קטגוריה: מוסר

פתיחה לבני הישיבה, קיץ שנת תרצ”ד, בס”ד.

א.

דבר אל בני ישראל וגו’ והאבתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כג,י).

ובמדרש (ויקרא רבה כח,א) הדא הוא דכתיב (קהלת א,ג) “מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש”, אמר רבי בנימין בן לוי בקשו לגנוז ספר קהלת וכו’ אמרו כך היה ראוי שלמה לומר (שם יא,ט) “שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך”, משה אמר (במדבר טו,לט) “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”, ושלמה אמר (קהלת יא,ט) “והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך וכו'”. כיון שאמר שם “ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט”, אמרו יפה אמר שלמה. עד כאן.

ויש לפרש בהקדם לפרש המדרש (ויקרא רבה כח,ג) “שבע שבתות תמימות תהינה” (ויקרא כג,ט) אימתי הן תמימות, בשעה שעושים רצונו של מקום. וקשה לכאורה למה בחר המדרש בזה הלשון שתמימות יקראו בשעה שעושים רצונו של מקום, הוה ליה למימר בשעה שעוסקים בתורה ומצות ומעשים טובים.

רק הענין פשוט, שהרי אי אפשר לו לאדם שיעסוק תמיד בתורה ומצות, כי האדם באשר הוא אדם, צריך לעסוק בקיום הגוף הגשמי, לאכול ולשתות ולישון וכדומה. והנה תמים יקרא רק כשלא נחסר מאומה, כמו אם האדם מאסף פרוטות קטנות ואוגדם באגודה על מאה, אם נחסר אחת ממאה, תו לא מקרי תמים מעתה. רק אז נוכל לומר על השבע שבתות תמימו”ת אם המה תמימות ממש, שלא יחסר מהם אף רגע אחד, אז מהרגעים המקובצים נעשים שעות, ומהשעות ימים, ומהימים שבועות. אבל אם נחסר אחת מאלה, תו המה פגומים.

ואיך אפשר לאדם קרוץ מחומר שישתמש בכל רגעיו לעבודת השי”ת, וזה מן הנמנע לכאורה. אבל היות כי ידוע (על פי קדושת לוי, פרשת בשלח ד”ה ויאמר ה’) שגם ההכנה למצוה מקרי מצוה. אם כן גם כשעוסק בחיזוק הגוף הגשמי למען יתחזק לעבודתו יתברך, גם זה יבא לחשבון המצות.

ויש לפרש בזה מאמרם ז”ל (עירובין יג,ב) נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. וידוע פירוש המהרש”א ז”ל (מהרש”א חידושי אגדות מכות כג,ב ד”ה תרי”ג), שמנו העשין והלא תעשה וכו’ ונמצא קרוב להפסד מן השכר. ולעניות דעתי נראה שמנו הרגעים והשעות של כל יום ויום, וראו שאי אפשר לעסוק בתורה הקדושה בפועל כל היום, דהרבה מהשעות אזלו לאיבוד באכילה ושתיה ושינה וכדומה, ונשאר רק המיעוט לתורה ועבודה, ואם כן טוב שלא נברא. רק עכשיו שנברא, יפשפש במעשיו, היינו במעשיו הגשמיים, לא במעשי ה’. אם מעשיו הגשמיים הולכים לתכלית שיבוא מזה כבוד שמים תורה ומצות וכדומה, אז הכל נהפך לטוב.

ועל כן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קו,כ) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב וגו’ כי אם אינו מהפך מעשיו הגשמיים לטוב, אזי הוא רק כשור אוכל עשב, אשר אין חליפות למו, שאם לא יחליף מעשיו הגשמיים לתכלית תורה ומצות, אז ולא יראו את האלהים.

המורם מכל זה שאם האדם חושב שמעשיו הגשמיים יעשו פעולה לטוב, לתכלית תורה הקדושה, אז יהיו כל ימיו תמימות. ועל כן אמר אימתי הם תמימות, בשעה שעושים רצונו של מקום, לאו דווקא מצות ומעשים טובים, אלא אפילו פעולות גשמיות, רק שהקב”ה יהיה שבע רצון מפעולותיו הגשמיות, אזי הן תמימות.

ב.

ואם כן ממצות ספירת העומר נוכל ללמוד מוסר השכל, איך לשמור עתיו ורגעיו שלא ילכו לאיבוד, כי התורה הקדושה ציותה שתהיינה תמימות וכנ”ל. ועל כן תקנו לומר אחר הספירה ריבונו של עולם אתה ציותנו לספור ספירת העומר, כדי לטהרינו מקליפותינו ומטומאותינו, שמצות ספירת העומר תורינו שגם הקליפה שהוא שומר לפרי, תהיה כפרי, וגם טומאת האדם באשר הוא אדם, תיטהר ותצטרף למצות ומעשים טובים.

ויש להמליץ בזה מאמר נעים זמירות ישראל (תהלים צ,יב) למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה. שהקב”ה הודיענו כמה שציונו למנות ימינו, שעל ידי זה נזכה לבא לחכמת התורה הקדושה וכנ”ל, שעל ידי שנמדד כל רגע ורגע אם מתאימים למצות ה’ ותורתו, נזכה לתכלית המכוון ואשר לא ימד. כי הרגע אשר לא ימד במדידה הראויה, לא תבוא לכלל ספירה, ולא יספר. ולא יאמר האדם, כמה הוא נחשב שעה או רגע שהולך לאיבוד. זה טעות גדולה, כי אף חצי שיעור אסור, כי חזי לאיצטרופי וכו’ (יומא עד,א). ואם כן אפוא בימי הספירה שהקב”ה ציונו (ויקרא כג,ט) שכל השבע שבתות תהינה תמימות, שלא יחסר מהם אף רגע, צריכין אנו לבא חשבון על כל אשר אנו עושים בימים האלה ובזמן הזה, אף ענייני חול, שיבואו להקדושה למען יהיו תמימות. וממנו ניקח לעבוד את ה’ כל ימי חיינו.

ויש לרמז בזה דברי הנביא (ירמיה לג,כב) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. יתכן שמזהיר לישראל שיהיה מספר בני ישראל, כל עתיו ורגעיו, כחול הים, כי י”ם בגימטריא חמישים, שרומזים לחמישים יום שאנו סופרים, ובעת הספירה אנו משגיחים אף על עניני חול שיבאו להקדושה, כי אם לא יהיו נמדדים לקדושה, אז לא יבאו לחשבון הספירה, ולא יספור כראוי, ואם כן יהיה כל ימינו המספר כמו ענייני חול של הי”ם, דהיינו החמישים יום. והבן.

ג.

אמנם, איך ובאיזה אופן נבא למדרגה זו, כי אמנם כן יצר סוכן בנו, ומבלבל אותנו בתחבולות שונות ומשונות, ואיך נוכל לגרשו מקרבינו. והנה, עינינו הרואות, בעת אשר ראשון לכל אדם נוצר חטא, ולא שמע לציווי הראשון של הקב”ה, ענשו הקב”ה (בראשית ג,יח-יט) שקוץ ודרדר יצמיח לו ובזיעת אפו יאכל לחם. והעניין, יען שנתפתה מיצר הרע שהיה שוכן בקרבו, ראה הקב”ה שכאשר יהיה מוכרח לעמול על ככר לחמו לא יהיה לבו פנוי כל כך לעבוד ליצרו.

וזה הוא העניין שאמרו חכמינו ז”ל (קידושין פב,ב), מימי לא ראיתי שועל חנוני וכו’, והאדם מתפרנס בצער, אלא שהריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. יתכן, יען שהרעותי את מעשי, והלך אחרי שרירות הלב, לכן קפח הקב”ה הפרנסה למען יאכל לחמו בזיעת אפו ולא יהיה לבו פנוי. ואשר על כן אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת א,ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. היינו, ששואל באיזה אופן יוכל האדם להינצל מלעבוד ליצרו. ואשר על כן הגלה הקב”ה את ישראל למצרים טרם בואם לארץ וקודם שקבלו התורה הקדושה, למען יצרפו בכור העוני ולמען גרש מקרבם היצר השוכן בלב המלא בתענוגים, ורק באופן כזה יהיו מוכשרים לקבל התורה הקדושה.

אמנם, הרמב”ם ז”ל בסוף הלכות איסורי ביאה (פרק כב,כא) כתב סגולה היותר מועיל לגרש היצר הרע, שיפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבות עריות אלא בלב פנוי מן החכמה. ועיין בנועם מגדים (פתיחה ד”ה ולזה וד”ה והנה), שאחרי שנשים לב להתבונן בדברי הרמב”ם ז”ל, שלא די לו במה שכתב יפנה עצמו ומחשבתו לתורה, רק הוסיף לומר וירחיב דעתו בחכמה. והכוונה, כי הלומד בלי עיון, גם שטוב הוא לו להעביר מחשבות רעות, עם כל זה איננו כמו המעמיק ומעיין בעיון רב ועמוק בתורה ובהלכותיה, כי אז צריך לפשוט עצמו מכל וכל מעסק העולם, וזה יועיל לבוא להתלהבות ודביקות הבורא יתברך. ועיין שם מה שפירש בזה נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי וגו’ (בראשית ל,ח). ונמצא לפי זה, שעל ידי מלחמות היצר הרע יבא האדם לעסוק בתורה, כי רק באופן זה יוכל לגרשו. ולכן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט,צח) מאויבי תחכמני מצותיך וגו’.

ויש לפרש בזה הברכה, אשר קדשנו במצותיו וציונו לעסו”ק בדברי תורה, היינו שהקב”ה קידש אותנו במצותיו, אבל באיזה אופן נוכל לקדש עצמינו, הלא היצר הרע בוער בקרבנו תמיד, ומי יוכל לו, על כן אמר אחר זה, וציונו לעסוק בדברי תורה, כפירוש הטו”ז ז”ל (אורח חיים סימן מז ס”ק א) על ידי עיון ופלפול, שבאופן כזה יוכל לקדש ולטהר. ועיין בחתם סופר בדרשותיו בכמה מקומות כי בלשון שמחה יתואר שמחת הפלפול, כי אין שמחה להקב”ה כשמחת הפלפול וניצוח דאורייתא. וידוע, כי אין שמחה כהתרת הספיקות (שו”ת רמ”א תשובה ה).

ועל כן אמר שלמה המלך ע”ה (קהלת יא,ט) שמח בחור בילדותך, היינו שישמח בפלפול ועיון, ואז יבער ויגרש היצר הרע, ולא יהיה לבו פנוי להרהורים רעים, ואז יטיבך לבך בימי בחורותיך, היינו שיהיה לב טוב לעבודת הבורא יתברך שמו, ואז יוכל להלוך בדרכי לבו, כי נכון לבו לטוב ובמראה עיניו.

ד.

אמור מעתה שבשני אופנים נוכל לבער את היצר המוכן, או על ידי עמל וזיעת אפים או על ידי יגיעה בתורה הקדושה. ומי שעמלו בתורה הקדושה, יוכל לשבוע מטוב העולם הזה בלי מגרעת ולא יזיק לו, כי אין מקום להיצר הרע בלב וראש מלא חכמת התורה הקדושה. לא כן מי שעמלו בשאר עניינים, וצריך לעמול בכל עת בזיעת אפים על הלחם אשר הוא אוכל. ולכן אמרו ז”ל (ברכות יז,א) אשרי מי שעמלו בתורה, שמי שעמלו בתורה, יכול להיות אשריו באושר וכבוד. לא כן מי שעמלו במשא ומתן.

ויש לכוון בזה מאמרם ז”ל (ברכות כח,ב) אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. שאם אנו עמלים בתורה הקדושה, אז נוכל לקבל שכר וכל טוב. והם עמלים במשא ומתן, וממילא אין מקבלים שכר בעולם הזה, כי צריך יגיעה ועוני ועינוי לבער היצר הרע מקרבינו.

וזה אמרו במדרש (ויקרא רבה כח,א) תחת השמש (קהלת א,ג) אין לו יתרון, למעלה מן השמש, יש לו יתרון. כי מי שעמל במשא ומתן, שהוא עמל עולם הזה, אז רק כשאין לו מטוב הארץ, אז יש לו יתרון, על ידי העמל שיגרש היצר הרע. מה שאין כן כשיש לו מכל טוב, נוח להתפתות מיצר הרע. אבל למעלה מן השמש, אם הוא עמל בתורה,

אז יש לו יתרון, שגם כשיש לו מכל טוב ותענוגים, אף על פי כן יוכל לגרש ולבער היצר הרע, על ידי שלבו מלא חכמה ודעת בתורה הקדושה, ואין מקום להיצר הרע למצוא קן בראשו.

וזהו שאמר רבי מאיר (אבות פרק ו,א) כל העוס”ק בתורה לשמה וכו’, ולא עו”ד אלא שכל העולם וכו’. דייק לומר כל העוס”ק בתורה לשמה, שאם הוא עוסק בתורה, היינו

בפלפול שנקרא עסק, זוכה לדברים הרבה, שיוכל לנצח היצר הרע, כדברי הרמב”ם ז”ל. ולא עו”ד, שאצלו לא יתכן העוד, היינו מה שנאמר (בראשית לה,י) שמך עוד יעקב, שהוא רק בעקב עשו, ואין לו מעולם הזה כלום, רק ההכרחי כדי חייו. אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, שיוכל להיות לו מכל טוב בעולם הזה, ועם כל זה יהיה לשם ותפארת, כמאמר הרמב”ם ז”ל הנ”ל.

(מתוך ספר דרשות מהר”ם בריסק על מועדים וזמנים, עמ’ ל-לג)

---

הגאון רבי מרדכי ב”ר יהושע בריסק, המהר”ם בריסק (תרמ”ו – י”א בסיוון תש”ד), מגדולי גאוני הונגריה וטרנסלבניה. למד אצל הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר, בישיבת מאד, בה התבלט בשקידתו, בחריפותו ובידיעותיו. נסמך להוראה מרבו הנ”ל, מהרב אברהם יצחק גליק מטולצ’בה ומהרב פנחס חיים קליין מסעליש, ועד מהרה התפרסם בהתכתבויותיו עם גדולי דורו.

בתרס”ח (1907), נשא לאשה את מרת גיטל בת הרב שמואל זלמן ויינברגר, אב”ד מרגיטה, ולמד בבית חותנו שנים אחדות. בתרע”א (1911) מונה מהר”ם בריסק לדיין ומו”צ במרגיטה, והקים שם ישיבה לעשרות בחורים.
בשנת תרע”ט (1919) מונה כרב בטשנד והגליל, ובישיבה המפורסמת שהקים בטשנד למדו מאות תלמידים. הישיבה היתה הגדולה שבישיבות טרנסלבניה והונגריה.

חיבר את הספרים שו”ת מהר”ם בריסק ד’ חלקים, דרשות מהר”ם בריסק, דרושי מהר”ם בריסק על התורה, ועוד. חלק מכתביו, ובהם חידושיו על הש”ס אבדו בשואה. תשובה ממנו מובאת בירושת הפליטה סימן כ. במהלך שנות השואה המשיך לענות לשאלות הלכתיות שהתעוררו על רקע צוק העתים. בשנת תש”ג, לאחר שקרוב לגג ישיבתו נלכד עריק ממחנה קרוב, נתפס הרב ועונה קשות.

בשנת תש”ד גורש עם קרוביו לחצר בית הספר הממשלתי, משם לגטו שימלוי, ולבסוף לאושוויץ-בירקנאו, שם נספה הרב בליל י”א בסיוון תש”ד עם רעייתו ורבים מילדיו.

לקריאה נוספת, ראה: ויקיפדיה, אתר זכור, אלה אזכרה חלק ב’ עמ’ 73, עולמי ועוד.

כלל גדול הוא בחכמת הרפואה: רופא הבא לרפא איזה חולה צריך בראשונה לקבוע ולידע את המחלה, מקורה והתפתחותה.

