תורתך לא שכחתי

"הנסתרות לה' א-להינו" (דברים כט,כח). בענין גודל החיוב לחנך בניו על פי התורה והיראה, שמעתי לומר על פי מה דאמרינן בש"ס (שבת קי"ט:) העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. ושמעתי לבאר, שהנה יעקב אבינו עליו השלום אמר (בראשית מט,ג) "ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני", הרי שבן נקרא "כח", וצריך כל אדם לראות שיהיו כל בניו יראים ושלמים. וזו הכוונה, העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו, דהיינו שכל בניו המה יראי ה', אז קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה.

ובחתם סופר פירש את הפסוק "הנסתרות לה' א-להינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת". דהיינו, אין מופת חותם לאדם לדעת אם הוא ירא ה' באמת, רק אם מגדל בניו לתורה ועבודה. וזו הכוונה, "הנסתרות לה' א-להינו", דהיינו, שהקב"ה יודע מחשבות אדם וכל הנסתרות, והוא יודע מיהו ירא ה' באמת. "והנגלות לנו" שהוא ירא ה', "ולבנינו" לעשות את כל דברי התורה הזאת. דהיינו, כשמגדל בניו לתורה ועבודה זו ראיה נאמנה מוכחת שהוא ירא ה', שאם לא כן, לא היה מגדל את בניו לתורה ועבודה.

ובזה ביאר הרמב"ן את המקרא (בראשית יח,יז-יט) "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו'. כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" וגו'. ובזה אמרתי לפרש את הפסוק (שם ו,ט) "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" וגו'. שהכוונה, שמתולדותיו של נח מוכח שנח איש צדיק תמים היה. ולפי זה שמעתי מגיסי, הרב הגאון מורינו ורבינו הרב זלמן ליב שפיץ ז"ל, לבאר מאמר חז"ל (ברכות כ"ח.) כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, ש"תוכו כברו" היינו, שהתוך של האב הוא כברו, כבנו ("בר" בארמית הוא בן), שמכח הבן מוכחת מעלת האב, שכשהבן הולך בדרך טובים מחמת חינוך האב, אות היא לו שתוכו של האב הוא בשלימות הראויה.

וזה יש לרמז במאמר חז"ל (בבא מציעא צ"ז:) מטבע של אברהם אבינו עליו השלום היה זקן וזקנה בצד אחד ובחות ובתולה מצד השני. דהיינו, שהבחור והבתולה שבצד זה מעידים על הזקן והזקנה, ואז הוא תפארת לזקן ולזקנה.

(הובא בספרו של אחיו הרב משה סופר הי"ד "יד סופר", פרשת ואתחנן).

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו' ושפטו את העם משפט צדק. צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשתה את הארץ" (דברים טז,יח-כ). יש לפרש, שאמרו חז"ל (בבא קמא קי"ט.) כל הגזול את חברו שווה פרוטה כאילו נוטל נשמתו. ובעני כתיב (משלי כב,כב-כג) "אל תגזול דל כי דל הוא, כי ה' יריב" וגו', וממילא על ידי שופטים שמקיימים "צדק צדק תרדוף", ואין אחד עובר לא בגזל עשיר ולא בגזל עני, "למען תחיה", ומדה טובה מרובה בשכרו זוכים לאריכת ימים.

(יד סופר, פרשת שופטים).

"עשיתי ככל אשר ציויתני" (דברים כו,יד). ברש"י והוא ממתניתין (מעשר שני ח,יב) שמחתי ושימחתי בו. יש לפרש, כמה פעמים נותנין צדקה או מפני המצוה, או מפני ההכרח, או מפני היראה שלא יענש, ובפרט תרומה ומעשר שאם לא יתן חייב מיתה על הגזל באכלו אותו, וכדומה. אבל יש ששמח מאוד אם רואה שהמקבל ממנו שמח במתנתו ומקובל אצלו אז הוא הנותן שמח מאוד בזה. וזה יש לפרש הכוונה "שמחתי ושימחתי בו", שמחתי במה ששימחתי אחרים. והנה זה נגד טבע בני אדם כדרכם בחסרון ממונם עצבים והוא שמח בזה, לכן מתפללין "השקיפה" וכו', ובמדרש כל השקפה לרעה רק השקפה זו לטובה, בזכות המעשרות מהפך לטובה, בזכות שעשיתי נגד טבעי להיות עצב בזה ואני שמח כן תעשה שתהפוך השקפה מרעה לטוב לנו, אמן.

(יד סופר, פרשת כי תבוא)

הרב שמואל חיים סופר הי"ד, בנו של רבי שמעון סופר הי"ד אב"ד ערלוי (אגר, הונגריה) ושל הרבנית אסתר מלכה ע"ה, כיהן כרב בקהילת זאגרב-אגראם (יגוסלביה). הרב שמואל חיים ואחיו הרב משה הי"ד אב"ד ערלוי הוציאו לאור את מהדורא תליתאי של ספרו של החתם סופר "תורת משה" על התורה (תרע"ג-תרע"ד). דבריו ומכתבים אליו הובאו במספר ספרים (ובהם "התעוררות תשובה" מאת אביו, "יד סופר" מאת אחיו, שו"ת "דברי סופר" (סי' ז) מאת אחיינו, שו"ת "בית ישראל" (לנדא) א סי' קס"א, "רבי שמעון חסידא", ועוד).

לאחר פטירת אמו כתב את המכתב הבא, (המודפס בספר "הדרת קודש", מאת הרב יוסף הכהן שווארץ הי"ד, גרוסוורדיין תרצ"א, עמ' 70).:

ב"ה יום ג' תצא ה' אלול תרצ"א לפ"ק אגראם יצ"ו.

בימי הרחמים, יכתב לאורך ימים; ובחודש הסליחות יחתם לשובע שמחות; כובד אהובי מחו' וידיד נפשי הרה"ג וכו', נרו יאיר ויזרח, יציץ ופרח, נסי"ע. מאז אשר קרה לנו בעוונותינו הרבים האסון הנורא, כי לקח ה' מאתנו, את אמינו הצדקת מ' אסתר מלכה ע"ה (בת הגאון המפורסם מו"ה זלמן שפיטצער זלה"ה מוויען) וכו'. ואח"כ קמנו מהתפלש בעפר לא הייתי בקו הבריאות, ולכן איחרתי עד עתה, וכו' וכו'. ובעיקר הדברים מה לי להוסיף הלא הכל גלוי וידוע לפניו, הכי קרא שמו צפנת פענח, שכל מילי דטמרין ליה גלייה. ואזכיר רק מה ששמעתי זה כבר מכבוד אאמו"ר הגאון הצדיק מו"ה שמעון סופר שליט"א (האבדק"ק ערלויא יצ"ו) בהא דאמרו חז"ל (ברכות י"ח) כל הרואה את המת ואינו מלוהו חרף עושהו. ואם הלואהו עליו הכתוב אומר "מלוה ה' חונן דל" (ועיין פירוש רשי"י ובמהרש"א). והביאור, כי כל חסד שעושים אינו מלוה לה' כי מקוה לתשלום מאדם שישלם לו חטיבה מול חטיבה. אבל מה שעושים למתים הוא רק על בטחון כי ה' ישלם פעולתו ושכרו מאתו. וזהו שאמר "מלוה ה' חונן דל", שהמחונן את המת הנקרא "דל" הוא מלוה לה', כי החונן לי אפילו לעני שבעניים יוכל לצפות שיצטרך פעם אחת לטובתו. ונכון. ומצאתי אחר כך הדבר בכתב סופר (אמור). ומה נעמו דבריו שם למה דרשו חז"ל זה על מלוה המת, הלא הקוברו ומלבישו הוא טורח יותר מללוותו? אלא דהנה הש"ס סנהדרין מ"ו מסופק אם קבורה יקרא דחיי או דשיכבא, או משום דחיי שלא יראהו מוסרח (ועיין בפירוש רש"י וחידושי הר"ן שם ביאר הדבר). ומסיק הש"ס משום ביזיוני דחיי. עיין שם. ולפי זה קבורה והלבשת מתים אינו חסד של אמת, דהא ביזיון הוא לחיי אם לא יעשו לו ככה, אבל המלוה את המת לפי כבודו כדאמרו חז"ל במגלה שיעור המלווים לפי תורתו זה אינו משום כבוד החיים רק כבוד המת. ולכם אמרו חז"ל רק על המלווה את המת "מלוה ה'" כי אין לו לחי שום טובת עצמו רק לטובת המת. ודברי פי חכם חן (ועיין עוד בפרשת בהר מה שאמר על מאמר חז"ל מה הוא קובר מתים ומנחם אבלים אף אתה וכו'). ואסיים מעיין הפתיחה וכו'. הקב"ה ימהר לקבץ פזורינו, ומן הגלות המר יוציאנו, ויאמר "די" לצרתינו, ייחיש לגאלינו גאולת עולמים בקרב הימים. אמר כן יהי רצון, ידידו מחו' הדוש"ת בלונ"ח ומברכו בכתיבה וחתימה טובה,

הק' שמואל חיים סופר

הרב שמואל חיים סופר נספה באושוויץ עם רבים מבני משפחתו הרחבה ובני קהילת ערלוי, בכ"א בסיוון תש"ד. הי"ד.

