קדושת אהרן' בקונטרס 'זכרון תפארת צבי' (מהדורת 'אהבת שלום', ירושלים, תש"ס).

מכתב שכתב רבי ברוך סאפרין מקאמארנא אל רבי יחזקיה פיש, בתשרי תרצ"ט, יצא לאור בספר 'שלשלת קאמארנא' (ירושלים, תשס"א), עמו' תק"ז. מכתבים שכתבו רבי יעקב משה סאפרין מקאמארנא והרב נטע שעהנפעלד אל רבי יחזקיה פיש, יצא לאור באותו ספר (שם, עמו' ת"ו)..

כאשר נסע רבי אהרן ראטה לגייס כספים לבניין בית מדרשו בעיר סאטמאר התארח בשבת אצל רבי יחזקיה והשתעשע אתו בענייני תורה וחכמה.

רבי יחזקיה עסק הרבה בזוהר הקדוש ובספרי תורת הנסתר. בתקופת השואה ביקש לייחד שמות משמות הקודש למפלת היטלר ימ"ש, אך חזר בו משלא קיבל את הסכמת הרבי מסאטמאר לעניין זה. בתקופת המלחמה גנז רבי יחזקיה כתבי יד, שנמצאו לאחר המלחמה ויצאו לאור.

בשנות הסבל של מלחמת העולם השניה, עורר הרבי את תלמידיו וחסידיו לביטחון בה', לאמונה, לקבלת הייסורים באהבה ולנכונות למסור את הנפש עבור קדושת שמו יתברך. רבים מתורותיו בשנות חייו האחרונות עוסקות בעניין מסירות הנפש. בשנת תש"ד,

במוצאי חג הפסח טען הרבי את כתבי ידו ואת כתבי היד של אביו ושל משפחתם בבור בקרקע עזרת הנשים בבית מדרשו. את הבור הכין מבעוד מועד, כשהתחילו הצרות באירופה. מיד לאחר חג הפסח, נכלאו רבבות יהודים ממאטיסאלקה ויהודים מהסביבה בגיטו צר ובתנאים איומים. הרבי עבר בין הכלואים, עזר ככל הניתן ועודד את רוחם. הוא היה בטוח שהגאולה קרובה וטען: 'כלום לא כדאי לסבול קצת, בטעם יבוא משיח?… אם אנו רואים השערוריה הגדולה בוודאי בא יבוא כרגעים משיח צדקנו. ואם חס ושלום לא, אלא שהגיע הרגע האחרון, בוודאי צריך להתחזק בשמחה, ולהיות באותו הרגע צלול דעת ולקיים מצות מסירת נפש בשמחה'.  

בכ"ה באייר תש"ד גורש הרבי עם יהודים רבים בצפיפות איומה ברכבת מגיטו מאטיסאלקה לאושוויץ. בהיותו בדרך היה הרבי מלא אמונה, תקווה, בטחון ונחמה, עודד את אחיו לקדש את השם, ואמר 'מחר נתראה עם אבינו'. הרבי הוסיף כי לעולם אסור למחול לרשעים הגרמנים, אך על היהודים הנשארים בחיים לנקום בהם: 'אם רצון הבורא הוא כי יהודים יקדשו את שמו, עליהם לעשות כן. אך חובה לנקום בגרמנים, המקשים להשמיד את כל היהודים, כדי שלא יישאר, חלילה, שום יהודי שיקדם פני המשיח'. בין ספריו נמצא פתק בו כתב שם וייחוד שצריך לכוון בעת מסירת הנפש על קידוש השם. הרבי נהרג על קידוש השם באושוויץ, לאחר אמירת ווידוי בהתלהבות, בכ"ח באייר תש"ד. רעייתו הרבנית נהרגה על קידוש השם בי"א בסיון תש"ד.

ילדיו של הרבי היו:

• בתו הינדא לאה הי"ד, ובעלה רבי ברוך אברהם ריזל הי"ד, ממלא מקום אבי חותנו, כאב"ד האדאס, והיה שם ראש ישיבה. נספו עם ילדיהם בשואה בכ"ח באייר תש"ד.
• בתו חיה יטל הי"ד ובעלה רבי חיים אורי יעקבוביץ הי"ד, רב גאון מפורסם בפאביאנהאז, שעמד בראשות ישיבה במאטיסאלקא. נספו בשואה עם ילדיהם בכ"ח באדר תש"ד.
• הרב צבי אביגדור פיש הי"ד, היה רב חסיד מפורסם באדאני, ומתלמידיו המובהקים של רבי אהרן ראטה. בשנת תרצ"ח הוציא לאור את ספרו של סבו 'קדושת אהרן'. נספה בשואה בשנת תש"ד.
• ר' יעקב, שנפטר בצעירותו, בהיותו כבן עשרים.
• בנו הרב אליעזר פיש, כיהן כאב"ד קאדשארד (בגלילות סאלקא). בתום מלחמת העולם השנייה, כשהוא השורד היחיד מכל בית אביו ומשפחתו, חזר לעיר מאטע-סאלקא שם מצא את כתבי היד שטמן אביו, ומילא את מקום אביו כאב"ד סאלקא לבקשת הקהילה האורתודוקסית שיסדו שם פליטי השואה. בשנת תש"ז היגר לארה"ב והתגורר בוויליאמסבורג. רעייתו מלכה בת הרב אשר אנשיל הלוי יונגרייז אב"ד פ' יארמוט, נהרגה עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד עם בתם הילדה טויבא צפורה.
• הרב ברוך אברהם הי"ד, שימש רבות את אביו האדמו"ר ונשא לאשה את טעמא הי"ד בת הרב משה טייטלבוים אב"ד טעטש.
• הבחור יצחק הי"ד.

ראה: אלה אזכרה ד, עמו' 75-70; אנציקלופדיה לחסידות ב, עמ' קפט-קצ; אדמו"רים שנספו בשואה, עמו' 124-122; הקדמת 'לב יחזקיה'.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת כל כליו וכן תעשו". יש לדקדק דהוא ליה לומר "ושכנתי בתוכה" ולא "בתוכם". רש"י ורמב"ן הקשו מאי "וכן תעשו" בא כבר אמר "ועשו לי". גם צריך טעם על הכרובים, ועמון ומואב שחקו על זה בעת החורבן שגם לנו יש פסילים חס ושלום בקדשי קדשים. ולמה כנפים סוככים, ולמה פניהם איש אל אחיו.

ויש לומר כמו שכתב בפרשת בראשית שסיום התורה באות ל' ופתיחתה באות ב' והוא 'לב', דכמו שהלב משפיע חיות, ולא ינוח ולא ישקוט יומם ולילה, כן התורה הקדושה משפעת חיות לכל ישראל ולכל העולם, עיין שם. והנה על ידי שהלב יום ולילה לא ישבות מתרבה בו החמימות, וכדי שלא תוקד באש חמימותה, לכן נברא הריאה להניף עליו תמיד כדי לקרר חמימות הלב. וזה תכלית הריאה לבד להניף בכנפיה תמיד על הלב. והלב והריאה יש להם מדור בפני עצמם, כי הטרפש היא המחיצה המפסקת בינם לשאר איברים פנימיים כידוע. וממש על דמיון זה היה המשכן. בקדשי קדשים לא היה אלא הארון והלוחות בתוכו, והיינו תורה הקדושה שהיא בחינת לב, ועל הארון היו הכרובים סוככים בכנפיהם על הכפורת, כמו הריאה על הלב, והפרוכת הבדיל בינן לשאר כלי המשכן כמו הטרפש. ומכאן נדע שכל אדם הוא מקדש מעט, שנברא על תבנית המשכן. וזהו שכתוב "ועשו לי מקדש", ואז יראו כי "ושכנתי בתוכם" ממש, כי תבנית האדם כתבנית המשכן. וכיוון שעיקר קיום התורה הוא על ידי תינוקות של בית רבן, על כן הייתה צורת הכרובים כתינוק. וכדי שלא יאמרו חס ושלום אם הקב"ה אוהב את עוסקי תורה יפרנסם הוא ולא אנחנו, כמו שאמר טורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא בצדקה לעניים (בבא בתרא י'.), לכן הייתה צורת הכרובים הסוככים על הארון צורת אדם להם, למען דעת שהחיוב מוטל על בני אדם לסוכך על עוסקי תורה, שהם בחינת ארון הברית ולפרנסם די צרכם. וזהו שכתוב "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", כלומר שמתבנית המשכן וכליו תלמדו שגם אתם תעשו בביתכם ובעירכם כמעשה המשכן וכליו, דהיינו להגן על עוסקי תורה הקדושה ולפרנסם, דאף על פי שיש ביד הקב"ה לפרנסם, אבל רצה הקב"ה לזכות את ישראל, שתשפיע תורה הקדושה חיות לכולם, "כי הוא חייך ואורך ימיך" כתיב כמו הלב. וכמו שטורחים תמיד כדי להוביל המובחר שבמאכל ומשקה לחיך וממנו השפעת חיים, כי הדם הוא הנפש, כן צריך לטרוח לפרנס עוסקי תורה הקדושה כי ממנו השפעת החיים לכל ישראל ולכל העולם. וזהו שאמר "וכן תעשו" כלומר כמעשה המשכן.

(הרב נפתלי צבי בראך הי"ד, דבר נצ"ב, פרשת תרומה, עמו' פה)

במסכת ברכות י"ז אמר ליה רב לרבי חייא, נשים במאי זכיין –  באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרן גברייהו עד דאתו מבי רבנן. עד כאן. ולכאורה שאלתו תמוה, "נשים במאי זכיין?". האם בהחסר להן מצות תלמוד תורה וחלק מצוות עשה שהזמן גרמא, אין להן כבר במה לזכות. הלא מחייבות הן בכל מצוות עשה שלא הזמן גרמא וגם ממצוות עשה שהזמן גרמא ישנן, שהתורה חיבתן, וכל המצוות לא תעשה ששווין בהן כאנשים, וגם המצוות דרבנן כולן, ומי יוכל להעריך ולשקול שכר וזכות כל מצוה ומצוה, כמו שאמרו באבות "שאי אתה יודע מתן שכרן של מצוות". ובוודאי גם הנשים הן בכלל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא?

והגאון ר' יונתן פראגער זצ"ל בספרו "יערת דבש", מבאר ששאלתו על פי מאמר הגמרא קדושין ל' ובבא בתרא ט"ז "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", שבזה עצה ותחבולה לנצח יצר הרע, אם כן נשים שפטורות מתלמוד תורה חסר להן האמצעי במה לנצח יצר הרע. וזהו שאלתו "במאי זכיין". ועל זה משני, הואיל ועל ידם נלמוד, כי מסייעם לגברייהו ללמוד, וכן מדריכים בניהם לתורה, הרי כאלו הם לומדים התורה. ואף בזאת התורה מסייעם ללחום עם היצר הרע כאלו הם לומדים התורה. וכן בכל אדם שאינו בעל תורה, אם כן הרי הוא משולל מכלי זיין לעמוד נגד צר הצורר. ובמה יגין על עצמו? ולכך זאת העצה היעוצה להחזיק לומדי תורה ולסייעם בכל מה שאפשרי. עד כאן דבריו.

ואני בארתי ע"פ מה דאיתא במסכת כתובות קי"א: אמר ר' אלעזר עמי הארצות אינכם חיים וכו' דכתיב כי טל אורות טליך וכו' – כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה, אין אור תורה מחייהו. כיון דחזייה דקמצטער ר' יוחנן, א"ל רבי מצאתי להן תקנה מן התורה, ואתם הדבקים בד' וכו', והמהנה ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. עד כאן. ולכאורה קשה, דעם הארץ, אף שאינו לומד תורה ויחסר לו מצות תלמוד תורה, הלא יכול הוא יקיים כל תרי"ג מצוות, ומדוע לא יקום בתחיית המתים? מוכח מזה דאף אם האדם יקיים כל תרי"ג מצוות שכרו הרבה מאד למעלה למעלה לעולם הבא, אבל לקום בתחיית המתים, זהו רק ע"י למוד התורה ואור התורה מחייהו לעתיד. ואמרתי פירוש הפסוק "תורת ד' תמימה משיבת נפש", שבזכות התורה יזכה למשובת הנפש, יקום בתחיית המתים, כהנזכר. וזה אנו אומרים בתפלה, "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו וכו' ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", היינו כי בזכות התורה אנו זוכים עולם החיים הנצחיים. ודוד המלך עליו השלום אמר "לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חיתני", פירוש, בתחיית המתים.

ומסיק הגמרא דאם מהנה לתלמיד חכם מנכסיו זה נחשב לו שיש לו חלק בתלמודו בשכר שמחזיק בו ונותן לו האפשרות ללמוד ולעסוק בתורה, כדאיתא בסוטה כ"א על הפסוק "אם יתן איש את כל הון ביתו וגו'", לא כשמעון אחי עזריה. ופירש רש"י תנא הוא במשנה קמייתא דזבחים, ולמד תורה ע"י אחיו שהיה עוסק בפרקמטיא כדי שיחלוק בזכות לימודו של שמעון, וכך הוא נקרא על שם עזריה אחיו. וכן פירש רש"י במשנה דזבחים.