ואם נאמר כן במחלות הגוף, על אחת כמה וכמה שכן הדבר במחלות הנפש, מהיותן יותר נעלמות, מסובכות ואי מוחשיות. ובודאי שקשה לעשות כראוי ברואתן מבלי לדעת קודם מהותן והסיבות שגרמו להן.

ביחוד חל הכלל הזה על קיבוצים וציבורים. רבים הם שנדבקו במחלות נפש שונות ונזקקים לרפואות. במקרה מעין זה של רבים שחלו, בוודאי הוא עיקר העיקרים לחקור אחר שורשן של המחלות ולבער את הרע ממקורו. וכל נטייה מדרך זו הרי זה חסרון לא יוכל להימנות.

הכלל החזק הזה נותן לנו תשובה על השאלה, מדוע הצלחתנו מועטה לפי ערך במלחמתנו בירידה הדתית והמוסרית ההולכת וגדלה בתקופה דהאידנא. הרי סוף סוף היהדות החרדית אינה יושבת בחיבוק ידים ומתאמצת להרחיב את השעתה בכל ענפי החיים. הרי מרבה היא בפעולות שונות בלי הוגה לטובת הרמת קרן התורה והדת. הרי היא בונה ויוצרת מוסדות חינוך שונים חשובי ערך וגדולי איכות. ואחר כל אלה ההקרות גדלה ועם-הארציות מתרבה ברוחב ובעומק, ועינינו רואות את ההילולא וחינגא של השטן ומשרתיו ברחוב היהודי ממש, והשאלה צה מאליה: מדוע פעולותיה של היהדות החרדית אינן נושאות פירות במדה הדרושה?

התשובה היא: לפי שפעולותינו שיש להן את המטרה לרפא את הציבור ממחלות הזמן אינן מופנות לפי הכלל הנזכר – אל המקור, הסיבות שגרמו למחלות. פעמים נדמה לנו שעוד מעט והננו קרובים אל המטרה, אבל לאור המציאות המרה הננו נכוחים מיד לדעת כי המטרה ממנו והלאה.

אם יש את נפשנו להצליח בעבודתנו, החובה מוטלת עלינו לשנות את אופן פעולתנו שינוי מוחלט בכיוון זה: לעקור את הרע משורשו, לסלק את הגורמים והסיבות המולידים את הרע, ובהעדר הסיבה יסתלק ממילא המסובב.

כמובן, לא כל הסיבות שהסבו למצבנו הדתי הנוכחי יכולות להסתלק על ידינו. ישנם כאלו שהוויתן ומציאותן תלויות במקום ובזמן. אבל לא עלינו המלאכה לגמור. ומפני זה אין אנו פטורים לעשות על כל פנים מה שיש בידינו וביכולתנו לעשות.

וכשאנו עוסקים בבעיה זו של סיבות ירידתנו הרוחנית בתקופה הנוכחית, צריכים בלי ספק ליחד את הדיבור על סיבת “השטחיות” שבעבודתנו. כלומר: שחסרים לנו התעמקות המחשבה, חרדת הרגש ושלימות המעשה.

נשים אל לבנו מה שנאמר בספר “מסלת ישרים” (פרק א): “אין התכלית מגיעה אלא מכוח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שמשו להגיעו, וכפי כוח האמצעים ושימושם כן יהיה התכלית הנולד מהם, וכל הפרש קטן שימצא באמצעים תיבחן תולדתו בבירור וודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם”.

את הדברים הללו אנו צריכים לחרות על לוח לבנו ולשמרם תמיד בזכרוננו.

כל חסרון קטן בפעולה, ניכר בנפעל, וחסרון עם חסרון מצטרף לכישלון גדול. ואין פלא, אפוא, שאנו בני הדור הנוכחי, לקויי השטחיות, אין ראוים ברכה בעבודתנו במידה הנדרשת. ברור הדבר, אם עוסקים בדבר באופן שטחי בבחינת “לצאת ידי חובתנו” ובאופן היותר טוב בבחינה “להציל מן הדליקה”, באופן כזה אי אפשר שנצליח בפעולתנו כראוי וכיאות.

שלימות התכלית תלויה בשלמות הפעולות, ושלמות הפעולות דורשת התעמקות והתרכזות המחשבה והכוונה והתמכרות והתרגשות הלב. דרוש שהפועל יקדיש כל כוחותיו, חושיו ורגשותיו אל הנפעל.

במידה שאנו בעצמינו חובבים את פעולתנו, אנו יכולים להשפיע על ידן על אחרים, עד כמה שאנו משקיעים בהן את כוונתינו ורגשינו, עושות הן רושם על זולתנו.

אומרים בשם המגיד מסלאנים זצ”ל שהיה מרגלא בפיו: כל בני אדם משפיעים זה על זה השפעת גומלין, קשורים הם זה בזה ואינם מרוחקים זה מזה רק בערך ומדה. כל אחד משפיע על זולתו ומאציל מרוחו על סביבתו. החפשים משפיעים על החרדים, והחרדים משפיעים על החפשים. וכמעט מן הנמנע הוא שבפרט אחד יהיו אלה זהירים בזהירות יתירה לכל פרטיה ודקדוקיה ואחרים מסביב להם פרוצים בתכלית הפרצה.

אימת יום הכיפורים, חרדת יום הדין, תופסת את כל בני ישראל, והסיבה לפי שהיא פועלת הרבה הרבה מאד על היראים והחרדים, ולכן גם בסביבת הקלים והמופקרים נראה איזה שינוי שהוא ביום הזה משאר ימות השנה. וכן הדבר בעניין חמץ בפסח: לפי שהאיסור הזה חמור מאד מאד אצל הירא, גם אצל הקל נזהר באיסור זה יותר מאיסור אחר.

שלילת הרע הנראה לעיניים בסקירה שטחית והמוסכם ומקובל ביד כולנו בתור רע, אינה מספקת, רק צריכים להתרחק גם מתולדות הרע ותולדות תולדותיו, אלו שהשכל השטחי אינו מכיר בהן במושכל הראשון ואינו עומד עליהן אלא אחר ריכוז המחשבה ועומק העיון. ורק באופן כזה נבוא לידי מדרגה זו שלא רק שלא נעשה את הרע אלא גם נרגיש שנאה טבעית לרע ונתרחק ממנו כמטחווי קשת.

ואל יהי דבר זה קל בעינינו, כי אחת הסיבות הראשיות לנטייתו של אדם או של קיבוץ מהדרך הסלולה היא רק האי-זהירות בתולדות הרע בשוגג או במזיד.

ובכגון דא פירש בעל התב”ש זצ”ל: “איזה חכם הרואה את הנולד” (תמיד ל”ב) שלכל עבירה יש אבות ותולדות, ועיקר החכמה הוא שיהיה האדם נזהר מן התולדות כמו האבות.

שלילת הרע לכל שורשיו וענפיו, זוהי הדרך המובילה לתיקון ולשלמות במלוא מובן המושג, ובזה רק בזה תלויה הצלחתנו בשאיפותינו ובפעולותינו להתרחק מן הרק הנשחת.

וכן הדבר גם בעשיית הטוב המועיל. העיקר היא השלמות, שפעולתנו תהיה חדורות רטטי אש דת קודש ורחוקות מבחינת מצוות אנשים מלומדה. ורק באופן זה ינוסך עלינו זוהר ממרומים ויפעת הקדושה, וחיינו הרוחניים יקבלו צורתם המקורית. הפעולות היותר טובות, אם הן נעשות באופן שטחי, רק כדי לצאת ידי חובה, הרי הן כגו בלא נשמה. שלמות והתמכרות הלב כולו, הן נשמות הפעולות ורוח החיים שלהן.

(אודים, לקט דברי סופרים עברים בעריכת אלחנן אינדלמן, עמ’ 201)

---

הרב שמשון ב”ר יששכר זבולון שטוקהאמר נולד בשנת תרנ”ט (1899) למשפחה שבאה מחסידי בעלז. בגיל 17 הוסמך לרבנות בידי רבנים מפורסמים בגאליציה ונבחן בבחינות הסמכה ממשלתיות לרבנים בלבוב. הוא הצטרף לאגודת ישראל, היה פעיל בה וכתב בקביעות בעיתוניה. בשנת תרפ”ה (1925) נשא לאשה את פייגע בת הרב יצחק וילצ’יק, מוורשה שהייתה מציין אשת חיל ומשכלת. משנת תרצ”ד (1934) היה חבר וועד הרבנים של ורשה. בתחילת מלחמת העולם השניה דאג לנשות החיילים היהודים שגוייסו לבא פולין ופעל רבות להתרת עגונות. בהמשך מונה לחבר ביודנראט של וורשה, ונבחר לוועדה הדתית שם. הוא ורבנים נוספים, קראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. בחודש שבט תש”ג (1943) גורש הרב לפוניאטובה. על פי “יומן גטו ורשה”, הוא גורש למיידאנק ומשם לבודזין. שם נהרג, בשנת 1944, מפצצה בזמן פינוי המחנה. ויש מי שכתב שהרב נספה בגרמניה שלושה ימים לפני השחרור. הי”ד.

מקורות: אודים, רבנים שנספו בשואה.

על פי המובא בביטאון ישיבת חורב, בת קול ב, עמו’ 87, נכלא הרב שמשון שטוקהאמר במחנה הריכוז פלוסנבירג [בבאווריה, גרמניה. אסירי המחנה, ואסירי רשת המחנות שנוספה לה, ועבדו בפרך בתנאי מחיה קשים במחצבות, בתעשיית הנשק ובבניית מטוסי קרב של חברת מסרשמיט], הרב החליט שלא יאכל שם כלל בפסח, כי במחנה היה רק לחם והיה לו חשוב שלפחות יהודי אחד, מבין אלפים וחמש מאות היהודים במחנה, ימנע מאכילת חמץ בפסח. הוא הצליח לשרוד את שמונת ימי החג, כשרק מים באים אל פיו. עם התקדמות צבאות בעלות הברית העבירו הנאצים את היהודים מפלוסנבורג [ב-20.04.1945 פונה המחנה סופית, ואסירי המחנה נשלחו בצעדת מוות לכיוון מחנה הריכוז דכאו]., ובי”ג אייר תש”ה נהרג הרב בהפצצה של בעלות הברית.

כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים (אבות פ”ד,מ”ד). ובמדרש שמואל הביא הברייתא שנשנית עלה כנסיה שהיא לשם שמים זו כנסיה בהר סיני ושאינה לשם שמים זו כנסת דור הפלגה. ועיין שם במדרש שמואל.
ואקדים הכתוב בפרשת יתרו ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע. ויש לדקדק דתיבת יחדיו נראה כמיותר לגמרי. ונראה כי הנה מפעולת היצר האויב הפנימי אם לא עלה בידו לדבר ולפתות האדם לעבירה או להשביתו ולמנעו מעשות מצוה וחסד, אז יורה חיצי שטנו לפגום על כל פנים פעולת המצוה על ידי מחשבת פיגול שלא יעשה המצווה כולה לשם עושהו וקונו לעשות נחת רוח ליוצרו אלא לאיזה פניה לתועלת עצמו וכדומה איזה שמץ פסול אשר יזרוק בו לגרוע ערך יקר וחשיבות המצוה, כמובא בספרים הפירוש בשם האריז”ל אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז), פירוש שכמעט אין בנמצא צדיק כזה אשר יעשה הטוב והמצות ויהיה בלי מום וחסרון ולא יחטא בהטוב אשר עושה, וכן נאמר על דרך זה, והשטן עומד על ימינו לשטנו, כי אף לימינו, היינו בעת עשיית המצוה והטוב, הוא לו לשטנו, כי לא תהיה רצויה לגמרי.

וכן יש לומר כונת המקרא קודש תהלים קי”ט אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, כי אמר דוד המלך אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרושוהו, בבחינה זו אף לא פעלו עולה, איזה פניה זרה או תועלת צדדית לעצמו, בדרכיו הלכו, בעת שהולך למצוה, כי בכל לב ידרוש רק לקיים רצון קונו ומצות ד’ יברך שמו.

ומדרש שמואל פירש הקרא בקהלת ד’ וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח, כי ראה המלך החכם שהרבה בני אדם שעמלים בתורה ומצות וכשרון מעשים אשר לפנים הם יראים עוסקים בעבודת ד’, אולם אחרי שנביט בעין חודרת למגמת מעשיהם נתוודה שעושים רק בשביל קנאת איש מרעהו, ואין כוונתם רצויה כלל, על כן גם זה הבל ורעות רוח, כי מצות כאלו אין בהן ממש. ועיין תוספות ברכות דף י”ז ד”ה שלא לשמה, ועיין מדרש ילקוט פרשת שמיני ויקח משה את הדם ויקדשהו לכפר עליו, כפרה זו איני יודע מהו, אלא שאמר משה אדון העולם ציווה להתנדב במקדש, דחקו ישראל איש איש והביאו שלא בטובתן תהיה כפרה וגו’. ויש להעמיס בכוונתם שדחקו איש איש שנתנו רק בשביל קנאה ויוהרא להתגאות על חבירו או מפני הבושה כנגד אחר, וזה שסיים שנתנו שלא בטובתן, שלא היה בטהרת הלב לגמרי. ולולי אומרם ז”ל היה אפשר לומר דזה היה גם כן כוונת הנשיאים שאחרו בנדבת המשכן ולא הביאו רק לבסוף. עיין שם ברש”י ובמדרש. ולפי דברנו יש לומר שהמה בכוונה לא נתנו מראש ומתחילה שהעם יתנו מהתעוררות עצמם ומטהרת לב, לא לבד לרגל וסיבת נדבתם מחמת בושה או להדמות אליהם או להתנשאות נגדם אם יוסיפו לפי הערך נגד הנשיאים. ודו”ק.

וברעיון זה נוכל לפרש הקרא הנ”ל ויענו כל העם יחדיו, דהנה משה רבינו עליו השלום הציע תחילה מאמר ד’ ואשר ציווה לתן התורה הקדושה לעם סגולתו לפני הזקנים שהם יביעו תחילה חשקם ודעתם, ואחר כך ידבר הוא עם הזקנים לפני העם. אולם לפי סדר ההוא אם היו ישראל ממתינים לחוות דעת של הזקנים ואחר כך יחוו העם גם כן הסכמתם, לא הה מוכח שהיתה באמנה הסכמתם מקירות הלב וממעמקי נפשם, שאולי רק מחמת מסווה הבושה והדרך ארץ קיבלו דעת והחלטת הזקנים. וכן הדין בסנהדרין דמתחילין בדיני נפשות מן הצד תחילה, כנודע, באמת לבשה אז את כל בני ישראל רוח קדישא וחשק אמיץ שבפעם אחת נתעוררו בלהב אש דת לומר כאיש אחד נעשה ונשמע. ומדויק בקרא דכתיב ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם, היינו לפני הזקנים, אשר ציוה ד’, ומיד ויענו כל העם יחדיו דייקא בפעם אחד, שלא המתינו על תשובת זקנים, ולא אחד לשמוע דעת חבירו אלא ברגע אחד כאיש אחד הביעו בקדושה נעשה ונשמע. וישב משה את דברי העם אל ד’, איך ענו כולם בפה אחד וברגע אחד נעשה ונשמע.

