תורתך לא שכחתי

על דבר קושייתו הגדולה של אדוני אבי זקני הגאון הקדוש צדיק יסוד עולם איש אלקים הנקרא "הגיטעד יוד [מניישטאט רבי יוסף ברוך הלוי]" זצ"ל, מה שהקשה לכבוד קדושת רבינו צדיק יסוד עולם מרן הדברי חיים מצאנז זצ"ל, עת שנתוועדו יחדיו הני מאורות הגדולים עמודי תבל, על הא דמברכין בנוסח ברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", הרי החזיר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, עד כאן לשונו הקדוש.

ואם כי מי אנכי ומה כחי לבוא ולגשת הלום בדבר אשר ממקום קדוש יהלך, ובעניין רב ונשגב הנוגע לרמזי תורתינו הקדושה, עם כל זה הלא תורה היא, ומצינו לגדולי המחברים שהשיבו גם באגדה (עיין בתשובות רבותינו הרמב"ם, הרשב"א, הריב"ש, הרדב"ז, הרשד"ם והנודע ביהודה וכו'), על כן אבוא בקציר"ת האומ"ר.

דהנה באמת נודע מה שהקשו המפרשים, מדוע החזיר הקב"ה יתברך שמו על כל אומה ולשון, הרי לפניו יתברך נגלו כל נסתר וידע כי לא יקבלו תורתנו הקדושה, אם כן למה שאל את פיהם. וביותר יש להקשות, הא ידוע דהתורה הקדושה היא ששים ריבוא אותיות כמספר בני ישראל, וכן "ישראל" נוטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה הקדושה. ובש"ס (פסחים פ"ז,ב) ישראל קנין אחד וכו', תורה קנין אחד, וכן איתא במילי דאבות (פרק ו, יג), עיין שם. ובבראשית רבה (א,ד) חשב בין הדברים שקדמו לבריאת העולם תורה הקדושה וישראל וכו', עיין שם. וברש"י ז"ל (בראשית א,א) "בראשית" בשביל התורה שנקראת "ראשית", ובשביל ישראל שנקראו "ראשית" וכו'. ואם כן קשה יותר מדוע החזיר הקב"ה לכל אומה ולשון, הרי מכל הנ"ל חזינן דתורתנו הקדושה לישראל נאמרה.

ונראה על פי דברי הש"ס ריש עבודה זרה (ב,א) דלעתיד לבא מביא הקב"ה ספר תורה וכו'. ולכך החזיר לכל אומה ולשון, כדי שלא יוכלו לומר "כלום נתת לנו ולא קיבלנוה" (שם ב,ב), ועל ידי זה יתביישו האומות העולם וממילא יתרומם קרן ישראל. ובזה יש לפרש מה שכתוב (דניאל יב,א-ב) "ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר, ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם". והכונה דישראל יש להם אחיזה בספר תורה, דהא כל אחד מישראל מרומז בספר תורה (כנ"ל, כי "ישראל" נוטריקון יש ששים ריבוא אותיות לתורה), ולכך "אלה לחיי עולם", מה שאין כן האומות העולם יעמדו לחרפה ולדראון, כנ"ל.

והמתבאר מזה, דמה שהחזיר הקב"ה תורה הקדושה לאומות העולם, הגם כי ידע שלא יקבלו, ומכל מקום כביכול עשה כן לטובת ישראל (ומהאי טעמא נמי פתח ב"בראשית", כמבואר ברש"י ז"ל שם, שאם יאמרו האומות העולם וכו', עיין שם), כי על ידי זה יהיו נידחים האומות העולם, וממילא כולם יודו כי רק ישראל הם עם קדוש ואמת. ולכך שפיר מברכים "אשר בחר בנו מכל העמים".

ואם כנים הדברים, מובן גם כן היטב נוסח הברכה השנייה "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", כלומר שעל ידי זה נזכה למה שכתוב "ואלה יעמדו לחיי עולם". וזהו שאומרים "בתוכנו" דווקא ולא באומות העולם, ודו"ק.

ובתוך אחד השיחים דברתי בזה עם כבוד קדושת דודי האון הקדוש מחענטשין [רבי יהושע העשיל הלוי שטרנפלד הורוביץ בן רבי חיים שמואל הלוי מחנצ'ין] שליט"א [הי"ד] (כעת על ישראל הדרתו בק"ק עלקוש יצ"ו) ואמר שיש לומר על פי דברי הזוהר הקדוש פרשת בלק (קצ"ב,א – קצ"ג,א) אשר זה שאומות העולם היו מונעים עצמם מלקבל התורה, מן השמים נעשה זאת כדי שיקבלו ישראל, עיין שם באריכות. ואם כן שפיר מברכין "אשר בחר בנו מכל העמים", ועוד האריך בזה אך אין עת האסף פה, ודו"ק.

ועוד יש לומר על פי מה שכתוב בתנא דבי אליהו ז"ל (רבה, פרק י"ד), וזה לשונו: אמר לי, רבי, מפני מה נאמר (תהלים קלו,כה) "נותן לחם לכל בשר", ונאמר (שם קמז,ט) "נותן לבהמה לחמה, לבני עורב אשר יקראו", ואדם אין מכין הוא לו. אמרתי לו בני וכו', יש כוח לאבי שבשמים שייתן בי חכמה ובינה ודעת והשכל ואשיבך עוד על מה ששאלתני, צא ולמד מן השוטה שעובר בשוק, כיון שניטל ממנו חכמה ובינה דעה והשכל, וכי הוא יכול לפרנס את עצמו אפילו שעה אחת, כך כל בני אדם כשתנטל ממנו דעה הרי הן חשובין כבהמה וחיה ועוף ושאר בריות שברא הקב"ה בעולמו וכו', עיין שם. אם כן פשוט, דמה שהיה לישראל הבנה לומר "נעשה ונשמע" הוא מפאת שה' יתברך חנן אותנו דעה, כמו שאומרים "אתה חונן לאדם דעת" וכו', ולכך שפיר מברכינן "אשר בחר בנו מכל העמים", כלומר אשר חנן אותנו דעה ושכל לומר "נעשה ונשמע" ולקבל התורה הקדושה כנ"ל. ויש עוד אריכות בזה.

(קובץ פני הנשר הששי, כנף ששי, סימן נ"ז; לקט ששנ"ה, שנה ה, גליון ד, סימן נ"ה).

---

רבי אליעזר יהושע הלוי עפשטיין הי"ד, נולד בעיר אוז'רוב הסמוכה לאפטא ולאוסטרובצה, בערב יום הכיפורים שנת תרנ"ט (1898). מילדותו דבק בענווה ובהתלהבות, בתורה ובקדושה, על פי הדרכת אביו וסביו הצדיקים ובהשפעת דודו האדמו"ר מחנצ'ין. הוא עשה חיל בלימודיו, זכה להבנה עמוקה בכל חדרי התורה והחסידות, והתכתב רבות בהלכה עם הגאון מרוגרצ'וב, רבי יוסף רוזין, ועם רבים מגדולי ישראל המפורסמים בדורו. בצעירותו הוסמך להוראה כל ידי האדמו"ר רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה.

אביו, רבי אברהם שלמה הלוי האב"ד והאדמו"ר מאוז'רוב (בעל "שארית ברכה"), היה בנו של רבי אריה יהודה לייבוש (השני) מאוז'רוב (בעל "ברכת טוב") וחתנו של רבי חיים שמואל מחענצ'ין נינו של החוזה מלובלין. רבי אליעזר יהושע היה חותנו של האדמו"ר מפאריסוב רבי מאיר שלום (השני) הי"ד מאוטבוצק בן האדמו"ר רבי יהושע אשר (השני) מפאריסוב.

אחיו הגדול היה הגאון רבי משה יחיאל הלוי עפשטיין, הרבי מאוז'רוב חנצ'ין, מחבר הספרים "אש דת" ו"באר משה". ייחוס משפחתו כולל את צדיקי בית אוז'רוב וחנצ'ין, והם מיוחסים לחוזה מלובלין ולמעלה בקודש עד לדוד המלך.

בשנת תרע"ז נשא לאשה את בת דודו רבי יצחק שלמה גולדברג מקילץ והיה סמוך שם על שולחן חותנו. הוא למד בהתמדה, ייסד שם בית מדרש לכשלוש מאות נערים, ארגן את רבני העיר שילמדו שם בהתנדבות ועמד בראש הישיבה. כעבור שנים מועטות מונה לראב"ד ור"מ בקהילת אפטא. במכתבו ל"עזרת תורה" משנת תר"פ תיאר את גודל המצוקה הכלכלית והעוני שהביאו להתרוקנות הישיבות באפטא. בשנת תרפ"ב מונה לרב העיר ראקוב, הסמוכה לקילץ, השקיע רבות בהוראה לתלמידיו ועמד שם בראש עדת חסידים. הוא דבק בצדיקי דורו ובהם האדמו"רים מבעלז וקומרנה, ושמו התפרסם כאחר מחשובי הרבנים במדינה. הוא השיב לשואליו הרבים בהלכה וישב מידי פעם בבית דין יחד עם הרב מנחם זמבה ורבי מנחם מנדל אלטר מפאביניץ.

בשנת תרצ"ו ביקשו פעילי "אגודת ישראל" למנות אותו לרבה של קהילת חמילניק וסביבתה, והיו רבים שהיו מעוניינים למנות את מועמד "המזרחי", הרב טוביה סילמן, בנו של הרב הקודם של חמילניק הרב אברהם יצחק סילמן. הוויכוח בין תומכי שני הרבנים התלהט וגרר מעשי אלימות והלשנות. בעקבות הלשנה עצרה המשטרה הפולנית את הרב עפשטיין ושוחרר בהשתדלות ראשי הקהילה לאחר הפקדת עשרות אלפי זלוטי כערבות.

חידושיו בהלכה ובאגדה פורסמים בכתבי עת תורניים, ובהם: מכתבים ומאמרים ממנו פורסמו בעמק הלכה, א (בטורקס, תרפ"א, סי' סא, סה), הכרם (אדר א', תרפ"ז, סי' ד), אהל תורה (קראקא, שבט-אדר תרפ"ח, סי' לב), יגדיל תורה (תשרי-חשון, תרפ"ז, סי' כד), נפלאות הסבא קדישא, ב (פיוטרקוב, תרצ"ז, עמ' 12-14), כתר תורה (ג'רבא, תרצ"ט), אור עולם (אות ע-ת, ניו יורק, תשכ"ט, דף סט) ונחלת צבי (גליון יב, בני ברק, אדר תשנ"ו, עמ' לב-מב). הספד ממנו על האדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח מבעלז פורסם באוהל מועד (הרבסט, שנה ב, תרפ"ז, חוברת ג-ד, עמ' קה-קיב). מספר מכתבים אליו נדפסו בשו"ת משיב שלום (בילגורי, תרצ"א, סי' ז, ח, עז, רסה).

אסיפת מאמרים ודרשות, שאלות ותשובות ופלפולים בש"ס ופוסקים, מלוקט מספרים וכתבי יד ממנו יצא לאור בספר "משנת רבי אליעזר" (בני ברק, תשע"ג). רבים ממכתביו אל הגאון רוגאטשוב נמצאו בכתב ידו באוסף מנדל גוטמן בספריית רבינו יצחק אלחנן.

הרב אליעזר יהושע הוציא לאור את שארית חידושיו של אביו בספר "שארית ברכה" (ורשא, תרצ"ח), והוסיף לספר הקדמה. הוא היה מהרבנים שתמכו באגודת ישראל. הוא חיבר שני ספרים שלא יצאו לאור ואבדו "עטרת ראש" על הרמב"ם ו"עטרת ישועה".

נודע כגאון מובהק, חסיד, קדוש ופרוש. רק מעט ידוע על קורות רבי אליעזר יהושע בתקופת השואה. על פי המובא בפנקס חמילניק, מספר ימים לאחר הכיבוש הנאצי הם ערכו חיפשו בבתים, וכלאו בבית המדרש הגדול את הרב עפשטיין, את האדמו"ר מחנצ'ין וחתנו שהתארחו אצלו, עוד כשלושים יהודים מחשובי הקהל, את הכומר המקומי ואישים נוספים, הגרמנים הכניסו לשם חומר נפץ, שחררו את העצירים הפולנים והציתו את בית המדרש באש. הרב הצליח להימלט מבית המדרש הבוער, נורה ברגלו בידי הגרמנים והסתתר בעליית גג. כשגורשו יהודי חמילניק לחנצ'ין, בכ"ה בתשרי תש"ג, ומשם למחנה ההשמדה טרבלינקה, צעד הרב אליעזר יהושע בראש המגורשים, ויחד עם עדתו נהרג על קידוש ה' בהיותו בן ארבעים וחמש.

בתו, הרבנית אלטה רייצא ראדל נשאה לאדמו"ר מפוריסוב רבי מאיר שלום רבינוביץ הי"ד.

מה שאמרתי בשעת הקמת המצבה בשנת תרצ"ב ביום צום העשירים הוא עשרה בטבת על ציון כבוד אאדמו"ר מו"ה מרדכי יצחק זללה"ה, ומהם גם דברים אשר אמרתי בשעת הקמת המצבה על ציון חמותי בשנת תרצ"א יום א' דסליחות בעיר קאשוי […]

מקור מקומו טהור מהנהגת הקמת מצבה רמזה התורה הקדושה "היא מצבת קבורת רחל עד היום", ויש לדקדק בייתר הלשון "היא מצבת קבורת רחל", דזיל קרי בי רב שאם יעקב אבינו עליו השלום העמיד המצבה על קבורת רחל, פשוט שהיא מצבתה. וגם אומרו "עד היום" מה בא להשמיענו.

המלך יאשיהו כאשר שרף וטימא במות ירבעם, כאשר יסופר בקרא (מלכים ב' כ"ג) "ויאמר מה הציון הלזה אשר אני רואה. ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהי'ם אשר בא מיהודה כו'". הנה זה ששאל דווקא על ציון זה צריך ביאור, וגם התשובה "אשר בא מיהודה" מאי נפקא מינה מהיכן בא.

בפרק ב' דמסכת שקלים משנה ה' איתר "מותר המת ליורשין. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו". ויש לדקדק דהאי תיבת "לו" מיותר דהכי איבעי למכתב "בונין נפש על קברו". ובירושלמי שם תני "רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונם". והיא תמיהה שהרי יעקב אבינו עליו השלום העמיד מצבה על קבורת רחל הצדקת אמנו זכותה יגן עלינו אמן, וגם במלכים הנ"ל מצינו על קבר איש האלהי'ם היה ציון. ובמדרש רבה בראשית כ"ב י"א מביא גם כן דברי רבן שמעון בן גמליאל אלו ומסיים "למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר הבן יקיר לי אפרים". והיא מקושיא הבנה, מה מייתי ראייה מהתם. אדרבה מהתם מוכח כנ"ל דעושין ציון אף לצדיקים.

ובעזרת ה' יתברך נראה לעניות דעתי לפרש בדרך אגדה, דהנה עניין המצבה אית ביה שני תועלת. יש לומר משום יקרא דמותא, וכדברי החכם מכל אדם (משלי י') "זכר צדיק לברכה כו'", וכמו דקיימא לן דאין לומר קדיש על אבותיו יותר מי"א חודשים כדי שלא להחזיקם לרשעים אשר משפטם בגיהנם שנים עשר חודש (עיין מה שכתבתי בזה העניין בביאורי "אז יקהיל שלמה" על המהרי"ל בפתחא זעירא אות ד') כמו כן מחוייבים להקים מצבה להראות שהוא בגדר שרוצין להזכירו, כי "זכר צדיק לברכה", ולא חס ושלום בגדר רשעים שאין לזוכרם. וגם אית בית משום יקרא דחיי לידע מקום הנפטר אם הוא איש צדיק אשר דבריו נשמעין בשמים, לילך להשתטח על קברו על כל צרה שלא תבוא שיהיה למליץ יושר ויתפלל ויבקש רחמים עליו, כדמצינו אצל כלב שהלך להשתטח על קבר אבותיו להנצל מעצת מרגלים, וכמו כן מצינו טובא בש"ס, וכדרשת חכמינו ז"ל (במסכת בבא מציעא) "גפן ממצרים תסיע" ישראל נמשלו לגפן, מה גפן זה העץ מחזיקו, אף ישראל החיים נשענים על המתים. וכמו כן כתב בזוהר הקדוש שמות דף ט"ז מובא בטעמי המצוות חלק ד' דף ל"ו שאם לא היו המתים מתפללין על החיים, לא היו החיים מתקיימין. עיין שם. וגדול זכות המשתטח על קבר איש צדיק, כמבואר בספרים הקדושים. עיין קב הישר פ' עמוד א, עיין שם.

הנה הנפקא מינא בין אלו שני הטעמים הוא, שאם הקמת המצבה משום יקרא דמותא אז למותר ליכתוב תוארים ושבחים על המצבה, כי די בזה שמעמידין האבן ומפתחין שמו להזכירו. אבל אם הקמת המצבה משום יקרא דחיי, ניחא אם האיש הצדיק היה מפורסם והכל יודעין אותו, אז למותר המה התוארים והשבחים לפתח על המצבה. אבל אם הצדיק היה מעלמא דאיתכסיא, מאנשי צניעי מהצנע לכת עם ד', או שבא לכאן ממקום אחר על פי סיבה, אז בוודאי ההכרח לכתוב תוארים לידע ולהודיע כי כאן נטמן איש צדיק איש אלהי'ם, כדברי הנועם אלימלך זיע"א שהוא איש על האלהי'ם, מושל על מידת הדין כדי להמתיקו, כמאמר חז"ל "מי מושל בי, צדיק", כדי לילך להשתטח ולהתפלל על קברו, וממילא לאיש צדיק כזה אין האבן שמעמידין לתועלתו לזכרון, אחר כי זה זכרונו לטובה שבאין להתפלל ולהשתטח על קברו, וודאי משום דדבריו נשמעין בשמים, ולאיש צדיק כזה על פי רוב יש לו בנין מעלי שהדריכם על דרכי התורה והיראה, מלבד שבניו מזכירין אותו לטובה "כך אמר לנו אבא", אלא גם ביני שאר אינשי נזכר לברכה באומרם על צאצאיו "אשרי ילדתם".

ולפי זה מיושבים כל הפסוקים דבספר לקוטי בית אפרים ממ"נ דרש ד' מביא פסיקתא שיוסף ביקש מאביו גם אם לא היה בידך בשעת מיתת אמי להכניסה למערת המכפלה היה רוצה לסייעו שיהא קוברה שם אחר כך, והשיב לו יעקב אבינו עליו השלום שהיא מוכרחת לנוח שם כאשר יגלו ישראל בגלות על ידי נבוזרדן יעברו דרך קבורתה ויבכו ויתפללו ותעמוד רחל מקבורתה לבקש עליהם רחמים, כמאמר הקרא "רחל מבכה על בניה". וה' יתברך משיב לה "ושבו בנים לגבולם". עיין שם.

וזה פירוש הקרא "ויצב יעקב מצבה על קבורתה", אבל זה האבן היה רק משום יקרא דחיי שידעו היכי קבורתה, אבל משום יקרא דמותה "היא מצבת קבורת רחל", פירוש היא זכרונה "עד היום", מה שאנו רואים שיוסף לא קברה במערת המכפלה ואף שהיה ביכולתו, ודאי מטעם שהשיב יעקב אבינו עליו השלום כדי שכאשר יגלו יתפללו על קברה ויוושעו, אם כן זה זיכרונה לטובה שהיא צדקת שדבריה נשמעין בשמים.

וזה פירוש הברייתא דרבי נתן אומר מותר המת שייך לו, ועושין מה שהיא לתועלתו. ומה היא תועלתו "ציון על קברו להזכירו". ועל זה פליג רבן שמעון בן גמליאל דזה אינו כלל בכל מקום ובכל אדם, הרי אין עושין נפשות לצדיקים דייקי, להם אין צריך הנפש, היינו המצבה, לתועלתו, כי דבריהם, פירוש מה שבכוחם בדבריהם להמתיק הדין מעל ישראל היא זיכרונם שבאין לבקש רחמים על קברה. נמצא להלכה רבן שמעון בן גמליאל גם כן סבירא ליה כרבי נתן שעושין לצדיקים מצבה, אבל במותר שעושין לתועלת המת, גבי צדיק עושין דבר אחר, כי המצבה אינה לתועלתו, ועל זה שפיר הוא דמביא שם במדרש ראייה למדנו ישראל נקראו על שם רחל, ולמה, משום שהיא מסרה נפשה אליהם  לבקש רחמים אליהם בגלות, ועל זה רמזה התורה הקדושה "היא מצבת רחל עד היום", שזה מצבתה שעד היום מונחת שם, אבל מצבת האבן איני צריכה לתועלתו.

ובזה מובן מה ששאל המלך יאשיהו "מה הציון הלז", דייקי על זה שאל שראה ציון עם תוארים גדולים ושאם אם הוא איש צדיק למה לו התוארים, הלא הכל יודעין. על זה השיבו הוא איש אלהי'ם שבא מיהודה, שאינו מכאן ולא מכירין אותו לאיש צדיק, ומוכרחין לרשום ולפתוח על האבן שהוא איש צדיק.

[…] ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יזכנו בבריאות גפנו ברמ"ח אברנו ושס"ה גידנו לגדל צאצאינו על דרכי התורה והיראה לחופה ולמעשים טובים מתוך נחת והרחבה ופרנסה ברווח והצלחה בכל העניינים ונזכה לביאת משיח צדקנו וגואלנו במהרה בימינו אמן, כן יהי רצון.

(מתוך קונטרס "יצחק לזרעו" בהקדמת שו"ת "שאל שלמה")

---

הרב שלמה זלמן ווייסברג הוציא לאור את הקובץ התורני "שערי אורה" בהומנה תרצ"ה ובשנת תרצ"ג הוציא לאור את ספרו "אז יקהיל שלמה" על ספר מהרי"ל עם שו"ת "שאל שלמה". הספר זכה להסכמות הרב שמואל פירר אב"ד קראס, ר' יעקב חיים סופר מחבר "כף החיים", הרב יוסף אלימלך כהנא אב"ד אונגוואר, האדמו"ר רבי ישראל האגר מוויזניץ',  הרב שאול בראך אב"ד קאשיו, הרב אשר לעמל סג"ל שפיטצר אב"ד קחרכדורף, רבי אברהם שלום הלברשטאם משינאווע, הרב שמואל דוד הלוי אונגר אב"ד נייטרא, הרב  יהושע בוקסבוים מגאלאנטא, הרב עקיבא סופר מפרעסבורג והרב יהודה ליב צירלסון אב"ד קעשנוב והרב הכולל של מדינת בסרביה.