ועתה באתי להשיב על הטענה השנייה מהמתנגדים לעליית ארץ ישראל וישובה היות שאומרים, שגאולה העתידה תהיה בדרך נסי, אין לנו לעשות שום פעולה בדרך טבעי לזה וטוב לישראל לסבול אורך הגלות, שאין לנו להשען רק על אבינו שבשמים כמו שנ"ל לעיל בריש דברינו.
הנה הדעת מכרעת כי שני הדרכים הנ"ל דרך נסי או דרך טבעי הם דרכי ה' ואין להחליט לא לכאן ולא לכאן כי הלא אם נראה מראש צורים בנוי העתיק יומין הלזה נמצא ששני הדרכים כבר היו לעולמים בדורות אשר לפנינו, שהרי גאולת מצרים שהיתה על ידי משה רבינו עליו השלום, היתה בדרך הראשון בנסים ונפלאות גדולות ועצומות וגאולת בבל ע"י עזרא הסופר, היתה חבויה בערפלי הטבע על פי פקודת מלך כורש ורצון העמים, אשר נתנו ידם לעזור לעולי בבל ככתוב בספר עזרא (א, י) "וכל סביבותיהם חזקו בידיהם בכלי כסף בזהב ברכוש ובבהמה ובמגדנות לבד על כל המתנדב" (ויש ללמוד לכאורה מזה שזה אינו בכלל האיסור קבלת צדקה מאחרים אינם יהודים המבואר ביורה דעה סי' רנ"ד, עיין שם ברמ"א סעיף ב' ובשו"ת אבני צדק חלק אורח חיים סי' יד, ובשו"ת זכרון יודא חלק אורח חיים סי' נ"ו נ"ז) הרי לפנינו גם דרך השני לגאולה ובנין בית במהלך טבעי, ואם כן איפוא ידענו, כי השני דרכים המה דרכי ה' הישרים. ואל יהיה דרך השני קל בעינינו, כי מלבד שכתוב ומפורש בחגי (ג,ט) "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מהראשון" כלומר, בית המקדש שנבנה על ידי עזרא הסופר עליו השלום, עוד מצינו בש"ס מפורש במסכת יומא (ט ע"ב) על הקרא בשיר השירים (ח,ט) "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז"; אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו (עיין בשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה סי' ר"א מה שכתב בעניין) עכשיו שעליתם כדלתות (שער שיש בו דלתות פותח אחד וחברו סוגר, כך עליתם לחצאין רש"י) נמשלתם כארז שהרקב שולט בו, וכתב שם המהרש"א בח"א, שהיו צריכים חומה בירושלים, מפני שלא עלו כלם והיו בה אנשים מעט להשמר מפני אויבים ואם היו עולים כלם היתה הנבואה נשארת אצלם ועכשיו שלא היתה עלייה כללית נסתלקה הנבואה מהם. עיין שם. ויותר מפליא מה שאיתא שיר השירים רבה ע"ז בפסוק הנ"ל וזה לשון המדרש: "אם חומה היא אלו ישראל עלו חומה (כולם) מן הגולה לא חרב בית המקדש פעם שנייה". עד כאן לשון המדרש, רק כי לא עלו רק מ"ב אלף ג' מאות וששים ככתוב בספר עזרא (ב,סד). בוודאי גם אז נמצאו בעמנו דעות מתנגדות לגאולה כזו ולכן מאנו לזוז ממקומם עד שיעשה השם נפלאות בארץ. וראה מה שכתוב בסידור בית יוסף אצל תפלת אמת ויציב, וזה לשונו: "כתב בסה"י, שמעתי שזה השבח של אמת ויציב שלחו בני הגולה שהיו רחוקים מירושלים ולא היו בבבל ושלח עזרא אחריהם ולא רצו לעלות באמרם, שיהיו עתידין להגלות פעם אחרת ובית המקדש עתיד להחרב, טוב לנו לעמוד במקומנו ונעבוד את ה' – וכדי שלא יחזיקו אותם באנשי רשעים חלילה, כתבו להם זה השבח הגדול". עכ"ל. ובאמת נהפוך היה, כי הם גרמו לחורבן, במה שלא עלו כמו כמו שנ"ל בשם המדרש. (וידוע מגדולי ישראל (עיין בספר ש"ץ ח"א דף צ"ח) שאמרו על גזירת תתנ"ו שנהרגו צדיקי עליו לאלפים, שגזר דינם היה בחטא שלא רצו אבותינו לעלות לבית שני בימי עזרא) כאשר בימינו אלא לא כל הדעות שוות, ויש מימינים ומשמאילים, וכל אחד ואחד כוונתו לשמים, לכן לא יפול לבנו אם ימצאו בקרבנו עוד הרבה דעות המואסים בדרך השני, דרך טבעי, אשר דרך חול יקראו לו ויבחרו בדרך הראשון, אשר דרך הקודש יקראו למו, כי אלמלי היה הדבר תלוי בדעותנו או בבחירתנו – כולנו היינו מסכימים לזה, כי בוודאי גדול ונעלה בערכו.
והאמת אגיד ולא אכחד, שגם מש"ס מבואר לכאורה, שהדרך שנגאלו בו בימי עזרא היתה במעלה פחותה לעומת הגאולה הראשונה, שהיתה במעלה עליונה בנסים ובנפלאות וביד רמה, כמו שאמרו רז"ל (ברכות ד' ע"ב) כתיב (שמות טו,טז) "עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית", עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה, עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה, מכאן אמרו חכמים ראוים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון (לבוא ביד רמה, רש"י) אלא שגרם החטא (ולא הלכו אלא ברשות כורש, רש"י). ע"כ. הנראה בעליל מזה, שגאולת עזרא היתה במעלה פחותה נגד דרך הגאולה הראשונה.
אמנם ראיתי להעיר, על מה שיתעורר כל מעיין, דרש"י ז"ל כאן לא פירש מה היה חטאם, רק במסכת סוטה (דף ל"ו ע"א) כתב: "אלא שגרם חטאם של ישראל בימי בית ראשון ונגזר עליהם שלא יעלו אלא ברשות וכו'". עכ"ל. לפי עניות דעתי פירושו של רש"י ז"ל בזה נפלא, וכי בעבור שחטאו בבית ראשון יענשו לדור דורות? אחרי דרישות וחקירות רבות מצאתי בהגהת יעב"ץ ז"ל על הש"ס שם שהעיר גם כן על זה, ופירש שלא כדברי רש"י, ורצה לומר שהחטא היה באותו דור עצמו שנשאו נשים נכריות. עד כאן. הנה אספקופה הנדרסת אני תחת כפות רגליהם הקדושים ואחרי מחילת כבוד תורתם, דבריהם בזה מפליאים ביותר, דלמה לנו לומר טעמים מחוכמים יותר ממה שמצינו סדברי רז"ל בתלמודנו אשר כל דבריהם ברוח הקודש ומקבלת אבותם נאמרים, הלא גמרא מפורשת היא במסכת יומא הנ"ל שחטא גדול היה שם במה שלא עלו כחומה, כלומר, שלא היתה ביאה כללית, שהרבה מהם נשארו בבבל כמו שנ"ל, שאלמלי עלו אז כל בני בבל וגם לרבות משאר מקומות, כחומה, היו נמשלי ככסף שאין הרקב שולט בו ולא היה הבית נחרב כמו שנ"ל, ולא אבו כולם לשמוע לעזרא הסופר ע"ה, אשר מיועד היה להיות ממקדישי אל, כמו שאמרו רז"ל במסכת סנהדרין (דף כא ע"ב): "תניא רבי יוסי אומר ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו אלמלא קדמו משה", ועזרא הסופר היה עומד על המשמר, כדי לעזור אותם לבוא ממדינה נכרית בעל מאדם אל ארץ אבותם, ארץ ארש ה' דורש אותה תמיד. רבים מאנו ללכת אז ארצה ישראל, באמרם, כי גאולה העתידה מוכנת להיות "רק" בדרך נסי ואין לנו לעשות צעדים טבעיים לזה, ועל זה כוונו רז"ל באמרם, שהחטא גרם, כי ביאה זו לא היתה ביאה שלימה.
וראה מה שכתב הגאון בעל אהבת יונתן ז"ל בהפטורת עקב על הקרא (ישעיה נ,ו) "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים", פירוש שנתווכח הנביא עמהם למה לא עלו מן הגולה כמו עזרא וסייעתו וסבלו צרות מן הכותים כמבואר בעזרא "והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה" ואפילו הכי בנה את בית המקדש ועשו והצליחו. וזה רמז באמרו "גוי נתתי למכים" ולמה לא עליתם מן הגולה. עד כאן לשונו.
הרי לפנינו שגם הנביא הוכיח לדורו בתוכחה מסותרת על מה שלא מסרו נפשם על בנין הבית ועל ישוב ארץ ישראל.
הן אמת שאחרי כותבי זאת מצאתי בזוהר הקדוש פרשת פקודי (דפוס וילנא בדף רל"ט ע"א, וכן בזוהר הקדוש פרשת כי תשא) כמו שכתב הגאון יעב"ץ ז"ל הנ"ל וזה לשון הזהר: דלא הוא לון פריקא (אמיתית אצל עזרא) וכו' בגין דגרים ההוא חובה נשים נכריות וכו'. עד כאן לשונו. וזה חידוש על היעב"ץ ז"ל, שלא זכר שם את דברי הזוהר הקדוש הנ"ל, אשר גדול היה בנסתר, ושמו בין גדולי המקובלים נזכר, אשר כל רז לא היה אנס ליה. אומנם ידוע לנו מכללי הפוסקים שאנו הולכים תמיד אחר תלמודנו במקום שמצינו היפך דבריהם בספרי הזוהר והקבלה, וכמו שפסק המגן אברהם באורח חיים סי' כ"ה ס"ק כ' ובשו"ת חכם צבי סי' לו באריכות, והיות שבש"ס שלנו מבואר חטאם בעבור שלא עלו כולם רק קצתם, על כורחך על זה כוונו רז"ל במאמרם הנ"ל שהחטא גרם. ועם זה נתיישב לנו מה שראיתי כתב בספר מהגאון בעל אהבת יונתן על הפטרות עקב בקרא (ישעיה נ,ו) "פני לא הסתרתי מכלימות וריק" שהוא סובב והולך על מה שאמר מקודם לכן מגלות בבל מעזרא הסופר עליו השלום וכתב שם וזה לשונו: פירוש על פי מה דאמר בזוהר אם איש ישראל בועל ארמית הצלם אשר לו ממערכת אלקים על פניו נגזרה סר ממנו וכו' דאלו השבים מן הגולה בימי עזרא היו נושאים נשים נכריות, ואולם עשו תשובה מה שאמרו ונחנו מעלנו במעל הגדול הזה ומתביישים מן החטא לפני קהל עדת ישראל, ואין לך תשובה גדולה מהתבייש על החטא לפני ולעיני כל, ולכך לא סר צלם אלקים מעל פניהם. וזהו שאמר "פני לא הסתרתי" אודות שנשאו נשים נכריות, הי היה בדין שיסיר פניו מהם, לכך אמר "פני לא הסתרתי", והטעם לזה אמר "מכלימות וריק" שנתביישו עליה כנ"ל. עכ"ל. כמן כן פירש שם (פסוק ז') "וה' יעזר לי על כן לא נכלמתי על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש", פירוש שהיה הקב"ה בעזר לאותם שהלכו עם עזרא וסייעתו מן הגולה אע"פ שנשאו נשים נכריות, כי הבא לטהר מסייעין ואתי שפיר. עכ"ל אות באות. ופלא! וכי לא ראה הגאון בעל אהבת יונתן את דברי הזוהר הקדוש הנ"ל, שמפורש היפך מדבריו, כי בעבור ששנשאו נשים נכריות לא הוה לון פריקא אמיתית. אלא על כרחך צריכים אנו לומר, שמאחר שגמרא דילן איתא שחטאם היה במה שלא עלו כחומה רק מקצתם, על כורחך שהחטא שנשאו נשים נכריות נמחל להם כמו שכתב באמת הגאון בעל אהבת יונתן ז"ל.
הנה הגאון בעל אהבת יונתן כתב בהפטורת ואתחנן על הקרא (ישעיה מ,ט) "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון" וזה לשונו: דכנסת ישראל צוחה באלה ובשבועה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה נגד קבוץ ישראלי, באם שהכל נועדו יחדיו לילך לירושלים וכל האומות מסכימים, אפילו הכי צוחה שחלילה שתלך שמה עד שתחפץ. עד כאן לשונו ולכאורה דבריו בזה מפליאים, כי סתראי נינהו עם מה שכתבנו לעיל משמו, שבהפטרות ערב כתב שהנביא הוכיח אותם על מה שלא עלו לארץ ישראל כמו שעלו עזרא וסייעתו, וכמו כן כתבנו משמו בריש דברינו, מה כתב גם כן בהפטורת עקב, כי כשתגיע עת דודים תגזור המלכות גזירות על ישראל ויתנדבו ליבם לילך ולדור בארץ ישראל וה' יתברך יעזור אותם, כמו שנ"ל?! אמנם אחר עיון היטב נראה שדברי הגאון בעל אהבת יונתן על אדני פז מיוסדים, נאמנים ונחמדים וברוח קדשו נאמרים. דהנה דבריו שבהפטורת ואתחנן, מש"ס כתובות (דף קי"א ע"א) נובעים, שאיתא שם על הקרא (שיר השירים ב') השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו' שלא יעלו ישראל בחומה (וגירסת היעב"ץ ורש"ש כחומה) וכתב שם רש"י בד"ה שלא יעלו בחומה "יחד ביד חזקה". עד כאן לשונו. פירוש לפירושו, שדווקא ביד חזקה שלא ברשות המלכות אסור לילך שמה, אבל ברשות המלכות מותר אפילו בקיבוץ יחד. וזה פשוט למבין, ומוכרח היה רבינו ומאור עינינו רש"י ז"לל לפרש כן, כי בלא זה הסתירה בולטת מגמרא יומא הנ"ל, שרשו על הקרא "אם חומה היא" שעל ידי שלא עלו כחומה היו נמשלים כארז שהרקב שולט בו. ושני פסוקים הללו "אם חומה היא" והפסוק "השבעתי אתכם" בשיר השירים נאמרו, על כן פירש רש"י ז"ל שדווקא לילך בחומה כזו ביחד ביד חזקה במלחמות, בלי רשיון הממשלות על זה היו מושבעים ועומדים ועל זה יסובבו גם כן דברי הרמב"ם שכתב בסוף אגרת תימן: "ולפי שידע שלמה עליו השלום ברוח קדשו שהאומה הזאת באורך זמן גלותה תפצר להתנוע בלא עתה הראויה וכו' הזהיר והשביע את האומה על דרך משל ואמר השבעתי וכו' ואתם אחינו אוהבנו קבלו עליכם שבועתי ואל תעירו את האהבה עד שתחפץ". כלומר, בעל כורחך ביד חזקה כמו שבני תימן היו רוצים לבוא לארץ ישראל, אבל עם רשיון המלכות כמו אצל עזרא, אם היו הולכים יחד כחומה שהיתה בלי יד חזקה לא היה הבית נחרב. ועל זה יורו דברי הגאון הנזכר בעל אהבת יונתן במה שכתב בהפטורת עקב פעמים, שהיו צריכים לעשות דבר לבניין ארץ ישראל וירושלים, כמו שעשה עזרא וסייעתו לארץ אבותיהם, ועל כן כשיגזרו המלכיות גזירות על ישראל ויתנדבו לבם לילך ולדור בארץ ישראל ה' יתברך יעזור להם מן השמים.
והאמת הוא כי עין בעין אנו רואים בזמננו, שכמעט כל האומות, אשר ישראלים שם בגלות, מסכימים ואדרבה עושים פעולות להרחיק בני ישראל מארצם, כדי שילכו לארץ הקדושה, ואפילו הכי אין אנו רשאים לילך שם בקבוץ כזו שהיא "ביד חזקה" נגד הערבים או הממשלה המושלת שמה מחמת ששלמה המלך עליו השלום השביע את האומה שבעל כורחה אל ילכו שמה, ועל זה יסובבו דברי הגאון אהבת יונתן וכמו שיבואר עוד אי"ה להלאה במשך דברינו ראיה ברורה ואמיתית ממלכות בן כוזיבא. ועל זה ניבא ברוח קדשו הגאון בעל אהבת יונתן, שבוודאי לא יחלוק על דברי הגמרא מיומא ועל פירוש רש"י הנ"ל ועל דברי הרמב"ן ז"ל שיבואו דבריו לקמן (בפרק ג) שראשיתה של גאולה העתידה תהיה על פי רשיון המלכיות. ודוק וצ"ע…