ובמדרש רבה פרשת קדושים ג"כ מצינו כעין זה, דאמרו שם, עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצוות, פירוש למחזיקי התורה, אצל בני תורה בגן עדן. ואית ליה ג' קריין (פירוש מג' פסוקים למדין אנו) חדא "כי בצל החכמה בצל הכסף". ב', "אשרי אנוש יעשה זאת". והדין "עץ חיים היא למחזיקים בה"). שמעון אחי עזריה אמר משמו, והלא שמעון היה גדול מעזריה, אלא ע"י שהיה עזריה עוסק בפרקמטיא ונותן בפיו של שמעון, לפיכך נקרא הלכה על שמו. ודכוותה "ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באוהלך", והלא יששכר גדול היה מזבולן, אלא ע"י שהיה זבולן מפרש מיישוב ועוסק בפרקמטיא ובא ונותן לתוך פיו של יששכר, נותן לו שכר בעמלו, לפיכך נקרא הפסוק על שמו, שנאמר "שמח זבולן בצאתך וגו'. עכ"ל המדרש. וזהו לפי דברינו, כוונת הפסוק "שמח ובולן בצאתך", היינו בצאתו מן העולם, בעת מיתתו – אין לו לפחוד מכיוון שלא למד תורה באיזו זכות יזכה לתחיית המתים? לכן אמר הכתוב – "ויששכר באוהליך", שלמד תורה על ידך בהחזיקך בו, לכן תוכל לשמוח ביום האחרון ולהיות סמוך ובטוח

כי יש לך חלק בתלמודו. וזהו מה שאמר הכתוב "עץ חיים היא" – לעמוד לעת התחיה ולחיות חיי עד –  "למחזיקים בה", פירוש למחזיקי התורה. ובזה יהיה פירוש הגמרא "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", היינו שלא למד ועמל בתורה, רק מה שעשה מלאכתו בידו, ומהריווח החזיק את התלמיד חכם, יש לו על ידי זה חלק בתלמודו ע"י מעשי ידיו. לא כן התלמיד חכם, תלמודו שלמד בפיו מוחו ולבו ועמל הרבה בתורה, עליו אין כל חידוש שיזכה לתחיית המתים, כהנ"ל, רק החידוש על המחזיק כאמור. וזהו לדעתי שאלתו של רב לרבי חייא, "הני נשים במאי זכיין", פירוש כיון שפטורות מתלמוד תורה ובהחזקת התורה לא יוכלו לתן, כיון שמה שקנתה אשה קנה בעלה, ואין לה ממעשי ידיה כלום, אם כן באיזו זכות יזכו לקום בתחיית המתים. ואמר לו "באקרויי בינייהו לבי כנישתא וכו'", וזה שגורמין ומסייעין שילמדו בניהן ובעליהן, הוא גם כן בכלל החזקת התורה ויש להם חלק בלימודם. והיוצא לנו מזה, כי אף איש פשוט שאין לו כל כך שייכות ללמוד בעצמו, יוכל ע"י החזקת ידי לומדי התורה והספקת צרכיהם לזכות לחיי נצח אשר אין לשער ובתענוג של עולם הבא, כדפירש הגר"א זצ"ל בספרו (דבר אליהו איוב ג,כא) על הפסוק "זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו", פירוש שמחה יסובב על עצם שיגיע לו בעת יחפץ וישקוד אחריו כמו העושר והכבוד אז ישמח בעת ההיא. וגיל יתכן על דבר הנמשך זמן רב. והגילה בו יתברך תחיה כאשר נזכה להתעדן מזיו שכינתו תמיד בלי הפסק. והשמחה תהיה על ידי התחדשות חידושי תורה והתגלות עמקי סודותיה עד אין קץ. ואם תהיה עונג עולם הבא על בחינה אחת ועל מעמד אחד לא היה העונג והנועם מורגש רק בתחילתו, בהשגתו אותו, כמו שעינינו רואות בעונג העולם הזה שיגיע העונג והעידון אך ברגע הראשונה. אבל ענין תענוג של העולם הבא יהיה נוסף בכל עת השגתו יתברך ועומק תורתו לבלי קץ. ובכל פעם נוסף דעת לדעת אותו יותר ויותר ותתגבר תשוקת הנפש להתדבק בו יתברך, ותהי עודפת והולכת רגע אחר רגע. והוא אשר קראוהו חז"ל "סעודת לוויתן". וביאור "לוויתן", ענין דבקות, כמו "לוית חן" (משלי א), וזהו "לויתן זה יצרת לשחק בו", רצונו לומר כי השחוק הוא שמחה פתאומית המגעת לאדם, לכן כאשר נבין ונשיג ידיעתו יתברך ידיעה חדשה בכל פעם בפתע פתאום, מה שאי אפשר להשיג בגוף נגוף ובחומר עכור, יתכן לומר לשחק בו שהוא נופל על שמחה פתאומית. עד כאן לשון הגר"א זצ"ל.

בדרך צחות אמרתי בזה שאנו אומרים בברכת החודש בתפלת יהי רצון תפלת רב, "חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא חיים, שאין בהם בושה וכלימה וכו'". ולכאורה למה כופלים אנו עוד הפעם, אחר כך, "חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים"? ואמרתי בזה על פי מאמר הגמרא שבת דף כ"ג, "דרחים רבנן הוויין ליה בנין רבנן. דמוקיר רבנן הוויין ליה חתני רבנן", נמצא שעל ידי שאוהב או מכבד תלמיד חכם, שכרו הוא שמקבל נחת מבניו, אשר זהו מטרתו וחפצו של כל אדם. לכן אומרים אנחנו "חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא, חיים שאין בהם בושה וכלימה", פירוש "בהם", בהבנים, שתהיה בהם יראת שמים ולא נבוש מהם בעולם הזה ועולם הבא. והעצה לזה, "שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים", כהנ"ל, "דרחים רבנן וכו'".

היוצא מדברינו, שגם האיש העוסק במסחר או במלאכה כל ימיו, אם נותן הוא משכר מעשי ידיו להחזקת התורה, יוכל לבוא ע"י זה לתכלית הנרצה לעבודתו יתברך שמו, לחיי העוה"ב, לחיי הנצחי. וזה ראה יעקב אבינו בחלומו, "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", פירוש שעוסק בעניינים ארציים ועל ידם מגיע ראשו השמימה לזכות לחיי עד. "והנה מלאכי אלקים עולים יורדים בו", היינו אם יתן משכרו להחזקת התורה, בא ע"י מעשיו לעליה. ואם כל עמלו ועבודתו רק להנאות גופו ומשפחתו ולא ייתן חלק לתורה – זהו ירידה מתכלית האדם בעולם. "ויקץ יעקב וכו' אכן יש אלקים במקום הזה", פירוש שגם אם עוסק בענייני העולם, יוכל לבוא לענייני אלקות. "ואנכי לא ידעתי", שחשבתי שרק ע"י שבתי בבית ד' בבית מדרשו של שם ועבר, אוכל לזכות ולבוא לחיי הנצח, ועכשיו נודע לי כי גם האדם העוסק בענייני העולם , אם ייתן חלק הראוי להחזקת התורה, הוא סולם מוצב ארצה לעלות בו השמימה ולזכות לחיים הנצחיים. ובאבות פרק ב', "קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העולם הבא", פירוש "קנה לו דברי תורה", הוא המחזיק.

על כן עצה ותחבולה לכל אדם הטרוד בענייני פרנסתו ולא יוכל כל כך בעצמו ליקח חלק חשוב בלמוד התורה – להחזיק בידי לומדי התורה. ובפרט בימינו אלה, שבעוונותינו הרבים, התמוטט מצב הישיבות והלומדים סובלים הרבה, ואיש שם על לב לפעול לטובתם, אוי לעיניים שכך רואות מה שעלה בימינו.

והנה רבים ממתנדבים בעם רפו ידיהם מליקח חלק בהמצווה הגדולה הזאת מהחזקת התורה מפני שהזמן גרמא לזה, בעת הזאת אשר כל העולם כלו סובלים מהקרזיס הנורא ומאד קשה מזונותיו של אדם הנחוץ לפרנסת בני ביתו.

ואנכי אמרתי על זה, מה דאיתא בכתובות דף נ', "עושה צדקה בכל עת", זה הזן בניו ובנותיו וכו'. ואמרתי הכוונה בזה, בעת שהזמן ועת טוב שפרנסתו בריווח ולא בצער, אזי ייתן תרומתו גם להחזקת התורה וכן לצדקות שונות. אבל בעת רעה, טענתו שלא יוכל לתן מאומה, אבל לפרנסת בני ביתו ולכל צרכיהן ייתן אף בעת רעה. וזהו "עושה צדקה בכל עת", פירוש איזה צדקה ייתן, אף בעת רעה, זה הזן בני ביתו, ובאמת יש לו להאמין. בדרשת חז"ל "עשר בשביל שתתעשר", "ובחנוני נא בזאת אמר ד'". ואמרו בירושלמי, מי שיש בידו להחזיק ולא החזיק, הרי זה בכלל "ארור [חס ושלום] אשר לא יקים וכו'". ומרובה מדה טובה, מי שמחזיק הרי זה בכלל "ברוך", ו"ברוך" יאמר לו כפולה ומכופלת מן השמים.

וכתב בספר שיח ספונים, "בצל החכמה בצל הכסף ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה" וכו' [קהלת ז] רצונו לומר, בצל החכמה הוא יכול לבוא אם בא בתחילה בצל הכסף, שעל ידה הוא יכול לעסוק בתורה מתוך הרחבת הלב ויבא לחכמה אמתית, מה שאין כן בעוסק בתורה מתוך דחקות שאינו יוכל לבא לעמק הלכה מחמת טרדת הפרנסה.

וכן כתב הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל בהקדמה על ספרו "באר יצחק" על פסוק "באר חפרות שרים כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם" וכו'. וזה לשונו, "באר" זו התורה המתחדשת ונובעת כמו באר מים חיים על ידי חידושי תורה. "חפרוה שרים" אלו תלמידי חכמים, "כרוה נדיבי עם" אלו המתנדבים נדבות ללומדי התורה, שהם מחזיקים את התורה להיות "תמכין דאורייתא", כי על המחוקק, אלו תלמידי חכמים, חקקו לב במשענותם, אלו המסייעים שיוכלו להוציא את חפצם להגדיל תורה ולהאדירה ולהפיצה על פני תבל. עד כאן לשונו הקדוש.

לכן אחי ורעי שמעו ותחי נפשיכם, אם אי אפשר לכם מחמת טרדת הזמן או שאר מניעות לעסוק בתורה, לכל הפחות השתדלו והרבו להיות ממחזיקי לומדי התורה בכל מאי דאפשרי, אז יחשב לכם הקב"ה כאלו בעצמיכם עסקתם בתורה הקדושה ותזכו לחיי הנצח, וגם תתברכו בכל הברכות האמורות למחזיקי עץ חיים אורך ימים כימינה בשמאלה עושר וכבוד.

(שערי הוראה, פתיחה במעלת החזקת התורה).

הרב אברהם דרושקוביץ (דרושקאוויץ) הי"ד, נולד לאביו ר' שרגא מרגלית גורדון. שם משפחתו הוחלף על מנת להתחמק מגיוס לצבא רוסיה הצארית. הוא למד בישיבת סלובודקה, בקלם אצל "הסבא מקלם", רבי שמחה זיסל זיו. אחר כך עבר לישיבת ואלוזין והיה מקורב לראש הישיבה, רבי רפאל שפירא. לאחר חתונתו עם מרת הענה לאה, התקבל לכהן כרבה של העיר שאט וייסד בה ישיבה. לאחר כמה שנים, נקרא ע"י רבי רפאל שפירא לכהן כמנהל ומשגיח בישיבת ואלוזין. בתפקידו זה שקד על תורתו יומם ולילה, והכיר היטב את כל תלמידי הישיבה, והתמסר באהבה ובמסירות לדאוג לכל צורכיהם הגשמיים והרוחניים גם בתקופות הקשות. במלחמת העולם הראשונה, התקרבה החזית לואלוזין ואנשי העיר נמלטו. אז סיכן את עצמו במסירות על מנת לסייע לתלמידי הישיבה למצוא דרך הצלה באמצעות הברחת הגבולות. הצלת תלמידיו קדמה לדאגתו למשפחתו, בת שמונת הנפשות. בשנת תרע"ה (1915) נדד לגומל, ומונה שם כמשגיח רוחני לישיבת נווארדוק שגלתה אף היא לשם. בשנת תרע"ח (1918) הצליח להימלט מרוסיה לליטא, שם דחה מספר הצעות עבודה והעדיף להתפרנס מעמל משפחתו, שפתחה חנות, ולעסוק בתורה כרצונו.

על קורותיו אלו ניתן לקרוא בהקדמתו לספרו שערי הוראה:

הקדמה

דרך כל מחבר לבוא בפתח ספרו בהקדמה והתנצלות מה ראה על ככה ומה הגיע אליו להיות מחבר והתועלת שיש בספרו להקוראים ומעיינים בו. בפרט בימינו אלה עת תרד פלאים המצב של האומה הישראלית בין ברוח, שמעטים הם הלומדים והמתענינים גם בספרים הישנים, שרבו ומונחים כאבן שאין לה הופכין, ומה צורך יש מספרים חדשים? ועשות ספרים הרבה אין קץ. ובפרט שהמצב החומרי של כל העם בכל ארצות מושבותיהם ירד בעת האחרונה עשר מעלות אחורנית, ומצב הרוח של העם כולו נשבר ונדכא. ולכאורה איזה מקום ועניין יש עכשיו בשעה זו להוצאת ספר חדש?

