ב"ה
שלום רב לך ידידי היקר צמוד לבבי כש"ת הר' חיים ארי' בערגלאז שיח'
מכתבך השגתי במועדו. ואודה בפה מלא ולא אבוש מלומר חטאתי נגדך בשתיקתי שעד כה. ואמנם אין זה מדתי להיות יושב ודומם ולא לאחוז בעט וביחוד בימים הקשים הללו, אבל ימי הרצון שעברו עלינו ועלי הי' להכין א"ע להיות תפילתי שגורה בפי כזקן ורגיל מה שלא הסכנתי מעודי עד היות להיות ש"ץ לפני קהל ועדה בימים הנוראים, וכמ"כ שאר טירדות פנימיות וחיצוניות, תלויות ובלתי תלויות בי, הם גרמו שלא אבוא בדברים עד היום, אבל כיון שאחזתי בעט סופר לא אניחנו מידי עד אשר אמלא את הגיליון הזה בכדי להרגיע את נפשך השוקקה לדעה את על אשר אתנו ואשר איננו אתנו פה היום.
ועוד לפני עצם מכתבי הריני מתנה עמך שלא תמדוד לי במדתי רק על אתר תשיבני דבר מעל הנשמע אצלך ביחוד ובכלל מהנשמע אצלכם בסביבתכם, מהתלמידים שבראדום ושאר הגלות החל הזה וגם אני מצדי לא אמנע הטוב מבעליו בהיות לאל ידי ואודיעך כמה פרטים מעניינים מחיי חברינו המצערים שישי לי עמהם קישור מכתבים, ולפחות שמועה רחוקה.
וראשון תחילה אמהר לבשרך, כה לאחר דומי' ממושכה במשך חודש ימים קבלתי ביום שמע"צ מכתב מאדמו"ר מבאיאן שליט"א. בקיץ זה עמדתי בקישור מכתבי תכופי אתו. הודעתיו כל פרטי התלאות שעברו עלינו ועל כל ערי המחוז. לא העלמתי אף אופני שילוח לעזאזל עם כל פרטיו ודקדוקיו. כמ"כ השתדלתי לבא לעזרתו בסך מסויים, בידעי כי מצבו קשה לאחר שרוב מעריציו ותומכיו נשלח למקום שכל באי' לא ישובן. – (דרך אגב. בא וראה גדלותו ורוממותו של רב האי גאון וצדיק זה! בכל שפל מצבו שנמצא בו, בכל ירידת מצב פרנסתו – הוא לא נסוג אחור אף סיעה קטנה מתהלוכות דרכו בקודש שמקדם הימים. במכתב תשובתו אלי על התמיכה הוא כותב שהוא אינו מקבל שום תמיכה לפי שאין בעליו ידועים לו ובכן לא יהנה גם ממעות אלו, רק היות שהוא תומך בידי קרוביו ואנ"ש הנמצאים במצב קשה ומצמצם משלו ונותן להם, ובכן ישמש לו המעות הללו לתמיכה ביד אלו, וממילא לא יצטרך לצמצם פרנסתו שלו, וזה יהי' שכרי. תא חזי, כי עוד ישנם רמי המעלה כאלו שלא נשתנו ארחות חייהם הפנימיים לרגלי חמת המציק. כמה רחוק אנו ממצב זה אלפי פרסאות, עד כי כשמים מארץ כן גבהו דרכיו מדרכינו!) ביחוד כתבתי אליו בחודש אלול ג' מכתבים ולא השגתי תשובה מאתו. הייתי נבוך בעשתונותי בשמעי כי עירו אשר כבר עבר עלי' כוס הפרעניות לפני חדשיים ונשארו מתי מעט מדייריה שמלפנים, גם שנית הוי' בה ידי זדים וכבר הלכו בה נמושות עם כל מחזות האכזריות הכרוכים בזה, וחשתי מאוד לשלומו ושטובו – ומ[כ]תבו שהגיעני נפח רוח חדש בקרבי בראותי כי ישמור ד' את כל אוהביו וגם בעת חורבן הכלל – כל קדושיו בידו. הוא מדגיש במכתבו שגלים שונים עברו עליו בזמן האחרון. דברים מועטים שלו מחזיקים מרובה, כידוע.-
כמו"כ קבלתי מכתב מידידנו הר"ר יהושע בוימעהל מאפאטשנא. גם עליו עבר כוס ועיירתו שמלפנים עם כל קרוביו ומשפחתו נשלחו. וגם במקום דירתו של היום פשטו ידיהם בגדוד ופרשת קדושים יפה נדרשת בכל מקום אשר דבר דתו מגיע. ויושב תהלות ישראל מה לו שכך הגיע לבני סגולתו, ואוי לבנים שכך קשה מייסרם אביהם. האם באמת קץ בא לקיום נצח ישראל?