הנה בוודאי יותר נאה ויאה לילך לארץ הקדושה לבוא לנחלתנו ביד חזקה ובזרוע נטויה. אבל מה נעשה? לא עלינו הדבר לבחור! רק אשר יחפץ ה', עלינו לקבל באהבה ואנחנו לא נדע רצון קדשו, כי נביא אי אתנו ולא נדע עד מה, לכן אין לנו לדחות איזו דרך הבאה לפנינו, אם אנו מגיעים למחוז חפצינו! וכל הדרך היותר קרובה בשעתה להגיע על ידה אל תכלית הנרצה ומחוז החפץ, אם בדרך טבעי, ואפילו אם הוא ברצון והסכם עמים והממשלות אין אנו רשאים לדחותה, אולי מה' הוא וכן חפצו בקודש. ועל כן עלינו מוטל החוב הקדוש, על כל אחד בני הגולה לאסוף כסף (ברישיון הממשלה) כדי לקנות, ליסוד ולנטוע גנים ופרדסים ולבנות ישובים כפריים, ראשית, בעבור ישיבה וישוב ארץ ישראל שגם בזמן הזה הוא דאורייתא כמו שנ"ל בשער א'. שנית, היות שהעלייה הולכת ומתגברת מכל פינות עולם עם יראים וצעירים, שהם תקוות עמנו, החרדי לדבר ה' ולתורתו, שיהיה להם מקום מנוחה ונחלה בבואם לארץ אבותם, שלא יפלו ח"ו בידי זדים, אשר "קבוצם" אינו קבוץ ומחריבים את ארץ הקדושה רחמנא ליצלן.

הרב משה שמעון סג"ל הופמן מבודפשט, נולד בסכנצין ב1909 בן לר' אברהם דוד הופמן אב"ד אדא ולהלנה בת ר' אברהם יעקב סאפיר. נשא לאשה את רחל בת הרב ישראל וועלץ (1887-1974), מחבר הספרים "חק ישראל" (בודפשט תרפ"ז, תר"צ) ו"דברי ישראל' (ירושלים, תש"מ), אב"ד טיניע וראש ישיבה שם ובבודפשט, דומ"ץ ורב חברת ש"ס. חותנו של הרב ישראל וועלץ היה רבי חיים אפרים באלאיטי הי"ד, רבה של טורנלה, וכרב צעיר סייע הרב משה שמעון ברבנות לסבה של רעייתו, ואחר כך כיהן כרב ומגיד בבית הכנסת "בית יחזקאל" בבודפשט. 
בשנות מלחמת העולם השנייה חיבר את הקונטרס "עורי צפון" (בודפשט, ת"ש) על עניין ישוב ארץ ישראל והגאולה העתידה ו"תפארת משה" (בודפשט, תש"ג) הדן בתולדות רבינו תם ובפרטי הלכות תפלין דרבינו תם.
חידושי תורה ממנו הובאו בכתב עת תורניים ובכתבי רבנים בני דורו ("הנשר", "תל תלפיות", "אשל חיים", "אם הבנים שמחה" עמ' רפה, "דברי ישראל", "שאילת חמדת צבי"). חידושיו הובאו גם ב"קונטרס זכרון קדושים".
בפתיחת ספרו "עורי צפון" מעורר המחבר את ציבור הקוראים לסייע בידי העולים לארץ ישראל מכיוון "שהרבה צעירי היראים בחורי חמד ובעלי בתים יראים ותלמידי חכמים ממדינתנו, שמחמת הר הצורר, מוכרחים היו לעזוב את מקומות מושבותיהם ולסע לארץ הקדושה, ובבואם שמה בלתי באפשרותם להשיג לעצמם מקום מנוחה ונחלה בתוך אחיהם החרדים לדברי ה'". בשל בעיות פרנסה וקשיי קליטה יש בחורים רבים מצעירי החרדים, שלמדו כמה שנים בישיבות, ובהיותם פליטים בארץ ישראל, "המה תחת ממשלות מחללים שבתות בפרהסיא ואוכלי נבלות וטריפות רחמנא ליצלם… נפלו ברשת הקיבוצים הללו, מחמת שעטופים היו ברעב ועמדו בבואם שמה בלי משען ומשענה ויצאו לתרבות רעה ונתפקרו רחמנא ליצלן ע"י ההשתתפות עמהם". הרב הופמן קורא לסייע לעולים החדשים ולהצילם בגשמיות וברוחניות "לעמוד לימין העולם ולהושע את אחינו היראים הבאים שמה ליסוד להם מקום מנוחה ונחלה ולהציל את שארית פליטתינו". הוא רואה בסיוע זה קיום דרישת ציון, זכר למקדש ומעשה המקרב את הגאולה.
למרות שהוא מצעירי הרבנים הוא ראה לנכון להוציא חוברת זו ולעורר לעשיית מצווה חשובה זו שהרי "בדיני נפשות מתחילים מן הקטן, ואין לך דיני נפשות גדולה מזו". הוא הדגיש שהוא אינו משתייך למפלגה או לסיעה פוליטית ואינו אלא "מחובבי ארצנו החרדים לדבר ה', אשר השתדלו מכבר בכל כחם ונפשם ליסוד מקו מנוחה ונחלה בארץ הקדושה לאחינו היראים מבני עמינו, אשר זכו לבוא שמה. וצריכים אנו יותר להשתדל בעבור זה בצוק העתים הנוכחים, בעוונותינו הרבים… והשוכן מעונה ירחם בזכות זה על פליטתנו ופליטת עמו בית ישראל בצרה ובשביה העומדים בין בים ובין ביבשה ויקבץ נדחנו ויבנה בית מקדשנו במהרה בימינו אמן. כן יהי רצון אמן".

הרב הופמן גורש לאושוויץ ונרצח שם עקה"ש בשנת תש"ד. הי"ד.

הקדמה,

לכבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה. הנני כותב ספר זה ובו חידושים במקרא במשנה ובש"ס בהלכות ובאגדות. וחסתי על דברי התורה הקדושה שלא יאבדו וקיבצתים בילקוטי, והוצאתיו לאורה, יהגו בו יראי ה' וחושבי שמו, ישוטטו רבים ותרבה הדעת, ויתרומם קרן התורה במהרה. ומה' אתפלל, יזכני לחדש חידושים אמיתיים ולעבדו באמת ואהיה ממזכי הרבים וכבוד שמים יתרבה.

הכותב למען כבוד התורה,

משה קנאהל, בן אדוני אבי הרב הגדול בתורה ויראה מו"ה דוד קנאהל שליט"א מסטניסלאב. סטרי, ניסן תרפ"ט.

אחרים – "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי יב), ואיתא בסנהדרין ק': ישיחנה לאחרים. ושמעתי בשם גדול אחד שאמר בדרך צחות, מאן אחרים רבי מאיר (הוריות י"ג:), ולכן מנהג ישראל על כל תפלה ובקשה נותנים צדקה לקופת רבי מאיר בעל הנס. וכעין זה איתא בספרים הקדושים, "ויירא יעקב מאד ויצר לו" שלא יהרוג את אחרים, מאן אחרים רבי מאיר שיצא מגזע אנטונינוס. (בית משה, עמ' ג).

איש – באבות פרק שני "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, ולא הבישן למד ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". הנה הסיום הזה אינו מסוג אחד עם הדיבורים הקודמים דחושב והולך כל הדברים שאי אפשר להיות, ומה שייך דיבור זה לכאן. ונראה דהתנא השמיענו בזה, אף על פי שכל הדברים האלה לא יאותו רק לאיש שמסוגל לכך, אבל במקום שאין אנשים אל תאמר הואיל ואני איני ראוי לכל המדות האלה אמנע מהם. לזה אמר שלא כן הוא. אלא במקום שאין אנשים, אז תשתדל להיות חסיד למד מלמד ומחכים, כי אז במקום שאין אנשים אל תשגיח בזה שהמידות שלך אינן מסוגלות להמעלות האלו, רק תשתדל להיות איש. (בית משה, עמ' ד).

אמנה – במדרש רבה בשלח כג ה, "תשורי מראש אמנה", אמר רבי יוסטא הר הוא ושמו "אמנה", עד אותו הר ארץ ישראל, ממנו ולהלם חוץ לארץ. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי כשיגיעו הגלויות לשם יהיו אומרים שירה, לכך נאמר "תשורי מראש אמנה". שמעתי בשם הגאון הצדיק רבי ישכר דוב זצ"ל מבעלזא, ידוע דבארץ ישראל היתה התגלות אלקות בכל מקום, וכמה נסים היו שם באתגליא, כדאיתא באבות עשרה נסים וכו', אבל בגלות הכל באיתכסיא, וישראל קדושים עובדים את ה' יתברך באמונה. ולכן ההר הזה נקרא "אמנה", כי ממנו ולהלן הכל באמונה. ולכן כשיתכנסו הגלויות יהיו עומדים על ההר הזה, בטרם יכנסו לארץ אשר שם הכל בהתגלות, ירצו לומר עוד על כל פנים שירה אחת באמונה, כי מאוד יהיה להם געגועים על העבודה הקדושה שעבדו לה' יתברך באמונה. ולכן בטרם יבואו למקום אשר בו כבוד שמים בהתגלות, יאמרו שירה אחת בחוץ לארץ משום חשיבות עבודת הבורא באמונה. והבן הדברים כי קדושים, ופי צדיק מקור חיים. (בית משה, עמ' ה).

ביטחון – בפרשת משפטים "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא". רמוז בכאן על דרך המוסר רמז נכון, ונקדים הקדמות קטנות: אם האדם אינו שם ה' מבטחו ואומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אזי יש כוח ורשות להמשחית לחבל בו, כמו שכתוב "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו" (ירמיה יז,ה). איתא בזוהר הקדוש כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין. במסכת שבת דף יב: איתא, שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. נמצא דמי שאינו בוטח בה', רק תולה כל העניינים בכוח ידו, וברפואת החולה תולה בכוחו ובממונו שנתן לרופאים לרפאותו, ואינו מאמין כי מאת ה' היתה זאת, אזי יש רשות למשחית לחבל בו ואין בו כל עוון במלאך המשחית. וזה רמוז בכאן "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו", בכחו ובעוצם ידו, "ונקה המכה", אז ינקה המלאך המכה בו, כי צריך האדם לידע כי "רק שבתו יתן" שהשבת קודש משפיע, כדברי הזוהר הקדוש הנ"ל, "ורפא ירפא" כדאיתא שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ולא בכוח זרועו, רק בכח השבת הגדול והקדוש. (בית משה, עמ' ח)

בעבורו, בצדקו – בתפלת גשם לשמיני עצרת, "בעברו אל תמנע מים", "בצדקו חון חשרת מים". יש להבין למה נקט אחר אברהם, יעקב, אהרן "העבורו", ואחר יצחק, משה ושבטים נקט לשון "בצדקו". גם למה בזה נכתב "אל תמנע מים" דמשמע ברכה קטנה, שהמים אל ימנעו אבל לא בשפע, ובזה נכתב "חון חשרת מים" שפירושו בשפע. ונראה לעניות דעתי לפרש ברמז על פי מה שנקדים הקדמות קטנות. א) צדק הוא דין. עיין זוהר הקדוש פרשת בחקותי, ועיין רש"י תענית חץ ד"ה שנאמר אמת. ב) אברהם מידתו חסד, ויצחק מדתו גבורה, ויעקב מדתו תפארת, שהוא ממזג חסד וגבורה. משה ואהרן, הוא לוי וכהן. ידוע דלוי מדתו גבורה, וכהן מדתו חסד. כל זה ידוע בדברי הזוהר הקדוש ובמקובלים. ג) על ידי מסירת נפש יש כח לצדיק לגזור גזירה ותתקיים, כדאיתא בברכות כ. רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא וכו' קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם. ד) הבא להתפלל ולעורר מדת החסד, יוכל לפעול שלא ימנעו צינורות השפע, אבל לא שישפיעו במדה גדושה. אבל הבא בטענת דין יוכל לפעול שישולם כל מה שמגיע חלף עבודתו. עיין בתוספות ברכות י"ז: ד"ה והן נזונין בזרוע. ועתה יבוארו הדברים בס"ד, דאברהם, יעקב ואהרן, דמדתם חסד, והגם דביעקב ממוזג גם כן גבורה, עם כל זה במקום שיש חסד וגבורה מצינו שהקדים הקב"ה רחמים לדין, ולכן בחרוז אברהם, יעקב, אהרן, שמעורר מדת החסד נקט לשון "בעבורו", דאי אפשר לומר "בצדקו" דצדק הוא דין, והם מדתם חסד. ולא יכול לומר "חשרת מים", כי כשמעורר מדת חסד לחון אף אותם שאינם כדאים, די בזה שאל ימנע מים. אבל ביצחק ומשה שהם מדתם גבורה, ובחרוז השבטים נכתב "תולדותם נשפך דמם עליך כמים" דהוא מסירת נפש על קידוש השם, בהם נקט "בצדקו", והכוונה, אם במשפט נעמוד ונהיה כדאים, אז תתן שכר שלם "חון חשרת מים". (בית משה, עמ' יב)