אבל התורה הלא היא נחמתנו בענינו והיא הנותנת לנו כח אומץ ועוז להתנבא על כל אבני הנגף המונחות על דרכנו, ושלא ליפול בחבלי הייאוש ולאבד חס ושלום התקווה וההכרה כי עם ישראל חי ויחיה לאורך ימים כמיועד לנו על פי נביאנו הקדושים, ורק למוד התורה הוא המחזק בנו הכרה זו ומעודד אצלנו התקווה לעתידנו הגדול. ומשום זה לא פסקו תמיד גם בעתות היותר קשות בעולם ובישראל ספרים וחבורים שהם תוצאה מהלמוד והעיון בכל מקצעות התורה שהעם הוגה בהם.

גם אנכי אבאר בקצרה מה הגיעני לחבר ספרי זה והתועלת שיש ממנו המעיין בו. חבורי זה הקטן בכמותו ואיכותו חברתי לפגי שלשים שנה, עת שמשתי בכתר הרבנית בעיר שאט פלך קובנה, אשר אספתי ולקטתי משולחן ערוך יורה דעה ונושאי כליו הט"ז והש"ך פרמ"ג ב"ה פתחי תשובה וחכמת אדם, אשר באמת היא מלאכה ואינו חכמה. וקראתיו בשם "שערי הוראה", כי הוא מפתח ומראה מקום למצוא הדינים ע"פ סדר א"ב ובהלכות נדה ואבילות עשיתי לכל אחד א"ב בפני עצמו, כאשר יראתה המעיין.

וכאשר ידוע כי הרבה מכשולים יוצאים מספרי הקיצורים, לא חפצתי להביא פסק הדין והמסקנה בהחלט, רק הראיתי מקום להקורא לעיין במקום שהדין נמצא. אבל כתבתי בדרך שאלה אם דין זה וזה כשר? שאז לרוב הפסק דין שהוא כשר, ואם כתבתי בהשאלה אם הוא טרפה? אז לפי הרוב טרפה. אבל המעיין לא יסמוך עלי ויעיין במקום שאני מראה בספר. ואקווה בע"ה שספרי יהיה לתועלת גדולה להקל על המחפש איזה דין מיורה דעה, ימצא ע"פ הא"ב. וביחוד התועלת בעד שהצעירים הלומדים שולחן ערוך יורה דעה לחזור על למודם שלא ישכח באיזה סימן נמצא הדין.

גם אספתי כמאה היכי תמצא וחידות בעניני יורה דעה שיש בהם ענין לפני המעיין. ובסוף הספר הוספתי ענינים הנוגעים לדינא, להעיר את הלומדים, ואיזו חידושים והערות על שולחן ערוך יורה דעה. ואקוה בע"ה שספרי יקובל בכבוד אצל הלומדים. ואני תפלה לד' שיזמין לי פרנסתי ופרנסת בני ביתי בריווח וכבוד, ואזכה ליישב בד' אמות של הלכה, שזהו כל מגמת חפצי, כי עד שנות המלחמה עזרני ד' להסתופף בצל התורה. כי בימי חורפי למדתי בישיבות הגדולות ויצקתי מים על ידי גדולי הדור העבר. ובימי אברכות עמדתי בכולל קאוונא, והגאון רשכבה"ג מרן ר' יצחק אלחנן זצ"ל סמך ידיו עלי. ואחרי זה שמשת ברבנות בעיר שאט שנים אחדות. ועשר שנים עד פרוץ המלחמה הייתי משגיח ומנהלת בישיבה הקדושה דוולאזין, עד שלרגלי המלחמה שנתקרבה לשם הוכרחתי יחד עם כל בני הישיבה והמנהלים, יבדלו לחיים טובים, הגאון מרן ר' רפאל שפירא זצ"ל, אב"ד ור"מ דוולוזין ובניו הרבנים הגאונים שליט"א לצאת משם בגולה. וכעבור המלחמה, והפרעות החלו ברוסיא, נמלטתי עם בני ביתי יחיו לליטא. ומפני עמל וטרדת הזמן להחיות נפשי ונפשות בני ביתי לא הייתה לי האפשרות וביכולת לעסוק בתורה כחפצי.
ומקווה אני לד' שיעזרני להבא לעסוק בתורה מתוך הרווחה, ודבר ד' לא ימוש מפי ומפי זרעי לעולמים. ונזכה כולנו לאור חיי הנצח וליישב בבית ד' לאורך ימים. ויחד עם כל ישראל נזכה לראות בהקמת קרן ישראל וקרן התורה ולגאולה שלמה בקרוב. אמן כן יהי רצון. המחבר.

הרב הוציא לאור בשנת תרצ"ג (1933) מפתח לשאלות איסור והיתר בשו"ע יורה דעה. הוא עסק רבות בסדור דברי הגר"א על הש"ס, וליקוטיו יצאו לאור בספרי "חידושי וביאורי רבינו הגר"א על מסכתות" בשנת ת"ש (1940). ספרים יצאו לאור גם במהדרות מאוחרות יותר לאחר עשרות שנים.

הרב והרבנית דרושקוביץ עסקו רבות בגמילות חסד עם תלמידי הישיבה וביתם היה פתוח לרווחה. הם תכננו לעלות לארץ ישראל והספיקו לסדר סרטיפיקטים. מספר חודשים לפני מלחמת העולם השניה נסע הרב לאנגליה, לבית חתנו הרב נפתלי שקאויצקי, אב"ד של גייטסהעד, משם חזר לליטא, שם נרצח באכזריות על ידי הליטאים בעת הפוגרום שערכו ביהודי קובנה. עוד נרצחו בשואה, הרבנית הענה לאה, וכן בתם וחתנם הרב ראובן קרישנסקי, שנספו בגיטו קובנה בערב שבת שובה תש"ב (1941), ובניהם, הרב יחיאל דרושקוביץ והרב חיים שרגא דרושקוביץ, שניספו עם משפחותיהם בקלם. הי"ד.

מקורות: הקדמות ספרי הרב הי"ד, אתר תולדות מיכאל, ועוד.

אמרתי להקדים קצת דברי אגדה לכבוד מחזיקי התורה וחינוך הבנים לתלמוד תורה. במדרש רבה פרשת קדושים, כי תבואו אל ארץ ונטעתם כי עץ מאכל, הדא הוא דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה. ותמוה, דמה שייכות זה הפסוק עץ חיים כו' לכאן.

והנראה דבש"ס תענית (ו' ע"א) אמרינן, כתיב כי ממנו תאכל כו' אם תלמיד חכם הגון הוא, ממנו תאכל, הרי דתלמיד חכם נקרא עץ מאכל. ועל זה הזהירה תורה, כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, שיתאמצו להרבות זיו התורה הקדושה ולהרבות גבולה בתלמידי חכמים הגונים הנקראים עץ מאכל. אבל הלא לא כל אדם יוכל לזכות לתורה. יש שאין דעתו רחבה להשיג התורה או משאר מניעות. אבל כבר אמרו חז"ל, עץ חיים היא למחזיקים בה, ללומדיהם לא נאמר אלא למחזיקים, הרי שהמחזיקים יש להם שכר כלומדי תורה, ויששכר וזבולון יוכיחו כידוע. ובפרט המגדל בניו לתלמוד תורה ויראת שמים שלא יהיו חס ושלום כעדת הפראים ההולכים בשרירות לבם, אז יגדל שכרו כתלמיד חכם ונקרא עץ מאכל. וזה כוונת המדרש שקשה לו במה שאמר הכתוב ונטעתם כל עץ מאכל, הרי לא כל אחד יוכל לבא למדרגה זו. לזה אמר ליישב הדא הוא דכתיב  עץ חיים היא למחזיקים בה, והמחזיק גם כן שכרו כלומד תורה. ואם כן יכול כל אחד לקיים בעצמו ונטעתם כל עץ מאכל.

ובזה יש לרמז בסוף עוקצין, מתניתין דכוורת דבורים רבי אליעזר אומר הרי הוא כקרקע כו', ואחר כך אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות כו'. דלכאורה צריך להבין מה שיאטי' דמימרא דרבי יהושע בן לוי  לכאן, ומה הלשון לכל צדיק וצדיק.

אבל בא לרמז דלאו דווקא למי שהוא תלמיד חכם וצדיק זוכה לש"י עולמות, אלא המחזיק התורה ומגדל בניו לתלמוד תורה ומחזיק ידי תלמידים המיגעים בתורה לשיוכלו לעסוק בתורה, גם כן נוחל ש"י עולמות. ולזה אמר לכל צדיק וצדיק, היינו הן צדיק מעצמו הן על ידי החזקת אחרים. וזה יש ללמוד ממתניתין דכוורת דבורים דבש"ס בבא בתרא ס"ו אמרינן אמתניתין דכוורת מאי טעמא דרבי אליעזר דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש, וכי מה ענין דבש ליער, אלא מה יער התולש ממנו בשבת חייב אף דבש כן. הרי דעל ידי שגלתה תורה דדבש בכוורת הוי כמחובר ותולש ממנה חייב, לכן אמרינן דכל הכוורת המחזיק הדבש הוי כמחובר וכקרקע לכמה דברים. ונלמד מזה דהדבר המחזיק החפץ הווי כגוף הדבר. ולכן אמר על זה רב יהושע בן לוי דממילא נלמד מזה דהוא הדין המחזיק התורה נחשב לצדיק ועתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, הן לתלמיד חכם הן למחזיקי התורה, לכל אחד  ש"י עולמות.

ובמדרש חזית בפסוק משכני אחריך נרוצה, אמר רבי מאיר בשעה שעמדו ישראל לקבל התורה אמר להם הקב"ה אלעיקי אני נותן לכם התורה אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרנה. אמרו לו אבותינו ערבים לנו. אמר להם אבותיכם צריכין ערבים כו'. אמרו הרי בנינו ערבים, אמר הקב"ה הא ודאי ערבים טובים על ידם אתננה לכם, הדא הוא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. להבין ענין ערבות הבנים על התורה, וכי בזה שיתפסו חס ושלום הבנים בעון אביהם יהיה ערבות. בכל מקום ערבות הערב מבטיח לשלם עבור הלווה כשלא ישלם הלווה, לא במה שיענישו חס ושלום להערב. ובש"ס מגילה כ"ז, ואת בית הגדול חד אמר מקום שמגדלין בו תורה, וחד אמר מקום שמגדלין בו תפלה. מאן דאמר תורה דכתיב ד' חפץ למעז צדקו יגדיל תורה ויאדיר. ויש להבין מה הראיה דעל ידי שמגדלין בו תורה נקרא בית גדול.

והנראה דבאמת שיקיימו כל ישראל והגית בו יומם ולילה זה דבר שאי אפשר לגודל הטרדא, ואפילו לקבוע עתים לתורף גם כן  קשה, דרוב העם טרודים על המחיה ועל הכלכלה, ותורה מה תהא עליה. אבל הקב"ה ברוב רחמיו נתן לנו עצה על ידי שנגדל בנינו לתורה, אם כן כל טרדתו שנודד ללחם הווי כעוסק בתורה, כי תכלית טרדתו בשביל התורה, לגדל בניו לחנכם לתורה. וזה מרומז בפרשת קריאת שמע, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, דיש להבין שהפסיק באמצע בהא ד"ושננתם לבניך", דלכאורה כיון שהתחיל לדבר "והיו הדברים האלה גו' על לבבך", היה לו לכתוב "ודברת בם וכו'" אחר כך לומר "ושננתם לבניך". אבל הכוונה דכיוון שאמר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", גלוי לפני הקב"ה שזה אי אפשר לכל אדם לקיים מטרדת עולם הזה, לכן ברוב רחמיו נתן תיכף עצה לזה, "ושננתם לבניך". ועל ידי זה "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", דאפילו תהיה טרוד בדרך גם כן יהיה כדובר דברי תורה אחר שטרדתו לצורך מצווה לגדל בניו ללמדם תורה נחשב כלומד בעצמו. ואפילו כשמחזיק בנים אחרים גם כן כלומד בעצמו, כיששכר וזבולון. ובזה יבואר כונת הש"ס במגילה דמאן דאמר "שמגדליו בו תורה", לא תימא שלומדיו בעצמן, רק שמגדלין בנים לתורה, הווי גם כן גדול דנחשב כעוסק בעצמו בתורה, ועל זה הביא קרא "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", דמצדקת ד' שמזה שיגדלו התורה יהיו אותן המחזיקים לגדל התורה נאדרים בתורה כאלו עסקו בעצמם בתורה.

ובזה יבואר המדרש חזית הנ"ל, שמה שאמר הקב"ה תנו לי ערבים שתשמרו התורה ועל כך אמרו אבותינו יהיו ערבים, שזכותם יגן עליהם לשמור התורה, והקב"ה לא הספיק בזה עד שאמרו בנינו יהיו ערבים, שעל ידי הבנים יוכלו לקיים ולשמור התורה אפילו כשהם יהיו טרודים. ובזה נתרצה הקב"ה, ועל זה נאמר "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז"…

ה' יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו לגדל בנינו וצאצי צאצאינו השי"ת לתורה ויראת שמים, ואז יתרומם קרן ישראל ונוושע בישועה כללית בזכות התורה אמן.

