עיקר לימוד התורה, הוא שישפיע בצדקתו ובתורתו גם כן לאחרים, ללמדם ולהאיר באור תורתו גם לנפש-רוח-ונשמה שלהם / רבי אהרן נתן דוד רבינוביץ הי"ד, האדמו"ר מביאלה-לנטשנה

אמר כבוד קדושת אאמו"ר ז"ל שכל דברי תורה שאדם זוכה לחדש הוא רק מחמת קדושת אבותיו הקדושים. ולפי עניות דעתי נראה להביא ראיה לדבריו הקדושים, שישראל לא זכו גם כן לתורה רק על ידי זכותא דאברהם אבינו עליו השלום, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבא פ' כח) שבעת קבלת התורה צר הקדוש ברוך הוא קלסתר פניו של משה רבינו דומה לאברהם אבינו עליו השלום, כלומר שהתורה שייכת רק לישראל שיש להם זכות אבות הקדושים, מה שאין כן למלאכים. וכן מצינו אשר אמרו חז"ל שהתורה זכה בה מתחילה משה רבינו בעת שהשם יתברך נתן לו, כמו שנאמר 'ויתן אל משה ככלותו'. ונהג משה רבינו עין טובה ונתנה לישראל. והנביאים נקראים 'אבות', כמו שכתוב אצל אליהו שנקרא 'אבי אבי רכב ישראל', וממילא זכו ישראל לתורה רק על ידי קדושת וחזקת דאבהתא.

(תורת הרבי ר' ירחמיאל, עמו' כז)

אמרו הספרים הקדושים שיש שישים ריבוא אותיות לתורה, כנגד שישים ריבוא ישראל, שנוטריקון 'ישראל' יש שישים ריבוא אותיות לתורה. והגם שרואים שאינו כל כך, כמו שהובא במדרש תלפיות, שכתב שיש לעמוד על הקבלה שיש בידינו שיש ששים ריבוא אותיות לתורה, כמו כנוטריקון 'ישראל' ונעשה על זה ספרים אין קץ, וכשתמנה מספר האותיות הספר תורה הן חסרים הרבה מסכום הזה ונשאר כמעט תמיה. עיין שם. ולפי עניות דעתי שזה נוכל להבין בדברי כבוד קדושת אאמו"ר זצ"ל שאמר שכל אחד ואחד מישראל יש בו מעלה שיכולין לצרפו לתורה, וכמו שבתורה יש אותיות ונקודות וטעמים, כמו כן בבני ישראל גם כן יש שהם בבחינת אותיות ונקודות וטעמים, כמו שכתוב בתיקוני זוהר הקדוש, שהמה מרמזים לנפש רוח ונשמה, כמו כן בבני ישראל יש מי שזוכה ללמוד תורה לשמה אזי הוא בבחינת נשמה, והוא ביכולתו להאיר גם לשאר חלקי הנר"נ, ומי שלומד לשמה מאירין לו משמים שיוכל לקרב ולקדש גם כל מיני ישראל לתורה, אפילו לעם הארץ, כמו שכתוב במדרש רבא שהם בבחינת עלים שמגינים על האילן. עד כאן לשון קודשו.

(תורת הרבי ר' ירחמיאל, עמו' עא)

'כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע' (דברים יז,יד). אחי ורעי תדעו אשר אמר הבעש"ט הקדוש האור ישראל שיש ספרים הקדושים מכבר, אף על פי כן הוא צריך לשמוע מהצדיק שבזמנו, וכמו שכתוב 'כתוב זאת זכרון בספר', שאף שכתוב בספר אפילו הכי 'ושים באזני יהושע', שאף על פי שנכתב כבר בספר צריך ליהושע לדבריו שהן יסייעו ברוחניות וגשמיות.

ובמדרש רבא 'ישנו עם אחד' (אסתר ג,ח), שאוכלים ושותים, ואומרים עונג שבת ועונג יום טוב, ומיכאל מלמד עליהם סנגוריא מלמעלה וכו', עד 'כי לא יטוש ה' את עמו'. לכאורה מה התירוץ 'כי לא יטוש ה' את עמו' על מה שלמד המן קיטרוג עליהם, כמו שהקשה בספר הקדוש 'ייטב פנים'. רק שהמן הרשע אמר שמה שישראל אוכלים ושותים מתכוונים רק להנאת עצמם וגופם, חס ושלום. וזה שפיר שנלמד זכות על ידי מיכאל המליץ טוב, אשר לא יטוש ה' את עמו, בעבור כבוד שמו, כלומר שאוכלים ושותים הכל לכבוד שמו יתברך ולצורך גבוה.

(ליקוטי דברי רבוה"ק מביאלא, פורים, עמו' קג)

ומה שכתב אאמו"ר ז"ל שדברי תורותיו אינם מאור הגנוז, הוא מצד דרכו כנ"ל שפל ברך והצנע לכת, אבל כעת נתגלה האמת שהוא בעולם האמת. ובטוח אנכי שכל מי שילמוד בדבריו הקדושים, יזכה לבחינה הנ"ל, להתעורר עליו ועל כל משפחתו רחמים וחסדים בגוף ונפש כרצונו הקדוש תמיד שה' 'רצון יראיו יעשה', כדברי המדרש (נשא): אימתי הם דברי תורה נטועים באדם, בזמן שהבעלים נאספים מהם. והוא בחינת אתדבקות רוחא ברוחא, כמבואר בזוהר הקדוש פרשת תרומה.

(הערות להקדמת המחבר, ישועות אברהם)

ועתה אסיים בברכת אהרן, שכל מי שיסייע בלקיחת חלק במצוה רבה הזה, שיקנה הספר הקדוש 'ישועות אברהם', שבזה לא לבד שיהיה לטובתו כנ"ל, יהיה לו גם כן זכות שיסייע להדפיס שאר החלקים מספר הקדוש 'ישועות אברהם' אשר בכתובים, לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, ויתברך מן השמים. וזכות המחבר הקדוש יגין עליו, וכמו שאיתא בספר חסידים (סימן רכד) שכל מי שאומר דבר שמועה מפיהם של צדיקים מתפללין עליו וממליצים בעדם לטובה. ולזכות לבנים ובני בנים חיים וקיימים ועוסקים בתורה ובמצוות לשמה, ואורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, ועל ישראל שלום, ולזכות לביאת הגואל צדק ובימינו יוושע יהודה וישראל ישכון לבטח עין יעקב ומגן אברהם.

(ישועות אברהם, מתוך סוף ההקדמה)

'בהלו נרו עלי ראשי' (איוב כט), אמרו חז"ל (נדה ל:) שמלמדים לאדם קודם שיצא לאויר העולם כל התורה, ואחר כך בא מלאך וסטרו על פיו ושוכח כל מה שלמד. והקשה אאמו"ר (בעל ישועות אברהם) זצ"ל דכיון שסטרו על פיו ושוכח למודו, אם כן מה פעולה ומעלה בלמודו כל התורה. ותירץ אשר זה המעלה אשר מרגיל להנשמה קודם שבאתה לעולם השפל הזה שתהיה רגילה בתורה ותהיה ביכולתה אחר כך לבוא למדריגה באמצעות התורה ומצוות שיעסוק אחר כך, ולזכות בחזרה לבחינת 'בהלו נרו על ראשי' מצד הטבעיות שנטבע בו. עד כאן לשונו הקדוש. וזהו 'ותן חלקינו בתורתך', שהם חלקו ואחיזתו בתורה, ונקראים אותיות התורה.
אבל זאת, ללמוד בעצמו, איננו עיקר לימוד התורה, רק צריך לצרף לאותיות התורה גם את הטעמים ונקודות התורה, ללמד, שיפעול בצדקתו ותורתו להשפיע לאחרים גם כן, ולהאיר באור תורתו גם לנר"נ דאחרינא, דמגו דזכה לנפשיה לקדש גופו בעבודתו ותורתו, בזכות אבותיו הקדושים, זוכה נמי לאחרינא.

(מתוך ההקדמה לספר 'ישועות אברהם' שמות)

בהקדמה מכבוד קדושת אאמו"ר זיע"א הוספתי איזה הערות מחמת שכבוד קדושתו רצה להקטין את עצמו בגודל שפלותו ומדת עניוותו, כידוע דרכו הקדוש תמיד בחיים חיותו ובמקום גדלותו אתה מוצא ענוותנותו, שזאת כל מגמתו תמיד להקטין את עצמו ולהסתיר מעשיו הטובים בפני בני אדם. אבל עלי מוטל חוב קדוש לפרסם צדקתו ברבים, להיות עומד לעד צדקתו, למען ידעו דור האחרון את גדלו וקדושתו אשר כל ימיו קיים 'אדם כי ימות באהל', באהלי תורה ועבודה, והפקיר עצמו כדרך אבותיו הקדושים זי"ע בעד ה' ותורתו וישראל. ותמיד התנהג כבוד קדושת אבי ז"ל בבחינת 'עקב ענוה יראת ה' ', ורצה להסתיר את עצמו תמיד, שזו המידה הקדושה נשתרש עוד מראש יחוסנו היהודי הקדוש והטהור זי"ע, שידוע לכל העולם גודל שפלותו וענותנותו, כן כל אבותינו הקדושים אשר יחוסנו נצמח מדוד המלך עליו השלום, והולכים בעקבותיו שבמקום גדולתם אתה מוצא ענוותנותם.

אמי מורתי עזרה תמיד לכבוד קדושת אאמו"ר ז"ל בכל העניינים, וכדבר המדרש רבה (ב"ר פרק מ"ז פרשת א, עיין שם) על שרה אמנו עליה השלום, אשת חיל עטרת בעלה, שנתעטר בה בעלה וכו'. ולכן יזכור אלקים לטובה את מזכרת אמי מורתי מנשים באהל תבורך, אשת חיל שתהיה לברכה ולטובה לעילוי נשמתה, ונשמתה תהיה צרורה בצרור החיים, אשר עלה נשמתה בטהרה השמימה ממחרת יום הכיפורים שנת תרצ"ו בעיר ווארשא ושם מנוחתה כבוד. וידוע מאמרם ז"ל מת אחר יום הכיפורים סימן טוב, ויהי רצון שתמליץ זכות בעולם עליון יחד עם כבוד קדושת אאמו"ר ז"ל, שם בגן עדן על הפתורא דדהבא בעד כל משפחתם ובעד כל ישראל.

יתברך היוצר וישתבח האדון כל אשר זיכני להוציא לאור תעלומות חכמה, הם הכתבי קודש מכבוד קדושת אאמו"ר הקדוש זצל"ה. בפרט בצוק העתים הללו אשר כל יום קללתו מרובה מחברו, וכמה חבילין דמעיקין עכבני, עד שעזרני ה' להביאם לדפוס לזכות העולם האור הגנוז הזה, כפי שעיניכם תראינה מישרים ומתוקים מדבש ומנופת צופים, אשר אמר אאמו"ר זצ"ל במשך שבע ועשרים שנה, שכל אחד ואחד נדרש בפני עצמו, עד שבת האחרון מימי חייו, הוא שבת תשובה תרצ"ד, אשר נתקיים בו מה יום כיפורים מכפר כן מיתת צדיקים מכפר. וכמו שאבאר להלאה בדברינו בסייעתא דשמיא לענין הדפסת ספרי הצדיקים, לזכות העולם בהשפעות הגשמיות והרוחניות, אשר במשך ימי חייהם עוסקים העיקר בשביל טובת ישראל לזכותם בזה ובבא, וכל שכן למי שלומד בספריהם הקדושים אשר ממקוד קדוש מחצבתם בוודאי יוושע בכל ישועות שימלא ה' כל משאלותיו לטובה.

(הקדמת המו"ל לספר 'ישועות אברהם' על ספר בראשית)

וכאשר זיכני ה' להוציא תעלומות חכמה בתורת אמת מכבוד קדושת אדמו"ר הרב הצדיק הקדוש והטהור זי"ע ספר 'ישועות אברהם' חלק ראשון, אשר יצא מוניטין שלו בעולם, ותודה לקל שכולם מפיקים רצון ממנו, ובוודאי היה בכבוד קדושת אאמו"ר זצ"ל חלק ואות בתורה הקדושה בשם הפעולה, שפעל בדבריו הקדושים ועשה קן טהור בלבות בני ישראל עוד בחיים חיותו. וכן אחר כך בספר הקדוש שלו.

כי באמת דבריהם הקדושים ודברי כבוד קדושת אדמו"ר זצ"ל הוא מאור הגנוז שנמסד לכל צדיק בכל דור ודור לטובת הדור.וכמו דוד המלך עליו השלום כנ"ל, כן הצדיקים שנכתבו דבריהם לטובת הדורות, כי רק זה כל עיקר כוונתם לטובת ישראל, כן היתה כוונת כ"ק אדמו"ר ז"ל אשר כל משך ימי חייו מסר גופו ונפשו עבור טובת ישראל, וכל מגמתו בחידושי תורתו הכל לטובתם, כמו שעיניכם תראינה בפנים הספרים הקדושים 'ישועות אברהם', אשר כשמו כן הוא, שאמר כמה פעמים שרוצה להדפיסו בחיים ואמר שיהיה טובה לעולם בספריו הקדושים.

ורק זאת נחמתנו שהנחילנו ברכה את המאמרים הקדושים אשר מלאים דברים הנחמדים מזהב ומפז, וכמו כן בקשות ותפלות עבור כלל ישראל ברוחניות וגשמיות, ובוודאי במרום ילמד עלינו זכות לכל מי שילמוד ויזכור דבריו הקדושים, שגדולים הצדיקים במיתתן וכו' (חולין ז:), וכמו שאמר הזוהר הקדוש וישב (קצג:) תא חזי האי מאן דאסתכל במה דאוליף מרבו וחמי לו חכמתא, יוכל לאתוספא בההוא רוחא יתיר. וכמו שאמרו חז"ל (עירובין יג:) על רבינו הקדוש שאמר: האי דמחדדנא מחבראי, שחזיתי לרבי מאיר מאחוריו. כלומר שלמד ואמר תמיד דבריו הקדושים, וזה 'מאחוריו', כלומר אחריו, וכן הלומד תורה מפי הצדיק צריך להתדמות שבעל השמועה עומד לנגדו כנ"ל, שנתעורר עבודתו וקדושתו של הבעל המחבר הקדוש.

(הקדמת המו"ל לספר 'ישועות אברהם' על ספר שמות)

ב"ה לענטשנע יום ה' לסדר אשר תשיג ידו

לכבוד דודי הרב הצדיק חסידא ופרישא שלשלת היוחסין כקש"ת המפרסם בתורה יראת שמים וכו' מו"ה יוסף צבי שליט"א אב"ד דק"ק בני ברק יע"א.

ולדודתי הרבנית הצדקנית המחכמת מנשים באהל תבורך וכו' בנש"ק מרת חנהלה שתליט"א,

אחרי דרישת שלום הטוב הננו לברכם שתקבלו את החג המצות בכשרות ובשמחה וכל טוב סלה. וכימי צאתנו ממצרים יראנו ה' ניסים ונפלאות להגלאות במהרה ויגל לבנו וישמח לבנו (בישועתו) באמת לכלל ישראל די בכל אתר ואתר שיחוס על עמו, עם דל כנגד כל הקמים עליהם בגזרות קשות ואכזריות ויוציאנו מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה וירום ה' קרנכם בכבוד בהרמות קרן ישראל לקבץ נדחנו מארבע כנפות כל ארץ…,

כחפץ בן אחיהם דורש שלומם תמיד, אהרן נתן דוד

ב"ה לענטשנע יום ה' ברוך אתה בבואך וכו' תרצ"ה.

לכבוד דודי הרב הצדיק והגאון חסידא ופרישא בוצינא קדישא כבוד קדושת שם תפארתו,  מדברנא דעמא וכו', מורינו רבינו יוסף צבי קאליש שיחיה,

אחרי דרישת שלומו הטוב, כאשר אנכי כעת משובתי שבת קודש זה בווארשא ומאד רציתי להתראות עם כבוד קדושתו פנים אל פנים, ולכן נא מאד להודיעני אם כבוד תורתו יהיה בפה בשבעה בשבוע הבא עלינו לטובה ובאיזה יום ובאיזה מקום, ואם לאו אם ירצה השם, נבוא במכון למכון קדשו באטוואצק, ויהודעני נא בהחוזר לפה על אדרעס מדודתי הרבנית הצדקת מאטעלע שליט"א.

והנני ידידו דורש שלומו ומברכו בכתיבה וחתימה טובה ומייחל לתשובתו הרמתה,

אהרן נתן דוד…

אמי הרבנית הצדקת בקשה ממני שאבקש לכבוד תורתו לשני דברים. אחת, להשגיח על אחותי תחיה גאלדא בארץ ישראל. ושנית, כאשר המדבר השידוך לאחותי דבורה [הי"ד], חיה היא בפולין כאשר כבוד קדושתו כתב מזה, לנכון שכבוד קדושתו ידבר עמו מזה, ודי לחכימא.

(שארית יוסף, עמו' קא-קג).

לפי עניות דעתי נראה בעזרת ה' יתברך להסביר הענין באופן הזה כמו שאיתא בזוהר הקדוש, וכמו שהובא כמה פעמים בספרים הקדושים תולדות אדם, דברי בינה, ישועות אברהם אשר יש שני בחינות צדיקים: אחד בחינת 'שבת', שנקרא 'שבת דכולא שתא', והוא קודש כמו שבת, שמעשיו קודש ומופשט מגשמיות לגמרי, שנולד בקדושת אבותיו הקדושים עם נשמה גדולה וקדושה. כמו שאיתא בזוהר הקדוש במדרש הנעלם פרשת וירא שרבי יוסף אמר לון לא מסתפי אלין מיצר הרע, ואמרו לא מקונדיטין קאתינא מקדושתא דקדישא אתגזרנא, דהיינו שהם מבחינת 'שבת'. יעויין שם. לכן הם מופשטים מגשמיות, כל שכן שלא יראו מיצר הרע, יעויין שם.  והוא כמו שבת קודש שאין בו אוכל נפש, לכן זה הצדיק הוא בחינת שבת.
ויש עוד בחינת צדיק שהוא נקרא בחינת 'יום טוב', היינו שהם בבחינת 'יגיע כפיך כי תאכל', שאף על פי שגם הוא נולד בקדושה כמו הראשון, אף על פי כן הוא רוצה להיות בבחינת 'בעל תשובה', שמתקן ומעלה הכל לה' יתברך, בבחינת 'כל פעל ה' למענהו', ולעבוד את ה' אף בדברים הגשמיים עם האוכל נפש, כמו שמותר ביום טוב, כמו שכתוב ב'ישרי לב' מכבוד קדושת זקיני ז"ל שאפילו הצדיקים הגדולים הראויים לעבודת ה' בדברים עליונים הרוחניים,  אף על פי כן כל זמן שהם בעולם הזה צריך להיות עבודתם בדברים גשמיים, כדי להשפיע אותם לאנשים שהם קטני הדעת וצריכים לזה. והשפעה צריך להיות רק על ידי צדיק הדור\ ולכן הם בעצמם צריכים להנאת עולם הזה, כדי לזכות לעולם. עד כאן לשונו הקדוש.
ועל זה נאמר 'אשריך' בעולם הזה, 'וטוב לך' לעולם הבא. וכמו שאמר זקני הקדוש מאסטראווע ז"ל שזה העניין שהצדיקים לוקחים ממון ונהנים מעולם הזה כדי שעל ידי זה ישפיעו כנגדם לכל העולם. וזה הצדיק הוא בחינת 'יום טוב', מה שאין כן הצדיק שהוא בחינת 'שבת', שמופשט מגשמיות, הוא אין משפיע לזולתו דברים גשמיים, כי אצלו הוא בבחינת 'מאי דעלך סני לחברך לא תעביד', כיון שנמאס אצלו כל עניני עולם הזה ואין לו עמהם שום התחברות אתם, וממילא לא יוכל להשפיע לזולתו. וזה שאמרו חז"ל ש'במקום שבעלי תשובה עומדין, אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד'. שלכאורה אין מובן זאת, רק שזה בא להורות שבמקום שעומד הצדיק, שהוא בחינת 'יום טוב', שהוא בעבודתו כמו בעל תשובה כנ"ל, שמתקן הכל, אפילו דברים הגשמיים ומהפכם לטובה, אין הצדיקים גמורים, שהם בבחינת 'שבת', שהם מופשטים מגשמיות כנ"ל, אינן יכולים לעמוד במקומם להשפיע לעולם דברים הגשמיים כמוהם. וכן מצינו בחז"ל השני בחינות הנ"ל, שהם מכונים ב'סיני' ו'עוקר הרים', כמו רב יוסף סיני ורבה עוקר הרים, ושלחו מתם הכל צריכים למרא דחיטי (ברכות ס"ד), שרבה הוא בחינת 'שבת' ומופשט מגשמיות לגמרי, כמו שאמרו חז"ל (מועד קטן כ"ח) בי רבה נהמא דשערי לאינשי ולה משתכחא. יעויין שם. כלומר שהיה מופשט מגשמיות לגמרי, ולכן נקרא 'עוקר הרים', שעקר ממנו כל התאוות הגשמיות והיצר הרע לגמרי, שנקרא 'הר', כמו שאמרו שלעתיד ידמה היצר הרע להר. ורבה עקרו לגמרי עם קדושתו, בבחינת 'שבת', כדברי הזוהר הקדוש הנ"ל, שכל מי שנולד בקדושת שבת אינו ירא מיצר הרע, ועקרו לגמרי, לכן נקרא 'עוקר הרים בפלפולו', מכוח קדושתו, אפילו במעט קדושה המכונת ב'פילפולא חריפתא', כמו שאמרו חז"ל 'טב פלפלא חריפתא ממלא צנא דקרא', ומעט קדושתו אפילו דחה היצר הרע לגמרי, כי מעט אור דוחה חושך הרבה, כמו שאמרו חז"ל אדם מקדש את עצמו מעט מלמטה על ידי קדושה מעט המכנת ב' פלפלא חריפתא' כנ"ל, מקדשין אותו הרבה מלמעלה. וזה קדושת רבה, שהוא בחינת 'שבת', מופשט מגשמיות, ורב יוסף הוא בחינת 'יום טוב', ולכן נקרא 'מרא דחיטי', שמשפיע כל השפעות הגשמיות גם כן לעולם. ולכן אמר 'אעבוד יומא טבא לרבנן', וקרא על עצמו 'ורב תבואות בכח שור' (משלי יד,ד), וכתבו התוספות שדומה הוא ליוסף דאיקרי 'שור', דכתיב 'בכור שורו' וגו' (דברים לג,יז), ורמז ליוסף הצדיק שהיה במצרים לאסוף תבואות הרבה (ובבראשית רבה פרשת וישלח) אמר 'שור' זה יוסף, משום 'רב תבואות בכח שור'.
נמצא שהיה משפיע רב יוסף, כמו יוסף הצדיק, כמו שכתוב 'ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו' (בראשית מז,יב), ושלחו מתם כי זה עבודה עיקרית, כי הכל צריכים למרא דחטיא, ומתקרא 'עתיר משח' (בבא בתרא קמ"ה), שהוא בחינת שמן, שגורם השפעות טובות ומאיר לעולם, כמו שכתוב 'שמן… ישמח לב' (משלי כז,ט), שזה העובדא מהצדיק שהוא בחינת 'יום טוב' עיקר, ובפרט בדורותינו שהמחשבה מצורך מזונות מועלת לדברי תורה, וכפירוש רש"י ז"ל ['דאגת הלב על מזונותיו של אדם, מהניא לשכח למודו'. עד כאן לשונו], שחוסר פרנסה מבטלת הדברי תורה, ואם אין קמח אין תורה. וכן הוא בזוהר הקדוש ויחי, על פסוק 'דודי צפנתי לך' (שיר השירים ז,יד), דכל מאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות וידע למחדי מלין ולחדתותי מלין כדקא יאות, אינון מלין סלקין עד כרסייא דמלכא וכ"י פתח לון תרעין וגניז לון… ומסתכל בהו וחדי. כדין קב"ה מתעטר בעטרין עלאין וחדי במטרוניתא, הדא הוא דכתיב 'ויכתב ספר זכרון לפניו' (מלאכי ג,טז). זכאה חולקיה בהאי עלמא ובעלמא דאתי, שבא הזוהר הקדוש לומר כדברי הגמרא, שעיקר הוא מרא דחטיא, שהוא בחינת 'יום טוב', ועל זה אמר דאשתדל כדקא יאות וידע למיחדי מילין, כלומר שהוא בתולדתו טוב, שנולד בקדושה, זה למחדי לעצמו, אבל גם הוא מטיב לאחריני, ועל זה אמר הזוהר הקדוש למחדיתי גם לאחרינא, והוא בבחינת 'יגיע כפיך כי תאכל' (תהלים קכח,ב), שרצה אשר גם מצד מעשיו להיות בבחינת בעל תשובה לתקן הכל, ואפילו הדברים הגשמיים, והוא בחינת 'יום טוב', לעבוד לה' ולהשפיע לישראל אשר גם הם יעבדו לה' דברים הגשמיים, כרב יוסף שעבד יומא טבא לרבנן, וכדברי ישרי לב הנ"ל. וזה לשון לחדתותי, לשון חדוה ושמחה בעולםף לכן 'למחדי' נוטריקון ל'ח'ם' ד'י', שישפע לחם הרוחני והגשמי ופרנסה טובה לישראל ולחם רב, שהכל צריכים למרא דחיטיא. ולכן אמר הזוהר הקדוש שהקב"ה חדי בעבדות הזה, כמו ששלחו מתם, לכן אמר הזוהר הקדוש שה' יתברך פתח תרעין וגניז להון עבודתו לדורות עולם ויכתב בספר לזכרון.

(התחלת הקדמת המו"ל, ישועות אברהם)


רבי אהרן נתן דוד רבינוביץ (ראבינאוויטש), חסיד, תלמיד חכם ולמדן מופלג מלברטוב, שושלת היהודי הקדוש, היה נולד בסביבות שנת 1905, להוריו, האדמו"ר מביאלה בחלם ובלובלין רבי אברהם יהושע השל רבינוביץ (בנו של האדמו"ר רבי יצחק יעקב מביאלה, בעל 'דברי בינה') ורעייתו מרת פייגע רבקה בת רבי שמעון אלתר מגור, אחיו של האדמו"ר מגור בעל ה'שפת אמת'.

רבי אהרן נתן דוד התחתן עם מרת דבורה פערל, בת קרובו הצדיק מסוכנדיוב, רבי אלימלך יעקב יצחק רבינוביץ ב"ר פנחס מקינצק.

לאחר פטירת אביו, בשנת תרצ"ג, מילא רבי אהרן נתן דוד את מקום אביו והיה אדמו"ר בלנטשנה (הסמוכה ללובלין), עיר מגוריו של זקינו הגדול רבינו רבי שלמה לייב מלנטשנה.

שני מכתבים מאת רבי אהרן נתן דוד יצאו לאור בספר 'שארית יוסף' (סקרנביץ). הוא הוציא לאור את ספרו של אביו 'ישועות אברהם' על ספר בראשית (לובלין, תרצ"ד)  ועל ספר שמות (תרצ"ח) והוסיף להם הקדמה והגהות, מהם ניתן לעמוד על גדולתו בתורה ובחסידות. שאר ספרי אביו וכתבי ידו של אביו, אבדו בשואה. 'וכמו שנעקדו ונשרפו אחינו בני ישראל הקדושים והטהורים שקדשו שם שמים – ועמהם אותיות פורחות ספרי תורה וספרים קדושים יקרי המציאות, שנשרפו ואבדו עימהם, הי"ד' (האדמו"ר מביאלא, בהקדמת המהדורה החדשה של 'ישועות אברהם').

בתאריך 03.04.1941, הוא גורש עם שלשת בני משפחתו מלובלין לעיירה פרצ'ב. כ- 6,000 יהודים רוכזו שם, מהם רבים שגורשו מלובלין, מפוזנן, מסובלקי ומקרקוב. בתאריך 19.08.1942 החלו פלוגת ס.ס. והז'נדרמריה המקומית בגירוש יותר מ4,000 יהודים מפרצ'ב למחנה ההשמדה טרבלינקה, כארבע מאות מקומות מסתור נחשפו ורבים נורו ונרצחו בעיירה. כחודש אחר כך, ב- 09.1942 הובאו לפרצ'ב עוד כ- 2,000 יהודים והוקם שם גטו, שהיה צפוף מאוד. בחודש 10.1942 גורשו כ- 2,500 יהודים מגטו פרצ'ב לטרבלינקה. אחרוני היהודים בגטו פרצ'ב גורשו לגטו מיינדזיז'ץ פודלסקי. רבים ניסו לברוח ליערות הסמוכים, וכ- 100 נתפסו ונרצחו ביריות.

בכ"ג חשון תש"ג (03.11.1942) נספה הרבי מלנטשנה. עדי ראיה מסרו שהוא נהרג עם ספר תורה קטן שנהג לשאת בחיקו תמיד בתקופת המלחמה. נספו גם הרבנית, ושני בניהם, הי"ד.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת עקב

מנורת הפרקים המאירה חיי היהודי[1]

תמונת רבי יעקב אלימלך פנט הי"ד
רבי יעקב אלימלך פנט הי"ד

והיה עקב תשמעון. במדרש רבה מנורה של פרקים מהו לטלטלה בשבת? ומסיים דאית ביה משום בונה. מבאר הרב יעקב אלימלך פענט זצ"ל הי"ד בספר זכרון יעקב בפרשתנו וזלה"ק:

יש לרמז להעמיס בדברי חז"ל אלו רמז מוסר, דהנה כתיב נר ה' נשמת אדם. תהיה הכוונה כי תעודת הנשמה בירדה לתוך גוף האדם להאיר לו את הדרך ילך בה כל ימי נדודו בעולם החושך הזה, כמו הנר המאיר לאדם בחשכת לילה. אמנם ידוע כי נר לאחד נר למאה [שבת קכ"ב ע"א], כמו"כ הנשמה האצילה, לא רק להגוף אשר בתוכה ישכון תבהיק בקרני זיוה, רק תשלח פארותיה הרחק ממנו והלאה כדי שישוטטו רבים ותרבה הדעת עד שתתעלה ותתנשא ותתרומם למעלה הנשגבה אשר עליה אמר הכתוב [דניאל י"ב ג'] וְהַ֨מַּשְׂכִּלִ֔ים יַזְהִ֖רוּ כְּזֹ֣הַר הָרָקִ֑יעַ וּמַצְדִּיקֵי֙ הָֽרַבִּ֔ים כַּכּוֹכָבִ֖ים לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד. ואם אמנם לפי ראות עיני הבשר כבה האור הזה במות האדם, אבל לא כן הדבר בעצם אמיתתו, כי נפש צדיק לא יכבה נרה ולא ידעך אורה…הוא בבניו אחריו אשר בהם יתחלקו ויתפוצצו קרני זיו  נפשו העדינה של אביהם והיו למאורות רבים.

ועל כוונה האמורה [ורמזים] דברו [דברי] חז"ל הנ"ל 'מנורה של פרקים'. מנורה – זו נשמת האדם המאירה, של פרקים – שנתחלקה לפרקים והניחה בנים טובים בעוה"ז. מהו לטלטלה בשבת, איך ובאיזה אופן יכולים הבנים הנשארים להביא את נשמת אביהם לידי טלטול ממקום למקום בעולם האמת שנקרא יום שכולו שבת, כי הלא שם נקרא האדם 'עומד'. ועל זה מסיים המדרש 'חייב משום בונה', על דרך אומרם ז"ל בירושלמי מותר המת בונין לו נפש על קברו, כפירש אאמו"ר בכנסת יחזקאל שכשהבנים ירבו לעסוק בתורה ומצוות ולאחוז בדרך אשר הדריך אותם אביהם, בזה מעלים את נשמת אביהם בגן עד כמאמר הכתוב ילכו מחיל אל חיל, וזהו 'חייב' ו'משום בונה' כלומר חיובא רמיא על הבנים להתבונן נפש אביהם ע"י הטבת דרכיהם ופעולתם עלי ארץ. ומובן מאמרם ז"ל הנ"ל בפסוק והיה עקב תשמעון על דרך הכתוב אם לא תדעי היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן, כי הסגולה היותר מעולה יוכל להחזיק מעמד נגד שטף מים הזידונים הוא שישים תמיד לנגד עיניו דרכי אבותיו. וזה אם היה עקבאם יהיה תמיד לנגד עיניכם עקבות אבותיכם, אזי תהיה בטוחים שתשמעון אל מצוות ה' אלקיכם. עכ"ל הרב יעקב אלימלך פענט זצ"ל הי"ד.

פירוש נוסף לדברי המדרש הנ"ל

תמונת רבי יחזקאל הולשטוק הי"ד
רבי יחזקאל הולשטוק הי"ד

פירושים רבים נאמרו על דברי מדרש אלו, אפנה במיוחד לתורתו של קדוש שנספה בשואה ולא נותר ממשפחתו זכר, הרב יחזקאל האלשטוק זצ"ל הי"ד, בנו היחיד של האדמו"ר מאוסטרובצה הרב מאיר יחיאל הלוי זצוק"ל. דברי תורתו על התורה נערכו מחדש בספר מאיר עיני חכמים החדש (ג"כ), שבתוכו משולבים דברי בנו הרב יחזקאל במדור מיוחד בכל פרשה בשם קדשי יחזקאל[2], ויהיו הדברים נר נשמה לכל משפחתם שנעקדה על קידוש ה'.

נטפים מדבריו הקדושים:

העקב באדם זהו מקור של משיכה לצד הרע, לעומת זאת האגודל הוא היפך מהעקב שהוא יסוד הטהרה, כמו שמצינו בטהרת מצורע שצריך מתן בהונות. אם אדם ממשיך על עצמו ענוה 'גם העקב נהפך לאגודל שיעשה מקום חמום התאוה  כח טהרה ואהבה…כנודע שהצדיקים מהפכין גם היצה"ר לטוב. וזה פירוש הפסוק והיה עקב – תשמעון, שגם העקב עצמו ישמע, וזהו ענין שהכהנים היו מהלכים בראש הכבש עקב בצד אגודל…'.

עפ"י הקדמות אלו מבאר ענין המנורה שעשויה פרקים. בהטבת הנרות היו מפסיקין בין חמש נרות להטבת שנים נוספים בקטורת. (יומא י"ד ע"ב) הטעם להפסקה, שבעת הנרות כנגד שבעה ספרים (שבת קט"ז ע"א) מהשבעה ספרים נשפע אור לשבעת נרות המנורה להאיר לכל העולם, שתי הפרשיות של 'ויהי בנסוע' הן באמצע להפסיק בפורעניות, איך יוכל לצאת מהם אור הרי הן עצמן תורה? אך צריך לומר דכשאדם זוכה הוא מהפך מטמא לטהור ומזדונות נעשו זכויות ויוצא גם מהם אור. ידוע שהקטורת מהפכת מטומאה לטהרה, לכן היו מפסיקים בין חמש נרות להשתי נרות בקטורת שהיא ממשיכה מדת ההתהפכות מרע לטוב.

כח ההתהפכות 'מי יתן טהור מטמא' [איוב י"ד ד'] בא מכח קדושת השבת שמתאחדת ברזא דאחד ומאחדת את ישראל שנקראו גוי אחד, ושבת אין לה בן זוג היא מקשרת את ישראל לאביהם שבשמים, א"כ השבת דומה לקטורת, וזה פירוש 'מנורה העשויה פרקים פרקים מהו לטלטלה בשבת', היינו ע"י הקטורת נעשה המנורה של פרקים אחד, וזהו שהסמיך המדרש ענין מנורה של פרקים לעקב, שקודם נתקן העקב אי אפשר להיות התהפכות מטמא לטהור, אדרבא העקב רוצה למשוך את האגודל, אבל לאחר תקונו 'גם העקב ישמע דבר ה' יוכל להיות התהפכות הטמא לטהור ולהרכיב המנורה ולהאיר לכל העולם, וזה שע"י המנורה שהיא נוכח השולחן, מנורה בצפון שולחן בדרום (יומא ל"ג ע"ב) ע"י כח המנורה נהפך הכל לטוב נמשך כל מיני השפעות טובות מהשולחן לכל העולם. ע"י שמיעת העקב ובאו אליך הברכות האלה והשיגוך. ע"כ עפ"י דברי הקדשי יחזקאל זצ"ל הי"ד.

חיוב לקיים את המצוות המעשיות ולא רק כוונת הלב

שִׂמְלָ֨תְךָ֜ לֹ֤א בָֽלְתָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְרַגְלְךָ֖ לֹ֣א בָצֵ֑קָה זֶ֖ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה (דברים ח' ד')

תמונת הרב מרדכי בריסק הי"ד
הרב מרדכי בריסק הי"ד

בספר דרשות מהר"ם בריסק לרב מרדכי בריסק[3] זצ"ל הי"ד (דרוש לשבת שובה ת"ש) כתב וזלה"ק:

… נמצא לפי זה שכל התרי"ג מצוות הם אחוזים ודבוקים בסבך האמונה, אמנם דע לך כי לבוא אל האמונה השלימה נצרך קיום המצוות, כי רק ע"י  קיום המצוות בפועל ממש, תתחזק האמונה וקבלת עול מלכותו בקרב לב האדם. וכבר היכו הקדמונים על קדקד המחקרים האומרים כי 'רחמנא ליבא בעי' ואין מן הצורך לקיום המצוות בפועל, כי די לך העיון והמחשבה. והוכיחו במישור מכמה פסוקים בתורה שחקירתם בנוי על אדני תהו. וכן הוא האמת שהאדם צריך ליתן חיות בעשיות פעולות גדולות לקיום האמונה, כאשר המליצו בדברי המדרש (דברים רבה כי תבוא ז' י"א[4]) שפירש על הקרא שמלתך לא בלתה מעליך, שרק אותם הבגדים שהיו עליהן לא בלו, אבל אותן שסגרו בתיבה כבר בלו.

והכוונה כי השמלה היא כינוי לקיום המצוות, שזה הוא הלבוש של האדם, כמו שפירש בנועם אלימלך [משפטים ד"ה אם חבול תחבול]הפסוק (שמות כ"ב כ"ו) הוא [היא] שמלתו לעורו במה ישכב. שהתורה והמצוה הוא המגין לעור האדם כאשר ישכב בקברו, וישנם בני אדם ש'סוגרין השמלה בתוך התיבה' – בחדרי הלב ובפנימיותם ואינם נותנים אות חיות מבחוץ. מצד אחד הוא מעלה יען שמה שסגור מבפנים אין בו נפתל ועיקש ואין בו פינה ומחשבה זרה.

אבל מצד אחר יש לו 'חסרון כיס' כי אין קיום לדרך העבודה הזאת, כי אותן הסוגרים השמלות בהתיבות, אותן בלו וכבר כלו, ורק אותן שהיו עליהן מבחוץ ועשו מצוות ומעשים טובים בפועל נגד בני אדם הם שנשארו חיים וקיימים, ועל כן אמרה תורה הקדושה (ויקרא י"ח ה') ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' – שע"י המצוות ומעשים טובים שיעשה בפועל, יתן חיות ותוקף ואות להאמונה הנכלל בתיבת 'אני ה'.

וזהו הרמז שכאשר אלישע החיה את הנער המת, שם פיו על פיו וידיו על ידיו (מלכים-ב' ד' ל"ד) שרק ע"י שמחיה את הפה לדבר דברי תורה ומצוה, וע"י שמחיה את הידים לעשות פעולות גדולות בהידים, יוכל לחיות חיי נצחי, אבל בלא פה וידים, כבר הנער מת ואין בו חיות. עכ"ל הרב מרדכי בריסק זצ"ל הי"ד.

תקנת ברכת הטוב והמטיב ללמדנו לברך לה' בכל עת

וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ (דברים ח' י')

אמר רב נחמן משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיוון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים… הטוב והמיטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנה אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב' הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה (ברכות מ"ח ע"ב)

בספר יד המעין מסביר הרב יששכר דב פינקלשטיין[5] זצ"ל ענינה של ברכת הטוב והמטיב שצורפה לברכת המזון, וכך כתב בפרשתנו:

ויש להתבונן מה זאת שקבעו חז"ל ברכת הטוב והמטיב לדורות על המאורע שנתנו הרוגי בית לקבורה, ומה שייכותה לברכת המזון? והנראה, הואיל ועומק הכוונה של ברכת המזון המיוסדת על הקרא ד'אכלת ושבעת וברכת' היא ביסודה כעין האמור (ברכות ל"ב ע"א) מלי כריסיה זני בישי (כלומר, מילוי הכרס הוא ממיני חטאים רעים, רש"י) ונתנה מצות ברכת המזון כדי להשמר מזה, שלא יבוא לידי הרמת לב ושכחה שכל הנאותיו בחיים הנן באמת רק מחמת האלקים, וכן הכתוב אומר כאן (ח' י"א-י"ד) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־ה' אֱלֹקיךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם. פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ. וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה. וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־ה' אֱלֹקיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים…

הנה זאת הרמת לב מתוך עונג וטובה, אכן כשם שיש הרמת לב מתוך בטן מלאה, כן יש הרמת לב מתוך עוני. גם העניות ויסורי אדם מעבירים אותו על דעתו ועל דעת קונו, להרהר אחר דרכיו של הקב"ה ולבאו לידי מחשבת פגול ד'לית דין ולית דיין' וכאמור [משלי ל' ח'] רֵ֣אשׁ וָ֭עֹשֶׁר אַל־תִּֽתֶּן־לִ֑י, כי בשניהם כבטובה כן ברעה, סכנה מרחפת לשכוח את ה'. ולכן כשם שכדי להשמר מזה, אמרה תורה 'ואכלת ושבעת וברכת…השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך' במקום שהאדם הוא מלא טובה ומדושן עונג, קבעו חז"ל וסמכו לכאן גם ברכה על העידנא כשהעולם חשך בעדו ואומר אפס תקוה מאלקיו[6], שע"י זה ירום לבבו ויגיע לידי החלטה שטוב לו לנתק מוסרות האמונה והטוב ולעשות מה שלבו חפץ, ולכן תקנו ברכת הטוב ומטיב על הרוגי בית שנתנו לקבורה. עכ"ל הרב יששכר דב פינקלשטיין זצ"ל.

יראת שמים היא המעניקה לאדם תואר 'אדם'

וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה ה' אֱלֹקיךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־ה' אֱלֹקיךָ (דברים י' י"ב)

תמונת הרב אלחנן וסרמן הי"ד
הרב אלחנן בונם וסרמן הי"ד

בקובץ מאמרים[7] לרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד (מאמר י') כותב וזלה"ק:

ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹקים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֹתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם (קהלת י"ב י"ג) הכוונה בזה שלא יעלה בדעתך לאמר כי יראת ה' היא מעלה באדם, ומי שאין בו יראת ה' הוא ג"כ בן אדם אלא שחסר לו מעלה הצריכה. על זה בא הכתוב להשמיענו שאינו כן, כי מי שאין בו יראת שמים, אינו אדם כלל רק בעל חי, כי זה כל האדם וזולת זה אין לו מדרגת אדם. ואיכות האדם תלויה רק ביראת שמים אשר בקרבו אם מעט ואם הרבה, היינו אם יש בו יראת שמים במדה מרובה הוא אדם גדול, ואם במדה מועטת הוא אדם קטן, ואם אין בו כלום אינו אדם כלל רק בעל חי בתמונת אדם.

והוא מבואר עפ"י הכתוב (בראשית א' כ"ו) נעשה אדם, ופירשו בזה (במדבר רי"ט ע"ב, שם רל"ח ע"ב ברעיא מהימנא) שהקב"ה אמר לכל הבריאה כולה, נעשה כולנו יחד אדם, שכולנו נשתתף בבריאתו. היינו שכל אחד יתן לאדם מטבעו ותכונתו, שהשור יתן בו תכונת שור, והארי יתן בו תכונת ארי, והנחש תכונת נחש וכו'. ונמצא כי אדם אחד הוא 'עולם קטן' [ראה תנחומא פקודי ג' (הוספת המהדיר)] הכולל בתוכו תכונת כל הנבראים העליונים והתחתונים, ואם כן כוחותיהן של כל חיות רעות שבעולם נכללו באדם, ואין לך חיה רעה ונוראה כזו[8]. ולבד זה הלא יש לאדם כלי משחית אשר אין לשום חיה בעולם, והן הדעה והדיבור. ומאחר שלחיה אחת טורפת צריך לקושרה בשלשלת של ברזל, כמה שלשלאות צריכות לעצור בעד חיה נוראה כהאדם. וכשברא הקב"ה את האדם ודאי ברא גם השלשלת לקושרו שלא יחריב את העולם, ומה היא השלשלת הזאת – זוהי יראת ה', אשר רק היא לבדה בכוחה לעצור את האדם שלא יהא כחיה טורפת, וזולתה לא תועיל שום תחבולה בעולם לשמור את האדם מלהזיק.

ואף אם יהא חכם ופילוסוף כאריסטו, לא תעמוד לו חכמתו בעת יתקפהו יצרו. וזה שאמר אברהם לאבימלך (בראשית כ' י"א) רַ֚ק אֵין־יִרְאַ֣ת אֱלֹקים בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וַהֲרָג֖וּנִי עַל־דְּבַ֥ר אִשְׁתִּֽי, והכוונה 'רק' שזולת יראת ה' לא היו חסרים שום מעלה בחכמה ומדת דרך ארץ, וכל זה לא יועיל אם אין בהן יראת ה'. עכ"ל הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד.

צורת קיומה המעשית של יראת שמים

בספר שיח ישראל לרב ישראל אליעזר קנריק[9] זצ"ל במאמרי אלול (מאמר מעלת היראה – מצוה מעשית) כתב וזלה"ק: …רבינו יונה [שערי תשובה ג' י"ז] כתב וזלה"ק:

ודע כי המעלות העליונות נמסרו במצוות עשה וכו'. ומעלות היראה שנאמר את ה' אלקיך תירא [עכ"ל רבינו יונה]. והנה יראה היא ודאי מעלה גדולה בנפש האדם, וכשאדם זוכה לדרגה של יראה הוא במדרגה אחרת משאר בני אדם, ונעשה איש רוחני. איש שהוא בעל הרגש לעניני יראה עד שזכה לתואר 'ירא שמים' הוא איש מורם מעם, וזוהי עבודה גדולה הנצרכת לכל ימי חייואמנם ביארנו שרבינו יונה מחדש לנו בזה, שעיקר הנקודה של מעלת היראה היא 'מצות העשה' שבה. שצריך לעסוק בה כמו מצוה מעשית, שיהיה עסקנו ב'את ה' אלקיך תירא' כמו שיש לנו עסק של תורה, ועסק של שאר מצוות וכגון תפלין מזוזה וכדו' במעשה גמור. וכלומר שאפילו מצוה שהיא בעצם מעלה באדם מכל מקום עיקר הנקודה היא המעשה של המצוה מצוות מעשיות, אמנם יש לבאר מה שייך ביראה מצוה מעשית איזה מעשה שייך בה.

[דמוי היצה"ר לאבן תכונתה אטימות]

והנה ראשית כל יש להכיר היטב את היסוד של היצר הרע, דאמרו חז"ל (סוכה נ"ב ע"א) שאחד מהשמות של היצר הרע הוא אבן. והנה הפירוש של אבן הוא שהוא דבר אטום ודומם למה שסביבו. והנמשל לכח היצר הוא שיש כח באדם אשר אפילו דברים פשוטים בתכלית הפשטות שכל אחד יכול להבין מעצמו, ולא עוד, אלא שגם הוא יכול לדבר על דברים אלו יומם ולילה ולומר פירושים וביאורים על זה באריכות, ואעפי"כ האדם עצמו המדבר כאילו אינו שומע כלום, ואין הידיעה שלו עושה שום השפעה או רושם עליו. ולמה, משום שיש כח באדם כח פנימי, אשר אינו מניחו לשמוע…וזהו הפירוש שיצר הרע הוא כח האבן, כמו שהאבן איננה שומעת ואיננה מרגישה כלום, כן כחו של יצר הרע באדם שכאילו אינו שומע ואינו מבין כלום…

[השמיעה היא אמצעי ריסוק האבן, והיא המעשה מצוה]

ולכן 'וישמע יתרו' זה בעצמו הוא כבר גדלות, שהשמיעה תשפיע על האדם. שלשם כך צריך לשבור אבן זאת שאינה מניחתו לשמוע, וזהו ה'מעשה מצוה' של יראה. כשמכיר כח יצר זה האורב לו בפנימיותו, ועובד על עצמו להיות שומע, לשבור האבן שבקרבו ושיהא לו לב רגש, זהו מעשה של 'את ה' אלקיך תירא' וכן הוא ה'עשה' המצוה המעשית של היראה, להכיר שמצב לבו הוא אבן. ובכלל עבודה זו של 'את ה' אלקיך תירא' הוא ג"כ לעסוק במעשים שמביאים יראת שמים ישר אל לבו, וזה מה שאמר רבינו יונה שהמעלות הגדולות נמסרו במצות עשה, היינו שהוא עוסק בה לקיים את ה' אלקיך תירא… 

[מעשה המצוה ע"י כח המחשבה]

אמנם צריך לדעת מה הם אותם כלים רוחניים, וננקוט דוגמא, הרמ"א בריש שו"ע פתח דבריו: שויתי ה' לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים. ובמשנה ברורה שם הביא מהאר"י ז"ל שכתב שצריך לצייר נגד עיניו שם הוי"ה יתברך עם הנקודות של 'יִרְאָה' וזהו סגולה נפלאה ליראת שמים [ע"כ עפ"י המשנה ברורה]. וצריך להבין מהו ההסבר בזה. ולפי דברינו הוא מוסבר מאוד, דהנה נמצאים בתוך האדם כלים ומכשירים רוחניים שיש בהם כח נפלא עד מאוד וזהו כח המחשבה, כח המחשבה הוא הוא הכח הרוחני אשר בתוך האדם. אנו מזלזלים  בכח זה כי איננו משיגים כלל את גודל הכח שלו. אנו מחשיבים לעצמנו יותר את מה שאנו עושים בידים או אפילו את מה שאנחנו מדברים בפה, אבל מחשבה נראית לנו כלום, וכדבר שאין בו ממש. אבל זו טעות גדולה ומרה, מפני שהכח היותר גדול וחזק שיש באדם הוא דוקא כח המחשבה, משום שכל מה שיותר קרוב לרוחני כך יותר גדול הכח שבו.    

וזהו עומק הענין של מצות היראה, את ה' אלקיך תירא, והעבודה לזכות לאותה מעלה היא עבודת המחשבה, שהיא עבודה עם הכלים הרוחניים שיש בקרבנו, וזהו העסק והעשיה של מצות היראה. והאר"י הקדוש מגלה לנו שכדי להביא את היראת שמים אל תוך הכלים הפנימיים של האדם לתוך מקום שיש בו אל זר, הוא אם יצייר ויחשוב אותיות שם הוי"ה במחשבתו עם נקודות 'יראה', שזה כח גדול, שהרי הוא מביא את הקב"ה לתוך תוכו ובזה מבטל את האל זר, שהמחשבה יש בה כח גדול זה, לבטל את האל זר. וזהו מצות עשה גמורה כמו כל מצות עשה, להביא יראת שמים לתוך לבו, והדרך לזה היא רק ע"י כח המחשבה, שע"י מחשבתו הוא מביא הקב"ה לתוכו, וזה כח נפלא מאוד שאין לשער השפעתו. וזוהי מצוה מעשית של מחשבה בבורא עולם, זה מביא יראת שמים, ובזה מקיים מצות 'את ה' אלקיך תירא'…עכ"ל הרב ישראל אליעזר קנריק זצ"ל.

למטר השמים תשתה מים – בארץ ישראל ההנהגה הניסית תמידית

כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק. וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם. אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י ה' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה. (דברים י"א י'-י"ב)

בספר פנינים יקרים (ח"ב דרוש י"ז) כותב הרב שמעון בצלאל ניימאן[10] זצ"ל הי"ד וזלה"ק:

…כשישראל עושין רצונו של מקום הקב"ה מביט עליהם בשתי עינים. וכשאין עושין רצונו של מקום, מביט עליהם בעין אחת. והיינו כשעושין רצונו של מקום יש לו שתי הנהגות, הנהגת הנס, עם הנהגת הטבע. וכשאין עושין רצונו של מקום, הנהגתם רק בעין אחת, הנהגת הטבע. והנה המפרשים (האלשיך הקדוש בפרשתנו על הפסוק (ז' י"ג) ואהבך וברכך ד"ה עוד יתכן[11]) כתבו במאמר חז"ל (מועד קטן כ"ח ע"א) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא. דזה דוקא בחוץ לארץ, אבל בארץ ישראל השגחתו יתברך חופף עליהם, ואינם תחת המזל והטבע, וכך כתוב ביערות דבש (ח"ב תחילת דרוש י"ד, ויסודו בדברי הרמב"ן ויקרא אחרי י"ח כ"ה)…והנה באמת גם בחוץ לארץ לפעמים נתעורר הנהגה הניסיית, וכמו שכתבו הקדמונים דבעת שנעשו לאבותינו ניסים בזמנים מיוחדים כגון פסח ובשלשה רגלים נתעורר אז גם ג"כ בחוץ לארץ הנהגה הניסיית. ופירשו בזה מאמר חז"ל (מגילה פרק ב' משנה ג') הקורא את המגילה למפרע, לא יצא ידי חובתו. רצו לומר כשאומר שהנס היה רק אז, למפרע, ולא להבא, אינו יוצא ידי חובתו. דבאמת יום שנעשה בו נס, הנס הוא לדורות, בעת שהגיע אותו יום, וכמו שנאמר (אסתר ט' כ"ח) והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, עיין שם ובמאור ושמש (תחילת רמזי פורים).

ונודע דשם 'אלקים' הוא הנהגת הטבע, ושם הוי"ה הוא משדד הטבע, והוא הנהגת הניסיי. וזהו שאמר הכתוב לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם… וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ … דהיה הכלתחת הטבע. [בפירוש דברי חז"ל (בבא מציעא פ"ו ע"ב)] בערביים חשדתנו שהם משתחוים לאבק רגליהם. דרגל הוא הסיבה והטבע. רק לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם, דהכל בזכותא תליא. ואמר אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י ה' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ, עיני דייקא, לא כחוץ לארץ דרק לעתים מיוחדים יזדמן בה הנהגה הניסיית. אבל ארץ ישראל ה' יתברך משגיח בה תמיד בשני עינים, הנהגה הטבע והניסיית, שעל זה מורה שני השמות, ה' אלקיך, מראשית שנה עד אחרית שנה, הנהגתה לעולם גם בהנהגה הניסיית…עכ"ל הרב שמעון בצלאל זצ"ל הי"ד.

להפטרה

משל הנלמד ממלאכת החייטות לאהבת הקב"ה את ישראל

הֵ֥ן עַל־כַּפַּ֖יִם חַקֹּתִ֑יךְ חוֹמֹתַ֥יִךְ נֶגְדִּ֖י תָּמִֽיד (ישעיהו מ"ט ט"ז)

בספר העוסק בביאור ההפטרות עין צופים לרב עזריאל זעליג נח קושלבסקי[12] זצ"ל הי"ד כתב על פסוק זה: כמו שמצינו באוהבים נאמנים אשר תהיה אצלם תמונתם לאיש מרעהו, שכן ברעי איוב מצינו (עפ"י בבא בתרא ט"ז ע"ב) שהיה צורת כל אחד חקוקה להם, כמו"כ חקק הקב"ה תמונת ישראל אצלו בכיכול, כדאיתא (ברכות ל"ב ע"ב) שנים עשר מזלות ברא הקב"ה ברקיע כנגד י"ב שבטים. גם צורתו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד (חולין צ"א ע"ב). עוד יש לפרש ביאור בזה, כאשר במקרא שלמעלה דיבר מזה שכנסת ישראל אמרה לפני הקב"ה שמא יזכור לה מעשה העגל, ובאת התשובה 'גם אלה תשכחנה' רצה לומר כי ישכח מעשה העגל, יבאר ויפרש במקרא הזה הטעם על זה, מפני מה לא יזכור מעשה העגל.

למשל אם אצל חייט אומן נזדמן שעשה חסרון בהסחורה אשר הביא אצלו אחד מבעלי הבתים לעשות מהסחורה בגד, אז אם האומן חכם יחתוך את הסחורה במידת הבגד, ויתקן שהחסרון והנקב שעשה בסחורה יהיה במקום שאין רואה, כמו תחת הזרוע ויהיה היזק שאינו ניכר. ואם האומן עוד יותר חכם אזי יעשה במקום הקרע כפתור או כמין בתי כיס כמנהג אנשים החשובים, ומהקלקול נעשה תקון. [הנמשל] ובאופן זה יאמר הקב"ה קלקלתכם היא תקנתכם, וכמאמר חז"ל (ע"ז ד' ע"ב) לא היו ישראל ראויין לאותו מעשה כי אם להורות תשובה לרבים, ואם כן מקלקול של מעשה העגל נעשה תקון. וזהו הביאור הן על כפים חקותיך, עפ"י מאמר חז"ל (פסחים קי"ט ע"א) וידי אדם מתחת כנפיהם (יחזקאל א' ח') זה ידו של הקב"ה שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה, והחסרון נחקק על כפים להורות תשובה לרבים וקבל אותם. עכ"ל הרב עזריאל זעליג נח קושלבסקי זצ"ל הי"ד.

נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000  Ybarkai6@gmail.com


[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק.. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.

[2] הספר מאיר עיני חכמים הינו ליקוט מתורותיו של האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי הולשטוק זצוק"ל שהיה צדיק עליון קדוש שנהג בתענית שנים רבות, נסתלק לבית עולמו בשנת תרפ"ח. בנו ממשיך דרכו הרב יחזקאל, המשיך עד לשואה את דרך הקודש של אביו.  בעשרה בטבת תש"ג הוצאו להורג הוא וכל משפחתו אשתו ושבעת בניו ובנותיו וכל צאצאיו, ולא נותר זכר מהם. דברי תורתו קובצו לספר מאיר עיני חכמים על ידי תלמיד אביו, ומהם ליקט על סדר פרשיות התורה. דברי בנו הרב יחזקאל זצ"ל הי"ד הניחם במדור מיוחד שקראהו קדשי יחזקאל ע"ש קונטרס 'פלפולים נחמדים בעניני בעניני קדשים' שהוציא הרב יחיאל הלוי מנדלבוים בניו יורק תש"י, וקבעם בסיום כל פרשה לאחר דברי אביו. תולדות האדמו"ר מאוסטרובצא רשומים בתחילת המהדורה המחודשת של הספר (ח"א תשע"ט, ח"ב-ח"ג תשפ"א). ובהרחבה ניתן לקוראם בספר אספקלריה המאירה בעריכת משה חנניה רפאל גלאזיוס הוצאת עמודי שש (ירושלים תשע"ט).