או יאמר בכוונת מקרא קודש הנ”ל בהתבונן תכלית האסיפה אשר נקראו אליה בני החברה ומה המצוה הזאת בסעודה זו שאנו עושים מדי שנה בשנה יש ללמדה ממה שציווה ד’ יתברך בזמן המקדש לעלות לרגל ג’ פעמים בכל שנה, אשר על זה אמר שלמה המלך בשיר השירים, מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, אשר לפי מדרשם ז”ל מוסב על פעמי כנסת ישראל בעת שעלו לרגל, כנודע. ומה נעמו דברי האוה”י שם בביארו על זה כי כמו בחפצי אדם, הם חלוקים בעניניהם, יש אשר יחפוץ בו והוא ממש תכלית מבוקשו בעצם, ויש מבקש חפץ רק לסיבה, רצוני לומר שעל ידי החפץ ההוא ישיג מבוקשו, כמו הסוחר אשר טורח ועמל הרבה לקנות הסחורה וכן בעסק ממכרו וכולם המה סיבות לתכלית מבוקשו, שהוא הריווח מהסחורה ועסקו. כמו כן בענייני מצות, יש בהם שציווה הקב”ה עליהם וחפץ בעצם קיומם, כמו רונ מצוות עשה דהתורה, ויש איזה מצוות שציווה אותנו השם לפי שהם סיבה ומבא להיישיר את האדם ולחקוק בלבו יראת שמים ואהבת ד’, כמו הקרבנות ועליית הרגל ותענית. אבל אם יעלה לרגל לבית המקדש ולא יפעל בלבו לקנות על ידה יראה ההתרוממות, לא קיים מצוה כלל וללא יועיל היה כל עמלו, כי זה עיקר כוונת ד’ במצווה זו, וכמאמר המדרש כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שמשם היו שואבין רוח הקודש. אבל בלתי זאת, כל עמלו לשווא. והדמיון לזה לסוחר אחד שראה את אחד מבני עירו שהרבה לקנות סחורות לצורך בני בתו במעות מזומנות בחנות אחרת בעירו, ואצלו לא לקח מאומה בשום פעם. וחשב הסוחר הזה מחשבות להטות לב האיש הזה אליו למען לא ייקח סחורת לצורכו רק ממנו. משום הכי בא אליו בחלקלקות ובסבר פנים יפות ויאמר לו מדוע אינך מצוי אצלי כאשר היה רגיל אביך אצלי, והיינו אוהבים ורעים כאחים, ישבנו יחד להתענג בשעשוע של דברים. וכל כוונתו היתה רק למען אשר יהיה רגיל אצלו לא יקנה צרכיו רק אצלו. אולם האיש הנ”ל לא הבין מטרת חפצו ומעתה הרגיל לבא לבית רעהו והיה יושב שם בכל יום שעה או שתים לדבר דברים של מה בכך, אשר היו שוב למורת רוח ולמשא על בעל הבית וכאשר היה צריך לקנות סחורה גם עתה הלך אל החניות דאחרים שהיה רגיל לקנות עד עתה. אז רוח הסוחר תציקתהו ולא יכול להתאפק וידבר אתו משפט לאמור אטו חפצתי קרבתך למען השחוק ולבטל זמן היקר, כל מגמתי לא היתה רק שעל ידי כך תרגיל עצמך לקנות בכספך כל צורכך אצלי. ועתה אחר שלא תעשה כן, מה לי ולך, וביאתך אלי לשחוק וטיול הזמן הוא עלי למשא. והן הנה גם כן מאמר הנביא ישעיה, כי תבאו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצירי, כלומר הן אמת שציותי אתכם על עליית הרגל אבל כל כוונתי ומגמתי היתה שתכנס על ידי זה יראה וקדושה בלבך וללמוד תורה בירושלים, על דרך כי מציון תצא תורה וכו’. אבל מי ביקש זאת מידכם, אם הוא רק רמוס חצרי בלי תכלית הנרצה. אבל כשתבואו בכוונה הנאותה ותלמדו באמת התכלית, אז יהיו נחשבים לכם העמל והסיבות לזה ותקבלו עליהם שכר. וזהו שאמר, מה יפי פעמיך, כלומר גם פעמיך תהיינה ערבות עלי, כי טורח הדרך יחשב גם כן למצווה, באשר תהיו באים לירושלים לקנות תורה ועבודה. זהו תורף דבריו. פי חכם חן.
והנה גם כל כנסיה וחברה אשר הציגו להם למטרה חפץ מצווה לרומם קרן התורה ולהרחיב גבוליה ולרבות אהבה ויראת שמים, הנה כל מפעלות האלו בהתרגשות ותעמולות בקריאת אסיפות וסעודת מריעות וכדומה, כל אלו המה רק אמצעים לתכלית המבוקש. ואם יגמרו התכלית, כגון בבני ש”ס חברה אם יתאמצו לקח חבל בכל יום בלימודי השיעורים כסדרן, וכן במה שיקבלו עליהם ללמוד בביתם, אז גם הסיבות אלו, למצווה יחשבו. ומה יפו פעמיך ומה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים בסעודה של מצווה וסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה. ואולם שסיבות אלו יביאו ויולידו עטרת הקודש ותכלית האמת ידרש עוד שכוונת ומגמת כל בני החברה ומכל שכן המנהלים יהיה רק לשם שמים, דהנה תנאי מוכרח אם רוצים לגמור איזה פעולה טובה ברבים, שיהיה ביניהם אחדות והשתוות הדיעות, כי זולת זה אי אפשר להוציא מכח אל הפועל חפץ מצווה או שאר צרכי רבים. ואם כוונת העושים והמעשים היא לאיזה פניה זרה ותועלת עצמית, אז לא ישתוו בדעתם, כי אחד יש לו פניה של ממון האחר משום כבוד וכדומה. לא כן אם כוונתם רצויה לשם שמים אז אפילו מאה העושים המצווה כאחד יחשבו ויתאחדו כולם אגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים. ועל כן אמר הכתוב שבשעת מתן תורה היתה כוונת כולם טהורה לשם שמים ויענו כל העם יחדיו כולם לכוונה אחת נעשה ונשמע. וזהו שאמר גם כן התנא כל כנסיה שהיא לשם שמים ואין פירוד בדעות, רק כל אחד רואה רק תכלית הנשגב ומטרת הקודש לנגד עיניו, ואם כן שווין הם בדעותיהם, אז סופם להתקיים, היינו תכליתה יבא לידי גמר וסוף מעשה במחשבה תחילה, הוא תכלית המבוקש. ואמרו חז”ל שפיר זה כנסת ישראל למתן תורה, ששם נאמר גם כן ויענו כל העם יחדיו בכוונה אחת לשם שמים כהנ”ל. וכל כנסיה שאינה לשם שמים, רק עושים לאיזה פניה וממילא אין אחדות בדעות ורצון, כי כל אחד רואה רק תועלת עצמו ופניה אחרת, ממילא אין סופם להתקיים, כי אם לא ימשוך הפעולה לתועלת האחד כבר אינו רוצה בה ויבקש תחבולות להשבית ולבטל פעולת וקיום החברה. ואמרו על זה משל בגמרא זה כנסיה של דור הפלגה, שהיו אצלם גם כן פניות וכוונות הרבה וג’ כתות היו ביניהם. עיין דרשות הר”ן. על כן לא נתקיים עצתם. ובאמת לרשעים היא לטובה, על דרך פזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם. וכאשר ביארו המדרש אין שלום אמר ד’ לרשעים (ישעיה מ”ח) ובמדרש על זה מכאן שהקב”ה אוהב לרשעים. והוא תמוה. אבל להנ”ל יובן, כי אם רשעים מתאספים לעשות פעלים לעבירה, יחד יתלחשו, ולו היה להם שלום יתחזקו ברשעתם, והייתה עוונותם רבה למעלה ועונשם הרבה מאוד. ועל ידי שהקב”ה יגרום להם פירוד ואין שלום אמר ד’, לא יבצעו זממם הרעים, וינצלו מעונש הגדול. ומכאן שהקב”ה אוהב גם את הרשעים. אבל לצדיקים כנוס נאה להם ונאה לעולם. וד’ יגמור בעדינו תכלית הנרצה לרומם מעוז התורה והיראה, ונעבוד אותו באמת ובלבב שלם מתוך נחת והרחבה עדי נזכה לשוב לציון ברננה. אמן כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לספר מי יהודה, דרשה לסיום הש”ס ע”י בני חברת ש”ס שחלקו אותה ביניהם, ל”ג בעומר, תרמ”ה)

---

הרב שמשון אלטמן הי”ד, רב ואב”ד בסענדרא והגליל ובפאקש והגליל, נולד, בערך בשנת תר”ן (1890), לאביו הרב יהודה אב”ד מעזא-טשאטה ולאמו הרבנית חנה רבקה לבית טננבוים. הוא למד אצל אביו ואחר כך בישיבת פרסבורג בראשות רבי עקיבא סופר ה”דעת סופר”. הרב שמשון נודע כתלמיד חכם מובהק, הבקיא בש”ס, בתורת הראשונים והאחרונים, איש אשכולות וענוותן, הוא מונה לגבאי חברת החריפות של הישיבה, וכבר בצעירותו הרבה בחילופי מכתבי תורה עם אביו הגאון ושאר גדולי דורו.

אחיו, הרב שרגא צבי אלטמן הי”ד, הוציא לאור בשנת תרפ”ו (1926) את חידושי אביהם באגדתא על התורה בספר “ים של יהודה”. בשנת תרצ”ד (1934) הוא הוציא לאור את ספרו של אביו שו”ת “מי יהודה” חלק אורח חיים, והוסיף בפתיחת הספר מספר דרשות משלו. בשנת תש”ג הוא הוציא לאור את אותו השו”ת על שאר חלקי השולחן ערוך. חידושי הש”ס הרבים של הרב יהודה זצ”ל, נכתבו כספר בשם “זרע יהודה”, נותרו בכתב היד ואבדו בשואה.

בשנת תרע”ג נשא הרב שמשון לאשה את מרת לאה בתו היחידה של הרב שמעון זוסמן סופר, רבה של סענדרא, והיה סמוך על שולחן חותנו, שוקד על תורתו ומסייע לחותנו בעבודת הרבנות ובהדרכת תלמידי הישיבה. הוא נסמך להוראה בידי גדולי הונגריה: הרב משה ליב וינקלר, הרב שמואל רוזנברג, הרב עקיבא סופר והרב ליב פרידמן ראב”ד פרסבורג.

לאחר פטירת הרב יוסף ליב סופר רבה של פאקש, נקרא אחיו הרב שמעון למלא את מקומו, והרב שמשון מילא את מקום חותנו כרבה של סענדרא ושל כארבעים הכפרים שבסביבתה. הרב השקיע רבות בחינוך תלמידי ישיבתו, והעביר שיעורי גפ”ת ושיעורי סוגיות בהם החל מהגמרא, סדר את דברי הראשונים וגדולי האחרונים, דן בפסקי ההלכה וחידש חידושים חריפים ועמוקים. בעצמו השגיח על כל ענייני הישיבה וסדריה, ולפני כל שיעור קרא לתלמידיו פרק אחד בספר מוסר, ולימדם גם תנ”ך. בשנת תר”ץ, לאחר פטירת חותנו, מילא הרב שמשון את מקומו והיה רבה האחרון של פאקש, אב”ד ור”מ בישיבה שם. בין תלמידיו בפאקש היו הרב אברהם שמואל בנימין סופר מערלוי והרב יוסף דוד ברוין (קלין) אב”ד טאב.

בשנת תרפ”ה השתתף בחנוכת בית תלמוד תורה בסמפטר, בראש חודש אלול תרצ”ה השתתף הרב שמשון עם עוד רבנים מכובדים, בחנוכת בית המדרש בווערפלט.

כאשר רוב רובם של בעלי הבתים והצעירים מקהילת פאקש שבהונגריה נשלחו למחנות עבודה, רק מעט וקנים ונכשלים נשארו בבית, דרש הרב שמשון אלטמן הי”ד על המשנה בפרק במה מדליקין “שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו”, על אלו שנשארו בתוך ביתם ולא נלקחו לצבא, עליהם לדעת כי אנו חיים ב”ערב שבת” בעיקבתא דמשיחא, בחשכת הגלות, ממש “עם חשיכה”, וצריך לומר בלשון שאלה “עשרתם” את כספכם ליהנות ממנו לעניים ודלים הנאנחים ונאנקים. “ערבתם”, האם יצאתם ידי חובתכם לתת ערבות גוף להצלת האומללים נשים וטף אשר נשארו בלי משען לחם. “הדליקו את הנר”, בלשון צווי, צריך להדליק את הנר של משיח צדקנו, שאם עשיתם את כל המוטל עליכם כאמור, תזכו לאורו של משיח במהרה.

למרות שהרבה לכתוב את חידושי תורתו, והכין לדפוס ספרי חידושים על כמה מסכתות וספרי שו”ת, רובם אבדו בשואה. עלים מתורתו של הרב שמשון הי”ד מצאתי בתל תלפיות תרע”ג סימן יט, בתל תלפיות תרע”ה סימן קסח, במכתבו בפעמי יעקב, בלקט שושנה, עשירית, סימן כ”ה, בתל תלפיות תרפ”ד סימן נ”ג פרסם הרב שמשון מאמר מתורתו של אביו בענייני פורים, בתל תלפיות תרפ”ה סימן כז, בתל תלפיות תרפ”ח סימן מו, בתל תלפיות תר”צ מחברת לו, אות ט, באור תורה תרצ”ג, מחברת שניה, סימן נ”ג, אור תורה תרצ”ד, מחברת שלישית, סימן ד, אור תורה תרצ”ו, רביעית, סימן טו, לקט מתורתו יצא לאור בשנת תשכ”ט בספרו שו”ת “שבולת הנהר”, על ארבעת חלקי השולחן ערוך. הספר “שבולת הנהר” על התורה, יצא לאור תשמ”א ו“שבולת הנהר” על הש”ס יצא לאור בתשנ”ז.

מכתבים אליו מצאתי בלבושי מרדכי יו”ד סימן קי, שם בשו”ת סימן קח ובבית ישראל סימן קסט, ומי יהודה (יו”ד סימן טו, סימן מד, סימן נה, סימן פד, אבה”ע סימן ה, חו”מ סימן ט), שו”ת בנין צבי, חלק ב, יו”ד סימן לא, שו”ת הריב”ד יו”ד סימן מט, שו”ת פני מבין סימן קצט.

עם בא השמועה על כניסת הנאצים להונגריה בכ”ד באדר תש”ד, כיהן הרב שמשון את קהילתו לבית הכנסת הגדול, שם התפללו והתחננו בהתעוררות גדולה ובאמירת פרקי תהלים. למחרת הגיעו אנשי האס אס לפאקש וגזרו על היהודים לשאת את הטלאי הצהוב. הם הגיעו לבית הרב ואיימו להרוג את ראשי הקהל אם יברח יהודי מהקהילה או אם יתארח יהודי מקהילה אחרת. עוד נגזר על כל היהודים לגלח את זקנם ופאותיהם. כל יהודי העיר רוכזו בגטו מגודר שכלל את חצר בית הכנסת עם כמה בתים שסביבה. מידי יום הובאו לשם עוד יהודי מישובי הסביבה והדחק הלך וגבר. ביום י’ בתמוז גורשו יהודי הגטו לאושוויץ צפופים בקרונות משא.

הרב שמשון, רעייתו הרבנית לאה, בתם חיה שרה, בנם הרב אליעזר זוסמאן ורעייתו הרבנית מלכה ויוצאי חלציהם, חותנתו של הרב שמשון, הרבנית הישישה אסתר בת הרב משה סופר רבה של קהילת טיסא-פורעד ומחבר הספר “מהר”ם סופר”, בנה הרב יואל ורעייתו הרבנית שפרה ויוצאי חלציהם, יחד עם רבים מבני קהילתם, נספו על קידוש ה’ בי”ז בתמוז תש”ד. הי”ד.

אחיה של הרבנית אסתר, הרב חיים סופר, גר שנים רבות בפרנקפורט דמיין שם העמיד תלמידים רבים ולימד תורה ברבים. לאחר עליית היטלר לשלטון חזר הרב חיים סופר להונגריה והתיישב ליד אחותו בפאקש. בעת הגירוש היה מצבו הרפואי קשה, והוא נפטר בקרון בדרך לאושוויץ.