הרב שלמה זלמן וויסברג, תלמיד חכם מהומנה (סלובקיה), נולד בסביבות שנת תרנ"ה (1895) בסטראפקוב. היה נשא לאשה את מרת פיגא יענטא בת הרב משה יהודה האס מקאשוי. אביו של הרב שלמה זלמן, הרב מרדכי יצחק ווייסברג (תרכ"ד-תרצ"ב) מהומנה, היה בנו של הרב אברהם יהושע העשיל ב"ר מרדכי יצחק דומ"צ סטראפקוב שהיה נכד מרת בריינדל, אחותו של הרב הצדיק בעל "אוהב ישראל" מאפטא (ראה עלי זכרון, ז, עמ' נד-נז, שיתכן והיה מענף משפחתי אחר, ודרכו היה הרב שלמה זלמן ווינברג גם מצאצאי ה"אוהב ישראל" עצמו, כפי שנראה מחתימתו בהקדמת ספרו "שאל שלמה").

תשובה אליו הודפסה בספר "לבושי מרדכי" מאת הרב מרדכי ליב ווינקלר, סי קצט, ובשו"ת "משנה שכיר" או"ח סי' יג, מאת הרב ישכר שלמה טייכטל. חידושים ממנו פורסם בכתב העת הנשר, ב, סי' קיג, בספר איגרי דבי הילולי, א: תשנ"ז, עמ' קצט. הוא השתתף בקובץ "חכמת שלמה" שהוציא הרב חיים יהודה אהרנרייך לכבוד יובל חמישים שנות הנישואין של ר' שלמה ואיזא לייטנר מהומנה.

בראשית שנות ה-40 הוגלו הרב, רעייתו וששת ילדיהם: רבקה (בת 13), אברהם יהושע (בן 11), מרדכי יצחק (בן 9), רחל (בת 8), דוד (בן 6) ומנחם (בן 3), למחנה הריכוז סרד (סלובקיה) ונרצחו באזור לובלין. הי"ד. (בדף עד נוסף נזכרה בת בשם אסתר פרומט). הי"ד.

אמר הקב"ה ליחזקאל בשביל שבני נתונים בגולה יהיה בנין ביתי בטל. אמר ליה הקב"ה יתברך שמו גדול קרייתה בתורה כבניינה, לך אמור להם לקרות צורת הבית בתורה, בשכר קרייתה שיתעסקו בה לקרות, מעלה אני עליהם כאלו הם עוסקים בבנין הבית (תנחומא צו). ושם איתא ראו כמה חביבה קריאת התורה לפני הקב"ה כי יש חיוב באדם לתת כל ממונו ללמוד תורה לעצמו ולבניו, ובמדרש רבה נצבים כתיב אמר הקב"ה אם קריתם את התורה מצווה אתם עושים על עולמי שאלמלא התורה כבר היה העולם חרב חס ושלום. ומשה רבינו עליו השלום אשר קבל את התורה מסיני ומסרה לנו, המתחלת "בראשי ברא ה'" כפירוש רש"י בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו", ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתה". ראה כמה גדול החיוב וערך המצווה של קריאת התורה, כי הוא הברית שבין הקב"ה יתברך שמו לישראל, ותורה וישראל חד הוא, כי העולם קיים ועולם עומד רק על התורה שישראל מקיימין, ורק בשביל התורה יש להם לישראל קיום בעולם הזה. ועל ידי זה תיקן להם משה רבינו שיהיו קורין בתורה, כדגרסינן בפרק הקורא את המגלה דף כ"ג משה תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות וימים טובים ראשי חודשים וחולו של מועד, שנאמר "וידבר משה את מועדי ד' אל בני ישראל". ואמרינן דנביאים שביניהם תקנו לישראל כן במדבר שיהיו קורין גם בשני ובחמישי, דרשינן הכי מדכתיב "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים", ופירש רש"י שם אין "מים" אלא תורה וכו', כיון שהלכו שלשה ימים בלא תורה נלאו, לכך תיקנו להם שיהיו קורין בשני ובחמישי. נמצא שלא היו גם שלשה ימים מופסקין בלא קריאת התורה אלא דאינהו לא תיקן אלא חד קורא ואתא עזרא ותיקן תלתא גברי, אי נמי אינהו תלתא גברי תלתא פסוקי, ואתא עזרא ותיקן תלתא גברי עשרה פסוקי.

אמרינן בירושלמי ברכות פרק ט' מה התינוק הזה צריך לינק בכל שעות שביום, כך כל אדם שבישראל צריך ליגע בתורה בכל שעות ושעות שביום, ללמוד תורה לא נתנו חכמים שיעור כי חוב מוטל על כל אחד מישראל לקיים "והגית בו יום ולילה". אמנם מה שתיקן משה רבינו עליו השלום ועזרא עליו השלום לקרות בתורה ברבים בשבתות וימים טובים, בשני וחמישי, בזה נתנו שיעור והשיעורין דאורייתא חוץ ממה שלומדים בכל יום תורת ה' והשיעורין הללו חלקו אותם חכמינו ז"ל להלכות ואחריהם רבינו הבית יוסף ז"ל לדינים האיך לנהוג בקריאת התורה ברבים במצוה הזאת.

והדינים הללו נחוצים לכל אדם לידע איך לקרב עצמו אל הבורא ברוך הוא  יתברך כמו שכתוב במדרש, כי יום שני ויום חמישי הם עת רצון, על כן תיקנו לקרות בתורה בימים האלו. וקריאת התורה הזו מכפרת ומגינא ומצלא על ישראל – המה הנדפסים בתוך השלחן ערוך מגן אברהם וגם בספרי הגאונים ז"ל, ואין ביכולתו של כל אדם להשיגם, על כן אמרתי ראוי ונכון היא להציגם בספר בפני עצמם, ובפרט כי הדינים הללו נחוצים מאוד לכל בעל קורא, ולסדר את הדינים האלו בקיצור דרך כלל כסדרן כדי שיוכל המעיין בו למצוא כל דבר על מקומו. אך מי שרוצה להשכיל יוכל להבין הדינים האלו מתוך דברי השלחן ערוך מגן אברהם וכו' כל הדברים בפרטותיהן במקום באר מים חיים.

מורי ורבותי מנהג העולם הרואה דברים כתובים מאיש בלתי מכירו שואל ודורש וחוקר מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לשוט במים אדירים בים התלמוד ולעלות במעלות הגדולים להורות לנו הדרך אשר נלך בה, אבל אמרו חכמינו ז"ל במדרש נשא י"ד אם שומע אדם דבר תורה מפי קטן שבישראל יהיה בעיניו כשומע מפי חכם, והדברים הללו הנזכרים בספר הזה הם כולם מרישא ועד גמירא דברים הנמרים מפי חכמים גדולים רבותינו הקדושים ראשונים ואחרונים אשר מפיהם אנו חיים, המורים לנו הדרך איך לעבוד את בוראינו יתברך שמו בעולם הזה, כדי לזכות לעולם הבא. ואני זעיר שבזעירין הוא רק המלקט והמאסף לכל הדברים הקדושים והמחברם יחד כאחד על הסדר כדי שתהיה תורת ה' תמימה.

ובזה הנני נותן שבח לה' היוצר והבורא יתברך שמו אשר נתן לנו מתנה טובה את התורה, וחיי עולם נטע בתוכינו, ונתן לנו חיל לעזור לאחינו, להבין דרך אשר הורו לנו רבותינו ואהיה תפלה, שישפיע ה' לישראל מן השמים רוב טוב מלא חופניים.

כעתירת המלקט והמחבר,

הק' משה פישל בן מו"ה שלמה וועגה שו"ב שליט"א.

---

הרב משה פישל וועג, היה שו"ב בקהילת האראד. הוא נולד בסביבות שנת 1900 לאימו ניסל ולאביו, הרב שלמה וועג שהיה שו"ב בקהילת בקהילת שעסבורג. סבו, הרב בן ציון וועג, היה שו"ב בגרוסווראדיין. ספרו "קהלת משה" (אראדעא, תרצ"ח) על דיני ומנהגי קריאת התורה וההפטרות זכה להסכמות הרב בנימין פוקס ראב"ד גרוסווארדיין, הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין הי"ד אב"ד בעטלעא (שאף צירף לספר את הקונטרס "דברים ערבים"),  הרב יוסף שמואל ליכטנשטיין הי"ד רב בקהילת סילאדי-טשעה והרב פנחס הלוי הורוויץ דיין בקהילת ווארדיין.

הרב משה נשא לאשה את מרת יוטא רחל בת רבו הרב אברהם ברוך [שטיינמעץ?]. הם נספו באושוויץ עם שלשת ילדיהם. הי"ד.

בספר בני יששכר איתא נוהגין בכל תפוצות הגולה שמברכין את החודש הבא לטובה בשבת שלפניה, והוא במקום קידוש החודש. וטעמא בעי למה דווקא בשבת, הגם דעל פי פשוטו יש בנותן טעם דבימות החול העם טרודים בגולה על המחיה ועל הכלכלה ואינן מתקבצין כל כך לבית הכנסת ולבית המדרש, ובפרט בני הכפרים, מה שאין כן בשבת זמן קהלה אז מודיעין מתי יחול החודש ואגב מברכין אותו שיחול לטובה ולחיים. אף על פי כן עדיין צריכים אנו לידע הטעם, ולא דבר ריק הוא. והנה ידוע די"ב חדשי השנה המה נגד י"ב צירופי הוי'ה, דבכל חודש מאיר צירוף אחד, ובתפילה צריך לכוון בכל חודש הצירוף המיוחד לו, ועל כן נקראו הירחים "חדש" בגימטרייה י"ב צירופי הוי'ה. והנה שבת נקרא בזוהר הקדוש "יומא דנשמתא", דהוא נשמת הזמן וכל חדשי השנה הנה אצלו כגוף לגבי הנשמה. וזהו שאמרו רבותינו ז"ל "ויכלא לקים ביום השביעי" וכו', "ביום השישי" מיבעיא ליה, אלא מה היה העולם חסר, מנוחה, באת שבת באת מנוחה. ואנחנו לא נידע הרי מנוחה אינה בריאה רק העדר עשייה. אבל תדע שהעבדות והשעבוד מצד החומר שהוא גופני, והמנוחה והחירות הוא מפעולת הצורה היא הנשמה, על כן כל הנבראים שנבראו בששת ימי המעשה וששת ימי המעשה בכלל (כי הזמן הוא נברא גם כן, כדכתיב "כי ששת ימים עשה" וכו' ולא כתוב "בששת"), הנה היו כגוף בלי נשמה קודם בריאת השבת, עד שנברא השבת, הוא המנוחה, היינו נשמת כל הזמן והנבראים. על כן שבת נקרא "יומא דנשמתא". הנה לפי זה על כרחך בשבת מאירין כל י"ב צירופי הוי'ה שבכל חדשי השנה, על כן בהתקדש היום מקדשים על "כוס יין", בגימטרייה ששה צירופין הוי'ה, ועל לחם משנה, ב' פעמים "לחם" גם כן בגימטרייה ששה צירופי הוי'ה, הרי י"ב צירופי הוי'ה. ומעתה תמצא טוב טעם ודעת למנהג ישראל תורה שמברכין את כל חדש בחודשו ביום השבת להאיר בו הצירוף המגיע לו. עד כאן לשונו.

• בשבת שלפני ראש חדש שמברכין החדש חוץ מלפני ראש חודש תשרי דכתיב "בכסה ליום חגינו", וכתוב בספר יראים דאין זה קידוש בית דין, אלא שמודיעין להעולם מתי ראש חודש. ומכל מקום נהגו לעמוד בשעת אמירת ראש חודש ביום פלוני, דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד. במנהגים כתב שמברכין החודש אין אומרים "בקרוב", כדי שלא יהא רק כ"א תיבות כמניין השם של אהי'ה וגימטרייה "אך" טוב (או"ח בא"ה תי"ז).

• אומר הש"ץ "מי שעשה ניסים" וכו' ואוחז הספר תורה בידו. ותיקנו לשון זה, לפי שמצוות ראש חודש היא היתה מצוה ראשונה שנצטוו בה בגאולה הראשונה ממצרים, לכך מתפללים על הגאולה בכל פעם שמפרסמין ראש חודש. ולכן טוב שהציבור גם כן יאמרו בלחש אחר השליח ציבור להתפלל על זה. ויש אומרים "יהי רצון" הנדפס בסדורים הוא תפילת רב. ויש להקדימו קודם אמירת הש"ץ "מי שעשה" וכו'. ובשעת אמירת הש"ץ יש לומר אחריו בלחש או לשמוע. וכן אמירת "ראש חודש פלוני ביום פלוני" אינו מוטל על הציבור, רק על הש"ץ שהוא המכריז ומודיע, ואף על פי כן נכון לומר בלחש אחר הש"ץ כל איש מישראל. וכן נוהגין (ש"א).

• טעם למה מתפללין על הגאולה בכל פעם שמברכין ראש חודש עיין בלבו"ש סי' תק"א וסידור הגאון יעב"ץ ז"ל לפי שהחודש היא ללבנה והוא סימן לגאולה, "והיה אור הלבנה כאור החמה" וכו'. עיין שם. ובספר שערי אפרים כתב הטעם שהחודש הוא רמז למלכות בית דוד כדאיתא בראש השנה כ"ה דאמר ליה זיל לעיין טוב וקדשיה ושלח ליה סימנא "דוד מלך ישראל חי וקיים". עיין שם בפירוש רש"י שסימן זה לפי שמלכות בית דוד נמשל ללבנה כדכתיב "כירח יכון לעולם" וכו'. עיין שם. ובשם הגאול הצדיק הקדוש רבי יצחק אייזיק מארעץ זי"ע שמע כי תיבת "דוד מלך ישראל חי וקים" בגימטרייה "ראש חודש", והוא פלאי. וכן בברכת הלבנה אנו אומרים "שהם עתידים להתחדש כמותה". ולכן בברכת החודש אנו אומרים "הוא יגאל אותנו" וכו' (ש"א).

• יש מי שכתב שנכון לידע בשעה במברכין החודש אימת יהיה המולד. והטעם לפי שעיקר של שם חודש הוא על חידושה של לבנה, שהוא המולד. וכן אנו אומרים "יחדשהו". ואם לא ידע לא עיכב. והעיקר הוא לידע יום קביעת ראש חודש בבירור. ובשנה מעוברת כשמברכין ראש חודש אדר בראשון יאמר "אדר" ובשני יאמר "ראש חודש אדר שני" (ש"א).

כתר מלוכה

חודש	מזל	איבר	שבט	אות	צירוף
ניסן	טלה	כבד	יהודה	ד	ישמחו השמים ותגל הארץ
אייר	שור	מרה	יששכר	ו	יתהלל המתהלל השכל וידוע
סיון	תאומים	טחול	זבולון	ז	ידותיו ולצלע המשכן השנית
תמוז	סרטן	המסס	ראובן	ח	זה איננו שוה לי
אב	אריה	כוליא ימין	שמעון	ט	יד ד' הויה במקנך
אלול	בתולה	כוליא שמאל	גד	י	וצדקה תהיה לנו כי
תשרי	מאזנים	קורקבן	אפרים	ל	ויראו אותה שרי פרעה
מרחשון	עקרב	קבה	מנשה	נ	וירא יושב הארץ הכנעני
כסליו	קשת	יד ימין	בנימין	ס	ודבש היום הזה י'
טבת	גדי	יד שמאל	דן	ע	לה' אתי ונרוממה שמו
שבט	דלי	רגל ימין	אשר	צ	המר ימירנו והיה הוא
אדר א'	דגים	רגל שמאל	נפתלי	ק	עירה ולשרקה בני אתונו

צירפתי הצרופים הנ"ל לזיכרון לכל חדשי השנה.

בספר קדושת לוי כתוב "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", כי אמרו רז"ל שצריך לאמר "מקדש השבת וישראל וראשי חדשים", כי ראש חודש ישראל מקדשין ליה, אבל שבת קביעא וקיימא. וידוע מאמר רז"ל שכל הדברים השייכים להחודש תלויים בישראל, כי כפי הזמן שמקדישים ישראל החודש כן נגמרים כל הדברים השייכים להחודש וכו', נמצא שהכל תלויים בישראל. וזהו :החדש הזה לכם", היינו שמסרתיו לכם וכנ"ל, כי קדושת החודש תלויין בישראל. וזהו "ראשון הוא לכם", "ראשון" הוא מרומז עליו יתברך שמו, כי הוא "ראשון". "לכם", היינו שה' יתברך שמו הרוך הוא שנקרא "ראשון" "הוא לכם", כי בזה החודש מסור לישראל לקדש אותו בזמן שירצו, בזה רואין שאפילו ה' יתברך כביכול "הוא לכם", כי כפי הזמן שישראל מקדשין החודש כן הוא יתברך שמו מנהיג הנהגתו ומשפטו כנ"ל. וזהו "לחדשי השנה", שכל התחדשות השנה הכל מתנהג כל ידיכם כפי הזמן שאתם מקדשים החודש. עד כאן לשונו.

על כן נראה מכל זה גם כן מה מאוד חביבה ויקרה לפני הקב"ה יתברך שמו ברכת החודש בכוונת הלב. וכל זה נאמר בכל אדם שצריכין לידע ולכוון הצירופין של כל חודש בתפילת ראש חודש כדי לתקן שורשה במקום עליון, וכדי לזכות את הרבים הייתה גם זאת מחסדי ה' שזכינו להאי מרגניתא טבא ויקירא מהרב הגאון המפורסם וכו' מבעטלאן שליט"א [הי"ד] אחרי רוב הקשתי לעמוד בעזרתי באיזה מילין דקדושא, הלוא הוא קצת ליקוט מגדולים וקדושים שהיו מפורסמים ונכרים בדורנו זי"ע, על ענייני ברכת החודש שיש להם שייכות בספרי שהוא גם כן לתועלת התורה ולתפלת ישראל ויהיו לאחדים בידם בעת התפלה, כמבואר להלן:

והנה כפי שמובא בספר הקדוש בני יששכר בשם כתבי קודש מרן האר"י ז"ל שבכל ראש חודש צריכים לכוון במוסף בסיום הברכה האמצעית צירוף הוי'ה שולטת באותו חודש. וזהו הפירוש מה שאמרו רז"ל מפני מה ישראל מתפללים ואינם נענים מפני שאינם יודעים להתפלל בשם, שנאמר "אשגבהו כי ידע שמי יקראנו ואענהו", היינו שאינם יודעים צירוף השם השולט באותו החודש. וזה הפירוש במשה רבינו עליו השלום "ואתחנן את הוי'ה בעת ההוא לאמר", דקשה מהו "לאמור", היינו לאמר לדורות שיכוונו בתפלתם צירוף הוי'ה השולט מידי חודש בחודשו. ועל ידי זה יהיו נענים בתפלתם. וכמו כן מבואר גם בספר מאור ושמש על פסוק "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך" שצריכים לכוון הצירוף. וגם מפרש דברי ישעיה הנביא "והיה מידי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'", ולכאורה קשה הלא תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, והיה צריך לומר מקודם "מדי שבתת בשבתו ומדי חדש בחדשו", ומתרץ כי "חדש" גימטרייה שי"ב כניין י"ב צירופי הוי'ה, וכשתייחד לכוון הי"ב צירופי הוי'ה ותמשוך אותם אל הכנסת ישראל בחדשו כפי הראוי לו, "והיה מדי חדש בחדשו" בראש חודש עצמו, אזי "מדי שבת בשבתו" תמשיך על ידי זה קדושה ודביקות על השבתות הבאים עלינו לטובה. ועל ידי זה "יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'", שתקשר כל העולמות וכל הברואים באין סוף ברוך הוא, שיהיו כולם משתוקקים לעשות רצון ה' ולהדבק בו יתברך שמו ובמידותיו, ולהמשיך על ידי זה על הכנסת ישראל הי"ג מכילין דרחמי. ולזה אמר הנביא תחלה "מדי חדש בחדשו" ואחר כך "מדי שבת בשבתו", מפני שהחדש נכנס תחלה להשבתות לקדושה ולרחמים על כללות ישראל. והנה בגמרא ראש השנה דף י"ז על הפסוק "ויעבור", מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור ואמר "כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה", היינו שאם יקראו בפיהם לבד, דאי אפשר לומר ממש "יעשו" היינו שיתנהגו במידותיו מה הוא רחום, דאם כן במידה ראשונה, דהוא מדת "אל" – על פי הסכמת הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל – מאי איכא למימר, דאי אפשר לאדם שיהיה אל. אלא על כורחך מן מדת "אל" נשמע להוראה דהכוונה הוא כפשוטו דבאמירה בעלמא סגי. וזהו הפירוש בנוסח הפיוט "אל הורית לנו לומר שלש עשרה", היינו ממידת "אל" יוצא הוראה נכונה לכל ישראל לומר שלש עשרה, ובאמירה בעלמא הקב"ה מוחל עוונותיהם. עד כאן לשונו, ודברי פי חכם חן.

ובספר קדושת יום טוב מאדמו"ר הגאון הקדוש מסיגט זצ"ל מפרש באופן זה הפסוק "לא איש אל", רצונו לומר שאיש בשר ודם לא יוכל להיות במדרגת אל בעצם ולא "ויכזב". אם כי לפעמים יעזוב דרך התורה והמצוה כנהר אשר יכזבו מימיו ויבוא לחטוא בחינת כזב, זה תקנתו "ובן אדם ויתנחם", כי ישוב על חטאיו וינחם על הרעה אשר עשה. או האומרו הי"ג מדות שהורה לנו הקב"ה ברוב רחמיו אפילו אם לא יעשנה בפועל ממשה. וזהו "ההוא אמר" דייקא, "ולא יעשה", אף על פי כן "ודבר", אף שהקב"ה גזר חס ושלום דיבור קשה, "ולא יקימנה". כי הוא מוחל לעוונות עמו ישראל ויבטל מהם כל גזירות קשות ורעות על ידי אמירת וכוונת י"ג מידות הרחמים. עד כאן לשונו הקדוש. והמה נכללים בצירופים הנ"ל, כדי להמשיך ולקרב לבבות ישראל לעשות מצות ה'.