ברא – "בראשית ברא", שמעתי רמז נכון בשם הרב הקדוש רבי ירחמיאל בנו של היהודי הקדוש מפרשיסחא זצ"ל, שאמר דאיש ישראל צריך שה' יתברך ישפיע לו קודם כול בני, חיי, מזוני. ורמוז בתורה "בראשית ברא". "בר" הוא לשון בן, כמו שכתוב "מה ברי" (משלי לא). וגם הוא מלשון בריאת הגוף, שהוא חיים. וגם הוא מלשון מזוני, כמו שכתוב "ויצבר יוסף בר" (בראשית מא,מט). ובנו הרב הקדוש רבי נתן דוד זצ"ל משידלאווצע מילא את דבריו, דמילת "ברא" עולה מספרו בגימטריא "בני חיי מזוני". (בית משה, עמ' יג)

גאולה – איזהו בן העולם הבא, זהו הסומך גאולה לתפלה (ברכות ד:). רעיון קדוש צפון בזה, דהתורה הקדושה מלמדת אותנו שלא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו, ולא כמו בעוונותינו הרבים בזמנינו שקמו חדשים מקרוב, וקנו שדות וכרמים בארץ ישראל, והרבה מעמי הארץ מתפארים שהוא הגאולה האמיתית, והרבה מהם מתייאשים מן הגאולה חס ושלום. לא כן אמרה התורה הקדושה ולא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא יגאלנו. ועל זה אנו מתפללים בבוקר ובערב שהוא יגאלנו בקרוב, והגאולה שלימה תלויה בתשובה ותפלה. איזהו בן העולם הבא זהו הסומך גאולה לתפלה, שלא יאמר כי הגאולה תלויה בכחו ועוצם ידו, אלא יבין וישכיל כי הגאולה תלויה בתפלה לה' יתברך ובתשובה שלימה, עד אשר ישקיף וירא ה' משמים. (בית משה, עמ' טו).

גבורה – ברכת "אוזר ישראל בגבורה" (אורח חיים מו), יש לדעת מה עניין גבורה אצל לבישת האבנט. ושמעתי מהרב הגאון רבי פינחס כ"ץ שליט"א דומו"ץ בסטניסלאב, על מי מאי דאיתא דלא נבראו רעמים אלא עקמומית שבלב (ברכות נ"ט.) ואבנט מכפר על הרהור הלב (זבחים פ"ח:) נמצינו למדים שהרעמים והאבנט שניהם באים לתקן הלב, אלא שהרעמים מתקנים אלהבא לפשט העקמומית כדי שלא יחטא, והאבנט מתקן את העבר ומכפרו. וכמו שברעמים אמרינן "שכחו וגבורתו מלא עולם", כמו כן אמרינן באבנט לשון "גבורה", שהגבורות שבזה ושזה מתקנים הלב לעבודת הבורא. (בית משה, עמ' טו).

גיהנם – רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין (עירובין י"ט.). לכאורה פליאה גדולה הוא, היתכן הרשע הזה בראותו כי כבר עומד על פתחו של גהינם ותפתה ערוך לפניו ולא איכפת ליה. אתמהה. ואמרתי בדרך צחות, על פי מה דאיתא בספרים הקדושים דלפעמים מכניסים את הצדיק שיעבור דרך הגיהנם, למען יהיה על ידו תיקון לרשעים הנדונים שם. והרשע הזה זדון לבו השיאו לחשוב כי צדיק הוא, ומה שהוא עומד על פתחו של גהינם הוא כדי שעל ידו יהיה תיקון להרשעים הנדונים שם ויעלו עמו. (בית משה, עמ' טז).

הרב משה קנול, נולד בסטניסלב להוריו, הדיין רבי דוד (צבי) ורחל לבית רוטפלד, היה תלמידו של רבי דוד הורביץ אב"ד סטניסלב. גר בסטרי. כיהן כאב"ד מיקוליטשין, שבנפת נדבורנה, בגליציה המזרחית (כיום אוקראינה).

מחבר קובץ חידושים ומאמרים על סדר א"ב "בית משה" (פיוטרקוב, תרפ"ט), חלק א', על אותיות א-ג. דברי תורה ממנו פורסם גם בכתבי העת "משכנות יעקב" ו"הבאר", ודברים משמו הובאו ב"פרדס יוסף" מאת רבי יוסף פאצאנובסקי הי"ד (פרשת בהר) ובספר "אהבת יהונתן" מאת רבי בנימין שמרלר (פרשת משפטים). בעיתון נייער מארגען⁩⁩, 3.6.1937 עמ' 3 מוזכר הרב משה קנאהל ממיקוליטשין, כאחד מתשעת הרבנים שהתעסקו ברב המנוח מטרנופול, רבי מנחם מוניש באב"ד.

ככל הנראה הוא נספה בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942), כן נספו בשואה גם שלשת ילדיו בגילאים 4, 6 ו- 8. 

על קורות יהודי מיקוליצ'ין בשואה, ראה אתר מורשת יהדות פולין.

הערה: חלק מהמידע כאן מבוסס על דף עד שמילאה בת דודתו. בדפי עד שמילאה היא כתבה שהרב משה קנול נולד בשנת 1910, שאביו נולד בשנת 1882, שאמו נולדה בשנת 1888, ושאחותו רבקה נולדה בשנת 1917.. במקורות אחרים היה מי שהעריך שנולד בסביבות 1890, והיה מי שכתב שהיה אב"ד מיקוליצשין בשנים 1915-1940.

א. כל מטרתו ותכליתו היה להורות דעה ולהבין שמועה לאמיתה של תורה לברר שמעתתא אליבא דהלכתא.

הערה: הוא היה אומר רק על ידי דרישת וחקירת התלמוד ולעות יעף דבר על אופנו בהוויות אביי ורבא לבחורים צעירים תצא תורה אליבא דהלכתא והמה מחכימים את רבותם (תולדות משה). והיה מרגלא בפומיה כמו שאמרו חז"ל באבות ואם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, מי שמייגע בלימוד שילמוד רק הרבה ואינו מייגע לחדש חידושים, זה אינו מחזיק טובה לעצמו, כי לכך נוצרת, כי מה שלמדת היה מוכן לפניך כאשר נוצרת ואין זה טובה שתחזק לעצמך שתאמר שלך היא (חוט המשולש).

ב. בעת החילו ללמד מן המשנה עשרת מונים כאילו לא למד פרק זה מעולם. וכן עשה בין שלמד בד בבד קודש בין שלמד ברבים. וכאשר שאלוהו על זה השיב חדשים לבקרים רבה אמונתך, בכל יום יהיו דברי תורה בעינינו כחדשים. ורק לכך נוצרתי ללמוד עם בחורים להרגילם לעיון התלמוד ופקודתו זאת שמרה נפשי למען ידעו דרך הלימוד וממני יראו וכן יעשו.

הערה: כן כתב בספר "תולדות משה" (וממש קיים בעצמו ונתקיים בו מה שכתב בחידושיו לנדרים דף נ"ה ע"א "כיון שנתנה לו במתנה נחלו אל", דמה שניתן לו במתנה פירוש שעל ידי התלמידים שהוא לומד עמהם ומפקיר עצמו כמדבר, על ידי זה זוכה להבין ולהשיג יותר מכוח שכלו שהקב"ה נותן לו מתנה ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר. אך אפשר שישיג היום וישכח מחר, כמתנה על מנת להחזיר. על כן אמר "נחלו אל" שנותנים לו בירושה שאין לה הפסק. והיינו "כנהר שאינו פוסק". עד כאן לשונו. ועיין גם בקרית סופרים, היינו ההקדמה לחידושיו על מסכת חולין, שכאשר היה לומד עם תלמידיו ועלו בלבו רעיונות נשגבים בחריצות נפלא כשטף מים כבירים ונהר היוצא מעדן, היה מפסיק בלימודו וגעה בתפילה "אהבה רבה אהבתנו ה'" וכו', כי זה היה אצלו כהפסק מעבודתו הגדולה שהוא צמצום שכלו הרחב כדי ללמד).

ג. בכל התחלת הזמן טרם נשא דברו בשיעור הו"ת הייתה מלתו על לשונו בדברי אגדה במוסר השכל ללמד ארחות חיים לבני הישיבה (והיא הנקראת עד היום פתיחה). ומאוד הזהיר אותם שלא יתגאו בלימודם ויתעטרו בנימוסם ובמדות טובות, ויהיו דוברי אמת בלבבם להיות תוכם כברם ויתרחקו מאוד מאנשי שקר ומרמה אף אם מבני תורה המה.

הערה: וכן כתב בספר "נגיד ומצוה", צריך ליזהר מן הגאווה, ובפרט בעניין ההלכה, כי גדול כוחה והגאווה בזה הוא עוון פלילי.
הערה: והיה רגיל לצוות להם ללמוד ממנו האיך הדביר הוא משנאיו תחתיו, מימי לא נצחתי אדם, ועל ידי זה מימי לא נצחני אדם (לקוטי חבר בן חיים במכתבו). ועיין בס"ח אות קס"ג.
הערה: כתב בספר "חוט המשולש" אם היה בא אליו אחד אשר הכיר בו כי מינות נזרקה בו, גילה לסביביו כי בכל פעם שהאיש הזה הולך מביתי, מיד אני לוקח לי ספר מוסר ללמוד בו, כי הבל פיו מטמא רחמנא ליצלן.

ד. קודם לימוד השיעור פתח פיו בחכמה ללמוד ספר חובת הלבבות לערך רביעית שעה כדי להלהיב לב תלמידיו ליראת ה' ולא דילג אפילו הקדמת המתרגם הן לשער היחוד והן לשער הבחינה. ולא למד עמהם שום מוסר אחר, רק מספר זה, אבל ציווה להם להגות גם בספר מנורת המאור המלוקט מאגדות חז"ל, וגם הוא בעצמו למד עם בנותיו מספר זה.

הערה: וידוע כי היה רגיל לומר לתלמידיו תאמינו לי כי ביום שאין אני לומד מספר מוסר אני מרגיש בעצמי הצטננו ביראת ה' (חוט המשולש) (ועיין גם ב"עבודת הקודש" ב"צפורן שמיר" שהזהיר על זה מאוד. וכן כתב בספר "לב העברי" שהעיקר להרהר בתשובה קודם הלימוד שלא יהיה בכלל "ולרשע אמר מה לך לספר חוקי", ויבקש מאת ה' "לב טהור ברא לי" וכו', "אחלי יכנו דרכי" וכו' "יהי לבי תמים בחקיך". ועיין גם בספר טעהמ"נ בשם "הנהגות ישרות" דהעומד בתפילה ולא הקדים תשובה לתפלתו, עליו נאמר "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי". ובזה יש לומר מה שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ע"ג) "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם", דבבבא מציעא דף פ"ן נתנו חז"ל מזה לסימן דרב אשי ורבינא היו סוף הוראה). ובכל זאת לא היה דעתו שישקדו כל היום על ספרי היראה והמוסר, אלא הזהירם לאמר "יוקח נא מעט מים", "מים", דהיינו המידות המביאות אותנו אל התורה רק מעט בכל יום ויום. אבל העיקר "ואקחה פת לחם", לחמה של תורה להיות משוננים בדברי תורה (חבר בן חיים במכתבו). והיה רגיל לפרש מה שכתוב "אין להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה, שכל ד' אמות שהולך ופוסע האדם יהיו מיוסדים על פי ההלכה. ו"ד' אמות" מלשון "יש אם למקרא", היינו יסוד ושורש והד' אמות המה ללמוד וללמד לשמור ולעשות (חוט המשולש).
הערה: פעם אחת מצא את בנו הכתב סופר זצ"ל בבחרותו שהיה עוסק בספר "ראשית חכמה", אמר לו "הנח זה בני בימי בחורותיך (שם).