בניו של רבי שמשון, הרב משה והרב שרגא צבי אלטמן עלו לארץ ישראל. נכדו, הרב יוסף מאיר .

מקורות: נזר התורה ניסן תשס”ח, ילקוט אליעזר, מזכרת פאקש ג עמ’ 13-18, מסמכים ממאגר השמות ביד ושם, ועוד. וראה עוד אודותיו באלה אזכרה.

פרטים על קורות קהילת פאקש בשואה – ראה באנצקלופדיה של גטאות.

רבי אלעזר הקפר אומר: הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד – מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם (אבות ד,כט).

רבי אלעזר הקפר אומר וכו’ השלשה דברים אלו קנאה תאוה וכבוד מוציאין את האדם מן העולם, מקצרין ימיו של אדם. והשטופים באלו המידות, סופן שנכשלים בהן ומקצרין בזה ימיהם של אחרים ולסוף גם ימיהן של עצמן, כמו דאיתא במדרש על הקנאה: הרג שאול נוב עיר הכהנים על הקנאה הלשינו הכשדים את חנניא מישאל ועזריה ונהפכה עליהם, דכתיב גבריא אלין די הסיקו לשדרך מישך ועבד נגו, קטיל הימין שביבא דנורא. על הקנאה הלשינו הכשדים את דניאל, ועליהם נהפכה, דכתיב דניאל וכה ואמר מלכא והיתיו גובריא אילך דיא אכלו קרציהו בדניאל וכו’, ולא מטו לאירעית גובא עד די שליטו בהון אריותא וכל גרמיהו הזיקו. ואמרו חז”ל במסכת סוטה ט’, וכן מצינן בקין קרח ובלעם ודואנ ואחיתופל וגחזי ואבשלם ואדוניה ועוזיה והמן שנתנו עיניתם במה שאינו שלהם – מה שבקשו לא ניתן להם ומה שהיה בידם נטלו מהם. ואמר החכם מכל אדם “ורקב עצמות קנאה”.
והתאוה גם כן סיבה לקיצור ימיו של אדם, כדאיתא במסכת שבת קנ”ב, אמר רבי יצחק מאי דכתיב כי הילדות והשחרות הבל, דברים שאדם עש בילדותו משחירין פניו לעת זקנתו. וכן איתא בספרי עקב (יא, טו) אנשי דור המבול שלא מרדו אלא מתוך שביעה, שנאמר בהן שורו עיבר ולא יגעיל, תפלט פרתו ולא תשכל, ישאו בתוף וכנור וישמחו לקול עוגב, יבלו בטוב ימיהם, וכרגע שאול יחתו. וכן אתה מוצא באנשי דור המגדל שלא מרדו בהקב”ה אלא מתוך שביעה וכו’ מה נאמר בהן, ויפץ ד’ אותם משם על פני כל הארץ. וכן אתה מוצא באנשי סדום שלא מרדו אלא מתוך שביעה וכו’ ואיתא בספרי האזינה, וכן אתה מוצא בבניו ובנותיו של איוב שלא באתה להם פורענות אלא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלוה, שנאמר עוד זה מדבר וזה בא, ויאמר בניך ובנותיך אוכלים ושותים יין והנה רוח גדולה באה. וכן אתה מוצא בעשרת השבטים שלא גלו אלא מתוך אכילה ושתיה וכו’.
והכבוד כדאיתא בסנהדרין ק”ב א”ר נחמן, גסות הרוח שהיה בו בירבעם טרדתו מן העולם וכו’. וכן איתא אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה, מאי אחר, אמר ר’ אבא, אחר שתפשו הקב”ה לירבעם בבגדו אמר לו חזור בך. ואנו ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו ומי בראש, אמר לו בן ישי בראש, אמר אי הכי לא בעינא. וכן נדב ואביהו מתו משום שרדפו אחרי הכבוד, דאיתא שם נ”ב, וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהן מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהו אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור. אמר להן הקב”ה נראה מי קובר את מי.
מכל הנ”ל נראה כי השלשה מידות רעות הללו מקצרין ימיו של אדם. ועל כן ירחיק האדם מאלו השלשה דברים, כמו שמפחד ומתרחק ממות, כי המה סיבות היותר גדולות ומסוכנות לחיי האדם.
ועוד נוכל לפרש, כי כל העבירות שאדם עובר בילדותו על ידי הסת יצר הרע הוא, משום שאדם בילדותו על ידי טבע רתיחות דמו עושה מה שעושה. ולכן בעת זקנתו אחרי אשר דמו יתקרר, אינו הולך אחרי עצת יצר הרע ואינו שומע בקולו. ולכן דרשו חז”ל אשרי איש ירא ד’,  אשרי כשהוא איש ירא ד’, שבילדותו ירא ד’. אבל כשהוא ירא ד’ בזקנתו, אשר אז אין כח ביצר הרע להסיתו, אין מעלתו גדולה כל כך, ועל כן פסק הרמב”ם בהלכות תשובה, שבעל תשובה דווקא באותה אשה ובאותו מקום ובאותו זמן, והיינו במצב שהיה בעת עשיית העבירה, במצב כזה צריך להיות בשעת תשובתו, ואך אז תשובתו מתקבלת. וכן אמרו חז”ל במסכת סוכה דף נ”ג, ת”ר יש מהן אומרים אשרי ילדותינו שלא בישה זקנתינו, אלו חסידים ואנשי מעשה, שאף בימי ילדותם בעת רתיחת הדם לא חטאו. ויש מהם אומרים אשרי זקנתינו שכיפרה על ילדותינו, אלו בעלי תשובה ששבו מדרכם הרעה שהלכו בה בימי ילדותם. אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא. ומי שחטא ישוב וימחול לו, כי אפילו אם ישוב לעת זקנתו אף שתשובתו אינה גדולה וחשובה כל כך, בכל זאת מתכפר. וכמו שהאריך בעל חובות הלבבות שער התשובה.

ובא רבי אלעזר בן הקפר ואומר כי שלשה מדות אלו והן הקנאה והתאוה והכבוד לא יסורו מן האדם אף בעת זקנותו, ועוד יותר אפילו ברגע פרידתו מן העולם, שאז הלא ראה האדם בעיניו כי אך הבל כל עמלו שיעמול תחת השמש וכל תקוותו נשאר מעל, אך את אשר הכין עבור נשמתו זאת יקח עמו בקבר לחיות חיי נצח בעולם שכולו טוב. בכל זאת השלשה מידות רעות האלה לא יסורו ממנו אף ברגע האחרון הזה, ועד זבולא בתרייתא ידבקו עמו ולא יתפרדו. והיינו דקאמר מוציאין את האדם מן העולם, פירוש שהמה מלוין את האדם מן העולם.

(קול אבות)

---

הרב ישראל ליטווין, נולד בעיר סלונים פלך גרודנה, בשנת תרכ”ג (1863), לאביו הרב משה שהיה תלמיד חכם מופלג ובעל עסק, מצאצאי השל”ה מצד אביו, ומצד אמו נכד הגאון רבי יהודה חריף מחבר “נחלת יהודא” על הש”ס, וספרים נוספים שנותרו בכתב יד.

הרב ליטווין למד בישיבות סלונים, וואלוזין ואיישישאק. היה גדול בתורה ופיקח במילי דעלמא, בעל לב טוב, ענוותן וצנוע ומעורב עם הבריות. הוא נסמך להוראה בידי הנצי”ב מוואלוזין זצ”ל, רבי שלמה הכהן מווילנה זצ”ל ורבי שלמה זלמן זצ”ל מחבר “גליון האלפס”. 

הרב ליטווין נשא לאשה את הרבנית הצדקת מרת בתיה בת הרב חיים מאיר גרין, רבה של גרובין בקורלנד. במשך כעשרים וחמש שנה כיהן כרבה של העיירה פילטן. ספרו “קול אבות” על מסכת אבות יצא לאור בשנת תרצ”ז. בנוסף היו לו כתבי יד לספרים הבאים: “קול תורה” על חמישה חומשי תורה, “קול שיר” על שיר השירים, “קול שבתות” ובו דרושים לכל שבתות השנה, “קול שבירת ארזים” ובו הספדים, “קול נורא” ובו דרושים לימים הנוראים, “קול מועד” דרושים לימים טובים”, חידושים על הש”ס וספר שאלות ותשובות. 

בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לריגה. בשנת תר”פ (1920) הוא כותב לרבני עזרת תורה – “ממצב בני ישראל בכלל הנני להודיעו כי מצבם הרוחני ירד עשר מעלות אחורנית, כי דור החדש המה צעירי בני ישראל פנו לבקש פרנסה מעיסקם ורחקו מדרך התורה והמצות ואין לנו להשען אך על אבינו שבשמים שיקל מאתנו את עול הגלות ועול הפרנסה ואך אז אולי ישובו צעירנו לאבינו שבשמים ולתורה הקדושה. ועל זה אין להוסיף”.

בתקופת השואה הרב והרבנית גורשו לגטו ריגה. הם נספו עם בנם יעקב ורעייתו, ועם נכדיהם התינוקות דוד וחנה הי”ד.

בנו של הרב ישראל הי”ד, ד”ר יוסף ליטווין מלונדון, היה עורך “שערי ציון” וכתב על שם אביו את הספר “ישמח ישראל – על אהבת ישראל וארץ ישראל“.

 מקורות: קול אבות, ישמח ישראל, אהלי שם, זכרון בספר, יהדות לטביה – ספר זכרון (תל אביב, תשי”ג, עמ’ 397), מסמכים במאגר השמות ביד ושם.

מקור לעיון נוסף: גטו ריגה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

הערה: באהלי שם כתב שנולד בשנת תרכ”ז, אך במסמכים רשמיים שלו הופיעה שנת הלידה 1863.

הבן האוהב את אביו בתכלית האהבה עם כל רגשי לבבו, הבן הזה תמיד הוא חושב מחשבות האיך ובאיזה אופן הוא יכול לעשות נחת רוח לאביו היקר שאוהב אהבה עזה וחזקה. למשל, אם הבן הזה יודע שאביו אוהב זמר נאה, אז הוא מטריח עצמו להביא לאביו איש שיודע לזמר לפניו כדי שיהיה לאביו נחת רוח מזה. ואם הוא שומע שאביו רוצה לאכול איזה מיני מתיקה, מיד הוא מתאמץ בכל כמו להביא לאביו מטעמים אשר אהב.

כן אני בנימין השפל והדל, אני אוהב את אבי שבשמים בכל כחי ורגשי לבבי, בכל נשימת רוחי והגיון לבי. וכאשר שמעתי וראיתי שאבי שבשמים אוהב בניו כשעושין רצון קדשו, כשמקיימים המצות, כשמחזיקים איש את רעהו, כששומרים את פיהם מלדבר לשון הרע שקר ולצנות, מיד כתבתי ואספתי דברים ומוסרים מספרים קדושים כדי להביא את בניי ולוקחי בנותי וגם שארי בני אדם תחת כנפי השכינה, ועל ידי זה יהיה נחת רוח לאבינו שבשמים יתברך ויתעלה, ועל כן אספתי ולקטתי תוכחות מוסר והנהגות ישרים מספרים קדושים להורות הדרך לאנשים פשוטים כמוני. והרבה דברים טובים ראיתי בספר הקדוש משפט צדק והעתקתי אותם משם לכאן. וגם אביא דברים טובים ומועילים מהרבה ספרים קדושים וטהורים. ובפנים הספר אני כותב שם המחבר אחר כל עניין. ויהי רצון לפני הבוחן לבבות שיתקבלו דברי למעלה וגם למטה, כי כל מגמתי לעשות טובות עם כל בר ישראל ועם כל בני ביתי היקרים.

וראיתי לטוב את זה הדרך לעשות נחת רוח ליוצרי ובודאי יתברך שמו ויתעלה. וסדרתי הענינים על סדר אל”ף בי”ת כדי שכל אחד ימצא בנקל את הענין המבקש. וראיתי שרבינו ירוחם ז”ל כתב בהקדמתו, אף על פי שאינו כותב שום חידוש, מכל מקום הסר הנכון הוא יהיה לתועלת, וכן אני אומר בספר הזה שמחמת שהבאתי עניינים רמים ונשגבים מתוקים מדבש מקדושי קדמונינו וסדרתי אותם על סדר א’ ב’ בוודאי יהיו אלו הדברים בעזרת ד’ יתברך לחיזוק הדת ולימוד תורה הקדושה.
וקראתי שם הספר הזה אהבת עולם אהבתיך, כשמו כן הוא כי אהבה להקב”ה הוא מאוד חזק בקרבי ומים רבים לא יוכלו לכבות אותו. ואני תפלה אל ד’ שיחזק אותי ואת כל בני ביתי בבריאות הגוף ופרנסה בריוח שנוכל לעבוד את בוראינו תמיד בכל נפש ובכל מאוד עד נשימה אחרונה ונזכה כלנו יחד במהרה לקיבוץ גליות ובל”צ במהרה בימינו אמן.
בוא וראה כמה גדול כוחו של ספר מוסר, וזה לשון פירוש “רמתים צופים” על חנא דבי אליהו ז”ל, פעם אחת נסע הבעל המחבר “רמתים צופים” ובא לפני הרב הקדוש “היהודי” ז”ל ושאל אותו הרב היהודי ז”ל על רוע פניו מאוד כאלו היה חולה, חס וחלילה, ותמה עליו מה היום מיומים. והשיב להרב “היהודי” ז”ל שאחד ביישו למאוד עד שנגע אל לבו ונפשו. ותמה הרב ואמר מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן.ואמרתי לו שלא אגיד לו. והפציר בי הרב שאגיד לו, כי רצה להעניש מאוד אותו איש עד שהקפיד עלי שאגלה אזנו. ושאל אותי, מה השבת לאיש הזה אחר הביוש. והשבתי לו, שאחר הביוש נשקתי אותו בפיו. והוסיף הרב להפליא מאוד, וגזר עלי שאגיד לו כדרך שהיה. והוכרחתי להגיד לו, כי איתא בירושלמי (שבת פ”א הל”ב) שצריך שיהא בעל השמועה (בעל המחבר ספר) עוד לפניו בשעת לימודו, והבנותי בספר “שבט מוסר” והיה מבייש אותי עד למאוד, עד שראיתי שמעולם לא התחלתי לעבוד את הבורא יתרך שמו, ואין לי שום יראה ובושה ולא שום מעלה המחויבת לאיש היהודי בני אברהם יצחק ויעקב. וראיתי בעצמי שאמת הדברים. ונפל עלי בושה גדולה, עד שכמעט יצא נפשי. ואחר כך נטלתי הספר ונשקתי אותו בכל לבי והנחתי אותו בארגז בתוך שאר הספרים. ויהי כאשר שמע הרב “היהודי” ז”ל זאת שמח שמחה גדולה וכו’. עד כאן לשונו. הרמב”ם ז”ל כתב כשיאות (הספר) לאחד חכם, ולא לעשרת אלפים סכלים, אני מחבר ספרי בעבור חכם האחד. עד כאן לשונו.
והנגי אתנפל תחינתי לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה שישמע שוועתי ויקבל מנחתי, מנחת עני, לריח ניחוח ויחזק אותי שאוכל לישב באהל של תורה כל ימי חיי. ויתן לי ולזוגתי תחיה ולבניי ולבנותיי תחי’, חיים ארוכים עם בריאת הגוף, חיים של שלום עם פרנסה טובה עד ביאת. גואל צדקינו אמן.

פה מישקאלץ שנת תרח”ץ לפ”ק.