והנה ידוע כי מצוה אותיות הוי'ה, י"ה – ו"ה, כי אותיות מ' צ' בא"ת ב"ש המה אותיות י' ה'. ועיין בנזר הקודש שהקשה מדוע חצי השם הוא באתגליא וחצי השם הראשון באתכסיא. ומתרץ דאם היה גם החצי הראשון באיתגליא היה עונש מבטל מצוה גדול מאוד, וכדי להקל העונש הוא באיתכסיא. ועיין בספר משכיל אל דל חלק ג' מכבוד קדושת דודי זקיני הגאון הקדוש מרן הלל ליכטנשטיין האב"ד קהילת קאלאמעא ז"ל שאומר גם כן טעם נחמד דהיינו אם בתחלת עשיות המצוות ובראשית עבודתך לה' יהיה כוונת מחשבתך עבורך, עבור כבוד ותפארת, וכוונתך עבור ה' יהיה נעלם ונכסה ממך, עם כל זה גם באופן זה נמי "עובד ה'" תקרא, והטעם שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ובאחריתך ישגא מאד. וזהו הכוונה שחצי שם האחרון הוא באיתגליא, שיזכה לאהבת ה' כזאת שהוא אמת לאמתו לשם ה'. עיין שם הסבר נאה. והנה בשעת עשיות המצווה לשם הוי'ה ברוך הוא יראה גם כן לכוון שהוא הוה – הווה – ויהיה – כמבואר בשלחן ערוך אורח חיים סימן ה' שיכוון זאת בהזכירו שם הוי'ה. והקשה התוספות יום טוב סוכה פרק ד', דבשלמה אותיות "היה" "הוה" יש באותיות הוי'ה, ואיך מרומז אותיות "יהיה". ומתרץ שנתחלף הוא"ו ביו"ד. ועל פי א"ת ב"ש מרומז גם באותיות מצוה זאת כנ"ל. ועיין בדברי יחזקאל ממרן הגאון הקדוש משינאווע זצ"ל שמביא בשם הקדוש ישמח משה ז"ל דשפיר מרומז בו "יהיה" גם מבלעדי חילוף הוא"ו – דידוע על פי דקדוק, יו"ד שבראש התיבה מהפך התיבה לדבר על העתיד, כגון תיבת "עשה" שמדבר שכבר עשה, ואם נכתב יו"ד בראשו כגון "יעשה" הפירוש שעתיד לעשות, נמצא בתיבת הו"ה אם נכתב יו"ד בראשו פירושו גם כן שיהיה אלא שאסור עתה לקרות התיבה ככתיבתו, כי אסור לקרות השם ככתיבתו עד לעתיד לבוא, כמאמר רז"ל פסחים דף נ' עמוד א', לא כעולם הזה עולם הבא, בעולם הזה נכתב ביו"ג ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י. אבל משמעותו הוא שיהיה. עד כאן לשונו הקדוש והטהור. ועיין בחתם סופר חלק חשן משפט סימן קצ"ב גם כן מעניין זה.

והנה בענייני הצירופים עיין באמרי ברוך מהגאון הקדוש מוויזניצא זצ"ל דידוע דצירוף של חודש סיון יוצא מראשי תיבות של פסוק "ידותיו ולצלע המשכן השנית", אתוון דדיכרין שהם י"ו קודמין לאתוון דנוקבין שהם ה"ה – וצירוף של חודש אדר יוצא מפסוק "עירה ולשרקה בני אתונו", בסופי תיבות, אתוון דוקבא קודמין, דבחודש סיון הוי איתערותא דלעילא קדמא ואתיא, כמו שדרשו ז"ל שבת פ"ח "ויתיצבו בתחתית ההר" שכפה עליהם את ההר כגיגית, על כן אתוון דדוכרא קודמין לאתוון דנוקבא.  מה שאין כן בחודש אדר, הרי דרשו ז"ל שם "קימו וקבלו" דהדר קבלוה בימי אחשורוש ברצון והיה איתערותא דלתתא קודם, על כן צירוך שן הוי'ה המאיר בחודש אדר אתוון דנוקבא קודמין לאתוון דדוכרא. והמשכיל יבין. עיין שם.

ונחזור לגמרא ראש השנה הנ"ל שהקב"ה אמר אם יעשו לפני, היינו במה שנוגע לפניו, לכבוד הדם הוי'ה ברוך הוא לכוון כסדר שסדרו לנו רבותינו הקדושים בצירוף הזה השולט בי"ב חודשי השנה שנכללים בי"ג מכילין דרחמי כנ"ל, אזי אני מוחל להם וכשיתפללו יהיו נענים בתפלתם, כי רצון יראיו יעשה. ו"זה היום", י"ב שעות היום, "עשה ה'", הצירוף השולט בכל שעות היום "נגילה ונשמחה בו". אמר רבי אבין בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה "בך" בהקב"ה, "בך" בישועתך, בתורתך, ביראתך, בכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה הקדושה, הרי "בך" לקיים "בכל דרכך דעהו".

ועיין בסידור יעב"ץ שמספר תיבות הברכות שלפני ההלל כנגד י"ב צירופי הוי'ה, וי"ב לשונות מנוסח הברכה האמצעית נגד י"ב חדשי השנה. ועיין בסידור של"ה הקדוש שבשנת העיבור מוסיפין עוד "ולכפרת פשע" זהו נגד הכולל, כי י"ב צירופי השם הוי'ה עם הכולל הרי י"ג, והם סוד שלש עשרה מידות של רחמים, ברוך אתה ה' מקדש ישראל וראשי חודשים. עד כאן לשונו.

• טעם כשמברכין את החדש אומרים "מי שעשה נסים וגו' חברים כל ישראל ונאמר אמן", מה שייכות "החברים כל ישראל" לברכת החודש. אלא משום דהא שמברכין את החודש שאנו עושין זכר למקדש שהיו מקדשין בבית דין שבירושלים על פי הראיה, ומשום שבשבת אסיפת כל העם בבית הכנסת מודיעין אותם שבשבוע הזה חל ראש חודש, ואם ירצה ה' כשנהיה נגאלים ונחזור לירושלים ויהיו כל ישראל חברים, אזי יהיו מקדשי גם כן על פי הראייה. וזאת תהיה דווקא כשיהיו כל ישראל חברים ביחד, ולא כן בזמן בית שני שהרבה מהם היו בבבל והיו מחשבין על פי חשבון הקביעות. ועוד מודיעין אותם שהגאולה אי אפשר שתהיה אלא בזמן שיהיו כל ישראל לאגודה אחת, כמו חברים, כי לא חרב בית שני אלא מפני שנאת חנם (ס"ה בשם שבלי הלקט).

• טעם שכשמברכין חודש אב אומרים "מנחם אב", שמנחם את הא"ב, בשביל שכל הקינות הם באל"ף בי"ת, וידוע שכל הבריאה נברא באל"ף בי"ת, ואם כן כאשר יהיה הגאולה במהרה בימינו אמן יהיה הנחמה על הא"ב (ס"ה בשם רמתים צופים).

• טעם שאין מברכין את חדש תשרי משום שנאמר "בכסא ליום חגנו", שהחג הזה צריך להיות מכוסה ונעלם מעיני המלאכים ומהשטן. עוד טעם משום שהשם "תשרי" הוא דין, שהאותיות מהופכות בדרך תשר"ק שמורות דין, על כן אין דין חס ושלום בשבת. עוד טעם, כי הטעם משום שברכת החודש בשבת משום שהוא זמן אסיפת כל העם שידעו זמן ראש חודש, אבל הזמן של ראש השנה יודעים הכל עוד מראש חודש אלול. ועוד שכולם יבואו לעיר על ראש השנה וידעו מתי יהיה ראש השנה. ועוד משום שבחודש הזה יש הרבה ימים טובים, על כן יהיו מוכרחים לבוא לעיר להתוודות מתי יהיה כל הימים טובים ולא יסמכו על ברכת החודש שממנו יבואו לטעות (ס"ה).

• טעם שנראה החודש "מר חשון" ולא "חשון", משום דאיתא במדרש תנחומא שמעת שהיה המבול נגזר שיהיה כל ימי העולם כן מטר וגשם ערך ארבעים יום מחודש הזה, ועל כן נקרא "מר" לשון "טיפה", כמו "מר מדלי" (ס"ה).

• טעם למנהג שעומדים בשעה שמברכין החודש, דוגמת קידוש החודש שהיה מעומד (ס"ה בשם תוספות חיים).

• טעם שאנו אומרים "מי שעשה נסים" כשמברכין החודש, משום שקידוש החודש היתה מצוה ראשונה שנצטוו בגאולה הראשונה בצאתם ממצרים, ולכך אנו מתפללים שיוסיף ד' שנית (סמ"ה).

• עוד טעם מחמת שמלכות בית דוד נמשל ללבנה, כדכתיב "כירח יכון עולם", ותיבת "דוד מלך ישראל חי וקים" בגימטרייה "ראש חודש", וחידושה של לבנה היא סימן לגאולה כדכתיב "והיה אור הלבנה כאור החמה", ועל כן אנו מתפללין על הגאולה (סמ"ה).

• טעם שהחזן נוטל הספר תורה בזרועו כשמברך החודש, משום שבעת שהיו מקדשין החודש ראש בית דין אומר "מקודש" וכל העם עונין אחריו "מקודש מקודש". ועל כן נוטל החזן את הספר תורה, והרי בידו כוח ראש בית דין בשביל כבוד הספר תורה ואומר "הראש חודש יהיה ביום פלוני" וכו', וכל העם עונים אחריו (סמ"ה).

• עוד טעם משום שנאמר "החודש הזה לכם", שהקב"ה מסר סוד העיבור לישראל אימתי שירצו לקבוע את החודש אז הוא ראש חודש, על כן נוטל החזן את הספר תורה בידו, שהוא שליח של כל ישראל, להורות בזה שה' יתברך נתן לנו ומסר בידינו את סוד העיבור לקבוע את החודש על ידי התורה (סמ"ה).

  תושלב"ע

(קונטרס דברים ערבים על דיני וסדר ברכת החודש וכוונותיה, ובתוכו איזה ליקוט קצת בדברי תורה, עם הצירופים לכל חדשי השנה, שהוא לתועלת לקבלת התורה ותפלת ישראל ברחמים, מהרב הגאון המפורסם וכו' כש"ת מו"ה שלמה זלמן ליכטענשטיין שליט"א [הי"ד] ראב"ד דק"ק בעטלעאן יע"א. בתוך ספר קהלת משה מאת הרב משה פישל וועג הי"ד)

---

הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין הי"ד נולד בשנת 1880 לאביו הרב יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעטלעאן. נשא לאשה את מרת רחל בת הרב יששכר בער קאהן דומ"צ אוהעל ואב"ד ערדאסענזשארץ ומאראש-וואשארהעלי מחבר ספר "בינת יששכר" (תרפ"ד).

בבחרותו היה תלמידו של הרב חיים צבי טייטלבוים בעל "עצי חיים" וכן תלמיד דודו, הרב יוסף ליכטנשטיין. מיד לאחר חתונתו )בשנת תר"ס (1900) מונה לכהן כרבה של סאקאי-קאראסטור, שהייתה בגליל הרבנות של חותנו. משנת תרס"ה (ע"פ אוצר הרבנים 18770: תרס"ז) כיהן כרבה של שעסבורג (סיגישוארה) ולאחר פטירת אביו בשנת תר"פ (ע"פ אוצר הרבנים 18770: תרפ"א) מונה לכהן כרבה של בעטלעאן (בקילאן, עיירה במחוז סולנוק-דובוקא, כ-30 ק"מ ממזרח לעיר דעש). לאחר קבלת הרבנות בבעטלעאן השקיע הרב רבות בהרבצת תורה בישיבת "בית יהודה" בעיירה שלמדו בה כ40-50 תלמידים, כשגיסו הדומ"צ הרב אפרים ביליצר הי"ד סייע לו בניהול הישיבה. בלילות שבת באו בחורי הישיבה אל שולחנו ואת הסעודה השלישית ערך עם בעלי הבתים. דרשותיו הביאו את שומעיו לידי התעוררות עצומה. בלילות שישי ערך תיקון חצות עם בחורי הישיבה. הוא לימד בישיבה שיעור עיון, שולחן ערוך ומוסר. חלק מהבחורים אכלו "אכילת ימים" ואחרים אכלו במטבח הישיבה בניהולו של ר' אברהם מרדכי ליכטנשטיין בנו של הרב וראש הישיבה. בני הקהילה והיהודים מכפרי הסביבה תמכו בהחזקת הישיבה, וכן תמכו בה חברת "תומכי תורה" בניו יורק וה"סנטרל רליף קומיטי" בניו יורק.

בשנת תרפ"ב חתם הרב יחד עם רבנים רבים נוספים על הודעת הארגון האורתודוקסי שאין לקבל קהילה כאורתודוקסית לפני שאושרה בקשתה על ידי נשיא לשכת היראים וועד הארגון האורתודוקסי. "וטרם שיתקבלו בתוך הארגאניזאטיאן דינם ככל קהלות נעאלאג ושטאטוסקווא". בשנת תרפ"ט נבחר הרב, יחד עם עוד שבעה רבנים גאונים וצדיקים, לעמוד בהנהלת "קרן הישיבות", שמטרתה היה להתרים כספים בטרנסיבלניה להקל על החזקת הישיבות שם.

הרב כתב הסכמות לספרים "חנוך בית יהודה: (תרצ"ז), "קהלת משה" (תרצ"ח), "זכרון שמואל" על התורה (תש"א) ו"נחלת צבי" (תש"ב). מכתב ממנו מופיע בספר "כתבי קודש הנקרא ג"כ מלחמת מצוה החדש" (מונקאטש, תרפ"ח) עמו' פד-פה. מכתב אליו משנת תרצ"א מאת האדמו"ר רבי ישראל הגר בעל "אהבת ישראל" מויז'ניץ עם ברכת מזל טוב לנישואי בנו מופיע בירחון "אז נדברו", תשמ"ז, עמו' 60. הרב נודע כגאון וצדיק, חריף ובקי בחדרי התורה, סיני ועוקר הרים.

במכתב ל"תומכי תורה" הוא מציין כי "המצב בכאן הוא בשפל מאוד ואין סיפוק להחזיק הבחורים בני עניים שמהם תצא תורה ואין הקומץ משביע וכו'".בשנת תרצ"ט כתב הרב שלמה זלמן ל"סנטראל רליף קומיטי" כי "מחמת צוק העיתים הללו נתמעט החזקה לצורך החברה מזונות ובית תבשיל ואין בידינו להספיק צרכי הבחורים אשר רובם בני עניים שמהם תצא תורה, כראוי להם ומצוה גדולה לעמוד לימינם". 

על תקופתו כרבה של בעטלעאן כתב אחיינו הרב יהודה ליכטנשטיין: רבינו זה היה גדול המעשה והצנע לכת מאוד וירא חטא והיה נזהר על קלות כבחמורות וכל מנהג ישראל היה חשוב בעיניו. מבין פעולותיו הראשונות של רבינו זה היה ליסד בית תלמוד תורה ובנו בנין חדש וכבוד קדושת אדמו"ר הרב הצדיק הקדוש והטהור רבן של כל ישראל מרן הסבא קדישא מוויזניץ זי"ע בא לבעטלאהן להניח את אבן הפינה של התלמוד תורה. בכל דרשותיו עורר את הקהל ללמד בני יהודה תורה ולהתרחק מהשכלה וחכמות חיצוניות ושישמרו בכל פרטיו טהרת המשפחה ולשמור שבת קודש בכל פרטיו ולחנך את דור הצעיר על פי דרך ישראל סבא ועל טהרת הקודש. רבינו זה כל רגעיו הקדיש לתורה וליראת שמים ולתפלה ומאד מאד היה נזהר בטבילת מקוה טהרה. לא היה יום שלא ילך למקוה. פעם אחת הייתי אתו בגליל בעטלאהן בכפר בעאוד בימי החורף ועל פני המקוה היה גליד עבה ממש. בכח עלה בידי לשבור את הקרח והוא הלך בהמקוה כדרכו ושהה עצמו כדרכו וכשיצא מהמקוה אמר לי מפני מה אין אני הולך והשבתי שהוא קר מאוד, ואמר לי אף על פי כן. והלכתי, ולא היה לי כוח להשיב את נפשי. ואחר כך הלך להתפלל בבית הכנסת והיה קר מאוד והתפלל כדרכו.(זכרון לקדושי בעטלאהן, עמו' 6).

בעקבות תכתיב וינה מ-30.08.1940 נכנסו הכוחות ההונגרים של האדמירל האנטישמי הורטי לטרנסילבניה הצפונית, ובכללה לבעטלעאן, וכעבור כחודש סיפחו אותה רשמית להונגריה. גזירות כלכליות הופעלו נגד היהודים, ורבים מהמשפחות נושלו מרכושן. בתאריך 27.06.1941 בעקבות הצטרפותה של הונגריה למלחמה בברית המועצות, גויסו יהודים מהעיירה לפלוגות עבודת כפייה בחזית אוקראינה ורובם מתו שם בעקבות התעללויות ובעקבות מילוי משימות שיועדו להמיתם, כגון טיהור שדות מוקשים. מספר משפחות שלא הצליחו "להוכיח" את אזרחותן גורשו למוות באוקראינה.

בשנת 1944 נכבשה הונגריה על ידי הצבא הגרמני, ועלתה לשלטון ממשלה פרו-נאצית מובהקת והחלו להיערך להשמדת כלל יהודי צפון טרנסילבניה. היהודים הוטעו כשצוו להירשם לצורך החלפת תלושי מזון, וכך בוצע רישומם המדויק לצורך השמדתם. יהודי הכפרים באזור רוכזו בבעטלעאן ובחודש 05.1944 גורשו היהודים משם לגטו דעש. משם גורשו היהודים להשמדה בתאי הגזים באושוויץ. בין הנספים באושוויץ, ביום טוב שני של שבועות, ז' בסיון תש"ד (29.05.1944) (ב"יומא דהילולא, המודפס בלוח "חודש בחודשו" תשנ"ט כתב שנספה בי' בסיון תש"ד), היו הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין ורעייתו הרבנית רחל הי"ד, וילדיהם:

• הרבנית שרה, בעלה (ודודה) הרב יוסף דוד ליכטנשטיין (שהיה אחיו של חמיו, הרב שלמה זלמן) וילדיהם יהודה משה, יעקב הלל, ברכה, אליהו ברוך, חיים יהושע, דבורה, ליבא, ישראל זאב וזיסל – נספו בז' בסיון תש"ד באושוויץ.

• הרבנית ציפורה ובעלה הרב אליעזר קינסטליכר, נספו, הרב אליעזר סייע לחמיו בניהול הישיבה בבעטלעאן ובסוף ימיו כיהן כרב בבית המדרש "פועל צדק" בעיר בבאנפי-הוניאד ונספה באושוויץ בשנת תש"ה, לאחר השחרור, כתוצאה ממחלת הטיפוס. כן נספו כל ילדיהם: יהודה אריה, רבקה, טילא וביילא שרה.

• הרבנית ריקל נספתה בב' אדר ב' תש"ה (1945). בעלה הרב פנחס (ב"ר פרץ טוביה) שטראהלי הי"ד, דומ"ץ קהילת דיטשא-סענטמארטאן ונספה בט"ו בסיון תש"ד (1944), נספה גם בנם ישראל.

כן נספו רבים מאד מבני משפחתו, ובהם אחותו היצל ובעלה (בן דודו) הרב שמעון (ב"ר ברוך בנדיט) ליכטנשטיין אב”ד לכניץ מחבר הספר “שמן המאור”, ובניהם הרב יוסף שמואל ליכטנשטיין, הרב אברהם דוב ליכטנשטיין, ר’ משה ליכטנשטיין, הבחור יצחק ישראל, ואחותם רחל אשת הרב משה שמואל בריסק, ומשפחותיהם.

נספה גם אח נוסף של הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין, הרב יקותיאל ליכטנשטיין אב”ד בלקני, ונספו אחיותיהם: ברכה ובעלה הרב מרדכי פורהאנד דומ”צ בעלטען-נייטרא, לאה ובעלה הרב אפרים ביליצר דומ”צ בעטלעאן, ורבקה ובעלה הרב שלמה ברוך סג”ל פראגער אב”ד פעטראוואסעללא.

נספו גם דודיו של הרב שלמה זלמן ליכטנשטיין: הרב ברוך בנדיט ליכטנשטיין אב”ד קראסנא ואחיו הרב בנימין זאב ליכטנשטיין אב”ד מאדיארוש. הי"ד.

בחודש 10.1944 כבש הצבא הסובייטי את האזור מידי הכוחות הנאצים וכוחות משטר סאלשי ההונגרי, את המלחמה שרדו רק 41 יהודים מבני הקהילה.

דרוש לכל נדרי, תרע"ג לפ"ק.

במשנה מסכת תענית (דף כ"ו ע"ב) לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות, בחור שא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. ואמרינן בגמרא (דף ל"א) מיוחסות שבהן מה היו אומרות, תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין אשה אלא לבנים. מכוערות שבהן היו אומרות קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרוני בזהובים.

עיין בספר ייטב פנים בקונטרס ליום העשרה אות מ"ב לפרש הרישא כי המנהג ללבוש ביום הכיפורים בגדי לבן הטלית והקיטל, בגדי מתים למען לזכור אחריתו כי באלו הבגדים עתיד לילך מזה העולם ולאחר פטירתו יתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה על כל ימיו ושנותיו אשר היה חי עלי חלד, ומה פעל ועשה בזה העולם, כמה צוות צבר בחפניו, ומה הם המעשים טובים אשר עשה עם בני אדם. כי שם לפני בית דין של מעלה לא יועיל לו שום אדוואקאט (עורך דין) ולא שום רמאות ושקר. ואם יכפור, אוי לו ואבוי לנפשו. ואף כי יאסו, מאה אלפים לא יועיל הון ביום עברה ואין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב אלא תורה ומצוות ומעשים טובים, ואז אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ד' (משלי כ"א). ורק עתה בזה הרגע הוא העת לעמוד לפני בוראו בלב נשבר ונדכה ולהתחרט חרטה דמעיקרא ונפשו עליו תאבל על העבר ולבקש סליחה ומחילה מלפני ד' על החטאים והפשעים אשר עבר כל השנה אולי יחנן ד' צבאות וימחול לו. והנה אלו הבגדים הם שאולים לפי שעה, כי הלא מיוחדים המה ללובשם אחר פטירתו אלא ששואל אותם היום לשעה זו למען הכניע את לבבו בזכרו אחריתו, המזכיר לו יום המיתה.

