מעט דברי תורה מתורתם של רבנים שנספו בשואה הי"ד שנהרגו על קדושת ה' בשואה, להנצחתם ולעילוי נשמתם הקדושה, להמשך מפעל חייהם ולהארת חיינו באור תורתם ויראתם. זכור.
בעזרת ה'. [יום] ד' אחרי וקדושים עשרים למנין בני ישראל [תרפ"ח]. פה טשירטש יע"א. אחרי דרישת שלום תורתם כראוי, הנה הן בודאי קבלתם לנכון את הקארטע שלי אשר בו יעדתי לעיין ולהשיב דעתי הקלושה בדבר בקשתכם ושאלתכם. ועמכם הסליחה על אשר עד היום אחרתי, כי טרדותי המרובים, בפרט בתחילת הזמן בסידור הלימודים עם התלמידים והנערים, המה גרמו לי ככה עיכבוא עד היום. ועתה הנני גם כן רק בקצרה. הנה בדבר שאלתכם, כבר נשאו ונתנו בזה בדברים הרבה כפי שהוא בזכרוני… ומי יכניס את עצמו לומר הלכה פסוקה נגד התקנה שתקנו וגדרו באמת עוד גאוני קדמאי שלא לקבוע פישקעס אחרות בכותלי בתי ישראל רק פישקעס דרבי מאיר בעל הנס.אבל על כי אפשר שלא הייתה התקנה רק נגד כת הציונים וכדומה, אבל […]
בעזרת ה'. [יום] ד' אחרי וקדושים עשרים למנין בני ישראל [תרפ"ח]. פה טשירטש יע"א.
אחרי דרישת שלום תורתם כראוי, הנה הן בודאי קבלתם לנכון את הקארטע שלי אשר בו יעדתי לעיין ולהשיב דעתי הקלושה בדבר בקשתכם ושאלתכם. ועמכם הסליחה על אשר עד היום אחרתי, כי טרדותי המרובים, בפרט בתחילת הזמן בסידור הלימודים עם התלמידים והנערים, המה גרמו לי ככה עיכבוא עד היום. ועתה הנני גם כן רק בקצרה.
הנה בדבר שאלתכם, כבר נשאו ונתנו בזה בדברים הרבה כפי שהוא בזכרוני… ומי יכניס את עצמו לומר הלכה פסוקה נגד התקנה שתקנו וגדרו באמת עוד גאוני קדמאי שלא לקבוע פישקעס אחרות בכותלי בתי ישראל רק פישקעס דרבי מאיר בעל הנס. אבל על כי אפשר שלא הייתה התקנה רק נגד כת הציונים וכדומה, אבל לא נגד החזקת התורה, הישיבות ומלמד תינוקות שבחו"ל, כי הלא כן אמרו חז"ל הקדושים 'אין העולם מתקיים לא בהבל פיהם של תינוקות בית רבן'… והלא ידוע ומפורסם הוא שאם לא נקבל במקומות הקטנים כמוני בפה החזרה מכם אהוביי יחיו – הלא יתבטל ויתבטלו כמה וכמה ישיבות ומלמדי תינוקות מפה חוץ לארץ חלילה. על כן לדעתי הלא ברור הוא לדעתי שהתקנה לא הייתה אלא שלא לקבוע פישקעס אחרים בקביעות בכותל בתי ישראל וכדומה, אבל להיות מונח פישקעס בלא קבעו בכותל בבתי ישראל, ובפרט לטובת החזקת התורה הקדושה אף מחוץ לארץ, בוודאי לא הייתה התקנה לדעתי, על כן, אם יסכימו עמי גם רבנים אחרים יחיו, הייתי מתיר לכם אהובי ליתן פישקעס בכל בתי ישראל דשם בלא קבוע בכותל וכדומה, אלא מונח סתם, לטובת 'החברה תומכי תורה', שהוא להחזקת וקיום התורה שבחוץ לארץ. וזכות וקיום התורה בחוץ לארץ בגולה יעמוד שנתברך בברכה המשולשת לנו ולהם ולכם אהובי בפרט ויתרבה ויתגדל כבוד התורה על ידי תמיכה יפה וסיוע שלכם גם בארצינו בחוץ לארץ, והכל עלי מקומו יבוא לשלום. כן הוא דעתי כנ"ל באופן שיסכימו שאר רבנים וגאונים גם כן.
אוהבכם הכותב למען האמת והשלום, חותם בכל חותם ברכות להמסייעים ולהמחזיקים ולמנהלים בפרט, כי גדול המעשה יותר מהעושה. הוברא עולם יוסיף לכם כוח ותעצומות לזכות את ישראל ויתברכו הנותנים והמסייעים בברכת שפע ברכה והצלחה ויצליחו בעסקיהם בכל אפשר יפנו לטובה. יזכו לראות בשמחת ונחת צאצאיהם מאמינים בה' ובתורה הקדושה,
הקטן מרדכי ל"ש, אב"ד
(צילום כתב היד של מכתב זה הובא בספר 'ישיבות הונגריה בגדולתן ובחורבנן', ב, עמו' 25)
הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד, נולד בשנת תרל"א. אביו היה הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי יעקב קופל ליכטנשטיין (שנפטר בראדושיץ בח' בטבת תרמ"ז, 1887) אב"ד בעטלאן, חתן הרב הגאון אברהם ישכר לייכטאג אב"ד הוניאד. אחיו הגדול של אביו, היה הרב הגאון הנודע רבי הלל ליכטנשטיין, רבה של קולומי, בעל 'משכיל אל דל'.
אחיו של הרב מרדכי היו: * הרב יהודה ליכטשטיין אב"ד בעטלאן, חותנו של הרב מרדכי פארהאנד הי"ד ושל הרב אפרים הלוי ביליצר הי"ד, היה גדול בש"ס, פוסקים ובסתרי תורה, עובד ה' ואיש מופת. הוא נפטר בט' בשבט תרפ"א (1921) והשאיר כתבי יד עם חידושים רבים בדרוש, פלפול ואגדה. * הרב ברוך בנדט ליכטנשטיין הי"ד, אב"ד קראסנא, נהרג עקה"ש באושוויץ, בי"א בניסן תש"ד. היה אביו של הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד. * רבי אשר אנשיל ליכטנשטיין, האדמו"ר מקלויזנבורג. * רבי יוסף ליכטנשטיין, האדמו"ר מסיגט. * הרב בנימין זאב ליכטנשטיין הי"ד, אב"ד מאדארוש, שנהרג עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד.
בנערותו היה הרב מרדכי תלמידם של אביו ושל דודו. הוא למד בשקידה רבה. לאחר שהוסמך על ידי גדולי הרבנים, ובהם דודו ורבו הגאון רבי הלל, שימש את דודו ולמד רבות מגדולי הישיבות הונגריה, ונודע כלמדן וצדיק. הוא נשא לאשה את מרת ויטל בת הרב משה מאיר גודלברג, אב"ד הכפר טשירטש, ונולדו לו שנים עשר ילדים, ובהם למדנים מופלגים חניכי הישיבות הגדולות. לאחר נישואיו, היה סמוך על שולחן חותנו במשך מספר שנים. הוא למד בהתמדה רבה, ועבד את ה' בכל כוחו, כשהוא מתפלל מקיים מצוות בהתלהבות רבה ומרבה לצום ולשתוק, כשאין לו בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה ועבודת ה'.
הרב מרדכי כיהן כרבה האחרון של טשירטש. גם לא יהודים העריצו אותו ובאו לקבל את עצתו וברכתו. הוא עמד בראשות ישיבה, בה למדו כחמישה עשר בחורים, שאכלו כולם על שולחנו. השיעורים בישיבה נמסרו על ידי חתנו, הרב ברוך ליכטנשטיין הי"ד. במשך היום למדו הבחורים יחד, ולילה הם המשיכו ללמוד בשני משמרות עד לאור הבוקר.
בשנת 1924 ייסד בניו יורק הרב הלל הכהן קליין, נשיא הכולל האונגרי באמריקה ותלמיד ה'כתב סופר', חברת 'תומכי תורה' באמריקה, במסגרתה תמכו בעלי בתים חניכי ישיבות הונגריה בישיבות בהונגריה, "למען החיות הני אלפי בחורי חמד בהישיבות ונערי בתי תלמוד תורה, הרעבים וצמאים, ערומים וגם יחפים לומדים תורה הקדושה בשקידה, בקדושה ובטהרה, וסובלים חרפת רעב וחוסר כל". בשנת 1926, החלה החברה להפיץ קופות צדקה בין יהודי אמריקה, והדבר עורר את התנגדות 'כולל שומרי החומות', שחששו שהדבר יפגע בתרומות לעניי ארץ ישראל, וראו בכך השגת גבול. חברת 'תומכי תורה' פנתה בשנת 1928 לרבני הוגריה וקיבלה את הסכמתם להפצת הקופות. קובץ המכתבים שכתבו רבני 'הונגריה הגדולה', בצירוף מכתבם של ממוני כולל 'שומרי החומות' ושל הרב יוסף חיים זוננפלד, הוציאה חברת 'תומכי תורה' לאור בקונטרס (ראה עלי זכרון י, בני ברק, כסלו תשע"ו, עמו' ב-מ). במכתב המובא כאן למעלה, המופיע באותו קונטרס, כותב הרב מרדכי לראשי ארגון 'תומכי תורה' כי טרדתו בישיבה בתחילת ה'זמן' גרמה לאיחור בתשובתו. בהמשך המכתב הוא מתיר להחזיק קופות בבתי יהודים לטובת החזקת ישיבות בחוץ לארץ. תמיכה זו הכרחית לקיום מוסדות תורה רבים במקומות קטנים, והיא חשובה ביותר, כי אין העולם מתקיים אלא על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן.
על קורות הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד בתקופת השואה ועל נסיבות הרצחו, ישנן מספר גירסאות:
על פי המובא בספר 'אלה אזכרה' (ניו יורק, תשכ"א, ד, עמו' 280-283), סופחו כמה מחוזות מהונגריה, ובהם טשירטש, למדינת סלובקיה האנטישמית, על פי החלטת הנאצים. בעקבות החלטת השלטונות הסלובקיים לגרש את כל יהודי טשירטש שלא נולדו בכפר, גורשו הרב ומשפחתו בליל חורף קר, באכזריות רבה, אל אזור הגבול והגיע לקאשוי. חסידי העיר הקימו עבור 'הרב מטשירטש' בית מדרש, והרבו לבקר אותו בשבתות ובימים טובים, ללמוד מתורתו ומעבודת הקודש שלו בתפילתו. באותם ימים היה הרב מרדכי מרבה בתפילות ובבכיות על כלל ישראל, הנתון בצרה. הוא החל לערוך 'שולחנות' ולהשמיע דברי תורה בפני המבקרים בביתו, בדברים היוצאים בהתלהבות מעומק הלב, ועודד את רוחם וחיזק את אמונתם. כעבור שנתיים, שוב גורשו הרב מרדכי, אשתו ואחד עשר מילדיו, למחנה ריכוז של מחוסרי נתינות הונגרית, וסבלו מהתנאים הקשים שם, וגורשו משם בתת-תנאים למחוז קאמיניץ-פודולסק. הרב וכמעט כל בני משפחתו עונו קשות ונרצחו על קידוש השם, בערבות פודוליה, ורק בן אחד שרד והיגר לארה"ב לאחר השואה.
אך ב'זכרונות המאור' (ב, ניו יורק, תשל"ד, עמו' קצט) כתב: "בשנת תש"ב חטפו את כל בני בתו ושלחום לאוישוויץ והוא נשאר גלמוד ובא לנייטרא, והיה שם עד זמן אחרון. קודם ראש השנה דשנת תש"ד, בזמן השמד הגדול בנייטרא, היה הוא הראשון שחטפוהו והכוהו מכות רצח. ובעוד שכל גופו זב דם סחבוהו לקרון משא עם עוד מאוד יהודים שם, ושלחום לאוישוויץ, כולם לפני ראש השנה תש"ד. הי"ד".
בספר 'עת לעשות' מאת הרב הלל ליכטנשטיין, (מהדורת ניו יורק, תשכ"-), מופיע דף הנצחה 'לזכר עולם ולזכרון בספר' שכתב נכדו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, ושם מופיע: "אאזמו"ר הרב ר' מרדכי בן הרב ר' יעקב קאפיל זצוקלל"הה אב"ד טשערטש נשרף עקה"ש ב' חול המועד תש"ה הי"ד. אז"מ וויטל בת הרב ר' משה מאיר זללה"ה הלכה לעולמה י"ג תשרי תרצ"ו ונקברה בערב סוכות בטשירטש. בתם חיה רחל מנוחתה כבוד בטשירטש. בתם ליבא ובעלה ויוצאי חלציהם, בתם ריזל ובעלה ויוצאי חלציהם, בתם רבקה ויוצאי חלציה, בנם ישעיה וזוגתו ויוצאי חלציהם – נעקדו עקה"ש תש"ב הי"ד. חתנם מו"ה חיים ידידיה בן הרב ר' שמואל דוד אונגאר נהרג בשמיני עצרת תש"ה הי"ד".
בדומה לכך כתב בספר 'ישיבות הונגריה בגדולתן ובחורבנן' (ב, ירושלים, תשמ"ז, עמו' 23-25), במהלך השואה הוגלו יהודי כפר טשירטש, בעוד שהרב מרדכי הושאר שם בודד ומנותק ללא משפחתו וללא תלמידיו. בהמשך הוא הועבר לליפאני, ומשם לנייטרא. בהמשך הוא הוגלה לאושוויץ עם אחרוני יהודי סלובקיה, ונרצח שם בחול המועד סוכות [י"ח בתשרי] תש"ה. [יחד עם הרב ישעיהו קאליש ובני משפחת ווטיץ. הי"ד].
ממקורות נוספים ניתן למצוא מידע נוסף על ילדיו הרב מרדכי ליכטנשטיין:
בתו, מרת זיסל חנה הי"ד, אשת הרב ברוך ליכטנשטיין הי"ד. הוא הגיע לקאשוי, גורש משם לקצניץ-פודולסק שבאוקראינה, ושם נספה. בתו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, מרת ליבא, היה אשת הרב שמואל וייס, היה אב"ד ליקעוו. בתו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, מרת ברכה, נשאה בזיווג ראשון לרב חיים ידידיה אונגאר הי"ד (בנו של הרב שמואל דוד אונגאר הי"ד מנייטרא), שנהרג עקה"ש בשמיני עצרת תש"ה. ובזיווג שני נשאה מרת ברכה לרב דוד גראס, מחבר ספר 'זהב שב"א'. על פי המובא ב'עלי זיכרון' (12, טבת תשע"ו, עמו' ל-לא), חתנו של הרב מרדכי ליכטנשטיין, ר' פישל ב"ר הערש'עלע זוסמאן, נהרג על קידוש ה' עם ארבע מילדיו. בנותיו של ר' פישל הערש'עלע לא גורשו מביתם וניצלו, לאחר שאביהם הצליח להוציא להם אישור מרופא בשם גרקבינצקי, על היותן, כביכול, חולות במחלה מדבקת מאוד המסכנת את מי שמתקרב עליהם. שמות [חלק] מילדיו הנוספים היו: יעקב קופל הי"ד, חיים הי"ד, משה הלל הי"ד, ישעיה הי"ד, ריזל הי"ד, רבקה הי"ד וחיה רחל ע"ה.
פרשתנו בה באה לשיא דרגת רוממותו של אברהם אבינו (לרוב הדעות נסיון העקידה הוא הנסיון העשירי והאחרון) בה למדים אנו את מסירות הנפש הבלתי נתפסת, ממנה ראו וכן עשו, וביותר נטבעה בנפש בניו לאורך הדורות, ובמיוחד בתקופתנו בשואה הנוראה. לכן ראיתי מצוה מיוחדת לעסוק בפרשה זו בתורתם של קדושי ושרידי השואה.
פירש רש"י [עפ"י בראשית רבה מ"ב ח'] שנתן לו עצה על המילה.
רבים התקשו בהמלכות זו על שום מה, וכי אם שלשתם היו מייעצים לאברהם שלא ימול עצמו, לא היה מקיים מצות בוראו?! פירוש מעניין המבוסס על סוגיה הלכתית חשובה עד למאוד, והיא נוסח ברכת המצוות מתי לברך בנוסח 'על' כגון בעירוב תבשילין 'על' ומתי בלשון של 'ל' כגון להניח תפלין. הסוגיה היא במסכת פסחים דף ז'[2]. האדמו"ר מספינקא הרב יצחק אייזיקוייס[3] זצ"ל הי"ד בספרו חקל יצחק עה"ת כתב וזלה"ק:
…וי"ל עפ"י דרכו [של האמרי יוסף (אביו של החקל יצחק, הרב יוסף מאיר הוא ראש שושלת ספינקא מגדולי תלמידיו של רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב בעהמ"ח עטרת צבי על הזה"ק)] דהנה איתא בראשונים (רמב"ן שם) דהמצוה שאי אפשר לעשותה ע"י שליח מברכין ב'ל' להניח תפלין, לעסוק בדברי תורה. ובמצוה שאפשר לעשותה ע"י שליח מברכין ב'על'. ועל כן נתייעץ אברהם אבינו ע"ה עם ממרא איך לברך אם ב'ל' למול או 'על' המילה, ונתן לו עצה הגם שהוא ימול את עצמו לא ע"י שליח כמו שכתב באמרי יוסף, מכל מקום יברך 'על המילה' כי המיל"ה עם הכולל בגימטריא צ"א יחוד השני שמות [הוי"ה ואדנות]. וזה פירוש 'באלני ממרא' ב'אלנ"י'(גימטריה צ"א, המיל"ה [צ"א] עם ה'כולל') ממרא הוא שנתן לו העצה לומר המיל"ה מנין אלנ"י יחוד אמ"ן [צ"א כידוע], ומשם ימשך שפע ברכה ופרנסה והצלחה לכל ישראל אכי"ר. עכ"ל החקל יצחק מספינקא זצ"ל הי"ד.
לכאורה קשה, איה מקום כבודו של הכסף, התורה לא למדתנו שאבימלך נתן לאברהם כסף כ'פיצוי' על עגמת הנפש בענין שרה?! שאלה זו שואל הרב שלום שפירא[4] זצ"ל הי"ד בספרו אהב שלום, ותשובתו בצדה וזלה"ק:
מפרשי התורה דוחקים עצמם ליישב, דהלא היכן מצינו שנתן לו אלף כסף, ובמקרא שלפנינו כתב שנתן רק צאן ובקר ועבדים ושפחות, ולא אלף כסף [וַיִּקַּ֨ח אֲבִימֶ֜לֶךְ צֹ֣אן וּבָקָ֗ר וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַיִּתֵּ֖ן לְאַבְרָהָ֑ם וַיָּ֣שֶׁב ל֔וֹ אֵ֖ת שָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ (שם שם י"ד)] ובדעת זקנים לבעלי התוספות פירשו אלף – הוא לשון לימוד, וכסף – הוא לשון נחמד, והיינו לימוד נחמד. והוא ג"כ דוחק.
[ויתכן] לפרש לפע"ד עפ"י דרך הנ"ל, ש'אלף' הוא לשון לימוד, ו'כסף' הוא כמשמעו ממון, רק שדיבר אבימלך כלשון בני אדם ופתגם ההמוני על 'מאן דשקל למטרפסיה'[5], ששילם שכר לימוד. וכן אמר גם אבימלך לשרה, שהנה כבר שילמתי שכר לימוד על המעשה שעשיתי ונתתי 'אלף כסף' לאחיך, ואדע שלא לעשות עוד כזאת… עכ"ל הרב שלום שפירא הי"ד.
ביאור צחוק שרה בהבנה חדשה ל'הרי אני כבן שבעים שנה'
בספר חזון ישעיה לרב ישעיה יונגרייז[6] זצ"ל הי"ד מבאר פירוש מחודש בענין צחוקה של שרה, המבוסס על ביאור מקורי מיוחד לסוגיית הגמרא בברכות בענין קביעת הזכרת יציאת מצרים בקריאת שמע בלילה. וזלה"ק:
… ולבאר זה נ"ל ב"ה [נראה לבאר בעזרת ה'] דאיתא במתניתין בפרק קמא דברכות [פ"א מ"ה. י"ב ע"ב] אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר [דברים ט"ז ג'] למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות…
יש לדקדק דמה ענין גדול יש בדרש פשוט כזה שרבי אלעזר בן עזריה לא היה יכול לדרוש, ורק בן זומא זכה לזה. עוד יש לדקדק דבאמת רבי אלעזר בן עזריה לא היה זקן, רק מחמת שנתמנה לנשיא וכדי שלא יקילו בכבודו מחמת שהיה צעיר לימים, עשה לו הקב"ה נס ונעשה זקן קודם זמנו, וכמבואר בגמרא. וא"כ בשלמא מי שהוא זקן שבע ימים ואומר שהגם שהוא זקן ושבע ימים, לא זכה להבין דבר זה, א"ש [אתי שפיר] אבל רבי אלעזר בן עזריה שהיה צעיר לימים רק שנעשה כמו זקן, וכי שייך לומר 'הרי אני נראה כאיש זקן, ואעפי"כ לא זכיתי לזה, הלא ימים ידברו?!
ושמעתי לפרש, דהנה ידוע פלוגתת חז"ל ביציאת מצרים, דחד אמר שיציאת מצרים בלילה היתה, והא דכתיב בעצם היום הזה יצאו צבאות בני ישראל מארץ מצרים, היינו משום שהאיר הלילה כיום. וחד אמר שאין מקרא יוצא מדי פשוטו, ויציאת מצרים היה (בלילה) [ביום].
וטעם פלוגתתם אפשר לומר דאיתא בשבת (נ"ג ע"ב) מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: בא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה! אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית, [עכ"ל הגמרא]. ומוכח מזה דאיכא פלוגתא ב'נשתנה סדרי מעשה בראשית' אי הוי שבח או גנאי.
ומעתה אתי שפיר דמאן דאמר יציאת מצרים היתה בלילה, והא כתיב 'בעצם היום הזה' – שהאיר הלילה כיום, ס"ל [סבירא ליה] ג"כ דנשתנה סדרי בראשית הוא שבח. ומאן דסבירא ליה שיציאת מצרים היה ביום ולא היה ניחא ליה לומר שהיה בלילה רק שהאיר הלילה כיום, סבירא ליה דנשתנה מעשה בראשית גנאי הוא, ובלי ספק שהקב"ה לא עשה גנאי כזה לישראל עם קדשו.
והנה לרבי אלעזר בן עזריה ג"כ היה ניחא ליה לדרוש דיציאת מצרים היה בלילה דסבירא ליה דנשתנה סדרי בראשית הוא שבח, רק משום דגם בו נשתנה הטבע שבימי בחרותו נעשה כזקן, ואם היה דורש דבנשתנה סדרי הטבע הוא שבח, היו אומרים דלכבוד עצמו הוא דורש, ומשום הכי היה מונע עצמו מלדרוש זה עד שבא בן זומא ודרש, כי לו לא היה מקום לחשוד. וזהו כונת המשנה אמר רבי אלעזר הרי אני כבן שבעים שנה וגם בי נשתנה הטבע, ומשום הכי לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שבא בן זומא ודרש.
[חוזר עפ"י היסוד הזה לבאר ענין צחוקה של שרה]
והנה אין לך השתנות טבע גדול מזה שאשה זקנה כשרה אמנו תלד בן, חוץ מזה היה השתנות טבע גם מצד אברהם אבינו ע"ה שהיה אז בן תשעים שנה. והנה אשה צדקת כשרה אמנו אשר שרתה עליה רוח הקודש, בודאי היתה מלאה ענוה, וכמאמר חז"ל במקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענותנותו. אך זאת ידעה בבירור שאברהם הוא צדיק גמור. והנה שרה כאשר שמעה הבשורה מהמלאך חשבה בליבה, ממה נפשך, אם השתנות הטבע הוא שבח, היעשה הקב"ה בעבורה השתנות טבע? ואם השתנות טבע גנאי הוא ושפיר שייך מצד עצמה, אבל איך יעשה הקב"ה ג"כ השתנות טבע מצד אברהם שהוא צדיק גמור. ומעתה יתבאר היטב הכתוב ב"ה [בעזרת ה'] ותצחק שרה בקרבה אחרי בלותי היתה לי עדנה, והאיך יעשה הקב"ה בעבורי השתנות טבע, וע"כ [ועל כרחך] דהשתנות טבע הוא גנאי ואדוני זקן, פירוש, והאיך יעשה הקב"ה גנאי לאברהם, כיוון ששינוי טבע גנאי הוא. עכ"ל הרב ישעיה יונגרייז זצ"ל הי"ד.
רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד
פרפראות נאות מהאדמור מסלונים זצוק"ל הי"ד
אומר האדמו"ר מסלונים רבי שלמה דוד יהושע [7] הי"ד על הפסוקים הבאים,מובא בספר בסוד קדושים וזלה"ק:
יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם (בראשית י"ח ד') 'נא' לשון בקשה, ורומז על תפילה. כשרוצה יהודי ליקח ולהכין עצמו לתפלה, תהיה ההכנה ע"י שפלות והכנעה בחינת 'מעט' וע"י עסק התורה הקדושה בחינת 'מים' אין מים אלא תורה.
וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ (שם שם ה') ברש"י: בתורה בנביאים ובכתובים, דפיתא סעדתא דליבא [עפ"י בראשית רבה מ"ח י"א] היינו כי העסק בתורה נביאים וכתובים יסעוד לבו ויחזקו[8], וכן ע"י תושבע"פ, כרמוז במה שכתוב 'ואקחה פת' שהוא בגימ' 'תלמוד'.
וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר (שם י"ט ל') גם כשמנהיג עצמו בשפלות בחינת 'צוער' [לשון צער], רודף אחריו 'לוט', שהוא היצה"ר[9] להעלות ולהגביה לבו להפילו בגאוה והתנשאות מתוך שפלותו גופא, ע"י שידמה לעצמו כמה ענו ושפל הוא.
כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט (שם י"ח י"ט)
בישיבת ברנוביץ [בראשה עמד הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, בספרו קובץ מאמרים מאמר י"ד עוסק בנסיון העקידה (מומלצת מאוד מהדורת שער אלחנן בה הרחבות רבות מאוד] שימש כמשגיח רבי ישראל יעקב לובצנסקי[10] זצ"ל הי"ד. בספר עקבי ישראל (יצא לאור ע"י ישיבת אור אלחנן ירושלים תשנ"ח) שהנו ליקוט משרידי תורותיו שבכתובים, כתב בפרשתנו וזלה"ק:
אמרו חז"ל (במדבר רבה י' ה') כל מעשיהם של צדיקים במהירות. וראוי לאדם להרגיש מהירות בשעה שמוצא ומצוי לפניו לעשות כדבר ה', כמו שאמרו חז"ל [שבת קנ"א ע"ב] עשה בזמן שאתה מוצא ומצוי ועודך בידך לעשות [ע"כ עפ"י הגמרא[11]]. והמדות כולם צריכים תקון והישרה וראוי לאדם להזדרז בזה מאוד כשבא לפניו איזה נסיון במדותיו, כמו שפירש הגאון רבי מאיר שמחה ז"ל [משך חכמה שמות ט"ו י"ח[12]] בנוסח התפלה 'ויקבלו כולם את עול מלכותך עליהם מהרה' שקבלת עול מלכות שמים צריך לפעול על נפש האדם שימהר לעשות כל אשר נזדמן לפניו לעשות. וז"ש 'ותמלוך עליהם מהרה' שהכל תלוי ברוב המעשה ומהירות המעשה. [ע"כ עפ"י ר' מאיר שמחה].
ואמרו חז"ל (אבות ג') מי שחכמתו מרובה ממעשיו דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטים ובא הרוח ועוקרתו והפכתו על פניו. והתבונן בזה בינה הגאון מוהר"ן טראפ [רב נפתלי טרופ בעהמ"ח חידושי הגרנ"ט.ראש ישיבת ראדין בראשות החפץ חיים זיע"א] כי מהמשל משמע שהחכמה יהיה סיבה לעקירת המעשה, כשם שהענפים הם הסיבה לעקירת האילן משרשיו, כי הרוח מהפך האילן ע"י הענפים שמעכבים את הילוך הרוח, והרוח מתחזק עוד יותר עד שמהפך האילן, כמו"כ החכמה הוא הגורם להפסד המעשים. ולכאורה הוא מילתא דתמיהה, למה לנו לאמר שעוד תקלקל החכמה?
ואמר כי לאחר העיון נרגיש כי החכמה אם היא מרובה מהמעשים, עוד תפסיד כי מונח בטבע האדם שיש סדר בפעולותיו, אם אחד יש לו חובות ופורע אותם, אז כל חוב שבא הפרעון מרגיש בנפשו הכרח לפרעו כדי לעמוד על תכונתו להיות 'גברא פרענא'. אמנם אם הוא מחמת אונס יוצא פעם אחת או שתים מגדרו ולא יפרע ויעיז פניו בפני בעל חובו, אז מעכשיו והלאה כבר נאבד ממנו ההרגש להיות 'גברא פרענא' וכל מה שהחובות יתרים מהפרעון, לעומת זה יתרגל להרבות בחובות ולמעט בפרעון.
כן ממש בחכמה ומעשה, אם החכמה והמעשה הולכים יחד, וכל מקום שהשכל הולך נוטל עמו לשותף גם החומר, ואעפ"י שיתמהמה בשביל זה, מ"מ [מכל מקום] אינו מביט אלא הגדר חזק אצלו שלא יהיה חכמתו מרובה ממעשיו, אלא מיד שמרגיש שהכרתו מרובה, הרי זה 'חוב' וה'פרעון' היא הלמעשה, אז יתקיים בידו חכמתו, היינו שיתחזק בו עוד ההרגש להיות גברא פרענא. אמנם אם חכמתו מרובה ממעשיו, הרי כבר נתרגל להיות נושא עליו ידיעות כי הוא חייב לאלקים,ואעפי"כ אינו ממהר לפרוע, זהו גופא מפסיד בו הרגש להיות 'גברא פרענא' ומשיג ע"י זה הרגל רע להיות מרבה בחובות וממעט בפרעון, ונמצא כי חכמתו היא סיבה לעקירת המעשים… והדרך להירפא מזה, ע"י לימוד המוסר בהתפעלות… עכ"ל.
אמרי אמת (וירא תרצ"ב)
ויפקח אלקים את עיניה – במדרש [ב"ר נ"ג י"ד] הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהם. איתא בספרים, שכל מה שנצרך לאדם ניצב לפני עיניו, אלא שהגשמיות מסתרת. בתורה הוא ג"כ כך, דכתיב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך… הקב"ה ברא העולם באופן שגם בטבע אפשר למצוא דרך למעלה מן הטבע, וזה שמברכים בכל יום 'פוקח עוורים'…
הפניה: ראה בספרו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל (אוד מוצל מאש ממחנה אושויץ) קול יהודה מאמר לפרשתנו 'בשמים ובארץ'.
בספר אבני המקום[13] לרב שלמה זלמן ערהנרייך הי"ד (מאמר ג' 'אבן העזר' אות ס"ב) כתב וזלה"ק:
… ה' יתברך מבקש מאתנו רק שנעשה הפתח הקטן אתערותא דלתתא שלנו, ואז יבוא לנגדנו ויפתח לנו פתח רחב מאוד… [(עפ"י שיר השירים רבה ה' ב' קול דודי דופק) אך היצר מכביד ומעכב] וזהו שכתוב (בראשית ד' ז') לפתח חטאת רובץ, כלומר החטאת הוא היצר הרע יושב אצל הפתח ואינו מניח לעשות את הפתח.
[וממשיך כהכנה לחנוכה] ועל כן תקנו לנו חכז"ל (שבת כ"א ע"ב) מצות נר חנוכה על, הפתח כלומר הנר חנוכה מורה על בחינת 'כה' הוא אתערותא דלתתא… [מבאר לפני כן, שזו הנהגה שאתעדל"ת מושכת מלמעלה] הוא יתברך מבקש מאתנו רק לעשות את הפתח, ואח"כ יפתח לנו כפתחו של אולם… עכ"להרב ערנהרייך הי"ד.
הפניה: ראה בספרו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל (אוד מוצל מאש ממחנה אושויץ) קול יהודה מאמר לפרשתנו 'בשמים ובארץ'.
[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש:
אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם משה יצחק ז"ל. הרב דוד ב"ר חיים (פוקס) זצ"ל, אהובה לאה בת ר' שמעון יבלחטו"א (קלרמן). יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ז"ל אשתו פייגא בת ר' יעקב זאב ז"ל (קרובי משפחתי נצולי שואה שלא זכו לזש"ק).
[2] הסוגיה היא למעשה מורכבת ולפי מיעוט הבנתי לא הגיעו לכלל הכרעה מוחלטת בנתינת כללים לנוסח הברכה. הביאור אותו מביא החקל יצחק הוא לפי אחת האפשרויות להציע בנושא זה. המבקש, ירחיב דעה באנציקלופדיה תלמודית ח"ד.
[3]הרב יצחק אייזיק וייס מספינקא זצ"ל הי"ד. חסידות ספינקא התבססה בהונגריה, היא היתה מיזוג של כמה מהלכי עבודת ה' ולמוד: מזידיטשוב נטלה את הנסתר, בלימוד פסע בנתיבות צאנז, ובעבודה מלהט בעלז. הרב יוסף מאיר היה האדמו"ר הראשון, לאחר הסתלקותו המשיך דרכו בנו הרב יצחק אייזיק. יסד ישיבה בחצרו שקרא לה ע"ש אביו 'אמרי יוסף' והוא אמר שם שיעור בכל יום. הונגריה נותרה כאי בודד בשעה שרוב ארצות אירופה עלו בלהבות, ויהדות פולין ברובה כבר הוכחדה בכבשני אושוויץ. יהודים ניסו וחלקם הצליחו לעבור להונגריה, אמנם ההונגרים עדיין לא שלחו את היהודים לטבח, אך אסרו על הכנסת יהודים ממדינות אחרות. האדמו"ר נתן הוראה לבנות מתחת לאולם הקבלה בונקר, שבו החביאו את היהודים הנמלטים. יום אחד נתפס יהודי שהסתתר בחצרו, האדמו"ר נלקח לחקירה אך טען להגנתו מכיוון שמגיעים אליו יהודים רבים, אינו יודע מקום מגוריהם של כולם. הם שחרורוהו, אך פקדו עליו לנעול את חצרו בכל לילה. לכן האדמו"ר פקד להרוס את שער החצר כדי שיוכלו להמשיך להגיע לחסות בצילו.
מפאת קשרים שהיו לו עם ארמון המלוכה באנגליה, הגיעה אליו אשרת כניסה משם בתחילת מלחמת העולם השניה, אך הוא סירב לעזוב את חסידיו. בר"ח סיון תש"ד נלקח לאושויץ, גם כשהובילוהו הנאצים הארורים בדרכו האחרונה, לא פסק מתלמודו. ובי"ג בסיון החזיר נשמתו על קדוש ה'. אנשים שהיו מסביבו סיפרו כי בעת שנלקח למחנה היה שר 'וטהר ליבנו לעבדך באמת' ובעת הלקחו להריגה, היה מצעק: 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'.
נכדו ר' יעקב יוסף וייס ניצל מגיא ההשמדה וכשחזר לעירו מצא מתחת לערימות השלג דפים בכתב יד מחבורו הגדול של סבו. לאחר שאספם הוציאם לאור לראשונה בתשי"ב בארה"ב, ובשנת תשס"ג מהדורה שניה ממנה נערכו הדברים. (תולדותיו נערכו עפ"י הספר אדמורים שניספו בשואה עריכת מנשה אונגר מוסד הרב קוק ירושלים).
[4]הרב שלום שפירא בנו של הרב אלימלך שפירא זצ"ל, שניהם נספו בשואה. צאצאים של רבי ישראל מקוזניץ זצוק"ל (בעהמ"ח עבודת ישראל, מספרי היסוד בחסידות) ספרו עה"ת כולל חומש בראשית ושמות, נדפס בתרצ"ט (סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה) הספר מעוטר בהסכמות רבות של גדולי ישראל, רבים מהם עלו על המוקד ונספו אף הם. ביניהם: הרב מנחם זמבא, הרב יחזקאל הלוי בנו של רב מאיר יחיאל הלוי אדמו"ר מאוסטרובצה, אדמור מסוכטשוב רבי דוד (בנו של ה'שם משמואל') אדמו"ר מאלכסנדר, זכר צדיקים לברכה הי"ד. הספר אהב שלום נמצא במאגרים הדיגיטליים.
[5] יבמות (ק"ה ע"ב) שקליה רבי למטרפסיה, כלומר קיבל רבי את גמולו.
