תגית: טרבלינקה

ישיבת 'בית יוסף' פיוטרקוב.

בע"ה, יום ט"ז לחדש כסלו שנת תרצ"ה

כבוד הרב הגאון המפורסם לשם ולתפארת כש"ת מוה"ר נתן גרינבוים שליט"א אב"ד דק"ק פשעדבורג יצ"ו

אחרי דרישת שלום כבוד תורתו מכבוד רם ונסע…
המפורסמות אין צריכין לראיה כי ישיבת בית יוסף בפיו[ט]רקוב שנתיסדה בקיץ העבר אחרי רב עמל ויגיעה נפרדה היא בית תלמוד לתורה ויראה, וב"ה כבר קנתה לה שם טוב גם בהגליל, ועתה לומדים כאן בערך מאה תלמידים כן ירבו. בימים העתים האלו אשר החשך יכסה ארץ, חשכת הבערות והפקרות, ולהבדיל מאה תלמידים מבני הנעורים ההולכים אחרי ההבל מן התועים והמתאים אשר כל מגמתם וחפצם לחתוך ולעקור יסודי התורה והאמונה מלבו צעירי עמנו. וזכינו לעשות אותם לחטיבה בפני עצמה בסביבה טהורה של צעירים נלהבים לתורה ויראה אשר לבם ער לפעולות ולמעשים טובים, להנהיגם ולהדריכם ללכת בעקבות אבותינו ורבותינו עליהם השלום.
נוסף לזה נתיסד פה בית תמחוי בעד קיבוץ של בחורי חמד הלומדים בפני עצמם. אך מצב הגשמי שדחוק הוא בתחלתו כמאמרם ז"ל כל התחלות קשות גורם לנו רפיון בעבודתנו. כי אף שעיר פיטרקוב נותנת לב לזה ורובם ככולם משתתפים בהחזקותה, אך כידוע שאין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחוליתו, לזאת התנדבו הנהו תרי צנרי דדהובי הב' המופלגים והמופלאים חריפים ובקיאים יראת ה' היא אוצרם מבחירי ישיבתנו הגדולה מביאליסטאק יצ"ו ממייסדי ישיבתנו הקדושה במחנינו הרי הם הרב משה שולמן נ"י והרב נפתלי וואלפין נ"י לאיזהו מקומן וגם למענם לעשות תעמולה לטובת העניין הקדוש הזה.
ובקשתינו שטוחה לכבוד כבוד תורתו נא להיות להם לאחי-עזר ולבוא לעזרת ה' בגיבורים ובטחונינו חזק כי בקשתינו תתמלא על צד היותר טוב.

הנני חותם בברכה למען כבוד התורה והוגיה
ברוך אשר נאדעלמאן מנהל הישיבה

(מתוך צילום של מכתב בכתב יד המופיע בספר 'לב הארי', עמו' קעב)

---

הרב אשר ברוך נודלמן – נולד לר' מרדכי, בביאליסטוק (פולין) (ע"פ דף עד שכתבה אחייניתו הוא נולד בלארוס (בריה"מ)).

הרב ייסד בשנת תרצ"ד (1934) את ישיבת 'בית יוסף' בפיוטרקוב, ועמד בראשה. הישיבה הייתה חלק מרשת ישיבות נוברדוק.
הרב התחתן עם מרת מושע רחל הי"ד בת הרב אברהם ברוידא (תרשיש) זצ"ל, בשנת תרצ"ה בפיעטרקוב, ושם התגוררו.
ברשת ישיבות 'בית יוסף' היה נהוג שפעמיים בשנה מתקבצים ראשי הישיבות ומגידי השיעורים ל'כולל זמני' שארך כשבועיים, על מנת להתחזק ברוח התורה ובעבודת ה'. בשנת תרצ"ו השתתף הרב אשר ברוך ב'כולל זמני' בעיר מעזריטש, ביחד עם הרב יהודה אריה נעקריץ, הרב גרשון ינובר, הרב יצחק שרשבר, הרב נחום עוזדר, הרב צבי חרסנר, הרב יצחק דוברבר, הרב אהרן קאמאיער (אגולניק), ורבנים נוספים. הם עסקו בלימוד המוסר וייחדו ימים לענייני ביטחון, תשובה והתבודדות. משתתפי ה'כולל הזמני' החליטו לקבוע תענית לרגל המצב הקשה של עם ישראל לנוכח הצרות שתכננו שונאי ישראל. את סעודת הבוקר אכלו בביתו של הרב דוד בלייכר הי"ד.

הרב שמעון הוברבנד הי"ד, מתלמידי בן דודו, האדמו"ר רבי קלונימוס קלמן מפיאסצנה הי"ד, השאיר אחריו מסמך המתעד את הזוועות שחווה בתחילת מלחמת העולם השנייה. בעדותו הוא כותב שביום השני של ראש השנה שנת ת"ש, בהיותו בפיוטרקוב, הגיעו אליו ידיעות קשות:

בסביבות השעה שתים עשרה באה נערה, בתו של השכן וסיפרה כמה ידיעות עצובות. ראשית, סיפרה כי החיפושים בדירות וההתרוקנות של החנויות היהודיות, התגברו היום. עריכת המצוד וחיפוש יהודים לעבודה הפכו לצרה איומה. הם מחפשים את היהודים המסתתרים בתוך המרתפים, בעליות הגג, במחסנים ובמחבואים אחרים. כשהם נתקלים ביהודי בעל זקן הרי זה גובל בסכנת נפשות. הם תולשים את הזקן בידיהם, חותכים בחרבותיהם ומכים מכות רצח. ומי מדבר, כשהם נתקלים ביהודי החובר כובע -יהודי (א יידיש היטעל) או בקפוטה ארוכה, אז זה מאוד מסוכן.
העלמה סיפרה גם, כי לבית הכנסת באו להתפלל כ-20 יהודים. באמצע התפילה נכנסו גרמנים אחדים לחטוף אותם לעבודה, אך היהודים הספיקו לברוח, דרך היציאה לבית העלמין העתיק [מאחורי בית הכנסת].
לעומת זאת היה מקרה היום ב"שטיבל" של חסידי אמשינוב ברחוב פארנה 8, ה"שטיבל" היחידי בו התפללו. כאשר לפתע נכנסו לשם קצינים גרמנים אחדים בשעה שעמדו באמצע התפילה ולקחו את כולם, בערך שלושים יהודים, הובילום לבית הכלא, כפי שהיו מלובשים בקאפוטות המשי ועטופים בטליתות. בעת הובלתם לכלא הוכו היהודים בצורה אכזרית. בין הנאסרים היה פרנס הקהילה יצחק אהרן סוחצ'בסקי, הרב של אוסיאקוב, פיאנער, שהיה חולה-שחפת, ראש ישיבת "בית יוסף" דנובהרדוק הרב ברוך אשר נודלמן, המנקר משה חיים זלמנוביץ' עם בנו, ואחרים. מהידיעות הללו נפל עלינו פחד נורא. לפנות ערב נודע לנו כי את הנעצרים הובילו במשאית כשהם חבולים וזבי דם בכביש בדרך לצ'נסטחוב.

אירוע זה מתואר גם בספרו של הרב שמעון הוברבנד 'קידוש השם', בתיאור ההתרחשויות ביום א' של ראש השנה ת"ש:

התפללו במקומות אחדים בעיר, וביניהם בשטיבל חסידי אמשינוב שברחוב פארנה. על פי מקרה נודע לחייל אחד כי יהודים מתפללים שם. הוא נכנס לשטיבל הנמצא בקומה ראשונה והורה למתפללים שבל יעיז איש לעזוב את המקום עד שובו, נעל את הדלת מבחוץ והלך. צעירים אחדים קפצו דרך חלון הקומה הראשונה. בשטיבל עצמו נשארו 29 יהודים. לא ארך זמן רב והחייל חזר ועמו מספר יותר גדול של חיילים שהקיפו את החצר. הם הוציאו את 29 היהודים לחצר ואחר כך לרחוב. יהודים רבים, מאלה שהיו דיירי הבית ובאו לתפילה ללא בגדים עליונים, הובלו כשהם לבושים קפוטות משי ורבים מהם בכיפות ללא כובעים. את היהודים הובילו לבית הסוהר. בדרך היכו אותם בקתות הרובים ובמגלבים מכות אכזריות.
בין המתפללים שנעצרו נמצאו הרב מאושיאקוב, פרנס קהילת פייטרקוב ר' יצחק אהרן סוכאצ'בסקי, ראש ישיבת 'בית יוסף' בפייטרקוב ר' ברוך אשר נודלמן, המנקר ר' משה חיים זלמנוביץ', המשגיח ר' פרץ פראשקער ואחרים. לאחר שעות אחדות של ישיבה בבית הסוהר הובלו הכלואים מוכים ופצועים דרך חצר בית הסוהר. ליד השער עמדו שתי שורות של אנשי ס.ס. ובידיהם אלות… כל יהודי הוכה מחדש. אז העלו אותם על שתי משאיות. הם נצטוו להחזיק ידיהם למעלה והוסעו לכיוון בלתי ידוע. כשהתפשטה הידיעה על כך בעיר, עורר הדבר אצל היהודים צער רב, פחד והתרגשות.

במקור נוסף נכתב כי החטופים הובלו במשאיות מכוסה. הם הושפלו, הוכו נמרצות והצטוו על ידי חוטפיהם לנקות בתי שימוש בטליתותיהם. חלקם שוחרר בערב, אך חלק מהחטופים, ובהם הרב ברוך אשר נודלמן, נשלחו למחנה ריכוז בגרמניה וחזרו כעבור חודש. אחד הנחטפים, הרב פרץ פרשקר הי"ד, מת בדרך.

במהלך השואה היה הרב ברוך אשר נודלמן כלוא בגטו פיוטרקוב. הוא נספה בשנת 1942 בטרבלינקה (ע"פ דף עד שכתבה אחייניתו הוא נספה במידאנק).

ב"ה זאקשעווק (פלך לובלין)

אציע איזה דברים קצרים מה שראיתי בכתב יד על הגדה של פסח ליתנם מקום בהבאר

מהרה"ק מוהרמ"מ מווארקא זצ"ל
א) 'ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו ויעקב ובניו ירדו מצרימה'. בגמרא פסחים פרק ערבי פסחים מתחיל בגנות וסיים בשבח, על דרך שפירש אבי מורי ורבי ז"ל (פרשת בראשית) 'אל הנחש אמר כו' ועפר תאכל כל ימי חייך'. לכאורה מה זו קללה אם אכילתו הוא כך. אך הכוונה שהאדם הוא מושגח מאתו יתברך בכל רגע, כי הוא חסר תמיד ועל כן צריך תמיד להשגחתו, אבל להנחש נתן לו בכל מקום מה שצריך לו, ולא יצטרך להתפלל אליו להיות תמיד מייחל להשגחתו. וידוע מה שכתב המורה שכל מה שהוא גבוה במדריגתו הוא יותר בהשגחה. וזהו 'ואתן לעשיו את הר שעיר', ואין צריך להשגחתו כלל. אבל 'יעקב ובניו ירדו מצרימה' לענות 'ונצעק' כו'.

עוד מהרה"ק מוהרמ"מ מווארקא זצ"ל הנ"ל
מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, כתיב 'למען תזכור יום צאתך ממצרים כל ימי חייך' היא מצוה נצחית ליצא מהרע. ואם אין לנו עצה להגיע למדת 'עשה טוב', יראה על כל פנים להיות 'סור מרע' בחשכת המניעות המכונה ללילה. והם היו מזככים את עצמם עד שבאו תלמידיהם, והרגישו הדברים היוצאים מהלב, ואמרו 'הגיע זמן קריאת שמע', שהוא בחינת 'ועשה טוב', של שחרית, ימי הילדות שאז נעשה היחוד של שמע. ואמר רבי אלעזר בן עזריה הרני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יצאת מצרים בלילות, להיות הרגש 'סור מרע' בעשירות, עד שדרשה בן זומא יצפה לחכמה.

מהרה"ק מוהרי"מ מגור זצ"ל
עניין שנקרא שמיני של פסח 'אחרון של פסח', ולא כן בכל המועדות, הוא על דרך מאמרם ז"ל (ברכות י"ב:) וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר 'הנה ימים באים נאום ה' ולא יאמרו עוד חי ה' ' וגו'. וזהו 'אחרון של פסח', לשנה הבאה בירושלים:

ׁהמשך יבא אי"הׂ
ישראל יחיאל פרידלינג אבד"ק זאקשעוויק יע"א

(הבאר, כרך ב, שנה ז, סי' סו)

---

הרב ישראל יחיאל פרידלינג אב"ד זאקשעוויק (זאקשיוויק/ זקשובק/ זקשוויק) נולד בזמושץ (פולין), לאביו, הרב דוב בעריל, ולאמו, חיה פרידה.

בשנת תרס"ד נפטר ר' דוב בערל אביו של הרב ישראל יחיאל פרידלינג הי"ד, ואמו, שנשארה עם יתומים קטנים, גידלה את כולם להיות מחובשי בית המדרש.
אחיו, הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד, היה עורך 'הבאר', אב"ד ביסקיביץ ורב שכונת פובונזק בוורשה.
אחיו, הרב [אברהם] אבא פרידלינג שנולד בשנת 1899, והיה פרנס הקהל בזמושץ, נכלא בשואה בגטו טרזינשטט ושרד.
אחותם מרת פייגא געלדי נישאה לגאון הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, רבה של פלונסק ומראשי הרבנים בוורשה.
אחותם אידל פרשטמן עלתה לארץ ישראל והתיישבה בעיר רחובות.

בהיותו כבן שש עשרה למד בישיבת 'דרכי נועם'  בעיירה גור שבפולין, שהייתה מראשוני הישיבות החסידיות בעולם. באותה תקופה התכתב בענייני פלפול עם אחיו הגדול, הרב צבי הירש פרידלינג (אב"ד ביסקיביץ והגליל, עורך כתב העת 'הבאר'), ומכתבי אחיו אליו יצאו לאור ב'קונטרס חידוד התלמודים' שיצא לאור בשנת תרפ"ח ביחד עם הספר 'קיום העולם'. במכתבים אלו מפליג האח הגדול להפליג בשבח אחיו הבחור וכותב: 'אחי יקירי ה"ה הרב הגאון הגדול חריף ובקי עצום ורב סיני בקודש בש"ס ופוסקים מלא וגדיש חסיד ועניו שלשלת היוחסין וכו' וכו' מקש"ת מוה"ר ישראל יחיאל פרידלינג שליט"א האבד"ק זעקשעוויק יצ"ו… אחי החביב עלי כגופי ונפשי הבחור כהלכה החריף ובקי נפלא מפורסם מבני עליה סוע"ה עידי' לגאון ולתפארת עטרת תפרת ישראל יחיאל פרידלינג נ"י ויזרח לעד היושב כעת עה"ת בישיבה הק' דרכי נועם בגור'

מתוך כתבי היד של הרב ישראל יחיאל פרידלינג נשארו כעשרה מאמרים שפירסם בכתב העת 'הבאר', ובהם פלפול בש"ס למסכת סוכה דפים ל'-ל"ה ולמסכת מגילה דף ה', בירורי הלכה: דין כלי אלומיניום, דין שמיעת ניגון ברדיו בימי אבל, ועוד, שאלה בעניין תחליפי מזון ביום כיפור, וענייני פסח והגדה של פסח מהרה"ק מוהרמ"מ מווארקי והרה"ק מוהרי"מ מגור זצ"ל.

הרב, הרבנית וארבעת ילדיהם הקטנים ניספו בשואה בשנת תש"ג (1942). היארצייט שלו נקבע בתאריך כ"ב בחשון.
בדף עד שכתבה אידל פרשטמן בשנת 1956 היא כתבה שאחיה, הרב ישראל יחיאל ומשפחתו נספו בטרבלינקה בשנת 1942, אך בדף עד שכתבה בשנת 1957 היא כתבה שהם נספו בזקשובק בשנת 1943. בדף עד שכתבה שיינדל גיטל (טובה) רוטמן היא כתבה שהוריה ואחיה נספו  גטו ורשה. ובפנקס זאמאשטש עמו' 1102 נכתב שהם נספו בבלז'ץ. הי"ד.
בדף העד שכתבה אידל פרשטמן בשנת 1956 היא כתבה שאחיה נולד בשנת 1905, אך בדף העד שכתבה בשנת 1957 כתבה שהוא נולד בשנת 1902.
אך כפי שמופיע למעלה הרב ישראל יחיאל היה תלמיד ישיבת 'דרכי נועם' בגור בהיותו כבן שש עשרה. ישיבה זו קמה בשנת תרס"ו (1906) ונסגרה בשנת תרע"ד (1914), בתחילת מלחמת העולם הראשונה, לאחר הקמת מחנה צבאי גדול מאוד ליד גור, שגררה התקפות חוזרות ונשנות על העיירה עד שהיה סכנה להמשיך ולשהות בה. לפי זה נמצא שהרב ישראל יחיאל נולד בסביבות שנת תרנ"ח (1898) או קודם לכך.

'יראת ה' טהורה עומדת לעד' (תהלים יט,י), מהרב הקדוש שלמה זלמן הי"ד מטומשוב, דעל האדם לעמוד בתפילה תמיד על השגת יראת ה', וירבה על כך בתפילה. והנה מצינו שעמידה היא לשון תפילה על דרך 'ויעמוד פנחס ויפלל' (שם קו,ל). וזהו שאמר הכתוב 'יראת ה' טהורה', וזה יכול להשיג רק כאשר 'עומדת לעד', דהיינו כאשר עומדים תמיד בתפילה על כך.

(דברות חיים, עבודת ה', ד, עמו' מ)

כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב (תנא דבי אליהו פרק כ"ה). שמעתי מאבי אדמו"ר [רבי שלמה זלמן] שליט"א מטאמשוב בשם אביו הרה"ק רבי אברהם משה זי"ע מראספשא, ויש לתמוה על חיוב זה הרי אמרו חכמינו ז"ל (שבת קיב ע"ב) אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם וכו', והאיך אפשר לנו לדמות עצמינו לאבותינו הקדושים. ויש לומר בזה דהפשט של 'יגיעו' היינו על דרך הכתוב (אסתר ה,ב) 'ותקרב אסתר ותיגע בראש השרביט', דהיינו נגיעה בעלמא. וזהו אמנם חיוב על כל אחד ואחד מישראל להשתדל שיהיו למעשיו על כל פנים איזה נגיעה עם מעשי אבותינו הקדושים.

(דברות חיים, עבודת ה', י, עמו' מד, בשם בנו הרב יוסף אליעזר הי"ד)

'תחת אבותיך יהיו בניך' (תהלים מה,יז) מהרב הקדוש רבי שלמה זלמן הי"ד מטאמשוב, פירוש שמצינו בכתוב 'תפארת בנים אבותם' (משלי יז,ו), וכן בגמרא (מנחות נג ע"א) בר אבהן. וכשם שהוא מתפאר באבותיו, כך יוכלו להתפאר בבניו. וזהו 'תחת אבותיך יהיו בניך', כשם שיחוסך אבותיך, כך יראה כל אחד שבניו אחריו, דהיינו בני בניו, יוכלו להתפאר בבניו.

(דברות חיים, עבודת ה', יא, עמו' מה)

איזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד לב ע"א). מהרב הקדוש רבי שלמה זלמן הי"ד מטומשוב, להבין לשון 'חכם' יתכן לפרשו על פי דברי חכמינו ז"ל (בבא מציעא פה ע"א) רב יוסף יתיב ארבעין תעביתא ואקריוהו 'לא ימושו מפיך' (ישעיה נט,כא), יתיב ארבעין תעניתא אחריני ואקריוהו 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך'. אמר מכאן ואילך לא צריכנא, תורה מחזרת על אכסניה שלה. ועל זה בעי בר נש להתפלל על בניו ובני בניו שיהיו עוסקים בתורה, ואז מובטח לו שלא תמוש התורה ממנו מעתה ועד עולם. והנה מצינו דתורה איקרי 'אורה', על דרך אומרם ז"ל (מגילה טז ע"ב) על הפסוק 'ליהודים היתה אורה' (אסתר ח,טז), זו תורה. וזהו כוונתם ז"ל באומרם 'איזהו חכם הרואה את הנולד' ד'הרואה' אתוון 'האורה' – זו תורה, דהיינו שמתפלל על בניו ובני בניו הנולדים לו שיהיו מוארים באור תורה.

(דברות חיים, עבודת ה', כז, עמו' נג)

'הודו לה' כי טוב וגו' יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר' (תהלים קז,א). מהרב הקדוש רבי שלמה זלמן הי"ד מטומשוב, דרשו בגמרא (ברכות נד ע"ב) אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. ויש להבין לשון חכמים שאמרו 'צריכין להודות', ולא אמרו 'מחוייבים להודות'. ויתכן לפרש על פי דברי הזוהר הקדוש על הפסוק 'ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים' (שמות יד,כט), דקאי על הצדיקים, אשר מהללים ומשבחים לשמו הגדול יתברך אף בשעה שאין פוקדת אותם כל צרה וצוקה, וגם בשעה שנמצאים בשלוה והשקט, אף על פי כן נדמה להם כאילו הם בתוך סערת ים וניצולים הימנה. ועל זה הם משבחים לו יתברך. ועל כן אמרו חכמינו ז"ל בלשון 'צריכין להודות', כי הם אינם בגדר החיוב להודות, כי לא פקדתן שום צרה וינצלו הימנה שתחול עליהם החיוב להודות, אלא הם מודים ומהללים אף ללא צרה ופדות כאלו פקדתן צרה ונפדו הימנה.
וזהו מה שאמר רב 'ארבעה צריכין להודות', היינו על אלו ארבעה גאולות יש להם לצדיקי הדור להודות לשמו יתברך, כי באלו נכללו הצרות והגאולות כולן.