פניתי לפני שבועות מספר לקהלת רישא להודיעני אם הר' יוסף ריטערמאן נמצא שם וקבלתי תשובה ששמו לא נרשם באווידנצי' של הקהלה (תשובה מורגלת בפי רוב קהלות ישראל) כלומר: שנשתלח; ברוך וייס – נשתלח; מטובי', אשר שלחתי לפני חדשיים כחמש מאות זהובים, לא קבלתי תשובה. מי יודע אם לא נפל שדוד חלל חרב או ע"י מזי רעב ונפוחי כפן. מיטב הכלל כלו מכל השדרות פסק וחדל מלהיות. מטרפולי' ותל תלפיות ורשה הבירה עם כל אדמו"ריה ורבניה, סופרי' ועורכי', מנהיגי' ושופטי' כלם הלכו שבי לפני צר ואויב, והחס על קקיון דיונה שבן לילה הי' לא יחוס על אומה שלימה, ישראל עם סגולתו?
האמינה לי, אוהב נאמן דבק מאח, שמאד מאד קשה עלי להפליט דברים כאלו כלפי מעלה. הריני מאמין באמונה שלמה שהצור תמים פעלו וכל דרכיו צדק ויושר; אבל קשה לי, אי אפשר לי בשום אופן, להשלים עם הרעיון, שכולנו אשמים וחטאים כ"כ עד אשר מבול. של דם ואש ותמרות עשן ישטפנו בשטף המים הזידונים. קשה לי הרעיון שאני, אשתי ובני יחידי, אשר בוצין מקטיפין ידיע בזכות שכלו ומחמדו, בנועם מראהו ויפה עיניו, נלך כלנו על המוקד להומת באופן אכזרי כבימות טורקוומדה ואיזבלא הספרדים. שערות ראשי יסמרו בחשבי זאת, ואין אף רגע ביום שאוכל להשתחרר מרעיונות אלו העומדים נגד עיני, ומרוב שיחי וצערי דברתי עד הנה, ואין אדם נתפס על צערו, וה' הטוב יכפר על דברי אלו וכיוצא בהם.-
יודע אני שאין ערך ליחיד, יהי' מי שיהי', בשעה הרת עולם כזו של היום; כן יודע אני שלא טוב אני מרבבות, מיליוני אחב"י הנמצאים במצב כזה ובכ"י הולכים כצאן לטבח לבית השחיטה. אמנם הם לכה"פ אין נותנים דו"ח לעצמן אנה הם באים. חושבים הם בתמימותן שנשלחים לעבוד למזרח תחת שלטון רוזנברג; מדמים הם שהולכים מחיל אל חיל ויסוריהם מתחילי רק בבואם לערי צלמות, ונוכחים שהם נתונים למות; אבל אנו פה כבר רואים ויודעים אנה נשלחים ומומתין אלו מיליוני ישראל, ובכל רגע וכל שעה עוברים לפנינו כבני מרון טרנספורטים שלמים עם אנשים נשים וטף, וחלקים מהם הבריאים ושלימים נבררים לעבודה קשה המשברת את הגוף ומפרכסת את הנפש עד אשר יהרסו גופם ויבואו לידי חולי ע"י רעב ונפוחי כפן ועל ידי יסורים של הכאות שאין לשער, והמותר אנשים נשים וטף הולכים ישר לצל מות ע"י יסורים נוראים מי במים ומי באש, מי בחניקה ומי בסקילה – ואם ביחידים הי' הדבר נאמר החרשתי, אבל כבר אין לדבר מן הכלל כי עבר באיזה מקומות של זבחים, ואפרם מפוזר ומפורד וזורה לרוח – מי יוכל איפה לשתוק, מי ינוח ומי ישלו לא בחיים ולא במות. הלב כואב ומיצר. אור העינים חולף והולך לו. השמש כמו חשכה, ורק לחומי רשף וקטב מרירי, שחל ופתן יסובבונו, יקיפוני. הולכים וכובשים אותנו, רודים בנו בבנינו ובנשתינו. נתונים נתונים המה לעם אחר, טבוחים לעינינו ועינינו כלות ומיחלות ואין לאל ידינו להושיע. מה הוי עלן, מה תיהוי עלך? אנה נוליך חרפתינו? למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם! יוודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך. יקום מושיע לישראל ויחלצנו ממצר כי אם לא עכשו, אימתי? אם לא בשעה זו שכבר הגענו למ"ט שערי כליון – אימתי יוכל המציל להציל והמושיע להושיע הן כלו כל הקצין ואנחנו לא נושענו. הן כולנו נמצאים בסכנה נוראה ואין אף ניצוץ של תקוה להנצל.