[3] הרב מרדכי בריסק (תרמ"ז-תש"ד). נולד בהונגריה. למד אצל אביו הרב יהושע בריסק ואח"כ אצל הרב מרדכי לייב וינקלר בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי. בגיל ח"י הוסמך להוראה ע"י הרב פינחס חיים קליין, ובהגיעו לשנת הכ"ג נתמנה  לדיין. בצעירותו התכתב עם גדולי עולם ביניהם רבו הלבושי מרדכי, המהרש"ם – הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, האדמו"ר ממונקטאש הרב צבי הירש שפירא בעהמ"ח 'דרכי תשובה' זכר צדיקים לברכה.
בהיותו בן ל"ג נבחר לשמש ברבנות במחוז טשאנד שברומניה, חמישים ישובים היו פרושים תחת חסותו. במקום זה הקים ממלכה של תורה ומפעלי חסד רבים. הישיבה שהקים ועמד בראשה היתה מפאר פעולותיו. ייסדה בפחות ממנין בחורים עד שבשיא תפארתה נהרו אליה אלפי תלמידים ונחשבה לישיבה הגדולה ביותר ברומניה וטרנסילבניה הסמוכה לה. שיעוריו הלמדניים היו בנויים לתפארה משילוב של ביאור הפשט הישר והגיון צלול שצלח נחשולי קושיות ותמיהות במהלך בניית הסוגיה. אמנם גדלותו התפרשה גם לשדה הפסיקה ההלכתית. בסוגיה הלכתית קשה של מחלוקת בענין כשרות המקוה בעיירה מסויימת בהונגריה בין רב המקום טען לכשרות המקוה, לדומ"ץ שאסרה בגלל סוגיה של 'זחילה שאינה ניכרת' (מובאת בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ד בסימנים הראשונים). המהר"ם מבריסק נטה לדברי הרב ולהכשיר את המקוה. הגם שרבנים מהונגריה רצו אפילו ל'רווחא דמילתא' לתקנו, הוא טען בתוקף להשאירו בכשרותו ללא תקון כדי לא להוציא לעז על הראשונים ילדי ישראל הקדושים והטהורים. בסופו של דבר נמסר הדבר לזקן רבני הונגריה הרב שלמה זלמן עהנרייך אב"ד קהילת שימלוי זצ"ל הי"ד, בעהמ"ח שו"ת לחם שלמה, שהכריע להיתר.
בספר ממנו הובאו הדברים לקמן נמצאות דרשות רבות שמסר לבני הישיבה כ'פתיחה' לזמני הלמוד, וכן דרשות לימים נוראים שבת הגדול ועוד. הספר יצא לראשונה מכת"י תשמ"ז (ברוקלין) דרשתו האחרונה שנאמרה ונדפסה היתה של שבת שובה תש"ד, כאשר מרבית יהדות אירופה כבר נרצחו ע"י הנאצים ימ"ש, והכורת שעלה על יהדות הונגריה בסוף מלחמת העולם השניה, עלה בסערה השמיימה גם המחבר בי"א בסיון תש"ד.
בנו הרב אהרן צבי בריסק זצ"ל ניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל והקים בנתניה ישיבת 'מהר"ם בריסק טשעקא' ע"ש אביו. אך טרם הגיע לגיל חמישים נגדע האילן בשיא פריחתו. הספר הזה וכמו"כ חידושי סוגיות מהר"ם בריסק שיצא לאחר שנים נוספות, המשיכו את שושלת קודש הזהב ע"י נכדיו וניניו. (התולדות נכתבו עפ"י הקדמת המלבה"ד, וכמו"כ עפ"י מאמר 'בקדושה של מעלה' לרב פינחס אליהו אייזנטל שליט"א התפרסם בתוספת ל'המודיע' ערב שבועות תשס"ג.)     

[4] על הכתוב (דברים כ"ט ד') וָאוֹלֵ֥ךְ אֶתְכֶ֛ם אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לֹֽא־בָל֤וּ שַׂלְמֹֽתֵיכֶם֙ מֵעֲלֵיכֶ֔ם…  

[5] הרב יששכר דב פינקלשטיין (תרמ"ז פולין – י"ז בתשרי חוה"מ סוכות תשל"ח אנגליה) נולד בבית לחסידי ראדזין. בצעירותו למד בבבתי מדרש שבעירו ראדום. בהגיעו לגיל עשרים וארבע הקים ביתו עם מרת שרה שיינדל לבית שניידר מחלם. בהיותו בן עשרים ושמונה נטל על שכמו משא הרבנות בעיר נובוזיבקוב ברוסיה, לאחר מכן חזר לחלם ובפרק זמן של כעשרים וחמש שנה היה מראשי ישיבת עץ חיים וממנהיגי הקהילה. אותה תקופה התקרב לרב מאיר שפירא מלובלין מייסד הישיבה ומחולל הדף היומי. עם עליית הנאצים לשלטון חש בסכנת החורבן המאיימת והמליץ להגר לארצות אחרות, אך קריאותיו לא נשמעו בד"כ (כידוע בדברי הימים) אחיינו של האדמו"ר בעל התכלת רבי גרשון העניך, רבי ירוחם ליינר היגר לאנגליה בעקבות המלצתו, ואח"כ עזר לרב פינקלשטיין לחלץ עצמו מהצבת שהלכה והתהדקה ע"י הצורר מגרמניה, ובשלב אחרון העביר את כל משפחתו אשתו וששת ילדיו לעיר גייטסהאד באנגליה. שם מסר שיעורים בקביעות וכן נתמנה למשגיח כשרות במפעל המצות המרכזי.

בהמשך שנות חייו פתח בית מדרש בלונדון בתוך ביתו והציב מצבה לעדת קודש ממנה בא וקרא שמה 'כתר תורה דראדזין'. רבים נמשכו למקום זה לתפלות ולשמיעת דרשותיו היחודיות. כמו"כ נתברך בכשרון כתיבה ועסק בהעלאתם על הכתב של חדושיו על הש"ס, בהלכה ובדרשות ואגדות חז"ל. דברי תורתו יונקים ממעיין החסידות אליו השתייך ובמיוחד מתורתו של מייסדה רבי מרדכי יוסף מאיזביצא שהיה תלמידו של ה'שרף' רבי מנחם מנדל מקוצק.

כתביו היחודיים של הרב פינקלשטיין המתינו כחמישים שנה, עד שנערך ספר זה של דרשותיו על התורה יד המעין ע"י נכדיו ויצאו לאור בתשפ"א בפתח תקוה, ע"י רבי מנחם ווגל הי"ו לאוי"ט בהוצאה פרטית. (0507234983)

[6] להזכירנו שהמחבר חי בתקופת חושך צלמוות השואה, אמנם הוא זכה לצאת ממקום גיא ההריגה מבעוד מועד, אבל הוא חי היטב את דבריו שכתב בתמצית דם לבו לעיל.

[7] המאמר לקמן מובא עפ"י הספר שער אלחנן שמביא את קובץ מאמרים בשלימותו, ומוסיף ומבאר בו הארות, מקורות  ומאמרים שלמים בנושאי הספר. הספר בשני כרכיו נערך ונכתב ע"י הרב נפתלי זלנגוט לייקוואד תשע"ז הוצאת מכון סופרים ארה"ב.

[8] בהערות שער אלחנן בספר עמ' רל"ג כתב: וראה בקובץ הוספות (עמ' קכ"א) ובספר הזכרון לרי"א הלוי (עמ' שנ"א) שהביאו שדברים אלו דרש רבינו בברלין באחת השנים שקדמו למלחמת העולם השניה, ורימז רבינו בדבריו באותה שעה למדינת גרמניה הארורה, שאף היא נתהדרה בכל המעלות הללו בחכמה ודרך ארץ, אך חסרה לגמרי יראת אלקים, ורמז על הסכנה הנוראה העלולה לצמוח ממנה, ולא עבר זמן רב ונתגלה לעין כל עד כמה צדקו דבריו הקדושים.

[9]   בראשית דברי אכתוב כי למעשה לא הכרתי כלל את הספר, גם שמעו של מחברו לא נודע לי עליו דבר בלתי אותו יום שגלגלה ההשגחה והספר הגיע לידי, וממש התפלאתי והתפעלתי על גדלות המחבר שכלל לא ידעתי ממנו, והוא נתגדל אצל גדולי עולם מהדור לפני השואה, ובראשם החפץ חיים זיע"א, רבי אלחנן וסרמן, רבי ברוך בער ליבוביץ, ורב אהרן קוטלר זכר צדיקים לברכה. לכן חשבתי להביא בהרחבה מתולדותיו שנכתבו בתחילת הספר. (ומגלגלין זכות ע"י זכאי, שהספר הגיע אלי בזכות ידידי היקר והטוב הרב צבי פישר שליט"א, ואכמ"ל). הספר נדפס בהוצאה פרטית, כנראה בארה"ב.
הרב ישראל קנריק זצ"ל (תרע"ח –א' במרחשון תש"ן) נולד בגרמניה, אביו היה חסיד דז'יקוב (הוא ואמו נעקדו על קידוש ה' בשואה) בצעירותו שלחוהו הוריו למקום תורה מחוץ לגרמניה, לישיבתו של מנהיג הדור החפץ חיים בראדין. החפץ חיים קיבל בחמימות ובהתרגשות את הנער הצעיר מגרמניה (שבתפיסתה היהודית תורנית היתה שונה לחלוטין מהישיבות באירופה) העריך מאוד את הנער שעזב את תפנוקיה המודרניים של מקום ממנו הגיע, ובמיוחד מביתו שהיה בית עשירים, למקום העוני והדלות של ראדין. הוא התגורר בדירה שכורה, ובאחת השנים שהרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד הגיע כדרכו לחודש אלול ולימים הנוראים לשהות במחיצת רבו החפץ חיים, והאכסניה הרגילה שהיה מתאכסן בה היתה תפוסה, גר בדירתו של הבחור ישראל קנריק, אח"כ נקשר עמו. לאחר שלש שנים הלך ללמוד בישיבה בקמניץ, בה למד כארבע שנים במחיצתו של רבי ברוך בער זצ"ל.
[תקופת השואה והגעתו לארה"ב]
בשנת תרח"צ חזר לבקר את הוריו בגרמניה, המצב כבר היה קשה מאוד (חמש שנים לאחר עליית הצורר האשמדאי הנאצי ימש"ו לשלטון) לישיבתו בליטא לא יכל כבר לחזור לכן נסע לישיבת מיר, שכעבור כשנתיים ברח עם תלמידיה ליפן. (בדרך הבריחה עברו ליד השגרירות האמריקאית ברוסיה, נכנסנו לברר האם יש להם איזהו דבר דואר,  ואכן המתינו לו ולאחיו שהיה אתו אשרות כניסה לארה"ב, בהמשך מסעם השתמשו בהם לאחר שהגיעו ליפן. לא ניתן כעת לפרט כאן את פרטי ניסי הניסים של השגתם את הויזות שבעזרתן שלח ה' יתברך ישועתם, ובעצומה של מלחמת העולם נסע עם אחיו לארה"ב, בתש"א). בהגיעו לשם נכנס ללמוד בישיבת תורה ודעת, ולמד אצל הרב שלמה היימן זצ"ל. באותה תקופה נסע ללמוד אצל הרב אהרן קוטלר זצ"ל, וכשהוא פתח את ישיבתו בליקווד הצטרף אליו. בתקופה ההיא הסתכלו על אברכים הלומדים במשך כל היום לאחר נשואיהם, כמשוגעים, והם נזקקו לתקיפות דקדושה גדולה לא להתפעל מהרוח המצויה הצוננת ששררה. כשבע שנים למד אצל הרב אהרן קוטלר והוסמך לרבנות ולדיינות על ידו. באותה תקופה למד חברותא עם הרב שמחה זיסל ליוואויץ זצ"ל (בנו של רבי ירוחם ממיר) והם למדו שיחות של רבי ירוחם שהיו עדיין בכתב יד, ולאחר מכן הודפסו בספר דעת חכמה ומוסר.
[הקמתו את הישיבה בניו ראשעל]
כל ימיו ביקש לפתוח ישיבה, וכשרצו לדעת, מה טעם שרצה לבנות ישיבה עם כל הקשיים הכרוכים בהקמתה והחזקתה, השיב שהוא ראה עצמו כאוד מוצל מאש, ולא ניצל בזכות עצמו אלא כדי שיהיה עליו 'חיוב' למסור לדור החדש באמריקה את מה שקיבל מרבותיו ומהישיבות הקדושות, את מסורת דור העבר שעלה באש, מסורה בשלימותה בלי שינויים, הן ביגיעת התורה הן במוסר והן בעבודת התפילה.
עוד אמר שרצה ללמד את הדור הצעיר לנצל ולפתח את כח המחשבה, וליצור רגשות אל האחרים ולישא בעול. [באידיש: רצה ללמד לדור הצעיר שני דברים, דבר ראשון – צו טראכטען (לפתח כח המחשבה) ושנית 'צו טראכטען וועגען א צווייטער מענטש' (וליצור רגשות אל האחרים ולישא בעול)] הישיבה עברה כמה 'גלגולים' עד שנקבע מקומה בניו ראשעל (מרחשון תשכ"ג) הישיבה נקרא אור המאיר ע"ש חמיו הגאון הרב מאיר כהנוב זצ"ל.
עבודתו החנוכית-רוחנית היתה מיוחדת מאוד, דבר שבא לידי ביטוי ביחודיות השיחות בספר שנכתב מתוך עמקות ומחשבה מקורית פוריה ומפרה מאוד, אך מושתת על מעיינות הקודש של המסורה מדורי דורות. לאחר מלחמת ששת הימים (תשכ"ז) עשה נסיון להעביר את כל הישיבה לארץ ישראל, אך משלא הצליח למרות נסיונותיו הרבים 'לא התעצב ולא נפל ברוחו על עמלו שהיה לכאורה לריק, מפני שכונתו היתה כבוד שמים והצלחת תלמידים בתורה, וכשם שיקבל שכר על הדרישה כן יקבל שכר על הפרישה. כתב ספר חבלי משיח העוסק בעבודה הרוחנית של האדם להביא לתקופה זו. הספר יצא לראשונה בתשל"א ובשלישית בתשע"ב. במהדורה זו האחרונה נדפס מכתב המלצה שקיבל מהרב חיים שמואלביץ זצ"ל שהכירו עוד במיר לפני השואה, אך לא הדפיסו מחמת ענותנותו (הספר נמצא במאגרי הספרים הממוחשבים). אחיו הרב אברהם קנריק (שליט"א) הינו ראש ישיבת חפץ חיים בירושלים.

[10] רבי שמעון בצלאל ב"ר מאיר צבי ניימן (תר"ך לערך – ו' אדר תש"ב) היה תלמיד חכם ומחבר פורה. חי ופעל בטרנוב שבגליציה, נספה בשואה. מחבר ספרי 'משיב נפש' על מסכתות פסחים וביצה. ו'ילקוט שמעוני' על הגדה של פסח במתכונת 'מדרש שמואל' על אבות, כפי שכתב בשער ספרו. התפרנס כמו"ל ומוכר ספרים (הוא רכש את בית מסחר הספרים של אהרן פויסט בקראקא והיה הסוכן של דפוס וילנא בגליציה). ההדיר ספרים רבים שעברו שנים ארוכות מהדפסתם וכן ליקוטים 'פנינים יקרים' ו'פנינים יקרים החדש' שהיו לרבי מכר וזכו להדפסות חוזרות ונשנות.
נודע כתלמיד חכם מופלג, היה ידידו של רבי יוסף ענגיל ותשובות אליו מצויות בספרי חכמי דורו.
אביו רבי מאיר צבי (נפטר בירושלים, ד' טבת תרע"א) היה בנו של רבי ישראל ראב"ד קראקא.
אחת מבנותיו, צינה, נישאה לחנניה ליפא בנו של ר' צבי הירש גלזר ראב"ד פשמישל. היא ובעלה כמו רוב ילדיו חתניו וכלותיו של רבי שמעון בצלאל נספו בשואה. רק בתו דבורה יוכבד ניצלה, בעלה ר' חיים יחיאל איידר הדפיס מהדורות צילום של חלק מכתבי חמיו. הספר פנינים יקרים נדפס בכמה מהדורות לפני השואה, בהן כינס אבני-נשמה טובות ומרגליות מספרים קדמונים, לימים הדפיס ספר נוסף פנינים יקרים החדש, דומה בסגנונו. מסיבות שונות מדפיסי הספרים במשך השנים עירבו את שני הספרים. המאמר הנ"ל הועתק ממהדורה חדשה ומשובחת שנעשתה בה עבודה רבה ע"י הרב צבי ברינער שוויץ (הספר נדפס בישראל תשפ"א) במהדורה זו טרח המהדיר לעטר את הספר במראי מקומות מדוייקים ורבים לאורך הספר, כמו"כ המאמר הנ"ל הוא מחלק דרשות שנמצא רק בחלק קטן מההדפסות הקודמות.

[11] מפאת גדלות המחבר וחשיבות דבריו אביאם בלשונו הקדושה, וכך כתב האלשיך הקדוש: עוד יתכן כיוון לומר, כי יאושר בארץ בשלשה מיני טובות גדולות אשר המה כוללי טובות העולם הזה והם בני חיי ומזוני. ועל החיים אמר, וברכך שהוא את עצמך וגופך הוא החיים והשלום. ועל בני אמר, והרבך וברך פרי בטנך. ועל מזוני אמר ופרי אדמתך כו'. ואל תתמה איך אתן אלו דלאו בזכותא תליא מילתא (מועד קטן כ"ח א). לזה אמר על האדמה כו' כי בה אין מזל, ומה גם לישראל כמאמרו יתברך לאברהם באומרו שהמזל מעכבו מלהוליד שילך ארצה כנען שאין מזל שולט שם (שבת קנ"ו א).

[12] הרב עזריאל קושלבסקי זצ"ל הי"ד, נולד בשנת תרכ"ז בפולין. התייתם מאביו בגיל צעיר וגדל ולמד בבית סבו, הרב אריה לייב זצ"ל. לאחר שלמד וספג תורה בלומז'ה ובשצו'צין, נשא לאשה את שרה גילדה  מחשובי בעיירתו. אשתו הצדקת אפשרה לו להשתלם ב'כולל קובנא' מספר שנים, שם הוסמך להוראה ע"י הרב צבי רבינוביץ זצ"ל בנו של רבי יצחק אלחנן אב"ד קובנא. לאחר ששב לעיירת מגוריו נתמנה לדיין ומו"צ, ואח"כ נמנה לרב ולאב"ד. במשך כארבעים שנה שימש כרועה לצאן מרעיתו, עד שנספה בשואה על קידוש ה' עם קהלתו בטרבלינקה בכ"ט בטבת תש"ג. ספר נוסף של המחבר לבוש עדנים על מסכת ע"ז, שהיה מוכן בדפוס, פירוש לתהלים וכתבי יד נוספים, עלו על המוקד.
הספר יצא לראשונה בווילנא תרפ"ג, ובמהדורה שניה בתשכ"ד (ממנה נערכו הדברים) ע"י בנו הרב יקותיאל עזריאלי (קושלבסקי), שהיה רב בזכרון יעקב במשך ששים שנה. הרב עלה ארצה עם קבוצה מישיבת סלבודקה ליסוד הישיבה בחברון (תרפ"ה), ובעת הפוגרום הנורא בשבת בשנת תרפ"ט, נצלו חייו בנס. נפטר בי"ג בטבת תשנ"ג.
עותק של הספר ממהדורת תשכ"ד, הגיע לידי בחסד ה' יתברך. בתשפ"ב יצאה מהדורה חדשה ע"י נכדי המחבר,וממנה נערך מאמר זה עם מראי המקומות. בנוסף לעריכה חדשה והוספת פסוקי ההפטרה, נמצא חלק שנחשב כאבוד הודפס פעם יחידה בבילגוריה תרפ"ה ממעונות אריות הספדים על גדולי ישראל ביניהם ר' חיים מבריסק, רבי דוד פרידמן מקראלין, וכן הרוגים ע"י רשעי אומות העולם בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

רק כאשר תלמידי החכמים עושים שלום ואחדות עם בני דורם, יוכלו לזכות את הרבים, ללמדם דרך ה' ולעורר בליבם מחשבות קדושות לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה באהבה / הרב חיים ידידיה אונגר הי"ד

תמונה לזכר הרב חיים ידידיה אונגר הי"ד

הלילה הזה כלנו מסובין המדרש מביא על הפסוק ויסב אלקים' וכו', מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. והוא תמוה. ואולי יש לומר בסייעתא דשמיא כי איתא בספר 'כלי יקר' פרשת זו שהאריך שם לפרש שמפני זה הסיבם ה' דרך ים סוף, כדי שיבואו ויגיעו למעלת האמונה, וכמו שהיה באמת שעל ידי זה זכו לאמונה, כדכתיב 'ויאמינו בה' ' וכו', עיין שם. וזהו שאמר 'מכאן שאפילו עני שבישראל לא יאכל על שיסב', וישוב ויסב את לנו בהסיבה זו, כי אף שהוא לעת עתה עני מכל מקום ישים בטחונו בה' יתברך ויבטח שבוודאי יעזרהו ה' ויצלח ויעלה מעלה מעלה. ולכן הביא פסוק זה, שכאן אנו רואים שבצאת ישראל ממצרים עשה הקב"ה עילות וסבות לבוא למדת האמונה, על כן צריך להראות בלילה הזה גודל האמונה ובטחון באלקינו יתברך שמו.

(הגדה של פסח נאות דשא,  בשם הרב חיים ידידיה אונגר הי"ד, דף לד)

כתיב 'נטה ידך על השמים ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך'. ונראה לפי עניות דעתי לפרש בעזרת ה' יתברך כי באמת מעין מכת חשך היה כבר במכת ארבה, כי כתוב שם 'וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ'. ועוד כתוב שם לאמר 'ויכס את עין הארץ ותחשך הארץ'. ובמכת חשך אמר ה' למשה 'ויהי חשך על ארץ מצרים וימש חשך', ויאמש ויאפיל עוד יותר, שיהיה חושך יותר גדול מאשר היה עד עתה.
ולפי זה יש ליישב מה שהקשו המפרשים למה במכת חושך לא שמשה המכה שבעה ימים, רק ששה ימים, כי יום אחד נחשב החושך במכת ארבה, כי שם היה מעורב מכת חשך מעין זה החשך, ונחשב זה המעט בכל שבעה ימים לחשך גדול ולאפלה גדולה שהיה במכת חושך,
ואפשר יש גם בזה ליישב מה שהקשו, שהאיך ידע משה רבינו עליו השלום שכוונת ה' יתברך שי"ת באמרו בתחילת פרשת בא 'למען שיתי' וכו', על מכת ארבה. אבל לפי הנ"ל יש לומר שכיוון שאמר ה' יתברך 'למען שיתי אותותי' בלשון רבים, משמע שיהיה מכה אחת, שהן שתים, שיהיה נכלל במכה זו כעין שני הכאות וזה היה במכת ארבה, וכמו שכתוב 'וכסה את עין הארץ' וכו', כנ"ל.

(שם,  בשם הרב חיים ידידיה אונגר הי"ד, דף ס)

'פסח שאנו אוכלים על שום מה', כתוב בתורה לגבי מצות קרבן פסח במצרים 'משכו וקחו לכם צאן', וכתב רש"י ז"ל משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה. אפשר לפרש כי כבר כתבו טעם למצוה שציווה ה' יתברך ליקח לקרבן פסח דווקא צאן, כי טלה היה עבודה זרה של מצרים, וגם זה היה בחדש ניסן ובו שימש מזל טלה והמצריים עבדו לזה המזל. ולמען הראות שאנו אין אנו מסורים למזל, רק ביד הקב"ה, ולכן ציווה ה' שיתברך לשחוט צאן.
ואפשר יש עוד לומר כי הובא בשם הקדושת לוי זי"ע על מה שכתוב 'ולקחתם לכם ביום הראשון', ראשון לחשבון עוונות, כי העושה תשובה מיראה, זדונות נעשו כשגגות. והעושה מאהבה, נעשו לו הזדונות זכיות. על כן בראש השנה וביום הכיפורים עשו תשובה מיראה, מיראת הדין, ונעשו עוונותיהם כשגגות. ועל כל פנים הם שגגות. ובסוכות עושים תשובה מאהבה, נעשו זדונות כזכיות. על כן עתה חפצים למפרע בעונותיהם, כי על ידי זה רבו גם זכיותיהם. וזהו שאמר ראשון לחשבון עוונות, שאז מתחילין לחשוב עוונותיהם ולספרם, כי על ידי זה רבו זכיותיהם. עד כאן תורף דבריו.
ונמצא שעתה שמשכו ישראל ידיהם מעבודה זרה ועשו תשובה בוודאי עשו מאהבה בראותם נסים ונפלאות שעשה הקב"ה עמם, וראו חביבותם בעיני ה' יתברך והם חטאו בעבדם לעבודה זרה לצאן שהיה עבודה זרה של מצריים. ואם כן מזה גופא נעשה מצוה בשובם מאהבה. ולזה הקריבו שה טלה, לרמז שבמה שחטאו נעשה מצוה. וזהו שאמרו 'משכו ידיכם מעבודה זרה', ועל ידי זה 'וקחו לכם צאן' של מצוה, כי מזה עצמו יהיה נעשה מצוה.

(שם,  בשם הרב חיים ידידיה אונגר הי"ד, דף סח-סט)

ב'על הנסים' יש שינוי בלשונות בין חנוכה לפורים, דבחנוכה אמר 'כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל', ובפורים אמר 'כשעמד עליהם המן הרשע'. ודקדק בספר הקדוש 'בני יששכר' על שינוי נוסחאות אלו בין חנוכה לפורים.
וכתב אחי הצדיק הקדוש מוה"ר חיים ידידיה זצ"ל הי"ד בכתב יד שלו על חנוכה שקראו 'אור תורה', כי ידוע דכוונת המן צורר היהודים היה לאבד הגופים, כי היה שונא היהודים בעצם ולא רק על דת התורה הקדושה שם פניו, כי אם על כל ישראל להומם ולאבדם, חס ושלום. מה שאין כן בימי מתתיהו לא היה כוונת היוונים על הגופות, כי אם רק על התורה הקדושה אשר בה נהגה לעולם ועד. ולכן אומרים בהודאתינו על נס חנוכה 'כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל', דהיה כוונת הרשעים הללו לאבדם רק מפני שהם 'עמך ישראל' ואילו היו עוזבים דת התורה הקדושה, חס ושלום, היו מניחים אותם. מה שאין כן בהמן אמר כשעמד 'עליהם' דייקא, שהיה שנאתו על עם ישראל בעצם, ושילם להם הקב"ה גמולם בראשם. 'כן יאבדו כל אויבך ה' '. עד כאן לשונו.

(משאת משה א, עמו' תיב, חנוכה, טו)

'לא קם בישראל כמשה עוד וכו' תורת אמת נתן לעמו אל'. יש לפרש הסמיכות דלכאורה קשה איך אמר ד'לא קם בישראל כמשה', הלא הבחירה ניתנת להאדם, וזה תלוי רק בדעת וברצון האדם, אם רוצה להתעלות כמו משה רבינו, וגם הרמב"ם פסק דכל אדם יכול להגיע למעלת משה רבינו. וחכמינו ז"ל אמרו שקול שמואל כמשה, ואיך אמר ד'לא קם כמשה'. אלא העניין הוא דאמרינן דהמזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, ואם כן הלא משה רבינו רבן של כל ישראל הוא הוריד ולימד אותנו את התורה, אם כן אם לומדים תורה ומקיימים מצוותיה אז נתווסף זכות למשה רבינו, כי הוא זיכה אותנו בזה,  ואם כן שפיר קאמר ד'לא קם כמשה', כי בכל פעם נתווסף זכותא דמשה רעיא מהימנא, וזה שאמר 'לא קם בישראל כמשה עוד'. ועל זה קשה כנ"ל, הלא קם, ואמר על זה 'תורת אמת נתן לעמו וכו' על יד נביאו נאמן ביתו', ואם כן על ידי זה נתווסף זכותו בכל פעם כנ"ל.

(נאות דשא, ג, חדושי אגדה דברי מוסר ודרשות, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' יב)

'והסר שטן מלפנינו', אפשר לומר בס"ד, כי אמרו חכמינו ז"ל הוא השטן הוא היצר הרע הוא המלאך המוות, שבתחילה בא אל האדם להסיתו ולהדיחו מדרך הישר לילך באורחות עקלקלות, ואחר כך הוא עולה ומשטינו לפני הקב"ה ומקטרג עליו ומבקש רשות להרגו וליטול נשמתו. וזהו שאומרים 'והסר שטן מלפנינו', היינו בעת שבא אלינו להסיתנו לעשות עבירות, 'ומלאחרינו' אחר שנתפתונו ממנו ובא לשמים לקטרג, בכל אלו יסור ה' ברחמיו מעלינו ויסעיינו לעבדו באמת ובלב שלם.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' כה)

'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וכו' כי אם בתורת ה' חפצו וכו' והיה כעץ שתול וכו' לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח וכו' (תהלים א). אפשר לומר בעזרת ה יתברך על פי המובא בספרים, כי נסיון העושר גדול מאוד, שיש לו מחשבות על עסקים הרבים, כמו שכתו ברע"ב במסכתב אבות בפרק ב משנה ז 'מרבה נכסים מרבה דאגה', שחסיד אמר והתפלל הצילני מפיזור וכו'. עיין שם. אבל האדם צריך להיות כל כך חזק באמונתו וצריך לעמוד בנסיון, כי האיך יאמר אין לי פנאי לעבוד את ה', הלא הכל ברא לכבודו. אמנם הרשעים אין יכולים לעמוד בנסיון, רק אם ידבקם הרעה חלילה, אז מתעוררים לשוב אל ה' ולהחזיק בדרך הטובה והישרה. ושהו שכתוב 'אשרי האיש אשר לא הלך וכו' כי אם בתורת ה' תפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול', אף אם יהיה 'כעץ שתול על פלגי מים וכו' וכל אשר יעשה יצליח', מכל מקום עומד בצדקו ובתומו, 'ובתורתו יהגה יומם ולילה'. אמנם 'לא כן הרשעים', כי הם רק אז הולכים  בדרך הישר, 'אם כמוץ אשר תדפנו רוח', אם אין להם רק רעה, אז מתעוררים לשוב לה' יתברך. ודו"ק.
ועל פי הנ"ל יש לומר גם הפירוש לקמן קי"ז, 'הללו ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה', רצה לומר אתם הגוים והאומים על כל פנים שבחוהו והללוהו אם 'גבר עלינו חסדו', והיינו בהגיע אתכם הרעה, כי ידוע שהא בהא תליא, שאם גבר חסד ה' עלינו, אז העוני והצרה עם האומות, וכמו שכתוב 'ולאום מלאום יאמץ' 'ואת אחיך תעבוד'. אמנם 'ואמת', רצה לומר, האמת היא ש'ה' לעולם הללויה', שצריכים להלל ולשבח לה' לעולם, בין על הרעה ובין על הטובה.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' לב)

'למה רגשו גוים וכו' ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו' (תהלים ב). יש לדקדק הלשון 'אז ידבר' וכו', כי נראה לכאורה כמיותר. ואפשר יש לפרש בעזרת ה' יתברך על פי מה שכתב רש"י ז"ל בפרשת נח בפרשת דור הפלגה על הפסוק 'ומשם הפיצם', וכי איזו הוא קשה של דור המבול או דור הפלגה, הלא של דור הפלגה היא קשה, שאלו פשטו יד בעיקר ואלו לא, ולמה נתחייבו במבול כליה ובהפלגה נתפלגו, אלא משום שבדור המבול הייתה מריבה ביניהם בגזל, ולא כן בדור הפלגה ששם כתיב 'ודברים אחדים'. עד כאן. (והיינו דאמרו דלא נחתם דינם של דור המבול אלא על הגזל, והבן). ואם כן כאן שיתקבצו כל העכו"ם בלב אחד ובעצה אחת, כמו שנאמר 'ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו', מה יעשה ה' יתברך ובית דינו, יפיצם תחלה וינתק מוסרותימו, כי ראה שנתחייבו כליה, ואם כן כבר לא יהיה אחדות ושלום בינם, ואז ה' יבהלם ויכלם.
וזהו שנאמר 'למה רגשו וכו' נוסדו יחד על ה' ועל משיחו', אומר ה' יתברך 'ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו', כי ידוע שאם רוצה ה' יתברך לדון את בני אדם, אז נמלך כביכול בענוותנותו עם בי"ד של מעלה, וכמו שנאמר 'נעשה אדם' כמו שכתוב במדרש, והיינו 'ננתקה את מוסרותימו', שלא יהיה אחדות ביניהם, 'ונשליכה ממנו עבותימו', שיתפרדו זה מזה. 'יושב בשמים ישחק וכו' אז', רצה לומר כשיהיה פירוד ביניהם, ותזנח משלום נפשם, 'ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלימו', והבן.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' לה)

'בדבר ה' שמים נעשו' (תהלים לג,ו). כתב בסידור 'דרך החיים', 'בדבר' נוטריקון 'במדת דין במדת רחמים'. 'שמים נעשו', וכמו שכתוב 'ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים'. ואפשר להוסיף נופך כי 'בדבר' הוא דברי קשות, כמו שפירש רש"י ז"ל על 'אלה הדברים', וה' הוא מדת הרחמים, והיינו במידת הדין והרחמים.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' נ)

'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם' (תהלים לג,טו). הנה זה קאי על ראש השנה, כמו דאיתא בריש מסכת ראש השנה במשנה. ויש לומר בסייעתא דשמיא גם סוף הפסוק בענין ראש השנה, על פי מה דאיתא בשולחן ערוך דבראש השנה ילבש בגדים נקיים ויאכל וישתה לכבוד יום טוב ויבטח בה', כי הוא יוציא לאור דיננו, על כן אמר 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם' זהו ראש השנה. ואז 'אין המלך נושע ברב חיל', הכוונה פשוטה כי לא ינצל בדין על ידי רוב חיל או כוח או שאר מיני שוחד, רק עיקר הכוח להינצל מאימת הדין 'הנה עיני ה' אל יראיו למיחלים לחסדו', ועל ידי זה יזכה ביום הדין 'להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב', כי על אלו הדברים האדם נידון בראש השנה, כמו שאמרו חכמינו ז"ל. ועיקר הוא הבטחון.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' נא)

'נצור לשונך מרע' (תהלים לד,יד), דהנה איתא בספרים הקדושים שחס ושלום בעוון מז"ל נבראים משחיתים, והם צרת נפשו. וזה שאמר שלמה המלך עליו השלום 'שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו', שברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור. ויש לרמז זה במלת 'אות', שהוא אות ברית קדש, וגם אות הוא מלשון אותיות, והיינו דבור פה, כי הם תלויים בהדדי. זה שרמז הפסוק 'נצור לשונך מרע', דידוע ד'רע' נקרא מי שמוציא ז"ל חלילה, רחמנא ליצלן, כמו שמצינו בער ואונן. ועל ידי שמירת הלשון נצולין מזה. וזהו שכתוב 'נצור לשונך מרע'. ואפשר בזה לפרש מדרש הידוע בפרשת מצורע בעזרת ה' יתברך, האי רוכלא דהוי מחזר על הפתחים ומכריז 'מאן בעי למיזבן סמא דחיי' וכו', אמר ליה ר' ינאי 'תא סליק הכא'. אמר ליה 'לא אנת צריכית, ולא דכוותיך', אטרח עליה והוציא לו ספר תהלים, והראה לו הפסוק 'מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע' וכו'. 'סמא דחיי', רצה לומר להישמר עצמו שלא יחטא חס ושלום בחטא הנ"ל, וכלפי שאמרו חז"ל על עוון הנ"ל חייב מיתה, ושהוא שופך דמים. ואמרו חז"ל 'על דאטפת אטפוך', לכן קראו 'סמא דחיי'. ועל זה אמר ליה כנ"ל 'נצור לשונך מרע', כי הוא הסמא דחיי לעוון הנ"ל.
ויש לרמז עוד כי 'הפה' או 'פי' בגמטריה 'צדיק', רמז גדול יש כאן שמי ששומר פיו ולשונו נקרא 'צדיק יסוד עולם', שברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור, וכן 'מילה' בגמטריה 'פה' לרמז דבר הנ"ל, וכן 'יסוד' בגמטריה פ' והוא 'פה', ויסוד עם הכולל אותיות התיבה בגמטריה 'פה', לרמז להנ"ל ד'שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו'

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' נב)

'לדוד מזמור חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה' (תהלים קא,א). נראה לי לפרש בעזרת ה' יתברך על פי מה שראיתי בספר הקדוש 'קדושת יום טוב' בפרשת בשלח על הפסוק 'אז ישיר משה ובני ישראל' וכו' (אות ב) ודקדק שתיבת 'לאמר' מיותר, וגם קשה ברש"י ז"ל שם שכתב אז כשראה הנם עלה בליבו לומר שירה. וקשה, כיון שעלה בליבם מדוע לא אמרו תיכף ומיד דברי השירה לה'. וגם איתא במדרש על זה הפסוק הדא הוא דכתיב 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה'. (ואעתיק דבריו ז"ל מקצתו ולא כולו, עיין שם). וזה לשונו הקדוש: ונראה לי דהנה ישראל אז בעת שעלה על דעתם לומר שירה ותשבחה להקב"ה התחילו לחשוב בעצמם, מי אנכי שאזכה לומר שירה לפני מלך מלכי המלכים יתברך, ואיך יזכה איש בשר ודם עפר ואפר להזכיר ולשבח שמו הגדול ויתעלה, והאיך יעוז לעמוד ולפתוח פיו לדבר דברי השירה הזאת, על כן עלה על דעתם דבר חכמה, היינו לקבל עליהם בפיהם לומר שירה, וקבלו עליהם ואמרו הנני מוכן ומזומן להלל ולשבח ולפאר לשמו יתברך. ולאחר שקבלו עליהם במו פיהם, אם כן היו מצווים לקיים מצות עשה של 'מוצא שפתיך תשמור', ואצל קיום מצות תורה הקדושה לא יוכל לחשוב בדעתו ולמנוע מעשיית המצוה מחמת שאינו כדאי לזה, כי המצות לכל אחד ואחד נתנו, ולא יוכל למנוע מעשייתם. והיא שעמדה להם אשר על ידי זה היו מחויבים לפתוח פיהם ולשיר ולקיים המצוה של 'מוצא שפתיך תשמור'. וזהו שאמר הכתוב 'אז ישיר משה ובני ישראל' עלה בליבם לומר שירה, וכדי שלא יתרשלו מאמירת השירה בחשבם בדעתם שאינם כדאי וראוי לומר שירה לפני הבורא יתברך, על כן פצו פה ויאמרו 'לאמר אשירה לה' ', שיאמרו שמכינים המה לומר שירה וקבלו עליהם במו פיהם, וכיוון שכן מחויבים אנחנו מדין תורה הקדושה לומר שירה לקיים מצות 'מוצא שפתיך' כנ"ל, וזה שעמדה להם לומר שירה. וזהו שאמר המדרש הדא הוא דכתיב 'פיה פתחה בחכמה', שבני ישראל פתחו פיהם בחכמה לומר שירת הים, ומה הייתה חכמתם, 'ותורת חסד על לשונה', שקבלו עליהם במו פיהם לאמרו ולקיים תורת ה' שמצווים לקיים מצות 'מוצא שפתיך', ואף שזה היה רק חסד שלא היו מחויבים בדבר, אכן על ידי הקבלה בפיהם נעשה תורת ה' מצות הקב"ה שהיו מצווים לקיים מצות של קיום דבורם. וזהו 'ותורת חסד על לשונה', והבן. עד כאן לשונו.

ובזה אתי שפיר מאוד בעזרת ה' יתברך פסוק הנ"ל 'חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה', כי דוד המלך עליו השלום חשב גם כן כמחשבת דור דעה הנ"ל, והאיך יהין בנפשו לגשת לזמר לבורא יתברך. ועשה גם כן כאשר עשו הם ודבר במו פיו לומר שירה ושבחה לבורא יתברך, ועל ידי זה היה מחויב לשיר ולזמר לבורא יתברך. וזהו 'חסד ומשפט אשירה', כמו שכתב בספר הקדוש הנ"ל על 'תורת חסד', ומזה נעשה אחר כך משפט, שהיה מחויב בדבר, ועל כן 'לך ה' אזמרה', אוכל לזמר לך ה'. והבן.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' סט)

'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי. עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ' (תהלים קכא, א-ב), אפשר יש לומר בעזרת ה' יתברך על פי מה שאמרה הגמרא במסכת שבת פרק רבי עקיבא דף פ"ט: דרש רבא מאי דכתיב 'לכו נא ונוכחה' וכו', לעתיד לבא אמר להם הקב"ה לישראל וכו' אצל מי נלך אצל אברהם, שאמרת לו 'ידוע תדע', ולא בקש רחמים עלינו. אצל יצחק שברך את עשו 'והיה כאשר תריד', ולא בקש רחמים עלינו. אצל יעקב שאמרת לו 'אנכי ארד עמך מצרימה', ולא בקש רחמים. אצל מי נלך וכו', אמר להם הקב"ה הואיל ותליתם עצמכם בי, 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו' עיין שם. וזהו שכתוב 'אשא עיני אל ההרים', הם האבות הקדושים כידוע, אבל 'מאין יבא עזרי', כמאמר הגמרא הנ"ל, 'עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ', כנ"ל.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' עט)

'כי כל פה לך יודה וכו' וכל הלבבות יראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך'. יש לדקדק מה שאמר 'כל פה' בלשון יחיד, וכן כולם, ורק בלבבות ובכליות אמר לשון רבים. ויש לומר בפשטות, כי דיבר אל כל יחיד ויחיד, 'כי כל פה', רצה לומר, שכולו ולא חציו יתמלא מהשבח והודאה להבורא יתברך שמו, כמו שכתוב 'ימלא פי תהלתך', וכן כולם. אבל בלבבות, יש לו שני לבבות, כמו שכתב רש"י על 'וסעדו לבכם', וכמו שידוע מפי ספרים הקדושים. וכן כליות, על כורחך אמר בלשון רבים, כי כל האיברים כולם יתמלאו מנתינת שבח והודיה לבוראנו יתברך שמו

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' קב)

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך', אל תקרי 'בניך', אלא 'בוניך. אפשר יש לומר בעזרת ה' יתברך הכוונה שהתלמידי חכמים צריכים לעשות שלום ולהיות באחדות עם יושבי תבל, כי לא די לצדיקים מה שעושים מצות ומעשים טובים בעצמם ועוסקים בתורה, כי צריכים גם כן לזכות את הרבים ולהוציא הרבים ידי חובתם, ללמד להם דרך ה' ולהורות להם את הדרך ילכו בה את המעשה אשר יעשון ולעורר בליבם מחשבות קדושות לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה באהבה. וזה אי אפשר להיות רק אם יהיה שלום ושלווה ואחדות עם בני דורו כמובן. וזהו שאמרו 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', רצה לומר החיוב מוטל עליהם לעשות שלום, שנאמר 'וכל בניך למודי ה' ', הכוונה 'שכל בניך' (היינו כל ישראל) צריכים להיות למודי ה', וזה יהיה על ידי 'ורב שלום בניך', אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך', הכוונה ש'בניך' השני קאי על תלמידי חכמים שהם הבוניך, ועל ידי ש'רב שלום בניך', על ידי זה יהיו 'כל בניך למודי ה' ', כנ"ל.

(שם, הרב שלמה הלוי אונגר בשם אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד, עמו' קנב)


הרב חיים ידידיה אונגר הי"ד, בנו של הרב שמואל דוד אונגר ומרת מרים לאה אונגר הי"ד, למד תורה בהתמדה יום ולילה, בחריפות ובקיאות נפלאים, בקדושה ובטהרה. עוד בהיותו בן ארבע, הפסיק לשחק עם שאר הילידם והקדיש את עצמו ללימוד התורה והיה דבק בה' בכל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו. בגיל שבע התחיל לכתוב בחשאי חיבור בהלכה, חיבור באגדה ופיוטים לכל מועדי השנה ולשבתות.
במשך כשנה למד בישיבת הרב יוסף צבי דושינסקי בירושלים, שהעיד עליו כי לא ראה בחור כזה גדול בתורה וביראה. הרב חיים ידידיה היה תלמידו של אביו,  ממנו למד ללמוד את השולחן ערוך, ולחיות במסירות נפש כל סעיף בשולחן ערוך.

הוא התחתן עם בתו של הגאון הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד, מהכפר טשירטש.

בסביבות פסח תש"ב, נרצחו כחמישים נפשות מצאצאי הרב ליכטנשטיין. הרב חיים ידידיה הצליח לברוח לנייטרא ביחד עם חותנו, הרב ליכטנשטיין, שם הסתתרו בבית מדרשו של אביו, הרב שמואל דוד אונגר הי"ד. הרב ליכטנשטיין נתפס, גורש לאושוויץ ונהרג על קידוש השם בחול המועד סוכות תש"ה.

הרב חיים ידידיה העתיק חלק מחידושי סבו, ושלח אותם לאביו בשם 'אמירה נעימה' – ראשי תיבות 'רבנו יוסף משה הלוי אונגר'. חידושים אלו נצלו עם כתבי הקודש של אביו, על ידי אחיו הרב בן ציון יוסף הלוי אונגר הי"ד אב"ד פישטיאן. חידושים משמו יצאו לאור בספרי 'נאות דשא' (כגון בספר 'נאות דשא' על הש"ס, א, דף נא).
בנוסף חיבר כרכים רבים וגדולים של חידושי תורה, בהלכה ובאגדה, ובינהם חיבור שלם על מסכת נדרים ופירוש על הפרי מגדים. רוב חידושים אלו אבדו, ושרדו רק מספר דפים שכתב בגיל שש עשרה, ונצלו יחד עם כתבי אביו.
מכתבים שכתב לרבו, מוהר"ץ דושינסקי, הובאו באתר בית המכירות RARITY ובאתר בית המכירות KESHER.

בסוכות תש"ה (1944) היה הרב חיים ידידיה במחנה הריכוז סרד שם בנה סוכה, יחד עם האברך ר' גרשון משה שטרן הי"ד, על ידי הנחת סכך על גבי בור שחפרו.

בדרכו למחנה ההשמדה אושוויץ, אמר כי מצוות השעה היא לעשות חשבון נפש כפי שבן ישראל צריך לעשות לפני יציאת נשמתו, והתפלל ערבית במשך כשעתיים, ברוגע ובכוונה, כפי שהיה בהיותו רגיל להתפלל בימים טובים. בכ"ה בתשרי תש"ה, בהיותו בן עשרים ושמונה, נהרג באושוויץ על קידוש ה'.

בשואה נספו גם הוריו, הרב שמואל דוד (ט' באדר תש"ה) והרבנית מרים לאה (כ"ה בתשרי תש"ה), אחיו הרב בן ציון יוסף הלוי אונגר אב"ד פישטיאן (הוא נורה ונרצח בז' בתשרי תש"ה, לאחר שניסו להוציא ממנו היכן נמצא גיסו ר' מיכאל דוב ווייסמנדל, והובא לקבר ישראל בבית העלמין בסרד על ידי אחיו הרב חיים ידידיה הי"ד ועל ידי ר' גרשון משה שטרן, הנ"ל, גיסו של ר' מיכאל דוב. אשתו של הרב בן ציון יוסף, הרבנית פיגלא, וילדיהם סרח יהודית וקלמן משה, נספו בט"ו בתשרי תש"ה), אחותו מרת ברכה רחל ווייסמאנדל (וילדיה: יהודית בילא, מרגלית נחמה, יוסף יעקב, רבקה שולמית ואסתר הינדל. כ"ה בתשרי תש"ה), אחיו הבחור אברהם יהושע הלוי, אחיו הבחור ישראל אהרן הלוי (לא נודע יום מיתתם), אחיו הבחור יששכר מרדכי הלוי (י' בשבט תש"ה) ואחותו רבקה חנה (ט"ו בתשרי תש"ה). וכן גיסתו שרה (אשת אחיו הרב שלמה אונגר) וילדיה  אברהם יוסף, יהודית רבקה ותינוקת בת ימים אחדים שלא נודע שמה (כ"ה בתשרי תש"ה). הי"ד.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת ואתחנן ושבת נחמו

מתוך להבות אש חורבן המקדש ששלהבותיו אופפות שנות דור, ובשיאם בתקופת השואה האיומה בשנים ת"ש-תש"ה, עולות באור יקרות תורתם ונשמתם של גדולי תורה יראה וחסידות, שלעתים דברים אלו הם השם ושאר היחידים שנותרו מהם בעולם באשר כל משפחתם נספו על קדוש ה'. בשבת זו שבת ואתחנן נחמו, הארה מיוחדת להביא מתורתם.

מעלת ישראל הנצחית וזכייתם בקריאת שמע מדבקותם[1]

מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע? אמר ר' פינחס בר חמא, ממתן תורה זכו ישראל לקריאת שמע. כיצד את מוצא לא פתח הקב"ה בסיני תחילה אלא בדבר זה, אמר להם שמע ישראל אנכי ה' אלקיך, נענו כולם ואמרו ה' אלקינו ה' אחד, ומשה אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. דברים רבה ב' [ל"א] (כ"ב)

בדעת סופר לרב עקיבא סופר[2] זצ"ל כותב בפרשתנו וזלה"ק:

ונראה לי לפרש עפ"י מה שכתב הח"ס [החת"ם סופר] ז"ל הא דאנו אומרים בסוף שירה, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה י"ד ט') ובתורתך כתוב לאמור שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. דהכונה שאעפ"י שלעתיד לבוא יכירו וידעו כל הגוים מלכותו, כמאמר הנביא (צפניה ג' ט') אז אהפוך אל עמים שפה ברורה ויטו כולם שכם אחד לעבדו, בכל זאת ישארו בני ישראל עם הנבחר, ויהיו סגולה אוצר חביב מכל העמים, יען שהמה היו הראשונים אשר הכירו את הבורא וקבלו עליהם עול מלכותו, וזו הכוונה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, שכל האומות יקבלו עליהם עול מלכותו יתברך שמו, בכ"ז ובתורתך כתוב לאמור שמע ישראל ה' אלקינו, שה' ייחד גם אז את שמו ביחוד על ישראל. [ע"כ עפ"י החת"ם סופר].

ועפ"י זה נוכל לפרש המדרש לפנינו, מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע, [דהיינו] באיזה זכות זכו לזה שהקב"ה מיחד שמו עליהם, ויהיו תמיד סגולת הקב"ה ואוצר חביב נגד העמים, אף בעת שגם אומות העולם ידעו ויכירו שמו הגדול? על זה אמר 'ממתן תורה' יען שהמה קיבלו עליהם התורה בעת שאומות העולם מאנו לקבלה, בשביל זה זכו שיקרא עליהם תמיד שמו יתברך, והקב"ה אומר להם שמע ישראל אנכי ה' אלקיך דייקא, שהוא אלקי ישראל ביחוד יותר ממה שהוא אלקים על אומות העולם, ומשה אמר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' שלעולם ועד אף לעתיד לבוא יהיה כבוד מלכותו עלינו, ויזרח עלינו כבוד ה'. עכ"ל הדעת סופר זיע"א.

השארות משה רבינו בחו"ל שישמש צנור קדושה לישראל

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור.

תמונת הרב אריה צבי פרומר הי"ד

הרב אריה צבי פרומר הי"ד

במדרש דברים רבה (ב' ו') זלה"ק: מהו 'לאמור' אמר רבי עזריה לאמור לדורות שיהיו מתפללין בשעת הצרה…מבאר הרב צבי פרומר[3] זצ"ל הי"ד בספרו ארץ צבי בפרשתנו וזלה"ק:

יש לפרש דעיקר הכח שיש לנו בתפלה הוא רק באמצעות תפילת משה רבינו ע"ה, שהוא עשה לנו פתח ושביל בתפילה זו. דהנה בתפילה צריך לכוון את לבו כנגד בית קדשי הקדשים (ברכות כ"ח ע"ב) פירשנו בס"ד, דהיינו שיהיה משתוקק לבוא לבית קדשי הקדשים, וע"י רצונו ותשוקתו נחשב כאילו הנהו שם, כי במקום של הרצון והדעת של האדם – שם כל האדם…

והנה משה רבינו ע"ה שכל עיקר תפלתו היה בהשתוקקותו לבוא לארץ ישראל ולראות את בית המקדש, כמו שאמר: אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן (דברים ג' כ"ה). הנה אין לך תשוקה גדולה מזו. והנה הרבי רבי בונם מפשיסחא…פירש: הבוחר בשירי זמרה – שבוחר בשיריים של הזמרה, מה שנשארת זמרה בלב שאינו יכול להוציאה אל הפועל, ע"כ דבריו הקדושים.

ופירשנו (פרשת בשלח תרפ"ד ד"ה אז ישיר) לפי מה שכתב המהר"ל באר הגולה (באר ב') בהא דהרגו, אין נהרגין (מכות ה' ע"ב)[4] המחשבה שנעשית ויצאה לפועל נתבטלה ואינה עוד בעולם, ע"כ אינה יכולה להרע ולהשחית, מה שאין כן במחשבה שלא נתקיימה נשארת בתוקפה, ע"כ בהכרח שתחול או על ראש מי שמחשב עליו או חוזרת על ראש המחשב, כמו שכתוב (אסתר ט' כ"ה) ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו. והכי נמי מה שאדם משתוקק לזמר ואינו יכול להוציא אל הפועל נשארת ההשתוקקות הזאת קיימת, על כן ה' יתברך בוחר בזה ביותר.

והנה משה רבינו ע"ה השתוקק לבוא לארץ ישראל והתפלל בהשתוקקות הזאת, וכיוון שלא השיגה נשארה תשוקתו זאת לעולם. וכיוון שמשה רבינו ע"ה נשאר קבור בחו"ל ותשוקתו ותפלתו היו לבוא לארץ ישראל, נעשה מזה צנור ארוך מחו"ל מקום עמידת משה רבינו ע"ה עד ארץ ישראל וקדשי הקדשים שהיא תכלית תשוקתו, וע"כ הוא צנור ושביל לכל תפלות בני ישראל בחו"ל, שיתאחזו בתפלתו זו ויעברו ויגיעו לקדשי הקדשים. וזה שמור לדורות, שתפילה זו היתה פתח וצנור לדורות לכל התפילות.

ומה שאמר שיהיו מתפללין בשעת הצרה, היינו משום שכתב הסמ"ג דעיקר מצות התפילה הוא להתפלל בעת צרה על מה שצריך, וע"כ נקט המדרש חיוב תפילה דאורייתא, אבל לקושטא דמילתא הוא פתח לכל התפלות שצריכות לפלש ולעבור מחו"ל לארץ ישראל עד בית קדשי הקדשים, הכל הוא באמצעות משה רבינו ע"ה שהוא בחו"ל ומצודת תפלתו פרושה עד קדש הקדשים, והוא משמש צנור ארוך למעבר כל התפלות של כל ישראל בחו"ל, וזה פירוש ואתחנן – בתי"ו התפעל, שהוא נעשה צנור לתפלות. ע"כ הארץ צבי לרב צבי פרומר זצ"ל הי"ד.

אתה החילות – ראשית גילוי ה' למשה מתוך צרה

וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־ה' בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר. [ה' אלקים] אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גָּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה…(דברים ג' כ"ג-כ"ד)

מבאר האדמו"ר מקאליב הרב מנחם מנדל טאוב[5] זצ"ל בספרו קול מנחם עה"ת (ח"ו מהדורה ג' תשמ"א) וזלה"ק:

מה פירוש אתה החלות, למה התכוון משה רבינו במלים הללו? ואפשר לומר דהנה ידוע שהגילוי הראשון שהקב"ה נתגלה למשה רבינו ע"ה היה ע"י מראה הסנה, שהסנה בוער באש והסנה איננו אוכל, ושם אומר רש"י ז"ל: מתוך הסנה ולא מתוך אילן אחר, משום 'עמו אנכי בצרה' [עכ"ל רש"י] וא"כ הדבר הראשון שהראהו הקב"ה למשה רבינו ע"ה היה, שהקב"ה נמצא עם ישראל כל זמן שהם נתונים באיזו צרה כל שהיא ח"ו.

וזהו שאמר משה רבינו ע"ה: ה' אלקים אתה החילותהרי כל התחלת דבריך אתי היה זה שהודעתני שאתה נמצא עם ישראל בעת צרתם, 'עמו אנכי בצרה' ולמה כעת שאני נתון בצרה אתה לא נמצא אתי ולא עומד לימיני?

אי קבלת בקשת משה מסיבת גודל מעלת נבואתו

…אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גָּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה…אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה …וַיִּתְעַבֵּ֨ר ה' בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר ה' אֵלַי֙

תמונת הרב אהרן פרסבורגר הי"ד

הרב אהרן פרסבורגר הי"ד

רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה. (דברים ג' כ"ד – כ"ו)

איתא בחז"ל שמשה רבינו התפלל תקט"ו תפילות כמנין 'ואתחנ"ן' כדי להכנס לארץ ישראל, ואמר לו הקב"ה כבר נשבעתי שלא תכנס לארץ, ואמר משה אוכל להתיר את הנדר א

במבוא לספר שו"ת פאר אהרן לרב אהרן פרעסבורגר[6] זצ"ל הי"ד אסופת פנינים לתורה ממנו ומאחיו הרב מיכאל פרעסבורגר זצ"ל הי"ד שגם נתעלה במעלות קדושים באופל השואה, וכך מובא בספר הנ"ל וזלה"ק:

אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לשון לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ (במדבר ל' ג'), כמו בעל שמיפר לאשתו, ומשה נקרא 'בעלא דמטרוניתא', והשיבו הקב"ה שאינו יכול להפר שכן איתא בחז"ל [ספרי תחילת מטות], שכל הנביאים נתנבאו ב'כה אמר ה" ומשה רבינו ע"ה נתנבא ב'זה הדבר', דהיינו שדיבורי משה הם [כביכול] כדיבורי ה' יתברך בעצמו, ואן אדם יכול להפר נדרי עצמו.