[6]הרב ישעיה יונגרייז (תר"ל-תש"ד) אביו היה הרב אברהם הלוי יונגרייז בעהמ"ח בית אברהם, אמו הרבנית אסתר היתה בתו של הרב אברהם יצחק גליק בעהמ"ח שו"ת יד יצחק ובאר יצחק. הרב ישעיה שימש ברבנות בקהילה ליד גרוסוורדייאן (עיירה מפורסמת ברומניה) ולאחר מכן בשנת תרצ"ה עבר לעיירה עצמה, ובאותה תקופה המשיך לשמש כרב לקהילתו הקודמת שהיתה כאמור בסמיכות. היה בקשרי ידידות עם הרב יששכר טייכטאלאשר בספרו משנה שכיר עה"ת (נדפס מכת"י תשע"ה) הביא מהרב ישעיה בפרשתנו. חיבר ספר משנה התלמוד על סוגיות הש"ס וכן את ספרו עה"ת חזון ישעיה ממנו הובאו הדברים לעיל. נספה עקד"ה באושויץ בתש"ד, עמו רבים מבני משפחתו לענפיהם.
[7] אדמו"ר רבי שלמה דוד יהושע וינברג זצ"ל הי"ד (בספרי חסידות סלונים מכונה 'מוהרשד"י') היה בנו של האדמו"ר הקודם ה'בית אברהם' שנפטר באופן פתאומי בתרצ"ג. קיבל את האדמורות בהיותו בן עשרים ואחת בלבד, הוא היה הרביעי בשושלת הסלונימאית. למרות גילו הצעיר מאוד עסק בפעילות קודש למען הצבור, השתתף בכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל במאריבנד (תרצ"ז). היה בעל מנגן נפלא, צנוע. היה מקורב ומכובד אצל גדולי עולם ביניהם הרב חיים עוזר זצ"ל, כן היה ביחסים טובים וקרובים עם הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד שניהם התגוררו בברנוביץ, והקשר החם שהיה עם אביו ה'בית אברהם' המשיך עם הבן.
בתקופת השואה למרות שהוצע לו להמלט על נפשו הוא לא רצה לעזוב את 'ילדיו' חסידיו, היה אהוד על כל ה'חוגים' שהיו בגטו בבראנוביץ. נספה בו' מרחשוון תש"ד. רק שרידים מדברי תורתו לוקטו לספר זכרון קדוש שבחלקו הגדול נכתב מאמר לוהט העוסק בענין השואה מבחינה אמונית, מהאדמו"ר ר' שלום ברזובסקי זצ"ל בעהמ"ח נתיבות שלום הנודע. בתשפ"א יצא לאור הספר בסוד קדושים בו תורות ומכתבים נוספים מהאדמו"ר, וכן תולדותיו בהרחבה גדולה.
[8] פירוש זה שיסעוד את לבו ע"י לימוד התורה, הוא על דרך החסידות, וזהו פירושו – חידושו של האדמו"ר מסלונים. פשט המדרש הוא שמפסוקים בשלשת חלקי התנ"ך, מובא שלחם הוא המזון העיקרי שסועד דהיינו משביע את האדם, והמדרש מפרט את שלש הפסוקים.
[9] בזהר חדש לך לך (דפוס וילנא כ"ד ע"א, מתוק מדבש בראשית עמ' תע"ז) מדמה אברהם לנשמה, שרה לגוף, ולוט ליצה"ר. רבי יעקב יאליש בעל מלא הרועים כתב בספרו קהלת יעקב ערך 'לט' וזלה"ק: ל"ט הוא סוד הסט"א ל"ט מלאכות ל"ט מלקויות, והוא מצד לוט הארור כנען, שכן 'לט' לשון לטותא קללה. ובקדושה יש כנגדו ט"ל אורות. עכלה"ק.
[10]הרב ישראל יעקב לובצנסקי זצ"ל הי"ד מגדולי תלמידיו של הסבא מנובהרדוק (הרב יוסף יוזל הורביץ זצ"ל), לימים נעשה חתנו. אביו שימש ברבנות בברנוביץ. תלמידי ה'סבא' מספרים שכאשר התחיל רבי ישראל לעבוד על מדותיו ולבטל את מדת הכבוד, עשה זאת בקצוניות ובאכזריות עד שכל רואיו אמרו שאדם זה יהיה אומלל כל ימי חייו, אך המציאות טפחה על פניהם כי הצליח להתגדל עד אין שעור בבחינת 'ואני בתומי אלך'. רעייתו ספרה כי בלילות החורף הארוכים של ליל שבת קודש היה ישן כשעתיים, ומחצות עד שבע בבוקר היה לומד בהתלהבות גפ"ת וזהר ותנא דבי אליהו, בשחר היה טובל לפני התפלה, את הספרים מהם למד, הטמין בתוככי הסטנדר.
כשרבי ישראל התמנה לרב בקהילת ניי-ברנוביץ, סיפר לימים, כי כאשר עמד לדרוש דרשתו הראשונה, היה זה לאחר תפלת מנחה ובאמצעה עלה בדעתו רעיון נהדר 'כפתור ופרח' אולם מכיוון שהיתה 'קבלה' בנובהרדוק שהרהורי תורה העולים בשעת התפלה, צריך להפקיר, וכן עשה. (מהספר המאורות הגדולים לרב זייציק זצ"ל).
בין אמרותיו אחת מהן היתה: החושב ושואף שע"י השתלמותו התורנית יגיע לידי הישגים גשמיים, למי הוא דומה? לאותו איש המוצא איזו גלוסקא טובה מונחת למעלה באחד המדפים של ארונו, ובכדי לעלות אליה ולקחתה, הרי הוא לוקח גמרות ומניח אותן אחת על גבי חברתה כעין סולם, ועולה ומטפס בכדי להוריד את הגלוסקא (מהספר הנ"ל).
בשנת תש"א בהיותו בגטו למד משניות בע"פ. אמר אפשר יגלוהו למקום שלא יהיו לו ספרים, אז לומד בע"פ ויזכה לעוה"ב. בתקופה קשה ומחרידה זו היו פניו קורנות ומאירות משמחה, הוא עודד את האנשים וזרזם ללמוד 'שערי תשובה', הרב אפרים אושרי שאלו למעשהו זה של השמחה, ובמצבם העגום, לשמחה, מה זו עושה? ענה לו הרב: שמטבעו הוא פחדן גדול, אבל האם בשל כך צריכים אחרים לסבול מפחדנותו?! בט' במרחשון תש"ב הוצא להריגה ב'פורט התשיעי' עם אשתו ועוד עשרת אלפים יהודים הי"ד. (הדברים הובאו מהספר עקבי ישראל בהוצאת ישיבת אור אלחנן ירושלים).
[11] וזה לשון קדשה של הגמרא: תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר, עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך. ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת י"ב) וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה, אלו ימי הזקנה…
.[12] מפאת יקרותו כלשון המחבר עצמו, אביאו בלשונו הקדושה:
ה' ימלוך לעולם ועד. בנוסח "עלינו": ויקבלו כולם את עול מלכותך ותמלוך עליהם מהרה. והענין כי כל האדם הוא עלעקטרי אלקי –כאשר יתנוצץ במוחו המחשבה לעשיה זה, מיד ילך זאת ההרגשה אל האיברים באמצעות הלב לעשותו, ותיכף יעשה זה היד או הרגל או איזה אבר כפי מה שיעלה במחשבתו. לא כן אם הוא דבר המזיק אל איזה אבר, לא יתנענע האבר תיכף לעשות זה, רק צריך להתעמק במחשבה מאוד עד כי יתרצו לזה האברים. לכן אמר שיקבלו את העול – היינו שיתנוצץ הרעיון לאיזה מצוה לאיזה דבר אלקי, יתעוררו תיכף כל האברים והחושים והעורקים בלי מפריע למלכות שמים, ולא יפריעו איש איש מעבודתו, וזה רעיון יקר. עכ"ל המשך חכמה (אחזיק טובה לפרויקט שות בר אילן שדרכם מצאתי מקור דבריו של ר' 'מאיר שמחה'.)
[13]הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד, רב של קהילת שאמלויא בהונגריה. כתב ספרים ביניהם שו"ת לחם שלמה, אבן שלמה עה"ת ועוד. לעיניו שרפו הגרמנים ימ"ש חבור גדול ומקיף בכת"י על מסכת אבות שעמל עליו במשך כ"ה שנים, וכן שני חלקים מכת"י של חבורו טיול בפרדס, לקוט נפלא בסדר א"ב של דברי דרוש.
הספר טיול בפרדס סביב 'אגרת הטיול' (לרב חיים אחי המהר"ל) ניצל, ונדפס לראשונה בירושלים ע"י בנו הרב שלמה זלמן בתשי"ז. בתשע"ו נדפס מחדש בברוקלין ע"י נכדו יחד עם שני כרכים של טיול בפרדס שנותרו מהשריפה הגדולה ונדפסו לראשונה בתרצ"ט. המחבר עלה בסערה השמיימה בימי השואה בסיוון תש"ד, עם בני קהלתו.
ספר זה ממנו הובא המאמר לעיל, אבני המקום הינו ספר דרשות נפלא בו י"ב מאמרים. נדפס לראשונה מכת"י בירושלים תשל"ט, ובשנית בברוקלין תשפ"ג ע"י נכד המחבר הרב שלמה זלמן עהרנייך, עפ"י מהדורה זו הובא המאמר לעיל.
ספר דרשות מכת"י, אגרות וכן לקט מכתביו לחנוכה, פסח ושבועות בשם לחם שלמה יצאו לאור בארה"ב במהלך השנים,
ועוד בימי נעוריו התחיל [האדמו"ר רבי ישראל הגר זצ"ל מוויזניץ] להתנהג בקדושה וטהרה. ונודע מה שאמרו על רב המוזכר בש"ס שהיו לו עשר מלין דחסידותא…
מדרגה א' – יראה עילאה… ורבינו הגדול זצ"ל דבר בתורות שלו כמה פעמים מענין יראה עילאה, האיך יתייחד עם שמחה. והיו לו כמה וכמה עצות על זה, כאשר יבואו במאמרים שלו, אשר יבואו כעת לדפוס. והעיקר היה אצלו כי האדם בעת אשר יבוא עליו היראה, בגין דאיהו רב ושליט, מזה עצמו הוא בשמחה מאד, כי זכה לזה. ועל ידי גדלות הבורא מכיר בשפלות עצמו, ויודע שכל מה שהשפיע לו ה' יתברך הוא רק מחסדי ד', ומלא שמחה על זה…
מדרגה ג' – קדושת השבת… והיה מרגלא בפומי' משמיה דזקנו הרב הקדוש בעל 'צמח צדיק' זי"ע, 'עם הארץ אימת שבת עליו', דרך הלצה: 'עם הארץ' – פירוש עם הארץ, כמו שפירש רש"י ז"ל סוף פרשת קדושים (ויקרא כ,ב), עם שבגנו נבראת הארץ, דבר אחר עם שעתידים לירש את הארץ, ועליהם 'אימת שבת', לקיים בכל הפרטים ולענג את השבת, לא את עצמו. ואי אפשר להעלות על הכתב גודל התלהבות שלו בשבת קודש. וכמעט בכל מאמר שאמר הוזכר מעלת שבת, כמו שנזכר בספר הקדוש 'אהבת שלום' מזקינו הקדוש, אשר על ידי שבת קודש זוכים ליראה, לענווה ולתשובה מאהבה וכו', וכל דינין מתעברין מיניה…
מדרגה ח' – איש שלום. וזו המדרגה ראינו אצל רבינו הגדול זצ"ל, אשר מאד מאד היה מעביר על מידותיו וחפש שיהיה לו שלום עם כל אדם. ועוד זאת, אם שמע איזה מחלוקת, היה ממאס אותה בתכלית המיאוס, והיו לו יסורים גדולים מזה. דאיתא בספר הקדוש 'אהבת שלום' (פרשת פנחס, על הפסוק 'המה מי מריבת קדש'), דכשיש חס ושלום מחלוקת בעולם, אזי אפילו אותן הקדושים שאינם בעלי מחלוקת, תפעול בהם המחלוקת על כל פנים שיצטננו הדיבורים שלהם בתורה ותפלה, ואין שורה בהם שמחה והתלהבות כלל. יעויין שם. והיה כל רצונו ומאווייו להיות דיבוק חברים, דהוא עיקר ושרש הכל, כי מזה נצמח חסדים גדולים וישועות גדולות, הן בגוף הן בנפש. כדאיתא ב'אהבת שלום' פרשת קרח (על הפסוק 'והנה פרח מטה אהרן') ובפרשת חקת (על הפסוק 'וכל כלי פתוח') ובפרשת תזריע (על הפסוק 'נגע צרעת כי יהיה באדם') כי על ידי דיבוק חברים, יוכל לפעול כמו צדיק הדור. יעויין שם. ולעת זקנותו נעשה איזה מחלוקה באיזה קהלה אודות רבנות, שהיה ללהב גדול בכל המדינה, ואמר רבינו הגדול זצ"ל, כי אם היה בכוחו לעשות שלום, היה הולך אפי' ברגלים עד שמה לעשות שלום.
(ספר הזכירות, עשר מדריגות, עמו' תנה-תסח)
אמרו חז"ל (מגילה יח ע"א) 'מלה בסלע, משתוקי בתרין'. ומרגלא בפומיה דמרן אדמו"ר הקדוש מוהר"י זצ"ל, דכמה פעמים אדם רוצה לקיים דיבור של מצוה, לומר דברי מוסר וכדו', ויש שם אנשים שאינו מהוגנים, ויודע שהמה ילעגו למו כי הכל הוא מעשה תעתועים ודבריו לא יעשו שום רושם כלל וכלל, כי בדברי ליצנות ירחקו כל דבריו. אז כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע. וידוע דמכל מצוה נברא מלאך. וזה שאינו רוצה לומר מחמת אונס, שמא חס ושלום יעשו מדבריו ליצנות, נברא משתיקותו שלו שני מלאכים: אחד, ממה שרצה לומר ו'כל הרוצה לעשות מצוה ולא עשאה מעלה אליו הכתוב כאילו עשאה' (ברכות ו ע"א). השני, מ'שתיקותא בתרין'.
(ספר הזכירות, עשר מדריגות, עמו' תמה)
'כי במקלי עברתי' וגו' (בראשית לב,יא). אומר רבי שלמה לייב מגיד, הרמז בזה: 'במקלי' – אם מתחילים להקל בענייני עבודת ה', 'עברתי' – אפשר להגיע חס ושלום אף לעבירה ממש.
(דולה ומשקה תליתאה, מאת הרב אליעזר קורמן, בני ברק תשס"ח, עמו' יז).
הרב שלמה לייב מגיד, נולד בשנת תרמ"ג (1883), כבן בכור לאביו, ר' צבי יהודה (הערשיל) מגיד מפעטריווא, בן של ר' לוי יצחק מגיד (חתנו של הרב החסיד ר' אברהם שמואל קאסירער), בן ר' מאיר מגיד מנדבורנא, בן הרב הצדיק רבי דוד אריה לייב מגיד (חתנו של רבי מאיר בעל 'כתר תורה', בנו של הרב הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב) בן הרב הקדוש רבי צבי הירש, המגיד מנדבורנא, מחבר ספר 'צמח ד' לצבי'. בהיותו בן שמונה החל ללמוד בשקידה רבה בישיבת ר' יהודה יואל דייטש מגאניטש, שהיה מגדולי חסידי ויזניץ. בגיל שתים עשרה החל ללמוד בחוסט, בישיבת רבי משה גרינוואלד מחבר הספר 'ערוגת הבושם'.
הרב שלמה לייב מגיד הוסמך להוראה בגיל חמש עשרה על ידי רבו בעל 'ערוגת הבושם' ועל ידי גאונים מופלגים נוספים. בהיותו בן שמונה עשרה הוא התחתן עם מרת רחל, בת דודו, ר' פנחס וויינברג מבארשא, ונולדו להם שמונה ילדים. לאחר חתונתו ישב ועסק בתורה בבית חמיו. הוא התעלה בתורה ונשא לגדולי התורה בפולין ובאוקראינה, למד מתורתם ומעבודתם.
לאחר שחותנו איבד את כל הונו בשריפה, עבר הרב שלמה לייב לגור בפעטריווא לצד אביו, והתפרנס ממסחר סיטונאי, ומהיותו בורר מוסמך בדיני תורה. סוחרי הסביבה למדו להעריך את יושרו, את נאמונתו ואת חכמתו. במשך השבוע היה נוהג לשבת בסיגט בספריה של הנגיד ר' ישראל ווייס, שם סידר את הספרים, למד מתוך אוסף נדיר של רוב ספרי הראשונים והאחרונים, והוסיף הערות וחידושים לספר 'מנחת חינוך'. הסוחרים שביקשו לסחור אתו, היה מגיעים אליו לספרייה. הוא למד שם בחברותא עם אחד מחשובי חסידי ויזניץ, הרב שמואל כהנא הי"ד.
הוא נודע כתלמיד חכם הבקי בכל מכמני התורה, גאון ופיקח בהוראה ומומחה במיוחד בהוראת חושן משפט. הוא נתן ונתן בהלכה עם גדולי דורו, ותשובות אליו מופיעות בשו"ת 'ערוגת הבושם' (רו"ח סי' ק"ל) בשו"ת 'צור יעקב' (א, סי' קפ"ו), בשו"ת 'קרן לדוד' (סי' ל"ז וקי"ד), בשו"ת 'אבן יקרה' (מהדורה תליתאה, סי' סט). הרב שלמה לייב פרסם את חידושיו גם בכתבי עת תורנייים.
הרב היה חובב ספרים והחזיק בביתו ספריה בכל מקצועות התורה. תלמיד חכמים היו מתקבצים שם והוגים בתורה.
במשך שנים רבות סירב לקחת על עצמו משרה רבנית, אך לאחר שאביו חלה והיה צורך בסכום גבוה למימון הטיפול הרפואי שלו, נאלץ הרב שלמה לייב להסכים לנהל את הישיבה בקעשינוב ולעמוד בראשה. השיעורים שמסר בישיבה, שילבו בקיאות וחריפות גאונית.
הרב היה מקושר בכל לבו בצדיקי ויזניץ, ונהג הנהגות נעלות בדרך החסידות. הוא השתדל להגיע לעתים קרובות להיות עם ה'סבא קדישא' – רבי ישראל הגר, מחבר הספר 'אהבת ישראל', ורשם את מאמריו הקדושים. רבים ממאמריו הקדושים של הרבי, שרדו בזכות רשימות אלו.
לאחר פטירת ה'אהבת ישראל', דבק ברבי חיים מאיר הגר, ה'אמרי חיים' מגרוסוורדיין, בנו של ה'אהבת ישראל', והיה נוסע לשמוע את דרשותיו בשבת שובה, ביום הכיפורים ובשאר ההזדמנויות. הרבי בעל ה'אמרי חיים' הטיל על הרב שלמה לייב לערוך, יחד עם רבנים נוספים מגדולי חסידיו, את הספר 'אהבת ישראל' ולהכינו לדפוס. הרב שלמה לייב השקיע מאמצים רבים בהעתקת המאמרים ובעריכתם במשך כל ימות השבוע בספרייתו של ר' ישראל ווייס. אחר כך ישב עם העורכים הנוספים בביתו בפעטריווא, לעריכת סופית בלשון צחה. הרב שלמה לייב הביא את המאמרים הערוכים ל'אמרי חיים' שעבר עליו והוסיף להם הגהות. החלק הראשון של הספר 'אהבת ישראל', כל ספר בראשית וליקוטים, יצא לאור בשנת תש"ג. הרב שלמה לייב חיבר הקדמה ארוכה לספר זה, אך היא לא הופיעה אז בדפוס. לאחר מלחמת העולם השנייה נמצאה ההקדמה הנ"ל מלבד מספר דפים שנאבדו, בסיון תשמ"ה יצאה לאור הקדמה זו בירחון 'אז נדברו' ויזניץ (גיליון מס' 52).
בנו, חיים, נפטר בגיל אחת עשרה, לאחר שהלך לפנות ערב לבית המדרש ונפגע בראשו מאבן שזרק גוי צעיר.
בשנת תש"ב נחתך ידה של אשתו רחל, הפצע הזדהם והיא נפטרה. הרב ישב שבעה עם בתו יוטא ובנו אברהם שמואל, בעוד ששאר בניו היו מגויסים בכפייה ונשלחו לחזית. לאחר זמן התברר שבתו הגדולה מרת דרייזא בלומא, גורשה מספר חודשים לפני כן לגלות טרנסניסטריה וכבר נפטרה מטיפוס.
הרב שלמה לייב נסע לראש השנה תש"ג לאדמו"ר ה'אמרי חיים' בגרוסוורדיין, ובהעדרו ניצל מחיילים שבאו לבתו על מנת לעצור אותו לחקירה ולגרש אותו. כעבור שנה נסע שוב הרב שלמה לייב לגרוסוורדיין להיות עם רבו בראש השנה, על אף הסכנה הגדולה בנסיעה ברכבת, בה נסעו גויים אנטישמים שנהגו לזרוק יהודים מהקרונות. בדרכו חזרה תפסו אותו אנטישמים, דחפו אותו לשרותים, הכו ודקרו אותו והצליחו לחתוך חצי מזקנו. בעקבות כך הלך הרב עם פנים חבושות.
בב' בסיון תש"ד גורש הרב עם קהילת פעטריווא לאושוויץ ברכבת דחוסה, לאחר שהגרמנים רימו אותם ואמרו להם שהם מועברים לבודפשט. הרב התפלל ברכבת בהתלהבות וכיבד את הנוסעים בשתיית שיכר 'לחיים' לכבוד היארצייט של רבו שחל באותו היום. לאחר שהרב הצליח להציץ מהקרון ולראות שאין הם נוסעים לכיוון בודפשט, הוא לבש קיטל, הכין את עצמו למות על קידוש השם ושר 'שבשפלינו זכר לנו…'. למחרת בג' בסיון תש"ד, נהרג הרב על קידוש השם, יחד עם בנו הבחור אברהם שמואל. הי"ד. בתו, יוטא ויזניצר, נשלחה בסלקציה לצד ימין ושרדה את השואה.
מבניו של הרב שלמה לייב נספו גם ר' יוסף ומשפחתו, והבחורים לוי יצחק ומפתלי הערץ, שגוייסו לצבא ונעלמו עקבותיהם.
לאחר השואה נעצר בנו, הרב החסיד ר' מאיר, ברומניה בעלילת שווא, ונכלא עם פושעים מסוכנים, ואחותו יוטא התייצבה בבית הכלא והצליחה להביא לשחרורו לאחר שהביאה מכתב מרבנים שהעידו על היות אחיה רב חשוב וגדול בתורה.
בשנת תש"ה הגיעה יוטא לביתו של ה'אמרי חיים', והרבי בכה ואמר לה 'מכיוון ששלמה לייב כבר איננו, אהיה אני לך לאב'. בהוראת הרבי היא נישאה לרב החסיד ר' מרדכי זלמן ויזניצר, שהתאלמן כמה שנים קודם לכן מאחותה הגדולה, מרת דרייזא בלומא. בשנת תשכ"ה עלו מרת יוטא ומשפחתה לארץ ישראל והתגוררו בשיכון ויזניץ.
שרדו גם שני ילדיה של ר' מרדכי זלמן ודרייזא בלומא ויזניצר, שרה טילא טוביאס ומנחם מענדיל ויזניצר.
בכתב העת 'דגל התורה', בהוצאת ישיבת 'בית ישראל' בווישווא, קונטרס ג, סי' יא (והובא גם ב'זכור לאברהם: ספר זכרון לזכר רבי אברהם ויזל', בני ברק, תשנ"ג, עמוד סה) הובא חידושו בדיני קדושת וכבוד הסוכה. החיבור 'מנחת שלם', ובו הגהות הרב שלמה לייב מגיד על ה'מנחת חינוך', יצאו לאור בספר 'תורת המנחה', חלק א (בני ברק, תשנ"ז). קונטרס 'עשר מדריגות', הכולל את הקדמתו של הרב שלמה לייב לספר 'אהבת ישראל' הובא בסוף 'ספר הזכירות' (תש"פ). ציטוטים מכתבי הרב שלמה לייב מגיד הובאו ב'נחלת אבות: זכרון מרדכי', ב'קשר איתן' בטאון ויזניץ – כח, ובמקורות רבים נוספים.
א"ר יהושע בן קרחה יו"ד שנטל הקב"ה משרי נחלק חציו לשרה וחציו לאברהם, אמר רבי שמעון בן יוחאי יו"ד שנטל הקב"ה משרי היה טס ופורח לפני כסאו של הקב"ה, אמר לפניו רבש"ע בשביל שאני קטנה שבאותיות הוצאתני משרה הצדקת, א"ל הקב"ה לשעבר היית משמה של נקבה ובסופן של אותיות, עכשיו אני נותנך בשמו של זכר ובראשן של אותיות, שנאמר (במדבר י"ג) ויקרא משה להושע בן נון יהושע, א"ר מנא לשעבר היתה שרי לעצמה עכשיו תהא היא שרה לכל באי העולם. (בראשית רבה מ"ז א')
מבאר מהלך נפלא ועמוק הרב חיים אפרים זייציק זצ"ל בספרו תורת הנפש בפרשתנו וזלה"ק:
…יו"ד זו לא על עצמה בלבד יצאה, אלא על כלל האותיות כולן יצאה לדרוש ולתבוע את עלבונן וצורך תקונן למועד הנכון ובמקום המתאים. הבה נראה כמה אותיות אף פרשיות וחלקים שלמים שבתורה, איך הם טסים מתאוננים וקובלים לפני הקב"ה על שטרם תוקנו, לוטשו והוארו כל צרכם, שעוד טרם נתגלה אורם והדרם לעיני הבריות, עוד טרם בקע אורם, כפי שהותווה והושם בהם בסדר היצירה הראשונות, ביום אומר ה' 'יהי אור' כי במאמר [זה] גנוז הציווי של גילוי וחשיפת האורות הגדולים שהושמו בכל אות ואות שבתורה, צווי שהוטל עלינו מקדמת דנא, והוא גילוי אור השמיימי המוסתר בכל אות ומאמר שבתורה בהתאם לצרכו ודרגתו של כל דור ודור, וכמ"ש מר"ח [וכמו שאמרו מרב חיים] וולזי'ן זצ"ל שבכל דור ודור התוו מן השמים מדה של [סייעתא דשמיא] וכל מי שרוצה, יבוא ויבחר בה, וישתמש בה ויתעלה בה, ויעלה את כל הדור אתו.
ותביעה זו וציווי זה של גילוי אורות התורה, מוטלת על כל יחיד ויחיד, שבהתאם למשימה השמיימית שהותוותה לו, יגלה ויחדש ויבהיק ויבהיר איזו אות איזו פרשה, שיפתח איזה 'מנעול' של אות אחת, או פרשה אחת שבתורה שכנוסה וחתומה, ניתנה לרשות בני אדם ליהנות ולהשתעשע באור י-ה האין סופי שבה. כי כל אחד כפי מדתו ויכולתו מחובתו היא להצמיד לו מימרא, פסוק וחלק התורה[2], לצחצחו ולהבהיקו, לקרוע בו חלון שממנו יבקע אור שמיימי, אור תורה למעשה. ונמשלה התורה למי הים האין סופיים, והאדם הבא לשאוב מתוכו ישאב כמדת יכולתו ובית קיבול כליו, מי ב'נטלא' מי בכוסות, מי בדלי, מי בחבית, ומי שיודע להמשיך בצנורות גדולים, ימשיך וישקה, וימתיק במעינות הישועה לכל העולם כולו.
ועל הזנחה זו, על מניעת השאיבה בכלים המתאימים, על החזקת הכלים בפינות נדחות ואפילות, עד כדי העלאת חלודה מאי שימוש 'קובלות' האותיות לפני הקב"ה, מתנות הן ומתאוננות שבני האדם בני התורה שהוכנו וצוידו בכל הכלים המתאימים, מתרפים בעבודתם עבודת הקודש שהוטלה עליהם.
ועל זה אמרו שיו"ד של שרי שהיתה 'טסה' ופורחת ומרחפת לפני כסא הכבוד בתלונה על שהוסחה ממקומה…שאין מי מבעלי הבחירה שיאמצנה ויגשימנה בחיים. יו"ד זו זכתה סוף סוף והגיעה לתיקונה בזה שנזדוגה ליהושע, להעלותה ע"י מסירת נפשו, ותפילת משה רבו…
ורבות הן ה'אותיות' ורבים הם הימים, השנים, השבועות, הירחים, אף השעות הקטנות, לרבות את הרגעים הדקים, הטסים ופורחים לפני כסא הכבוד בקובלנא…על הזנחתם וזלזולם, מטעם האנשים היכולים והמבורכים בכשרון החידוש וההמצאה כשרון גילוי האורות, והלבשת נשמות, ואינם עושים. על הזנחות אלו, גדולה היא עד מאוד היא התביעה השמימית, וישים נא כל בעל תורה ומוסר להגות את לבו לכך…
וזוהי תמצית תפלתנו תפילת רב (ברכות ט"ז) ותתן לנו חיים ארוכים – שתחוננו בהבנת ובהרגשת אורך הזמן הצפון בכל רגע ורגע, ואז לו הבנו זאת, לא היינו נותנים לרגעים היקרים האלה ולא לאותיות היקרות שלנו שתבואנה בקובלנה עלינו לפני כסא הכבוד. וזאת היא לכן בן תורה ומוסר לדעת, שהושמה עליו מן השמים חובת 'חידוש' ואימוץ של לכל הפחות אות אחת או מאמר אחד שבתורה,להעלות ולגלות את אורה, ולהלבישה בלבושה המתאים לחיים המציאותיים…עכ"ל הרב חיים אפרים זייצ'יק[3] זצ"ל בספרו תורת הנפש בפרשתנו.
בספר חזון ישעיה לרב ישעיה יונגרייז זצ"ל הי"ד כתב בפרשתנו וזלה"ק:
יש לדקדק דכמו שאמר ואברכה מברכיך, היה לו לומר ואאר מקללך[4]. וראיתי בזכרון אפרים ז"ל הביא בשם החת"ם סופר ז"ל על זה דבר נחמד. דהנה ברכת העני היא קטן הערך מאוד, דאם יש לעני דבר מועט, כעשירות נחשב בעיניו ובטבע המברך לברך את חבירו כפי השגתו וא"כ כשהעני מברך לאחר אז מברך אותו בדבר מועט מה שנחשב אצלו כעשירות. אך קללתו מר הוא מאוד כי הוא טעם בכל מיני צרות ויודע מספרן, אך ברכת העשיר הוא טוב מאוד כי מברך לחבירו במה שגם אצלו נחשב לעשירות והקללה אינו מר כל כך, כי לפי השגתו גם זה לקללה יחשב, באם לא יהיה לו ארמון גדול ותוכו רצוף עם כלים יקרים רק בית פשוט עם כלי בית פשוטים וכדומה ומובן מאליו שאם יקלל את חבירו בזה להרבה בני אדם לברכה יחשב.
וזהו מה שהבטיח הקב"ה לאברהם ואברכה מברכיך, פירוש שאברכה מקודם למי שיברכוך למען יהיה הברכה דשנים ורעננים, אך ומקללך אאר פירוש למי שיקללו אותך אאר אח"כ ולא קודם שיקללו, למען לא יתנו קללה לאחר שעבר עליהם כוס התרעלה. עכ"ל הרב ישעיה יונגגרייז[5] זצ"ל הי"ד.
הרב יהושע בוקסבוים[6] זצ"ל הי"ד כותב בספרו אור פני יהושע בפרשתנו וזלה"ק:
אפשר לפרש דידוע שאברהם אבינו ע"ה התנהג בפרישות מעניני עוה"ז למעלה מן הטבע, ולכן התנהג עמו הקב"ה גם כן למעלה מן הטבע, כי נולד לו בן לעת זקנתו, ולשרה לא היה אפילו מטרון[7], אבל אברהם אבינו ברוב ענותנותו חשב הנהגה ניסיות זו לחסד מה' יתברך, ולכן כששמע שגם בניו יזכו להנהגה חוץ מהטבע, האמין, שכמו שהוא זכה לחסד כן יזכו גם בניו הגם שלא יהיו ראויים ח"ו, ולזה כתיב ויוצא אותו החוצה, שהגביהו למעלה מן הכוכבים, כפירוש רש"י ז"ל, למעלה מן הטבע, שלא יהיה משועבד לטבע, ואמר לו הקב"ה כה יהיה זרעך, שבניך גם כן יזכו לבחינה למעלה מן הטבע. והאמין זאת, יען ויחשבה לו צדקה, שחשב שגם לו לאברהם עושה הקב"ה הנהגה זו בבחינת צדקה וחסד אעפ"י שאינו ראוי לכך, וא"כ בודאי גם לבניו יעשה ה' יתברך כך[8]. עכ"ל הרב יהושע בוקסבוים זצ"ל הי"ד.
כותב הרב חיים יהודה מאיר הגר מויז'ניץ[9]זצ"ל בספר שיצא עפ"י כתביו זכר חיי"ם בפרשתנו וזלה"ק:
דרך המחלוקת בעוונות הרבים הוא שכל אחד מהצדדים רואה את עצמו צדיק וישר בלי שום שמץ עוולה, ואת הצד השני לרע ומר מאוד בלי שמץ מהאמת. לכן בא הכתוב ומלמדנו שאברהם אבינו לא כן אמר והתיחס להשני, אל נא תהי מריבה ביני ובינךכי אנשים אחים אנחנו, אפילו בשעת מריבה ישים אל לבו שאנשים אחים אנחנו, וגם בחברך העומד עתה כנגדך נמצאים מעלות, אף שרואה בו רק חסרונות, כמו בך בעצמך. עכ"ל הרב חיים יהודה מאיר זצ"ל.
הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב 0526514000 YBARKAI6@GMAIL.COM
[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) חותנתי זהבה בת רבקה ז"ל ובנם משה יצחק ז"ל. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. יהודה הי"ד בן הרב מרדכי יבלחטו"א (דימנטמן).
הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע (שלנגר) זצ"ל נפטר ללא זש"ק בי"א במרחשון. יהודי שהכרתיו משכונת רמות ג' בירושלים, מלומד ביסורים אך בעל שמחה ומאיר פנים ולבב שעסק בתורה בהתמדה ובשמחה. זכה להשאיר שמו בעולם בשני ספרים שכתב 'פיטטיא דאורייתא'. אביא פרפרת אחת ממנו (ח"ב עמ' קי"ז) על הכתוב (איוב ה' ז') כִּֽי־אָ֭דָם לְעָמָ֣ל יוּלָּ֑ד. אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא שנאמר אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה וכו'…הוי אומר לעמל תורה נברא (סנהדרין צ"ט ע"ב). כותב הרב שלנגר זצ"ל והדברים מרומזים בקרא, לעמל גימטריה במספר קטן טו"ב, ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טו"ב נתתי לכם תורתי את תעזובו (אבות פ"ו ג').
[2] נראה לענ"ד שצ"ל בתורה. במאמרו הביא הרב דוגמאות ליחידים ענקים שהכיר והאירו את הדור, ב'מאמר' למשל החפץ חיים ב'מקצוע' של לשון הרע, רבי יוסף יוזל הורביץ מנובהרדוק במדת הבטחון, וגם ב'מצדיקי הרבים 'ע"י רשת ישיבות נובהרדוק שהקים.
[3] הרב חיים אפרים זייציק זצ"ל מגדולי בעלי המוסר בדור האחרון, שזכה לינק מאילנות הגבוהים ביותר בעולם המוסר בישיבות נובהרדוק (ביניהם הרב אברהם יפהן זצ"ל), הוגלה לסיביר שם היה בסכנת חיים מתמדת, זכה להנצל לעלות לארץ ישראל לימד בישיבות 'תפארת ישראל' בחיפה וכן בירושלים עיה"ק, בה קבע מקום משכנו עד הסתלקותו. כתב ספרי מוסר רבים בביאור פרשיות התורה, המועדים, הפטרות, סדור התפילה (ד"כ) ועוד. כולם בעמקות ובלשון פיוטית ועשירה עד למאוד. כך כתב בריש ספרו אור הנפש ח"ב:
בחסל סידור ספרי זה אפרוש כפי לשמים ובלב ספוג רגשי הודיה והכנעה אברך את ה' על אשר הביאני עד הלום, הוציאני ממסגר ומאפילה לאורה ודרור ועוד הואיל להעניק אותי מאוצרו הטוב…ולקדש שמו יתברך בפרי הגיגי ועשתונותי, ונשאתי בחובי כשביב גחלת עוממות בחתחתי ההרפתאות והנסיונות בתקופת הזעם והשואה של השנים האחרונות….