בנימין פריעדמאן

(אהבת עולם אהבתיך)

---

הרב בנימין ב”ר יוסף פרידמן הי”ד, נולד בשנת תרמ”ד (1883) בנירדהאז שבהונגריה, לאביו הרב יוסף ולאימו סלווה. בעודו ילד קטן התייתם מאמו. אביו שלח אותו ללמוד תורה בישיבת רבי שמעון גרינפלד, ‘המהרש”ג’, אב”ד סימהאלי זצ”ל, שם למד בהתאמה גדולה וקיבל מרבו את דרך הלימוד. משם המשיך ללמוד בישיבת רבי אליעזר דייטש בבונהיד, בעל “תבואות השדה”, והיה לתלמידו המובהק. היה מקורב לאדמו”רים רבי ישכר דב מבלזא, רבי ישעיה מקרסטיר ורבי הירצקע מראצפרט.

הרב בנימין נשא לאשה את מרת שיינדיל בת הרב אליעזר יצחק פלדברנד, נינה של בעל ה”קיצור שולחן ערוך” ואחותו של הרב אברהם אריה פלדברנד הי”ד, שסייעה לו שיוכל ללמוד וללמד ולכתוב את חידושיו, וכן עמלה בגידול ילדיהם לתורה וליראה. הם שלחו את בניהם ללמוד בישיבות המפורסמות והקפידו על חינוך בנותיהם. אף שהיה טרוד רבות בחינוך ילדיו ובניהול בית דפוס, הוא עסק בלימוד תורה לשמה ומסר כל ערב שיעור לפני קהל רב בבית הכנסת של קהל הספרדי במישקולץ.

בנוסף להוצאת לאור של ספריהם של אחרים, כתב והוציא לאור גם ספרים משלו: בנין עולמים (תרפ”ד), קונטרס הטהרות (תרפ”ב, תרצ”ו), מפתח לש”ס משניות (תרצ”ד), כללי הקרבנות (תרצ”ה),  מקור התפילות (תרצ”ה) ואהבת עולם אהבתיך (תרצ”ח), וכן קיצור שו”ת חתם סופר (יצא לאור עם בנין עולמים בשנת תש”ס) ועוד. הרבנים שכתבו הסכמות לספריו דברו בשבחו של המחבר, הפועל לשם שמים להרבות תורה בישראל, שכן בכל ספריו שהדפיס כיוון רק מחשבה זו:  להרבות כבוד שמים ולקרב עוד יהודי אחד לבורא יתברך שמו. האמת היתה נר לרגליו. הוא פעל להרחיב את גבול שומרי השבת ולמען קדושתה של השבת.

הרב בנימין פרידמן ורעייתו שיינדיל גורשו מהגטו לאושוויץ, שם נספו בכ”ג בסיוון תש”ד עם בתם מרת סלוא ובתה הקטנה פרימט, עם בתם רחל ובנם הקטן יעקב ובתם הקטנה מלכה. הי”ד.

שבעה מילדיהם שרדו: משה ושרה היגרו לארצות הברית, ומשה עבד שם בבית דפוס. אחיהם יצחק, יום-טוב ליפא, הרב שלום, הרב דוד והבת רבקה עלו לארץ ישראל. הרב דוד ואשתו יהודית, עלו לארץ ישראל בשנת 1947, אך בהגיעם לארץ גורשו לקפריסין  ושהו במחנות המעצר שם כשנה. יצחק, יום-טוב ליפא והרב שלום, כאביהם, פתחו בתי דפוס בארץ והוציאו לאור ספרים רבים. הרב שלום, ניהל את בית הדפוס ‘אשל’ והוציא לאור את ספריו “מילי דברכות” (תשי”ז. בספר זה הביא כמה חדושי תורה מ”עבודת בנימין”, שהשאיר אביו הי”ד בכתב יד ונשארו לפליטה בדרך נס) ושערי שלום (תשכ”ה).

דוד, היה היחיד שלא היה לו בית דפוס, אך לקח על עצמו להוציא מחדש את ספריו של אביו בנימין. דוד הוציא לאור את ספרי אביו “תפארת אבות” על התורה, “אהבת עולם אהבתיך”, “קונטרס הטהרות” ו”מקור התפילות, וכתב ופרסם את הקונטרס “זכרון בנימין“, על תולדות אביו, הרב בנימין.

 מקורות: חכמי הונגריה, ספרי הרב בנימין הי”ד, זכרון בנימין, דף עד ב”יד ושם”, מידע מצילה פרידמן נכדתו של הרב בנימין הי”ד.

בספר ערוגת הבשם (שופטים) הביא אמרו עליו על הרב הקדוש מו”ה נפתלי מראפשיטץ זי”ע בעהמח”ס זרע קודש שהיה מסתופף פעם אחת בצל קדשו של הרב הקדוש מורינו הרב רבי מנדל מרומניב זי”ע בראש השנה, וכששב הרב הקדוש  מורינו הרב רבי מנדל מאמירת התשליך פגע בהרב הקדוש מורינו הרב רבי נפתלי שהיה הולך לשם לומר תשליך. ושאל הרב הקדוש מהר”מ את מהר”נ להיכן אתה הולך. והשיב אני הולך ללקט את המצות שהשליך אדמו”ר למצולת ים. ופירש אדמו”ר זצ”ל ל בערוגת הבשם הפסוק צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ, דכבר עמדו המפורשים על כפל הלשון, גם מאי דקאמר למען תחיה, הא שכר מצות בהאי עלמא ליכא. ואמר דכן הראה, דהנה כבר מבואר בספרי מוסר דצדיקים כל ימי חייהם בתשובה דעל ידי שיתעלו מדי יום ביומו במדרגה גבוה ומשיגים גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב”ה ביתר שאת, על ידי זה מבינים שהמצות ומעשים טובים שעשו עד כה לא היה לפי מה שמן הראוי לעבוד למלך הכבוד, ועושין תשובה על המצות ומעשים טובים שעשו, כן נראה לי שהרה”ק מהר”מ היה כמה פעמים במדריגה יותר גבוהה, והיו אצלו כל המצות שעשה בשנה העברה, עברה בבחינת חטאים. והנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל בעבירות הנ”ל איפכא, דעל פי מדותיו של הקב”ה משלם גמול העבירה בעולם הזה. ולפי זה במי שמתעלה מדריגה אחר מדריגה באופן הנ”ל עד שנראים לו כל המצות שעשה בבחינת העבירות, בדין הוא שישתלם שכרו בעולם הזה. והיינו דאמר קרא צדק צדק תרדוף, דבכמה פעמיים יעשה המצוה בשלימות יותר, באופן שהמצוה שעשה מקודם לא תחשב לכלום לערך מצוה שעושה עתה, וממילא מצוה זו תהיה רודפת מצוה שעשה מכבר. והיינו דאמר צדק צדק תרדוף, ועל ידי זה תזכה לשכר גם בעולם הזה, על דרך הנזכר לעיל, דנהי דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל למי שהגיע לו שכר בשביל עבירה, ודאי בדין הוא שיטול שכרו. והיינו דכתיב למען תחיה וירשת את הארץ וגו’. עיין שם. ודברי פי חכם חן

[ועיין במכתב שאר בשרי הגאון מו”ה צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט”א, מוועד הרבנין דווארשי, דהעירני מדברי ספר אהל יצחק (אות קנ”ג) ,שכתב שמעתי ממו”ר הרב הקדוש מורינו דוד מלעלוב זצ”ל אשר הרב הקדוש איש אלקים הרבי רבי אלימלך הלך בראש השנה עם אנשי שלומו לתשליך, פנה את עצמו מהם אצל הנהר. והלך אחריו הגאון החסיד רבי זאב וואלף בעל לשון הזהב האב”ד דליזענסק. והרחיק הרב רבינו אלימלך מהרב מעט לנער שולי בגדיו כנהוג. ושאלו מה רוצה ממנו, והשיב הרב רבינו זאב ווטלף אראה המקום היכן אתם משליכים העבירות ואגביהם לעצמי, והן אמת מה שנחשב לעבירות אצל הצדיק הן מצות אצלינו. עיין שם. עד כאן דבריו. וכעת נראה לי לפרש בזה הפסוק (תשא) והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד באו האהלה (ועיין בייטב לב ובבית נפתלי), ויש לומר דישראל לא היו עוד במדרגה זו לבטל עבודתם אשר עבדו בעבדות ה’ ויהיה נחשב להם לעבירה, אבל כאשר ראו צדקת משה רבינו, והיה כצאת משה אל האהל, זו אהל של תורה, יקומו כל העם ונצבו איש פתה אהלו, ראו כי עם עבודתם בעבדות ה’ עדיין הם עומדים רק בפתח האהל, ולא באו עוד לאהל ממש. אבל על ידי שהביטו אחר כך במשה וראו עבודתו בקודש באו גם כן למדרגה זו, שיצאו מפתח האהל ובאו האהלה].

ובזה פירוש בספר הנותן אמרי שפר ביאור הפסוק אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, דהוא לכאורה תמוה לומר כן שנראה שאנחנו טובים מאבותינו. אלא הפירוש הוא כך, אבותינו חטאו וגו’, היינו מה שהיה נחשב אצלם לחטא, ועל דרך חסידים הראשונים היו כל ימיהם בתשובה, כי כל יום ויום הכירו יותר מגדולת הבורא והיו עושים תמיד תשובה גם על תורה ומצוה שעשו קודם לזה שלא היו במעלה כל כך. וזה אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו, עונות שלהם המה סבלונות לנו (טעמי המנהגים אות תשכ”ד).

אמר הכותב בהיותי כותב דברים הנ”ל היייתי ביומא דהילולא של כבוד קדושת אמו”ר הגאון הקדוש בעל ערוגת הבשם זי”ע הנ”ל אשד יצקתי מים על ידו בשנת תרס”ח, ועלה בדעתי לפרש בדבריו הקדושים המדרש אלה הדברים, זהו שאמר הכתוב מוכיח אדם אחרי חן, רצונו לומר דמשה רבינו עליו השלום הוכיח אותם מדוע ימצא חן בעיניהם עבודתם בכל פעם אחר עשייתם, אדרבה היה להם לבטל המצות ומעשים טובים שעשו, שיכירו בכל יום ויום יותר מגדולת הבורא.

(מתוך פני המים)

---

הרב שמואל ב”ר נפתלי הכהן שוורץ מסאטו-מארע (סאטמר) שברומניה, היה אחיהם של הרב יוסף שוורץ מגורס ווארדיין והרב פנחס זעליג שוורץ מקליינווארדיין. הוא למד אצל הרב שלמה זלמן עהרנרייך אב”ד שמלוי, שהיה בן דודו. הרב שמואל היה תלמיד חכם גדול וירא שמים מנעוריו. בשנת תרע”א (1911) הוציא לאור את “תולדות גאוני הגר“, בתרצ”ג (1933) הביא לדפוס חוזר את הספר “נחלת אבות“, משנת תרצ”ד (1934) ערך את הירחון “לקט ששנ”ה“, והוציא לאור בתרצ”ט (1939) את ספרו פני המים על ענייני מנהג התשליך.

הרב נספה באושוויץ, הי”ד. שמו הוזכר להנצחה בספרים: אילה שלוחה עם נפתלי שבע רצון, קול אריה על חנוכה, ובהגדה של פסח קול אריה.

מה שגינו חז”ל למדת הכעס נודע, כמו שכתוב במסכת נדרים דף כ”ב, הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, משכח תלמידו, מוסיף טפשות, עונותיו מרובין וכו’. עיין שם. ובברכוח כ”ט, לא תרתח ולא תחטא. ובפסחים ס”ו, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו כו’, אפילו פוסקין לו גדולה כו’. עיין שם. ובזוהר הקדוש פרשת בראשית דף כ”ג ובפרשת תצוה דף קפ”ב וברעיא מהימנא פרשת קרח, ובתקונים תקון נ”ו, כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה. וכן כתב הרמב”ם פרק ב’ מהלכות דעות. עיין שם.
והטעם על זה תמצא בספר אגרא דכלה פרשת לך. עיין שם. וזה לשון הזוהר הקדוש, אי בר נש כעיס עקיר מיניה נשמא עילאה קדישא למשרי באתרה סטרא אחרא, ודא איהו בר נש דמריד במאריה ואסור לאתקרבא בהדיה, ודא איהו טריף נפשו באפו וכו’ הטריף נפשיה ואשרי באתרה אל זר וכו’,  עכו”ם איקרי, ומאן דאתחבר עמיה כאלו אתחבר לעכו”ם ממש, דעבודת כוכבים ממש שרי בגוויה ואסור לאסתכלא באנפוי וכו’. עיין שם עוד. ובאור החיים פרשת בראשית על הפסוק ויפלו פניו, כתב, שהוסר ממנו צלם אלקים שעל פני אדם. עיין שם. וכן כתב באגרא דכלה פרשת לך. ועל כן הוא בכלל אל תפנו אל האלילים. ובגליון הזוהר בנצוצ”א שם כתב על מה שאמרו הטריף נפשיה, פירש הארי ז”ל שעושה אותה טריפה ממש, ואין תקנה לכועס, כי אף שיעשה תשובה וירבה בתורה ומעשים טובים, בהתכעסו הולכת נפשו ובא לו נפש מסטרא אחרא ואבד הכל עד שיזהר שלא יתכעס כלל ואז ישוב בתשובה. ועיין מה שכתב הזוהר ומתן דאיתחבר עמיה כו’, כתב שם, מכאן אזהרה להשתדל שביתו לא תהיה כעסנית, דאז הוי כמחובר לעבודה זרה, רחמנא ליצלן. עד כאן לשונו. ועיין בראשית חכמה שער האהבה פרק י”א ושם הגירסא ומאן דאישתעי בהדיה כמאן דאתחבר בעבודה זרה ממש, וכתב שהפגם הזה מגיע לנפש רוח ונשמה וכולם מסתלקים על ידי הכעס. עיין שם.
ובקדושה לוי כתב לפרש המשך מתניתין באבות אל תהי נוח לכעוס ושוב יום א’ לפני מיתתך, על פי הזוהר הנ”ל, דכשאדם כועס אז הנשמה בורחת ממנו, וזהו עניין מיתה, על כן כשירצה לכעוס אזי יחשוב תיכף שצריך לשוב בתשובה לפניו, כי זה עניין המיתה. עד כאן לשונו. ובזה יש לומר גם כן המשך מתניתין אל תרצה את חבירך בשעת כעסו ואל תנחתמו בשעה שמתו מוטל בפניו, דייקא כמו שכתוב בזוהר הנ”ל דאסור לאסתכלא באנפוי. והבן.