בהא נחיתנא ובהא סליקנא כל אימת שהריני בא לכתוב למי שהוא. כמעט שוה הוא לי אם ידינני לכף זכות אם לא – חפץ הייתי עכ"פ אך אחת שישאר עכ"פ זכר מאתנו, כי היינו, כי חפצנו להועיל לכלל, כי מגמתנו היתה לתקן פרצות הדור ולהפח רוח חיים חדשים בקרבו; חפץ היתי שיישאר זכרון כ"ש משמי ושם אבותי, מבני יחידי אשר אהבת עולם אהבתיו, וקיויתי וציפיתי לגדולות ונצורות ממנו; חפץ הייתי שעכ"פ מכתבי זה ישאר לזכר עולם – ובזה הייתי מתנחם, אבל גם זה לא ניתן לנו.
גם זרענו, גם שמֵנו, גם את כל היקום מוחים ואין מוחה בידם; ורק שערי דמעות לא ננעלו בפנינו, ורק לבכות על חורבן בת עמֵנו, לספוד על שבר עמֵנו ההרוס יש אפשרות ורשות לנו וגם להוליך את נחל דמעותינו לקבר ביחד אתנו, את זה לא יטלו ממנו.-
ויושב בשמים הסתיר פניו ובמסתרים תבנה נפשו קלני מראשי וקלני מזרועי;
נעשינו ערבים לא בעד חברינו אחב"י בלבד כ"א גם על מעשה סס. וטש. ואנחנו את עוונותיהם נסבול. אוי מה עלתה לנו ואוי שכך הגיע בימינו…
ניסיתי להתנחם ביעדי הנביאים – אבל החיים הממשיים (יותר נכון: ההתנוונות הממשית) עושים את שלהם ואיככה נתנחם בעתיד אשר לא לנו הוא, לא לנו כ"א לצרינו הוא…
גם אני קבלתי כרטיס כתובה באותיות לטיניות מהר"ר שמעון מזעליחוב. תוכנו כמעט הוא שלך אבל לא פעל עלי מאומה. לא שמיעא לי ולא סבירא לי שבשביל שהוא לא נשאר ביח"ל בגלל הדבר הזה יבואו רעות רבות וצרות אשר לא כתובים בספר התוכחה על כלל ישראל כלו, טובה לי שורה אחת של נחומי אב מהרה"ק מבאיאן, אשר לא יפזר ויורה מלח על הפצע הפתוח, ממכתב כזה שעוד מכאיב הלב ומפיש צערא.-
בכל סביבתנו ומחוזנו נתעורר שוב המשחית. הפחד ומגור מסביב קשים מנשוא. גם אנו מפחדים ומתייראים אף שכבר מנוקה המקום בי"ג נפות וכ"א טרוד בעבודתו. זה היום שמעתי שבע"ה בפה הי' מנוחה ושכך באה פקודה מגבוה, יתן ד' ולא תאונה אלינו רעה. אחינו כל בית ישראל ישמרם ד'.
ועתה אודיעך, כי החגים עברו עלינו בע"ה במנוחה. התפללנו במקומות אחדים. ואף הקיצונים שבמחנה, שמעולם לא הריחו ריח תפילה בציבור, שקדו ובאו כולם לבית התפילה. לא להזכרת נשמות בלבד כ"א במשך כל התפילות. כמ"כ הי"ל אתרוג וארבעה מינים, כמדומני שהי' מהיחידים במדינה. ועתה מה ד' שואל מעמנו – הבה נקוה כי כל הרשעה כולה כעשן תכלה ותחל שנת גאולה לנו ולכל ישראל להנצל מכל פגע רע וכל תקלה, והקב"ה יכלה דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית מעלינו ומעל כל בני בריתו.-
ועתה ידידי היקר, כתבתי לך באריכות. כמדומה לי שנעשה נקל על לבבי בעת אשפוך שיחי לפני סיעת מרחמוהי. דונני איפה לכף זכות ואל תשימני למפטפט ומרבה דברים.