ידי אשר כרתו עצי יער במדבריות נעזבים ושוממים, חצבו בורות בטיט היון במקומות שאיה צלמות וצמאון, מי מילל שאלו הידים הנוקשות והמצומקות תהיינה עוד מסוגלות לכתוב ולרשום חסדי ה' ונפלאותיו, למען ספר לדור אחרון. לבי זה ששבע ביום התפלץ ונמוג מפחד ונגזר לגזרים מאימת הרשעים האכזרים שהתעללו בנו, מי מילל שלב זה יכון ויתעודד להתרונן ולהשמיע צלילי לחן רינה והודיה לה' יתברך?!…
הבה נפרסם ונגלה לעין כל את יפעת וזיו נשמתינו, זמרה ננעים וקול נרים בתהלות ותשבחות ובמפעלים העצומים לכבוד ה' יתברך ותורתו הקדושה, נחדש נא את חיינו בדרכי התורה והמוסר, נקדש נא את ימינו ולילותנו לכבוד שמים…עכ"ל הרב זייציק זצ"ל. (ראה עוד בספר מפיהם של רבותינו עמ' 223-246 מאמרו 'המוסר היכן הוא')
[5]הרב ישעיה יונגרייז (תר"ל-תש"ד) אביו היה הרב אברהם הלוי יונגרייז בעהמ"ח בית אברהם, אמו הרבנית אסתר היתה בתו של הרב אברהם יצחק גליק בעהמ"ח שות יד יצחק ובאר יצחק. הרב ישעיה שימש ברבנות בקהילה ליד גרוסוורדייאן (עיירה מפורסמת ברומניה) ולאחר מכן בשנת תרצ"ה עבר לעיירה עצמה, ובאותה תקופה המשיך לשמש כרב לקהילתו הקודמת שהיתה כאמור בסמיכות. היה בקשרי ידידות עם הרב יששכר טייכטאל אשר בספרו משנה שכיר עה"ת (נדפס מכת"י תשע"ה) הביא מהרב ישעיה בפרשתנו. חיבר ספר משנה התלמוד על סוגיות הש"ס וכן את ספרו עה"ת חזון ישעיה ממנו הובאו הדברים לעיל. מהדורה ראשונה נדפסה בתרפ"ד, מהדורה שניה בתרצ"ט סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה ותחילת חורבן בשואה. בהקדמתו מספר על התלבטותו בהדפסת הספר וזלה"ק: יודע המחשבות ובוחן הלבבות יודע עד כמה קשה עלי לכתוב פרי מחשבותי בהוצאתי חיבורי הנוכחי בעזרת ה' צורי וגואלי, כי אם שבודאי אתן תודה לה' יתברך שמו שזיכני להוציא חיבורי השביעי, אבל איך אשמח בשומעי מצרת אחי ורעי במדינות אחרות שמחמת חמת המציק מוכרחים לעזוב מקומם והולכים מגולה לגולה ורובא דרובא לא מצאו מנוח לכף רגלם. ובאמת מתחילה עלה במחשבתי למנוע פרי עטי ולקיים 'ישב בדד וידום' כי עת לחשות ולצער בצרתן של ישראל, אך שוב נחמתי, כי מה אפעל בזה כי אדרבא לאלה אשר יושבים במנוחה החוב מוטל להפיץ התורה להראות בזה תודתם לה'… עכ"ל מהקדמת ספרו בתקופת חושך הנ"ל.
נספה עקד"ה באושויץ בתש"ד, עמו רבים מבני משפחתו לענפיהם.
[6]הרב יהושע בוקסבוים הי”ד (תרל”ז – תש"ד) אביו ר’ יוסף היה שוחט. בילדותו עבד בחנות של הוריו ובזמנו הפנוי למד אצל הדיין הרב משה יוסף הופמן
הרב יהושע בוקסבוים הי"ד
מחבר הספר “מי באר מים חיים” על מסכת ברכות. בהיותו בן שש עשרה למד אצל הרב שמואל רוזנברג מחבר שו”ת באר שמואל בישיבת אונסדורף. הוא למד בהתמדה מתוך הדחק, והיה לאחד מהתלמידים המצוינים בישיבה.
בשנת תרנ”ט הוסמך להוראה בידי רבו ובידי רבה של מאד, רבי מרדכי יהודה ליב וינקלר זצ"ל מחבר הספר לבושי מרדכי. נשא לאשה את מרים הי”ד בת הרב מאיר בלוך, ונולדו להם: ר’ נפתלי הי”ד, ר’ יחיאל יוסף הי”ד מו”צ ודיין בגלנטא חתן רבי גרשון אברהם גאלדבערגער אב”ד בערצאל מחבר הספר נחלת הגרשוני, אסתר גינצבורג הי”ד, מלכה הורביץ הי”ד, ר’ אברהם יצחק הי”ד רב ור”מ בקאניזא, יהודה הי”ד (נולד בתרפ”ו), רבקה הי”ד (נולדה בתרפ”ז) ומאיר חיים הי”ד (נולד בתרפ”ח). ר’ יונה (נולד בתרע”ט), ר’ שמואל (נולד בתר”פ) שניהם השרידים מילדיו שנותרו בחיים מהחורבן הגדול, היו בארץ ישראל באותה תקופה (עפ"י הקדמת מהדורה ראשונה של הספר בתש"י)
הרב יהושע למד במשך עשר שנים כשהוא סמוך על שולחן חותנו בעיר אוהעל. בתקופה זו כתב עשרות קונטרסים של דברי תורה, התעמק גם בלימוד התנ”ך, התקרב לחסידות והיה לחסידו של האדמו”ר משינאווה, רבי משה הלברשטם. בהמלצת רבו, רבי שמואל רוזנברג, מונה בשנת תר”ע לרבה של מגנדורף והקים בה ישיבה. בשנת תרפ”ב מונה לאב”ד גלנטה שבסלובקיה, הקים בה ישיבה גדולה שבשיאה מנתה הישיבה כמאתים ושלשים תלמידים. הרב התייחס באופן אישי לכל תלמיד, בחן אותם לעתים קרובות ועודד אותם להשקיע ולהתעמק בלימודם. הוא סידר להם חדר אוכל מסודר ודאג אישית לכלכלת התלמידים מבני העניים. התלמידים נדרשו להקפיד על הופעתם החיצונית המסודרת. הרב עודד את תלמידיו ללמוד תנ”ך ומוסר, ואף לימוד לעתים מוסר בישיבה. הרב היה דרשן מעולה ונתן שיחות מרתקות בישיבה בשבתות. על אף אהבתו לארץ ישראל, ורצונו לעלות לארץ, דחה את עלייתו בשל מחויבותו לקהילתו ולתלמידיו. בנוסף הרב הצטרף לחברה קדישא בגלנטה.
בסיון תש"ד נתקבלה פקודה לשלוח את יהודי גלנטה לבירקנאו במקביל התקבל גם אישור לשחרר את ראש הישיבה ומשפחתו, אישור שניתן מתוך ההערכה הרבה שזכה לה אפילו מצד הנאצים. אולם הרב סירב, ולפני שיצאה הרכבת לדרכה נשא דרשה מרגשת לפני עדתו בנושא של קידוש השם על בסיס דברי חז"ל בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך".
לאחר תחילת הנסיעה ברכבת התבטא הרב שנוסעים ל"גן עדן" וביקש מתלמידיו ובני עדתו להצטרף עמו בשירת "אני מאמין". לפני חניית הרכבת באושוויץ קרא להגביר את עוצמת השירה. הרב נספה בכ"ו בסיוון תש"ד, יחד עם רבים מבני עדתו וילדיו כפי שנרשם למעלה.
הספר אור פני יהושע יצא לאור ע"י תלמידיו לאחר הסתלקותו בירושלים בתש"י, מהדורה חדשה ממנה נערכו הדברים תשפ"ב, בתחילתו מבוא תולדות הרב זצ"ל.
[8] מן הענין להביא בכאן דבריו המופלאים של ר' צדוק הכהןמלובלין זיע"א מדברי סופרים (מאמר ט"ז) וזלה"ק: אין ליהודי להתייאש משום דבר, בין בענייני הגוף כמו שאמרו (ברכות י' ע"א) אפילו חרב חדה מונחת על צוארו אל ימנע מן הרחמים. בין בעניני הנפש אפילו משתקע והולך בענייני עוה"ז, אל יתייאש בעצמו לומר שלא יוכל לפרוש עוד, כי אין יאוש כלל אצל יהודי, וה' יתברך יכול לעזור בכל ענין, וכל בנין אומה הישראלית היה אחר היאוש הגמור דאברהם ושרה זקנים ומי מלל לאברהם הניקה וגו'…ואם היה רצון ה' יתברך לפקדם היה פוקדם מקודם דלמעט בנס עדיף ולא עביד ניסא במקום שאין צריך, אבל באמת מאת ה' היתה זאת שיהיה בנין האומה דוקא אחר היאוש הגמור שלא האמין שום אדם ואפילו שרה שתפקד עוד, כי זה כל האדם הישראלי להאמין שאין להתייאש כלל, דלעולם ה' יתברך יכול לעזור היפלא מה' דבר, ואין לחקור למה עשה ה' ככה, וכן הישועה לעתיד נאמר (ישעיהו נ"ג) מי האמין לשמועתנו…ועל כן אמר (ישעיהו נ"א) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, דגם התחלת בנינכם היה כן אחר היאוש…עכ"ל ר' צדוק הכהן זצ"ל.
[9] הרב חיים יהודה מאיר זצ"ל בנו ה'שארית מנחם' מוזניץ, בנו בכורו של ה'אהבת ישראל' רבי ישראל הגר זלה"ה. אביו ה'שארית מנחם' נפטר לפני השואה. בנו הרב חיים יהודה מאיר שרד בניסי ניסים את התופת בשואה, ואף בסיום החורבן עודד והדריך אנשיו להזהר מאוד באכילה לאחר הרעב האיום שסבלו ממנו במחנות ההשמדה, ורבים קיפחו חייהם בגלל שאכלו לא בצורה נכונה. לאחר שיצא מהמחנות עבר לתקופת מה לארה"ב אך סירב בכל תוקף לקבל כתר האדמורות שבקשו והתחננו שארית הפליטה לעטר את ראשו. ואמר 'איך אתעלה ואכהן פאר אחרי עברו שנות השואה בלי תורה ובלי מעשים וכו'. בשנת תשי"ח עלה לארץ ישראל אך המשיך לסרב לקבל כל עול רבנות שהיא שהוצעה לו. כפף עצמו תחת דודו ה'אמרי חיים' מויזניץ. בשנת תשכ"ה זכה להעלות את עצמות אביו מאירופה לארץ ישראל, ולקברו באוהל אדמורי ויזניץ בבני ברק.
בשנת תשכ"ה בהיותו רק כבן נ"ה החזיר נשמתו לבוראו, ונקבר בסמיכות לאביו. לא זכה להשאיר זש"ק. דברי התורה בספר שנאספו ונערכו הם זכרו ושמו בעולם. כמו"כ השאיר ספר בכת"י בנושא 'תשובה מאהבה', נדפס לאחר פטירתו בשם זכר חיי"ם ילקוט תשובה מאהבה (בני ברק תשד"מ).
בספר לב יחזקיהו לרב יחזקיהו פיש זצ"ל הי"ד, אדמו"ר מהאדאס, בנו של הקדושת אהרן (עה"ת) זיע"א, כתב:
העצה האיך יזכה לבוא אל התיבה ואמר מכל החי – פירוש עם כל החיות שלך. ומכל בשר – פירוש יגיעת בשר, שנים מכל – פנימיות וחיצוניות, כי ע"י יגיעת הבשר ואיברים החיצונים יתעורר חיותו הפנימי. וידוע אשר הזיעה שמזיע אדם בעשיית מצוה, בכוחה לכפר על החטא…
רבי משה יחיאל אלימלך רבינוביץ, האדמו"ר מלברטוב[2]זצ"ל הי"ד, כותב בספרו ויאמר משה בפרשתנו וזלה"ק:
רבי משה יחיאל רבינוביץ הי"ד
תיבה – רומז על תיבת תורה ותפילה, כידוע מספרים הקדושים[3]. והנה ידוע כי ע"י התורה יכולין להמשיך השפעות טובות כשהצדיק רוצה להשפיע ומדבק עצמו בפנימיות התורה הקדושה, כי התורה כפשוטו הוא לבושים לענינים עליונים ומקורי השפעות[4], והצדיק יכול לצרף כל אותיות התורה הנראים ללא טוב על בני העולם, כמו התוכחה, ידוע מספרים הקדושים כי הצדיקים מסירים המכסה הנראה לעין ועושין מכל התוכחה ברכות. וזה ויסר נח שהוא הצדה"ד [הצדיק הדור] כנ"ל את מכסה התבה, ומדבק עצמו בפנימיות החסדים ורחמים עליונים, וירא אין וירא אלא שמחה, כדאיתא במד"ת, וזה ע"י שבא לעולמות עליונים וצירופים טובים בפנימיות משיג שמחה, ואז חרבו פני האדמה, והוא מלשון חרובין שהוא מאכל, היינו כי ע"י זה יצמח פרנסה וכל טוב על כל הדור ונתמלאה הארץ בהשפעות טובות, וכן אצל תפלה מסיר המכסה, היינו המסכים המעכבין התפלה לעלות, כי ע"י כח עבודתו הקדושה מסיר המסכים ותפלת ישראל נתקבל בעז"ה יתברך וגורם השפעות טובות. עכ"ל הרב משה יחיאל אלימלך האדמו"ר מלברטוב זצ"ל הי"ד.
בשו"ת מקדשי ה' חלק זר זהב (חידושים על בראשית שמות) לרב צבי מייזליש[5] זצ"ל כותב בפרשתנו וזלה"ק:
… עפ"י שפירשתי את הפסוק צא מן התבה וכו' ובמדרש (בראשית רבה ל"ד ה') דנח לא רצה לצאת ואמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה? עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם.
ואפשר לפרש שנח שראה חורבן הנורא נתיאש לגמרי לבנות עולם מחדש, ועל זה הציווי כי לא לחינם הניחו הקב"ה בחיים לאחר החורבן רק כדי שיתחיל לבנות הכל מחדש וזה שאמר צא אתה ואשתך וגו' שכל מי שניצול – לתכלית ניצול. וזה פירוש המסורה[6] שמצייר מצב החורבן הנוכחי, הלוך ונסוע שמקודם הובילו את אחינו בית ישראל מביתם וע"י זה נעשו הלוך וחסור שנשרפו רובא דרובא מאחינו בית ישראל ועם כל זה הלוך ושוב שמי שזכה לשוב לביתו בחיים הלוך וגדול מוטל עליו להתחיל לגדל ולקדש שמו יתברך. עכ"ל הרב צבי מייזליש זצ"ל.
מדת הענוה תיישב סתירה בין המדרשים
הרב אהרן הלברשטאם הי"ד
בספר מוצל מהאש, אסופת כתבים מהרב אהרן הלברשטאם זצ"ל הי"ד (נכד הדברי חיים מצאנז), כותב בפרשתנו וזלה"ק:
אלה תולדות נח נח וגו' קשה הכפל נח נח, ועוד מהו כל האריכות הזה צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח, כיוון שהתהלך את האלקים, ממילא נדע שהיה צדיק תמים וגו'. ואח"כ מסיים ויולד נח שלשה בנים, הוי לאמור תיכף אלה תולדות נח, שם חם ויפת.
אמנם יובן תלי"ת כשנחפוץ להבין מקודם דברי המדרש וזה לשונו: ונח מצא חן בעיני ה', נח מצא חן, אבל הקב"ה לא מצא, ע"כ [עד כאן]. שאין לו שום פירוש לכאורה, ועוד נראה כסותר ענין המבואר בכתוב שהתורה הקדושה מעידה שהיה צדיק ושמצא חן בעיני ה', והמדרש אומר שהקב"ה לא מצא חן בעיניו ח"ו, אתמהה.
אבל יובן תלי"ת ברחמיו לומר… דהנה נודע מש"ס וספרים הקדושים דעיקר עבודת ה' יתברך הוא קדושת מדת ענוה והיא גדולה מכל המדות, והיא שמירה לאדם והצלה מכל ענין רע, ומי שהוא מאוד מאוד שפל רוח יכול לקיים תורה הקדושה ועבודת ה' יתברך אף בהיותו יחיד בין אלפי אלפים פושעים ואו"ה. והנה יש בש"ס סוטה וכן בנדרים, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוח הקודש וכו', א"כ נמצא לפי זה שתולדות הענוה, כלומר התוצאות שבאים על ידה הם שלש, יראת חטא, חסידות ורוח הקודש.
והנה יראת חטא נקרא צדיק תמים, כי חטא הוא לשון חסרון, כמו שנאמר והייתי אני ובני שלמה חטאים וגו', והירא מפני חטא כמו מפני חרב ממילא הוא שלם מכל חסרון, אם כן הוא צדיק תמים. וחסידות נקרא את האלקים, כי אמרו רז"ל איזה חסיד המתחסד עם קונו. ורוח הקודש נקרא הליכה, דכתיב קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח וגו'.
והנה לרכוש לעצמו שלש מדות אלו הנ"ל צריך לשלשה ענינים, לקנות יראת חטא, צריך שלא יעשה שום דבר לצורך עצמו למען הגדיל שם ותפארת ח"ו, רק לשמו יתברך לבד. ולקנות חסידות צריך להיות בו תמימות והתלהבות ואינו עושה בקרירות והוא ענין הניכר לכל מבין. ולקנות רוח הקודש צריך להיות לו כח הפנימי שיוכל לפתות בני אדם שיעבדו גם הם את ה' יתברך כראוי, ואז כתיב אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה וגו'. ועוד סימן יש לרוח הקודש מי שפניו יפים ביותר, והירא את ה' אומרים עליו שהוא בעל צורה קדושה.
וזה כוונת תוה"ק והמדרש דלעיל, שלפי שכ' [כתוב] כי נחמתי כי עשיתים וגו' ומיד אחרי זה כתיב ונח מצא חן וגו' והיו העולם סוברים שנשיאת חן דנח היה בדרך מקרה וכעין מציאה בלי שום טעם, על כן הודיעו רז"ל שלא היה זאת בשביל לא כלום, ובמקרה, ואמרו אבל כלומר דע שלא לחינם מצא חן אלא יען הקב"ה 'לא' מצא כלומר שהקב"ה מצא בקרבו ענוה ושפלות וכאין ואפס ועפר ממש, הי' [היה] בעיני עצמו בחינת 'לא' היינו ענוה, ולימדה התורה אותנו מוסר ודעת אלה תולדות נח נח, דע לך מה המה התולדות היוצאים ונמשכים מן מי שמקיים 'מאוד מאוד הוי שפל רוח' – איש צדיק תמים היה בדורותיו, היינו יראת חטא כנ"ל. את האלקים – היינו חסידות וכנ"ל, התהלך נח – היינו רוח הקודש וכנ"ל.
ויולד נח שלשה בנים – כלומר עוד יש לעניו שלש מעלות, את שם – כלומר השם הוא אצלו דבר הטפל, וכמו 'את פריו' הטפל לפריו, את בשרו הטפל לבשרו. את חם – שמחמם עצמו למצוות ומעשים טובים. ואת יפת – כי יפתה בני אדם לעבודת ה' יתברך, וכן שפניו יפים ביותר ומלא חן דקדושה, וכל זה היה בפשטות באמת גם באותו צדיק נח, והבן כל זה מאוד. עכ"ל הרב אהרן הלברשטאם[7] זצ"ל הי"ד.
ובמדרש [בראשית רבה ל"ד ט'] הריח ריחו של אברהם אבינו עולה מכבשן האש, וירח ריח של חנניה מישאל ועזריה עולה מכבשן האש. הריח ריח דורו של שמד. [ע"כ מהמדרש] והיינו שבזכות שלש ריחות ריחם על הארץ…
בשו"ת מקדשי ה' לרב צבי מייזליש זצ"ל מבאר זר זהב בראשית בפרשתנו וזלה"ק:
וי"ל עפ"י מש"כ לעיל, דמקודם הריח ריחו של אברהם אבינו ע"ה שהיה הראשון שמסר נפשו לה' וזכותו לחוד היה כדאי לרחם על הארץ. אכן הלא אברהם אבינו ע"ה היה רק יחיד בזה ואין דומה יחיד בחיר היצירה לרבים, לזה בא ריח של חנניה מישאל ועזריה שהיו שלשה, ואמרינן בנזיר (נ"ז ע"א) דשלשה הוי רשות הרבים, ע"ש. והריח בזה שגם הרבים מוכנים למסור נפשם לה', אכן מכל זה מוכח רק שבעלי מדרגות גדולות כחנניה מישאל ועזריה מסרו נפשם, אבל לא סתם איש ישראל, ומכל שכן החופשים, ולזה בא ריח דורו של שמד היינו דורותינו שאף אנשים הנמוכים שכבר יצאו מהדת ונשתמדו רחמנא ליצלן, עם כל זה גם עליהם יהיה הגזירה להשרף בתוך כלל ישראל ותתעורר גם אצלם הנקודה הפנימית להשרף בשמחה וגם זכותם עלה ריח נחוח לה'. עכ"ל הרב צבי מייזליש זצ"ל[8].
בספר תורת יצחק שנערכו עפ"י תורותיו ושיחותיו של הרב יצחק אלחנן ולדשיין[9] מנובהרדוק זצ"ל הי"ד כותב בפרשתנו (מאמר י') וזלה"ק: על פסוק זה דרשו חז"ל (בראשית רבה ל"ח ו') ודברים אחדים – שאמרו דברים חדים על ה' אלקינו, ועל אחד היה אברהם בארץ, אמרו אברהם זה פרדה עקרה הוא אינו מוליד [עכ"ל חז"ל].
לכאורה תמוה, מה היתה כונתם של דור ההפלגה בדברים אלו? אם התכוונו להתלוצץ מאברהם שהוא עקר ואין לו בנים, הלא אין זה מום גדול כל כך, ואינו אשם בזה? ביאור הדבר כי לדור הפלגה היתה כאן כוונה אחרת, הם ידעו שאם לאברהם אין בנים, הרי שיש בו כוחות עצומים הגלומים בו, כוחות בשלמותם ובמלוא רעננותם, שהרי לא בזבזם על גידול בנים, ואם הוא ישתמש בכוחות אלו הלא יסכל כל עצתם, הוא יהרוס את כל ארגונם הגדול המיוסד על אחדות מלאה בשפה אחת ובלב אחד שזהו כח שאינו נעצר ולא יבצר ממנו דבר. מאחדות זו הם מקבלים את הבטחון בהצלחתם. רק דבר אחד הפריע להם בדרכם והוא אברהם אבינו שבנוכחותו איים עליהם, אולי הוא בכוחתיו האדירים שאינם מנוצלים לבנים יסכל כל מזימתם, ולכן הזהירו זה את להזהר ממנו. כל אדם חנן אותו הקב"ה בכוחות וכישורים כדי שינצל אותם לעבודת ה', וכדי שיוכל למלא את מטלותיו. אדם שיש לו בנים, בד"כ חלק גדול מהכוחות שיש לו מנוצלים עבור גידול בניו. מי שלא זכה לבנים, דורשים ממנו הרבה יותר ממה שדורשים מאחד שזכה לבנים, מי שלא זכה לפרי בטן מוטל עליו לשעבד את כל הכוחות והכישורים שיש לו שלא נוצלו לגידול בנים, לצורך עבודת ה' יתברך. זהו שאמרו חז"ל (בבא בתרא קט"ז ע"א) כל שאינו מניח בן ליורשו, הקב"ה מלא עליו עברה [עכ"ל]. לכאורה לא מובן, מה הוא אשם שלא נתן לו הקב"ה בנים, וכי דבר זה תלוי בו? למה הקב"ה כועס עליו? ואם אכן הקב"ה כועס עליו, כנראה שיש נגדו תביעה כלשהי, מה היא א"כ התביעה שיש עליו?
אולם ביאור דברי חז"ל, כי אדם שאין לו בנים ואינו מנצל את כוחותיו עבור בניו, כל הכוחות והכשרונות נשארו גנוזים בתוכו, כוחות אלו טרם השתמש בהם. כוחות אלו צריך לנצל לעבודת ה' יתברך ולהרבות כבוד שמים בעולם, ללמד תורה ולהעמיד תלמידים רבים. אותם כוחות שאדם מוציא עבור בן אחד אפשר לפעול בהם רבות. אדם בשביל בניו מסוגל לעשות הרבה מאוד, הוא יעשה לילות כימים בעבורם. הוא ינדוד למרחקים עבור פרנסתם. את הכוחות הללו, את המאמצים הגדולים והזמן הרב שאחרים משקיעים עבור בניהם, אותם כוחות צריך היה לנצל לעבודת ה' ולהרבות כבוד שמים… עכ"ל הרב יצחק ולדשיין זצ"ל הי"ד.
ליום הילולא האדמו"ר מפיאסצנה הרב קלונמוס קלמיש שפירא בעהמ"ח חובת התלמידים[10]
…התורה מן השמים היא, ובלמודך את התורה אתה עולה השמיימה. אל ה' אתה עולה ובו אתה מתיחד, והוא יתברך נמשך למוחך וליבך ושוכן אף בגופך. כי
הרב קלמיש קלונימוס שפירא הי"ד
מה הוא שכל התורה שאתה מעיין בו, ה' נתן את התורה ושכל הזה דעת אלקים הוא. ולמה זאת וזאת מצוה וכו', מפני שכן רצה ה'. וכיוון שעוררת את נפשך, מעט גיליתיה ובה אתה מתייגע בתורה ומעיין בה, מדבק אתה את נפשך ומוחך לה', וכשאתה מבין דבר מדברי התורה, אז שֶֹכֶל ה' כביכול בך נמצא עתה, כמו שאיתא בספרים הקדושים מזה. וכשאתה מעורר את רצונך לתורה ולמצוות, רצון הזה לא שלך הוא, רק הכביכול [כונתו ה' יתברך] רוצה עתה בך את התורה ומצוות, כי זהו עצם התורה והמצוות שה' רוצה אותם, ועתה נגלה רצונו זה בךואתה מרגיש את רצון ה' לתורה ומצוות בך. והיש יחוד גדול מזה, הוא יתברך אשר למעלה מכל העולמות, אין סוף ואין תכלית, ואף המלאכים שואלים איה מקום כבודו, מתיחד בך ושוכן בקרבך… עכ"ל האדמו"ר קלונמוס קלמיש זצ"ל הי"ד (חובת התלמידים פרק י"ב).
[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) חותנתי זהבה בת רבקה ז"ל ובנם משה יצחק ז"ל. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק. יהודה הי"ד בן הרב מרדכי יבלחטו"א (דימנטמן).
[2]האדמו"ר משה יחיאל אלימלך האדמו"ר מלברטוב (תרנ"ה-כ"ז בסיון תש"א) בן רבי נתן דוד מפארצבה משושלת ה”יהודי הקדוש”, רב צדיק מפורסם, נכדו של ה”דברי בינה” מביאלא וחתנו של דודו רבי ישראל האדמו”ר מגרודזיסק,
מונה לאדמו”ר בלוברטוב שבאזור לובלין בשנת תר”צ לאחר פטירת אביו. עד מהרה התפרסם וחסידים רבים החלו נוהרים אליו. הוא קירב במיוחד את בני הנוער, וידע לקרב גם את אלו שנתרחקו מעט מעולם החסידות. חסידו, רבי שמעון מזעליחוב זצ"ל הי"ד משגיח בישיבת חכמי לובלין (כתביו נדפסו בספר נהרי א"ש) היה שולח אליו תלמידים לקבלת הדרכה, ובעקבות כך גבר זרם הבאים אליו. “שטיבלך” של חסידיו נוסדו בוורשה, פארצוב, ליקווא, לנטשנא, ז’ליחוב, אוסטרוב ועוד. חיבר את הספרים מאמר שמירת הדעת (ורשה, תרפ”ז), אמת ושלום אהבו (ורשה, תרפ”ז), ויאמר משה על התורה (ורשה, תרפ”ז), מאמר המדות (ורשה, תרפ”ז), וידבר משה (ורשה תרפ”ז-תרפ”ח), מחשבות מאירות (ורשה, תרפ”ח), סידור עבודת הלב (ורשה, תרפ”ח), אמרי טל (ורשה, תרפ”ח), ויאמר משה על נ”ך (ורשה, תר”ץ) ועוד.
עם כניסת הצבא הגרמני לפולין, ברח מלברטוב ללובלין, שם נפטרה רעייתו הרבנית חיה מרים. משם המשיך דעמטשבא, שהיתה תחת הכיבוש הרוסי. במוצאי שבת, ביום כיבושה של העיר בידי הגרמנים, הם נכנסו לבית מדרשו ורצחו ביריות את הרבי ואת ילדיו, יצחק חיים ורייזל. תנצב"ה. (התולדות עפ"י אתר 'תורתך לא שכחתי' איסוף ושימור תורת הנספים בשואה). במהדורת הספר ויאמר משה שממנו נערכו הדברים, הקדמה ארוכה לתולדות האדמו"ר ושיטתו. הספר יצא לאור ע"י מכון גנזי מהרי"ץ ירושלים.
[3] ראה בבעל שם טוב עה"ת בפרשתנו על הפסוק (בראשית ו' ט"ז) צהר תעשה לתבה, עמוד התפלה, ובמקורות המובאים ב'מקור מים חיים' שם.
[5] הרב צבי הירש מייזליש זצ"ל (תרס"ב-תשל"ד) שימש ברבנות בהוגריה. בעלות הכורת הנאצי ימ"ש שולח למחנה ההשמדה אושויץ שם נרצחו אשתו וששה ילדיו, במחנה באופן פלאי המשיך לנהוג ולהנהיג ברוממות רוחנית תורנית שלא ישערה דעת אנוש.
בספרו שו"ת מקדשי השם, עיקר הספר הינו תורות וחידושי סוגיות של רבנים שעלו על המוקד ונספו בשואה, והרב כנסם לספר אחד (שני כרכים גדולים) מביא בתחילת ספרו קונטרס שער מחמדים בו מספר בעדות אישית מהיסורים והתופת שעבר וראה בתקופת השואה. בין מעשיו תקיעת שופר של מאה קולות, בסתר במשך עשרים פעמים! כשהוא רץ ומסתתר במקומות שונים במחנה, כל פעם תוקע במקום אחר.
כמו"כ מתאר תיאור מזעזע של אב שכלאו את בנו יחידו על מנת לשלחו לתאי הגז ביום ראש השנה, והיתה לו אפשרות להצילו מתוך אלף וארבע מאות נערים, שעמדו להוציאם להורג. בנוסף לתשלום ממון למי שהצליח לשמור אתו, ה'מחיר' הקשה היה, שהקעפוס האחראים על הבלוק היו לוכדים נער אחר במקומו, כדי לשמור על מספר מדוייק. הוא פנה בשאלת אימה לרב מייזליש האם מותר לו לעשות זאת?
הרב ענה לו וזלה"ק: 'איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו במצב כזה, הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה שאלה כזו שהיא דיני נפשות עולה על שולחן הסנהדרין, ואני כאן באושויץ, בלי שום ספר להלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי שום ישוב הדעת מרוב התלאות והצרות'. וממשיך לתאר שהאבא מתחנן שהרב יפסוק לו והוא יקבל באהבה את פסק הדין!! הרב מסרב לתת איזושהי תשובה ומתחנן שאינו יכול להשיב. בסופו של דבר היהודי לא פדה את בנו והיה האב מהלך ומדבר לעצמו בשמחה שזוכה להקריב את בנו יחידו לה', כי אף שהיכולת בידו לפדותו, עם כל זה אינו פודהו מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת, ויהיה חשוב לפני ה' יתברך כעקידת יצחק אבינו שהיה ג"כ בראש השנה.
ומסיים הרב וכותב: ואתה אחי בין והתבונן בצדקת ובתמימות איש הישראלי, ואין שום ספק אצלי שבודאי עשו דברי האיש הזה רעש גדול בפמליא של מעלה, וקודשא בריך הוא כינס את כל חיל שמיא ומשרתי מעלה, והשתבח והתפאר בכיכול, ראו בריה שבראתי בעולמי וכו', ובצדק נאמר עליו 'ישראל אשר בך אתפאר'!
הרב צבי מייזליש ניצל מגיא ההריגה, שימש כאחד הרבנים שעסקו בסוגיית העגונות הנוראה לאחר השואה. עבר לארה"ב, הקים משפחה מחדש נולדו לו תשעה ילדים, שמהם משמשים ברבנות במקומות שונים בעולם. כתב ספרים רבים. ביניהם הערות לאגרא דפרקא אחד מספרי ר' צבי אלימלך מדינוב ה'בני יששכר' זיע"א. ניתן לראות את השו"ת באתרי הספרים.
[6] לפני כן הביא במאמר הקודם ד"ה במסורה: במסורה ד': וַיָּשֻׁ֧בוּ הַמַּ֛יִם מֵעַ֥ל הָאָ֖רֶץ הָל֣וֹךְ וָשׁ֑וֹב… (פרשתנו ח' ג) [ובהמשך שם שם ה'] וְהַמַּ֗יִם הָיוּ֙ הָל֣וֹךְ וְחָס֔וֹר עַ֖ד הַחֹ֣דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֑י… הלוך ונסוע, הלוך וגדול.
[7]הרב אהרן הלברשטאם (תרכ”ה- כ"ו בסיון תש"ב) לאביו רבי יוסף זאב מקשאנוב, בן רבי דוד מקשאנוב בן ה’דברי חיים’ מצאנז. עוד בילדותו היה עילוי עצום וה’דברי חיים’ היה משתעשע אתו לפני הגדולים שביקרו אותו בצאנז. ה’דברי חיים’ קרא לו בצעירותו ‘פסוק זאגער’, היות ולכל אחד אמר פסוק המתחיל ומסיים באותיות שמו. את הש”ס סיים לראשונה בגיל בר מצווה, ואחר כך סיים עוד שמונה עשרה פעם. היה לו זיכרון נפלא וכשרון מיוחד לניגון ולחזנות. בהיותו כבן ארבע עשרה נשא לאשה את מרת רבקה רחל בת האדמו”ר מוואלברום, רבי אלטר מאיר דוד הלוי רויטנבורג, שנפטרה בלידת בנם הבכור בשנת תרמ”א. בזיווג שני נשא לאשה את מרת דבורה בת רבי יהושע יצחק קלוגר אב”ד גריידינג. משנת תרמ”ט שימש רב ואב”ד בקהילת ביאלא-ביליטיץ והרביץ תורה יותר מחמישים שנה, עד לחורבן הקהילה.
בגיל שלושים ושלוש כבר כתב עשרים ואחת קבצי חידושים בכל מקצועות התורה, שהתפרסו על כשלשת אלפי דף. בין היתר כתב כמה מהדורות של חיבורים על התורה, חיבור על ספר הזהר בראשית, חיבור על תרגום שיר השירים וקהלת, חיבור על כל מאמרי רבי יוחנן, ספר דרשות גדול, שני חיבורים על המועדים, חיבור על המצוות, חידושים באגדה ופלפול, וכן רשימת פסוקי תנ”ך. פרסם בחייו בעילום שם את הספרים ‘מגד ארץ’ – קיצור ספר פרי מגדים על אורח חיים (מונקאטש , תרס”ו) ו’פרי נאה’ – קיצור ספר פרי מגדים על יורה דעה (בילגורייא, תרצ”ח). רוב חיבוריו אבדו בשואה ושרידים מתורתו, שהועתקו קודם השואה בידי בנו מנחם בנימין בן-ציון רוטנברג הלברשטאם, יצאו לאור בספר ‘מוצל מהאש’ (ניו יורק תשט"ו), בתחילת ספר זה מובא קונטרס גדול של סדר יוחסין, הכולל גם מידע על הרב אהרן הלברשטאם. (התולדות מאתר תורתך לא שכחתי).
[8] מוסיף המלקט שמעתי סיפור הממחיש עד למאוד יסוד מצמרר זה. ר' אליהו הרמן ז"ל סיפר ב'מכון מאיר' על תקופת היותו במחנות ההשמדה. אחד הסיפורים היה בעת שהותם במקום נורא גונסיקרכן כידוע המוות היה דבר יום ביומו ובכל רגע נתון. אחד האסירים שראו כי עומד לסיים חייו, וידוע היה של"ע לפני השואה עזב את האמונה, והשתמד. ר' אליהו הרמן שאל אותו: אתה רוצה להיות יהודי? השיב בתנועה ראש חלושה, כן. רוצה להתפלל? בשארית כוחותיו נענע ראשו בחיוב. ומסביב אמרו לו המוזלמנים 'עזוב אותו' שימות, פחות גוי אחד. אך הוא לא הקשיב להם, לבסוף אמר לו חזור אחרי מילה במילה: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' הוא חזר מילה במילה ע"י הנהון בראשו על כל מילה ואז נפח את נשמתו. הוא נפטר-נרצח כיהודי על קידוש ה'…
[9]הרב יצחק ולדשיין (מכונה ה'שרשובר' ע"ש עיר הולדתו) זצ"ל הי"ד, מבכירי תלמידי ר' יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל מנובהרדוק בעמה"ח מדרגת האדם. הספר עצמו הינו מערך הבנוי על שיחות עמוקות ביותר שמסר בישיבה, ונכתבו ע"י בכירי תלמידיו. הרב עבר על הדברים והגיהם. מהכתיבות החשובות ביותר היו אלו של תלמידו הרב יצחק ולדשיין, רוב הספר נערך עפ"י כתיבותיו. לימים נשא את נכדתו (היא אחותו של רב חיים שמואלביץ זצ"ל שלימים נתמנה כראש ישיבת מיר.) מישיבת נובהרדוק גדלו גדולי עולם ביניהם הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב יחזקאל אברמסקי בעהמ"ח חזון יחזקאל על התוספתא. ה'סטייפלר' ועוד.