וזה שאמר משה, אתה החילות, לשון 'לא יחל דברו' ואמר לו ה' אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד, למה, בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה, שכן אתה מתנבא בזה הדבר, דהיינו דשכינה מדברת מגרונו של משה, ואינו יכול להפר דיבורי עצמו. עכ"ל הספר פאר אהרן.

האור הטמון בחשך הענן והערפל

וַתִּקְרְב֥וּן וַתַּֽעַמְד֖וּן תַּ֣חַת הָהָ֑ר וְהָהָ֞ר בֹּעֵ֤ר בָּאֵשׁ֙ עַד־לֵ֣ב הַשָּׁמַ֔יִם חֹ֖שֶׁךְ עָנָ֥ן וַעֲרָפֶֽל (דברים ד' י"א)

מבאר הרב סיני יצחק הלוי אדלר זצ"ל בספרו דבר סיני רעיונות בפרשיות השבוע (בפרשתנו) וזלה"ק:

איך יתכן שבזמן בעירת האש הגדולה היה גם חושך? גם התיאורים השונים של החושך טעונים ביאור.

והנה על הפסוק (שמות כ' י"ח) וַיַּעֲמֹ֥ד הָעָ֖ם מֵרָחֹ֑ק וּמֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל־הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הָאֱלֹקים, מביא רש"י את דברי המכילתא שמשה נגש לפנים משלש מחיצות: חשך, ענן וערפל. מדברי המכילתא מובן שאין  כאן מצב אחד שמתואר בשלש מילים נרדפות, אלא מדובר בשלשה מקומות ושנים שמובדלים זה מזה ע"י מחיצות. לאור תיאור זה אנו מבינים שיתכן שתהיה אש גדולה ויחד עם זאת יהיה גם חושך [חלילה] כיוון שישנה מחיצה מול האש שמונעת את התפשטותו של האור לעבר החושך. ועדיין עלינו להבין מה הם שלשת האופנים של מניעת האור:

ונראה לומר שסוג אחד של חושך הוא מציאות כעין זו שהיתה במכת מצרים, אשר עליה נאמר 'בורא חושך'[7]. אין מדובר בחושך שהוא רק חוסר אור, אלא במציאות מיוחדת של חושך, ששום אור אינו יכול לחדור לתוכה.

האופן השני הוא ענן – שמשמש כמחיצה החוסמת את מעבר האור. גם כאן ישנו חושך מוחלט, אולם הסיבה היא הענן המסתיר את האור.

האופן השלישי הוא ערפל – שגם הוא מעין מחיצה, אולם מחיצה דקה אשר דרכה חודרות קרני האור. אמנם לא במלוא כוחן, אולם מי שנמצא מעבר לערפל או בתוכו יכול להבחין במידה מסוימת באור החודר אליו מעבר למחיצה זו.

ואולי ניתן לפרש ששלשה מצבים אלו רומזים למצבים אשר בני אדם יכולים להמצא בהם:

ישנו אדם אשר מקיים את המצוות קלה כבחמורה, אולם יחד עם זאת הוא חש שנמצא בחושך מוחלט, אין לו שום תחושה של קרבת אלקים ואור השכינה הוא ממנו והלאה. לפעמים תחושה זו מביאה את האדם למצב של יאוש, כי הוא שואל את עצמו: אם כן, למה זה אנכי?! במצב כזה אין האדם חש שמעבר לחושך נמצאת האש הגדולה.

לעומת זאת יתכן מצב שבו האדם נמצא בחשכה מוחלטת, אך בידיעה שישנו ענן המבדיל בינו לבין האש והוא אשר מונע ממנו ליהנות מזיו אורה. גם מצב כזה גורם לאדם לחשוב שאין לו תקוה, כי ענן כבד מבדיל בינו לבין הקב"ה, והוא אינו יודע כיצד לפרוץ את המחיצה הזו.

וקיים מצב נוסף בו האדם מוצא את עצמו סמוך לערפל, והוא כבר מבחין בקרני האור של השכינה אשר בוקעות לתוכו.

האדם חייב להיות מודע לקיומם של מצבים כאלו, ואל לא להתיאש! הוא חייב לדעת שבכל מצב שהוא נמצא בו, השכינה נמצאת בקרבתו, והוא מצדו חייב לעשות כל מאמץ כדי לפרוץ את החושך ואת המחיצה ולהתקרב אל השכינה, מי שחדור באמונה זו, בהכרח יבוא לידי יראת שמים. [כותב המלקט שזכה להכיר את בעל הדברים: קיים זה מה שכתב הא עצמו בזה, בבחינת 'הוא' – היה אומר! את מה שבחינת 'הוא' אישיותו – את זה אמר, ואכמ"ל…] על אמונה זו הוזהרנו במלוא החומרה ואותה אנו מצווים להנחיל לבנינו אחרינו, כי בנפשנו הדבר!

ישנם אירועים אשר יכולים להביא אותנו לתחושה שהקב"ה הוא מאיתנו והלאה. מצבים אלו נקראים 'הסתר פנים' גם במובן זה ישנן דרגות שונות. עלול להווצר מצב כמו שהיה בתקופת השואה [שהכותב היה חלק בתוכה, במעמקי החושך] שהיינו שרויים בחושך מוחלט, שעלול היה להביא את האדם למחשבה שעזב ה' את הארץ [ח"ו]. גם כאן באה התורה ומלמדת אותנו ומודיעה מראש, שעלול להיות מצב של חושך מוחשי, אשר בו עלולים חלילה לאבד את האמונה, אולם מצווים אנו לדעת שלאמיתו של דבר, גם אז ה' עמנו!

האש שירדה מן השמים לראש ההר אינה עוזבת אותנו גם בתוך החושך. גם כאשר חלילה מתהווה מצב כזה, מזהירה אותנו התורה באזהרות חמורות ביותר, שמחוייבים אנו לזכור את האש הגדולה הזאת, ללמוד את יראת ה' וללמד את האמונה הזאת לבנינו כל הימים אשר אנו חיים על האדמה. עכ"ל הרב סיני יצחק אדלר זצ"ל.

סיפור על גילוי אהבת ה' ע"י אהבת התורה

בפרשתנו המופלאה פרשת ואתחנן, מעמד הר סיני ועשר הדברות מובא בשנית בתורה, וכן מצות קריאת שמע שהינה מצות קבלת עול מלכות שמים, אשר בנפתולי שנות הגלות נשזרו ספורי-עדויות אמונה במקומות וזמנים שונים בעולם, וע"י יהודים מכל ה'מחנות' פעמים רבות מאוד כשהגיעה שעת המבחן, פשט היהודי בגדי גופו בכל גוון וצורה, ולבש מחלצות אור נשמתו האלקית החצובה מתחת לכסא הכבוד. אחד ממעניקי אור חמה בדורנו, היה האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם[8] זצוק"ל. בספר לפיד האש (ח"א עמ' ק"ב) המגולל תולדותיו מובא הספור דלהלן שהתרחש בתקופה שקדמה לחורבן הגדול בשואה, ממנו שואבים אהבת וכבוד תורה וספריה:

סיפר תלמידו הגרי"א זלמנוביץ שהתאכסן ימים רבים בצל קורתו: …פעם אחת בצהרי יום שבת קודש, שבת הגדול, שתקפתו עייפות נוראה עד כדי אפיסת הכוחות, מפני חוסר שינה ימים ולילות רבים, ונאלץ לשכב מעט כדי להחליף אונים, אעפי"כ ביקש ממני להושיט לו ספר מהן הארון. שאלתי: מה שם הספר? והשיב, כל ספר שתאחז ידך! והנה הזדמן לידי ספר אמרי יצחק פרי יצירתו של מחבר שחי באותה תקופה [לפני השואה] רבי יצחק מאיר הכהן שוורץ…מחבר זה היה קשור לבית צאנז וחביב על רבינו זי"ע. חשבתי להחזיר את הספר למקומו, מתוך הנחה שאינו מתכוון לחיבור כזה, אך הרבי עמד על כך שאתנהו לידו, ואמר שצריך לנהוג כבוד בחכמי התורה! והוסיף בהטעמה: שאפילו אם לא כיוון מחבר מסויים בכל דבריו לאמיתה של תורה, הרי מכיוון שברור כי בזמן הכתיבה היו כל שרעפיו בתורה הקדושה, והתייגע לחדש מה שחידש, שורת הדין מחייבת להתיחס אל ספרו ביראת כבוד

להרגיש יקרת הזמן – תוכחה 'בונה' מהחרבת שונאי ה'

וְיָ֣דַעְתָּ֔ כִּֽי־ה' אֱלֹקיךָ ה֣וּא הָֽאֱלֹקים הָאֵל֙ הַֽנֶּאֱמָ֔ן שֹׁמֵ֧ר הַבְּרִ֣ית וְהַחֶ֗סֶד לְאֹהֲבָ֛יו וּלְשֹׁמְרֵ֥י מצותו מִצְוֹתָ֖יו לְאֶ֥לֶף דּֽוֹר. וּמְשַׁלֵּ֧ם לְשֹׂנְאָ֛יו אֶל־פָּנָ֖יו לְהַאֲבִיד֑וֹ לֹ֤א יְאַחֵר֙ לְשֹׂ֣נְא֔וֹ אֶל־פָּנָ֖יו יְשַׁלֶּם־לֽוֹ. וְשָׁמַרְתָּ֨ אֶת־הַמִּצְוָ֜ה וְאֶת־הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לַעֲשׂוֹתָֽם. (דברים ז' ט'- י"א).

תמונת הרב ישראל יעקב ליובצ'אנסקי הי"ד

הרב ישראל יעקב ליובצ'אנסקי הי"ד

כותב הרב ישראל יעקב לובצנסקי[9] זצ"ל הי"ד (חתן ה'סבא מנובהרדוק' משגיח בישיבת ברנוביץ ישיבת הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד) בספר ליקוט מתורתו עקבי ישראל (הוצאת ישיבת אור אלחנן ירושלים תשנ"ח) וזלה"ק:

ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו – יסדה התורה הקדושה אף 'ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא' [חולין קמ"ב ע"א]…אבל לא משלמים לו ב'שוה כסף' ובכסף קניני הבלי העוה"ז, אלא שמשלמים לו עם החיים, חיים ממש, והתשלום הלזה הנהו חלק קטן וזעיר ובקע קטן מנשמת החיים שישנו…בעוה"ב הגדול החי לעולמים, והלא 'יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב' [אבות ד' י"ז].

כל רגע מן החיים בתשובה ובמעשים טובים אשר הוא חי הנהו חלק מהעולמות הנשגבים, ואם ביכולתו של בעל ההשגה לנצל את כל הרגע של החיים לעוד איזה פסיעה ודרגה להשגת שלימותה של הנפש, האם יש הצלחה גדולה למעלה זו?!…

החיים הנם שלשלת ארוכה ומהודקה בת אלפי ורבואות טבעות משונות, וכמה יקר הנהו החיים, ואם מישהו מזלזל בחייו, מזלזל בנשמתו ומזלזל בנצחיותו![10]

והנה אמרו חז"ל (בבא בתרא י"א) הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו מתברך באחת עשרה ברכות. לכאורה מאי אולמא האי מהאי, השני אינו נותן לו כלום כי אם פיוס דברים, אבל הראשון הלא נותן לו כסף ממש, ומוותר משלו ונותן לו, ולמה יגרע ערכו מהשני שאינו נותן לו כלום?

אלא שהוא נותן לו דבר היקר מכסף, הוא נותן לו זמן, הנהו מוותר מזמנו היקר לו, ושאי אפשר לקנותו בשום ממון שבעולם, בכדי לפייס את מי שאין לו, ואם יכול הוא לוותר על זמן היקר מכל הון, הרי הוא מרגיש את צער וצרת חברו באמת ומשתתף בצערו.

אמת הוא מי שלא מרגיש האדם ביקרת הזמן, ומזלזל הוא בו כמו שכל כלל האדם הנהו בזול וזלזול, אמנם לימוד המוסר הוא הוא המדריך המנוסה המורה ומייסרו להשתמש בחייו לפי מקומו ושעתו. 'לומד מוסר חי חי יקרא'!…עכ"ל הרב ישראל יעקב לובצנסקי  זצ"ל הי"ד.

כשיהיה צר סימן שזה לפני שער הגאול

תמונת הרב צבי ישראל רוטנברג הי"ד

הרב צבי ישראל רוטנברג הי"ד

בַּצַּ֣ר לְךָ֔ וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה בְּאַחֲרִית֙ הַיָּמִ֔ים וְשַׁבְתָּ֙ עַד־ה' אֱלֹקיךָ וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ (דברים ד' ל')

בספר אור מלא לרב ישראל צבי רוטנברג[11] אדמו"ר מקאסן הי"ד כתב בפרשתנו וזלה"ק:

י"ל [יש לפרש] בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה, היינו שיבוא עליך צרות רבות רעות וגדולות, וגדל הכאב מאוד, זה יהיה לך לסימן ותדע, באחרית הימים, שהם ימים אחרונים של הגלות ובמהרה בימינו בקרוב יביא תשועה לבני ישראל[12].

להפטרה שבת נחמו

מוסר לאנשים שיסירו גאוותם

כָּל־גֶּיא֙ יִנָּשֵׂ֔א וְכָל־הַ֥ר וְגִבְעָ֖ה יִשְׁפָּ֑לוּ וְהָיָ֤ה הֶֽעָקֹב֙ לְמִישׁ֔וֹר וְהָרְכָסִ֖ים לְבִקְעָֽה. וְנִגְלָ֖ה כְּב֣וֹד ה' וְרָא֤וּ כָל־בָּשָׂר֙ יַחְדָּ֔ו כִּ֛י פִּ֥י ה' דִּבֵּֽר. (ישעיהו מ' ד')

תמונת הרב עזריאל זליג נח קושלבסקי הי"ד

הרב עזריאל זליג נח קושלבסקי הי"ד

מבאר הרב עזריאל נח קושלבסקי[13] בספרו עין צופים (וילנא תרפ"ג):

הנה עם בני ישראל ילמדו את התורה להאנשים שנדמו בשפלות רוחם כבהמה בבקעה, כן רוחם יורדת למטה בהיותם שקועים בכל מיני תאוה, וע"י למוד התורה ינשאו במעלתם ברוח בני אדם העולה למעלה בקודש ולפרוש את עצמם מן תועבותיהם ושקוציהם. וכל הר וגבעה ישפלו, ר"ל [רוצה לומר] האנשים בעלי ההשכלה אשר יעלו ברוחם רוח גבוה, רוח גאווה וגאון לדרוש ולחקור במופלא ובמכוסה מן השכל האנושי ויכחישו חו"ש לא' [חס ושלום לאלקים] ממעל, וגם המה אעפ"י שבעלי השכלה המה, בכל זאת לא השיגו את תכליתם הטוב להם למטרה בחיים, וצריך ג"כ ללמדם איך להשפיל את עצמם שיכירו את ערכם האנושי מבלי לעבור גבולם לחקור בגדולות ובנפלאות, ויכנעו את עצמם מפני חכמת האמת, חכמת התורה. ואז כאשר כל סוגי בני אדם, הן השפלים והן בני העליה יחד כולם יכירו את שם ה' ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר, יבואו לידי הכרה אמיתית להבדיל בין חכמת התורה הקדושה ובין חכמות של חול, וידעו כי חכמת התורה מה' היא נצחיית בכבוד ה' ואין להתערב אתה חכמות חצוניות. עכ"ל העין צופים.
רעיית' הקב"ה את צאנו ישראל, כבעל העדר

כְּרֹעֶה֙ עֶדְר֣וֹ יִרְעֶ֔ה בִּזְרֹעוֹ֙ יְקַבֵּ֣ץ טְלָאִ֔ים וּבְחֵיק֖וֹ יִשָּׂ֑א עָל֖וֹת יְנַהֵֽל (ישעיהו מ' י"א)

הרב עזריאל נח קושלבסקי זצ"ל הי"ד כותב בספרו הנ"ל וזלה"ק:

רצה לומר הרועה אשר ירעה צאנם לא יכבידו עליו להטריח עבורם, והכל לטובת הצאן. לא כן הרועה צאן של אחרים בעד שכר פעולה, שיקווה רק טובת עצמו, לא ירחם על הצאן, ולזאת כשהוא מקבץ אותם, יקבץ אותם ע"י מקל ורצועה וכלבים באין חמלה, אבל הרועה צאן עצמו בִּזְרֹעוֹ֙ יְקַבֵּ֣ץ טְלָאִ֔ים וּבְחֵיק֖וֹ יִשָּׂ֑א לא ע"י הכאה במקל ורצועה. עָל֖וֹת יְנַהֵֽל רצה לומר ע"י שישא הטלאים הרכים והקטנים, תלכנה האמהות אחרי בניהם והכל ינהג בדרך חיבה, כן הקב"ה עם ישראל, כדאיתא (בראשית רבה פ"ו) ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות של ברזל ובקולרין למצרים, אמר הקב"ה, בני בכורי ואני מורידו בבזיון?! הריני מושך את בנו לפניו והוא יורד אחריו וכו', והוריד את השכינה עמו למצרים, כדכתיב (בראשית מ"ו ד') אנכי ארד עמך. עכ"ל הרב עזריאל נח קושלבסקי זצ"ל הי"ד[14].

צורת הדיבור של תורה על השולחן בברירות ובנעימות

וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ וְדִבַּרְתָּ֖ בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ (דברים ו' ז')

הרב דניאל מובשוביץ הי"ד

בספר כתבי הסבא ותלמידיו מקלם (תלמידיו ח"ב) כתבי רבי דניאל מובשוביץ[15] זצ"ל הי"ד כתב (עמ תר"ט-תר"י)

…באורחות חיים להרא"ש (אות מ"ג) קבע עיתים לתורה קודם אכילה ושכיבה ודברת בם על שולחנך והזהרת באנשי ביתך להדריכם עפ"י התורה בכל הדברים וכו'…

נראה שמפרש ענין קביעות עתים של חינוך ולימוד לבני ביתו ולאחרים, וכמו שנאמר ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך וכו'. אין הכוונה בביתך בבית הקנוי או השכור של עצים ואבנים, אך הכוונה בעיקר על חוג המשפחה… וכן בכאן 'ודברת בם על שולחנך' עיי"ש כל הפיסקה, ועל זה מובן בפשוט כי תחילת דינו של אדם 'קבעת [עיתים לתורה] כי בזה תלוי הכל, וכן ראיתי מהגדולים שדיברו תמיד בביתם על שולחנם באמונה ובטחון ובזריזות ובמנוחה ובאהבת תורה ומצוות, ולהסיר השטף והדיבור  מדרכי הבלי העולם הזה, ולנטוע אהבת עולם הבא.

וכן בחסד והטבה ואמת ונושא בעוע"ח [בעול עם חבירו] וכו' מעלת בר סמכא ובעל שכל חזק ולהיות לאיש חיל ושם לב על דרכים, הכל דברים הנודעים. אם מפרשת השבוע, מההפטרה, מחוה"ל [מחובות הלבבות] וש"ת [ושערי תשובה] לר"י [לרבינו יונה].

נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 0526514000  Ybarkai6@gmail.com


[1] הלימוד בגליון לקיים מצות בוראי יתברך. ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ז"ל. ורבקה ובנם משה יצחק ז"ל.
הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע (שלנגר) הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ז"ל, אשתו מרת סוסא פייגא בת ר' יעקב זאב ז"ל, אודים מוצלים מאש שלא זכו לזש"ק, שלום דוד הלוי ב"ר צבי גרנט ז"ל, נלב"ע כ' באייר תשפ"ה.
לרפואת הרב יעקב בן גלדיס כתון, מור בת נורית, רות שמחה בת לימוד, זלדה זיוה בת שרה, חנה ציפורה בת זלדה זיוה, דוד בן שולמית, בתושח"י.

[2] הרב עקיבא סופר הדעת סופר – בנו של רבי שמחה בונם סופרשבט סופר), נינו של החת"ם סופר זיע"א.(תרל"ח פרשבורג – ב' בכסלו תש"כ ירושלים). רוב לימודו אצל אביו השבט סופר בהם עשה חיל בהתמדתו וכושר חידושו בו התברך. משנת תרס"ב עד הסתלקות אביו בתרס"ז מסר השיעור בעיון בישיבה, והוא נתמנה תחת אביו הגדול. בשעה שנפטר אביו בתחילה סירב לשמש גם ברבנות בהיותו בורח מכל סוג של מחלוקת, ובבחירות שאמורות להתקיים יהיו כאלו המתנגדים, אולם לאחר שדובר שרק אם תהיה הסכמה מוחלטת ישב על כסא הרבנות, ואכן כך היה בהיותו בן עשרים ותשע עלה על כס הרבנות בפרשבורג בהיותו ה'רביעי במרכבה' החתם סופר בנו הכתב סופר נכדו השבט סופר. מבחירתו נחשב על ראשי מנהיגיה הרוחניים של הונגריה וסלובקיה, ואף מבוגרים ממנו כפפו עצמם אליו. בתקופתו עלתה ישיבת פרשבורג לאחת הישיבות הטובות והגדולות בעולם, הרב מסר ארבעה שיעורי עיון במשך השבוע, בשיטה שקיבל מאבותיו הגדולים.
בשלהי תרצ"ט ערב פרוץ מלחמת העולם השניה (י"ז באלול עש"ק כי תצא) נסע למקום שונה מרגילותו, והגיע ללוגנו שבשוייץ. כשהפצירו בו שלא יחזור לביתו בתחילה סירב בטענה הידועה של גדולי וצדיקי הדור, שאינו רוצה לנטוש צאן מרעיתו. בהתיעצות עם דודו הגדול הרב שמעון מערלוי זצ"ל הי"ד, קיבל הנחיה להשאר בשוויץ עד שושן פורים ולאחר מכן לנסות לעלות לארץ ישראל. כשקיבל שלשה אישורי עליה לארץ ישראל רצה למסרם לשלשה רבנים שיצאו מהונגריה והם: רבי יהושע מגאלנטא הי"ד, הרב מנייטרא [שמואל דוד הלוי אונגר] זצ"ל והרב מטירינויא  אך הם סירבו כי לא רצו לנטוש את עדתם. לפני שיצא משוויץ פקד על בניו שיכתבו מכתב תודה לשלטונות שוייץ שאישרו לו לשהות במדינתם.
משהגיע לירושלים בשנת ת"ש קיבלו פניו אלפי בני ירושלים.  והוא קרא להם בפנים צוהלות לאחר שהפך את כיסי מעילו וניערם לים אמר: הנני זורק לים את כל העבר שלי בגולה, מעתה אני איש ירושלים ככל אנשי ירושלים. בחוץ לארץ עבדתי עבור אנשי ארץ ישראל כל השנים [היה נשיא כולל שומרי החומות בירושלים] וכעת זכיתי בעצמי לישב בפועל על אדמת הקודש. בעת היתה סכנת פלישת הצבא הגרמני לארץ ישראל ממצרים, קרא לרב יצחק צבי בערנפעלד רבה של קהילת חת"ם סופר בני ברק סגר הדלת בעדו וביקש ממנו להגיד פרשת הקטורת שבע פעמים, בלי שום כוונה רק פירוש המילות, פניו היו בוערות כאש ואמר לאט לאט. כאשר סיימו אמר תפלה קצרה ואח"כ בצהלה על פניו אמר: הקב"ה יעזור [תרגום מאידיש]. מן הענין לספר כי תפלות נוספות שנשפכו כמים באותה תקופה קשה מתוארת תפלה מיוחדת בספר נר המערבי תולדות אור החיים הקדוש (בני ברק תשע"ג) של  ר' שלומק'ה מזוועהיל ורבי ישראל מהוסיאטין זכר צדיקים לברכה, בתפלה שערכו על קברו של אור החיים הקדוש ביום ההלולא ט"ו בתמוז תש"ב. (בפרק 'ציון המצוינת' עמ' שנ"ט-שס"ב). כשהגיעה שארית הפליטה מהשואה מקהילות הונגריה יסד עבורם את חוג חתם סופר בירושלים.  היה חבר מועצת גדולי התורה. בכ' בכסלו תש"כ תמה מסכת חייו בתקופה כה סוערת בתולדות ישראל.
נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תולדות ופרקי חיים של רבנים ומנהיגים נכדי החתם סופר, ירושלים תש"פ.

[3] הרב אריה צבי פרומר זצ״ל (תרמ"ד – כ"ז בניסן תש"ג). היה תלמיד וחסיד היה לאדמו״ר שר־התורה רבי אברהם מסוכאטשוב שבאזור ורשה, בעל אגלי טל (מספרי היסוד בהלכות שבת) ושו״ת אבני־נזר. עם הסתלקותו של האדמו״ר בתר"ע, , מינה ממלא־מקומו בעל ״שם משמואל״ את הרב־הגאון כראש ישיבת "בית אברהם" בסוכאטשוב, והוא דבק ברבותיו הגדולים עד יום אחרון. ממעיינם הזך והטהור של תורה וחסידות שתה, ועל־פי דרכם בנה טפחות־טפחות לדברי תורה וחסידות שלו — אותם כתב ואותם השמיע לשומעיו הנלהבים בימי שבת ומועד. כשחרבה העיר בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לוורשה, ואחר כך התמנה כרב בקוז'יגלוב, ושם ניהל ישיבה. השלטונות הפולניים גרשו אותו משם. בתרפ"ד, , בא לזאויירצ'ה, שבזגלמביה, אך השלטונות לא אשרו למנות אותו כרבה של העיר. משם עבר לכהן כרב בסוסנוביץ. בשלושת הרגלים היו רבים מחסידי סוכאטשוב בבנדין עולים אליו לרגל.
אחרי פטירתו של הרב מאיר שפירא בתרצ"ה, , ניהל זמן מה את ישיבת חכמי לובלין, עם הרב אריה לייב לנדא מקולביל הי"ד. בחורף תרצ"ה, ביקר בארץ ישראל עם האדמו"ר דוד בורנשטיין מסוכאטשוב הי"ד. בימי מלחמת העולם השניה היה בגטו ורשה, ושם הקים, עם הרב אברהם וינברג הי"ד, ישיבה שהתקיימה בבונקר ברחוב מילא 14, וגם השתתף בארגון שיעורים לבני הישיבות ולרבנים שהגיעו אל הגטו מן העיירות הסמוכות. בגטו עבד ב"שופ" לנעליים. נמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי, שלמעשה היו מחנות השמדה.
יחד עמו עלו בסערה השמיימה כל ילדיו: דב, אברהם, בנימין ומשה ובנותיו מילכה ומרים קיילה הי"ד.
נערך עפ"י אתר 'תורתך לא שכחתי' וויקפדיה.

תולדותיו נחרטו ע"י דוד אברהם מנדלבוים בתולדות רבנו בעל ארץ צבי בני ברק תשפ"ב.

[4] בעדים זוממים עסקינן. והגמרא שם מלמדת שדין 'הזמה' של 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו', הוא דוקא אם עדיין (בנפשות) לא בצעו את גזר הדין עפ"י עדות העדים הזוממים, אזי אם זממו להרוג עפ"י עדותם, בית הדין פסק אך עדיין לא בוצע – הדין הוא שהורגים את העדים הזוממים, אך אם פסק הדין יצא לפועל והרגו את הנדון, אם באו עדים והזימו אותם, לא הורגים את העדים הזוממים.

[5] האדמור מקאליב הרב מנחם מנדל טאוב זצ"ל (תרפ"ד-כ"ג בניסן תשע"ט). אביו הרב יהודה יחיאל היה האדמור החמישי בשושלת קאליב (עיירה בטרנסילוניה סמיכות להונגריה). בתקופת השואה גורש למחנה ההשמדה אושויץ שם עבר את שיא התופת בהיותו נתון בביתן הנסויים הרפואיים הנוראים של ה'רופא' השטני. (בד"כ גם בסיורים במחנה ההשמדה לא ניתן להכנס לשם). לאחר השואה הגיע לשבדיה שם התאחד עם אשתו ומשם לארה"ב. בתשכ"ג הקים את קרית קאליב בישראל בראשון לציון, עלה ארצה ובתשכ"ו קבע מושבו בה. במשך חייו עבר בארץ בכמה מקומות, ביניהם הקים מוסדות בבני ברק, ובאחרונה בירושלים בשכון חב"ד עד להסתלקותו.
כתוצאה מהענויים שעבר במחנה ההשמדה, לא יכל להביא תולדות לעולם. עם זאת השקיע כל חייו להקמת זכרון לקדושי השואה, והמפורסם שבהם הקמת מפעל 'בר בי רב דחד יומא' בו מתכנסים ללימוד ביום אחד אנשים העוסקים לפרנסתם במשך הזמן, התחיל משנת תשל"ב. כמו"כ יזם עריכת אנציקלופדיה 'שמע ישראל' לזכר השואה.
מפעל נוסף שלו אמירת שמע ישראל בכנוסים גדולים אותם קיים. זאת לאחר שבימי השואה כשבאחת מהפעמים הרבות בהן היה על סף מות כפשוטו התכונן לומר 'שמע ישראל' ואז אמר בתפלה-קבלה לקב"ה: אם ישאר בחיים ידאג שלא רק הוא יהודי אחד יאמר 'שמע ישראל' אלא ידאג ויעסוק שיהודים רבים ככל האפשר יאמרו בקול 'שמע ישראל'.
ספרים הנושאים את השם קול מנחם, על התורה, וכן שו"ת ביאורים לתהלים ועוד. ההקדמות הנפלאות מעטרות את ספריו הביאו לכך שהוציאו 'ספר ההקדמות' כספר בפני עצמו.

[6] הרב אהרן פרסבורגר (תרמ"ד – י"ח בתמוז תש"ד) אב"ד באניהאד הי"ד, מגדולי רבני הונגריה בדור שלפני השואה, נולד לאביו הגדול בעל "תפארת יוסף" אב"ד מטרסדורף. למד בצעירותו בישיבות רבי ישעיהו זילברשטיין מוויצן בעל מעשי למלך [הלכות בית הבחירה ומעשה המקדש לרמב"ם, יצאו מחדש בארבעה כרכים מפוארים], ושל הרב שמחה בונם סופר בעל השבט סופר בפרסבורג. מסופר כי בעל שבט סופר אמר עליו כי הוא פאר תלמידיו, ולא קם תלמיד כמותו.
נודע בחריפותו ובתפיסתו המהירה, והיה דרשן מוכשר ומנהיג. הוא ייצג את אזור מגוריו בכנסיה הגדולה בווינה בשנת תרפ"ג בשנת תרפ"ד מונה לרבה של באניהד, שימש ראש ישיבה שם ונתן לתלמידיו שיעורים חריפים ועמוקים, כל יום במשך כמה שעות בעניינים שונים. הוא התפרסם כפוסק משיב הלכה וכדיין היורד לעומקה של ההלכה, והיה לכתובת מרכזית לשאלות הלכתיות בענייני ציבור ולענייני הפרט. על עומס עבודתו כמשיב לשאלות בהלכה כתב "…שהקיפוני חבילי טרדין עד שכמעט לבלוע את רוקי אין לי פנאי לפי ערך בריאות גופי, כי הדיין [הרב אברהם פולק הי"ד] איננו לעת עתה פה עירנו, וכל השאלות באים אלי, ולא יאומן כמה שאלות איסור והיתר המה פה, ואף אם הוא בביתו ובאים חצי אלי וחצי אליו אזו גם כן מגיע על חלקי די והותר, מכל שכן עתה שכולם עלי ועל צווארי".
כתבי תשובותיו הרבות אבדו בשואה, ורק מיעוטם קובצו ויצאו לאור בספר "פאר אהרן" (תשס"ג). נותרו לפליטה גם חלק מחידושיו לש"ס ומדרשותיו, הספר יצא לאור ע"י מכון ירושלים. במבוא מובאים דברי תורה גם מאחיו הרב מיכאל פרסבוגר הי"ד.
בין הסכמותיו נמצאת הסכמתו לספר "אמונת אומן " כתב: "אמנם אהובי ידידי נ"י מאד תמהתי עליך הלא אנשים אחים אנחנו ואתה מכיר היטב את מעוט ערכי שלא זכיתי עוד להיות מן המסכימים…", והסכמתו לספר כתר תורה מאת רבי יהושע וייס הי"ד, שהדפסתו התחילה בתש"ג, אך הופסקה בשל המלחמה.
גיסו האדמו"ר ממטרסדורף רבי ישראל טויסיג מביא תורות ממנו בסדרת ספריו בית ישראל [נערכו והורחבו ע"י בנו הרב בונם יואל טויסיג זצ"ל ונקרא בית ישראל השלם]. הרב אהרן הי"ד נספה בשואה עם רבים מבני קהילתו באושוויץ בי"ח בתמוז תש"ד. (נערך עפ"י אתר תורתך לא שכחתי.)

[7] בסידור הגר"א בנגלה ובנסתר לרבי נפתלי הירץ הלוי רבה של יפו, הביא בברכת יוצר אור בחלק 'ליקוטי הגר"א' וזלה"ק: החושך אינו העדר כמ"ש [כמו שאומרים] המינים, אלא הוא בריאה נפלאה… עיי"ש באריכות בדבריו.

[8]  הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג (ד' בשבט תרס"ה-ט' בתמוז תשנ"ד) נין ל'דברי חיים' מצאנז מצד אביו וצאצא של הבני יששכר מצד אמו. נשא בימי צעירותו ונולדו לו אחד עשר ילדים. בתקופת השואה שתה את כוס התרעלה עד תומה אשתו וכל אחד עשר ילדיו נספו על קידוש ה'. לאחר השואה עבר לארה"ב החל לשקם את שרידי השואה ולהקים מפעלי תורה. הקים ביתו מחדש עם הרבנית חיה נחמה בתו של הרב שמואל דוד אונגר זצ"ל, ונולדו להם שבעה ילדים. בשנת תשט"ו ביקר לראשונה בארץ ישראל והניח אבן פינה לקרית צאנז בנתניה, בשנת תש"ך עלה לארץ התיישב בקריה אותה יסד. הקים מפעלי תורה וחסד רבים, ביניהם מפעל הש"ס, בית חולים לאנידו. בשנת תשל"ב שב לארה"ב עד לפטירתו. תולדות חייו המיוחדים כתובים בשני כרכי לפיד האש. כתבי תורתו נמצאים בכעשרים כרכי שפע חיים, וכן שו"ת דברי יציב (ז"כ) ועוד.

[9] הרב ישראל יעקב לובצנסקי זצ"ל הי"ד מגדולי תלמידיו של הסבא מנובהרדוק  (הרב יוסף יוזל הורביץ זצ"ל), לימים נעשה חתנו. אביו שימש ברבנות בברנוביץ. תלמידי ה'סבא' מספרים שכאשר התחיל רבי ישראל לעבוד על מדותיו ולבטל את מדת הכבוד, עשה זאת בקצוניות ובאכזריות עד שכל רואיו אמרו שאדם זה יהיה אומלל כל ימי חייו, אך המציאות טפחה על פניהם כי הצליח להתגדל עד אין שעור בבחינת 'ואני בתומי אלך'. רעייתו ספרה כי בלילות החורף הארוכים של ליל שבת קודש היה ישן כשעתיים, ומחצות עד שבע בבוקר היה לומד בהתלהבות גפ"ת וזהר ותנא דבי אליהו, בשחר היה טובל לפני התפלה, את הספרים מהם למד, הטמין בתוככי הסטנדר.
כשרבי ישראל התמנה לרב בקהילת ניי-ברנוביץ,  סיפר לימים, כי כאשר עמד לדרוש דרשתו הראשונה, היה זה לאחר תפלת מנחה ובאמצעה עלה בדעתו רעיון נהדר 'כפתור ופרח' אולם מכיוון שהיתה 'קבלה' בנובהרדוק שהרהורי תורה העולים בשעת התפלה, צריך להפקיר, וכן עשה. (מהספר המאורות הגדולים לרב זייציק זצ"ל).
בין אמרותיו אחת מהן היתה: החושב ושואף שע"י השתלמותו התורנית יגיע לידי הישגים גשמיים, למי הוא דומה? לאותו איש המוצא איזו גלוסקא טובה מונחת למעלה באחד המדפים של ארונו, ובכדי לעלות אליה ולקחתה, הרי הוא לוקח גמרות ומניח אותן אחת על גבי חברתה כעין סולם, ועולה ומטפס בכדי להוריד את הגלוסקא. (מהספר הנ"ל).
בשנת תש"א בהיותו בגטו למד משניות בע"פ. אמר אפשר יגלוהו למקום שלא יהיו לו ספרים, אז לומד בע"פ ויזכה לעוה"ב. בתקופה קשה ומחרידה זו היו פניו קורנות ומאירות משמחה, הוא עודד את האנשים וזרזם ללמוד 'שערי תשובה', הרב אפרים אושרי שאלו למעשהו זה של השמחה, ובמצבם העגום, לשמחה, מה זו עושה? ענה לו הרב: שמטבעו הוא פחדן גדול, אבל האם בשל כך צריכים אחרים לסבול מפחדנותו?!  בט' במרחשון תש"ב הוצא להריגה ב'פורט התשיעי' עם אשתו ועוד עשרת אלפים יהודים הי"ד. (הדברים הובאו מהספר עקבי ישראל בהוצאת ישיבת אור אלחנן ירושלים.)

[10] מה נפלא להביא דבריו המרטיטים של הרב נח וינברג זצ"ל בספרו מ"ח קניני התורה (דרך א' בתלמוד – היה מודע לכל רגע).  משל שמביא בתחילת דבריו: אתה יושב באוטובוס, לידך יושב בחור צעיר ומשליך החוצה מטבעות של שקל. אתה נדהם, הבנאדם השתגע! כל חמש דקות עוד שקל קופץ החוצה. סביר להניח שמעולם לא ראית דבר כזה, אבל אין ספק שראית אנשים זורקים את הזמן שלהם דרך החלון…
וממשיך ב'ציור': האוטובוס מגיע לתחנה המרכזית, הבחור ההוא מסתכל בארנקו הריק ופונה אליך: 'סליחה, נגמר לי הכסף, אתה יכול להלוות לי כמה שקלים'? בטוח שלא תתן לו אפילו אגורה אחת, אם הוא אינו יודע להעריך כסף, אז למה שתתן לו?
כולנו יודעים ש'זמן שוה כסף' אם אנחנו לא יודעים ערך הזמן, אז למה לנו מאה ועשרים שנות חיים?!
מה יותר חשוב, חמש דקות או שקל?  זמן, כי זמן שווה חיים…עיי"ש בדברים המפליגים בספר נפלא זה. כידוע ספורים על גדולי ישראל מ'ש"ס בחמש דקות'.
לאסוף את הדקות הקטנות, כמו של המתנה לשליח צבור לפני תחילת ה'חזרה'. מכיר אני יהודי שסיים ספרים בעת המתנתו ל'חזרה' עפ"י הדרכה שקיבל מהרב משה צבי נריה זצ"ל, ודייק בהכוונתו: תכין ספר מראש לפני התפלה, לא לאחר שסיימת את התפלה בלחש תחפש ספר על הסטנדר הקרוב אליך…

[11] הרב ישראל צבי הלוי רוטנברג (חוהמ"ס תר"ן-נספה ג' בסיון תש"ד) נין ונכד לעטרת צבי מזידיטשוב. בתיאור תולדותיו בהקדמת הספר מתוארים מעשיו מאז עלה לכס הרבנות לאחר פטירת אביו בתר"פ. בין דבריו: בליל שבת קודש ישא מדברותיו על דרך החסידות, כדבש מתוקות, מלא יראת ה', וביומא דשבתא מסר לן אורייתא על דרך דרוש ורמז, והיה כמין חומר, ובסעודה שלישית עת רעוא דרעווין היה על דרך פרד"ס עמיקא וטמירא יורדים חדרי בטן…
היה יושב ומנגן שירות ותשבחות כנראה עפ"י דברי העטרת צבי (פרשת ויחי) כשהדינין מתגברים והעצבות גובר אז להמתיק הדינין…צריך להמשיך המתקה בקול שיר בנימי הכנור בי"ג מיכלין דרמי…ועד היום מעידין אנשים שהיו בשולחנותיו הקדושים שהזמירות והנגונים היו יוצאים מגדר אנושי ושהיה מזמר ומתפלל למעלה מגדר אנושי. וכל זאת למרות יסורים רבים שעבר בחייו בפטירת שתי נשיו וחלק מילדיו. לבסוף בשואה נספה, ודברי התורה בספר הם זכרו בעולם.
לא כתב בעצמו את דברי תורתו, אלא תלמידיו כתבום וכשנודע לו, התבונן בהם ונתן הסכמתו להם, אמנם הכתבים עברו (לאחר השואה) בקורתו של אחד מגדולי תלמידו הרב יואל צבי ראטה זצ"ל שלאחר המלחמה הגיע לברוקלין. שם הספר נקרא אור מלא ע"י המחבר עצמו הרב ישראל צבי זצ"ל והוא גימטריה של שמו ישראל צבי או"ר במילואו כלומר אל"ף וי"ו רי"ש.
בספר שנדפס לראשונה בברוקלין תשט"ז (מהדורה שלישית תשס"ח ממנה נערכו הדברים) שלשה חלקים, אור מלא של הרב ישראל צבי נחלק לשנים לתורה ולמועדים, החלק השלישי בני שלשים דרשות לשבת הגדול, שבת שובה, וימים נוראים, מאביו של המחבר הרב יוסף רוטנברג. במהדורה זו השלישית מובאות גם ההקדמות לשתי ההוצאות הראשונות, שבכל אחת מהן דברים המעוררים נפש היהודי. בדברי הסיום ההקדמה האחרונה כתב המו"ל משארי משפחתו של המחבר: אם רצוננו להיות מתלמידיו של רבנו צריכין להתרגל לקבל באהבה כל מה שעובר על האדם ולהתקרב ולהתדבק עצמנו יותר ויותר להקב"ה ולהתפלל אליו להוושע בכל משאלות לבנו לטובה ועי"ז יושפע שפע רב בכל העולמות וגם עלינו עדי נזכה להתגלות כבוד שמים וכבודו עלינו יזרח…

[12] כך מצינו במדרש שוחר טוב תהלים (כ' ד'): יענך ה' ביום צרה. משל לאב ובן שהיו מהלכין בדרך, ונתייגע הבן, ואמר לאב היכן היא המדינה, אמר לו בני סימן זה יהא בידך, אם ראית בית הקברות לפניך, הרי היא המדינה קרובה לך, כך אמר להם הקב"ה לישראל, אם ראיתם את הצרות שתכפו אתכם, באותה שעה אתם נגאלין, שנאמר יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב, אברהם ויצחק אין כתיב כאן, אלא יעקב, ולמה, אמר ר' שמעון בן לקיש משל לאשה עוברה שהיא מקשה לילד, ואומרים לה לית אנן יודעין מה נאמר לך, אלא מאן דעני לאמך בעידן קושייתה, הוא יעני יתך בעידן קשיותך, כך כתיב ביעקב (האל) [לאל] העונה אותי ביום צרתי (בראשית לה ג), אמר להם דוד לישראל מי שענה בעת צרתי הוא יענה אתכם, הוי יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב.

[13] הרב עזריאל קושלבסקי זצ"ל הי"ד, נולד בשנת תרכ"ז בפולין. התייתם מאביו בגיל צעיר וגדל ולמד בבית סבו, הרב אריה לייב זצ"ל. לאחר שלמד וספג תורה בלומז'ה ובשצו'צין, נשא לאשה את שרה גילדה  מחשובי בעיירתו. אשתו הצדקת אפשרה לו להשתלם ב'כולל קובנא' מספר שנים, שם הוסמך להוראה ע"י הרב צבי רבינוביץ זצ"ל בנו של רבי יצחק אלחנן אב"ד קובנא. לאחר ששב לעיירת מגוריו נתמנה לדיין ומו"צ, ואח"כ נמנה לרב ולאב"ד. במשך כארבעים שנה שימש כרועה לצאן מרעיתו, עד שנספה בשואה על קידוש ה' עם קהלתו בטרבלינקה בכ"ט בטבת תש"ג. ספר נוסף של המחבר לבוש עדנים על מסכת ע"ז, שהיה מוכן בדפוס, פירוש לתהלים וכתבי יד נוספים, עלו על המוקד.
הספר יצא לראשונה בווילנא תרפ"ג, ובמהדורה שניה בתשכ"ד (ממנה נערכו הדברים) ע"י בנו הרב יקותיאל עזריאלי (קושלבסקי), שהיה רב בזכרון יעקב במשך ששים שנה. הרב עלה ארצה עם קבוצה מישיבת סלבודקה ליסוד הישיבה בחברון (תרפ"ה), ובעת הפוגרום הנורא בשבת בשנת תרפ"ט, נצלו חייו בנס. נפטר בי"ג בטבת תשנ"ג.
עותק של הספר ממהדורת תשכ"ד, הגיע לידי בחסד ה' יתברך, מדוכן ספרים יד שניה ליד בית הכנסת מוסאיוף שכונת הבוכרים בירושלים לפני שנים רבות. בשנת תשפ"ב יצאה מהדורה חדשה ע"י נכדי המחבר, החידוש החשוב בנוסף להדפסה חדשה מאירת עינים, תוספת מראי מקומות, וכן ההפטרות בשלימותן, נדפס ספר שנחשב כאבוד מהמחבר ממעונות אריות הספדים שנאמרו לאחר מלחמת העולם הראשונה על גדולי ישראל ביניהם ר' חיים מבריסק, ר' דוד פרידמן מקראלין, וכן יהודים שנהרגו ע"י רשעי אומות העולם. ספר זה נדפס פעם יחידה בבילגוריא בשנת תרפ"ה, אך במהדורת תשכ"ד לא נדפס מכיון שלא ידעו על המצאותו של עותק ששרד.

[14] בשולי הדברים מן הענין להפנות לדברי דרשתו של הראי"ה זצ"ל בראש השנה תרצ"ד. בקיץ של שנת תרצ"ג עלה בגרמניה הצורר הארור ימ"ש לשלטון שכעבור שבע שנים העלה באש תופת את כל אירופה, ובתוכם נספו ששת המיליונים על קידוש ה'. באותו ר"ה נשא בארץ ישראל הראי"ה דרשת ר"ה בחורבת ר' יהודה החסיד. תוכן דרשתו, כפי המובא בספר מועדי הראי"ה אותו ערך מו"ר הרב משה צבי נריה זצ"ל במאמרי ר"ה בשם 'שופרות הגאולה'. עיקר הדברים: ישנם שלשה סוגי שופרות של גאולה, האחד מצוה מן המובחר – שופר של איל, הרמז עליה לארץ ישראל מתוך חיבת הקודש, חיבוב מעלת קדושתה של הארץ, היותה ארץ הנבואה בה ירושלים של מעלה מכוונת כנגד ירושלים של מטה. הסוג השני 'כל השופרות כשרים חוץ משל פרה' – הרמז כל עליה לארץ ישראל גם היא מתוך תמריץ שזו ארץ אבותינו, מלכינו וכל עברנו המפואר נובע ממנה, , נוכל לחנך ילדינו על יסודות שרשי האומה, פחות מעלה מהדרגה הראשונה, אך עדיין טובה היא ומברכים עליה, אך יש כאן פרץ הראי"ה בבכי יש סוג שלישי  שופר של בהמה טמאה – שונאי ישראל תוקעים באזני העם וקוראים ליהודים לנוס ממקום מושבם בגלות לארץ ישראל, ומי שלא שמע שני ה'קולות' הראשונים סופו שישמע בעל כרחו את הסוג השלישי הגרוע הפחות שבכולם, ועל 'שופר' זה אין מברכים…

ההקשר לדברי הרב עזריאל נח זצ"ל שהרועה רוצה לאסוף צאנו בצורה רכה ואוהבת, ולא בצורה קשה.

[15] הרב דניאל מובשוביץ הי"ד, נולד בשנת תר"מ  לאביו רבי משה גרשון מובשביץ בעיירה סידרא שבפולין (ויש מי שכתב שנולד בדובראווע). למד אצל רבי נתן צבי פינקל, ה'סבא' מסלבודקה, שם למד בחברותא עם חברו הרב אהרן קוטלר. הרב אברהם דוב כהנא שפירא אב"ד קובנה, בעל ה'דבר אברהם', אמר עליו כי "לא ידוע לי מקיום מופלג בכשרון בדומה לו בכל רחבי ליטא".
אח"כ למד ב'תלמוד תורה' בקלם שבאזור רייסן, אצל רבותיו המובהקים, הרב צבי הירש ברוידא והרב נחום זאב זיו. לאחר פטירת רבו רבי נחום זאב זיו, נשא את בתו חיה לאשה. אחותו של הרב דניאל מושוביץ, היתה אשתו של הרב ניסן עקשטיין הי"ד, אב"ד קוזניצא.
משנת תר"פ כיהן כ"מנהל התלמוד תורה" בקלם, בהיותו ראש הישיבה והמשגיח שם. לצדו כיהן תחילה רבי ראובן דב דסלר, ועם עזיבתו מונה רבי גרשון מיאדניק הי"ד, גיסו של הרב דניאל, לכהן כמנהל רוחני.
כשהוציאו את הרב דניאל מובשוביץ עם כל רבני התלמוד תורה ותלמידיה, ועם התושבים היהודים שנותרו בעיירה, מקלם למקום הרצחם בחצר גרוזשעווסקי, אמרו כולם ווידוי והרב גרשון החזיק בידו ספר תורה. לפני שמסרו נפשם לקדש שם שמים, נשא הרב דניאל נאום קצר בו לתלמידיו ואמר:
בפיוט על עשרה הרוגי מלכות שנאמר בתפילת מוסף של יום הכיפורים, נאמר: 'שרפי קודש צעקו במרה, זו תורה וזו שכרה וגו', ענתה בת קול משמים: אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו אשית הדומים, גזירה היא מלפני – קבלוה משעשעי דת יומיים'. הנה השאלה היא גדולה ועצומה: 'זו תורה וזו שכרה'?? ומה היא התשובה 'אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים'?? אלא שהעולם הגיע למצב שלא היתה לו זכות קיום והוא היה ראוי לכיליון מוחלט, ורק מאחר שהבטיח הקב"ה שלא יביא יותר מבול לשחת את הארץ, על כן נבחרו אלו העשרה הרוגי מלכות כדי שהם במותם על קידוש ה' יכפרו על העולם כולו, ואם שרפי מעלה יעכבו הגזירה לא יהיה מה שיכפר על העולם, ולא תהיה ברירה אחרת אלא להפוך שוב העולם למים…
בעדות אחד הניצולים נמסר כי בעוד שהיהודים נדחפו לבורות הירי, במכות ומהלומות, "שרו בהתלהבות ובדבקות עצומה עד שההד היה ביער מסביב בקול נורא, השיר ששרו היה: אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו (וההמשך ביידיש: טאטע איך לויב דיר, טאטע איך דאנק דיר, וויל איך בין א איד). וכן שרו אתה בחרתנו… אהבת… ורצית… מזמורי תהלים ואדון עולם… העמידום חיים בתוך הבור, ועם רובי מכוניות ירו עליהם עד שנפלו מתבוססים בדמיהם.
בקבר אחד נמצאים האב"ד, ר' קלמן ומשפחתו הי"ד, מהמנהלים של הישיבה הגדולה הת"ת דקלם רבי דניאל מאוושאוויץ ואשתו חיה הי"ד, וגיסו רבי גרשון מיאדניק ואשתו פריעדא וילדיהם הי"ד, וחמותם הרבנית פשעא זיעוו, והדודה הרבנית נחמה ליבא ברוידע – בתו של הסבא הי"ד. גם שאר רבני הת"ת הר"ר יצחק סקיר והרב ר' שלמע פיאנקע וילדיהם, והרבה מהבחורים שלמדו בישיבה. הי"ד".

נערך עפ"י אתר תורתך לא שכחתי.

בעניין עריכת סיום מסכת וסיום ספרים נוספים בתשעת הימים / הרב משה יהודה ליב אהרנרייך הי"ד

תמונת משה יהודה ליב עהרנרייך הי"ד

כבוד גיסי הגאון מורינו משה ליב עהרנרייך שליט"א [הי"ד] אבד"ק מאד כתב לי וזה לשונו:
שמעתי מכבוד קדושת אדוני אבי מורי ורבי עטרת ראשי זצלה"ה שמרן זקנינו הגאון הקדוש זי"ע [רבי אברהם יהודה הכהן, אב"ד ור"מ ברגסאז ואב"ד ה' מאד, בעל 'קול אריה'] פעם אחת ביומי דאב קודם הצום עשה סעודת סיום ואכלו בשר, ושאלו אותו על מה עשה סיום. השיב כי סיים את הספר הקדוש 'עשרה מאמרות' להרמ"ע מפאנו ז"ל. עד כאן דבריו הקדושים.
והנה ברמ"א אורח חיים סי' תקנ"א סעיף י"ד כתב 'ובסעודת מצוה, כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכתא וסעודת אירוסין, אוכלים בשר' כו', ומקור דבר זה דסיום מסכת הוא בשבת דף קי"ח ע"ב, דאמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתא עבדינא יומא טבא לרבנן. ומזה כתב הרמ"א ביורה דעה סוף סי' רמ"ו, שבסיום מסכת מצוה לשמוח ולעשות סעודה ונקראת 'סעודת מצוה'. וכן כתבו הש"ך וט"ז שם השם תשובת מהר"ם מינץ סי' ל"ז דהוי סעודת מצוה. וכן מבואר ביש"ש בסוף פרק מרובה באורך, יעויין שם. והנה המגן אברהם בסי' תקנ"א שם תמה דהא כתב בסעיף ב' דאסור לעשות סעודת אירוסין. יעויין שם. ושמעתי מפי קדושת מורי בעל 'לבושי מרדכי' זצלה"ה שמצא בשם הגר"א ז"ל דברמ"א היה כתוב אחר תיבות 'וסיום מסכתא' ר"ת 'וס"א' וטעו המדפיסים וכתבו 'וסעודת אירוסין', אולם הוא טעות, והוא ראשי תיבות 'וספרים אחרים', וכוונת הרמ"א דגם כשמסיים ספרים אחרים הוי סעודת מצוה ואוכלים בשר. עד כאן דבריו הקדושים. וגם ב'יהי רצון' שאומרים בסיום מסכת הנוסח 'כן תעזרני להתחיל מסכתות וספרים אחרים ולסיימם' כו', הרי דגם בסיום ספר עושין סעודת מצוה.
אך יש לומר ד'ספרים אחרים' הכוונה על המסכתות הקטנות, כמו מסכת כלה וסופרים כו', דהתוספות והרא"ש בכמה דוכתי קורין להו בשם 'ספרים חיצונים', כי כל הספרים הקדושים שהם חוץ מן התלמוד, כמו מסכתות קטנות ופסיקתא וזוהר, נקראים בשם 'ספרים חיצונים', היינו ספרים שהם חוץ מן התלמוד. ועיין במגן אברהם סי' תר"צ ס"ק כ"ב (ועיין בשו"ת חתם סופר חלק אורח חיים סוף סי' ל"ו וסי' ק"ג). אבל בשאר ספרים, אף אותן שנתחברו מגדולי הדורות, מאן ספין להכריע איזו היא כמו סיום מסכת.
אולם הך עובדא דמרן אדוני אבי זקני זללה"ה הוא מעשה רב, אבל לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול ויבנה במה לעצמו, ודי בזה.
שוב הראני בשו"ת פני מבין אורח חיים סי' ק"ג ובשו"ת פרי השדה חלק ב' סי' צ"ב מה שאמרו לעניין סיום משניות אי חשוב כמו סיום מסכת. עיין שם, ובמקום אחר כתבתי מזה בעזרת ה' יתברך ואין כאן מקומו. עד כאן לשונו.

(תולדות קול אריה, עמו' כו)

ב"ה, יום ד' לסדר שלח, בונה ירושלים ה' לפ"ק, ה' מאד יצ"ו.

שלמא רבא וחיי אריכא לאור נערב, כבוד קדושת אדמו"ר גאון ישראל וקדושו רכבו ופרשיו כקש"ת מוהר"ר מרדכי ליב ווינקלער, האב"ד דפהק"ק ה' מאד שליט"א, נרו יאיר כמנורה הטהורה, אשר אנו צריכים לאורה עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן, בעל מחבר ספר 'לבושי מרדכי'.

אחרי קידה והשתחויה מול כבוד קדושת הדרת גאונו וקדושו מרן שליט"א ארהיב בנפשי לגשת אל הקודש היות שלמדנו אצל כבוד קדושת רבינו דיני ברכת התורה, על כן אמרתי להציע איזה הערות מה שעלה ברעיוני בעזרת ה' יתברך.

הנה הגר"א ז"ל (סימן מ"ז) הקשה מפני מה אין מברכין על הרהור תורה, דהא מצוה קעביד, דכתיב 'והגית בו יומם ולילה', והגיון הוא בלב, כמו שכתוב 'והגיון לבי'.

וראיתי בספרו הנחמד שו"ת 'לבושי מרדכי' מהדורה קמא חלק אורח חיים (סימן ז') שתירץ על פי דברי הב"י באורח חיים (סימן תל"ז) דעל כן אין מברכין על ביטול חמץ, משום דאין מברכין על דברים שבלב, והדרת גאונו מרן נ"י האריך שם בזה. והנה תירוץ זה הוא גם בשו"ת 'קול אריה' לאדוני אבי זקני הגאון ז"ל (סימן ו'), אולם אדוני אבי זקני הקשה דעל כל פנים אמאי אין מברכין אם מבטל בשפתיו, ועקימת שפתיו הוי מעשה, וכתב אדוני אבי זקני ז"ל על פי דברי השטה מקובצת בבא מציעא בשם האור זרוע דלא שייך לומר 'עקימת שפתיו הוי מעשה', רק אם לא משכחת ענין הזה רק על ידי דיבור, אבל אם משכחת הדבר בלא עקימת שפתיו, ממילא לא הוי עקימת שפתיו מעשה, כדאמרינן בסנהדרין (ס"ה), שאני מגדף שישנו בלב, ועל כן אף אם מוציא הביטול בשפתיו לא הוי עקימת שפתיו ואינו מברך, כיון דמהני ביטול במחשבה, ועל מצוה שאין בו מעשה אין מברכין, כמו שכתב הרשב"א (תשובח י"ח) עד כאן דבריו הנעימים, עיין שם. ובחידושי הארכתי בזה.