והנה בני עליה, הם אינם צריכים להבגדים הללו, להתעורר ולהכניע לבם כי גם בלאו הכי לבם נשבר בקרבם מאימת יום הדין ומפחד הדר גאונו, וכל ימיהם בתשובה, ומעתה למה הם בכל זאת לובשים אותם הבגדים הלבנים, אין זה אלא בכדי שלא לבייש את מי שאין לו בחינה זו, להתעורר מאליו וצריך הוא לבגדים השאולין הללו להתעורר. ומעתה נראה לעניות דעתי לפרש בתוספת נופך, והוא ידוע דצדיקי הדור מכונים בשם "בנות ירושלים", דירושלים נראה על שם "יראה" ו"שלם", כי אברהם קראה "יראה" ובמקום אחד כתוב "ומלכי צדק מלך שלם", ועל ידי כך נצטרפו שתי השמות מ"יראה" – "שלם" לקיצור "ירושלם". וכן הצדיקים שיש להם יראה שלימה, נקראין כן, ועל כן אנו מכנים אותם "בנות ירושלים". ועל זה אומרת המשנה כי בנות ירושלים, אלו הצדיקים, יוצאות בבגדי לבן שאולין, בבגדי מתים, להתעורר דרך זו ולהכניע לבבו לשוב בתשובה. ואף שהם אינם צריכים לזה, אלא שלא לבייש מי שאין לו בחינה זו להתעורר מעצמו, אף על פי כן לבשו הם בכדי שאחרים יתעוררו על ידי כך.

במסכת תענית (ט"ו ע"ב) במשנה, סדר תעניות כיצד, מוציאין את התיבה לרחובה של עיר וכו', הזקן שהבם אומר לפניהם דברי כיבושין, אחינו, לא נאמר באנשי נינוה (יונה א') "וירא אלקים את שקם ואת תעניתם", אלא "וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכן הרעה", ובקבלה (עיין שם רש"י) הוא אומר "קרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יואל ב'). והכוונה נראה דהזקן שהיה אומר "וירא אלקים", שלא ראה את שקם ואת תעניתם רק את מעשיהם ששבו בלב שלם, שלא נלבש אלו הגדים על דרך ההרגל שהורגלו ללבוש בגדים אלו בבוא יום הדין הגדול הזה מבלי משים שום מחשבה לעורר אותנו בתשובה, כי בלא זה אינו מועיל כלום. ואחר כך אמר אף שתשובה זו גם כן טובה, אבל זו רק תשובה מיראה ועל כן אומר לפניהם לעלות למדרגה שמעצמן יחזרו בתשובה, "וקרעו לבבכם ואל" תצטרכו ל"בגדיכם", היינו גם ביום אחרי שלבשתם את הבגדים הללו גם אחרי יום הכיפורים.

בגמרא (עבודה זרה י"ט ע"א) על הפסוק (תהלים קי"ב) "אשרי איש ירא את ד'", ופריך הגמרא, אשרי איש ולא אשה, אמר רב עמרם אמר רב, אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש, כדפירש רש"י (שם) כשהוא בחור בכחו, כלומר ממהר להכיר בוראו קודם ימי הזקנה. ובזה אפשר לפרש "שובו בנים שובבים, חוץ מאחר", היינו שיעשו תשובה כשהוא עדיין שובב, היינו צעיר, כשהוא בימי עלומיו, "חוץ מאחר", פירוש שלא יהיה התשובה בזמן שהוא כבר איש אחר ממה שהיה בזמן העבירה, היינו כי בשעת העבירה היה עוד צעיר והתשובה הוא עושה בזקנותו שהוא כבר איש אחר. וכאשר אמרו בגמרא (סוכה נ"ג) תנו רבנן יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתינו, ויש מהם אומרים אשרי זקנתינו שכפרה ילדותנו, אלו בעלי תשובה. והנה בתשובה העיקר הוא להתחרט ולא יחטא עוד ואך כי זה יהא אפשר מחמת יראה, אך עתה שיסגל מצוות ומעשים טובים נחשבת התשובה לתשובה מאהבה. והנה על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה וגמילות חסדים.

וכעת נבוא לפרש המשנה בתענית, שבנות ירושלים יוצאות, דהיינו הצדיקים חסידים ואנשי מעשה, בכלי לבן שאולין, והיפיפיות שבהן אומרות, היינו הגאוני ארץ שרי התורה דעליהן נאמר חכמת אדם תאיר פניו וכן אמרו והדרת פני זקן זה שקנה חכמה שמחוייבים להדרו, וכן אמרינן בגמרא עשרה קבין חכמה ירדה לעולם ט' נטל ירושלים וא' בכל העולם כולה, עשרה קבין של יופי ירדה לעולם ט' נטלה ירושלים ואחד כל העולם. הרי דזה בזה תליא. ועל כן היפיפיות היו אומרות "בחור שא עיניך", היינו שתראה להגביה עינך למעלה ולראות מה למעלה ממך ולחזור בתשובה "ותן עיניך ביופי", היינו שתראה לאחוז בלימוד, כי תלמוד תורה כנגד כולם, "שאין האשה", הכוונה על הנשמה שהיא הזוג של הגוף כדאיתא בגמרא, כמו האיש והאשה שהאיש מפרנס את האשה כן הגוף מפרנס את הנשמה, שאין האשה הנשמה אלא ליופי שהנשמה ירדה לעולם אלא ליופי, היא התורה, שתהא יושבת בישיבה של מעלה עם הצדיקים ולהנות מזיו השכינה, בלי כל בושה, שלא יהא כנהמא דכסיפא, כי האי מאן דאכל לאו מדילי הבעית לאסתכילו באפיה, אבל תהא ביכולתו להנות מזיו השכינה.

"מיוחסות שבהן היו אומרות תנו עיניכם למשפחה", המה צדיקים אשר עמוד העבודה התפילה בידיהם שאינו דומה צדיק בן רשה לתפילת צדיק בן צדיק שכן תפילותיהם יותר מתקבלות, המה גם מעוררין לתשובה ואומרות גם כן, "בחור תן עיניך", בעודך בחור תשא עיניך.

"העשירות שבהן אומרות תנו עיניכם בממון", אלו הם פרנסי העיר התופסים בעמוד הגמילות חסדים, המה אמרו "תנו עיניכם בממון", להיכן תתנו כספכם, הלא אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב, אלא מצוות ומעשים טובים, וכמאמר חז"ל (בבא בתרא י"א) תנו רבנן מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו וכו' אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה, שנאמר (תהלים פ"ח) "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף", אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר (שם פ"ט) "צדק ומשפט מכון כסאך", אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות, שנאמר (ישעיה ג') "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" וכו', אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר (ישעיה נ"ח) "והלך לפניך צדקך כבוד ד' יאספך". על כן העשירות, פרנסי הציבור העוסקים בגמילות חסדים, אמרו "תנו עיניכם בממון" ולחשוב מחשבות לעשות בכסף ובזהב, ולעשות את מלאכת עבודת הקודש לכל אשר צוה ד', ולדעת לאיזה מקום אתם מניחים את הממון. ועתה בבוא ימי החורף, אשר יש כמה עניים שאין להם הצרכים, לא בענייני אכילה ושתיה ולא בענייני בגדים, מבלי כסות ושלמה או עצים להסיק את הבית, "את העני עמך".

הבינוניות שבהן, היינו שאין בידם מאומה, לא עמוד התורה כי לא למדו, ולא עמוד התפילה כי אפילו את פירוש המילים אינם יודעים, ולא גמילות חסדים כי לרש אין כל במה לעשות צדקה וחסד, הנה אף על פי כן בבוא יום הדין יום הקדוש והנורא עורו נא והתעוררו נא לעשות כל דבר לשם שמים בכל דרכיך דעהו, ומשום הכי אמרו "קחו מקחכם לשם שמים", כל אשר תקחו יהיה בלתי לד' לבדו.

יהי רצון מלפניך שומע כל בכיות שתשים דמעותינו בנאדך להיות ותצילנו מכל גזירות אכזריות, כי לך לבד עינינו תלויות.

הענין דאמרינן, אם כל השערים ננעלו אבל שערי דמעות לא ננעלו. ולכאורה צריך טעם על כך. ונראה לי דוודאי התפילה אפשר שיהיה משפה ולחוץ, וכמו שאומר הנביא (ישעיה כ"ט) "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה". אבל דמעות אי אפשר שיבואו רק מעמקי דליבא. אולם גם הדמעות הללו אף שיש להם יתר שאת מן התפילה, עדיין צריך בחינה עבור מה תהיה הבכיה, אם בעד צורכי העולם הזה בוודאי כוחם קטן מאוד. והעיקר הבכייה צריך להיות עבור גלות השכינה ועבור יראת שמים, ואז המה חשובים לפני הקב"ה ואת אלו הדמעות הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו.

ואולם על כי לבינו לב האבן להוריד דמעות גלות השכינה, ועבור יראת שמים. על כן העצה לזה שישום אל לבו צרת נפשו ושבר על שבר אשר עברו עליו וממנו נקח לעבוד ד' שיורידו דמעותינו על עבודת השם. ואז יהיו חשובים לפני הקב"ה ונוושע בכל מיני ישועות. ומעתה זה הפירוש, "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות", דקול בכיות הקב"ה לעולם שומע כי שערי דמעות לא ננעלו. אולם עדיין עוד אינו ברור שיעשו פעולתם, שאפשר כי גם עליהם יהיו מקטרגים ויאמרו כי אלה הן רק דמעות שוא שמתפלל רק על עניני עולם הזה. וזה שאנו מבקשים, "שתשים דמעותינו בנאדך להיות", שתכלית דמעותינו תהא עבור כבוד שמו יתברך, וממילא "תצלינו מכל גזירות אכזריות כי לך לבד עינינו תלויות", שדמעות עינינו המה תלויות רק בד' איך ידונם כיוון שהם באים עד ד' ואין השערים ננעלים, אבל בשאר עניינים אפשר שיהיו מסטינים ולא יתנו להם לעבור את הדרך עד ד' ולא פרחת לעילא. אבל בדמעות אף כי יהיו מסטינים ומקטריגים מכל מקום הפסק דין תלוי רק בד'.

ומתורץ הקושיא על מה שאומרים, "כי לך לבד עינינו תלויות", והוא נראה כדובר שקרים, כי בכל דבר צריך האדם לעשות את שלו ואז "וברכתיך בכל אשר תעשה" ואיך הוא אומר "כי בך לבד" ואין בלתו. אבל לפי מה שאמרנו הכוונה היא, כי המשפט, היינו תוצאות המשפט, הפסק דין, תלוי רק בד' ואינו נותן אחיזה למקטרגים בדרך.

ומעתה זה יהיה הפירוש, "אור זרוע לצדיק", דזה שהוא צדיק וכאשר יפתחו לו שערי אורה להוריד דמעות וכיוון שכבר נתעורר הלב וזו רק ההתחלה הגרעין הנזרע, ו"הזורעים בדמעה" כאשר נטמן הזרע של הדמעה "ברנה יקצורו". אבל אתה יודע מתי תקצור את הפירות כאשר "הלוך ילך ובכה", צעד אחר צעד, הליכה אחר הליכה, אז "בוא יבוא ברינה" ו"נושא אלומותיו" וכן אמר הכא: "אור זרוע לצדיק", כדי שאחר כך יהיה "ולישרי לב שמחה".

(גבורות יצחק: דרוש וחידוש, עמו' רלא-רלה)

---

הרב יצחק רוזנברג, מגדולי רבני הונגריה שלפני השואה, נולד בשנת תר"ך (1860) לאביו הרב יוסף רוזנברג אב"ד פישפיק-לאדאן מחבר הספרים "יד יוסף" ו"רביד הזהב" על השולחן ערוך. הרב יצחק נשא לאשה את מרת רייזל בת הרב ברוך בנדיט בן הרב הלל ליכטנשטיין מקאלאמאי. הוא השתלם אצל אביו וחותנו ועלה במעלות התורה, עמד בראש ישיבה והשפיע על כל סביבתו במסירות רבה. היה אב"ד וראש ישיבה בקהילת האדהאז שבהונגריה במשך שישים שנה, משנת תרמ"ד (1884) ועד לשנת תש"ד (1944). הוא העמיד תלמידים רבים ושירת נאמנה את קהילתו, תוך שהוא מורה להם את דרך התורה בדרשותיו מידי שבת וחג. הוא שקד כל ימיו על התורה ובירר את סוגיות הגמרא ואת שיטות המפרשים. למרות שחי חיי דחק בצפיפות בדירה קטנה, המשיך תמיד לעסוק בתורה בעיון רב ולכתוב את חידושיו. הרב העריך מאוד את מסירותה של אשתו, שהייתה מלאה באהבת תורה ואפשרה לו ללמוד בלא דאגות. היא אף מכרה את כל תכשיטיה כדי לקנות ספרים לבעלה.

בזמן השואה דאג לאסוף את עשרה כרכים עבים של  כתבי יד ובו חידושיו בכל מקצועות התורה, בהלכה ובאגדה, פלפול ושו"ת, ושמר עליהם מכל צר. ביום בו גורשו יהודי האדאז (ע"י דברצ'ן) וניתנו להם כמה דקות להכין צידה לדרך, עסק בנו, הרב אפרים יהודה, בהטמנת כתבי אביו ברצפת ביתם על מנת להצילם. הרב יצחק רוזנברג וחלק ממשפחתו ומקהילתו גורשו למחנה העבודה באנגלבאך באוסטריה. על פועלו של הרב שם נכתב בראשי גולת אריאל:

"בגיא התופת הנאצי מחנה הריכוז באנגלבאך, התרומם רבי יצחק רוזנברג, רבה של האדהאז, לגבהים גדולים ביותר של קדושה ורוממות נפשית, הוא עלה מעלה מעלה בדרך העולה בית-אל. פניו קרנו יותר ויותר מרוב קדושה, מעיניו ניבט ממש אוקיינוס של צער וכאב, מתוך השתתפות בצערם של בני קהילתו החביבה, אשר התענו וסבלו יסורים קשים במחנה העבודה, חיו שם בתנאים איומים שלא ניתן לתארם. גופו הטהור והזך שנחלש מרעב ומצוקה ומצרות בני ישראל הנתונים בשביה במלתעות הרשע, הוא לא היה מסוגל להחזיק יותר מעמד, הוא חש בבירור כי הגיעה שעתו להיפרד מעולם זה".

הרב נפטר ונקבר שם באופן זמני בי"א בחשוון תש"ה (1944). לפני פטירתו הורה לבנו שידאג בבא היום להעלות את עצמותיו משם. לאחר מותו נקבר הרב בחלקה מגודרת בבית קברות לא יהודי.

לאחר המלחמה חזר הבן שבור ורצוץ מהמחנות ואסף את שארית הכתבים שהתגלגלו באשפה ואת הכתבים שהיו טמונים. כשהרב אפרים יהודה עלה לארץ ישראל בשנת תש"י, עם אשתו מרת מחלה לבית פאנעט, הוא לקח אתו מעט ציוד ובהם ספר תורה וחלק מכתבי אביו. רק במאמצים מרובים עלה בידו לקבל את אישור אנשי המכס הקומוניסטים במשמר הגבולות להמשיך בדרכו עם כתבים אלו. לאחר הגעתם לארץ נמסרו כתבים אלו לרב יהושע סג"ל דייטש בעל מפעל "מעין החכמה", שהתחיל להכינם לדפוס, והוציא לאור את הספר "גבורות יצחק" על הש"ס, חלק א.

בהמשך יצא לאור הספר "גבורות יצחק: דרוש וחידוש", במאמציו של נכדו של המחבר, הרב יוסף אפרתי מפרדס חנה. מתוך אותם כתבי יד שנתרו לפליטה, שחלקם הקטן יצא לאור לאחר השואה, ניתן לעמוד על גדולת המחבר וגודל ידיעותיו בכל מכמני התורה.

בשנת תשט"ז חזר הבן, הרב אפרים יהודה רוזנברג, להעלות את עצמות אביו מאוסטריה לישראל, והביאם לקבורה בבני ברק.  לימים העלה לארץ גם את עצמות אמו, הרבנית רייזל, שנפטרה בט"ו באב תש"ה.

שלשת חתני הרב יצחק רוזנברג היו: א. הרב עזריאל יהודה לעבאוויטש (תרע"ב-תשנ"ב) שנשא לאשה את מרת שינדל רבקה (נפטרה בשנת תשס"ה). ב. הרב מרדכי הופמן דיין באויפלו הונגריה מחבר "אמרי מרדכי",  שנשא לאשה את מרת ליבא (נפטרה בשנת תשל"ח). הוא שרד את השואה והתגורר בשנותיו האחרונות בבני ברק. ג. הרב מאיר גראס.

אחיו של הרב יצחק היה הרב זאב וולף רוזנברג ראב"ד דברצין, ששרד את השואה ונפטר בשנת תשי"ב.

שאלה מדוע תוקעין בשופר בהושענא רבא לאחר כל הקפה. מנהג זה מחסידי סאנז וראפשיץ וברצוני לידע הטעם. אף על פי שאיתא במתניתין במקדש היו תוקעין, וברמב"ם הטעם משום ערבה, וכן כתב התוספות יום טוב, יש לומר לפי זה בהושענא רבה זכר למקדש על כן עושין זה הסימן עם התקיעות. וזה פלא מדוע ליתא בטור שולחן-ערוך מזה, על כן נראה מזה שיש טעם אחר בזה ורצוני לידע הטעם. עד כאן לשונו.

תשובה. לידיד נפשי מחו' הרב הה"ג חריף ובקי בתורה ויראת שמים כו' כש"ת מו"ה שמואל מאיר האלנדער שליט"א דומ"ץ דק"ק טשערנאוויץ יצ"ו. הנה כבוד מעלתו כבר עוררני כמה פעמים מזה, ולא נפניתי להשיב כי דאגותי מרובים והעניין אינו נחוץ לשעתו, אמרתי עוד פנאי. כעת אמרתי להשיב מפני הכבוד.

ראשית דברי, בדברים כאלו אנחנו מקיימים מנהגים אשר אינם מבוארים בטור שולחן-ערוך כמבואר בתשובת הרשב"א סימן ט' דכל מנהג יש לו יסוד דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום, זה לשון קודשו, וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו ולא נסתר קבלתם רק אחר הקיום שאינו באפשר חלילה, ולמה נסתור קבלתם ואין קבלה פושטת ביד עמנו, רק שקבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו זיכרונו לברכה או עד הנביאים. ופעמים יהיה העניין נרמז בכתוב, ולא שיהיה הרמז מוכרח רק הכריחנו הקבלה כו'. יעויין שם בדברי קודשו.

והנה מה שמעורר מעלת כבודו מהרמז במשנה שבמקדש היו תוקעין, והרמב"ם ותוספות יום טוב פירשו דמשום ערבה היו תוקעין, ואם כן בהושענא רבה שהוא זכר למקדש משום ערבה, יש לומר מהאי טעמא תוקעין. אכן אם כן פלא מדוע אין זה בטור שולחן-ערוך כו'. ולעניות דעתי אמת רמז יש מזה ובמסכת סוכה (דף מ"ה) במשנה "מצות ערבה כו' תקעו והריעו ותקעו", ובתוספות משום שמחה תקעו, ולקמן דף מ"ח בניסוך המים שגם כן תקעו כו', פירש רש"י משום שמחה, דכתיב "ושאבתם מים בששון". וברמב"ם בפירוש המשניות לא ראיתי כלל טעם ופירוש על התקיעה. וברמב"ם פרק ז' מהלכות לולב הלכה כ"א וכ"ב, וערבה זו הואיל ואינה בפירוש בתורה אין נוטלין אותה כל שבעה, אלא ביום השביעי לבד. יעויין שם. ומפני מה מקיפין באותו יום שבע פעמים, עיין ש"ס בבלי דף מ"ה, ובירושלמי אמר ר' אחא זכר ליריחו. פירש בקרבן העדה, לכך מקיפים שבע פעמים זכר ליריחו, שהיו מקיפים אותו ביום זה שבע פעמים. והטעם שיום השביעי לערבה יותר משאר הימים, מבואר בש"ס ובבית יוסף סימן תרס"ד, כשחל שביעי בשבת במקדש היה דוחה שבת, מה שאין כן כשחל להיות בשאר הימים, מפני כך כשרצו חכמים לקבוע בגבולין יום אחד לנטילת ערבה, קבעו יום המיוחד יותר לערבה שבמקדש. יעויין שם. ועל פי זה נראה לעניות דעתי טעם מרווח לתקיעה, חדא שבמקדש היו תוקעין, כאמור, גם ביום זה זכר הוי. שנית, נראה לפי עניות דעתי, כיוון דהוי זכר ליריחו בהקפה, וכיון דביריחו הקיפו בכל יום את העיר פעם אחת וביום השביעי הקיפו שבע פעמים ותקעו בשופרות, כמבואר בספר יהושע (ו,ג) "וסבותם העיר פעם אחת ששת ימים וביום השביעי תסובו שבע פעמים והכהנים יתקעו בשופרות" (פסוק ה') "והיה במשוך בקרן היובל וגו' ונפלה חומת העיר". ושם רק ביום השביעי השמיע העם קולם כו', על כל פנים רמז לתקיעת שופר ביום הערבה, כמו שעושין זכר בהיקף ליריחו, כמו כן יעשו זכר בתקיעת שופר. וכיוון שיום הזה הסוף של ימי רצון וגמר קבלת התפילות ושבירת חומת הברזל המבדלת בינינו לבין אבינו שבשמים, על כן שפיר יש לתקוע בשופר להפיל החומה המפסקת כמו ביריחו. ודו"ק.

ב) עוד נראה לעניות דעתי בסייעתא דשמיא על פי המבואר בטור אורח חיים סימן תרס"ד מרבים במזמורים כמו כיום טוב ומרבים כנרות כמו ביום כיפור, לפי שבחג נידונין על המים, והכל הולך אחר החתום, וכלל חיי האדם תלויים במים. ולפי זה כמו בניסוך המים היו תוקעין בשופר, כמו כן פה. וביחוד לפי עניות דעתי כמו שמבואר ברמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ד', אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משינתכם ונרדמים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. עיין שם בלשון קודשו הבוער באש אלוקי לעורר לבב אדם לתשובה. אם כן מפורש דבשופר מזהירין את האדם לחפש במעשיו, אם כן מקום מרווח ביום הושענא רבה, שכבר עבר כל הזמן לעורר לבב אדם לתשובה. ודו"ק כי נכון בסייעתא דשמיא. ובתפארת ישראל שם פרק ה' דסוכה משנה ה' כתב, ונראה לי שהתקיעות הללו לסימן, שאחר שזקפו הענפים על המזבח, נסכו המים על המזבח כו', דכולהו תקיעות בשביל המים היו. עד כאן לשונו. והרי כמו שכתבנו רמז לניסוך המים. ודו"ק.

ומצאתי שאהבה נפשי בספר סדר היום להגאון הקדוש איש אלקים רבי משה בן מכיר זי"ע, שרבותינו היו שותים בצמא דברי קודשו, זה לשון קודשו, יום הושענא רבה נקרא "יום הערבה", ונקרא "יום הושענא רבה" מפני שמאריכין בו בעניין הושענא כו', ולהיות היום הזה נורא מאד ובו נחתמים כל הספרים והפסקי דינין ניתנים ביד כל תובע ומשטין, לכן צריך להרבות בו תפלה וצדקה ותחנונים, לעורר רחמים העליונים שירחמו עלינו ויחתמו אותנו בספר חיים וצדיקים כו', וכל המרבה לחנן הרי זה משובח. ומקיפין שבע פעמים, ובכל הקפה מרבים בסליחות ותחנונים ותוקעים שופר של תשר"ת כדי לעורר הרחמים. וכל מקום ומקום לפי מנהגו. עד כאן לשון קודשו. הרי הורה הרמז לתקיעת שופר לעורר רחמים, ויש יסוד למנהג זה במקום קדוש בזמן הזה גם כן.

והנראה לפי עניות דעתי בסייעתא דשמיא ומנהג ישראל תורה היא. יותר אין הדבר מקבל ארוך, ואינני מופנה מכל צד, בפרט דאגותי המרובים ימנעוני מלהאריך בפרט בדבר שאין מקום להאריך. וד' שנותיו יאריך ני"ר.

ד' יתברך יעזרנו לעסוק בתורה הקדושה מתוך הרחבת הדעת, הרי הראיתי לו טעם מרווח ויסוד חזק למנהג תקיעת שופר בהושענא רבה.

באתי על החתום א' בהעלותך תרצ"ג, דיערעש.

ידידו מחו' דורש שלו תורתו בלב ונפש חפצה, הק' יקותיאל יהודה רוזנברג, בעל המחבר שו"ת תורת יקותיאל.

(תורת יקותיאל, תנינא, סימן מב).

---

הרב יקותיאל יהודה רוזנברג, נולד בסביבות שנת תרמ"ה (1885) בדיערעש לאביו הרב פרץ, שהיה מו"צ בקהילת דיערעש ותלמיד מובהק של ה"ייטב לב" אב"ד סיגט, ולאימו מרת חיה בילא. בצעירותו למד אצל אב"ד לאפוש, ואחר כך למד בישיבת חוסט בראשות הרב משה גרינוואלד אב"ד חוסט בעל "ערוגת הבושם". למד בישיבה בהתמדה, למרות שהיה מעונה וחלוש מחוסר מזון. נשא לאשה את הרבנית הצדקת מרת (חנטשא) חנה בת הרב מנשה גולדברג בן האדמו"ר מנאנאש רבי ברוך גולדברג, בן האדמו"ר הראשון מראצפערד רבי זאב גולדברג. נולדו להם ארבע בנים: אברהם ברוך (לימים אב"ד גמזו), חיים, יום טוב ליפא ופרץ.

לאחר חתונתו, בעודו צעיר, קיבל היתר הוראה מרבו, שהעיד על גדולת תלמידו כי "הוא מלא וגדוש בבקיאות בהלכות ובהוראת איסור והיתר מתום ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, ידע למשקל ולמטרי ולברר ספיקא דדינא ממקורו עד הפוסקים האחרונים, וסברתו סברא ישרה, קולע אל השערה ולא יחטיא המטרה". היה סמוך על שולחן חותנו בסטרופקוב במשך שנתיים, ועלה במעלות התורה והיראה, בהרחבת הדעת. נודע כרב חסיד מפורסם, תלמיד חכם גדול ומופלג, בקי בש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים.

כיהן בתחילה כדומ"צ בקהילת מ' וואשארהעלי. לפני מלחמת העולם הראשונה נאלץ לעזוב את מקומו וחזר לעייירת הולדתו, דיערעש, שם עמד בראש ישיבה והשפיע מכל דרכיו בתורה ויראה לתלמידים רבים והגונים. הוא למד ולימד בהתמדה עצומה, מתוך דחק ועוני, ומתוך מחלות שונות וייסורים, מהם סבל בכל גופו מימי נעוריו. תפילותיו היו בדמעות שליש ובהתלהבות עצומה. מעבר לכל שאר השיעורים שלמד, למד בכל יום שבעה דפי גמרא וסיים את הש"ס בכל שנה, עד לזקנותו. התנהג בחסידות ופרישות, היה דבוק ברבותיו בכל לב ונפש ודבק בדרכי חסידים ואנשי מעשה, בהם רבו האדמו"ר משינאווא- צאנז, רבי משה הלברשטאם, האדמו"ר מבלעז רבי ישכר דוב רוקח והאדמו"ר מסיגעט, רבי חיים צבי טייטלבוים בעל "עצי חיים". 

הרב יקותיאל יהודה פעל "להראות כי דרכי צדיקים וחסידים כולם בדקדוק וממוצא קדוש יהלכון ומכוונים גם על פי התורה הנגלה המסורה לנו". הקפיד שלא לשנות ממנהגי ישראל, והזכיר מספר פעמים בספריו את תשובת הרשב"א שכתב שכל מנהגי ישראל יש להם יסוד דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום. עוד מימי בחרותו כתב חידושי תורה רבים. בין חידושיו ניתן למצוא תשובות רבות על ארבעת חלקי השולחן ערוך, חידושי סוגיות, חידושי אגדות ועוד, ופלפל רבות עם גדולי דורו.

אף שהיה כבן עשרים ושלש כשעמד להוציא לאור את המהדורה הראשונה של ספרו "תורת יקותיאל", הוא זכה להסכמות נלהבות של גדולי דורו. עם תחילת הדפסת הספר, פרצה מלחמת העולם הראשונה והמדפיס גויס לצבא. הדבר עיכב את הדפסת הספר במשך שבע שנים, ובסוף יצא הספר לאור אצל מדפיס אחר בשנת תר"פ (1920). הספר יצא לאור במהדורות נוספות, מתוקנות ומורחבות בהוצאת בניו הרב אברהם ברוך והרב חיים.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשהגרמנים הלכו והתעצמו, האנטישמיות התגברה ורבו הצרות והגזירות על עם ישראל, כאב את כאבם של היהודים השבויים והנרדפים והיה מתפלל בבכיות ובהתעוררות לעורר רחמי שמים. בכל יום גמר ספר תהלים בהשתפכות הנפש ועורר את שומעי דרשותיו לשוב בתשובה.

בקיץ 1941 ,אחרי תחילת המלחמה של גרמניה נגד ברית-המועצות, גורשו גם יהודי טרנסילוניה הדרומית, על פי פקודת יון אנטונסקו, מכפרים ומעיירות. הגירוש יצא לפועל בידי השלטונות בלי תוכנית וסדר, והסב סבל רב ליהודים. יהודי דיערדעש גורשו לעיר המחוז טורדה, במהלך הגירוש התברר כי העיר טורדה, ומרכזים עירוניים נוספים אינם מתאימים לקליטת יהודי המחוז. לכן הקימו השלטונות בסוף 1941 ובתחילת 1942 מעין גטאות משניים וריכזו בהם את היהודים. בעקבות הגירוש התרוששו היהודים מיידית, ושכניהם הרומניים, ההונגריים והגרמנים שדדו את רכושם. באותם ימי צרות וסבל חיזק הרב יקותיאל יהודה רוזנברג חיזק את שומעיו שלא לאבד תקווה, ולקוות לישועת ה'. 

בסמוך לכניעת רומניה לצבא האדום, חצה הצבא ההונגרי את הגבול והשתלט על רצועה לאורך הגבול הצפוני של טרנסילוניה הדרומית, באלול תש"ד (ראשית 09.1944), רוב היהודים נמלטו משם. הצבא ההונגרי צר גם על העיר טורדה והפגיז אותה. הרב ומשפחתו ברחו מהעיר. בדרך חש הרב ברע ונפטר בי"ז באלול תש"ד, בהיותו כבן חמישים ותשע. במסירות נפש הובא הרב לקבר ישראל, תחת הפגזה. לאחר זמן הוקמו על קברו בבית החיים בטורדה מצבה ואוהל.

בתקופת הכיבוש הקצרה, שארכה כמה שבועות, גזרו שלטונות הצבא ההונגרי על היהודים לשאת טלאי צהוב, החלו בהכנות להפעלת חוקי הגזע שנהגו בהונגריה, עצרו יהודים, דנו רבים למוות וביצעו רציחות בהיקף רחב. לאחר כחודש שחרר הצבא הרומני את האזור. 

מדרש רבה (פרשת נצבים) שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה, לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם וכו'. (מדרש רבה פרשת עקב), את סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת, לא נתתי לך אלא לטובתך וכו'. ש"ס ראש השנה (ט"ז עמוד א) תניא אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת וכו', כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג וכו', כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות, כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. אמר רבי אבוה בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק וכו'. למידין אנו מכל הנ"ל, אשר המצות בכללן, להם סגולות טובות למקיימם. יש ידועים גם לנו סגולתן, וגם לאינם ידועים לנו סגולתן, להם סגולות טובות שונות. וגם שס"ה לא תעשה, כולם ניתנו לטובתינו, להרחקת הנזק בגוף או בנפש, במידות, וכמאמר אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכו'. וכאשר עוד שכר וגמול טוב לשומרי מצותיו. כמו שאנו מאמינים בעיקר הי"א מי"ג עיקרי אמונה. הוא רק בחסד. כמאמר הכתוב "ולך ד' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". ומתורץ גם בזה קושית המפרשים, [שהיא גם קושית הש"ס ראש השנה (י"ז עמוד ב) ר' אלעזר רמי וכו'], דאם כמעשהו מה הוא החסד? אבל כאשר קיום המצות בכללן, הוא לטובת המקיימם, אם כן שורת הדין לא יחייב לשלם שכר לפועל העושה כלי, מלבוש או חפץ לטובת עצמו ועבורו, והוא רק חסד ד' לברואיו. ובפרט בלא תעשה, ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה (קדושין ל"ט עמוד ב), לשלם שכר למי שלא הזיק לעצמו, ולא עוד אלא ששכרו הוא כעושה מצוה בפועל "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", כאלו עשה טוב, בטח רב חסד הוא, "ולך ד' חסד".

עתה נדבר בפרט סגולות מצות הנוהגים בימים טובים ובזמנים אלו שאנו עומדים היום בהם, שופר בראש השנה, תשובה בעשרת ימי תשובה ויום כיפור,  סוכה, ד' מינים, שמחת החג ושמחת תורה בסוכות ושמיני עצרת. שופר בראש השנה, שהוא יום הכסא, יום שספרי חיים וספרי מתים פתוחין, תעודתו וסגולתו הוא זכרון, כלשון הפסוק "זכרון תרועה", כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר. וכלשון הש"ס ראש השנה שם (כ"ו עמוד א) "שופר, כיון דלזכרון הוא, כבפנים דמי", היינו שמזכיר את ישראל מקיימי מצות שופר למעלה לטובה. ואם השופר הוא של איל, מעורר ומזכיר הוא גם זכות עקידת יצחק, כש"ס הנ"ל. אבל עלינו גם להבין אשר תעודת השופר "זכרון" הוא גם למטה, היינו לנו שמזכיר הוא את העם הישראלי מעמד הר סיני שם "וכל העם רואים את הקולות… ואת קול השופר", שמעם מפי הגבורה "אנכי" ו"לא יהיה לך" קבלתם עול מלכותו, אמרם "נעשה ונשמע", שהוא קבלתם תורה שבכתב. אבל היה שם גם התחלת כוח תורה שבעל פה, הוסיף משה יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, היינו על מה שיחדשו ויתקנו לפעמים חכמי התורה לפי דעתם והבנתם בתורה שבכתב, גם ישראל קבלו עליהם אז לשמוע קול מורים תורה שבעל פה ועל הכל אמרו "נעשה ונשמע", זכרון זה עליו להביא את איש הישראלי לחשבון הנפש על אשר לא קיים לפעמים את אשר קיבל עליו אזי, ולעוררו לתשובה מיראת הדין והעונש על כל פנים. ולמארי דחושבנא, זכרון מעמד הר סיני אשר על אז נאמר "ד' עוז לעמו יתן", היינו אז ניתן למקבלי ומקיימי מצות התורה כוח ועוז לחלק וחבל גם בממשלת שמים וארץ והנהגת הבריאה גם כולה, על דרך אומרם ז"ל (ראש השנה כ"ה עמוד א) "אתם" – אפילו שוגגין, מזידין, מוטעין, היינו מצות קידוש החודש שהוא על פי בית דין של מטה, כוחם יפה כל כך עד שדעתם והסכמתם באיזהו אופן שיהיה מכרעת, לא לבד בארץ לקביעת מועדי ישראל, אבל גם בשמים, כלשון הש"ס (ראש השנה ט' עמוד ב) תנו רבנן "כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב", מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסין לדין, אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החודש. ולא עוד אלא שגם הטבע והנהגת הבריאה לתמידין כסדרן, תלוים בזה, על דרך אומרם ז"ל ירושלמי (כתובות ונדרים) מפסוק "לאל גומר עלי" (תהלים נ"ז) אשר חזרת בתולים לפחותה מבת שלוש שנים ואיחור סימני גדלות, תלוין בעיבור שנה שעל ידי בית דין של מטה. ולא עוד אלא שלגדולי הצדיקים וחכמי ישראל ניתן להם גם כוח ועוז לשדד המערכות לעת מצוא ומוכרח לטובת עדת ישראל לפי דעתם והבנתם, כמו "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" (יהושע ז').

ויש לפרש בזה הפירוש "גדולים מעשי ד' דרושים לכל חפציהם" (תהלים קי"א), היינו שאם אמנם "גדולים מעשי ד'", היינו מעשה בראשית, שעליהם נאמר "בדבר ד' שמים נעשו" וגו', גדולים הם בכמותם באיכותם וכוחם, בכל זאת "דרושים הם לכל חפציהם" של ישרים ועדה המוזכרין בפסוק הקדום, היינו שנמסרו בידם למלאות פקודתם וחפצם לעת מצוא. וכוח זה ניתן לנו במעמד הר סיני, על פי מאמרם ז"ל (שבת י' עמוד א) כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. אבל מה נתן על חלקו בעסק השותפות של מעשה בראשית, אכן כיון דתנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית, אם יקבלו ישראל התורה מוטב, ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו (שבת פ"ח; עבודה זרה ג'), ובמעמד הר סיני עת קבלת התורה נתבססו כל מעשה בראשית, אם כן מקבלי התורה ומקיימי דיניה רב חלקם בעסק השותפות של הבריאה גם כולה, ושורת הדין נותן להם גם אם שותף כל דהוא יהיה לחוות דעה בעסק השותפות לפעמים על כל פנים.

אבל באמת כל הענין של נתינת תורה הקדושה לנו הוא רק מאהבת הקב"ה לישראל, לבחור בנו מכל העמים, ועל זה אנו מברכין "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", היינו התורה וכל העוז והכוח המעורב בנתינת התורה כנ"ל. זכרון מעמד הר סיני וחשבון נפש כזה של מארי דחושבנא, מעוררם ומביאם גם כן ל"ואהבת את ד' אלקיך", היינו לאהבת ד' בעתיד, גם לשוב מאהבה על אשר פגמו בעבר לפעמים נגד רצון ד', אתערותא דלתתא וזכרון של מטה, שעל ידי קיום מצות שופר כנ"ל הוא בכוח ובגרמא לעורר לעומתו אתערותא דלעילא, זכרון של מעלה, "כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר". ומה מאד גדול הוא כחו של זכרון זה עד דוגמת עבודת כהן גדול פעם אחת בשנה ביום הכיפורים לפני ולפנים, כלשון ש"ס (ראש השנה הנ"ל) "שופר כיון דלזכרון הוא, כבפנים דמי" [היינו לפני ולפנים, כמבואר שם בגמרא]. ואם מצות ראיה שברגלים, בזמן שבית המקדש היה קיים, העמיד מקיימי המצוה רק בעזרת ישראל, שהוא בחלק החיצון שבחצר, מצות תקיעת שופר, מעורר מזכיר ומעמיד מקיימי המצוה במקום קודש הקדשים, כלפני ולפנים, מקום שאין למלאכים רשות, כבירושלמי (יומא) מפסוק "וכל אדם לא יהיה" וגו', אפילו אותם שכתוב בהם "ודמות פניהם פני אדם".

ובזה נבין פירוש הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה" וגו', ובלשון הש"ס (ראש השנה כ"ט עמוד ב) תקיעת שופר חכמה, מה היא הידיעה? ומה היא החכמה של תקיעת שופר? אבל הידיעה והחכמה הוא הזכרון של מטה וחשבון הנפש הנ"ל, ואם אין כולם יודעים וחכמים, אבל יש בעם ישראל גם יודעים וחכמים הנזכרים על ידי מצות תקיעת שופר זכרון של מטה כנ"ל, ועל ידי זה מעוררים זכרון הטוב של מעלה. וכאשר הם מקיימין מצות שופר, כמו כל המצות, "ובשם כל ישראל", על ידיהם כל עם ישראל נזכרים בקודש הקדשים כלפני ולפנים לטובה. "אשרי העם יודעי תרועה" – ועל ידי זכירתם לפני ולפנים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, יוכלו לקוות גם על סיפא דקרא, "ד' באור פניך יהלכון" להכתב ביום הכסא בספר החיים, כי "באור פני מלך חיים".

ובשבת שעל פי תקנת חז"ל אין תוקעין, יש לומר שקיום תקנת חז"ל בזה שלא לתקוע בשבת, שהוא כוח תורה שבעל פה, פועל ועושה רושם לטוב למעלה כמו מצות תקיעת שופר בראש השנה שחל בחול, כי אז במעמד הר סיני שהוסיף משה יום אחד מדעתו והסכים הקב"ה על ידו, היינו על תורה שבעל פה, ועל מה שחכמי תורה על פי חכמתם והבנתם בתורה שבכתב יחדשו ויתקנו לנטות מפשטות דברי תורה, ניתן אז גם בטוחות אשר כוח קיום דבריהם יפעל ויעשה אותו רושם טוב למעלה ממש כמו עשיית אותה המצוה עצמה דאורייתא. ובתקיעת שופר, קיום תקנת חז"ל שלא לתקוע בשבת, פועל ממש כמו תקיעת שופר בראש השנה שהוא ביום חול. ובאמת מארי דחושבנא ובעלי הנפש, גם מכוח זה שניתן אז לנו במעמד הר סיני, יכולים לבוא לתוצאות החשבון הכל כנ"ל. או יש לומר, כמו שבית דין של מטה כוחם יפה על ידי קידוש החודש, שהוא בידם לדחות לגמרי ראש השנה על יום אחר, כמו כן כוחם יפה לדחות את יום הכסא והדין מיום א' של ראש השנה שחל בשבת על יום ב', ולהשאיר את יום א' בקדושת יום טוב שחל בשבת [יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, לשון המשנה (ראש השנה כ"ט עמוד ב), היינו שאם חל בשבת הוא יום טוב, ולא יום דין. שמעתי].