דברי תורה מהרב ולדשיין שהיה בעל כושר ביאור ומסר שיחות מרוממות בישיבות בית יוסף שנוסדו ע"י 'ישיבת האם' בנובהרדוק, נחרטו בספר גוילי אש שהינו אסופה מגדולי נובהרדוק שנספו בשואה (יצא לאור בירושלים בתשל"ג) וכן בספר רחב ומקיף של שיחותיו ומאמריו של הרב ולדשיין תורת יצחק שיצא לראשונה בתשל"ד, ובשנית במהדורה מורחבת בתשע"ז, בחלקו השני נכתבו תולדותיו ותולדות בנו הרב רפאל ולדשיין זצ"ל שהוגלה לסיביר וזכה להנצל עם אמו לעלות לארץ ישראל והקים משפחה לתפארת.
רבי יצחק ולדשיין נרצח עם תלמידי ישיבה עמם נלקח באמצע שיעור שמסר באיזור וילנא בתמוז תש"א.
[10]האדמו"ר מפיאסצנה הרב קלונימוס קלמיש שפירא זצוק"ל הי"ד (תרמ"ט – ד' מרחשון תש"ד) נקרא על שם המאור ושמש שהיה סב אמו. אביו הרב אלימלך זצ"ל. יום ההילולא חל תמיד בסמיכות לשבת פרשת נח לכן הבאתי בגליון זה מתורתו.
והארץ היתה תהו במדרש (ילקוט שמעוני ד') איתא אלו מעשיהם של הרשעים, ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ. ממה דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב, הוי במעשיהם של צדיקים הוא חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים.
הרב שמעון סופר הי"ד
נפתח גליון זה שכתיבת הדברים ביום הלולא של החת"ם סופר זיע"א (כ"ה בתשרי) בדברי נכדו הרב שמעון סופר[2] מערלוי זצ"ל הי"ד שעלה בסערה השמיימה במחנה ההשמדה אושויץ בהיותו בן צ"ד שנים. כך כתב בחבורו שיר מעון עה"ת וזלה"ק: והוא תמוה, פשיטא שחפץ במעשיהם של צדיקים?! וי"ל לפי מה דאיתא במדרש במקום אחר (בראשית רבה ג' ח') ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, זה יום הכפורים [ע"כ מהמדרש]. וכיוון ששבו בתשובה מאהבה זדונות נעשים כזכויות, ממילא טוב יותר מעשיהם של רשעים כי כולם מתהפכים לזכויות, ובמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד?!
מכל מקום קאמר שחפץ יותר במעשיהם של צדיקים, שבשעת מעשיהם כוונתם רק לשמים, מה שאין כן רשעים בשעת מעשה מחשבתם לחטוא, וגם זה שזדונות נהפכו לזכויות אינו אלא מדת טובו של הקב"ה אבל לא ממעשיהם.
כתב בספר חקל יצחק לאדמו"ר מספינקא זצ"ל הי"ד וזלה"ק: עיין באור החיים הקדוש. וי"ל דהנה איתא בספרים (עיין עבודת ישראל למגיד מקוזניץ זיע"א פרשת שופטים) דהאדם יש לו שני עינים, כדי שבעין אחד יסתכל לראות גדולת הבורא יתברך שמו, ובעין השניה יראה ויתבונן שפלות עצמו.
והנה אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה וברוך שמו, קודם שחטא אמרו עליו חז"ל למה חטא אדם הראשון? מפני ששתים ראה והשלישי לא ראה. ופירשו בספרים הקדושים (הגר"א) עפ"י המשנה דאבות (ג' א') הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. א"כ אדם הראשון ה'לאן אתה הולך' ו'לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון' – ראה, אבל 'מאין באת' לא ראה, מפני שהיה יציר כפיו של הקב"ה וברוך שמו, ועל כן נתפתה לחטוא.
והכוונה דהגם דראה גדולת הבורא יתברך שמו, אבל שפלות עצמו לא ראה מפני שהיה במעלה עליונה יושב בגן עדן, והמלאכים משמשים אותו, ועל כן זחה דעתו עליו וחטא. אבל אחר שחטא הרגיש שעשה מעשה [רע] מאוד שעבר על מצות הבורא יתברך שמו אשר הזהיר אותו רק לטובתו, וגם ידע גודל הקלקול אשר עשה וגרם מיתה לו ולכל הדורות, ואזי הכיר מאוד שפלות עצמו. וזהו ותפקחנה עיני שניהם –שאז ראה בשתי עינים דהיינו גם שפלות עצמו, וידעו כי עירומים הם. ואמרו חז"ל (בראשית רבה י"ט ו') מצוה אחת היה להם ונתערטלו ממנה, שהכירו בשפלותם שאפילו המצוה האחת שהיה להם עברו עליה. עכ"ל החקל יצחק מספינקא[3].
[מן הענין לומר, כי הרב שמעון סופר מערלוי זצ"ל הי"ד כתב ופירש בדרך דומה בחבורו שיר מעון (שנכתב בסמוך לתורת משה לחתם סופר, ראה בהערה אודותיו לעיל].
יסוד חטא האדם אי הכרתו ברחמי ה' המוחלטים
וַיְצַו֙ ה' אֱלֹקים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל. וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ… (שם ב' ט"ז-י"ז).
אמר רבי שמואל בר נחמן, בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש לו בעליונים, ברא את האדם וצוה אותו ואמר לו: מכל עץ הגן… ועבר על ציוויו, אמר לו הקב"ה כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים כמו שיש לי בעליונים, ודבר אחד ציויתי אותך ולא שמרת אותו. מיד סילק הקב"ה שכינתו לרקיע הראשון… עמד קין והרג להבל, מיד סילק שכינתו לרקיע השני… אמר הקב"ה שבעה רקיעים בראתי ועד עכשיו יש רשעים לעמוד בה?! מה עשה, קיפל כל הדורות הראשונים הרשעים והעמיד לאברהם, כיוון שהעמיד אברהם סיגל מעשים טובים, ירד הקב"ה מן רקיע שביעי לששי, עמד יצחק ופשט צוארו על גב המזבח, ירד מששי לחמישי… עמד משה והורידה לארץ. עכ"ל תנחומא נשא (ט"ז).
הרב יצחק אלחנן ולדשין הי"ד
בתורת יצחק לרב יצחק אלחנן ולדשיין[4]זצ"ל הי"ד (תלמיד ה'סבא מנובהרדוק' זצ"ל בעהמ"ח מדרגת האדם) מבאר בדרך הדרכה מוסרית עמוקה דברי מדרש אלו, ואלו דבריו הקדושים:
בספר חובות הלבבות (שער הבטחון פרק ג') הביא שבעה הקדמות שכאשר יתבררו ויתאמתו אצל האדם, יושלם לו הבטחון באלקים. הראשון, שהבורא יתברך מרחם על האדם יותר מכל מרחם, וכל רחמים וחמלה שיהיה מזולתו עליו, כולם מרחמי הא-ל וחמלתו. השני כי הבורא יתעלה יודע אופני תועלת האדם והפסדו, והדין נותן כך מפני שהאדם הוא אחד ממעשיו, ואין מי שיודע באופני תקנות העשוי והפסדו יותר מעושהו… [כך ממשיך החובות הלבבות עוד חמישה ענינים. לאחר הבאת דבריו ממשיך הרב יצחק ולדשיין] עתה נבאר מה היתה חולשתו של כל אחד ואחד במדת הבטחון, שעל ידה נכשל בחטא שבעקבותיו סילק הקב"ה את שכינתו מהרקיע שבו שכנה לרקיע שמעליו, וכיצד תיקן כל אחד מהצדיקים אותה החולשה במדת הבטחון שעל ידי כך ירדה השכינה מרקיע אחד למישנהו, עד שלבסוף ירדה לארץ.
הנה חטא אדם הראשון נבע מתוך שהיה חסר לו בבירור ההקדמה הראשונה של החובות הלבבות, 'שהבורא יתברך שמו מרחם על האדם יותר מכל מרחם', מאחר שצריך היה להבין שמה שמנע ממנו הקב"ה אכילת עץ הדעת, היה זה מתוך רחמים גדולים עליו. ובהכרח היה לאדם הראשון להבין זאת, והדבר הוא עוד במכל שכן, שהרי אם על דין אחד שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם חוקרים ודורשים מזה כמה וכמה הלכות, הרי שכל שכן שיש לחקור ולדרוש את דרכי ה' שהשמיט צורך אחד מצרכי האדם, דהיינו אכילת עץ הדעת. והיה מהראוי שידון ושיבין מזה את עומק הרחמים שיש בכך.
ומה שהיה נדמה לאדם שהנחש מרחם עליו יותר מהקב"ה בכך שמבטיחו שאשר יאכל מעץ הדעת יברא עולמות או ירוויח בחירה של אדם ולא תהיה בחירתו כמו מלאך, כל הרחמים הללו היה צריך לבטל כעפרא דארעא, וזה שנתן מקום להרהר ח"ו כי יש מי שירחם עליו יותר מהקב"ה, הרי בכך החסיר בבטחון בהקדמה הראשונה, שהבורא יתברך שמו מרחם על האדם יותר מכל מרחם, ונסתלקה השכינה לרקיע הראשון…
[בתקון ובהחזרת השכינה לארץ מבאר מה כל אחד מהאבות פעל, כדי לתקן הקלקול שנתהווה, ובהורדה האחרונה מרקיע ראשון לתחתונים, שזה התקון שעשה משה לטעותו של אדם הראשון, מבאר הרב ולדשיין]
… עמד משה והורידה לארץ, כי בכך שתבע מישראל 'הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם' (דברים ל"ב ו') דהיינו שיכירו את טובת ה' יתברך שמרחם עליהם יותר מכל מרחם, ושכל דרך המדבר היתה רק לתועלתם, עקר בזה את טעותו של אדם הראשון ששמע לחשדו של הנחש הקדמוני, כי יש מרחם גדול מרחמי ה' יתברך עליו, וירדה שכינה לארץ.
הרשות נתונה ביד כל אדם לבטוח בה', ולא לחשוב שיש עליו מרחם יותר גדול מרחמי ה' יתברך, ובזה יזכה להוריד את השכינה לתוך לבו, וכמו שאמר הכתוב (שמות כ"ה ח') ושכנתי בתוכם וכדרשתם, בתוך לב כל אחד ואחד. עכ"ל הרב יצחק ולדשיין זצ"ל הי"ד.
'מרחשוון' – המשכת רחישת שפתי התפלה מתשרי
באמרי אמת לרבי אברהם מרדכי מגור[5], כתב (שנת תרצ"ב) וזלה"ק:
אאזז"ל [חידושי הרי"מ] הגיד בשם הרבי בונם [מפשיסחא] ז"ל לכך נקרא חודש 'מרחשון', מלשון רחושי מחרשן שפוותיה[6], שאחרי התהלות והתשבחות של הימים הנוראים ויו"ט, צריך להיותרחושי מרחשן שפוותיה, וזהו הבוחר בשיריזמרה – ב'שיריים' של הזמרה שנשאר עוד בפנימיות מה שלא הוציאו לפועל. בני ישראל נבראו לשבח ולהודות לה' יתברך, וזהו ושבחך אלקינו מפינו לא ימוש לעולם ועד. ואיתא בשפת אמת שהאדם עצמו נעשה שבח, דכתיב ושפתותינו שבח, ולא כתיב מלאי שבה.
בגמרא [ברכות ל"ג ע"ב] ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא וכו' סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך וכו'. איתא בפני יהושע בשם הרא"ש [סימן ט"ז] ז"ל דדוקא בשמונה עשרה שייך זה. והקשה, מה החילוק[7]. אלא החילוק הוא פשוט, שבני ישראל אינם רוצים לסיים שבחו, אבל ההוא דנחית, הרי היה עליו לסיים בשלש אחרונות, ולכן אמר לו סיימתינהו וכו'.
איתא כל ד' אמות תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה, וכן איתא ד' אמות של הלכה. עתה ישנם שניהם, תפלה, ימים נוראים, תורה, שמחת תורה. כשמתנקים צריכים להכניס בעצמותם תורה ותפלה שישאר לתמיד, שיהיו מרחשן שפוותיה כל ד' אמות וכו', שלא להוציא עצמו מתחת עול מלכות שמים, שבכל מקום שהולכין בכל ד' אמות צריכים לקבל עול מלכות שמים. עכ"ל האמרי אמת זיע"א.
אמר רבי יהושע בן קרחה בהבראם – באברהם, בזכותו של אברהם. (בראשית רבה י"ב ט')
מבאר הרב משה יוסף רובין[8] זצ"ל בספרו פרדס יוסף (שער הפרשיות, בראשית) וזלה"ק:
…כל הנמצאים שהלכו ובאו כשלשלת ארוכה מששת ימי בראשית, הרי הם תוצאה מפעולות הדדיות של 'שמים' ו'ארץ' ותוצאת ההרכבות השונות מכוחות משפעים ומקבלי השפעה מדור לדור[9]. אולם כל הכוחות והשפעים הללו לא באו מכוחות עצמם, אלא ביום ברוא ה' שמים וארץ הכל היה נערך ומסודר מאת הבורא יתברך עד סוף כל תולדות הטבע ותוצאות כל היצורים כבר נקצב ונערך מאת ה'מגיד מראשית אחרית' וצופה ומביט עד סוף כל הדורות. באותה שעה עצמה שנבראו 'תולדות השמים והארץ' כבר נגמר הכל בסדר גמור מכאן ועד סוף.
אך אות ה"א בְּהִבָּֽרְאָ֑ם היא ה"א זעירא, ובאה לרמז שבאי עולם אינם יודעים ואינם מרגישים בה"א זו, ונדמה להם, בסיבת גודל ערכם ומעלתם של ברואי קדם, שהשמים והארץ בראו את עצמם, והם בעצמם עשו את כל החיל הזה. ומחמת גודל ותפארת הנבראים הם נוטים לשכוח את הבורא יתברך, וחוקרים הם בני האדם למצוא את הבורא בנבראים עצמם. וכך מימי אנוש והלאה עמדו דורות רבים שלא היו מכירים ויודעים את מי שאמר והיה העולם, ונדמה להם לפי איוולת לבבם כאילו נאמר 'תולדות השמים והארץ בבראם' – היינו בבראם את עצמם. (ראה רמב"ם מדע, תחילת הלכות עבודה זרה)
עד שבא אברהם אבינו ע"ה, ומיום שנעשה בן ג' שנים הכיר את בוראו, ובכל מקום אשר הלך לשם היה הולך וקורא בשמו יתברך, ונפשות רבות השיב מעוון והכניסם תחת כנפי השכינה, ואת בניו ואת ביתו ציוה לשמור את דרך ה' ולעשות צדקה ומשפט. הוא גילה את הסוד של אותה ה"א זעירא, והודיע לכל את אותה ההכרה האמיתית שכל צבאי שמים וארץ אינם כי אם נבראים, ואין להם סגולה אלקית כלל, ואין ראוי לעבדם כי אם את בורא יתברך לבדו.
אם כן מובן מפני מה נוטריקון בְּהִבָּֽרְאָ֑ם הוא באברהם, וכן מוטעמת היטב זכותו שהקב"ה הוסיף לו משמו הגדול דוקא אות ה"א, שנאמר (בראשית י"ז ה') וְלֹא־יִקָּרֵ֥א עוֹ֛ד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ, כי בזכות התאמתות ההכרה הזו של 'בהבראם' בעיני העמים ע"י אברהם אבניו כוננו על מכונם מוסדי שמים וארץ מראש, כי אלמלא אפשרות ההכרה הזאת לא היה כדאי שיבראו. עכ"ל הרב משה יוסף רובין זצ"ל.
הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי 0526514000 ybarkai6@gmail.com
[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת ר' יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) חותנתי זהבה בת רבקה ז"ל ובנם משה יצחק ז"ל. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.
[2]הרב שמעון סופר נכדו של החתם סופר, בנו של רבי אברהם שמואל בנימין הכתב סופר שמילא מקום אביו. שימש ברבנות בערלוי במשך ששים וארבע שנים. ערך מכתבי סבו את הספר הידוע על התורה 'תורת משה', שעבר כמה מהדורות. בענותנותו הגדולה כאשר הדפיס את ספרו שלו שו"ת התעוררות תשובה בראש כל עמוד בספר כתב: 'אין לסמוך על הוראה זו כלל, עיין בהקדמה'. כמו"כ את חידושי התורה שלו על החומש שיבץ בתוך ספרו של סבו תורת משה, אך כל מאמר חתם בסיומו 'ש"מ' שיר מעון.
במהדורה החמישית של 'תורת משה' (ירושלים תש"נ) לראשונה הדפיסו את חידושיו בקונטרס בפני עצמו, לאחר הדפסת התורת משה, בתשפ"א נדפסה מהדורה מפוארת ביותר ע"י מכון חת"םסופר ובנוסף למהדורה המשולבת, הוא נדפס כספר בפני עצמו.
משמעותו של השם 'שיר מעון' מוסברת בפתיחת חלק זה במהדורה הנוכחית כי שיר מעון רמוז שמו שמעון ועוד צירוף התיבות שיר מעון יסודו עפ"י הגמרא (חגיגה י"ב ע"ב) דקאמר ר"ל דאיכא שבעה רקיעים ושם אחד מהם מעון ומפרש מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרים שירה בלילה ומחשות ביום מפני כבודן של ישראל.
כמו כן נודע במעלת תפלתו המיוחדת שנבעה מעמקי הלב. אחיינו ה'דעת סופר' רבי עקיבא סופר היה אומר: די היה לשמוע מדודי הרב מערלוי ברכת 'שהכל נהיה בדברו' כדי להתעורר בתשובה. נכדו הרב יוחנן מערלוי (שנסתלק לעולמו בירושלים בשנת תשע"ו) אמר: … כל תיבה ותיבה מהתפלה מתחלתה ועד סופה היה מבטא בנעימה קדושה ובנגון מיוחד, וכל מי שהיה נוכח שם, היה מרגיש שק"ז [קדושת זקני] עומד לפני בוראו באימה וביראה… איה המלים לתאר את קריאת 'שמע ישראל' שאז היה מגיע להתפשטות הגשמיות ממש… (נערך עפ"י הספר פליטת בית סופריהם, תש"פ).
[3]הרב יצחק אייזיק וייס מספינקא זצ"ל הי"ד. חסידות ספינקא התבססה בהונגריה, היא היתה מיזוג של כמה מהלכי עבודת ה' ולמוד: מזידיטשוב נטלה את הנסתר, בלימוד פסע בנתיבות צאנז, ובעבודה מלהט בעלז. הרב יוסף מאיר היה האדמו"ר הראשון, לאחר הסתלקותו המשיך דרכו בנו הרב יצחק אייזיק. יסד ישיבה בחצרו שקרא לה ע"ש אביו 'אמרי יוסף' והוא אמר שם שיעור בכל יום. הונגריה נותרה כאי בודד בשעה שרוב ארצות אירופה עלו בלהבות, ויהדות פולין ברובה כבר הוכחדה בכבשני אושוויץ. יהודים ניסו וחלקם הצליחו לעבור להונגריה, אמנם ההונגרים עדיין לא שלחו את היהודים לטבח, אך אסרו על הכנסת יהודים ממדינות אחרות. האדמו"ר נתן הוראה לבנות מתחת לאולם הקבלה בונקר, שבו החביאו את היהודים הנמלטים. יום אחד נתפס יהודי שהסתתר בחצרו, האדמו"ר נלקח לחקירה אך טען להגנתו מכיוון שמגיעים אליו יהודים רבים, אינו יודע מקום מגוריהם של כולם. הם שחרורוהו, אך פקדו עליו לנעול את חצרו בכל לילה. לכן האדמו"ר פקד להרוס את שער החצר כדי שיוכלו להמשיך להגיע לחסות בצילו.
מפאת קשרים שהיו לו עם ארמון המלוכה באנגליה, הגיעה אליו אשרת כניסה משם בתחילת מלחמת העולם השניה, אך הוא סירב לעזוב את חסידיו. בר"ח סיון תש"ד נלקח לאושויץ, גם כשהובילוהו הנאצים הארורים בדרכו האחרונה, לא פסק מתלמודו. ובי"ג בסיון החזיר נשמתו על קדוש ה'. אנשים שהיו מסביבו סיפרו כי בעת שנלקח למחנה היה שר 'וטהר ליבנו לעבדך באמת' ובעת הלקחו להריגה, היה מצעק: 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'.
נכדו ר' יעקב יוסף וייס ניצל מגיא ההשמדה וכשחזר לעירו מצא מתחת לערימות השלג דפים בכתב יד מחבורו הגדול של סבו. לאחר שאספם הוציאם לאור לראשונה בתשי"ב בארה"ב, ובשנת תשס"ג מהדורה שניה ממנה נערכו הדברים. (תולדותיו נערכו עפ"י הספר אדמורים שניספו בשואה עריכת מנשה אונגר מוסד הרב קוק ירושלים).
[4]הרב יצחק ולדשיין (מכונה ה'שרשובר' ע"ש עיר הולדתו) זצ"ל הי"ד, מבכירי תלמידי ר' יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל מנובהרדוק בעמה"ח מדרגת האדם. הספר עצמו הינו מערך הבנוי על שיחות עמוקות ביותר שמסר בישיבה, ונכתבו ע"י בכירי תלמידיו. הרב עבר על הדברים והגיהם. מהכתיבות החשובות ביותר היו אלו של תלמידו הרב יצחק ולדשיין, רוב הספר נערך עפ"י כתיבותיו. לימים נשא את נכדתו (היא אחותו של רב חיים שמואלביץ זצ"ל שלימים נתמנה כראש ישיבת מיר.) מישיבת נובהרדוק גדלו גדולי עולם ביניהם הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, הרב יחזקאל אברמסקי בעהמ"ח חזון יחזקאל על התוספתא. ה'סטייפלר' ועוד.
דברי תורה מהרב ולדשיין שהיה בעל כושר ביאור ומסר שיחות מרוממות בישיבות בית יוסף שנוסדו ע"י 'ישיבת האם' בנובהרדוק, נחרטו בספר גוילי אש שהינו אסופה מגדולי נובהרדוק שנספו בשואה (יצא לאור בירושלים בתשל"ג) וכן בספר רחב ומקיף של שיחותיו ומאמריו של הרב ולדשיין תורת יצחק שיצא לראשונה בתשל"ד, ובשנית במהדורה מורחבת ומפוארת בתשע"ז שבחלקו השני נכתבו תולדותיו ותולדות בנו הרב רפאל ולדשיין זצ"ל שהוגלה לסיביר וזכה להנצל עם אמו לעלות לארץ ישראל והקים משפחה לתפארת.
רבי יצחק ולדשיין נרצח עם תלמידי ישיבה עמם נלקח באמצע שיעור שמסר באיזור וילנא בתמוז תש"א.
[5] האמרי אמת בנו הבכור של השפת אמת ממשיך דרכו של אביו באדמורות. עד לפרוץ השואה, שהה בעיירתו גור שבפולין, בתחילה הוברח והוסתר, לאחר מכן במבצע מסובך ומורכב הועלה לארץ ישראל בעצומה של השואה. התגורר בירושלים ובשנת תש"ח נפטר בחג השבועות. הספר אמרי אמת הינו עריכת נכדו עפ"י רשימות החסידים שקיבלו האמרות ממנו (חלקם היו למראה עיניו). כתבים רבים ואוצר ספרים ענק כולל כתבי יד רבים יחידים בעולם, הועלו באש ע"י הארורים. בשנת תשע"ז יצא לאור ספר אהל רא"ם של רשימת כתבי היד בקבלה שהיו ברשות האדמור מגור, ע"י הרב משה הלל (בנו של הגרי"מ הלל שליט"א. ראשיתו במאמר שהודפס בקובץ מן הגנזים ח"ח עמ' רכ"ג-רצ"ו).
[6] עפ"י סנהדרין צ' ע"ב: דכתיב וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים – ודילמא רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא, כרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה – שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר דובב שפתי ישנים…
[7] מפאת חשיבות הדברים שהינה מאשיות הסוגיה בהלכות תפלה שבכל יום, והגיעה מרגלית זו לידי, לא אמנע טוב מלהביאה כאן. (פני יהושע ברכות ל"ג ע"ב):
דהיינו דוקא בתפלת י"ח אסור להוסיף בשבחים יותר ממה שתקנו אנשי כנסת הגדולה אבל בינו לבין עצמו לית לן בה וכן כתב הרשב"א ז"ל בשם רבינו האי גאון. אלא דיש לדקדק מה טעם יש בזה לחלק בכה"ג דהא למאי דמסיק רבי חנינא טעמא דמלתא משל למלך בשר ודם כו' דגנאי הוא לו א"כ שייך האי טעמא אפילו שלא בתפלת י"ח. ולכאורה היה נראה דדוקא בתפלת י"ח צריך שיהא דומה בעיניו כאילו שכינה שרויה כנגדו מש"ה שייך האי משל למלך שמקלסין אותו בפניו וכל מה שמרבה לספר בשבחו גנאי הוא לו משא"כ שלא בשעת תפלת י"ח לא שייך האי טעמא, אלא דלכאורה איפכא מסתברא דהא במלך בשר ודם אדרבא בפניו ליכא קפידא כולי האי אם אינו אומר כל שבחו דהא קיי"ל אין אומרים בפניו אלא מקצת שבחו ושלא בפניו כל שבחו, וכל שכן לגבי הקדוש ברוך הוא דמלא כל הארץ כבודו ולא שייך לחלק כלל.
ונראה לענ"ד דודאי עיקר דינא דרב האי גאון והרשב"א והרא"ש דברים מוכרחים הם דאי אפשר לומר דלעולם יש איסור להרבות בשבחו של מקום אלא לומר האל הגדול הגבור והנורא לחוד ולא יותר דהא מצינו בכמה דוכתי בנביאים ובכתובים שמדברים בשבחים ותוארים אחרים כנגד המקום כגון דוד שאמר לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד ואפילו בתורה נמי אשכחן שהרי משה הזכיר י"ג מדות רחום וחנון ארך אפים ורב חסד וכן במיכה ובכל הנביאים ואף על גב דכולם ברוח הקדש אמרינהו אפ"ה אית לן למילף מינייהו דאין איסור להרבות בשבחו של מקום וממילא לא שייך האי משל למלך דמייתי רבי חנינא, אלא על כרחך דהכל לפי הזמן והעת דלפעמים ולפרקים כשאדם צריך להתפלל ולבקש רחמים באיזה ענין משאלת צרכיו לפי מה שהוא ודאי צריך לו לעורר מדות העליונות הצריכים לאותו ענין ומש"ה יש לו להזכיר השבחים ותארים השייכים לאותן המדות ואח"כ יתפלל והיינו טעמא דמשה שבאותו שעה למדו הקדוש ברוך הוא לומר סדר הי"ג מדות ובמרגלים לא הזכיר משה אלא מקצתן והיינו נמי מהאי טעמא דלא היה צריך לעורר באותו שעה אלא לאותן מדות בלבד וכה"ג בדוד ומיכה ובנביאים שאמרו שבחים ותוארים לעתות ידועים לפי הצורך לעורר אותן שהיו צריכין להם, וכה"ג אשכחן נמי במלך בשר ודם כשאדם מבקש מאתו חסד ורחמים מסדר לפניו שבחו שמלך רחמים הוא וחפץ בחסד ומי שמבקש מאתו דין על חבירו מזכיר לפניו שהוא תקיף ובעל יכולת מלך במשפט יעמיד ארץ וכה"ג הכל לפי הצורך ואין בזה גנאי למלך במה שאומר מקצת שבחו שהרי אינו מזכיר אלא מה שצורך לו באותו שעה ותו לא דמי למשל הקילוס בדינרי כסף לגבי זהב.
משא"כ בתפלת י"ח שהן תפלות קבועות לעולם בענין אחד וכן השאלות צרכים ג"כ בענין אחד בכל תפלותיו וכיון שאנשי כנסת הגדולה לא תקנו אלא לומר האל הגדול הגבור והנורא שבאלו השבחים יש די והותר לעורר המדות השייכים לי"ח ברכות ואם כן אין להוסיף יותר על אלו דבכה"ג דומה ממש למלך בשר ודם שמקלסין אותו בשבחים אחרים שאינן לצורך מי שמבקש ממנו אלא דרך חנופה מרבה לספר בשבחו, דודאי בכה"ג גנאי הוא לו כיון שאי אפשר להזכיר כל שבחו וכל שכן במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שכל המרבה יותר מתקנת אנשי כנסת הגדולה יש גנאי ואיסור בדבר, כן נראה לי והרבה יש לדקדק בזה בענין הפיוטים ושבחים ותוארים דשיר היחוד וכיוצא בהם שכבר נחלקו בהם גדולים הקדמונים והאחרונים זה אומר בכה וזה אומר בכה ולפי האי טעמא דפרישית אפשר לחלק בכמה גווני אבל מה נעשה הנח להם לישראל נהרי נהרי ופשטי וכמו שאבאר בקונטרס אחרון:
[8] הרב משה יוסף רובין (ר"ח אלול תרנ"ה-ה' באדר תש"מ) נולד בגליציה, שימש ברבנות בעיירה קימפלונג שברומניה. משפחתו היתה משפחה חסידית שרשית מקאסוב (יסוד האמונה) בעלז. סמיכה לדיינות קיבל מהרב יהודה צירילסון הי"ד, וכן הרב יחזקאל מדעש, רבי יוסף ענגל. בהמשך נתודע לשיטת רבי שמשון ב"ר רפאל הירש, וקיבל משיטתו. בכתביו לאחר מכן משלב בצורה נפלאה בין עולמות השונים של דרך החסידות תוך שמירה קפדנית על מנהגיהם ונוסחאותיהם, ושיטת הרב הירש כך עסק גם בלימודים כלליים. האשה אתה הקים ביתו המפואר מרת שרה פרקש. בהיותם בקימפולונג שימשה לצד בעלה בעבודת הצבור בכך שהקימה חברה לעזרת עניי העיר וביקור חולים, בימי השואה פתחה ביתה למאות פליטים מתוך מסירות נפש עצומה. העיירה קימפולונג היתה עם תושבים מודרניים, אך זה שימש כאתגר לרב הצעיר (עשרים ושמונה) והציב תנאי יסוד כהסכמה לקבלתו את משרת הרבנות, ששימשו כאבני יסוד לשמירת צביונה היהודי על אדני ההלכה של הנהגת העיר.
השואה – ביום הכפורים תש"א עצומה של השואה, הגיעו שוטרים רומנים לבית הכנסת פתחו את ארון הקודש והוציאו חבילת חומרי נפץ שהם עצמם 'שתלו' שם, המפקד שאל את הרב, מהיכן הבאת את זה? הרב ענה כמובן שאינו יודע. הרומני הארור החל לענותו, ולבסוף אמר הנה כתב אישום תחתום עליו. ענה לו הרב, היום יום כיפור אינני חותם!! צעק עליו בשם החוק אני יורה בך! חייל כיוון נשקו לראשו של הרב. הרב עמד בלבושו קפוטה ממשי לבן ועליה קיטל וטלית, ואמר איני חותם. החל לומר וידוי, אך המפקד הורה להוריד את הנשק. זאת היתה רק ההתחלה של אותו יום כיפור, לאחר מכן תפסו את הרב סובבו אותו בכל בתי הכנסת בעיר, ובכל מקום פתחו את ארון קודש בזלזול, לבסוף חזרו לבית הרב הפכו את כולו וגם את ספרייתו הגדולה שכללה כתבי יד נדירים של מאות שנים חלקם סמוך להמצאת הדפוס. זרקו את תכולת הבית לעגלה, והורו לרב ולבנו לרתום עצמם בקדמת העגלה ובמקום סוסים, הם ימשכו אותה ברחובות העיר, תוך כדי הכאות בזמן המסע המחריד. בשעה ארבע הוכנסו הרב ובנו לבית הסהר שם פגשו יהודים נוספים שהוכו בהלם לראיית רבם, אך הוא דיבר ועודד אותם ואף ערך את אמירת ה'יזכור' המיוחדת של יום הכפורים, בערב שוחררו לביתם. לימים כשנשאל הרב להרגשתו ענה: לא ידעתי באותם רגעים אם אני הולך על הארץ או על הגגות, רק ידעתי שדבר זה נעשה לי כי אני יהודי, וזה נתן לי את הכח לשאת עוצמת הרשעות מסביבי, ובשקט בליבי חזרתי ואמרתי שוב ושוב: ברוך שלא עשני גוי… אך זה היה אירוע 'קטן' לעומת המשך סאת היסורים אותם עבר עד לסיומה של המלחמה.
בכל אותה תקופה הרב עומד כצור חלמיש מעודד את קהילתו, וכך מתאר שמואל דוד בראף ז"ל את הפגישה הראשונה שלו את הרב: … כאשר שמעתי את הרב מדבר, הרגשתי בודאות כי העם המחולל, שעצם קיומו נפגע ללא רחמים, ימשיך להתקיים למרות כל הצרות, כי אם בזמני מצוקה כאלו קמים מקרבנו רבנים כאלה שאינם מאבדים את האיזון הנפשי שלהם ואומרים את דבר ה' בלשון צוררינו (רומנית) כדי שכל העולם כולו יכיר וישתה אותו מן המעיין האלקי, ממי התורה, זה סימן שכוחנו הפנימי חזק דיו להתגבר גם על צרות אלו, כפי שעשינו פעמים רבות בעבר…
לאחר המלחמה הקים עם האדמור מבאבוב הרב שלמה הלברשטאם זצ"ל ישיבה, עבור שרידי הפליטה, לימים כשהגיע הרב רובין לארה"ב (אביב תש"ח) קיבלו במאור פנים, למרות שבאותם ימים היו ימי המשתה של נשואיו השניים של האדמור, פינה את ביתו לרב רובין.
ספרו זה פרדס יוסף המתין כארבעים שנה לאחר פטירת מחברו, גם זאת בהשגחה פרטית מיוחדת. בשנת תש"פ בה העולם היה שרוי במגיפת ה'קורונה' האנשים היו מסוגרים בבתיהם, ירד הנכד שנקרא ע"ש סבו מחבר הספר משה יוסף רובין הי"ו למרתף ביתו שם קבע מקום עבודתו באותם ימים, היות וזמנו היה בידו החל לעיין בכתבי סבו שהיו טמונים שם, ואז עלה בדעתו שהגיע העת להוציאם לאור עולם. כתיבת הרב הינה רהוטה בלולה מעולמות התורה השונים, בהן חלק מדרשותיו ונאומיו שנשא במקומות שונים, מאמרי יסוד במחשבת היהדות, עיונים הלכתיים. וחלק מיוחד המוקדש לתיאור וסיפור תהלוכות חייו המרתקות. הספר יצא לאור בהוצאה פרטית תשפ"א
[9] זוהי משמעות עמוקה של 'שמים' ו'ארץ'משפיע ומקבל כדברי הנצי"ב על פסוק זה בפירושו העמק דבר. ראה בספר הנפלא שמים וארץ קנין אחד לרב חיים שלמה ורנר זצ"ל (בנו של רבי אשר זאב רבה של טבריה).
בעזרת ה' יתברך האיר ה' את רוח איש אשכולות ורב פעלים טובות ה"נ כבוד ידידי החריף ובקי ירא ושלם סופר מהיר כש"ת מוה"ר צבי מאשקאוויטש נ"י אשר טרח ואסף וקיבץ מעשיות נפלאים ויפים שנתראו בין צדיקי הדורות זי"ע. והוא גברא דמהימנא לברר וללבן דברים אמיתיים ממגידי אמת מכל אשר מצא מרגניתא טבא. והועיל בזה הרבה לטובה לדורות עולם, להשריש האמונה בצדיקים יסודי עולם בלבבות ישראל, שהביא אליהם אות ומופת על האמונה שלימה בעבדי ה' באמת ובתמים.
וידוע מה שאמרו חז"ל על הדור של משיח צדקנו שיתגלה לנו במהרה בימנו ויגאלנו גאולת עולם בזכות האמונה בה' ובמשה עבדו, המה עבדי ה' התלמידי חכמים וגדולי התורה וצדיקים, לקיים בזה 'ולדבקה בה' להיות דביקים בהם ובמשנתם. ותועלת גדולה הוא לספר בכל עת מאותות ומופתים של כח הצדיקים המאירים. חשוב הוא כאלו עסוק במעשה מרכבה, כי על ידי זה יתקבל התעוררות ויתלהבו לבבות, ובזכות אמונה נגאלו ועתידים ליגאל במהרה בימנו, אמן נצח סלה ועד.
המצפה לישועה לכל כלל ישראל. אור ליום ב' בהעלותך תרצ"ט לפ"ק. הק' יהושע פנחס וו"ב בן הגה"ק מהרש"ז ז"ל אבדק"ק סעפלאק
(הסכמה לספר 'ברכה משולשת')
הרב יהושע פנחס ויינברגר הי"ד נולד בשנת תרנ"ה (1895) ביחד עם אחיו התאום הרב הלל יהודה, להוריו, הרב שמואל זנויל אב"ד מרגיטה (בן הרב יהושע אהרן צבי ויינברגר, המהריא"ץ, מתלמידי רבינו ה'חתם סופר') ומרת ניחה.