(מתוך פתיחת המחבר לספר צור יעקב)

הרב אברהם יעקב הורביץ (הורוויץ) נולד בבוסק (אז גליציה, כיום אוקריאנה) לאביו הרב שמואל הלוי בשנת תרכ"ד (1864) שהיה קודם לכן ראב"ד בברודי, נכד הגאון ר' טודרוס זונדל הלוי מבוסקא, נצר מגזע השל"ה הקדוש. בטרם הגיעו לגיל שלוש התייתם מאביו, ואימו דאגה לחינוכו. מגיל צעיר החל ללמוד בין הבחורים בבית המדרש, בהתמדה מופלאה, בניגון ובקול רם. אחר כך עזב את ביתו והלך למוד תורה בבוסק אצל רבי זלקא וינריב. לאחר נישואיו לביתו של ר' מרדכי אריה שליט מסאסוב, עבר לסאסוב והתמסר כולו ללימוד התורה יומם ולילה, ורשם את חידושי תורתו. הוא נמנה על חסידי בלז, והתחבב מאוד על בן האדמו"ר שהזמינו לביתו לשאת ולתת עמו בהלכה. הוא הוסמך להוראה מאת רבי שלום מרדכי מבערזאן ומרבי יעקב ווידנפלד אב"ד הרומלוב. בחודש אב תרמ"ז, השתוללה שריפה בסאסוב שכילתה את ספריו המרובים ואת קונטרסי חידושיו. בשנת תרמ"ט (1889) התקבל לרב בעיר פרוביז'ינה. שמו התפרסם כגדול בתורה והרבה תלמידי חכמים החלו פונים אליו בשאלות הלכתיות ותלמודיות. חלק קטן מתשובותיו יצא לאור כספר שו"ת צור יעקב על ארבעת חלקי השולחן ערוך, ב"כ (בילגורייא, תרצ"ב). אחרי פטירת הרב מאיר שפירא, נתמנה לראש ישיבה ב"ישיבת חכמי לובלין".

בנו הרב מרדכי אריה הלוי הורוביץ, מחבר ספר "בשם מרדכי" היה אב"ד מאלד-באנילא בבוקובינה, ולאחר שניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל וישב על התורה ועבודת ה' בתל אביב עד לפטירתו בשנת תשכ"ח (1968). הוא ליקט מאמרים, מכתבים והסכמות של שכתב אביו, רבי אברהם יעקב הלוי הורוביץ הי"ד, והם יצאו לאור לאחר פטירתו בספר "קול יעקב" (ירושלים, תשס"ה. בסוף הספר "בשם מרדכי").

על תולדות הרב אברהם יעקב הורוביץ בימי השואה, כתב בנו במאמר, שיצא לאור בספר "אלה אזכרה", א, עמ' 34-39:

בקיץ תש"ב הצליח להימלט בנס מידי הרשעים והגיע ברגל לפרובוזנה. אותו זמן כבר היו הרבה קהילות ישראל במזרח גאליציה חרבות ושוממות, על כן היתה גדולה חרדתם של יהודי המקום לקראת הבאות. נתקיים בהם בבוקר תאמר מי יתן ערב וגו'. אף בהיכנסו לדירתו של הרב הורביץ מצא את אנשי הבית סובלים מחסור ואחוזי פחד, עד שרק מאוחר בלילה מוצאים מרגוע לנפשם. אך מה השתומם עת ראו עיניו באמצע הלילה את הרב יורד מעל מיטתו ויושב לכתוב חידושי תורה למרות רעבון לבו וחולשת כוחו.

בראשית ימי המלחמה עם מנוסת היהודים מגאליציה המערבית למזרחית, נתגלגלו ובאו לפרובוז'נה כמה משפחות של פליטים. כאשר ממשלת רוסיה העבירתם לאחר מכן לסיביר. היה הרב מחזקם ומעודדם ואף ממציא להם חבילות מזון, כל עוד היתה אפשרות לכך. אולם כעבור איזה זמן פקד הרעב את נווהו, ומתומך הפך לנתמך. הרב מבילגורי אחיו של הרבי מבלז ישב אז בפרמישלאן, ובשמעו כי הרב דפרובוז'נה רעב ללחם שלח לו מצרכי מזון. באשרו בתודה את קבלת החבילה העיר הרב הורביץ שאם כי מקבל הוא באהבה את הסבל והיסורים, הרי מיצר לבו וכואב על למה יאמרו הגויים וכו'.

כל ימיו היה מרביץ תורה ברבים וזכה להעמיד תלמידים הרבה, ביניהם גדולי תורה. אף בשנת תרע"ד, עת באה עירו תחת הכיבוש הרוסי, לא הופרע להמשיך בהחזקת הישיבה, שהוציאה מתוכה תלמידי חכמים ובעלי הוראות.

באלול תש"ב נקרא רבי אברהם יעקב הורביץ לישיבה של מעלה, שבע ימים ורוגז, ונספד כהלכה על ידי חתניו ועל ידי תלמידו רבה של הוסיאטין. מיד אחרי פטירתו החרימו הרשעים את כל ספריו, ובתוכם כתבי היד של שאלות ותשובות למאות וכן חיבוריו בהלכה ואגדה והעבירום לגרמניה. ומקץ שבועיים הועברו בני משפחתו, חתניו, בנותיו ונכדיו למחנה ההשמדה שבבלזיץ.

הרב אברהם יעקב נפטר בט"ו באלול תש"ב (28.8.1942) בימי הזעם, ונקבר בפרוביז'נה.

מקורות: אהלי שם, אלה אזכרה, בשם מרדכי, קול יעקב, ועוד.

איתא במדרש רבה סדר בא החודש הזה לכם, הדא הוא דכתיב (משלי ה) יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. עיין שם.

וצריך להבין שייכות הפסוק. ונראה דהנה זה ידוע לכל דעיקר בריאת העולם לא היתה כי אם בשביל התורה, כמאמר חז"ל (בפסחים ס"ח ובנדרים ל"ב) אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר אם לא בריתי וכו'. עיין שם. וכן כתב רש"י על התורה בתחלת בראשית וזה לשונו, המקרא הזה אומר דרשני, בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית וכו'. עיין שם. ופירשתי בכוונת רש"י שכתב המקרא הזה אומר דרשני, דמה היה קשה ליה לרש"י בלאו האי דרשה, דאם נאמר דהוה קשה ליה במאי דהתחיל התורה בתיבת בראשית, הא זה כתב מקודם אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה וכו'. עיין שם. והנה איתא במסכת מגילה (דף ט' ע"א) מעשה בתלמי המלך שכנס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כנסם, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת, וכתבו לו אלהים ברא בראשית. ופירש שם רש"י, שלא יאמר בראשית שם הוא ושני רשויות הן וראשון ברא את השני. והקשו עליו בתוספות, הא בראשית אין שם כלל, וכתבו וזה לשונם, ונראה לפרש שהיונים היו יודעין שלעולם יש להזכיר הבורא בתחלה, ואם כן אלו כתבו בראשית קודם היה אומר ב' רשויות הן, ותיבה הראשונה הוי בורא אחד ואלהים הוי השני, משום הכי הפכו לו. עיין שם.

ולפי זה נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות מה היה הכרח להקב"ה במה שנתן לנו תורתנו הקדושה להתחיל בתיבת בראשית מקודם, ולא בתיבת אלהים, ולכך כשאירע אחר כן בעת תלמי המלך כנס הזקנים לכתוב לו התורה הוה צריך אז הקב"ה ליתן עצה בלב כל אחד שיכתבו לו בתיבת האלהים מקודם מחשש הנ"ל, ואם כן הא באמת הוה יותר טוב שיתן לנו התורה בתיבת האלהים מקודם, ולא הוה צריכין למיחש משום סברת חיצוניות. על כן נראה לעניות דעתי דזה הוה קשה לרש"י הנ"ל, וזה הוא דכתב בראשית המקרא הזה אומר דרשני, כלומר מדהתחיל התורה בתיבת בראשית מקודם, על כורחך צריכין למימר דלא פשוט הוא אלא לדרשני, והלכך דריש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית, כלומר דלכך נכתב בראשית מקודם להראות לנו דמה שברא הקב"ה השמים והארץ לא ברא בשביל שום דבר כי אם בשביל התורה שנקראת ראשית, כמאמר חז"ל הנ"ל אלמלא תורה וכו', הרי חזינן מזה איך תורה הקדושה היא חשובה דבשבילה הוא עיקר בריאתנו לעולם, דהקב"ה לא חס על כבודו, דהא על תיבת בראשית מקודם נוכל למימר חס ושלום דשתי רשויות יש, אך בכדי להורות לן דרך שנדע איך להוקיר התורה דהיא עיקר בריאתנו.

ואם ישאל איש, אם נאמר דכח התורה גדול כל כך דמעשה בראשית לא נברא כי אם בשבילה, למה אנו רואין בזמן הזה איך בני תורה שיגעו הרבה בתורה, כמה וכמה שרויין בצערם ומוכרחים להיות נודדים לבקש לחמם הצר, אם כן מוכרח מזה כי אין רצוי כהקב"ה כל כך את תורתנו הקדושה במה שנשמרנה בתכלית השמירה. נראה לעניות דעתי כי אין זה שום שאלה. לבד מה שראיתי תירוץ על זה בדרשות מהר"י מינץ דרוש כ' מצאתי אחר כך במדרש רבה סדר פקודי מביא שם מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי שיצא חוצה לארץ, ובא עשיר, והיו רואין אותו ומקנאין בו והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ, וידע רבי שמעון, והוציאן לבקעה אחד של פני מרון, ונתפלל ואמר בקעה בקעה מלאי דינרי זהב. התחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. אמר להם, זהב אתם מבקשין, הרי זהב, טלו לכם, אלא היו יודעין כל מי שהוא נוטל עכשיו חלקו של עולם הבא הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה אלא לעולם הבא. הוי ותשחק ליום אחרון. עיין שם.

ואם כן ליכא שאלתם הנ"ל מידי, דלאו כל אדם זוכה לשני שולחנות, כי אם מעט מזער, כדאמר רבא (בהוריות י' ע"ב) אטו צדיקי אי אכלי תרי עלמא מי סגי להן. עיין שם.

ובזה נבוא לבאר המדרש רבה שהתחלנו, דבאמת צריכין להבין הפסוק החודש הזה, דלכאורה נראה דהוא כפל לשון, דהא אחרי דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים, למה כתב עוד ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דהא היא היא, דמחצי פסוק ראשון ידעינן גם כן דחודש ניסן הוא ראשון לחדשים. על כן נראה לעניות דעתי דבאמת יכולין להקשות על גוף הדין, דהא אחרי דתשרי הוא ראשון לשנים, כן הוה צריך להיות תשרי ראשון לחדשים. ומצאתי אחר כן בדרשות הגאון בעל נודע ביהודה בספרו אהבת ציון בסוף דרוש שני, וזה לשונו, והנה ניסן הוא ראש החדשים שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים, ולכאורה קשה תשרי היה ראוי להיות ראש חדשים שבו נברא העולם, מכל מקום תחלת הבריאה היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן, כמו שפירש רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם שאז התחיל לצוות לעמו תורה ומצות, ובשביל זה נברא העולם מעיקרו, ונמצא יחוס עיקר בריאת העולם הוא מניסן. עיין שם.

נמצא לפי זה אחרי דקיימא לן דאף בתשרי נברא העולם, מכל מקום משום דעיקר בריאת העולם היה בשביל התורה, ועיקר התורה התחילה בניסן כנ"ל, הלכך צוותה התורה למנות החדשים מניסן. אבל זה ידוע דאימת שייך למנות מניסן כי אם דווקא זה האיש אשר למד תורה הקדושה או מחזיק תלמידי חכמים, אבל זה האיש אשר לא למד ולא החזיק ואינו עושה כלום בעבודת ה' כי אם בדברים החומרים לבד, בוודאי אליבא דאמת צריך הוא למנות החדשים מתשרי, אחרי דבריאת העולם היה בתשרי ומתכלית התורה דהתחילה בניסן הא אין מה האיש כי אם במה שהוא בריה בעלמא, ועיקר הבריאה בלי תכלית הא היה בתשרי ואם כן הוא צריך למנות מתשרי, ובשבילו לא היה כדאי לברא העולם, ועל האיש הזה יפה אמרו חז"ל (בפסחים מ"ט) עם הארץ אסור לאכול בשר, כפי מה שכתב מורינו הרב יצחק עראמה בעקידת יצחק שער מ"א, שכל הנבראים מן ארבעה סוגים, כל אחד ניזון ממדרגה הפחותה ממנה, כידוע. כי הצומח עיקר מזונו מסוג הדומם הנצב תחתיו, כי יונק הצומח מחלב האדמה אשר הוא יושב עליה ומתגדל ומתרבה, והוה זה אחרי כי צורת הצומח גבוה מצורת הדומם ומיקרת צורתו שיש לו מהדומם, משום זה הוה הדומם לו למזון. וכל הבעל חי בלתי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו הוא יותר יקר מן הצומח. כן הבעל חי מדבר משום שיש לו יקרת צורתו יותר מבעל חי בלתי מדבר, הלכך מזונו מבעל חי בלתי מדבר. אבל עם הארץ אשר אין בו יתרון משאר בעלי חיים, יפה אמרו חז"ל הנ"ל, דאסור לאכול בשר, אחרי דאין בו יתרון מהבהמה. וכמדומה לי שזה הרעיון על החז"ל, דעם הארץ אסור וכו', ראיתי בספר אחד. כן זה ידוע דמי שיש בו חשיבות עצמו בתורה או בחזקת לומדי תורה זה מקרי על שמו, ומי שאין לו חשיבות עצמו ויש חשיבות אחרים, דהיינו במה שאביו גדול בתורה אזי מיקרי על שם אביו, כדאיתא במס' אבות בן זומא אומר, וקרו ליה בן זומא, פירש הברטנורא, משום שלא היה אז מוסמך הלכך קראו ליה על שם אביו. עיין שם. וכן איתא בגמרא (במס' תענית דף ג') זימנין דקרו ליה בשמו רבי יהושע בן בתירא וזימנין דקרו ליה בשמו דאבא, הא מקמא דסמכוהו והא דלבתר דסמכוהו. ופירש רש"י וזה לשונו, מקמא דסמכוהו, שלא היה חשיבות עצמו, היה נקרא על שם אביו וכו'. עיין שם. וזה הוא כוונת הכתוב הנ"ל, עם כפילת לשונו, החודש הזה לכם ראש חדשים, כלומר הוו יודעין דהחודש ניסן הוא צריך להיות לכם ראש חדשים, אף דעצם בריאת העולם היה בתשרי כנ"ל, אבל למנות החדשים צריכין למנות מניסן, כיון דבו מתחיל כוונת הבריאה, לפי שאז התחיל הקב"ה לצוות לעמו תורה ומצות כנ"ל, ואם כן  הא לא כל אדם יכול למנות מניסן, כי אם דווקא מי שיש בו תכלית התורה, אבל מי שאין בו  תכלית התורה צריך הוא למנות באמת מתשרי דאז היה הבריאה הפשוטה, ותכלית הבריאה מניסן הא אין בו, כנ"ל.