כתוב נא גם אתה מכתב ארוך ומפורט מכל מעשיך ובעיקר ממצב הכללי של עירך וסביבתך, אם המגפה נעצרה, ואם יש לך איזה ידיעות ממי מחברינו ומכירנו ושאר פרטים.-
הי' ברוך וחיה בטוב
שלך הנאמן בכל לב
(מכתב מאת הרב צבי אלימלך תלמוד הי"ד, שהתפרסם במחקרו של ד"ר דוד זילברקלנג)
הרב צבי אלימלך ב"ר ישראל ליב תלמוד מגלוגוב שבגליציה, נולד בשנת 1912 והיה תלמיד יקר של רבי מאיר שפירא בישיבת חכמי לובלין.
הרב יצחק פלקסר כותב עליו בהקדמת ספרו שערי יצחק על מסכת נדרים:
הנה הוא יושב מצדי אלימלך גלאגאווער קוראים לו על שם עירו, עם כובע גליצאי של סעמט, פאות מסולסלות בנוסח גליציא, כל שעות היום לרבות שעות הלילה לא פסק פומיה מגירסא, לומד בקול ובחשק רב כל מעיינו בהלכות או"ה, שו"ע ופוסקים, ובקיאותו בהם היתה במידה לא רגילה, לימים נתמנה דומ"ץ בעיר לובלין.
הרב שמואל תנחום רובינשטיין, אב"ד בתל אביב, מספר על היכרותו עם הרב צבי אלימלך (הובא באור במאיר ב, עמ' 243):
התרגלנו לראות את ר' צבי אלימלך "הגולגובי" יושב בפינתו וחוזר בשקיד על לימודו. בקול רם וערב, וכל אימת שאני מזכר בשקידתו, הוא מחייב אותי לחזור על גרסתי הישנה, לשמור עליה שלא תשתכח ממני ולא להתחייב בנפשי.
בשנת תרצ"ב, בעודו תלמיד בישיבת חכמי לובלין, כתב חידוש בעניין שעיר המשתלח. המכתב מופיע בשו"ת מקדשי השם סימן ע, והוציא לוחות שנה ובהם פירוט של הדף היומי. בשנת תרצ"ז הוא מוזכר בספר "מחשבת הקדש" כדומ"ץ בלובלין.
תחת הכיבוש הגרמני עבד הרב תלמוד יחד עם היודנרט בגטו לובלין, והתקין לטובת הציבור לוחות שנה עד לשנת תש"ג. הלוח נועד לשארית היהודית שנותרו בלובלין ולהפיח בהם תקווה לעתיד. באותה שנה גם עבר לפני התיבה כשליח ציבור, לאחר שחזנים הקבועים כבר נרצחו. קצין גרמני שהיה ממונה על מחנה העבודה שבו נכלא הרב תלמוד, כתב עבודת דוקטורט על ישיבת חכמי לובלין, נתן לרב צבי אלימלך תלמוד מכונת כתיבה על מנת שירשום את זיכרונותיו מתקופת לימודו בישיבה וימסור לו את מכתביו מידי יום ראשון. הרב ניצל זאת גם לכתיבת מכתבים נוספים.
הרב תלמוד ומשפחתו נרצחו במיידנק בשנת תש"ג.
לאחר שחרור לובלין בידי הסובייטים, בחודש 07.1944, התברר שהגרמנים הנסוגים לא הספיקו להשמיד את ארכיון היודנראט. הארכיון נמצא במשרדי המחוז והועבר למוזיאון העירוני ומשם למכון ההיסטורי היהודי בוורשה. בין שאר המסמכים שנמצאו נמצא גם המכתב שלפנינו.