הרב יהושע פנחס היה תלמידו של ר' יעקב לייב מרקוביץ ותלמיד ה'ייטב לב' מסיגט, ואחר כך למד בסאטמאר בישיבת הרב יהודה גרינוולד מחבר הספר 'זכרון יהודה'. במלחמת העולם הראשונה עבר ללמוד בהעדילא מאד בישיבת הגאון הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר, מחבר הספר 'לבושי מרדכי', ואחר כך בוויצן בישיבת הרב ישעיהו זילברשטיין מחבר הספר 'מעשי למלך' על הרמב"ם. בשנת תרע"ה קיבל סמיכה להוראה מאת הרב זילברשטיין ומאת הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף, וכן הוסמך להוראה מאת הרב שמעון גרינפלד מסעמיהאלי מחבר שו"ת מהרש"ג. במקביל סיים בהצטיינות לימודים כתלמיד אקסטרני בבית הספר התיכון האקסטרני בגרוסוורדיין ושלט היטב בשפות הונגרית וגרמנית.
בשנת תרע"ט (1919) הוא התחתן עם מרת שרה רחל בת ר' בנימין פריימן הי"ד. לאחר חתונתו היה סמוך על שולחן חותנו במארגערטען, התמיד בלימוד התורה ומילא תפקיד של דומ"ץ שלא על מנת לקבל פרס.
נולדו להם תשעה ילדים. בתם אסתר נולדה בשנת תר"צ ונפטרה מדלקת ריאות בשנת תרצ"ה (1935). בלוויה הספיד אותה אביה הי"ד והזכיר את ממדרש שיר השירים רבה (פרשה ו,ו) על הפסוק 'דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקט שושנים', אומר המדרש 'דודי', זה הקב"ה. 'לגנו', זה העולם. 'לערוגת הבושם', זה ישראל. 'לרעות בגנים', אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. 'וללקט שושנים', לסלק את הצדיקים שבישראל. מה בין מיתת זקנים למיתת נערים? ר' יהודה ור' אבהו, רבי יהודה אומר: הנר הזה בזמן שהוא כבה מאליו, יפה לו ויפה לפתילה. ובזמן שאינו כבה מאליו, רע לו ורע לפתילה. רבי אבהו אומר: התאנה הזו בזמן שנלקטת בעונתה, יפה לה ויפה לתאנה. ובזמן שאינה נלקטת בעונתה, רע לה ורע לתאנה. וממשיך המדרש שם ואומר: רבי חייא בר אבא ותלמידיו, ואית דאמרי רבי עקיבא ותלמידיו, ואית דאמרי רבי יהושע ותלמידיו, (מכאן והלאה בתרגום מארמית) היו נוהגים לשבת וללמוד תחת עץ תאנה אחד. בכל יום היה בעל העץ משכים קום ומלקט את התאנים שבשלו. אמרו החכמים נשנה אח מקום ישיבתנו, כי כנראה שבעל התאנה חושד בנו (שנאכל מן התאנים שלו). הלכו וישבו במקום אחר. השכים בעל התאנה ולא מצאם (את החכמים יושבים ולומדים תחת תאנתו). הלך לחפש אותם עד שמצאם, ואמר להם: רבותי, מצווה אחת הייתם עושים ואתם מבקשים למנעה ממני (שאני זכיתי לה בהיותכם לומדים תורה תחת תאנתי). אמרו לו: חס ושלום. אם כן מפני מה הנחתם את מקומכם וישבתם במקום אחר? אמרו לו: שמא אתה חושדנו. ענה להם: חס ושלום! אלא משכים אני כל בוקר ללקט את תאנתי, כיון שהחמה זורחת על התאנה והן מתולעות. מיד חזרו ללמוד תחת עץ התאנה שלו. יום אחד לא השכים ללקט את תאניו, וזרחה עליהם החמה. לקחו תאנה ופצעו אותה, ומצאו שהן מתולעות. אמרו יודע בעל התאנה עונת הלקיטה. כך הקב"ה יודע אימתי הזמן להסתלקות צדיקים. וזה לגמרי לא ענין של גיל ושל שנים שחיים על האדמה הזאת, כך סיים את הספדו, קרע את בגדיו ובירך בקול בכיות 'ברוך דיין האמת' בשם ובמלכות.
בט"ו באב תרפ"ט (1929) מונה הרב יהושע פנחס לאב"ד העיירה סעפלאק וגלילות מרגיטה (רומניה, בטקס חגיגי עם בואו לסעפלאק הביא אתו קבוצה של בחורים ממארגערטען וייסד ישיבה, בה למדו בשיטת ישיבות הונגריה.
הרב לקח על עצמו את המשימה של עריכת כתבי זקנו הגדול מהריא"ץ על אבן העזר וחושן משפט. הוא העתיק וסידר את הכתבים, ושלח אותם אל גיסו המהר"ם בריסק הי"ד, כדי שיעבור עליהם ויגיה אותם לפני הוצאתם לאור. אך השל מלחמת העולם השנייה מפעל זה נקטע. לאחר המלחמה נמצאו אלפי ספרים והמוני כתבי יד בחצר ביתו של המהר"ם בריסק בטאשנאד, ובהם גם כתבי המהריא"ץ, והובאו לארץ ישראל.
בכ"ד באדר תש"ד (19.03.1944) כבשו הגרמנים את הונגריה. בסוף אייר תש"ד רוכזו היהודים באולם במרכז העיירה, בתנאים תת-אנושיים, ואף גוי מהשכנים שלהם לא הציע לעזור או להחביא ולהציל אפילו יהודי אחד. כעבור יומים-שלשה נדחסו היהודים לקרונות רכבת וגורשו לגטו גרוסוורדיין, ששכן בבית חרושת ללבנים מחוץ לעיר. בהיותם ברכבת הורה לבנו לקפוץ ולהסתתר, אך הבן התייעץ עם האדמו"ר בעל 'אמרי חיים' מוויזניץ, ובהנחייתו הסגיר את עצמו כשנודע לו שאביו הוכה בשל בריחתו. לאחר כמה ימים הגיעה הוראה להעביר את הרב לגטו בודפסט על מנת שיצטרף לרכבת שארגן קסטנר, אך הרב סירב לנטוש את אנשי קהילתו. ביום רביעי, ב' בסיון תש"ד, גורשו היהודים מגטו גרוסוורדיין ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נספה הרב עקה"ש, בהיותו בן 49. כשנפרד מבניו בסלקציה אמר להם: 'אולי ירחם ה' ואתם תזכו לצאת לעבודה ולהחזיק מעמד עד יעבור זעם, אז דעו שאין לכם מה לחפש בגולה הדוויה כי רק בהר ציון תהיה פליטה'. בנו ראה את אביו הרב נלקח לתאי הגזים בשבת ערב חג השבועות בשעת בין הערביים, ולכן קבע את יום הזיכרון לחג השבועות. הי"ד.
נספו גם ילדיהם מרדכי (נולד בשנת 1927, ובחנוכה תש"ה עדיין היה בחיים), משה אריה (נולד בשנת 1933 ונספה עם הוריו), חנה לאה (נולדה בשנת 1935 ונספתה עם הוריה) ושבע (נולדה בשנת 1937 ונספתה עם הוריה) הי"ד. שרדו בתם יוטא אשת ר' יום טוב ליפמן כהנא, בנם ר' דוד אלימלך, בנם אהרן צבי אילון (המוציא לאור של הספר ההיסטוריה הקהילתית 'עולמי') ובתם צביה אשת ר' יעקב שלמה בלוי.
תולדותיו הובאו בספר 'עולמי, ספר זכרון לקהלת סעפלאק וגליל מארגרטין', עמו' 19. מכתב ההסכמה המקורית שכתב לקונטרס 'ברכה לחיים' מאת הרב חנניה יום טוב ליפא ברוין הי"ד, נמכר בבית המכירות 'גנזים'.
שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד. הנה נוסח סידורי ספרד שלא נבוש בעולם הזה ולא נכלם לעולם הבא, ונוסח האור זרוע והמחזור ויטרי ולא נבוש לעולם ועד, אך נוסח סידורי דידן ובספר לקט יושר ובאבודרהם, והנה יש אומרין שלא נבוש ולא נכלם ולא נכשל, וכפי הנראה שהוא סירכא דלישנא מברכת אהבה רבה ואין לו מקום כאן, ובכל הנוסחאות ליתא.
וחתני הרב המאוה"ג וכו' מו"ה בנימין זאב ליכטענשטיין נ"י (הי"ד) פירוש גם נוסחא זו על פי דברי הגמרא (חולין ז:) גבי רבי פנחס בן יאיר שאמר ליה רבינו הקדוש רצונך סעוד אצלי, והשיב לו רבי פנחס: ישראל קדושים הם, [אבל יש רוצה ואין לו], ויש שיש לו ואינו רוצה, [וכתיב (משלי כג,ו) 'אל תלחם [את] לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך', ואתה רוצה ויש לך, מיהא השתא מסרהיבנא דבמלתא דמצוה קא טרחנא כי הדרנא אתינא עיילנא לגבך…'].
כי רבי היה סובר שכוונת רבי פנחס שאינו נהנה משל אחרים שלא יכשל בדבר איסור (וכדרך כמה אנשי מעשה שאינם אוכלים אצל אחרים מחמת חשש זה), לכך כעת שהיה המעשה שחמורו לא אכל דבר איסור, כדאמרינן בגמרא שם, לכך נפיק רבי לאפיה ואמר ליה שיאכל אצלו, כי כעת אין לך לדאג מחשש איסור, כיון שראית שגם חמורך לא רצה לאכול דבר איסור, והשתא בהמתן של צדיקים [אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן?].
ועל זה השיב לו רבי פנחס: לא כמו שאתה סובר שמחמת חשש איסור אין אני נהנה משל אחרים, ישראל קדושים הם וגדורים ממאכלות אסורות (כי אצל מאכלות אסורות שייך לשון 'קדושה', כדאמרינן שמנו של גיד מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור. וכמו שכתוב בתורה הקדושה (ויקרא יא,מד) 'והתקדשתם והייתם קדושים ולא תשקצו את נפשותיכם' וכו'). אך הכוונה מה שאין אני נהנה משל אחרים, שיש אשר יש לו ואינו רוצה וכו'.
ובזה מיושב נמי קושיות התוספות (שם ד"ה ויש) דאם אינו רוצה למה נקרא 'קדוש', אך לפי שבגדר מאכלות אסורות הוא קדוש.
היוצא לנו מזה שלעניין ליהנות משל אחרים, חוץ מזה שהוא נהמא דכסופא, יש לנו חשש דרבי פנחס בן יאיר 'שיש שאינו רוצה' ואסור ליהנות ממנו, והיא לאו מדברי קבלה 'אל תלחם לחם רע עין'. 'ויש שאין לו' והוא כמו אבק גזל, כמו האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה.
ועל זה אנו מתפללין ואל תצריכנו וכו' שלא נבוש ונכלם מצד נהמא דכסופא ולא נכשל מצד חשש דרבי פנחס בן יאיר עד כאן דבריו.
ונכון הוא.
(הרב ישראל חיים פרידמן בשם חתנו, מתוך ליקוטי מהרי"ח א, מהדורת ירושלים תשע"ג, עמו' תקכו-תקכז)
הרב בנימין זאב ליכטשנטיין (1850-1944) – (Rabbi Vilmos Lichtenstein) – 'הרבי ממג'ירוש'. כיהן למעלה מחמישים שנה בכפר מאג'ירוש, ואחר כך עבר בשנות השלושים לעיר ביסטריץ הסמוכה, ופתח שם בית מדרש בדירתו. אביו, רבי יעקב קופל ליכטנשטיין אב"ד בעטעלן וואשהעלי (אחיו של הגאון הנודע רבי הלל מקאלמייא), היה בנו של רבי ברוך בענדיט ליכטנשטיין אב"ד וואג-וועטש.
הרב בנימין זאב התחתן עם הרבנית מינדל בת הרב ישראל חיים פרידמן אב"ד ראחוב ומחבר ספר 'ליקוטי מהרי"ח'.
בתו של הרב בנימין זאב הי"ד, הרבנית זיסל לאה הי"ד, אשת הרב יהושע ליכטנשטיין הי"ד, אב"ד מאטש בזינבערגען (בנו של הרב ברוך בעדניט הי"ד אב"ד קראסנא).
הרב בנימין זאב נספה באושוויץ בהיותו בן תשעים וארבע, יחד עם רעייתו, וחלק ממשפחתו, בי"ג סיון תש"ד.
שמונת אחיו היו:
הרב יהודה ליכטנשטיין, אב"ד בעטלאהן (תרט"ו-תרפ"א, 1855-1921), [ראה אוצר הרבנים 6998]. הרב ברוך בענדיט ליכטנשטיין הי"ד, אב" קראסנא (תרי"ז-תש"ד, 1857-1944) [ראה אוצר הרבנים 4201], (אביהם של הרב יהושע ליכטנשטיין הי"ד, ושל הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד אב"ד לכניץ, בניו של הרב שמעון היו: הרב אברהם דוב שכיהן לצד אביו כרב הגליל והרב יוסף שמואל הי"ד אב"ד סילאג'צ'ה). הרבנית ליבא אהובה (תר"ך לערך -תרצ"ה, 1860 לערך – 1935) אשת הרב אהרן צבי קלר אב"ד שאמקוט (תר"כ-תרפ"ח, 1860-1928), [ראה אוצר הרבנים 1874]. הרבנית ביילא (נפטרה בשנת תר"פ 1920), אשת הרב משה יצחק לוינגר, אב"ד פאנצעלטשעה (נפטר בשנת תרפ"א 1920), [ראה אוצר הרבנים 15506]. הרב אשר אנשיל ליכטנשטיין (תרכ"ד-תרצ"ז, 1864-1937), [ראה אוצר הרבנים 3567]. רבי יוסף ליכטנשטיין, אדמו"ר בסיגט (תרכ"ז-תרצ"ט, 1867-1938). הרב מרדכי ליכטנשטיין הי"ד אב"ד טשירטש (תרל"א-תש"ה, 1871-1944), [ראה אוצר הרבנים 13894]. הרבנית רייזל (נפטרה בשנת 1957), אשת הרב פנחס ליכטנשטיין אב"ד מאטש (תרל"ג-תש"ג, 1873-1943), [ראה אוצר הרבנים 16930].
השלום דרוש לנו, מפני שדרושה לנו אנושיות ואחוות הבריות כאוויר לנשימה. במקום ששוררת איבה ואין שלום, שם מפגרת הציביליזציה וקידמת-האדם נסוגה אחור. בוא וראה מה גדול השלום, שאלמלא השלום יאבד לנו כל אשר רכשנו בעולמנו: כל כיבושינו הכלכליים, כל הישגינו החברתיים והפוליטיים, כל מה שיצר האדם בשדה הרוח, התרבות, האמנות. אם יתערער השלום – עמלם החברתי והתרבותי של דורות ירד לטמיון ויגרוף עמו את הציביליזציה כולה, זו שזה עתה העפילה לשיאים חדשים!
מאבק סמוי נטוש בין מלחמה ושלום – מאבק מקביל למלחמתו של פאוסט נגד השטן (בטרגדיה המהוללת של גיתה). יש שנראה כאילו גבר השטן וידו על העליונה. אף על פי כן לא הוכרע עוד המאבק, ואין יודע מראש למי הניצחון. רבים סיגלו לעצמם את עצת השטן הנודעת לשימצה (כגירסתה בלשון רומי): 'רצונך בשלום, היכון למלחמה'. אבל רבים וכן שלמים מפרשים בימינו עצה זו פירוש שוחר שלום, וברוח חכמתו של גיתה, לאמור: 'כל ששואפים אליו, צריך לכובשו', והשלום בכלל זה…
אכן, זהו סוף דבר ומסקנה הגיונית לאותו חזיון דרמאטי מסעיר, שבו ביקש גיתה להציג את השניות הטראגית הקורעת את לב האנוש המודרני (שניות המסתיימת, עם זאת, בניצחון האחדות): מאוויים גשמיים בעולם הזה וכיסופים נאצלים לספירות עליונות של תבונה ודעת מתמזגים בסופו של דבר במעשה האחד ויחיד האפשרי: בהנחת נדבך לאנושות כולה… ועוד נדבך להקמת מגדלי ישועות לאנושות כולה…
ברם, שואלים אנו את נפשנו – כיצד תגיע לידי השלמה מלאכת בנין אדירה זו, אם הפועלים-הבונים, אשר מטרה אחת לכולם, ישטמו זה את זה ויהיו שוב דור הפלגה נבוך ושסוע? איכה נבנה, אם נמות?
כלום לא לריק יהיה עמלם, קרבנותיהם, משאת-נפשותיהם וכיבושי-שכלם של הדורות שקדמו לנו, דורות שהעבירו לידינו את לפיד הציביליזציה, לא על מנת לכבותו, אלא על מנת להגביר את אורו ולהעבירו לדורות הבאים? האם לא נהרוס בכך לא רק את מורשת אבותינו, אלא גם את עתידות צאצאינו?
משול השלום לצמח ענוג, הצומח בכל נפש נאורה וזכה. היפוכו הוא בבחינת עשב שוטה, שגידולו באדמת ציה חרבה. הבערות, חממה טובה הוא לטיפוח המנטאליות המלחמתית. כי היא אחות לטפילויות, היא נושאת עיניה בקוצר רוח לחיים שאין עמהם מאמץ, אלא רק כיבושים קלים ושלל רב. דבר הלמד מעניינו, כי בחינוך לתורה ועבודה יש משום ביצור חומת השלום… אל לנו לכלות את כוחותינו על חורבן והרס, אלא על בנין ויצירה. כי על כן בני-אדם אנחנו, ומותר האדם מן הבהמה הוא כוחו לברוא לו טבע שני, את טבע העשייה שלו, את יכולתו להעמיד יצירות אנוש בצד מעשה ידי אלוקים. הדבורה רודה דבשה, הבונה מקרה ביתו. והאדם השולט באמצעים משופרים לאין ערוך, מכונן ציביליזציות אדירות! אלא שלעולם צריכים מפעלי אנוש אלה להיות מלווים בהישגים רוחניים-פנימיים: בלעדיהם אין להם שיור. הנה משום מה ציביליזציה בלי תרבות ומוסר לא תיכון, הנה מדוע לא תיתכן טכניקה בלי עקרונות מוסר. אין האדם אביזר להפקת מרץ שרירים גרידא. אין הוא רק מקור מפיק קאלוריות… אלוקים בראו בצלמו ודמותו, חננו ברוח, שגם הוא מקור מפיק מרץ, אלא שזהו מרץ מסוג אחר. ובעצם הוא הוא המנחה את המרץ הגשמי, בדומה למגדלור המאיר נתיבות בים. הפועל העושה במלאכתו, סר למשמעת המהנדס המדריכו. מאידך, חובת המהנדס היא לסור למשמעת אנשי החזון החברתי, או להקשיב למצפונו, שכן מצפונו הוא ביטוי נשמת החברה, הניזונה מציוויי המוסר. אם לא נשים לבנו לזיקות גומלין אלה, אם לא נהיה צמודים למשמעות הקשר בין הפונקציות הפנימיות שלנו לבין השכבות החברתיות השונות – שווא עמלנו להגיע לקידמה של אמת.
משנזכה להגשים את האתיקה הזאת של האישיות, שהיא יסוד האתיקה החברתית, נזכה גם לחזות בניצחון הטוב על הרוע ובהתגברות היצר הטוב על יצרי החורבן וההרס. או אז יכתתו את חרבותם 'ולא ילמדו עוד מלחמה', כי יסלדו ממנה נפשותינו.
(שארית יעקב ויוסף : פרקי הגות ועיון מעזבונם הספרותי של האחים יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, תל אביב, תשכ"ט, עמו' 203-202)
המשבר המוסרי של הדור
על תקופתנו עוברים משברים ולבטים קשים. ורופאי אליל למיניהם מציעים לנו בשפע תרופות מאולתרות ליציאה מן המיצר. האנושות כולה חולה. אך כיוון שאין לנו אבחנת מחלה יחידה וחד-משמעית, ממילא גם התרופות אינן דומות כלל. אלה סבורים כי המחלה כלכלית בעיקרה, ואלה תולים את הקולר בפוליטיקה ובסדרים חברתיים. בעלי המגמות הפוזיטיביסטיות, אין באמתחתם אלא תרופה אחת ויחידה: תמורות מהפכניות, שידוד מערכות כללי. הפילוסופים, לעומתם, מפקפקים ביעילות התמורות הכלכליות והחברתיות באין שינוי ערכין מהפכני בתחומי המחשבה והרגש. הווי אומר, לא סדר העולם הגשמי צריך הפיכה, אלא סדר העולם הפסיכולוגי דווקא.
בעיצומה של אנדרלמוסיה רעיונית זו, אנה נישא עינינו? מי יורנו הדרך הנכונה? מהי משאת הנפש שאליה נחתור?
אותו חכם יווני שכינה לראשונה את האדם בכינוי 'בעל-חי חברתי', לא נתן כמובן דעתו על המציאות החברתית השגרתית בלבד, זו שבהכרחי החיים: הן חברתיות כזו, שמקורה באינסטינקט, נוהגת גם בקרב בעלי החיים, אצל החרקים, היונקים וכו'. 'חברות' בעלי החיים מצויינות גם הן במידה ניכרת של סולידאריות, שיתוף פעולה, אחווה ועזרה הדדית. בתקופות פרה-היסטוריות היתה קיימת בחברות האנושיות מידה רבה של דמיון לחברות בעלי החיים. אבל החברה האנושית התפתחה בד בבד עם ההתפתחות הפסיכית והפיסיולוגית של האדם. ההתפתחות והשתכללות המוח הולידו טיפוסים מפותחים של קיבוצים אנושיים וגרמו בקרבם תמורות נוקבות במבנה ובמגמה, מכוח הפעילות השכלית של האדם.
אין לקבל בשום פנים את הדעה, כי ביסודן של תמורות והתפתחויות אלו עומדים הגורמים האינסטינקטואליים, או הרגשיים. אפשר שהגורמים הבלתי מודעים שימשו דחף-בראשית להתהוות השכליות עצמה. אבל כיוון שהופיע השכל, היה הוא ורק הוא שחולל והוליד את הציביליזציות ואת גילויי-התרבות הראשונים, כך התגבשו בתקופה המודרנית החברות האנושיות הגדולות בדמותן של מדינות, אלו שתווי היכר העיקריים בהן הם דיפרנציאציה רבה יותר של הפונקציות ומורכבות רבה יותר של מערכת הארגון.
דומה שהגענו לזמנים, כאשר ההתקדמות האינדיבידואלית וההתקדמות החברתית שוב אינן הולכות בד בבד ובכיוון מקביל. היחיד שוב איננו בחזקת אחד התאים שבכולל, אבר מן החי הקיבוצי. הוא מזדקר עתה יותר בבחינת יסוד בודד, העומד יחיד בעמדת ניגודי למול הכלל ותובע את זכויותיו מידיו. אף על פי כן, הוא הוא שברא לעצמו את החברה, הוא הוא אשר השלים עם קיומה, נכנס עמה בקשרי אמנה ונטל על עצמו חובות כלפיה! מטבעם של הבריות הוא ליצור דברים העולים עליהם בסופו של דבר, וגוברים עליהם. טלו, לדוגמא, את המכונה: אף על פי שאתה, האדם, בראתיה ואתה יצרתיה – הריהי מאיימת לקום עליך ולהרסך. חופשי הפעולה המיט על האדם את עבדות המפעל: הסכמתי מרצוני הטוב לחיות בתוככי חברה, עכשיו הנני נושא על כורחי את עולה על צווארי.
עם זאת, אין החברה בבחינת מציאות גורלית סומה ואכזרית: זוהי מציאות מסוכמת ומקובצת של כלל היחידים, הנפשות והתודעות החושבים, מרגישים ומתאווים ממש כמוני. למה איפוא אשנא ואפחד?
מעשיהם ודעותיהם של הבריות קרמו עור וגידים בדמות מוסדות וגופי חברה, והללו דרכם להשתמר ולהתגבר במרוצת הזמן, עד כי הם נהפכים לכוחות כפייה ולרועץ בשביל היחיד בן-החורין, היוזם והפעיל. לבדו אין היחיד יכול לקום ולהפוך את כל הערכין: או אז ילך ויתחבר עם אחרים, ויחדיו יעלו רעיונות חדשים לתחיקה חדשה. מכאן, שהגורם העיקרי בכל תמורה חברתית לא היחיד הוא, אלא הקיבוץ, החברה. אבל אז נשאלת מה יעשה היחיד המתקומם נגד סילופי הערכין השולטים והמבקש להטיף ולהשליט תחתם ערכין חדשים ונעלים יותר? ובפרט, כאשר רעיונות חדשים אלה אינם, לפי טיבם הנעלה, כדי יכולת ההשגה של הרבים, כיוון שהם מחייבים סגולות של הגות ורגש שאינם מן המצויים? יחיד כזה, צפוי לו שישב, הוא והאידיאל שלו, וימתין הרבה זמן, שקיימא לן כי ההתקדמות האינטלקטואלית והמוסרית בקרב ההמון צועדת בקושי רב ובצעדי צב, עקב בצד אגודל. אין היחיד מסוגל לחולל שינוי ערכין. לכך צריך את כוחו של הכלל. הווי אומר, אין תקווה ממשית לשינוי במצב הנוכחי! שינוי כזה מחייב לא רק כוחות אינטלקטואליים ומוסריים, אלא בעיקר תנאים נוחים להגשמה ועתודות מגשימים היודעים את אשר לפניהם. להוותנו, אין לה לתקווה זו על מה לסמוך, כי לא הוכשר הדור: הפסיכולוגיה האירופית, למשל, אינה ערוכה, לפי סגולות היסוד שלה, לקבלת עול מלכות היושר והצדק עליה… מסורות ותיקות של עמי הציביליזציה דוחות מעיקרא דדינא סדר חברתי שיעמוד על אושיות השלום, הצדק ואחוות העמים והגזעים… חסרים לצורך זה לא רק תנאים היסטוריים. אפילו הנחות ביולוגיות ופיסיולוגיות דומה כי אינן בנמצא. המשכל האנושי טרם זכה למדרגה של יכולת כיבוש יצרים רעים ודחפים יצריים, אינסטינקטואליים. מוח האדם עודנו רחוק מן האפשרות להטיל פיקוח מרסן ובולם על גורמים היודעים להתחמק על נקלה ממרותו של המצפון. אפילו החוגים האינטלקטואליים והרוחניים אינם אלא משענת קנה רצוץ: תשועת האנושות אינה יכולה לבוא מידי אנשים המשועבדים עדיין לאמונות תפלות, לסילופים ולעיוותים מחשבתיים כה רבים. היא אינה יכולה להישען על בני־אדם השקועים ראשם ורובם באותם א'ידולה מנטיס' (גילולים מחשבתיים) כפי שכינה זאת בייקון… ביחד עם ז'ן קריסטוף הננו מאמינים, כי עלינו 'להיוולד שנית' עם מצפון צרוף מסיגים, כביכול 'טאבולה ראזה' ('שולחן נקי') מבחינת אמונות שווא ודעות סלף, על מנת שנוכל להטביע בקרבנו מושגים ודעות חדשים. או בלשון הנביא 'ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר' (יחזקאל לו,כו).
אף על פי כן, בל נהיה פקפקנים או רכי־לבב יתר על המידה. אין זה מן הנמנע, כי ממצוקות אלה יעלה ויזרח אור חדש על אנושות חדשה. אכן, רב. רב מספור יהיו הקרבנות החפים מפשע, אשר בחלבם ובדמם ישלמו עבור הישועה כי תבוא. מאידך, יש בה בהנחה מזעזעת זו כדי לתת בלבנו יראת-כבוד עד כדי להכביד ולאסור עלינו את הכפירה בתקוות האנושות לעולם יותר טוב. דרכו של עולם מוביל אל ניצחונו של הטוב. אלא שאין זו דרכו לצעוד אפילו צעד אחד קדימה בלי שהמצפון והתבונה יהיו נר לרגליו ויורוהו את הדרך.
(שארית יעקב ויוסף : פרקי הגות ועיון מעזבונם הספרותי של האחים יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, תל אביב, תשכ"ט, עמו' 227-225)
יוסף גוטמן הי"ד נולד בשנת תרע"ה, כבן לאביו הרב צבי גוטמן, רבה של בוקרשט, חבר בית הדין ונשיא 'המזרחי' ברומניה, ולאימו מרת אטל לבית שכטר. משפחתם היתה משפחה רבנית מיוחסת, והוא היה מצאצאיהם של רבי ישראל בעל שם טוב ונכדו רבי אפרים מסדילקוב בעל 'דגל מחנה אפרים', של המגיד ממזריטש ובנו רבי אברהם המלאך, ושל רבי מנחם נחום מצ'רנוביל בעל 'מאור עינים'.
יחד עם אחיו הבכור יעקב, למד יוסף בחדר ובתלמוד תורה שייסד אביהם בבוקרשט בשנת תר"פ, עם תחילת כהונתו כרב בקהילה זו. אחר כך הם למדו בבית הספר של הקהילה היהודית, ובנוסף למדו בבית אבא לימודי תנ"ך וגמרא מפי מלמדים מובהקים ויראי ה'. האחים הצטיינו בלימודם וביקשו להרחיב את השכלתם באוניברסיטת בוקרשט. יעקב הוסמך כעורך דין בגיל עשרים ואחת וסיים שני תארים, במשפטים ובמדעי-הרוח. יוסף נרשם ללימודי רפואה, אך נאלץ להפסיק את לימודיו בשל התגברות הרדיפות האנטישמיות. לבסוף סיים תואר בחוג לספרות. עוד בהיותם סטודנטים היו האחים פעילים כמרצים וכעיתונאיים בתחום התמחותם. אביהם העיד כי בניו, האחים הקדושים יעקב ויוסף הי"ד, שקדו רבות לקנות חכמה ודעת, בשנות חייהם המועטות, תוך שהם סמוכים ומחוברים לטהרה ולקדושה. החינוך בבית אביהם 'החדיר בלבם אמונה לוהטת, עד כדי מסירות נפש, בתורת המוסר ובסוף הצדק והיושר כי ינצח; הם נשאו ברמה את דבר אמונתם בנצח ישראל, הם קשרו כתרים ליהדות המקורית, הם לחמו מלחמה אמיצה ובלתי נרתעת בניצני הפשיזם שהחלו פושים בקרב הנוער – ופרסמו ללא הרף דברים כדורבנות נגד הרוח הרעה ובעד שלטון התבונה והאחווה'. ביום הכיפורים הם היו יושבים ליד אביהם בכותל המזרח של בית המדרש 'והתפללו ברטט של יראה ובטהרת הנפש, כל עיצומו של יום'.
יוסף הי"ד, הגה בכובד ראש ביחס בין היהדות ובין התרבות בכלל אנושית. במאמריו הפילוסופיים הוא השתדל לברר את המשבר המוסרי של תקופתו, ולעמוד על כשלי הקנאות, המטריאליזם והגזענות. הוא ביקש להבליט את הצד האוניברסלי שביהדות, והאמין שבכוחה תוכל היהדות לשמש כמורה דרך לאומות העולם בחיפוש אחר האמת והטוב ולאחד את האנושות סביב אידאל אחד. הוא היה עיתונאי מוכשר, התמסר לעבודתו הספרותית והעיתונאית, ועבד כספרן של הקהילה היהודית בבוקרשט.
בליל כ"ג בטבת תש"א (21.01.1941) פרץ ברומניה, בהשראתם ובתמיכתם של הנאצים, מרד הליגיונרים חברי הארגון הפאשיסטי והאנטישמי 'משמר הברזל', נגד משטרו של הגנרל אנטונסקי. כנופיות המורדים המרצחים ירו ברחובות בוקרשט, שדדו את הרובע היהודי בעיר, הרסו חנויות, הציתו בתים ובתי כנסת, התעללו ביושביהם ועשו בהם פרעות, זרקו ספרי תורה לרחבות ורמסו אותם ברגליהם. על פי תוכנית מסודרת שתוכננה מראש, הם הוציאו מבתיהם אישים רומנים מצמרת השלטון וכן יהודים מכובדים ובעלי השפעה. החטופים, שאליהם צורפו גם יהודים שנלכדו באקראי ברחובות ובבתי הכנסת, הובלו בתחילה ללשכות ה'תאים' הלגיונריים, ועונו קשות, ואחר כך הובלו אל שלשה מקומות ריכוז מחוץ לעיר, בהם הם נרצחו באכזריות רבה. חמישה עשר מבין העצורים הובלו במשאית לבית המטבחים. הם נורו בראשיהם, גופותיהם נתלו על האונקולים כדרך שתולים בשר בהמות, והודבקו עליהם תוויות 'בשר כשר'. בשעה 01:30 בלילה התפרצו הפורעים לבית הרב צבי גוטמן, התעללו בו ובבניו והיכו אותם קשות. דמם ניתז על קירות חדרי הבית, ואחר כך הוכנסו הרב ושני בניו הגדולים, יעקב (שהיה בן 27) ויוסף (שהיה בן 25), לתוך הרכב. לאחר עינויים קשים הובלו תשעים יהודים, ובהם הרב ובניו, במשאיות ליער ז'ילאבה הסמוך לבודפשט. העצורים הופשטו מבגדיהם בקור ובסופת שלגים, וירו בהם. האחים ,יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, נרצחו בפוגרום לנגד עיניו של אביהם, בשעה שעמדו שלובי זרוע אתו, ניסו לסוכך ולגונן עליו, ואמרו 'שמע ישראל'. הרב צבי גוטמן ניצל בדרך נס, לא נפגע מכדורי המרצחים ונותר בחיים. הוא החזיק בידי בניו וחש ברגע בו יעקב הוציא את נשמתו, בעוד בנו יוסף גסס במשך מספר דקות נוספות. הרב שכב כל הלילה בין המתים, בתוך השלג, ולפנות בוקר הצליח לצאת משם, הלך לכפר הסמוך ומשם חזר אל העיר. הוא נכנס לתחנת המשטרה, אך שם נתפס בשנית על ידי המרצחים שהשתלטו על המקום. הרב נכלא יחד עם עוד כחמישה יהודים נוספים שנמלטו פצועים מגיא ההריגה. בלילה הוציאו המרצחים את היהודים שוב ליער, ציוו עליהם לשכב וירו בהם. גם בפעם השנייה ניצל הרב ממוות בדרך נס, ולא נפגע על ידי הכדורים שנורו לעברו. בבוקר הגיעה ליער קבוצת כפריים רומנים, לשדוד את בגדי הנרצחים ולעקור מפיהם את שיני הזהב. הרב נעצר בפעם השלישית, וסבל רעב, מכות ועינויים. לאחר שלשה ימים של השתוללות המרצחים הנפשעים דיכה הצבא הרומני את המרד. הגנרל אנטונסקו קיבל לידיו את כל הסמכויות, הוא הדיח ממשלתו את אנשי 'משמר הברזל' והוציא אתם אל מחוץ לחוק. מאות ליגיונרים נמלטו לגרמניה. מאוחר יותר המשיך הגנרל עצמו במדיניותו האנטישמית, ולאורך שנות שלטונו סבלו היהודים מגירושים, עבודות פרך ופוגרומים, עד למפלתו בשלהי שנת תש"ד. הרב שוחרר על ידי צבא אנטונסקו, וחזר מיד ליער, שם איתר את גופות בניו, וחרט את שמם עליהם בעיפרון, על מנת שיוכל לזהות אותם בהמשך ולהביאם לקבר ישראל. בבית הרב נותרו הרבנית ושלשת ילדיה הקטנים, שחרדו לגורל יקיריהם. הרבנית לא הצליחה במשך מספר ימים לקבל כל מידע אודות בעלה וילדיה, וכל הזמן בכתה, נאנחה והתעלפה. רק עם שובו של הרב צבי לביתו, כעבור שלשה ימים, התוודעה המשפחה לדבר הירצחם של שני האחים. יומיים אחר כך הובאו האחים לקבר ישראל בבית העלמין היהודי בבוקרשט, ואביהם אמר עליהם דברי הספד.
כעבור שלשה חודשים, בעיצומה של תקופה קודרת ליהודי רומניה, ערך הרב גוטמן לבנו הצעיר אפרים, מסיבת 'בר מצוה', בה השמיע דברי תורה ודברי עידוד וחיזוק, ואמר: "ועתה, אפרים בני, בשעה שאנו בוכים בלב נשבר ושואלים: זו תורה וזו שכרה? למה נהרגו אחיך יעקב ויוסף? למה לא זכו גם הם להיות עמך יחד היום בשמחת המצווה שלך? הריני אומר לך: אסור להתייאש! אומנם, נשברו במותם שני הלוחות, אבל נשארתם לי אתה, ואחיך הקטן יצחק, וחובה עליכם לשקוד על התורה, כדי להיות במקומם, בעזרת השם, בבחינת 'פסל לך שני לוחות כראשונים'…".