וזה הוא דחוזר הכתוב בכפילת לשונו, ראשון הוא לכם לחדשי השנה, כלומר אם באמת אתם יכולין לקרות ניסן ראשון מחדשי השנה, דהיינו דיהא בכם התכלית מניסן, דהיינו תורה ומצות. ולפי דברינו מקודם דמי שיש בו תורה ומצות הוא עיקר החשיבות, חשיבות עצמו, ואינו צריך להתייחס על שם אביו או על אבי אביו, הלכך שפיר קאמר על זה המדרש רבה הנ"ל, הדא הוא דכתיב יהיו לך לבדך, כלומר חשיבותך יהיה לך לעצמך, חשיבות עצמך, ואין לזרים אתך, ואינך צריך להתייחס על שם אחרים. כן נראה לעניות דעתי לבאר דברי המדרש הנ"ל.

הרי חזינן מזה איך דהתלמוד התורה חשובה להקב"ה דבשבילה ברא העולם, ואם כן בוודאי מי שיגע ועמל בתורה, משום דהתורה חשובה בעיניו אחרי דבשבילה הוא הולך על הארץ ונותן הקב"ה לו לב להבין בדברי רבותינו הקדושים בתלמוד ובפוסקים ולחדש איזה דבר בכוונת דבריהם כפי שכלו, בוודאי נפשו משתוקק להפיץ על פני תבל. לבד מה שיש איסור אם לא יעשה כן, כדאיתא בספר חסידים סימן תק"ל, כי הקב"ה גוזר מי יהיה חכם וכמה ספרים יעשה, יש שגזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה. וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה, הרי גוזל מי שגילה לו. וכתב שם בפירוש אזולאי משם רבינו אליעזר מגרמיזא, שכל מי שמגלין לו ואינו כותבה, עתיד ליתן את הדין. עיין שם. וזה ידוע לכל כי בזמניהם היה למודם בספרים נכתבים, הילכך כתבו בלשון כתיבה, אבל בזמנינו הדפוסים הם הכתיבה, וזה ידוע דאלמלא עליא לא מתקיימין איתכליא (חולין צ"ב) ואם כן בוודאי צריכין למידע איך חוב מוטל על כל איש ואיש להשתתף לאותה מצוה. וכפי הנראה דבזמננו דמצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, כדאיתא ביורה דעה סימן ר"ע סעיף ב', ולפי דעת השאגת אריה סימן ל"ו בזמנינו מצות כתיבת ספר תורה אפילו מדרבנן ליכא, עיין בפתחי תשובה בסימן הנ"ל, ועל זה חזינן דאפילו אנשים דהם מדלי דלות מפזרין ממונן בפיזור רב יותר מכדי מדתן, ועל כתיבת שאר ספרים המחודשים הם צופים בעינא בישא ובפנים זועפות, צאו וראו מה דאיתא כמדרש רבה סדר ויחי, זבולון קודם יששכר, ולמה כן, אלא שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו לפיכך קדמו. עליו הכתוב אומר עץ חיים היא וכו'. עיין שם. ובריש מתניתין דזבחים איתא שמעון אחי עזריה אומר, ופירש רש"י שם, על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צרכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה, לפיכך נקרא על שמו, שלמד על ידו. וכן איתא ברש"י (סוטה כ"א ע"א). עיין שם. ובפסחים נ"ג ע"ב, אמר רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז) כי בצל החכמה בצל הכסף. עיין שם.

הגם כי ידעתי כי דברי אלה הוא למותר, אחרי כי מי שיש לו ידים רפות, בוודאי לא יבואו לידו דברי אלה, מכל מקום מה שנראה לעניות דעתי כתבתי. ועתה הנני נותן שבח והודאה ואומר ברוך לאלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, כי על ברכיו נתגדלתי, אחרי כי אוכל לומר על עצמי כדאמר רבי יוחנן אשרי מי שלא חמאן, אחרי כי עברתו אמו מת אביו, ילדתו מתה אמו (קדושין ל"א ע"ב). עיין שם. ויט עלי חסדו וישקני ממי ים התלמוד. ותהלה לאל כי הראיתי חבורי הנוכחי לרבותי הרבנים הגאונים מגדולי גאוני זמנינו המפורסמים במדינתנו, ומצא חן בעיניהם, ויתנו הסכמתם עליו, כאשר יראה הקורא, כן אבקש מהקב"ה שישלח לי עזרתו, ולזכני לשבת בד' אמות של הלכה, וירם קרן התורה עלי ועל כל ישראל, כדברי המחבר זעירא דחבריא שלמה טוביה הלוי פרידלענדער, בן לאדוני אבי הרב המופלג ושנון וירא אלקים באמת מורינו הרב שלמה טוביה מילידי עיר שצוצין דפולין.

(הקדמת ספר תפארת שלמה)

הרב שלמה טוביה הלוי פרידלנדר נולד בשצוצין בסביבות שנת תרכ"ד (1864), נולד לאחר פטירת אביו, ונקרא על שמו. בשנת תרנ"ט (1899) הוציא לאור את ספרו "תפארת שלמה" ובו ביאור לכמה סוגיות בש"ס ובפוסקים, וחידושים וביאורים על שו"ע יורה דעה. הספר מעוטר בהסכמות של גדולי רבני ליטא המפארים את הספר ואת מחברו כלמדן, בקי וירא שמים.  

לאחר פטירת רבי יוסף לייבל, שהיה רבה של העיירה רטנה, התעוררה מחלוקת לגבי מילוי ממלא מקומו. מכיוון שלא הצליחו לבוא לידי הסכמה, כיהנו בעיירה שני רבנים, הרב הטרסקאי רבי יעקב לייבלה והרב שלמה טוביה פרידלנדר. לימים עזב את העיירה הרב יעקב לייבלה, והרב שלמה טוביה נעשה מורה הוראה יחיד בעיירה, שנודע כלמדן מפורסם ודרשן גדול. בדרשותיו בבית המדרש גדול היה מביא שפע סוגיות מהש"ס, מעלה קשיים בהבנתם, ומברר את כל התמיהות והבעיות באמצעות עיון מעמיק בדברי הרמב"ם והמפרשים. שנים רבות לא קיבל מן הקהילה משכורת, והתפרנס מדיני תורה, ממכירת חמץ, מכספים שקיבל מעריכת חופות וממכירת שמרים. נפטר בעירו בטבת תש"א (ינואר 1941) ושמו מופיע ברשימת יהודי רטנה שנרצחו בשואה בספר הזכרון של הקהילה.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, רטנה – ספורה של קהילה יהודית שהושמדה עמ' 30 וספר תפארת שלמה.

דרוש לתלמוד תורה אשר דרשתי בחברת תלמוד תורה שנת תרנ"ט בעיר אסטראלענקא.

בסוגיא דקידושין (דף כ"ט ע"ב) וברב אלפס שם… ויתבארו בענין זה כמה דנים מחודשים אשר חדשתי בעזרת ד' יתברך:

תנו רבנן האב חייב בבנו ללמדו תורה, מנלן דכתיב ולמדתם אותם את בניכם, והיכא דלא אגמריה אבוה מחויב איהו ליגמר נפשיה, דכתיב ולמדתם. עד כאן לשון הגמרא. ופירש רש"י ז"ל וזה לשונו: קרא אחרינא הוא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. עד כאן לשון רש"י ז"ל. איהי מנלן ולא מיחייבה דכתיב ולימדתם ולמדתם, כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד. ואיהי מנלן דלא מיחייבא למילף נפשה, דכתיב ולמדתם ולמדתם, כל שאחרים מצווין ללמדו, מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו, אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה, דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם. תנו רבנן, הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו, רבי יהודה אומר אם בנו זריז ומוצלח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודם. עד כאן לשון הגמרא. ובשולחן ערוך פסקינן כרבי יהודה:

ובגמרא (דף ל' ע"א) איתא עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה, אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה וגמרא הלכות ואגדות. מיתיבי למדו מקרא אין מלמדו משנה, ואמר רבא מקרא זו תורה. פירש רש"י ז"ל, אין חובת בנו עליו אלא במקרא, מכאן ואילך ילמוד הוא לעצמו. תורה, ולא נביאים וכתובים. עד כאן לשון רש"י. ומתרץ הגמרא כזבולון בן דן, ולא כזבולון בן דן, כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו, ולא כזבולון בן דן, דאילו התם מקרא משנה גמרא הלכות ואגדות, ואילו הכא מקרא לבד. ופריך הגמרא ואבי אביו מי מיחייב, והתניא ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם, ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך, לומר לך שכל המלמד כו' תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. ומתרץ הגמרא, הוא דאמר כי האי תנא, דתניא ולמדתם אותם את בניכם, אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין, תלמוד לומר והודעתם לבניך ולבני בניך. אם כן מה תלמוד לומר בניכם ולא בנותיכם. אמר ר' יהושע בן לוי כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה, יום אשר עמדת לפני ד' אל' בחורב. עד כאן לשון הגמרא:

והנה הרי"ף ז"ל הביא מימרא דר' יהושע בן לוי, וזה לשונו: כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך, וסמיך ליה, יום אשר עמדת. עד כאן לשונו.

וקשה אמאי לא הביא כלשון הגמרא, כל המלמד את בן בנו וכו' והוא לא כתב רק על בנו.

ב' – קשה על האי מאן דאמר ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם, מנא ליה האי דרש ולא את בנותיכם, דהא איצטריך לדרוש ולא בני בניכם.

ג' – קשה למאי איצטריך למימר בקושיה, ואמר רבא מקרא זו תורה, ופירש רש"י ז"ל ולא נביאים וכתובים. אפילו הוה מקרא כל תנ"ך, נמי קשה לרב יהודה אמר שמואל דאמר דצריך ללמדו מקרא משנה וכו' וברייתא קאמר אין מלמד משנה…

והנה נראה לעניות דעתי דעיקר לימוד לבניך ולא לבנותיך מקרא ושננתם, דאפילו בחנם ליכא חיוב על בנות, דאי מקרא ולמדתם הוה אמינא דוקא בשכר פטור, דליכא חיוב ללמד בנות בשכר, להכי איצטריך קרא ושננתם לבניך דאפילו בחנם נמי פטור. וקרא והודעתם לבניך ולבני בניך, ללמד דבן בנו קודם לבן חבירו. וחילוק יש דבנו חייב ללמדו אפילו בשכר, מקרא דולמדתם, ובן בנו אינו חייב לשכור לו מלמד, רק קודם לבן חבירו, ובנו אפילו בשכר קודם לבן חבירו אפילו בחנם. זה היא שיטת רש"י ז"ל דגמרא דלן לא דריש לבניך אלו תלמידים כדדריש בספרי, דאלו דריש לבניך אלו תלמידים לא ידעינן ולא לבנותיך, דאיצטריך לכתוב לשון לבניך כמו ויצאו בני הנביאים. רק גמרא דריש לבניך כמשמעו בניך ממש, על כן מדייק לבניך ולא לבנותיך.
ושיטת התוספות (דף ל"ד) שהבאתי לעיל סבירי דגמרא דילן נמי דריש ושננתם לבניך אלו תלמידים. לכן מביאים התוספות קרא והודעתם לבניך ולא לבנותיך, דאפילו בחנם נמי פטור, ואלו בשכר ידעינן מקרא ולמדתם וכו'…

נמצא למידין לפי שיטה זו להלכה דנוכל לדרוש דרשה דספרי לבניך אלו תלמידים, ולא יהא סתירה לגמרא דידן לבחנם אפילו לתלמידים מחויב, ודרש והודעתם לבניך ולבני בניך דאפילו אבי אביו מחויב היינו בשכר בבנו, ובבן בנו להקדים לבן חבירו. ובבנו דמחויב אפילו בשכר נלמד מקרא ולמדתם את בניכם, ומהאי קרא נלמוד ולא את בנותיכם. ובשכר בבנו מחויב ללמוד הכל, אפילו נביאים וכתובים, ולא כרבא דאמר מקרא זו תורה לבד ולא נביאים וכתובים, דדווקא קודם דאמר הגמרא הדרש לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש בתלמוד וכו', יוכל להיות ורק תורה לבד מחויב ללמד, אבל אחר כך דאמרינן לעולם ישליש אדם וכו', על כרחך בחנם מחויב ללמדו הכל, וממילא בשכר מחויב ללמוד כל התנ"ך כנ"ל…