ובדרך זה שתקיעת שופר בראש השנה תעודתו וסגולתו "זכרון כפול" למטה ולמעלה, ועל ידי זכרון למטה את מעמד הר סיני נתעורר זכרון טוב למעלה כנ"ל, נבין לפרש כוונת המסורה בבעל הטורים פרשת אמור פסוק "שבתון זכרון תרועה", וזה לשונו: זכרון ג' במסורה. דין, ואידך "אין זכרון לראשונים", ואידך אין "זכרון לחכם עם הכסיל". היינו שעל ידי זכרון של שופר עם תעודתו וסגולתו זכרון כפול כנ"ל, "אין זכרון לראשונים", על פי לשון הש"ס ראש השנה (י"ז עמוד א) תנא דבי רבי ישמעאל "מעביר ראשון ראשון" וכו', אמר רבא ועוון עצמו אינו נמחק [אלא מונח לצד אחד, דאי איכא רובא עוונות בהדי האי עוון, מתחשב בהדייהו למנות עם רשעים גמורים, לשון רש"י שם]. אמנם על ידי שופר, שתעודתו וסגולתו זכרון כפול ושלמטה מזכיר ומעורר עד גם לתשובה מאהבה כנ"ל, ועל ידי תשובה כזו גם הזדונות נהפכים לזכיות (יומא פ"ו עמוד ב). ו"אין זכרון לראשונים", גם "אין זכרון לחכם עם הכסיל", היינו לפעמים, ולפי שנבין בטח הוא רק באין עצה אחרת נגד הקטיגוריא של מעלה על המאד נדחים מאחינו בית ישראל שהם כאברים המדולדלין, ששכחו כבר בעצמם מקור מחצבתם שהם מזרע בירך ד', ואין בהם שום זכר של יהדות, עד שבכל הסניגוריא ומליצי יושר של מעלה אין בהם גם אחד שימצא עוד עליהם איזה לימוד זכות וכולם מסכימים לחובה, רחמנא ליצלן, אבל רחמי שמים המרובים עוד לא תמו ולא כלו, ומה מאד עמקו מחשבות ומפעלות תמים דעים. מה עביד קוב"ה, ישסה ויגרה את הארי ואת הדוב, חיות פראות מהלכי שתים ולפעמים עוד על ידי רמז או פקודה חשאית מאיזה מקום גבוה יתאספו ויתארגנו לחילים, "מאה שחורה" להשמיד להרוג ולאבד לשלול שלל ולבוז בז חיל ועושר של היהודים. ועל ידי פראי בני אדם וכסילים אלו ממציא השגחה העליונה עזר והצלה של לימוד סניגוריא גם על המאד רעים וחטאים הנ"ל, וממר מוציא מתוק, כי הניסיון הוכיח אשר הפראים והכסילים בעת עבודתם מעשה הפרעות ללשונותם למיניהם בזמניהם פאגראמען [פוגרומים], עקסצעסין [הוצאות להורג], לא לבד ישראלים חרדים או העממים (נאציונלים) מטרתם, כי אם גם על המתבוללים שכבר נטמעו לגמרי בין עמי הארצות ושגם בעצמם כבר שכחו גזעם ויוצאי חלציהם לא ידעו לגמרי מקור מחצבתם, גם על עצמות יבישות האלו יפרשו מצודתן לספחם לרשימת משפחת בית ישראל לשפוך גם עליהם חמתם ולעשות בם שמות בארץ. היו מקרים רבים במקומות פרעות, רחמנא ליצלן, אשר בתי משפחות מתבוללים כאלו חשבו להציל את עצמם על ידי מה שהעמידו בחלונותיהם ובפתחי בתיהם צלמי עץ ואבן שאולים משכניהם ואוהביהם האינם יהודים, אבל ללא הועיל, כי הפראים שוללי בז גם מבתים כאלו, וגם מבעד לחלונות פתחים ושערים מצוירים ומכוסים בסמלי עבודה זרה עוד הרגישו רגש וריח של יהדות. וכד הוינא עוד טליא שמעתי מאחד שהיה לו בעיר באלטא ברוסיא בעת הפרעות שם אח בעל בית הון ועושר גדול, אבל מצב ביתו ביהדות היה כל כך עני עד שיוצאי חלציו בני שתים עשרה וארבע עשרה, בעת שראו הוריהם פוחדים ורועדים וממהרים בהעמדת צלמים שאולים בחלונות פתחים ושערים, שאלו בתמהון, וכי גם עלינו לדאוג מפני הפרעות? וכי יהודים אנחנו? לא ידעו מאומה מזה עד עת הפרעות נוכחו לדעת על ידי השודדים ופוחזים כי גם המה יהודים ויצאו נקיים מהונם ועשרם, באופן שהשגחה העליונה משמשת באין עצה אחרת טכסיס של תעודת שופר וסגולתו "זכרון כפול", זכרון של מטה ומעלה ביחד, על ידי כסילים פראים ושודדים מזכירים הם למטה את נשמות הנדחות ועצמות היבישות את מקורן, אשר גם אבותיהם ביחד עמהם היו עם כלל ישראל במעמד הר סיני, להשיבם ולהחזירם לחיק אומתם עם ישראל. מזכירים הם גם לטוב למעלה אשר לא כמו שהחליטו הקטיגוריא ביחד עם הסניגוריא של מעלה שאין בעצמות יבישות אלו עוד שוס לחלוחית וזכר של יהדות, אבל הפראים וכסילים פסולי עדות אלו במעשיהם די עדות והזכרה לטובה שעוד גם בם ריח טוב של יהדות נרגש [טכסיס השגחה העליונה כזה, אם אמנם עיקר המטרה הוא המתבוללים הקיצונים, אבל מובן כיוון שניתן רשות למשחית אין מבחין בין רע לטוב, ואבי הוצא לקי גם כרבא]. וזה כוונת המסורה אשר המקיימים מצות שופר זכרון תרועה עם תעודתו זכרון כפול כנ"ל, יצילם ד' משוד ופרעות אין זכרון לחכם, לעם חכם ונבון יודעי תרועה, שהיא חכמה, עם הכסיל, אין צורך להזכירם על ידי כסילים ושודדים, חס ושלום, והם נזכרים למטה ולמעלה לטוב על ידי שופר.

מחזה כזה מטכסיסי השגחה העליונה ממין הנ"ל חזינו זה איזהו שבועות עברו במרחץ ציעכאטשינעק במדינתינו. נערכה שם אסיפת רופאי מדינתינו, בלי הבדל דת ולאום. כמובן קריאת האסיפה לא הייתה על ידי כסילים פראים ושודדים, כי אם על ידי נאורים ומלומדים דר"ים ופרופיסורים, שרי ומנהלי מעייני הישועה ומרחץ הנ"ל. כאשר נקראו כן נאספו גם רופאי אחינו בית ישראל. כולם גם יחד באו שמה בתור חברים אהובים העובדים לטובת מין האנושי, לטכס עצה לטובת חיזוק ויפוי מקום מעייני ישועה ומרחץ הנ"ל. נערכה ונתקנה שם לבסוף גם סעודת לגימא ומסעד לב, כנהוג באסיפת רעים אהובים ומלומדים כאלו. הקרואים נאספו לשני חדרי אוכל מתוקנים מראש שם, בחדר האוכל שהיה מיוחד ליהודים, נוכחו לדעת אשר יוצאי ירך ישראל, לא רק היהודים אבל גם המתבוללים, ואפילו המומרים, נבדלו מרעיהם אי-יהודים ממקורם, על פי הכנה לזה מראש שנעשה בטח על פי פקודה משרים המנהלים הראשים בחשאי ובסתר עד שלא הרגישו היהודים עד בואם לחדר האוכל המובדל עבורם. רופאי היהודים מצאו בזה לפי דעתם עלבון כבודם וגם יצאו במחאה נמרצה תיכף שם וגם בעיתונים וכנראה שרים המנהלים שם, גם בשנות המאה העשרים למספרם שהעמים הולכים קדימה (פראגרעס), צעדו הם צעד אחורנית וחזרו במעשה זו למאד נושנה, להחוק והנימוס של חכמי מצרים לפני איזה אלפי שנה, "כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים" וגו'. אבל גם יד השגחה העליונה הייתה בזה לחזור גם היא את טכסיסה מאז נגד הפוליטיקא של חכמי מצרים אז בפה רך. השגחה העליונה "הפך לבם לשנוא עמו" וגו' ו"נואלו שרי צוען". כן גם עתה אחרי אלפי שנה נגד השפת שקר אשר ישמשו בו רופאי אינם יהודים [ב]מדינתינו לקרוא בנוכח גם לרופאי יהודים "חבירים" "אהובים". השגחה העליונה גילתה את אשר בלבם, אשר מסוגלים היו גם הם במעשה זו למלאות תעודת וסגולת שופר, זכרון כפול, היינו להזכיר למטה את חבריהם המתבוללים הקיצונים את מקור מחצבתם, שהם זרע עם חכם ונבון. גם להזכירם לטוב למעלה, ולהיות עדים עליהם אשר גם בם עוד זכר רוח יהדות נודף.

תשובה בעשרת ימי תשובה ויום כיפור טובתה וסגולתה פשוטה ומאד מובנה. עבר אדם על שונים, רחמנא ליצלן, ושורת הדין לא טוב כירושלמי (מכות פרק ב) חכמה אמרה חטאים תרדף רעה, נבואה – נפש החוטאת תמות, תורה – יביא קרבן ויכפר. אמנם הקב"ה ברוב רחמיו אמר יעשה תשובה ויתכפר, ומודה ועוזב ירוחם. וכמה גדלה כוחה של תשובה, עד שבאם מאהבה יעשנה זדונות, עוד לזכיות יהפכו. וכי יש חיך עוד מתוק מזה? ולא עוד אלא שיש לקוות גם על גמול ושכר טוב גם על גוף מצוה זו של תשובה [עיין מנחת חינוך מצוה שס"ד]. ואם לא עשינו תשובה בעת תקיעת שופר כנ"ל, חוב קדוש על כל אחד ואחד שלא לאחר חס ושלום המועד זמן ארוך של עשרת ימי תשובה רצופים שניתנו לנו לחשבון הנפש ולשוב על כל מה שחטאנו, ובפרט בהסתר פנים בעניין חינוך בנים ובנות, "וירא ד' וינאץ מכעס בניו ובנותיו", ופירוד לבבות ושנאת חינם היא היא שהחריבה את ביתנו והגלה אותנו מארצנו, ועדיין מרקדת בנו, ומזה יסתעף לפעמים גם מחלוקת ובזיון תלמידי חכמים, והם עבירות מאד חמורות וכמעט גדול עונם מנשוא. אבל על כל פנים נשוב עליהם, והוא רחום יכפר.

סוכה וארבעה מינים ושמחת החג בסוכות ושמיני עצרת טובות וסגולות כולם גם לעורר אחדות בין אחינו בית ישראל ,כי אכילה ושתיה בשמחת החג על שולחן אחד שבסוכה אנשים שונים ביחד, גורם איחוד והתקרבות לבבות. וארבעה מינים מרמזים על כל ארבע כתות שבאחינו בית ישראל, כמבואר במדרש. ועל כולם ביחד שנעשים למצווה אחת, מברכין בשמחת הלב, וכל זה הוא הכנה לגמר ההתאחדות הגמור אורייתא קוב"ה וישראל על ידי שמחת תורה שבשמיני עצרת. כי בתורה כל כלל ישראל קשורים ואחוזים, כנודע בספרים בשם איזה מדרש אשר תיבת ישראל ראשי תיבות "יש ששים רבוא אותיות לתורה". "הביאני המלך חדריו", זו מצות סוכה, שהביאנו מלכו של עולם בה, ועל ידי זה נגילה ונשמחה ב"ך, בתורה שבה כ"ב אתוון. ואוריתא קוב"ה וישראל חד, היינו נשמת כל אחד ואחד מישראל אחוז באות שבתורה הקדושה.

אבל ענין זה צריך עוד הסבר וביאור, כי באמת, וכן הוא בחומשים לבסוף חשבון מנין אותיות התורה רק שלש מאות וארבע אלפים ושמונה מאות וחמש, ולא ששים רבוא. ולכאורה יש לתרץ על פי דברי הפני יהושע קידושין כי יש אותיות אשר בם איזה אותיות, כגון אות ל' הוא כ' – ו', וכן אות מ' פתוחה, ועוד ועוד. אבל תירוץ זה עוד לא יעלה ארוכה, דכי רק שישים ריבוא יש בישראל, והלא אפילו בצאת ישראל ממצרים מספר שישים ריבוא היו רק בלמעלה מעשרים, אבל כולם היו הרבה יותר. זולת זה יש שבט לוי. וכעת יגיע מספר בני ישראל לערך חמש עשרה מיליון כן ירבה, ולנשמות כולם שורש ואחיזה בתורה. וצריכין אנו בזה למה שמובא בספרים בשם הגאון ז"ל מליסא אשר גם מקום הריקן והגיליון מן החשבון. ודברי פי חכם חן. כי בלא הריקן לא היה ניכר צורות אותיות, והריקן שמפריד בין אות לאות, בין תיבה לתיבה, בין שורה לשורה, בין פסוק לפסוק, בין פרשה לפרשה, בין ספר לספר והגיליונות, לכל יש רב ערך וחשיבות להיאחז בזה שהוא סומך ומחזיק גופי אותיות התורה, ולזה אין שיעור ומספר, ואפשר לכל ישראל להיאחז. אבל גם מובן פשוט שחילוק יש. ואם אמנם קדושת ספר תורה אחת היא, אבל אינו דומה משורשים ואחוזים באותיות והמה בכתובים, לאחוזים ומשורשים למקומות הריקנות. וגם באותיות מדריגות מדריגות יש. יש שמות קדושים, וגם שמות צדיקים וקדושים, וסתם אותיות. ולאידך גיסא, גם שמות עבודה זרה: "בעל צפון" ו"פעור", ושמות "בלעם", "עמלק" ועוד. וכל אחד ואחד מישראל לפי ערך נשמתו אחוז במקומו הראוי לו שבתורה הקדושה, שהיא פרודה לאותיות, תיבות, פסוקים, פרשיות, סדרות וספרים. אבל גם מחוברה ומאוחדת לקדושת ספר תורה אחת. ובזה נבין לפרש הפסוק "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ד'", היינו התמימים לומדים דרכם בקודש מתורה הקדושה, שהוא שורש ואחיזת חיי נשמותינו. וכמו שהקפידה בתורה על נגיעה הפוסלת, כן להיזהר שלא לנגוע בחברו באיזה אופן שיהיה לרעה, חס ושלום. אבל גם שלא להפריד, חס ושלום, בין הדביקים. וכמו שהתורה, הגם שהפרידה בין ספר לספר, בין סדרה לסדרה, בין פרשה לפרשה, בין תיבה לתיבה, בין אות לאות, בכל זאת הכל ביחד היא תורה אחת. כן עלינו, עם בני ישראל, להתאחד כולנו ביחד, ואז רק אז אוריתא קוב"ה וישראל חד. ובהקדמת האבני מילואים חלק ב', בשם המהר"ל מפראג ז"ל, דכשיש אחדות בישראל, הטבע כופה אותם להיות צדיקים. ובזה יש לפרש הפסוק "ועמך כולם – צדיקים", היינו כשהם כולם ביחד מוכרחים להיות צדיקים, ונזכה לתשובה באחדות, וגדולה תשובה שמקרבת הגאולה (יומא פ"ו) בקרוב בימינו אמן

קונטרס אמרי שפר, קובץ דרושים, עמ' קעא, בתוך ספר מטה משה (ירושלים, תש"מ).

---

הרב נפתלי ספיבק (/שפיבק /שפיוואק) הי"ד נולד בסביבות שנת תרל"ד לאביו הרב אליעזר ולאמו מרת חנה לאה. הוא נשא לאשה את הרבנית חיה צירל, בתו של אחד מחשובי בעלי הבתים בוישוגרוד, עיירה במחוז פלוצק שבפרובינציית מזוביה בפולין, ר' מנשה טאב. בשנת תרנ"ו (1896) התקבל כדומ"צ בקהילת וישוגרוד. במשרה זו כיהן תחת רבה הזקן של וישוגרוד הגאון רבי משה יחזקאל בידרמן ותחת הגאון הצדיק רבי דוד בורנשטיין הי"ד – אשר מילא את מקום רבי משה יחזקאל לאחר פטירתו בשנת תרס"ו (1906) ולימים מילא את מקום אביו ה"שם משמואל" כאדמור מסוכוטשוב). בימי מלחמת העולם הראשונה השתדל רבות אצל שלטונות הצבא הרוסי לסייע לבני עירו, והצליח מספר פעמים לשכנע קצינים רוסים למחול ליהודים אשר עמדו להוציא אותם להורג. הרב נפתלי ייסד את אגודת ישראל בוישוגרוד ועסק בצורכי ציבור. הוא נודע כבעל צדקה התומך בעניים בנדיבות, למרות שבביתו היתה דלות קשה.

בשנת תרפ"ה נבחר לרב ואב"ד קהילת וישוגרוד..

בכ"ה באלול תרצ"ט (09.09.1939) כבשו הגרמנים את וישוגרוד, ולמחרת נחטפו יהודים לעבודות כפייה. ב- 10.1939 סופחה וישוגרוד לרייך השלישי. אחרי סוכות אולצו יהודי העיירה לשאת טלאי צהוב ולהסיר כובעם בכבוד בפני כל גרמני. כל העסקים היהודים חוסלו. בישיבה מנהיגי הקהילה, בחורף ת"ש, בה דנו על ענייני חלוקת כספים שהגיעו אז מארה"ב לחלוקה בין הנצרכים, השתתף הרב ספיבק. הייתה זו הפעם האחרונה בה הגיעו כספים מארה"ב, והפעם האחרונה בה ישבו מנהיגי הקהילה עם הרב. בפגישה זו אמר הרב:

רבותי, אחים, אינני יודע ברור אם עוד נפגש פעם ואם בקרוב, אך דבר אחד זכרו נא תמיד, שתי נקודות שהן במאונך בצורה זו .. פרושן אלוקים, אך אם שתי נקודות אלה מסתדרות במאוזן אחת על גבי השניה בצורה זו : הן כבר אז סוף פסוק. דעו נא אחי היקרים אנשי וישוגרוד, אנו נתונים בצרה גדולה ודבר אחד יכול במקצת להקל על לבנו, אם יהודי אחד לא ירהב בשני ואם האחד יעזור לרעהו, רק זה עלול להקל על מצבנו במקצת.

יהודי וישוגרוד הצטוו להרוס במו ידיהם את מבנה בית הכנסת, ונאמר להם כי מי שלא יישמע לצו יירה במקום. תחת מטר צליפות מגליבים, כשידיהם נוטפות דם וגופיהם הכחילו ממכות, הרסו היהודים את בית הכנסת ואת בית המדרש. בשנת 1940 נהרסו עוד רבים ממבני הקהילה, ובהם המקווה. היהודים אולצו לגור ברובע יהודי פתוח, ולשם ריכוזם בגטו גורשו רבים מבתיהם. הם הצטוו לעזוב את דירתם בתוך 50 דקות, וכל מה שלא הספיקו לקחת איתם – הוחרם. 120 מיהודי העיירה נשלחו למחנה עבודה בביילסק.

בז' באדר תש"א (06.03.1941) רוכזו יהודי העיירה בשוק. הגרמנים ועוזריהם צעקו על היהודים והיכו בהם. גרמני התקרב אל הרב נפתלי ספיבק שעמד בראש תור הנאספים, והמטיר עליו מכות שוט, בראשו, בפניו ובכל גופו. הרב עמד זקוף, תקוע על עמדו ולא זע. לאחר סלקציה שולחו כ-700 יהודים ובהם הרב ספיבק, במשאיות דחוסות, למחנה המעבר בדז'יאלדובו. משם הם הועברו בי"ג באדר תש"א (12.03.1941) לקילצה, ומשם לסלופיה נובה שבה שהו בתנאים קשים ביותר. רק 3 או 4 מהמגורשים שרדו. שטח הגטו צומצם לאחר הגירוש ובהמשך אותה שנה הוא גודר בחוטי תיל ונסגר.

שרידים כתביו של הרב נפתלי נמצאים בכתבי עת תורנים ובתשובות המופיעות בספרי חכמי דורו. דרשותיו של הרב יצאו לאור בקונטרס "אמרי שפר" שהודפס בסוף ספרו של אחיו, הרב משה מנחם מנדל ספיבק הי"ד, "מטה משה" (מהדורת ירושלים, תש"מ). שם גם הובאו תולדותיו – ונכתב בהם כי הרב נפתלי "עלה על המוקד יחד עם בני קהילתו ביום ז' אדר תש"א". הי"ד.

 

הצעה נכבדה

אחרי כי בצוק העתים האלה ומסבת המהפכות הנוראות שעברו עלינו, בעוונותינו הרבים, נהרסו ונחרבו בתי מקדש וד' אמות של הלכה, זהו בתי מדרש, שלמדו במו תמיד ברבים, בלי הפסק, ואין איש שם על לב, וביחוד בערי השדה, ובבני עניים שמעולם יצאה מהם תורה. ולב מי לא יתפלץ בהביטו בעין פקוחה, איך שנתרוקנו כל המקומות שרבצו ולמדו בהם תורה לרבים, וכל הישיבות והקבוצות, חברות קנין ספרים, תקון ספרים, ש"ס, וכו', חדלו ופסקו לגמרי, בעוונותינו הרבים, ואין קול וקשב! ואפילו אותם יחידי סגולה, שהיו נמצאים מעולם בכל מקומות ומושבות אחינו בית ישראל המפוזרים, וקיימו בעצמם קבעתם עתים לתורה איזהו שעות במעת לעת, עתה מחמת גודל טרדות הפרנסה וכלכלה, ומסיבת האי סדרים בחיי היום והשערוריות, וביחוד היוקר הנורא, שיאמיר מדי יום ביומו, כל ראש לחלי וכל לבב דוי, ההכרח יאלצם מלפסוק לקבוע עתים לתורה, ותורה חוגרת שק, ואנחנו מחשים בעת כזאת? הלא טרם כל מוטל עלינו לאזור חיל להחזיר עטרה ליושנה להעמיד את יסודי תלמוד תורה על בסיס נאמן וחזק.

לפ"ד מהנכון שנייסד חברה ש"ס כללית, וכל חברינו בדעה החרדים בכל מקומות פזוריהם, יהיה מי שיהיה, סוחר, פועל, אומן או שכיר יום וסתם מוטרד בעסקיו, ובאיזה מקום שיהיה יקבעו זמן בין תפילת מנחה למעריב ללמוד בחבורה דף גמרא תמידין כסדרן, וכמובן בהגבלה מוקדמת ומדויקת על יום מיוחד, וכל חבר מחויב לקבל על עצמו שילמוד בכל יום דף גמרא בעת הזאת, בלי שום וסת הפלגה, ומאליו מובן שיועילו תשלומים ביומו.

כנים הדברים, כי כמה מפריעים ומשטינים ישנם לו לאדם בכל דבר טוב, ביחוד לסוחר – בטלטול דגברי דקשה, או למי שהנו בדרך רחוקה, אבל על כל פנים בעת ועונה שיבוא לשפוך שיחו בין הערבים, בבית המדרש או בבית הכנסת, ימצא שם מקום שנזדמנה חבורה שילמדו אותו דף הגמרא הקבוע, וממילא יהיה נקל לו להתאחד עמהם גם עתה בדף שפסק אתמול בביתו ולא יחסר המזג.

ומה נהדר ויפה היה לקבוע שכל המכתבים וחלופי דברים השונים, שנשלחים מעיר לעיר, וממקום למקום, יוכנסו בדף גמרא של יומו הקבוע לו, ובזה תהא הבקורת, שחברינו לדעה לומדים כסדר בלי העלמה ואחור.

מהנכון ש"צעירי אמוני ישראל" שיחיו יקבלו עליהם טכוס והתארגנות דבר זה בסדר ובמשטר, ולפרסם מקודם במכתב עת "דער יוד" באיזה יום נחוג ההתחלה וכדומה, ואולי נכון בלמוד משניות, כדי שגם הצעירים הפועלים החרדים שלא כרעו לבעל, ולא הגיעו גם כן למעלת למוד ש"ס, יוכלו להשתתף עמנו ולקחת חבל במצוות למוד תורה ברבים.

או אפשר ליסד שניהם, יהיה איך שיהיה עת לעשות לד', וכל ההחתלות קשות, אבל דבר נקל הוא בעזרת ה' יתברך.

משה מנחם שפיוואק החופק"ק דאלעשיץ

---

הרב החסיד משה מנחם מנדל ספיבק (שפיוואק) הי"ד נולד בשנת תר"מ (1880) בעיירה שעניצע הקרובה לוורשה, לאימו מרת חנה לאה ולאביו רבי אליעזר, בנו של הרב המפורסם בדורו בצדקות ובפרישות רבי יעקב מאיר מוורשה. משפחתו היתה משפחה נודעת בחסידות קוצק וגור. הוסמך להוראה מהגאון רבי יחיאל מאיר הלוי עפשטיין אב"ד נובהרדוק, מהגאון רבי יצחק פייגנבוים מוורשה, מהגאון רבי פתחיה הארנבלאס מוורשה ומעוד רבים מגדולי דורו.

בשנת תרע"ז התאלמנה אחותו זיסל גיטל, במות בעלה הרב החסיד ר' יהושע אליעזר רוזנברג, והרב משה מנחם מנדל ואחיו הגדול הרב נפתלי אב"ד ווישיגראד שבפולין גדלו את אחיינם היתום, יהודה אריה רוזנברג.

בשנת תרס"ח (1908) מונה לרב בעיר צ'יז'בה שעל יד אוסטרולנקה. בשנת תרע"א (1911) הוכתר כרבה של פודזמצה-חנצין (פלך קיאלץ), ולאחר מכן היה רב בקהילות דלישיץ, קראסניבראד, יענדזיעווא וזרומב שבפלך ביאליסטוק. נשא לאשה את מרת שבע רחל בת הרב החסיד ישכר דוב פרידמן מציזעב, ונולדו להם שמונה ילדים.

בחודש כסליו תרפ"א (1921) פרסם בביטאון צעירי אגודת ישראל "דגלנו", שיצא לאור בעריכת הרב אלכסנדר זושא פרידמן הי"ד, את יוזמתו ללימוד הדף היומי. כעבור כשנתיים, בשנת תרפ"ד, תאמץ הכנסיה הגדולה של אגודת ישראל, בווינה, הצעה דומה, מאת רבי מאיר שפירא, לייסוד הדף היומי.

חיבר את הספר "מטה משה" על התנ"ך ועל השולחן ערוך, עם תשובות להלכה ולמעשה בתכתובת עם חכמי דורו. חיבורים אלו הם חלק קטן מחיבוריו על התנ"ך ומתשובותיו בהלכה, שרובם אבד בשואה.

הספר יצא לאור לראשונה בוורשה בשנת תרצ"ה (1935), והוצא לאור במהדורה מתוקנת ומורחבת בירושלים בשנת תש"מ (1980) עם קובץ ממאמריו שפרסם בעבר בכתבי עת רבניים. בסוף הקובץ הובא "קונטרס אמרי שפר" מאת אחיו, הרב נפתלי ספיבק הי"ד.

חיבורו של הרב משה מנחם מנדל, "הגהות מנחם" על התלמוד, הודפס במהדורת "ש"ס המסביר" בהוצאת הרב יוסף שאפאטשניק (לונדון, תרפ"ג). היה בין רבני פולין שחתמו על קול קורא המעודד את היהודים החרדים להצטרף להסתדרות הארצית של "אגודת ישראל".

במכתב אליו משנת תרס"ח (1908) כותב לו הרב יחיאל מאיר הלוי עפשטיין "ידידי האברך הרב הג' החריף והבקי משנתו סדורה וערוכה, קולע אל השערה וא"מ [=ואינו מחטיא] מוהר"ר משה מנחם מענדיל נרו יאיר" (שערי תורה, חלק ד, קונטרס ד, סימן לא). ובהסכמתו לספר מטה משה כותב הרב עפשטיין כי ניכר שהרב משה מנחם מנדל ספיבק הוא "חריף עצום, ובקי טובא צנא מלא ספרי, עיניו כיונים על אפיקי מים בש"ס ופוסקים, ירא אלקים מרבים… וידיו רב לו הן בהלכה והן בחידושים לאימתו של תורה, וראוים דבריו להפיצם על פני תבל אף לפני גדולים".

נספה באושוויץ בשנת תש"ד. כן נספה אשתו הרבנית הי"ד, וילדיהם: יוכבד זיסיל אשת הרב שמואל ליפמן מביאליסטוק (ושני ילדיהם), שרה רבקה, חוה, יצחק יעקב, הניה, נחמה ולאה. הי"ד. בנם ישראל אריה התגורר בתל אביב, ולאחר השואה פעל להנצחת שמות קרוביו בספר וסייע להוצאה לאור של ספרו של אביו (במהדורת ירושלים, תש"מ).

דוד המלך עליו השלום אמר בתהלים (ל"ז) "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ". אמנם בספר חובות הלבבות שער הבטחון (בפתיחה) נאמר על אחד מן הפרושים שהלך אל ארץ רחוקה לבקש הטרף ומצא עובד כוכבים והוכיחו מאד. וכאשר שאלו הגוי ומה אתה עובד, אמר לו הפרוש, אני עובד הבורא היחיד, הכל יכול, המכלכל לכל. ועל כך שאלו, אם כן למה הוצרכת לטרוח עד הנה עבור מזונותיך, ולמה לא הטריפך בביתך. ונפסקה טענת הפרוש, ושב לארצו וקבל הפרישות מן העת ההיא ולא יצא מעירו, והשליך יהבו על ה' ונתפרנס בביתו.

אבל חכמים השיבו על השאלה הנזכרת, כי היתה סיבה מה' שיסע הפרוש למרחוק עבור הפרנסה, כדי שימצא שם העובד כוכבים ויוכיחו בדרך ישרה. וכן מצאנו (בפרשת וירא) אברהם אמר להאורחים "יוקח נא מעט מים וגו' ואקחה פת לחם וגו' כי על כן עברתם על עבדכם". ולכאורה יפלא לשון דהלא יתבושו מזה. וכבר עמד על זה ברש"י. אלא שהוא הדבר שדברנו, דכאשר ראה אותם בדמות אנשים שאלם כנהוג על מגמת פניהם בדרך מהלכם. והשיבו שהולכים על השוק לאלכסנדריא להמציא טרף לנפשם. ועל זאת תבא השאלה לאברהם המאמין, שלמה לא הטריפוני בעירנו. אולם כמו שפירש באור החיים על הפסוק "יוקח נא מעט מים", שירמוז על התורה, ויקחו מעט מים מפשטי התורה, וישענו תחת העץ, התורה שנקרא "עץ חיים". ולכך אמר העץ, בה"א הידיעה. גם אמר שיקחו פת לחם, בחינת פנימית התורה. ועל זאת אמר "כי על כן עברתם על עבדכם", דזהו התכלית הסיבה שסובב ה' לכם דרך רחוקה להפרנסה, כדי שתעברו פה ותלמדו דרכי ה' והאמונה הצרופה.

ואמנם קיום התורה בכל נקרא "דרך", וכמו שכתוב באברהם "כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך ה'" וגו'. וזהו שאמר הפסוק בתהלים "מה' מצעדי גבר כוננו", שאם תאמר דלמה הוצרך זה לכתת רגליו למרחוק, ומשיב "ודרכו יחפץ", שחפץ ה' בזה לצורך התורה וכבוד שמים, שיבא לו מכך תכלית לדרך ה'. והשתא אמינא גם אני שתכלית בואי לא כמו שנראה בהשקפה חיצונה, אלא "ודרכו יחפץ", שיסובב על ידי זה כבוד שמים. ואם כי לא נדע עד מה, הלא התורה כוללת הכל, והחכם אמר (במשלי ט"ז) "ומה' מענה לשון", והוא ידריך לשוני לכוון לתכלית הנרצה.

הנה היום ראש חודש  אלול, זמן תשובה לכל. וכדאיתא בספרים הקדושים הרמז בפסוק (בפרשת תצא) "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים", היינו חודש אלול שישוב בו האדם ויתקן כל מה שעיוות בכל השנה, וכדאיתא בריש פרק כיצד מברכין "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע" וכו', ואין אביו אלא הקב"ה, שנאמר "הלא הוא אביך קנך", ואין אמו אלא כנסת ישראל. ואמרו ברמז המשנה "נותנין לבתולה י"ב חודש", דהיינו אלול, שמזלו בתולה, כולל כל השנה. לכן לחודש אלול יאות לקרוא "ירח ימים", חודש הכולל כל השנה. ואפשר לתת הסבר עוד על פי דתניא בחגיגה י"ט, עודהו רגלו אחת במים הוחזק בדבר קל מחזיק עצמו לדבר חמור, דהיינו שהוחזק לתרומה מחזיק עצמו לקודש, ומגביה הטבילה לדרגת קודש. וכמו כן באלול סוף השנה, שעדיין הוא מהשנה, יכול להגביה כל השנה. ותיקנו קדמונינו לתקוע כל החודש בשופר, והביא המג"א (בסימן תקפ"א סק"ב, ועיין שם במחצית השקל) רמז מהקרא "תקעו בחודש שופר".

ונראה לומר דענין התקיעה בא לעורר על שני דברים, חדא כמו שכתב הרמב"ם בפרק ג' דתשובה, דרמז במצוות שופר, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וכו'. ועוד מצאנו פרשת בהעלותך "ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה", הרי שהתקיעה מעורר להתאסף ולהתאחד, והוא אחד מדרכי התשובה. וכבר מבואר בהילקוט שמעוני בהושע (ד) על הפסוק "חבור עצבים אפרים הנח לו", רבי אומר גדול השלום שאפילו עובדים אלילים ושלום ביניהם, אין יכולין לשלוט עליהן, שנאמר "הנח לו". ופירשו הטעם לזה דהיסורין והגלות באין לעורר על התשובה, ואכן כשיש אחדות בלאו הכי יתעוררו לתשובה, כי ישראלי יש בו ניצוץ ושורש קדושה, ועל ידי האחדות יתאחדו כל רשפי שלהבת דקדושה ויתעוררו לתשובה, ואין צורך למסרם ביד אומות העולם. ונתקן לתקוע שלשים יום קודם ראש השנה לקרב ולייחד הלבבות, ועל ידו יהיה בניקל להתעורר לתשובה ע"י תקיעת שופר בראש השנה. וירמוז הפסוק, "תקעו בחודש שופר", דהיינו כל חודש אלול, "בכסה ליום חגינו", שיוכלו להתאסף ולהתאחד בלי פירוד הלבבות ביום טוב של ראש השנה.

אולם זמן הזריזין לתשובה הוא בט"ו באב. ורמז במשנה סוף תענית "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים", הרי שיש שייכות להדדי, והתחלת התשובה בט"ו באב ונגמרת ביום הכיפורים. וכך נעיין בסדר הפרשיות המתחילות סמוך לט"ו באב, נמצא למדים מהן דרכי התשובה. הנה תחילת הדרך להתפלל ולבקש רחמים מה' יתברך. והמהרש"א במס' ברכות (דף י') נתקשה דאיך תועיל תפלת השיבנו וכו', דהכל מן השמים חוץ מיראת שמים, והבחירה ביד האדם. וביאר דמאחר שמבקש על כך, הרי בוחר בהטוב, ובכלל הבא לטהר מסייעין אותו. וזהו ענין פרשת ואתחנן, להזהיר שבימי הרצון המסוגל לקבלת התפלה יבחר האדם לעצמו על מה להתפלל, ויעשה עיקר בקשותיו על חפצי שמים, על דבר כבוד שמו יתברך. וזהו שכתוב "ואתחנן אל ה'", כלומר מה שנוגע לכבוד שמו יתברך. ואחר זה בא הרמז "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה". "עקב", מלשון סוף, דכבר סוף השנה ורק רגליה איתנהו, ומעתה על כל פנים "תשמעון את המשפטים" וגו', דאם לא עכשיו אימתי. "ושמרתם ועשיתם אותם", ותהיה כעשיה חדשה על כל השנה, כמו שרמזנו במאמרם "עודהו רגלו אחת במים, הוחזק בדבר קל מחזיק עצמו בדבר חמור", שיכול להגביה טהרת טבילתו למפרע. ואחר כך פרשת "ראה אנכי נותן לפניכם היום" וגו', המלמדנו עצה להתחזק ביראת שמיים, שיחשוב על יום זה שלפניו, ולא ידחה למחר. ועל דרך שאמר רבי אליעזר לתלמידיו (שבת קנ"ג) על שאלתם "וכי אדם יודע איזהו יום שימות כדי שישוב יום אחד לפני מיתתו", ד"כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה". ומובן שכדאי להאדם לפרוע את החוב דבר יום ביומו, ולא לפרוע חוב של יומים ביום אחד. ועיין מה שכתבנו בפרשת שמיני על הפסוק "זה הדבר אשר ציוה ה' תעשו".

ואחרי כן פרשת "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" וגו', וכדאיתא בחובות הלבבות שער עבודת האלקים, דהשערים באדם המה העיניים ואזנים והפה, שצריכים שמירה ועצה להנהגתם. ובמקום שאין בית דין רואה, יעשה האדם לעצמו בית דין וימנע מהחטא. ועל דרך שפירשו בספרי מוסר את מאמר התנא "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", כלומר במקום שאין עין אדם רואה, ואין לפניו בושה מאחרים, והיצר הרע מסית לדבר עבירה, השתדל להיות איש, מלשון שררה, להשתרר על עצמך ולמנוע. ובפרשת תצא ילמדנו מלחמת היצר הרע. וכמו שכתב רש"י, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. היינו, ללחום עם היצר הרע בענייני הרשות, להיות "קדש עצמך במותר לך", ולא ימתין עד שהיצר הרע יבא בגבולו להסית לעברה, חס ושלום. אלא יעשה גדרים וסייגים. ובפרשת תבא נמצא סדר ההנהגה בגידול הבנים הרמוז ב"ראשית ביכורי פרי האדמה", דאשה קרקע עולם היא. ויש ראשית בזמן ויש ראשית במעלה, והמה הבנים, אשר צריך להכניס עצמו לגדלם, כאמור "ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם". והיינו, מקום שמגדלים בו תורה ויראת שמים.

והנה בימי התשובה, כאשר נפשפש במעשים, צריך לתקן גם מעשה הבנים, האם נהגו בדרך זה כפי הנרמז בסדר הפרשיות. ואחר כך, שבת קודם ראש השנה, פרשת "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם", דבכהאי גוונא נהיה בטוחים לעמוד במשפט ולזכות בדין לפניו יתברך.

הנביא ישעיה (נ"ח) "קרא בגרון אל תחשוך, כשופר הרם קולך, והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטואתם". ובספרי אגדה מדקדקים על כפל הלשון "קרא בגרון" "כשופר הרם קולך", ולאיזה ענין מדמהו להשופר, דאם על הרמת הקול, הלא כל הקולות כשרים בשופר, אפילו קול דממה דקה. ותו, מדוע הוצרך לומר "אל תחשוך".

ויש לומר בהקדם מפרשת תצא, "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך וגו' וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת, לא תוכל להתעלם". והנה כתב הרמב"ם בסוף הלכות תמורה, דרוב מצות התורה הן עצות מגדול הדעה לתקן הדעות ולהיישר המעשים. והעצה וההתעוררות ממצווה זאת נדרשת יפה באור החיים הקדוש שרמזה לנו התורה הקדושה גודל ערך מצוות הוכחה, דהיא השבת האבדה הגדולה. וביותר חל חיוב מצווה זו על צדיקי הדור, אשר נקראים "אחים" לכביכול, ואליהם קורא "לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים", הרומז על קטני הערך, עניי הדעת, שגבר בהם כוח הבהמית, והמה נדחים על ידי זה משורשם, דהלא המה עם ה'. ובאה הזהרה להשיבם לאחיך, לקרב לב בנים אל אביהם שבשמים. ואמר "וכן תעשה לחמורו", לעורר על ענייני הגוף והחומר. "וכן תעשה לשמלתו", לעורר על עניני הנשמה הנאצלת מלבוש אורו יתברך. ועיין בתיקוני זוהר מאמר "פתח אליהו". והוסיף "וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאת", לעורר לבות בני ישראל על עסק התורה, כל אחד לפי השגתו וחלקו הנותן לו מאת נותן התורה. דאם הוא לא יעסוק בו, הרי כאילו חלק זה, חס ושלום, בחינת אבודה. ובאמצעות תורתו, כאילו מצאתו והשיבו לבעליה. זהו תורף דבריו.

ואכתי סיומא דקרא "לא תוכל להתעלם" לא ידעני על מה הוצרך להוסיף, דהלא הפסוק ביאר "לא תראה" וגו', וחיזק במצות עשה "השב תשיבם" וכו', ותו בא להעיר "לא תוכל להתעלם". דלכאורה יכול אתה, רק אינך רשאי. והנראה לי דהקדמונים, וכן בחובות הלבבות שער עבודת האלוקים, האריכו שמצוות ה' כולל שני סוגים: שכליות, והן המצוות שאפילו לא נצטווינו בתורה, היה השכל מחייב אותן. והשני, מצוות שמעיות, דאם לא שמענו לא היינו יודעים חיובם. והרי מצות הוכחה מחויבת על פי השכל משתי פנים: האחת, דנשמות ישראל חלק אלוקי ממעל, הנקראים "בנים למקום", ומהסברא דכאשר יראה את הבן תועה בדרך מחויב להחזירו לאביו. והשנייה, מצד שהפגם של עוון, חס ושלום, פוגם למעלה בקדושה העליונה, ומי הוא הרואה איש בליעל או שכור מבולבל העושה הרס וחורבן בבית אביו ולא יתחזק למונעו מכך. כמו כן איש ישראל, בראותו עבריין הפוגם בקדושה עליונה, לבו עליו תאבל ולא יוכל להתאפק מלקנא קנאת ה' צבאות. ותו באה אזהרה (בפרשת קדושים) "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", דאפילו אינו בהרגש התעוררות הנזכרת, מכל מקום מצות הוכחה היא כמצות ציצית ותפילין. ומסיים הקרא "ולא תשא עליו חטא", דנודע שכל ישראל ערבים זה לזה, ובמה איפה ינצל שלא חטא בשביל חברו, היינו על יד'י התוכחה, דמאחר שעשה את שלו, לא יענש עליו.

אבל חילוק בין דרגות התוכחה בין מי שעושה מצות התוכחה רק מכוח שנצטווה, לבין מי שאצלו מצד רצון פנימי מצד השכל, דמאחר שיוצאים מקרב לב וקנאת ה' בוערה בליבו עד שלא יוכל להתאפק ולעצור במילין, דבריו יעשו רושם יותר בלב השומעם, מאשר דברים הבאים רק מפיו ושפתיו ידבר ולא ירגיש מרירות בליבו. וכן שמעתי על שם הגאון מורינו הרב רבי משה גרינוולד אב"ד קהילת קודש חוסט לפרש מאמרם "דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב", דכאשר הלב מלא על גדותיו במרירות וקנאת ה' צבאות ואין מחזיק עוד עד שיוציאם לחוץ דרך פיו, דבורים כאלו נכנסים אל לב השומעם. ועד דרך זה יתפרש האזהרה במצות השבת אבדת אחיך, הרומז על התוכחה, שלא תהא רק על צו הציווי ומצוות השמעית לבד, אלא שמהראוי להתעורר בראותך איש שפל רוח נדחה מדרך הטוב, עד שליבך יתמלא על כל גדותיו. וזהו שאמר "וכן תעשה לכל אבדת אחיך וגו' לא תוכל להתעלם", אלא יצאו הדברים לחוץ דרך הפה. והנה הגרון הוא פתח הלב, וכאשר הלב מלא ישפוך שיחו דרך הגרון, עד שאין צורך לעורר הדיבור, רק שלא יעצור פיו ולא יחשוך הדיבור. ועל כן הזהיר הנביא שתוכחת ישראל תהא על דרך הנ"ל: "קרא בגרון", כלומר מלב מלא על כל גדותיו, עד שלא יהא צורך לעורר הדיבור, רק "אל תחשוך" אותם. "כשופר הרם קולך", דהשופר עיקרו היא חכמה ואינה מלאכה, וכמו דאמרו רבותינו ז"ל במסכת ראש השנה (דף כ"ט:). ובא להזהיר דאף שהלב מלא על כל גדותיו והדיבור כאילו יוצא מאליו, צריך שיהא בחכמה, שחס ושלום לא יבייש ויקטרג, ורק לגלות טפח ולכסות טפחיים, כפי צורך השעה, ולא להטריח יותר מדאי. וראיתי מליצה נאה, החכם חושב ומתבונן הרבה ואין לו פנאי לדבר הרבה, והכסיל מדבר הרבה ואין לו פנאי לחשוב ולהתבונן בדבריו.

עוד אפשר לומר ברמז השופר, דאם לפעמים אינו במדרגה זאת, דמכל מקום "אל יחשוך", ולא ימנע התוכחה, רק יכריח עצמו לומר תוכחה, כמו השופר שתוקעין בו בכוח ובהכרח. ועוד יש לומר ברמז קול השופר, אשר "קול דממה דקה ישמע" במקום שתוקעין, מכל מקום מלאכים יחפזון למעלה בקודש, ויש בכח השופר לערבב השטן העומד לפני בית דין שלמעלה ומהפך מכסא דין לכסא רחמים. כמו כן לפעמים נדמה כי תוכחתו לחנם באה ולא יהיו דבוריו נשמעים, מכל מקום לא ימנע ולא יחשוך תוכחה, דאם לא יעשו עכשיו פירות, אפשר דלאחר זמן כן יועילו. ואם לא במקום הזה, אולי במקום אחר. כי הדיבור משוטט עד שימצא מקום לעשות בו אות לטובה. המשל אומרים "איין יידישער קרעכץ געיט ניכט פארלארען" ("אנחה של יהודי אין הולכת לאיבוד"). והדיבורים הנאמרים לשם שמים באמת, בכל ענין יעשו רושם.

עוד ירמוז במשל השופר, דהמוכיח אם יתבונן וימצא עצמו מלא פגם, אם כן יאמר לאחרים "מי יתן טהור מטמא". אולם מצאנו בשופר, דאף שלא הוכשר למלאכת שמים, רק מבהמה טהורה אף שאינה כשרה, השופר כשר. מאחר שמינו מבהמה טהורה, אך שאינה כשרה, השופר כשר, מאחר שמינו טהור. כמו כן המוכיח, אף שלא ימצא עצמו שלם וכשר, מכל מקום מאחר שהוא מין טהור, ואומר הקדמות אמיתיים ובלשון טהור, כבר הורשה לו ויש לו כוח להוכיחם. וה' יתברך ברחמיו יזכנו לשמוע קול השופר הגדול ובקיבוץ נדחי ישראל, במהרה בימינו אמן.