בעקבות האסון חשך עולמו של אביהם, ואימם חלתה והייתה מרותקת למיטתה במשך שנים רבות, עד לפטירתה בשנת תשי"ט (1958). כבר בסוף חודש טבת תש"א, ייסד הרב צבי גוטמן בית חדש לתורה ולתפילה לזכר בניו, בשם 'בית יעקב ויוסף': "וזאת על מנת להכריז ולהודיע בפרהסיה, חרף ימי האפלה שטרם פסקו אז, כי עזה ושלמה אמונתי שבזכות קדושי עמנו, חללי בת עמי, זכה נזכה במהרה לצמיחת קרן גאולתנו וכי 'עת צרה היא ליעקב וממנה ניוושע'". לאחר תום מלחמת העולם השנייה הגיש הרב צבי גוטמן בקשות עלייה לישראל, אך בקשותיו נדחו. הבולשת הקומוניסטית, ה'סיקוריטטה', עקבה אחריו בשנת תשי"ד עצרה את בנו הרב אפרים בשל 'פעילות אנטי-מהפכנית' נגד המשטר הסוציאליסטי, מפני שלימד עברית ויהדות לצעירים. לאחר השתדלויות רבות, אצל ראשי השלטון ברומניה, שוחררו רב אפרים, ואסירי ציון נוספים. בשנת תשכ"א עלה הרב צבי גוטמן לארץ ישראל והיה חבר הרבנות הראשית לעיר תל אביב – יפו. יחד עמו עלו שלשת ילדיו הנותרים, אחיהם של יעקב ויוסף הי"ד: חוה הס (רופאה ומרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים), יצחק בן צבי (מהנדס מטוסים, מרצה לאווירונאוטיקה בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב, וסמנכ"ל התעשייה האווירית) והרב אפרים גוטמן (כרב בית כנסת בתל אביב ועובד משרד הדתות). הרב צבי גוטמן ייסד מחדש את המרכז הקהילתי ובית הכנסת 'בית יעקב ויוסף' בצריף בתל-אביב. שנים עשרה שנה לאחר עלייתו נפטר הרב בגיל שמונים. שש עשרה שנה לאחר הקמת 'בית יעקב ויוסף' בתל אביב, הונחה אבן הפינה לבניין קבע של בית הכנסת, שהחליף את הצריף הישן, בנוכחות אישי ציבור ובנוכחות רב בית הכנסת, הרב אפרים גוטמן, אחיהם של יעקב ויוסף הי"ד.
דברי הגות ועיון מעיזבונם הספרותי של האחים יצאו לאור בספר 'שארית יעקב יוסף' בהוצאת אביהם, שפעל להקים יד ושם לבניו. במהלך המלחמה התאמץ האב להוציא לאור ספר זה, אך הוצאתו נאסרה על ידי הצנזור. רק בתום מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ה (1945), עלה בידו להוציא לאור ברומניה את המהדורה הראשונה של הספר, ברומנית. המהדורה העברית יצאה לאור בארץ ישראל בשנת תשכ"ט (1969).
דברים שנשא יעקב גוטמן הי"ד ביום הקדוש ת"ש בבית הכנסת ע"ש הרב גסטר ז"ל בבוקרשט לפני תפילת יזכור.
יום קדוש זה, רגעי התעלות והתעוררות אלה הממלאים את הכרתנו ואת נשמותינו, אי אפשר לנו שלא נראה בהם שעת כושר לעריכת חשבון הנפש – אי אפשר לנו שלא נתהה בשעה גדולה זו על בעיית מעמדנו בהווה ועל משמעותו של עם ישראל במסגרת גורל העולם. נתכנסנו בהיכל אלוקים זה כדי לקבל קדושה והתערותא דלעילא מקדושת היום. כל אחד ואחד, ללא הבדל, כל שהוא בן לעמו ישראל מתקדש בקדושת היום הנורא. 'שלום שלום, לרחוק ולקרוב', קורא הנביא בהפטרת היום. בין אלה שנשארנו קרובים ליהדות המקורית ובין אלה שבעוונותינו הרבים התרחקו מדי פעם מן המסורת במשך השנה – את כולנו מאחד עיצומו של יום, ההופך אותנו, ברוח דבריו של הנביא ישעיה, כנ"ל, לחטיבה אחת מכל שהוא חמרי וארצי, על־מנת שנוכל אנו מתפשטים כיום הזה להתעלות על עצמנו ולהגיע לדרגת מחשבה והרגשה גבוהה יותר; כמלאכי-מרום כביכול הננו היום, שואפים להתקרב לאלוקים, מנסים לדבוק בא-ל עליון שהוא הביטוי העילאי האפשרי, הנשגב והמעולה, ברגשותינו ובמשאות-נפשנו. כך הננו כולנו בבחינת מבקשי ד' – על ידי שאנו שואפים להתקרב אליו כביכול, לחיות בלבנו, להכירו ולדעתו. כדברי הנביא: 'שמעו אלי רודפי צדק, מבקשי ד" (ישעיה, נ"א).
וכיוון שניצבנו היום במדרגה עליונה זו של קירבת אלוקים, אחרי שטיהרנו את עצמנו מסיגי החומר, הרינו באים לפני כס המשפט העליון ושוטחים לפניו תחנונינו למחילה והבנה. אחרי שעמלנו להבינו, הנו מתפללים שיביננו, שימחל לנו, 'וכיפר בעדו ובעד העם', קראנו היון בתורה. אנו מבקשים סליחה ומחילה על חטאינו, הן בתורת יחידים והן בתורת עם. כי רבו עוונותינו מנשוא!
ברם, אם יש תקווה לכפרת העוונות שעווינו כיחידים וכלפי עצמנו, הרי לא כך באשר לחטאים שחטאנו כלפי עמנו: הללו, סכנה שיישארו ללא כפרה. ידוע ידענו, כי אפשר שאין השעה כשרה להרבות יתר על המידה בהאשמה עצמית; הן גלויות מדי וקרובות מדי הסכנות האורבות לנו, סכנות המאיימות עלינו, בעוונותינו הרבים, בעונשין כבדים מן השמים. יתר על כן, עצם היום הקדוש הזה מחייב: נאמר, היום אסור המשטין בכבלים; ועוד נאמר, 'הס קטיגור וקח סניגור מקומו'. השעה שעת גורל לעם ישראל לכל תפוצותיו: שעה של חירום ושל פורענות קרובה.
הטרגדיה של עם ישראל עמוקה מני ים; כקדוש מעונה הוא עם ישראל בשעה זו ברוב חלקי העולם. גופו ורוחו מרפרפים בין ארץ ושמים, קמו עליו צוררים ואין לו מנוח בשום פינה בעולם. שואה רבת אימים מתקבצת כחשרת עננים באופק, לפני סערה. מוכי אימה הננו צופים למול הבאות: 'מי ינוע? מי ינוח?' מי יונח לו במקומו, ומי ייאלץ ליטול שוב את מטה הנדודים בידיו? שאלות אלו טורדות את רוחנו הסעורה ואינן נותנות מנוח לנפשנו. הכל חברו עלינו להטביענו באוקיינוס של ייאוש.
אפס, אסור לנו לומר נואש! כל עוד רוח חיים בנו, מצווה עלינו לדלות מקרבנו כוחות הצלה. עוד לא תשו כוחותינו. הכוחות הרוחניים, שבזכותם הננו מכונסים כאן במקום קדוש זה, חלק בלתי נפרד הם מיסודות הקיום של העולם כולו, ובלעדיהם אין קיום לחברה האנושית. אחדותנו הנפשית, מן ההכרח שתישמר; צו קיום הוא לנו שנהיה מאוחדים וערבים זה לזה, על מנת שנוכל להחזיק מעמד בימים הנוראים העוברים עלינו, על מנת שנוכל להישען כאיש אחד על מצודת אמונתנו באלוקי משגב לנו.
ברגעים נשגבים אלה, בשעה שאנו מזכירים נשמות יקירנו שהלכו לעולמם, מצוה עלינו שנזכיר גם את נשמת העם המעונה, הנרדף, הפצוע והנלחם על הצלתו. ותתקבל תפילת יזכור שלנו למעלה, רק אם גם נזכור למטה את חובתנו לעם: כי לפני שמעבירין את רוע הגזירה, צריך לחזור בתשובה ולתקן את דרכנו – ואחד החטאים הכבדים הרובצים על מצפוננו הוא החטא שחטאנו בנטישת אדמתנו לזרים: עלינו לכפר חטא זה ולגאול את אדמת המולדת, לקיים מה שכתוב בתורה 'גאולה תתנו לארץ'.
כי מאמינים אנו באמונה שלמה, אשר שום כח בעולם לא יוכל להניאנו מלשוב לארץ אבותינו ולכונן שם מחדש את מולדתנו ההיסטורית – ויהיו בימים אלה התנאים קשים ככל שיהיו. את אשר כבר יצרנו בארץ-האבות, מילא האנושות התפעלות והערצה. אחינו בארץ ישראל, חיל החלוץ היוצא לפני המחנה, הנוער שלנו, בונה את מולדתנו בזיעת אפיו ובדם התמצית שלו. נתייחד היום, בתפילת יזכור, עם הקרבנות הקדושים שנפלו בשנה זו על קידוש אדמת הארץ. הם מגינים על עתידנו, לכן חובה עלינו לעמוד לימינם. 'האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה?' 'והארץ אזכור'. נאמר, בסמיכות המלים 'יזכור' ו'ארץ' סוד תקוותנו ואמונתנו, כי אלוקים יהיה לנו מחסה ומצודה.
אנו אמונה ותפילה כי נחשול הרעה בעולם יעבור וכי 'מעז יצא מתוק'. 'עת צרה ליעקב', אבל אנו תקווה כי 'ממנה יוושע'. אפשר שגם זו לטובה: הן כך מלמדנו ניסיון אלפי שנים. כך מספרת לנו הגמרא על התנא רבי נחום רבו של רבי עקיבא, שקראו לו 'איש גמזו'. התנא שוגר בשליחות מארץ ישראל לרומי ונשא עמו, בתוך ארגז קטן, מתנת אבנים טובות למנחה בשביל הקיסר; בדרך, משהסיח רבי נחום את דעתו מאוצרו משום ששקד על תלמודו, נגנבו ממנו האבנים הטובות ובמקומן הוכנסו גרגרי עפר. בהגיעו לרומא והשגיח באבידה – לא נפל ברוחו; הוא ניחם גם את חבריו לדרך והבטיחם כי 'הכל עוד יהיה לטובה'. הוא מסר לקיסר את הארגז עם גרגרי העפר – ומששאלו הקיסר מה זה, ענה: 'מנחה מאדמת אבותינו, אברהם יצחק ויעקב!' והמתנה נרצתה. יש בה באגדת חז"ל זו לא רק משום רמז לאפשרות להפיק את הטוב גם מן הרע, אלא גם משום סמל לגורל האומה היהודית שנשאה הרבה אבנים טובות ומרגליות מנחת שי לאומות העולם, אבל היא עצמה לא נתקיימה אלא בזכות ארץ האבות, שבה דבקה בזיכרונה. כי 'הארץ לעולם עומדת', נאום קהלת. רעיון ארץ ישראל רעיון נצחי הוא. דורות על דורות עברו עלינו בגלות, בלי שהיהודי יאבד אי־פעם לגמרי את זיקתו האידיאלית אמנם אבל הבלתי פוסקת, לאדמת האבות. כל עוד נהג היהודי, משהרגיש כי קרב קיצו, לצוות שישימו בקברו למראשותיו שקית זעירה עם עפר ארץ־ישראל, היתה האמונה בעתידנו הלאומי איתנה. מה נשגבה היתה דבקות קדושה זו באדמת ארץ־ישראל, עד כי יהודי על סף מותו היה דואג שלא ייקבר באדמת זרים, אלא ביקש לשכב בשלום על משכבו המרופד עפרא דארעא דישראל. 'מי מנה עפר יעקב?' מי יכול לשקול את מלוא כוחו של עפר קדוש זה? מי יכול להעריך את מלוא ערכה של אדמת ארץ־ישראל הקדושה בשביל בני יעקב, שלומי אמוני ישראל?
בל ננתק את פתילה של מסורת קדושה זו! קיום מסורת זו בדורנו הוא בגאולת אדמת הארץ ועלינו לשקוד על גאולה זו. אם כך נעשה עתה. לעת 'יזכור', נוכל לקוות ביתר שאת כי יבוא קץ הרעה ושחר עתידנו שוב יעלה בארצנו: 'וייבקע כשחר אורך', כדבר הנביא. הרי זה אותו 'אור חדש על ציון תאיר', אשר נתפלל שנזכה כולנו במהרה לאורו של משיח צדקנו, שיביא לנו את הגאולה השלמה.
(שארית יעקב ויוסף : פרקי הגות ועיון מעזבונם הספרותי של האחים יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, תל אביב, תשכ"ט, עמו' 43-41)
יעקב גוטמן הי"ד נולד בשנת תרע"ד, כבן בכור לאביו הרב צבי גוטמן, רבה של בוקרשט, חבר בית הדין שם ונשיא 'המזרחי' ברומניה, ולאימו מרת אטל לבית שכטר. משפחתם היתה משפחה רבנית מיוחסת, והוא היה מצאצאיהם של רבי ישראל בעל שם טוב ונכדו רבי אפרים מסדילקוב בעל 'דגל מחנה אפרים', של המגיד ממזריטש ובנו רבי אברהם המלאך, ושל רבי מנחם נחום מצ'רנוביל בעל 'מאור עינים'.
יחד עם אחיו יוסף, למד יעקב בחדר ובתלמוד תורה שייסד אביהם בבוקרשט בשנת תר"פ, עם תחילת כהונתו כרב בקהילה זו. אחר כך הם למדו בבית הספר של הקהילה היהודית, ובנוסף למדו בבית אבא לימודי תנ"ך וגמרא מפי מלמדים מובהקים ויראי ה'. האחים הצטיינו בלימודם וביקשו להרחיב את השכלתם באוניברסיטת בוקרשט. יעקב הוסמך כעורך דין בגיל עשרים ואחת וסיים שני תארים, במשפטים ובמדעי-הרוח. יוסף נרשם ללימודי רפואה, אך נאלץ להפסיק את לימודיו בשל התגברות הרדיפות האנטישמיות. לבסוף סיים תואר בחוג לספרות. עוד בהיותם סטודנטים היו האחים פעילים כמרצים וכעיתונאיים בתחום התמחותם. אביהם העיד כי בניו, האחים הקדושים יעקב ויוסף הי"ד, שקדו רבות לקנות חכמה ודעת, בשנות חייהם המועטות, תוך שהם סמוכים ומחוברים לטהרה ולקדושה. החינוך בבית אביהם 'החדיר בלבם אמונה לוהטת, עד כדי מסירות נפש, בתורת המוסר ובסוף הצדק והיושר כי ינצח; הם נשאו ברמה את דבר אמונתם בנצח ישראל, הם קשרו כתרים ליהדות המקורית, הם לחמו מלחמה אמיצה ובלתי נרתעת בניצני הפשיזם שהחלו פושים בקרב הנוער – ופרסמו ללא הרף דברים כדורבנות נגד הרוח הרעה ובעד שלטון התבונה והאחווה'. ביום הכיפורים הם היו יושבים ליד אביהם בכותל המזרח של בית המדרש 'והתפללו ברטט של יראה ובטהרת הנפש, כל עיצומו של יום'.
יעקב הי"ד היה איש אשכולות, ועם זאת צנוע. הוא עבד עד שנת 1940 כמורה לכלכה מדינית בתיכון הקהילה היהודית בבוקרשט, 'קול תורה', כעורך דין וכיועץ הקהילה היהודית אורתודוכסית. הוא ניסה לעסוק הכתיבה בעיתונות העיונית, ושקד על חיבור סוציולוגי חשוב 'חברה וערך', אותו תכנן להגיש כעבודת דוקטורט. הוא נשא דרשות וחיבר מאמרים בתחומי היהדות והפילוסופיה, ועודד את שומעיו לשוב ליהדות מקורית, בה אין מחיצות בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. כאשר נשללו כל הרישיונות של עורכי הדין היהודים, החל יעקב לעבוד כמורה במשרה וחצי. עם כניסת יחידות הצבא הגרמני לרומניה, הם תפסו את מבנה בית הספר, והלימודים בבית הספר הושבתו למשך מספר שבועות, עד למציאת מבנה אחר עבורו.
בליל כ"ג בטבת תש"א (21.01.1941) פרץ ברומניה, בהשראתם ובתמיכתם של הנאצים, מרד הליגיונרים חברי הארגון הפאשיסטי והאנטישמי 'משמר הברזל', נגד משטרו של הגנרל אנטונסקי. כנופיות המורדים המרצחים ירו ברחובות בוקרשט, שדדו את הרובע היהודי בעיר, הרסו חנויות, הציתו בתים ובתי כנסת, התעללו ביושביהם ועשו בהם פרעות, זרקו ספרי תורה לרחבות ורמסו אותם ברגליהם. על פי תוכנית מסודרת שתוכננה מראש, הם הוציאו מבתיהם אישים רומנים מצמרת השלטון וכן יהודים מכובדים ובעלי השפעה. החטופים, שאליהם צורפו גם יהודים שנלכדו באקראי ברחובות ובבתי הכנסת, הובלו בתחילה ללשכות ה'תאים' הלגיונריים, ועונו קשות, ואחר כך הובלו אל שלשה מקומות ריכוז מחוץ לעיר, בהם הם נרצחו באכזריות רבה. חמישה עשר מבין העצורים הובלו במשאית לבית המטבחים. הם נורו בראשיהם, גופותיהם נתלו על האונקולים כדרך שתולים בשר בהמות, והודבקו עליהם תוויות 'בשר כשר'. בשעה 01:30 בלילה התפרצו הפורעים לבית הרב צבי גוטמן, התעללו בו ובבניו והיכו אותם קשות. דמם ניתז על קירות חדרי הבית, ואחר כך הוכנסו הרב ושני בניו הגדולים, יעקב (שהיה בן 27) ויוסף (שהיה בן 25), לתוך הרכב. לאחר עינויים קשים הובלו תשעים יהודים, ובהם הרב ובניו, במשאיות ליער ז'ילאבה הסמוך לבודפשט. העצורים הופשטו מבגדיהם בקור ובסופת שלגים, וירו בהם. האחים ,יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, נרצחו בפוגרום לנגד עיניו של אביהם, בשעה שעמדו שלובי זרוע אתו, ניסו לסוכך ולגונן עליו, ואמרו 'שמע ישראל'. הרב צבי גוטמן ניצל בדרך נס, לא נפגע מכדורי המרצחים ונותר בחיים. הוא החזיק בידי בניו וחש ברגע בו יעקב הוציא את נשמתו, בעוד בנו יוסף גסס במשך מספר דקות נוספות. הרב שכב כל הלילה בין המתים, בתוך השלג, ולפנות בוקר הצליח לצאת משם, הלך לכפר הסמוך ומשם חזר אל העיר. הוא נכנס לתחנת המשטרה, אך שם נתפס בשנית על ידי המרצחים שהשתלטו על המקום. הרב נכלא יחד עם עוד כחמישה יהודים נוספים שנמלטו פצועים מגיא ההריגה. בלילה הוציאו המרצחים את היהודים שוב ליער, ציוו עליהם לשכב וירו בהם. גם בפעם השנייה ניצל הרב ממוות בדרך נס, ולא נפגע על ידי הכדורים שנורו לעברו. בבוקר הגיעה ליער קבוצת כפריים רומנים, לשדוד את בגדי הנרצחים ולעקור מפיהם את שיני הזהב. הרב נעצר בפעם השלישית, וסבל רעב, מכות ועינויים. לאחר שלשה ימים של השתוללות המרצחים הנפשעים דיכה הצבא הרומני את המרד. הגנרל אנטונסקו קיבל לידיו את כל הסמכויות, הוא הדיח ממשלתו את אנשי 'משמר הברזל' והוציא אתם אל מחוץ לחוק. מאות ליגיונרים נמלטו לגרמניה. מאוחר יותר המשיך הגנרל עצמו במדיניותו האנטישמית, ולאורך שנות שלטונו סבלו היהודים מגירושים, עבודות פרך ופוגרומים, עד למפלתו בשלהי שנת תש"ד. הרב שוחרר על ידי צבא אנטונסקו, וחזר מיד ליער, שם איתר את גופות בניו, וחרט את שמם עליהם בעיפרון, על מנת שיוכל לזהות אותם בהמשך ולהביאם לקבר ישראל. בבית הרב נותרו הרבנית ושלשת ילדיה הקטנים, שחרדו לגורל יקיריהם. הרבנית לא הצליחה במשך מספר ימים לקבל כל מידע אודות בעלה וילדיה, וכל הזמן בכתה, נאנחה והתעלפה. רק עם שובו של הרב צבי לביתו, כעבור שלשה ימים, התוודעה המשפחה לדבר הירצחם של שני האחים. יומיים אחר כך הובאו האחים לקבר ישראל בבית העלמין היהודי בבוקרשט, ואביהם אמר עליהם דברי הספד.
כעבור שלשה חודשים, בעיצומה של תקופה קודרת ליהודי רומניה, ערך הרב גוטמן לבנו הצעיר אפרים, מסיבת 'בר מצוה', בה השמיע דברי תורה ודברי עידוד וחיזוק, ואמר: "ועתה, אפרים בני, בשעה שאנו בוכים בלב נשבר ושואלים: זו תורה וזו שכרה? למה נהרגו אחיך יעקב ויוסף? למה לא זכו גם הם להיות עמך יחד היום בשמחת המצווה שלך? הריני אומר לך: אסור להתייאש! אומנם, נשברו במותם שני הלוחות, אבל נשארתם לי אתה, ואחיך הקטן יצחק, וחובה עליכם לשקוד על התורה, כדי להיות במקומם, בעזרת השם, בבחינת 'פסל לך שני לוחות כראשונים'…".
בעקבות האסון חשך עולמו של אביהם, ואימם חלתה והייתה מרותקת למיטתה במשך שנים רבות, עד לפטירתה בשנת תשי"ט (1958). כבר בסוף חודש טבת תש"א, ייסד הרב צבי גוטמן בית חדש לתורה ולתפילה לזכר בניו, בשם 'בית יעקב ויוסף': "וזאת על מנת להכריז ולהודיע בפרהסיה, חרף ימי האפלה שטרם פסקו אז, כי עזה ושלמה אמונתי שבזכות קדושי עמנו, חללי בת עמי, זכה נזכה במהרה לצמיחת קרן גאולתנו וכי 'עת צרה היא ליעקב וממנה ניוושע'". לאחר תום מלחמת העולם השנייה הגיש הרב צבי גוטמן בקשות עלייה לישראל, אך בקשותיו נדחו. הבולשת הקומוניסטית, ה'סיקוריטטה', עקבה אחריו בשנת תשי"ד עצרה את בנו הרב אפרים בשל 'פעילות אנטי-מהפכנית' נגד המשטר הסוציאליסטי, מפני שלימד עברית ויהדות לצעירים. לאחר השתדלויות רבות, אצל ראשי השלטון ברומניה, שוחררו רב אפרים, ואסירי ציון נוספים. בשנת תשכ"א עלה הרב צבי גוטמן לארץ ישראל והיה חבר הרבנות הראשית לעיר תל אביב – יפו. יחד עמו עלו שלשת ילדיו הנותרים, אחיהם של יעקב ויוסף הי"ד: חוה הס (רופאה ומרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים), יצחק בן צבי (מהנדס מטוסים, מרצה לאווירונאוטיקה בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב, וסמנכ"ל התעשייה האווירית) והרב אפרים גוטמן (כרב בית כנסת בתל אביב ועובד משרד הדתות). הרב צבי גוטמן ייסד מחדש את המרכז הקהילתי ובית הכנסת 'בית יעקב ויוסף' בצריף בתל-אביב. שנים עשרה שנה לאחר עלייתו נפטר הרב בגיל שמונים. שש עשרה שנה לאחר הקמת 'בית יעקב ויוסף' בתל אביב, הונחה אבן הפינה לבניין קבע של בית הכנסת, שהחליף את הצריף הישן, בנוכחות אישי ציבור ובנוכחות רב בית הכנסת, הרב אפרים גוטמן, אחיהם של יעקב ויוסף הי"ד.
דברי הגות ועיון מעיזבונם הספרותי של האחים יצאו לאור בספר 'שארית יעקב יוסף' בהוצאת אביהם, שפעל להקים יד ושם לבניו. במהלך המלחמה התאמץ האב להוציא לאור ספר זה, אך הוצאתו נאסרה על ידי הצנזור. רק בתום מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ה (1945), עלה בידו להוציא לאור ברומניה את המהדורה הראשונה של הספר, ברומנית. המהדורה העברית יצאה לאור בארץ ישראל בשנת תשכ"ט (1969).
למעלה משתים עשרה שנה אני עובד כרב, שתפקידיו כוללים גם הופעה בציבור ובהזדמנויות שונות נטלתי את רשות הדיבור. דיברתי רבות על מגוון רחב של נושאים, וממגוון סיבות. לפעמים הבעתי בנאומי שמחה, לפעמים היה זה עצב, לפעמים תיארתי מצב רוח חגיגי, לפעמים דיברתי מתוך מלנכוליה. לפעמים דיברתי עלי, על הפרט, על המשפחה או על הכלל, בהתאמה לנושא בו עסקתי, למצב הרוח שלי ושל מאזיני, בהתאם למחשבות ולרגשות שהיו לי. לפעמים היה לי קשה יותר לדבר, לפעמים קל יותר. אבל אף פעם, ידידי היקרים, לא פעם אחת מאז שהופעתי בציבור, התקשיתי כל כך לדבר ולהביע אפילו חלק קטן מכל מה שמילא אותי, כמו היום, בשעה זו, בה הוזמנתי לנאום על ידי הארגון הלאומי 'המזרחי'. מונע על ידי הווייתי הפנימית, אני מרים את קולי במחאה נגד האירועים המקוממים והשערורייתיים שהתרחשו מול הכותל המערבי בירושלים ביום הכיפורים האחרון. מעולם לא היה לי קשה כל כך לדבר, כי מעולם לא התרגשתי והזדעזעתי כל כך, מעולם לא התמלאתי כל כך במלנכוליה עמוקה, מעולם לא כעסתי כל כך עד לגבול האפשרי, כמו בשעה הזה שבה נזכרתי באירועים ההם ובתופעות הלוואי שלהם. אירועי ביום כיפור האחרון מול הכותל פגעו ביהודים המאמינים, פגעו ביהודים הלאומיים, פגעו בכל יהודי עמוק בנשמה. ברצוני להסביר בקצרה מה התרחש שם. יהודים הביאו קיר נייד במקום הקדוש כהכנה ליום הכיפורים והציבו אותו כמחיצה בין המתפללים והמתפללות. דבר זה נדרש על פי הדת שלנו לא רק ביום הנשגב והקדוש כיום הכיפורים, אלא גם בכל ימים השנה. השעות המשמחות ביותר שבילו אבותינו בימי קדם מול בית המקדש בירושלים, היו השעות בשמחת בית השואבה, כאשר כל העם התכנס בחג הסוכות, לצלילי המוזיקה ולצהלת העם הבלתי ניתנת לתיאור, לשאוב מים לנסך אותם על גבי המזבח. על אותה השמחה נאמר במשנה: ' מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו'. אפילו הגברים הצדיקים ביותר, שהתלמוד מכנה אותם 'חסידים ואנשי מעשה', הציבו לעצמם גבולות שלא תהיה זו שמחה חסרת מעצורים. על אף כל השמחה השופעת ששררה שם, עם כל התעלולים הפרועים ביותר שנעשו, הקפידו שם שהנשים יופרדו מהגברים, כפי שמובא בתלמוד. האמצעי החשוב שננקט על מנת שבחגיגות אלו תהיה השמחה אמיתית, הייתה הפרדה מוחלטת בין נשים לגברים, כראוי לקדושת המקום, הר הבית, עליו התקיימו החגיגות. המתפללים הביאו קיר נייד ליצירת מחיצה זמנית בין גברים לנשים. אחינו ואחיותינו עמדו מופרדים במחיצה זו ביום הכיפורים האחרון מול כותל הדמעות והתפללו מעומק ליבם, כשלפתע הופיעה המשטרה הבריטית, פילסה את דרכה בין המתפללים, דחפה אותם, התעללה באילו שגילו התנגדות והסירה בכוח את המחיצה. הידיעה על אירוע זה פגעה קשות בכל יהודי, השפיעה קשות על כל יהודי וגרמה לזעזוע ולזעם בקרב כל העם היהודי. אולם בראש ובראשונה פגעו מקרים אלו בליבו ובנפשו של היהודי המאמין. יש שני מוקדים כל כך חשובים ליהודי המאמין, שפגיעה בהם מצערת ומזעזעת אותו עד מאד. האירוע פגע ביהודי המאמין, החושב והמרגיש בשני מוקדים אלו: ביום הקדוש ובמקום הקדוש. ויתירה מכך, מועד כניסת המשטרה לתקוף את הקהל פגעה בזמן המקודש – בהיותם מתפללים. תחילה נדבר על היום. האירוע התרחש ביום הכיפורים, היום הכי קדוש ומרומם שיש לנו. ועם זאת, יום זה עתה הוא רק בבואה של תהילתו בימי קדם, בהיות המקדש שלנו עומד על תילו על ההר הקדוש, לפני שמסגד עומר נבנה על ההר. בהגיענו לסדר העבודה בתפילת המוסף, המכילה את תוכנית עבודת המקדש ביום הכיפורים בימי קדש, אוחז בנשמתנו רגש קודש. הכהן הגדול היה עובד בבית המקדש ביום הכיפורים בשמחה וביראה, כשהוא לבוש בבגדי לבן כמלאך היה נכנס לבית קודשי הקודשים ועיני כולם היו נשואות לראות שיצא משם בשלום, כדברי הפייטן: 'אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל, בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶגַע'. אשרי עין ראתה כל אלה. ביום כיפורים אנו עוקבים אחר סדר העבודה במקדש ונמצאים ברוחנו בבית המקדש בירושלים, למרות היותו רחוקים בממד המרחב ממקום המקדש ורחוקים בממד הזמן מקיום העבודה במקדש. אך אחיינו ואחיותינו שעומדים ביום קדוש זה מול הכותל המערבי, רואים בעיניהם את מקום הקדוש בו עמד בעבר בית מקדשנו, בשעה שאין להם אפשרות להיכנס למקום זה. הוי, הם מרגישים את הגעגוע הממלא את ישותם, ואת הכאב המציף אותם! יום הכיפורים הוא נורא ונשגב עבור כולנו, אך הוא נורא, נשגב וקדוש בייחוד למי שמתפלל ביום זה בכותל הדמעות. התקפת השוטרים הבריטים פגעה לא רק ביהודים שהתנגדו להם במסירות נפש ונחבלו פיזית ביום הקדוש, אלא הם פצעו את כולנו נפשית, ופערו בנו פצע עמוק הבוער בנשמתנו שאינו יכול להחלים במהרה. היהודי המאמין מזדעזע עמוקות, ויהדות העולם נדרשת להרים את קולה בקול רם ולהביע מחאה חריפה. המוקד השני שגורם ליהודי המאמין הוא המקום בו התרחש האירוע הקשה, לנוכח הר הבית ומקום המקדש. ארץ ישראל קדושה לנו, ירושלים קדושה ממנה, ובית המקדש קדוש מכולם. ההיסטוריה שלנו חיה במקום המקודש ביותר. כשהגנרל הצעיר נפוליאון נערך לקרב במצרים וראה לעורר בחייליו אומץ ונחישות, הוא התייצב מולם, הצביע על הפירמידות ואמר לחיילים: 'אתם צועדים כעת אל קרב שיהיה חקוק לנצח בזיכרונו של המין האנושי. אתם עומדים להילחם במשעבדיה של מצרים. ארבעת אלפים שנות היסטוריה מביטות בכם ברגע זה'. אכן, ארבעת אלפים שנות היסטוריה הביטו ממרום הפירמידות למטה על חייליו הנמצאים למטה, במבט קר. אבותיהם של החיילים לא היו קשורים אליהם בשום צורה, והם לא סיפרו דבר על ההיסטוריה של העם הצרפתי. אבל ארבעת אלפים שנות ההיסטוריה המביטות בנו מהר הבית, כשאנו עומדים למטה מול הכותל, מספרות את הסיפור על החיים הלאומיים שלנו ושל עמנו. כל אבן מהמקדש מדבר אלינו בשפה חיה ורהוטה, כל רגב אדמה בהר הבית מספר על האירועים החשובים ביותר בעולם היהודי. אם אוזנינו תקשיב לשפת האבנים, נוכל להקשיב בשקיקה לתיאורים נפלאים. הם מספרים לנו על אברהם אבינו שעקד את בנו יחידו על ההר ההוא, על יעקב אבינו שישן על האבנים שם וחלם את חלומו הנשגב, על דוד המלך המטיב לנגן בנבל ועל תפילת שלמה לאחר שהשלים את בניית המקדש. הם מספרים על יהודה המכבי הניצב בראש חייליו, מטהר את המקדש מטומאת אלילי היוונים ומדליק שוב את אור המנורה. הם מספרים על שירתם הנפלאה של הלווים, ועל חכמי הסנהדרין המורים לעם על ההר ההוא חוקים ומשפטים. הם מספרים על קרבות תדירות, ועל נהרות של דם יהודי שזרם שם. אבני הר הבית מדברות אלנו בשפה תוססת ורהוטה, ואלפי שנים מההיסטוריה שלנו מסתכלות אלינו מהר הבית. כשיהודי בוכה על הגלות, הוא לא בוכה על כך שהוא צריך לחיות במדינה זרה, כי בתור אדם המסור לאלוקיו הוא משלים עם גורלו שלו, במיוחד כשהוא יודע שאנו עצמינו 'מפני חטאינו גלינו מארצנו' וגורשנו מארץ אבותינו. כאשר היהודי הדבוק בה' עומד ושופך את ליבו לפני בוראו, הוא בוכה על גלות השכינה, שנפגע כבודה וגורשה ממקום המקדש על ההר הקדוש. אולם השכינה מעולם לא הסתלקה משם לגמרי, שכן 'מעולם לא זזה שכינה מכותל המערבי של בית המקדש'. כבוד ה' דבק תמיד בכותל המערבי, של מה שהיה בימי קדם קודש הקדשים. משום כך כשהיהודי האדוק בכל לבו ונפשו עומד לפני הכותל, הוא מאמין שהוא עומד ישירות מול פני השכינה והוא מתפלל לאלוקיו תפילה נלהבת מתוך דבקות ויראת שמים. לכן אירועי הכותל ביום כיפור האחרון גורמים לכאב עז כל כך במחנה היהודים המאמינים, ומשום כך מחאתם נשמעת ורועמת באופן חסר תקדים. האירועים העצובים הללו גורמים גם ליהודי הלאומי עצבות וזעזוע והוא מתקומם לא פחות. עבורו, האירועים בכותל מייצגים את שיאה של שורה ארוכה של קיפוח, התנכלות ואף שלילת זכויות שחווים יהודי ארץ ישראל בשנים האחרונות בידי השלטון המנדטורי. שמחנו עם הופעת הצהרות בלפור, והשמחה התגברה לכדי התלהבות אחרי ועידת סן-רמו. האמנו שכל תקוותינו וחלומותינו על עתיד עמינו, יתגשמו עתה. בראיה אופטימית שלנו כבר ראינו בעיני רוחנו את העם היהודי במדינת היהודים. היינו משוכנעים בכל תוקף שאנגליה תמלא במלואה את המשימות שחבר הלאומים הטיל עליה בעניין הקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, ותסייע לנו במשימותינו הלאומיות. בתחילה היה נראה שאכן אנגליה מוכנה לקדם את הקמת הבית הלאומי היהודי ולעזור לבנות את מדינת היהודים, והוכחה לכך ראינו במינוי של יהודי, סר הרברט סמואל, לנציב העליון בארץ ישראל. אך עד מהרה חווינו אכזבה אחר אכזבה. עד היום אנו ממתינים לשווא לכך שאנגליה תמלא את המחויבות שהוגדרה לה בכתב המנדט, להקצאת קרקע עבור מולדתנו. כיום, עלינו לרכוש בהוצאות מרובות על מטר אדמה בארץ ישראל. שערי הארץ, שאמורה להיות שלנו, סגורים בפני יהודים המעוניינים לעלות אליה, ולבנות בה את ביתנו בהתאם למנדט. אוי ליהודי מעפיל המנסה לעקוף את התקנות הנוקשות. הוא יגורש ללא רחם כאחרון הפושעים. כהמחשה לכך שארץ ישראל סגורה לפנינו, אציין שוולדימיר ז'בוטינסקי קיבל משרה בירושלים וביקש אישור כניסה אליה, אך קיבל תשובה שלילית. בין אם אתה תומך בפוליטיקה של ז'בוטינסקי או מגנה אותה, לא תוכל להכחיש שהוא מטובי הבנים של העם היהודי. הוא סייע לארץ ישראל כלגיונר מתנדב והיה חבר בלגיון [וממקימי 'הגדוד העברי'] במשך תקופה ארוכה. לאחר האירועים הקשים ביום הכיפורים ניתן היה לצפות שהשלטון ינסה לפייס את היהודים ולהרגיע את סערת רוחם, או לפחות שיובטח להם שדברים כאלה לעולם לא ישנו. אך המציאות רחוקה מכך. כתגובה למחאות היהודים, הורו הבריטים להסיר מהאתר הקדוש את ארון הקדש ואת ספרי התורה, על מנת לפייס את הערבים! לפייס את הערבים?! לערבים אין סיבה לדאגה, הם השיגו את מטרתם כאשר המחיצה ש'כל כך איימה על קיומם' הוסרה. אך במחנה היהודי, ולא במחנה הערבי, יש אי שקט. אנו אלו שפצועים ונעלבים. נפש העם היהודי נפצעה, אצלנו הזעם מגיע לשיא, אבל לאף אחד לא אכפת מזה. המקום הקדוש לנו ממשיך להירמס ברגל גזה, והתורה הקדושה מוסרת מהמקום הקדוש לנו ביותר, רק כדי לרצות ולהרגיע את ה'מקומיים', כאילו היינו זרים שם. אך גם זה לא היה די עבורם. החדשות האחרונות מירושלים הם ממש הרסניות עבורנו. אומרים שהערבים מתכוונים לחסום את הגישה של היהודים לכולל. הם מתכוונים להניח את ידם על השריד האחרון של המקום המקודש ביותר שלנו, ולהסיר את האנדרטה האחרונה לתפארת היהודית בעבר. סגן נציב המחוז שהיה אחראי על הטיפול ב'עוול' שקרה לכאורה לערבים, לא אפשר למחיצה לעמוד אפילו יום אחד והסיר אותה בכוח גם בעצם יום הכיפורים, הוא צופה עכשיו בדם קר איך הם רוצים לגזול מאתנו את הדברים היקרים לנו ביותר ולפלח את הלב היהודי. מחאות חריפות נשלחו לשלטון המנדט. גם הקהילה הדתית שלנו שלחה מחאה חריפה לממשלת בריטניה. הכאב על אותם אירועים מול הכותל הוא בכל המחנה היהודי. הזעזוע הוא כללי, ולכן כולנו מאוחדים במחאה כנגד עוול זה. לכן אנו מעלים את מחאתנו החריפה ביותר כנגד אירועי הכותל, לא רק בשם ה'מזרחי' המשתתף בכינוס זה, אלא בשם כל היהודים, פה אחד, ללא קשר לשייכותם המפלגתית, או לזרם הדתי אליו הם שייכים. מחאתנו נאמרת בקול רם, כדי שישמע על ללונדון. אנו מקווים שהעם האנגלי, שכל כך מעריך ואוהב את התנ"ך, לא יביא לידי ייאוש את האנשים שלהם ניתן התנ"ך. אנו מקווים שממשלת אנגליה תשמע לקול יעקב, הנשמע כעת בפה אחד, ותעזור לנו מעתה ואילך לממש את זכויותינו במחלוקת על המקום הקדוש לנו כל כך, בכותל הדמעות. מחאתנו מושמעת בקול רם, גם כדי שאפשר יהיה לשמוע אותם בז'נבה ובכל המדינות שיש להם נציג וקול בחבר הלאומים. אין לנו צבא העומד מוכן למרגלות הר הבית, לעורר אותו לגבורה בהצבעה על אלפי שנות ההיסטוריה היהודית המביטים עליו מהר הבית. ואף אם היו לנו שם חיילים, לא היינו נותנים להם לפעול בכוח, כי, כמאמר המצביא הגאלי, 'אנו לא משתמשים בחרב בטיעון החשוב ביותר במחלוקת'. אל לנו להוכיח את זכויותינו באמצעות הנשק. אין כוחנו בלהב חרבנו, אלא בפה, בקול האמת והצדק שאנו נושאים בפינו. ועכשיו אנו רוצים להשתמש בכוחנו זה, החזק יותר מברזל ועמיד יותר מעופרת. אנו משמיעים את קולנו, קול יעקב, מקצה העולם ועד קצהו, על מנת ליידע את הרחוקים על העוול הבוטה שנעשה לנו בכותל, ולהזכיר לכל המעורבים שלא היה מעולם אף אחד שהרים את ידו על הקדוש ברוך הוא ויצא מכך בשלום. ואם באמת ובתמים יהיה קולנו הפעם מאוחד, פה אחד, אז לא רק שנצא מנצחים בוויכוח על הכותל, אלא גם ניצור תנאים טובים יותר למימוש תכוניותינו העתידיות בארץ ישראל. ותחזינה עינינו בבניינה המחודש של ציון וירושלים.