ולפי זה ניחא דברי הרי"ף ז"ל, מה שהקשינו אמאי לא הביא כל המלמד את בן בנו תורה, רק המלמד את בן חבירו כאילו קבלה מהר סיני. לפי מה שפרשנו דעיקר קרא ולמדתם קאי על בשכר, נמצא דכל איש ואיש מישראל יכול לקיים מצות תלמוד תורה, אפילו מי שאין יכול ללמוד בעצמו מחויב לשכור מלמד לבנו, על כן שפיר שייך כאילו קבלה מהר סיני, דקבלת התורה היתה כל ישראל ביחד. אבל בבן בנו, דאינו חייב ללמדו בשכר, רק מי שיכול ללמוד מחויב ללמדו בחנם, לא שייך כאלו קבלה מהר סיני, דמי שאין יכול ללמוד בעצמו אינו מחוייב ואינו שווה בכל ישראל כנ"ל:

ולפי זה קשה על טענות המלאכים שרצו לקבל את התורה, דהא כל טענתם היתה דרצו לקבל רק לימוד התורה, אבל לא המצות, דהא זאת ידעו דמצות אין יכולין לקיים, ועל כרחך רק לימוד התורה, דלימוד התורה מצוה בפני עצמו, כמאמר הגמרא נדרים (דף פ"א) דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשו, עד שפירשו ד' בעצמו, דכתיב ויאמר ד' על עזבם את תורתי וכו', שאין מברכין בתורה תחלה. ויעיין בחידושי אגדות שם:

והנה בחידושי חתם סופר נדרים פירש וזה לשונו, כשנדקדק בלשון "תורה לשמה" מהו לשון לשמה, ולא אמר לשם שמים, אלא שיש תורה לשם שמים, אך אין כוונתו אלא לקיים המצות ולידע הלכה לעשות המעשה, והתורה כזו אינה מגינה ומצלי אלא בעידנא דעסיק בה. אך באמת עיקר מצות עסק התורה היא מצוה בפני עצמה להגות בה יומם ולילה, לא לבד לידע המצוה. וזה הפירוש עוסק בתורה לשמה, לשם לימוד התורה, ובשעת החורבן לא עסקו על זה אופן, ובמה יודע זאת, אמר רב יהודה וכו' שלא ברכו בתורה תחלה, כדמסקינן פרק התכלת כל מצוה שעשייתה גמר מצוה מברכין עליה ושאין עשיתה גמר מצוה אין מברכין עליה. והלימוד לשיטתם אינו גמר מצוה, על כן אין מברכין עליה. אבל אי מברך עליה, מודה שלימוד גופא מצוה בפני עצמה. ולשיטתם אין צריכין לברך ברכת התורה. עד כאן לשונו בקיצור ודברי פי חכם חן:

הרי דלימוד התורה היא מצוה בפני עצמה, ועל זה נתקן ברכת לעסוק בדברי תורה וברכת ונתן, דברכת לעסוק על לימוד התורה, וברכת אשר נתן על קיום המצות, ומסתמא המלאכים לא רצו לקבל רק לימוד התורה. והנה לפי מה שכתבתי דעיקר לימוד התורה היא בשכר, קשה איך רצו לקבל הלימוד. ואפשר לומר דסוברים כדעת התוספות נדרים (דף ל"ה) דלימוד התורה היא רק בחנם, ואמר לו ד' למשה רבינו שיחזיר להם תשובה, שאפילו לפי דבריהם שייך יותר התורה לתינוקת של בית רבן, כמאמר הגמרא כל כתבי, אין העולם מתקיים אלא בשביל תינוקת של בית רבן, אמר ליה רב פפא לרב יהודה דידי ודידך מאי, אמר ליה אין דומה הבל פה שיש בו חטא, להבל פה שאין בו חטא. וכמאמר הגמרא כל עיר שאין בה תינוקת של בית רבן מחרימין אותה, ואמרי מחריבין אותה, נמצא שעולם עומד דוקא על תינוקת של בית רבן:

ויעויין בספר מהר"ל מפראג בנתיבות עולם, וזה לשונו: כי הדבר שהוא התחלת התורה הוא יותר עיקר, דאם אין התחלה אין דבר, ולפיכך אם אין תינוקת של בית רבן שהיא התחלת התורה, דבר זה הוא חורבן התורה. וזה אמרם שם אמר רב כהנא לא חרבה ירושלים אלא על שביטלו בה תינוקת של בית רבן:

ובזה נראה לעניות דעתי לפרש הגמרא שלא ברכו בתורה שביטלו תינוקת של בית רבן שהוא התחלה לתורה. אמר לפניו רבנו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, שהוא גם כן אין בו חטא, הבל קדושה, אמר לו אחוז בכסא כבודי, הכוונה שיראה להם אשר בלימוד התורה יוכלו לעלות עד כסא כבוד יותר ממלאכים, שהצדיק יותר מעלה ממלאך.

היוצא לנו דעיקר לימוד התורה של קרא ולמדתם על בשכר, ובזה שייך כל ישראל אפילו מי שאין יכול ללמוד בעצמו:

ועל פי זה ניחא המדרש פרשת תרומה, וזה לשונו: ויקחו לי תרומה, הדא הוא דכתיב לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם. יש לך אדם שלוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם, יש בו כסף שנאמר אמרות ד' אמרות טהורות כסף צרוף, יש בו זהב שנאמר הנחמדים מזהב. יש לך אדם שלוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות, אכל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים, שנאמר שלחיך פרדס רמונים וכו' ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, אמר ד' לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמו, שנאמר ויקחו לי תרומה, משל למלך וכו'.
כוונת המדרש שהוקשה לו איך שייך הלשון ויקחו לי תרומה, הווא ליה לכתוב ויתנו לי תרומה. אלא שהקב"ה ואורייתא וישראל חד הוא. דנוטריקין של ישראל ראשי תבות יש ששים ריבוא אותיות לתורה, ורצה הקב"ה שיהיה לכל ישראל חלק בתורה, ואין השכינה שורה אלא על ששים ריבוא, ונמכר עם התורה. וכוונת המדרש יש בו זהב שדות וכרמים אפילו למי שיש בו זהב שדות וכרמים שייך בלימוד התורה, אפילו שאינו יכול ללמוד בעצמו, יש לו גם כן חלק בתורה שנותן שכר לחברת תלמוד תורה, ואז איכא השראות שכינה על כל ישראל. כן נראה לעניות דעתי בעזרת ד' יתברך:

(הדרשה מובאת כאן עם דילוגים. לדרשה כולה ראה מנחת ש"י מאת הרב שלמה ירמיהו גרינברג)

אמר רבי יצחק מה דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם, מה אומנתו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר, צדק תדברון. יכול יגיס דעתו. תלמוד לומר, מישרים תשפטו בני אדם (חולין, פ"ט.). ופירש רש"י, מישרים, כמישור ארץ  חלקה שנוחה לדרוס.
ויש לדקדק דלמה מביא סיפא דקרא תשפטו בני אדם, הא מתיבת מישרים למדנו שלא יגיס דעתו שיעשה עצמו כמישור. והני שלש תיבות תשפטו בני אדם אין להם שום שייכות למה דכתוב לעיל מיניה:

ונראה על פי מה שכתבתי לפרש מקרא קודש ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. ואמרתי בדרך רמז על פי מה שאמרנו במקום אחר על הא דתנן מצוה גוררת מצוה, ולכאורה לפי זה מי שעשה פעם אחת מצוה אחת היה לו לעשות תמיד מצוות, ואנן חזינן דאינו כן. ואמרתי הטעם לזה על פי מה שאמר בחובת הלבבות דמי שעושה מצוה פוגע בשני יצרים, קודם עשיות המצוה ואחר עשייתה. קודם עשיות המצוה בא היצר הרע למנוע אותו מלעשות המצוה, ולאחר עשייתה בא היצר הרע אליו להסיתו להתנשאות לגאוה ולגודל לב, חס וחלילה, ואם חלילה נתפתה ובא לידי התפארות על עבודתו ושמירת המצוה גורם לו עוון החמור הזה שנפסק כח המצוה לגרור אחריה מצוה אחרת:

ותקנה לזה שלא יבוא לידי התנשאות לאחר עשיות המצוה שיעמוד הכן וישמור מחשבתו בשעת עשיות המצוה שיעשנה בלי שום פניה בלתי לה' לבדו, ואז מגינה ומצלת אותו מעין הרהור גאוה גם לאחר עשייתה. ואף על גב דאמרו ז"ל מצוה רק בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלת, מכל מקום זה דווקא להציל מעון אחר שלא בגרמא דמצוה, על עוון כזה אין המצוה מגינה רק בעידנא דעסיק בה,  אבל עוון שבא בגרמא דמצוה גופא, דהיינו הרהור גאוה על עשיות המצוה עצמה, על עוון כזה מגינה ומצלת אפילו שלא בעידנא דעסיק בה:

אמנם רק מצוה שנעשה לשם שמים בלי שום פניה מגינה ומצלת, אבל אם עושה בתערובת כוונות זרות אין בכח מצוה כזו להגן עליו שלא יבוא לידי גאוה אחר עשייתה, וממלא נפסק כח של מצוה גוררת מצוה. ולכן הזהיר הכתוב שישמור כוונתו ומחשבתו בעת עשיות המצוה זך ונקי בלי שום תערובת מחשבות זרות, ואז תגין עליו המצוה שלא יבוא לידי גאוה לאחר עשייתה, ולא יופסק כח המצוה גוררת מצוה ויזכה לעשות מצוות תמיד:

ואם כן הכי פירושו בקרא הנ"ל, ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך. המנורה מרמז על התורה והמצוות, כמו שכתוב כי נר מצוה ותורה אור. והזהיר הכתוב שיהיה שמן זית זך נקי מכל שמץ תערובת מחשבה פסולה רק בלתי לה' לבדו, ואז יזכה להיות כתית למאור, כלומר בלי גאוה וגאון, רק מוכנע ומוכתת בלב נשבר ונדכה, וממילא יועיל לו להעלות נר תמיד, שלא יופסק הכח של מצוה גוררת מצוה:

ובזה פירשתי מקרא קודש בתהילים גיבורי כח עושין דברו לשמוע בקול דברו. גיבורי כח אותם המתגברים על ייצרם בשעה שעוסקים בתורה ומצות, שלא יבואו לידי הרהור מחשבה זרה ועושין הכל לשם שמים, וזה גורם להם שמצוה גוררת מצוה ויזכו לעשות עוד מצוות. והיינו דקאמר גיבורי כח עושין דברו באופן זה שיגרום להם לשמוע בקול דברו גם לעתיד, כי מצוה כזו גוררת עוד מצוה:

וגם רבי יצחק בא ללמדנו תקנה להינצל מן הגאווה, כשזוכה לדבר צדק, דהיינו תורה ברבים, והיינו שיבין ויכיר שלא גילו לו מן השמים דברי ופירושי תורה הללו אלא כדי לזכות בהם את הרבים, וזכות הרבים תלוי בו והם גרמו לו שזכה לפירושים הללו, ולא בזכותיה דידיה תלי מלתא. ואם כן גאוה וגודל לב מניין לו. והיינו דקאמר, יכול יגיס דעתו תלמוד לומר מישרים, שיעשה עצמו כמישור, והטעם לזה משום תשפטו בני אדם, כלומר ואין זה זכות שלו אלא זכותא דרבים כי היכא דישפוט בני אדם שיגיעו לאהבת התורה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. ואם כן אין מקום לגאוה:

ואפילו אם דברי התורה שאומר ברבים אינם אלא לפלפולא בעלמא, אפילו הכי יש בזה זכות רבים, כמבואר בספרים הקדושים דפלפול התורה גורם לעבודת השם יתברך. כי מוסיף קדושה וטהרה על כל העוסקים בו. וזה סוד מה שאמרו רז"ל במסכת במסכת תמורה דף ט"ז ע"א שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה והחזירם עתניאל בן קנז בפלפולו דשכחה בא מיניקת הקליפות מתוך הקדושה ועל ידי פלפול התורה מוציא הקליפות מתוך הקדושה ועבר השכחה על ידי התגברות הקדושה, ולכן החזירם עתניאל בן קנז בפלפולו:

ובזה אמרתי לפרש מקרא קודש תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אישמעינן הכתוב דתורה צריכה להיות אצלינו כירושה, שאמרו ז"ל במסכת בבא בתרא אין לה הפסק, כך התורה לא יופסק ולא ימישו מפינו ומפי זרעינו וזרע זרעינו. כמו שאמר הפסוק דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. ארץ נקראת התורה כמבואר בתרגום יונתן על פסוק גבור בארן יהיה זרעו, ומתרגם גבור באורייתא יהיה זרעו. ואף כאן פירושו של תיבת ארץ, היינו התורה, לאישמעינן דהתורה לא יופסק ממנו, דור הולך ודור בא אבל הארץ, היינו התורה, לעולם עומדת, כי צריכין אנו להשתדל לגדל בנינו על ברכי התורה והיראה וגם שיהיו מוצלחים לתורה, ולזה ׳סייע לנו פלפול התורה, כי על ידי פלפולא של תורה יתרבה הקדושה והטהרה:

 (תחילת הקדמת המחבר לספרו נחלת יוסף)

הרב מרדכי אליעזר אהרנגרובר (עהרנגרובר) הי"ד, נולד בסביבות שנת תרל"ה (1875), בפאקש הונגריה, לאביו הצדיק הרב יוסף הלוי ולאמו מרת שרה פיגא, שהיתה מצד אמה נכדת הגאון מחבר שו"ת שערי חיים אב"ד ק"ק העליש, ומצד אביה היתה נכדת הגאון רבי יואב מחבר שערי בינה וחן טוב, אב"ד באנטוב.