ולפי זה קשה לי, דאם כן שוב איך מברכין ברכת התורה על לימוד התורה, כיון דמצות לימוד תורה יוצא בהרהור, וכמו שכתב הגר"א הנ"ל, וכן כתב אדוני אבי זקני ז"ל ב'קול אריה' שם (סימן י'), ואם כן שוב אין הדיבור הכרח, וליה עקימת שפתיו מעשה, ואם כן שוב הוי רק כמו ביטול חמץ דאין מברכין עליו כנ"ל. ובוודאי כבוד קדושת הדרת גאונו בעומק עיונו ימצא דבר לישב דעת קדושים שלא יהיו כסותרים דהדדי, וישמח לבי גם אני.

ומדי דברי בעניין זה עלה לפי עניות דעתי ליישב קושית הט"ז שם שהקשה דאין מברכין על כתיבת דברי תורה, הלא הכתיבה לא הוי רק הרהור, ועל הרהור אין מברכין. עיין שם.

ונראה לפי עניות דעתי דהנה אי כתיבה הוי כדיבור, בזה כבר נחלקו אבות העולם בתשובותיהם כנודע. ויש לומר על פי דעת השיטה מקובצת הנ"ל דיש ב' מיני דיבורים, על כן היכא דהדיבור הכרח ולא די במחשבה, בזה בוודאי אין הכתיבה חשוב כדיבור, אולם היכא דדי במחשבה ואין הדיבור הכרח בזה יש לומר דגם הכתיבה חשוב בכדיבור. ודו"ק בזה. ושפיר מיושב קושית הט"ז, דהא גבי לימוד תורה, דאין הדיבור הכרח כנ"ל, שוב גם הכתיבה חשוב כדיבור, ושפיר מברך עליו והבן. ויש לי להאריך בעניינים אלו ואין כאן מקום להאריך.

ומה שאמר שם רבינו שליט"א ב'לבושי מרדכי' לחלק בין 'והגית' ובין מצות עשה ד'ולמדתם' דלא יצא בהרהור, לא זכיתי להבין דבריו הקדושים, שמחלק העניין לשני דברים נפרדים. הלא המעיין בדברי הגר"א ז"ל יראה בפירוש שגם מצות עשה ד'ולמדתם' יוצא בהרהור, וכן מוכח מדברי אדוני אבי זקני הגאון ב'קול אריה' שם. וימחול כבוד הדרת גאון קדושתו להאיר עיני בזה.

ועל עתה באתי במה שהעיר הדרת גאונו רבינו שליט"א במה דפריך הש"ס ערכין (כ"א ע"א) הייכי דייר ביה במעילה קאי. והקשה הדרת גאון קדושתו דאם כן איך אמר רבא בנדרים (ט"ז) גבי הנאת סוכה דמצוה לא להנות נתנה, והלא איכא הנאת הגוף בהדי מצוה, דהא הדירה חשוב הנאה. עד כאן קושייתו.

והנה בשו"ת נודע ביהודה תניינא אורח חיים (סי' קל"ג) הקשה באמת כן רק בפשיטות דהא איכא גבי סוכה הנאת צל, ולא הביא ש"ס הנ"ל, עיין שם.

ולעניות דעתי יש לומר בזה דבאמת הנאה זו הוי דבר שאינו מתכוין ובהנאה פסיק רישיא מותר, כמו שכתב הר"ן בגיד הנשה מהא דמוכר סכות, וכמו שהקשה באמת הטורי אבן בראש השנה, עיין שם.

וראיתי בשו"ת מהרי"א חלק יורה דעה (סימן שכ"ו) שתירץ קושיית הטורי אבן דהלא קיימא לן יש מעילה בקונמות, ובמעילה עשה הכתוב שאין מתכוין כמתכוון, כמבואר בש"ס פסחים (ל"ג), עיין שם. ובמקום אחר הארכתי בזה בסייעתא דשמיא.

והנה באמת הקשו התוספות שם דאיך מעל בבית, הלא אין מעילה במחובר לקרקע, ונדחקו דצריך לומר דהסוגיא אתיא כרב דאמר תלשו ולבסוף חברו הוי תלוש, עיין שם. ואם כן יש לומר דרבא לא סבירא ליה הכי, ותלוש ולבסוף חברו לדידיה חשוב חיבור.

ולפי זה אתי שפיר ממה נפשך, דאי ליכא מעילה בקונמות, שוב הווא ליה דבר שאינו מתכוין, כי אינו מכוון להנאת סוכה (ובהנאה פסיק רישיא מותר, וכנ"ל), ואי יש מעילה בקונמות, אם כן הלא במעילה גופא אין מעילה במחובר כמובן. כן נראה לעניות דעתי.

הלא כה דברי עבדו ותלמידו השותה בצמא את דברי קדשו, חותם ומחוי קידה מול הדרת גאון קדושתו רבינו שליט"א, ומצפה לתשובתו הרמה.

הק' משה ליב עהרענרייך

(זכרון משה, בתוך ספר 'קב חיים')


הרב משה (יהודה) ליב עהרנרייך הי"ד, נולד בשנת תרס"ד (1904). אביו, הרב חיים צבי, רבה של ה' מאד (לצידו של בעל 'לבושי מרדכי' הרב מרדכי ליב וינקלר), ב"ר יעקב עהרנרייך ומרת הענדיל ריזל, בתו של הגאון הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ, בעל 'קול אריה'. אימו, מרת לאה, הייתה בתו של רבי נפתלי הכהן שוורץ, בעל 'בית נפתלי', אב"ד העדילא מאד.

הוא התחתן בשנת תרפ"ח עם מרת בילה בת הרב שמואל זלמן וינברגר, הרב יהושע אהרן צבי ויינברגר, אב"ד מארגרטין, בעל שו"ת מהריא"ץ, תלמידו של ה'חתם סופר'.

עוד מילדותו ניכר התבלט הרב משה ליב כעילוי, גאון, בעל כישרונות עצומים וזיכרון חזק. הוא היה תלמיד מובהק של הגאון הרב מרדכי ליב וינקלר בעל 'לבושי מרדכי', שהעיד עליו כי הוא 'האברך החריף ובקי עצום וכו' בנש"ק… ונכד להגאון הקדוש מאור הגולה בעלהמ"ח שו"ת 'קול אריה' זצ"ל'. הרב משה יהודה ליב הוסיף הגהות לספרו של רבו שו"ת 'לבושי מרדכי', ואביו מביא אותו בספריו 'קצה המטה' ו'שערי חיים'.

בגיל 14 הוא הוסמך להוראה על ידי רבו, ובנוסף הוסמך על ידי הרב שמואל ענגל מראדומישלא ועל ידי הגאון בעל 'יגל יעקב'. בהיותו כבן 15 כבר לימד ברבים שיעור עיון.

לאחר נישואיו גר במארגרטן ולמד שם בהתמדה, משנת תרפ"ט מסר שיעורים בישיבתו של חותנו בש"ס ובשלחן ערוך אורח חיים ויורה דעה, ועמד לימינו של חותנו כדומ"צ, בהוראה ובניהול הקהילה. הוא הגיה את 'קובץ מפרשי התורה' שיצא לאור בעריכת הרב צבי מושקוביץ, והוסיף שם הערות כמעט על כל דף.

בקונטרס 'זכרון למשה' שיצא לאור כנספח לספר שו"ת 'רב חיים' מאת אביו, הודפס מכתב ששלח הרב משה ליב לרב יוסף צבי דושינסקי רבה של העדה החרדית בירושלים. במכתב כותב הרב משה ליב דברי תורה מחידושיו, וממבקש מהרב דושינסקי שישלח לו הסמכה לדון ולהורות, כפי שהבטיח לו בעת פגישתם בחוסט.

בשנת תרצ"ד הוא הוציא לאור את ספר 'לבושי מרדכי' על מסכת נדרים. הוא הוציא לאור מאמרים בכתב העת התורניים: 'לקט שושנה', 'אור תורה', 'דגל התורה' ו'קבוצי בחורים'. רבנים רבים התכתבו אתו בדברי תורה, והוא נודע כבקי גדול בספרות השו"ת. מכתב שכתב בשנת ת"ש, לרב גבריאל יהודה אילוביץ, מופיע בספרו שו"ת 'גיא ינשא' סי' קצח, הערה רנא. מכתב נוסף ממנו הודפס ספר 'תולדות קול אריה' (קליינוורדיין ת"ש), סעי' לג.

בשנת תרצ"ז, מיד לאחר פטירת וקבורתו של אביו, נבחר הרב משה ליב למלא את מקומו כרבה של ה' מאד. תוך זמן קצר נפטרה רעייתו, והרב לא הספיק להגיע להלוויתה במארגרטן. לאחר השלושים עבר הרב, עם שתי בנותיו היתומות הקטנות שרה יוטא ועלקה, לגור בה' מאד. הרב משה ליב התחתן בשנית עם מרת פיגה, אלמנתו של הרב משה אדלר ובתו של הרב מאיר רוזנפלד.

הרב משה ליב נודע כפוסק חשוב בהונגריה. הוא סידר לדפוס את ספרו של אביו שו"ת 'קב חיים' חלק א, והוסיף לספר הערות ומפתחות. הספר הודפס בקליינווארדיין בשנת תש"ג, אך רוב העותקים היו עדיין בבית הדפוס ואבדו לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה. אחיו, הרב אליעזר עהרנרייך, הרב ממאד-ברוקלין, מצא עותק של הספר, והוציא אותו לאור במהדורה צילום, בניו יורק בשנת תשל"א. לספר נוספו קונטרס 'זכרון למשה' (הכולל מעט מכתבים וחידושים מאת הרב משה ליב) וקונטרס 'יקרא דחיים' (הכולל את הספדו של הרב שלמה זלמן עהרנרייך אב"ד שאמלו, דודו של הרב משה ליב, על האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש ועל אחיו רבי חיים צבי עהרנרייך).

כתבי יד רבים שכתב, ובהם שו"ת ועל סוגיות הש"ס, אבדו בשואה וחבל על דאבדין .
חידושים בכתב ידו של הרב משה ליב על התורה, שרדו, נמצאו באשפה לאחר השואה, על ידי אחיו, הרב אליעזר, שהתכוון להוציאם לאור.

בשנת תש"ד גורש הרב לאושוויץ עם בני משפחתו ורוב בני קהילתו. שם נספו אשתו, בנותיו ואימו ביום כ"ח באייר תש"ד. הרב נשלח למחנה הריכוז גוזן, שם הנאצים רצחו אותו בעינויים אכזריים ביום כ"ו בסיון תש"ד. על פי עדויות יהודים ששרדו את המחנה, הרב קיבל עליו דין שמים באהבה וקידוש את השם במותו. (בספר 'קהילות הונגריה' נכתב שהרב נספה באושוויץ).

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת דברים שבת חזון ועניני המקדש שיבב"א

חומש דברים  זמן קריאתו – ראשיתו מצער ואחריתו ישגה מאוד[1]

בשבת זו נחל קריאת חומש דברים, ובדרך מליצה נאמר: ראשיתו מצער ואחריתו ישגא מאוד[2]. ראשיתו בימי צער ואבלות על חורבן בית המקדש ששיאם בתשעה באב, ואחריתו סיום החומש והתורה כולה, בשמיני עצרת שמחת תורה שהוא מפסגות ימי השמחה של ישראל במועדי השנה. נעסוק בגליון זה מתורתם של קדושי ושרידי השואה, שהם ענפי האילן הגדוע אשר מלבנון הוא בית המקדש. ובכך נחיה תורתם ונשמתם החצובה משרשי עד ומשתרגת מכסא הכבוד.

ראשית דברינו יהיו בענין מעלתם של הצדיקים אשר מיתתם מכפרת על ישראל.

המצאות צדיקים בינינו מלמדת על קשרנו אליהם ואל ה' יתברך

הגמרא ירושלמי (יומא פ"א ה"א) אומרת: בני אהרן באחד בניסן מתו, ולמה הוא מזכיר מיתתן ביום הכפורים? ללמד שכשם שיום הכפורים מכפר על ישראל, כך

תמונת הרב אברהם יצחק בלוך הי"ד

הרב אברהם יצחק בלוך הי"ד

מיתת צדיקים מכפרת על ישראל. עכ"ל הגמרא.

מבאר הרב אברהם יצחק בלוך[3] זצ"ל הי"ד בספר שעורי דעת (מאמר העוז והענוה, הספד על הסתלקות הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל רבה של ירושלים) וזלה"ק:

ענין הכפרה שיש במיתת הצדיקים יש להבין עפ"י מה דאיתא בחז"ל (מנחות ק"י ע"א) שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות (תהלים קל"ד א') אמר רב גידל אמר רב, זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן [ע"כ הגמרא] ובתוספות שם [ד"ה ומיכאל] כתבו, מדרשות חלוקין, יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים, ויש מי שאומר כבשים של אש…עכ"ל התוספות.

הגר"א (בסידור אשי ישראל פירוש יעלה ויבוא אבני אליהו ד"ה וירצה) הביא דב'מדרש הנעלם' [זהר נח] א"ר חייא הקרבה זו אינה כשאר הקרבות, אלא כאדם המקריב דורון לפני המלך [ע"כ דברי הגר"א] והקרבה זו היא שמכפרת על ישראל ככפרת יום הכפורים. [ע"כ עפ"י דברי הגר"א]

שפלות החומר ודכאות המחשבה ממלאים חלל עולמנו, יש אשר היאוש מתחיל לקנן בלב, מי יודע אם בדורנו אנו יש מי שעל ידו יתמלא התפקיד הגדול הזה המיוחד לצדיקים. מי  יודע אם ימצאו בתקופה זו בעולמנו החשוך והחסר, זוך והטוהר, כאלו בעלי מעשים בהירים הראויים להקרב לפני המלך, מלכו של עולם. ברם בראותנו את אלו הנפשות הטהורות נשמות הצדיקים המובאות לפני אדון כל, ואלו הנשמות הלא מתוכנו צמחו, בני דורנו הם, אם לצדיקים אלו היתה מציאות בתוכנו, אם כאלו קרני אור מזהירים בקעו ופילסו להם דרך בחשכת חיינו, בודאי שישנם עדיין בחביון נשמתנו אי אלו נימים קלים המקשרים אותנו אליהם, ועל ידם לאבינו שבשמים, וזהו הדורון שאנו מקריבים לפני המלך. עכ"ל הרב אברהם יצחק בלוך זצ"ל הי"ד.

בכיה היעילה היא על העתיד לא רק על העבר

וַתָּשֻׁ֥בוּ וַתִּבְכּ֖וּ לִפְנֵ֣י ה' וְלֹֽא־שָׁמַ֤ע ה' בְּקֹ֣לְכֶ֔ם וְלֹ֥א הֶאֱזִ֖ין אֲלֵיכֶֽם (דברים א' מ"ה)

תמונת רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד

בספר בסוד קדושים שביבי תורתו של אדמו"ר מסלונים רבי שלמה דוד יהושע[4] זצ"ל הי"ד הביאו בשמו:

ולמה לא שמע בקולם אחר שכבר בכו לפניו? כי היתה תשובתם רק על העבר, כדרך בכיה שהיא על מה שכבר אירע, אבל עיקר התשובה היא מכאן ולהבא.

מכח שתי הדברות הראשונות נזונים ישראל

תמונת הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד

הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד

ה' אֱלֹקי אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם (דברים א' י"א)

באשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי[5] זצ"ל הי"ד כתב בביאור פסוק זה וזלה"ק:

נ"ל לפרש על דרך שכתב הגאון מו"ה העשיל זצ"ל על הא דאיתא במדרש [ראה שמות רבה כ"ג ה']: כל מה שישראל אוכלים בעולם הזה, הוא בשביל אמונה. משום שהמפרשים מקשין למה לא משלם הקב"ה שכר מצוה בהאי עלמא, הא כתיב בתורה [דברים כ"ד ט"ו] ביומו תתן שכרו, גבי פועל, ועובר על 'לא תלין פעולת שכיר' [ויקרא י"ט י"ג] ?! ותרצו דקיימא לן בשוכר את הפועל ע"י שליח דאינו עובר משום 'בל תלין', והתורה ניתנה ע"י שליח זה משה רבינו ע"ה, משום הכי אינו עובר.  ואיתא במסכת מכות (כ"ג ע"ב) אנכי ולא יהיה לך, מפי הגבורה שמענו. וא"כ אתי שפיר שישראל אוכלים בעוה"ז הוא בשכר אמונה דלא ניתן ע"י שליח אלא הקב"ה בעצמו ומחוייב [כביכול] ליתן שכרו מיד ביומו. [ע"כ דברי רבינו העשיל].

ומעתה אפשר לומר דזה כונת הקרא 'ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים' דלכאורה יוקשה, אם יתרבו כל כך אלף פעמים מהיכן יזונו? ועל זה אמר 'ויברך אתכם כאשר דבר לכם' היינו בשביל אמונה – אנכי ולא יהיה לך, אשר דיבר בעצמו לכם. יצו ה' את הברכה באסמיכם כי מחויב לתת לכם, בשביל זה שכרכם בעולם הזה. עכ"ל הרב אפרים חיים באלאיטי זצ"ל הי"ד.

הדבקות בתלמידי חכמים מלמדת על דבקות בה'

בהפטרת השבוע שעל שמה נקראת השבת 'שבת חזון' אומר הנביא: (ישעיהו א' ד') עָזְב֣וּ אֶת־ה' נִֽאֲצ֛וּ אֶת־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר. מבאר הרב שמעון סופר[6]

תמונת הרב שמעון סופר הי"ד

הרב שמעון סופר הי"ד

זצ"ל הי"ד מקרקא נכד החת"ם סופר זי"ע בשיר מעון וזלה"ק:

כ' [כתיב] 'עזבו' משמע שלא חטאו רק היו מעשיהם כמצות אנשים מלומדה, ולא היה ליבם דבוק בה' לעשות המצוות לשמו, אבל במה ניכר דבר זה? כי הדבוק בה' בלבו אוהב התורה ואוהב לומדי התורה, ותמיד תהלתם בפיו, אבל אם מנאץ את התלמיד חכם ומבזה אותו, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (תלמוד תורה פ"ו הי"א.) עוון הוא לבזות את החכמים או לשנאותם. לא חרבה ירושלים עד שביזו בה ת"ח, שנאמר [דברי הימים—ב ל"ו ט"ז] והיו מלעיבים במלאכי אלקים ובוזים את דבריו ומתעתעין בנביאיו (שבת קי"ט ע"ב) כלומר בוזין מלמדי דבריו, וכן זה שאמרה תורה אם בחקותי תמאסו, מלמדי חוקותי תמאסו, כל המבזה את החכמים אין לו חלק לעוה"ב, והרי זה בכלל, כי דבר ה' בזה [במדבר ט"ו ל"א], עכ"ל הרמב"ם.

ואפילו אם אינו מנאץ אותו רק שאינו מדבק בו ומרחיק עצמו ממנו גם זה סימן שאינו דבוק בה' בלבו. וזה עזבו את ה', הגם שקיימו מצוותיו. במה נראה שעזבו את ה' יען נאצו את קדוש ישראל, היינו תלמיד חכם שהוא קדוש בישראל, וגם אם אינם מנאצים, נזורו אחור ממנו, ומצות עשה שבתורה הוא לדבק בת"ח ותלמידים כדכתיב (דברים י"א כ"ב וספרי שם) ולדבקה בו, וע"י זה, ואתם הדבקים בה' אלקיכם. עכ"ל הרב שמעון סופר בשיר מעון זצ"ל הי"ד.

נחמה ותוכחה בצדה

שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהלים קכ"ו א'). אין מראין לו לאדם (בחלום) אלא מהרהורי לבו (ברכות נ"ה ע"ב)

תמונת הרב אריה צבי פרומר הי"ד

הרב אריה צבי פרומר הי"ד

הרב חנוך לוי קרון זצ"ל [תלמיד האדמו"ר מסוכטשוב (אבני נזר) והרב צבי פרומר זצ"ל הי"ד] אמר עפ"י הגמרא הזו:

בציפיה לביאת המשיח יש לאנשים כוונות שונות: זה מצפה לעניני גשמיות, וזה לרוחניות. זה שאמר: היינו כחולמים – שכל אחד יוושע [במה] שהרהר בלבו.

(מובא בספר ארץ צבי עה"ת ומועדים לרב צבי פרומר[7] זצ"ל הי"ד מהדורת תשפ"א).

עניני המקדש בהלכה

חינוך המזבח לעתיד לבוא

הרב יחיאל אברהם בלנקמן[8] זצ"ל הי"ד כתב (מובא בספר אודים מאש ח"א עמ' ש"א)

בהא דכהנים אסורים לשתות יין בזמן הזה שמא יבנה בית המקדש. והעירו בתוספות (תענית י"ז ע"ב) הלא כולנו טמאי מתים דצריך הזאה שלישי ושביעי?! ותירצו דטומאה הותרה בצבור. וראיתי למרן הגה"ק (שליט"א) [זצ"ל] מגור [האמרי אמת בנו של השפת אמת] דהעיר בקובץ דרושים (חוברת ד' סימן ל"ו) עפ"י מה שהעולם אומרים בשם הרבי מקוצק ז"ל לתרץ הקושיה המפורסמת בנס חנוכה, שיהיה הותרה בצבור שמן טמא. [כונתו לשאלה מדוע היה צריך הקב"ה לעשות נס כדי שיוכלו להדליק את המנורה בשמן טהור, הרי טומאה הותרה בצבור?!] ותירץ דבחינוך שאני, דאסור לחנך בטומאה! וכן כתב בחכמת שלמה הנדפס בשו"ע הלכות חנוכה. [סימן תר"ע]. והנה כאן ד'יבנה המקדש' הוא בהתחלה, וחזינן דגם כה"ג [כהאי גוונא] טומאה הותרה בצבור, עכדה"ק [של האמרי אמת].

ולפע"ד נ"ל עפ"י דעת רש"י (סוכה מ"א) דביהמ"ק שאנו מצפים יבוא מן השמים בנוי ומשוכלל, יעו"ש, ומבואר בסוף מנחות [ק"י ע"א] לעולם זאת על ישראל[9] אמר רב גידל אמר רב זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, והביאו בתוספות [שני פירושים מהו הקרבן] נשמותיהן של צדיקים וי"א כבשים של אש [ע"כ מהתוספות] ואפשר לומר דבכה"ג [דבכהאי גונא] הוי מחונך, וא"צ [ואין צריך] כלל לחנך אח"כ. ועיין בידי משה על המדרש רבה (ויקרא י"ב) דהביא בשם האלשיך ז"ל דמזבח של מעלה נתחנך בנשמותיהן של צדיקים, יעויין שם, וא"כ כשיבנה בית המקדש לא יהיה צריך כלל מזבח של מעלה – חינוך, ושוב נימא טומאה הותרה בצבור ואתי שפיר.

ובזה אתי שפיר מאי דיש לעורר בהא דתירצו בתוספות דטומאה הותרה בצבור, הא קיימא לן (מנחות מ"ט ע"א) דאין מחנכין מזבח אלא בתמיד של שחר, וכן פסק הרמב"ם (עבודה תמידין ומוספין פ"א הי"ב). ומבואר בסוכה (מ"ב ע"א) דהשוחט תמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת, חייב חטאת. ודעת התוספות (שם ד"ה שאינו מבוקר) דאפילו נמצא תם יעויין שם.  והרי כל זמן דלא איבני בית המקדש לא נתבקרו כבשים, וא"כ  הרי א"א להקריב קודם ביקור, וא"כ אמאי אסורין מקודם לשתות יין?! – אלא על כרחך דבית המקדש לעתיד אין צריך חינוך, דנתחנך למעלה, כאמור. עכ"ל הרב יחיאל אברהם בלנקמן הי"ד.

והקול נשמע מיריחו – במה זכתה יריחו שנשמע שם הקול? 

הרב זלמן סורוצקין[10] זצ"ל בעהמ"ח אזנים לתורה בספר השו"ת שלו מאזנים למשפט מבאר (ח"ב סימן ג'):

[למדנו] בתמיד פרק ג' [משנה ח' דף ל' ע"ב בגמרא] שמיריחו היו שומעים את קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. והנה שם מנו חז"ל הרבה דברים שעשו בבית המקדש והקול היה נשמע מיריחו: שער הגדול שנפתח, קול מגריפה [אחד מכלי הנגינה במקדש[11]]  קול בן ארזה, קול החליל, קול גביני כרוז (עמדו הכהנים לוים וישראלים לעבודתכם) קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. ואף שמירושלים עד יריחו היו עשר פרסאות, כמבואר ביומא (ל"ט ע"ב), ועיין בתמיד שם בתוספות יום טוב. ובתפארת ישראל מסתפק אם היה בדרך נס או בדרך הטבע, ומחליט שזה היה בדרך הטבע, כי מה תועלת יש בכל הניסים הללו, ולא עביד קודש אבריך הוא ניסא בכדי.

ובפירוש הראב"ד שם (אחרי הגמרא עמ' 68) כתוב: ומורי החסיד ז"ל [אמר] דכל הנך דקתני שהיו נשמעין מיריחו מעשה נסים היו, ודוקא היו ביריחו נשמעים ולא בשאר צדדים, מפני שיריחו היתה כמו ירושלים מפני שהיא היתה תחילת כיבוש ארץ ישראל, וכמו דתרומת דגן צריך לתרום, כן נתרמה ארץ ישראל עצמה, ובשביל כך התרימה יהושע להיות קודש, לפיכך היא כמו ירושלים, והינו נשמעין בה כל הנך דקתני, כדי שירגישו בני אדם שביריחו  יש כמו כן קצת קדושה כמו בירושלים. ולפיכך באלה יותר מבשאר דברים, מפני שכל אלה הדברים קול שער וצלצל וגביני כרוז הם תחילת עבודות, המעמידים את הכהנים לעבודתם ולוים לדוכנם, וגם קטורת היא תחילת עבודת פנים…(וקולו של כהן גדול ביום הכפורים הוא מעשה נסים) כי לא היה בכח בשום אדם שישמעו קולו ביריחו, ע"כ דבריו הקדושים…[מובאים גם במלאכת שלמה לרבי שלמה עדני בפירושו לתמיד במשנתנו].

וראשית כל הנני בזה לתרץ קושיית התוספות ישנים, מה התה תועלת בנסים הללו? ולאמור, שלפע"ד היתה תועלת גדולה במה שהקולות האלה נשמעו ביריחו, ולא במקומות אחרים הסמוכים עשר פרסאות (כמו יריחו) לירושלים, ולא לחינם נעשו הניסים האלה ונשמעין הקולות האלה מירושלים עד יריחו. ולאו דוקא מפני קדושת יריחו, אלא מפני שאמרו בתענית (כ"ז ע"א) כ"ד משמרות של כהנים לויים וישראלים היו בארץ ישראל – הכהנים לעבודת המקדש, הלויים לשיר ולשמור על בית ה', הישראלים כדי שיעמדו על קרבנות הצבור, כי איך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד עליהם? (ונקראו 'אנשי מעמד') הגיע זמן משמר לעלות היו הכהנים והלוים כולם עולים לירושלים, כלומר לבית המקדש, אבל 'אנשי המעמד' היו מתחלקים לחצאין: חצי המשמר היה עולה מארץ ישראל לירושלים וחצי המשמר היה עולה ליריחו, כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבירושלים. הדבר מובן, שהכהנים היו מתפרנסים בירושלים משיירי המנחות ומבשר חטאות ושלמים השייך להם. הלויים – ממעשר שלהם שהיו לוקחים עמהם, אבל אנשי המעמד (הישראלים) בודאי היה בהם בעלי אומנות, בשעה שהם בטלין ממלאכתם אין להם מה לאכול. ולפיכך התקינו שיהיה חצי המשמר שלהם הולך לבית המקדש לעמוד ולהתפלל על הקרבנות שיתקבלו לרצון, וחצי השני עולה ליריחו כדי להכין מים ומזון לאחיהם שבירושלים.

ושם פירש רש"י כשהגיע זמן המשמר לעלות לירושלים בשבת (שלהם) מתחלקים אנשי המשמר, חציין הולכין לירושלים לעבודה, וחציין הולכין ליריחו הסמוכה לירושלים ומתקנין שם מים ומזון לאחיהם, וכך עושין כל הכ"ד משמרות, עכ"ל [רש"י בתענית].

[כעת כותב הרב זלמן סורוצקין] והנה אין שום ספק שכל אחד מאנשי המעמד היה רוצה לקיים מצות מעמדות בירושלים בבית המקדש, ולפיכך היו מתחלפים שאלה שהלכו בשבת שלהם ליריחו לספק מים ומזון, התחלפו עם אחיהם (שהלכו לירושלים) והיו עולים בשבת הבא לעבודה בבית המקדש, ואחיהם היו הולכים ליריחו וחוזר חלילה. וכן מפורש ברבינו חננאל בתענית, וממילא היו צריכם לקיים 'קשר טלפוני' בין ירושלים (או יותר נכון בית המקדש) ליריחו, שהרי גם ביריחו נמצאים חצי אנשי מעמד…שהרי גם הנמצאים ביריחו רוצים בכל ליבם להשתתף מרחוק ב'מעמד' של הקרבנות. לכן נעשו להם נסים הללו והיו שומעים כל ההתחלות העבודות השונות שבבית המקדש. ומששמעו קול פתיחת השער הגדול, ידעו להצטרף במחשבותיהם ובתפלותיהם אל עבודת המקדש, וכן קול גביני כרוז 'קומו כהנים לויים ישראלים לעבודת בית המקדש' והיו קמים ועושים עבודתם ותפלותיהם בשפתותיהם להכין את המים והמזון ולהביאם ירושלימה. וכן קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור, שהכהנים מקדשים ידיהם ורגליהם ומתחילים בעבודה בבית המקדש.

וראויים היו להיעשות להם הנסים הללו, שהרי דוד (שהוא ושמואל תקנו כ"ד משמרות הללו) פסק: 'חלק כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים' (שמואל-א' ל' כ"ד). והתחלת הקטורת היתה ניכרת לאנשי יריחו ע"י המגריפה (היינו התחלת עבודת פנים) שבכל אלה היו 'שותפים' המה ה'מחזיקים' ואחיהם ה'עובדים'. ורש"י כתב שבחרו ביריחו הסמוכה, ואולי אפשר לומר מפני שיש שם מעין מים ומזון לרוב. ואפשר עוד להוסיף גם טעמו של הראב"ד שמפני שיש בה קדושה קצת מקדושת ירושלים, לפיכך בחרו בה, שחצי המעמד המכין מים ומזון לאחיהם בירושלים יהיה לכל הפחות ביריחו שיש בה מעין קדושת ירושלים. יהי  רצון שיבנה בית המקדש בב"א, ונזכה לראות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם. עכ"ל הרב זלמן סורצקין זצ"ל בספרו מאזנים למשפט.

ביאור מסורה פעמיים ויברך

וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם (דברים א' י"א) וִיבָרֵ֣ךְ כָּל־בָּ֭שָׂר שֵׁ֥ם קָדְשׁ֗וֹ (תהלים קמ"ה כ"א)

מבאר רבי עקיבא סופר[12] זצ"ל, בעל דעת סופר (נין של החת"ם סופר זיע"א) עיין בעל הטורים. ונ"ל [ונראה לפרש] עפ"י מה שכבר הארכתי דהקב"ה בירך לאברהם אבינו ע"ה בהון ועושר, הגם שלא זה היה אצל אאע"ה תכלית ועיקר, אבל בהיות שאברהם אבינו היה מפרסם אמונת הקב"ה בין העמים, היה צריך להיות מבורך בכל דבר, כי חכמת המסכן בזויה (קהלת ט' ט"ז) ולא היו שומעין לדבריו, כי היו שואלין אותו, למה צדיק ורע לו, וידוע מה שפירש החת"ם סופר ז"ל במה שאמרו ז"ל (בראשית רבה מ"א ג') שחזר אברהם אבינו לשלם הקפותיו, הכוונה שקודם שבירכו ה', שאלו אותו 'למה הוא כאורח נטה ללון, ולמה הרע לו הקב"ה, וחשבו ע"י זה לומר ח"ו 'לית דין ולית דיין', אבל בחזרתו ממסעיו שהיה כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב, שילם לו הקפותיו, היינו התשובה שנשאר חייב להם מחמת שלא היה יכול לסתור את טענותיהם, ועתה השיב להם שהקב"ה צור תמים פעלו ואין עוול אצלו. הנה כן ישראל שתעודתם לפרסם האמונה כמאמר הנביא (ישעיהו מ"ג כ"א) עַם־זוּ֙ יָצַ֣רְתִּי לִ֔י תְּהִלָּתִ֖י יְסַפֵּֽרוּ, כמו כן צריכין להיות מבורכין בכל טוב כדי שתתפרסם האמונה ויתקדש שם שמים על ידם. וזה כוונת המסורה, וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם, על ידי כן וִיבָרֵ֣ךְ כָּל־בָּ֭שָׂר שֵׁ֥ם קָדְשׁ֗וֹ, שרבים יתדבקו בהם ע"י זה, ואתי שפיר. עכ"ל הדעת סופר זצ"ל.

לקראת תשעה באב יהפכהו ה' יתברך לששון ולשמחה

הצער על היהודים ה'טבעיים' שאבדו, והשמחה על פריחת צאצאיהם

בדורנו משמעותו של חורבן המקדש ופיזור ישראל בארבע כנפות תבל, בא לידי ביטוי מוחשי ביותר בתקופת השואה (אלול תרצ"ט-אייר תש"ה).

הרב שלום נח ברזובסקי[13] זצ"ל ה'נתיבות שלום' אדמו"ר מסלונים בקונטרס ההרוגה עליך, שעוסק בסוגיות אמוניות בענין השואה כותב בין דבריו (עמ' כ'-כ"ד):

…לא פחות ממה שיש לקונן על ארזי הלבנון אדירי התורה, ידוה הלב על 'בית רבנו שבבבל' על האוירה הקדושה וההווי היחיד במינו שנרקם במשך דורות…יהודים קדושים פשוטים  בתכלית, יהודים ברי לבב אשר כל ישותם אפפה אך אווירה רוחנית…אותם יהודים היו זוכים בענינים מיוחדים למדה של גדלות עילאית, אף כי הם עצמם לא חלו ולא הרגישו כלל בגדלות זו, יסוד גדלותם ננעץ בכך שהם היו טבעיים לחלוטין, ולא קינן בהם אף שמץ של מלאכותיות כל עניניהם הרוחניים היו טבעיים ללא שום כחל ופירכוס. כל הרגשותיהם באהבת ה', באהבת התורה ובאהבת ישראל היו טבעיות ממש, כאהבת אב לבניו שהיא טבועה בנפשו. אמונתם הצרופה היתה ספוגה בדמם כתכונה מתכונות הנפש, טבעית כליל[14]. ליבם היה מטבעו לב יהודי אמיתי…שמטבעו לב חם הוא וער לכל דבר טוב…

ומעלה מיוחדת בפני עצמה שהצטיינו בה, הלא היא התמימות. כי הנה ישנם שני סוגי תמימות, למן התמימות הפשוטה, בחינת תמימות-תתאה ועד לבחינת תמימות-עילאה, אשר האדם מגיע אליה רק אחרי שנפשו נזככה בכור מצרף וכבר התגברה על כל המחיצות של היצרים האפלים, שאז זוכה האדם לתמימות מושלמת. תמימים היו עם ה' אלקיהם ובתומם התהלכו לפניו כל ימיהם, וקדשו שם שמים בחייהם ובמותם, עת הגיעו לדרגה של שלימות במדת תמימות עילאה[15].

הרבה היה ללמוד מהם בחייהם, והרבה יש לספר אודותם אחר שעלו על המוקד ונתעלו בסוד קדושים. יהא זכרונם לברכה, וזכר נועם הליכותיהם יעורר לבבות מבקשי ה' ללכת בעקבותיהם…

ובהמשך באותו קונטרס (עמ' כ"ח) כותב על עדוד ופריחה מתוך החורבן וזלה"ק:

…ועפ"י האמור הרי המספר הנורא והאיום של ששה מיליון כולם קדושים שנעקדו על מזבח קדושת שמו, יש בו אולי להאיר קצת את התופעה  המופלאה של דורנו, שבעינינו אנו רואים גילויים כאלו, ששום בעל דמיון וחזיון לא העז להעלותם ברעיוננו לפני שנות דור. לפתע קם וצמח דור מופלא כל כך, דור של תורה ודקדוקי מצוה. אהלי התורה פורחים ולימוד התורה בהם הוא ברמה גבוהה ביותר, ויחד עם זה היכלי החסידות משגשגים במלא תפארתם, וכמו כן תנועת התשובה המופלאה והמדהימה שלא שמענו כעין זה בשום דור. והלא מאליה נשאלת השאלה: מי ילד לנו את כל אלה, מי הוא שבכוחו לטפח ולגדל דור שכזה. ובודאי שאין לכך כל הסבר טבעי, אלא שהקב"ה לבדו, אני ה' בכבודי ובעצמי, טיפח וריבה הדור הזה, ונתקיים בדור הזה 'לעושה נפלאות גדולות לבדו', כביכול הקב"ה לבדו הקים את הכל מחדש בהערותו רוח ממרום אשר תוצאותיה למעלה מכל כל אנושי ומכל חשבונות, וכל זה בזכות אותם קדושים, שאם כל מאורע רוחני יש בו מן הנצחיות ואינו הולך לטמיון, על אחת כמה וכמה העקידה הגדולה הזו, שכל אחד מהקדושים השאיר אחריו קדושה בעולם, ומגודל קדוש ה' של ששה מליוני קדושים אין לשער איך הבריאה נתרוממה ונתקדשה לאין ערוך…והולכים ומתרבים יהודים יקרים שומרי תורה ומצוות ובני תורה. וכל מי שרק רוצה לילך בדרכיהם, יש לו האפשרות לכך …עכ"ל הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל אדמו"ר מסלונים.

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב 052-6514000  Ybarkai6@gmail.com


[1] הלימוד בגליון לקיים מצות בוראי יתברך. ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת רבקה ז"ל, יום אזכרתה בי"ב מנחם אב ובנם יצחק משה ז"ל יום אזכרתו בי' במנחם אב.
הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע (שלנגר) הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ז"ל, אשתו מרת סוסא פייגא בת ר' יעקב זאב ז"ל, אודים מוצלים מאש שלא זכו לזש"ק, שלום דוד הלוי ב"ר צבי גרנט ז"ל, נלב"ע כ' באייר תשפ"ה.
לרפואת הרב יעקב בן גלדיס כתון, מור בת נורית, רות שמחה בת לימוד, זלדה זיוה בת שרה, חנה ציפורה בת זלדה זיוה בתושח"י.

[2] המליצה מבוססת על הכתוב (איוב ח' ז') וְהָיָ֣ה רֵאשִׁיתְךָ֣ מִצְעָ֑ר וְ֝אַחֲרִיתְךָ֗ יִשְׂגֶּ֥ה מְאֹֽד. ופירוש 'מצער' הוא מעט, ובלשון המצודת דוד: הטובה שהיה לך בראשית ימיך תחשב למעט כי הטובה שיהיה לך באחרית ימים יגדל מאד עד שלעולם תחשב למעט הטובה שהיה לך מאז, עכ"ל. אמנם כאן השתמשתי ברמיזה למילה של 'צער'.

[3] הרב אברהם יצחק בלוך (תר"ן – כ' בתמוז תש"א) גדל תחת אביו הגדול הרב יוסף יהודה לייב בישיבת טלז אותה הקים סבו הרב אליעזר גורדון זצ"ל. בהיותו צעיר לימים כבן שלשים, נתמנה לצד אביו בתפקיד ראש הישיבה. לאחר פטירת אביו בתר"ץ, נתמנה לראשות הישיבה וכן לרבה של טלז. אחיו הבכור הרב זלמן ששימש כמנהלה הרוחני של הישיבה ומו"צ בעיר, מיד לאחר הלויית אביהם הודיע על ויתורו לתפקיד רב העיר כדי שאחיו הצעיר הרב אברהם יצחק ששימש בראשות הישיבה, יכהן בתפקידו זה וכן ישמש כרבה של העיר (דבר שהיה מקובל באותה תקופה, שראש הישיבה הוא גם רב העיר).
מעמד מסירת השעורים היה רב רושם בו עמדו מאות תלמידים מסביבו כחצי גורן עגולה, הרב פתח ביסוד הדברים ואז התלקחה ריתחא דאורייתא, הרב שיתף את תלמידיו בסוגיה, התיחס לכל תלמיד והערותיו, ביניהם מהמבוגרים היו בקיאים בש"ס כולו!)
בשבת בזמן בין הערביים היה מזמין לביתו את בני השעורים הגבוהים, כששים בחורים ישבו לפניו ומזמרים זמירות של 'רעווא דרעווין' והתלמידים היו שואלים שאלות בעניני הפרשה, הרב הקשיב להם וכשסיימו השתררה דממה והרב החל לשאת דברים נעלים ומרוממים שלא נראו קשורים לשאלות שהועלו, אך במהלך השיחה קיבל כל אחד מענה לשאלתו, והארה למה שהיה זקוק לו. הכל פרח ושגשג עד שבאה רוח הסערה המחרידה ומחריבה לעולם – השואה.
בעש"ק פרשת קרח ב' בתמוז הגיעו המרצחים לבית הרב הוציאוהו עם כל משפחתו לרחבת השוק של טלז, שם רוכזו יהודי העיירה. הרב הסתובב בין אנשי קהלתו ועודדם לשוב בתשובה שלימה ולמסור נפשם על קדוש ה'. כל הקהל אמרו 'וידוי' מילה במילה וכמתואר עפ"י עדי ראיה: הפחד סר מלבות כולם כי נתרוממו לעולם אחר, גבוה מכל הסובב אותם. אף הגרמנים נשתתקו והביטו בהשתאות על גבורי הרוח, שוב נפגשו באמת הנצחית שבעם ה' וחזו ברוחו הכבירה ובנשמתם העליונה. בסופו של המעמד הנשים שולחו לביתם, והרב גם שוחרר אך רצה להשאר עם עדתו. שלשה שבועות הוחזקו בצריף ביער סמוך לטלז. ביום שלישי כ' בתמוז תש"א טרם צאתם לדרכם האחרונה, ביקש מבתו (לימים הרבנית חיה אוזבנד בארה"ב) שתקרא לפניו מהלכות קדוש ה' ברמב"ם. לאחר מכן הוצאו להריגה כולם, אשתו וילדיו נרצחו מאוחר יותר. אחיו הרב אליהו מאיר שהיגר לארה"ב המשיך להבעיר את אש הקודש של טלז במדינה זו. הרב מרדכי גיפטר זצ"ל היה אחד מגדולי תלמידיו.

[4] האדמו"ר הרב שלמה דוד יהושע המכונה בסלונים מוהרשד"י. נולד בשנת תער"ב, היה בנו יחידו של ה'בית אברהם'. דור רביעי בן אחר בן בשושלת של מייסד חסידות סלונים 'יסוד העבודה'. בעל מח חריף ומעמיק יחד עם רגש לוהט וסוער, התקיפות וההכנעה השתלבו בנפשו כאחת. לאחר הסתלקות אביו בתרצ"ג הכתירוהו כאדמו"ר, בין גדולי החסידות הרב משה קליערס שהיה רבה של טבריה. קיבל על עצמו נהול הישיבה 'תורת חסד' בברנוביץ (אותה תקופה שימש בקודש הרב אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד, היו קשורים ביניהם) וכן ניהול כולל 'רייסין' בארץ ישראל. בעת הפרעות בארץ ישראל (תרצ"ו-תרצ"ט) ויהודים רבים נרצחו ע"י הפורעים הערביים, היו ביניהם מחסידי סלונים, והרוח היתה שפופה, הוא ניצב עודד והפיח תקוה.
אותן שנים עולה המפלצת הנאצית בגרמניה, ועם פרוץ מלחמת העולם  גם  בתקופות הקשות הפיח בחסידיו רוח חיים, ובפורים ת"ש אמר כי 'בן המלך שהוא בעצם חלק מאביו, אינו משתנה במהותו בכל מצב, וכל כמה שישפילוהו ויבזוהו, צריך תמיד לזכור שהוא  בן מלך!' גם לאחר הירצחם של אשתו עם בתו היחידה ואמו, לא נפל ברוחו התחזק בה' וחיזק הסובבים אותו. כאשר גברו ועלו השלהבות ניסו לשכנעו חסידיו מארץ ישראל שיעלה אליהם, ולאחר שהחליט בהסוסים רבים להיענות לבקשתם, כשנודע הדבר לחסידיו בברנוביץ געו בבכיה גדולה, שדמעותיהם שימשו כסכר ליציאתו ועזיבתו צאן מרעיתו, איתם הובל להריגה בו' מרחשון תש"ד. במכתבו האחרון בפרוס חג הפסח ת"ש כתב: אם כי אתנו מה לומר ולדבר אין כמובן, והמשכיל בעת ההיא ידום כמו וידום אהרן, אבל לא ידום המזכירים את ה', אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו עד ישים את ירושלים תהלה בארץ…עכלה"ק.
בספר בסוד קדושים (עמ' שע"ח) כותב: כי לימים סיפר הרה"ח ר' יעקב לכוביצקי ז"ל ששהה במחיצת רבינו במחנה עד יומו האחרון ממש, כי בכל עת היו שומעים את רבינו מתנחם בכך שנשאר פליטה בארץ הקודש, בבחינת 'אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה', עכ"ל. לפני כן תיאר דבריו על השתדלותו ומאמציו של רבי אברהם וינברג הראשון (נפטר בתרמ"ד) בעל 'יסוד העבודה' מייסד השושלת לחיזוק הישוב החסידי בארץ ישראל, עת שלח נכדיו וחסידיו לעלות ולחון עפרה תוך מסירות נפש ממש.
הדברים נערכו עפ"י הקדמת ה'נתיבות שלום' הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל לספר זכרון קדוש שהינו ליקוט ואסופת שרידי תורתו של אדמו"ר מוהרשד"י. כמו"כ בספר מאמר 'בסוד קדושים' עיונים הגותיים אמוניים בנושא השואה, וכן מאמר על סיום תקופת חסידי סלונים בברנוביץ. שניהם נכתבו ע"י הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל. הספר יצא ע"י ישיבת בית אברהם סלונים ירושלים. (שבהוצאתה ספרי נתיבות שלום, שהתפרסמו ברחבי עולם).
הספר בסוד קדושים ממנו הובאו הדברים בגליון עצמו לעיל, הינו ספר נוסף שיצא תקופה מאוחרת יותר, ובו נכללו מאמרים ומכתבים רבים נוספים על אלו שבספר זכרון קדוש, ובסופו תולדותיו של הצדיק בהרחבה גדולה שנקרא גם בשם 'בסוד קדושים'.
ספר זה יצא לאור ע"י מכון שיחת קודש סלאנים, ירושלים.

[5] הרב אפרים חיים באלאיטי זצ"ל מגדולי תלמידיו של השבט סופר (נכדו של החתם סופר זיע"א) רב ודומ"ץ בעיר טרנלייא בהונגריה. היה מרובה חולאים אך הצדיק עליו הדין, כמובא בספריו חמודי אפרים (תרפ"ד) חמיו של הרב ישראל וועלץ זצ"ל (שרד את השואה מיהדות הונגריה זכה לעלות לירושלים בעהמ"ח שו"ת דברי ישראל). הרב בלאיטי נספה עם חלקה הגדול של יהדות הונגריה. דבריו עפ"י הוצאה חדשה של ספרו ע"י מערכת אוצר הפוסקים ירושלים תשע"ח.

[6] הרב שמעון סופר נכדו של החתם סופר, בנו של רבי אברהם שמואל בנימין הכתב סופר שמילא מקום אביו. שימש ברבנות בערלוי במשך ששים וארבע שנים. ערך מכתבי סבו את הספר הידוע על התורה 'תורת משה', שעבר כמה מהדורות. בענותנותו הגדולה כאשר הדפיס את ספרו שלו שו"ת התעוררות תשובה בראש כל עמוד בספר כתב: 'אין לסמוך על הוראה זו כלל, עיין בהקדמה'. כמו"כ את חידושי התורה שלו על החומש שיבץ בתוך ספרו של סבו תורת משה, אך כל מאמר חתם בסיומו 'ש"מ' שיר מעון.
במהדורה החמישית של 'תורת משה' (ירושלים תש"נ) לראשונה הדפיסו את חידושיו בקונטרס בפני עצמו, לאחר הדפסת התורת משה, בתשפ"א נדפסה מהדורה מפוארת ביותר ע"י מכון חת"ם סופר ובנוסף למהדורה המשולבת, הוא נדפס כספר בפני עצמו.
משמעותו של השם 'שיר מעון' מוסברת בפתיחת חלק זה במהדורה הנוכחית כי שיר מעון רמוז שמו שמעון ועוד צירוף התיבות שיר מעון יסודו עפ"י הגמרא (חגיגה י"ב ע"ב) דקאמר ר"ל דאיכא שבעה רקיעים ושם אחד מהם מעון ומפרש מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בלילה ומחשות ביום מפני כבודן של ישראל.
כמו כן נודע במעלת תפלתו המיוחדת שנבעה מעמקי הלב. אחיינו ה'דעת סופר' רבי עקיבא סופר היה אומר: די היה לשמוע מדודי הרב מערלוי ברכת 'שהכל נהיה בדברו' כדי להתעורר בתשובה. נכדו הרב יוחנן מערלוי (שנסתלק לעולמו בירושלים בשנת תשע"ו) אמר: …כל תיבה ותיבה מהתפלה מתחלתה ועד סופה היה מבטא בנעימה קדושה ובנגון מיוחד, וכל מי שהיה נוכח שם, היה מרגיש שק"ז [קדושת זקני] עומד לפני בוראו באימה וביראה…איה המלים לתאר את קריאת 'שמע ישראל' שאז היה מגיע להתפשטות הגשמיות ממש…(נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תש"פ).

[7] הרב אריה צבי פרומר זצ״ל (תרמ"ד – כ"ז בניסן תש"ג). היה תלמיד וחסיד היה לאדמו״ר שר־התורה רבי אברהם מסוכאטשוב שבאזור ורשה, בעל אגלי טל (מספרי היסוד בהלכות שבת) ושו״ת אבני־נזר. עם הסתלקותו של האדמו״ר בתר"ע, , מינה ממלא־מקומו בעל ״שם משמואל״ את הרב־הגאון כראש ישיבת "בית אברהם" בסוכאטשוב, והוא דבק ברבותיו הגדולים עד יום אחרון. ממעיינם הזך והטהור של תורה וחסידות שתה, ועל־פי דרכם בנה טפחות־טפחות לדברי תורה וחסידות שלו — אותם כתב ואותם השמיע לשומעיו הנלהבים בימי שבת ומועד. כשחרבה העיר בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לוורשה, ואחר כך התמנה כרב בקוז'יגלוב, ושם ניהל ישיבה. השלטונות הפולניים גרשו אותו משם. בתרפ"ד, , בא לזאויירצ'ה, שבזגלמביה, אך השלטונות לא אשרו למנות אותו כרבה של העיר. משם עבר לכהן כרב בסוסנוביץ. בשלושת הרגלים היו רבים מחסידי סוכאטשוב בבנדין עולים אליו לרגל.
אחרי פטירתו של הרב מאיר שפירא בתרצ"ה, , ניהל זמן מה את ישיבת חכמי לובלין, עם הרב אריה לייב לנדא מקולביל הי"ד. בחורף תרצ"ה, ביקר בארץ ישראל עם האדמו"ר דוד בורנשטיין מסוכאטשוב הי"ד. בימי מלחמת העולם השניה היה בגטו ורשה, ושם הקים, עם הרב אברהם וינברג הי"ד, ישיבה שהתקיימה בבונקר ברחוב מילא 14, וגם השתתף בארגון שיעורים לבני הישיבות ולרבנים שהגיעו אל הגטו מן העיירות הסמוכות. בגטו עבד ב"שופ" לנעליים. נמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי, שלמעשה היו מחנות השמדה.
יחד עמו עלו בסערה השמיימה כל ילדיו: דב, אברהם, בנימין ומשה ובנותיו מילכה ומרים קיילה הי"ד.
נערך עפ"י אתר 'תורתך לא שכחתי' וויקפדיה.
תולדותיו נחרטו ע"י דוד אברהם מנדלבוים בתולדות רבנו בעל ארץ צבי בני ברק תשפ"ב.

[8] הרב יחיאל אברהם בלנקמן זצ"ל הי"ד. לא ידועה שנת הולדתו. שימש ברבנות במחוז לובלין שבפולין, בעיירה שרבשין. היה תלמידו של האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי זצ"ל שהוא אשר השתדל לקבלת הרבנות של תלמידו. הרב יחיאל אברהם התפרסם במוחו החריף ובכשרונו לשאת נאומים שהשאירו רושם רב. פירסם חידושי תורה בכתב העת הרבני 'פרדס' ובכתבים שונים נוספים. לפני הוצאתם להורג ע"י הנאצים ימ"ש אמר מילות חיזוק לעדתו, ובעת זעקו 'שמע ישראל' החלו הגרמנים ימ"ש לירות לתוך קבר האחים הגדול אותו כרו לעצמם הנרצחים לפני כן.
מאמרו וכן תולדותיו נערכו עפ"י הספר (ב"ח) אודים מאש הוצאת מכון משנת רבי אהרן ליקווד תשע"ז. בספר אסופת חידושי תורה שו"ת בהלכה ומאמרים במוסר ובאגדה מאת גדולי ישראל רבנן ותלמידיהון שנעקדו על קידוש ה' בשנות זעם. בתשע"ט הוציאו המכון     ספר נוסף באותו שם ובצורה דומה.

[9] דברי הימים-ב (ב' ב'-ג') וַיִּשְׁלַ֣ח שְׁלֹמֹ֔ה אֶל־חוּרָ֥ם מֶֽלֶךְ־צֹ֖ר לֵאמֹ֑ר כַּאֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִם־דָּוִ֣יד אָבִ֔י וַתִּֽשְׁלַֽח־ל֣וֹ אֲרָזִ֔ים לִבְנֽוֹת־ל֥וֹ בַ֖יִת לָשֶׁ֥בֶת בּֽוֹ: הִנֵּה֩ אֲנִ֨י בֽוֹנֶה־בַּ֜יִת לְשֵׁ֣ם׀ה' אֱלֹקי לְהַקְדִּ֣ישׁ ל֡וֹ לְהַקְטִ֣יר לְפָנָ֣יו קְטֹֽרֶת־סַמִּים֩ וּמַעֲרֶ֨כֶת תָּמִ֤יד וְעֹלוֹת֙ לַבֹּ֣קֶר וְלָעֶ֔רֶב לַשַּׁבָּתוֹת֙ וְלֶ֣חֳדָשִׁ֔ים וּֽלְמוֹעֲדֵ֖י ה' אֱלֹקינוּ לְעוֹלָ֖ם זֹ֥את עַל־ יִשְׂרָאֵֽל.

[10] הרב זלמן סורוצקין זצ"ל (תר"מ-תשכ"ו) נולד בליטא לאביו הרב בן ציון סורוצקין ששימש ברבנות בעיירה. למד בישיבות סלבודקה, וולוזין וטלז. שימש כרבה הראשי של 'לוצק' (אוקראינה) היה מראשי אגודת ישראל באירופה לפני השואה. בשנת ת"ש הצליח להמלט מפולין אליה הגיע לפני כן. בירושלים היה מראשי 'אגודת ישראל' ומראשי 'ועד הישיבות בארץ ישראל'. לאחר פטירת הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל שימש כראש מועצת גדולי התורה. היה מפורסם בכח דרשנותו המיוחד, שבא לידי ביטוי גם בספריו המיוחדים ביניהם הדעה והדבור (ג"כ), פירושו לתורה אזנים לתורה. בהקדמת ספר השו"ת שלו מאזנים למשפט מתאר בהרחבה תולדות משפחתו המפוארת, (היה נשוי לבת הרב אליעזר גורדון ראש ישיבת טלז, והיה גיסו של הרב אהרן וולקין בעהמ"ח בית אהרן על הש"ס, כמו כן היה מחותן עם הרב אברהם יצחק בלוך זצ"ל הי"ד (בנו של רב יוסף בלוך מטלז, בעהמ"ח שעורי דעת).
בהקדמת ספרו לתורה כתב: יש הודאה ויש הלל והודאה. הודאה – היא הבעת תודה למי שעשה טובה במסיבות רגילות. אבל השש להיטיב ונותן בעין יפה מתוך אהבה ונדיבות, לו נאה להודות ולהלל ולספר מעשיו ברינה….כל ישראל שזכו לצאת לחירות מאירופה, מן הגיהנם של 'התרבות המערבית' או מן ה'גן עדן' של התרבות המזרחית [רוסיה] – חייבים להודות על גאולתם ממיתת ניוול מיד אויב או פדות נפשם מעבדות והתבוללות בין ה'אוהב' (והשניה קשה מן הראשונה, שהרי יעקב אבינו הקדים להתפלל הצילני נא מיד אחי ורק אח"כ מיד עשו) אבל אלה שזכו לעלות מתהומות ארץ אל הגבוהה מכל הארצות, אל ציון קרית מועדנו…הם חייבים להודות ולהלל למי שעשה להם את כל הניסים האלה…כולנו ישבנו במאסר בזמנים ובמקומות שונים…ובחמלת ה' עלינו הוציא אותנו מעבדות לחרות בניסי ניסים… ויביאנו (אותי ואת אשתי ורוב בני) אל הארץ שנשבע לאבותינו לתת לנו, לראות בהתחלת בנינה ולשמוח נקוה גם בשכלולה…עכ"ל מהקדמתו לפירושו אזנים לתורה. אמנם יש ממשפחתו שנהרגו בתו בעלה ונכדו, כלתו ועוד, אותם מפרט בהקדמתו זו. עם זאת זכה ובניו וצאצאיו 'תופסים כותל המזרח' של עולם התורה, בארה"ב ובארץ ישראל.