(קול יעקב, תרפ"ט – תרגום חופשי מגרמנית, שעלול להכיל אי-דיוקים)
הרב אברהם יעקב מרק הי"ד, היה מגזע חסידי צ'ורטקוב, מחסידי רוזין בבוקובינה. הוא נולד ביסטריק בשנת תרמ"ד (09.03.1884), התחנך אצל סבו, הרב אפרים מיגולניצה (חסיד רבי מנחם מנדל מקוסוב), וירש ממנו את אהבת התורה וההוראה. רבו של הרב אברהם יעקב היה ר' מרדכי ('מוטילי') פוהורילה הרב הצעיר בעיר איסטריק. לאחר שלמד בהתמדה ובשקידה, הוסמך הרב אברהם יעקב בגיל עשרים מאת מהרב בנימין וייס אב"ד צ'רנוביץ. בנוסף הוסמך על ידי הרב אריק מיזלוביץ בוצ'ץ והרב אברהם מנחם מנדל הלוי שטינברג, רבה של העיר בראדי. בשנת תרע"ה (1915) סיים את לימודיו בווינה בבית המדרש לרבנים ובאוניברסיטה, וקיבל את התואר 'דוקטור לפילוסופיה'. הוא כיהן כעוזר הרב בקהילת לינק שבאוסטריה.
בארבע שנות מלחמת העולם הראשונה הוא כיהן כעוזר הרב בקהילת לינץ שבאוסטריה עילית וכרב במחנה פליטים סמוך, בו שכנו למעלה מעשרת אלפים נפשות. בשנת תרע"ח (1918) נבחר לכהן כרב הרשמי של ביאלא-ביליץ שבשלזיה האוסטרית והיה מורה ללימודי דת בבתי הספר התיכוניים בעיר.
בשנת תרפ"ו (1926) כיהן כרבה הראשי (הרשמי) של צ'רנוביץ, בירת בוקובינה, שמנתה כחמישים אלף נפש, והיה נשיא תנועת 'המזרחי' בבוקובינה. באותה שנה נבחר הרב משולם ראטה לכהן כאב"ד בעיר צ'רנוביץ. במכתב ששלח הרב מרק לרב ראטה לברכו על היבחרו, הוא מסביר שאיחר בשליחת מכתבו בשל הרפתקאות שעברו עליו 'כי באמת אין רגע בלי פגע'
הרב מרק התפלל בקביעות בבית הכנסת הגדול והמפואר (ה'סינאגוגה'), שהיה מעוצב בסגנון מאורי בידי אומן, שם השמיע נאומים בשפה הגרמנית והתפרסם כלמדן וכדרשן מצוין. הרב ארגן שיעורי תורה ונשא דרשות לבני קהילתו, עסק בענייני חינוך, קירב את הנוער לערכי היהדות והתרבות העברית ולימד בתוכניות להכשרת מורים לעברית. הרב היה פעיל במוסדות העליונים של המזרחי ברומניה ונשלח כנציג התנועה לעסוק בענייני חינוך במועצה המחוזית והעירונית בצ'רנוביץ. הוא השתתף בקונגרסים הציונים כנציג 'המזרחי' ועודד את צעירי המזרחי בעבודתם.
ביום י"ח בטבת תרפ"ט התכנסה בצ'רנוביץ הוועידה הארצית של המזרחי ברומניה הגדולה, בהשתתפות הרב מאיר ברלין (בר-אילן). את הוועידה פתח נשיא התנועה, הרב ד"ר אברהם יעקב מרק ונשא נאום מבריק על פעולות התנועה ובעיותיה. הוא התמסר לקרנות הלאומיים ואסף כספים ומצרכי מזון לטובת החלוץ המזרחי. הוא "הצטיין בסגולותיו המיוחדות כמנהיג רוחני גדול וכלוחם אמיץ למען ציון וירושלים. הופעותיו בועידות ובכינוסים של התנועה עוררו כבוד ונאומיו הלהיבו את שומעיו. היה נאמן ומסור לתנועה עד ליומו האחרון" ('לכתך אחרי במדבר', עמו' 31).
נאומו על זכות העם היהודי על הכותל המערבי, שניתן בתאריך 31.10.1928 באולם מרכז ה'מזרחי' בצ'רנוביץ, הודפס בשנת תרפ"ט בחוברת 'קול יעקב' בגרמנית.
בשנת תרצ"ה כתב מכתב לרב משולם ראטה לתיאום הגעתו של קרובו ורבו, הגאון הרב משולם ראטה, לחגיגות הרמב"ם, ובראש המכתב כתב 'אני כל כך עמוס טרדות עד כי אין לי אף חמשה רגעים ביום פנאי'.
באלול תרצ"ו כתב הרב מרק מכתב לרב ראטה, שלרגל מצב בריאותו התארח בעיירת מרפא. לאחר שאיחל לו שישוב לבריאותו, דיווח כי 'פה אין כל חדש מלבד זאת שההוצאות מרובות וההכנסות מעטות עד שמגיעים כבר לאפס, אבל גם בזה אין שום חידוש'.
בשנת תרצ"ז יצא לארמון המלוכה בבוקרשט לפעול לביטול 'גזירת השחיטה', יחד עם משלחת רבני רומניה, ובהם הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד מקישינב, הרב יצחק וואהרמן מיאסי, הרב יעקב משולם גינצבורג אב"ד גורא-הומורא, הרב ד"ר רייזמן, הרב משולם ראטה והרב דוב בער יצחק רבינוביץ אב"ד וואסלוי. (תמונתם הובאה באנציקלופדיה לחכמי גליציה,ג, 967-968).
באותה השנה כתב הסכמה לספר 'ההתראה האחרונה' מאת הרב בן ציון ראללער, אב"ד בוהוש, רומניה. הסכמה זו יצאה לאור בתחילת הספר 'דורש לציון בעתו', א):
ב"ה. טשערנאוויץ כ"ג כסלו תרצ"ז. אלקים יענה את שלום הרב המאור הגדול כליל המדעים חכם וסופר כו' כו' מו"ה בן-ציון רוללר נ"י אבק"ק בוהוש יע"א. יקבל נא כבוד תורתו את תודתי הנובעת מעמקא דלבא על אשר כבדני בספרו 'ההתראה האחרונה'. קראתי את דברי כבוד תורתו הרמה בספרו הנ"ל בהתענינות מרובה ונהניתי מהם עד מאוד. ספרו ה'התראה האחרונה' הוא מלא תוכן וישנם בו רעיונות נשגבים, כלו מחמדים, והוא מעיד על מחברו כי יש לו עין פסיכולוגית טובה החודרת אל תוך נשמתו של היהודי בהוה. דבריו נכוחים למבין, והלוואי ויטו להם אוזן קשבת גם הרבנים ומורי העם וגם הבעלי-בתים. כי הדברים ערוכים נגד שניהם. ויש ב'ההתראה האחרונה' דברים ששניהם צריכים לשום אליהם את לבם ולדון עליהם בכובד ראש, ומשום זה אני בטוח כי דבריו ישאו חן בעיני כולם וכולם יודו שיש לספרו זה ערך ספרותי וערך מוסרי גדול. אבל בזה נגמר הדבר. אך פעם אחת קראו בני ישראל 'נעשה ונשמע', ומני אז הם תמיד בבחינת 'נשמע', אבל לא תמיד בבחינת 'נעשה', באופן שאני חושש שדבריו ישארו להלכה ולא למעשה. כי טרם הגענו למדרגה כזו שנוכל לבצע את הצעותיו שמציע לנו בספרו בנוגע לאסיפה וכו', כי בתור בסיס לזה צריך לשמש המצב שמתאר לנו הנביא ישעיה בדבריו: 'וגר זאב… כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים', והזמן המאושר הזה טרם הגיע, ומשום זה הצעותיו שמציע בתור פועל יוצא מדבריו הם 'הלכתא למשיחא'. אבל מכיוון שיש לספרו ערך מוסרי וספרותי גדול וגם ערך ממשי בנוגע ליחדים בין הרבנים ובין מנשיאי הקהלות ובין מבעלי-הבתים הנני שמח על כי ישנו בידי ועל כי התעשרה ספרותנו על ידי הופעתו, והנני קורא לכבוד תורתו הרמה יישר כחו וחילו לאורייתא. הנני חותם בכבוד גדול ובהוקרה רבה, ד"ר אברהם יעקב מרק הרב הראשי דקהלת צרנוביץ והגליל
כשפרצה מלחמת העולם השנייה, פליטים יהודים רבים החלו להגיע לרומניה ויהדות רומניה חוותה ימים קשים של חרדה לקראת הסערה הקריבה ובאה. על מנת לארגן את תנועת המזרחי ולדון במצב, התכנסו בבוקרשט ראשי התנועה ממחוזות ריגט, בוקובינה, בסרביה וטרנסילבניה. כינוס זה היה האחרון בו השתתפו ראשי התנועה, שנרצחו בשואה במיתות משונות ואכזריות, ובהם הרב אברהם יעקב מרק הי"ד, הרב ברוך הגר הי"ד, הרב חיים גלבר הי"ד, נשיא המזרחי בטרנסילבניה וראש קהילת גרוסוורדיין ר' יעקב קופל מיטלמן הי"ד ויוסף שפירא הי"ד.
בשנת תש"א (1941), עם הכיבוש של צ'רנוביץ בידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה נכנסו איתם אנשי הגסטאפו ונערך פוגרום ביהודים. בכל המרכזים היהודים ברומניה נקטו המרצחים באותה השיטה, והוציאו להורג תחילה את מנהיגי הקהילות היהודיות על מנת לשבור את רוחם ולדכא את כל היהודים. הרב הראשי ד"ר אברהם יצחק מרק, נלקח מביתו על ידי הגרמנים.
במסמך שנחשף במשפט אייכמן (המסמך ה-1000 של התביעה הכללית) דווח על הצלחת הנאצים בתפיסת כל 'שכבת ההנהגה היהודית' בעיר צ'רנוביץ ב-07.07.1941, ועל רציחתם של 500 יהודים. אלמנתו, הגברת פרל'ה מרק מגדרה, סיפרה כי לדירתם באו ארבעה אנשי אס.אס. בלווית שני חיילים חמושים. הם דרשו מבעלה אלף משאיות. משלא השיב להם, תבעו ממנו לגלות היכן מצויים תכשיטים של יהודים. הרב השיב כי אין זה בא בחשבון שהוא יספר להם אצל מי מצויים תכשיטים, ואז לקחו אותו הנאצים עמם לבית הכנסת הראשי של העיר, וחקרו אותו שם בעניין מקום המצאם של חפצי קדושה. הרב שוב לא ענה להם, בעקבות כך הוא נלקח לכוך המעלית במרתף המלון 'הנשר השחור', שם הוחזק יום שלם. למחרת תבעו הנאצים מצעיר שהיה כלוא עם הרב לצחצח את נעליהם. כאשר לא היו מרוצים מעבודתו, הכו את הצעיר עד שלקה בשטף דם. אשתו של הצעיר הודיעה לאשת הרב כי גם בעלה שרוי באותו צינוק. הנאצים [אנשי הגסטפו בסיוע המשטרה הרומנית] הכניסו שתי חביות בנזין לתוך בית הכנסת הגדול והציתו אותן. בית הכנסת נשרף עם ששים [ושלשה] ספרי תורה בתוכו. שלשה ימים לאחר מאסרו העלו הנאצים את הרב לגג המלון בו היה כלוא והכריחו אותו לראות את בית הכנסת נשרף ונהרס עד הייסוד. למחרת, ביום ד' י"ד בתמוז תש"א, הובל הרב יחד עם מאה ושישים יהודים [ובהם החזן הראשון גורמן והמנצח על המקהלה טוירמן] לשפת הנהר [פרוט], שם [נאלצו לכרות את קברם] הומתו ביריות [בעורפם] (ראה: משפט אייכמן, עדויות ב, ירושלים תשל"ד, עמו' 671-670; יהדות רומניה, תל אביב תשל"ח, עמו' 283-280; מצא חן במדבר, עמו' 118-117; ספר הציונות הדתית, בף ירושלים תשל"ז, עמו' 371; הספר השחור, תל אביב תשנ"א, עמו' 96).
בנו של הרב, שהיה סטודנט בבית הספר לרפואה, גורש לאושוויץ בשנת תש"ד. הי"ד. ב- 09.1941 רוכזו שבעים אלף יהודי צ'רנוביץ בגטו, בתוך יום אחד, ולאחר שמונה ימים החלו להוביל אותם למחנות בטראנסניסטריה, שם נפלו חללים רבים ברעב ובטיפוס. בין המגורשים שנפטרו היה הסופר והוגה-הדעות הרב ברוך הגר הי"ד מנהיג 'תורה ועבודה' ברומניה שהיה מפורסם בתורה ובחכמה, אביו האדמו"ר מהורודנקה, וכל בני ביתו. הי"ד.
בן דודו, הרב דוד משה רוזן (תרע"ב-תשנ"ד), אחיו למחצה של הרב אליהו רוזן הי"ד אב"ד אושפיצין) כיהן כרבה הראשי של יהדות רומניה משנת תש"ח, ובנוסף לכך היה יושב ראש הפדרציה של הקהילות היהודיות ברומניה משנת תשכ"ד.
'כי ביום הזה יכפר עליכם' וכו'. 'על משכבי בלילות' וכו', הנה 'לילה' נקרא כמה חשכת הגלות כשאנו שוכבים בו כחולה שכל אבריו כואבים לו, בקשנו 'את שאהבה נפשי', לדבק בהקב"ה. והנה ידוע שהשגחת הבורא הוא סיבת הדביקות, וכפי ערך הדבקות כן ההשגחה כמובא בספר הקדוש המורה להרמב"ם ז"ל. ועל פי זה אמרתי 'וד' עמו' מלמד שהלכה כמותו, היינו ד' עמו, הלכה, שהשכינה הולכת עמו כמותו כמו שהוא הולך עם השכינה הקדושה. ובכן מי שאין נפשו מטוהרה לא יוכל לידבק עם קונו. וזה בקשתי ולא מצאתי בעוונותינו הרבים מחמת החשכות, 'אקומה נא', היינו מוסב על ימי סליחות שמשכימים לסליחות, 'ואסובבה בעיר', הוא ראש השנה, כמו שכתוב 'היתקע שופר בעיר'. 'בשווקים וברחובות', קאי על ערב יום כיפור. 'אבקשה את שאהבה נפש[י] בקשתיו ולא מצאתיו', כי עדיין לא הגעתי להזדכך ולקבל פני השכינה. 'כמעט שעברתי', שעברו ערב יום כיפור, 'עד שמצאתי' הוא ליל כל נדרי, שאין שטן ופגע רע. 'אחזתיו ולא ארפנו', כי בישמח משה כתב כי הנה זה עדיין לא נושענו, כי לאחר הושענא רבא ישובו בנים לגבולם עושים מעשים הקודמים, ועל זה מזהיר 'אחזתיו ולא ארפנו', שלא נעזוב אותו ונחזיק אותו היטב. ועל ידי זה ישגיח הוא עליו, עד ש'הביאותיו אל בית אמי', הובא בתיקונים דזה בית המקדש של מעלה, ו'חדר הורתי', בי המקדש של מטה, ויהיה אם הבנים שמחה וגמר חתימה טובה וישועה כללית והרמת קרננו בגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.
ליל כל נדרי [שנת תש"ג לפ"ק]
אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר 'וזרקתי עליכם מים טהורים' וכו', ואומר 'מקוה ישראל ד" וכו' (יומא פ"ב:). הנה אחי ורעי, מי אנכי עומד כאן להוכיח את רבים, ולבי עלי דווי על מעשי המלוכלכים, רק יען שבחרו כי להיות מוציא את הרבים ולהיות שליח ציבור, ושליח ציבור צריך שיהיה מרוצה לקהל על כן גרמתם לי שהרהבתי עוז לבקש מאתכם ראשית שתמחלו לי בכלל ובפרט, והיות שאני יכול להיות ממצדיקי הרבים אבקש שלא אהיה חס ושלום מחטיא את הרבים על ידי מעשי על כן אבקש מאתכם סליחה, ואחרי זה נבקש מאת ה' יתברך שם הרחמים, הנה המקרא הזה אומרים גם כן בעת שנפטר האדם אצל הטהרה. ובגדים אלו, טלית וקיטל ופוזמקאות, גם כן בגד מתים. גם הה' עינויים, הוא כדרך מתים, שאין להם אכילה שתיה רחיצה סיכה נעילת הסנדל תשמיש המטה. ויצר הרע גם כן אין ביום הזה דומיא למת. ועם כל זה הנשמה יש עוד בקרבנו, לרמז להתעורר אל ד' ולעשות תשובה, ותשובה מיחיד קשה אבל תשובת רבים לא ימאס, ואפילו מיראה נעשין זכויות, עיין ישמח משה פרשת האזינו. על כן לכו ונשובה יחד אל ד' הטוב, כי אם לא נהיה בשלום ואחדות חס ושלום אין השכינה שורה. וכל אחד בעצמו ודברים שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר. ועל ידי שאין שלום חס ושלום נצמח מזה לשון הרע, רכילות, גאות וכו', ואם כן באיזה פנים נוכל לעמוד לפני ד' ובלשון אשר פגמנו ודברנו איסור. על כן נשובה קודם ונפייס איש את רעהו, ממילא לא יהיה לשון הרע ורכילות ודברים בטלים, ואחרי זה ורחם ה' עלינו ויטהר אותנו.
והנה בעל עבירה אין לצרפו למניין, ממילא מבטל השראת השכינה, על כן נשוב למען נזכה לדבק בה' הטוב ובשורש שיש לכל אדם חלק אלו-ה ממעל, וזהו מקוה ישראל ה' מושיע על ידי זה שמקווים למקום אחד, מרחם ה' הרחמים, וזה 'ואהבת לרעך כמוך אני ד".
וזה רבי עקיבא שאמר 'מתי יבא לידי ואקיימנה' (סוף ברכות), שמסר נפשו בעד ד' הטוב, אמר 'אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים', כי אנו בנים למקום שקודם צריכים אנו לטהר בינינו, ואחר זה ה' יתברך מטהר אותנו בינינו לבינו. והנה בזוהר הקדוש (במדבר דף קכ"א) ורזא דמלה דאית חובין דלא מתכפרין עד דאתפטר בר-נש מהאי עלמא, הדא הוא דכתיב 'אם יכופר [העון הזה לכם] עד תמותון', והאי יהיב גרמיה למותה ומסר נפשיה כמאן דאתפטר מהאי עלמא. עד כאן. אם מקבל עליו מסירת נפש כאלו נפטר ומיתה מכפרת, אבל אם לא חס ושלום מיתה גורמת, כמו שאבדנו את הרב הצדיק הקדוש מוויזשניצא זצוק"ל, ובמשפחתנו אחי הקדוש מרחם משה זצ"ל לקרבן, על כן נראה להיות כאלו 'ונשלמה פרים שפתינו', ושכירות משתלמת לבסוף. עיין עצי חיים חלק דרוש פרשת פנחס, על כן הוה כאילו מתים ומגיע לנו שכר טוב גמר חתימה טובה. על כן לכו ונשובה ונבקר חטאנו: שבת, נדה, תפלה, שלום, בפרט כעת שהיא שבת קודש תפילה בצבור, התורה הקדושה מא' עד ת' ונפייס אותה, והנה אמרינן (שבת ל"ד.) עשרתם ערבתם הדליקו את הנר, פגם הברית וכו', ונזכה במהרה לגאולה שלימה. אמן סלה ועד.
הרב מרדכי קליינמן (קליינמאנן) הי"ד, שו"ב ומו"ץ בקהילת אמבאד הסמוכה לסאטמאר, בנם של הרב שמואל זאב קליינמן, שהיה שו"ב ומו"ץ בס' וואראהל (תלמידים של האדמו"ר רבי צבי הירש שפירא ממונקאטש בעל 'דרכי תשובה', הרב שלום גולדברג מסבליאבה בעל 'דברי שלום', הרב אליהו קליין מהאלמין והרב יחזקאל בנעט אב"ד וואראהל) ורעייתו מרת פרל בת הרה"ח ר' שמואל גרינפלד מניגרעשט.
הרב מרדכי היה תלמידו של האדמו"ר רבי חיים צבי טייטלבוים בעל ה'עצי חיים' מסיגט ושל רבי יהודה רוזנר הי"ד בעל 'אמרי יהודה' מסעקליהיד הי"ד.
בשנת תש"ב נמנה על משלמי דמי הקדימה להוצאת הספר 'ראשי בשמים' מאת הרב יוסף שמעון פולק הי"ד.
הרב מרדכי היה גדול בתורה וביראה, וכתב חידושי תורה, דרשות ורשימות מחלומותיו. חלק מכתבי שרדו באופן נסי ונמצאו לאחר תום מלחמת העולם השנייה, על ידי אחיו, ברפת בקר של שכנו דב פלעגיר הי"ד. כתבים אלו יצאו לאור בשנת תשמ"ג בספר 'מאמר מרדכי' הנספח לספרו של אביו, 'הוד שמואל' (עמו' פד-קפב).
הרב מרדכי התחתן עם מרת רחל הי"ד בת ר' מנחם קליין, ונולדו להם שמונה ילדים: אלעזר, ריקל גיטל הי"ד, חיים צבי הי"ד, פרימט הי"ד, פינקל סיינדל הי"ד, חיה שרה הי"ד, אברהם הי"ד ומשה ישראל הי"ד. רק בנם אלעזר (לסלי), השני משמונת ילידהם, שרד את השואה.
בסמוך לפלישה הגרמנית להונגריה, במרץ 1944 נשלח כביכול הרב מרדכי לצבא העבודה לחפירת שוחות בחזית הרוסית, בנו אלעזר (לסלי) זוכר את מעמד הפרידה הכואב בו בכתה האם על כך שהאביו לא ישוב עוד, בעוד אביו ניסה להרגיע כי הוא ישוב תוך זמן קצר. היה זה הפעם האחרונה בו ראה את אביו, שנשלח למחנה ההשמדה אושוויץ.
לאחר שלשה שבועות גורשו האם והילדים לגטו סאטמאר, ובתאריך 16.05.1944 גורשו משם ברכבת לאושוויץ. עם הגעתם יעץ לאלעזר קליינמן, יהודי מפולין ביידיש, שישקר ויאמר שהוא בן שבע עשרה, למרות שהיה בן חמש עשרה. בסלקציה נשלחו האם ושבעת אחיו לתאי הגזים, בעוד שהוא סיפר שהוא בן שבע עשרה ונלקח לעבודת כפייה במחנה. הוא הועסק שם בעבודה על פסי הרכבת, פריקת שקי מלט מקרונות רכבת וכריית פחם. לקראת הגעת הרוסים הוא הועבר למחנה בגרמניה ונדר כי אם ישרוד יקדיש שנה ללמוד בישיבה. אלעזר שוחרר במהלך צעדת המוות לדכאו בתאריך 23.04.1945. במהלך צעדת המוות, כשחבריו נחלשים, נופלים ונרצחים על ידי הגרמנים, נחלש אלעזר מרעב, אך הצליח להמשיך בסיוע שני אחים יהודים שהלכו לצידו ונתנו לו להישען עליהם. ביום שחרורו שכב אלעזר בתעלה בצד הדרך, מותש, חולה ומורעב. חייל יהודי אמריקאי מצא אותו, מסר לו את מעילו ונשא אותו לבית חולים שדה של הצבא האמריקאי.
לאחר המלחמה התגורר אלעזר במחנה עקורים בגרמניה ובשנת 1947 עבר ללונדון, שם הלך ללמוד במשך שנה בישיבה כפי שנדר. בהמשך התחתן. בשנת 1979 עבר עם משפחתו להתגורר בקנדה, ובזקנותו חזר לחיות באנגליה לצד בתו.
'שבת הגדול' בשנת תש"א, הופיע הרב דמתא רבי לייב בורשטיין על בימת בית המדרש, ובדרשתו הזכיר הרב דברים שאמר בעל ה'חפץ חיים' בשנת תרע"ז בהיותו בנכר ברוסיה בתור פליט מעירו ראדין. [בתקופה זו תפסו הקומוניסטים את רסן הממשלה וגזרות יצאו נגד קיום מצוות ולימוד התורה]. הגיע חג שמחת תורה ובעל ה'חפץ חיים' נקרא לעלות לתורה. נגש ה'חפץ חיים' ואחז בידו ב'עצי החיים' של הספר ואמר: 'ריבונו של עולם, ראה לפנים היו לנו בתים דירות שם גדלנו, היו לנו בנים ובנות, פרנסה וכלכלה. את הכל לקחו ממנו, ועכשיו אתה רוצה לקחת ממנו גם את זאת התורה, אולם אנחנו נאמר: לא, את התורה לא נשמיט מידינו'. וגעה כל העם בבכייה
ועוד רעיון הביא הרב בדרשתו, בשם ה'חפץ חיים' בתקופה הנ"ל: בפרשת 'וירא' נכנס הקהל למעונו לתפילת ערבית. פנה ה'חפץ חיים' ושאל אם ר' הירש, חתנו, נמצא. ענהו, שהוא יבוא תיכף. כאשר נכנס ר' הירש, אמר לו ה'חפץ חיים': 'היודע אתה יש לי רעיון מה נעשה. הרי לוט אמר אל אנשי סדום שהוא מפקיר את שתי בנותיו ו"לאנשים האל אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי". הרגש שכזה היה לו ללוט, הבה גם אנחנו נתלונן ונחסה בצל קורתו של הקב"ה, והוא [כביכול] בטח לא יהיה פחות מלוט, ובוודאי שהוא יגן עלינו!'.
הרב סיים את דרשתו באומרו: 'בואו ונאחז ב"עצי חיים", נשמור את קדושת המשפחה ונשמר מאכילת נבילות וטריפות, וזכות זאת תעמוד לנו להינצל במהרה'.
(לב הארי, א, שיחות מוסר שנאמרו בגלות רוסיה ע"י רבי יהודה לייב הלוי נעריץ, עמו' רל-רלא)
הגאון הצדיק הרב לייב ברשטיין הי"ד, רבה האחרון של העיירה בירז', נולד במינסק בשנת תרמ"ז, להוריו הרב חיים אליעזר ואסתר. אביו, הרב חיים אליעזר, היה ר"מ הישיבה במינסק, רוסיה. בזקנותו עלה הרב חיים אליעזר לירושלים, מסר שיעורי תורה בבית הכנסת 'נחלת שבעה' ונפטר בשנת תש"ו. סבו של הרב לייב, אבי אמו, היה ה'מגיד מסימילוביץ'.
הרב לייב הי"ד היה מטובי התלמידים בישיבת 'כנסת ישראל' בסלובודקה והיה תלמיד מובהק של ה'סבא' מסלובודקה. הוא היה רגיל להשמיע בכל הזדמנות אמרות מרבו הגדול. פעם אמר שה'סבא' נהג לומר 'קודם תהיה בן אדם חכם, ורק אחר כך פרומער. למשל, יושב אדם בבית הכנסת ומקבל "עליה". בהתלהבותו הוא אץ רץ ממקומו אל הבימה, ובנתיים דורך על כמה רגליים… עד שהוא אמר את הברכה, כבר הספיק לקבל כמה קללות'.
הרב נשא לאשה את בתו ר' נתן נטע, אחד מנכבדי בירז'. הוא מונה לאב"ד בירז', ואף שהיה מקובל מאוד בקרב רבני 'אגודת הרבנים' בקובנה וקיבל הצעות רבנות גדולות ונכבדות, סירב לעזוב את בני קהילתו בעיירה. הוא היה תלמיד חכם מפולג, בעל מוסר וירא שמים גדול, בעל מסירות נפש לתורה ולמצוות, וניהל את עדתו ברמה, בלא משוא פנים.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה כבשו גרמניה הנאצית וברית המועצות הקומוניסטית את פולין. מזרח פולין נכבשה בידי הקומוניסטים, ועל פי הוראה מרומזת מרבי חיים עוזר גרודזינסקי, השתדלו בחורי הישיבות ורבניהם להימלט מהקומוניסטים ולהתקבץ בעיר וילנה שבליטא, שם פתחו בתי מדרש ארעי. הם עמדו בקשר עם יהודי ארה"ב וארץ ישראל וביקשו סיוע בהשגת היתרי היציאה וההגירה. מישיבות 'בית יוסף' דנובהרדוק התקבצו לווילנה תלמידי ישיבת ביאליסטוק, פינסק, לוצק ואוסטרוב מאזובייצק וחלק מישיבת מזריטש. תלמידי ישיבת 'בית יוסף' מביאליסטוק למדו ברחוב וילנה בבית המדרש של 'הגשר הירוק' שעל יד הנהר. בשבת פרשת 'בהעלותך', ט' בסיון ת"ש (15.06.1940) פלשו הרוסים לליטא, והשתלטו עליה. בהוראת השלטונות היה על הפליטים לעזוב את וילנה ולנדוד לעומק המדינה. בחורי הישיבה מביאליסטוק יצאו מווילנה ועברו ללמוד בשני בתי מדרש בעיירה בירז', הסמוכה לגבול עם לאטביה.
כשתלמידי ישיבות ורבניהם הגיעו לעיירה בירז', קידם אותם הרב ברשטיין במאור פנים, דאג לכל מחסורם ומסר את נפשו לקיום הישיבה. בתקופת שלטונם של הסובייטים, הקפיד הרב להסיק בעצמו את המקווה בהסתר, להחליף את המים ולנקות את הרצפה, ולא הסכים להסתייע בבחורי הישיבה במלאכות אלו.
בביתו התאכסנו הרב ניסן צלניקר, רעייתו וילדיו הי"ד ושלשה בחורי ישיבה. הרב ברשטיין, שהיה חסוך בנים, התייחס לילדיו של הרב צילינקר באהבה ובמסירות, והיה יושב ולומד איתם כאילו היו בניו.
על מנת לעזור לבחורי הישיבה הפליטים, התחנן הרב בשטיין לעזרה בפני בני קהילתו. כשנעמד על במת ארון הקודש לשאת את דרשת 'שבת הגדול' לפני הקהילה בשנת תש"א, התעטף בטלית ופרץ בבכי. לאחר שנרגע מעט, אמר: 'אמרו לי רבותי! איך אנו יכולים לגשת לסדר פסח?! הבחורים, הילדים ההם, עזבו את הוריהם בפולין, ומי יודע כלל מה קורה איתם שם, ואנו נלך ל'סדר', שעה שלילדים אין היכן וממה לערוך אותו?!'. לאחר שדמעותיו של הרב ותחנוניו עשו רושם חזק על בעלי הבתים, פתח הרב בדרשה. לאחר השבת אסף 'קמחא דפסחא' מאנשי הקהילה, ומהם קנה קמח ואפה מצות לתלמידי הישיבה וקנה עבורם פרה חולבת, כדי לספק להם חלב וחמאה. כשעמד ראש הישיבה, הרב יפה'ן לנסוע ליפן בדרכו לארה"ב, ביקש מהרב ברשטיין למלא את מקומו במסירת שיעורים ושיחות מוסר לתלמידי הישיבה.
הרב אברהם יפה'ן וחלק קטן מתלמידיו קיבלו ויזות-מעבר ליפן, בעזרתו של חסיד אומות העולם, קונסול יפן בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה, והגיעו באמצעות הרכבת הטרנס-סיבירית לעיר הנמל הרוסית ולדיווסטוק, ממנה שטו בספינה ליפן, ובשנת תש"א היגרו משם לארה"ב והקימו את ישיבת 'בית יוסף' בברוקלין שבניו יורק.
לאחר מאמצים רבים קבלו בחורי ישיבה רבים שנותרו בליטא ויזות כניסה לקיראסאו, בהיותם נתיני פולין, אך הרוסים סירבו להעניק לבעלי ויזות אלו רישיון יציאה ודרשו מהם לקבל אזרחות סובייטית. תלמידים שסירבו לקבל אזרחות זו הוגדרו כ'אוייבי העם' והוגלו ברכבת אסירים למחנות עבודת פרך בסיביר.
לאחר כשבוע גירושם של בחורי הישיבה לסיביר, נכבשה ליטא בידי גרמניה הנאצית כחלק מ'מבצע ברברוסה', וזאת, כשנה לאחר שנכבשה בידי הסובייטים. בחורי הישיבה שנותרו בבירז' נרצחו ליד הארמון ההיסטורי העתיק בעיירה, בקיץ תש"א, ביחד עם הרב ניסן פטשינסקי וכל משפחתו, הרב ניסן צלניקר ומשפחתו והרב לייב ברשטיין ורעייתו הי"ד. הרב ברשטיין הספיק לומר לפני שנרצח: 'הריני מקיים מצות עשה של קידוש השם!'.
אחיו של הרב לייב ברשטיין הי"ד, ר' שמואל אייזיק ברשטיין הי"ד (1903-1929), למד במשך ארבע שנים בישיבת 'כנסת ישראל' בסלובודקה, ועלה עם תלמידי הישיבה לארץ ישראל, ללמוד בישיבה שהוקמה בעיר הקודש חברון. בשנת תרפ"ט הוא נרצח בידי פורעים ערבים, יחד עם רבים מחבריו לישיבה, בבית משפחת סלונים, והובא למנוחות בקבר אחים בחברון.