ה. אחר לימוד חובת הלבבות אמרו התלמידים האבלים קדיש דרבנן, ורק קדיש דרבנן זה הניח להם. אבל בכל שאר לימוד השיעורים אמר הוא בעצמו הקדיש.

ו. דרכו היה ללמוד מסכתא על הסדר ולא לדלג ממסכתא למסכתא או מעניין לעניין. ולמד שיעור זה (שיעור עיון) שלש פעמים בשבוע. ביום ד' חזרו התלמידים על למודם. וביום ה' קודם חצות היום היה הנסיון בשיעור השבוע.

ז. בעת הציע השיעור כל סברא שאמר מדנפשיה וכל יישוב קושיא ושאר חידוש שהעלה מיד חזרו התלמידים על דבריו בין כולם (ובהמשך החזרה הזאת פלפלו עמו התלמידים המופלגים) וכן נעשה ונשמע אף בשעת הדרשה בבית הכנסת, הן באגדה הן בשמעתתא, כל דבר ודבר חזרו ושנו הקהל והתלמידים (אשרי עין ראתה אהבת התורה הזאת).

ח. מאוד היה מקפיד על חזרת הלימוד תמיד, וגם הוא בעצמו חזר על כל שיעור שלמד עם תלמידיו ד' פעמים בכל יום.

הערה: ורמז לתלמידיו במה שכתבו חז"ל על רבי שמעולם לא פסק מעל שולחנו לא צנון ולא חזרת, הצנו בחריפתו מרמז על הלימוד למסבר, וחזרת מרמז על הלימוד למגמר, שצריך לחזור על הלימוד פעם אחר פעם כדי לאוקמי גירסא (חשן המשפט). (ועיין בחידושיו לחולין דף ז' אחר שהאריך בעניין החילוק והפלפל בחריפות בדרך הישר והיפוכו, כתב וזה לשונו: אמרו חז"ל לעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול כחמור למשא בדברי תורה. והעניין כשור לרדיא המשדד עמקים. וכרוב ותני, מעיין ודולה מים מבארות עמוקים, הוא החריפות. ואחר שבירר שמועותיו וטחן וברר לסולת, סולת נקיה, יהיה כחמור למשא, לישא אלומותיו כחמור נושא ספרים. ואם זה השור יחרוש במישור, אחר כך בעליו יבצור ויזמיר וישאהו על גביו כחמור. אך מאוד צריך להזהר שבין הדרישה והאסיפה יברור ויזרה ברחת ובמזרה, אבל "לא תחריש בשור ובחמור יחדיו". ה' יודע כי כעין האמור למעלה הבנתי מקיצורי דברים ורמיזותן של רבותי הקדושים זצ"ל, אלא הם שסו מחסום לפיהם ולא גילו אלא ברמז לצנועי תלמידיהם, ואני עני וכואב, מקום הניחו לי להתגדר בו. וה' הטוב יכפר בעדי. עד כאן לשונו הקדוש.

הערה: כאשר הספיד עליו הגאון רבי דניאל פרוסטיץ זצ"ל הזכיר בשבחיו שקרוב לארבעה פעמים למד כל הש"ס בעיון (אבני בית היוצר). ועיין עירובין דף נ"ד, תנו רבנן כיצד סדר המשנה שנמצא ביד הכל ד' פעמים.

ט. צהלתו תמיד בפניו גדלה עד מאוד בעת לימודו, שהיה לומד בחדווה ודביקות נפלאה אין לשער.

הערה: בספר חוט המשולש וש"מ מספרים מזה שגם בעת שהיה לו חולה בביתו לא עלינו אשר התמרמר עליו התפלתו מקודם, כיון שהתחיל ללמוד לא היו מרגישין בו שום עצבות כלל וכלל (עיין בספר "נגיד ומצוה" שמידת העצבות מגונה מאוד ובפרט להשיג חכמה והשגה כי אין לך דבר מונע ההשגה יותר מזה. וכן כתב בספר דרך החיים כי שמעתתא בעי צלותא).

י. כשחזר לביתו אחר לימוד השיעור היה מוכרח להחליף את הכתונת מרוב הזיעה מחמת לימודו ביגיעה.

הערה: עיין בספר "נגיד ומצוה" שכתב ראיתי למורי ז"ל כשהיה קורא ההלכה בין החברים שהיה מקשה בכוח עד שהיה נלאה ומזיע זיעה גדולה. ושאלתי לו למה היה עושה כן. והשיב כי עסק התורה הוא לשבר הקליפות וכו', ולזה צריך שיטרח האדם מאוד. ועל זה נקראת התורה "תושיה", מתשת כוחו של אדם, וכן ראוי להעיר עצמו ולשבר כח להתישו.

יא. הזהיר תלמידיו תמיד שיתבוננו בדבריו היטב כי על הרב להציע כל אשר יעלה ברעיוניו. אמנם התלמיד צריך שתהיה בו מדת נפה (השנוייה בפרק ה' דאבות) שמוציאה את הקמח ופולטת את הסולת. ככה יבררו להם מחידושיו דברים המסולתים.

הערה: והיה אומר להם נוח לי שלא תאמרו שום חידושי תורה בשמי, מאשר תאמרו בשמי כל אשר שמעתם ממני.

יב. אמנם הזהיר אותם גם כן שלא ישליכו הקדמותי מכל וכל, כי לפעמים תצלח להם הקדמה אחת בעניינים אחרים אשר לא עלו על דעתו.

הערה: ובספר חבר בן חיים מביא למשל על זה דברי קדשו מה שהיה רגיל לפרש בפרשת נח: "את קשתי נתתי בענן". "קשתי" הם ראשי תיבות "קדושתי שם תורתי ימיני". ויגעתי ומצאתי דבר נפלא אמרו רז"ל מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, ולמדו זה במדרש איכה מפסוק "סכות בענן לך" עיין שם. וזה נראה כוונת הטור אורח חיים שכתב שבשעה שישראל אומרים בסוף התפלה "עשה למען שמך" וכו', נעשה רעש גדול למעלה בין העליונים. והעניין דמאחר שננעלו שערי תפלה, בעוונותינו הרבים, אנו אומרים אם גם תפלתנו לא עשתה רושם, מכל מקום "עשה למען שמך" וכו'. וזה רמוז במקרא "את קשתי נתתי בענן", "קדושתי שמי תורתי ימיני" נתתי בענן בעת שהיה "סכות בענן לך מעבור תפלה". תאמרו עשה למען קדושתי שמי תורתי ימני. עד כאן לשונו. (ואגב נזכיר כי כעין בחינה זו כתב בספר "נחלת יעקב", "והיה בענני ענן על הארץ", רצה לומר שאף אם יגרום החטא חס ושלום שיהיה ענן על הארץ, דהיינו מסך המבדיל, לא יהיה כימי המבול שימנע את השפעת הקב"ה מכל וכל, רק "ונראתה הקשת בענן", דהיינו שיהיו על כל פנים האור וההשפעה מפולשים דרך הענן שיהיה האור מכונה בשם "קשת". עד כאן. ועל פי זה היה נראה לעניות דעתי לפרש מאי דכתיב בברכות דף ט' ע"ב ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה וכו', מאי קראה "ייראוך עם שמש". ורצה לומר שהיו מתכוונים בתפלתם להעביר העננים המבדילים כדי שיוכל העולם לקבל אור השפעתו יתברך שמו בדמיון השמש ממש בלי שום מניעה ועיכוב, כמו שכתב דוד המלך עליו השלום (תהלים פ"ד) "שמש ומגן ה' אל לא ימנע טוב להולכים בתמים. המסדר).

יג. לימוד השיעור היה בחורף בבית המדרש והיה שם הערפל הרבה פעמים כל כך מרובה עד שאפילו הנרות לא היו יכולים לדלוק אבל בקיץ למד בבית הכנסת אצל ארון הקודש.

הערה: וידוע מה שכתב בשו"ת יו"ד סי' רל"ד וזה לשונו: ה' יודע כי עיני ראו בחו"ל דבר זה שהיו עומדים צפופים ולא אוכל לפרש מפני פריצי עמנו.
הערה: לעת זקנתו אם רצה ללמוד או להתפלל בבית הכנסת היהו מזומנים לפניו שני ישראלים אשר הוליכוהו שמה בכסא סגור שקורין "זענפטע" וכבוד זה עשו לו גם כן אם היה לו ברית מילה בבית כנסת אחר (חבר בן חיים).

יד. בין מנחה למעריב ביום א' ב' וג' למד עם בני הישיבה טור שו"ע וש"ך יו"ד.

טו. החידושים שחידש בכל שבוע היה כותב בקונטריסו ביום ד' שלא היה לומד בו שיעור עיון, ולא יצא מפיו שלא כתב על הספר.

הערה: עיין מה שכתב בחידושיו למסכת שבת דף ק"א ע"ב, וזה לשונו: מה שנראה לי שנולד לן זה המנהג לחדש חידושים יותר מדאי  וכל אחד בונה במה לעצמו זה בכה וזה בכה, אפשר לחפש לן זכות שגזרו כן גאוני קדמונינו ז"ל שראו שכחה שגוברת בעוונותינו הרבים בעולם ואי אפשר לאוקמי גירסא. אכן על ידי החידושים בכל דף ועמוד, על ידי זה זוכר הכל. ומילתא דתמיה מידכר דכירא. והנסיון מעיד לנו על זה. ויודע אני בעצמי. ואם כן אף אם החידוש אינו נכון כל כך מכל מקום מועיל לשכחה. עד כאן לשונו הקדוש.

טז. אם קיבל שאלה נחוצה היה ממהר להשיב תיכף ומיד.

הערה: פעם אחת שאלו בנו הגאון בכל כתב סופר זצ"ל, על מהירות תשובותיו אפילו בעניינים חמורים, אז השיב לו, ידעתי כי לא דבר קטן הוא ושמעתתא בעי צלותא, אבל דע כי בכל דור ודור מעמיד ה' איש על העדה להאיר להם הדרךולהתיר ספיקות שלהם. ויען כי רובם ככולם שואלים דבר ה' מפי, נראה בעליל כי מן השמים מסכימים לזה. וב"ה למדתי ככל הצורך וכוונתי בלתי לה' לבדו, על כן איני חושד להקב"ה שיכשילני ח"ו, ובוודאי יסכים להוראתי. ואם הראייה לפעמים אינו אמת, מכל מקום הדין אמת הוא (חוט המשולש). ועיין גם כן סוף דברי ההקדמה לשו"ת יו"ד במכתב קדשו בעניין זה ופירושו בקרא "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים" וכו' ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.

יז. גדר בעדו שלא להשיב לשואל בהלכה שני פעמים בעניין אחד, אף אם השואל היה מפלפל אתו ובא כמשיב על דבריו.

הערה: כן כתב לתלמידו החביב הגאון מ' ישראל דוד מרגליות ז"ל אבדק"ק פיזונג (שו"ת מילי דאבות אהע"ז ו' וחוט המשולש) ועיין תשובה מחתם סופר ז"ל נדפס בסוף חידושי כתובות מהדורה תנינא.  

יח. מימיו לא קרא התהלות והשבחים אשר הללוהו ופארוהו בהם במכתבים הבאים אליו (אבני בית היוצר).

יט. יסד ותיקן חבורות חבורות לקבוע עתים לתורה, הן לבעלי תורה והן להמון עם. גם תיקן חברות להחזקת תלמידי חכמים אשר תורתם אומנתם ובפרט להחזקת בחורי חמד דישיבתו.

הערה: ראה זה מה שכתב בחידושיו לחולין דף כ"ה ע"ב אמרו חז"ל אבוקה להבדלה מצווה מן המבחר, פירוש "אבוקה" דביקות וחביקה כמו שכתב רמב"ן ויאבק ויחבק עיין שם. והדביקות ישראל זה לזה היינו אבוקה וחבוקה מצווה מן המובחר להבדלה מן האומות ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי.

כ. ביום ד' וה' למד פרשת השבוע עם פירוש רש"י והרמב"ן.

הערה: גלוי וידוע איך הפליג בכל עת את הרמב"ן זצ"ל ופירושו על התורה. וכן ציווה בצוואתו ללמוד התורה עם פירושו. וכתב בספר "שירת משה" שמעתי מפי תלמידו הגאון חבר בן חיים ז"ל שמעולם לא הלך מלימוד פירוש רש"י שלמד החתם סופר עם תלמידיו שלא זלגו עיניו דמעות מקדושת קול לימודו. גם בלמדו פרשת תרומה או תזריע.

כא. בין פסח לעצרת למד עמהם מסכת שבועות כולה.

כב. מר"ח אדר עד ר"ח ניסן למד מסכת מגילה כולה, והיה דרכו ללמוד עד הפורים עד "מאי מברך", והשורות "מאי מברך" היה לומד ביום הפורים וחידש בכל שנה איזה דרוש במאמר זה.

כג. אחר לימוד הזה שב לביתו ולמד שיעור אחד עם בחור שבביתו והיה מנהגו שהבחור אמר לפניו שיעור מש"ס בפנים והוא שמע דבריו, וכשלא אמר הסימן שנאמר בגמרא (כגון שסד"ך סימן) גער בו לומר גם זה (וכמו שכתוב בשל"ה שיש בהם סודות נעלמים) ועוד הקפיד שלא לומר בלילה הדין כך וכך בשלחן ערוך, אלא שהלכה כך וכך, שאין מזכירים בלילה לשון 'דין' (ש"מ).

כד. העיד על עצמו שמיום הגיעו לכלל עשרה שנים לא הלך ד' אמות בלא דברי תורה, וגם לא עבר עליו יום שלא חידש חידושי תורה.

הערה: הרבה פעמים אמר, הקב"ה נתן לי ג' חושים, אני מדבר עם בני אדם ובתוך כך אני חושב גם כן באיזה שו"ת ואסדר ג"כ השיעור לבני הישיבה או איזה דרשה בדברי אגדה.

כה. כל דבריו אפילו שיחת חולין שלו היה במדה במשקל ובמשורה כאדם המספר מרגליות.

(מנהגי החתם סופר, פרק ב)

הרב יהושע ליב ב"ר משה שמואל וחנה שילל, נולד בפרשבורג בשנת 1885. רבי משה שמואל, בעל ספר "ששים אלף", היה מגדולי תלמידי ה"כתב סופר" ושימש בביתו רבו כ"הויז בחור" במשך שמונה שנים. רבי יהושע ליב, בנו, היה תלמידו של רבי עקיבא סופר, בעל ה"דעת סופר". הרב יהושע שילל היה משנת תרע"ג (1913) אב"ד פעזינג (הסמוכה לפרשבורג, סלובקיה) והגליל, ומחבר הספר "מנהגי בעל חתם סופר" עם צוואתו (הוצאת "צעירי אגודת ישראל", פרשבורג, תר"צ), המחולק על פי סדר הזמנים וחודשי השנה, עם הערות ומקורות וביאורים משלו. הספר זכה בהמשך למהדורות רבות. שימש כמגיד מישרים בווינה. נשא לאשה את רבקה לבית גלבר, מפרשבורג [ממשפחת אשתו של רבי שמואל הלוי וואזנר].  היה מתייעץ עם מורו ה"דעת סופר" בהכרעות בהלכה ובבירור תוקף תקנות הקהל. הממונה על הגיטין בבית דינו של רבי יהושע ליב היה הדיין רבי ישעיהו קאליש הי"ד.

זמן קצר לפני פסח תרצ"ט סיפחו הגרמנים את חבל הסודטים, ובתוכה גם את העיר פעזינג. עם כניסתם הגרמנים לעיר הם הכריחו את רב העיר, הרב יהושע ליב שילל ואת ראשי הקהל להוציא מבית הכנסת את השולחנות והספסלים, לשבור ולשרוף אותם מחוץ לעיר. עם החמרת המצב בעיר, בשלהי חורף תרצ"ט, נאלץ לעזוב את עירו בשל התנכלות הגרמנים אליו, ועבר לעיר פרשבורג. ולמרות זאת, היה חוזר לפעזינג מידי כמה ימים לשמור על קשר עם אנשי עדתו, לפסוק עבורם ולתמוך בהם בימים הקשים. בהמשך העלו באש את בית הכנסת בשבת, ובמוצאי שבת היכו נמרצות את כל ראשי הקהל ותלשו באכזריות בידיהם את זקנו ופיאותיו של הרב יהושע ליב שילל. יהודי פעזינג הוגלו לפרשבורג, ומשם גורשו בשנת תש"ב. הרב שילל גורש לאושוויץ, ונשלח שם לעבודת פרך, עד שאזלו כוחותיו והוא נפטר בשנת תש"ד. כל ששת ילדיו נספו. רק בת אחת שרדה את תלאות ימי השואה, אך היא נפטרה זמן קצר אחר כך מחולשה ומחלה.

מספר מכתבים מאת הרב שילל נמכרו בעבר בבית המכירות הפומביות "גנזים".. ניתן למצוא בהם גם מכתב שנכתב בתקופה בה שהה הרב בפרשבורג ובו מוזכרים ההתעלליות שחוו, החששות מהמשך הצרות, קשיי הפרנסה, הדאגה לבני משפחתו, הציפייה לקבלת רישיון עלייה והתוכניות לעלות לארץ ישראל ולמצוא בה את המנוחה והנחלה. באדיבות בית המכירות "גנזים", הקלדתי את המכתב והוא מובא כאן לפניכם:

ב"ה ביום ה' לס' ונוחה יאמר בשנת אחיש ישע לפ"ג יע"א

החיים והשלום וברכה מרובה עד בלי די ממי שאמר לעולמו די לכבוד אהובי רב חביבי וידיד נפשי הה"ג המאוה"ג וכו' כש"ת מוה"ר ברוך קונשטאדט שליט"א בתוככי ירושלים תובב"א.

הנה שמעתי מכבוד בית אמך היקרה תחי' כי כבר היה בדעתך להשיב לי על כרטיסי אשר שלחתי לך, רק נעלמה ממך כתובתי העכשוי, ע"כ אבוא לכתוב לך עוד הפעם שאני יודע תוכן הדברים אשר ערכת עבורי במכתבך אל בית אמך הי"ו. ממקום כתבתי הזמן בראש הגליון אתה רואה כי אף שחלפו כבר שני חדשים מאז שעברו עלינו המים הזדונים בעוה"ר, עדין אנו יושבים פה בגולה ומצפים לישועת ה' ית"ש הקרובה לבוא, ועדיין הדבר תלוי ועומד אם לחזור או לא. באמת יש שם עבר ב"ה מנוחה כי העריצים הסקריקין כבר עזבו את המקום, אבל בהיות שהאנשים הדרים שם הנוסעים לדגליהם ברוח היום  ראו את כל המעשה הנורא – ואין צדק ואין משפט – מתפחדים עוד תמיד ממקרי הזמן שלא יתרגשו עוד הפעם ח"ו. וע"כ רבים מבע"ב האמידים נסעו משם והנשארים גם הם טרודים במחשבותם ללכת אל מקום שהרוח נושא אותם. ואם לא יתהפך הגלגל במהרה אי"ה אזי תתפרד חבילת הקהלה ולא ישארו שם רק העניים שאין יכולת בידם לעקור דירתם אל מקום אחר היותר בטוח למראה בני אדם. – ואם גם עד עתה קבלתי את ספוקי – כאשר קבעו לי מראש השנה הזאת למספרם במיעוט ר"ן כתרים מבשנים קדמוניות דהיינו סך י"ג מאות – כ"ז הי' בדוחק גדול מיגיעה רבה כידוע לו, והם מסתפקים אם יהי' באפשרותם לשלם עוד סך זה בחדשי' הבעל"ט. ואם הייתי יודע שעכ"פ תהי' כאן המנוחה קבועה בעה"י ואין לפחוד ממאומה, אזי גם פה אולי הייתי יכול למצוא איזה הכנסה בחצי שיעור דחזי לאיצטרופי עם הסכום המועט אשר אני מקבל תמיכה מהרשות ועם מה שמשתכרות כאן בנותי תי' – אבל הנסתרות לה' א' ומי יודע מה ילד יום לטוב ולמוטב, עכ"פ ערכתי בקשה להשיג רשיות לעלייתי לאה"ק תובב"א אם גם איני יודע מהיכן ירק זה חי שם. ונא לחוות לי דעתך בזה אשר כבר באת ב"ה אל המנוחה – אם אוכל לגמור הפסוק: ואל הנחלה – איני יודע, כי כאשר אמרו לי של"ע אין לך פרנסה קבועה, בכ"ז הראשון הוא העיקר ומאן דיהיב חיא יהיב מזונא.

עוד יש לי ספק גדול אם נוכל להוביל עמנו את הילד החולה ל"ע, כי זוגתי הרבנית תי' בשום אופן אינה רוצה להיפרד ממנו – ובעניין עלית שני בני שי' כבר בקשתי שיותן להם רשיון להתקבל בישיבה באה"ק תובב"א וכתבו לי ממרכז אגדת ישראל: וז"ל "בניו אינם יכולים לבוא אתו על רשיונו מפני שכולם הם למעלה מגיל 18 שנה, וראוי שימסור למישהו ממכיריו כאן לסדר עבורם את התעודות הדרושות שנוכל להשתדל עבורם לחוד בתור בני ישיבה" – ע"כ אבקשך להודיעני בטובך מה לעשות בענין הזה, כמה גדול הסכום הצריך לערב עבורם ואולי אמצא בעזה"י איזה איש אמיד אשר יעשה זאת לטובתי – וכולי האי ואולי. גם אתה תוכל לעשות דבר בזה להחיש הרשיון כי רבים אומרים מי יראנו טוב לשלח את הבנים במוקדם האפשרי. זוגתי תי' בקרה את אמך היקרה שתי' וראה כל התמונות ששלחתי, ושמחתי בספורה כי מראיתך ב"ה בטוב וכי כבר שבת לאיתנך כבראשונה. כן נשמח תמיד לשמוע ממך ומכל ב"ב שי' רק טוב תמיד.

בשבוע הזה הייתי ביום א' בקהלתי לראות וליראות – עיין הם מתפללים בבית המדרש בביתי כי בהכ"נ שלנו פנוי מכל אין ספסל ואין בימה והכל נהרס ונידש עד לעפר בעוה"ר ואין ביכלתם לתקן עדיין המעוות – עתה קבלו איזה ספסלים ישנים מבהכ"נ כפר א', אבל גם בהם הלב מתמרמר לאמר מה נורא המקום הזה, וה' ית"ש ירים קרן עמו ישראל בקרוב בבי"א.

אני סוקר לידע מה יעשה בנך תלמידי היקר אלחנן משה נ"י אם יבוא אליכם בקרוב?

על חג השבועות קבלתי מכתב מבן אחות אשתך מענשעדע, והשתוממתי שאעפ"י שהוא כבר זמן ארוך בהכשרה שעדיין לא קבל רשיון לעלייתו. גם כתב לי שאחות אשתך האשה גוטמאן תי' גם היא עדיין יושבת ומצפה לרשיון כזה.

אנו דרים כאן אצל גיסי ברוך קונשטאדט נ"י בחדר צר מאוד לפי שעה [בתשלום שכר דירה כמובן] אבל גם הוא מוכרח לעזוב את הדירה בחדש הבעל"ט, וממילא גם אנחנו נהי' מוכרחי' לבקש דירה אחרת עד אשר יערה רוח ממרום לידע מה לעשות ונשמח בישועת ה' עולמים.

בעניין עלייתי הנזכרת למעלה שכחתי לאמור, שאנו חושבים שאם נקבל הרשיון אי"ה אזי הבנות בנותי תי' תשמרו עוד כאן עד אשר נוכל להעלותם ע"י שידוכים הגונים בדרך לגלית בעה"י.

שוב אין לי להגיד חדשות ואצפה תמיד לבשורות טובות ונעימות מכם ובזה אסיים בברכה מרובה באה"ר ובדשה"ט גם מביתי לביתו אוהבך הנאמן <חתימת הרב יהושע ליב שילל>

% בול בי-דור בין לאומיי רצוף פה להצלת פארטא%

1. Kunstadt, Bratislava…

אחר חיתום מכתבי אמר לי בני הב' מאיר טובי' נ"י כי כבר כתבי בענין הנשאל למעלה, שא"א להוביל עמנו בננו החולה – ה' ירפאהו – אבל גם בזה אני חושב, כי אם אקבל הרשיון אי"ה אזי אוכל לנסוע לבדי ואח"כ משם אעשה כל האפשרות לקבל גם עבורו רשיון שלא על הסדר מפי טעם המלכות בעזה"י. ועכ"פ איני רוצה לוַתר על הצערטיפיקאט אם אקבלו.

בני שי' שואלים אותך עוד, אם גם היהודים החרדים מדברים שם לה"ק בשפה ספרדית, ואם מן הצורך שירגילו א"ע בזה.

הערה: המידע למעלה לקוח מגיליון 32 של הביטאון "דורות", תש"ע. אולם בדף עד שכתב הרב פרץ לוי, בן דודו של הרב יהושע ליב שילל הי"ד, נכתב שנפטר בטרזינשטאט בשנת 1943, ונספו חמשת ילדיו.

במדרש רבה "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. והוא פלא, וצריך עיון.

ונראה לעניות דעתי לבארו דהנה ראיתי בספר הקדוש "אפסי ארץ" לאדמו"ר זי"ע בפרשת מקץ שכתב שם לפרש המדרש ילקוט פרשת בשלח על הפסוק "ויסע משה", אמר רבי סימן לא כל מי שרוצה לומר שירה אומר שירה, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו על כל עוונותיו ונעשה בריה חרשה. ישראל כשנעשה להם נס ואמרו שירה, נמחלו עוונותיהם, שנאמר "ויסע משה", שהסיען מעוונותיהם. עד כאן דברי המדרש. וכתב לפרש כוונת המדרש דהנה הקב"ה אם ייסר את האדם באיזהו יסורין או יפחיד אותו באיזהו פחד וינצל מזה הוא צריך להודות. אמנם לא בלבד שצריך להודות על הישועה שבאה, אלא שצריך גם כן לראות ולהבין כי מה שהיה נראה לו כמידת הדין, היה גם כן טוב וחסד. וכמו שאמר הכתוב "אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'". הכוונה כי צריך להבין ולהשכיל כי גם ה"יום רעה" ימלט אותו. וכמו שכתוב בפסחים דף נ' ע"א לא כהעולם הזה עולם הבא, בעולם הזה על שמועות טובות וכו', ובעולם הבא כולו הטוב והמטיב. ופירש הצל"ח כי בעולם הבא יראו עין בעין כי הכל היה אך טוב, ומה שהיה נראה כרע הוא גם כן טוב. וזה גם כן כוונת הגמרא שהמתפלל צריך לסמוך גאולה לתפילה, היינו כי כאשר יתפלל על הצרה יראה בה גם כן הגאולה, ולא לבד מה שתהיה אחר כך. וזה סמיכת גאולה לתפילה. והנה הישועה רוצה האדם לקבל, אכן העונש ומידת הדין בזה איננו מרוצה. אמנם השירה שאומר על הישועה לבדה ולא על כל מה שעבר עליו, הוא איננו השירה האמיתית. אכן השירה האמיתית הוא שיאמר שירה בין על מה שעבר הטוב הנרצה ובין על מה שהוא מוכרח לקבל, וכמו שאמר הכתוב "חסד ומשפט לך אשירה", היינו בין על החסד ובין על המשפט. וזהו שאמר המדרש "לא כל הרוצה", היינו על מה שהוא רוצה לומר שירה, דהיינו על השכר הטוב לבד. אלא "כל מי שנעשה לו נס", היינו שכל מה שנעשה ועבר עליו הוא הנס והוא הטוב לו הכל, ועל דבר זה יאמר שירה. עד כאן דברי זקיני זי"ע ודברי פי חכם חן.

וביותר מבואר זאת בשל"ה הקדוש וזה לשונו שם, העניין הטובות והרעות כולם באות בכוונה מאת ה' יתברך, הכל בכוונה מכוונת מאתו יתברך. כי הוא יתברך "עושה שלום ובורא רע", ושכר מצווה בעצם מצד המצווה ושכר עבירה בעצם מצד העבירה. אך הטובות מכוונות לעצמם והרעות לזולתם. וכאשר נדקדק נמצא כי תכלית הרעות ותכלית הטובות שווה בשווה. כי כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, ואלמלא הרעות לא היה ירא מה' יתברך, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. וכבר אמרו חז"ל אין לו להקב"ה אלא יראת שמים בלבד. עיין שם.

ובזה אמרתי לפרש מה שאיתא בגמרא ברכות דף ט' ע"ב, אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאל בשלמא דרבי ברונא אחי במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות, זימנא חדא סמך גאולה לתפילה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא. והקשו בתוס' והא כל העולם סומכין גאולה לתפילה, ומה רבותא דרבי ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה. אמנם לפי האמור אתי שפיר, דהתם דרבי ברונא בא למדרגה זאת שכבר השיג אשר "מפי עליון לא תצא הרעות", וגם מה שנראה כאלו רעה הוא גם כן לטובתו. על כן לא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא, דהיינו שכל היום היה שמח וטוב לב, שאף שעבר עליו רגע אחד ביום ביסורין, בכל זאת היה שמח, כי ידע והאמין שלטובתו הוא. וכמו שהיה נחום איש גם זו, שעל הכל היה אומר "גם זו לטובה", וכן היה, כמו שאיתא בגמרא.

ובזה אמרתי לפרש המדרש כששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו, אמר להם משה, אלו לאומות העולם, אבל אתם לאכול ולשתות ולעסוק בתורה ובמצות ולשמור (מובא בספר קדושת יו"ט). והוא פלא דאם לא נאמרו הנגעים אלא לאומות העולם למה נכתבו בתורה לישראל. אמנם לפי האמור יובן, דהנה כבר כתבו הקדמונים דאצל אומות העולם הנגעים באים מצד הטבע בהתגבר הלחות. אמנם אצל ישראל אשר הם למעלה מן הטבע, גם הנגעים באים שלא מצד הטבע, רק בעונש על החטאים לכפר על עוונותיהם. ועל כן לא ציותה התורה הקדושה לרפאות את המצורע בסמי רפואה לרפאותו כדרך הטבע, רק ציווה הקב"ה להמצורע שישב בדד מחוץ למחנה. וכמו שכתב בספר בית שמואל אחרון, כי מדרך הטבע נגע בא מתגבורת המרה שחורה, אם כן רפואתו הוא שילך בין אנשים, שבזה יוכל להסיר מאתו המרה השחורה, כאשר הרופאים מגידים על זה. ועל זה ציווה ה' למצורע שישב דווקא בדד מחוץ למחנה, להראות כי רפואת ה' הוא שלא כדרך הטבע, רק שישב בדד ויעשה תשובה שלימה לפני ה' יתברך, וישב ורפא לו, וייהפך לו מ"נגע" ל"עונג", כי העוונות מעכבים השפע ועל ידי שיעשה תשובה יעשה עצמו כלי מוכן לקבל השפעות טובות. ואם כן גם הנגעים הם לטובתו לעוררו לתשובה. וזה ביאור המדרש, "כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו", כי הם דימו כי גם אצל ישראל באים מצד הטבע ונתיראו, ועל זה "אמר להם משה, אלו לאומות העולם", דהיינו לאומות העולם הנגעים הם באמת מצד הטבע. "אבל אתם", לישראל, באים הנגעים שלא כדרך הטבע, רק בעונש על החטאים לעוררו לתשובה, וכשיעשה תשובה יהפך לו מנגע לעונג "לאכול ולשתות ולעסוק בתורה ובמצות ולשמור". והבן זאת.

וכן כתב בספר שער המלך לפרש הפסוק "אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" כו'. "אני ה' א-להיכם" דייקא במידת הרחמים ובמידת הדין, דהיינו המידת הדין עשה פעולה לרחמים, שהוצאתי אתכם קודם הזמן, מחמת שהשלים קושי השעבוד, שעל ידי קושי השעבוד היה לבם לשמים. עד כאן.

זאת תורת העולה מדברי אלו אשר "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", וגם הרעות הם טובות כאשר הארכנו. ומשם בארה ביאור המדרש שהתחלנו בו. "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. דהנה לכאורה, בשלמא איש אשר ברכו ה' בעושר וכבוד והון ועושר בביתו ושלחן ערוך לפניו בכל מילי דמיטב ויין ישן ומיני מעדנים, יוכל להסב את עצמו דרך חירות ולשמוח, אבל אחד עני אשר מייגע את עצמו קודם עד שמכין צורכי הפסח, וגם את מה שהכין אינו כיאות, וגם בביתו חסר כל, האיך יכול להסיב את עצמו ולשמוח. אמנם כפי מה שאמרנו אתי שפיר, דגם אם יש לאדם יסורין או צרות צריך להאמין כי "מפי עליון לא תצא הרעות" ולטובתו הוא, אם כן שפיר יכול אף עני להסב עצמו דרך חרות ולשמוח. וזהו שאמר המדרש "ויסב א-להים את העם דרך ארץ פלשתים", אשר לכאורה היה נראה כי לרעתם הוא אשר הקב"ה מנהיגם בדרך רחוק ולא בדרך קצרה. אמנם באמת היה זאת לטובתם, כמו שכתב רש"י ז"ל, ומזה נראה בעליל כי אף שנראה כי רעה מאת ה' יתברך גם זה לטוב הוא. וזהו שאמר המדרש מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, כהנ"ל, ודו"ק.

(זכרון חיים, סימן א)

הרב חיים סופר שרייבר נולד בשנת תרמ"ז לאביו הרב שלום אב"ד קהילת ברעזנא, בן הרב אפרים ישראל פישל סופר אב"ד נאנש מחבר הספר "אפסי ארץ" ומגדולי תלמידי החתם סופר. הרב חיים למד בצעירותו בישיבת הגאון רבי שמואל רוזנברג באונסדורף, בעל "באר שמואל", והיה מבחירי תלמידיו. הוא נשא לאשה את מרת טויבע בת הרב דב צבי קליין מראשי קהילת מונקאטש ונולדו להם חמישה ילדים. לאחר נישואיו עבר לגור בבית חותנו במונקאטש, והמשיך לשקוד על התורה. לאחר כמה שנים מונה לראש הישיבה הגדולה במונקאטש, "הישיבה רבתי דרכי תשובה", לצידם של האדמו"ר ממונקאטש ושל ראב"ד מונקאטש, הרב דוד שליסל בעל "אמרי דוד". הוא העביר שיעורים בישיבה ב"יורה דעה", וכן העביר שיעורי הלכה אגדה ומוסר בקרב בעלי הבתים בעיר. בשנת תרפ"ז מונה לכהן כדיין ומורה צדק בבית דינו של האדמו"ר במונקאטש, ובהמשך כיהן גם כראב"ד. בנוסף כיהן כרב בית הכנסת הגדול בעיר. למרות טרדותיו הרבות, הוא ניצל כל רגע פנוי ללימוד תורה ולעבודת ה', ונודע בגדולתו בתורה, בחריפות ובבקיאות, ובגדולתו ביראה. הרב חיים נרצח באושוויץ, עם רוב בני משפחתו ובני קהילתו. הי"ד. קובץ עם מקצת מחידושי תורתו יצאו לאור בספר "זכרון חיים" (ירושלים, תשמ"ה).

לנכדתו שרה, לבית מנדלוביץ, ובעלה השופט פרופ' ר' יעקב בזק, נולדו ארבעה ילדים: הרב חיים בזק אב"ד צפת, הרב אליהו בזק ר"מ בישיבות מצפה רמון והר המור ומחבר הספר "מדבר בצדקה" על השואה, הרב מאיר בזק ר"מ בישיבת מעלות והשופטת תמר בזק-רפפורט.

תודה לצאצאי הרב חיים שרייבר הי"ד ששלחו לי את תמונתו.

הערה: בספר 'זכרון חיים' נכתב שהדיין הרב חיים שרייבר נהרג בחודש סיוון, אך לא ציינו תאריך מדוייק. ואילו בספר "קהילות הונגריה" עמו' 225 כתב שהרב חיים כהן נספה ביום כ"ח אייר תש"ד.

מנהג חסידים ואנשי מעשה להדר לאכול דגים בשבת קודש, וכדאיתא בשבת קי"ח במה מענגו בדגים גדולים. ואף דדגים אינם לעיכובא, דיוצא בכל מה שמתענג, וכמבואר בפוסקים סימן רמ"ב, מכל מקום מהדרים לאכול דגים דייקא. ועלה בדעתי ליתן טעם הגון לזה, על פי מה שכתב המאור ושמש פרשת בראשית (ד"ה ויאמר אלקים) דאף שאמת הוא דבראשית ברא א', דהיינו שיתנהג העולם בדרך הטבע כדי שתהיה הבחירה חופשית, עם כל זה השאיר הקב"ה דבר מה בבריאה להורות דגם הטבע מושגח מאתו יתברך שמו, וכל תנועה בעולם הוא רק בהשגחתו יתברך שמו ויתעלה. וזה לשונו שם באמצע הפסוק "ויאמר אלקים יהי אור", כאשר עינינו רואים שהארץ הוטבעה בטבע שתהיה מוציאה דשאים, ע"י מאמר השם "תדשא הארץ", עדיין הארץ מתנהג כן, שבכל מקום שיקובץ מעט עפר אפילו בכלי היא מוציאה דשאים. ובשאר נבראים נמצאים אשר לא נשארו בטבעם שנבראו, כגון מים בתחילת הבריאה הוציאו דגים ושרץ המים ע"י מאמרו יתברך שמו "ישרצו המים", ואף על פי כן לא נשאר זה שיהיה דבר זה מתמיד בטבעו לעולם, שבאם היה דבר זה נשאר על הטבע, היה מחויב שבאם ישים אדם מים בכלי ראוי שתהא בתוכם דגים כדרך שהארץ מוציאה דשאים לעולם. גם אנו רואים הרבה יאורים קטנים שיש בהם דגים מרובים, והרבה נהרות גדולות שאין בהם. וטעם העניין הוא שיהיה האדם מכיר על ידי זה השגחה פרטיות של הבורא יתברך שמו. וכאשר ה' יתברך חפץ במעשה האדם החפץ במצוות הוא מזמין לפניו שיתהוו דגים בהנהר ושיבואו אליו לכבוד השבת. עד כאן לשונו הקדוש.