ועיין בספר שערי הקדושה להרב חיים ויטל ז”ל חלק ב’ שכתב הכעס הוא ענף הגאות ושקול כמותו כו’, ובחלק ג’ כתב ויזהר מן הכעס אפילו שיכהו על לחיו, כי אין דבר מונע רוח הקודש יותר מהכעס ומן הקפדה בתכלית האחרון אפילו עם בני ביתו. עיין שם. ובראשית חכמה שער הענוה פרק א’ כתב לפעמים יצטרך לגעור כו’ וכן לבנו ולתלמידו, אבל צריך שיהיה בישוב הדעת, שלא יכעוס וכו’. עיין שם. ובפרק ב’ וג’ שם האריך עוד טובא להזהיר ולבאר חומר האיסור וגודל העונש על הכעס. עיין שם. ובפרק ה’ שם כתב כמה עצות טובות להינצל מן הכעס. עיין שם כי אין כאן מקום להאריך. ועיין בספר חרדים סימן קל”ז, ובסימן ש”ו כתב אזהרה מיוחדת על המלמד שלא יהיה כעסן. עיין שם באורך. וכן כתבו בספרים הקדושים. והגאון הקדוש מהר”צ מליסלא זצל”ה בספר אפ”ת פרשת שמיני הביא שפעם אחת ראה הארי ז”ל שהרב חיים ויטל ז”ל כעס על אחיו הקטן שלמד עמו והכה אותו, ואמר לו הארי ז”ל שלא טוב עשה בזה שאין לכעוס על שום דבר. עד כאן. וכזה ראיתי בספר חיים וחסד להרב הקדוש ר”ח מהמדורא זצל”ה שכתב וזה לשונו, מדות של תאוה וכעס, יראה לשבר לגמרי, ואפילו של מצווה, ואפילו בדבר הרגש, אפילו בהפסד ממון גדול או הנאה, לא יכעוס כלל, אפילו בפה. ובזה יעורר עליו מלמעלה אהבת הבורא. עיין שם. וזה לשון הרמב”ן ז”ל, הכעס היא מדה רעה להחטיא בני אדם.
ולא אמנע מלהעתיק מה שכתב בספר ישמח לב להרב הקדוש מוהר”מ נחום מטשארנאביל זצל”ה במסכת ברכות בשם הרה”ק מוה”ר נחמן קאסווער על מה שכתוב בגמרא קידושין רגזן לא עלה בידו אלא רגזנותו, ודקדק לשון בידו, ותירץ כי נודע שבכל לילה בעת עליית הנשמות כותבת היד כל מה שחטא האדם בזה היום. והנה אם היה לו לב רגז באותו היום, אינה כותבת היד אלא חטא רגזנותו, ואז אין צריך לכתוב יותר מאחר דדא ביה, כולא ביה, כי זה מביא לכל עבירות. וזהו לא עלה בידו, רצונו לומר, לכתוב אלא וכו’. עד כאן. והאריך שם להזהיר בזה מאוד, וסיים על כן הסר כעס מלבך, כי הכעס שאדם כועס בעסקי פרנסתו עם בני אדם אזי הממון שמרויח על ידי זה הוא תשמישי עבודה זרה, ואסור בהנאה על כן הוא נאבד ממנו, שלא יהנה ממנו, על כן הסרת הכעס טוב לו בזה ובבא. עד כאן לשונו הקדוש בקיצור, עיין שם. וראה זה דבר חידוש ראיתי בספר ישמח משה על מה שכתוב בגמרא תענית דף ד’ האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה וכו’, דרצונו לומר מרתחיה ליה ואינו מקדשו, דאם לא כן לא היה כועס על ידו, שהוא כעבודה זרה, כי הלא דברי כאש, וזה לעומת זה או אש ה’ ודאי לחכימא. עד כאן לשונו. והטעם על אמרם הנ”ל כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, כתב הרב התניא באגרת הקודש סימן כ”ה, וכן כתב בחובות הלבבות ובחרדים לפי שבשעת כעסו נסתלקה האמונה ממנו, כי אלו היה מאמין שמאת ה’ היתה זאת לו, לא היה בכעס כלל. ואף שבן אדם, שהוא בעל בחירה, מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו, אף על פי כן על הניזוק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום. עיין שם (ועיין עוד באורחות צדיקים שער הכעס וכן בספר חרדים סימן פ”ג).

(שמע ישראל, ח”א, אות לב)

---

הרב ישראל חיים סאמעט, מקליינוארדיין (קישוורדה), נולד לרב החסיד הצדיק שמעון. הוא למד תורה מתוך עוני. הוא פרסם בעילום שם מספר כרוזים לחיזוק שמירת המצוות, ובהמשך, הוציא לאור את ספרו “שמע ישראל” (ב”ח) בשנת תרפ”ד ותרפ”ו (1924 ו- 1926) בעילום שם, מרוב ענוותנותו. החלק הראשון כולל דברי מוסר ותוכחה ולקט דינים מספרי הפוסקים ומספרי מוסר וחסידות. החלק השני לקט סגולות ליראת שמים ולפרנסה, תיקונים לפגם הברית וסדר מקוצר של תרי”ג מצוות.

הספר הודפס שוב בידי בניו, ר’ אליעזר ור’ יוסף חנוך בשנת תשי”ט (1959). בהקדמתם כותבים הבנים, שאביהם עמל ויגע כל ימיו בתורה, בשקידה נפלאה, וברר הלכה ברורה בסברא ישרה, תוך שהוא מצניע לכת עם ה’ ביראתו הקודמת לחכמתו. הוא הרבה לחדש חידושים בהלכה ובאגדה כמעיין המתגבר, ובהם גם חידושים על סדר מסכתות הש”ס. הוא הספיק לכתוב חיבור שלם על ל”ט מלאכות שבת, ספר שו”ת עם כארבע מאות תשובות ודרושים על התנ”ך. אך בשנות השואה האיומה אבדו רוב כתביו. בניו התכוונו להביא לדפוס את מה שנשאר להם לפליטה.

הונגריה נכבשה ידי הגרמנים ב-כ”ד באדר תש”ד (19.03.1944). בתחילת חג הפסח, ביום השבת, ט”ו בניסן תש”ד (08.04.1944), החלו ז’נדרמים הונגרים לגרש את היהודים מנפת קליינוורדיין, נירבקטה וטיסה לגטו שהוקם לאורך גוש בניינים אחד. לאחר שבוע נדרשו גם יהודי העיר קליינוורדיין להיכלא בגטו. כשבעת אלפי היהודים המגורשים שוכנו בצפיפות נוראה של כ20-15 נפשות בחדר. יהודי העיר נכלאו בבית הכנסת ובבנייני הקהילה, ויהודי הסביבה נכלאו במנסרת עצים. עם תום מלאי המזון בגטו של יהודי הסביבה, לא חידשו השלטונות ההונגריים את ההספקה, ותושביו החלו לגווע ברעב. תושבי הגטאות הללו גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו לשם ב-ז’ וב-ט’ בסיוון תש”ד (29.05.44 וב-31.05.44).

הרב ישראל חיים הי”ד, נהרג על קידוש ה’ באושוויץ בי’ בסיוון תש”ד, עם רבים מבני משפחתו ובני קהילתו. הי”ד.

מקורות לעיון נוסף: אנציקלופדיה של גטאות – קישוורדה, ספר יזכור לקהילת קליינוארדיין והסביבה.

הנחת היסוד קובעת כי בחיי תורה לא יתכן מצב עומד כהוויתו. יתכן מצב של התחזקות ושיפור או התרפות והחלשה. כאימרה העממית: ‘יהודי לעולם אינו עומד אלא הולך ללא הרף, או עולה למעלה או יורד למטה’, וכמאמר הכתוב במשלי: ‘אורח חיים למעלה משכיל – למען סור משאול מטה’, וכבר קבעו חז”ל במקומות אין ספור, שטוב גורר אחריו טובה הרבה, ואחרי הרע נגררת רעה רבה. מצוה גוררת מצוות הרבה, ועבירה גוררת עבירות.

ובאמת, בכל מקום שנפסקה השאיפה לעליה, וחדלה החתירה לרוממות ולמילוי תפקידי השלימות השמימיים; בכל מקום אשר הכמיהה לנעלה פסקה והוחל למצוא סיפוק ביהדות ‘בעל ביתית’, ולגלות ויתור בתביעות היהדות מדור הבנים – שם כבר גילתה עינם של המבינים בעם את ניצני החורבן שנתגלה במלוא אימתו כעבור זמן לא רב, את ראשית תהליך הנשירה וצמיחתן של המגמות השליליות המסוכנות ביותר המתגלות במקומות הללו במלוא עוצמתן.

כיום הזה, כשהרחוב היהודי מלא בערכים כאילו רוחניים, בעלי כוח משיכה וענין, הנמצאים בהישג ידו של כל אחד; כשכל אחד מהמון העם מוקף בענינים שיש להם דמות של תוכן וער רוחני והינו חשוף לביטויי שאיפות ומטרות תרבותיות רחבות אופק, הרי מובן מאליו שלא יתכן לדבר על חיי יהדות יבשים, על יהדות רזה ומצומקת כזו המוצגת לעינינו ע”י היהדות הבעל-ביתית של חלק מהמוני העם. במצב כזה יש מקום רק ליהדות שהיא, באמת, כפי שהיא צריכה וחייבת להיות: יהדות הממלאה את מקיימיה בהתלהבות נפשית עליונה היוצרת אופק נרחב של תרבות תורתית טהורה, הנושאת אתה מטרות ושאיפות רוחניות נשגבות של שלמות תורתית, ואשר לנוכח אורה הבהיר הכל מתגלה במלוא אפסותו.

אין מקום איפוא, למטרות כלשהן זולת המטרה המקיפה לשינוי המצב מן הקצה אל הקצה; ליצירת התנאים הטובים ביותר לחיי תורה שלמים מאל”ף ועד ת”ו ולסילוק מוחלט של כל התנאים והמקורות האפשריים להשפעה, ישירה ועקיפה, הרצופה ערכים בלתי מוגבלות, שאינן יודעות הצטנעות והתגמדות ולפרסם את עולם התפקידים, המוטל על כל אחד: מאבק פנימי תמידי עם הרע שבתוכו, חינוך עצמי בלתי פוסק, השתלמות מתמדת להשגת האידיאלית של התורה, ועם זה ליצור את מיטב התנאים והסיוע לכך.

בקצרה: להכשיר את הקרקע בצורה מדוקדקת, ואז – לזרוע ולנטוע בה את הטוב והנעלה ביותר, ואז – לנכש, לטפל לשמור ולגונן עד שנאסוף את הפרי הבשל והטעים הנותן חיים לאוכלו – זוהי חובת השעה לכל יחיד מישראל בעל הכרה ומצפון שאינו עני ברוחו, לכל יחיד שרגשותיו לא אטמו כליל.

זוהי חובתנו הקדושה להקב”ה – ואנו חייבים לפורעה, ובכל מחיר. כי חוץ מהנימוק, שהוסבר למעלה, על הקשר ההדוק, בכל הנוגע ליהדות, בין כל הנעשה בכל מקום, בין בכלל ובין בפרט – הרי זהו גם חיוב האחריות והערבות לכל אחד מישראל המוטל על כל אחד מאתנו. אם רק קיימת האפשרות, חייבים אנו, באיזו דרך שהיא, לסלק את המוטעה, ולעורר, לתקן ולחזק, את הטוב והנכון כפי רצון ד’ יתברך.

זוהי גם חובתנו הקדושה באשר נתחייבנו בפקוח נפשות, פדיון שבויים, מצות ‘לא תעמוד על דם רעך’, אהבת חסד, אהבת הטוב והאמת, אהבת ישראל, ‘ואהבת לרעך כמוך’, אהבת כל הבריות כולם,  שנאת רע ושקר, רדיפת השלום, קידוש שם שמים, מניעת חילול השם, מצות תוכחה, כבוד התורה, כבוד האמת והטוב, כבוד עבדי ד’ יתברך, לאהב שמו על הבריות, הורות חטאים בדרך, קריאה בשם ד’, קירוב הגאולה, קירוב (בנין) בית המקדש – ועוד כהנה וכהנה מצוות רבות, כלליות ופרטיות, המחייבות כל פרט למדה הגדולה ביותר של רגישות לכלל, והמרחיקות כל רעיון על הסתפקות, כל הרגשת שופע, כל השלמה עם הקיים, אם רק קיימת אפשרות להוסיף ולפעול.

(מתוך ספרו של הרב יוסף ביגון הי”ד, עינא פקיחא, תזכיר ליחידי סגולה המתנדבים בעם, על המעשה שיש לעשות כדי להחזיר עטרה ליושנה)

---

 הרב יוסף ביגון היה איש תנועת המוסר ואיש חינוך שפעל בפולין לעורר תנועת-עם רחבה לתיקון, תשובה ועליה רוחנית. הרב נולד בוויסוקי שבליטא הפולנית בשנת תרס”א (1901). בתקופת מלחמת העולם הראשונה למד בישיבת רמיילס שבווילנה, בשנות ה-20 למד בישיבת “שערי תורה” בגרודנה בראשות הרב שמעון שקופ, ואחר כך למד בישיבת מיר, והיה מתלמידי המשגיח הרב ירוחם ליבוביץ. בשנות ה-30 עבר להתגורר בוורשה, הדריך צעירים שהתקבצו סביבו, נתן הרצאות למחנכים חרדים בעיר, פעל לייסד ספריה תורנית גדולה ועבד בה כספרן והדריך את הקוראים. הוא הצליח להכניס מורים חרדים להוראה במוסדות לילדים שמשפחותיהם העניות לא יכלו לגדל אותם ופעל עוד רבות בתחום החינוך היהודי והתורני בעיר. בשנת 1934 הוציא לאור את ספרו של הרמח”ל “דרך השם” עם פירושו ועם לקט מקבילות משאר ספרי הרמח”ל. בשנת 1936, הוציא לאור את שני הכרכים של “ילקוט ידיעות האמת” הכולל כמה מספרי הרמח”ל, וכתב לספר הקדמה בעילום שם.

אחר כך עבר לקרקוב, שם התחתן עם מרת חנה גרוספלד הי”ד, אחת מטובי המורות ב”בית יעקב”. גם שם המשיך בפעילותו החינוכית והמוסרית. הוא פעל רבות בסיוע מנהל סמינריון “בית יעקב”, הרב יהודה ליב אורליאן הי”ד, לחנך ולהדריך את הבנות, תוך גילוי התעניינות אמיתית בדאגותיה ובבעיותיה של כל תלמידה ותלמידה. גם כאן התאספו סביבו חוג של אברכים שלמדו בצמא ממנו את תורתו. הוא היה בקשרי ידידות עם האדמו”ר רבי משה’ניו פרידמן מבויאן-קראקא הי”ד, והם פעלו יחד לטובת חיזוק החינוך היהודי.

באותה תקופה העלה על הכתב, תזכיר ביידיש, הכולל תוכנית הצלה רוחנית חינוכית לנוער היהודי בזמננו. התזכיר נשלח לארה”ב ותורגם לאנגלית על מנת להפיצו בין יהודים אמידים שיוכלו לסייע במימון מימוש התוכניץ. תלמידו ר’ אליהו כי טוב, תרגם וערך ­­­­­­­­­­את הדברים והוציאם לאור כספר בשם “עינא פקיחא”, בשנת 1972.

הרב שרגא פייבל שפירא הי”ד, ראש ישיבת עץ חיים בהיידה שבבלגיה, הזמינו לכהן כמשגיח בישיבתו. ובמשך תקופה קצרה של שלשה “זמנים” הוא שהה בישיבה ומסר שיחות מוסר לתלמידים. הוא חזר לקרקוב, בה סבל בשלשת השנים הראשונות של מלחמת העולם השניה. הוא פעל רבות וכתב מאות מכתביו לידידיו ותלמידותיו לעזור, לחזק, לנחם ולעודד, במידת האפשר, בימי האימה של השואה. בתחילת חודש תמוז תש”ב (06.1942) גורש למחנה ההשמדה אושוויץ, בה נהרג ע”י הגרמנים. הי”ד.

הערה: בדפי העד ב”יד ושם” ישנם הערכות שונות לגבי שנת הלידה של הרב יוסף ביגון הי”ד. בתעודת הזהות הגרמנית שהופקה לו בקרקוב ב- 03.1941 מצויין שנולד בשנת 1898. ישנו גם חוסר בהירות וחוסר הסכמה לגבי מקום הירצחו – יש שציינו שהמקום לא ידוע, ויש מי שכתבו טרבלינקה ובלזיץ.

ב”ה יו”ד ניסן כ”י ב”א ע”ת ק”ץ לפ”ק בארשא יצ”ו.

שלום רב לכבוד רועי ישראל הגאונים המובהקים קברניטי האומה החיים על אדמתנו אדמת הקודש ד’ עליהם יהיה.

בשורות הבאות להלן אמרתי להעיד על מוכ”ז העלמה עלקא פיש מבורשא שהיא ממשפחת היותר מיוחסות שבמדינתנו נכדת הג’ המפורסם בעל קונטרס הספיקות ומצאצאי הרה”ג ר’ אברהם צבי פיש שהיה הרב הראשון במדינה מרמרוש ולמעלה בקודש היא מגזע היחוס, ועתה נדבה רוחה לעלות לארצנו הקדושה לעבוד בזיעת אפים בעבודת השדה או איזה עבודה אחרת לבנות לה עתידה בארה”ק, ובהיותה העלמה הזאת נתגדלה על ברכי היהדות המסורתית והתנהגותה בצניעות כידוע לבנות ישראל, ושם בארץ ישראל אין לה שום גואל ומודע אשר אולי ירצה להיות לה למורה דרך, ולהדריכה על הדרך הישר ולהזהירה שלא תתחבר בלי משים – עם חבורת מרעים, לכן חוב קדוש על כל מי שמכתב זה יבוא לידו לעזור להעלמה הנזכרת בעזרה מוסרית ליעצה ללמדה לחנכה ולהשגיח עליה בעינא פקיחא ולהאיר לה הדרך ישכון אור.

כן דברי הכותב והחותם בברכת נחמת ציון וירושלים

הק’ אלטר מנחם מנדל בהה”צ שליט”א

אבדק”ק הנ”ל

הק’ גרשון בלא”א מהרי”ד שטויבער

גרשון שטובער דומ”ץ דק”ק בארשא יצ”ו,  יצ”ו בה”צ שליט”א

(מחברת דברי חכמים מאת הרב בן ציון פיש הי”ד, הקדמת נכד המחבר)

---

האדמו”ר רבי אלטר מנחם מנדל האגר מבורשה (מחוז מרמרוש, רומניה), נולד בויז’ניץ בד’ בכסלו תרנ”ז (1896) לאביו, האדמו”ר מבורשה, רבי פנחס שהיה בנו של רבי ברוך מוויז’ניץ. רבי אלטר מנחם מנדל התמנה לרבה של בורשה בשנת תרפ”ד (1924), ונשא בתפקיד במשך 19 שנה. הוא נודע כבעל צדקה גדול והנהיג ישיבה במסירות נפש רבה. ישנם מספר גרסאות לגבי נסיבות רציחתו בשואה. או שנפטר בגטו סעליש בערב ראש חודש כסלו תש”ג, או שהובא משם חולה לאושוויץ בכ”ט באייר תש”ג (1943), ונהרג שם עקה”ש ביום ג’ בסיון תש”ג. מתוך ארבעת ילדים – נספו בשואה בן ובת, ואחיהם ואחותם עלו לישראל.

הדיין מבורשה הרב גרשון שטויבער הי”ד נולד לאביו הרב יהודה צבי הרש, בקניספלד, בשנת תרמ”ד (1884) והיה מצאצאי בעל נודע ביהודה. לרב נולדו 11 ילדים. הרב, ורבים מבני קהילתו ובני משפחתו, נספו באושוויץ (05.1944). בין הנספים בנו יהודה צבי בן ה-12 ובתו הרבנית דרעזי אשת הרב ישראל אריה זלמנוביץ שנהרגה יחד עם בתה מרים הי”ד.

שרידים מתורתו הובאו בפרי חיים על חושן משפט, כרך ג (ירושלים, טבת תשס”ב), ותשובה אליו הובאה בקרן לדוד סימן קכה.

בשו”ת יג”ל יעקב או”ח סימן כח, הובאה תשובה משותפת לרבי אלטר מנחם מנדל ולרב גרשון:

שלומים רבים, כטל וכרביבים, מגבהי מרומים, על לאש כבוד ידידי אהובי, הרב המאוה”ג לממשלת התורה והיראה, שלשלת היוחסין חופר מגזע תרשישים, כקש”ת מו”ה אלטר מנחם מנדל האגער שליט”א אב”ד דקק בארשא יצ”ו, ואתו עמו אחסימ”ך כבוד ידידי הדב הגדול, מעז ומגדל, חו”ב בח”ת כש”ת מו”ה גרשון נ”י דומ”ץ דשם.

בשנת 1941 גורשו ארבעים משפחות מבורשה לפולין ושם נספו. הגברים גוייסו לפלוגות העבודה וחלקם נספו באוקראינה. באפריל 1944 אספו את כל תושבי העיירה הנותרים לגטו וישאו דה סוס ומשם הוצעדו רגלית קילומטרים רבים עד לתחנת הרכבת והועברו ברכבות לאושוויץ.

ראה עוד: אודות הקהלה והאדמו”ר ראה ספר זכרון לקהלת בורשה.

אודות הרב בן ציון פיש הי”ד ראה אידישע וועלט פארומס, דפי עד באתר יד ושם. ראה גם אדמור”ים שנספו בשואה עמ’ 48, ואלה אזכרה חלק ג.

ואתחנן אל ה’ בעת ההוא לאמור.

הנה תכלית הדרשה הוא להוכיח על מומין שבסתר ושבגלוי הנמצאות בתוך העדה, ולהורות לעם ה’ הדרך ילכו בה. ואם כן אין מקום למנהג שנהגו ישראל ודורשיו לדרוש משל ומליצה ולבאר אגדות חז”ל. והלא טוב שהמוכיח יאמר בפירוש בלי שום משל ומליצה ובלי לעוות מקראי קודש “רשע מחלל שבת מות תמות”, “להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם”, כי לא המדרש עיקר אם טוב אם רע פתרונו, כי אם המוסר וההוכחה העטוף בו, אך היודע מצב חומרי של המגיד המוכיח , מי שיודע שלא לחכמים לחם וכי להרב “המגיד משנה” אין לו לחם משנה, והוא תלוי בדעת אחרים בדעת הבעל בתים ובחסדם. והיה כאשר יוכיחם על עוונם בלי שום משא פנים יאבד לחמו פשתו מימו וצמרו כי כלה גרש יגרשהו, אי לזאת השכיל המוכיח הלז להלביש מוסרי מחלצות האגדה הנעימה ותחת לחרף ולקלל את הפושעים יכביר מלים וישים מדברו על מדרש ומקרא ובתור ביאור על המדרש יבליע בנעימות לשונו דברי תוכחתו. אולם לתחבולה זאת מוכרח לפנות רק מוכיח עני אשר אל החזקות שומעיו צופות עיניו כי המה נותנים לחמו, אמנם אם הבעל מוכיח עשיר והוא לא יקווה לאיש, בידו להגיד פשעי שומעיו מבלי משל ומליצה.

ובזה יתבאר מאמר חז”ל (במכילתא פרשת בא) שאמרו לרבי עקיבא, עקיבא מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות. אחר שנודע כי רבי עקיבא היה עשיר גדול ואחר שזרחה עליו שמש ההצלחה עם זוזים בכנפיה ולא היה תלוי בדעת אחרים, ועל כל זה תפס בחבל הדרוש לדבר באגדות, אמרו לו בצדק “עקיבא מה לך אצל אגדה”. אם דרשן אחר אומר מדרש להבליע בו המוסר, הצדק אתו אך אתה עקיבא, שחננך ה’ הון רב, מה לך להכניס את המוסר באגדה, לך נאה לומר ההוכחה בלי שום לבוש, כלך מדברותיך אצל “נגעים ואהלות” נגעי נפשות בני אדם והעבירות אשר באהלי האנשים הרשעים וחדרי משכביהם. זה תכלית ומטרת האגדה למלאות דעת יראת ה’ כמים לים מכסים.

ולדרכנו נבין מקרא שלפנינו בהקדמה משל לקוח מהחיים. מאחת הקהילות נתקבל רב חדש על מנת שידרוש בכל חודש דברי דרוש ואגדה. ויהי בכל עת שקרב זמן הדרוש קרא הרב לשמש של הקהלה אשר ידע היטב מעשה אנשי הקהלה ודרש אצלו להגיד איזה חטא פרץ בעיר, למען דעה על מה נחוץ להרים קולו. השמש הגיד לו באמונה כל אשר ידע, אך לגודל תמהונו של השמש מעולם לא דרש הרב על אדות החטאים אשר הגיד לו, ותמיד הוכיח על חטאים אחרים אשר לא נעשו בהקהלה. אם הודיע השמש שחילול שבת נפרץ בעיר באופן מבהיל, דרש הרב והוכיח על התרשלות במצות ציצית. אם עורר השמש הנאמן את רוחו על המכשולים בעשית המצות, דרש וצעק הרב והוכיח על אתרוגים המורכבים. ואם השמש הודיע לו כי נפרץ טהרת המשפחה ונשי ישראל אינן טובלות לנדתן, אז הוכיח הרב על תפילין כשרים ואופן הנחתם. כללו של דבר, מהכל דיבר רק לא ממה שנצרך לדבר בזמן ההוא. אכן נודע הדבר כי באמת נצרך לו לידע מה חטא העם, אבל לא כדי שידע להוכיח על חטא ההוא אשר פרט, רק להיפך, למען ידע להשמר שלא יוכיח על חטא ההוא אשר פרץ באמת. הן אני עני ותלוי בדעת הבעלי בתים ואם אוכיחם על פשעיהם יפנו לי עורף וינקמו נקמתם ממני, כי על פי הרוב העשירים הם החוטאים ולא ייטב בעיניהם אם אגיד להם קשות, ואשר על כן הוא חוקר טרם שידרוש מה חטאו למען ידע שלא להוכיח על חטא הזה, ולא יפגע חס וחלילה בכבודם, למען לא יחסר לחמו.

אך באמת צריך להמוכיח רוח כביר שלא לפחוד משנאת השומעים, ולדבר דבר בעתו ולבלתי חת ויבטח בה’ המכין מזון לכל בריותיו. ומשה רבינו עליו השלום, העניו מכל אדם התפלל על זה שיהיה לו רוח כביר ולא יפחד מלדבר דבר בעתו ולהזהיר על החטאים שחוטאים אז באותו עת. וזהו שאמר הכתוב “ואתחנן אל ה’ בעת ההוא לאמור”, שאוכל לאמור מוסר על הנוהג “בעת ההוא” דווקא, לא מוסר הנצרך בזמן אחר. והבן.

הרב משה אהרן קרויס נר”ו אב”ד באיא־מארע

(המגיד, וכן בפורסם בשינויים קלים באפריון)

---

הרב משה אהרן הכהן  קרויס נולד בשנת תרמ”ט (1889) בפטרובו-סלו במחוז באטשקה.

אביו, הרב יהודה הכהן  קרויס זצ”ל, היה רב ואב”ד של לקנבך שבבורגנלנד (אז בהונגריה), חיבר את ספרי דבר בעתו,  ומקום קבורתו בהר הזתים שבירושלים. אמו של הרב משה אהרן, הרבנית עטל בת הרב הגאון ר’ אדוניהו שמלצר ז”ל, קבורה בבית הקברות העתיק בלקנבך.

הרב למד בשקידה רבה בישיבות פרסבורג, בישיבת הרב גרשון שטרן במארוש-לודאש, בישיבת הרב אליעזר דייטש, מחבר ספר דודאי השדה, בבוניהאד ובישיבת הרה”ג יוסף צבי דושינסקי זצ”ל בגאלאנטה. הוא למד כמה שנים באוניברסיטת לוצרן שבשוויץ וקיבל תואר ד”ר. הוא  היה בקי במדעים, דיבר 12 שפות ונודע כבר סמכא בענייני רפואה. עוד טרם מלאו לו ארבעים, היה הרב ידוע כידען מופלג, סיני ועוקר הרים. שמו הלך לפניו גם בעיני זקני הרבנים במדינה.

הרב משה אהרן כיהן כברב ואב”ד בקהילת לוצרן שבשוויץ, משנת תרס”ח (1908) כיהן כרבה של נמש-סאלוק ליד העיר פאפא, אחר כך נבחר לכהן כרבה של טשעטשוביץ שבסלובקיה ובשנת תר”פ (1920) החל לכהן כרבה של באניה (נאג’-באניא, נאדיבינה, באיה-מארה) שבטרנסילוואניה. היה גאון מפורסם בתורתו ויראתו, נואם מזהיר ועמד בראש ישיבה גדולה.

שאלה שכתב בתרס”‘ד הובאה בשו”ת מקדשי השם. בשנת תרס”ט הוציא לאור את הספר בית אברהם ובית דויד והוסיף לו הקדמה והערות. באותה שנה מופיעים חידושים בוילקט יוסף סימן מז בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי”ד (ביקורת על ספר זה מופיע באפיריון, תרפ”ו). בשנת תר”ע ובשנת תרע”ב מופיעות תשובות בתל תלפיות מאת הרב משה אהרן קרויס רב נ-סאלאק. בשנת תרפ”ה מתפרסם בכתב העת המגיד סימן ק דבר תורה לפרשת ואתחנן מאת הרב משה אהרן קרויס אב”ד באיא-מארע שפורסם שנה קודם לכן באפיריון. בשנת תרפ”ו הוציא לאור את ספרו זכרון יוסף על חברו הגביר הרב יוסף ערלנגר שאירח אותו בביתו בלוצרן. בספר שתי תשובות הלכתיות משנת תרפ”ה. בשנת תרפ”ה הופיעה הערתו בספר אוצר החיים בעריכת הרב חיים יהודה ארנרייך הי”ד, בשנת תרצ”ד הוציא לאור את ספרו של סבו נפש אדוני’. תשובתו בעניין “שאלה בגירי עריות אם מותר לקבלם” יצא לאור כקונטרס בשנת תר”צ וחזרה והודפה בספר ירושת פליטה סימן כ”ו. בתשובה זו מברר הרב את האם להתיר את גיורה של נכרית שחיה כמה שנים יחד עם בחור יהודי ממשפחה הגונה ושמר הדת שאינו יכול להיפרד ממנה, והיא מבקשת להתגייר ולהיות כאחת היהודיות הכשרות. ושם בסימן י”ז מופיעה תשובה הרב קרויס בדין קריאה ב”ספר תורה שציינו בעופרת קוים ונקודות”. מספר תשובות שנכתבו לרב מופיעות בספרי אפרקסתא דעניא. בבית וועד לחכמים מתבשרים הקרואים על פרסום “קונטרס כתוב לאמר – שאלה להלכה ולמעשה, בעניין אומר אומרו ומינו סופר ועדים בגט על ידי כתב אשר לפניהם” מהרב הגאון המפורסם מו”ה משה אהרן קרויס שליט”א מבאניא”. בשנת תש”ב מתפרסם בספר דרכי משה החדש, סיפור מאת הרב משה אהרן על אביו. ספריו “מעיין מים” ו”התורה והחכמה” הוכנו לדפוס, אך אבדו בשואה.

ב-1940 גוייסו רבים מהגברים בקהילת באניה לעבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי והוצבו באוקריינה. הצבא הגרמני כבש את העיר בכ”ד באדר תש”ד (19/3/1944). בי’ באייר תש”ד (3/5/1944) הוקמו גיטאות בעיר והיהודים גורשו עליהם בצווי השלטון ההונגרי. המשטרה המקומית חקרה את היהודים בעינויים כדי לגלות היכן הסתירו את חפצי הערך. תושבי הגיטאות גורשו לאושוויץ בשני טרספורטים בסיוון תש”ד (5-6/1944) ושם נספו רובם.

הרב משה אהרן ואשתו הרבנית אסתר בת ר’ ליב אולמן נהרג עקה”ש באושוויץ. כן נספו רבים ממשפחתם ובהם, בתם תרצה עם ילדיה (בן 6 ובת 4), ובנם הבחור ישראל אלתר שנפטר במחנה עבודה בט”ו בחשוון תש”ה. אחיו הרב נפתלי, אחיו הרב יקותיאל עם אשתו דבורה, אחותו ברכה עם בעלה הרב וולף ווינברגר וכל ילדיהם ונכדיהם, אחותו פראדל עם בעלה הרב הגאון רבי אברהם יעקב סופר אב”ד של קהילת טעט ובנם אדוניהו, אחותו רבקה עם בעלה ר’ יצחק ויעדר עם כל ילדיהם.

שרדו את השואה בנם הרב ד”ר אברהם דוד רב בקהילות בטשיקסערעדא, האמנשטאט ובניו-יורק ושני בניו, בתם שרה ייטלה (ליאת) וואלדמן, חתנם הרב חיים אלתר פנט רב בבאניה ובתל-אביב מחבר סדרת ספרי תפוחי חיים ועוד, אחיו הרב אדוניה הכהן קראוס מחבר ספר אדני היד החזקה, אחותו הרבנית ייטל ואחותו הרבנית שרה אונגר.

מקורות לעיון נוסף: חכמי טרנסילבניה, דאס אידישע ווארט שבט תשמ”ה, ספר זכרון לקהילת נאג’-באניה עמ’ 38-40, 42-44. לתיאור קורות קהילת באניה בשואה – ראה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

 

אמר החכם “רבים התחילו בקנייני הטובות, אך החזקים המתמידים השיגוה”.

לכאורה סתירה למה שאומר הגר”א ז”ל (באגרת הגר”א ומקורו במכילתא יתרו) “כל התחלות קשות”. ואם כן היה צריך הדבר להתחלף, ואף מתחלה אף שעדיין לא הורגלו ולא ניסו, מכל שכן לבסוף “כי ההרגל על כל דבר שלטון ” (שם), ובפרט שעבודת השלימות אינו כמו שדן האדם במושכל ראשון, כי צריך להחליף טבעו מכל וכל ולשרשה מעיקרה ולברוא תחתיה טבע אחרת…

רק באמת צריך האדם לעשות מנהיג אחר שינהל כחותיו הנפשיים, אחרת מכמות שהיו עד כה, תחת ממשלת טבעו, וכחותיו הבהמיים. והכחות בעצמם המה כאנשי חייל במלחמה, שלא בהם תלוי המלחמה. אף שבסקירה הראשונה אנחנו רואים אנשים למיליונים מערכים מלחמה זה על זה, ובאמת אין שם רק מלחמת שני ראשים. והטבע הוא רק כח עיוור, כי בלא השכל החוש אינו פועל מאומה, כאשר האדם אינו שומע מה שמדברים אליו בעת ששכלו אינו עמו והוא משוקע ברעיונות. וכן האדם הטבעי החי חיי הפחיתות, אינו משנה שום דבר מילדותו כשיגדל, רק כחותיו מתפשטים, בכמות יותר גדול, אבל לא שהחילוק בין קטן לגדול, בהתחדשות שום כחות חדשים. כן הוא כחות שבנפש האדם, מהקנאה, התאווה והכבוד, אדרבה ברוחניות לא יהיה לו שום עוסק בלעדיהם, כי הם אנשי צבא שלו וכל הרוח חיים שמשיג בהשתמשו בהם בפחיתות, עוד יותר ישיג בהשתמשו ברוחניות; מקנאת סופרים ומתאוות צדיקים, אך טוב. וכן הכבוד אינו דבר שצריך לעקור הכח לגמרי, היינו שלא לעמוד תחת שום הסכמה, אלא אדרבה האדם מוכרח לעמוד, תחת הסכמת הגדולים, תחת הסכמת התורה, תחת הסכמת חז”ל, תחת הסכמת האמת. אף שאין שם מי שמבין זה, צריך לעמוד תחת דעתו, אם ישרה היא, כי מה לו נפקא מינא כיוון שהדבר אמת. כמו פרופיסור גדול שאינו מתפעל מלומר דבר כזה, אף שרופאים למאה אינם מבינים את השיחות-חולין שלו, ואף שאין לו התעודה בידו להראותם מיד.

ובזה נאבדו רוב בני אדם בעולם הזה, מה שאינם יכולים לחיות חיי-השכל, וכולם ככת עוורים שכל אחד ידו על שכם חברו העוור כמוהו… וכל שכן שלא יוכלו לצאת להיות כבדורות אשר לפנינו… ובאמת אין שום חילוק, אם השכל והאמת יורה כך. אף שהוא אחד, ואין לו מכיר, וכולם חיים באופן אחר, וחיי-השכל הינם מדורות אלפיים שנה לפנים, צריך גם כן לחיות חיי השכל, כיוון שכך הוא האמת… וכן בכל דבר אין כי אם השתמשות הכחות בצד האמת, ולא בצד השקר. ואם כן מדוע כל כך מעטים השיגוה?

אך הוא כמו שאמר הגאון רבי ישראל סאלנטר ז”ל בעניין ניסיון העוני וניסיון העושר, כי אף שניסיון העושר הוא ניסיון קטן מול ניסיון העוני, מכל מקום מראה לנו חיי היום יום, כי מצב העושר קשה יותר למצוא השלימות. מפני מה הוא? ואמר הגאון הנ”ל, משל לשני חולאים. הראשון שמחלתו מסוכנת מאוד, רק שדר בכרך, שיש בה רופאים מומחים, והשני שמחלתו קלה, רק שדר בכפר, שהשני מוסכן יותר, ומחלתו הקלה יכולה להתפשט יותר ויותר.

כן בענייננו, ההתחלה, מפני השתוקקות האדם לדבר חידוש, וכח החידוש מושכו, מה שאין כן אחר שנתיישן הדבר ואין עוד חידוש, אז אף שנקל מצד ההרגל והחיים, מכל מקום אין חידוש. והעצה על זה הורונו חז”ל “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים”. ואדרבה, אם שמוע בישן תשמעו בחדש, כי על השכל אינו שולט שום רקבון ועיפוש, כי בכל עת ישיג חדשות כשמביא הדבר אל שכלו. ונובלות שולטות בדבר שאין בו רוח חיים. וההרגל הוא דבר טוב, רק להתרגל שיקל עליו לעשות. אבל התכלית הוא ההרגש והשכל. וזה שהוכיח להן הנביא “ותהי יראת אותי מצוות אנשים מלומדה”.

והאדם צריך לעשות מפני הכרתו האמיתית ולא מפני שעשה אתמול.

וכל דרך מעשה הרגלו הוא בגדר מתוך שלא לשמה יבוא ללשמה. ולכן החזקים המתמידים התחילו לא מפני החידוש, ולא משום תשוקה אחרת, זולת תשוקת האמת. והרחיקו מכל הכחות הזרים, והשכל הוא המתחיל והנותן רוח חיים, והוא המתמיד והמחזיק עד שישיג. אבל אלו הרבים המתחילים, לא השכל התחיל לפתח כחות האמת, רק כח החידוש, או תשוקה אחרת, ולכן כאשר אין לו עוד חידוש, נהרס ונופל. וצריך האדם לבדוק מי המעוררו לעשות, ולהפריד בין השיתוף וההרכבה של הבהמיות מן השכליות, ולהרגיש מי המבקש, האמת או השקר.

ולכן אמרו חז”ל, גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו מיד, ומכבידין עליו בכובד שמירת המצוות, מפני אי הבחינה על מבקשו מי הוא. כדי שיברחו כל הכחות והטבעיות, ויתגייר בשכל זך ונכון. וכן הוא אצל האדם המבקש, שצריך גם כן להתנהג באופן זה; להתנהג בעצמו מתחילה קשות, כדי שישאר רק השכל, ולאחר ההתחלה צריך להודיע מתן שכרן של מצוות וכל מה שיקיים את התורה יותר יוקל עליו הדבר. “טעמו וראו כי טוב ד’ “. ולא יתחלף לעולם העובד עם הבלתי עובד. והעובד יביט בבקורת על המתרשל, כהבטת האדם על אינו אדם. ולכן המבקש שנכנס דרך פתח הצר, שסופו נעשה רחב.

ומעניין זה יש לנו שני הערות חזקות ממגילת רות.

ראשית כל, כח הבחירה, כמה כחו גדול עד שאין שום אמתלאות על האדם. כי “הבחירה” אין לה חוג וגבול. והאדם בענין השלימות משים עצמו כשיריין. מה אני? כמה אני יכול? ובאמת מצינו בתורה, שאי אפשר להאמין לכאורה, שהתורה תובעת מן השיכור, המתגולל באשפה, למה אינו נעשה איש, ושאפשר להוליד ממנו גבוהות (אף שמצינו שרבי שמחה זיסל ז”ל, כאשר לוויה נכרית ראה, היה נאנח, כי ברגע קודם היה אפשר לו עוד להתגייר ולהיות יהודי) ופה מצינו שמנערה נכרית נבנה מלכות בית דוד, משיח אלקי יעקב, שממנו התקווה בזה ובבא. וכן פסק הרמב”ם ז”ל “הרשות נתונה ביד כל אדם להיות כמשה רבינו”.

ובאיכות העניין, דפלא הערה זו, כי באמת ערפה כמו רות חפצה להתגייר, ובחיצוניות עוד הראתה עצמה כמשתוקקת יתירה מרות, כי כך טבע הדבר, מי שבפנימיות אינו שלם, עושה לכל הפחות חיצוניות יתירה. ומכל מקום ערפה שבה אל עמה, ומיד אל אלהיה, ורות דבקה בה. כמו שביאר אדמו”ר זצ”ל זי”ע גבי רות כתיב ותרא כי מתאמצת היא, ולערפה חסרה ה”מתאמצת”. ומחוט השערה זו נעשה הבדל ומרחק משניהן עוד יותר רחוק כמשמים להארץ. כל הדבר תלוי בחוט השערה, כי מה שהדבר יותר גבוה, ישלוט ההפסד עליה בנקל. כמו שמצינו שיש שני מיני שלום. הראשון הנעשה על ידי המלחמה, שמנצח את שונאו. והשני, מה שמתאספים על אסיפה ראשי האומה וקברניטיה, ומה שנעשה על ידי מלחמות וחורבנות של אופן הראשון יוכל השלום השני לעשות החורבנות בהבל פיהם, בדיבור אחד, וכן בצד השלום, בפעולה אחת ולהעמיד קיום העולם על ידי החלטתם. וכן בעניין השלימות, תלוי בחוט השערה ממש.

ואמרו בשם מורינו הרב רבי אברהם (מירער), על הכתוב שאמר לה בועז “הוגד הוגד לי, אשר עשית את חמותיך, ותעזבי אביך ואמך, וארץ מולדתך, ותלכי אל עם אשר לא ידעת”… אף שלכתחלה ראו כולם עוניה ומרודה, ודווקא משם היתה כל הצלחתה. וכן הדבר כך תמיד…

ולכן העיקר אצל המבקש לברר בכובד ראש מי הוא המבקש בקרבו, ואחר כך לידע כי כח הבחירה כל כך גדול בלי גבול, ולשמור כל חוט השערה כי כל העבודה תלויה בזה.

(שיחת מוסר זו נאמרה בידי הרב הי”ד במזריטש ביום ב’ דשבועות שנת תרפ”ה. השיחה נערך ע”י הרה”צ ר’ ירחמיאל שולמן (סלבודקר) הי”ד, והועתקה מחוברת אור המוסר שעדיין לא נדפס, לקובץ “אור תורה ומוסר” (ירושלים, תשכ”ח)).

להשלמת העניין, ראה ביאור הגר”א למגילת רות א,יח:

ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל כו’. הענין, היצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב (ברכות סא.). ורצה לומר, כי היצר טוב אינו יועץ אלא למצוה אבל היצר הרע משיאו לעבירות, ואם יראה שאינו יכול לו מפתהו לעשות מצוה מעוטף כמה עבירות [ועל דרך זה יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש כו’ (סוכה דף נב.), מתגבר שיעשה עבירות, ומתחדש, היינו אם רואה שלא יפתה אותו לעבירה מחדש עליו לפתיהו במצווה ובזה מעטיף העבירה כדרך היצר]. והרוצה לבחון עת בא לידו המצוה אם הוא מיצר הרע או לא, יבחין בעת עשיית המצוה אם אבריו נעים ונדים בע7ת ההיא ובזריזות לעשות המצוה, מסתמא היא מעצת יצר הרע, כי איך יוכל להיות שאברי הגוף הכבדים אשר מעפר יסודם וטבעם לילך אחר תאותם הגופני היורד למטה מטה כטבע העפר יתלבשו רצון לעשות, אין זה כי אם עצת יצר הרע בכדי שילכד אחר כך ברשתו. ואם בחשיקות נפשו הפנימיות להתקרב אל עושהו במעשי המצות, אברי הגוף כבדים ועצלים, אז נראה שמדרך הטבע הוא, ולכן נלבש היצר הרע באברי הגוף ורוצה לעכבם מעשות המצוה. ועל זה גם כן בריש לקיש מתחלה כשנתכוין לעבירה רצו אברי גופו, עד שאמרו במסכת בבא מציעא (דף פד.) ושוור לירדנא בכחו, וכיוון שקיבל עליו עול תורה בעי למיהדר ולא יכול, שכיוון שמצד היצר הטוב קבל עליו עול תורה לכן התחיל היצר לעכב ונעשו אברי הגוף כבדים. ואף כאן אינה יכולה ללכת אחריה, אף שהיא היתה בחורה ממנה, בלת אמיץ בגוף (משלי יג,יד) ויגיעה רבה, אז ותחדל כו’ למנוע אותה מהמצוות, כי הכוונה מצד הטוב הוא.

---

הרב דוד בלייכר (בליאכר) נולד במינסק שברוסיה הלבנה למשפחה של תלמידי חכמים. בנעוריו למד בישיבות שונות. הוא נמשך ללימוד המוסר והיה לתלמידו המובהק של הרב יוסף יוזל הורוביץ זצ”ל – “הסבא מנובהרדוק”.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיע עם ה”סבא” לקייב שבאוקראינה, ושם למד בישיבה שהקים רבו. בתר”פ נפטר “הסבא”, והרב דוד עבר למזריץ’ (מיינדזיז’ץ פודלאסקי) שבפולין והקים שם ובמקומות נוספים בפולין את רשת ישיבות “בית יוסף”, על שמו של רבו שהמשיכה את שיטתו המוסרית. על אף הקשיים הכלכליים נהרו אליהן מאות צעירים, מכל המדינות בפולין החסידית היה בכך חידוש גדול.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה נכנסו הגרמנים למזריץ’ והרסו את כל מוסדות התורה. רוב התלמידים נמלטו לליטא, לשטח הכיבוש הסובייטי, והקימו את ישיבותיהם בעיירה נימצין במחוז וילנה. הרב בלייכר ברח עם תלמידיו לבריסק, שהייתה גם היא תחת השלטון הסובייטי, אך כעבור זמן קצר חזר לעירו, כי כמו רבים מן היהודים שנמלטו למזרח גם הוא היה סבור שמוטב להיות תחת השלטון הגרמני, שאמנם פוגם בגופם של היהודים, מאשר תחת השלטון הקומוניסטי, שאינו מאפשר ליהודים לשמור תורה ומצוות. היהודים בעיר ניסו לשכנע אותו לברוח, אך הוא סירב, כי לא רצה להשאיר את בני עדתו כצאן בלי רועה. הרב המשיך, תוך סיכון רב, ללמד את תלמידיו בישיבות חשאיות שהיו פזורות ברחבי העיר. הרב הצליח לפתוח מטבחים שסיפקו מזון כשר לתלמידים אלו.

כשהוקם הגטו במזריץ’ נעשה הרב למנהיגם של היהודים הנותרים. הוא עודד אותם להחזיק מעמד, ואף הכין אותם לקראת קיום מצוות קידוש השם.

הרב נספה עם בני קהילתו ותלמידיו בכ”ה באייר תש”ב, בטרבלינקה (או מיידנק).

דברי תורתו נדפסו בירחונים שונים, כגון  “אור המוסר“, ביטאונם של ישיבות “בית יוסף” בישראל ובפולין. בשנת תש”ל לוקטו שיחות המוסר שלו לספר “דברי בינה ומוסר” בסוף הספר נוסף קונטרס “חסדי דוד” על תולדותיו ותולדות ישיבות נובהרדוק.

מקורות: ויקיפדיה, אתר זכור, רבנים שנספו בשואה (ישנם מקורות רבים נוספים על תולדות הרב ועל משנתו החינוכית).