תמונת הרב לייב ברשטיין הי"ד מופיע בתמונה קבוצתית של אסיפת 'אגודת הרבנים דליטא' בקלטובה ובתמונה קבוצתית נוספת עם נכבדי בירז'.
יש מי שציין שהרב נקרא בעודו תלמיד ישיבה בשם 'מוטל מינסקר', וביקש להסיק מכך ששמו היה 'מרדכי לייב'.
חמש שנים להירצחו של אבי מו"ר, זקן רבני ליטה, הרב רבי אברהם אבא ברבי אריה הכהן זאק, רבה של אלסיאד פלך קובנה, ביום ז' אלול תש"א.
חוויית אימים שמורה בזכרוני מימי ילדותי. הדבר היה בתקופת הזעזועים והמהפכות ברוסיה בראשית המאה הנוכחית. הייתי עוד ילד רך ונסעתי פעם בערב שבת יחד עם אחותי הבכירה לטלז. היינו בדרך חזרה לעיירתנו אלסיאד, הרחוקה כארבע עשרה פרסאות מטלז, והנה לקראתנו שיירה משונה שלמראה התפלץ הלב: עגלות עמוסות חפצים ומטלטלין, ילדים ותינוקות, ועל יד העגלות גברים ונשים באים בימים, מדוכדכים, עלובים ומורדי ראש, כשראו אותנו נוסעים לקראתם, צעקו אלינו בקול פחדים: סעו חזרה לטלז! כל יהודי עיירתנו בורחים ממנה; מאתיים קאצאפים (רוסים) באו ברכבת לתחנת מוז'יקי ורוצחים את תושביהן היהודים, והנה הם מתקרבים אל עיירתנו.
"ושאיפה הם אבא, אמא וילדינו?" שאלנו בחרדה.
"אביכם מתרוצץ בין בתי האיכרים הליטאים שליד העיירה, משתדל להשיג אצלם עגלות, כדי שגם יתר התושבים היהודים יוכלו לעזוב את העיירה, ועם האחרונים יבוא גם הוא ובני משפחתכם".
בלב מלא חרדה חזרנו לטלז יחד עם השיירה. אחדים מצעירי היהודים בטלז מהרו לעיירתנו, ובחזרם הביאו לנו את הבשורה ה'משמחת', כי הבהלה היתה בהלת שווא. כשחזרנו לעירנו שמענו, כי הצעירים היהודים יחד עם הליטאים עמדו בשוק העיירה, מזויינים במקלות, גרזנים ומטילי ברזל; מוכנים לפגוש את ה'אוייב' ולהשיב מלחמה בשער.
"מקרה" זה היה מכאיב את לבי במשך שנים רבות, מאז עברו עשרות שנים, מים רבים זרמו לים הגדול; התרבות והציוויליזאציה צעדו קדימה בצעדי ענק; התפתחו והתקדמו גם אמצעי הרצח וההשמדה, והדבר שלא יכלנו להעלות על דעתנו בימים ההם, היה לעובדה מחרידה ומזעזעת, ובצורה ובמידה שלא פללו אפילו שדי אדם ושונאי ישראל מאז ומעולם.
בימים אלה מלאו חמש שנים לטבח האכזרי, שנערך ביהודי חבל זשאמוט שבליטה על ידי הצר הצורר. הליטאים זה העם שרק לפני חצי יובל שנים הושיטו לו טובי בנינו יד אחים בהקמת מדינתו והחייאת תרבותו – נתנו את ידם, יד אחים לרשע, לחיה הנאצית בהשמדת היהדות הליטאית. יוצאי הערים הללו, תושבים וותיקים בארץ וכן עולים חדשים, שרידי חרב, אודים מוצלים מאש, שניצלו בדרך נס מצפרני הרוצחים והגיעו אלינו בחדשים האחרונים, התכנסו בתל אביב לבכות את חלליהם, כל אחד מאתנו קרוב אל חלליו: הורים, אחים ואחיות; אולם אבל היחיד מתמזג עם אבל האומה, ומי ששכל את הקרובים אליו מבני משפחתו, הוא מסוגל להרגיש במידה מלאה את עוצם השואה, שניתכה על העם כולו, ובשעה שאנו מעלים את זכרם של בני המשפחה ובני עיר המוכרים וידועים לנו, אנו מתייחדים גם עם נשמות מוני הקדשים של האומה כולה.
למעלה מחמשים שנה היה אבא ז"ל רועה נאמן לעדתו. חייו היו שלשלת ארוכה של תורה, יראת שמים ומעשים טובים, חוץ מהשעות המעטות, שהיה עסוק בענייני קהילתו, היה מקדיש את כל זמנו ללימוד תורה לעצמו ובצוותא עם בני עירו. שקדן גדול היה אביו ז"ל, ממש לֹא פסק פומיה מַגִירְסַא, וְבַקיאותו היתה רבה בכל חדרי תורה. אם הייתי זקוק לבירור איזה עניין או לידיעת המקור של מאמר חכמים, לא הייתי זקוק לעזרת קונקורדאנציה; הייתי פונה לאבא, והוא היה פותח כהרף עין את המסכת הדרושה או את המדרש ומראה לי את מקור הענין או המאמר הדרוש לי.
אבא ז"ל היה מ"יראי ההוראה", אם בא לפניו דין תורה בעניין מסובך, ובעלי הדין לא הסכימו לפשרה המוצעת על ידו, היה מזמין לפעמים את אחד הרבנים מהסביבה, כדי לטפל בעניין בצוותא.
בענייני צדקה, כלליים ופנימיים, היה אבא ז"ל תמיד למופת לכל בני עדתו; הוא היה תמיד התורם הראשון, למרות מצבו החומרי הקשה, וכמוהו עשו כל בני העיירה. השד"רים שהיו באים לעירנו ביחוד הלמדנים שביניהם – היו מתאכסנים בביתנו והיו בו אורחים רצויים ומקובלים. במשך שנים היה שולח על ידי את תרומתו ותרומות אנשי העיירה לטובת ישיבת חברון בירושלים ו"התאחדות הרבנים עולי הארץ". מרץ רב ומסירות אין קץ גילה אבא ז"ל, כשעיירתנו עלתה כולה על המוקד בקיץ תר"ץ. אבא יסד ועד עזרה, בהשתתפות נכבדים מטלז הסמוכה, שהיה ממונה על הכספים, שנתקבלו לטובת הנשרפים. לא שם לב לזקנתו וחולשת גופו וכיתת את רגליו לערים הגדולות בליטה, נאם בפגישות ואספות ואירגן את פעולת העזרה (בפעולתו בקובנה עזר על ידו ר' פייבל יפה ז"ל מקדושי טלז); פנה לבני עירנו הנמצאים מעבר לים, קשר את הנשרפים עם "פונדישין" מיסודו של ה"ג'וינט" לשם קבלת הלוואות והקמת בתיהם; לא נח עד שכל בתי העיירה, ובתוכם בניין בית המדרש, הוקמו על תילם, וחיי העיירה שבו למסלולם.
את רוב ימיו חי אבי, שהיה מטופל במשפחה גדולה, במצוקה חומרית, אולם פניו היו תמיד קורנים ושופעים זוהר, אור פנימי וטוב לב, מעין "חכמת אדם תאיר פניו". ימים ספוגי אורה ויופי היו לנו הילדים ביחוד בימי שבת ומועד, כשאבא ז"ל, לבוש בגדי שבת, היה עובר ביום הששי בין ערים את הרחוב בדרך לבית הכנסת, היו החנוונים מזדרזים לנעול את דלתות חנויותיהם, והעמלים המאחרים היו עוזבים את מלאכתם. הנשמה היתירה של השבת השתלטה ברחובות העיירה.
רק שבלים בודדות, נשים אחדות ושנים־שלושה צעירים נשארו לפליטה מעיירתנו. אחדים מהם שבו אל העיירה, ויתרם מתרוצצים עוד במחנות הנידחים אי־שם באירופה ומחכים לגאולה. מלבד אלה – ניצלה בדרך גם משפחה אחת כמעט שלמה: השו"ב הישיש של העיירה ר' יוסף דוב הקטור, שתי בנותיו וחתנו הרב רבי יחיאל פישקין ששימש אחר כך רב לפליטי ההשמדה בשאוול. משפחה זו הגיעה בדרך העינויים והתלאות עד איטליה, והיא מחכה לאפשרות עלייה לארץ. הרב פישקין כותב לי על ימיו האחרונים של אבא ז"ל:
"הלב מתפלץ. כשאני מעלה בזיכרוני את הימים ההם… בחורשה שליד טחנת מים בקצה העיירה, שם ישבנו גם בכינו ביחד, למדנו ועסקנו בדברי תורה עם אבא: פיו הפיק מרגליות; נדמה היה לי באותה שעה כאילו אני יושב עם רבי שמעון בר יוחאי במערה ועוסק בתורה. אבא היקר ניחם אותנו בדברים היוצאים מן הלב… הסחנו את דעתנו מהצפוי לנו ולא הרגשנו את הנעשה מסביב לנו. אחר כך באו הארורים ולקחו את כל הגברים, טף ונשים אל כפר גערולע הסמוך לטלז. מתכווץ הלב לזכר אותם הרגעים הנוראים האחרונים, רגעי הפרידה מאביו הרב… מאור התורה ועמוד היראה; בשעה שהוליכוהו במכונית, שהובילה אותו לדרכו האחרונה, לא חשב כלל על הצפוי לו בקרוב: באהבה נפרד מכל אחד מהשרידים מתי מספר שהצוררים עוד השאירו אותם משום מה בעיירה. בלבו הטהור לא היתה שום שנאה אפילו אל הליטאים תושבי עיירתנו, והוא נפרד גם מהם כמו בזמנים רגילים… וביום שבת קדש ז' לחדש אלול תש"א נלקח הארון הקדש השמימה ביחד עם שתי בנותיו, חנה ודבורה, וחתנו רבי שלום טוביה הורביץ ז"ל".
ומקור אחר מודיע לי: "בצעדים מאוששים כמעט בשמחה, הלך אבא זצ"ל. עם גמרא בידו, כשהוא נתמך על ידי שתי בנותיה. לקראת מותו, מות קדושים, כאלו היה מוכן בכל ימי חייו לקראת היום הזה, בחינת 'מתי יבא לידי ואקיימנו'".
ואנחנו? היקום בנו הרוח וכושר הנפש שהיה לאבותינו, טהורי הלב וזכי הנפש, לסלוח את כל מה שעוללו לנו? היכול נוכל לחדש בקרבנו את האמונה באדם, שהשחית את דרכו על הארץ, ולהקים יחסים תקינים עם שופכי דמינו ועם אלה שעמדו ועומדים עוד היום בקור רוח על דמנו השפוך? היספיק לנו הכוח להמשיך באורח חיינו ולשאת על שכמנו את כובד השואה ונטל הכאב והצער? היצורפו דמעותינו לכוס הדמעות של האומה. לכוס היגונים, שאליה פנה המשורר האלוקי בתפלתו שאגתו: "כוס היגונים – לאט! הרפי. מעט כי כבר מלאו כסלי ונפשי ממרוריך…"
(אבא ז"ל, מאת שמעון זאק, הצופה, כ"ו באב תש"ו, 23.08.1946, עמו' 4)
הרב אברהם אבא ב"ר אריה ליב זק (זאק), נולד בשנת תרכ"ב (1862) בעיירה לוקניק. בגיל 22 נסמך מאת הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. בשנת תר"נ (1890) מונה לרבה של אלסיאד (אלשאד, אלסאדז'יאי, חבל זאמוט, פלך קובנה).
הרב אברהם אבא נשא לאשה את מרת לאה לבית פין. נולד להם בן, שמעון, ומספר בנות. בתם חיה נשאה לרב משה שמואל שפירא, לימים מנהל ב'ישיבת ר' חיים ברלין' בארה"ב ומחבר הספרים 'תולדות הגר"ח מוואלאזין' (תר"ע) ו'דרכי שמואל' (תשל"ז). בת נוספת נשאה לרב שמואל יעקב רבינוביץ, מחבר הספר 'משפטי שמואל' (תרע"ד) ומחברם של חידושים שפורסמו ב'המזכיר', 'מבצרי הדת' ו'באר יעקב'.
בהקדמת 'משפטי שמואל' מודה המחבר לחמיו 'הרב הגאון הגדול וכו' מהו"ר אברהם אבא זאק שליט"א אבד"ק אלשאד, אשר מדותיו התרומיו ומזגו הטוב ויראתו את ה' נפלאים מאוד, והא גאון מצויין בבקיאות ובחריפות בש"ס ופוסקים, כידוע לכל יודעיו ומכיריו'. בנו, שמעון, כתב על אביו: 'אבא זצ"ל ר' אברהם אבא הכהן זק, רב מהטפוס הישן, גדול בתורה, מופלא ביראה ומצוין במדות טובות ובמעשים טובים, היה רחוק מקנאות עיוורת והתיחס בהבנה גם להלך הרוחות של הדור הצעיר. עם ילדיו התהלך במקל נועם ולא מנע מאתנו גם מורה לשפת המדינה וללמודים חצוניים יסודיים. הבית היה ספוג רוח של יראת שמים וזהירות בקלה כבחמורה ובעקבותיהן – רצינות וכובד ראש. אבל לא הורגשה בו אוירה של קדרות ושממון, אלא אוירה של אהבה, דאגה ומסירות מצד ההורים אל הילדים, וחבה והערצה ללא גבול מצד הילדים אל ההורים'.
בשנת תרפ"ו נמנה על רבני ליטא שחתמו על 'קול קורא' לנקוט בדרכי שלום והוויתורים לאיחוד יהדות התורה הליטאית לקראת הבחירות בליטא. בנוסף חתם עם רבני ליטא על קול קורא לכל יראי השמים להתאגד במסגרת 'אגודת ישראל'.
למעלה מחמישים שנה ישב על כסא הרבנות בעדת אלשאד ונהל אותה באהבה ובנועם. הוא היה מקדיש את כל זמנו ללימוד תורה, בין ביחידות ובין עם בני העיירה. הוא תמיד היה ראשון לתרום לצדקה, על אף מצבו הכלכלי הדחוק. כשנשרפו בתי העיירה, גילה מסירות נפש ללא גבול עד שהצליח לגייס את הכס, הדרוש לשיקום הבתים ובית המדרש בעיירה.
על פי הדסה לוין, (בספרה 'בת עמי: נתיב היסורים והאמונה של בת יהדות ליטא בימי השואה', עמו' 40), הובאו יהודי אלסיאד למחנה גירולי ובראשם הרב זאק, בן התשעים ושש [!]. הרב והגברים הזקנים והחולים השתכנו בגורן, שם הגה הרב התורה יום ולילה. "הוא לא נתן הפוגות לעצמו וישב על הקרקע וכולו לימוד".
הרב נהרג עקה"ש בשבת, ז' באלול תש"א (1941), ביחד עם אנשי קהילתו, עם בנותיו חנה ודבורה, וחתניו הרב שלום טוביה הורביץ ור' יוסף לוינזון תלמיד ישיבות נובהרדוק ולידא, בכפר גארול הסמוך לטלז.
הדסה לוין תיארה אותו, כשנלקח להשמדה: 'לאיטו פוסע הרב הישיש מאלסיאד, כשהוא נשען על בתו. פני העדינים מפיקים חכמה ותבונה, זקנו יורד על פי מידותיו וכולו נורא הוד. שכינת קודש בזיו יופיו וכולו כבוד'. (בת עמי, עמו' 49). הרב יחיאל פישקין, היה עד לרציחתו של הרב, והעיד כי: 'בחורשה שעל־יד טחנת המים בקצה העיירה, שם ישבנו גם בכינו ביחד. למדנו ועסקנו בדברי תורה עם ר' אברהם אבא ז"ל; פיו הפיק מרגליות; נדמה היה לנו באותה שעה כאילו אנו יושבים במערה עם רבי שמעון בר יוחאי ועוסקים בתורה. הרב ניחם אותנו בדברים היוצאים מן הלב… הסחנו את דעתנו מן הצפוי לנו ולא הרגשנו את הנעשה מסביב לנו, עד שבאו הארורים ולקחו את כל הגברים, הטף והנשים אל כפר גערול הסמוך לטעלז. מתכווץ הלב לזכר הרגעים הנוראים האחרונים רגעי הפרידה מן הרב, מאור התורה ועמוד היראה. בשעה שהוליכוהו במכונית, שהובילה אותו לדרכו האחרונה, לא חשב כלל על הצפוי לו בקרוב; באהבה נפרד מכל אחד מן השרידים מתי מספר, שהצוררים השאירום משום מה בעיירה. בלבו הטהור לא היתה שום טינה אפילו אל הליטאים תושבי העיירה והוא נפרד גם מהם כבזמנים רגילים. וכשהגיע הרגע המר והנמהר הלך בצעדים מאוששים, כמעט בשמחה, וגמרא בידו, כשהוא נתמך על־ידי שתי בנותיו, לקראת מותו, מות קדושים, כאילו היה מוכן בכל ימי חייו לקראת יום זה… וביום שבת קודש ז באלול תש"א נלקח ארון הקודש השמימה ביחד עם שתי בנותיו וחתנו ר' שלום טוביה הורביץ ז"ל'.
הערה: על פי דף עד שכתב בנו, הרב נספה בשנת תש"א בגיל 84, ולפי זה הוא נולד בסביבות שנת תרי"ז (1857).
הנה עבודת האדם בימי האלול מתחלק בשני חלקים. חלק ה'רוח' על ידי תפלה ולימוד המוסר, וחלק ה'למעשה' בענייני תיקון המידות, תיקון העבר ותיקון העתיד. והנה במשך שלשים יום יכול האדם לחנך עצמו בתקון חדש שצריך לרפואת נפשו, על כן יכולים לקרוא את חודש אלול גם חודש של חינוך. וראוי לקבל על עצמו דבר אחד לעסוק בו כל הזמן, למען ישיג בו קנין חזק והדבר הזה יהיה יסוד ושורש בעבודת האדם בכלל, כמו שאמר הכתוב 'חמד רשע מצוד רעים ושורש צדיקים יתןק (משלי יב) ופירש רבינו יונה ז"ל וביאור הענין כי הצדיק נותן שורש בכל יום כאילן שהוא משלח שורשיו בכל עת, וכמו שאין הרוחות עוקרות אילן ששורשיו מרובין, כן לא יהרדפוהו הניסיונות את הצדיק, אך הרשעים אין תועלת בעושרם, כי אין להם שורש, וניסיון קל תהדפם. עד כאן לשונו. ועל כן צריכין לנטוע בנפש שורש טוב.
והנה מידת ההקפדה והכעס ראש כל חטאת, וכבר שאל הגאון הצדיק ר' נפתלי אמשטרדם ז"ל לאדמו"ר זצ"ל עצה ותחבולה על מידת הרגזנות, והשיב לו שישים אדם לליבו תמיד להיות 'איש טוב'. וכן שאל ממנו עצה על מידת קפדנות, וענה לו שיתבונן תמיד בגודל החוב על האדם, או ימצא כי אין שום מחשבה נכונה, כי אם המחשבה לעשות טוב לזולתו. כי חלקי המחשבה ארבע המה: חלק המחשבה לקבל טובה. חלק שני לעשות רעה בגדר נקמה. חלק שלישי מחשבה של פחד אולי יעשה לי חברי רעה. וכל זה הוא כנגד גדרי הבטחון. ונשאר רק חלק אחד ישר ונכון, והוא החלק לעשות לחברו הטבה, או הטבה במקום הקפדה. וכאשר ירבה בהתבוננות זו יסתלק ממנו רתיחת ההקפדה, כי זה כל האדם לחשוב רק להטיב, ובשעה שהוא מקפיד הרי סר ממנו מטרת האדם ונטה מן הדרך, ומן היסוד והשורש של עבודת האדם. בכלל ובפרט.
והנה במשך שלשים יום כשיעסוק אדם בנצירת הלב ישיג קנין חזק, כמו בנזיר שהרגיל נפשו שלשים יום להתרחק מן היין נקרא 'קדוש'. וכמו שמצינו בתורה 'ובכתה את אביו ואת אמה ירח ימים', ופירש הרמב"ן שבכייה זו הוא תשובה וחינוך, שבמשך שלשים יום תתבונן באושר היהדות וגנות המידות הרעות והדעות כוזבות, ותעזוב דרך אביה ואמה, הן בכוח והן בפועל. כמו שכתב הרמב"ם על הפסוק 'יעזוב רשע דרכו', בפועל, 'ואיש און מחשבותיו' בכוח. וכמו שאסרו חז"ל הטומן משקלותיו במלח ועובר על זה משעת עשיה (בבא מציעא). אף על פי שלא שקיים בהם בפועל, מכל מקום חייב על בחינת בכוח בלבד.
וכן היוצא למלחמה שהיה צדיק גמור ולא הייתה לו עבירה קלה להיות מחוזרי המלחמה, ונכשל אחר כך בחשק אשה יפת תואר, כמו שכתב בן סירא 'בתואר אשה יפיה רבים הושחתו', גם לו נתנה התורה שלשים יום שיראה אותה בנוולתה למען יחנך לבו לראות שכל זה הוא הבל הבלים, והפריז על המידה. כמו שאמר הכתוב 'ומוצא אני מר ממות את האשה', ופירש רבינו יונה ז"ל כי המוות מפריד האדם מחיי עולם קטן, אבל האשה מפרדת את האדם מחיי עולם נצחי לעד ולעולמי עולמים. ובהתבוננות זו יתקן לבו שנכשל בארס החשק ובמצודת החמרה הנפרזה, ויתקרר רוחו מעט, ואז לא תהיה מפריע כל כך, לדרכו הנבוה. וחזינן מזה שבמשך שלושים יום יכול האדם להשיג קנין בגנות עוה"ז.
ויש להתבונן מפני מה מצינו בבן סורר ומורה שדנו אותי למיתה בשביל שאכל תרטימר בשר ושתה לוג יין, ולמה לא ענש הכתוב את היוצא למלחמה ונכשל בחשק אשה זרה? האם תאוות אכילה גרועה מתאוות החשק ? ויתכן לומר שיש כאן הערה נפלאה, עד כמה החמיר הכתוב בשורש רע שיצא מזה תקלה בבין אדם לחברו. והוא כי יתכן שעיקר ההקפדה הוא מפני שסופו מלסטם את הבריות, ואדם זה הוא כמו בור ברשות הרבים ותקלה לאנשי הישוב. אבל מי שנכשל בתאוות החשק, הרי הוא תקלה לעצמו, לנפשו ולנשמתו, אבל אין כאן בית מיחוש של לסטות, ולכן החמירה התורה דווקא בבן סורר ומורה, שצומח בו שורש רע, שיצא מזה שיהיה בעל עין רעה על מי שיש לו כסף, ויתעורר בו כוח הרציחה למען ישיג הרגילו.
וכן מצינו ב'על חטא שחטאנו לפניך במאכל ומשתה', ותיכף נסמך לזה 'על חטא שחטאנו לפניך במשא ומתן', כי על ידי תאוות אכילה והוצאה מרובה על תפנוקים, יכשל במשא ומתן, שמבקש הרגלו על ידי משא ומתן, שלא באמונה.
והנה באופן יותר עמוק יתכן שפירושו של 'במשא ומתן' שעוזב דרך הפרישות ובוחר להיות איש מדיני. ויותר עמוק יש לפרש 'במשא ומתן' שעושה תורתו קרדום לחפור בה על כל. חזינן מזה חומר בין אדם לחברו.
וכן מצינו במסית ומדיח אף על פי שלא עבד עבודה זרה אלא הסית אחרים לעבוד עבודה זרה, נסקל רק בשביל זה שהוא תקלה לבני אדם, שאינם יודעין להיזהר ממנו.
והנה יש להעיר מפני מה בישמעאל כתיב 'כי שמע ד' אל קול הנער באשר הוא שם'ק', ולא דנו אותו בשביל העתיד שסופו מלסטם הבריות, ואצל בן סורר ומירה דנו אותו בשביל העתיד? ויש לחלק בין בכוח ובין בפועל, כי אצל ישמעאל לא עשה פעולה שזה יקרא התחלה לליסטות ורק בכח היה אדם כזה, ולכן ניצל מן דיני שמים באותו שעה, כי כן הוא רחמי השם שלא דן את האדם בשביל בכוח, כמו שאמרו חז"ל 'אני ד' קודם שיחטא', ופירש הרא"ש ז"ל בראש השנה שהמכוון על ישמעאל ודומה לו, אף על פי שבכוח היה רע, מכל מקום לא דן אותו הקב"ה בשביל העתיד. אבל הבן סורר כבר התחיל פעולה של לסטות והוא הזוללות הנפרזה, לכן יצא מכלל רחמי שמים.
ויש להתבונן מזה עד כמה צריך אדם לעבוד על בחינת 'בכוח' ולא יתהלל בנפשו 'הלא אין הקב"ה דן על מחשבה', כי מה ירוויח מה שיזכה בדין ויחתם בחיים גשמיים, הלא נם ישמעאל זכה לנס ונזדמן לו באר מים חיים, אבל סוף נשאר 'פרא אדם'. ומדקדקים החוקרים שהיה צריך להקדים שם העצם על שם התואר ולאמר 'אדם פרא', כי שם אדם היא שם העצם. ובהכרח צריכין לאמר שאצל ישמעאל היה שם 'פרא' שם העצם, כי עצמותו ומהותו היה פרא, ואם כן מה ישמח עם האדם עם הגשמיות אם האדם עצמו הוא משחת במידות, ועל כן צריך האדם. לשים השתדלותו שיעבוד גם על המחשבה הרעה להרחיקה מן הלב, כמו שאמר הכתוב 'מכל משמר נצור לבך', ופירש רבינו יונה ז"ל מכל מדה רעה נצור לבך מחשוב באכזריות או כעס או כילות, כדי שתכלה המידה, כי על ידי הלב תכלה כל המידות הרעות שתמנע המחשבה מהם ותחשב בגנותם כי רב ותכסוף בהפכם. עד כאן לשונו.
(חיי המוסר, אוסטרובצה תרצ"ו, עמו' קכז)
הרב יעקב זלדין (מוזרירר) הי"ד, ממוזיר שברוסיה-הלבנה. בשנת תרפ"א היה מהצעירים המצוינים בכישרונות ובמידות שלמדו בישיבת 'בית יוסף' בהומל והיו אחר כך גדולי תורה, מנהיגים ומדריכים רוחניים. התלמידים הצעירים היו מתייעצים איתו והוא היה משמיע שיחות בפני חבורה שעמד בראשה, הדריך אותם בדרכי התורה והמוסר, והיה מתוועד עם חבורות נוספות. הוא נמנה על התלמידים שנהגו להתבודד בעיירה הסמוכה בליצה, ולעסוק שם בהתעוררות מוסרית ובמידת הביטחון.
בשנת תרפ"ב הצליח יחד עם חבריו לעבור את הגבול מרוסייה הסובייטית לפולין. הוא הגיע לישיבת 'בית יוסף' בביאליסטוק, בראשות הרב אברהם יפה'ן, היה מטובי תלמידיה. הישיבה הייתה מאורגנת בחבורות של 'ועדים', כאשר בוועדה העליונה שסייעו לראש הישיבה בניהול הישיבה נמנו: הרב יעקב זלדין הי"ד, הרב ניסן פוטאשינקי הי"ד, הרב יצחק אלחנן ולדשיין הי"ד, הרב אהרן אגולניק הי"ד, הרב אייזיק גראייבסקי הי"ד, הרב יעקב ישראל קנייבסקי ('הסטייפלר') והרב אליעזר אלפא אלשאנער.
בשנת תרצ"ח התחתן עם מרת חיה בת הרב אברהם אהרן ולדשיין הי"ד, רבה של העיירה אולקניקי. בני תורה רבים מליטא, ששהו אז בחופשה בעיירה, השתתפו בחתונתו, ובהם ה'חזון איש', ראשי ישיבות ראדין מיר ו'בית יוסף', ורבני הסביבה. הרב זלדין כיהן כמנהל הרוחני של ישיבת 'בית יוסף' בלוצק.
בתחילת מלחמת העולם השנייה הצליח לברוח לליטא, אליה ברחו תלמידי ישיבה רבים, אך למרות מאמציו לא הצליח להביא לשם את משפחתו שנותרה בלוצק. בהגיעו לווילנה החל ללמוד בכולל מיוחד שהקימו ראשי ישיבות נוהרדוק בווילנה וללמד ב'ישיבת לוצק' שבווילנה.
לאחר הסובייטים כבשו את ליטא, הם הכריחו את כל הישיבות לעזוב את וילנה ולנדוד לעיירות ליטא. אך נותרו בעיר בני תורה בעלי זכות ישיבה בעיר שיצאו לעבודה ביום והתכנסו מידי ערב ללמוד יחד גמרא בעליית הגג של בית הכנסת 'בית שאול' ('שאולק'עס קלויז' על שם הגאון הרב שאול קצנלבוגן). הרב יעקב זלדין קיבץ את שארית תלמידיו לשעבר וייסד מחדש ישיבה שהתקיימה באופן מחתרתי. מסגרת לימודית זו המשיכה לפעול גם בגטו וילנה, תחת הכיבוש הגרמני.
ביום ראשון כ"ז בסיון תש"א (22.06.1941) הגרמנים חצו את הגבול לליטא. הרב זלדין נמלט עם אלפי פליטים מהעיר וילנה, אך לאחר נדודים מייגעים הוכרח לחזור לעיר. עם כניסת הגרמנים לעיר הם החלו לרדוף את היהודים ולהטיל עליהם גזירות. ביומן שנכתב באותם ימים בווילנה, נמצא כתוב: 'ספרו מפה לאוזן, כי בשכונת שניפישוק הוציאו מבית הכנסת את הרב קסל (חבר ועד הרבנים בוילנה) ואת הרב יעקב זלדין ('מאזירער'), מנהל רוחני של ישיבת לוצק בווילנה, ועוד כמה בני תורה ובעלי בתים. יחד אתם הוציאו ספרי תורה מבית הכנסת והכריחו את הרבנים לרקוד מסביב למדורות האש, כשספרי תורה בזרועותיהם. בשעת מעשה התעללו בהם והכום על ימין ועל שמאל. כשהם חרוכים מן האש והמומים מהמכות האכזריות, נשארו שוכבים בחצר כל עוד רוחם בם'.
הרב נכלא בגטו וילנה, ולא הצליח לקבל שום ידיעה ממשפחתו. היה התמסר במסירות נפש לעשיית חסד וסייע בפרנסת עשרות משפחות של אלמנות ויתומים שסבלו מרעב. לקראת פסח נמנה על העוסקים במלאכת המצווה של ארגון אפיית מצות לחג.
באוקטובר 1941 בוצעה אקציה בגטו. מי שנלכד, ובהם האדמור מקוידאנוב-ברנוביץ רבי אלתר פרלוב הי"ד, גורש ללוקישקי ולפונאר. בעליית בית הכנסת 'שאול'קעס קלויז' הסתרו למעלה ממאה איש ובהם רבנים וראשי ישיבות הפליטים ובני משפחותיהם, ואת פתח לעליית הגג הסתירו בערימת ספרים. הרוצחים הגרמנים והליטאים זיהו מהקומות העליונות של הבית ממול שיש מסתתרים בעליית הגג, התפרצו לבית הכנסת והחלה בירי כבד לכיוון התקרה והצליחו לפרוץ לעליית הגג. שוטר שמצא את הרב זולדן מסתתר בעט ברב וצעק לו שירד למטה. הרב קפץ למטה לבית הכנסת, ניגש לארון ספרים בפינה רוקן מדף ספרים, השתחל למדף והסיר את עצמו באמצעות ספסל עמוס בספרים. הוא שמע את הרוצחים הליטאית פותחים את הארונות, הופכים אותם, זורקים ספרים ויורים לתוך הארונות. אך בדרך נס הם דלגו על הארון בו הסתתר.
בתקופת האקציה בה נחטפו יהודים לאסטוניה, הסתתר הרב במחבוא במשך ארבעה ימים ללא מים ומזון, וכמעט ללא אויר לנשימה. כשיצא פגש את ר' קלמן פרבר, בחור בן תורה, שנרשם ליציאה למחנה עבודה והתייעץ עם הרב זלדין האם נכון לצאת מהגטו. הרב הורה לו כי "אם נותר אפילו אחוז אחד של אפשרות בריחה והצלה, כדאית היציאה, ולא רק כדאית אלא מצווה גמורה היא… המשמעות של קידוש ה' בשבילנו, כלואי הגטו, היתה והינה המאבק להישארות בחיים. דבר זה צריכים אנו לשנן לעצמנו השכם והערב ולעודד את עצמנו. יש לנצל את על הדרכים; להשתמש בכל האפשרויות ובלבד להישאר בחיים ולו רק בשביל שיהיה מי שיוכל לסר לדורות הבאים מה עוללנו לנו הנאצים ימ"ש, בני 'העם התרבותי והנאור בעולם'."
בפגישה אקראית אחרת, שאל ר' קלמן פרבר את הרב זלדין, באיזה זכות הם נשארו בגטו היחידים בחיים, בו בזמן שגדולים וצדיקים, ראשי ישיבות כהגר"א וסרמן ור' שלום מאיישישוק, ה'שותק משצ'וצ'ין' ועל יתר המנהלים הרוחניים של הישיבות, רבנים, צדיקים ובחירי תלמידי הישיבות הלומדים והמתמידים כולם ניספו? תשובתו הייתה:
"הסבר הענין הוא, שהמדרגה הכי גבוהה שיהודי בן תורה שואף אליה היא הדרגה של מסירות נפש, בדומה ליהודי הראשון בעולם, אברהם אבינו ובנו יצחק, שהגיעו לדרגת 'עקדה'. וכשאדם זוכה להתעלות למצב שהוא מוכן למסור נפשו על קידוש השם, היינו כשהאנוכיות הפרטית שלו איננה קיימת עוד, נשאר בו רק החפץ להתעלות ולהיכסף לאין סוף. לדרגה זו יכולים להגיע רק יחידים מוכשרים, אלה שמטענם הרוחני הוא גדול מאוד. הצדיקים הגדולים הגיעו למדרגה זו ולכן הלכו. אולם לגבינו – הדרך עדיין רחוקה, וכדי להגיע אליה דרוש זמן. ההכנה אליה יכולה להיות על ידי ייסורים המביאים לחשבון הנפש, ולכן יש עוד צורך בהרבה התרחשויות, בניסיונות ובייסורים, שעל ידן נגיע להתעלות זו ונהיה גם אנו ראויים לקדש שמו, וכשנגיע לדרגה זו, נלך גם אנו כמוהם". ושוב אני מבקש מר' יעקב הסבר: אמרת זה עתה שקידוש השם בזמננו צריך להתבטא בהישארות בחיים ואם כן עלינו להשתדל בכיוון זה. האם אין גישה זו נוגדת את הדברים שאמרת לי לפני שנתיים בגטו מהותה של מצוות קידוש השם היא העקדה, שהיא תכליתו של אדם, שהיא המעלה בזה העולם, ואליו יש לכוון את כל המאמצים?
"ברור שאין סתירה" ענה לי ר' יעקב מיניה וביה "אי אפשר לו לאדם לעלות בשלבי הסולם ללא רוח חיים. אין המת חייב במצוות. ברור שנסתרים מאתנו דרכי ה'. אדם המאמין והמקווה יש לו כל כך הרבה אפשרויות של עליה, בפרט בימים אלו. במלה אחת של עידוד אתה פשוט מחיה נפשות היום. וכשהמלה יוצאת מלב מאמין, דהיינו כשאתה עצמך מאמין במה שאמרת – אתה זורע אמונה ותקווה באנשים, אתה מרים על ידי כך אנשים מאשפתות ומתעלה יחד אתם. הדרך פתוחה לפניך ללמוד תורה ומוסר, לעבוד על שבירת המידות הרעות, גם במצבנו הנוכחי. כל זה תוכל לעשות רק כאשר הינך בחיים ולא אחרי המוות. איך אמר בעל 'החפץ חיים' זצ"ל: 'בעולם האמת אפילו פסוק אחד מפרקי תהילים או משנה אחת מפרקי משניות, לא יתנו לך ללמוד ולהכין, אם לא הכינות אותם כאן, בזה העולם'. השפל. אם כן, העולם הזה הוא לגמרי לא שפל, ומי שיש לו מוח בקדקודו יכול לנצלו היטב. מאליו מובן שהאוגר במשך שנות חייו תורה ומצוות, הרי שבבוא עתו לעזוב את עולם השקר – לא בידיים ריקות יעזוב. הדרך להגיע לדרגה של 'מסירות נפש' 'קידוש השם'- 'עקידה' היא דרך החיים. על כן יש לשים את הדגש על החיים; יש להיאבק למען החיים בכל הדרכים ובכל האמצעים".
הרב יעקב זלדין נהרג על קידוש ה' עם חיסול גטו וילנה בשנת תש"ג (1943).
הרב מרדכי התחתן עם מרת רחל הי"ד בת ר' מנחם קליין, ונולדו להם שמונה ילדים: אלעזר, ריקל גיטל הי"ד, חיים צבי הי"ד, פרימט הי"ד, פינקל סיינדל הי"ד, חיה שרה הי"ד, אברהם הי"ד ומשה ישראל הי"ד. רק בנם אלעזר (לסלי), השני משמונת ילידהם, שרד את השואה.