[11]  ראה עליו בשלטי הגבורים לרבי אברהם משער אריה דפוס ראשון מנטובה שע"ב, הדפסה חדשה ועריכה מופתית מבית היוצר של מכון ירושלים ע"י השלוחה בישיבת שעלבים, תשע"ב. הספר עוסק בכלי המקדש ובהרחבה בכלי הנגינה.

[12] הרב עקיבא סופר הדעת סופר – בנו של רבי שמחה בונם סופרשבט סופר), נינו של החת"ם סופר זיע"א.(תרל"ח פרשבורג – ב' בכסלו תש"כ ירושלים). רוב לימודו אצל אביו השבט סופר בהם עשה חיל בהתמדתו וכושר חידושו בו התברך. משנת תרס"ב עד הסתלקות אביו בתרס"ז מסר השיעור בעיון בישיבה, והוא נתמנה תחת אביו הגדול. בשעה שנפטר אביו בתחילה סירב לשמש גם ברבנות בהיותו בורח מכל סוג של מחלוקת, ובבחירות שאמורות להתקיים יהיו כאלו המתנגדים, אולם לאחר שדובר שרק אם תהיה הסכמה מוחלטת ישב על כסא הרבנות, ואכן כך היה בהיותו בן עשרים ותשע עלה על כס הרבנות בפרשבורג בהיותו ה'רביעי במרכבה' החתם סופר בנו הכתב סופר נכדו השבט סופר. מבחירתו נחשב על ראשי מנהיגיה הרוחניים של הונגריה וסלובקיה, ואף מבוגרים ממנו כפפו עצמם אליו. בתקופתו עלתה ישיבת פרשבורג לאחת הישיבות הטובות והגדולות בעולם, הרב מסר ארבעה שיעורי עיון במשך השבוע, בשיטה שקיבל מאבותיו הגדולים.
בשלהי תרצ"ט ערב פרוץ מלחמת העולם השניה (י"ז באלול עש"ק כי תצא) נסע למקום שונה מרגילותו, והגיע ללוגנו שבשוייץ. כשהפצירו בו שלא יחזור לביתו בתחילה סירב בטענה הידועה של גדולי וצדיקי הדור, שאינו רוצה לנטוש צאן מרעיתו. בהתיעצות עם דודו הגדול הרב שמעון מערלוי זצ"ל הי"ד, קיבל הנחיה להשאר בשוויץ עד שושן פורים ולאחר מכן לנסות לעלות לארץ ישראל. כשקיבל שלשה אישורי עליה לארץ ישראל רצה למסרם לשלשה רבנים שיצאו מהונגריה והם: רבי יהושע מגאלנטא הי"ד, הרב מנייטרא [שמואל דוד הלוי אונגר] זצ"ל והרב מטירינויא  אך הם סירבו כי לא רצו לנטוש את עדתם. לפני שיצא משוויץ פקד על בניו שיכתבו מכתב תודה לשלטונות שוייץ שאישרו לו לשהות במדינתם.
משהגיע לירושלים בשנת ת"ש קיבלו פניו אלפי בני ירושלים.  והוא קרא להם בפנים צוהלות לאחר שהפך את כיסי מעילו וניערם לים אמר: הנני זורק לים את כל העבר שלי בגולה, מעתה אני איש ירושלים ככל אנשי ירושלים. בחוץ לארץ עבדתי עבור אנשי ארץ ישראל כל השנים [היה נשיא כולל שומרי החומות בירושלים] וכעת זכיתי בעצמי לישב בפועל על אדמת הקודש. בעת היתה סכנת פלישת הצבא הגרמני לארץ ישראל ממצרים, קרא לרב יצחק צבי בערנפעלד רבה של קהילת חת"ם סופר בני ברק סגר הדלת בעדו וביקש ממנו להגיד פרשת הקטורת שבע פעמים, בלי שום כוונה רק פירוש המילות, פניו היו בוערות כאש ואמר לאט לאט. כאשר סיימו אמר תפלה קצרה ואח"כ בצהלה על פניו אמר: הקב"ה יעזור [תרגום מאידיש]. מן הענין לספר כי תפלות נוספות שנשפכו כמים באותה תקופה קשה מתוארת תפלה מיוחדת בספר נר המערבי תולדות אור החיים הקדוש (בני ברק תשע"ג) של  ר' שלומק'ה מזוועהיל ורבי ישראל מהוסיאטין זכר צדיקים לברכה, בתפלה שערכו על קברו של אור החיים הקדוש ביום ההלולא ט"ו בתמוז תש"ב. (בפרק 'ציון המצוינת' עמ' שנ"ט-שס"ב). כשהגיעה שארית הפליטה מהשואה מקהילות הונגריה יסד עבורם את חוג חתם סופר בירושלים.  היה חבר מועצת גדולי התורה. בכ' בכסלו תש"כ תמה מסכת חייו בתקופה כה סוערת בתולדות ישראל.
נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תולדות ופרקי חיים של רבנים ומנהיגים נכדי החתם סופר, ירושלים תש"פ.

[13] הדברים נכתבים ביום הסתלקותו ז' במנחם אב, נלב"ע בשנת תש"ס.

[14] זוכר וחרוטים בדמי, זכרון הורי היקרים אודים מוצלים מאש, שהאמונה היתה טבועה בדמם ונפשם כמתואר לעיל.

[15] נראה להביא דבריו של היעב"ץ הקדמון ממגורשי ספרד שבספרו אור החיים (פרק ב') שיבח את הנשים ועמי הארץ שמסרו גופם וממונם על קדושת בוראם, מתוך תמימות טהורה. וראה במעין גנים לרב צבי אלימלך מדינוב סביב ספר זה.

כל זמן שכנסת ישראל מקושרין זה עם זה באחדות גמורה, אין לשונאי ישראל שום שליטה עליהם / הרב יחזקאל שרגא רוטנברג הי"ד

תמונת הרב יחזקאל שרגא רוטנברג הי"ד

במסכת קידושין (דף ב' ע"א) וכסף מינה לן, גמר 'קיחה' 'קיחה' משדה עפרון. כתיב הכא 'כי יקח איש אשה', וכתיב התם 'נתתי מסף השדה קח ממני'. ו'קיחה' איקרי קנין, דכתיב 'השדה אשר קנה אברהם'. ולכאורה צריכין להבין מדוע התכוון אברהם אבינו עליו השלום לומר בקיחת שדה עפרון הלשון 'קח ממני' למילף מינה קידושי כסף. איזה שייכות יש לכסף קידושין עם קיחת שדה עפרון.
ויש לומר בדרך דרוש דבאמת היינו יכולים למילף כסף קידושין מביזת מצרים, דכתבו המפרשים דהא דנטלו ישראל בעת צאתם מארץ מצרים רכוש גדול, הוא משום דישראל נתקדשו אז להקב"ה, והרכוש נדול היה הכסף קידושין. ומהאי טעמא ירד הקב"ה בעצמו למצרים אף שהוא מלא טומאה, משום דאסור לקדש על ידי שליח. אמנם יש לדחות לימוד זה, שהרי כתבו המפרשים טעם אחר על ביזת מצרים, שהמצריים היו חייבים לשלם לישראל בשביל קושי השיעבוד (ועיין בגמרא סנהדרין צ"א). ושוב אין ראיה על דין כסף קידושין.

אמנם דבר זה אם ביזת מצרים היה בשביל כסף קידושין, או בשביל קושי השיעבוד, נוכל להכריח מקיחת שדה עפרון, דהנה המפרשים כתבו הטעם שהוצרך אברהם לפרוע בשביל השדה ולא לקחה בהחינם, דמבואר בזוהר הקדוש פרשת תרומה (דף קכ"ח ע"א) דעל דבר חינם אינו נמשך עליו רוח קדושה, ואדרבה רוח הטומאה שורה תמיד במקום ריק או על דבר חינם. יעויין שם. ולכן נתן ממון עבור השדה, כדי שלא יוכל הסטרא אחרא לשרות שמה. ומזה יש להוכיח כמאן דאמר (בבא בתרא דף קי"ט) דארץ ישראל אינה מוחזקת לנו מאבותינו, דאם נימא דמוחזקת מאבותינו, למה היה אברהם צריך ליתן ממון עבור השדה, הלא בלאו הכי לא היה דבר של חינם, כי היה שלו (עיין שו"ת חת"ס חלק יו"ד סי' של"א שעמד בזה), אלא על כורחך דאינה מוחזקת.

והנה אם נימא דארץ ישראל אינה מוחזקת מאבותינו, הרי היו בארץ לא להם, אך לפי זה יוקשה מדוע היה קושי השיעבוד. דבשלמא אם לא התחילו מלידת יצחק, שפיר היה קושי השיעבוד כדי להשלים הזמן. אבל כיון שהזמן התחיל מלידת יצחק, למה נשתעבדו בקושי. ועל כן צריך לומר דקושי השיעבוד באמת היה שלא כדין, ובגלל זה זכו ישראל לביזת מצרים בתורת פרעון עבור קושי השיעבוד. נמצא דמקיחת שדה עפרון מוכיח דביזת מצרים לא היה בשביל כסף קידושין, רק עבור קושי השיעבוד. ומעתה שפיר מובן שהוצרך אברהם לומר כאן בקיחת שדה עפרון 'נתתי כסף השדה קח ממני', למילף מיניה בגזירה שווה דין כסף קידושין, שהרי מזה שקנה אברהם את השדה בכסף מעפרון נסתר הלימוד של קידושי הקב"ה בכסף ביזת מצרים כנ"ל.

(הרב יחזקאל שרגא רוטנברג הי"ד, כרם שלמה באבוב, תמוז תש"מ, עמו' נא)

במסכת בבא מציעא (דף כ"ה ע"ב) במתניתין, גוזלות מקושרים הרי זה לא יגע בהן. ואמרינן עלה בגמרא דלשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו. יש לומר בזה על דרך הרמז, דידוע דכנסת ישראל נמשלו ליונה. וזהו 'גוזלות מקושרים', כל זמן שכנסת ישראל מקושרין זה עם זה באחדות גמורה, 'הרי זה לא יגע בהן', אין לשונאי ישראל שום שליטה חס ושלום עליהם, 'עד דאתי מרייהו ושקיל להו', זהו הקב"ה מרן דבשמיא שיובילם לאהליהם לשלום בגאולת עולם.

(הרב יחזקאל שרגא רוטנברג הי"ד, באגרת ששלח לתלמידו בימי מלחמת העולם השניה, שם, עמו' נג)


הרב יחזקאל שרגא רוטנברג (ראטענבערג) הי"ד, מחשובי חסידי באבוב, נולד בקראקא, לאביו הרב זאב וולף בשנת תרנ"ט (1899), ונקרא על שמו של האדמו"ר רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינאווא זצ"ל, שנפטר באותה שנה.
מילדותו נודע כעילוי. בהיותו כבן חמש עשרה נעשה חסידו ותלמידו של האדמו"ר רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד מבאבוב, שחנך אותו לתורה וליראה, לחסידות ולמידות טובות, וחיבב אותו מאוד. בשנת תרפ"א התחתן עם בת דודו ר' הרשל קלסנר מקראקא, ולאחר שלא הצליח במסחר, הוא סבל מדוחק רב, ואשתו חלתה. לאחר שכתב לאחיו מכתב ובו תיאר את מצוקתו, ראה רבו את מכתבו וכתב לו מכתב עידוד ותוכחה, בניסן תרפ"ב:

ב"ה ג' ויקרא תרפ"ב באבוב יע"א

שלום וישע רב לכבוד ידידי האברך המופלג החסיד נכון וחכם לכשירצה כש"מ יחזקאל יחי'.
מכתביך כולם הכתובים לאחיך ר' מענדל'י נ"י היה למראה עיני והגם כי תש כחי מאד מרוב העבודה הכנת החג הבא עלינו לטובה, עם כל זה פניתי אליך לקיים בך מצות 'הוכח תוכיח', כי נלאתי נשוא ההתנצלות שלך אשר אינם ראוים לך ולדכוותך לצבור דאגות שונות וליזול ולכריז כהאי רוכלא ומלאת כל כליך בספיקות בכל פרט ופרט, וזאת הביא אותך לידי התרשלות לבלתי עשות מאומה. ובלתי שום ספק כי זאת היא עצת היצר שהכניס בלבך רעיונות כאלה וידמה בנפשך כי הנך שלימזלניק ואינך ראוי לשום דבר. לא זו הדרך. יש ויש כמה אנשים
בזמן הזה מסובכים בסבך הדאגה רחמנא ליצלן יותר ממך, ותקוותם תעודדם לעשות בחריצות ידיים, וברצות ד' דרכם עושים חיל. וכמו כן תוכל גם אתה בעזרת ה' יתברך לעשות העקוב למשור והרכסים לבקעה, אם לא תלך בחקירות שונות, רק בפשטות. וכבר אמרתי לך כמה פעמים, אל תחכם הרבה, רק הלוך עמו בתמימות, והיה זריז ונשכר. וה' יתברך יזמין פרנסתך בריווח ולא בצמצום, בהיתר ולא באיסור, בנחת ולא בצער. וזוגתך תחיה תתרפא במהרה ברפואה שלימה מן השמים, ותחוגו החג הקדוש הבא עלינו לטובה בהכשר ובדיצות.
ידידך הדורש שלומך באהבה רבה, מחכה לגדולתך ולטוב לך.
הק' בן ציון הלברשטאם

בשנת תרפ"ג מינה האדמו"ר מבאבוב את הרב יחזקאל שרגא רוטנברג לנאמן ביתו ולכותב האישי שלו. לצד עבודתו זאת כמשמש בקודש, הרב יחזקאל שרגא ללמוד ש"ס ופוסקים, ולחדש חידושים.

הרב יחזקאל (יחזקאל'י) שרגא נודע כתלמיד חכם פיקח, חסיד ועניו, עדין מנגן ומלחין, האהוב על כל חסידי באבוב, כאיש אשכולות וכליל המעלות. על אף היותו מטופל בבנים, עסק רבות בצדקה ובגמילות חסדים בסתר. בשמחת נישואין היה משמח את הנאספים בבדחנות וחרוזים, לשם שמים.

בתחילת מלחמת העולם השנייה גלה האדמו"ר מבאבוב מעירו, והרב יחזקאל שרגא נותר להתגורר בבאבוב למשך כשנתיים, יחד עם קבוצת חסידים. כאשר הגיע עליהם הידיעה הנוראה על כך שהאדמו"ר נהרג על קידוש ה' בעיר לבוב ביחד עם חלק מבני משפחתו, התמלא ביגון ואנחה, אך מיד התחזק, שלא ליפול לייאוש ועצבות, ואמר 'כשהגנרל נופל, צריכים החיילים להמשיך במערכה'.

בראש חודש אלול תש"ב, גורש עם יהודי באבוב לבלזיץ, שם נספה עם ילדיו, אברהם שלמה, וולף, יעקב יצחק, אלטא בילא ושינדל, בו' באלול תש"ב. הי"ד.

מכתבים ממנו הובאו במספר מקורות: עץ חיים, באבוב, כז, עמו' תצ"ב; אתר בית המכירות ברנד; אנציקלופדיה לחכמי גליציה, ו, עמודה 1147; הסכמה משנת תרצ"ט בספר 'זקני מחנה יהודה'.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת מטות מסעי

פרשת מטות

לידור נדר – לעשות בית דירה[1]

אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽה' (במדבר ל' ג')

בספר יכהן פאר משרידי כתביו של הרב חנוך צבי הכהן[2] אב"ד בנדין זצ"ל בפרשתנו כתב על פסוק זה פירוש פרפרת חסידי מוסרי וזלה"ק:

דזה לראות בכל פעם להשיג דירה חדשה, ידור נדר לה' – להשיג חדשות, דאין שיעור כמה שיש להשיג ולדוּר, ובמקום שאדם מחשב – שם דר[3] [וכדאיתא בתקוני זהר (כ"ב ע"א) דירה נאה בליביה, שהקדושה תדור ותשרה בו.

התישבות בארץ ישראל מתוך ישוב דעת דקדושה

וּמִקְנֶ֣ה רַ֗ב הָיָ֞ה לִבְנֵ֧י רְאוּבֵ֛ן וְלִבְנֵי־גָ֖ד עָצ֣וּם מְאֹ֑ד וַיִּרְא֞וּ אֶת־אֶ֤רֶץ יַעְזֵר֙ וְאֶת־אֶ֣רֶץ גִּלְעָ֔ד וְהִנֵּ֥ה הַמָּק֖וֹם מְק֥וֹם מִקְנֶֽה. וַיָּבֹ֥אוּ בְנֵֽי־גָ֖ד וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֑ן וַיֹּאמְר֤וּ אֶל־מֹשֶׁה֙ וְאֶל־אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֶל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לֵאמֹֽר. עֲטָר֤וֹת וְדִיבֹן֙ וְיַעְזֵ֣ר וְנִמְרָ֔ה וְחֶשְׁבּ֖וֹן

תמונת הרב שלמה הרכבי הי"ד

הרב שלמה הרכבי הי"ד

וְאֶלְעָלֵ֑ה וּשְׂבָ֥ם וּנְב֖וֹ וּבְעֹֽן. הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה ה' לִפְנֵי֙ עֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֥רֶץ מִקְנֶ֖ה הִ֑וא וְלַֽעֲבָדֶ֖יךָ מִקְנֶֽה. וַיֹּאמְר֗וּ אִם־מָצָ֤אנוּ חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ יֻתַּ֞ן אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לַעֲבָדֶ֖יךָ לַאֲחֻזָּ֑ה אַל־תַּעֲבִרֵ֖נוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן (במדבר ל"ב א'-ה')

הרב שלמה הרכבי[4] זצ"ל הי"ד בספר שנערכו מאמריו מֵאִמְרֵי שלמה (ח"א מאמר נ"ו) מלמדנו בינה היאך צריכה להיות הרגשתנו בקיום מצות ישיבת ארץ ישראל[5] וזלה"ק:

בני גד ובני ראובן טוענים 'הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה'. ומשה טוען כנגדם וְהִנֵּ֣ה קַמְתֶּ֗ם תַּ֚חַת אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם תַּרְבּ֖וּת אֲנָשִׁ֣ים חַטָּאִ֑ים  וכו'. [שם שם י"ד]

לכאורה קשה קצת, הלא הם בארו לו ונתנו טעם שרוצים להשאר מפני מקניהם, ואם רצונו שילכו להלחם עם בני ישראל שלא להניא ליבם, יאמר להם התנאי אם ילכו ישיגו. איך הגיע ל'פסק' מוחלט כזה שהם אינם רוצים את ארץ ישראל, והם 'תרבות אנשים חטאים'?

אמנם האמת בדבר היא כי משה רבינו הכיר במציאות הדבר, שאעפ"י שטענתם שיש להם מקנה רב ולכן רוצים עבר הירדן הוא צדק, מ"מ בפנימיות לבבם לא הטעם שפרטו בשפתותיהם הוא הניעם להשאר בעבר הירדן, לא ריבוי מקנם ורוב המרעה שיש פה בעבר הירדן הסיבה העיקרית לדבר, יש פה סיבה פנימית בלב, סיבה רצינית יותר עמוקה, עמוק עמוק בלב יש טעם שאי אפשר להעלותו בפה, והטענה היא רק אמתלא, עלילה מקרית שנולדת על ברכי הטעם הספון והטמון לכסותו כטבע האדם, ומצוי תמיד במצבים כאלו.

אעפ"י שלכאורה מפשטות הפסוקים נראה שהסירו מעליהם חשד משה שהם כאבותיהם אינם מסוגלים לקחת חלק בארץ ומושכים ידיהם מלכת להלחם מפני יראתם ולכאורה הסכים להם ולבקשתם. האמת היא שמשה היה צודק, לא היו מסוגלים [בשלימות] לארץ, עדיין היתה חציצה בינם ובין קבלת הארץ.

[על הכתוב] ולב כסיל לשמאלו (קהלת י' ב') [אומרים חז"ל (במדבר רבה כ"ב ט')] אלו בני גד ובני ראובן שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות, שהן אומרים למשה 'גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו' אמר להם משה אינה כלום, אלא עשו את העיקר תחילה 'בנו לכם ערים לטפכם' ואחר כך 'וגדרות לצנאכם'…[ע"כ המדרש]. זה הראה שבאמת עדיין לא יצאו לגמרי מהמצבים החוצצים בינם לבין ה', יקרת צאנם בעיניהם הראה בחוש שיש להם התיחסות יתרה לחומריות, אהבת הממון תופסת עדיין אצלם מקום הגון לפי ערכם הרם, וזה התנגדות להשגת ארץ ישראל, הסתגלות לארץ ישראל היא הפרישה מהתקשרות לעניני העולם, עזיבת תאוות וקשר לממון, חביבות הממון בטלה ומבוטלה לעומת חביבות האפשרות להתדבק בשם ע"י הארץ הקדושה המסוגלת לזה. יסורים הממרקים את החומר הם המה מעשה הקנין לזכיית הארץ ובטענתם שעדיין קשורים לממונם הם, ממילא אינם מסוגלים לדבקות לארץ כראוי. תוצאות הדבר נראה לבסוף:

אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה רב וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל לפיכך גלו תחילה מכל השבטים (במדבר רבה כ"ב ו') ע"כ שהם היו מדובקים פחות משאר שבטי בני ישראל לארץ ישראל היו יותר קלים להנתק ממנה ולצאת לגלות, ההתקשרות לחומריות יותר משאר אחיהם חצצה בעדם מהדבק בארץ כשאר האחים. לא היו מרגישים לפי ערכם הרב גודל נחיצות הארץ והסתפקו בעבר הירדן וזה די להם…

[הסיבה לחוסר הרגשת אבלות הגלות וחורבן בית המקדש]

במבט כזה על ענין ישוב הארץ נוכל להבין ענין שמתמיה מאוד, מדוע אנו שסובלים כל כך הרבה ומשוקעים ביסורי הגלות, אין אנו יכולים להתאבל על החורבן כראוי, וחז"ל הפליגו כל כך באבלות על ירושלים עד שתלו ראיית והשתתפות בנחמת במדת השתתפות באבלות ואמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל' ע"ב).

כשאנו מתבוננים שהיחס הכי קטן לגשמיות עלול לפגוע ולפגום בדבקות לארץ, וכשנתבונן ענין אבלות ציון שאין עיקר האבלות על חורבן הגשמיי כי אין ארץ ישראל עבור כלל ישראל ענין גשמיי[6] רק עיקר בקשותינו עבור ארץ ישראל ועיקר בקשת אבותינו האבות הקדושים היה להשיג הבטחת ה', מקום המסוגל ביותר לדבקות ה' כמו שנתבאר [לעיל בספר שם] ומשה רבינו נתאבק כל כך להכנס לארץ ישראל רק להוסיף מצוות כאומרם ז"ל (סוטה י"ד) דרש רבי שמלאי מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה, אלא כך אומר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל ואינן מתקיימים אלא בארץ ישראל, אכנס כדי שיתקיימו כולם על ידי…

כי אין כוונת ארץ ישראל אכילת פירותיה או שביעת טובה, הכוונה בה הוא רק מצב דבקות שמשיגים ע"י קיום המצוות, זהו הנדרש מכל אחד, וזהו השכר שמקבל בהשגתו הנדרש ממנו, התענוג עצמו בהשגה הוא גופא השכר כמבואר ברמב"ם[7] על צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם [ברכות י"ז ע"א] – עטרות שלהם זהו ההנאה מההשגה עצמה היא עטרותיהם.

אבלות על ציון היא ההרגשה שחסרה לו האפשרות לדבקות הזאת, הרגשת ההפסד הגדול בהפסקת ירידת השפע והחסד ישר מהשכינה הקדושה בגלוי, גלות השכינה עצמה, אין מקום לשכינה בכל העולם באיתגליא, מי שמכיר זה ומשתוקק ומחכה לזמן שיוכל לשוב למצב הראשון הראוי, הוא המרגיש גודל האבידה והחורבן והוא יכול להתאבל, אבל מי שמקושר בכל נימי חייו בהגשמה, עניני ממון ממלאים כל חללי לבו, נשמתו ומחשבתו מלאים בעניני העוה"ז, אין בלבו מקום לצער עבור רוחניות והשראת השכינה, וממילא אין בלבו מקום לצער נכון על אבדת ארץ ישראל וחורבן בית המקדש הרוחני ורק קצת על גשמיות החסרון, וזה יכול להתפשר בנקל בדברים אחרים שמשביעים רצונו.

אם בני גד ובני ראובן בכל גדלותם ורוממותם לא היו מסוגלים לדבקות גמורה עם הארץ, אם להם לא היה חסרון הארץ מורגש כל כך כראוי, כל שכן אנו שמקושרים בעניני העוה"ז בכל נפשנו, אין חסר לנו קדושת הארץ לדבקות [בה'], וזה פשוט דבר שאין חסר לאדם אינו מתאבל עליו, ואיך נוכל להתאבל על ירושלים ובית המקדש? על כל אחד להתבונן הרבה בזה להשיג איזה הרגש בחסרון קדושת ארץ ישראל ובית המקדש, כי בפירוש תלו חכמינו זכיית ראיית הנחמה באבלות על החורבן, כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. עכ"ל הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד.

מטיהור הכלים למדים על טיהור האדם

וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה. אַ֥ךְ אֶת־הַזָּהָ֖ב …

תמונת רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד

רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד

כָּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם. וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וּטְהַרְתֶּ֑ם(במדבר ל"א כ"א-כ"ד)

בחקל יצחק לאדמו"ר מספינקא הרב יצחק אייזיק וייס[8] הי"ד מבאר ענין טיהור הכלים לטיהור האדם היהודי וזלה"ק (מטות ד"ה וכבסתם): הנה מרן באמרי יוסף פירש פירש דקאי על השבת, דע"י שמירת שבת קודש יכול אדם לכבס כל הבגידות ועוונות ולטהר את עצמו לעבודת ה' יתברך, עיי"ש בדבריו הקדושים.

ויש להוסיף עפ"י מה ששמעתי בשם רבינו הקדוש מרופשיץ זצ"ל דפירש מאמר הזמר (כי אשמרה שבת) על כן אכבס בו לבי כבורית, ודקדק דהוי ליה למימר כבבורית, דהא הבורית הוא דבר המלבן ולא המתלבן. ועל כן אמר דע"י קדושת השבת קודש יכול האדם לתקן ולטהר את לבבו שיהיה כמו הבורית, דכמו שהבורית הוא מטהר ומלבן את הדברים האחרים, כן יהיה לבו מטהר ומלבן לבות בני ישראל, וזהו 'לבי כבורית', עד כאן דבריו הקדושים ושפתים ישק.

וה"נ [והכי נמי] יש לפרש וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י ע"י השבת קודש עד וּטְהַרְתֶּ֑ם שתוכלו לטהר גם את אחרים כמו שהבורית מלבן אחרים, כך אתם תוכלו לטהר הלבבות לעבודת הבורא יתברך שמו.

ובזה יש לפרש המסורה המובא בבעל הטורים: וטהרתם [בפרשתנו], וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (יחזקאל ל"ו כ"ה). עפמ"ש [עפ"י מה שכתבו] דפרה אדומה היא בחינת שבת, ועל כן בפרה הכל שבע: שבעה כהנים, שבע הזיות כדאיתא במדרש שם (במדבר רבה י"ט  ב') וכמו ששבת פועלת לטהר אחרים, הכי נמי ע"י הזיית אפר פרה על האדם, באין לו הרהורי תשובה ועושה תשובה שלימה ובזה מטהר את עצמו.

וזה כוונת המסורה, כמו דהכא וטהרתם – פירושו לטהר אחרים, הכי נמי בפרה וזרקתי עליכם מים טהורים  וטהרתם – לאחרים. עכ"ל החקל יצחק זי"ע הי"ד.

הנודר כאילו בנה במה דהיינו סלל דרך חדשה עקלקלה בעבודת ה'

כל הנודר כאילו בנה במה [נדרים כ"ב ע"א]

הרב יהודה עמיטל[9] זצ"ל אוד מוצל מאש מבאר בספר קול יהודה שנערך עפ"י כתביו:

מה משמעותה של השוואה זו? הבמה מסמלת את תשוקת האדם לעזוב את העבודה הרגילה של ביהמ"ק ולאמץ לעצמו פולחן אישי מקורי משלו. בדומה לכך סייגים שאדם מטיל ומקבל על עצמו באמצעות נדרים מסמלים גם הם התרחקות מהעולם הרגיל של קיום מצוות… המקובל. הנודר מאמץ לעצמו נתיב חילופי שבו הוא עובד את ה'. במקום להסתפק במצוות שהעניק לו ה', מעדיף הנודר את מסלול הנדרים, ובכך הוא מרחיק ואף מנתק את עצמו מהעולם הרגיל והרצוי  של עבודת ה'.

לכאורה, התנהגות זו אינה שלילית ואין בה דופי. אדרבה, האדם מונע מתשוקה לקבל על עצמו חיובים וסיגופים נוספים. ברם על האדם לדעת באיזו דרגה הוא מצוי, וכיצד עליו לנהוג בעבודת ה' שלו... התורה איננה מגלה התלהבות מהשתוקקותו של האדם לנדרים, ובגישתה נעשית היא כפונה אל המבקש לידור ושואלת, מי אתה שתחשוב ותבקש לך חיובים נוספים והגבלות יתרות, וכי כבר מיצית את כל המערכת הבסיסית של תרי"ג המצוות?! …

לא בכדי הושווה הנודר לבונה במה. גם הבמות הותרו כהוראת שעה בטרם הוקבעו סדרי החיים בתקופה בה היתה עדיין הארעיות בישראל, לפני שהגיע העם אל המנוחה ואל הנחלה בבנין מקדש של קבע… ההחמרה צריכה להשאר זמנית, ולהיות נחלת יחידי סגולה העומדים ברמה רוחנית גבוהה במיוחד. לעיתים אנו מחמירים על עצמנו יותר מכפי שה' דורש מאתנו, אנו מאבדים את המרכיב הרוחני שבעבודת ה' שלנו, ומדגישים את הפרטים הטכניים החיצוניים. עלינו להכיר בדרגה האמיתית שלנו ולא לדמות כי אנו עומדים ברמות גבוהות יותר. היו זמנים שבהם יכול אדם לשאת את עיניו אל הגדולים כמו ה'חזון איש' ור' חיים מבריסק, ולהתפעל משמירת המצוות הקפדנית שלהם ומהחומרות שנטלו על עצמם. היום חומרות אינן מוגבלות לתחומם של הגדולים, כל יהודי… חושב שמשימתו בחיים היא לחיות כפי שהגדולים חיים… עלינו להעריך את דרגתנו באופן אמיתי ולהמנע מאימוץ מנהגים שאינם תואמים את רמתנו. שנית עלינו למצוא את הביטוי האישי שלנו במסגרת קיום המצוות שהתורה דורשת מאתנו…

בספר 'שיחות הסבא מסלבודקא' (עמ' תתס"ד-תתס"ו) לרב נתן צבי פינקל זצ"ל כתב: הורגלנו לחשוב שהיראה והשמחה הם שני מושגים הרחוקים זה מזה, דבר והיפוכו… הירא אינו שמח, והשמח אינו ירא. אולם אם נתבונן מבעד לשפופרתה של תורה, יראו לנו הדברים אחרת. ניווכח שלא רק שאין היראה והשמחה צרות זו לזו, לא רק שהאחת אינה שוללת את חברתה, אלא להיפך, הן מחייבות זו את זו וממלאות זו את זו. אין האדם יכול לקנות לו יראה, אם באותה שעה לא יקנה לו גם את השמחה… [בהמשך מביא ענין אכילת מעשר שני המביא ליראה (עפ"י דברים י"ד כ"ב-כ"ג) עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ .. וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ה' אֱלֹקיךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם …לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־ה' אֱלֹקיךָ כָּל־הַיָּמִֽים…]

על פי מושגנו ביראת שמים היה יוצא לנו כי האדם כשהיה בא לירושלים ללמוד יראת ה', היה משקיע עצמו בצער וביגון, חרדה ודאגה… וירושלים זו העיר של בית התלמוד ליראה היתה נהפכת לאבלה. אלפי אנשים היו משליכים מעליהם את הבלי העולם והחיים הולכים כל היום בפנים זעופות, עטופים במחשבות מרות, ויוצרים אטמוספירה מפחידה וסביבה מלאה עצבות ודאגה, הממיתות את החיים ואת התשוקה לחיים, ואיך יתכן אחרת, הלא בית תלמוד ליראה כאן?! אמנם בהמשך הכתובים, וְכִֽי־יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַל֘ שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי־יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה' אֱלֹקיךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָרֶכְךָ֖ ה' אֱלֹקיךָ. וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה'  אֱלֹקיךָ בּֽוֹ, וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹקיךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ…

ומסיים ה'סבא מסלבודקא':

אמנם כן, לא בחיים מצומצמים ופעוטים הכתוב מדבר, לא בחיי רצונות גסים וזולים, המפרפרים ומתרוצצים בלב האדם ומסגירים אותו במסגרת צרה ומחניקה, החיים התוריים [מלשון תורה] מוארים באור ה', פותחים לפני האדם אופקים רחבים, המרחיבים לב ונפש במרחב י-ה, עיניו תראינה את כל חללם של העולמות כולם, ומחשבתו תקיף את הנצח. וחיי התורה זכים ונעימים כל כך, עד שגם אי הנעימות הקלה ביותר, הרוחנית או החומרית, אי אפשר שתמצא בהם. עכ"ל ה'סבא מסלבודקא' כפי שהובאו בכתבי הרב יהודה עמיטל זצ"ל.

אמנם מעיון בספר עצמו מצינו המשך וחתימת הדברים ואלו הם:

וכשבאו שבטי יה לעיר הקודש ירושלים, כשנהרו בני ישראל למען ללמוד לְיִרְאָ֛ה אֶת־ה' אֱלֹקיךָ, המדריגה הגבוהה ביותר של התורה, ותוכן החיים הפנימי ביותר של האדם. או אז צריך היה ב'אוירא דירושלים' להיות ספוג כולו חיים ורעננות, יופי ושמחה. כל 'עב קל' לא יעיב על שמיו, וכל פגימה דקה הפוגמת את השמחה לא תמצא בו, כי בלמדו לְיִרְאָ֛ה אֶת־ה' אֱלֹקיךָ – הלא למד גם לחיות ולשמוח לפני ה'. עכ"ל הסבא מסלבודקא זיע"א.

ביאור מסורה ג' פעמים 'נחנו' סוד האחדות

נַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י ה' (במדבר ל"ב ל"ב)

תמונת הרב שמעון סופר הי"ד

הרב שמעון סופר הי"ד

בספר שיר מעון לרב שמעון סופר[10] זצ"ל הי"ד  (נספה באושויץ בכ"א בסיון תש"ד) אב"ד ערלוי בעהמ"ח שו"ת התעוררות תשובה, (נכדו של החת"ם סופר זיע"א) כותב בפרשתנו וזלה"ק:

ג' פעמים 'נחנו' [בפרשתנו כמובא לעיל, השני] כֻּלָּ֕נוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד נָ֑חְנוּ (בראשית מ"ב י"א) נַ֤חְנוּ פָשַׁ֙עְנוּ֙ וּמָרִ֔ינוּ (איכה ג' מ"ב). י"ל [יש לפרש] אם נחשב אותנו כולנו לבני איש אחד, ושלום ואחדות במחנותינו, אזי נוכל לעבור חלוצים לפני אויבינו באין פגע לנו, אעפ"י שנחנו פשענו ומרינו, כדאיתא בבראשית רבה (ל"ח' ו') חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד' י"ז) אפילו עובדים ע"ז, אם שלום ביניהם, אז אין פגע רע ביניהם ואין מדת הדין יכול לשלוט בהם.

פרשת מסעי

רמזי נוטריקון במדרש רמזים לגילוי האורות הטמונים בחיי היהודי

…נָחִ֣יתָ כַצֹּ֣אן עַמֶּ֑ךָ בְּֽיַד־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן (תהלים ע"ז כ"א) מה 'נחית' נוטריקון הוא נחית.

רבי אליעזר אומר – נ'סים עשית עמהם, ח'יים נתת להם, י'ם קרעת להם, ת'ורה נתת להם, וע"י מי ע"י משה ואהרן.

דבר אחר נחית ר' יהושע אמר – נ'פלאות עשית להם, ח'ירות נתת להם, י'מינך הושע אותם, ת'לוי ראש נתת להם ע"י משה ואהרן.

ורבותינו אומרים נחית – נ'ביאים העמדת מהם, ח'סידים העמדת מהם, י'שרים העמדת מהם, ת'מימים העמדת מהם ע"י משה ואהרן.

ד"א נחית רבי עקיבא אומר – נ'וראות עשית בשונאיהם, ח'רון אף שלחת בהם, י'דך הולחמה אותם, ת'הומות כסית עליהם, ע"י מי ע"י משה ואהרן…(במדבר רבה כ"ג ב'. כדאי לראות דברי היפה תואר השלם בביאור דברי חז"ל אלו)

הרב גד אייזנר[11] זצ"ל משרידי השואה מבאר משמעות מיוחדת זו של הבאת 'נוטריקון' בדברי חז"ל במדרש. נקדים ונאמר כי ישנה 'תורה' מהבעש"ט בענין המסעות שתוכנה הוא 'כל נסיעת האדם מרומז בתורה' (תולדות יעקב יוסף בסופו 'דברים ששמעתי ממורי' אות י') וכן בדגל מחנה אפרים (נכד הבעש"ט) בפרשתנו: כל המסעות היו מ"ב, והם אצל כל אדם מיום הוולדו עד שובו אל עולמו…ובודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי, לידע הדרך הישר אשר ילך בו כל ימי חייו, ליסע ממסע למסע[12]

ספרי החסידות העמיקו והרחיבו יסוד זה, כך גם לפנינו הרב גד אייזנר עפ"י תורת השפת אמת זיע"א, וכך מובא עפ"י שיחותיו בפרשתנו (מאמר 'ויכתב משה על פי ה") וזלה"ק:

…לדברינו נשכיל שמכח העמל שעמלו ישראל באלו המקומות, הם פעלו פלאות וניסים להופכו ממקום ציה ושממה רוחנית וגשמית, למקום שבו מצאה הקדושה מנוח מבלי כל הפרעה והסתר בבחינת 'נחית'.

אולם הניסים והטובות מומשו באמצעות עם ישראל באלו המקומות, נרמזו בהם רק בחינת נוטריקון. זאת מאחר וחיות הטהורה לא היתה נגלית שם מצד עצמה, וכלשונו הזהב של השפת אמת (פרשתנו שנת תרמ"ז) נוטריקון  – כי לא היה המקום מנוחה נגלית מצד עצמה והקדושה היתה מסותרת, והם הוציאו מכח אל הפועל הרמזים ונצוצות קדושות שהיו טמונים שם, ועשו מזה סדר וישוב, וזהו 'נחית' [עכ"ל השפת אמת]. כי ישראל בעמלם והנהגתם הטהורה גילו והאירו את נקודת החיות הצפונה, כך שאורה יאיר את כל המקומות החשוכים והמוסתרים עדי שיחושו כולם שאכן המקומות הללו הינם במהותם סדורים ומכוונים שתנוח בהם השכינה.

אחר שעמדנו על מעלת ישראל במסעותיהם לכל הדורות הבאים אחריהם [כמבואר בדבריו בתחילת המאמר] נשכיל לדרגה נוספת באי בריחתם מכל צר ואויב אשר עמדו בדרך הליכתם. שכן בעמידתם בתוקף והתמודדותם למול המיצר מבלי לנוס ממנו, הם לימדו את ההנהגה והדרך להוושע בתוך הצרה עצמה, כלומר לראות את אור ה' גם במחשכים האפלים ביותר בין בגשמיות ובין ברוחניות ולהתחזק בכך, עד שחשו שלמרות חנייתם במקום שמהותו צר ואפל, הרגשתם היא כמי שיצאו מאפלה לאורה ולהוושע בתשועת עולמים.

כי כאשר מחדיר אדם בפנימיותו ודעתו, שלמרות מצבו השפל כל המאורעות שהוא עובר נעשים בכוונת מכוון ואין הקשיים באים עליו במקרה בעלמא, או אז ישכיל שיש להם יעוד ותכלית[13] אשר תמולא בעצם קבלתם בשמחה, ויוכל להתחזק בהתנהלותו בהם מתוך אמונה ודבקות בקונו. אכן כאשר זוכה שהכרה זו שוכנת בעומק לבבו, אזי הוא אינו חש בכל קושי למול המיצר העומד לפניו, אדרבה מתוך אותו מיצר הוא מוצא את ישועתו…עכ"ל הרב גד אייזנר זצ"ל.

חלוקת הנחלות ללויים מחלקות ישראל כדי ליתן חלק לישראל בתורת הלויים

צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים אֶל־הָאָ֣רֶץ כְּנָ֑עַן זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּפֹּ֤ל לָכֶם֙ בְּֽנַחֲלָ֔ה (במדבר ל"ד ב')

תמונת הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

הרב יששכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד בספר משנה שכיר עה"ת שנערך עפ"י כתביו ששרדו מחורבות השואה[14], כותב בפרשתנו וזלה"ק:

במדרש (במדבר רבה כ"ג ה') על זה הפסוק: מלמד שהראה הקב"ה למשה כל מה שהיה ושעתיד להיות… זמן כל דור ודור דור דור ושופטיו, דור דור וצדיקיו, עיי"ש.

נראה בזה דלהלן מצינו שציוה הקב"ה לישראל שיתנו  מנחלת אחוזתם ללויים ערים לשבת, וכן סיים הפסוק להלן (ל"ה ח') וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם.

ולכאורה יפלא כיוון דאז היה בתחילת החלוקה למה הוצרך לחלק בתחילה הכל לישראל ואח"כ יתנו ללויים מחלקם, והלא טוב היה תיכף מתחילה ליתן לישראל לכל אחד פחות מעט והנותר יתחלק ללויים לערים לשבת, ולמה נתחלק הכל לישראל ואח"כ יתנו ישראל מחלקם, והיה יכול להיות קצת הקפדה אצל ישראל על זה.

אבל מזה ראיה למה שכתבתי מכבר בדרושי[15] דהטעם דתלה הקב"ה תניא בדלא תניא, היינו התלמידי חכמים היו יושבים בלי משען ומשעה, ורק עיניהם נשואות למה שהבעלי בתים נותנים להם, הקב"ה עשה זאת כדי שיהיה להם חלק בתורת התלמידי חכמים ויזכו גם הם לכתרה של תורה, וכמו שאמרו סוף כתובות (ק"י ע"א) וכמו כן הכא יען ששבט לוי הובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו לרבים, וכמו שכתב הרמב"ם סוף הלכות שמיטה (פי"ג הי"ג) ועייש בנועם דבריו. ורצה הקב"ה שלכל ישראל יהיה חלק בתורתם, כי הכלל יהיו טרודים בנחלתם ואיך יזכו ליקח חלק בתורה, על כן צוה הקב"ה שתחילה יתחלק הארץ לישראל ואח"כ יתן כל אחד מחלקו ללוי העובד את ה', וממילא עי"ז יהיו מקושרים זה בזה. והקב"ה רצה שיהיה כן גם לעתיד עד ביאת המשיח, על כן הראה למשה את כל העתיד ודור ודור וצדיקיו ועשה החלוקה באופן שיהיו כולם תמיד מקושרים זה בזה. עכ"ל הרב יששכר שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד.

משם מקום המסע נלמד ללימוד תורה בענוה

וְהָיָ֨ה לָכֶ֧ם פְּאַת־נֶ֛גֶב מִמִּדְבַּר־צִ֖ן עַל־יְדֵ֣י אֱד֑וֹם (במדבר ל"ד ג')

תמונת הרב משה יהודה כ"ץ הי"ד

הרב משה יהודה כ"ץ הי"ד

הרב משה יהודה כ"ץ[16] זצ"ל הי"ד בספר ויגד משה על אבות (פרק ג' משנה ט' כל שיראת חטאו) מבאר הנהגה מוסרית שהיא מקניני התורה, וקישרה לפרשתנו, וזלה"ק:

…עוד יש לומר עפ"י הכתוב (משלי כ"ב ד') עֵ֣קֶב עֲ֭נָוָה יִרְאַ֣ת ה' – שמדת הענוה מביאה יראת ה'. נמצא שמי שיש לו מדת יראת חטא, על כרחך הוא שלם במדת הענוה, דהא היא קודמת ליראה. והנה כתיב (במדבר שם) וְהָיָ֨ה לָכֶ֧ם פְּאַת־נֶ֛גֶב מִמִּדְבַּר־צִ֖ן ואיתא בתרגום [המיוחס] ליונתן, ויהי לכון תחום דרומא מן מדברא דציני טור פרזלא. מבואר מדבריו, דמפרש כינוי מדבר צין על שם שגדלים בו דקלים הנקראים 'ציני הר הברזל' (סוכה כ"ט ע"ב) ונראה הכוונה, עפ"י מה שאמרו בהקדמת ספר זכרו משה[17] בפירוש הכתוב (תהלים צ"ב י"ג) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, דכשם שעצי התמרים היינו הדקלים אינם טובים רק כשגדלים בעמק, כדאיתא במשנה (ביכורים א' י') שהביאו תמרים שבעמק, כך כשהצדיק מתנהג כתמר בענוה ושפלות, אז כארז בלבנון ישגה ויגדל.

וזהו אזהרת הכתוב והיה לכם פאת נגב, רצה לומר זה הרוצה לפנות לפאת נגב, להחכים בתורה, שרוח דרומי מורה על חכמה, שהרי אמרו חז"ל (בבא בתרא כ"ה ע"ב) הרוצה שיחכים ידרים, וסימנך מנורה בדרום. אזי יקח מוסר ועצה ממדבר צין – מציני הר הברזל, שהדקלים הטובים באים משם, כיוון שהם בעמק ומתנהגים בענוה ושפלות…עכ"ל הרב משה יהודה כ"ץ זצ"ל הי"ד.

רמזי לימוד זכות יצחק אבינו בשמות המסעות

וַיִּסְע֖וּ מֵֽהַר־שָׁ֑פֶר וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּחֲרָדָֽה (במדבר ל"ג כ"ד)

גמרא שבת (פ"ט ע"ב) אמר רבי שמואל בר נחמני, מאי דכתיב (ישעיהו ס"ג ט"ז) כִּֽי־אַתָּ֣ה אָבִ֔ינוּ כִּ֤י אַבְרָהָם֙ לֹ֣א יְדָעָ֔נוּ וְיִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֣א יַכִּירָ֑נוּ אַתָּ֤ה ה' אָבִ֔ינוּ גֹּאֲלֵ֥נוּ מֵֽעוֹלָ֖ם שְׁמֶֽךָ. לעתיד יאמר ליה הקב"ה לאברהם בניך חטאו, אמר לפניו ימחו על קדושת שמך, אמר ליה ליעקב בניך חטאו אמר לפניו ימחו על קדושת שמך, אמר [הקב"ה] לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה. אמר ליה ליצחק בניך חטאו, אמר לפניו בניך ולא בני, בשעה שקדימו נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי ישראל, ועוד כמה חטאו כמה שנותיו שבעים שנה, דל עשרים דלא ענשת עליהו פשו חמשין, דל עשרים…ואם תמצי לומר כולם עלי [על יצחק]

תמונת הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

הא קריבת נפשי קמך. [ע"כ עפ"י הגמרא].

מבאר הרב שלמה זלמן עהרנרייך[18] זצ"ל הי"ד בספרו טיול בפרדס (אות ו' מאמר י"ד) עפ"י מה ששמע  בשם העטרת צבי מזידיטשוב וזלה"ק: והנה אברהם נקרא 'הר' (בראשית רבה נ' י"א) ויעקב נקרא 'שפר' שפרא דיעקב כשפרא דאדם הראשון (בבא מציעא פ"ד ע"א) ויצחק נקרא 'חרדה' פחד יצחק (בראשית ל"א נ"ג ויחרד יצחק חרדה גדולה). וזהו וַיִּסְע֖וּ מֵֽהַר־שָׁ֑פֶר וַֽיַּחֲנ֖וּ בַּחֲרָדָֽה – מאברהם [שנקרא 'הר'] ויעקב [המכונה 'שפר'] ויחנו בחרדה – ביצחק[19].

שכינה לא נסתלקה ממקום המקדש – לימי בין המיצרים

מתוך שאנו בימי בין המיצרים נעסוק בנושא המקדש שיבב"א, ויה"ר שהתלמוד יביא לידי מעשה.

רמב"ם ספר עבודה הלכות בית הבחירה (פ"ו הי"ד-ט"ז) זלה"ק:

כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה, לא נתקדש קדוש גמור. וזה שעשה עזרא שתי תודות[20] – זכר הוא שעשה, ולא במעשיו נתקדש המקום, שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים. ובמה נתקדשו, בקדושה ראשונה שקדשה שלמה, שהיא קדשה העזרה וירושלים לשעתה וקדשה אותן לעתיד לבוא…ולמה אני אומר במקדש וירושלים שקדושה ראשונה קדשתן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר (ויקרא כ"ו ל"א) וַהֲשִׁמּוֹתִ֖י אֶת־מִקְדְּשֵׁיכֶ֑ם, ואמרו חכמים [מגילה כ"ח ע"א] אף על פי ששוממין – בקדושתן הן עומדין…עכ"ל הרמב"ם.

מבאר הרב ישעיהו זילברשטיין[21] זצ"ל בספרו מעשי למלך על דברי הרמב"ם האלו, וזלה"ק:

עוד נראה לי הכוונה במה שכתב רבינו דשכינה אינה בטלה. עפ"י מה שכתב הרב אברהם בן עזרא פרשת תצוה (שמות כ"ט מ"ו) על פסוק וְיָדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י ה' אֱלֹ֣קיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֧אתִי אֹתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְשָׁכְנִ֣י בְתוֹכָ֑ם. וזה לשונו: הטעם אז ידעו כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם, וזהו תעבדון את האלקים על ההר (שמות ג' י"ב). והרמב"ן (שם) קלסו וכתב עליו, ואם כן יש בענין זה סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין  שאמר הכתוב (ישעיהו מ"ט ג') ישראל אשר בך אתפאר, ואמר יהושע (ז' ט') ומה תעשה לשמך הגדול. ופסוקים רבים באו כך, אוה למושה לו (תהלים קל"ב "ג), פה אשב כי אותיה (שם שם י"ד).

מעתה ניחא, כי אם השכינה היתה שורה רק בעבור צורך הדיוט, אם כן אתי שפיר שבחטאם נחרבה המקדש היתה קדושת שכינה גם כן בטלה, אבל כיוון שהוא צורך גבוה גם כן, זהו הצורך גבוה לא נתבטלה והיינו שכתב רבינו כי שכינה לא בטלה.

עוד יש לומר על פי דאיתא בסנהדרין ריש חלק (צ"ד ע"ב) רבי חנינא בר פפא רמי, כתיב (ישעיהו ל"ז כ"ד) מְר֣וֹם קִצּ֔וֹ, וכתיב מלון קצו[22]. אמר אותו רשע בתחילה אחריב דירה של מטה, ואח"כ אחריב דירה של מעלה. ופירש רש"י (שם ד"תריה וכתיב) מרום קיצו, משמע דירה של מטה, כדכתיב (ירמיהו י"ז ב') כִּסֵּ֣א כָב֔וֹד מָר֖וֹם מֵֽרִאשׁ֑וֹן מְק֖וֹם מִקְדָּשֵֽׁנוּ. מלון קיצו, משמע דירה של מעלה, בית מלונו.

הכוונה דרצה לבטל ולחלל קדושת המקדש שלא ישרה שכינתו שם, והוי כמבטל דירה של מעלה, שהיתה כנגד דירה של מטה. ובאמת על זה לא נתנה לו רשות רק להחריב דירה של מטה, כדאיתא שם. ולכן כיון שדירה שלמעלה לא נתבטלה, ונשארה כנגד דירה של מטה, לכן גם קדושתה של מטה לא נתבטלה, והיינו דשכינה לועלם אינה בטילה…עכ"ל הרב ישעיהו זילברשטיין זצ"ל.


[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק.. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.
לרפואת הרב יעקב בן גלדיס כתון בתושח"י.

[2] הרב חנוך צבי הכהן לוין זצוק"ל היה חתנו של האדמור רבי יהודה אריה לייב אלתר השפת אמת. הספר נדפס לראשונה בתשכ"ד ע"י בני המחבר שהצליחו להציל את כתב היד ממאכולת האש בתקופת השואה. אך כפי שכתבו בפתיחת המהדורה הראשונה שהם זכו להוציא לאור תעלות חכמה ממעינות הקדושה אשר השאיר אחריו אביהם, מעט מזעיר שנשאר לנו לפליטה…יותר מארבעים חיבורים בכל מקצועות התורה השאיר…מהם נדפס בחייו אחר הסתלקותו הספר הראשון יכהן פאר חידושים נפלאים על סדר קדשים וחידושים על הרמב"ם וכן ל"א דרשות אשר השמיע ברבים…בעוונות הרבים נאבדו בשואה הגדולה רוב רובם של החיבורים על כל מקצועות התורה…נשארו לפליטה רק שלשה חיבורים מעטי הכמות, שנים לקוטים על התורה, מועדים ודרשות וחידושים בודדים, וחיבור קטן אשר כתב לזכר אחינו הרב החסיד עובד ה' מוהר"ר יחיאל אפרים פישל הכהן זצ"ל אשר נפטר בדמי ימיו וקרא לחיבור על שמו 'הבן יקיר לי אפרים'…
קראנו שם הספר יכהן פאר כשם ספרו הראשון אשר נקרא בשם זה ע"י [אבינו המחבר זצ"ל]…עכ"ל הבנים בהוצאה הראשונה.
הדברים שהובאו לעיל ומעט מענינו של הספר נערכו עפ"י מהדורה חדשה שיצאה בירושלים תשע"א.

[3] ראה בעל שם טוב עה"ת פרשת בראשית מאמר צ"ז ( שם בפרשת נח ב'מקור מים חיים' אות ל"א, הביא מקורות נוספים מספרי החסידות ביניהם בספר תולדות יעקב יוסף פרשת חיי שרה)

[4] הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד  (תר"ן-תש"א) משגיח בישיבת שער התורה גרודנא (ליטא). לאחר פטירת הרב אלטר שמואלביץ זצ"ל ששימש כראש ישיבת גרודנא, נתמנה הרה"ג הרב שמעון שקאפ ע"י ה'רב מפוניבז' – הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל ששימש בתקופת מעבר כראש הישיבה. עפ"י הצעת הרב ירוחם הלוי לייוואוויץ זצ"ל, המשגיח המפורסם מישיבת 'מיר', מגדולי בעלי המוסר לפני מלחמת העולם השניה, נתמנה הרב שלמה הרכבי זצ"ל כמשגיח רוחני לגרודנא. מן הענין לציין שהרב ירוחם הציע שגם יגיד שעורים, אבל ר' שמעון שקאפ סירב כדי להמנע מ'ערבוב תחומין' (בין ה'לומדות' של עולם הלימוד הישיבתי, להתעלות ובניית קומת האישיות החנוכית תורנית).
עוד למדנו הדרכה חנוכית עפ"י דברי ההקדמה לספר ממנו הובאו הדברים כי: תולדות הגאון הצדיק רבי שלמה הרכבי הי"ד הם תולדות של עלם צעיר שחשבוהו לבלתי ראוי להגיע למדרגות נעלות בתורה, [בשנות ילדותו לא רצה ללמוד, והוריו הצדיקים שסבלו הרבה בחייהם, ומסרו נפשם על גדולו וחנוכו ובמיוחד אמו הצדקת, היו שרויים בצער עמוק על כך] שמתוך שימת לב לכחותיו, רצון אדיר, והתמדה עצומה נהפך לאדם גדול ואמון פדגוג, שהעמיד תלמידים לאלפים [מתלמידיו הגדולים והמפורסמים: ר' חיים שמואלביץ זצ"ל (ראה בספר 'מח ולב' תולדותיו שכתובים ביד אומן מיוחדת) רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', הגאון רבי ישראל זאב גוסטמן זצ"ל ראש ישיבת נצח ישראל  (בעהמ"ח 'קונטרסי השיעורים')].
הרב שלמה הרכבי למד בצעירותו בישיבה בראדין בתקופת מאור ישראל – החפץ חיים זצוק"ל. באותה תקופה הגיע לישיבה ר' ירוחם לייואוויץ שבאישיותו החנוכית מגביהת העוף, ראה את כוחות הנפש האדירים הטמונים בבחור הצעיר, והוא שעזר לו לטפחם ולפתחם. לאחר שר' ירוחם נקרא למיר ע"י ראש הישיבה הרב אליעזר יהודה פינקל ז"ל לקח עמו 'סגל חבורה' מהישיבה בראדין וביניהם הרב שלמה הרכבי אשר שם גבהה קומת אישיותו יותר ויותר. בשנת תרפ"ב חזר לעיר מולדתו גרודנא ממנה יצא, ובמשך שמונה עשרה שנה הדריך את בני הישיבה תחת ראשותו של הרב שמעון שקאפ זצ"ל כמסופר לעיל.
באלול תרצ"ט עם פרוץ מלחמת העולם השניה, 'בין כסה לעשור' ת"ש נכנס הצבא האדום הסובייטי לגרודנא והישיבה נסגרה מיד למחרת בגזירת הרשעים. הרב שלמה עם רוב בני הישיבה עברו לווילנא, שם התאספו גם מישיבות אחרות. רבי שמעון שקאפ זצ"ל היה חלש להצטרף אליהם, בט' בחשוון באמצע תפלת 'מנחה' נדם לבו הגדול. שמועת פטירתו הכתה שבר על שבר את בני הישיבה הגולים בווילנא. כעת נשא הרב שלמה הרכבי בעול החזקת הישיבה על כתפיו, והוא כלפיד אש מוליך את הישיבה בין תמרות האש של המלחמה הנוראה. בקיץ תש"א נלקחו להריגה בני הישיבה יחד עם רבם הרב שלמה הרכבי זצ"ל הי"ד וכל משפחתו, שעלו למרומים כגווילים נשרפים ואותיות פורחות.
הספר מֵאִמְרֵי שלמה, הינו עפ"י שיחות שנכתבו ע"י תלמידיו וחלקם היו למראה עיניו. הספר יצא לאור לראשונה בירושלים תשל"ז, ומהדורה זו מורחבת, נדפסה בתשס"ב. הספר נערך ע"י תלמידו הרב זיידל אפשטיין זצ"ל (בעהמ"ח 'הערות' עה"ת) אשר שימש כמשגיח רוחני בישיבת 'תורה אור' בראשות הרב פינחס שיינברג זצ"ל.