הרב מרדכי אליעזר נשא לאשה את מרת צפורה פראדל בת הרב פנחס הכהן שטיינר אב"ד אילאק ורעייתו מרת חיה שרה. לאחר נישואיו היה מתגורר ליד חמיו. הרב אליעזר מרדכי כותב על אשתו בהערכה רבה עד למאוד: "אשר תמיד היא לעזר ויש לה חלק גדול בספר הזה ואי אפשר לי לספר שבחה כי גודל צדקתה וכשרון מעשיה ומדותיה הטובים אין לספר". בנם הרב הלל מאיר משה, חתן הגאון הרב משה גרינוולד מחבר "ערוגת הבושם", נפטר בחיי הוריו, והם שגדלו את ילדיו, זיסל, אסתר לאה ופנחס.

למד אצל רבי משה הלוי פולק אב"ד באניהאד והיה תלמיד חביב הרב שמחה בונים סופר ה"שבט סופר". משנת תרס"א היה דיין ורב בית המדרש של רבי גרשון שטאדלר בשטיינמאנגער (סאמבאטהעלי ) שבמערב הונגריה, ובערך משנת תרס"ח רב דחברת ש"ס בפאפא ודיין שם. משנת תרע"ב היה אב"ד ווראנוב והגליל.

בשנת תרצ"ג הוציא לאור את ספרו "נחלת יוסף. חלק א, אות א" גדוש בבירורים הלכתיים מתוך פלפול ומשא ומתן של הלכות, בחריפות  עצומה ובבקיאות נפלאה בש"ס ובפוסקים. את שאר הספר, עד לאות ת', כתב המחבר, אך לא זכה להוציאם לאור בשל מגבלות תקציב ושעת הדחק, כפי שכתב בפתיחת ספרו: אקוה בעזרת ה' יתברך שכל אוהבי תורה ודורשי תושיה יאמרו לכסף מוצא ויקנו את הספר הזה לעזרני ולתמכני למען יהיה ביכולתי להפיק זממי מכח אל הפועל הנרצה להוציא לאור שאר החלקים עד אות ת'. ואם כי ידעתי גם ידעתי שעת צרה היא ליעקב, שהשפע מתמעט והולכת והפרנסה מצומצם ובצוק העיתים הללו בעוונותינו הרבים גלגל החוסר חוזר בעולם, בכל זאת קוה קויתי שישראל קדושים מאמינים בני מאמינים יאמינו בדברי חז"ל שאמרו כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה, וכתב בדרכי משה ריש הלכות שבת והוא הדין בכל המצות, והרי זה כמעט בכלל זה נהנה וזה לא חסר. וכל העוזרים יהיו בכלל הברכה אמן".

כתב הסכמה לספר טללי שנה ומספר שבועות לפני מותו כתב הסכמה לספר עולת תמיד, תשובות אליו נמצאות בשו"ת שבט סופר (חלק אורח חיים סימן מד, חלק אבן העזר סימן כג) ובשו"ת דעת סופר (חלק אבן העזר סימן ו).. גיסו, הרב יוסף מאיר משה הכהן שטיינר זצ"ל מביא דבר תורה ממנו בספרו "אפיקי מים" (פרשת וישלח).

חתנו, בעלה של זיסל הי"ד, האברך הגאון הגדול חסידא ופרישא מוה"ר משה גרינוואלד הי"ד, בן הגה"צ מוה"ר יקותיאל יהודא גרינוואלד זצ"ל אבד"ק יארע, נמלט עם משפחתו ממדינת סלאוואקי בשנות הצרות, והגיע לעיר נייפעסט, שם סייעו בידו משפחת הרבנים גשטטנר והושיבוהו בק"ק ראקוש פאלוטא הסמוכה לנייפעסט. ובהיותו שם הוציא לאור את הספר "עולת תמיד" מאת סבו, בעל ערוגת הבושם, והוסיף עליו את הפירוש "מנחת תמיד" (בודפסט תש"ג).

נסיבות פטירתו של הרב מרדכי אליעזר, מתבהרות מנוסח מצבתו בבית העלמין בקהילת ביארמאט (באלאשא-ג'ארמאט):

פ"נ הרב הגאון האמתי העמקן הנפלא בוצינא קדישא חסידא ופרישא צדיק תמים היה משים לילות כימים. עבד את קונו בכל כחו ואונו מוהר' מרדכי אליעזר זלל"ה ענגובער בעמח"ס נחלת יוסף ועוד הרבה חיבורים בכתב יד. הרביץ תורה ויראת שמים בק"ק סאמבאטהעלי ופאפא תע"א. ואחר כך שימש בכתר הרבנות בק"ק ווראנוב והגליל ל"ב שנים, ומחמת הגירוש הנורא עזב את קהלתו הקדושה בחול המועד סוכות בהאי שתא ועיף בצמא ויגע בדרך הגיע לפה ק"ק ביארמאט תע"א ונתקבל בכבוד ובאהבה. ולדאבוננו לא ארכו הימים ובמוצאי שבת קודש פרשת ויצא יצאה נשמתו בטהרה יג כסליו תש"ג תנצב"ה

בן המו"מ בתורה ויראת שמים יוסף עליו השלום מפאלש??א ולאמו הצדקת מרת שרה פיגא עליה השלום. מנוחתם כבוד בירושלים עיר הקודש תובב"א.

מקורות: נחלת יוסף, אתר עם כיתובי מצבות בקהילת ביארמאט, להורות נתן.
וראה חכמי הונגריה (תשנ"ז) עמ' 461, וכן ראה החתם סופר ותלמידיו.

יתברך המאציל ונותן התורה לעמו ישראל שנתן חלקנו בתורתו ומנעורי ועד כה עזרני בזכות אבותינו הקדושים זי"ע להגות בתורה הקדושה ולחדש חידושי תורה, אף כי נפשי יודעת מאוד כי עדיין רחוק אני אני מהשתלמות בתורה הקדושה כרחוק מזרח ממערב ובפרט לחדש חידושי תורה, אכן תמכתי יתדותי על דברי הספר הקדוש שבט מוסר בפרק כ"א, וזה לשונו, גם נראה לי לתקון כל העבירות אם תלמיד חכם הוא ישתדל להרבות חידושים בלימודו. על ידי החידושים נבנים עולמות ושמים חדשים ונמצא בונה החרבות שהחריב בעונותיו. ואם אינו בר הכי לחדש יחזיק בידי המחדשים שיעסקו ויחדשו לשמו, דשלוחו של אדם כמותו. ואם אין ידו משגת להחזיק בממון, ישתדל בכחו לשמש לתלמידי חכמים המחדשים תלמוד תורה, ויכין לפניהם הספרים וכל מיני הכנה באופן שלא יפסיק להם דבר מלחדש, ובזה יהיה לו גם חלק בחידושי התורה שמחדשים מסיבת הכנותיו. גם יתחרט על העבר שלא עסק  בתורה לחדש בה וישתדל בבניו שיעסקו בתורה ויחדשו בה חידושים וכו'. ונראה רמז לדבר אחרי מעשה העגל, שעבודת גילולים כולל כל העבירות שבתורה, ויקהל משה את העם, לרמוז להם שיקהל קהלות ברבים לדרוש בשבתות ומועדים הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, כדי שעל ידי חידושי הדרושים יתקנו ויבנו החרבות שהחריבו בעשיית העגל. וסיום דבריו הקדושים שאין דבר שיוכל לתקן ולבנות ההריסות כי אם החידושים שאדם מחדש בתורה הקדושה. ולמפורסמות אין צריך להרבות  בראיות וכו'. עיין שם.

הגם שבמה הכתוב מדבר בלומדים לשמה ומתחדשים חידושים לאמתה של תורה, אכן כבר אמרו רבותינו ז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה בפסחים נ' ובכמה מקומות וגם אמרו רבותינו ז"ל בצוואת רבי אליעזר הגדול ובזוהר הקדוש שלח אל תהי בז לכל אדם כי כמה מרגליות ימצא באפרקסותו של עני, ואיתא בספרים הקדשוים דדבר אחד הגון ואמתי מגין על כל הספר. העתקתי כל דבריו הקדשוים  הנ"ל למען ידעו מה נואלו הרבה מבני עמנו הדוברים עתק על כל מחברי ספרים ואומרים מה זה הביא לנו, האם חסר לנו תורת ראשונים, ועל הראשונים אנו מצטערים, ואתם באתם להוסיף עליהם. ועל פי רוב אומרים זאת אנשים עשירים שמחזיקים את עצמם לבני תורה ולומדים בכל יום, אבל מה בצע בלימודם אם אינם חובבים התורה ומחזיקים את לומדיה, ואדרבה מרפים אותם על ידי זה.

פוק חזי מה שכתב הר"ן ז"ל בנדרים פ"א על דברי הגמרא ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו', היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רבי יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה, כתב הר"ן ומצאתי במגילת סתרים של הרבינו יונה ז"ל דקרא הכי דייק, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שהיו עוזבים את התורה ולא עסקו בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש. אלא ודאי דעוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה כו', ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה כו'. יין שם. אלו דברי החסיד ז"ל והם נאים ראוים למי שאומרם. עד כאן לשונו. כי העיקר היא חביבות התורה, ולא כמצות אנשים מלומדה, ובמה יוודע אפוא, בהתייגעו בדברי תורה למצוא בם דברי חפץ וחידוש להגדילה ולהאדירה, כאדם המשתעשע באבנים טובות ומרגליות, ובהחזקה בידי לומדי תורה ומחדשים בה כנ"ל. ואמרו רבותינו ז"ל בירושלמי סוטה,  למד ולימד ושמר ועשה והיתה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה כו',  לא למד כו' ולא היה סיפק בידו והחזיק הרי הוא בכלל ברוך. וכן הוא במדרש רבה בחקותי וקהלת ז'.

והנה בדברי הגמרא הנ"ל דקאמר זאת על השאלה דמפני מה אין תלמידי חכמים מצויין לצאת תלמידי חכמים מבניהן. ועל זה תירץ רבינא מפני מאין מברכין בתורה תחלה, דצריך לבאר דוכי מגרע גרע מה שאביו תלמיד חכם שלא יצא תלמיד חכם מבניו, ויש לומר בדרך צחות דעל התלמידי חכמים העשירים האמורים למעלה בדברינו מדבר כאן, שאינם מחבבים הלומדי תורה ואינם נותנים משפט הבכורה להבן תורה וחכם באחור ישיבנה, וזהו הפירוש שאין מברכין בתורה תחלה, ורצונו לומר, דמאן דרחים רבנן ומוקיר רבנן הווי ליה בני וחתני רבנן, מה שאין כן מי שאינו כן. ועל פי פשוט, הוא הגורם דמחמת זה שהבנים רואים שאצל אביהם אף שהוא לומד וטעם טעם התורה אין התורה חביבה, הם אין חפצים ללמוד כלל, ונעשים עמי הארץ ושונאי תורה, בר מינן, ועל ידי זה גם אבותיהם, אף שהם לומדי תורה, יחשבו לעמי הארץ , כמו שכתוב בש'"ס ברכות מ"ז, איזהו עם הארץ כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה.

ועל דרך זה אמרתי במה שאמרו בנוסח יהי רצון שאומרים כשמברכים החודש, חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא כו' חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים. ומקשין העולם, הרי כבר אמרו חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא (בש"ס ברכות ט"ז, בתפלת רב, איתא כאן רק יראת חטא, וכן בסידור יעב"ץ מוקף יראת שמים, והוא על פי הש"ס). ויש לומר, בדרך צחות, אבל קרוב לאמת, בהעיר עוד ששינה כאן מכל הסדר שלמעלה שאמרו חיים של שלום, חיים של ברכה וכו', או חיים שיש בהם כו', אבל עתה אומרים, שתהא בנו אהבת תורה כו'.

אך יש לומר דהנה עינינו רואות בעוונותינו הרבים באנשים ששמש הצלחה זרחה להם, לפעמים, אף אם מתחלה היו אוהבי תורה ויראי שמים, אחר כך כשנעשו עשירים הפך לבם לשנוא לומדי תורה וגם יראת שמים יעזבו. כמו שכתוב וישמן ישורון ויבעט. ישורון, היינו אף האנשים הישרים, כמו שכתוב ומאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון וכו'. וזהו שאמרו במדרש רבה, יברכך ה' בממון, וישמרך שתעשה מהן מצוות. היינו, אף כשיברכך בממון, תהיה אוהב תורה ומצוות. וסתם מצוה במדרש רבה היינו צדקת החזקת לומדי תורה, כידוע. ולכן אתי שפיר כשמתפללים על עושר וכבוד, אומרים תיכף עוד הפעם שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, היינו שתשאר אצלנו האהבת תורה ויראת שמים גם שיהא בנו, היינו על כל בני ביתנו, עושר וכבוד, לא חס וחלילה כנ"ל. ואומרים אהבת תורה, ולא תלמוד תורה על פי דברינו הנ"ל, דהעשירים על פי רוב אין להם פנאי ללמוד בעצמם, אך אמרו רבותינו ז"ל כתובות קי"א מצינו להם תקנה מן התורה על ידי החזקת תלמיד חכם ולהנאותו מנכסיו. וזה שמתפללים חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים.