והנה ענין שבת מורה על האמונה, דהעולם אינו קדמון חס ושלום רק נברא מאת הבורא, דבשמירת שבת אנו מודים כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. אולם ישנם בבני אדם שאף שהם מאמינים בחידוש העולם שנברא ע"י הבורא ברוך הוא, מכל מקום אינם מאמינים בהשגחת העולם, שאומרים דאחרי שנברא העולם בראשונה מאת ה' יתברך סילק ה' יתברך השגחתו מאת עולמו, ועולם כמנהגו נוהג בטבעו בלתי הנהגת ה' יתברך, אומנם גם דעה זו נפסדת, דגם הנהגת העולם אי אפשר בלתי השגחתו יתברך שמו. והראיה על זה הוא מעניין הדגים שרואים בהם השגחת ה' יתברך שאף הם נמצאים בכל מיני מים כנ"ל. ולכן להורות זה ביום שבת קדשינו, שהוא מקור האמונה בבריאת העולם, מצוה עלינו לאכול דגים, לרמז דגם השגחת העולם הוא תחת ידו הגדולה של הקב"ה.

עוד יש לומר טעם לאכילת דגים על פי מה שאמרו חז"ל (שבת ק"ד.) אתי דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כותייהו. גימ"ל דל"ת, גמול דלים. ומאי טעמא מהדר אפי דדל"ת מגימ"ל, דליתן ליה בצנעה כי היכי דלא ליכסיף מיניה. ומבואר מזה דאות ג' מורה על המשפיע, ואות ד' מורה על העני המקבל. והנה שבת קודש נאסר במלאכה ולית ליה מגרמיה כלום, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ג.), וכן אמרו "חול מכין לשבת וליום טוב" (ביצה ב:), ועם כל זה השבת הוא מקור לכל הברכות, וכמבואר בזוהר הקדוש פרשת יתרו דכל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין. נמצא דאף דהשבת הוא בבחינת דל"ת, שהוא מקבל מימי החול דהוא בחינת גימ"ל, מכל מקום השבת הוא גם כן המשפיע לימי החול, והוא בבחינת  ד"ג, הד' קודם ומסתכלת בג' להשפיע בקרבה, על כן לרמז דבר זה אוכלין ד"ג בשבת.

גם יש לומר בסגנון אחר, דהנה בשבת יש מצוה לענג הגוף בתענוגי ברבורים ושליו ודגים. וכדכתיב "וקראת לשבת עונג", אמנם בקבלת התענוגים הללו אין אנו רק בבחינת מקבל, כי ע"י קיום המצווה גם אנו מוסיפים כוח בפמליא של מעלה, ונעשו תיקונים גדולים בעולמות העליונים, כדאיתא במדרש רבה איכה פרשה א (אות ל"ג) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כוח בגבורה של מעלה, כמה דאת אמרת "באלקים נעשה חיל" (תהלים ס'), ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, כביכול מתישין כוח גדול של מעלה, דכתיב "צור ילדך תשי" (פרשת האזינו). עד כאן לשונו. ובזוהר הקדוש ריש פרשת בא (דף ל"ב ע"ב) כתב וכד עבדין עובדין דכשרין יהבין תוקפא וחילא לקודשא ברוך הוא, ועל דא כתיב "תנו עוז לאלקים" (תהלים ס"ח), במה, בעובדין דכשרן. עד כאן לשונו. וכעין זה בזוהר הקדוש פרשת בשלח (דף ס"ה ע"ב). עיין שם. ואם כן על ידי קיום מצות עונג שבת, נחשבים בני ישראל בבחינת ד"ג, דהיינו שמקבלים תענוגי השבת דהוא בחינת ד', ועל ידי זה אנו משפיעים למעלה להוסיף כוח וגבורה בעליונים בבחינת ג', ולרמז זה אוכלים בשבת דגי"ם. והבן.

עוד יש לומר על פי מה ששמעתי בשם מרן הגה"ק הקדושת יו"ט אב"ד סיגוט זי"ע שהפליג מאד בקדושת השבת לעסוק בתורה ועבודה, ולמעט משינה כל מאי דאפשר, שלא להפסיד הזמן היקר והקדוש. ואמר דהמלך של עסטרייך הנקרא יאזעף השני היה ממעט תמיד בשינה. ואמר הטעם כי רוצה ליהנות ממלכותו ולהיות מלך זמן הרבה, כי בעת שהוא ישן אינו מלך. וכמו כן בשבת כל ישראל כמלכים המה, דשבת הוא בבחינת "מלך", וכן הוא קרוי בשם "שבת מלכתא", ולכך יש לחוש למעט משינה שלא להפסיד המלכות. עד כאן דבריו הקדושים. ומבואר בספרי המחקרים דדגים אינם ישנים כלל (עיין בספר הברית ח"א מאמר י"ד פ"ו, וזה לשונו, הדגים יחיו תמיד במים קיץ וחורף בלי שינה ותרדמה. ולפי דעת האומר שלא יש שום בריה בעולם בלית שינה יהיה שנתם לא יותר מהרף עין ובעינים פקוחות. עד כאן לשונו). ולכן כדי שיתעורר האדם למדה זו בשבת, על כן אוכלין דגים לרמז עניין הנ"ל.

("ולאשר אמר", חידושי אגדה לשבת קודש, נלוה לספר "אוצר השבת", עמ' רסד-רסה)

בשנת תרצ"ה (1935) נסע הרב אשר אנשיל כ"ץ ביחד עם בנו יהושע ועם חותנו, הגאון רבי שלמה זלמן אהרנרייך, לארץ ישראל והיו שם הל"ג בעומר ובחג השבועות. יומן המסע שכתב הבן אבד בשואה. כאשר עירו עברה לשלטון ממשלת הונגריה, איימו השלטונות על הרב בגירוש ובמוות אם לא יסגור את הישיבה, אבל הוא התעקש בכל מחיר שלא לבטל לימוד התורה של תלמידיו, האהובים עליו כבנים, ולא סגר את הישיבה עד לאחר הכיבוש הגרמני בחודש אדר תש"ד. לאחר שגורשו לגיטו סערדאהעלי, הורה הרב לתלמידיו שנלקחו לעבודות כפייה להיות באחדות זה עם זה. עם התגברות הצרות בשנת תש"ד, נערכו תוכניות להצלת הרב ולהעברתו לעיר בודפסט, אך הוא לא רצה בזה ואמר כי לא יעזוב את אנשי קהילתו ואת תלמידיו. הרב באושוויץ נהרג עם אשתו ורוב ילדיו, עם בני קהילתו ועם רבים מתלמידיו ביום כ"ז סיון תש"ד.

הרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד נולד בשנת תרמ"א (1880) בקהילת צ'נגר (הונגריה), לאביו הרב יהונתן בנימין כ"ץ ולאימו גיטל. עוד כילד היה מתמיד וחריף גדול, ועבד את ה' מנעוריו בהצנע. בגיל 12 נסע לחוסט ללמוד בישיבת בעל "ערוגת הבשם", ולמד שם בהתמדה רבה במשך 8 שנים רצופות. הוא הוסמך להוראה על ידי רבו, ועל ידי רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון (ה"מהרש"ם מברעזאן"), רבי משה צבי פוקס אב"ד גרויסוורדיין ורבי מרדכי יהודה ליב וינקלר ממאד (מחבר שו"ת "לבושי מרדכי"). בהיותו כבן עשרים נשא הרב אשר אנשיל לאשה את מינדל, בתו הבכורה של רבי שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד משאמלוי. לאחר חתונתו המשיך ללמוד בשמלוי וסייע לחותנו בהרבצת תורה בישיבה. כשנתיים לאחר נישואיו מונה הרב אשר אנשיל לדיין ולמו"צ בעיר. בשנת תרס"ח (1908) מונה לרב אב"ד בניר מידיעש והגליל, ייסד שם ישיבה גדולה והמשיך ללמוד בהתמדה גדולה. הוא היה קם בחצות ומתחיל ללמוד ומעורר את הבחורים ללימודיהם, והנחה אותם לדעת את הגמרא בעל פה. בערך משנת תרפ"ה (1925) נעתר להפצרות קהילת היראים "עדת ישראל" בדונא-סערדאהעלי שיבוא ויכהן כרבם. מיד עם הגיעו לסערדאהעלי לימד בישיבתו, שהתפתחה עד להיותה ישיבה למאות תלמידים ולאחר הישיבות הגדולות בהונגריה. בישיבה זו העמיד אלפי תלמידים תלמידי חכמים, אשר למדו בהתמדה רבה וחזרו פעמים רבות על תלמודם. בישיבה היו חבורות ללימוד פירוש "אור החיים" על פרשת השבוע וחבורה ללימוד ה"מאור ושמש" על הפרשה. בכל "שבת מברכים" היה הרב אשר אנשיל דורש לפני בבית המדרש של החברא-קדישא, ובכל שבת היה בוער באש הקדושה והדבקות בה' בתפילותיו ובדרשותיו לתלמידיו, שנאמרו בהתעוררות גדולה בשילוב דברי תורה עם דברי מוסר ויראת שמים, המעוררים ומלהיבים את שומעם ליראת ה' ולאהבתו. הרב הרחיק את תלמידיו מהעיסוק בפוליטיקה ובמחלוקות, ומנע מהם ללמוד ספרים, ואפילו ספרי חסידות, שעלולים היו לפגוע בסדרי הלימודים הקבועים בישיבה. הוא היה דבוק מנעוריו בצדיקי דורו ובפרט באדמו"ר רבי ישכר דוב מבעלז. הרב אשר אנשיל היה מטבעו נעים הליכות ודעתו היתה מעורבת עם הבריות, ועם זאת פעל בנחרצות ובתקיפות לביטול תקלות העלולות לערער את חומת הדת, כגון ריקודים מעורבים, שחיה מעורבת, פתיחת חנויות בשבת וכיוצא בזה.

ארגז מלא כתבי-יד של הרב כ"ץ ובתוכם חידושיו הרבים על סוגיות הש"ס, על השולחן ערוך והרמב"ם, שו"ת, ודברי אגדה על התורה והמועדים, נמסרו לשמירה אצל גוי אחד לפני שגירוש היהודים להשמדה. אך הגוי מעל בתפקידו וכל הכתבים הקדושים הללו אבדו בשואה, ונשתמרו מעט מרשימות שרשמו לעצמם תלמידיו. מרשימות אלו נערכו ויצאו לאור הספרים 'ולאשר אמר' על חנוכה (תשי"ב), על חג השבועות (תשי"ז), על ראש השנה (הודפס בסוף ספר "נחלי בינה", תשל"ו) ועל ענייני שבת (תשל"ח). כן הודפס חידושיו להגדה של פסח "חודש האביב" (תשל"א), שו"ת "ולאשר אמר" (תשמ"א) ו"ולאשר אמר" על התורה (תשמ"ג-תשמ"ז, תשע"ד).

בנו, הרב משה יהודה כ"ץ הי"ד, היה רב צעיר של קהילת סערדאהעלי, נהרג עם אביו באושוויץ, ומכתביו הוציאו לאור את ספרי "ויגד משה". כן נהרגו בתו הרבנית הינדל אשר רבי חיים אהרנרייך הרב הצעיר של קהילת שאמלוי, בתו הרבנית אסתר אשת רבי יחיאל דוד הכהן זלצר, בתו הרבנית פערל אשת הרב משה אריה פריינד אב"ד נאסוד, בתו הרבנית יהודית אשת רבי מנחם אהרן ליבוביץ הרב הצעיר של קהילת טשעפ, ובנו הבחור דוד.

בן נוסף, הרב יהושע כ"ץ אב"ד סאמבאטהלי ומחבר הספר "ויאמר יהושע", שרד, היגר לארה"ב ושם כיהן כרב קהל "בית אשר דסערדאהעלי " בברוקלין.