[5] גדרה ההלכתי של מצות ישוב ארץ ישראל סוגיה רחבה ועמוקה היא. ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"ה ערך 'ישיבת ארץ ישראל' וכן בספר מקיף וכולל בבירור השיטות השונות בסוגיה זו, נחלת יעקב – בירורים במצות ישיבת ארץ ישראל לרב יעקב זיסברג שליט"א הוצאת ישיבת אור עציון תשס"ה.

[6] בנדפס בספר יש תוספת שנראית עפ"י העורך ולא המחבר (כיוון שהקיפוה בסוגריים מרובעים, שעפ"י כללי עריכה, זו תוספת שאינה מהמחבר) אביאה לפני המעיינים, וזו לשונה: כדעת התועים שמסתפקים במלכות ישראל, וארץ ומדינה מפני היחס ההסטורי.

[7] ראה פירוש הרמב"ם למשנה סנהדרין (פרק י' משנה א'). ובין דבריו שם כתב וזלה"ק: …צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה. והכונה באמרו עטרותיהם בראשיהם, קיום הנפש בקיום מושכלה והיותה היא והוא דבר אחד כמו שהזכירו בקיאי הפילוסופים בדרכים שיארך ביאורם כאן. ואמרו נהנים מזיו השכינה, כלומר שאותם הנפשות נהנות במה שמשכילות מן הבורא כמו שנהנות חיות הקדש ושאר מעלות המלאכים במה שהשכילו ממציאותו…

[8] הרב יצחק אייזיק וייס מספינקא זצ"ל הי"ד. חסידות ספינקא התבססה בהונגריה, היא היתה מיזוג של כמה מהלכי עבודת ה' ולמוד: מזידיטשוב נטלה את הנסתר, בלימוד פסע בנתיבות צאנז, ובעבודה מלהט בעלז. הרב יוסף מאיר היה האדמו"ר הראשון, לאחר הסתלקותו המשיך דרכו בנו הרב יצחק אייזיק. יסד ישיבה בחצרו שקרא לה ע"ש אביו 'אמרי יוסף' והוא אמר שם שיעור בכל יום. הונגריה נותרה כאי בודד בשואה לאחר שרוב יהודי אירופה הושמדו, ויהודים ניסו להמלט אליה. האדמו"ר נתן הוראה לבנות מתחת לאולם הקבלה בונקר, שבו החביאו את היהודים הנמלטים. יום אחד נתפס יהודי שהסתתר בחצרו, האדמו"ר נלקח לחקירה אך טען להגנתו מכיוון שמגיעים אליו יהודים רבים, אינו יודע מקום מגוריהם של כולם. הם שחרורוהו, אך פקדו עליו לנעול את חצרו בכל לילה. לכן האדמו"ר פקד להרוס את שער החצר כדי שיוכלו להמשיך להגיע לחסות בצילו. מפאת קשרים שהיו לו עם ארמון המלוכה באנגליה, הגיעה אליו אשרת כניסה משם בתחילת מלחמת העולם השניה, אך הוא סירב לעזוב את חסידיו. בר"ח סיון תש"ד נלקח לאושויץ,  גם כשהובילוהו הנאצים הארורים בדרכו האחרונה, לא פסק מתלמודו. ובי"ג בסיון החזיר נשמתו על קדוש ה'. אנשים שהיו מסביבו סיפרו כי בעת שנלקח למחנה היה שר 'וטהר ליבנו לעבדך באמת' ובעת הלקחו להריגה, היה מצעק: 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'.
נכדו ר' יעקב יוסף וייס ניצל מגיא ההשמדה וכשחזר לעירו מצא מתחת לערימות השלג דפים בכתב יד מחבורו הגדול של סבו. לאחר שאספם הוציאם לאור לראשונה בתשי"ב בארה"ב, ובשנת תשס"ג מהדורה שניה ממנה נערכו הדברים. (תולדותיו נערכו עפ"י הספר אדמורים שניספו בשואה עריכת מנשה אונגר מוסד הרב קוק ירושלים).

[9] הרב יהודה עמיטל  (תרפ"ה-כ"ז בתמוז תש"ע) נולד בהונגריה עבר את אימי השואה, עלה לארץ ישראל למד בישיבת חברון בראשות הרב יחזקאל סרנא זצ"ל באותה עת שמע שיחות מהרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל מגדולי ירושלים באותה עת. לימים נשא את נכדתו של אחד מגדולי הדור הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל. אישיותו הרבגונית המיוחדת הביאתו למזג עולמות שונים ולבסוף הוזמן לשמש כראש ישיבה בגוש עציון המתחדש לאחר מלחמת ששת הימים (תשכ"ז) ובמשך עשרות שנים עמד שם בראשות ישיבת הר עציון באלון שבות כשאליו מצטרף הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל חתנו של הגרי"ד סולובייציק מארה"ב.
הספר קול יהודה ממנו הובאו הדברים לעיל בענין הפרשה, הינו חלק ותמצית משיחותיו הרבות שנמסרו בישיבה ונערכו ע"י אחד מתלמידיו הגדולים והותיקים, שלימים חזר לישיבה בתפקיד של 'משגיח רוחני' הרב יעקב פישר שליט"א, שהכרתיהו אישית בתחילת עבודתו החנוכית בישיבת כפר הרא"ה, עת הייתי מקבוצת תלמידיו הראשונים, וקשרינו נשמר למעלה מארבעים וחמש שנה (אריכות ימים טובים לשנינו בתוך כלל ישראל).

[10] הרב שמעון סופר (כ"ח באייר תר"י-כ"א בסיון תש"ד) נכדו של החתם סופר, בנו של רבי אברהם שמואל בנימין הכתב סופר שמילא מקום אביו. שימש ברבנות בערלוי במשך ששים וארבע שנים. ערך מכתבי סבו את הספר הידוע על התורה 'תורת משה', שעבר כמה מהדורות. בענותנותו הגדולה כאשר הדפיס את ספרו שלו שו"ת התעוררות תשובה בראש כל עמוד בספר כתב: 'אין לסמוך על הוראה זו כלל, עיין בהקדמה'. כמו"כ את חידושי התורה שלו על החומש שיבץ בתוך ספרו של סבו תורת משה, אך כל מאמר חתם בסיומו 'ש"מ' שיר מעון.
במהדורה החמישית של 'תורת משה' (ירושלים תש"נ) לראשונה הדפיסו את חידושיו בקונטרס בפני עצמו, לאחר הדפסת התורת משה, בתשפ"א נדפסה מהדורה מפוארת ביותר ע"י מכון חת"ם סופר ובנוסף למהדורה המשולבת, הוא נדפס כספר בפני עצמו.
משמעותו של השם 'שיר מעון' מוסברת בפתיחת חלק זה במהדורה הנוכחית כי שיר מעון רמוז שמו שמעון ועוד צירוף התיבות שיר מעון יסודו עפ"י הגמרא (חגיגה י"ב ע"ב) דקאמר ר"ל דאיכא שבעה רקיעים ושם אחד מהם מעון ומפרש מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בלילה ומחשות ביום מפני כבודן של ישראל.
כמו כן נודע במעלת תפלתו המיוחדת שנבעה מעמקי הלב. אחיינו ה'דעת סופר' רבי עקיבא סופר היה אומר: די היה לשמוע מדודי הרב מערלוי ברכת 'שהכל נהיה בדברו' כדי להתעורר בתשובה. נכדו הרב יוחנן מערלוי (שנסתלק לעולמו בירושלים בשנת תשע"ו) אמר: …כל תיבה ותיבה מהתפלה מתחלתה ועד סופה היה מבטא בנעימה קדושה ובנגון מיוחד, וכל מי שהיה נוכח שם, היה מרגיש שק"ז [קדושת זקני] עומד לפני בוראו באימה וביראה…איה המלים לתאר את קריאת 'שמע ישראל' שאז היה מגיע להתפשטות הגשמיות ממש…(נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תש"פ).

[11] הרב גד אייזנר זצ"ל (כ"ד שבט תרס"ג – כ"ד אדר תשמ"ה) נולד בפולין לאביו ר' יצחק שלמה ולאמו מרת רבקה השתייכו לחסידות גור (אחרית ימיו של השפת אמת נלב"ע שבט תרס"ה). בהיותו בן אחת עשרה פרצה מלחמת העולם הראשונה ששיבשה סדרי עולם, קול התורה נתמעט מאוד ובמיוחד בין הילדים והבחורים. האדמו"ר ר' אהרן מקוזניץ זצ"ל אירגן קבוצות לימוד, בהבחינו בכשרונו של הילד גד, צירפו לקבוצת בחורים מבוגרים יותר. הודות למלמדם שהאהיב עליהם עד למאוד את קדושת התורה, למרות המחסור עסקו בשמחה ובהתמדה גדולה. היו משננים מסכתות שלימות של משניות בע"פ, חוזרים עליהן בלכתם בדרך. את המרחקים ממקום אחד למשנהו אמדו לפי מספר המשניות אותן היה ניתן ללמוד בפרק זמן של הליכה זו. כשבגר והמשיך לעסוק בהתמדת התורה בחשק עצום, מספר על כך שצמאונם לכל מכמני התורה היה עצום, אך ספרים לא היו כל כך בנמצא, והם היו משוטטים בבתי המדרש בין אוצרות הספרים. כאשר יצא לאור כרך חדש מהשדי חמד של רבי חזקיהו מדיני זצוק"ל והם קנוהו לבית מדרשם, פרמו את הספר לקונטרסים וחילקוהו בין הבחורים כדי שיוכלו ללמוד ממנו כמה בחורים באותו זמן.
בחודש אלול תרפ"ב הקים ביתו עם בתו של הרב אליהו קופר מחסידי גור בלודז'. בהיותו אברך המשיך בתלמודו מתוך שקיעה ושקידה עצומים. מתוך שבחסידים עסקינן, יש לדעת כי התקשרות לאדמו"ר ולזקני החסידים, משמעות חשובה לה בעבודת ה'. יראת כבוד גדולה היתה לזקנים ביניהם, שהסתופפו אצל אדמורים מדור קודם. זקני החסידים בבית המדרש עוד היו אצל האדמור מקוצק. [יש לדעת כי חתנו של האדמור מקוצק היה רבי אברהם בעהמ"ח שו"ת אבני נזר, ואגלי טל מספרי היסוד של הלכות שבת. בתחילת ספרו זה כותב כי עיקר דרך הלימוד האמיתית קיבל מחותנו]. פעם ניגש אחד מזקני החסידים וסיפר לר' גד כי ראה בחור (לא נשוי) עוסק בספר חסידות, ושאלו: מה לבחור ולחסידות? שילמד גמרא ותוספות! שכן באותה תקופה לא היה מקובל שיעסקו בספרי חסידות לפני הנשואין. ענה לו הבחור: את הנסיונות שבעבר לא עברו עד גיל שבעים, אנו עוברים עתה בגיל שבע עשרה…כלומר ספר החסידות מחזק אותם בעמידה בנסיונות. החסיד הזקן הניח את הבחור וקיבל דבריו. [להזכירנו עוסקים אנו בתקופה לפני כמאה שנה (תרפ"ג לערך) מה נאמר היום?]
לאחר כמה שנים החל לעסוק בעבודת קודש של חינוך בתלמוד תורה שהיה מעולה 'דרכי נועם' בלודז'. ולמעשה לאחר השואה המשיך בכך בכל שנות חייו. נודע כמחנך דגול ובמסירות לתלמידיו.
תקופת השואה עברה עליו, בתחילה בביתם בפולין. מתחילת המצור והצרות אחז בכלל אותו אמר שנהג בכל חייו: 'אין מאבדים את צלילות הדעת'. והנסיונות לשמור על צלילות הדעת בתקופה זו, כידוע היו גבוה מעל גבוה מיכולת דעת אנוש.
אשתו הצדקת חלתה בשנים הראשונות לנשואיהם, ובתחילת השואה נפטרה ממחלתה. בת אחת היתה להם שנספתה בשואה מַחְלָה ריינא הי"ד.
אחד הדברים שהיו חביבים על הקלגסים הנאצים ימ"ש לגזוז את זקנם של היהודים ברחוב. רבים וכן אדמורים נאלצו משום סכנת נפשות מוחשית להסיר סממן יהודי-חסידי זה, ובמקרים אחדים יש שהסתירו זקנם בצעיף וכדומה. ר' גד שמר על זקנו, ופעם אחת כשתפסוהו ורצו לגזוז זקנו בסופו של דבר ניצל מהם. כשהגיע לבית החסידים, חשב אחד המבוגרים שגזזו את זקנו והחל מנחמו בדברים. לאחר כמה רגעים של דיבורים הסיר באחת את הצעיף ונתגלה זקנו בתפארתו. הכל פרצו בצחוק שהפיג מעט את המתח הנורא. לימים כשסיפר זאת, אמר: זה מה שנתכוונתי, שיעלו חיוך שיוקל מעליהם לכמה רגעים.
כל חייו היו העלאת חיוך ועדוד ליהודים. בהיותם באחד ממחנות המוות, לאחר התעללות קשה באחד מחבריו ר' משה יהושע אבוביץ ז"ל ע"י הרשעים שכמעט הרגוהו במכות, ועזרתו ועדודו של ר' גד, סיפר לימים: נפשי התרפאה חיש ע"י 'זריקות' של שמחה שהעניק לי, וכך קמתי על רגלי וחזרתי אל בין החיים – מכוחה של אותה מילה טובה ברגע הנכון.
פעם שאלו תלמיד: כיצד היה יכול לחזק אנשים במצב הזה? ר' גד ענה לו: 'מאז ומתמיד למדתי את היצירה הזאת ששמה 'אדם', מתוך כך ידעתי שמילה טובה צופנת בתוכה כוחות כבירים שיש בה למשות אדם ממצביו הקשים…' ורבים העידו שאכן המילים הטובות שלו השיבו אותם לחיים ונתנו להם את כח ההשרדות.
במהלך התקופה משיצא מגטו לודז' ובזמן שהותו במחנות צ'נסטוחוב עד הרחצה (חיטוי) במיידנק אליה הועברו, לקח אתו ספר חובות הלבבות. בעת שהמתינו לחיטוי והיו שבורים ורצוצים לגמרי לאחר שנאלצו להשאיר כל החפצים שהצליחו להחביא בדרכים לא דרכים,  ראה בחור שלמד עמו בשטיבל. 'שמואל, קרא לעברו, יודע אני על מה חושב אתה כעת. חושב אתה על שידוך…'הלה התבונן בו בתדהמה, מדוע תתלוצץ ממני? ענה לו ר' גד: שמואל, דע לך כי יעזור ה' המלחמה תסתיים עוד יהיו חתונות וגם אתה תזכה להכנס לחופה. ואם אתה חושש שיהרגו כל האופים, אל דאגה, בסעודת הנשואין שלך יהיו הרבה 'בילקעס' גם מנגנים יהיו לך, וילדים ואפילו…תהיה לך תאוה ל…כסף…אכן לאחר המלחמה הגיע אליו ר' שמואל וסיפר לו על שידוך שהוצע לו.
הרב גד זכה להנצל מהתופת, כשוחרר חלה בדיזנטריה שרבים נפלו חללים ממנה, והוא ניצל ממש באורח פלא. לאחר הצלתו שימש עוגן הצלה רוחני ליהודים רבים, בעודדו אותם לשוב לחיים בכלל ולהתחזק בחיים הרוחניים בפרט. 'קחו לכם מצוה אחת מה שתרצו מבית הוריכם שנרצחו והחזיקו בה, והיא תהיה לכם למגן ולעתיד טוב יותר'.
סיפור מופלא לאחר שנים שעלה לארץ ישראל, הגיע לבקר אחד מתלמידיו שחיזקו ועודדו לרגל 'שלום זכר' שנערך בליל שבת קודש. ר' גד ראה שהבית חשוך, ובעל הבית הסביר שזה מכיוון שאינו רוצה להשתמש בחשמל של חברת חשמל, רק בחדר בו ישב ללמוד דלק האור ממקור פרטי. שאלו ר' גד: לעצמך דאגת לאור, ומה בנוגע לשאר בני הבית, היית צריך לדאוג לאור גם עבורם…מהשבת שלאחריה, הואר הבית כולו בתאורה כשרה למהדרין.
הרב גד נישא בשנית לאחר השואה. לארץ ישראל עלה בשנת תשי"ג, היה מקורב מאוד לאדמו"ר מגור ה'בית ישראל' שאמר עליו כי הוא 'מחנך של המחנכים'. במשך ל"ב שנים נתן ליבו לעבודת קודש של חינוך בבית מדרש חידושי הרי"מ. בכ"ד באדר תשמ"ה החזיר נשמתו הטהורה לבוראו. אמנם לא זכה להשאיר זש"ק, אך תלמידיו ומעשיו שנחרטו בלהבות קודש בספר במחיצת ר' גד'ל (תשס"ו) ממנו נערכו תולדותיו, וכן משיחותיו בקודש שהועלו בסדרת הספרים מורשת גד, היא מורשתו ותולדותיו של הצדיק הנשגב הזה בעולמו של ה' יתברך.

[12] מובאות אלו הן מהספר בעל שם טוב על התורה בפרשתנו. כידוע הבעש"ט לא כתב את תורתו, וספר זה הינו ליקוט מדברי תלמידיו על סדר התורה. (הדבר היחיד שיש בכתובים ממנו זה פירוש למזמור ק"ז הודו לה'…יאמרו גאולי ה' הנאמר ע"י החסידים לפני מנחה בערב שבת, והינו על דרך הסוד, נדפס בסידור כתר דנהורא ועוד.)

[13] אפנה ל'חדר-אולם' שונה לגמרי ב'ארמונה' של תורה, לדבריו של הרב יוסף דב הלוי סולובייציק זצ"ל בספר איש האמונה מאמר קול דודי דופק פרק 'ברית גורל וברית יעוד' (נדפס גם בספר בסוד היחיד והיחד, אוסף מכתבי הגרי"ד).

[14] נדפס לראשונה מכת"י בתש"ע, מהדורה שניה מורחבת על פיה נערכו הדברים בתשע"ה ע"י קרן רא"ם ירושלים.

[15] עורכי הספר הפנו לדבריו שהובאו בספר בפרשת תצוה. דרשה שנשא בשנת תרע"א בענין מעלת החזקת התורה, והשותפות בין לומדי התורה ותומכיה.

[16] הרב משה יהודה כ"ץ (תרס"ז – כ"ז בסיון תש"ד) בנו של הרב אשר אנשיל כ"ץ זצ"ל הי"ד . למד אצל סבו הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד אב"ד שאמלויא מגדולי הונגריה מחבר ספרים רבים. בצעירותו נסמך להוראה ע"י גדולי עולם ביניהם:  הרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי), הרב ישעיהו זילברשטיין הגאון מוויטצאן (מעשי למלך, חיבור גדול על הלכות בית הבחירה לרמב"ם. ראה דבריו שהובאו לקמן במאמר האחרון ד"ה 'שכינה לא נסתלקה'). נתמנה לרבנות בעיר סערדהעלי בהונגריה, נלקח למחנה ההשמדה אושויץ ושם נספה על קידוש ה' עם אביו ורבו וכל משפחתו בלי  זכר, כמו"כ אבדו רבים מכתביו. ספר זה על מסכת אבות יצא לראשונה מכת"י תשע"ג, ע"י בן אחיו של המחבר שנקרא ע"ש סבו אשר אנשיל ומשמש כרבה של קהילת וויען בארה"ב. אחיו של המחבר הרב יהושע כ"ץ הוא היחיד ששרד ממשפחתו והחל להוציא לאור שרידי כתביו של אחיו (הרב משה יהודה) ביניהם ויגד משה על הלכות פסח (ברוקלין תשנ"ב)

[17] לרב אברהם דאנציג בעהמ"ח חיי אדם וחכמת אדם. זכרו תורת משה – 'כל הלכות שבת בקצור נמרץ בטעמו של כל דבר', כך נכתב בשער הספר. (במהדורת מישור תשנ"ט המשל בעמ' ל"ב)

[18] הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד (ט' בתמוז תרכ"ג – י"א בסיון תש"ד) רב של קהילת שאמלויא בהונגריה. כתב ספרים ביניהם שו"ת לחם שלמה, אבן שלמה עה"ת ועוד. לעיניו שרפו הגרמנים ימ"ש חבור גדול ומקיף בכת"י על מסכת אבות שעמל עליו במשך כ"ה שנים, וכן שני חלקים מכת"י של חבורו טיול בפרדס, לקוט נפלא בסדר א"ב של דברי דרוש.

חלק שלישי של הספר טיול בפרדס הינו ביאורים נפלאים והרחבות סביב 'אגרת הטיול' (לרב חיים אחי המהר"ל) נערך סופית ע"י המחבר עצמו בעצומה של השואה בשנת תש"ב, אולם בדרך פלאית ניצל מכליון כפי שאירע לשלשה חלקים אחרים, ונדפס לראשונה בירושלים ע"י בנו הרב יהושע עהרנרייך (תשי"ז). בתשע"ו נדפס מחדש בברוקלין ע"י נינו יחד עם שני כרכים של טיול בפרדס שנותרו מהשריפה הגדולה ונדפסו לראשונה בתרצ"ט. כך השתכרנו בכפילא עצם הדפסת אגרת הטיול, וכן ההרחבות הנפלאות של המחבר אשר עלה בסערה השמיימה בימי השואה בסיוון תש"ד, עם בני קהלתו.

כמו"כ הספר אבני המקום הינו ספר דרשות מופלא שנדפס לראשונה מכת"י בשנת תשל"ט, ובמהדורה שניה ממנה נערכו הדברים לעיל בשנת תשפ"ג. בספר שנים עשר דרושים הנושאים בכותרתם את המילה אבן, ובתוספת של מילה המתארת תוכן הדרוש. כגון אבן הראשה עניני בריאת העולם עד האבות, אבן העזר עניני גאולת ישראל, אבן שוהם עניני שבת ומועדים ועוד. הדרושים בלולים ממאמרי חז"ל ומספרי גדולי הדורות בצורה ייחודית מחודשת אך מושתתת על אדני הקודש, כמיטב המסורת של רבני הונגריה שהילכו בדרכו של החת"ם סופר זיע"א בשמירתם הקפדנית על מנהגי הדורות המקודשים מימים ימימה.

אוסף אגרות וכן לקט מכתביו לחנוכה ולשבועות בשם לחם שלמה יצאו לאור בארה"ב במהלך השנים, ניתן לראותם במאגר 'אוצר החכמה'.

[19] ראיתי פירוש זה גם בספר קול מנחם (ח"ו עה"ת בפרשתנו) לאדמור מקאליב מנחם מנדל טאוב זצ"ל, שהיה שריד מבינות עמודי העשן והאפר, אך לא זכה לזש"ק.

[20] נחמיה (י"ב כ"ז, ל"א): וּבַחֲנֻכַּ֞ת חוֹמַ֣ת יְרוּשָׁלִַ֗ם בִּקְשׁ֤וּ אֶת־הַלְוִיִּם֙ מִכָּל־מְק֣וֹמֹתָ֔ם לַהֲבִיאָ֖ם לִֽירוּשָׁלִָ֑ם לַעֲשֹׂ֨ת חֲנֻכָּ֤ה וְשִׂמְחָה֙ וּבְתוֹד֣וֹת וּבְשִׁ֔יר מְצִלְתַּ֖יִם נְבָלִ֥ים וּבְכִנֹּרֽוֹת… וָאַעֲלֶה֙ אֶת־שָׂרֵ֣י יְהוּדָ֔ה מֵעַ֖ל לַחוֹמָ֑ה וָאַעֲמִ֡ידָה שְׁתֵּ֣י תוֹדֹת֩ גְּדוֹלֹ֨ת וְתַהֲלֻכֹ֤ת לַיָּמִין֙ מֵעַ֣ל לַחוֹמָ֔ה לְשַׁ֖עַר הָאַשְׁפֹּֽת.

[21] הרב ישעיהו זילברשטיין (תרי"ח-כ"ה בתמוז תר"ץ) הגליון נערך ביום הסתלקותו.

אביו הרב דוד זילברשטיין בעמה"ח שו"ת שבילי דוד בשנת תרי"ט עלה מהונגריה לארץ ישראל עם עלייתם של תלמידי הכתב סופר ונמנה על מיסדי כולל שומרי החומות. בנו ישעיהו למד בשנות ילדותו בתלמוד תורה 'עץ חיים'. בתקופת ילדות זו הוא נפגש עם גדולי ירושלים בהם הרב מאיר אוירבעך בעל אמרי בינה, והרב משה יהודה זילברברג בעל תפארת ירושלים על המשניות. תקופה זו תטביע חותם ששם כח עיונו בחיבור ספר שלם על הלכות בית הבחירה לרמב"ם – מעשי למלך ממנו נערכים דברים אלו. ובעולם ה'מעשה' פעל רבות לקנין בתים ונחלות בארץ ישראל, והשתדל מאוד לחזק את הישוב היהודי בה, מן הפעולות תצויין תמיכתו בקניית אתרוגים מארץ ישראל דוקא.

לאחר שתים עשרה שנה חזרה משפחתו  להונגריה, והוא אז בן ארבע עשרה שנה. בהונגריה למד אצל הרב חיים סופר בעל 'מחנה חיים' (אינו ממשפחת החת"ם סופר), רבי חיים צבי מנהיימר בעל עין הבדולח ורבי אברהם שוורץ 'קול אריה'. בהיותו צעיר הפנה שאלותיו לגדול תלמידי החת"ם סופר המהר"מ שיק שענה לו בכבוד רב.

כאמור לעיל את כוחו בתורה הניח את כוחו בתורה הניח בחיבור גדול מימדים על הלכות בית הבחירה לרמב"ם – מעשי למלך. זהו חיבור-פירוש למדני מעמיק על הלכות אלו בהם הוא מביא ומראה שליטה מלאה בראשונים ואחרונים בסוגיות מכל מרחבי הש"ס.

בשנת העשרים לחייו מתעטר בכתר היתר הוראה משלשת הרבנים שהוזכרו לעיל. לאחר נשואיו למרת שרה בתו היחידה של הרב משה צבי שטרן ששימש כאב"ד באחת מערי הונגריה. תחילת דרכו מסרב לשמש ברבנות מכיוון שאינו רוצה להינות מכתרה, והוא פותח חנות לממכר בדים, עד מהרה מתברר שחנות זו היא 'חנות ספרים' מפני ששולחנו תמיד מלא בספרים בהם למד ועל הניירות שסביבו רשם דברי תורה ומחשבותיו שעלו בראשו. ואכן מקהל 'לקוחותיו' מגיעים תלמידי חכמים העוסקים עמו בפלפול. אותן שנים אביו הרב דוד עומד בראש ישיבה גדולה בעיר וויטצען (עיירה בהונגריה באיזור בודפשט) והוא עוזר לו בימים אלו עד שנחלש אביו, וכל עולה של החזקת ונהול הישיבה עובר אליו. בתקופה זו הוא עוזב לגמרי את מסחרו ועולה להיות מראשוני ממלכת התורה בהונגריה שהיתה מבורכת בגדולים. לאחר פטירת אביו הוא מתמנה גם לעמוד ברבנות כרבה של העיירה. בתפקיד זה הוא מורה על גידול הבנים לתורה וליראה, שמירה על לבושן הצנוע של הנשים. עם עסוקיו הרבים הוא נותן לבו לכל הבא לדבר עמו הן בעניני תורה בכל חלקיה וכן במילי דעלמא. אהבת צאן מרעיתו באה לידי ביטוי נגלה, עת הוא נחלה ואנשי קהילתו הוציאו כספים רבים לצרכי רפואתו.

מתלמידיו היו הרב יוסף נפתלי שטרן שלימים עלה לארץ ישראל ועמד בראש הוצאת ועריכת ספרי החת"ם סופר.

בתיאור תולדות חייו במבוא הספר מוזכרים תולדותיו, חלק מהם נספו בשואה, אך עד היום צאצאיו מרבים כבוד שמים וגדלות בתורה, אחד מהם עורך הספר הוא הרב חיים אהרן דוד וייס שליט"א ראש כולל מעשי למלך בני ברק.

ההוצאה ממנה נערכו הדברים היא הוצאה מפוארת ארבעה כרכים גדולים, בתחילתם מבוא גדול לתולדות המחבר. הוצאת כולל מעשי למלך ירושלים (תשע"ז-תשפ"ד).

[22] (מלכים-ב' י"ט כ"ג) וְאֶכְרֹ֞ת קוֹמַ֤ת אֲרָזָיו֙ מִבְח֣וֹר בְּרֹשָׁ֔יו וְאָב֙וֹאָה֙ מְל֣וֹן קִצֹּ֔ה יַ֖עַר כַּרְמִלּֽוֹ:

ביאורים במצות מחיית עמלק ובמצות זכירת מעשה עמלק / הרב חיים שמשון מרקוביץ הי"ד

ודרך אגב נבאר קצת עניין מחיית עמלק, דהנה בחינוך (מצוה תרג) כתב דמצות זכירת עמלק נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב ולא לנשים. עד כאן לשונו. ויש לפרש שיטתו בזה דסבירא ליה דמצוה זו אינו נוהגת בנשים בשני אופנים: יש לומר דהנה במצות זכירת עמלק שני דינים יש בה:

א) זכירת מעשה עמלק שעשה לנו בדרך ועל ידי זכירה זו נתעורר נפשנו לשנוא אותו. וב', מצות מחיית עמלק דכתיבא גם כן בפרשה דזכירה וזה צריך גם כן להזכיר וכדמשמע גם מדברי הרמב"ם בספר המצות (מצוה קפט) וזה לשונו: שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק בהקדימו להרע לנו ולשנוא אותו בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו וכו', הלא תראה שמואל בהתחילו לעשות המצוה הזאת איך עשה שהוא זכר תחילה מעשהו הרע ואחר כך ציווה להורגו, והוא אמרו יתברך 'פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל', ומבואר מדבריו דבזכירת מעשה עמלק צריך להזכיר גם כן מצות מחיית עמלק. ועיין בספר משנה ברורה (סימן תרפ"ה ס"ק ט"ו) וזה לשונו: אבל המג"א מצדד דקריאת פרשת זכור יוצא על פי הדחק במה שישמע הקריאה בפורים פרשת 'ויבא עמלק', דבזה נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא ידי חובתו, ורצה לומר דיוצא מדאורייתא וכו' אבל לעניות דעתי עיקר דינו של המג"א צריך עיון, דהא כתיב בתורה 'זכור את אשר עשה וגו' תמחה' וגו', והכוונה שלא לשכוח מה שעשה לנו עמלק ונספר זה לבנינו, לומר להם 'כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטווינו למחות את שמו', כמו שכתב הרמב"ן בביאורו, וזה לא נזכר בפרשת 'ויבא עמלק'. עד כאן לשון המשנה ברורה. הרי דהכריח גם מדברי הרמב"ן דבמצות זכירה תרתי יש בה, וזהו גם כן דעת החינוך, ולכן כיון לנשים פטורות ממצות מחיית עמלק, וכמו שכתב החינוך שם, פטורות גם כן  מזכירה.

ב) יש לפרש דגם החינוך סבירא ליה דמצות זכירה באופן קיומה אין צריך להזכיר רק מעשה עמלק, וכמו שכתב המג"א בשם הרא"ם (וראיית המשנה ברורה מדברי הרמב"ן אינה מכרעת כל כך להמעיין בדבריו שם) אלא דסבירא ליה כיוון דתכלית מצוה זו שנעורר נפשנו לשנוא אותו הוא כדי שעל ידי זה נלחם בו, ואם כבר נכרת זרעו של עמלק לגמרי אינו נוהג יותר מצוה זו, וכמו שכתב הרמב"ן על התורה (בסוף פרשת תצא) וזה לשונו: והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים וכו'. עד כאן לשונו. ולכן כיוון דנשים פטורות ממצות מחיית עמלק, פטורות גם כן ממצות זכירה, שאינה אלא בגדר הכשר ותוצאה ממצות מחיה.

[הנה במנחת חינוך שם כתב לתמוה על החינוך במה שכתב לפטור נשים ממצות זכירה, וזה לשונו: וצריך ראיה לפטור נשים ממצות עשה שאין הזמן גרמא ומה שכתב כי להם לעשות המלחמה ולא בנשים, במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו כלה מחופתה וכו', גם מי עמד בסוד ד' יתברך אם הטעם מחמת הנקמה, דאפשר דגזרת הכתוב הוא שנאתו מאיזה טעם, ואנחנו אין יודעים ואפשר אף בביאת משיחנו שיכרת עמלק מכל וכל מכל מקום הזכירה יהיה תמיד מצות עשה לזכור ולא לשכוח על כן צריך עיון מה דפוטר נשים ממצוה זו. עד כאן לשונו. ואמנם כבר הדבר מבואר בדברי הרמב"ן דלאחר שנמחה שמו מתחת השמים שוב אין מצות זכירה. יעויין שם. ומה דקשיא ליה דהרי דמלחמת מצוה הכל יוצאין וכו' צריך לומר כמו שכתב ברדב"ז (הלכות מלכים פ"ז) דכלה מחפתה יוצאת, לאו דווקא הוא, אלא שאינה נוהגת ימי החופה. או דאפשר דבמלחמת מצוה, הנשים היו מספיקות מים ומזון לבעליהם. עד כאן לשונו עיין שם. ואפשר דהוא מדין כוח המלך שיכול ליקח כל מה שמוכרח למלחמה, כמבואר שם ברמב"ם, והכי נמי נשים יוצאות מטעם זה\ אבל אין זה חיובא על הנשים עצמן].

ונראה לומר בדעת החינוך כצד השני דאין צריך להזכיר רק מעשה עמלק דזה לשונו, שנצטווינו לזכור מה עשה עמלק לישראל שהתחיל להתגרות בם בצאת ישראל ממצרים וכו'. הרי דלא הזכיר כלל ענין מחיית עמלק. וכן נראה מדברי הרמב"ם (פרק ה' מהלכות מלכים) שכתב, וזה לשונו: וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק וכו', ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור וגו'. עד כאן לשונו. ומשמע דאין צריך לזכור רק מעשה עמלק. ואמנם מדבריו בספר המצות הנ"ל משמע דצריך גם כן לזכור מחיית עמלק, וכמו שתפס במשנה ברורה, וצריך עיון.

ואולי נאמר דמה דכתב הרמב"ם 'ולעורר הנפשות במאמרים להלחם בו', היינו דתכלית מצוה זו היא כדי ללחום בו, ולכן צריך השנאה אליו להגיע למדרגה זו (להיות) מוכנים למלחמה אתו תמיד, ועל כל פנים מבואר מדברי הרמב"ם דמצוה זו תליא במחיית עמלק (אם דבאופן קיומה אין צריך להזכיר רק מעשה עמלק, וכדמשמע מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים), ולכן סבירא ליה דכיוון דמצות מחיית עמלק היא מן המצות התמידיות, לכן גם מצות זכירה דאינה אלא הכשר למצוה זו, גם כן מן המצות התמידיות. (ומה דכתב הרמב"ם שם בספר המצות 'ולזרז את העם לשנוא אותו' וכו' עד כאן לשונו, דלכאורה אין לזה ביאור, אפשר דכוונתו דמצוה זכירה לענין קריאה בציבור בספר תורה דהוא מהתורה, יעויין מג"א תרפ"ה).

(מתוך אמרי חיים, סי' ה, ענף ב)


הרב חיים שמשון מרקוביץ הי"ד, נולד בסביבות שנת תרע"ו (1916) לאביו הרב הגאון ר' שלמה זלמן טוביה מרקוביץ (מארקאוויץ) הי"ד (רבה האחרון של אנטאלייפט, אשר כיהן גם ברבנות בקהילות צ'יסטופול שבגליציה, קובורסק שבפלך קובנה, אינטוריק ורייטרדה, בנו של הרב משה מרקוביץ מחבר 'שם הגדולים השלישי', וחתנו של הרב יוסף יוזל פרסקי, זקן העדה בוולוזין, חתנו של הצדיק הרב שמשון רוזנסקי, ראב"ד וולוזין, בעל 'זכרון שמשון').
היה תלמידם של הרב יחזקאל ברשטיין והרב יוסף פרבר בישיבה הקטנה 'אור ישראל' בסלבודקה, ובשנת תרצ"ב, בהיותו צעיר בן שש עשרה החל הרב חיים שמשון מרקוביץ ללמוד בישיבה הגדולה 'כנסת ישראל' בסלובודקה והיה מראשי ה'חבורות' בישיבה, המשמיע את חידושיו במסגרת זו כמעיין המתגבר, ושכל אומרי החבורות היו מרצים לפניו את חידושיהם והוא היה בוחן את סברותיהם.
הרב נודע כשקדן 'חריף עצום ובקי נפלא', 'גבור חיל, כזקן ורגיל במלחמתה של תורה כאחד הגדולים המפורסמים בעולם', הכותב את 'חדושיו העמוקים והנחמדים בפלפולים חריפים נאמרים ברב כשרון השכל ודעת ובקיאות נפלא בש"ס ראשונים ואחרונים', 'מלאים… מבקיאות והבנה ישרה ונאותה וחריצות השכל ומשנתו סדורה וקצובה'.
הרב עזריאל קרמר, למד ביחד עם הרב חיים שמשון בישיבה והעיד כי 'הוא נחון בתפיסה מהירה, וגם בזכרון נפלא. היה מביט בקצרה על דף דמרא, וכבר היה יודע את תוכנו, גמרא עם תוספות… רבה של קובנה, הגאון רבי אברהם דוב כהנא שפירא בעל "דבר אברהם"… מאד העריך אותו ואת בקיאותו. היתה לו ידידות מיוחדת עמו, וכשהתחתן הבחור, נסע במיוחד אל העיירה ההיא להשתתף בשמחתו'.עוד בהיותו בכן עשרים, הוא נהג להיכנס לביתם של גדולי הדור וללבן עמם סוגיות הלכתיות.
עוד בהיותו בכן עשרים, הוא נהג להיכנס לביתם של גדולי הדור וללבן עמם סוגיות הלכתיות. בהיותו כבן עשרים ושלוש, פרסם את ספרו 'אמרי חיים', על אורח חיים וקדשים (קיידאן, תרצ"ט). הספר יצא לאור עם הסכמות הרב אברהם דובער כהנא שפירא זצוק"ל אב"ד קובנה, הרב יצחק אייזיק שער ראש ישיבת 'כנסת ישראל' סלובודקה – קובנה, ואבי המחבר, הרב שלמה זלמן טוביה מרקוביץ הי"ד. בפתח דבריו כותב המחבר שכל אחד מהחידושים והסברות שבספר 'נזקק ונצרף במשא ומתן ופלפול חברים'. שאר חידושיו הרבים, נותרו בכתב יד ואבדו בשואה.
בשלהי שנת ת"ש הרב חיים שמשון מרקוביץ התחתן על בתו של הרב שמעון דוביאנסקי הי"ד, מגודלי תלמידי הסבא מסלובודקה, ראש ישיבה בקיידן ומראשי כולל קובנה, ולאחר נישואיו למד בכולל קובנה סובודקה.
בשנת 1941, זמן קצר לאחר שהנאצים כבשו את קובנה ב'מבצע ברברוסה', עוד בטרם מלאה שנה לנישואיו, נרצח הרב חיים שמשון, ביחד עם חבריו מישיבת סלובודקה ועם אביו, במצודה התשיעית בקובנה.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת פינחס

טהרת הלב הנדרש לקנאות[1]

פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי

תמונת הרב אברהם גרודזינסקי הי"ד

הרב אברהם גרדזנסקי הי"ד

אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי. לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם. וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל (במדבר כ"ה י"א-י"ג)

טרם אביא דברים נשגבים מתורת אברהם לרב אברהם גרודיזנסקי[2] זצ"ל הי"ד במאמר 'תורת האמת' (פרק ה') אקדים ואומר שראוי ונכון לעיין בשלימות המאמר והמערכה כולה הנמצאת בספרו הקדוש. וכך כתב זלה"ק:

טהרת הלב זוהי שלימות האדם, זהו כל האדם. בלי טהרת הלב ישנן מצוות שאינו מצווה עליהן. ועוד אם עושה אותן, עבירות הן בידו, ונענש עליהן בכל חומר דיניהן. זהו חידוש גדול שישנן מצוות שרק טהורי הלב מחוייבים בהן, דבר שלא נמצא בשום מקום, אבל הא לא במצוות עסקינן, אלא במצוות שבעיקרן הן עבירות וכל ההיתר שלהן הוא ה'לשמה' וטהרת הלב, ואם אינה – אין כל היתר והעבירה במקומה עומדת, זהו הדין בכל המצוות שבעיקרן הן עבירות, כגון: פרסום החנפים שיש בו צד עבירה, אונאת דברים, הלבנת פנים וכו'…וכן לשון הרע באופן המותר כדי להציל עשוק מיד עושקו (כמבואר בשערי תשובה שער שלישי אות רכ"א) …

מה רבה היא העבודה בהשגת הטהרה! בחינה אחר בחינה, בדיקה אחר בדיקה בו בלבו, נשמתו וכל עשתנותיו, דרכיו מעשיו וכל מעלליו, בעבר בהווה ובעתיד, ועדיין אינו בטוח בה. לפעמים אינה תלויה כלל במאמצי לב האדם. למרות כל ההשתדלות, למרות כל הביקוש והחיפוש והעבודה בהשגתה, עדיין לא הגיע לקצה קצתה. לפעמים היא תלויה בטבעי לב האדם ובתכונה נפשית שבאת לו בירושה מדורי דורות, לפעמים זכות אחת של אבי אבות אבותיו מזכהו באושר הנצחי הזה, וחובה אחת שאינה תלויה בצוארו כלל מפסידהו את הנצח ומונעה אותו מלהגיע לטהרה הראויה.

[כאן עובר הרב לדבר בענין בלק שהקריב קרבנות ודאי לא 'לשם שמים' אלא ההיפך הגמור כדי לפגוע חלילה בעם ה', אך חז"ל למדו מכך לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואעפ"י שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצתה ממנו רות, שיצא ממנה שלמה שכתוב בו אלף עולות יעלה שלמה. זכותו של בלק עמדה לו לשלמה שיקריב קרבנותיו בקדושה ובטהרה בכל טהרת דיני ה'לשמה'. אנו אין לנו אלא דברי חז"ל הקדושים דברים ככתבם…]

פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י…איתא בסנהדרין פ"ב זלה"ק: בקשו מלאכים לדחפו, אמר להם הקב"ה, הניחו לו קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא. התחילו השבטים מבזין אותו…בא הכתוב ויחסו פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, עכ"ל [הגמרא] פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן עשה את מעשהו בכל טהרת הלב! קנא את  קנאת ה' צבאות. בזכות זו ניתנת לו ברית כהונת עולם לו ולזרעו אחריו…

הכל ידעו שזמרי בעל ארמית, והלכה למשה מסיני ש'קנאים פוגעים בו' זמרי אמנם דינו להריגה, אבל אם איזה צד של חובה ביחוס משפחת הקנאי מעכבת אותו מלהגיע לרום מעלת מדרגת טהרת הלב, בלי טהרת הלב גמורה אפשר ואפשר שדינו כרוצח! אפשר ואפשר שאין חלקו בין הקנאים, ולא בשבילו נאמרה ההלכה למשה מסיני שמצוה עליו להיות רוצח, ובלי המצוה, הרי הוא רוצח! לכן בא הכתוב ויחסו לבן בנו של אהרן הכהן, אוהב שלום ורודף שלום, הריגתו ממקור הטהרה היא, קנאתו משבט לוי נובעת, זה המקודש ביותר לשרת בבית הבחירה. לב טהור יש לו בתכלית הטהרה, הוא השיב את חמתי בכל מלא עומק טהרת הלב, ואני מחזיק לו טובה(רש"י)…

קנאות תואר השלימות היא, כמו צדיק, חסיד וענו. על האדם להיות שלם בתכלית השלימות שיהא מותר לו להיות קנאי, והי התואר הזה הולמולא כל הרוצה לדגול בשם האמת, הוא דוגל, לא כל הרוצה לקנא בשם השם, הוא מקנא, לא כל הרוצה לשנוא את חברו בשביל עבירה שעבר, רשאי לשנאותו. לא כל הרוצה לפרסם את הרשעים, הוא מפרסם. לא כל הרוצה לשמח על מפלתם של רשעים, ראוי ומוכשר לזה. טהרה אחר טהרה, בדיקה אחר בדיקה, זיכוך אחר זיכוך, וגם אז, יהא לבו נוקפו, ויבקש רחמים ממרומים – לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי.

מה שאפשר לאדם לעשות בלי כל בדיקה יתרה הוא, מצוה דבר שבעיקרו מצוה, שאין בו כל צד עבירה, לו אפילו שלא לשמה, לו אפילו בכונה הכי רעה, מי יכול לשער גודל הזכות ועד היכן כוחה של מצוה מגיע. בזכות מ"ב קרבנות שהקריב בלק מלך מואב זכה ויצאה ממנו רות שיצא ממנה שלמה. דבר הכי קטן מעלה הכי קטנה, מצוה הכי קלה, מעלה אותו למרומים ומזכהו את הנצח. נוחל עולמות עד לו ולזרעו אחריו, כן יזכהו ה'.  עכ"ל הרב אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד.

חיבת הארץ של בנות צלפחד

וַתִּקְרַ֜בְנָה בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֗ד בֶּן־חֵ֤פֶר בֶּן־גִּלְעָד֙ בֶּן־מָכִ֣יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה לְמִשְׁפְּחֹ֖ת מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֑ף (במדבר כ"ז א')

הרב סיני אדלר[3] זצ"ל בספרו דבר סיני (רעיונות בפרשת השבוע[4]) כותב וזלה"ק: כתוב בספרי ורש"י מביאו 'למשפחות מנשה בן יוסף' למה נאמר והלא כבר נאמר 'בן מנשה', אלא לומר לך יוסף חיבב את הארץ שנאמר [שמות י"ג י"ט] והעליתם את עצמותי וגו' ובנותיו חבבו את הארץ שנאמר [במדבר כ"ז ד'] תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה.

חכמינו לימדונו במאמר זה שדרישתן של בנות צלפחד לקבל אחוזה בארץ ישראל לא נבעה מתוך שאיפה לקבלת רכוש, אלא מתוך חיבת הארץ, חיבה זו ירשו בנות צלפחד מאביהן יוסף, כך גם מובא בתנחומא ובמדרש רבה. שם מציגים את בנות צלפחד שאמרו תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה מול המרגלים שאמרו 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' [ראה במדבר י"ד ד'].

ויש לדייק שכתוב שבנות צלפחד בקשו אחוזה ולא נחלה, ללמדנו שכל כוונתם היתה להאחז בארץ ולא לקבל רכוש[5]. את השרש של חיבה זאת אנו מוצאים במדרש תנחומא על הפסוק בפרשת מסעי (ל"ד ב') צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם בָּאִ֖ים אֶל־הָאָ֣רֶץ כְּנָ֑עַן זֹ֣את הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר תִּפֹּ֤ל לָכֶם֙ בְּֽנַחֲלָ֔ה. משל למלך שהיו לו עבדים ושפחות והיה משיא לעבדיו  שפחות מן אוסיא אחרת ולשפחותיו מן אוסיא אחרת. עמד המלך וחישב בדעתו אמר, העבדים שלי והשפחות שלי, מוטב שאשיא עבדי לשפחותי, שלי לשלי. כך כביכול הקב"ה אמר הארץ שלי היא, שנאמר לה' הארץ ומלואה, וישראל שלי הן, 'כי לי בני ישראל עבדים' מוטב שאנחיל ארצי לעבדי, שלי לשלי. לכך נאמר זאת הארץ אשר תפל לכם.

במדרש הזה למדנו את טיב הקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל. אין זה קשר מקרי בין קבוצת אנשים שבחרו לעצמם חבל ארץ מסוים כדי לחיות בו, אלא זהו קשר הדומה לקשר הקיים בין איש לאשתו, אשר הקב"ה זיווג אותם. ומכאן, כשם שהצלחת הקשר בין בני זוג תלויח באהבה ובאחוה שביניהם, כך גם חייב להיות הקשר בין ישראל לארצו. רק האמונה שה' אשר בחר בנו מכל העמים והאמונה  שהארץ הזאת היא הארץ אשר ה' בחר בה מכל הארצות, הן המהוות את השרש של אותה אהבה שהצטיין בה יוסף בבקשו להקבר בארץ הזאת, וכן את דרישת נכדותיו – תְּנָה־לָּ֣נוּ אֲחֻזָּ֔ה. עכ"ל הרב סיני אדלר זצ"ל.

קדושת האזנים הנלמדת משבט גד

בְּנֵ֣י גָד֘ לְמִשְׁפְּחֹתָם… לְאָזְנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָאָזְנִ֑י. (במדבר כ"ו  ט"ו-ט"ז)

תמונת רבי יחזקאל הולשטוק הי"ד

רבי יחזקאל הולשטוק הי"ד

בספר מאיר עיני חכמים החדש בחלק קדשי יחזקאל בפרשתנו כותב הרב יחזקאל האלשטוק[6] זצ"ל הי"ד וזלה"ק:

אומר אני שזו משפחת אצבון ואיני יודע למה נקראת משפחתו על שמו, עכ"ל והשל"ה [חלק תושב"כ פרשת פינחס דרך חיים תוכחות מוסר ד"ה לאזני] כתב טעם[7] למה משפחת אצבון נקראת 'אזני' עפ"י מה דאיתא במסכת כתובות (ה' ע"א) על הפסוק (דברים כ"ג י"ד) ויתד תהיה לך על אזנך, אל תקרי אזנך אלא אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו, דאצבעותיו של אדם דומות ליתדות, ולכך נקראת אצבון אזני, שע"י האצבע באה קדושת האזנים, עיי"ש [ע"כ עפ"י השל"ה הקדוש].

וצריך ביאור למה דוקא אצל בני גד מרומז קדושת האזנים ע"י היתדות, ונראה דהנה אצל ברכת משה לבני גד כתיב (שם ל"ג כ'-כ"א) [וּלְגָ֣ד אָמַ֔ר בָּר֖וּךְ מַרְחִ֣יב גָּ֑ד כְּלָבִ֣יא שָׁכֵ֔ן וְטָרַ֥ף זְר֖וֹעַ אַף־קָדְקֹֽד.] וַיַּ֤רְא רֵאשִׁית֙ ל֔וֹ כִּי־שָׁ֛ם חֶלְקַ֥ת מְחֹקֵ֖ק סָפ֑וּן… וראשית הקדושה הוא השמיעה כדאיתא במדרש (דברים רבה י' א') על הפסוק (ישעיהו נ"ה ג') הַטּ֤וּ אָזְנְכֶם֙ וכו' שִׁמְע֖וּ וּתְחִ֣י נַפְשְׁכֶ֑ם, וקדושת האוזן הוא ע"י האצבעות כדאיתא בגמרא הנ"ל. ולכך גד שהראשית הוא לחלקו, כמש"כ וירא ראשית לו, וזאת אי אפשר רק ע"י האצבעות שהם מקדשים את האזנים שלא יכנס בהם דבר שאינו הגון ואז הם נשמעות  רק לדברי תורה.

וזהו מה דאיתא בכתובות (ק"ד ע"א) שאמר רבינו הקדוש ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, שמי שיזכה לקדש את האזנים ע"י האצבעות שהם כיתדות אז ממילא בא לזה שלא נהנה ממעשי אצבעותיו, ובזה זוכה לחלקת מחוקק ספון, כמו שאיתא במדרש שם (דברים רבה י' א') אם הטית אזנך לתורה, כשתבוא לפתוח בדברי תורה הכל משתתקים לפניך ושומעים דבריך וכו', ומהיכן את למד ממשה רבינו, שע"י שהטה אזנו לתורה בשעה שבא לפתוח בדברי תורה נשתתקו העליונים והתחתונים והאזינו דבריו, מנין ממה שקרינו בענין האזינו השמים ודברה (דברים ל"ב א') וזה בא רק ע"י  האצבעות שמונעים מהם דברים שאינם הגונים ונתקדש הראשית וזוכה לחלקת מחוקק ספון, ולכך דוקא אצל גד מרומז קדושת האזנים. והיינו דכתיב גבי גד (בראשית מ"ט י"ט) גָּ֖ד גְּד֣וּד יְגוּדֶ֑נּוּ, שהיו גבורים ויוצאים למלחמה ונוצחים, דביוצאים למלחמה כתיב (דברים כ"ג י') כִּֽי־תֵצֵ֥א מַחֲנֶ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וְנִ֨שְׁמַרְתָּ֔ מִכֹּ֖ל דָּבָ֥ר רָֽע, ודרשו חז"ל בספרי (כי תצא רנ"ד) על לשון הרע, וכתיב אח"כ ויתד תהיה לך על אזנך, היינו שע"י קדושת השמיעה יוצאים למלחמה ונוצחים כדאיתא במדרש (ויקרא רבה כ"ו ב') דור של דוד כולם צדיקים וע"י שהיו בהם דלטורין בעלי לשון הרע יוצאין למלחמה ונופלין, אבל דורו של אחאב עובדי ע"ז היו, וע"י שלא היו בהן דלטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין…עכ"ל הרב יחזקאל הלאשטוק הי"ד.

ענין המועדות – אחדות ישראל

בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם (במדבר כ"ט ל"ה)

תמונת הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

הרב שלמה טייכטאל זצ"ל הי"ד (בעהמ"ח 'אם הבנים שמחה') בספרו משנה שכיר עה"ת (יצא לראשונה מכתי"ק ירושלים תשע"ה) כותב בענין שמיני עצרת עפ"י מה ששמע מהרב יחיאל נכדו של ה'יטב לב': בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם (במדבר כ"ט ל"ה) ובתרגום 'כנישין תהי לכון' וברש"י 'כבנים הנפטרים מאביהם'. לכאורה קשה על התרגום למה פירש לשון 'אסיפה'…ועל רש"י מדוע פירש ענין בנים הנפטרים מאביהם? וביאר, כל ענין המועדות לקבץ כללות ישראל לעם אחד…ושגם יבינו שהם עומדים תחת השגחת הבורא בלי שום ממוצע כלל…על כן התפילות בלשון רבים שכל אחד מבקש לא רק על עצמו רק בעד כללות ישראל, ויעקרו כל שנאה וקנאה מליבם…וע"י זה יזכו להשגחת ה' בעצמו וישרה שכינתו בתוכם…וזהו הטעם של שופר שתמליכוני עליכם [ויהי בישורון מלך בהתאסף עם יחד שבטי ישראל]…וגם מגילה מורה על זה וגם לולב (ראה בבני יששכר תשרי מאמר י"א מקורו 'סדר היום') דאלו ד' מינים אינם עומדים תחת השגחת המלאך רק תחת הקב"ה בעצמו. גם מורה סוכות תחסה סתר כנפיו ר"ת סכת. א"כ המועדים רומזים על שני דברים הנ"ל, על שלום בין כללות ישראל והשגחת ה' יתברך [וזאת בלי 'ממוצעים' אלא השגחה ישירה] בחינה של בנים ולא של עבדים שהרבה 'ממוצעים' ביניהם עד המלכות עצמה. וזו הכוונה בתרגום – עצרת, כנישין תהיו דהיינו באחדות, וא"כ 'מלאכת עבודה לא  תעשו' לא תצטרכו להיות בחינה של 'עבודה' היינו עבדים, וז"ש רש"י כבנים הנפטרים, בחינה של בנים וקשה עלי פרידתכם – שלא יהיה פירוד ביניכם ואז תשארו בחינת 'בנים'. עכ"ל הרב יששכר טייטכטאל זצ"ל הי"ד. 

במעשה לשם שמים גם צריך זהירות גדולה בבין אדם לחבירו

לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִ֑י (כ"ו י"ג)

בספר דעת שרגא לרב צבי שרגא גרוסברד[8] זצ"ל כותב בפרשתנו וזלה"ק:

וברש"י (תוכן דבריו) אבל משפחת אוהד [ראה שמות ו' ט"ו] בטלה. וכן חמש משבט בנימין וכן אצבון לגד [ראה בראשית מ"ו ט"ז] הרי שבע משפחות, ומצאתי גמרא ירושלמית [יומא פ"א ה"ב, סוטה פ"א ה"י]  שכשמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד ובאו הכנענים להלחם בישראל ונתנו לב לחזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות מהר ההר למוסרה, וכשחזרו לאחוריהם רדפו בני לוי אחריהם להחזירם והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות. ע"כ עפ"י רש"י בפרשתנו.

נשאלת השאלה, הרי בני לוי במעשם זה התכוונו לשם שמים, למנוע את בני ישראל שלא יחזרו למצרים, ואם כן מדוע נפלו מהם ארבע משפחות. היה צריך להיות שמהם לא יפול איש, כמו שכתוב במלחמת מדין(במדבר ל"א מ"ט) וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ?!

התשובה היא, אמנם נכון בני לוי עשו מעשה גדול כשיצאו להלחם בשבט שמעון, מתוך כוונה לשם שמים ובמטרה נכונה למנוע את בני ישראל מלשוב למצרים. אבל בעניני 'בין אדם לחבירו' צריכים זהירות מרובה ביותר, כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט"ז ע"א) על פנינה אשת מנוח שציערה את חנה לשם שמים ולמרות זאת היא נענשה, כי בעניני בין אדם לחבירו צריך להזהר טפי. מטעם זה נענשו בני לוי, שאמנם עשו מעשה טוב, אבל מי שפוגע בחבירו – נענש.

דוגמא נוספת לדבר אנו מוצאים להלן (פרשת מטות) בחלוקת הארץ. בני גד ובני ראובן בקשו נחלה בעבר הירדן, ולבסוף נענה להם משה ונתן להם שם את נחלתם, אבל גם שם חלק לחצי שבט המנשה, ותמה הרמב"ן (לקמן ל"ב ל"ג) מדוע נתן משה רבינו לחצי שבט המנשה את נחלתם בעבר הירדן, והלא לא מצינו שבקשו לקבל שם חלק ונחלה.