ואגב אמינא מה דראוי עוד להעיר בהאי ענינא על השינוי שבתחלה אומרים ביהי רצון, שיש בהם יראת חטא, כמו מה שכתבנו מש"ס ברכות, ואחר כך אומרים אהבת תורה ויראה שמים.

ויש לומר גם כן על דרך הנ"ל דיראת חטא, היינו לירא מעצם החטא (לא יראת עונש ומניעת שכר טוב), וכמו שכתוב (בפרשת יתרו) בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואמרו חז'"ל בנדרים, זו היא הבושה. וזאת היא יראה מעצם החטא. ועל זה אומרים אחר כך, שאין בהם בושה וכלימה, שאם נהיה יראי חטא לא נבוש ולא נכלם, וכמו שאמרו בברכות שם בתפלת רבי זירא שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם. ואחר כך שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים יחד, היינו כנ"ל, שנעשה בהעושר מצוות, כמובא במדרש הנ"ל, ולירא מהשמים שלא יעזבנו בחצי ימיו, כמו שפירשו על הכתוב עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, היינו אם אינו מתנהג בהעושר כמשפט הכתוב בתורה, וכמו שכתוב באיוב החנם ירא איוב אלקים כו' מעשה ידיו ברכת, היינו, שלכן הוא ירא שלא יקחו ממנו העושר בחזרה. וגם נאמר, יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ופירשנו כי העושר השמור לבעליו לבד, שאינו עושה ממנו צדקה להחזיק תלמידי חכמים, הוא לרעתו, חס וחלילה. ולכן אנו מסיימים שימלא משאלות לבנו לטובה, שלא יהיה העושר והכבוד שהתפללנו עליו שמור לרעתנו חס וחלילה, רק לטובה.

או יש לומר, לאידך גיסא דיראת חטא, היינו כפשוטו, ויראת שמים הוא מדרגה למעלה. והפירוש על דרך דאיתא בילקוט האזינו השמים, הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתן כו' ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני כו'. והרי הדברים קל וחומר מה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד לא שינו מדתן, אתם שאם זכיתם כו' לא כל שכן. ומובא בזוהר הקדוש ובתיקונים כמה פעמים אית בר נש דדחיל מקודשא בריך הוא בגין עותריה דלא ינשיל מיניה כו', לאו איהו יראה כדבעי, אלא בעי למידחל למאריה בין בטובו בין בעקא. ויש לומר שזה הפירוש באבות פ"א, הוי כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם, היינו שיהיה לכם המורא של שמים, שהוא שלא על מנת לקבל פרס, שלא נעשו לשכר ולא להפסד אף על פי כן יראין את ה' ואינם משנים מדתן. ועל דרך זה גם כן הכוונה כאן, אחרי שאומרים חיים של עושר וכבוד, מתפללים שאף על פי כן לא יהיה בנו היראה הגרועה בגין עותריה, כמו שכתוב החנם ירא איוב אלקים כו' מעשה ידיו ברכת, רק יהיה בנו יראת השמים שהוא בלי שום קיווי שכר ויראת הפסד, רק ששמחים לעשות רצונו, כמו שכתוב והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש, וכמו שמה שאמרו בילקוט הנ"ל.

(מתוך הקדמת הרב שלום שפירא הי"ד לספרו אהב שלום)

ויש לומר דזה הרמז האמור בתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים ושתפו במדת הרחמים.

ונראה דהנה איתא במדרש על פסוק ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצורו, ששאל דוד הקב"ה למה יהיה זה דל וזה עשיר היה ראוי שישב עולם לפני אלקים. ועיין בתולדות פרשת ראה שפירש על האמור לפני אלקים, דרצונו לומר על פי הדין היה ראוי להתחלק ההון והעושר בין הכל בשווה. והשיבו רוח הקודש אם כן חסד ואמת מן ינצרוהו, עם מי יעשה צדקה זו עם זו. עד כאן.

ולדעתי נראה דאמר לפני אלקים על פי דאיתא בתוספות יום טוב הטעם בברכת התורה אומרו ברכו ד', ובברכת המזון אמרו נברך אלקינו, משום דהתורה נותן לנו מצד החסד שבחר בנו מכל העמים, אבל מזונות חייב ליתן לנו מצד הדין כיוון שבראנו חייב ליתן לנו הצטרכות, ועל זה אמר נברך אלקינו.

ועל זה אמר ישב עולם לפני אלקים כפי הדין דחייב ליתן לכל הברואים כל הצטרכותם בלי שום מניעה, ועל זה אמר חסד ואמת מן ינצרוהו, עם מי יעשה צדקה זו בזו, דיותר מה שהעשיר עושה עם העני, העני עושה עם העשיר, זה נותן לו עולם הזה וזה נותן לו עולם הבא.

וזה יש לומר האמור שבתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין, דהיה ראוי להתחלק ההון והעושר בין הכל בשווה וראה שאין העולם מתקיים, דחסד ואמת מן ינצרוהו, ועל ידי זה שתפו במדת הרחמים שיהיה עני ועשיר ויעשה צדקה וחסד זו עם זו והכל יבוא על מקומו בשלום שיתחלקו זו עם זו בעולם הזה ובעולם הבא, כיששכר וזבולון. ועל זה אמר ולא עוד שהקדימו מדת הרחמים למדת הדין כהאמור שמח זבלון בצאתך ויששכר באהליך, שהקדימו זבולון ליששכר. והבן.

והנה במה שנאמר ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, יש להבין דחלילה לחשוד כן את יצחק שיקבל שוחד מעשו. אלא הכוונה על ידי שעשו היה צד בפיו, על ידי זה סבר יצחק שעשו יהיו ממחזיקי תורה, כמו שנאמר בזבולון שהיה יוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבין ועוסקין בתורה, כך יתנהגו בני עשו ובני ישמעאל עם ישראל. וכמו שהקדים הפסוק זבולון ליששכר, כך היה אוהב יצחק לעשו ביותר מן יעקב, שתורתו של ישראל יהיה על ידי בני עשו ובני ישמעאל, כמו שאמר שהקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה. ועל זה אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו, שעשו יהיה מתומכי דאורייתא בידי הסמיכה ויעקב יעסוק בתורה שהוא בקול. אבל הפסוק אומר שלא הכירו כי היו ידיו כידי עשו, והיה רודף את יעקב בידו ובחרבו, ומכל שכן שלא היה סומכו.

ועל ידי זה רבקה שראתה שיתרוצצו הבנים בקרבה שיש שנאה ביניהם ועשו אינו רוצה לתמוך ליעקב, אדרבה היה רודף אותו כאמור שהיו מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות.

ולכאורה קשה דבאם יעקב היה רוצה בעולם הבא ועשו בעולם הזה אם כן לא היו צריכין מריבה, רק יתחלקו שווה בשווה. אלא דיעקב היה רוצה כמו שהיה תכלית הבריאה, שיהיה יעקב עם עשו כמו יששכר וזבולון והוא יתן לו חלק מעולם הבא ועשו יתן לו מעלם הזה ויתחלקו שווה בשווה. אבל עשו לא רצה בזה רק היה רודף את יעקב, ולקח העולם הזה כולה שלי, ועל ידי כן לא יוכל יעקב גם כן לבוא לעולם הבא דאם אין קמח אין תורה. ועל זה אמרה רבקה למה זה אנכי, דבאם עשו לא היה עוזר ליעקב שיוכל לעסוק בתורה הנתנה בסיני דנאמר אנכי ד' אלקך, היכן יהיה הקיום להתורה, דהא על עשו הוטל לעסוק בחכמת הטבע בישוב העולם ואסור לו לעסוק בתורה, כאמור גוי העוסק בתורה וכו'. ויעקב אי אפשר לעסוק בתורה דכל תורה שאין עמה דרך ארץ סופה בטילה ועשו אינו רוצה להחזיק ולתומכו ליעקב, אדרבה רודפו. על זה ותלך לדרש את ד', היינו לדרוש האמר את ד' אלקיך לרבות תלמידי חכמים, שמחוייב לכבדו ולירא ממנו ולעוזרו ולתומכו כדי שיוכל לעסוק בתורה. ואם כן כיוון דעשו הוא מתנגדו, היכן יהיה באפשרי לישראל לעסוק בתורה. על זה אמר לה ד' שני גוים בבטנך וגו', היינו על ידי בני עשו ובני ישמעאל לא יהיו מחזיקים לישראל לעסוק בתורה על ידי זה יפרוש הקב"ה מישראל בעצמו שבט לוי וכהנים. וכן כל תלמיד חכם הוא בחינת כהן, רב קרא בכהני, שציווה להם הקב"ה להיות תורתם אומנתם ולהיות מופרשים מענייני העולם הזה ועל כלל ישראל מחויב להיות מתומכי דאורייתא, להפריש תרומות ומעשרות ובכורים. וכן המהנה תלמיד חכם כאלו הקריב תמידים ובכורים. ועל ידי זה חלק כחלק יתחלקו כזבולון ויששכר. ועל זה אמר לה שני גוים בבטנך זה יעקב ועשו ושני לאומים ממעיך יפרדו, דגם ליעקב בעצמו יתפרד שני סוגים כיששכר וזבולון ולאום מלאום יאמץ, ששבט לוי וכהנים יתחזק על ידי כלל ישראל בהפרשת תרומות ומעשרות וכן זבולון יוצא לפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה. ורב יעבד צעיר, שהכהנים והתלמידי חכמים כיששכר יעבד צעיר לזכות אותם בעולם הבא מחלקם.

ומצאתי ראיתי שכן הוא עת הרבה מהקדמונים בטעמא דמילתא אשר יצחק רצה לברך את עשו, הוא כי כך היה סדר הבריאה מתחילה ברא ד' יתברך האדם והנחש אשר האדם יעסוק בתורה והנחש יעבוד האדמה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין נ"ט) חבל על שמש גדול שאבד העולם וכו'. ואחר כך באבוד הנחש נבראו קין והבל, שקין יהיה עובד האדמה ויחזק את הבל. חזר וברא יעקב ועשו, שיהיה עשו המחזיק ללומדי תורה. ולכן אהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ופירש התרגום ארי מצידיה הוה אכיל, והיינו דעושה מה שמוטל עליו לעשות לכן ביקש לברכו מטל השמים ומשמני הארץ יעבדוך עמים וגו', כי ראוי הוא לזה. ורבקה הבינה מה שבלב עשו (וכמו שידוע המליצה כי יצחק שהיה עולה תמימה מתגדל אצל אברהם ושרה התמימים ולא היה יודע שיש מי שירמה ושלא יהיה פיו ולבו שווה, מה שאין כן רבקה שגדלה מתחלה אצל לבן ומבינה בענייני הרמאות, היתה יודעת כוונת עשו הרשע) שלא להחזיק יעקב ולכן השתדלה לסבב שיטול יעקב הברכות בעצמו ולא יצטרך אשר עשו יפרנסנו (עיין בילקוט סופרים ביאור הפכפך דרך איש וזר).

אמור מעתה יש לומר דכוונת יעקב היה גם כן בעת שברכו יצחק אביו, שעל פי אמת שבעת שנפשי תהיה חשקה בתורה ולהיות מיושבי בד' אמות של הלכה ואחי העוסק בעלם הזה ובמסחר יבין החיוב המוטל עליו ויושיט לי ידו להיות לי לאחי עזר ולאחי סמך לא היה נצרך לי כל כך הברכות טובת העולם הזה כי מה לי יותר מליישב באהל אהלו של תורה ואחי העוסק בפרגמטיא יחזיק את בני ביתי בפרנסתי כמובן, אך העיקר צריך לי הברכות בעת "בצרתה לי קראתי ויענני", היינו בעת שאחי העוסק בעולם הזה בפרגמטיא לא יעשה החיוב המוטל עליו ואדרבה ישאל מה הני לן רבנן ומה לי ליתן די צורך בחינם לזה היושב בטל, ויהיה לי לסבול הצער מהדחקות שבביתי כנ"ל באריכות, על אחים כהללו אם יהיה לי, חס וחלילה, הנני צריך להברכות שלא יהיה צריך חס וחלילה אז למסור דיני לשמים לעונשם בדברים לא טובים להראותם מן השמים שהם צריכים לי בשאלות איסור והיתר וזה בגיטין ובחליצה וכדומה וכנ"ל באריכות, ומתרץ דברי הזוה"ק הנ"ל כי שייך באמת שהיה זה לומר בעת הברכות כנ"ל ודו"ק כי נכון הוא לפי עניו דעתי על דרך הפרד"ס.

וד' יתברך ירחם גם בדורינו אלה על הני ברכי רבנן דשלהו והתלמידי חכמים הלומדים תורה מתוך הדחק שלא יהיה נצרכים למסור דינם לשמים על בני קהילתם שלא מבינים החוב הגדול המוטל עליהם להחזיקם בפרנסתם ושיהיה שלום באיש על מחנהו ובאיש על דגלו, היינו הבעלי בתים העוסקים במסחר יהיה להם השלום וברכה והצלחה במחניהם והתלמידי חכמים הרבנים היושבים על מדין יהיה השלום על דגלם, היא בדגל התורה שיהיה להם מנוחה שלימה שרוצה בה לעסוק בתורת ברחבת הדעת ובזכות השלום הלזה בא לציון גואל במהרה בימינו  אמן כן יהי רצון.

ה ק' צבי הירש פרידליע אב"ד דק"ק ביסקוביץ והגליל. העורך והמו"ל הבאר

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית, הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד)