כל אחד מישראל צריך ומחויב להוריש ולהנחיל את התורה לבניו אחריו, על פי חנוך והדרכה טובה וישרה / הרב מנחם מנדל זלמנוביץ הי"ד
מקום שיפול העץ שם יהא פירותיו (עבודה זרה ל"א).
אם אנו רואים עץ יפה-ענף נחמד למראה ופריו יתן בעתו וטוב למאכל ולא ימיש מעשות פרי, צריכים אנו להתבונן על המקום שנטוע בו וגדל העץ הטוב הזה. אם הוא מקום זרע וגזע העץ ושורשו פתוח אלי מים זכים וטהורים, נובעים ומפכים יוצאים ובאים סביבות מטעו, זה המקום גרם להעץ לתת כוחו וליחו להאריך דליותיו, להרחיב פארותיו ולשלוח שורשיו ולהוציא פרי ברכה המשמחים אלקים ואנשים.
האדם הוא כמו עץ השדה. אם אנו רואים איש מצוין בתורה וחכמה ובמדות טובות וישרות, עלינו לשום עין ולהביט אל מקבת בור נוקרו ומקור מחצבתו. אם האיש הזה נולד, נתגדל ונתחנך על ברכי אבות ישרים, פאר מקדשים, רמי המעלה והיחס, הנה המדות הטובות וכל מילי מעליותא שמצטיין בהן, מוטבעות ומושרשות בו משחר טל ילדותו, וכה נתחנך עד שבא בימים, ואחר כך הולך הוא בעצמו ומשתלם בדרך התורה והאמונה ועושה פרי ברכה, עד שמשריש את הנטיעים הטובים והפוריים האלה בזרעו אחיו מדור דור.
ומה יפה בזה מליצת חכמינו ז"ל על הפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא", אם נאמר 'תמר' למה נאמר 'ארז', ואם נאמר 'ארז' למה נאמר 'תמר'? אילו נאמר 'תמר' ולא נאמר 'ארז', הייתי אומר, מה תמר אין גזעו מחליף, אף צדיק חס ושלום אין גזעו מחליף, לכך נאמר 'ארז'. אילו נאמר 'ארז' ולא נאמר 'תמר', הייתי אומר, מה ארז אין עושה פרות, אף צדיק חס ושלום אין עושה פירות, לכך נאמר 'תמר' ונאמר 'ארז' (מסכת תענית כה: ובבא בתרא פא:).
הצדיק שמגודל מנעוריו בבית אבותיו גדולי התורה ויראה ומושפע מחכמתם ויראתם משחר טל ילדותו, דומה הוא:
א. לארז בלבנון (מקום מכובד מלא ארזים גבוהים ואדירים), שהוא מתקיים באישותו במראיתו וצביונו, אף הצדיק שהוא נטוע מנעוריו בן "ארזי הלבנון אדירי התורה" ושתול על פלגי מי החכמה והדעת, עומד ומתקיים בצביונו ואישותו ועושה פרי ברכה.
ב. דומה לתמר בקיום מינו – שהם בניו הדומים לו בתורה וחכמה, שהשפיע ואצל מהוד חכמתו ויראתו גם על הבאים אחריו.
והולך הכתוב ומבאר: מה שהצדיק דומה לארז בלבנון, שהוא מתקיים באישותו משום "שתולים בבית ד' ", שהצדיק שתול מנעוריו בבית ד', מלא תורה ויראת שמים (וכמו שאמר יעקב "אין זה כי אם בית אלקים"). ונגד מה שכתוב "כתמר יפרח", שמשאיר אחריו בנים כיוצא בו, משום "בחצרות אלקינו" שהיו תמיד בחצרות אלקים על כן "יפריחו", שזוכה הצדיק להעמיד דור ישרים וזרע ברך ד' (ומה שאמר תחלה "בית" ואחר כך "חצר", הוא על דרך המליצה, שהדורות מתמעטים והולכים במעלות התורה והיראה, על כן הדור הראשון דומה במדרגת 'בית', והדור השני והשלישי במדרגת 'חצר' שממנה באים להבית). ואחר כך מסיים "עוד ינובון בשיבה", שהתורה נותנת כוח ומוספת חיים ללומדיה ונוצריה על פי מסורת אבות מאחד לשני עד שזוכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ומצוות. וכמו שבאה דרשתם ז"ל (סוף קדושין) על הפסוק "שהתורה עומדת להם בילדותם ונותנת אחרית ותקוה בעת זקנותם. בילדותם מה הוא אומר "וקווי ד' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים", בזקנותם מהו אומר "עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו". עיין שם.
ועל פי דברינו אלה יתבאר מאמר הגמרא (בבא מציעא פה.) "כל מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין התורה פוסקת מהם עד עולם, שנאמר 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך' וגו' 'מעתה ועד עולם', מכאן ואילך התורה מחזרת על אכסניה שלה" עד כאן לשונו.
ולכאורה הוא נגד המשנה דאבות (פרק ב משנה י"ב) "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך", וכן דברי הגמרא (נדרים פא.) "מפני מה אין מצוין תלמידי חכמים מבני תלמידי חכמים, אמר רבי יוחנן שלא יאמרו תורה ירושה היא להם", וכו', עיין שם.
אלא כוונת חז"ל היא פשוטה, דכל מי שהוא תלמיד חכם, כל תקוותו היא לראות גם את בנו כאחד הגדולים בתורה ויראה, ועל כן מחנכהו משחר טל ילדותו בדרך התורה והאמונה ומשגיח עליו תמיד בעינא פקיחא עד היותו בתור אדם המעלה, וזה נעשה לבנו כדבר טבעי ללכת בדרך זו שהלכו אבותיו. וכמו כן מושרש בליבו החנוך הטוב, עד שגם הוא מחנך את בנו (שהוא דור שלישי) בדרך התורה והיראה כמו הוא עצמו מושפע מאבותיו; וההרכבה הזאת הולכת ונמשכת בהשפעה גדולה ומרובה בלי הפסק וחוזר חלילה בדורות הבאים, וממילא נעשה "שהתורה מחזרת על אכסניא שלה"; וזהו שאמרו "מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בתו תלמיד חכם" ששלשה דורות זה אחר זה השתדלו להשריש מאחד להשני את התורה והאמונה, עד שנעשה זאת להם כדבר טבעי מלידה ומבטן, אז משום חזקה כזאת (שבתלתא זימני הוא חזקא לכולי עלמא) הנה התורה לא תפסוק מהם עד עולם. ודברי חז"ל אינם בתור הבטחה גמורה, אך בתור עצה טובה לעשות חיזוק בשמירת התורה "שתהא מחזרת על אכסניא שלה" דווקא באופן זה.
ועל כן מצינו כתובות (סב: ובבא בתרא נט:) שקרא רמי בר חמא עליה דרב הושעיא בנו של רבי חמא בר ביסא (שראו זה את זה, כפירוש התוספות שם) את הפסוק "והחוט המשולש לא במהרה ינתק", דבתלתא זימני (שלשה דורות הרואים זה את זה) הוא חזקה טובה לקיום התורה גם לדורות הבאים אחריהם, משום שנעשה להם כדבר טבעי ונמסר מאבות לבנים ולא במהרה ינתק, כי באופן זה "התורה מחזרת על אכסניא שלה" כמבואר.
ובזה תתבאר דרשתם ז"ל על הפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך" וגו', כל המלמד את בן-בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני כו' (קדושין ל'.), שהכוונה גם כן כנ"ל, דאחרי ששלשה דורות זה אחר זה מלמדים ומשפיעים את דברי התורה איש מפי איש על פי קבלה ומסורת אבות, דומה כאילו קבלוה מהר סיני עצמה, ומכאן ואילך שוב אינה פוסקת מהם, כי נעשה להם כדבר טבעי.
ודברי חז"ל אלה יש להעמיס במה שאמר משה רבנו לישראל: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", דחשיב גם כן שלשה דורות הרואים זה את זה (כפירוש התוספות הנ"ל), להורות לנו שקבלת התורה על פי מסורת אבות הבאה כדבר טבעי ומושרש בלב לומדיה, היא בשלשה דורות רצופים, ואז תקווה טובה שאינה פוסקת גם מדורות הבאים, משום שהתורה מחזרת על אכסניא שלה.
וזה פירוש הכתוב: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", רצה לומר שהתורה תהיה לקהלת יעקב, כמו ירושה ונחלה שמורישים האבות לבנים, כך כל אחד מישראל צריך ומחויב להוריש ולהנחיל את התורה לבניו אחריו על פי חנוך והדרכה טובה וישרה, שבזה ישריש את התורה והאמונה בלב בניהם עד שנעשה זה לדבר טבעי, ואז הבנים האלה יחנכו גם את בניהם אחריהם, וחוזר חלילה מדור לדור, ממש כמו 'ירושה' ונחלה ההולכת ובאה מאבות לבנים. וניחא גם הלשון שאמר פה 'מורשה' (לשון מפעיל) ולא 'ירושה'? משום דהתורה איננה כמו 'ירושה' דעלמא הבאה ממילא מאבות לבנים (ועיין שם בפירוש הכוה"ק מה שכתב בדיוק הלשון), אך 'מורשה' (לשון מפעיל, כמו "המוריש לבניו" וכדומה לאלו הלשונות הנמצאים בש"ס), שצריכים האבות להשתדל מצדם הרבה להוריד את התורה לבניהם מדור דור, ואז תהיה מורשה לקהלת יעקב ולא תפסוק לעולם.
(מחזה אברהם, התחלת פרק א: דור ישרים)
הרב מנחם מנדל זלמנוביץ (/זלמנוביטש /זאלמאנאוויץ /זלמונוביץ) (1872-1942) היה מורה צדק וחבר ועד הרבנים של וילנה, היה תלמידו של הרב הלל מיליקובסקי מסלאנט. הוא היה בנו של הרב אברהם אבלי, שהיה בן בתו הרב שלמה זלמן שפטלביץ אב"ד בעיר טשערקוב (פלך מהילוב) במשך כחמישים שנה.
בנו, הרב ד"ר הלל למד בבית המדרש לרבנים בברלין, אחר שנשא לאשה את ברכה בתו של רב ואב"ד בעיר גלובקה (גלוּבּוֹקי, במחוז לווילנה), הרב יוסף כ"ץ, התגורר בגלובקה, וכיהן שם כרב במשך מספר שנים.
בשנת תרס"ב הוציא לאור בווילנה הרב מנחם מנדל את ספרו "זכרון הלל", ובו כתב על תולדות רבו, הרב הלל מיליקובסקי מסלאנט.
בשנת תר"ע ערך והוציא לאור בווילנה את הספר "קונטרס תשובה כהלכה", הכולל את תשובות רבני וילנה לשאלת חזקת הרבנות הבאה בירושה.
בשנת תרע"ג הוציא לאור בווילנה את הספר שו"ת 'חיי יעקב' מאת הרב חיים יעקב לנדא ממאהליב והוסיף הקדמה לספר.
בשנת תרע"ד הוציא לאור בווילנה את ספרו "מחזה אברהם" ובו הספד על אביו.
בשנת תרפ"ז כתב הסכמה לספר "ברית אליהו" מאת הרב קלמן אליהו אב"ד צ'נסטחוב.
בשנת תרפ"ח הוציא לאור בניו יורק את ספרו "דרשות לבר מצוה", הכולל דרשות ביידיש, באנגלית ובעברית. מהדורה נוספת יצאה לאור בשנת תרצ"ה.
בשנת תרפ"ח נמנה על החותמים באסיפת הרבנים וראשי הישיבות בווילנה, ובהם גם הרב חיים עוזר גרודזינסקי, הרב חנוך הענך אייגש הי"ד, הרב מאיר באסין הי"ד, הרב דובער פילובסקי (פילאווסקי) הי"ד, הרב זאב סגל הי"ד, הרב שמעון טאפ הי"ד, הרב שמואל פריד הי"ד, הרב משה קרליץ הי"ד, לעורר את יראי ה' להתארגן ולהצביע בבחירות להנהגת הקהילות בגלילות מזרחה של ליטא.
בסביבות שנת תרע"ט, ושוב כעבור מספר שנים, יצא לאור בניו יורק, ביידיש, ספר דרשותיו "דרשות פאר אלע".
בשנת תרצ"א (1930) כתב הסכמה לספר "חיי עולם נטע" מאת הרב נתן נטע אולבסקי.
בתאריך ב' בניסן תרצ"ב (08.04.1932) פרסם הרב מנחם מנדל בעיתון "דאס ווארט" את המאמר "הרה"ג ר' רפאל יצחקין ז"ל", לזכרו של קרוב משפחתו וידיד נעוריו.
בשנת תרצ"ג כתב הקדמה לספר "ישועות שמשון" מאת הרב ישעיהו שמשון ש"ס.
בספר "דורשי ציון בפועל", נמנה הרב זלמנוביץ ברשימת הרבנים שתמכו בישוב ארץ ישראל ובעבודה החקלאית. ובספר הציונות הדתית, חלק א, הוא נמנה עם הרבנים חובבי ציון שלא היו מאורגנים במזרחי.
מחבר "חנוך המדות", שנועד לחנך את בני הנעורים במדות טובות וישרות, יצא לאור עם הספר "שלחן ערוך לילדים" (ניו יורק, תרפ"ז).
הוא ערך את הספר "מוצל מאש" (וילנה תרצ"א) הכולל את כתבי היד של הרב דניאל מהורודנא בעל 'חמודי דניאל' שהיו גנוזים במשך כמאה וחמישים שנה. בהקדמתו לספר כתב הרב זלמנוביץ על חשיבות הפצת כתבי חכמי ישראל ושימורם: "במפלאי כוחות האדם ותכונתו, ששם וחק יוצר העולם, נוכל למנות גם זאת: שהוא קובץ על יד ומאסף כל סגולות עתיקות ויקרות ושומרן מאבדן וכליון. הסגולות העתיקות והישנות למיניהם חביבות עלינו עד למאד, בשימנו עין עליהן לדעת ולהבין טיבן וערכן חשיבותן וחביבותן. חוקרי קדמוניות בכל תקופה ותקופה ומדור לדור, מחפשים בכל שכיות החמדה וגנזי מטמונים אחר הסגולות העתיקות הנמצאות שם לדרוש ולחקור את התועלת רבת הערך המביאות להאדם בכלל. אחת מהסגולות היקרות והחביבות בעיני החכמים וחוקרי קדמוניות הם הכתבים של גדולי חכמי התורה והתושיה שנשארים אחריהם בכל חכמה ומדע, עזובים והפקר כמדבר, באין גואל ומרחם עליהם. ואלמלי שנאספו למקום המשתמר כבר אבד עליהן כלח והיו לברות לשני התולעת ומאכל לעש. כתבי יד מחכמי חרשים ונבוני לחשים ארזי הלבנון אדירי התורה שבכל דור ודור, בשעה שהמה מתגלים בזהרם ונראים על פני חוץ, מאירים את עינינו בתורתם וחכמתם כשמש בצהרים, ומשמחים לנפשנו ונפש החכמים המבינים הקוראים את דבריהם ומעמיקים בהם".
הרב ומשפחתו גורשו לגטו וילנה. הרבנית ובנם הרב ד"ר הלל זלמנוביץ ומשפחתו נחטפו והובלו לגיא ההריגה בלוקישקי-פונאר, שם נרצחו ביום כ"א בסיון תש"א. (באוצר הרבנים, 5287, כתב שנספה בשואה בשנת תש"ג).
בזכרונות של מר ז' קלמנוביץ הוא מספר על הוראה שנתן יעקב גנס, קומדאנט (=מפקד) הגטו, לשוטרים היהודים למסור ארבע מאות זקנים ונכים, בגטו אושמינה ולמסור אותם להשמדה, על מנת להציל בכך את היהודים שנותרו בגטו. בעקבות אקציה במחוסרי תעודות עבודה ('התעודות הצהובות') בגטו וילנה, יצא הרב מנחם מנדל זלמנוביץ, עם הרבנים דובער פילובסקי, יצחק קורניקס וגוסטמן להבהיר לגנס כי לפי דין תורת ישראל אסור להסגיר לרשות יהודי סתם על שום היותו יהודי, בלא שנחשד על עבירות שעבר עליהם באופן אישי. לכן, על פי הדת היהודית, אסור לו להענות לדרישת הגרמנים ולברור יהודים ולמסור אותם לידי הגרמנים. גנס הצדיק את השתתפותו במיון ובהסגרת מספר מועט של יהודים, בנימוק שבכך הוא מציל את כל השאר ממוות. אך הרבנים ציטטו את הרמב"ם הכותב "וכן אם אמרו להם עכו"ם: תנו לנו אחד מכם ונהרגנהו, ואם לא נהרוג כולכם – יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל" (הלכות יסודי התורה, פרק ה הלכה ה).
בהיותו היחידי מכל משפחתו, היה הרב מתארח אצל שכניו, משפחת תנחום. ופעם אמר להם בחורף תש"ב: "אינני מבין מה רוצה ממני קומנדאנט הגטו מר גנס. הוא בא אלי ושואלני האם מותר למסור יהודים נכים, זקנים וחולים לגסטאפו, תמורת הבטחה שבזה יחוסו על יהודי הגטו. הוא רוצה ממני היתר למסור יהודים להורג, כדי להציל אחרים את הצעירים והבריאים הנמצאים בגטו. אמרתי לו: איך תבקש ממני להתיר דבר שאסרה התורה, האינך יודע שאין להבדיל בין דם לדם, בין זקן לצעיר? הבאתי לפניו את דברי הפוסקים, הרמב"ם והאחרונים, אך הוא בשלו – היתר הוא מבקש! אינני מבין על שום מה בכלל נחוץ לו ההיתר? האם בלעדיו לא יובל לבצע מה שהוא רוצה. תמיהני!".
הרב מנחם מנדל ניספה בשואה בגיא ההריגה בפונאר. הי"ד.