החזקוני (שם) מתרץ תמיהה זו עפ"י חז"ל (בראשית רבה פ"ד י"ט) מנשה גרם לשבטים לקרוע, לפיכך נקרעה נחלתו חציה בעבר הירדן וחציה בארץ כנען. דהיינו בעת מעשה הגביע כשציוה יוסף על מנשה להטמין את הגביע באמתחת בנימין, דבר זה גרם לשבטים לקרוע את בגדיהם, לכן נעשה ונחלתו נקרעה לשני חלקים. ובשל כך נתן משה חלק לחצי שבט המנשה בעבר הירדן, אעפ"י שלא בקשו דבר.

למרות העובדה שמנשה עשה מחמת מצות כיבוד אב שיוסף ציוה עליו לעשות זאת, ויוסף הצדיק היה לו חשבון צודק במעשהו, ולמרות שלא הוא קרע את בגדי השבטים, אלא רק גרם להם להצטער ובגין כך הם בעצמם קרעו את בגדיהם. בכל זאת נעשה מנשה דורות אחרי זה, ונחלתו התחלקה לשני חלקים, כי עניני 'בין אדם לחבירו' הם חמורים מאוד, וכל מי שפוגע בזולת אעפ"י שעשה מתוך כוונה טובה ולא פגע אלא בעקיפין, מכל מקום נענשים על זה.

[ומסיים הרב צבי שרגא גרוסברד, וכמה נאה לכל זמן ובמיוחד תחילת תקופת בין המיצרים לומר זאת]:

עלינו ללמוד מכאן לימוד לדורות, לא להתערב במחלוקות, גם בכאלו שנראה שהן 'לשם שמים' ולהזהר מאוד שלא לפגוע או להכלים את הזולת, גם מתוך כוונה טובה, כי עניני 'בין אדם לחבירו' חמורים מאוד[9].


[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ז"ל ואמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. ולעילוי נשמות חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם יצחק משה ז"ל. הרב סיני יצחק בן הרב שמעון הלוי (אדלר) אוד מוצל מאש, יום פטירתו י"ט בתמוז תש"פ. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל ללא זש"ק.

[2] הרב אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד (תרמ"ב-כ"ט בתמוז תש"ד) נולד בורשה, מתלמידיו המובחרים של ה'סבא מסלבודקה' (רבי נתן צבי פינקל זצ"ל בעמה"ח 'אור הצפון'). נשלח ע"י רבו לישיבת טלז בראשות הרב אליעזר גורדון לבסס בה את שיטת המוסר. לאחר כמה שנים שב לסלבודקה (פלך בקובנה שבליטא) היה מהנהלת הישיבה. בשנת תרפ"ה עת שלחה ישיבת סלבודקה ענפה המקודש לארץ ישראל, ליסד בעיר חברון את ישיבת סלבודקה, עלה אליה יחד עם הרב יחזקאל סרנא זצ"ל וקבוצת תלמידים. לאחר כמה חודשים של שהייתו בחברון, חזר ל'ישיבת האם' סלבודקה. בשנת תרפ"ז לאחר עליית ראש הישיבה ה'סבא' עם הרב משה מרדכי אפשטיין לארץ ישראל ולישיבה בחברון ובה נשארו, נתמנה לראש הישיבה.
בתקופת השואה שהה בקובנה עד שנרצח ע"י הנאצים ימ"ש בכ"ב בתמוז תש"ד. ארבעה משמונת ילדיו עלו בסערה השמיימה באותה תקופת אימים.
ארבעה מילדיו נצלו והם בתו הרבנית רבקה שהיתה נשואה לרב שלמה וולבה זצ"ל (עלי שור), בתו הרבנית שרה שהיתה נשואה לרב חיים קרייזוירט זצ"ל אב"ד אנטורפן. הרבנית לאה אשתו של הרב ברוך רוזנברג ראש ישיבת סלבודקה בני ברק, בנו הרב יצחק ראש כולל תורת אברהם בני ברק. מגדולי תלמידיו הרב אביגדור מילר זצ"ל והרב מרדכי צוקרמן זצ"ל.
בספרו תורת אברהם נקבעו ונטבעו עפ"י כתיבותיו עצמו. הספר שמחולק לשנים, חלקו הראשון נשלח לארץ ישראל עם אחרון התלמידים שעזבו את סלבודקה עם פרוץ מלחמת העולם השניה. והחלק השני הוא המאמרים שפורסמו בירחון 'כנסת ישראל' ירחון תורני שיצא בוילנא בעריכת הרב משה קרליץ (אחיו הצעיר של ה'חזון איש' זצ"ל).
והספר שהינו תורת וציור בעליו מתואר ע"י המביאים לבית הדפוס, כמתואר בפתיחתו: כל דבריו בנויים על סוגיות הש"ס והראשונים ז"ל, מגמתו לחשוף את ההלכה שבאגדה…רוב המאמרים הנדפסים בספר זה דומים מצד המבנה שלהם לשעוריהם של ראשי הישיבות: קושיה ותירוץ לכאורה, סתירת ה'לכאורה' הצבת היסוד וביסוסו בראיות…[המחבר] כשם ששלט על כוחות נפשו כך שלט על כח מחשבתו…האור הבוקע מתוך בירורי הלכות אלו, הוא אורו של האדם הגדול בעל הצלם אלקים אשר אין גבול ללבו להשיג טוהר ולחונן חסד, זוהי תורת האדם אשר קיבל מרבו רבי נתן צבי פינקל זצ"ל.
ואם ספר זה מצד אחד הוא בירורי הלכות – הוי דומה לו, הרי הוא השתפכות פיוטית של כיסופי עליה מאידך, הפותחת ומתארת שוב ושוב לפנינו את עולמו הנפלא של האדם הגדול יציר כפיו של הקב"ה. וזהו קסם הספר אשר בו ההלכה והשירה יורדות כרוכות אל תוך עולמנו ומרוממות אותנו ומושכות אותנו וכובשות מח ולב יחדיו. ע"כ חלק מדברי פתיחת הספר. שיצא לאור ע"י כולל תורת אברהם שבנו הרב יצחק זצ"ל כאמור עמד בראשו.

[3] הרב סיני אדלר זצ"ל שריד מכבשני השואה, עלה לארץ ישראל ומיד בבואו נכנס לישיבת חברון בירושלים ללמוד שם. (ראה סיפור מופלא אודותיו (בעילום שמו) בברכת מרדכי לרב ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל פרשת שלח מאמר 'ויעפילו לעלות'). לימים נתמנה לשמש כרב העיר אשדוד, בתקופה זו לימד בישיבת כרם ביבנה, ולאחר מספר שנים עבר להתגורר עד הסתלקותו במבשרת ציון למד ולימד שם בכולל מר"ץ אצל תלמידיו מכרם ביבנה. היה עמוד אמונה שמחת חיים איש הלכה ודבקות בתורה. ראה בחוברת 'כבוד סיני' שיצאה לזכרו, נלב"ע שב"ק פרשת פינחס י"ט בתמוז תש"פ, תנצב"ה.

[4] בספרו דבר סיני על התורה ועל המועדים (תשס"ב) מביא לראשונה פירושו זה שיובא להלן, אולם בספרו השני עה"ת רעיונות לפרשת השבוע (תשע"ו) הוא הרחיב היריעה וביארה יותר, לכן בחרתי להביא גירסה זו.

[5] כאן מפנה הרב לעיין בספר זה בפרשת חיי שרה מאמר אחוזת קרקע בארץ ישראל.

[6] הספר מאיר עיני חכמים החדש הינו ליקוט מתורותיו של האדמו"ר מאוסטרובצא הרב מאיר יחיאל הלוי הולשטוק זצוק"ל שהיה צדיק עליון קדוש שנהג בתענית שנים רבות, נסתלק לבית עולמו בשנת תרפ"ח. בנו ממשיך דרכו הרב יחזקאל, המשיך עד לשואה את דרך הקודש של אביו.  בעשרה בטבת תש"ג הוצאו להורג הוא וכל משפחתו אשתו ושבעת בניו ובנותיו וכל צאצאיו, ולא נותר זכר מהם. דברי תורתו קובצו לספר מאיר עיני חכמים על ידי תלמיד אביו, ומהם ליקט על סדר פרשיות התורה. דברי בנו הרב יחזקאל זצ"ל הי"ד הניחם במדור מיוחד שקראהו קדשי יחזקאל ע"ש קונטרס 'פלפולים נחמדים בעניני בעניני קדשים' שהוציא הרב יחיאל הלוי מנדלבוים בניו יורק תש"י, וקבעם בסיום כל פרשה לאחר דברי אביו. תולדות האדמו"ר מאוסטרובצא רשומים בתחילת המהדורה המחודשת של הספר (ח"א תשע"ט, ח"ב-ח"ג תשפ"א). ובהרחבה ניתן לקוראם בספר אספקלריה המאירה בעריכת משה חנניה רפאל גלאזיוס הוצאת עמודי שש (ירושלים תשע"ט).

[7] בשל"ה כותב: שמעתי רמז מוסר וכו'.

[8] הרב צבי שרגא גרוסברד (כ"ו בכסלו תרע"ז – י"ג במרחשון תשנ"ד)
בראשית כתיבת הדברים מתוך הכרת טוב, אביע תודתי הגדולה למגיד שיעור שלי, הרב אברהם אבא פישר שליט"א מתל ציון שבזכותו הכרתי ספר זה (חמישה כרכים).
היה מצאצאי השלה"ק. אביו הרב אהרן זאב זצ"ל היה מגדולי קלם. שבע שנים היה במחיצת החפץ חיים זיע"א. נפטר בגיל צעיר מאוד בהיותו בן שלשים ושמונה בלבד, זכה להקבר ליד הרב יצחק אייזיק חבר (מכונה 'פה שלישי להגר"א'). הילד צבי שרגא הגדול מבין אחיו היה אז בן חמש בלבד. אמו הצדקת עברה לאחר פטירת אביו לקלם. מרן המשגיח הרב יחזקאל לוינשטיין הכירה וכיבדה עד מאוד.
לאחר פטירת בעלה הרב אהרן זאב בנסיבות טרגיות ביותר בגיל צעיר כאמור לעיל, נטלה על שכמה חינוך ילדיה על הצד הטוב ביותר להמשך שלשלת קודש המשפחה. כבר בהיותו בן תשע ידע את כל הכ"ד ספרים בע"פ. באותה תקופה שלחתהו אמו לישיבת שער התורה בראשות רבי שמעון שקופ, בתחילה בישיבה הקטנה ובגיל ארבע עשרה עבר לישיבה הגדולה בה שימש המשגיח הרב שלמה הרכבי הי"ד (בעמ"ח מאמרי שלמה). נהיה מבחירי תלמידיו של ר' שמעון שקופ. כחברותא שימש לו באותה תקופה מי שיתפרסם לימים אחד ממגידי השיעורים הגדולים של הדור – ר' שמואל רוזובסקי זצ"ל. התמדתו ושקידתו היו עצומים. למרות שבאותה תקופה שרוחות מלחמה (העולם השניה) חזקות נשבו בעולם, וטבעי שיתעדכנו מיד פעם בחדשות שלא בזמני הלימוד כמובן, הוא סירב לכך בכל תוקף וכל עמלו והקשבתו היו לקול נגונה של התורה.
לפני פרוץ מלחמת העולם שלבבות כולם רעדו מהעתיד הבלתי ידוע, העדיף להיות בבית עם אמו האלמנה שהתגוררה בעיר הסמוכה לליטא גרמניה, במקום ובזמן זה הוא מכנס את הבחורים הנמצאים בעיר ומלמדם תורה.
תהפוכות נדודים עוברים עליו ועל אמו בתקופה זו בשיאם התמודדות עם השאלה האם לעלות לארץ ישראל או לנסוע לאמריקה, אלא שלזו האחרונה אביו ציוה לפני מותו את אמו שלא תהגר לשם בשל הסכנה הרוחנית ורדידותה באותם ימים (אנשים התמודדו על שמירת שבת כפשוטו בשל פרנסתם, ראה בספר 'הכל לאדון הכל'). הרב שרגא פנה בשאלה למורו ורבו הגדול הרב דניאל מובשוביץ הי"ד אליו היה קשור בנימי נפשו שיכריע בדבר. הוא כינס אסיפה של שלשה מגדולי קלם בראשם הרב אשר קלמן בראון ראש ישיבת פוניבז' בליטא, ומשלא הגיעו להכרעה, הטילו את גורל הגר"א שהורה לו לעלות לארץ ישראל. אשרות כניסה לארץ ישראל קיבל מדודו הרב אברהם אבא גרוסברד שעלה כבר לשם אשר למשך תקופה קצרה שימש כמשגיח הרוחני הראשון בישיבת פוניבז' בבני ברק עד הסתלקותו בגיל צעיר בשנת תש"ו, הגורם המכריע להתמוטטתו רציחתם של אשתו וארבעת ילדיו בידי הגרמנים ימ"ש, שכפסע היה בין הצלתם ועלייתם לארץ ישראל, להעלותם בסערה השמיימה כשאר קדושי השואה.
בסופו של דבר הגיע לארץ ישראל והיה זה בשבת קודש, שלוחי הסוכנות רצו לאלץ את הבאים לחתום על טפסים כמקובל, אך בשבת כמובן שאין זה הכרחי, הוא עמד על כך בתוקף שהוא לא יחתום ודבריהם של אנשי הסוכנות נגד שמירת התורה שהשמיעו לאזני העולים הם כפירה גמורה ואסור לחתום ולשמוע להם כלל. בתחילה רצו להענישו ולשלחו עם האניה, אך לבסוף נכנעו בראותם עוצמתו וכל האנשים ירדו ללא חתימתם. היה זה ה'שיעור' הראשון שנתן בארץ ישראל על נצחיות קדושת התורה. בהגיעו קבע מקום לימודו בלומז'ה שבפתח תקוה עם שרידי הישיבות מליטא. באותם ימים התקרב לחזון איש שהעריכו עד למאוד וכשנודע לו יחוס משפחתו קירבו עוד יותר. בחנוכה תש"ג נשא את בתו של הרב הלל ויטקינד ראש ישיבת בית יוסף נובהרדוק בתל אביב. מתקופה זו החלה עליה נוספת תמידית עד שבפסגתה שימש כראש ישיבת פוניבז' לצעירים.
שיחותיו על התורה וכך כרך שלם העוסק בנושאי חינוך ואשיות התורה כונסו לסידרת הספרים דעת שרגא. בכמחצית מהכרך החמישי נרשמו תולדותיו שממנו נערכה רשימה קצרה זו.
מן הראוי להוסיף כי אמו הצדקת שעלתה עמם, בסוף ימיה זכתה לראות את שלשת ילדיה מתנשאים כאילנות קודש בעולם התורה שבראשם הרב צבי שרגא.

[9] סיפר לי הרב אברהם אבא פישר שליט"א (קרוב משפחתו) שקיים זה מה שבתב בזה, כל ימיו ברח מסרך כל שהוא של מחלוקת.

ידיעת העבר לאומה הישראלית היא רבת הערך ונחשבת היא לאחד מייסודי קיום האומה / הרב יעקב שלמה סימיאטיצקי הי"ד

דרוש לנצח ישראל 

זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור (דברים לב). 

אמרו ליה סבי דבי אתונא לרבי יהושע בן חנניה מישרא דסכיני במאי קטלי, אמר להם בקרנא דחמרא. ומי איכא קרנא דחמרא. ומי איכא מישרא דסכיני (בכורות דף ח ב'). 

מאמר זה ככל המאמרים שם, חידה סתומה מחכמי החידות וצריכה פתרון. 

והנראה לי בזה, דהנהו סבי דבי אתונא כאשר ראו שפלות מצבו ומר גורלו של עם ישראל, עד כמה אנייתו מטורפת בים צרה, וכל משבריו וגליו אשר עליו עברו, ואיך בני ישראל מעונים ולחוצים תחת יד מעניהם ולוחציהם, המה ראו כי אומתם, עם היוונים יושבת בהיכלי עונג, חיים חיי נועם, מתענגים מטוב העולם ונהנים מתנובת הארץ, וכל התולדה תציץ ותפרח עבורם, ולעומת זה לעם ישראל אין כל, משוללים המה מכל תענוגי העולם, מוגבלים בזכיותיהם, דווים, סחופים, מוטרדים ומטולטלים, והיוונים לא די שמושלים על גופם, גוזרים עליהם גזרות קשות ומרות – עוד יאמרו למשול על רוחם ולהשכין לעפר אמונתם ודתם, כמאמרם ז"ל (בראשית פ"ב) 'וחשך' זה יוון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהם, המה סבי דבי אתונה ראו כן תמהו, כי גם אחרי שפלות העם הזה, היושבים במחשכים, בחושך הגלות, עוד אור גדול של תקווה יגיה בקרב לבם, עומדים המה כצור החלמיש באמונתם, ועוד יחזו עתידות למו, כי יבוא להם עת גאולה וישועה, מאמינים באמונה שלמה שכל דברי נביאיהם אמת ומייחלים וכל היעודים הטובים, אל המחזה הזה התבוננו הזקנים הללו, וישתוממו מאוד, ואת השתוממותם זאת הביעו לפי רבי יוסי ברבי חנינה. 

'האי מישרא דסכיני במאי קטלי', מליצה חדה היא מאוד, לאמור: הן בעיניכם תחזו, כי לכל אומה ולשון תהל החרסה, ותמתיק להם כל מגדים, לכם יצמחו ערוגות הבושם, כל עצי השדה יתנו להם פרים, יפרחו להם פרחי שושנים, ולכם, העם הישראלי, הארץ כערבה לא תזרע ולא תצמיח לכם כל עשב, אך תגדל ותצמיח לכם רק 'מישרא דסכיני' – אובים בנפש אנטישמיטים מעיקים ומצוקים קיימו עליכם ככסלא לאוניא, מתגדלים ומתרבים דבר יום ביומו, ותמלא הארץ אותם, ואין לכם יום שאין קללתו מרובה מחברו, ועוד עיניכם מטייפים, כי סוף סוף אתם תנצחו ותהיו עליון על כל גויי הארץ, הגידה נא לנו חכימא דיהודאי 'במאי קטלי', איזה סגולה יש לכם להכרית ולבער את כל הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה. הלא, לפי ראות עיני כל בעל שכל אפסה לבם כל תקווה, ואין לכם שום תרופה למכתכם. והשיב להם רבי יוסי בר' חנינה ברוח קודשו וחכמתו. 

'בקרנא דחמרא'. הנביא מתאר גואלם של ישראל בתמונה כזו: 'הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני רוכב על חמור' (זכריה ט,ט) ולשון 'קרן' הונח על חוזק וממשלה, כמאמר הכתוב (תהלים קיב) 'קרנו תרום בכבוד' (ובשמואל א,ב) 'וירם קרן משיחו'. וזהו שאמר להם רבי יהושע, תקוותינו 'בקרנא דחמרא', היא תעודדנו, היא תמתיק לנו מרירות חיינו, היא תחזק ידנו הרפות וברכים הכושלות, לבל יפול רוחנו בקרבנו. אמנם חכמי אתונא לא מצאו בדברים אלו פתרון חידתם כי רחוק מכליותם חוזק האמונה ואומץ הביטחון, לכן חזרו ושאלוהו: 

'ומי איכא קרנא לחמרא', הלא על תקווה זו אנו דנים, איך תבטחו נאמנה כי יבוא לכם הגואל אשר בשם 'קרנא דחמרא' תכנוהו, בשעה שאתם רואים כי תהום כמרקחה ירתיח מצולה עליכם, וכל רוחות רעות מנשבות בכם, ואניה סוערה כזו במה תתנחם ואיך תקוו עוד לאור באור החיים. על זה השיב להם רבי יוסי הרבי חנינה תשובה נמרצה.

'ומי איכא משרא דסכיני' – הגידו נא לי, זקני אתונא, הלא אתם תשאלוני לחוות דעי אתכם, איך אנו מצפים ומייחלים לישועה בעתיד, הנה עד שאתם תשאלוני על אודות העתיד, אשאלכם איפוא על אודות העבר שלנו. הגידו נא לי,התבינו בשכלכם דרכי חיינו, איך קמנו ונתעודד ולא נצחינו מתחת שמי ד' במספר הדורות? הן לא הראשונים הם היוונים, הזורעים סכינים לרגלי בני ישראל, הלא אין עם בתבל אשר לא האריכו למעניתם עלינו להכחידנו, יד מי א שלטה ולא נגעה בנו לרעה? עמים רבים כבר חשבו כי יביאו את הקץ עלינו לעשות אותנו כלה, ובכל זאת, הביטו וראו י איכא מישרא דסכיני' – היכן המה הנהו סכיני חריפי, אי המה הקוצרים והרודפים, הלא רבים מהם כבר נמחו מספר תולדות העולם, ואנחנו עם ישורון ב"ה חיים וקיימים, אנחנו הולכים ורומסים על קבריהם. התבינו בשכלכם עבר כזה, היש לכם השגה איך לא נכחד קיומנו, ובאיזה סגולה הכרתנו כל הסכינים האיומים, והגיענו לזמן הזה? ואם אין אתם מבינים את העבר הגלוי לכל, איך ירדתם לשפוט על העתיד המכוסה! 

והנה אדון הנביאים בראותו באספקלריא המאירה את אשר יעבור ויחלוף על האומה הישראלית, ואשר יקרה אותם באחרית הימים, שכמה פעמים יתחמץ לב היהודי, בשוותו נגד עיניו כל התלאות והמצוקות אשר תמצאוהו לרגלי שמירת דתו, ומבלי משים יתגנב איזה רעיון זר בליבו, לאמר, מי יודע אם גם לימים יוצרו יעצרו בני ישראל כוח לעמוד בניסיונות קשים ומרים כאלה, ואם הרעיון הזה יעשה איזה רושם בליבו, הלא מובן, עד כמה יכול להזיק להדת והאומה, כי יבוא מזה לידי ייאוש ורפיון ידיים. ואולם באמת אם ישים איש בשים לב והתבוננות, העבר לנגד עיניו, לא ייתן מקום להעלות רעיון זה על לבו, כי תיכף יבוא העבר עם חילו הגדול ויטפח על פניו, כי גם אם יעמול לצייר את העתיד בתמונות מבהילות ואיומות, הלא ימצא בהעבר הגדול אלפי תמונות איומות מאלה, שכבר היו בעולם המעשה, ובכל זאת הפח נשבר ואנחנו נמלטנו. ולזה בא אדוננו משה רבינו ואמר ברוח קודשו 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור'. הוא מעורר את עמו שיתנו לב לדעת את העבר, להתבונן ממנו על העתיד, כי ידיעת העבר לאומה הישראלית היא רבת הערך ונחשבת היא לאחד מייסודי קיום האומה, כי רק על ידי ידיעת העבר, יגבר היהודי חילים, לשאת ולסבול כל המציקות והתלאות העוברות עליו לרגלי שמירת דתו. המורה צדק העבר, ילמדם ויסביר להם לדעת את ערך עוז לבבם ואומץ רוחם. מהעבר יראו עד כמה כבר נשאו וסבלו, ויראו שכל הנגיחות והבעיטות מהאויבים לא עצרו כוח להזיזם ממקומם. מביטים אנחנו, עם ישורון על העבר וששים ושמחים אנו בהתקווה להעתיד. העבר שלנו קורא בקול גדול כי עם נצחי אנחנו, עם עולם אשר ישחק לסופה ולכל רוח רעה, כי הבורא יתברך האציל מנצחיותו עלינו וקב"ה ואורייתא וישראל חד הוא.

יעקב שלמה סימיאטיצקי, חופ"ק סטשעגאוו

(קובץ דרושים, ב, סי' מג)

דרוש בפרשת וילך

'הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם עם ה' ואף כי אחרי מותי' (פרשת וילך). איתא בסנהדרין דף ל"ז הנהו בריוני דהוו בשיבובתיה דר' זירא דהיה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא והוו קפדי רבנן. כי נח נפשיה דר' זירא אמרו עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה דהוה בעי עלן רחמי השתא מאן בעי עלן רחמי הירהרו בליבייהו ועבדו תשובה. והקשה שם מהרש"א ז"ל לפי דברי הגמרא כאן מה זה שאמר משה רבינו בתורה הקדושה בפרשת וילך 'הן בעודני חי עמכם היום ממרים היתם עם ה' ואף כי אחרי מותי', הא קל וחומר פריכא הוא דאיכא למיפרך דיאמרו עד האידנא הוה משה ובעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי ויהרהרו בתשובה, כדאמרינן הכא גבי רבי זירא. עיין שם. ונראה לי בזה דבר נכון לתרץ קושיית המהרש"א ז"ל דהנה יש לדקדק מה זה שאמר משה רבינו ע"ה, 'ממרים היתם עם ה' ', הא באמת היה ליה למימר 'ממרים היתם נגד ה' '. 

לכן נראה לי דחדא מתורצת בחברתה, הנה 'נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' ', אם החוטא הוא מרגיש בחטאו ויודע עותתו, אז יש תקוה כי ישוב אל ה' וירחמהו, אבל אם החוטא אינו מרגיש בחטאו, עושה כל תועבה והוא בעיניו צדיק מתהלך בתומו, כי על כל דבר פשע הוא מוצא הוראת היתר לעצמו והוא 'אומר מותר', כאילו כל מעשיו המכוערים היו מתאימים עם חוקי המשפט, ואיש כזה אשר לא ידע את אשמתו אין תרופה למכתו, ועל אנשים כאלה אמר הנביא בשם ה' 'הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי' (ירמיה ב). 

ונוכל לומר בדרך צחות, שזו כוונת הכתוב 'לא תעשו עול במשפט' (ויקרא י"ט) שאין להצדיק את העוון ולעשות את העוול למשפט, לתת לו דמות לדיוקנין של חוק ומשפט, כאלו עושה העול כפי חוקי המשפט, ודברנו הנ"ל יש להם יסוד גם בחלק ההלכה עיין ביצה (י"ז ע"ב) דאיתא שם 'אמר רב אשי הערמה קא אמרת שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד' ועיין שם ברש"י בד"ה שאני הערמה, ועיין אורח חיים סימן תרג דכתב שם הרב 'דספק עבירה צריך יותר תשובה מעבירה ודאית, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע', והוא הכל מעין זה.
והנה הני בריוני דהוו בשיבבותיה דר' זירא אמנם עשו תועבות גדולות, כפי המובן במלת 'בריוני' אבל בעשותם הרע, ידעו היטב כי לא טוב עושים בעמם, אך באשר כבר נשתרשו בחטאם לא מצאו בעצמם הכוח ואמיצת הלב לשום רסן לתאוות לבבם, וכל זמן שהיה רבי זירא חי בשכונתם היו סומכים על זכותו של אותו צדיק כי הוא יגן עליהם ולא יתן את המשחית לבוא אל בתיהם לנגוף אותם, אך כאשר נסתלק רבי זירא חרדה אחזתם ויראו לנפשם כי עתה באין מגין עליהם יתפסו וינקו בעוונם, ולכן הרהרו תשובה בליבייהו.
 

אכן משה רבינו ראה בבני הדור כי השחיתו את דרכם, והתמכרו לכל תאוותיהם ובלבם אמרו 'כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ' וחשבו כי כל מעשיהם על פי התורה והמצוה, ואם כן הלא יפה אמר להם קל וחומר שאין עליו תשובה, 'הן בעודני חי עמכם היום' שאין לכם פתחון פה לדרוש בתורה דרשות של דופי, כי הן על ידי קבלתם את התורה, ואני מבאר לפניכם באותיות מחכימות את האסור ואת המותר, ובכל זאת 'ממרים היתם עם ה' ', שאתם נותנים הוראת היתר למעשיכם הרעים כי אתם הולכים שלובי זרוע עם תורת ה', 'ואף כי אחרי מותי', שאז יהיה לכם פתחון פה לבאר את דברי התורה על פי דעותיכם הכוזבות, לא כל שכן שתרבה רעתכם בחטא ומרי למורת רוח לה' ותורתו הקדושה. 

יעקב שלמה סימיאטיצקי החופ"ק סטשעגיווא. 

(קובץ דרושים, א, סי' יג)


הרב יעקב שלמה סימאטיצקי, גאב"ד סטשעגאווץ (סטשגובה \ סטשעגיווא), נולד בסביבות שנת 1877 בכפר סוקולי שבפולין להוריו ר' צבי וחיה רבקה. הוא התחתן עם מרת ציזשא לבת ר' משה מאקובסקי, שנפטר בשנת 1936. לזוג נולדו ארבעה בנים: ליב אריה (נולד ב1901), שמואל (נולד ב1904), צבי הירש (נולד ב1911, היה סטודנט בוורשה) ואהרן יונה (נולד ב1918).

בספר הזיכרון לקהילת סטשעגאווץ נכתב שרב העיירה, הרב יעקב שלמה סימיאטיצקי, הגיע לעיירה זו בפולין ממחוז ביאליסטוק בליטא. מטבעו נטה להתבודד, וישב בבית דינו ולמד בשעות הבוקר. בשעות הערב היה בודק את סכיני הקצב. מעבר למומחיותו בהוראה, נודע הרב בהיותו דרשן מוכשר, דרשותיו היו ציוריות, מסודרות ונאמרו בשפה יפה ובלשון קולחת. הוא חיבר ספר דרוש בשם 'בית יעקב' [ככל הנראה לא הודפס בעולם, נשאר ככתב יד ואבד]. במהלך השואה לאחר שהגיעו שוטרים רבים והיה חשש שיגורשו, נשלח הרב מטעם הקהילה אל השליט הנאצי, ושמע ממנו על תוכניתם לגירוש כלל היהודים על מנת להפוך את האזור ל'יודנריין'.

הרב נספה בגטו ורשה. הי"ד, ובנו צבי הנציח אותו ב'דף עד' ביד ושם.

נותרו ממנו שני מאמרים בקובץ דרושים.

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת בלק

ממתינות הפעולה ניכרת מדרגת האדם[1]

בספר שעורי דעת לרב אברהם יצחק בלוך זצ"ל הי"ד במאמר 'עטרת תפארת' (הערה י"א) הביאו בשמו וזלה"ק:

תמונת הרב אברהם יצחק בלוך הי"ד

הרב אברהם יצחק בלוך הי"ד

בהזדמנות אחרת ביאר רבינו זצ"ל דוגמא להשפעת המתינות על איכות המעשים: שנים הם שנתיחדו בהפלגת מדתם עד שהיה בזה משום 'קלקול השורה', אברהם אבינו באהבתו את ה' מצד אחד, ובלעם הרשע בשנאתו את עם ה' מצד שני.

למדונו חז"ל [בראשית רבה וירא נ"ה ח'] וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו  ויקח את שני נעריו אתו (בראשית כ"ב ג') פירש רש"י: ויחבוש, הוא בעצמו ולא ציוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת את השורה. את שני נעריו, ישמעאל ואליעזר, שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלי שני אנשים, שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק, יהיה השני עמו. ואילו אצל בלעם כתיב (במדבר כ"ב כ"א-כ"ב), ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונווהוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו. ופירש רש"י ויחבוש את אתונו, מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו וכו'. ושני נעריו עמו, מכאן לאדם חשוב היוצא לדרך, יוליך עמו שני אנשים לשמשו ומשמשים זה את זה. [ע"כ מרש"י].

והנה עלינו לשים לב לכך, שבסמיכות מקום למה שבחרה התורה ללמדנו על הפלגת מעשיהם של אברהם אבינו ע"ה ולהבדיל בלעם הרשע, הוסיפה התורה לבאר את הנהגתם באותה שעה בעניני דרך ארץ, לקחת איתם שני מלווים, ענין שמתחייב מהלכות 'דרך ארץ' של הליכת אדם חשוב!

אלא לימדתנו התורה כאן יסוד גדול בערך המעשים. כשנביט רק על מה שחבשו הם בעצמם את חמוריהם, מזה לבד עדיין לא נדע מה היה כאן. אצל אברהם אבינו ע"ה יש מקום לומר שבאותו רגע התעוררה אהבת ה' במידה גדושה, ומרוב התלהבותו לא נהג כבוד בעצמו לתת לאחר לעשות מלאכה זו. ואף אם טוב ויפה הוא, מזה עדיין לא נראה מעשה שכולו אהבת ה', ולא נדע עד כמה גדולה אהבתו את ה' יתברך ומסירותו לקיים דברו. וכן אצל בלעם בשנאתו, מעשהו לחבוש בעצמו את אתונו יכול להיות גם ביטוי של התפרצות חד פעמית של שנאה, פעולה שלא מתייחסת כל כך לעצם האדם, ואין בזה בכדי להגדיר את כל האדם.

לזה מדגיש לנו הכתוב מסמיכות מקום שכל מעשיהם אז היו במתינות ובשיקול גדול, שהרי לא מיהרו לצאת יחידי, ובמעשה כזה הנעשה מתוך מתינות וישוב הדעת, באמת מונחת ומוכחת כל גדלות האדם. ולכן למדים אנו לדעת ממעשיהם אלו שנעשו באופן כזה מה היתה סוף מידתם, זה באהבתו  וזה בשנאתו.

נמצינו למדים, שמעשה שכל נביעתו הוא רק מהתעוררות חד פעמית, לא ייחשב כפי גדלותו של עושהו. רק אם עשייתו היא תוצאה של המדריגה הפנימית האמיתית שאוחז בה, אפשר לקוראה על שמו ועל גדלותו. ודברים אמורים לא רק בסתם אנשים שבלאו הכי מהלך פעולותיהם קטן, אלא אף בגדולי עולם, אישים כאלו שבכוחם לפעול במעשיהם גדולות ונצורות. עכ"ל הרב אברהם יצחק בלוך זצ"ל הי"ד[2].

ביאור מעלת ישראל שבקימתם קורים קריאת שמע

המשגיח בישיבת סלבודקא הרב אברהם גרודזינסקי זצ"ל הי"ד כתב בספרו תורת אברהם (פרק תלמיד חכם מאמר קדושת ישראל)מה שציותה  התורה

תמונת הרב אברהם גרודזינסקי הי"ד

הרב אברהם גרדזנסקי הי"ד

'קדושים תהיו' מוכיח על גדלות ישראל. בריאה חדשה שנהייתה ביציאת מצרים, שחלק מהמין האנושי נהיה לעם בפני עצמו, אנשים שנבראו בצלם אלקים נעשו בנים למקום, וקראם ה' יתברך בשם 'גוי קדוש' בנים שיש להם מציאות של קדושה יכולים לקיים מצוה של 'קדושים תהיו'

נכונה  השמועה הנאמרת מאת האר"י ז"ל שלא נבראה שינה אלא  כדי להשיג מה שאי אפשר להשיג ביום, כי ביום אין השעה פנויה להשגות אלו, מפני שהן למעלה מהשגת השכל האנושי, ואין זו עבודת האדם, רק הלילה מוכשרת לזה כהכשרת נבואה לנביאים.

בזה יובן השבח הנאמר על עם ישראל [במדבר כ"ג כ"ד] הן עם כלביא יקום, ופירשו חז"ל [במדבר רבה כ' כ'] כי זה נאמר על מה שישראל עומדים לקריאת שמע. וזה פלא, איזו גדלות יש בזה, גם על איש פרטי אין זה שבח מה שאינו עובר מצות עשה דאורייתא, וכל שכן מצוה של קבלת מלכות שמים, אשר על זה נאמר [קהלת א' ט"ו] מעוות לא יוכל לתקון (ברכות כ"ו ע"א) ואיזה שבח הוא על עם ישראל כולו?!

אלא השבח הוא מה שמסלקין עצמם מרוח הקודש והנביאים מנבואה כדי לקיים מצות קריאת שמע. שבח זה גדלות ישראל היא. גדלות כעין זו של אברהם אבינו, שהניח קבלת פני השכינה בשביל הכנסת אורחים, גדלות זו ראויה לבנים של אבות העולם, המכירים כי יפה שעת אחת של  תשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא, ולא רק מחיי עולם הבא של העתיד, אלא גם מחיים כאלה בהווה, מהנאה של השראת השכינה בעוה"ז, גם מזה יפה מצוה של קריאת שמע, זהו שבח לישראל. עכ"ל הרב אברהם גרודינסקי זצ"ל.

מעלת ישראל שהקדושה מתפשטת בכל איבריו

לֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֙וֶן֙ בְּיַעֲקֹ֔ב וְלֹא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל ה' אֱלֹקיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ… הֶן־עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א לֹ֤א יִשְׁכַּב֙ עַד־יֹ֣אכַל טֶ֔רֶף וְדַם־חֲלָלִ֖ים יִשְׁתֶּֽה (במדבר כ"ג כ"א, כ"ד).

כי איתא בגמרא (ברכות ז' ע"א) ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו – דכתיב: פני ילכו והנחתי לך; אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך. ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא? – אין, דתניא: ואל זועם בכל יום [תהלים ז' י"ב]. וכמה זעמו? – רגע. וכמה רגע? – אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע, ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה [במדבר כ"ד ט"ז]: ויודע דעת עליון. השתא דעת בהמתו לא הוה ידע – דעת עליון הוה ידע? אלא: מלמד, שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה, והיינו דאמר להו נביא לישראל [מיכה ו' ה']: עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו'. מאי למען דעת צדקות ה' [שם]? אמר רבי אלעזר: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי – לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט; והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק [במדבר כ"ג ח']: מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה', מלמד, שכל אותן הימים לא זעם. וכמה זעמו? – רגע. וכמה רגע? –

תמונת האדמו"ר מפיאצסנה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד

רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד

אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא: רגע כמימריה. עכ"ל הגמרא.

שואל רבי קלונמוס קלמיש האדמו"ר מפיאסצנה זצוק"ל הי"ד בספרו אש קודש[3] (בלק שנת ת"ש):

ונבין נא מה בא לרמז בזה שאמר 'רגע כמימריה', תלוי בכל איש לפי מהירות דבורו, יש ממהר לדבר ויש מאריך?ואל זועם כו' רגע [הגמרא הנ"ל], זהו חסד אל שרק רגע זועם, כי לפני זעמו מי יעמוד?! והנה בפרשת בראשית על הפסוק [בראשית א' כ"ז] ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו' פירש רש"ישהכל נברא במאמר, והוא נברא בידים, שנאמר [תהלים קל"ט ה'] ותשת עלי כפכה…[עכ"ל רש"י[4]] וכבר דקדקנו בזה, דהלא האמירה למעלה מהעשיה בידים היא, ואיך הכל נברא ב'מאמר' והאדם שלמעלה מהם, ב'ידים'? ואמרנו, שאצל כולם לא נמשכה הקדושה ממרום עד לעצמותם, ונשארה במאמר, ולהאיש הישראלי נמשכה הקדושה עד להעשיה שלו, והוא נברא כביכול בידים של מעלה, עד שכולו קודש. וזהו גם ענין נצחיות ישראל, הכל נברא במאמר, דבור שלמעלה מהם ורק מרחוק מאיר להם, ואין האור קבוע ולא מצוי אצלם, רק כעין ברק המאיר על איזה זמן, מה שאין כן ישראל שנברא ב'ידים' ונמשכה הקדושה עד להעשיה שלהם ולמקומם שנמצאו והיא מצויה אצלם, נצחיים הם וגם גוף הישראלי נצחי, כי כאשר מוציא את כוחותיו לתורה ולעבודה, ומן כח גופו נעשה חלק תורה ועבודה, הרי עולה גופו בעולם הנצחי ונשאר בנצחיות, ורק המאכלים שאכל בכל ימי חייו ונתוספו על גופו הם כלים ונפסדים, וזה 'אל זועם, רגע כמימריה', זהו החסד שהיא רק 'רגע' ונוגע רק לחלק גופו שנברא ב'מימריה' במאמר, והוא כדי לזככו, כי באם ח"ו שוהים הצרות יותר, אז נוגעים גם לחלק עצמות ישראל שנברא ב'ידים'.

והיא גם יכולת ישראל להתחזק בצרותיו, וגם מתחילה אינו נופל רק 'שוכב', ובשכיבתו זו עוד מפיל בשונאיו, מפני שנברא ב'ידים' וקדושתו יתברך נמשכה עד עצמותו של ישראל, וזה שמרמזים הפסוקים ה' אלקיו עמו וכו' הן עם כלביא יקום וכו' שקם ומתחזק לא ישכב עד יאכל טרף, לגמרי לא יפול רק ישכב, וגם כשישכב עושה בשונאיו יותר מבעצמו, לכן כלביא יקום, ואף בצרות קשות – כארי יתנשא. עכ"ל האש קודש.

ביאור לטענה של ישראל כלפי פינחס

כ'מתנת פרידה' של בלעם מוצאים אנו את נפילתם של אנשים מישראל במעשה עם בנות מואב. ולאחר מעשה הקנאות של פינחס שעוצר את המגיפה, יש המתלוננים עליו: ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים, והרג נשיא שבט מישראל?! לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן (רש"י תחילת פרשת פינחס עפ"י סנהדרין פ"ב ע"ב).

תמונת הרב אליהו נח הלפרין הי"ד

הרב אליהו נח הלפרין הי"ד

בספר הכתר והכבוד לרב חיים דב שטארק שליט"א מביא דברי זקנו [סבו] הרב אליהו נח הלפרין הי"ד אב"ד אורלי, שעלה על המוקד בשנות השואה, וכמדומה שזהו 'דבר תורה' היחיד שנותר ממנו לפליטה[5]. בתחילת דבריו מביא שאלות וביניהן: מה בכך שאבי אמו פיטם עגלים לע"ז, הרי פינחס עצמו היה צדיק והציל את ישראל? ומה הוסיף רש"י ש'יחסו אחר אהרן' וכי ישראל לא ידעו שהוא גם נכדו של אהרן?

ביסוד דבריו מבאר שחובת האדם לעבוד את בוראו בשני יצריו, וביותר הכוונה החידוש שגם ביצר הרע צריך לעבוד את ה'  יתברך. משמעותה כי באדם יש מדות שונות, מדת הרחמנות היא מהמיוחדות של ישראל, ואילו האכזריות תכונתם של האומות. אמנם לפעמים יש להפעיל גם את מדת האכזריות, כפי שמביא כדוגמא למעשה העקידה, בו אברהם אבינו נדרש לשנות ולמעשה ל'הפוך' את תכונתו. במצות מחיית עמלק שנצטוינו לאחוז במדת האכזריות.

ומכאן מבאר את הענין בפינחס וזלה"ק:…הנה השבטים כשראו את פינחס שהרג שתי נפשות התפלאו מאוד ולא יכלו להאמין..שפינחס נכד אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, ובודאי הנחיל את מדותיו לבנו ולנכדו…איך היה יכול לשנות  את טבעו ולאחוז מדת האכזריות להרוג נפש…נשיא שבט מישראל?! לכן גמרו בדעתם שהסיבה לזה היא יען אשר אבי אמו היה עובד אלילים, אשר הם בטבעם אכזריים, והנחיל לפינחס את מדת אכזריותו…הסיבה שהרג את זמרי יען כי דם אבותיו מצד אמו אשר היו עובדי אלילים נוזל בו. לכן בא הכתוב והעיד עליו בדבר ה' 'פינחס בן אלעזר הכהן' שהיתה בו מדת רחמנות במדה מרובה עפ"י טבע, יען כי הוא במעשיו הטובים התחזק והפך כבר את מדת האכזריות אשר נחל מצד אבי אמו למדת רחמנות, ולא נשאר בו מאכזריות אשר נחל מצד אמו כלום, וזה שהרג את זמרי הוא בקנאו את קנאת ה' צבאות, ושינה את טבעו ממדת רחמנות לאכזריות, לכן 'הנני נותן לו את בריתי שלום'. עכ"ד הרב אליהו נח הלפרין הי"ד.

אדם הרואה בכל דבר פעולת ה' יתברך

וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן. נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם (במדבר כ"ד ג-ד)

תמונת הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד

הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד

מבאר בספר משנה שכיר עה"ת לרב ישכר שלמה טייכטאל[6] הי"ד: שמעתי בשם רבינו הקדוש איש אלקים מרן ר' שלום מבעלז זיע"א, דידוע דיש ארבע בחינות: אדם, איש, אנוש, גבר. וגבר הוא מדריגה שפילה, והיינו אדם שהוא במדריגה שפילה ומתגולל בצרות, הוא חושב דהקב"ה אינו רואה ואינו יודע מצרותיו, וחושב שח"ו שלית מנהיג ולית משגיח והכל נעשה מעצמו. וזה שאמר הכתוב נאום הגבר שתום העין, שכה דבורי הגבר אדם השפל, שהקב"ה סתם עינו והכל נעשה בלי השגחה עליונה רק מפאת המזל, אבל נאום שומע אמרי אל, והיינו שאדם שיודע שהכל נעשה עפ"י אמרי אל ובכל דבר ודבר הוא מחזה שדי יחזה, נופל, היינו אפילו כשהוא נופל במדריגה שפלה ונפל בהרבה מדרגות, אפילו הכי הוא יודע שהוא גלוי עינים מהקב"ה, והכל נעשה בהשגחה העליונה, עכ"ד [הרב מבעלז] ודפח"ח. ע"כ מהספר משנה שכיר.

עם ישראל כיסה את המבט של הארציות

הִ֠נֵּה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי (במדבר כ"ב ה')

מביא בספר מורשת גד בפרשתנו, שנערך עפ"י שיחותיו של הרב החסיד הרב גד אייזנר זצוק"ל [7]

בטרם נפגשו המואבים עם ישראל…חיו בני מואב בבטחון ושלוה. שכן סברו שהליכותיהם ואורחותיהם הנוטים אחר תאוות ליבם היא הדרך הנכונה והבטוחה, היות וחזו למראה עיניהם איך טבע העולם מיטיב עם אלו שדבקים בו…אולם משבאו ישראל וכבשו ארצות סיחון ועוג, הוכיחו שיש 'מנהיג לבירה', לפתע נגלה לעין כל שיש כח שהוא מעל הטבע אשר מחיה את הבריאה, וכאשר עולה ברצונו לשנותה, הוא פועל בה כרצונו…מעת שבאו ישראל וכסו במעשיהם את עין הארץ, את הראיה הגשמית והארצית…הרי שבני מואב נתקפו במורא ופחד, בהרגישם איך כל משענתם ובטחונם נשמט מידיהם, לפתע נגלה לעיניהם שכל מה שדבקו והאמינו עד עתה, הוא הבל ואחזית עינים, והסט"א אינה מציאות בפני עצמה אלא רק עטיפה חצונית שהסתירה את חיות ה' אשר אף היא עצמה שואבת את חיותה ממנו[8]. ע"כ מעט מדבריו של הרב גד אייזנר זצוק"ל.

נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א  052-6514000 Ybarkai6@gmail.com


[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. גליון מיוחד זה העוסק בתורתם של קדושי ונצולי  השואה, מוקדש לעילוי נשמות סבי וסבתי מצד אבי ז"ל שנספו בשואה. סבי ר' טוביה ב"ר יהודה הי"ד, וסבתי שרה בת ר' יעקב זאב הי"ד, יום אזכרתם הוא בי' בתמוז. כמו"כ נר זכרון לבתם (דודתי) רחל הי"ד.
לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ז"ל ואמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. ולעילוי נשמות חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם יצחק משה ז"ל.
ולעילוי נשמות הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ז"ל (ריבל) ואשתו פייגא סוסא בת ר' יעקב זאב ז"ל, אודים מוצלים מאש שלא זכו לזש"ק. לעילוי נשמות הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע זצ"ל, אהובה לאה בת הרב שמעון יבלחטו"א (קלרמן).
בי"ט בתמוז יחול פטירתו של הרה"ג הרב סיני יצחק הלוי בן הרב שמעון אדלר זצ"ל, אוד מוצל מאש. איש אשר תורת חיים קיימתו והעמידתו בכל חייו, אור התורה קרן מאור פניו כפי הידוע לכל אשר הכירוהו. זכה להעמיד דורות ישרים הולכים בדרכי אבות מקודשים, וכן ספרים בהם הטביע עמל חייו – דבר סיני. חרט לדורות עולם בספרו בגיא צלמות, מסעות תלאותיו בארץ אש ודמים של מחנות ההשמדה, והשגחת ה' יתברך שסובבתהו, וזכה להנצל ולעלות במעלות תורת חיים בארץ החיים, ארץ ישראל. נלב"ע בשבת קודש פרשת פינחס י"ט בתמוז תש"פ, תנצב"ה.

[2] הרב אברהם יצחק בלוך בנו של הרב יוסף יהודה לייב בלוך זצ"ל שימש כרב העיר טלז וכראש ישיבה בה (מערכות שיעוריו בעניני אגדה ומערכות מחשבה ומוסר עמוקות ומקוריות ביותר, נחרטו בספרים שעורי דעת). בנו הרב אברהם יצחק ירש את שני הכתרים הללו, כאביו המשיך שושלת זהב פאר של ראשות ישיבה ומסירת שיעורים על המסכת הנלמדת בכל יום, וכן שיעור שבועי שנמשך כשעתיים ב'אש חיה של תורת חיים' וכך מתאר הרב זאב רוזנגרטן זצ"ל את המעמד בזמן השיעור: הרב היה עומד במרכז ומאות תלמידיו מקיפים אותו כחצי גורן עגולה…הרב פותח בדברים…הנה יש כאן יסוד חדש, חילוק דק במה שעד לפני רגע היה מוסכם לכל כסתירה מפורשת…והתלמידים גם הם אינם מוותרים בקלות, מלחמתה של תורה בכל עוזה מתלקחת, הם מקשים והוא מסביר…ובאמצע הסערה הנה לכאורה שוב עלה בידם לסתור את דבריו…ובתוך כל הריתחא והאש הבוערת…הרב אינו מעלים עין מכל אחד ואחד, כשהקשו טוב כמה הוא נהנה…כמצביא דגול בין חייליו היה הרב מנהיג את השיעור ביד רמה. [עכ"ל הרב רוזנגרטן] ועוד הוסיפו כי רעמי הויכוחים היו נשמעים עד למרחק כמה רחובות מהישיבה, ובין התלמידים היו עשרות שבקיאים בש"ס כולו!…
עד שהשתנו סדרי עולם ועלה הצורר הגרמני. בפתיחת הספר ממנו נערכו הדברים, מתוארים בהרחבה ימיו האחרונים של הרב ומשפחתו, ובין הדברים קריאתו לבני עדתו שרוכזו בידי המרצחים שאם ישארו בחיים יקבלו עליהם לשמור שבת כשרות וטהרת המשפחה. (בין הקהל היו כאלו שהלכו שבי אחר הדעות הקומוניסטיות הכפרניות) כולם הרימו ידיהם לשמים וקיבלו עליהם עול מצוות. סמוך להוצאתם להורג בשארית כוחותיו, ביקש מבתו חיה (ניצלה מגיא ההריגה ונשאה לתלמידו הרב אייזיק אוזבאנד ז"ל שימש כראש ישיבת טלז בקליבלנד ארה"ב, זכתה לאריכות ימים נפטרה בט"ז באייר תש"פ) שתקרא לפניו הלכות קדוש ה' מהרמב"ם. בכ' בתמוז תש"א הוצא להורג עם בני קהילתו ותלמידי הישיבה הי"ד.

[3] כתב יד של ספר זה הונח בכד שהאדמו"ר הטמין באדמה לפני הלקחו מורשא לגיא ההריגה, נמצא ע"י פועל גוי לאחר המלחמה בעת חפירת יסודות לבנין חדש. הכתבים הועברו למכון ההסטורי היהודי בורשא, ונמצאו שם ע"י ר' ברוך דובדבני שהביא להדפסת הספר, וכן נתגלו כתבים נוספים של המחבר (הכשרת האברכים, דרך המלך חבור גדול עה"ת והמועדים). החיבור היחיד שנדפס בחייו והניחו בשולחן המזרח של הספרים, חיבורו חובת התלמידים, העוסק בהדרכת נערים ובחורים בהכנסתם בעולם התורה והחסידות, כולו קדש קדשים.

[4] מקור לדברי קדשו של רש"י אלו ראה מדרש אותיות דרבי עקיבא נוסח ב' ד"ה א"ת ב"ש. (עפ"י חומש רש"י השלם, אריאל מכון הארי פישל ירושלים תשמ"ו).

[5] דברים אלו מובאים בתחילת הספר, למעשה ללא קשר לתוכן הספר עצמו, אלא כהצבת 'נר זכרון' לתורת סבו. דבריו הובאו בפתיחה של הספר 'חקר שמואל' לרב שמואל ליאצקי שהרב אליהו נח הלפרין כתב הסכמה לספר, והמחבר הביא דבר תורה ממנו, הדברים שהובאו לעיל. (מובאים בספר, בדרוש י"ח (דף ל"ד ע"ב), נמצא ב'היברובוקס' ובאוצר החכמה).
סיבבה ההשגחה העליונה שביום בו הגיע הספר לאוצה"ס שחנני ה' יתברך, לכדה עיני דברים אלו, ובהיותי עוסק בהכנת גליון לפרשת בלק מדבריהם של קדושי השואה, חשבתי להעלותם ולצרפם ללהבות אש קודש, ותגדל הפליאה שדבר תורה יחיד זה שהובא משמו התאים לי 'בדיוק' לפרשה בה אנו עוסקים.
משנתגלגלה זכות ע"י זכאי, בספר הכתר והכבוד לרב חיים דב שטארק שליט"א, אודיע ברבים את תוכנו וענינו: הספר עוסק בסוגיית ה'כבוד' במשמעות הפנימית העמוקה והטהורה שבה. בספר מערך מאמרים המושתתים על מקורות יסודיים של ראשונים ואחרונים בטוט"ד, שתכליתם כלשון המחבר: הרמת כבוד שמים, כבוד התורה ולומדיה, ורוממות ונכבדות כל יחיד מישראל. הספר מעוטר בהסכמותיהם של גדולי ישראל שליט"א ביניהם הרב דוד כהן, הרב יעקב משה הלל.

[6] הרב ישכר שלמה טייכטאל הי"ד היה רב בצ'כסלובקיה ואח"כ בהונגריה. כתב שו"ת משנה שכיר בהם התכתב עם הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל מירושלים. במהלך השואה הסתתר במקומות מחבוא שם כתב את ספרו אם הבנים שמחה, העוסק בסוגיית הגאולה וישוב ארץ ישראל. נספה בחורף תש"ה. חלק מילדיו שרדו והקימו משפחות מפוארות בישראל (הרב מאיר ברנדסדופר זצ"ל בעהמ"ח שו"ת קנה הבושם, הוא נכדו). דרשותיו עה"ת יצאו לראשונה מכת"י בשנת תשע"ה, חלק מהן נשא בעצומם של ימי חושך השואה. כמו"כ שני כרכים של דרשות מכת"י על המועדים יצאו בתשע"ב.

[7] הרב גד אייזנר זצוק"ל, צדיק נשגב משרידי השואה, שימש כמלמד בת"ת דרכי נועם בלודז'. היה אישיות אדירה של יראת שמים צרופה ועמוקה וכח השפעה חנוכית מיוחדת. אשתו הראשונה נספתה בשואה, וגם משנישא בשנית לא זכה לילדים. שימש כמשגיח בישיבת חדושי הרי"מ. תולדות חייו המופלאים ומרוממים נחרטו בספר במחיצת ר' גד'ל.

[8] הדברים נכתבים בשנת תש"פ שנשתנו סדרי עולם, ו'אלילי' הידע והטכנולוגיה שהאדם המודרני הרגיש אני ואפסי עוד, התנפץ למול משהו מזערי שאינו נתפס כלל, ללמדנו כי רק ה' יתברך הוא ראשון והוא אחרון ובעל הבירה שברצותו מאריך וברצותו מקצר]

עיקר עבודת השטן היא שיתרבו גזירות על ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חוקי רצונך. ועיקר עבודתנו היא לעמוד בניסיון ולנצחו / רבי נחום שלמה פרלוב מקוז'ניץ הי"ד

תמונת רבי נחום שלמה פרלוב הי"ד

בעזרת ה' י' לחדש גאולתנו ברצו"ת ד'.

החיים והשלום מאדון השלום לכבוד ידידנו הנאמן והנעלה כש"ת מוה"ר ר' נפתלי קירשנבוים יחיה ולכל אנ"ש הנכבדים היושבים על אדמת הקודש בארץ הקודש תבנה ותכונן מהרה.

'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' (פסחים קטז,ב), ופירש הריטב"א – לפי שהקב"ה גאל את ישראל בכללות שלהם, ולפיכך היתה הגאולה לבנים כמו לאבות, שלא רצה הקב"ה לגאול את הדור ההוא אלא את כלל ישראל, ואם כן אף אותנו גאל עמהם, ויראה כל אדם כאילו הוא יצא.

מובא ב'כוזרי' שטובה גדולה עשה הקב"ה עם ישראל שכיתרם במצוות, כי לולא זאת היו האומות מחלקים אותם ביניהם לרוב חכמתם ליועצים ועבדים, וכדאמר רב: מסתפינא מהאי קרא 'ואבדתם בגויים', אך שהדת מפרידה, כי צריך לשמור השבת ולאכול בשר שחוטה, וכדאיתא בזוהר הקדוש פרשת בא: דמצראי עבדא קשרא לישראל דלא יפקין מעבודתהון לעלמין, ובהא אתחזי גבורתא ושולטניתא דקוב"ה, ודכרנא דא לא ישתצא מישראל לדרין בתראין. (פירושו: המצרים עשו קשר לישראל שלא יצאו מעבודתם לעולם. ובזה נתגלה הגבורה והממשלה של הקב"ה, וזכרון הזה לא יכלה מישראל לדורי דורות). ועיקר עבודת השטן היא שיתרבו גזירות על ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חוקי רצונך. ועיקר עבודתנו היא לעמוד בניסיון ולנצחו, ועבודתנו זו לאו מילתא זוטרתא היא. כדאיתא ב'בית אהרן'.

אהובי אחי, תאמינו לי, שמה שהיו צריכים צדיקים הראשונים להשיג בימים ושנים, אפשר כעת לתקן בשעה אחת ובקל יוכל האדם להשיג קדושתו ואורו של הקב"ה. ובפרט שעינינו רואות, שקץ הימין מתקרב ועוד מעט יהיה אור.

לכן מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, להתחזק באמונה ולעודד הלבבות באהבת אמת ושלום, וביתר שאת ועז להיושבים בארץ הקודש, שער השמים לעליות התפילות, ובאוירא דמחכים בחכמת האמת והצדק אליהם, ואחר כך שיתייחדו בלב אחד בעבודה שבלב זו תפילה, ובציבור דווקא. דמובא ב'בית אהרן', כי תפילה בציבור בכוחה לתקן כל התיקונים וכל עליות וירידת השפעות, כמו הצדיקים הגדולים שהיו יודעין ומתכוונין ומייחדין ומתקנין.

תזכו לחוג את חג המצות בכשרות ובשמחה, בהכנה לגאולה מהרה, באהבת אחים ומסיבת מרעים בענייני תורה וחסידות ובשמחת החג.

ונא להזכירנו לטוב וכל בני ביתנו באוירא דמחכים ידרים, שבכל פינות שאתה פונה יהא לימין, ובמקומות הקדושים, ובפרט במקום ציון המצוינת קודש הקדשים שירחם ה' יתברך על עמו ויושיענו ויוציאנו מאפילה לאור גדול. ונזכה לשיר במהרה השירה הגדולה שירת הגאולה השלמה.

ידידם הדורש שלומם והמצפה לשמוע בשורת החיים והשלום מטוב הארץ ולדרים עליה ברחמים וחיים ושלום וטפ"ל.

נחום שלמה פרלוב, חתנא דבי נשיאה אדמו"ר הרה"ק זצ"ל מקוז'ניץ

(מכתבו של רבי נחום שלמה פרלוב זצ"ל, האדמו"ר מקוז'ניץ, לאנשי שלומו בתל־אביב, בית קרלין סטולין, עמו' שפט)

ב"ה יום וערב שבת קודש לסדר 'חזקו ואמצו' עשרת ימי תשובה שנת תרצ"ח לפ"ק פה ורשא.

ד' השוכן בציון והבוחר בירושלים, ישפות שלום וברכה וחיים טובים וגמר חתימה טובה וכל טוב סלה, אל כבוד ידידי הנאמן האברך החסיד הנגיד הנכבד והמפואר כש"ת מוהר"ר נפתלי קירשנבוים נ"י ויה"ל.

שמוע שמענו קול מבשר שנתייסד על ידכם ביה"ח מחסידי קוזניץ ושמחנו מאד, ואנו מקוים שיהיה זה בית מועד לכל אנ"ש הנמצאים מפוזרים ומפורדים בתל אביב והסביבה, ושמה יגיעו כולם להיות ביחד, ואם ראשיתך מצער אחריתך ישנה מאד.

הנה לדבר בקולמוס לשוני מיקרת ערך ארצנו מקום התקשרותינו בעלית תפילותינו דרך ציון המצוינת קודש הקדשים רצוף אהבה אהבת הידידות אחינו בית ישראל, להתקשר ולהתייחד לאחד בלב אחד לעבודה שבלב זו תפילה. מי אנכי לגשת הלום להאריך בשבח דברים העומדים ברומו של עולם מאור עולם באוצר חיים ('בית אהרן'), אולם כאשר אין מזרזין אלא למזורזין, לכן באנו לעורר, ידוע מאמר חז"ל כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו, וענין גדול ויסוד לתפילה שיהיה בדבוק ואהבת חברים וכל קריבה שיחזק אחדות לבב בעבודה, בעבודה שבלב זו תפילה, טוב ויפה להיות בקביעות מקום מיוחד ולהתקבץ שמה בשבתות קדשינו ובימים טובים הבעלים, ואם אפשר גם באמצע השבוע אזי מה טוב ומה נעים, ויהיו כל המתפללים בצוותא, ואהובים ומקושרים באהבה אחוה וריעות זה לזה ואלינו, והגם שהגופים רחוקים יהיו הלבבות קרובות, ארץ אשר ד' דורש אותה ידרשנו לטובה, ויזכירונו תמיד לטובה בכל המקומות הקדושים. ועוד הפעם הנני מעורר אותם לחזק בדק הבית שיהיה ליסוד מוצק וכלם יחזיקו בזה ויבואו תמיד, ובאפשר להרבות חברים לתורה ולתפילה. וגדול המעשה נפתלי אילה שלוחה, להשגיח על הכל בעינא פקיחא שיהא לבן קיימא ולהגביר חילם.

הננו מברכים אותו זאת כל אנ"ש הנעלים איש כברכתו יבורך, בגמר חתימה טובה לחיים טובים ארוכים ולשלום, וזכאין ישראל דקב"ה ציית לצלותייהו לברכא לון בשפע פרנסה והצלחה וניוושע בשנה זו תשועת עולמים במהרה.

כעתירת הדורש שלומם באהבה רבה וחבה יתירה נודעת להיושבים על אדמת הקודש, יהיה שלום בחילם ושלוה בארמנותם.

נחום שלמה פרלאוו
חתנא דבי נשיאה כ"ק האדמו"ר הרב הצדיק זצ"ל מקוזניץ

(אגרת עם פתיחת בית המדרש דקוזניץ בתל אביב, מוריה, ל, גליון י-יב, תשרי תשע"א, עמו' נ)


רבי נחום שלמה פרלוב (פערלאוו) הי"ד, בנו הבכור של האדמו"ר רבי משה מסטולין הי"ד, ודור שביעי למגיד מקוז'ניץ. בשנת תרצ"ז נשא לאשה את מרת פערל יהודית בת האדמו"ר רבי אשר אלימלך הופשטיין מקוז'יניץ-לובלין (אחיו של האדמו"ר רבי אהרן יחיאל הופשטיין הי"ד). עוד לפני החתונה נפטר חותנו, רב אשר אלימלך, בב' באלול תרצ"ו, בשעת ניתוח שנערך לו בעיר פריז. לאחר כחמישה חודשים, בח' בטבת תרצ"ז התקיימה החתונה ורבי נחום שלמה מילא את מקום חותנו באדמו"רות קוז'ניץ. בניסן תרצ"ז ייסד רבי נחום שלמה בוורשה את הישיבה הגדולה 'כתר אלימלך',  שנקראה על שם חותנו, ועמד בראשה. אל הישיבה הגיעו בחורים מחסידי פולין. באותה שנה פנה לר' נפתלי קירשנבום, מייסד בית החסידים בתל-אביב על שם הצדיקים מקוזניץ', וביקש שיכתוב ספר תורה מיוחד על שמם.

רבי נחום שלמה הצטיין מילדותו בכישרונות נדירים: עילוי בעל שכל ישר, ומתמיד לימוד התורה. הוא נודע כתלמיד חכם מובהק, בקי וחריף, בעל השכלה כללית רחבה במקצועות חיוניים, בעל יכולת כתיבה שנונה ועסקן נמרץ. כבר בהיותו כבן חמש עשרה, הוא החל לפרסם מאמרים ספרותיים ופובלציסטים בעיתונות החרדית בפולין, בשם העט 'פ. חושן' (כגון: מאמר בכתב העת "דאס ווארט', וילנה תרצ"ב, 28.08.1932: תפארת בחורים וועלט; 'דאס ווארט', וילנה תרצ"ג, 21.07.1933: דער אלארם-סיגנאל; 'אונזער גייסט', ג, חוברת 9, תמוז תרצ"ב, עמו' כו: וואס האט תפארת בחורים געשאפען אויף די קרעסען?; 'אונזער גייסט', תפארת בחורים: די קאנפערענץ, איהרע רעזולטאטען אוט פערספעקטיווען; 'ארטאראקסישע יוגענד בלעטער', מס' 33, ורשה, אלול תרצ"ב: די צא"י בעוועגונג אויף די קרעסען).

הוא נמנה על ראשי תנועת 'תפארת בחורים' הבלתי מפלגתית, שנועדה לארגן את הנערים המבוגרים והאברכים במסגרת תורנית דתית להמשיך בלימודי תורה והלכה. רבי נחום שלמה היה חבר הנהלת הסניף הראשון של התנועה, שנוסדה בשנת תרפ"ז בעיר פינסק בעידודו ובהשתתפותו של רב העיר הגאון הרב אהרן וואלקין הי"ד. בחשוון תרצ"ג, היה רבי נחום שלמה ממארגני כנס של 'תפארת בחורים' בעיר ברנוביץ, בה השתתפו אדמו"רים, רבנים וראשי ישיבות.

רבי נחום שלמה היה גם מראשי המנהיגים הצעירים של 'אגודת ישראל'.בשנת תרצ"ח הוא נבחר לעמוד בנשיאות הוועידה הכלל ארצית של 'צעירי אגודת ישראל' בפולין. לאחר הוועידה הוא כתב ופרסם את הדו"ח המלא של הוועידה. הוא נבחר בוועידת 'אגודת ישראל' בוורשה כחבר הועד הפועל של אגודת ישראל' בפולין, ופעל להפצת תורה בשכבות רחבות, ובהכשרה לעליה לארץ ישראל ולבניינה ברוח התורה.

רבי נחום שלמה אמר בשם סבו:  'אם אדם רוצה רק עולם הזה ,הרי זה מהדברים הקלים. אם הוא רוצה ועמל להשיג עולם הבא, גם זה לא כל כך קשה. לעבוד על שניהם יחד ולהשיגם, זהו דבר קשה ביותר. אנו קבלנו על עצמנו את שניהם יחד'.

בחודש כסלו ת"ש לאחר שהגרמנים כבשו את ורשה עבר רבי נחום שלמה עם בני ממשפחתו ללובלין והתאחסנו בבית החסיד ר' לייבוש שוחט. מפחד ומחשש שיתפסו לעבודת פרך, נמנעו לצאת מהבית. אחד מחסידיו הסתכן ויצא מסטולין, שהייתה תחת הכיבוש הסובייטי, הסתנן לשטח הכיבוש הגרמני והגיע ללובלין, על מנת להביא את הרבי נחום שלמה, רעייתו ובתם הקטנה, שרה גיטעלע, כשהם מוסתרים בתוך עגלת דואר. הם הצליחו לעבור מחסום של אנשי גיסטפו שלקחו מהם את כל כספם, נתנו להם לעבור והתחילו לירות לעברם בחושך. כשהגיעו לצד הרוסי, נאסרו על ידי שומרים רוסים וכמעט הוסגרו בחזרה לגרמנים. לבסוף הם שוחררו, הגיעו לבריסק ולקחו רכבת לסטולין. הם הגיעו לבית אביו של רבי נחום שלמה, רבי משה, בחנוכה ת"ש. כעבור כשנה וחצי נכבשה סטולין על ידי הנאצים, שהחלו בהשמדת היהודים.

יהודי סטולין הוכנסו לגטו. בכ"ט באלול תש"ב, חיסלו הנאצים את גטו סטולין, ונהרגו עקה"ש גם רבי נחום שלמה עם בני משפחתו ובכל בית אביו בסטולין. הי"ד.

מרת בתיה קמפינסקי-ליברמאן העידה יום לפני הטבח ההוא פגשה את רבי משה'לה ובני ביתו באמצע הלילה בגטו סטולין:

לעולם לא אשכח לילה זה. בגיטו כולו שררה אימה וחשכה משמרות ס.ס. ושוטרים אוקראינים הוצבו מסביב לגטו, ואיש לא יכול היה להימלט… אלפי היהודים התרוצצו כעכברים במלכודת. מאותו חלק של העיר שהיה מחוץ לגטו נשמעו ללא הפסק יריות. הלב נמס מפחד, הכל ידעו כי הסוף מתקרב. היללות בגיטו התרוממו עד לב השמים. היו יהודים שניסו להסתתר במקומות מחבוא, ביניהם גם אני ומשפחתי. לפני שנכנסנו למחבוא שלנו בסוכה, ניגשתי עם בעלי אל הרבי. היה זה לאחר חצות בחצר הרבי שררה אפלה. בחדר הקדמי מצאנו את הרבנית עם כלתה פרלה, ובכי איום בקע מחדר הרבי. הדלת הייתה פתוחה, ואנו נכנסנו שם מצאנו את הרבי ר' משהלה עומד עם בנו הבכור ר' נחום שלמה, ומספר יהודים כולם היו עטופים בטליתות. הרבי ניגש אל העמוד אמר וידוי עם כל הקהל, ואחר כך פרש ידיו לשמים וזעק: 'אבינו מלכנו חמול עלינו ועל טפינו' ופרץ בבכי תמרורים. יותר לא ראיתי את הרבי. בערב ראש השנה תש"ג (1942) בבוקר, הנצאים ימ"ש אספו את כל יהודי סטולין בכיכר בשוק והובילום לשחיטה.

באתר בית המכירות 'תפארת' ניתן לראות מכתב בכתב ידו של רבי נחום שלמה, משנת תרצ"ח, בו הוא מספר על הולדת בתו, על תהליך מינויו לרבה של קוזניץ', על המאמצים להביא להכרת השלטונות ברבנותו, על הקמת ישיבת 'כתר אלימלך' ועל השתתפותו ב'כנסיה הגדולה' של אגודת ישראל במארינבד בשנת תרצ"ז.

תולדותיו הובאו בקובץ 'כרם נחום שלמה' (אייר תשע"ו, בהוצאת כולל כרם נחום שלמה).

להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת חוקת

טהרת פרה ופרשת קרח לימוד להתבטלות לגדולי ישראל[1]

בלבושי מרדכי לרב מרדכי וינקלר[2] זצ"ל (תורה ומועדים) כתב וזלה"ק:

פירש רש"י 'לעולם היא נקראת על שמך' וצריך ביאור הטעם בזה, ויבואר גם למה נסמכה פרשת פרה אדומה אחר פרשת קרח. דהנה אעפ"י שכל מצוות התורה נאמרו לנו ע"י משה רבינו ע"ה ששמעם מפי הגבורה, מ"מ אחר שכבר נתבאר לנו טעמי המצוה, נקל להבין שאכן זהו רצון ה', ושוב יש בידינו לקיים המצוה מפני שכך גזרה חכמתו יתברך שמו, אבל בחוקי התורה שאין אנו משיגין את טעמם, מנין לנו שזהו רצון ה', ועל כרחך מפני שנאמרו לנו ע"י משה רבינו, והוא מוחזק לשליח נאמן מן השמים, ונמצא שכל חק נעשה לעולם על דעתו של משה, ושפיר אמר לו הקב"ה לעולם היא נקראת על שמך, כיוון שהיא חק בלי טעם.

ולפי זה יובן היטב למה נאמרה פרשת פרה אדומה אחר פרשת קרח, כי הרי פיקח היה ומטועני הארון, וסבר שגם הוא יכול לעמוד בראש העם ולהיות מנהיגם, והגם שלא נעלם ממנו שמשה רבינו ע"ה מוחזק וראוי להיות שליח המקום, מכל מקום חשב דגם מי שאינו מוחזק ראוי לאותה איצטלא, ושוב אפשר שהוא יהיה המנהיג אעפ"י שאינו מוחזק, ולכן נסמכה פרשת פרה אדומה שהיא חק בלי טעם, כדי להשיב על דבריו ולהפריך טענתו דמוכרח שהמנהיג יהיה מוחזק. עכ"ל הלבושי מרדכי זצ"ל.

כפילות הטענות נגד פרה אדומה – כפילות זכויות לישראל

ברש"י ז"ל לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה. ויל"ד כפל הלשון מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, שהוא לכאורה כפל ענין במלות שונות…

תמונת הרב יעקב אלימלך פנט הי"ד

הרב יעקב אלימלך פנט הי"ד

בספר זכרון יעקב לרב יעקב אלימלך פענט[3] זצ"ל הי"ד מביא שאלה זו ועונה:

או"י [או יאמר] באופן אחר בהקדם דברי אאמו"ר זי"ע בכנסת יחזקאל פרשה דין ותמצית דבריו הקדושים, דבעבור ששומרים ישראל החוקים [כלומר שהם בלי טעם] נותן להם הקב"ה שפע טובה אפילו אינם ראויים [כלומר הטובה היא בלי טעם] לכך מדה כנגד מדה, ועל זה יחרה אף אומות העולם ומבקשים תחבולה שישראל יאמרו טעם גם על חוקים כדי שע"י זה יאבדו זכות הנ"ל, עיי"ש באורך. וממילא מיושב כפל הלשון. דהנה לפי זה כוונת אומות העולם שישראל יאמרו טעם מספיק על החוקים כי ע"י זה יוציאו מחשבתם הרעה על ישראל מכח אל הפועל, אבל השטן רוח אחרת עמו, כי תעודתו להיות מסית ומדיח ע"כ עיקר כונתו שלא ימצאו ישראל טעם לשבח על המצוה ואולי ע"י זה ימנע מלקיימה. וזהו 'לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל' כל אחד כפי  דעתו ומחשבתו, כלומר השטן שואל מה מצוה זאת מטהר או מטמא, וע"כ אין טעם מספיק. ואומות העולם אומרים 'מה טעם יש בה' אולי תוכלו למצוא טעם. ותשובה אחת לשניהם, גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה, כי הגזירה מהקב"ה ונקיים אותה אפילו אם לא נבין הטעם, ואתי שפיר בס"ד. עכ"ל הרב יעקב אלימלך פענט זצ"ל הי"ד.

חוקת התורה – חקיקת התורה באדם

זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לֵאמֹ֑ר …(במדבר י"ט ב')

הרב יהודה זאב ליבוביץ[4] זצ"ל בספרו אור לוי עה"ת מבאר בפרשתנו פסוק זה וזלה"ק:

ידוע מה שאמרו חז"ל (ערכין ט"ז ע"ב) תמה אני אם יש מוכיחים בדור, אם יאמר לך 'טול קיסם וכו' יאמר לו טול קורה'. היינו כמאמרם ז"ל (בבא מציעא ק"ז ע"ב) קשוט עצמך, ממילא יהיו דיבורים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. ולכן ענין חוקת מלשון חקיקה, לימוד וקיום מצוות התורה צריך להיות נחקק באיברים של אדם, שהן המה מצוות ולא תעשה, רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברים שבאדם, וכן שמירת לא נעשה כנגד הגידין.

ואיתא בחז"ל (פסחים ג' ע"ב) אמרו על רבי יהודה בן בתירה, אתה בנציבין ומצודתך פרוסה. הן הן הדברים שאדם מעורר ע" ההתנהגות שלו ומאיר מסביב. וזהו זאת חוקת התורה, שנזכה ללמוד לא ח"ו מן השפה ולחוץ, אלא שיהיו נחקק באיברים שלנו, שיהיה נבלע באיברים. עכ"ל הרב יהודה זאב ליבוביץ זצ"ל.

שירת השותק ורום מעלתו

בתורת הנפש לרב חיים אפרים זייצ'יק[5] זצ"ל בפרשתנו, מבאר ענין ההבטה בנחש הנחושת והרפואה מכך. יסוד דבריו כי חושי האדם נערכים בצורה ממוזגת שקולה, וכאשר אחד החושים פוחת תפקודו, הרי שחוש אחר יעלה על רמתו היסודית.

עפ"י יסוד טבעי זה מבאר בפרשתנו במאמר 'תמורת דבריך אורך מחשבתך'  וזלה"ק:

כשהלשון מתלטשת ומשתרבבת לדבר גבוהות וגדולות, ולהפיח כזבים ורעל הדיבה הממיתה, אזי מתמעט אצל אדם כזה כח השמיעה כח ריכוז המחשבה לקלוט שמועה טובה של אמת ותוכחת מוסר, בעקב שטף הגלים הזדונים של הדיבור המכלה המבעיר ומערער את יסודות האמונה והעידון האנושי, באה אטימת האזנים והתגוננות, נגד השפעת והאצלת הטוב המרפא…

ומה יקרו דברי בעל חובות הלבבות (שער הפרישות פרק ז'): ואתה בני ישימך אלקים, מאשר ישמעו ויאזינו יאזינו ויחשבו, ויחשבו וידעו, וידעו ויעשו [עכ"ל] והוא כשכח השמיעה מבוא אל ההאזנה והמחשבה, וכן מעורר הוא במקום אחר (שם שם פרק ה') ושים תמורת רוב דבריך – אורך מחשבתך, אבל אורך הדיבור והפטפוטים הבטלים וכל שכן האסורים והרעים, ממעטים המחשבה ומטמטמים את השמיעה.

לכן ציוה הקב"ה לעשות נחש נחושת 'והביט את נחש הנחושת וחי' (במדבר כ"א ט') שזה יהיה רפואה לכל בעלי הלשון לישראל שבמדבר ששרבבו את הלשון ודיברו ארוכות ותלונות בה' ובמשה עבדו, התאוננו והתקוננו [מלשון קינה] במקום שהיה להם לשמוח על כל הטוב שהכין להם הקב"ה, את המן, ואת הענן אשר גם האומות נשתוממו מרוב טוב וכבוד שהשפיע ה' יתברך לעמו הנבחר…

איש בעל נפש וחכם המטה אזנו והמרכז מחשבתו, הוא מסוגל לשאת את מדברותיו בעניני הנצחיות, וכל דבריו טהורים ומזוקקים נובעים ממקור ההכרה השתיקה והתשוקה האלקית. כי השתיקה בת התשוקה האלקית, היא היא שמזכה לפעמים את האדם דוקא לעשיית דברים קדושים ונשגבים.

[מעשה שהיה למחבר בימי נערותו בתחילת המצאת אזניות הרדיו]

מתאר הרב חיים אפרים זייציק זצ"ל, שבימי נעוריו נשלח ע"י רבו הרב אברהם יפה'ן זצ"ל לעיר ברנוביץ, בגלל דחיפות השליחות הוא נסע בקרון מחלקה ראשונה של החשובים והנגידים. והנה רואה במחלקה ברכבת שר משרי המלוכה יושב מעוטר באזניות רדיו, שהיו אז מהפיכה והמצאה חדשה לשמוע עפ"י גלי הרדיו שנתגלו. הנה הוא יושב מכונס בפינתו כולו ריכוז ושקט, על אזניו כרוכות האזניות וכשמאן דהוא פנה אליו בדיבור הוא כלל לא ענה. ניתן היה לחשוב כי האיש שוטה וחסר דעת, אך לא היא, ההיפך הנכון, האיש בגלל מעמדו הרם יכל לשמוע מהחדשות הנעשות במרחבי תבל, ומקולות מוזיקה ממרחקים נעלמים, ושתיקתו 'זוהי גבורתו וזהו דיבורו'.

ומכאן נמשיך בלשונו הקדושה: כדוגמת אותו שר המצוייד באזניות הרדיו, הוא האדם המוסרי הגבוה, ביחס לבני לוויתו סביבתו, 'בעל המחשבה' השותק ושקוע בעולמות הנצח, הוא הוא המדבר, וראוי לתואר העילאי הניתן לבן האדם, בתור היצירה האלקית העילאית ביותר, אשר בשם 'מדבר' יכונה. שמיעתו ושתיקתו ,הן הן דבריו, ומילולי השמיימי, 'טס' הוא האדם הזה בעולמות טמירים וגנוזים ונשגבים מבינתנו.

'מטייל' הוא בין מלאכים וקדושי עליון וסופג אל נפשו את זמרת י'ה, ורואה שם נפלאות וחדשות, עד כלות הנפש ומי ידמה לאיש השותק הזה הרואה ונוחל את שני עולמות של הנצח, וע"י שתיקה ששתק אהרן הכהן במיתת בניו, זכה שנתייחד לו הדיבור, ונתגלה לו אור חדש, דיבורי עליוני נעלם ונסתר, רק למקודשו ומקורביו…עיי"ש עוד בדבריו הנפלאים[6].

ביאור מסורה שלשה 'יֵֽאָמַ֔ר' בלימוד התורה

עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת ה' אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה (כ"א י"ד)

תמונת הרב צבי ישראל רוטנברג הי"ד

הרב צבי ישראל רוטנברג הי"ד

בספר אור מלא לאדמו"ר מקאסאן הרב ישראל צבי הלוי[7] זצ"ל הי"ד מביא מסורה ומפרשה וזלה"ק:

במסורה יֵֽאָמַ֔ר ג': הכא, ואידך עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר כְּנִמְרֹ֛ד גִּבּ֥וֹר צַ֖יִד [בראשית י' ט')], וּֽלֲצִיּ֨וֹן יֵאָמַ֗ר אִ֣ישׁ וְ֭אִישׁ יֻלַּד־בָּ֑הּ [תהלים פ"ז ה'].

עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר פירוש מיד כשאיש הישראלי פותח הספר לומר או ללמוד איזה דבר לרצון הבורא ברוך הוא, מיד יש לו מלחמות ה', שצריך לעמוד במלחמה העומדת כנגדו. ומפרש במסורה מאין זה בא המלחמה וזהו אמרו עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר כְּנִמְרֹ֛ד גִּבּ֥וֹר צַ֖יִד, היינו היצר הרע אשר בשם 'נמרד' יכונה הוא העומד לנגדו לערוך אתו מלחמה. אמנם הבא לטהר מסייעין אותו וסוף סוף יגבר את היצר הרע, וזהו אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה, כדדרשו בגמרא (קדושין ל' ע"ב) אהבה בסופה,  וּֽלֲצִיּ֨וֹן פירוש אותם המציינים עצמם בתורה ועבודה (ודרשו כן בגמרא ברכות (ח' ע"א) אֹהֵ֣ב ה' שַׁעֲרֵ֣י צִיּ֑וֹן מִ֝כֹּ֗ל מִשְׁכְּנ֥וֹת יַעֲקֹֽב (תהלים פ"ז ב') שערים המצויינים בהלכה[8] להם יֵאָמַ֗ר אִ֣ישׁ וְ֭אִישׁ יֻלַּד־בָּ֑הּ שהם מולידים את עצמם, וע"ד [ועל דרך] מה שכתבו בספר הקדוש נועם מגדים פרשת נח…ע"ש. והנצרך לעניננו ז"ל אמרם ז"ל בילקוט בחקותי ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם, מעלה אני עליכם כאילו עשיתם את עצמכם, וטעם הדבר עפ"י אומרם ז"ל כל המלמד את בן חברו תורה – כאילו ילדו, מטעם שהוא מכניס בתוכו עיקר החיות תורה ומצוות, ולפי זה כמו כן הלומד תורה לעצמו ומשמרה, הרי זה מוליד את עצמו וכו' עכ"ל. וזהו אִ֣ישׁ וְ֭אִישׁ יֻלַּד־בָּ֑הּ – יולד את עצמו. עכ"ל הרב ישראל צבי הלוי זצ"ל הי"ד בספרו אור גדול.

לשון עתיד בשירה ללמדנו כי יתכן תהיה הבנה לאחר הסתרה

אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ (כ"א י"ז)

תמונת הרב יהודה ליב רוזנר הי"ד

הרב יהודה ליב רוזנר הי"ד

הרב יהודה סגל רוזנר[9] זצ"ל הי"ד אב"ד סקעלהיד בספר אמרי יהודה בפרשתנו ביאר וזלה"ק:

הנה בשירת הים הקשו חכמינו ז"ל (מובא ברש"י) מדוע נאמר 'ישיר' בלשון עתיד, וזה קשה גם כאן. ונ"ל דהנה מבואר בגמרא (ברכות נ"ד ע"ב)  ענין הנס שנתגלה ע"י הבאר ההרוגים בין שני ההרים, עיי"ש, ועל זה אמרו שירה. וכן בעתיד אין בעל הנס מכיר בנסו (נדה ל"א ע"א) רק אח"כ יראה מה שהיה מהנס, ואיזה טובה היה זה לו למפרע מה שלא הבין בשעת מעשה, מעשה ה' כי נורא הוא, וכמובא המעשה בגמרא (שם) באחד שרצה ליסע בספינה וישב לו קוץ ברגליו וכו', לימים שמע שטבעה ספינה, התחיל מודה ומשבח וכו'[10], ומובן אז ישיר ישראל את השירה הזאת, כי גם לעתיד יהיה כשירה הזאת. עכ"ל הרב יהודה סגל רוזנר זצ"ל הי"ד.

ביאור ענין סמיכות מיתת מרים לפרה אדומה

וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם (כ' א')

תמונת הרב קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד

הרב קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד

האדמו"ר רבי קלונמוס קלמיש שפירא בעהמ"ח חובות התלמידים בספר שגליונותיו נמצאו לאחר השואה נקראו בשם אש קודש כותב פרשתנו (מאמרי שנת תש"א) כותב וזלה"ק:

לפירוש רש"י[11] הרי זה כאילו נכתב על פי ה', כי מלכות פה כמ"ש ב'פתח אליהו'  (תקוני זהר י"ז ע"א) וכן פירש רש"י למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת. ולמה נסמכה דוקא לכפרה של פרה ולא לשאר קרבנות המכפרות כגון חטאת, אשם וכו'. אבל טעם הפרה היא תבוא אמו ותקנח כמ"ש רש"י, וצ"ל [וצריך לומר] וכי הפרה אמו של העגל הלז היתה…אבל להנ"ל הרמז בכך ש'לכך נסמכה מיתת מרים לפרה, מפני שנשים רחמניות, והיתה כאם גם למי שאינו בנה, וגם בפטירתה עומדת במרום כאם רחמניה ומעוררת רחמים בעד כל ישראל, גם למי שאינו בנה, כמו שהפרה מקנחת ומכפרת להעגל אעפ"י שאינו בנה.

טעם פגום באוכֶל – מצריך בדיקת האוכֵל

וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹקים וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֨וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל (כ"א ה')

בקול מנחם עה"ת (ח"ו מהדורה תליתאה) כתב האדמו"ר מקאליב הרב מנחם מנדל טאוב[12] זצ"ל וזלה"ק: דבר תמוה הוא מזון שהתורה מעידה עליו (שמות ט"ז ל"א) וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ איך נהפך להם לרועץ עד שיכנו אותו בשם 'קלוקל'?

ובס"ד ידוע הוא שבזמן שהאדם לא מרגיש בטוב, אפילו המאכלים הכי טעימים מוצא בהם טעם של מרירות ונותן בהם דופי, ותולה החסרון בהם, אבל אלה שעומדים סביבו יודעים שהליקוי תלוי בו ולא באוכל.המן הוא ענין של מזון רוחני, וכמו שאמרו חז"ל [יומא ע"ה ע"ב על הכתוב (תהלים ע"ח כ"ה)] לחם אבירים אכל איש, לחם שמלאכי השרת נזונין ממנו [ע"כ הגמרא]. וכל עוד שישראל היו בדרגה גבוהה, והיו בריאים ושלמים בנפשם מבחינה רוחנית, היו נאים לו ויאה להם. מה שאין כן שירדו ממעלתם הקודמת ותפסו אומנתו של נחש ונכשלו בחטא של לשון הרע, הרי טבעי הוא שלקו באותו עונש עצמו של הנחש, 'שכל מה שאוכל, טועם טעם עפר' ולכן אמרו נפשנו קצה בלחם הקלוקל, כי באמת נדמה להם לקלוקל מאחר ולא מתאימים לו יותר…עכ"ל הקול מנחם לרב מנחם טאוב זצ"ל.

חפירת באר התורה המחוייבת בכל מצב תנביע מים חיים

בְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִ֗ים כָּר֙וּהָ֙ נְדִיבֵ֣י הָעָ֔ם בִּמְחֹקֵ֖ק בְּמִשְׁעֲנֹתָ֑ם (כ"א י"ח)

בכתבי רבי משה מידנר[13] (נערך עפ"י כתביו) פרשתנו כתב וזלה"ק: מובא מהאר"י ז"ל (ע"ח ל"ב פ"ז) באר חפרוה שרים כרוה – ר"ת בחש"ך. היינו בשעה שחשך לאדם ואינו מרגיש שום תענוג בעבודתו, אעפי"כ צריך לחפור הבאר, היינו לעסוק בעבודת ה'. מחוקק נקרא משה, כי כמו שעושים חקיקה ורשימה באבן, כן היה חוקק להם אפילו בעת שהיה להם לב אבן, והשפיע להם יראה ואהבה לה' יתברך שהיה צדיק גדול. עכ"ל הרב משה מידנר זצוק"ל.

נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א  052-6514000 Ybarkai6@gmail.com


[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל ללא זש"ק.
בי' בתמוז יחול יום האזכרה של הורי אבי ז"ל, סבי ר' טוביה ב"ר יהודה הי"ד וסבתי שרה בת ר' יעקב זאב הי"ד, ושל בתם דודתי רחל בת ר' טוביה הי"ד, נספו במחנה ההשמדה אושויץ, תנצב"ה.

[2] הרב מרדכי לייב וינקלר (תר"ה-תרצ"ב) מגדולי רבני הונגריה בתקופה שלפני השואה, נחשב מעמודי ההוראה. למד אצל תלמידו של החת"ם סופר הרב יצחק אהרן לנדסברג זצ"ל, ושרשי תורתו ושיטתו של החת"ם סופר נקבעו באישיותו. תשובותיו בהלכה נכתבו בשו"ת לבושי מרדכי שיצא לאור עוד בחייו. בתשע"א יצאו מחדש כל חלקי השו"ת בד"כ. כמו"כ חידושיו למסכתות הש"ס נערכו אף הם מחדש.  נפטר בי"ז בתמוז תרצ"ב. היתה לו בת יחידה שהתחתנה עם הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל שלימים נעשה רבה של העדה החרדית בירושלים, אך ממנה לא נולדו ילדים, [הרב דושינסקי נישא בשנית ומזווג זה נולד בן יחיד] וזכרו בעולם זוהי תורתו. ופטירתו סמוך לשואה, לכן הבאתי מדבריו בחיבור זה.

הספר לבושי מרדכי עה"ת ומועדים בשני כרכים יצא לראשונה מכת"י ע"י הרב יצחק פנחס פריינד (ברוקלין תשע"ט)

[3] הספר זכרון יעקב מאת האדמו"ר הרב יעקב אלימלך פאנעט זצוק"ל הי"ד, נינו של המראה יחזקאל (תקופת החת"ם סופר זיע"א), שימש באדמורות בעיר דעש כשלשים וחמש שנה. הובל אל המוקד עם כל משפחתו והוצא להריגה בי"ח בסיון תש"ד.
כתבים אלו הוצאו ע"י תלמידו דב שפיצר זצ"ל בברוקלין תשי"ג. בדברי פתיחתו מביא מרגלית נאה ששמע מהאדמו"ר רבי ישכר דב מבעלזא זיע"א לפרש דברי (הגמרא) [חז"ל ספרי עקב מ"ז] תחיית המתים מן התורה מנין? שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם, הכונה דע"י שלומדים עם הבנים ותלמידים, נחשב כמו חי, והיינו תחיית המתים – מן התורה, כלומר ע"י התורה. וסיים הקרא כימי השמים על הארץ, דבימים שהוא כבר מתלונן בגנזי מרומים, בשמים ממעל, כאילו הוא על הארץ בין החיים.

[4] הרב יהודה זאב ליבוביץ זצ"ל (אלול תרפ"ב- כ"ז באלול תש"ע) גבול הונגריה, למד אצל הרב יהודה סגל רוזנר (אמרי יהודה) הרב מסקעלהיד וכן אצל הרבי מסעטמר הרב יואל טייטלבוים זצ"ל. בשואה איבד את משפחתו. אירס אשה אך לא זכה לשאתה והיא נספתה בשואה, כמו"כ הוריו ואחיותיו נספו ביום כ"ח באייר תש"ד. הוא שרד את אימי השואה עלה לארץ ישראל התגורר בתל אביב עד לשנותיו האחרונות שעבר לבני ברק. ברח מכבוד ומכסף היה נחשב כצדיק גדול ונסתר. היה בקשר עם האדמו"ר מבעלז רבי אהרן רוקח, וכן עם הרבי מצאנז הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל (שו"ת דברי יציב, תולדותיו נחרטו בלפיד האש). כתב ספרים רבים וביקש שאלו יהיו הזכרון לנשמתו.
ספר זה שנערך מכתביו יצא לאור לראשונה באלול תשפ"א. בשם הספר רמוז שמו ושם אביו :יהודה זאב בן יחיאל צבי בגימטריה או"ר לו"י. כמו"כ נערך בחייו ספר מתורותיו של אביו הרב יחיאל צבי ליבוביץ זצ"ל הי"ד וסיפורים על צדיקים עמם היה קשור עד העלותו בסערה השמיימה יזל מים מדליו – כך ביקש הרב יהודה זאב ליבוביץ לקרוא לספר (יצא לאור בני ברק תש"ס הוצאה פרטית).
בין הדברים המיוחדים שאפיינו אותו היתה בריחתו מכל סממן של מחלוקת. ומדברי צוואתו: לרחם, לוותר ולעזור והעיקר לא לצעוק על שום בר ישראל…תולדותיו ומעשיו המופלאים נחרטו בספר בסתר עליון (בני ברק תש"פ). בו מסופרים גרגרים מועטים מאשר עבר עליו בימי האימה ובמחנה ההשמדה אושויץ בו שהה.

[5] הרב חיים אפרים זייציק זצ"ל מגדולי בעלי המוסר בדור האחרון, שזכה לינק מאילנות הגבוהים ביותר בעולם המוסר בישיבות נובהרדוק (ביניהם הרב אברהם יפהן זצ"ל), הוגלה לסיביר שם היה בסכנת חיים מתמדת, זכה להנצל לעלות לארץ ישראל לימד בישיבות 'תפארת ישראל' בחיפה וכן בירושלים עיה"ק, בה קבע מקום משכנו עד הסתלקותו. כתב ספרי מוסר רבים בביאור פרשיות התורה, המועדים, הפטרות, סדור התפילה (ד"כ) ועוד. כולם בעמקות ובלשון פיוטית ועשירה עד למאוד. כך כתב בריש ספרו אור הנפש ח"ב:
בחסל סידור ספרי זה אפרוש כפי לשמים ובלב ספוג רגשי הודיה והכנעה אברך את ה' על אשר הביאני עד הלום, הוציאני ממסגר ומאפילה לאורה ודרור ועוד הואיל להעניק אותי מאוצרו הטוב…ולקדש שמו יתברך בפרי הגיגי ועשתונותי, ונשאתי בחובי כשביב גחלת עוממות בחתחתי ההרפתאות והנסיונות בתקופת הזעם והשואה של השנים האחרונות….
ידי אשר כרתו עצי יער במדבריות נעזבים ושוממים, חצבו בורות בטיט היון במקומות שאיה צלמות וצמאון, מי מילל שאלו הידים הנוקשות והמצומקות תהיינה עוד מסוגלות לכתוב ולרשום חסדי ה' ונפלאותיו, למען ספר לדור אחרון. לבי זה ששבע ביום התפלץ ונמוג מפחד ונגזר לגזרים מאימת הרשעים האכזרים שהתעללו בנו, מי מילל שלב זה יכון ויתעודד להתרונן ולהשמיע צלילי לחן רינה והודיה לה' יתברך?!…
הבה נפרסם ונגלה לעין כל את יפעת וזיו נשמתינו, זמרה ננעים וקול נרים בתהלות ותשבחות ובמפעלים העצומים לכבוד ה' יתברך ותורתו הקדושה, נחדש נא את חיינו בדרכי התורה והמוסר, נקדש נא את ימינו ולילותנו לכבוד שמים…עכ"ל הרב זייציק זצ"ל. (ראה עוד בספר מפיהם של רבותינו עמ' 223-246 מאמרו 'המוסר היכן הוא')

[6] בספר בשדה הראי"ה למ"ר הרב משה צבי נריה זצ"ל בפרק על ה'נזיר' רבי דוד כהן זצ"ל, מביא דבריו של הרב אריה לוין זצ"ל שסיפר: משחר ילדותי אהבתי לשבת לפני חכמים ולהאזין לדבריהם. בין אם הבינותי מה שהם אומרים ובין אם לא הבינותי, כי פשוט נהניתי לשמוע את קול שיחתם. אך הנאה מיוחדת ותענוג מיוחד לי, עת הייתי יושב על יד ר' דוד כהן, והאזנתי לקול שתיקתו. היה זה איזה קול סודי מסתורי, קול מרומם קול של שירה עילאית היה בוקע ועולה מתוך שתיקתו. (והפנה ל'נתיב השתיקה' למהר"ל).

[7] הרב ישראל צבי הלוי רוטנברג (חוהמ"ס תר"ן-נספה ג' בסיון תש"ד) נין ונכד לעטרת צבי מזידיטשוב. בתיאור תולדותיו בהקדמת הספר מתוארים מעשיו מאז עלה לכס הרבנות לאחר פטירת אביו בתר"פ. בין דבריו: בליל שבת קודש ישא מדברותיו על דרך החסידות, כדבש מתוקות, מלא יראת ה', וביומא דשבתא מסר לן אורייתא על דרך דרוש ורמז, והיה כמין חומר, ובסעודה שלישית עת רעוא דרעווין היה על דרך פרד"ס עמיקא וטמירא יורדים חדרי בטן…
היה יושב ומנגן שירות ותשבחות כנראה עפ"י דברי העטרת צבי (פרשת ויחי) כשהדינין מתגברים והעצבות גובר אז להמתיק הדינין…צריך להמשיך המתקה בקול שיר בנימי הכנור בי"ג מיכלין דרמי…ועד היום מעידין אנשים שהיו בשולחנותיו הקדושים שהזמירות והנגונים היו יוצאים מגדר אנושי ושהיה מזמר ומתפלל למעלה מגדר אנושי. וכל זאת למרות יסורים רבים שעבר בחייו בפטירת שתי נשיו וחלק מילדיו. לבסוף בשואה נספה, ודברי התורה בספר הם זכרו בעולם.
לא כתב בעצמו את דברי תורתו, אלא תלמידיו כתבום וכשנודע לו, התבונן בהם ונתן הסכמתו להם, אמנם הכתבים עברו (לאחר השואה) בקורתו של אחד מגדולי תלמידו הרב יואל צבי ראטה זצ"ל שלאחר המלחמה הגיע לברוקלין. שם הספר נקרא אור מלא ע"י המחבר עצמו הרב ישראל צבי זצ"ל והוא גימטריה של שמו ישראל צבי או"ר במילואו כלומר אל"ף וי"ו רי"ש.
בספר שנדפס לראשונה בברוקלין תשט"ז (מהדורה שלישית תשס"ח ממנה נערכו הדברים) שלשה חלקים, אור מלא של הרב ישראל צבי נחלק לשנים לתורה ולמועדים, החלק השלישי בני שלשים דרשות לשבת הגדול, שבת שובה, וימים נוראים, מאביו של המחבר הרב יוסף רוטנברג. במהדורה זו השלישית מובאות גם ההקדמות לשתי ההוצאות הראשונות, שבכל אחת מהן דברים המעוררים נפש היהודי. בדברי הסיום ההקדמה האחרונה כתב המו"ל משארי משפחתו של המחבר: אם רצוננו להיות מתלמידיו של רבנו צריכין להתרגל לקבל באהבה כל מה שעובר על האדם ולהתקרב ולהתדבק עצמנו יותר ויותר להקב"ה ולהתפלל אליו להוושע בכל משאלות לבנו לטובה ועי"ז יושפע שפע רב בכל העולמות וגם עלינו עדי נזכה להתגלות כבוד שמים וכבודו עלינו יזרח…

[8] ברכות ח' ע"א: אמר רב חסדא מאי דכתיב (תהלים פז) אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב. אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות.

[9] הרב יהודה סג"ל רוזנר מסעקלהיד שברומניה (תרל"ז-ו' בסיון שבועות תש"ד) נכד של הרב דוד דייטש בעהמ"ח אהל דוד. אביו הרב מאיר יששכר בער זצ"ל שהיה גדול בתורה ביראה ובמעשים טובים, הוא אשר גדלו ולימדו בשנותיו הצעירות ולמעשה עד הקמתו את ביתו כפי שכותב בעצמו בתחילת ספרו אמרי יהודה על סוגיות הש"ס. כבר בילדותו כשעסק בתורה ולא הבין כראוי סוגיה מסוימת, היה מתחנן בדמעות שה' יתברך יאיר עיניו בתורתו. בהיותו כבן י"ד שנים אמר שיעור לפני תלמידים בישיבה. היה מפליג במעלת המחדש חידושים בתורה וכתב בתחילת ספרו שמלבד החיוב על כל אדם מישראל להוציא לאור חלקי תורתו השייכים לנפשו כמובא בספרים בנגלה ובזהר הקדוש, הרי שיש ללמוד את ההלכות ממקורם בשרשם, לכן כותב בהקדמתו 'נתתי אל לבי בכל הלכה אשר שרשיו מרובים, להתבונן בטעמן ונימוקן של הראשונים והפוסקים ממקורם בש"ס וליתן מעט תבלין משלי…יראתו שקדמה לחכמתו באה לידי ביטוי בעבודת הלב זהי תפלה, בה היה מתפלל בכסופין וגעגועין כתנוק המתחטא לפני אביו. ביחוד ארך אצלו זמן קריאת שמע. ספירת העומר וברכתה, היה אומר בקול שאגה.
ממקום מושבו בעיר סעקלהיד הריץ תשובות לשאלות שנשאל. בניו של הדברי חיים מצאנז זי"ע פארוהו ושבחוהו עד  למאוד (האדמו"רים האחים רבי שלום אליעזר מראצפערט, ורבי ישעיהל'ה מטעשחוב, שנים זכר צדיקים לברכה הי"ד). כן נכנס ללקוט מפירות הפרד"ס המתוקים ונסתרים בעסקו בתורת הרשב"י וכתבי האריז"ל. אור שמשו זרח על פני תבל  עד שעלה האשמדאי הגרמני ימ"ש, וביום הראשון של שבועות ו' בסיון תש"ד עלתה נשמתו בסערה יחד עם אשתו ושבעת ילדיו הי"ד.
השאיר ספר חידושיו על סוגיות הש"ס שהספיק להדפיס בחייו (תרפ"ח), סוגיות עמוקות ביניהן: בעניני ביטול ותערובות, אין מבטלין איסור לכתחילה, וכן כתב בהרחבה בסוגיית מצות מכונה ומצות מצוה, והלך וחיזק יתדותיו של האדמו"ר מצאנז הדברי חיים זיע"א שיצא נגד כשרותן כידוע בחוגי החסידים בעיקר. ספר שהכין 'בחינת ישראל' שהוא לקוט וקצור מכמה מאות ספרים של תלמידי ותלמידי תלמידים של הבעש"ט זיע"א אך הוא כנראה עלה למרומים יחד עם מחברו, מעט גרגרים ממנו נדפסו בספרו למסכת אבות. חידושיו עה"ת הם משיירי קונטרסים של חיבורו כנדפס בשער: נדפס מעצם כתב יד קדשו אוד מוצל מאש, בדרך נס והובא לארץ הקודש בשנת תש"ל… וכן דרשותיו למועדים שיצאו בשני כרכים לראשונה בתשל"ה ובשנית בההדרה חדשה בתשס"ה.
תולדותיו שנכתבו בגליון זה נערכו עפ"י הקדמת הספר דרשות רבינו האמרי יהודה מסעקלהיד ימים נוראים וסוכות (בו דרשות גם משנות של תמרות עשן ואש בשואה).

סיפורו של ספר: נסתבב ובזכות חברי הטוב הרב צבי פישר שליט"א הגיע עותק לא מוכר ויחודי זה אלי באישון לילה. בהמשך השגחה גלויה, באותו שבוע עת בקרתי בבית בתי צופיה וישראל בארי בנוה יעקב בירושלים ראיתי בבית הכנסת חניכי הישיבות ספרים שהוצאו מה'אוצר' והועמדו למכירה לצבור, ביניהם היה הספר אמרי יהודה עה"ת ממנו נערכו הדברים לעיל. הספר נדפס בתשל"ג ע"י הרב אברהם יוסף חנוך קליינמן קרית אתא. (למיטב ידיעתי הספר לא נמצא כיום בחנויות הספרים)

[10] אביא בו מעשה שהיה לאבי מורי ז"ל לאחר השואה. בתקופה שהשתחרר ממחנה השמדה דכאו, הגיע לאיטליה ובאחד המקומות ששהה בהם, כשהגיע הזמן הצטרך לנסוע לעיר אחרת ומשם להפליג באניה לארץ ישראל. פעם ביום היה יוצא הרכב למקום הנמל. הרכב היה יוצא בד"כ כל בוקר בשעה עשר. אבי הגיע, ובד"כ היה דייקן באופיו, כשהגיע אמרו לו שהרכב הקדים יציאתו אותו יום. אבי ש'רגיל' באמונתו לאחר שנות הצלמוות והאימה הבלתי נתפסת של השואה, אמר 'כל מה דעביד קב"ה לטב עביד' והמשיך בסדר יומו הרגיל. בערב ניגש מפקד המקום לאבי, הניח ידו עליו ואמר, אל תצטער שלא נסעת, הרכב בדרכו עבר מעל גשר, הוא קרס הרכב נפל לתהום ואף אחד לא יצא חי ממנו…(היו לאבי עוד ספורי השגחה מופלאים אך לא זה המקום)

[11] רש"י זלה"ק: אף היא בנשיקה מתה ומפני מה לא נאמר בה על פי ה', שאינו דרך כבוד של מעלה.

[12] האדמור מקאליב הרב מנחם מנדל טאוב זצ"ל (תרפ"ד-כ"ג בניסן תשע"ט). אביו הרב יהודה יחיאל היה האדמור החמישי בשושלת קאליב (עיירה בטרנסילוניה סמיכות להונגריה). בתקופת השואה גורש למחנה ההשמדה אושויץ שם עבר את שיא התופת בהיותו נתון בביתן הנסויים הרפואיים הנוראים של ה'רופא' השטני. (בד"כ גם בסיורים במחנה ההשמדה לא ניתן להכנס לשם). לאחר השואה הגיע לשבדיה שם התאחד עם אשתו ומשם לארה"ב. בתשכ"ג הקים את קרית קאליב בישראל בראשון לציון, עלה ארצה ובתשכ"ו קבע מושבו בה. במשך חייו עבר בארץ בכמה מקומות, ביניהם הקים מוסדות בבני ברק, ובאחרונה בירושלים בשכון חב"ד עד להסתלקותו.
כתוצאה מהענויים שעבר במחנה ההשמדה, לא יכל להביא תולדות לעולם. עם זאת השקיע כל חייו להקמת זכרון לקדושי השואה, והמפורסם שבהם הקמת מפעל 'בר בי רב דחד יומא' בו מתכנסים ללימוד ביום אחד אנשים העוסקים לפרנסתם במשך הזמן, התחיל משנת תשל"ב. כמו"כ יזם עריכת אנציקלופדיה 'שמע ישראל' לזכר השואה.
מפעל נוסף שלו אמירת שמע ישראל בכנוסים גדולים אותם קיים. זאת לאחר שבימי השואה כשבאחת מהפעמים הרבות בהן היה על סף מות כפשוטו התכונן לומר 'שמע ישראל' ואז אמר בתפלה-קבלה לקב"ה: אם ישאר בחיים ידאג שלא רק הוא יהודי אחד יאמר 'שמע ישראל' אלא ידאג ויעסוק שיהודים רבים ככל האפשר יאמרו בקול 'שמע ישראל'.
ספרים הנושאים את השם קול מנחם, על התורה, וכן שו"ת ביאורים לתהלים ועוד. ההקדמות הנפלאות מעטרות את ספריו הביאו לכך שהוציאו 'ספר ההקדמות' כספר בפני עצמו.

[13] הרב משה מידנר (תר"כ-תר"צ) זלה"ה נכד של היסוד העבודה האדמו"ר אברהם מסלונים הראשון (חיבר גם חסד לאברהם, ביאור למכילתא בשם באר אברהם ועוד). נקרא 'משה' ע"ש הצדיק רבי משה מקוברין זיע"א. אצלו גדל ולמד עד היותו בן כ"ד. בשנים הראשונות לאחר נשואיו התגורר בכפר מידנא סמוך לבריסק, אח"כ עבר לבריסק והתחבב מאוד על ר' חיים מבריסק זצ"ל, קיבל הרבה מדרכו בלימוד. בשנת תרע"ח לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר להתגורר בברנוביץ (מקום רבנותו של הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד) שם היה מקום התכנסות גדול של חסידי סלונים. הקים את הישיבה 'תורת חסד' עם האדמורים האחים מוהרי"ל ומוהר"א. הישיבה שמשה כעוגן הצלה רוחנית באותם ימים קשים של מהפכות ותהפוכות בעיקר בדור הצעיר. בכ"ג במרחשון תר"ץ נפטר. בנו יחידו רבי אברהם עם ילדיו נרצחו על קדוש ה' ולא נותר ממשפחתו זכר. (פרטי תולדותיו נוספים בספר מרביצי תורה מעולם החסידות ח"ג).
אמרותיו ותורותיו אשר יצאו מלב יוקד אש טהרת קודש, כונסו לראשונה בספר זה שיצא לאור בירושלים תשע"ח. לפני כן התבדרו שמועותיו בספריהם של אדמורי סלונים, ובדורנו במיוחד בכרכי הנתיבות שלום.

'ונפשי בשאלתי' – זעקת הרב דוד יהודה הלוי פולק הי"ד לסייע לו ולמשפחתו

תמונת הרב דוד יהודה פולק הי"ד

לכבוד רום מנהלי ומנהגי החברת 'עזרת תורה' בעיר ניו יארק יצ"ו הי"ו, שלום וברכה!

אחרי אשר אביע ברכתי העמוקה מני לב ביותרת הכבו"ד לרום מעלתם איש איש לפי […] ארהיב עוז בנפשי לגשת בבקשתי את פני כבודם לשחר, היותי נודע השתדלותם להיות [לעזר לו]מדי תורה אשר תורתם אומנתם ומוכרחים לנדוד למרחקים מפני כובד הגלות  – לאח"יעזר למו […] ולמחזיק בידם  לבוא לידי פרנסה הגונה לסבב לתת משרת הרבנות על שכמם, והיותי גם [אני] כאחד מהם יושב בחבל הדאגות מסוכן, מבלי נטות ימין ושמאל מרוע מצב הפוליטי, ובאפס כל […] וטוב, בדרך הטבע, בראותנו, בעוונותינו הרבים, כל יום ויום קללתו מרובה משל חבירו, אמרתי אני אפנה בבקשתי אל רום מעלתם הי"ו אולי יש שם איזה קהלה נאה וחסודה מן היראים וחרדים […] ד' באמת, אשר בקשו למו רב ומורה ויתנו עיניהם בי!
והנה אערוך פה הדברים בקיצור, אשר ראויים לידע ממני וממהותי. בן אני לאבי הרב [הגא]ון החסיד המפורסם מוה"ר ישעי' פאללאק שליט"א אב"ד דק"ק וונדבערט ולזוגתו הרבנית החשובה תחי', [בת] הגאון הגדול המפורסם רבן של ישראל מוה"ר יודא גרינפעלד זצ"ל אב"ד דק"ק סעמיהל יצ"ו, וחתן הגאון המפורסם בצדקתו מוה"ר בן ציון סנידערס שליט"א אב"ד דק"ק פה עירנו יצ"ו.
מבחר ימי נעורי למדתי [ביש]יבות גדולות והוסמכתי להוראה מפי גדולי דורנו. זה שלושים שנה אנכי היום וזה ארבעה שנים [אני] משמש לטובה בתור רב ומגיד ומורה הוראה לקהל חרדים פה עירנו בביהכ"נ הנקרא 'ביהכ"נ גראס' [ואני] מבורך לפי עדות מכיריי – בכשרונות רבות ונעלות הנוגעים לעסק הרבנות, כי שאבתי ממעיני [ח]כמה בתורת ד' והשיגה ידי ומצאתי יותר מכדי מדתי לפי ערך שנותי, נוסף על זה הנני דרשן מצוין [באו]פן יוצא מן הכלל, בעל תפלה הגון, בעל קורא מדקדק, בעל תוקע מסוים ומוהל מומחה. שלשה בנים קטנים [ט[ובים ונעימים יש לי ב"ה מזוגתי הרבנית הצנועה והמפורסמת בכשרון מעשיה תחי'.
אחרי כל זה הנני חותם מעין הפתיחה ונפשי בשאלתי לתת עינם עלי לטובה!

דברי הדורש שלומם הטוב ברגשי כבוד גדול.
פה ק"ק ראאב יצ"ו אשר בהונגריא המדינה י"ב בשבט תרצ"ט לפ"ק,
דוד יהודא פאללאק


הרב דוד יהודה פולק, היה תלמיד וחסיד הרבי מסטמאר, ובנו של הרב ישעיה פולק אב"ד וואדקערט. הוא נשא לאשה את מרת לאה בת הרב בנציון סנידרס הי"ד אב"ד ראאב ומרת פערל רבקה הי"ד בת הרב יהודה גרינפלד אב"ד סעמיהיי (אבי הגאון מהרש"ג).

הרבנית לאה הייתה מלומדת וציירת מוכשרת. הם גרו בראאב (דיאר \ ג'ור), משנת תרצ"ה כיהן כרב בית המדרש של ר' דניאל גרוס בעיר, שם ייסד הרב ישיבה של כעשרים בחורים מהעיר ומעיירות אחרות והעביר להם מידי יום שיעור.

תשובה אליו הובאה בספרו של הרב שמעון קרויס 'שתלי זתים', סי' ו.

בשנת תרצ"ט (1939) חיפש משרה רבנית בארה"ב, אך לא עלה הדבר בידו.
הרב ומשפחתו נהרגו על קידוש השם באושוויץ בי"ט בשבט תש"ד.

אחותה של הרבנית לאה, הרבנית פעסל, בעלה הרב יונתן הכהן שטרסר הי"ד, ושבעה מילדיהם נהרגו עקה"ש בכ"ג בסיון תש"ד.

כן נהרגו על קידוש השם קרובי הרב דוד יהודה פולק:

– אמו, מרת פערל רבקה נרצחה באושוויץ בי' בתמוז תש"ד.
– אחותו, מרת שרה ובעלה הרבני החסיד ר' משה קראניק ראש הקהל בקהילת זאנטא, וילדיהם: אסתר, לאה, שמעון, מרדכי יהודה, שמואל וחנניה יו"ט ליפא (נהרגה בז' סיון תש"ד).
– אחותו, מרת טויבא, ובעלה הרב חנניה יו"ט ליפא קאהן מסעמיהאלי (נהרגה בכ"ה בניסן תש"ד)
– אחותו, מרת אסתר חוה (נהרגה בי' בתמוז תש"ד).

אשת אחיו, הרב שלמה יו"ט ליפא פולק אב"ד לאנדסברג (מזיווג ראשון), מרת זעלדא בת הרב צבי הכהן אב"ד דערעטשקא, נספתה עם ילדיהם יהונתן בנימין וחיים ישעיהו בח' בתמוז תש"ד.
הי"ד.

1 2 3 4 5 61