(דברות חיים, עבודת ה', לח, עמו' ס)

כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות (עיין בבא מציעא נט ע"א, ושם במהרש"א). מהרב הקדוש רבי שלמה זלמן הי"ד מטומשוב, הנה כאשר אדם נועל דלת החדר במפתח מצד הפנים אין יכולים להיכנס לחדר. אבל כאשר נועל את הדלת והמפתח בצד החיצון, אדם הרוצה להיכנס יכול לפתוח במפתח ולהיכנס לחדר. וזה הכוונה 'כל השערים ננעלו חוץ', רוצה לומר זה שכל השערים ננעלים והמפתח כלפי חוץ ויכול להיכנס זה על ידי שערי דמעות, שעל ידי דמעות איש יהודי נפתחים כל השערים.

(דברות חיים, עבודת ה', לט, עמו' סא)

---

האדמו"ר רבי שלמה זלמן וולטפרייד הי"ד מטומשוב-לודז', גאון וצדיק מפורסם, נולד בשנת תר"ל (1870) כבן רביעי לאביו, רבי אברהם משה וולטפרייד האדמו"ר מראספשא, בן רבי עמנואל מפעדבורז', בן רבי ישעיה מפשדבורז', וחתן רבי ישראל מלובלין בנו של החוזה מלובלין.

רבי שלמה זלמן נשא לאשה את מרת יוכבד בת רבי פנחס רבינוביץ' מקינצק, בן רבי נתן דוד משידלובצא, נכדו של היהודי הקדוש מפשיסחא. האדמו"ר מראספשא, היה אומר על שידוכו של בנו ר' שלמה זלמן, כי זהו 'השידוך הטוב ביותר שנשתדכתי… הושבתי את שלמה זלמן בקן של יראת שמים'.

בהוראת חותנו ביקר רבי שלמה זלמן אצל האדמו"ר הזקן מצ'ורטקוב ולמד ממנו את דרכי החסידות.

לאחר שאביו חלה ונחלש, הוא הורה לכמה חסידים לקבל ברכה מבנו, רבי שלמה זלמן מרוספשא, והוסיף, כי ברכת בנו תשפיע לטובה ממה שברכתו שלו. וכך נעשה רבי שלמה זלמן לאדמו"ר עוד בחיי אביו. האדמו"ר רבי שלמה זלמן עבר לאחר פטירת אביו להתגורר בטומשוב מזובייצקי (אזור לודז').

הרבי היה עובד השם בעוצמה, ולא הפסיק מלימודו ומתפילתו מעלות השער ועד לאחר חצות. ביתו התפרסם כמרכז תורה ועבודה, חסידות ויראת שמים. במשך שעות רבות היה מתבודד בחדרו, מתפלל ועוסק בעבודת השם. הוא נודע כאוהב ישראל, ושונא את המחלוקת בתכלית השנאה. הוא היה ממרר בבכי מתוך השתתפות בצרתם של ישראל, ובתפילותיו הימים הנוראים היה שופך דמעות כמים. בשמחת תורה נהג הרבי ר' שלמה זלמן לעמוד בראש החוגגים, ועמד על רגליו שעות רבות כשהוא ממריץ את הקהל לרקוד עד כלות הנפש, משמח את כולם ומעוררם לשמוח בשמחה של מצווה.

בשנת תרצ"ה עבר להתגורר בלודז' (בה כיהן גם אחיו האדמו"ר רבי עמנואל וולטפרייד מפאביאניץ, שעל בנו, הרב חיים וולטפרייד הי"ד, כתבנו כאן בעבר), שם גדל קהל חסידיו, והוא נודע בכינוי 'הרבי מטאמאשוב' ('דער טאמאשאווער רבי'). גם חסידים של אדמו"רים אחרים היו באים לשמוע את תורתו המעמיקה, להתייעץ אתו ולהתברך ממנו.

הרב ישעיהו קניגסברג נכנס לאדמו"ר רבי שלמה זלמן, בליל כ"ב באלול תרצ"ט (05.09.1939), לילה של חרדה ובהלה, בשל תחילת מלחמת העולם השניה, כאשר רבים מיהודי לודז' ניסו לברוח לוורשה. היה זה ליל היארצייט של אביו של הרבי. הרב ישעיהו שאל מה לעשות, והרבי השיב: 'אני אינני הולך! זכותו תגן עלינו!'. ותוך כדי דיבור התייפח בבכי. באותם ימים הרבה הרבי בתפילה ובצומות, והתאמץ לבקוע רקיעים בתפילתו לישועת ישראל. הרבי המשיך ללכת כל יום למקווה ולהמשיך בהנהגותיו. הוא שמר במסירות נפש על פיאותיו ועל זקנו, והתהלך ברחובות העיר כשהוא לבוש בפרווה שקיבל בירושה מאביו. על הפצרות הרב ישעיה שלא ימשיך להסתכן בהליכה זו, השיב: 'כל עוד אני לבוש פרוותו של אבא – לא יאונה לי על רע'.

בשנת 1940, במבצע יקר ומסובך הצליחו להבריח את הרבי ואת הרבנית לוורשה, שנחשבה אז כמקום בטוח יותר. חסידים רבים היו מגיעים אליו בגטו ורשה לקבלת ברכה ועידוד.

הרבי גורש מגטו ורשה למחנה השמדה טרבלינקה בשלהי שנת תש"ב (1942).

לרבי היו שבעה בנים ובת אחת: הרב עמנואל (חתן האדמו"ר מוולומין-קוזמיר, רבי אליעזר שלמה), הרב ישראל (מו"ץ בשידלובצה), הרב פנחס (אב"ד וונכוצק), הרב מאיר (דיין בקאליש בבית דינו של הרב ר' מנחם מנדל אלטר, חתן דודו רבי ישעיה וולטפרייד מקאליש), הרב יוסף אליעזר (חתן האדמו"ר מנאדרזין), הרב נתן נטע מצ'נסטוכוב (חתן רבי אברהם פנחס שלום רוטנברג מאפטא בן האדמו"ר מוואלברום), הרב צבי יאיר (חתן הרבי מניישטאדט שגר בלודז'), ובתו אשת רבי עמנואל וולטפרייד מוואלמין. כל בניו וצאצאיו של האדמו"ר מטומשוב, נהרגו על קידוש השם ולא נותר אחד לפליטה. הי"ד.

בספר 'דברות חיים', א (ירושלים, תשע"ד), הובאו מכתבים וחידושים ממנו, ובהם: חידושים לפרשת מקץ (עמו' ז), חידוש לפרשת ויחי שהביא בשם רבי דוד משה מצ'ורטקוב (עמו' ח), חידוש לפרשת אמור (עמו' יז), חידושים בענייני עבודת השם (עמו' לט, מ, מד, מה), חידוש בעניין תורה (עמו' נג), חידוש בענין תפילה (עמו' ס, סא), שאלות ששאל את הגאון מרוגוטשוב ותשובותיו של הגאון (עמו' צה), מכתבים והסכמות (עמו' קיז, קיח, קיט, קכז, קכח).

תולדותיו הובאו ב'אלה אזכרה', חלק ב, ונוספו עליהם הערות ב'דברות חיים', ב: בית שמחת עולם, עמו' רכב.

ולאשר המאמר הזה הוא אשר כתב כבוד חותני המחבר ז"ל באחרית ימיו בהתחלת הכרך האחרון המדבר בענין תועלת כתיבת חידושי תורתו, אמרתי להציגו בפתח הספר.

וזה לשון קהלת י"א, "שלח לחמך" – הורה בזה, כי הראשונים חלקו כל פעולות האדם לשלשה חלקים, וסימנם טע"ם, טוב, ערב, מועיל. טוב הוא בעצם מתחילה ועד סוף. ערב, תחילה נעים ומוטעם, וסופו מר, כמו (משלי כ) "ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיו חצץ". מועיל, אפילו כי המאכל מר, אבל תועלתו לרפא. מעשי הסכלים לרוץ אחר הערב, והחכמים אחר הטוב והמועיל, כי "החכם עיניו בראשו, והכסיל בחושך הולך" (קהלת ב), כי ההולך בחושך איננו רואה המכשול המונח לפניו, וכל זמן שהולך ואיננו נופל, משתבח בעצמו כי דרך ישר הוא הולך, עד כי נופל ונשבר, אז צועק שבר לא עלינו.

"שלח לחמך", אפילו שאתה צריך לו, והוא לחם שלך. "על פני המים", ונראה לעיל הכסיל שהוא הפסד, אבל החכם עיניו בראשו, כי יהיה מזה ריווח הרבה (כמו במשל שבאים הדגים לגאן, שהוא מרגילם אצלו ויהבו סיארא), "כי ברוב הימים תמצאנו", ואם לא היית משלח הלחם, היה לך ממנו פרנסה ליום אחד, ועל ידי ששלחתיו, "ברוב הימים", יום אחר יום, זמן הרבה "תמצאנו".

ואפשר לומר כי הוא מלשון "ימצאהו בארץ מדבר", שהתרגום הוא 'ספק צרכיהון', וכמו "יצאוני", יצאו ממנו, כן "תמצאנו", תסתפק ממנו. ואפשר לומר עוד כי רצה לומר "על פני המים", דווקא על פי התורה הקדושה (שנמשלה למים) לא פזרנות של הבל.

ויותר נראה ויש לומר, "כי ברוב הימים", הוא לזמן שהוא רוב ימים (וכמו שכתב התרגום 'לעלמא דאתי'), כמו "והארכת ימים", שדרשו רז"ל 'לעולם שכולו ארוך'. וענין 'כולו ארוך', שלכאורה אינו מובן, 'לעולם הארוך' היה לו לומר (בשלמא 'כולו טוב' ניחא, שאין בו רע כלל).

אומנם אפשר לומר, כי האריכות בדבר גשמי הוא שנוסף קצתו על קצתו ונעשה ארוך, יום על יום, ושנה על שנה, עד שנעשה זמן ארוך, כמו קושר חבל בחבל, נימא בנימא, עד שנעשה חבל ארוך, או האורג מוסיף באריגה עוד פשתים ועוד וכו'. וכן בנין ארוך, שהבונה מוסיף ובונה, עוד לבנים ועוד עצים וכו', עד שנעשה בנין ארוך. נמצא כל אלה בתחילתם אינם ארוכים. אבל אריכות ברוחניות הרי שהוא מהותו ארוך, בלי הפסק. אם כן כולו ארוך, מראשיתו ועד עולם, והבן.

כתוב בספרים הקדושים בשם הספר חסידים כי מי ששולחים לו מן השמים חידוש בתורה ואינו כותבה הוא גוזל וכו', נראה כי אפילו אם אינו מפרסם לרבים, אלא כותב ומצנע, כבר עשה את המוטל עליו. ולכאורה אינו מובן התועלת, כי היגיעה להבין דברי תורה, כבר יגע ומצא בה כפי שכלו, ומה התועלת בכתיבה, ולכאורה הוא הפסד הזמן. אבל חס ושלום לומר כן, כי האדם אינו תמיד במצב אחד, והרבה פעמים, כי אחר זמן רב, רואה האדם הזה בעצמו את כתבו והוא מתפעל ממנו ומתרגש, ובא לידי הרהור תשובה. ויקרה עוד כי כשרואה ומוצא דבר מושכל שחידש לפני שנים, והוא יודע בעצמו שאחר כך עברו בלבו דברי הבלים רבים, והוא מתבייש בעצמו מאוד, איך אפשר כי במקום שיכולתו לחשוב דברים דקים וטובים כאלה, הכנסתי בלבי דברי הבלים ומכוערים כאלה. והוא מתמרמר מאוד ומתחרט. ועל כל פנים לפי שעה, הרגעים האלה טובים המה יורגעו איש ישראל, ואינם חס ושלום אבודים.

או גם כן כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, כי יקרה אשר איש יגע ועמל שנים רבות לאסוף כסף, ואחר כך בונה בכסף הזה בית גדול, והוא מסתלק לעת קץ שנותיו, ולא היה לו שום תועלת ביגיעה הזאת. אבל אחרי שנים רבות, כאשר איש חסיד עובר לפני הבית הזה, והשמש קודרת על ראשו והוא מצטער מאוד, וכשבא לפני הבית הגדול הזה, יש לו קורת רוח מן הצל שעושה הבית, או גם כשיושב שם להרגיע ולהשיב דעתו, ובזה כבר נגמר התכלית של העמל והיגיעה שעמל האיש ההוא, ויש לו זכות בעולם העליון, וניצל על ידי זה מן עונש חמור. כן אפשר להיות בעניין הזה, כי הכותב חידושי תורה בהלכה או באגדה, הנה אחר זמן רב, בהיותו נידון למעלה על עוונות ופשעים, הנה כאשר רצונו של יוצר בראשית יתברך שמו לרחם על הנשמה הזאת, מגלגל הדבר על ידי סיבובים, ובא דף אחד או שורה אחת מן הכתובים האלה ליד איש ישר, והוא משתעשע עצמו בחידושי התורה, ומרחיב הדבר בדבר ההלכה, או שנתעורר להרהור תשובה קצת על ידי דברי האגדה והחידוש, ועל ידי זה נזכר הנידון ההוא לטובה ולזכות, כמו שאמרו רז"ל בפסוק "אגורה באוהלך עולמים", ושפתותיו דובבות בקבר וכו' "דובב שפתי ישנים", והוא התכלית מהיגיעה של האיש ההוא. ועל זה יש לומר גם כן הפסוק "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב ימים תמצאנו". עד כאן דבריו.

(אורה ושמחה, פתח דבר מאת המו"ל הרב מנחם מענדיל ווייס, חתן המחבר)

---

הרב מנחם מנדל ווייס הי"ד, בנו של הרב דוב בעריש וחתנו של הרב שמחה יאיר רוזנפלד רב ואב"ד בקהילות קורזבארג, ראדזמין, אגורקוב ופיוטרקוב.

הרב מנחם מנדל סייע לחותנו ברבנות העיר פיוטרקוב, ולאחר פטירת חותנו, בשנת תרע"א, כיהן כדיין בעיר. בשנת תרע"ג (1913) הוציא הרב מנחם מנדל לאור את ספרו של חותנו 'אורה ושמחה' על ספר בראשית. הספר מובאים מאמרים המיוסדים ומשולבים על אמרות הצדיקים מגדולי חסידות פולין, החל מבית פסישחה ועד לחצר גור. בספר פורסמה גם צוואתו המוסרית של המחבר, בה הוא הזהיר את בני קהילתו שלא יאמרו עליו לאחר פטירתו שום שבח ותארי כבוד, ויגידו רק דברי מוסר המעוררים את העם לתשובה, ואת בניו הוא הזהיר שיתנהגו הדרך הישרה ולא יאמרו חלילה כי העולם השתנה ממה שהיה בדורות הקודמים. הרב מנחם מנדל ערך גם כתבים נוספים של חותנו, בהלכה ובאגדה, אך לא הספיק להוציא אותם לאור.

בהקדמת הספר נכתב:

בשם ה' יתברך שמו ובעזרתו
כבוד אחינו בני ישראל אוהבי תורה דורשיה ושוחריה, ד' עליכם יחיו.

הנני נותן לפניכם היום ברכה, חלק ראשון מספר הדרושים, פרי עשתונותיו של כבוד חותני המנוח הרב הגאון הצדיק חסיד ועניו מורנו ורבינו הרב שמחה יאיר זצלה"ה האבדפ"ק, אשר מעודו הקדיש לילות כימים על התורה ועל העבודה, וכל כחותיו היו קודש לד', עד אשר גברו האראלים וכו' ונלקח מאתנו הוד תפארתה, כלי חמדת ישראל – וזאת הברכה אשר השאיר לנו, אוצר כתבים רבים בכל מקצועות התורה, מלאים ברכת ד' כן בפלפול הלכה כן הדרוש, וזאת תהיה נחנתינו שדבריו הטהורים והיקרים יראו אור, ויהיו שפתותיו דובבות בקבר – ובחרנו להדפיס על דרוש בתחילה, כי כן היה רצונו הטהור, והנה זה יצא ראשונה קובץ דרושיו כסדר פרשיות התורה – אקוה כי לא תמנעו הטוב מלהביא ברכה אל תוך בתיכם, למען אשר יהיה לאל ידי להוציא לאור יתר חלקי ספר הזה, ושאר ספריו אשר הניח אחריו להפיצם על פני תבל בעזרת ה' יתברך – יקראו רבים והיה בפיהם כדבש למתוק, ויהנו מזיו חכמתו, וכאשר בחייו זרע זרע אמונים באגלי טל מוסריו, והחיה לבבות נדכאים בחן לשונו ומתק שפתיו, כן עתה דבריו החרותים על הלוחות, מאירי עינים ומשמחי לב, יעשו פרי תבואה, לקרבם לתורה לאמונה וליראה את ד'.

נאום מנחם מענדיל בהרב החסיד מו"ה דוב בעריש יחיה ווייס.
חתן הרב הגאון המחבר זצ"ל אבדפ"ק פיעטרקוב.  

שני חתניו הנוספים של הרב שמחה יאיר רוזנפלד, היו רבי יוסף אשר זליג פיש הי"ד (רבם של גרבוב וסטריקוב ואדמו"ר לאחר פטירת דודו רבי אברהם יוסף מקוצק) והרב יצחק מאיר ברודר (אב"ד יאנוב פלך לובלין).

הרב נכלא בגטו פיוטרקוב, ונרצח בטרבלינקה בשנת 1942.

אהוביי ידידיי, ידוע כל החיות והקיום ישראל בגולה היא על ידי מסירות נפש, והמסירות נפש משלים חובת המצות שאינן נוהגין בחו"ל. ועיין בקדושת לוי ז"ל פרשת לך כי אברהם אבינו נתנסה רק בחו"ל, כדי להשלים חובת תרי"ג מצות על ידי מסירת נפש, אכן בארץ ישראל היה ביכלתו לקיים כל מצות התורה, לבד מהעקידה שהיה הנסיון בארץ ישראל. עיין שם.

ובזה תבין את אשר לפנינו תמיד לעמוד במסירות נפש, הן בשמירת שבת קודש והן הנסיון כעת במאכלות אסורות ובשאר ענינים, כי זה כל החיות שלנו כעת בגולה. ועל ידי זה נשלם כל התרי"ג מצות.

וכבר אמרתי בפרשת לך בפסוק (יב,יג): 'אמרו נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך', ותרגום אונקלוס: 'ייטיב לי בדיליך ותתקיים נפשי בפתגמייכי'. עד כאן. והוא חדוש גדול, שתרגם תיבת 'בגללך' 'בפתגמייכי'. ובתרגום יונתן איתא: 'אמטולתיך'. והנה המפרשים הקשו האיך ציוה אברהם אבינו שתאמר 'אחותי את', הלא על ידי זה בוודאי יקחו אותה למלכות, מה שאין כן אם תאמר 'אשת איש אני', הוא ספק שמא ימנעו ממנה, כי אומות העולם גדרו עצמן מעריות אחר המבול, כמו שאיתא בחז"ל.

ועל פי הנ"ל נוכל לומר, כאשר ירד אברהם אבינו עליו השלום למצרים לחו"ל לא היה יכול להתקיים שם בלי מסירות נפש, כאשר מקודם מסר נפשו אצל נמרוד על עבודה זרה, כן התחיל למסור נפשו על גילוי עריות, וציוה לשרה 'אמרי נא אחותי את', כדי למסור נפשה במסירות נפש תיכף בבואם לחו"ל, כי על יד זה ודאי יקחו אותה. ובזוהר הקדוש, דחמא עמה שכינתא, ובגין כך אתרחץ אברהם ואמר 'אחותי היא', וזה 'למען ייטב לי בעבורך', פירוש תיכף בעברך לשם, 'וחיתה נפשי בגללך', בפתגמייכי, על ידי דבריך שאמרה שהיא אחותו, והתחילה מיד במסירות נפש מצדה. ועל ידי זה נצולו שניהם. והיה אברהם אבינו עליו השלום ירא להמתין בחו"ל במצרים אף רגע אחת בלי מסירות נפש.

כבר אמרתי בדברי קדושת לוי הנזכר, על שהנסיון העקדה היה בארץ ישראל דוקא. דבנסיון האחרון הוא העקידה, האיר ה' יתברך לאברהם אבינו עליו השלום דרך חדשה בענין מסירת נפש. דעד נסיון העקידה לא היה עוד מסירות נפש בכח ובמחשבה רק בפועל ממש, כמו הנסיון הראשון באור כשדים שמסר את נפשו בפועל ממש, ואברהם אבינו עליו השלום ויצחק אבינו בלכתם להעקידה הלכו למסור נפשם בפועל ממש, כמו שנאמר: 'ויקח את המאכלת לשחוט את בנו'. ובשעה שנאמר לו: 'אל תשלח ידך אל הנער', האיר ה' יתברך את עיניו 'וירא והנה איל אחר', פירוש 'איל' הוא מלשון התחזקות כמו 'אילי הארץ' (ובלשון אשכנז: א אנדער שטארקייט). 'נאחז בסבך בקרניו', ידוע דהקרן נמצא מהמוח, והם תוקף המוחין, וזה 'נאחז בסבך בקרניו', כי נאחז באילנא רבא, היא עץ החיים, 'בקרניו' בתוקף המוח, וראה שביכולת למסור נפשו במוחא וליבא כמו בפועל ממש. וזה: 'ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו', פירוש שהעלה את המסירות נפש הפנימיות הנ"ל, המכונה בשם 'איל', שהיה חשוב כמו מסירות נפש בפועל ממש. וזה: 'לעולה', כל כך נתעלה המסירות נפש הזה, כמו שהעלה בנו ממש. וזה 'תחת בנו'. ואי אפשר עוד לבאר יותר.

וזה פירוש הכתוב: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה'. ובתרגום אונקלוס: 'קדם ה' הכא יהון פולחין דוריא'. ועיין רש"י ז"ל, פירוש דהנה מסירות נפש בפועל ממש, אי אפשר לקיים כל ימי חיי האדם למסור נפשו בפועל ממש. אבל מסירות נפש במוחא ולבא, זה ביכולת ישראל לקיים בכל יום ובכל שעה. וזהו שכתוב: 'ה' יראה', יבחר ויראה לו את המקום זה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות, שזה יהיה נצחיית, 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה', כי יהא ביכולת למסור את עצמו במסירות נפש בכל יום ויום. וזה: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא', היינו היסוד החדש שנתגלה לו בענין המסירות נפש, 'ה' יראה', אשר ה' יתברך האיר לו דרך חדשה בענין המסירות נפש: 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה' (היינו: 'דאס זאל קאנען זיין אלע טאג מסירת נפש כמו בפועל ממש'). וזה 'בהר ה' יראה', דאיתא בפסיקתא: 'ירושלים הרים סביב לה', זה הר סיני והר המוריה, עד כאן. וזה תורה ותפלה, ויהא ביכולת אדם למסור נפשו בתורה ותפלה בכל יום. וזהו שכתב רש"י: להשרות שכינתו ולהקריב כאן קרבנות. כידוע דהקרבן היא כאלו הקריב חלבו ודמו, וזה מסירות נפש בכח שנתחדש על ידי אברהם אבינו עליו השלום. ועל ידי מסירות נפש בכח נתקבלו הקרבנות בפועל, וכמו שנתקבל אילו של אברהם אבינו עליו השלום לאחר המסירות נפש שלו.

ועיין בשו"ת הרשב"א ז"ל (חלק ד סי' נה) על הכתוב: 'כי עליך הרגנו כל היום', וזה לשונו: וכי אפשר ליהרג בכל יום, אלא שבכל יום שאנו קורין קריאת שמע ואומרים 'בכל נפשך', ומסכימים על כן, הרי כאלו הורגנו באותה שעה עליו יתברך שמו, כי כל המסכים לזה כאלו עשאו. והוא שאמר 'והיו הדברים אשר כו' מצוך היום על לבבך', והיו מוסכמים וחקוקים על לבבך. עד  כאן לשונו הקדוש. ועיין במדרש רבה, 'העלהו' אמרתי לך, ולא לשחוט אותו. עד כאן. היינו שהקב"ה אמר לו להעלהו שיהא ביכולתו למסור נפשו במחשבה כמו במעשה, וניחא בזה מה שנסיון העקידה היה דוקא בארץ ישראל בהר המוריה למסור נפשו בכח כמו בפועל. ובזה תבין קושית המפרשים למה לא נתקיים מעשה העקידה כמו שאר נסיונות, כי באמת נתקיים מעשה העקידה במסירות נפש בכח כמו בפועל ממש.

 (מכתב האדמו"ר רבי חיים יעקב אריה, מערב חג פסח תרצ"ט, אשר עליו כתב נכד האדמו"ר, רבי יצחק דוד מורגנשטרן: 'בפקודת אאזמו"ר הרה"ק שליט"א שכל אחד יצפן את המכתב הלז אתו במקום המשתמר')

---

רבי יעקב אריה מורגנשטרן הי"ד, מווישקוב-ראדזמין, היה האדמו"ר האחרון לבית ראדזמין, לאחר שחלה הוסיפו לו את השם 'חיים'. הוא נולד בסביבות שנת תרל"ח (1878) לאביו רבי צבי הירש, האדמו"ר מלומאז' (שהיה חתן האדמו"ר רבי שלמה יהושע דוד גוטרמן האדמו"ר מראדזמין), בן רבי דוד מקוצק, בנו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק. הוא היה תלמיד של אביו. בשנת תרנ"ב נשא לאשה את רחל בת רבי מנחם קאליש אב"ד ואדמו"ר מאמשינוב.

עוד מצעירותו נהג ללמוד בכל יום שיעור בעיון מארבע לפנות בוקר ועד שמונה, גם בשבתות וימים טובים. למרות טרדותיו הרבות ברבנות ובאדמו"רות, לא שינה ממנהגו, וראה בלימוד זה את עיקר לימודו. בחצרו שולבו הנהגות בית קוצק, ראדזימין ואמשינוב.

לאחר נישואיו המשיך לשבת באהלה של תורה, וכיהן כרב בווירבזניק, ואחר כך כרב קהילת וישקוב. באלול תרפ"ו נפטר אביו, ועוד במהלך ה'שבעה' על אביו מילא את מקום אביו באדמו"רות וערך 'שולחן' לחסידים. דברי תורתו נאמרו בהתלהבות ובהתרגשות, ועשו רושם רב על החסידים. הוא התעניין בכל פרט בחיי חסידיו.

דודו, האדמו"ר רבי אהרן מנחם מנדל גוטרמן מראדזימין נפטר בט' באלול תרצ"ד ללא ילדים, ורבי חיים יעקב אריה עבר לראדזימין בשנת תרצ"ה והחל לכהן גם כאדמו"ר לחסידי ראדזימין, כאשר את מקומו ברבנות ווישקוב מילא בנו רבי דוד שלמה.

הוא נודע כגאון בנגלה ובנסתר וכאחד מגדולי האדמור"ים בפולין ואלפי חסידים נהרו אליו.

בשנת תרצ"ד נפטרה הרבנית רחל.

שנים ממכתביו שרדו ויצאו לאור בחלק ממהדורות הספר "ביכורי אבי"ב". המכתבים נכתבו בתקופה שיהודי פולין סבל ממצוקה ומחסור, לקראת פסח תרצ"ח ותרצ"ט, והם מלאים בדברי עידוד ואמונה, השתתפות בצער חסידיו והנחיות לקבל את היסורים באהבה, בסבלנות וביישוב הדעת.

ביום הכיפורים תרצ"ט עלה הרבי על הבמה לדרוש, על אף שלא נהג כך בעבר, ואמר: "ישנם אנשים שאינם מאמינים בגיהנום, לכן הקב"ה מביא גיהנום לעולם הזה". הרבי הביא את הפסוק (תהלים נ,טז-כא) "ולרשע אמר אלקים וכו' ואתה שנאת מוסר דמית אהיה כמוך". מפרש רש"י, סבור אתה שאהיה כמוך להתרצות במעשיך הרעים, "אוכיחה ואערכה לעיניך". בתרגום, אוכיחא בעלמא הדין, ואסדר דין הגיהנום מעלמא דאתי קדמך. כלומר, דיני הגיהנום מהעולם ההוא יהיו כאן לפניך בעולם הזה כי הרשעים ממשיכים הגיהנום לעולם הזה, כמו שכתוב "תייסרך רעתך".

בנו, הרב אלימלך, השיא את אחת מבנותיו בוורשה בהשתתפות אביו ובני המשפחה. בליל החתונה פלשו הגרמנים לפולין, וסעודת החתונה נערכה בחלונות מואפלים. בשל נסיבות אלו, שהו בני המשפחה בוורשה ונשארו שם, עד שנשלחו לגטו ורשה.

רבי חיים יעקב אריה נהרג עקה"ש בטרבלינקה בשלהי קיץ תש"ב. כן נספו גם שמונת בניו ומשפחותיהם:

בנו, הרב דוד שלמה הי"ד, רב ואב"ד ווישקוב, ורעייתו מלכה ליבא.

בנו, הרב ישראל יצחק, אב"ד בסלוצק, ורעייתו מרת יוטא, וילדיהם: חנוך העניך, הענא רבקה (שנשאה לבנו של האדמו"ר מקולביעל), יהושע, אברהם שלמה ושאר ילדיהם.

בנו, רבי מרדכי אב"ד סקארז'יסק, ורעייתו, וילדיהם: מנחם צבי, רבקה לאה (שנשאה לבנו של הרבי מלענטשנא הי"ד), חנה.

בנו, הרב אלימלך יהודה, רעייתו חנה רייצה (בת האדמו"ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב), וילדיהם: מנחם, צבי.

בנו, ר' דוב בעריש, רעייתו יוכבד (בת האדמו"ר מוואלומין הי"ד), וילדיהם: מנחם, צבי.

בנו, ר' בנימין, רעייתו שרה (בת האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב הי"ד), ובנם ישראל צבי מנחם.

בנו, ר' משה, ורעייתו רבקה (בת האדמו"ר מגרוכוב הי"ד), וילדיהם.

בנו, ר' ירחמיאל, ילדיו מאשתו הראשונה מרת חוה: שמחה בונים, מנחם, יצחק דוד (מחשובי תלמידי ישיבת חכמי לובלין) ורבקה. וכן רעייתו מזיווג שני וילדיהם.

הי"ד

.ניצלה רק בתו יוטא טויבא, אשת אחיינו רבי ירחמיאל יהודה מאיר קאליש, האדמו"ר מאמשינוב בירושלים.

דברי תורה מאת רבי חיים יעקב אריה הובאו בספרים ביכורי אבי"ב, שארית מנחם וב'קונטרס זכרון יעקב' הנלווה לספר דברי מאיר (ירושלים תשס"ד).

.

בעת שקיבל רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד את המינוי לאדמו"ר סלונים בלב נשבר, בירך אותו רבי יעקב יצחק דן מסטריקוב (אביו של בעל אחותו, רבי טוביה לנדא), במקרא שכתוב "והיה כשבתו על כסא ממלכתו", שיהא המלך בישראל שרוי כל ימיו בשפלות רוח כזו שזכה לה ברגע שעלה לישב על כסא המלוכה, וחשב בנפשו שאיננו ראוי לכך.

וברכתו של הרה"ק מסטריקוב אכן התקיימה לכל פרטיה ודקדוקיה, עד ליומו האחרון נשאר האדמו"ר מסלונים שבור לב ומלא הכנעה ולא שינה את דעתו בכל הנוגע לעצמו.

(ע"פ הילולא קדישא – חשון, עמו' רמג)

מרן אדמו"ר מסטריקוב זצוק"ל אמר בשם אביו הרה"ק רבי יעקב יצחק דן הי"ד ששמע מפי מרן אדמו"ר בעל 'ישמח ישראל' זצ"ל על הפסוק שאומרים בנשמת בתפילת שבת "ברעב זנתנו", שהוא לכאורה דבר והיפוכו. אלא הסביר ה'ישמח ישראל', על ידי הרעב, נתת לנו חשק ותיאבון. וזו הברכה.

(הרב משה צבי וינטרוב, ד' אמות של רבי (בני ברק תשס"ב), עמו' מ"ט)

גם אנכי נתתי מעות קדימה על הספר לקוטים מתורת מרן הבעש"ט זצלה"ה זי"ע ובעזרת ה' יתברך יהיה לתועלת גדול לכל אחד ואחד ולקרב גאולתנו ברוחניות ובגשמיות. הכותב למען כבוד התורה, יעקב יצחק דן בהה"ק זצללה"ה זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. אסרו חג דסוכות תרח"ץ

(הסכמת האדמו"ר מסטריקוב לספר בעל שם טוב, הוצאת 'מסורה', לודז' תרח"ץ)

בשבת קודש פרשת כי תצא תשמ"ח (בקידושא רבה ללידת הבת לכ"ק עט"ר אדמו"ר שליט"א) סיפר כ"ק מרן אדמו"ר (מסטריקוב) זצוק"ל זיע"א (למחותנו ראש הישיבה הגה"ח רבי שלום בראנדער זצוק"ל) בשם אביו כ"ק מרן אדמו"ר ר' יעקב יצחק דן זצלה"ה הי"ד על הגה"ק רבי ליבוש חריף זצוק"ל [מהרי"ל צינץ] שהיה נוהג לדרוש בביהמ"ד מדי שנה בליל יום הכיפורים לאחר 'כל נדרי'.
והיה באיזו שנה שעלה לפני ארון הקודש וראה את ההתעוררות של הציבור והתכופף אז לפני ארון הקודש, ואמר את הפסוק (תהלים פה) "אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה". ואמר "אשמעה מה ידבר האל", שכביכול מטה הוא את אזנו שרוצה לשמוע מה הקב"ה אומר על מעמד זה של "כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו", שיש בו התעוררות גדולה ושבים כולם בתשובה, כי 'שלום' רומז לתשובה. ואז הסתובב לציבור ואמר "ואל ישובו לכסלה", שהקב"ה מבקש שגם לאחר יום הכיפורים תישאר בקרבינו אותה ההתעוררות שיש עכשיו, ושיהיה לזה קיום לבל יחטאו עוד.

(דברות קודש (סטריקוב), האזינו תשס"ה, עמו' ב)

---

רבי יעקב יצחק דן לנדא, האדמו"ר האמצעי מסטריקוב, מגדולי אדמו"רי פולין.

נולד בשנת תרמ"ב לאביו רבי אלימלך מנחם מנדיל. בצעירותו מונה לרב בקינוב (מחוז אוסטרובצה) כממלא מקום אחיו הרב אברהם שנפטר צעיר לימים. הוא נודע בשם "הרב מקינוב", והתפרסם כגאון בש"ס ובפוסקים, בנגלה ובנסתר, חריף ובקי וחכם הבקי גם בהוויות העולם. הוא עבר לזגרז' וייסד בה את ישיבת "בית אהרן", בה למדו עשרות בחורים עילויים.

ביקר בארץ ישראל בשנת תרצ"ה ביחד עם אביו האדמו"ר, ועם בנו הרב טוביה יוסף הי"ד ראש ישיבת "בית אהרן". לאחר פטירת אביו, בשנת תרצ"ו, מילא את מקומו כאדמו"ר מסטריקוב. היו לו חסידים רבים, וחצרו היה מן המרכזים הגדולים בחסידות פולין. הוא היה גם עסקן פעיל באגודת ישראל.

בתו, שרה, אשת רבי בצלאל שלמה בורנשטיין הי"ד, בנו של האדמו"ר רבי דוד בעל ה'חסדי דוד' הי"ד.

לאחר הכיבוש הנאצי, הצליח לברוח לוורשה. הוא נכלא שם בגטו ועבד במפעל ליצור מדים עבור הגרמנים. מדים עבור הצבא הגרמני בהמשך הסתתר בבונקר שהוכן עבורו, ולאחר מכן נתקבל לעבודה בבית החרושת לנעלים, שבו היו אדמו"רים נוספים, עד שגורש לטרבלינקה בסביבות ד' בחשון תש"ד, שם נספה יחד עם האדמו"ר מפיאסצנה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד.

יעקב כ"ץ, שהיה עם הרבי בגטו ורשה, מסר בעדותו:

בשני של פסח הכניסו אצלנו לבונקר את הרבי מסטריקוב, יחד עם אשתו וילדיו. ימים אלה אינם ניתנים להשכח. כל אותם הימים שהיה עמנו היה מחזק את לבנו ומנחמנו בדברי נחמה ותקוה. הרבי היה מבטיח לנו כי הישועה קרובה לבוא. הוא אמר לנו כי יש בידו הוכחה על פי קבלה כי בשנת תש"ג תתחיל מפלתו של היטלר הרשע, והשמיע לנו גימטריא בענין זה: ראשי תיבות של "רוב גאונך תהרוס קמיך" – תש"ג. כל ימות הפסח ניזון הרבי מאבקת סוכר, הואיל ולא היה ברשותנו מזון אחר כשר לפסח, ואף על פי כן היו נסוכות על פניו שמחת החג ותקוות הישועה, שעוררו בלבנו השתאות והשתוממות ממש. הרב ר' יעקב יצחק דן הביא עמו לבונקר ספר תורה קטן וממנו קראנו את קריאת התורה של יום טוב. בימים האחרונים של יום טוב הפצרנו בו שיגזוז את זקנו מפני הסכנה, אבל הוא לא רצה אפילו לשמוע על כך. רק בערב שביעי של פסח נשבר בו לבו של אותו צדיק. לבונקר שלנו הגיעו הידיעות על השחיטות שעשו הנאצים ב'גיטו הקטן', וכולנו הרגשנו שהקץ מתקרב. בשעת הקידוש של חג, כשהגיע למלים "אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון", פרץ בבכי תמרורים, בכי קורע לבבות, עד כי כל אנשי הבונקר געו בבכיה. למחרת היום, בשביעי של פסח, הוציאו את כולנו מתוך הבונקר, וכולנו נשלחנו למיידאנק. שם ראו עיני את הרבי בפעם האחרונה. בשעת הסלקציה עבר הרבי מסטריקוב לקבוצת הפועלים שעבדה בוורשה, בבתי המלאכה של שולץ. כל הקבוצה הזאת הועברה אחר כך לטראבלינקה (אלה אזכרה, חלק ד, עמו' 96).

בנו, רבי אברהם אביגדור נחום, הצליח בניסי נסים לצאת מוילנה בשנת תש"א ולעלות לארץ ישראל, ומילא את מקום אביו בתל-אביב, כאדמו"ר מסטריקוב.

ראה תולדותיו בספר "רבותינו רועי ישראל – תולדות אמו"רי סטריקוב", עמו' מב-נה, בספר קהילת זדונסקה-וולה עמו' 174, ועוד.

בפסוק "אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושע", בתרגום יונתן, "וכד חמא משה ענותנותיה (דיהושע) קרא משה להושע בר נון יהושע'. והא תמוה דאיך תלה שם זה בענוה של יהושע, וגם למה קרא אותו שם זה. ורש"י ז"ל פירש שהתפלל עליו "יה יושיעך מעצת מרגלים", והוא גם כן תמוה מדוע לא התפלל על כולם, ותו דמהלשון "וכד חמא משה ענותנותיה" וכו' משמע שעתה בשליחות זה ראה ענותנותו של יהושע ובמה ראה עתה ענותנותו….

יש לומר בסייעתא דשמיא בתרגום יונתן הנ"ל, על פי מה שאיתא בירושלמי שמי שיש בו מדת ענוה מובטח מה' יתברך שלא יגולגל, והטעם בזה נראה לפי עניות דעתי דהנה באמת יש לחקור ענין הגיהנם והגלגול, למה לי שניהם. אם ברא ה' הגיהנם להעביר וללבן כתמי העוונות של רשעים, למה לי הגלגול. ואם יצוייר הגלגול, למה נברא הגיהנם, ובוא בגלגול לזה העולם העשיה ויתקן כל מה שפגם. אמנם אחר העיון ודאי דיניו דיני אמת ושניהם נצרכים, דהנה ידוע אשר בתורה יש תרי"ג מצות, רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה. וגם ידוע אשר האדם נברא בזה העולם לתכלית נשמתו שנתן ה' בו לזכות לנשמתו שלא תצטרך לאכול נהמא דכסופא, וכמו שהארכתי בזה (בפרשת בהר) עיין שם. ומשום הכי נתן לישראל תורתו הקדושה שיש בה תרי"ג מצוות, שבתרי"ג מצוות אלו ישתלם נשמתו שתזכה לחזור למקומה ושתהנה מאור אין סוף ברוך הוא. והאדם לא ישתלם רק כשיקיים כל התרי"ג מצוות, כל הרמ"ח מצות עשה וכל השס"ה מצות לא תעשה. ואם לא קיים אפילו מצות עשה אחת, אף על פי שלא עבר כל הלא תעשה, אבל לא השלים נשמתו ולא בא לתכלית המכוון, ועל זה מוכרח לבוא בגלגול להשלים ולקיים המצוות עשה שחיסר, כי על זה לא יועיל גיהנם כי בגיהנם לא יקיים המצוות עשה שחיסר, כי כשמת אדם נעשה חופשי מן המצוות. ואם עבר על הלא תעשה, אף על פי שקיים כל מצוות עשה, מכל מקום עשה פגם וכתם בנשמתו ועל זה נברא גיהנם לברר וללבן באש כתמי עוונותיו שלא יצטרך לבא בגלגול. כי הגלגול קשה יותר מן הגיהנם, כי אפשר שיבוא בגלגול ולא די שלא יתקן מעשיו אלא שיפגום עוד יותר מבראשונה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. נמצא שהגלגול הוא על המצוות עשה והגיהנם על מצוות לא תעשה.

והנה ידוע שאי אפשר לקיים האדם כל רמ"ח מצוות עשה, ואף על פי שאינם אלא רמ"ח מכל מקום בכל מצוה יש בה תילי תילים הלכות, ואם לא עשאה כדינה אף על פי שעשה המצוה עצמה הרי זה כאלו לא עשאה. וגם אי אפשר לאדם שיהיה נזהר מכל הלא תעשה, ואף על פי שאינם אלא שס"ה, מכל מקום תחת כל לא תעשה יש ענפים רבים. למשל בזה שאמרו רבותינו ז"ל כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, וכיוצא בזה, והאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, רצונו לומר שיהיה נזהר בכל הלא תעשה ולא יחטא בשוגג ועשה פגם בנשמתו. ואם כן לכאורה אי אפשר שישתלם האדם נשמתו. אמנם מצאו תרופה לזה בספרים הקדושים ואמרו שיהיה לו לכל אחד ואחד מישראל אהבת ישראל ויאהב את חברו כנפשו ויהיה נחשב לפני הקב"ה מה שעשה האחד על חברו ומה שעשה חברו עליו, בכלל ישראל ודאי שיקיימו כל המצוות, ויהיה כאלו כל אחד ואחד קיים כל המצוות.

ובזה פירשתי המשנה (אבות א,ו) "יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות", רצונו לומר אם יסיתך יצרך ואומר לך 'עשה לך רב', רצונו לומר יש לך לעשות רב, הכוונה לקיים כל התורה אשר היא ארוכה מארץ מדה, כמו שנאמר 'רחבה מצותך מאד'. וכנזכר לעיל שהאדם לא ישתלם רק בשיקיים כל התורה וזה אי אפשר כנ"ל, ואם כן עשה כל מה שלבך חפץ ויהיה לך על כל פנים עולם הזה כי בלאו הכי לא תוכל להשלים נשמתך, על זה אמר אל תאבה ואל תשמע לו כי יש לך עצה על זה, 'וקנה לך חבר', רצונו לומר קנה לך חברות ואהבת ישראל ויהיה נחשב מה שעשה האחד על חברו, ויהיה נחשב כאלו כל אחד ואחד קיים כל המצות. וזהו שאמר 'והוי דן את כל האדם לכף זכות', רצונו לומר שהקב"ה יהא דן את כל האדם לכף זכות, רצונו לומר כמו שכל אדם קיים את כל התורה.

אמנם זהו התרופה הוא רק על המצוות עשה כי בהיות שיש לכל אחד ואחד אהבת ישראל הוי כל ישראל כגוף אחד ונחשבו המצות שעשו מזה על זה ומזה על זה, והוי כאלו כל אחד ואחד קיים כל המצוות עשה והרי השלים נשמתו. אבל על הלא תעשה אין עצה ואין תבונה ואין חכמה לנגדה, כי בעברו חלילה על לא תעשה הרי עשה פגם בנשמתו ומה יועיל לו שחברו לא עבר על הלא תעשה ולא עשה פגם בנשמתו, הרי הוא מכל מקום עשה פגם וכתם בנשמתו. אדרבא בעברו על הלא תעשה פוגם גם כן בנשמת חברו, כי אם כל ישראל הוי כגוף אחד הרי פגם גם כן בנשמת חברו. וזה סוד 'כל ישראל ערבים זה בזה', משום שהם כגוף אחד ונשמה אחת ואם אחד פוגם הרי הוא פוגם בנשמת כל ישראל. ואם כן על הלא תעשה אין שום עצה, רק הוא בעצמו יהיה נזהר לקיים כל הלא תעשה ואז תהיה נשמתו זכה וטהורה בלי שום כתם ולא יראה פני גיהנם.

ועל פי זה אפשר לומר המשנה השניה (באבות שם) "נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, ואל תתיאש מן הפורעניות". הכוונה משום שיהושע בן פרחיה אמר שיש עצה לקיים כל התורה על ידי התחברות ואהבת ישראל, אמר נתאי הארבלי זהו דווקא במצות עשה אבל מצות לא תעשה אין עצה, רק שצריך בעצמו להיות נזהר בכל מצות לא תעשה. וזהו שאמר 'הרחק משכן רע', רצונו לומר משכן הרע השוכן בקרבך, היינו היצר הרע שאם יסיתך לעבור על אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה, הרחק עצמך מעליו ולא תאבה ולא תשמע לו, 'ואל תתחבר לרשע', רצונו  לומר לרשעה, לעניין עבירות הלא תעשה אין התחברות, רצונו לומר לא יועיל התחברות ואהבת ישראל כנ"ל. 'ואל תתיאש מן הפורעניות' משום אהבת ישראל, כי בוודאי תענש על הלא תעשה בגיהנם, ומשום הכי הוי זהיר וזהיר לקיים בעצמך כל המצות לא תעשה.

הכלל העולם הגיהנם נברא על הלא תעשה. והגלגול על העשה יש עצה להשלים נשמתו על ידי אהבת ישראל ולא יצטרך לבוא בגלגול, ועל הלא תעשה אין עצה ומוכרח לילך לגיהנם למרק חטאו וללבן נשמתו.

והנה ידוע שלא בכל אדם נמצא אהבת ישראל, רק במי שהוא עניו גדול וחושב את עצמו להגרוע מכל האדם, אצלו יש אהבת ישראל וזהו אות וסימן שהוא עניו. נמצא מי שהוא עניו יש בו אהבת ישראל, ואם כן אפילו לא השלים חוקו במצות עשה, השלים נשמתו על ידי אהבת ישראל, כי כל המצות שעושים ישראל נחשבים כאלו הוא עשאום כנ"ל, ואם כן לא יצטרך לבוא בגלגול, ושפיר אמר הירושלמי מי שיש בו מדת הענוה הוא מובטח מה' יתברך שלא יגולגל. והבן.

נמצא שאצל העניו יש בו מעלה וחסרון נגד מי שאינו עניו. מעלה אם שמר כל הלא תעשה רק שלא קיים עוד כל העשה לא ילך לגיהנם ולא יבוא בגלגול. לגיהנם לא ילך כי היה נזהר בכל הלא תעשה, וגם בגלגול לא יבוא אף על פי שלא קיים עוד כל מצות עשה כי הוא עניו ויש בו אהבת ישראל ונחשבים המצות שעשו כל ישראל עליו כנ"ל. מה שאין כן מי שאין בו מידת העינוות ואין בו אהבת ישראל אף על פי שלא ילך לגיהנם כי היה נזהר בכל הלא תעשה ולא פגם בנשמתו, מכל מקום מוכרח לבוא בגלגול להשלים חוקי המצות עשה שחיסר. וחסרון אצל העניו אם גם כן במצות לא תעשה לא היה נזהר בכולם ונכשל באיזה מהם ועשה כתמים בנשמתו חס ושלום מוכרח לילך לגיהנם לברר וללבן את כתמי נשמתו, כי בגלגול לא יבוא הוא, כי השלים חוקו במצות עשה מצד אהבת ישראל, מה שאין כן מי שאינו עניו ואין בו אהבת ישראל ואם כן מוכרח לבוא בגלגול להשלים חוקו המצות עשה, יוכל לתקן גם כן בגלגול בתשובת המשקל מה שפגם גם כן במצות לא תעשה בראשונה, ולא יצטרך לבוא כלל בגיהנם.

ועל פי אפשר לומר שזהו כוונת הלל במשנה (אבות פרק א משנה ד) "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אמתי", דלכאורה יש לדקדק:
א] מה משמעיני בזה "אם אין אני לי מי לי", פשיטא, וכי מי יעבוד בשבילו.
ב] מה קמשמע לן "ואם לא עכשיו אימתי", פשיטא, כי במתים חופשי, כיוון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות.
ולדרכינו יובן דידוע שהלל היה עניו גדול מאוד, כדמוכח בגמרא (שבת ל"א) מהמעשיות שהובא שם, והייתה לו אהבת ישראל עד מאוד, ואם כן לא היה ירא שמא לא ישלים חוקו במצות עשה, כי אפילו לא יזדמן לידו לקיים איזה מצות עשה, יהא נחשב עליו כאילו קיימה, כי בכלל ישראל ודאי שנתקיימה אותה המצוה שחיסר. רק היה ירא מן הלא תעשה. וזהו שאמר, "אם אין אני לי מי לי", רצה לומר אף על פי שבמצות עשה יוכל להיות שאחר יעבוד בשבילי ואף על פי שאני לא אקיים איזה מצוה מכל מקום יהיה נחשב כאילו קיימתיה, משום שיש לי אהבת ישראל, אבל במצות לא תעשה "אין אין אני לי מי לי", אם לא אהיה נזהר בעצמי "מי לי", כי על זה אין תרופה ואין מועיל על זה אהבת ישראל. "וכשאני לעצמי", רצה לומר, ואם כן שאני מחויב בעצמי לעשות כל אלה, "מה אני" שאוכל להזהר כל כך שלא לפגום כלל, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. "ואם לא עכשיו", רצה לומר בזה העולם עתה "אימתי", רצה לומר אימתי אתקן, כי אני לא אבוא בגלגול כנ"ל ומוכרח אהיה לילך לגיהנם לברר את נשמתי. עד כאן.

והנה ידוע שבנקל הוא להיות נזהר מכל מצות לא תעשה מלקיים כל המצות עשה, כי לעבור עבירות חלילה שכיחים תמיד ושכיח היזקא, כי לזה יש סרסור טוב היצר הרע, וגם עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה, העין רואה והלב חומד, והאדם בשב ואל תעשה מקיים כל הלא תעשה. מה שאין כן לקיים המצות עשה שהם בקום ועשה, דבר קשה מאוד לקיימם, וגם לא בכל עת יזדמן בידו המצוה לקיימה. ויכול להיות אדם נזהר בכל הלא תעשה, כי היצר הרע ממציא לו כל הלא תעשה לעבור ובשב ואל תעשה מקיים כולם, ושלא יקיים כל המצות עשה כל ימי חייו, כי אפשר שלא יגיעו לידו כל ימי חייו איזה מצות עשה לקיים. ואף על פי שאמרנו שאי אפשר לאדם לקיים כל התורה, אין הכוונה שאי אפשר לקיימם בשום אופן, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו והבחירה נתונה ביד האדם, אלא הכוונה שקשה מאד לקיים כל התורה, כן המצות עשה והן המצות לא תעשה, אבל מכל מקום בנקל יותר לקיים הלא תעשה ממצות עשה כנזכר לעיל.

והנה רש"י ז"ל פירש על "שלח לך אנשים", כל 'אנשים' שבמקרא לשון חשיבות, ובאותה שעה כשרים היו. ולכאורה יש לדקדק למה לא אמר "ובאותה שעה צדיקים היו", אלא שאמר 'כשרים'. ולדכינו הנ"ל יובן שרצה לומר 'כשרים היו' שלא פגמו ולא עשו כתם בנשמתן, היינו שהיו נזהרים בכל מצות לא תעשה ולא עברו אפילו על אחת מהן, כי הלשון 'כשרה' מורה שאין בה סירכא ולא שום פגם, אבל המצות עשה לא קיימו עוד כולם, כי במצות עשה יוכל להיות שכל ימי חייו לא יקיים כולם כנזכר לעיל, ומשום הכי אמר 'כשרים', כי הלשון 'צדיקים' משמע שקיימו כל התורה, הן המצות עשה והן המצות לא תעשה, ונמצא שאם ימותו בעוד שלא יקיימו כל המצות עשה, יהיו מוכרחים לבוא בגלגול כנזכר לעיל. אבל יהושיע שהיה עניו לא יבוא בגלגול כנזכר לעיל, ואם כן חשש משה רבינו עליו השלום שכאשר ילכו לרגל את הארץ ויוציאו דיבת הארץ רע ויעברו על הלא תעשה "לא תלך רכיל" ויתחייבו גיהנם על הלא תעשה, ואם כן אותן שלא היו ענווים בלאו הכי מוכרחים לבוא בגלגול להשלים חוקם במצות עשה, יוכל לתקן תיכף בגלגול גם כן מה שעברו על הלא תעשה, כי על כל דבר עבירה יש תשובת המשקל, ולא יצטרכו לילך בגיהנם, ומשום הכי הניחם על בחירתם ולא התפלל עליהם. מה שאין כן יהושיע שלא יבוא בגלגול כנזכר לעיל, אם כן אם יעבור חס ושלום על הלא תעשה של רכילות ויוציא דבה על הארץ, יהיה מוכרח לבוא בגיהנם למרק חטא הלא תעשה, ואיך יהיה הוא בגן עדן ותלמידו בגיהנם, ומשום הכי התפלל עליו 'יה יושיעך מעצת מרגלים'.

וזהו שאמר התרגום יונתן 'וכד חמא משה ענותנותיה', שראה שהוא עניו, ואם כן לא יבוא בגלגול כנזכר לעיל, וירא שמא יעבור חלילה על הלא תעשה של רכילות ויוציא דבת הארץ רע, יהיה מוכרח לבוא בגיהנם, ואם כן איך יהיה הוא בגן עדן ותלמידו בגיהנם, 'קרא משה להושע בר נון יהושיע', רצה לומר התפלל עליו 'יה יושיעך מעצת מרגלים', וכשפירש רש"י ז"ל.

(בית אברהם, דף נא-נג)

---

הרב אברהם יוסף שרמן- קרייזווירט נולד בח' באייר תרל"ו (1876) בכפר מגנישוב שבפולין לאביו ר' יעקב שרמן. הוא היה מצאצאי משפחת רבנים גאונים ובהם רבי חיים כהן רפפורט אב"ד לבוב, ר' אבוש פראנקפורטער, מהר"י תאומים מחבר הספר "פרי מגדים" ורבי יונתן אייבשיץ, וממשפחת חדושי הרי"ם מגור.

בשל מלחמת רוסיה-יפן, הוא נמלט בשנת תרס"ה (1905) לגליציה והתיישבת בעיירה וואיניטש, שם מונה לרב העיירה. הוא נשא לאשה מרת פרלה (בתם של ר' אהרן קרייזווירט מוואיניטש ומרת אסתר – שאביה, הגביר החסיד ר' אליהו פיש, היה נצר ממשפחת המקובל האלוקי רבי יחיאל מיכל פיש, ואמה, מרת העניא ב"ר משה יוסף פולימער, הייתה נצר למשפחת רבי צבי אלימלך מדינוב מחבר הספר "בני יששכר") ואימץ את שם משפחתו של חמיו. בשנת תרס"ט יצא לאור ספר דרשותיו "בית אברהם" (תרס"ט). המלא מוסר ויראת שמים. הספר זכה להסכמות הרב שלום מרדכי כ"ץ [שבדרון – המהרש"ם] אב"ד ברעזאן והגלילות  והרב מאיר כ"ץ רפפורט אב"ד  קראקא והגלילות.

במלחמת העולם השנייה עבר לקוז'ניץ. הוא מונה וחיבר במשך כעשר שנים חידושי תורה בהלכות טריפה "שמלה רחבה" וכן שו"ת בשם "שות מהרי"א" אך הם לא הודפסו ואבדו בשואה, וחבל על דאבדין.

הרב גורש עם רעייתו וארבעה מילדיהם – שלום מרדכי, נתן דוד, יהודה וחוה – למחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נהרגו עקה"ש בט"ו בתשרי תש"ב (1941). הי"ד.

בנם, חיים קרייסווירטה, שרד, הנציח את משפחת בית אביו וכתב על אביו כי "אמונתו הזכה ועבודתו התמימה היו לאחדות בידו והתגלו ביתר שאת בימי חודש אלול. כל ימי חודש אלול השתדל במלוא כוחו להתעלות ולהתקשר בעולמות עליונים, למד תיקוני זוהר, ענה בצום נפשו וכולו אומר קדושה וטהרה. גדולתו הייתה בענוותנותו ובצניעותו, ואכן ברח כל ימיו מהפרסום והשתמט מהכבוד. האמת לבדה היתה תמיד נר לרגלו ולאורה ראה בכל דבר את התוכן הפנימי ולא נשתחד אף פעם מהברק החיצוני. ואולם למרות השתדלותו המופלגת לשים מסווה על פניו ולהופיע כאחד העם, לא עלה בידו להסתיר את קרני הוד תפארתו שפרצו למעין המתגבר והנהירו את פני בני עדתו שזכו להתחמם לאורו. קשה לתאר את דמות דיוקנו הרוחנית המזהירה של ארז זה שכסה כל ימיו טפחיים מזיו הדרו והשתדל להעמיד את עצמו כאחד מאזובי הקיר".

סיפר אחד מאנ"ש, הוא ר' משה צבי קופילוביץ (חתנו של הנגיד ואיש-הציבור ר' ברוך מרדכי טשארני ז"ל), כי בבואו לראשונה לוורשה אחרי נישואיו, כאשר נזדמן לו לעקוב אחרי אפיית המצות לפסח בחבורתו, לא היה כל כך מרוצה מסידורי ההשגחה והכשרות שהנהיגו, והביע את פקפוקיו באזני המו"צ רבי נח. השיבו מיניה וביה, כל הקורא בספרי הראשונים, יוכל להתרשם בנקל איך היו סידורי הכשרות בימיהם, כגון אותו תיאור על אפיית המצות של הרמב"ן שהוליכון מבית הלישה אל התנור מרחק של ט"ו בתים (כמובא בב"י סי' תנ"ט מ"תשובות הרשב"א" ח"א סי' קכ"ד), ומכאן שברור כי אפיית המצות האידנא הוא לכל הדעות ביתרון הכשר והידור. נוסף לזאת, המשיך, יש לזכור כי "זכות הרבים" היא שמירה מעולה להינצל מחשש חימוץ ח"ו, וכשאנו אופים בחבורה בצוותא "מיט יידן אין איינעם" ד' שומרינו שמירה מיוחדת שלא יארע שום מכשול ח"ו והמצות תהיינה כשרות למהדרין.

(מתוך כתבי הסופר ר' אהרן סורסקי)

---

הרב נח רוגוזניצקי, נולד בשנת 1887 לערך, כבנם השלישי של ר' אריה ושרה רוגוזניצקי. בצעירותו היה מתלמידי הגאון הרב זלמן סנדר כהנא שפירא בריניק.

הרב רוגוזניצקי נשא לאשה את מרת [שרה] פסה בת ר' ישראל זלוטקין, אחד המו"צים הידועים של קהילת וורשה. לאחר נישואין השתקע בוורשה והשתלם בהוראה אצל חותנו, כשהוא לומד כאברך כולל 'בית המדרש לרבנים' שנוסד ברחוב טווארדא 4 בעיר ורשה מעזבונה של הנדיבה מרת רחל לאה הופנאגעל. מטרת הכולל הוגדרה "ליסוד ביהמ"ד לרבנים, היינו להחזיק בו עשרה אברכים מילידי עירנו מופלגים וחרדים שיהיו יושבים ועוסקים בתורה עד שישתלמו בלמודי ההלכות, ד' חלקי השו"ע, להיות ראוים לדינים מומחים ומורי הוראות בישראל" (מתוך כתבה בעיתון המודיע, 20.09.1912, גיליון 49, עמו' 5 [עמודה 774]).

בשנת תר"ף (1920) כתב מכתב למנהלי ארגון 'עזרת תורה' והודה להם על סיוע שנתנו לו לקראת חג הפסח, ומדבריו ניכרת המצוקה בה חי: 'ממש החייתם נפשות, כי היוקר בפה נורא מאוד על כל פרט ופרט ואנשים כמונו אשר תורתם אומנתם סובלים רעב ומצוק יותר מכל מיני אנשים שבמדינתינו… אנשים כאלו אשר אין להם שום מסחר ואומנות וממש פקוח נפשות תלוי בזה". מכתב זה פורסם ב"זכרון בספר".

בשנת תרצ"ד (1934) נבחר הרב רוגוזניצקי, ביחד עם מספר רבנים נוספים, כמורה הוראה בקהילת העיר ורשה, הגדולה בקהילות ישראל באירופה, וכחבר "ועד הרבנים לעדת ווארשא". הרב זכה להערכה רבה כמורה הוראה, גדול בתורה, המייצג בעיר את האסכולה התורנית נוסח ליטא, ויחד עם זאת התפלל בקביעות בבית החסידים ברחוב "מאַראַנובסקא" 30, כחסיד סלונים.

בשנת תרצ"ז (1937), בעקבות 'גזירת השחיטה' בגרמניה, חתם עם חבריו לוועד הרבנים לעדת ורשה על דעת תורה שאוסר את הימום הבהמה בזרם חשמלי לפני השחיטה.

בשנת תרצ"ט (1938) שלח הרב רוגוזניצקי גלויה לרבנות תל אביב בבקשה שישלחו ליהודי בוורשה אישור בעברית ובאנגלית על פטירת אחיו בתל-אביב. גלויה זו עלתה למכירה באתר בית המכירות בראנד בשנת 2019.

היה מעשרת הרבנים בוורשה שהיו רבני שכונות בעיר ('בעצירקס רבנים') ואחראי מטעם ועד הרבנים להשגיח על לימודי הקודש בבתי הספר בעיר.

הרב שמעון הוברבנד הי"ד כתב בספרו "קידוש השם", שאותר בארכיון רינגנבלום בגטו ורשה, על אסיפה שהתקיימה בגטו בבניין ועד "העזרה הסוציאלית היהודית" ברחוב טלומאצקיא 5, בעניין גורלם של יהודים שנאסרו באשמת יציאה מתחום הגטו, באותה אסיפה דרש הרב נח רוגוזניצקי במלים נרגשות מכל הנאספים להשתלב במפעל ההצלה, והסביר כי על פי ההלכה מחויב כל יהודי לתמוך במפעל זה ככל האפשר, שכן על פי הרמב"ם "כל מי שאינו מציל יהודי השרוי בסכנה עובר על שבעה לאוין".

בספר "יומן גיטו ורשא", עמו' 63-60 כתב ר' הלל זיידמן על ה'סלקציה' ביום ג', י"ב באלול תש"ב, במהלכה הורו הנאצים כי על כל הנמצאים בבניין הקהילה ברחוב זמנהוף 19 להתייצב בחצר ומי שיישאר בבניין יירה. בין הנלקחים שמאלה ל'אומשלג' היו הרב צבי יחזקאל מיכלסון והרב נח רוגוזניצקי, יחד עם כמחצית מפקידי הקהילה. בהמשך נתפסו רבנים נוספים, ובסך הכל נלקחו להשמדה בטרבלינקה באותו היום שמונה מרבני העיר.

הרבנים [שרה] פסה נולדה בשנת 1890 והיגרה מניו יורק לוורשה. היא נספה בשנת 1942.

לרב נח רוגוזניצקי ולרעייתו, נולדו חמישה ילדים:

בתם ד"ר רחל רוגוזניצקי, נולד בשנת 1910. היא היתה בקטריולוגית ונרצחה בבית החולים בו עבדה.
בנם ר' משה, נולד בשנת 1914 והיה בחור ישיבה. הוא נספה בשנת 1942.
בנם ר' אברהם יעקב, נולד בשנת 1916 והיה בחור ישיבה. הוא נספה בשנת 1942.

בתם לאה שמוקלר, שרדה ומלאה דפי עד על בני משפחתה.
בנו מרדכי רוגוזינצקי, שרד והיגר לארגנטינה.

בעקבות עזרא דרך אחר כך רבן יוחנן בן זכאי. הוא לא מצא עצה אחרת איך להציל את היהדות מכליון בעת אשר גוף האומה נתמזמז כלו, כי אם על ידי ידיעת התורה. בה ראה יסוד מוכרח לקיום העם. אחרי אשר האחדות המדינית נתבטלה בתגרת האויב מבחוץ. ואף על פי שכל אחד מבין את התורה "לפום שעורא דיליה", לפי מצב השכלתו ותבונת נפשו, בכל זאת האידיאל של הידיעה בכלל שומר על אחדות האומה ומעורר את החפץ בכלם להיות חטיבה מיוחדה בכל הדברים שהידיעה מחייבתם. הדעות וההשקפות, שנתחדשו בימי הביניים בבית מדרשם של פילוסופי עמנו, לא היה ביסודן המשך ישר מהיהדות המקורית, לא מתורת הלב והמעשה – המשכה של הנביאים ולא מתורת המעשה והלב – שומרה של רבותינו בעלי התלמוד. חפצם הפנימי, היה אמנם כחפץ הנביאים, להביא את העולם הגדול עם סודותיו וחכמותיו תחת כנפי היהדות ולגיירו. אבל בדבר אחד ומיוחד נבדלו מהם ומיורשיהם של אלה בכל הדורות. בעוד שהנביאים שאפו "ליהד" את "האנושיות" באמצעות התורות ןהאמתות שבלב העם העברי בן אלקי ישראל, שלש עשרה מדות שבלב, הנה חשבו חכמי הבינים (חוץ מר' יהודה הלוי ור' שלמה בן גבירול ורבינו בחיי בעל "חובת הלבבות") להגיע אל המטרה האמורה באמצעות הצורה שבמח והאמת שבהגיון על ידי שלטון השכל, ומטעם זה השיגו לסוף את ההיפך ממה שביקשו: היהדות נכנסה בעל כורחה, למרות טבעה ומהותה, תחת כנפי תורת היוונים והערבים, וכפי שהטבע מחייב הייתה אנוסה להשתעבד ולהסתגל לתביעותיה של האחרונה. אבל גם התקופה הזו הביאה מצדה גם היא רב טוב להמשכה של היהדות ודעותיה. הנשמה הגדולה המפעפעת בכל גופי היהדות ותורותיה דאגה אף כאן לקיים קנייני האומה בטהרתם. ולכן לא נתנה להדורות הבאים לתפוס תורת פילוסופי עמנו במלואה, בתת את השלטון הגמור לשכל והגיון בהערכת קנינינו והליכות החיים שנעשו שלא על פי ההגיון לעצם מעצמנו. החקירה והבקורת החלו אמנם לתפוס מקום חשוב בחיי היהודים, באמונה ורגש, אבל רק במדה שהיא נחוצה לנו בשביל לצרף את אלה מסיגים ופסולת העלולים להתדבק בכל דבר שיש לו חבור עם אמונה ורגש שבלב. באו הקבלה והחסידות והחזירו עטרת הנבואה והאגדה ליושנן. הקבלה בעיקרי דברותיה, כפי שניתנו מפי המקובלים האמתיים, באה להחיות בלמוד התורה וקיום מצוותיה את הפנימיות שבנבואה, המסתורין הקדושים שבה. החלוק היסודי שביניהם הוא רק בזה, שהנביאים הביעו רעיונותיהם, בשפת המוסר המובן, והמקובלים הלבישו אותם בשפת הסוד הנעלמה. אבל מתוך שהמקובלים הראשונים עמדו בתורתם עוד תחת השפעת הפילוסופיה של הרמב"ם וסיעתו, הנה הדגישו ביחוד בלימודיהם את הצד העיוני שבמסתורין. ובאה אז החסידות והחיתה את הסוד שבנבואה מצד המוסרי שבה. ולפיכך אנו רואים, שכאשר שאלו תלמידי הבעש"ט אותו: מהי הדרך החדשה בתורהשהוא בא ללמדם? ענם: אני באתי ללמד אתכם שלשה דברים: אהבת ד', התורה וישראל. זהו האידאל המרכזי שבתורת החסידות, ואידך, שאר למודיה וחזיונותיה, אינו אלא פירוש לזה, ולא יותר. וככה אנו רואים, שכל גאוני הרוח אשר עמדו לעמנו מדור דור דאגו בשעות גדולות שבחיי האומה למצוא רעיון כללי, אשר יהיה לעיניים לבני עמם בקיום התורה והמצוה ובכל עלילות החיים. הם היו בטוחים, שאם יהיה העם רק נאמן באמת להאידאל הכללי יהיה נאמן ממילא לשאר חקי ומשפטי היהדות, שאינם אלא תולדות מתוכו, אם מוסריות, אם מחוייבות מטעם השכל הישר. על סמך הדברים האמורים אפשר לבאר בטוב טעם ודעת, מפני מה הוכיחו הנביאים את העם תמיד רק על עיקרי התורה והדת ואין אנו מוצאים שיוכיחום על מצוות פרטיות (חוץ ממקומות אחדים). לפי שהאמינו בכל תוקף – ואמונה זו הייתה ילידת תכונתם הנבואית – שאם רק יצלח בידם להכניס בלב העם עיקרי התורה, הרי בזה מילאו שליחותם: קיום המצוות בפרט יבוא ממילא, עם הכשרת הלב יקבל האדם ממילא באהבה ורצון דברים היוצאים מן הלב ומחוייבים על פיו, וחדל לגנוב ומלרצוח וכו' וכו'. ורק בימי התנאים החלו חכמינו לטפל בבאור דיני התורה והדת לכל פרטיהם ודקדוקיהם. כי חוץ מזה שהנסיון הורה אותם לדעת, כי למוד העיקרים בלבד אינו מספיק בשביל ההמון הרחב עד כדי התעוררות להוציא מתוכם את התולדות הכורכות אחריהם, עוד הייתה סיבה אחרת שדחפה אותם לכך: מכיוון שהעמידו במרכז היהדות את ידיעת התורה, הנה זקוקים היו על כורחם לבאר בפרטות כל דין ומשפט. כי אם אין באור – ידיעה מנין. עומדים אנו לפני עובדה נפלאה, עובדה חיה ומוחשה בכל ימי קיום ישראל בגלות: דעות ואמונות שונות נולדו בקרבנו במשך ימי שבתנו בארצות זרות, דעות לאלפים ורבבות, ביניהן ישנן כאלה הנראות לסותרות אשה את רעותה בעיקרן, ובכל זאת לא שמעתם ולא תשמעו, לא מפי העם, אף גם לא מפי בעלי הדעות עצמם, כי יחשבו את הדעה שהם מחולקים בה למין יהדות חדשה. לרוב תשמעו מפי אלה החולקים בדברים הנוגעים לשורשיה של היהדות דברים כעין אלה: "אלו ואלו דברי אלקים חיים". אין זאת אלא מפני שכל אחד מהחולקים מרגיש שלא מדעת בעמקי נפשו, שמעל להדעות והאמונות, שבהן הם מחולקים ביניהם, חופפת דעה עליונה אחת, שכלם כאחד מחזיקים בה במידה שווה ואיש איש מהם בונה לו כלליו והנחותיו רק על המסקנות שהוא מוציא מתוך ההתבוננות בה בלבד ויחוסו אליה. ומה שדעה כללית אחת מתפוצצת לכמה דעות שונות, שנראות לכאורה כצוררות אשד את רעותה, אין זה אלא מפני שעומק אין-סופי מונח בה, ועל כן כל אחד משיג איזה חלק מתוכה הנבדל מהחלק הסמוך לו במרחק ידוע, אם בהשטח העליון אם בהשפוע היורד ומתעגל, מתעמק עד לתהומה. אבל באמת כל ההשגות וההשקפות השונות אינן אלא מעלות ומדרגות בהשגת המאור הכללי. את כל הרעיונות שנתחדשו בתקופות האמורות מעין אחד השקה אותם, מעין האלקות. זה היה החומר ההיולי, וממנו התיך הגאון העברי על אָבני המוח והלב את כל הערכים הנשגבים בנבואה וחזון, בשירה וחקירה, באהבה וצדק, רצון ומפעל וכו'. ואנו, מה מאושרים אנו, שהגענו לנקודה נפלאה בתולדות עמנו כעין זו, שאנו עומדים עתה במעגלה ויכולים אנו להשתמש בכל העושר הנפלא והרב בתכנו ובכמותו, שאין כמוהו בכל הדתות שבעולם, כדי ליצור ממנו תורה שלמה, שיש בה די כדי לפרנס אותנו וצרכינו, ואף אלה שנולדו בקרבנו מתוך הנגיעה עם התרבות האירופית וקניניה! חדשות אמנם לא נוצרו בעולמנו במאה האחרונה, אבל בשביל זה נמצאים אנו במצב של "מאסף לכל המחנות" אשר היו לפנינו, ואין לנו אלא לאסוף בהשכל ודעת את כל הדעות והאמונות שנערמו בחיינו מאז ומקדם ולהתיך מתוכן רעיון מרכזי אחד לתחית עמנו והתחדשות רוחנו. וזוהי התעודה הנשגבת שמטילה עלינו השעה הגדולה הנוכחית: להוציא מתוך נבכי סגולות עמנו את הראשיות שבהן ולחבר מהן מרכז עליון, אשר יהיה לנו מעתה למורנו וחוזנו בבניין העתיד הקרוב והרחוק גם יחד; והרי זוהו התעודה שעלינו לשימה כחותם על לבנו: לאסוף את כל האורות הגדולים, שנאצלו מנשמת רוחנו בזמנים נבחרים לתוך מערכי חיינו על יד בחירי עמנו, לחברם למאור אחד, בשביל לבחון לאורם כל הגיגי לבנו ומעשה ידינו. החיים בימינו, ימי הרעם והברך [צ"ל: והברק], מלאים רשמים לאין קץ ולכל רושם גוון מיוחד, ונאחזים הם בסבך חליפות ומאורעות אשר למהירות סבובם וחלופם אי אפשר לעמוד עליהם כראוי בשביל להעריך אותם בישוב הדעת. ואם נבוא להעריכם, בשביל לדעת מה מהם לקרב ומה להרחיק, על פי בחינות פרטיות, בין הלקוחות מתורת ההשגה ובין הנובעות מתביעת המוסר, מבלי היות לאלה מצע כללי המחבר ומקיף את כלם ומשלב אותם איש ברעהו, – אם נבוא להעריכם באופן כזה, יעלה חרס בידינו. לכל היותר יצלח בידינו להכיר את תועלתם או הפסדם רק לשעה. לפי שהבחינות הפרטיות גם הן ברובן אינן נושאות את עצמן ואינן מתקיימות בכח עצמן, כי אם משנות תכונתן לפי מצב המקום ודרישות הזמן. ולפיכך בשביל להתרומם למדרגת חיים נושאים את עצמם ופועלים בעולמנו על פי דרך סלולה בשביל כל חזיון ומקרה, אנו נזקקים ל"בריח התיכון" המבריח את כל התנועות והמפעלים מן העולם ועד העולם ומדור לדור. טובי עמנו הגדולים, שברובם היו גאוני הרוח והדת, הגיעו להכרת הנחיצות ברעיון מרכזי ברגעים נבחרים מתוך ההסתכלות העמוקה – יותר נכון מתוך תפיסת [צ"ל: תפיסה] בטבע המפעל האלקי בעולם. בראיה פנימית הקיפה עינם את החלופים והתמורות, התנועות והגלגולים אשר עצמו מספר במעשה ידי הטבע העולמי מצד אחד ומעשי אנוש ותחבולותיו מהצד השני. ולא יכלו לעמוד על סוד הקיום שבהם נפלא בסדרו ומתמיד בפלאו אלא על ידי זה שהכירו שהוא "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית". רק על ידי אצילות ושפע-רב תמידי של האור האלקי וטובו ביצוריו, אפשר לתפוס ריבוי העושר והגוונים המשתעשעים בעולם. ואף על פי כן אין הריבוי לאין חקר ותכלית פוגם בסדר הקבוע. הן גוף הבריאה עם כל צבאותיה הרבים נתהוותה במלואה בבת אחת: הוא אמר – ויהי! אבל הבריאה הנפלאה הזאת, דווקא מתוך שהיא מלאכת מחשבת של האלקים, אינה יכולה להתקיים בתור כזו אם לא שהאמן יעמוד עליה וישגיח עליה בכל רגע ויחדש את חיותה תמיד מתוכו, מתוך אורו-טובו. ומזה למדו לדעת, שזהו גם תפקידו של האדם הפרטי (וביחוד של עם שלם) להדמות ליוצרו: להיות מחדש תמיד דעותיו ומידותיו, לא להרוס ולבנות מחדש – לא זהו רצון יוצר העולם: דרך כזו – דרך עולם ה"תהו" יקרא לה – אלא לחדש את הישנות: "בכל יום יהיו דברי תורה בעיניך כחדשים". "אחרי ד' אלהיכם תלכו" – כלל גדול לא רק בייחוסי האדם אל האדם, בעל הטבע החי ומשכיל, כי אם בהערכת הטבע הדומם. ולמופת הציגה את יוצר הטבע עצמו. קדוש הוא העולם, כי על כן מעשי ידי אל מרום וקדוש הוא. אבל טועים הם החושבים את העולם לקפוא ועומד מיום היותו: הוא עובד ופועל בלי חשך ב"חכמת העולם" הגנוזה בו. כל דבר גדול קטן השרויים בחיקו עולה ויורד, קם ונופל, צץ ונובל, מתחדש בצבעיו בכל עת ורגע – זהו מהמטבע האלקי שבו, ומן הדין הוא על כן שהפרוצס הזה לא יחסר מקומו גם – ועוד במידה מרובה מאשר בטבע העיוור – בטבע המשכיל, וכל כמה שהרעיון או התורה או התורה היא אמיתית ונצחית ביותר, ככה זקוקים הם ביותר להתחדשות. תורת היהדות, בהיות שכל עיקרה לא באה אלא כדי לכונן מעשי האדם בעולם וחברה על היסודות שבהם הסתכל הקב"ה וברא עולם ומלואו, אי אפשר לה להתקיים על טהרת "הקפאון", במובן אחד ובמדרגה אחת, כמו שניתנה בפעם הראשונה והשיגוה מקבליה אז. באופן כזה הריהו מעשי ידי אדם בלבד, המוגבל בהשגתו ורצונו ומתנגדת בהחלט להנטבע האלקי. תורה אלקית זו טבעה האלקי דווקא להיות הולכת ומתעמקת ומתחדשת במושגים חדשים. זוהי נצחיותה וזוהי קדושתה.

(שאר ישוב, חוברת ג-ד, עמ' 43-47)

---

הרב החסיד ר' חיים יצחק בוניין, סופר עברי ויידישאי כישרוני והוגה דעות מעמיק, נולד בהומל שברוסיה בשנת תרל"ה (1875). אביו, ר' אברהם היה למדן וסוחר אמיד. אמו, ברכה, הייתה ממשפחת חסידי חב"ד. בהיותו בן תשע למד חיים יצחק עם סבו, שהיה מחסידי ה"צמח צדק", את דרכי החסידות ובייחוד את ספר ה"תניא", ומאז שקד על לימוד ספרי חב"ד. 

לאחר לימודים בעיר מגוריו, למד בישיבת מיר, בראשות הרב חיים לייב טיקוצ'ינסקי, וממנו למד ר' חיים יצחק את שיטתו ודרכו בלימוד תורה בהיגיון קר, בדרך ישרה, ללא פלפולים של הבל. בעקבות הלימוד בשקידה וההתעמקות בספרי חב"ד ונסע מידי שנה לאדמו"ר רבי שלמה שניאורסון מקאפוסט. ר' חיים יצחק כתב תיאורים חיים מחצרו של האדמו"ר מקאפוסט בחיבורו "חבדיש" שיצא לאור בלודז' בשנת תרצ"ח. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה נוסע לאדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש כשהתגורר באוטבוצק הסמוכה לוורשה. הוא קיבל מאדמו"רי חב"ד עצות והדרכות בענייני יצירותיו הרוחניות, אך בשאלת הגישה לבניינה של ארץ ישראל נקט כשיטת ארגון "המזרחי".

ר' חיים יצחק כשוחט ובודק בעיירה סנאוואסק. לאחר נישואין עם גנסיה לבית לבסקי ניסה ללא הצלחה לעסוק במסחר. בשנת תרס"ו הוסמך להוראה מאת רבי דוד צבי חן, הרה"ח ר' אריה ליב האפט והרה"ח ר' אליעזר ארלוזרוב רבה של רומען, אך לא הצליח להשיג משרה.

בעקבות הפוגרום בהומל והצורך לפרנס את משפחתו, ביקש להגר לארה"ב אך לאחר שהות של כמה ימים בסמוך לחופיה, נמצא "בלתי כשיר" להיכנס למדינה והוא נאלץ לשוב לאירופה. לאחר נדודים במערב אירופה ובמרכזה, ללא שהצליח במציאת פרנסה, נאלץ לחזור להומל. בהסכמת האדמו"ר מליובאוויטש, למד הרב חיים יצחק לימודים כללים, למד לשון וספרות רוסית ורכש את הגישה השיטתית המדעית. הוא התכונן לעמוד בבחינות הבגרות, אך משנקבעו הבחינות בשבת, הוא וויתר על תעודה זו, והמשיך ללמוד ספרות עברית ופילוסופיה. באמצעות ידיעות אלו מצא משרות הוראה בבתי ספר יהודיים, וכמשרות של מורה פרטי, בהומל, קיוב, וילה, ורשה ולודז'. הנדודים הרבים אחר מקורות הפרנסה והמשרות אותן נשא בערים השונות במהלך נדודיו, הובילו אותו להיפגש עם אנשי רוח, סופרים והוגי דעות. מפגשים אלו הובילו אותו לגיבוש תפיסת עולם רעיוני-רוחני, שנארג ממקורות רבים ומגוונים.

משנת חב"ד עמדה במוקד הגותו הרעיונית, וידיעותיו הרבות והשכלתו הכללית סייעה בידו להסביר את הרעיונות העמוקים לציבור הרחב. החל משנת תר"ע (1910), בעת היותו מורה בבית הספר היהודי בוורשה, החל לעסוק בכתיבה. כעבור שלש שנים החל לפרסם את כתביו. את מאמרו הראשון, "על החסידות החב"דית" פרסם בירחון "השלוח" בעריכת אחד העם וד"ר יוסף קלויזנר. בנוסף למאמריו על חסידות פרסם מאמרים פובליציסטים בכתבי עת עבריים ואידיים שונים ובהם "העולם", "הצפירה", "דאס נייע לעבן" ו"דאס אידישע פאלק", "התור, "המזרחי" ועוד. מלבד הכתבים על עניינים שונים של חב"ד, הוא כתב גם על נושאים אקטואליים שעוררו עניין ציבורי. בשנת תשע"ו (1916) עבר ללודז', בה כיהן כמורה בבית הספר התיכון העברי "יבנה". הוא הגביר את יצירתו העיתונאית וכתב בקביעות מאמרים לעיתון היומי "לאדזער טאגבלאט".הוא השתייך לתנועת "המזרחי", ובין השאר כתב גם מאמרים ומחקרים על מחשב ישראל וארץ ישראל. בשנת תרע"ז הוציא לאור את ספרו הראשון "לימודי היהדות". ספר זה יצא לאור כספר לימוד לבתי הספר התיכוניים, במטרה להעניק לתלמידים ידיעות ו"להאיר את עולמם הפנימי של התלמידים ביחסם לרוח עמם ולחרות עמם". הספר כולל מקורות במחשבת ישראל, הערוכים באופן מסודר ושיטתי.

בשנת תרפ"א הוציא לאור בוורשה את חיבורו "דיענפלעגונג פון דעם גרויסען שאטען". בשנים תרפ"א-תרפ"ב (1921-1922) הוציא לאור את כתב העת הספרותי למחשבת ישראל בשם "שאר ישוב", בו השתתפו גדולי הוגי הדעות הדתיים ובהם ר' הלל צייטלין והרב משה אביגדור עמיאל. החוברת הראשונה של הוצאת "שאר ישוב" נקראה "על סף העליה השלישית". בחוברות אלו פרסם מאמרים רבים בשמו ובפסבדונימים, כגון: בן-אברהם, חובב, י. נויבויאר, הבונה, ועוד. על מנת להציל את ישראל מעם הארצות וטמיעה, הציע ר' חיים יצחק ליצור מאסף ספרותי שיכנס את אוצרות היצירה הרוחנית היהודית מהתקופה הקדומה ועד לתקופה האחרונה, ואף הציע לפני רבנים, אדמו"רים, סופרים ומלמדים תוכנית ממשית לביצוע משימה זו. מכיוון שהצעתו לא עוררה התלהבות ורבים העריכו כי אינה בר-ביצוע, החליט ר' חיים יצחק לצמצם את תוכניתו ולהתחיל בכינוס מסודר ושיטתי של אוצר תורת חב"ד, באופן שישמש כדוגמה ליצירה הכוללת של קיבוץ אוצרות הרוח היהודיים ובמטרה לפתוח בפני הציבור הרחב את שעריה הנעולים של תורת החסידות של חב"ד. את הכרך הראשון של חיבורו הנ"ל הוציא לאור בספר "משנה חב"ד", שהחל לצאת לאור בשנת תרצ"ב והדפסתו הסתיימה בשנת תרצ"ו. שאר הכרכים של ספר זה נשארו בכתב יד ואבדו בגיטו וורשה בתקופת השואה, יחד עם כרכים גדולים של שאר חיבוריו ואוצר המכתבים שהחליף עם גדולי דורו. מקצת ממכתביו שנשלחו לאישי ציבור בישראל, נמצאים בארכיון הספריה הלאומית בירושלים. בין הנמענים של מכתבים אלו נמצאים רבנים, אנשי רוח, סופרים ואישי ציבור ובהם, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והסופרים אחד העם, ביאליק ובן-אביגדור, ש"י עגנון, דוב סדן ושמואל הוגו ברגמן.

בשנת תרפ"ט עזב את לודז' ונסע ללמד בבית המדרש לרבנים ולמורים "תחכמוני" שנוסד בוורשה ע"י "מזרחי", ושבראשו עמדו הרב משה סולובייצ'יק וההיסטוריון הנודע פרופסור מאיר בלבן. כעבור עשר שנים, בשנת תרצ"ט, יצא ר' חיים יצחק לגמלאות וחזר להתגורר ולחבר ספרים בלודז'.

בשנת תרצ"ו פרסם ר' חיים יצחק בוורשה את ספרו "כתבים", חלק א, "מתרמיל האביון".

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבושה של לודז' על ידי הגרמנים, הם החלו לצוד את האינטלקטואלים ואנשי הציבור היהודים. ר' חיים יצחק נמלט מהם והצליח לברוח עם בנו לוורשה. הוא סבל רבות בגיטו וורשה, אך גם שם המשיך בכתיבת חיבוריו. בשנת תש"ג (ינואר 1943) גורש ר' חיים יצחק במשלוח השני למחנה המוות טרבלינקה ונרצח שם. הי"ד. כן נספו בשואה ילדיו שושנה (נולדה ב1906), אריה ליב (נולד ב1909) ובתיה (נולדה ב1910).

בנו הסופר והמשורר שמואל דוד בונין (1900-1978) היה בתקופת השואה בלודז' ובגיטו וורשה, גורש לאושוויץ, שרד את השואה ועלה לארץ ישראל בשנת 1948.

בנו בנימין ברוך אבנין (1913-2004), עלה לארץ ישראל, והיה חבר קיבוץ יפעת.

 

מספרים: מעשה בר' אייזיק של ר' ינקל שנאמר לו בחלום, כי בעיר פטרסבורג הרחוקה מצוי אוצר נסתר, שיש בו כדי להעשירו לכל ימי חייו. למחר נטש ר' אייזיק את ביתו, מכר את מעט מטלטליו והלך לפטרסבורג כדי לחפש אחרי האוצר. אחרי שזכה סוף-סוף להגיע למחוז-חפצו, שבע עמל ויגיעה, נודע לו שם בחלום אחר, כי האוצר המבוקש אינו נמצא בפטרסבורג הרחוקה, כי אם דווקא אצלו בביתו, ממש מתחת לתנור…

מוסר-השכל של מעשיה זו הוא פשוט למדי: אסור לו לאדם לחפש את אוצרו, את אושרו, במרחקים, בניכר, כי אם בתוכו הוא, בפנימיותו הנסתרת, בעמקי לבו ונשמתו הוא. שם, ברטט החרישי של הלב, באור המהבהב של המוח, מצוי שפע של אוצרות גנוזים, שיש לחטט אחריהם כדי לחפשם ולגלותם.

על האדם רק למצוא את הדרך אל עצמו, למען יוכל לפרוט בקצב הרמוני על הנימים הענוגים והדקיקים ביותר בלבו. וכמו סימפוניה שופעת ומשתפת לקצב שרביטו של מנצח מעולה, כך ישתפך שפע של רוח ורגש בקרב האדם אשר מצא את הדרך אל עצמו.

רוח ורגש – שתי המתנו היקרות שניתנות לאדם, המהוות את כוח-הדחף לכל המעשים הנעלים, ואת מקור הרצון, המרץ והכשרון. יש אנשים שחייהם חולפים מתוך הסח-הדעת, כשהם שוכחים מאנשים ומעצמם. אין הם רואים בעצמם אלא כעין פושטי-יד שכל תכליתם בחיי העולם הזה אינה אלא לקבל מבלי לתת מאומה. הללו מעולם לא מצאו את הדרך אל עצמם. אמנם אין בזה משום הוכחה, שהם באמת פושטי-יד חסרי-כל. יתכן מאד שבעמקי נשמתם גנוזים אוצרות של זהב ופנינים, אך אין הם מבחינים בהם ואינם מסוגלים להגיע אליהם. רואים הם אוצרות בפטרסבורג אבל לא בתוך עצמם…

אוצרות גנוזים אלה דומים לפלג מים תכולים, רוגעים ושקטים, שאינם זעים. אך יש ובאקראי משהו לא-נודע מזעזע את המים השקטים והם מתחילים לאגוש ולגעוש, והגלים הפתאומיים סוחפים ומעלים את הכוחות הגנוזים מן התהון. כך "פושט היד" העלוב מזדקר בבת-ראש ונעשה גיבור בעל יד רחבה, אשר מנדבנותו הפעילה נהנים עולם ומלואו.

ברם, כיצד מגיעים לידי כך, שיתעוררו הרוח והרגש ויתהפכו למבוע של ברכה?

רק על-ידי האידיאל!

אדם החי למען אידיאל; אדם אשר שאיפה רוחנית מסוימת מהווה נקודת-מוקד של מחשבתו, וכל-כולו ציפייה מרטיטת לב להשיג אידיאלי זה – אצל אדם כזה מן ההכרח שיתגעש ויתפרץ ים הרגשות והרוח. לבת-האש מוכרחה לפרוץ מבעד לקפאון, והנפל מאתמול הופך היום לענק-רוח, המהווה נקודת מרכז להרבה נפלים אחרים, שגם בהם מתעורר רטט רוחני לאיזו שהיא שאיפה.

ואל יאמר אדם: קטן אני ודל. אותי לא חננו מן השמים בשום כשרון ואין בידי לתת לעולם מאומה. איהנה איפה מזיעתו של הזולת, מעבודתם ויצירתם של אחרים. לא, בני. למה זה תחרוץ את משפטך להיות פושט-יד לצמיתות. בעוד יתכן כי בנשמתך גנוזים אוצרות של עשירות רוחנית, ורק בגלל רפיונך ורשלנותך לחפש ולחטט, הנך פושט ידך ללחם-נדבה?! למה זה תבזבז את כוחותיך בחיפושי-שווא אחרי אוצרות בפטרסבורג, בזמן שאתה יכול למצאם בשפע מתחת לאפך ממש?…

והרי לא רק פושט-יד תישאר כל חייך, אלא גם גזלן. שכן אם חנן אותך הבורא באיזה כוח שהוא, כוח של דיבור, כתיבה, זמרה, או כל אמנות אחרת; כוח העשוי להלהיב את רוחותיהם ורגשותיהם של בני-אדם קפואים, לעודד נשמות נדכאות ולרפא לבבות רצוצים; כוח שביכולתם להמריץ ולהניע מחנה ענקי של בני-אדם שיפרצו בעד קירות-ברזל להגשמתו של אידיאל מקודש – הלא עליך להבין ולדעת, בתורה מאמין בהשגחה עליונה פרטית, כי כוח-השפעה זה לא ניתן לך כדי שתניחהו במרתף נפשך עד שיעלה חלודה, אלא שליחות חובה היא שהוטלה עליך להערות כוח זה על אלה שבשבילם הוא נועד.

ואם אינך עושה כן, הרי אינך אלא גזלן, גזלן אכזרי! אם שני אנשים הולכים במדבר-שממה ואחד מהם יש לו מזון יותר מכפי צרכו, בעוד השני אין לו מאומה, הרי אם הלה ייתן לחברו לגווע ברעב ולא יחלק לו מלחמו – הרי יחשב לרוצח.

כלפי מה הדברים אמורים? כלפי האשה הישראלית. אל לה לאשה הישראלית לישב בחיבוק ידים ולצפות לאוצר אשר יבוא ממרחקים, מבחוץ. ההתעוררות חייבת לבוא מבפנים, מצד האשה עצמה. אל לה לרפות ידיה ולומר: דלה אני, חסרת כוחות.

תהיה נא האשה הישראלית הדורה כולה בשאיפה אמיתית לאידיאל הקדוש של חיי תורה ומצוות. שאיפה זו תעורר בה את הרוח והרגש, ואז יזדרם בכל עורקיה שפע של רצון, מרץ וכושר-פעולה.

ואז האשה הישראלית האמיתית תמצא את הדרך אל עצמה…

(אם בישראל, ג, עמ' 248-251)

---

ר' אברהם מרדכי רוגובי, נולד בשנת 1898 בלודז', במשפחה חסידית שעסקה במסחר. ר' אברהם מרדכי רוגובי היה חתנו של ר' וואווע מנדלביץ והיה מפעילי "אגודת ישראל" בוויילון, בין שלהי שנת תרע"ו ובין שנת תרפ"ד (1916-1924). לאחר לימודים בחדר למד בישיבת "תורת חסד", שהייתה ישיבה ליטאית בלודז' בראשות הרב שלמה גרודזנסקי. ראש הישיבה ייעד את אברהם מרדכי להיות סופר חרדי מובהק, והוא החל לשלוח מכתבים למערכת של עיתונים שונים. לצד הכתיבה פיתחה את יכולת הביטוי וההסברה שלו, רכש אברהם מרדכי ידיעות רבות ומעמיקות בספרי חקירה, אגדה, מוסר וחסידות. הוא החל לערוך את כתב העת של ישיבת "תורת חסד", ולאחר מלחמת העולם הראשונה מונה לאחד מהמשתתפים הראשיים בעיתון האורתודוקסי הראשון "דאס אידישע ווארט". עד מהרה הוא לקח חלק מרכזי בכתבי עת אורתודוקסיים נוספים שהחלו להופיע, וחתם על מאמריו בכינויים שונים, כמו: עוזיאל, בן יאיר, א. דאווידזאן, בן-דויד, ועוד. במאמריו פעל למען כבוד התורה, כבוד הרבנים והרבנות, ולמען איחוד היהדות החרדית לכלל ציבור מלוכד. בשנת 1923 החל להוציא לאור בלודז' את העיתון החרדי היומי "די אידישע שטמע". כעבור שנתיים העיתון נכנס לחובות ונסגר, והוא ארגן את ההוצאה לאור של הבטאון "אונזער טרייבקראפט" [הכוח המניע שלנו]. מעבר להיותו סופר ופומלציסט, פעל ר' אברהם מרדכי רוגובי כאחד מטובי עסקני "אגודת ישראל". יחד עם ר' אלכסנדר זושא פרידמן, יהודה ליב אורליאן, לייבל פרום, פאליק לנדברג, ועוד, הוא נמנה על מייסדי "פועלי אגודת ישראל". עבורם הוא ייסד את הבטאון "דער אידישער ארבייטער". בשנת 1925 נבחר כנציג "פועלי אגודת ישראל" לעיריית לודז', והתמסר לטובת הכלל והפרט. הוא פעל לארגן את ה"חדרים" הפרטיים והציבוריים בארגון מרכזי של בתי הספר "חורב" בהנהגות ר' אלכסנדר זושא פרידמן. בבתי ספר אלו והמוסדות שבסביבתם למדו כמאתיים אלף תלמידים ותלמידות. הוא פעל ליישם את חזונה של שרה שנירר, שכנע את "אגודת ישראל" לתמוך בתוכנית ביסוסה של "בית יעקב" ומשנת 1932 היה אחד ממנהיגי המרכז הרוחני של "בית יעקב". בשנת 1935 ייסד בוורשה את "הגימנסיה למסחר בית יעקב", שנעשתה מוסד גדול, חשוב ומסועף. ליד ארגון "בית יעקב" ייסד בית הוצאה שפרסמה ספרות לנוער.

לאחר פטירת רבי מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, כתב עליו ר' אברהם מרדכי רוגובי את המאמר "הנסתר והמפורסם" (יצא לאור בספר רבי מאיר שפירא – במשנה באומר ובמעש, ב, עצ' 235-237.

בשנים שטרם השואה הוא היה מחשובי הכותבים ואחד מהעורכים בעיתון "דאס אידישע טאגבלאט" (שהיה ממייסדיה בשנת 1929), מנהל ארגון בתי הספר לבנות "בית יעקב" ומנהל הגימנסיה למסחר "בית יעקב". לצד פעילות עניפה זו מסר הרצאות ל"צעירי אגודת ישראל" ול"בנות אגודת ישראל", פעל בוועידות החינוכיות, באסיפות לחיזוק הדת ובמגביות למען ארץ ישראל,  וניהל תעמולה לחיזוק נציגי "אגודת ישראל" בסיים הפולני, במועצות העירוניות ובקהילות ישראל בפולין. הוא תרגם כתבים מאת רבי שמשון רפאל הירש, לטובת הקוראים הצעירים. מאמריו לנוער החרדי היו ספוגים בדברי חז"ל, במוסר ובחסידות, ונועדו לחזק בקוראיו את הרגש היהודי, להעמיק את ידיעותיהם באוצר המחשבה היהודית ולהלהיב אותם לקיום אורח חיים יהודי. הוא הוציא לאור תרגם ליידיש של "פרקי אבות" עם "שמונה פרקים" לרמב"ם. הוא הדפיס אוסף מכתביו של ד"ר נתן בירנבוים בשם "עת לעשות", אך בשל המלחמה שפרצה לא הספיק להפיץ את הספר. הוא הכין לדפוס חלקים מעובדים מיצירות חשובות מעולם המוסר כמו "מנורת המאור", "חובת הלבבות" ו"הכוזרי", וכתב הקדמה לתרגום "מסילת ישרים" שנעשה בידי ר' אלכסנדר זושא פרידמן.
לאחר הכיבוש הנאצי, ניסה רוגובי להוציא לאור עיתון מחתרתי, ותרגם את התנ"ך כולו ליידיש. הוא היה מפעלי "העזרה העצמית" בגטו, שהקימה רשת של בתי תבשיל ומוסדות סעד. הוא המשיך לתכנן תוכניות חדשות, ומונה למועצה הדתית שפעלה לצד היודנראט. כאשר הותר לקיים בתי ספר בגטו, הוא ארגן וניהל בגטו ורשה את בתי הספר של "בית יעקב". הוא המשיך בפעילותו הציבורית במרץ, על אף הסכנות והביזיונות, עד שגורש לטרבלינקה בשבת י"ח באב תש"ב (01.08.1942). פקידים מהיודנראט השתדלו להביא לשחרורו כפקיד היודנראט באמצעות שתדלנות ומתן שוחד, אך הוא סירב להציל את עצמו, והצטרף לקרון המוות יחד עם אשתו וילדיו, חתניו והוריו (ראה ע' רינגנבלום – כתבים פון געטא, כרך ב', עמו' 198), ובהם חתנו, הרב שאול בוימאן הי"ד,

בחלק ב' של ספר "בגיא צלמות" מאת יהודה אריה פינגולד, עמ' שעח-שפא, מתוארים קריאתו של אברהם מרדכי רוגובי ליהודים לקדש את השם ברבים, לקראת גירושם לטרבלינקה. עוד מתוארת שם ההתעללות שעברו הוא ומשפחתו בעקבות כך, לפני שהושלך לקרון המוות.

על דבר קושייתו הגדולה של אדוני אבי זקני הגאון הקדוש צדיק יסוד עולם איש אלקים הנקרא "הגיטעד יוד [מניישטאט רבי יוסף ברוך הלוי]" זצ"ל, מה שהקשה לכבוד קדושת רבינו צדיק יסוד עולם מרן הדברי חיים מצאנז זצ"ל, עת שנתוועדו יחדיו הני מאורות הגדולים עמודי תבל, על הא דמברכין בנוסח ברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", הרי החזיר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, עד כאן לשונו הקדוש.

ואם כי מי אנכי ומה כחי לבוא ולגשת הלום בדבר אשר ממקום קדוש יהלך, ובעניין רב ונשגב הנוגע לרמזי תורתינו הקדושה, עם כל זה הלא תורה היא, ומצינו לגדולי המחברים שהשיבו גם באגדה (עיין בתשובות רבותינו הרמב"ם, הרשב"א, הריב"ש, הרדב"ז, הרשד"ם והנודע ביהודה וכו'), על כן אבוא בקציר"ת האומ"ר.

דהנה באמת נודע מה שהקשו המפרשים, מדוע החזיר הקב"ה יתברך שמו על כל אומה ולשון, הרי לפניו יתברך נגלו כל נסתר וידע כי לא יקבלו תורתנו הקדושה, אם כן למה שאל את פיהם. וביותר יש להקשות, הא ידוע דהתורה הקדושה היא ששים ריבוא אותיות כמספר בני ישראל, וכן "ישראל" נוטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה הקדושה. ובש"ס (פסחים פ"ז,ב) ישראל קנין אחד וכו', תורה קנין אחד, וכן איתא במילי דאבות (פרק ו, יג), עיין שם. ובבראשית רבה (א,ד) חשב בין הדברים שקדמו לבריאת העולם תורה הקדושה וישראל וכו', עיין שם. וברש"י ז"ל (בראשית א,א) "בראשית" בשביל התורה שנקראת "ראשית", ובשביל ישראל שנקראו "ראשית" וכו'. ואם כן קשה יותר מדוע החזיר הקב"ה לכל אומה ולשון, הרי מכל הנ"ל חזינן דתורתנו הקדושה לישראל נאמרה.

ונראה על פי דברי הש"ס ריש עבודה זרה (ב,א) דלעתיד לבא מביא הקב"ה ספר תורה וכו'. ולכך החזיר לכל אומה ולשון, כדי שלא יוכלו לומר "כלום נתת לנו ולא קיבלנוה" (שם ב,ב), ועל ידי זה יתביישו האומות העולם וממילא יתרומם קרן ישראל. ובזה יש לפרש מה שכתוב (דניאל יב,א-ב) "ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר, ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם". והכונה דישראל יש להם אחיזה בספר תורה, דהא כל אחד מישראל מרומז בספר תורה (כנ"ל, כי "ישראל" נוטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה), ולכך "אלה לחיי עולם", מה שאין כן האומות העולם יעמדו לחרפה ולדראון, כנ"ל.

והמתבאר מזה, דמה שהחזיר הקב"ה תורה הקדושה לאומות העולם, הגם כי ידע שלא יקבלו, ומכל מקום כביכול עשה כן לטובת ישראל (ומהאי טעמא נמי פתח ב"בראשית", כמבואר ברש"י ז"ל שם, שאם יאמרו האומות העולם וכו', עיין שם), כי על ידי זה יהיו נידחים האומות העולם, וממילא כולם יודו כי רק ישראל הם עם קדוש ואמת. ולכך שפיר מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים".

ואם כנים הדברים, מובן גם כן היטב נוסח הברכה השנייה "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", כלומר שעל ידי זה נזכה למה שכתוב "ואלה יעמדו לחיי עולם". וזהו שאומרים "בתוכנו" דווקא ולא באומות העולם, ודו"ק.

ובתוך אחד השיחים דברתי בזה עם כבוד קדושת דודי האון הקדוש מחענטשין [רבי יהושע העשיל הלוי שטרנפלד הורוביץ בן רבי חיים שמואל הלוי מחנצ'ין] שליט"א [הי"ד] (כעת על ישראל הדרתו בק"ק עלקוש יצ"ו) ואמר שיש לומר על פי דברי הזוהר הקדוש פרשת בלק (קצ"ב,א – קצ"ג,א) אשר זה שאומות העולם היו מונעים עצמם מלקבל התורה, מן השמים נעשה זאת כדי שיקבלו ישראל, עיין שם באריכות. ואם כן שפיר מברכין "אשר בחר בנו מכל העמים", ועוד האריך בזה אך אין עת האסף פה, ודו"ק.

ועוד יש לומר על פי מה שכתוב בתנא דבי אליהו ז"ל (רבה, פרק י"ד), וזה לשונו: אמר לי, רבי, מפני מה נאמר (תהלים קלו,כה) "נותן לחם לכל בשר", ונאמר (שם קמז,ט) "נותן לבהמה לחמה, לבני עורב אשר יקראו", ואדם אין מכין הוא לו. אמרתי לו בני וכו', יש כוח לאבי שבשמים שייתן בי חכמה ובינה ודעת והשכל ואשיבך עוד על מה ששאלתני, צא ולמד מן השוטה שעובר בשוק, כיון שניטל ממנו חכמה ובינה דעה והשכל, וכי הוא יכול לפרנס את עצמו אפילו שעה אחת, כך כל בני אדם כשתנטל ממנו דעה הרי הן חשובין כבהמה וחיה ועוף ושאר בריות שברא הקב"ה בעולמו וכו', עיין שם. אם כן פשוט, דמה שהיה לישראל הבנה לומר "נעשה ונשמע" הוא מפאת שה' יתברך חנן אותנו דעה, כמו שאומרים "אתה חונן לאדם דעת" וכו', ולכך שפיר מברכינן "אשר בחר בנו מכל העמים", כלומר אשר חנן אותנו דעה ושכל לומר "נעשה ונשמע" ולקבל התורה הקדושה כנ"ל. ויש עוד אריכות בזה.

(קובץ פני הנשר הששי, כנף ששי, סימן נ"ז; לקט ששנ"ה, שנה ה, גליון ד, סימן נ"ה).

---

רבי אליעזר יהושע הלוי עפשטיין הי"ד, נולד בעיר אוז'רוב הסמוכה לאפטא ולאוסטרובצה, בערב יום הכיפורים שנת תרנ"ט (1898). מילדותו דבק בענווה ובהתלהבות, בתורה ובקדושה, על פי הדרכת אביו וסביו הצדיקים ובהשפעת דודו האדמו"ר מחנצ'ין. הוא עשה חיל בלימודיו, זכה להבנה עמוקה בכל חדרי התורה והחסידות, והתכתב רבות בהלכה עם הגאון מרוגרצ'וב, רבי יוסף רוזין, ועם רבים מגדולי ישראל המפורסמים בדורו. בצעירותו הוסמך להוראה כל ידי האדמו"ר רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה.

אביו, רבי אברהם שלמה הלוי האב"ד והאדמו"ר מאוז'רוב (בעל "שארית ברכה"), היה בנו של רבי אריה יהודה לייבוש (השני) מאוז'רוב (בעל "ברכת טוב") וחתנו של רבי חיים שמואל מחענצ'ין נינו של החוזה מלובלין. רבי אליעזר יהושע היה חותנו של האדמו"ר מפאריסוב רבי מאיר שלום (השני) הי"ד מאוטבוצק בן האדמו"ר רבי יהושע אשר (השני) מפאריסוב.

אחיו הגדול היה הגאון רבי משה יחיאל הלוי עפשטיין, הרבי מאוז'רוב חנצ'ין, מחבר הספרים "אש דת" ו"באר משה". ייחוס משפחתו כולל את צדיקי בית אוז'רוב וחנצ'ין, והם מיוחסים לחוזה מלובלין ולמעלה בקודש עד לדוד המלך.

בשנת תרע"ז נשא לאשה את בת דודו רבי יצחק שלמה גולדברג מקילץ והיה סמוך שם על שולחן חותנו. הוא למד בהתמדה, ייסד שם בית מדרש לכשלוש מאות נערים, ארגן את רבני העיר שילמדו שם בהתנדבות ועמד בראש הישיבה. כעבור שנים מועטות מונה לראב"ד ור"מ בקהילת אפטא. במכתבו ל"עזרת תורה" משנת תר"פ תיאר את גודל המצוקה הכלכלית והעוני שהביאו להתרוקנות הישיבות באפטא. בשנת תרפ"ב מונה לרב העיר ראקוב, הסמוכה לקילץ, השקיע רבות בהוראה לתלמידיו ועמד שם בראש עדת חסידים. הוא דבק בצדיקי דורו ובהם האדמו"רים מבעלז וקומרנה, ושמו התפרסם כאחר מחשובי הרבנים במדינה. הוא השיב לשואליו הרבים בהלכה וישב מידי פעם בבית דין יחד עם הרב מנחם זמבה ורבי מנחם מנדל אלטר מפאביניץ.

בשנת תרצ"ו ביקשו פעילי "אגודת ישראל" למנות אותו לרבה של קהילת חמילניק וסביבתה, והיו רבים שהיו מעוניינים למנות את מועמד "המזרחי", הרב טוביה סילמן, בנו של הרב הקודם של חמילניק הרב אברהם יצחק סילמן. הוויכוח בין תומכי שני הרבנים התלהט וגרר מעשי אלימות והלשנות. בעקבות הלשנה עצרה המשטרה הפולנית את הרב עפשטיין ושוחרר בהשתדלות ראשי הקהילה לאחר הפקדת עשרות אלפי זלוטי כערבות.

חידושיו בהלכה ובאגדה פורסמים בכתבי עת תורניים, ובהם: מכתבים ומאמרים ממנו פורסמו בעמק הלכה, א (בטורקס, תרפ"א, סי' סא, סה), הכרם (אדר א', תרפ"ז, סי' ד), אהל תורה (קראקא, שבט-אדר תרפ"ח, סי' לב), יגדיל תורה (תשרי-חשון, תרפ"ז, סי' כד), נפלאות הסבא קדישא, ב (פיוטרקוב, תרצ"ז, עמ' 12-14), כתר תורה (ג'רבא, תרצ"ט), אור עולם (אות ע-ת, ניו יורק, תשכ"ט, דף סט) ונחלת צבי (גליון יב, בני ברק, אדר תשנ"ו, עמ' לב-מב). הספד ממנו על האדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח מבעלז פורסם באוהל מועד (הרבסט, שנה ב, תרפ"ז, חוברת ג-ד, עמ' קה-קיב). מספר מכתבים אליו נדפסו בשו"ת משיב שלום (בילגורי, תרצ"א, סי' ז, ח, עז, רסה).

אסיפת מאמרים ודרשות, שאלות ותשובות ופלפולים בש"ס ופוסקים, מלוקט מספרים וכתבי יד ממנו יצא לאור בספר "משנת רבי אליעזר" (בני ברק, תשע"ג). רבים ממכתביו אל הגאון רוגאטשוב נמצאו בכתב ידו באוסף מנדל גוטמן בספריית רבינו יצחק אלחנן.

הרב אליעזר יהושע הוציא לאור את שארית חידושיו של אביו בספר "שארית ברכה" (ורשא, תרצ"ח), והוסיף לספר הקדמה. הוא היה מהרבנים שתמכו באגודת ישראל. הוא חיבר שני ספרים שלא יצאו לאור ואבדו "עטרת ראש" על הרמב"ם ו"עטרת ישועה".

נודע כגאון מובהק, חסיד, קדוש ופרוש. רק מעט ידוע על קורות רבי אליעזר יהושע בתקופת השואה. על פי המובא בפנקס חמילניק, מספר ימים לאחר הכיבוש הנאצי הם ערכו חיפשו בבתים, וכלאו בבית המדרש הגדול את הרב עפשטיין, את האדמו"ר מחנצ'ין וחתנו שהתארחו אצלו, עוד כשלושים יהודים מחשובי הקהל, את הכומר המקומי ואישים נוספים, הגרמנים הכניסו לשם חומר נפץ, שחררו את העצירים הפולנים והציתו את בית המדרש באש. הרב הצליח להימלט מבית המדרש הבוער, נורה ברגלו בידי הגרמנים והסתתר בעליית גג. כשגורשו יהודי חמילניק לחנצ'ין, בכ"ה בתשרי תש"ג, ומשם למחנה ההשמדה טרבלינקה, צעד הרב אליעזר יהושע בראש המגורשים, ויחד עם עדתו נהרג על קידוש ה' בהיותו בן ארבעים וחמש.

בתו, הרבנית אלטה רייצא ראדל נשאה לאדמו"ר מפוריסוב רבי מאיר שלום רבינוביץ הי"ד.

ב"ה פיעטרקוב

"ושמעו לקולך" וכו (שמות ג,יח), "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" וכו' (שם ד,א). התמיה מפורשת אחר שהבטיחו הקב"ה שישמעו בקולו, למה אמר אחר כך "ולא ישמעו בקולי". וכל המפרשים עמדו בזה, וכן דקדקו כפל הלשון. "לא איש דברים אנכי" וכו (שם י), "ויאמר ד' מי שם פה" וכו' (שם יא), "ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך" וכו' (שם יב), "ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח" (שם יג), התמיה גם בזה מפורש, אחרי שנתן לו האותות והבטיחו להיות עם פיו, שוב אמר "שלח" וכו'.

כן יש לדקדק. א) אחר שהבטיחו להיות עם פיו, מדוע ספח לו את אהרן. ב) מדוע לא נתן לו מיד את אהרן. ג) כיוון שמשה לא רצה לילך כלל מדוע התרצה לילך עם אהרן. וכן "וידבר אהרן" וכו' (שם ל), מדוע לא אמר גם משה אחר שהקב"ה היה עם פיו, ועוד יש הרבה לדקדק.

ונראה לפי עניות דעתי לתרץ כל זה בעזרת ה' יתברך, ולהשוות המשא ומתן בין הקב"ה ומשה וישראל בסגנון אחד. הנה באמת היתה גזירת הקב"ה "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", ועל יציאתם קודם הזמן רק בעבדם רד"ו שנה יש בזה שלשה תירוצים: א) שהגלות התחיל מימי יצחק. ב) שעל ידי שליח היה יכול לגואלם קודם הזמן, רק הקב"ה בעצמו הוכרח לקיים מאמרו. ג) קושי השעבוד השלים.

 והסגנון הוא כך, הקב"ה אל רחום וחנון בשמעו את צעקת בניו וביודעו מכאובי עמו, רצה לגאלם קודם הזמן, ובחר במשה עבדו שהוא יהיה שליח, בכדי שיוכל לגאלם מיד. משה עבד ד' רצה שהקב"ה בעצמו יגאלם, לא על ידי שליח, רק שהזמן יתחיל מיצחק. ישראל עם קדוש רצו להיגאל באחד משני הדרכים, רק לא חס ושלום על ידי קושי השעבוד. והנה משה ידע שישראל לא ישמעו לו, ביודעם שזמן הגאולה עוד לא בא, כי הארבע מאות שנה עוד לא אפסו. ולזה אמר לו השם, "ושמעו לקולך", אם אתה תלך ישמעו לך שתאמר להם שעל ידי שליח יגאלו קודם הזמן.

אז אמר משה "והן לא יאמינו" שאתה שלחתני, וממילא "לא ישמעו בקולי". אמר לו השם שיראה להם האותות. אחרי זה שוב טען משה שהקב"ה בעצמו יגאלם, דהזמן מתחיל מיצחק. ועל תשובת הקב"ה שאינו מתחיל מיצחק, כי אמר "בארץ לא להם", וארץ ישראל היתה מוחזקת לאברהם, כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ק ע"א) על הכתוב (בראשית יג,יז) "קום התהלך" וכו', שקנה ארץ ישראל בחזקה, ואם כן היתה ארץ שלהם, טען משה "כבד פה אנכי", ומשה מוכח שארץ ישראל לא היתה מוחזקת, דהנה איתה בזוהר הקדוש, דמשה נענש בכבד פה, מפני שהרג את המצרי בדבור שם המפורש. וחזינן מזה דישראל לא היה להם עוד דין בן נח, דאם לא כן מאי טעמא נעמש משה בהריגת המצרי, דהא בדין הרגו, כדין בן נח המכה לישראל שחייב מיתה (סנהדרין נח ע"ב), וכאן ראה איש מצרי מכה איש עברי, אלא על כרחך דהיה להם עוד דין בן נח, ובן נח שהכה לבן נח פטור ממיתה. ומפני זה נענש. ואם כן מוכח דלא יצאו עוד מכלל בן נח. (עיין פרשת דרכים דרוש א' פ'), ואם כן לא קנה אברהם את ארץ ישראל, דבן נח אינו קונה בחזקה, ושפיר חשוב "ארץ לא להם", ואם כן יכול הקב"ה בעצמו לגאלם, וזה היה טענת משה באמרו "כבד פה".

ועל זה השיב לו הקב"ה "מי שם פה", עיין רש"י שם שכתב מי למדך לדבר כשהיית נדון לפני פרעה על המצרי, והיינו שאמר לו דמה שהוא כבד פה אינו עבור עונש המצרי, כי בזה לא חטא כלל, כי היה להם דין ישראלים, רק כבד פה הוא עוד מילדותו, כמו שאמרו חז"ל בעת שנטל הכתר מעל ראש פרעה, ומה שלא הרגשת עד עכשיו, הוא מפני שאני דברתי מתוך גרונך, כידוע שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. וזה הפירוש באומרו "מי שם פה", מי למדך לדבר וכו' הלא "אני השם", ותמיד אני מדבר מתוך גרונך, וממילא "ועתה לך", כי אני אינני יכול לגאלם כנ"ל, שארץ ישראל היתה מוחזקת מפני שיצאו מכלל בן נח, "ואנכי אהיה עם פיך", שאני אדבר מתוך גרונך.

אז אמר משה "שלח נא ביד תשלח", היינו כיוון שבין כה אתה תדבר עבורי, אם כן אני אינני שליח רק חשוב כמו שאתה בעצמך גאלתם (כמו שכתבו המפרשים), אלא שלח נא ביד אהרן שהוא שליח ממש, שלא תדבר מתוך גרונו, ויוכל לגאלם קודם הזמן. ועל זה אמר הכתוב (שמות ד,יד) "ויחר אף ד' במשה", והחרון אף היה על מה שלא התפלל משה להקב"ה שירפא אותו ממומו ויוכל לדבר בעצמו, ומפני שלא התפלל לא רצה הקב"ה לרפאותו (ועיין רמב"ן שם פסוק י), והוכרח לספח לו את אהרן שהוא שליח ממש. והבן. ומשום זה דיבר אחר כך רק אהרן, כי באם משה היה מדבר, לא היו רוצים לשמוע, בסברם שמשה אינו שליח שהשכינה מדברת מתוך גרונו, ועל כרחך דקושי שעבוד ישלים, והם לא רצו זאת (כמו שכתב הגאון הקדוש מאסטראווצי זצ"ל בפרשת וארא), ומשם הכי דיבר רק אהרן שהוא השליח ממש, ומשום הכי "ויאמן העם וישמעו כי פקד ד'" וגו' (שם לא) ויגאלם קודם הזמן על ידי שליח.

 ואולי יש לומר דזה היה טענת משה רבינו באומרו "למה הרעותה" (שם כב,כב), היינו שהתלונן על שהוא היה השליח, דלא היה לו לשלוח רק את אהרן, וכיוון דהוא היה השליח והשכינה דברה מתוך גרונו, שוב לא היו יכולין ליגאל על ידו, ועל כרחך דקושי שעבוד השלים, וזה גרם שפרעה הפקיד על נוגשיו ושופטיו להכביד העבודה על האנשים (והיינו קושי השעבוד).

וזה שאמר משה עבד ד' "למה הרעותך לעם הזה" ו"למה זה שלחתני". מדוע שלחת גם כן אותי כי "מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך (היינו אתה דברת מתוך גרוני) הרע לעם הזה", היינו קושי השעבוד, "והצל לא הצלת את עמך", ע"י אהרן לבד שהוא שליח ויפטרו מקושי השעבוד, אז "ויאמר ד' אל משה אתה תראה אשר אעשה לפרעה", היינו אני בעצמי אגאלם מיד פרעה ולא ע"י שליח, כטענתך הראשונה, וזה כוונתי בשלחי אותך, וכדאי הוא שיסבלו מעט קושי השעבוד ודו"ק.

ובז יובן דברי בעל ההגדה "אני ולא השליח", דבאמת הוא משולל ההבנה, דכל הזמן היה משה השליח, וגם כתיב (במדבר כ,טז) "וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים". ועל פי הנ"ל ניחא, דהא בשליחות משה הקב"ה דיבר מתוך גרונו כידוע, וממילא היה הקב"ה בעצמו, וקושי השעבוד השלים ונגאלו בעבדם רק רד"ו שנה. כן יתעורר עתה הגאולה שלימה, שהוא כעין גאולה דמצרים, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל, וכימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות במהרה בימינו אמן. קצרתי בהנ"ל במקום הראוי להאריך, ועוד אטייל אם ירצה ה' בעניין זה באריכות ב"כרם" ד' צבאות.

חיים ישראל יצחק ווינאכט

(כוכבי אור, א, עמו' רלט-רמא).

---

הרב חיים ישראל יצחק ווינאכט הי"ד, בן מנדל ולאה הינדה, חסיד אלכסנדר שהיה תלמיד ישיבת "בית ישראל" בפיוטרקוב, תלמיד ומנהל הספרייה הגדולה ב"ישיבת חכמי לובלין" ועורך "כרם בית שמואל: ירחון לכל מקצועות התורה, להרמת קרן התורה והדת, להתעוררות ולכל עניני היהדות החרדית ולתנועת התאגדות בחורים החברים במוסד 'הרמת וחזוק התורה'". ירחון זה נוסד בלודז בשם "בית ישראל" על שם האדמו"ר בעל "ישמח ישראל" מאלכסנדר. בשנת תרצ"א הוחלף שם הירחון ל"בית שמואל" על שם האדמו"ר בעל "תפארת שמואל", בשנת תרצ"ב הוחלף שמו ל"כרם בית שמואל" ובשנת תרצ"ג הוחלף שמו ל"כרמנו". 

הרב ווינאכט הי"ד היה עילוי מיוחד, מצויין בתורה ויראה, סופר ואיש אשכולות, שעוד בצעירותו היה ביבליוגרף בקי עצום בענייני הספרים התורניים ומחבריהם. גדולי ישראל הפליגו בשבח הירחונים שערך. הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד אב"ד קולומבוס אוהיו כתב על העורך "מו"ה חיים ישראל יצחק ווינאכט הי"ו, איש אשר לגדולות נוצר, ולו לב מבין לערוך הדברים בטוב טעם ודעת". הרב זלמן בורר כתב  עליו "איש תרומות, בעל רגש כביר, יודע בינה לעתים, להשתדל ברוח דעת ויראת ד' טהורה, לארג ולאחד את כל יראי ד' אוהבי התורה ותושיה להעיר על כל דבר הנחוץ והמועיל ממרנן ורבנן די בכל אתר ואתר, באש דת ודעת קדושים, להאיר לבני ישורון דרכי ה' והמעשה אשר יעשון".

לקט ממאמריו של הרב חיים ישראל יצחק ווינאכט הובאו בספר "כוכבי אור", א, עמ' רלד-רמד.

ע"פ דף עד שכתב בן אחותו, הרב נשא לאשה את רחל לבית רוזנברג. ונספה בטרבלינקה בשנת 1942.

על הספרייה הענקית בישיבת חכמי לובלין ראה "ישיבת חכמי לובלין", א, עמ' רפו-ש.

קטעי ציטוטים מתוך מכתביו ודבריו של רבי משה בצלאל:

"והנני דורש שלום ידיד נפשי החסיד… ועליך אתמה ביותר מדוע יושב אתה ושותק, ולא תשתיק המחלוקת. ובפה אומרים: מאחר שאין לכם דאגת פרנסה יש פנאי לחשוב על מחלוקת. ואם כי איני חושדך ח"ו שתהיה מבעלי המחלוקת, אבל הלא אתה איש פנוי, ורודף שלום מעולם, קבל נא עליך זו המצוה לעת זקנתך, וחפץ ד' בידך יצלח להחזיר השלום באמת.

אלו דברי ידידך דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"יום ב' מקץ תרצ"א.

… ויש לי עגמת נפש מסגנון מכתביך, שמוכח מתוכם שיש לך שנאה על כמה אנשים, שיש לאו מפורש לא תשנא את אחיך בלבבך, ומצות עשה ואהבת לרעך כמוך, ובודאי לא נאמר זה על אנשים ידידים ביניהם, על זה לא הוצרך התורה לצאת ולהזהיר, רק בכהאי גוונא שהיצר הרע דורש מהאדם שישנא לחבירו, אז הזמן לקיים 'ואהבת', וממילא כמים הפנים, ונדחה השנאה מהאחר, ונעשים שניהם אוהבים.

ואתה אשר תמיד היית איש אוהב לבריות, ולא ידעת כלל לצער שום איש, ואתה בארץ ישראל המחכמת, וצריכין להטהר מהמידות הרעות מידי יום ביום יותר ויותר…

ותהלה לא-ל באיסור טריפות ויתר איסורים נזהרים, ולמה יגרע הלאו ד'לא תשנא' שהוא איסור שבין אדם לחבירו וחמור יותר, וגורם ללשון הרע ועוד איסורים רחמנא ליצלן.

ואם כי יש לך עוולות ממי, הלא כמה גדול המעביר על מדותיו, וכמה נחת רוח תעשה בזה למעלה, כי אחדות ישראל דבר גדול מאוד. ואקוה כי תשים דברי אלה על לבך למלאות מבוקשי, ואם כי יקשה לך בתחילה, אבל אחר כך יערב ויבושם לך.

ואם תודיעני שתאות לזה, אדבר עם כ"ק אחי מרן שליט"א מזה.

דברי דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"והנני דורש שלום כבוד… וכאשר נאמר 'סתירת זקנים בנין', אכפיל מבוקשי להתבונן ולקיים מה שנאמר 'עזוב תעזוב', עזוב מה דבלבך כו' (אונקלוס שמות כג,ה). וגם לי יש עוולות מאנשים, ובשביל זה יהיה לי שנאה על מי מישראל? חס ושלום! והלא צריכין לומר בכל לילה 'שרי לכל מאן דמצער לי', רק אני. אומר מפורש להאיש: כן עשית לי, וגם אם אינו מפייס אותי נשאר לי תביעה עליו, אבל לא שנאה חס ושלום. וראה נא במסילת ישרים פרק י"א… תתבונן כי צודקים דברי דברי…

דורש שלומך וטובך,

משה בצלאל".

"יום ב' ויחי תרצ"א.

… מוכרח אתה לשכוח בכל אלה, ולהתקשר בשלום עם כולם, כי אין דבר טוב יוצא מהמחלוקת, וכאשר יהיה השלום  – ממילא ימלאו מבוקשך… ואם תצטרכו לוותר משלכם, כדאי הכל למען השלום.

ומה שאמרו חז"ל אין דבר טוב יוצא מהמחלוקת, מה קא משמע לן, הכל רואין זאת, רק הפירוש אפילו שדומה לאדם בבירור שבכהאי גוונא טוב יותר המחלוקת מהשלום, על זה אמרו שאינו כן, ואין שום דבר טוב יוצא ממחלוקת… ואם כי קשה מאוד בתחילה, אבל הוא אחד [מהדברים] שהעולם קיים על זה, בכן נא חזק והתחזק ועמוד בזה למלאות מבוקשי, ותעשה בזה דבר גדול…

דברי ידידך דורש שלומך בכל לב ונפש חפצה,

משה בצלאל

האדמו"ר מגור מרן הפני מנחם סיפר ביום פטירתו של דודו רבי משה בצלאל: "פעם בתוכחתו על מעשה של משובת נעורים אמר לי: יהודי הוא כמו ספר תורה, וצריך להזהר שלא להרים עליו יד. היו אלו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, ומני אז איני מסוגל לתת ליהודי מכה, ואפילו לצורך מצות חינוך מיעטתי בכך" (אוצר דרשות פני מנחם, ח"א עמ' צד-צה – כ"ג אלול תשמ"ח).

באחד ממכתביו הזכיר ה'פני מנחם' כי במהלך תקופת מלחמת העולם השנייה למד תורה ומוסר עם דודו מידי יום כחצי שעה עד ליציאתו מוורשה: "בסך הכל הדיבורים שדיבר עמי הר"ר משה בצלאל הם אחת עשרה, ואני זוכר רק עשר, והראשון היה להיות נזהר מאד מאד שלא להצר לשום בר ישראל" (אוצר מכתבים פני מנחם, מכתב רב).

(שם ושארית)

---

רבי משה בצלאל אלטר, בנו של האדמו"ר בעל ה"שפת אמת", ואחיו של האדמו"ר ה"אמרי אמת", נולד בחודש אדר שנת תרכ"ח (1868). מצעירותו למד תורה בשקידה עצומה מאביו הקדוש ומבחירי המלמדים, והתעלה בתורה וביראה, בקדושה ובטהרה.

בחודש שבט תרמ"ד נשא לאשה את מרת חיה שרה, בת דודו רבי שמעון חיים אלטר. לאחר חתונתו המשיך להתגורר בחצר גור, בצל אביו הקדוש, ולעמול בצניעות ובשקידה רבה בתורה ובעבודת ה'.  

לאחר פטירת אביו, נעשה חסיד נאמן של אחיו ועמד לפניו באימה כחסיד מן המניין. ה"אמרי אמת" הורה בצוואתו שלאחר פטירתו אחיו "רבי משה בצלאל ינהיג את קהל החסידים, והוא ימשיך את לבכם לאביכם שבשמים".

בשנת תרפ"ה ביקר רבי משה בצלאל בארץ ישראל, ובשנת תרצ"ט (1929) קיבל סרטיפיקט ותכנן לעלות לארץ ישראל. בהמשך ויתר על הסרטיפיקט לטובת נכדו.

בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עבר עם האדמו"ר ה'אמרי אמת' לגיטו ורשה, שם המשיך לעמול בתורה וללמדה.  

לאחר שאחיו ה'אמרי אמת' עזב את פולין ועלה לארץ ישראל, היה רבי משה בצלאל למנהיגם של חסידי גור בפולין. יחד עם אחיו, רבי מנחם מנדל אלטר הי"ד, פעל להמשך לימוד התורה בגיטו, עודד את רוחם של אחיו היהודים המעונים בגיטו וניסה להקל על סבלם.

עם התגברות המשלוחים למחנות המוות, עבר, יחד עם רבנים נוספים, לעבוד בבית החרושת לנעליים "שולץ" שניהל ר' אברהם הנדל.

רבי משה בצלאל נתפס יחד עם יהודים נוספים ונלקח לרחבת המשלוחים. הלל זיידמן כותב ביומנו שבעמל רב ובשוחד עצום הצליח ר' אברהם הנדל להביא לשחרורו. במהלך ה'אקציה הגדולה' בגיטו ורשה, נתפס שוב, וממש ברגע האחרון חולץ מקרון הרכבת בסיוע שוטר יהודי. כעבור מספר ימים נתפס שוב וגורש לטרבלינקה, שם נרצח על קידוש ה', בכ"ג באלול תש"ב (1942). עמו נספו רוב בני משפחתו. הי"ד. מסופר כי לפני מותו אמר ש"לפעמים גם המוות הוא מצווה, אם הולכים בשמחה לעשות את רצון הבורא יתברך ויתעלה".

אחיו האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר בעל ה"אמרי אמת", הצליח להימלט ולעלות ארצה בפרוץ התופת, בחול המועד פסח ה'ת"ש, אחיו רבי נחמיה הי"ד נפטר בגטו ורשה בכ"ב בתמוז תש"ב. אחיו רבי מנחם מנדל הי"ד נרצח בטרבלינקה בחודש אב תש"ב, ואחותו אסתר בידרמן הי"ד נרצחה בראש השנה תש"ג,

בנו הילד יהודה אריה לייב ז"ל נפטר על פני אביו. בנו רבי יצחק מאיר הי"ד נהרג בהפגזה גרמנים על ורשה בפרוץ המלחמה. כן נהרגו בניו רבי דוד ורבי יואל, וחתנו רבי לייבל קמינר. הי"ד.

קידוש השם בשלושה דרכים הוא מתקיים:

• מוסר יהודי נפשו משעמדו להעבירו על דתו.
• מסכן יהודי עצמו על מנת להציל נפש אחת מישראל, מכל שכן נפשות רבות.
• נפל יהודי בקרב בהגנה על יהודים.

וכבר פסק הרמב"ם יהודי שנהרג, ואפילו לא על שום שרצו להעבירו על דתו, ורק על שום שיהודי הוא – נקרא קדוש. והחת"ם סופר מרחיק לכת ולדעתו, כל יהודי שגויים הרגוהו מסיבה כל שהיא, ואפילו רק לשם שוד – הריהו קדוש.

בעבודתנו זו נתעכב רק על דרכי קידוש השם שבסעיף ב', מהטעמים דלקמן: רבבות היהודים שנספו בידי הרשעים על ידי שחיטות, תליות, יריות, שריפות ושאר מיתות משונות – נקראים קדושים, ואפילו לא הכריחום להמיר דתם, בחינת קידוש-השם על דרך "שב ואל תעשה". ואילו אנחנו עומדים לספר כאן מעשים של קידוש-השם על דרך "קום ועשה". זאת ועוד: יצא הקול שבשורה שלימה של ערים ועיירות מסרו "מנהיגים" יהודיים רבים, על פי דרישת הרשעים, רשימות של יהודים שיוצאו לתליה או ליריה ותירוצם אתם שעל ידי כך יצילו את העיר, או את העיירה, כולה. לפיכך ברצוננו למסור עובדות על יהודים שמסרו נפשם, עמדו בניסיון וסירבו למסור רשימות לרשעים או להיות גורמים צרות אחרות לאחיהם היהודים.

יהודים אלה נהגו ע"פ ההלכה כפי שנאמר בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן קנז, סעיף א): "עכו"ם שאמרו לישראל: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו – לא יתנו להם אחד מהם, אלא אם כן יחדוהו ואמרו: תנו לנו פלוני (המקורות: תרומות פרק ח, משנה יב; רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה, הלכה ה). ויש אומרים דאפילו בכהאי גוונא אין למסרו אלא אם כן חייב מיתה כשבע בן בכרי" (בית יוסף בשם רש"י ור"ן).

רוצים אנו למסור שורה של עובדות על יהודים שמסרו נפשם והקריבו את חייהם על מנת להציל בתי כנסת וספרי-תורה שהרשעים שלחו בהם אש.

פראגה

בשבת פרשת לך-לך שלשנת ת"ש – כמה שבועות לאחר שהרשעים נכנסו לווארשא – הסתובבו קצינים אחדים ובראשם גרמני מקומי, מלובש בגדי אזרח על יד בתי הכנסת וה"שטיבלאך", כדי לחטוף יהודים לעבודה.

נכנסו לבית ברחוב ברוקובה 30, שבו גר רבה של פראגה, ר' יעקב זילברשטיין ז"ל. הואיל שהיו חוטפים לעבודה בעיקר מתוך ה"מניינים" – עמד הרב וביטל אף ה"מניין" בביתו והתפלל אצל שכנו. כשנכנסו הגרמנים בשער פגשו את הרב כשהוא יורד מדירתו וטליתו תחת בית שחיו והולך להתפלל בדירת שכנו. עצרו את הרב ואמרו לו שמוליכים אותו לעבודה. כמה נשים מיהרו אל הקצינים והסבירו להם, שאדם זה הוא הרב וביקשו לשחררו. כתשובה לכך החלו מתלוצצים ומתבדחים על חשבון הרב, בייחוד הצטיין בכך הפולני של אתמול וה"פולקסדויטשה" של היום. מהבית ברחוב ברוקובה 30 פנו לבית הכנסת הציוני, הוציאו משם כל המתפללים – לעבודה ברחוב שדליץ, ביניהם נמצא גם הרביזיוניסט אביגדור פרידמן. הוא היה בעל לב יהודי חם, שלא היה נרתע משום דבר כשהיה צורך לעשות טובה ליהודי. אדם ישר היה ואוהב ישראל אמיתי. בכל הדרך לרחוב שדליץ לא פסקו הגרמנים, ובייחוד אותו פולקסדויטשה, להתעלל ברב. ברגע מסויים נחלץ מר אביגדור פרידמן מתוך השורה, ניגש אל הפולקסדויטשה בבקשה שיפסיק להתעלל ברב. משענה לו קשות, אמר לו פרידמן: חכה! חכה! גם עליכם תעבור כוס!

מאותו רגע לא הוליכו אותו לעבודה יחד עם חבורת היהודים. הפולקסדויטשה הוביל אותו לחוד. בלילה כאשר חזרו כולם מן העבודה – והנה, פרידמן איננו. הלכה אשתו ושאלה עליו בכל המשרדים –  ולא מצאה אותו. לאחר עשרה ימים קיבלה אשתו הודעה להתייצב במשרד הראשי, ברחוב שרפין 6, שם נמסרו לה בגדי בעלה וחפצים אחרים שלו בצירוף מכתב. במכתבו הוא נפרד מאשתו. הוא מבקש ממנה סליחה אם ציערה אי פעם והוא מוסיף שהוא הולך למות כשתמונתה לחוצה אל לבו, ועליה להסתדר בחיים כפי שנוח לה. עם מסירת המכתב העיר לה הקצין, שבעלה היה אדם פיקח, אמיץ ונאמן וגם לא נרתע מלהעיר הערות חריפות. למחרת הוציאו לה גם את גוויתו המתה של בעלה, שהיתה חבולה כולה. נראה שהתגונן נגד מעניו. בהלווייתו של הקדוש השתתף קהל עצום, הגם שהיה בכך משום סכנת נפשות.

---

הרב שמעון הוברבנד הי"ד נולד בשנת תרס"ט (1909) בחנצין שבפולין. לאחר שהתייתם מאביו בגיל צעיר עבר לאולקוש, לבית סבו. הוא התחנך אצל סבו, אבי אמו, הרבי מחנצין, רבי שמואל חיים הלוי הורביץ,  והוסמך על ידו לרבנות. בנוסף הוא היה תלמידו של בן דודו, הרבי מפיאסצנה, רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד. הרב הוברבנד היה תלמיד ישיבת "דעת משה" ופרסם מאמר בכתב עת של הישיבה "הכרם" (חוברת א, כסלו תרצ"א). הוא פרסם חידושי תורה גם בירחונים "אור תורה", "דגלנו", "כרם בית ישראל", "כרם בית שמואל" ו"כרמנו".

לאחר מספר שנים חזר לבית אמו (שבינתיים נישאה מחדש) באוטבוצק, שם החל בפעולתו הציבורית והספרותית. הוא היה המייסד ויו"ר ההסתדרות המקומית "צעירי אמוני ישראל" ושימש ציר לכנס הצעירים הראשון שנערך בשנת 1928.

הוא עבר לפיוטרקוב, שם היה פעיל בשטיבל של חסידי אלכסנדר, העביר שיעורים ודרשות בפני בעלי בתים בשבתות ובחגים בבית המדרש הגדול, כתב מאמרים והרצה בנושאים הקשורים לתולדות ישראל, לדת ולמדע, וייסד את ה"חברה למדע יהודי" ("זעזעלשאפט פאר יידישער וויסענשאפט"). עוד בצעירותו החל לכתוב שירים וסיפורים ביידיש ועברית, ובהמשך פרסם מאמרים בעיתונות היהודית בפולין. כתיבתו כוללת כתיבת ביוגרפיות של תנאים ואמוראים, ביוגרפיות של רופאים יהודיים בפיוטרקוב מימי הביניים ועד ההווה, שורת מאמרים על חיי היהודים בפולין, עיקרי האמונה לאור המדע המודרני, מחקרים על בתי עלמין יהודים עתיקים וחקר מצבות עתיקות, החוקים הסוציאליים היהודיים, המוסר היהודי, קובץ סיפורים מחיי החסידים, ועוד. הוא פרסם ספר בשם "חכמת ישראל", עבודה על מטבעות יהודיות מימי קדם, חיסור על תולדות העיירה וונוולניץ שבמחוז לובלין, חידושי ש"ס, ועוד. בנוסף, הוא ערך מחקר על מקורה של ה"הגדה". חיבוריו משכו את תשומת ליבם של ההיסטוריונים הגדולים, פרופ' מאיר בלבן וד"ר יצחק שיפר. הם הכירו בכישרונו ועודדו אותו להמשיך ולהשקיע את כוחותיו במחקרים היסטוריים רבי חשיבות.

בהיותו בפיוטרקוב נשא לאשה את בתו של ראב"ד פיוטרקוב, הגאון רבי יעקב אריה גלאזר, "רבי יענקלה דיין", מגדולי בעלי ההוראה בפולין.

עם פרוץ המלחמה עזב את פיוטרקוב המופצצת, נדד עם משפחתו בדרכים לישובים הקטנים שבסביבה. הוא התעכב זמנית בעיירה לסילב , שם נהרגו חמיו, אשתו ובנו הפעוט קלמיש בהפצצות המטוסים הגרמנים. הוא חזר לפיוטרקוב והמשיך במחקריו על הכרוניקה "מימי אשכנז". בכ"ז בטבת ת"ש פרץ עם חבריו ל"מועצת הזקנים" של פיוטרקוב לבית מדרש בו רוכזו למעלה מ-300 ספרי התורה של העיר ויועדו לשריפה. הם הצליחו להציל את כל ספרי התורה. לאחר תלאות רבות הצליח להגיע לוורשה בחורף 1940, שם היה פעיל ציבור כמנהל המדור הדתי של החברה היהודית לעזרה הדדית ("ייסא"), ומאוחר יותר נבחר למועצת הרבנים של הגטו. הוא היה גם חבר בהנהלת מפעל התיעוד המחתרתי של ד"ר עמנואל רינגלבלום, "ארכיון עונג שבת", והיה אחד מעמודי התווך של הארכיון. על אף התנאים הקשים הוא התמיד באיסוף מידע ורישום עדויות מפי אנשי הגטו ותיאר את החיים הדתיים בגטו: שמירת השבת והחגים, הקמת מקוואות מחתרתיים, לימוד תורה, שחיטה, ועוד. מחקריו כתובים בסגנון תיאורי מאופק, וחסרות פרשנות וביטויי רגש אישיים. הוא תיאר את השאלות שהעלו יהודי הגטו בפני הרבנים ואסף גם מידע היסטורי מתוך כתבי שאלות ותשובות. מחקריו מהווים מקור היסטורי לתיעוד סבלות היהודים בגטו. ניכר שהוא התכוון להמשיך את המחקר באופן מקיף ומפורט יותר. הרב הוברבנד נשא לאשה את בתו של הרב יענקל'ע זילברשטיין, מגדולי למדני ורשה ורבה של פראגה.

חלק מכתביו הוטמנו במרתף הבית שברחוב נובוליפקי 68, בחיפזון, תוך סכנת נפשות, ביחד עם מסמכי ארכיון נוספים, בארגזי הפח, בראשית אוגוסט 1942, בשעה שהתנהלה "אקציה" בגטו. הכתבים התגלו לאחר המלחמה, אך חלקם ניזוקו על יד מים שחדרו לארגזים. כתבי הרב הוברבנד שהתגלו לאחר המלחמה עם החלק הראשון של "ארכיון עונג שבת", הודפסו ביידיש, תורגמו לעברית ויצאו לאור בספר "קידוש השם" (תל אביב, תשכ"ט). בדצמבר 1950 התגלה החלק השני של "ארכיון עונג שבת", ובו חיבור נוסף מאת הרב הוברבנד על "מקורות לתולדות היהודים בארצות הסלביות, ובפרט בפולין, רוסיא וליטא".

הרב הוברבנד חלה בטיפוס הבהרות. זמן קצר אחרי שהחלים מהמחלה, בקיץ 1942, התחילה אקציה גדולה בגטו שעלתה בחייהם של כשלוש מאות אלף יהודים. הרב הוברבנד ואשתו מצאו מקלט כעובד ב"שאפ" של עובדי המברשות. בה' באלול תש"ב (18.08.1942) נערכה שם סלקציה והרב הוברבנד ואשתו גורשו למחנה המוות טרבלניקה, שם נספו. ביום 19.08.1942 כתב המחנך אברהם לוין ביומנו, "אמש הייתה שחיטה ב'שאפ' של המברשות, נלקחו 1600 בערך. בין אלה הרבה מכירים ואישים רבי-ערך, הרב הוברבאנד ואחרים". כתבי הרב הוברבנד שנשארו בביתו או בבית המלאכה בו עבד לאחרונה, וכן ספרים עם הערותיו, אבדו.

לאחר שנרצח כתב עליו רינגלבלום: "בין הרבנים שנספו יש להקדיש מלים מספר לרב של ווארשא הצעיר הרב שמעון הוברבאנד. הוא היה בעל טבע עדין, שאין רבים דוגמתו בימינו אלה. הוברבאנד היה לא רק בקי בספרות הדתית אלא היו לו הנתונים להיות היסטוריון גדול. סקירותיו על תולדות היהודים בפולין גילו בקיאות רבה בענף מדעי זה. בעת המלחמה ניגש, לפי הוראותי, לעיבוד המקורות ההיסטוריים בשאלות-ותשובות השייכות לפולין. מחומר זה שקיבץ נשתמש רק חלק. הרוב נעלם יחד עם הוברבאנד. הוא פעל כמו כן רבות בשטח העבודה הארכיונית. הוא אסף חומר עשיר על סבלותיה וצרותיה של האוכלוסיה היהודית במלחמה זו. המקורות שלו מצטיינים ביסודיות רבה. הם ישמשו חומר להיסטוריון של תקופתנו. זכויותיו של הרב הוברבאנד לתיעוד החיים היהודיים במלחמה זו רבות מאוד. על ערכם אפשר יהיה לעמוד במלואו רק כאשר יובא החומר לידיעת הציבוריות היהודית בעולם כולו. רק אז אפשר יהיה להיווכח מה תרם הרב הוברבאנד הצנוע".

רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום, קם רבה ושחטיה לר' זירא, למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה תתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (מגילה ז' ע"ב).

רבינו זצ"ל ביאר הגמרא הזאת על דרך רמז ועבודת ה' ומוסר השכל ואמר דסטרא דקדישא נקרא בבחינת 'רבה' כי גדול ורב הוא, ולעומת זה נקרא הסטרא אחרא ר"ל 'ר' זירא', כי גם היא מחזיקה עצמה לרב, אבל מאן דהוא רב הוא זעיר (זהר חדש א קכב ע"ב) וקטנה וזעירא היא לעומת הקדושה כמובן.

והנה ידוע דהעניין של מצות שמחת פורים הוא באכילה ושתיה, כמו שמובא בגמרא (פסחים סח ע"ב) הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם, מאי טעמא 'ימי משתה ושמחה' כתיב ביה. וממילא יוכל בכח המצוה ההוא לתקן ולבטל ולהכניע לגמרי כל הסטרא אחרא ר"ל שיש בענייני אכילה ושתיה, ובכל ענין שנקרא אכילה כמו (משלי ל,כ) 'אכלה ומחתה' וכו', כידוע. ומובא בזוהר הקדוש (ח"א רמב ע"ב) 'יששכר חמור גרם' (בראשית מט,יד), יש שכר דא הוא אגרא דאינון דמשתדלי באורייתא כו'. יששכר דאשתדלותיה באורייתא כפית ליה לחמור [היא הסטרא אחרא ר"ל] ונחית ליה מההוא גרם המעלות כו'. אכן הצדיקים הגדולים כאשר באים להכניע להרע והסטרא אחרא ר"ל אז ביכולתם להכניעו לגמרי, אבל אצלם אין זה עבודה תמה, כי כאשר יכנע הרע לגמרי אם כן לא ישאר להם דבר המנגד לעבודתם, ובלי בחירה אין זה שלימות העבודה לה'. ולכן אם כי הצדיקים מכניעים את הרע, אבל לא לגמרי, כדי שיוכלו שוב לעבוד את ה' ב'סור מרע ועשה טוב'. ועל זה נאמר (יחזקאל א,יד) 'והחיות רצוא ושוב', כי זה הוא חיותו של הצדיק לעבוד את ה' יתברך בבחינת רצוא ושוב, והבן.

וזאת אשר רמזה לנו הגמרא הקדושה בסיפור הקדוש ההוא. רבה ור' וירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, שהצדיק בבחינת 'רבה', שהוא מסטרא דקדישא, עושה הסעודת פורים, שהיא האכילה ושתיה שיש בה על הלבוש והגוון גם מבחינת היצר הרע והסטרא אחרא, שהוא בבחינת זירא, כמו זעירא, כמו שנאמר (דברים יא,טו) 'ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם'. ובגמר (ברכות לב ע"א) היינו דאמרי אינשי מלי כריסיה זני בישי, ופירש רש"י ז"ל, מילוי הכרס הוא ממיני חטאים הרעים. והצדיק דרך עבודתו באכילה ושתיה כדי לבטל ולהכניע הסטרא אחרא כנ"ל.

קם רבה ושחטיה לר' זעירא, דהיינו שהצדיק אכל בקדושה כל כך עד ששחט והכניע לגמרי למאן דאיהו זעירא, הוא הסטרא אחרא, שכל התאוות הנבראות בשם אכילה כנ"ל נתבטלו לגמרי על ידו אז למחר היינו שאחר כך ראה שלא נשאר לו שום מנגד בעבודתו ועל ידי זה לא יהיה עבודתו תמה ושלימה וכנ"ל. בעי רחמי ואחייה, להשאיר לו קצת חיות וכח שיוכל להיות לנגד לו, והוא בבחירתו יתגבר עליו בכל פעם כדי שיהא עבודתו שלימה.

לשנה הבאה אמר שוב ניתי ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, היינו בעבודה קדושה כזאת ולבטל הסטרא אחרא לגמרי, ואם נראה שנצטרך לו עוד אז שוב נחיה אותו. אמר שלא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא, שאחר הביטול לגמרי יהא היכולת שוב ליתן בו חיות למען לעבוד עבודה תמה, ולכן אין בו חפץ לעשות עוד כמאז להכניע אותו לגמרי, וזה יהיה באמת רק לעתיד שאתא הקב"ה ושחט לשוחט במהרה בימינו אמן אבל לעת עתה מוכרחים הצדיקים לעבוד השי"ת עבודה תמה בסור מרע ועשה טוב והבן.

(להב אש, תורות ליקוטים ומעשים אודות האדמו"ר רבי שמואל אבא מזיכלין)

---

הרב הצדיק והחסיד רבי אפרים מאיר גד זיכלינסקי מלאדז' בן האדמו"ר רבי חנוך סעדיה מסטריקוב הי"ד, נשא לאשה את מרת חיה טויבא בת רבי יואל היילפרן מבראזאן. הוציא לאור את הספר "להב אש" (פיעטרקוב, תרצ"ה) ובו תורה, ליקוטים, תולדות וסיפורים נפלאים אודות האדמו"ר רבי שמואל אבא מזיכלין, וזאת במטרה להלהיב את האדם לעבודת ה' ולאמונת צדיקים טהורה. רבי אפרים מאיר גד גורש מגטו ורשה ונספה בטרבלינקה עם אביו ורבים מבני משפחתו.