כפי שניתן לקרוא במכתב – הרב מודע לגזירת הכליה שמחכה להם, ומרגיש שכל השערים ננעלו בפניו חוץ משערי דמעה. הוא רצה לקוות שמכתב זה יישאר לזכר עולם לשמו, לשם אבותיו, לבנו האהוב, וייזכר מפעל חייו להועיל לכלל, לתקן פרצות הדור ולהפיח רוח חיים חדשים בקרבו. אך לא האמין שהמכתב ישרוד.
אבל המכתב הזה, שכותבו חשש שלא יוודע לאיש, שרד והופץ ברבים.
כשבעים שנה לאחר שנרצח הרב צבי אלימלך תלמוד בתא גזים במחנה המוות מיידנק, הוקרא מכתבו בשידור השנתי של הרב צבי הירש וינרב לרגל תשעה באב, והובא לידיעת אלפי מאזינים בשש עשרה מדינות.
עם פרסום המכתב באתר "תורתך לא שכחתי" – נקווה שהוא יגיע לציבור רחב, עד שכל תלמיד בישראל ידע על הרב צבי אלימלך תלמוד, שגם מעומק החושך כשידע על נוראות ההשמדה, המשיך לפעול לתועלת הכלל, לשפוך דמעות על צרות העם ולהתפלל שלא נשכח את הנרצחים.
הרב חיים אריה ברגלס הי"ד, חברו של הרב צבי אלימלך תלמוד, היה חסיד גור ומבאי ביתו של רבי משהניו מבויאן, תלמיד חכם ועילוי, פעיל בתנועת צעירי "אגודת ישראל" שאף השתתף בוועידות התנועה. הוא היה מתלמידיו הקרובים והטובים ביותר של הגאון רבי מאיר שפירא ב"ישיבת חכמי לובלין". לאחר פטירת ראש הישיבה נמנה הרב חיים אריה על ראשי ועד תלמידי הישיבה. מלבד היותו למדן מופלג ונואם מעולה ברעיונות מבריקים ובצורה מעולה, גדול בתורה במדות וביראת שמים, היה הרב חיים אריה מפורסם כבעל מחשבה מעמיק ביותר, בעל ידע כללי רחב וחכם בהוויות העולם. הוא נשא את אלטא בת הרב שבתי רפופורט אב"ד פינטשוב, שהייתה חניכת סמינר בית יעקב ומטובי המורות.
הוא נמנה בן אלו שניצלו, זמנית, משילוח למחנות ההשמדה באמצעות קבלת דרכון ממדינה דרום אמריקנית, ונכלאו במחנה וויטל. אשתו היתה בת דודה של הרב ד"ר שאול ווינגורט, חתנו של הרב אליהו בוצ'קו ממונטרי ושותפו של חיים ישראל אייז. שלושתם היו מפעילים העזרה והצלה בשוויץ. במכתבים מתוך מחנה ווייטל ממריצים הרב ברגלס והרב הלל זיידמן את פעילי ההצלה, לפעול להצלת רבני וורשה ובהמשך לפעול להצלת אסירי ווייטל. למרות ניסיונות הצלה רבים ומתמשכים מצד גופים וגורמים רבים החל מסוף 1943, נשלחו רוב רובם של אסירי ווייטל, לקראת שבועות תש"ד, בשני משלוחים, מוויטל למחנה דראנסי ליד פאריז, ומשם גורשו להשמדה במחנה אושוויץ-בירקנאו. בין הנספים היו גם הרב חיים אריה ברגלס, בן ה-29, אשתו אלטה וחמיו. הי"ד. רק מעטים הצליחו להתחמק מהמשלוחים.
מקורות: אתר רבנים נספו בשואה, אתר Forbes Israel, מאגר השמות באתר יד ושם, פרסום בדף הפייסבוק של הרב אמנון בזק, אתר OU, על יומנים ועל שואה – באתר Jewish Action, מכתב זעקה של הלל זיידמן ממחנה ווייטל מאת חיים שלם.
עוד ראה:
David Silberklang, Gates of Tears: The Holocaust in the Lublin District.
תעודות מגיטו לובלין: יודנראט ללא דרך. בלומנטל, נחמן, ירושלים : יד ושם ; תשכ"ז.
הערה: מספר מקומות במכתב לא היו ברורים לי דיים ונאלצתי להשלים את הכיתוב על פי ההקשר, כמו כן ישנן כמה טעיות הקלדה בולטות שתיקנתי בנוסח שלפנינו.
ושם נרצחו.
היה מראשי אגודת ישראל ברישא.