---

הרב אליעזר יעקב בן הרב משה צבי רוזניץ, נולד בסביבות שנת תרל"ז (1877) בפעטראוואסעלא, והיה חסיד מופלג, תלמיד חכם מלא וגדוש, שדבק עד להפליא בצדיקי דורו, וביחוד באדמו"ר יששכר דב רוקח מבלעז. בעודו ילד התייתם מאביו. למד בסאטמר בישיבת רבי יהודה גרינוולד, מחבר שו"ת "זכרון יהודה" (ראה תשובת רבו אליו ה"זכרון יהודה", ב, סי' קצ"ב), שאהב אותו כבן והעריך אותו מאוד כאחד מבחירי תלמידיו. הוא עסק במסחר לפרנסתו ושימש דיין, מגיד מישרים וראש ישיבת בקהילת זענטא (סנטה, בהונגריה, ממלחמת העולם הראשונה ביגוסלביה, וכיום בצפון סרביה) ורב בעיירה קניזשא, הסמוכה לזענטא. הוא נהג להתדפק על בתי נדיבים על מנת לאסוף את כל הדרוש עבור הנזקקים, בעוד שהוא מסתפק במועט וחי בצניעות רבה. במשך ארבעים וחמש שנה העמיד תלמידים ולימד דעת את העם. הוא נהג לדרוש בכל שבת לפני תפילת מנחה. בקיץ היה דורש על פרקי אבות ובחורף על פסוקי תהלים. בנוסף נשא דרשות במועדים, הספיד את גדולי ישראל שנפטרו ועורר רחמים על בני ישראל שהיו נתונים בצרה ברוסיה. בדרשותיו הרבה להשתמש במשלים ובמליצות. במוקד דרשותיו עמדה הדאגה לחינוך הבנים והבנות, והרחקתם מדרכים מסוכנים ודעות נפסדות. הוא היה רגיל לומר שעכשיו חסרים לנו המזבח והקרבנות, שהיו עיקר העבודה במקדש, ואף על פי כן יכול כל אחד לקיים זה בעצמו בהדרכת בניו ובני ביתו. וביאר את הפסוק "אותם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", שכל אחד יכול להיות כהן ולהקריב קרבן על ידי שידריך בניו בדרך ה' במסירות נפש, "זה קרבן האמיתי לעמוד נגד כל מאורעות וניסיונות הזמן".

הרב השאיר אחריו חיבורים  רבים בכל מקצועות התורה: דברי אגדה, חידושים בסוגיות הש"ס, תקנות עגונות, חידושים על התורה ומועדים, חיבור על הגדה של פסח, ביאור על תהלים, ספר על החסידות וההנהגות של גדולי הצדיקים ועוד. חלק מכתביו אבדו בשואה, וממה שנשאר יצאו לאור ספר "קול יעקב" על התורה ודרשות (תשכ"ו, תשמ"ז), חידושים בסוגיות הש"ס (תשל"ו, תשמ"ב-תשמ"ה) ועל ספר תהלים (תשנ"ו). דרשותיו מלאי יראת שמים והתעוררות לעבודת ה' ולימוד תורתו. בדרשותיו הביא תורות ששמע מאדמו"רי בעלז, כך שהרבה מאמרות קודשם נשתמרו על ידו. תולדותיו הובאו בראש ספר "קול יעקב" על התורה ודרשות (תשכ"ו). בנו של המחבר, הרב אברהם חיים הוא שהוציא לאור את ספרי אביו.

לאחר כיבוש יוגוסלביה בידי מדינות הציר וסיפוחה להונגריה, החלה רדיפת היהודים. יהודים מסנטה נשלחו לעבודות כפייה בהונגריה ובאוקראינה. לאחר הפלישה הגרמנית להונגריה בשנת 1944 נעצרו יהודי העיר ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ, וביניהם הרב אליעזר יעקב רוזניץ, שנרצח בי"ח בתמוז תש"ד, עם רוב משפחתו.

יתגדל הבורא ויתקדש היוצר שבראנו לכבודו בחומר וצורה כדמותו וצלמו, להבין ולהשכיל, ללמוד וללמד, והבדילנו מן התועים להגות בתורה הקדושה אשר בה נמצא תכלית מציאותינו, חיי רוחינו ונופש לנפשינו, בכל מדה ומדה שהוא מודד לנו עד דרך שאמר נעים זמירות ישראל "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדני". וידוע דרשת חז"ל על זה. ולי נראה כי אנו רואים באנשים ההמוניים אשר לא הריחו ביראת השם וריח התורה לא נכנס בקרבם אין להם תכלית בחיותם רק כל זמן שאור ההצלחה יופיע על ימיהם, אז יתענגו בימי חיי הבליהם. אבל אם נהפך להם הגלגל, עניות ייסורי הגוף מענים אותם, עננה תשכין על חייהם, אז חיותם עליהם לטורח, נלאו נשוא, מקללים יום הולדו בו, משליכם נפשיהם מנגד, וטוב להם המות. לא כן הצדיקים, אוהבי ד' אשר על מבועי התורה נתגדלו. דעתם רוחם ונפשם נטהר על ידי ידיעת תורה הקדושה, על כל גל וגל המתגלגלים לבוא עליהם ללחצם ולחקם, למרר את חייהם מנענעים ראשם לקבלם באהבה כי יודעים המה שחיי הגוף לאו עיקר הוא, סופו רימה ותולעה, ומתנחמים במנוחת נפשם, אשר כל השתדלותם הוא להשלימה ולהגביה אל גרם המעלות, כי על זה מלמד אותם דעת תורה הקדושה. ודוד המלך נתכוון לרעיון הנשגב הזה באומרו "אשרי הגבר", הגבר יכול להיות מאושר ונפשו בקרבו תנוח ואין מתמרמר על גורלו, אף אם "תיסרנו יה", וצריך לסבול יסורים קשים ורעים. ומיהכן יוכל לקנות דעה נכונה הלזו, "ומתורתך תלמדנו", רק תורה הקדושה מלמדת אותנו לזה, משם נשאב רוח טהרה ורוח הקדושה. היא מטהרת רגשי לבבינו ונפשינו מכל סיג וחלאה שלא בהצלחת הגוף ובתענוגי העולם הזה נראה תכלית חיינו, אלא חיי רוחינו ונפשינו יהיו תמיד לנגד ענינו כל זמן חיותינו עלי אדמה.

ובתחילה כשעלה במחשבה לפני אדון כל לברוא את האדם לא חשב רק על המושכלות שבאדם, כישרונות הרוחניות שהו. וכאשר נתייעץ על זה עם מלאכי מעלה ללמד אותנו מידת העניוות, כך אמר להם "נעשה אדם בצלמנו כדמותינו". ופירש רש"י על זה להבין ולהשכיל דאם לברוא את הגוף נתכוון הקב"ה באמרים קדושים אלו איך ייפול על זה לומר "כדמותינו", וכי כדמות הגוף נמצא למעלה, ברי אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואל מי תדמוני ואשוה. ומזה הוכיח רש"י דעל כורחך על חלק הרוחני והנפשי שבאדם נתכווין הקב"ה בזה, כי היא היא עיקר האדם, והגוף אינו אלא לבוש להרוח והנפש, והבינה והשכל היא פעולת הרוח והנפש שבאדם, כמו שכתוב "אכן רוח הוא באנוש ונשמת שדי תבינם". וכן אנו אומרים בתפילה דלשם ייחוד קודם הנחת תפילין "והנשמה שבמוחי" וכו'. והבינה והשכל שהדאם הוא הצלם והדמות של מלאכי מעלה, שהם כולם רוחניים, לכן פירש רש"י שכוונת ה' יתברך באומרו "נעשה אדם בצלמינו כדמותינו", שיברא את האדם להבין ולהשכיל (עיין שם בפירש שפתי חכמים על רש"י).

ואף כי בתחילת הבריאה נטע ה' יתברך בתוך האדם את הבינה והשכל, לנו מאמינים בני מאמינים קץ וגבול שם לההתבוננות על ידי נתינת התורה, ורק בתוך גבול זה ניתן לנו הרשות להבין ולהשכיל, כי אם נהרוס הגבולים שנמשכו לנו על ידי תורה הקדושה, קוצים ודרדרים יצמיחו לנו על שדה התבונה. ועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום "עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו".

ויוצר בכל השלים החיות לנפש האדם, עד שלא לעצמו לבד יוכל להבין ולהשכיל, אלא הטביע בכח נפשו להשכיל גם את אחרים, להוציא רעיונותיו החוצה על ידי כוח הדיבור שלו. ובזה נבין היטב מה שכתב התרגום אונקלוס בספר בראשית על הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", וכתב התרגום "לרוח ממללא", ולכאורה מינא ליה ש"נפש חיה" הוא הרוח הממלל שבאדם. אלא שהמתרגם נתקשה לו, הרי הנפש היא היא החיות שבאדם, ומי שיש בו נפש ממילא חיה, ואם כן מה זה שקראוה התורה "נפש חיה", וכי יש נפש שאינה חיה. לכן התחכם התרגום שנפש האדם נשלמת על ידי רוח הממלל, שפעולת הנפש אינה הבינה והשכל לבד, אלא במה שמשכיל גם לאחרים, בזה נשלמת פעולת החיות שבאדם. וממה שאמרה תורה "ויהי האדם לנפש חיה", הבין המתרגם שבוודאי נתווסף חיות יתירה לנפש האדם, והוא הרוח בממלל שבו.

ומעתה בין תבין את אשר לפניך ותלמוד מחיי הגוף לחיי הנפש כמו באיברי הגוף אם לא ישתמש האדם באחד מהם יחלש אותו האבר ומתנוונת והולכת. ואם זמן רב ישביתו ממלאכתו יצא הכוח ממנו לגמרי עד שלא יוכל להשתמש בו יותר. וכמו כן אף שמתולדה יכול האדם לעבוד עבודה הראויה לכל אבר ואבר, עם כל זה כדי שיוכל לעשות עבודה מכוונת בדקדוק היטב, לזה צריך להרגיל לאיבריו לאותו העבודה. וכמה שנים צריך האדם שישמש באיזה מלאכה שיקרא אומן לאותה מלאכה. וכן הוא גם בכוחות הנפש שבאדם, אם לא ילמוד ולא יתרגל להבין ולהשכיל, אז יחלש ויטמטם כוח הרוח והנפש באדם וימית מתוכל כל רגש נפשי. ועל זה אמר דוד המלך עליו השלום "אדם ביקר בל יבין נמשל כבהמות נדמו", שאם האדם לא יבין ולא ישכיל ביקרותו שנצטיין בו יותר משאר הברואים, ייפול ממדרגתו להיות נדמה לבהמה. ואף אם האדם יבין וישכיל לעצמו ולא יתרגל באותו כוח החיות שניתן בנפשו להוציא מחשבותיו אל הפועל ולהבין ולהשכיל גם את אחרים, אזי ימית מקרבו על כל פנים אותו הכוח שניתן לו להשכיל את אחרים, אשר עליו נאמר "ויהי האדם לנפש חיה" וכדמתרגם המתרגם "לרוח ממללא".

ואחר כל אלה בדברים נמרצים ומעוטים נוכל לכלול תעודתינו עלי אדמה, והוא: ללמוד וללמד, ואת הנלמד לשמור ולעשות. ובזה נשכיל מה שראינו מרבותינו הקודמים קדושים אשר בארץ המה איך השתדלו בחריצותם ללמד לאחרים ולהרבות בתלמידים, בזה מצאו חיי רוחב ועונג לנפשם. ועיין סנהדרין דף ס"ח ע"א איך התמרמר רבי אליעזר על שלא למדו ממנו תלמידים כרצונו (דברכוהו כידוע), ואמרו שם שקודם מיתתו נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו ואמר "אוי לכם שתי זרועותי, שהן כשתי ספרי תורות שנגללין". ופירש רש"י כשגוללין ספר תורה והכתב מכוסה, כך תתעלם ותתכסה תורה שבלבי כשאמות, לפי שלא שמשוני ולמדו ממני. ורבי יוחנן אמר במסכת ראש השנה דף כ"ג כל הלומד תורה ואינו מלמדה, דומה להדס במדבר. וכוונתו פשוטה כיוון שהקב"ה נתן ריח טוב להדס הזה, כן הוא באדם שלומד תורה ואינו מלמדה, שניתן לו הכוח להבין ולהשכיל את אחרים, ואם אינו עושה כן, אינו עושה תעודתו.

את כל זה שמתי אל לבי אני הננס והפעוט בעת שהרהבתי עוז בנפשי להוציא לאור עולם ספרי הנוכחי. חשבתי בנפשי, שמני אלוקים לרב בקהלה קטנה, אשר מכמה טעמים אין בה מקום למלאות חפצי ורצוני מקדמת דנא להחזיק בה ישיבה, להרחיב גבול התלמידים, בפרט בעיתים הללו שיד ד' נגעה בנו בעוונותינו הרבים, ואיום ונורא הוא מצב אחינו בני ישראל. וזה לי חמשה עשר שנים שאני יושב פה בדד בית מדרשי בלא חברים מקשיבים ותלמידים אהובים לישא וליתן עמהם בהלכתה של תורה, ונפשי עלי תאבל מה קיצי כי אייחל ואיזה יתרון אמצא מכל עמלי שעמלתי ושאכמול עוד תחת השמש, ואיך אמלא תעודתי עלי ארץ להבין ולהשכיל, ולמה תתכסה תורה שבלבי כשתאסף נפשי ברצות ה'. ויען שהעיר ה' רוחי ללמוד מסכת חולין בעמל ויגיעה רבה במשך שבע שנים, ומסכת זו הוא יסוד ועמוד גדול בש"ס, כמעט כל ענייני איסור והיתר תלויים בו, ומשכנתי נפשאי  לברר וללבן כל העניינים הנמצאים במסכת זו כפי מה שהגיעה ידי יד כהה, ובעזר צורי וקוני העלתה מצודתי חדושים ופירושים על כל דף ודף, אשר לפי דעתי העניה מצאתי אותם נכונים וראויים להעלותם בכתב, לכן אמרתי אולי אבנה ממנה ואזכה על ידה לעשות פעלים לתורה, ללמוד וללמד, אשר הוא תעודת האדם על הארץ. ולא רבותי! אחי ורעי! אל תחשדוני ברמות רוחא כי האי שרצונו לזכות עם ספרי זה גדולים וטובים ממני. תאמינו נא לי שלא כן עמדי, כי להם מה מני יהלוך. אך כוונתי אולי ואולי ימצאו מעוטי ערך כמוני אשר הגיוני ודרך לימודי ינעם להם ויתלהבו יותר על ידי ספרי ללימוד תורה הקדושה. ואם רק מעט מבחורי חמד יעיינו בספרי וילמדו ממנו קשת איך ללחום מלחמתה של תורה ואיך צריך לעמול וליגע לעמוד על עומק כוונת דברי חז"ל, זה יהיה חלקי מכל עמלי, ונפשי עלי תנוח שלא לריק יגעתי.

והנה גבי שאול כאשר התחיל רוח ה' לפעמו, מצינו שאמר איש אל רעהו "מה זה לבן קיש, הגם שאול בנביאים. ויען האיש משם ויאמר ומי אביהם. על כן היה למשל הגם שאול בנביאים". וידעתי גם ידעתי שגם אני מקרה כזה יקריני ויעבור עלי משל הקדמוני "הגם שאול בנביאים", ויתלוצצו עלי חברי "מה פרצת עליך פרץ להיות חובר חבר דורש קל וחומר לרנן בחוץ חכמתיך". אולם חנוני מורי ורבותי! שמעוני אחי ורעי! אשיחה וירווח לי, הלוא דעתי כבר גליתי מה ראיתי על ככה ומה הניעני לזה להוציא ספרי לאור עולם. ואף כי נער אנוכי ולימי בינה לא הגעתי, אל נא אחי תריעו להתלוצץ ולומר כן, רק קבלו את האמת ממי שאמרו, אף אם מבטן שפל אנשים יצאו, ואל יהיה חכמת מסכן בזויה בעיניכם, ושימו אותו על כור המבחן. ואם תמצאו מה להשיב על דברי, תכבדוני ותודיעוני ואבטיחכם שאודה על האמת. ומעולם לא אמרתי "קבלו דעתי". אבל לעומת זה אם אמצא דברי נכונים לא אכבוש דעתי מפני שום בר נש בעולם. ואף כי ידעתי מך ערכי, אבל "קטן וגדול שם הוא", והרבה פעמים איש קטן בשכלו ביותר מכווין לאמיתה של תורה מאדם גדול בענקים, כי אגב חורפיה שבשתא, ושגגה תוכל לצאת מפני השליט. וזכורני כד הוינא טליא שמעתי לספר מתלמיד חכם מופלג אחד הרב מו"ה ישראל גראס עליו השלום אבן יקר בעיר מולדתי קהילת קודש מישקאלץ, שפעם אחת בא תלמיד אחד אל מרן החתם סופר זצ"ל והגיד לו שרוצה לעזוב את ישיבתו ולילך ללמוד אצל רב אחר. ושאל אותו החתם סופר מי הוא אותו הרב, והגיד לו התלמיד שם הרב שהוא משתוקק ללמוד בישיבתו. והשיב לו החתם סופר באמת אותו הרב הוא גדול בתורה, אחד מן הענקים, ואני רק כננס נגדו, אבל הידעת בני מה חילוק יש בין ענק וננס? הענק מחמת גובהו אינו רואה רק למרחוק ולא את המכשולים ואבני נגף הקטנים הסמוכים לרגליו. לא כן הננס, יען כי קטן הוא עיניו לנוכח יביטו אף סמוך לרגליו. וזה החלי להוציא ספרי לאור עולם, אף כי ננס אני והענקים הגדולים וטובים ממני, אשר קטנם עבה ממתני, כבר כתבו ספרים רבים על מסכת זו וביארו אותו מכל עבר ופינה, אולי הניחו גם לי מקום להתגדר בו. והיא הנותנת, מחמת כי ננס אני, אולי בעזר צורי וקוני זכיתי לראות מה שלא ראו הם ויהיה לתועלת לפחותי ערך כמוני. והתבוננו נא במאמר התנא האלקי בן זומא בפרקי אבות שאמר "איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי", וסיפא דקרא הוא "כי עידותיך שיחה לי". ופירש על זה המדרש שמואל, לפי שבן זומא לא האריך ימים, ולכן לא זכה להקרא "רבי" והיה אב בחכמה ורך בשנים. לכן אמר כי לא יוכל האמת בממציאו, רק במה שהוא אמת. ולכן לא יתבייש מללמוד ממנו, ואף אם הוא רך בשנים, כי איזהו חכם הלומד מכל אדם, יהיה מי שיהיה. והביא ראיה מדוד מלך ישראל שהיה משפיל עצמו ללמוד מכל מלמדיו. וזהו שאמר "מכל מלמדי השכלתי", אפילו מן הקטן שבקטנים. וזה להיותי חושב התורה היא המדברת ומלמדת אותי, לא הקטן, וזה אומרו "כי עדותיך שיחה לי". עד כאן.

לכן אהובי מורי ורבותי! אחי ורעי! שימו לבבכם לדברים האלה ותיקר נא נפשי בעיניכם להביא ספרי לביתכם. קחו הטוב ממני ואם לא לכבודי עשו לכבוד אבותי, אם לא בגיני עשו בגין הורי ומורי אשר ישנם פה בחיים חיותם עד מאה ועשרים, ולהבדיל בין חיים לחיים אשר שבקו לן חיים, קדושים אשר הארץ המה, אשר כולם היו יריאים ושלימים, גדולים בתורה. וגם מקובל במשפחתינו מימים ימימה שמגזעו של מרן הבית יוסף, בעל השלחן ערוך אנחנו, ולכן נקרא שם משפחתינו בשם "שטיין", כי הבית יוסף נקרא בשם "רבינו יוסף קארו". והשם "קארו" בלשון אראביש הוא "שטיין" בלשון אשכנז. וכן מבואר זה בהקדמה לספר היקר "באר משה" מהרב הגאון הצדיק מו"ה משה שטיין זצ"ל שהיה אב"ד דקהילת קודש ערדישענזורץ במדינת זיעבענבירגען, שפעם אחת הכיר זה הגאון שרחוק הדבר שבני קהילתו יקבלו דבריו בענין אחד, היה מקיים "ויגבה לבו בדרכי השם", ופתח את פיו הקדוש ואמר הלוא תדעו כי מגזע מרן הבית יוסף קאתינא, "ובית יוסף להבה", ויראו האנשים מאד לעבור את פיו הקדוש. ומבואר שם בהקדמה זו  שהגאון המחבר זה היה בן אחיו של קדוש זקיני הרב הגאון המפורסם צדיק כביר מו"ה פרץ טוביה שטיין זצ"ל אשר שמו הקדוש נקרא עלי. וזקני זה הגאון זצ"ל היה מפורסם במדינת זיעבענבירגען לצדיק גדול גאון וחריף עצום, נקרא בפי כל ר' פרץ פילדער, שהיה דר בכפר קטן נקרא "פילד" סמוך לעיר באנפי-הוניאד שם הרביץ תורה לרבים, העמיד תלמידים הרבה, שלמד בשקידה והתמדה נפלאה עם בחורים צעירים. ושמעתי לספר מאדוני אבי מורי ורבי שליט"א שפעם אחת אנשי קהל באני הוניאד שמו עיניהם בו ורצו לבחור בו להיות להם לרב, והוא לא רצה לקבל כי שנא את הרבנות, ועוד הרבה מפליגים לספר בעוצם צדקתו וחריפתו ובקיאותו בתורה. זכותו יגן עלינו אמן.

וכדבר אני אל לבי להתבונן בעניין הדפסת ספרי מורא עלה על ראשי כי איקלע לידי תשובת מרן החתם סופר זצ"ל חלק אורח חיים סימן ר"ח שכתב שם בריש התשובה בזה הלשון: כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות 'נגיד שמא אבד שמא' וכו'. ולעומת זה היודע בעצמו כי כל מגמתו לשם השם יתברך להגדיל תורה ולהאדירה ורק מונע בר מפני חשש מבקרי מומין ומלעיגים ומלעיבים במלאכי ה', עבירה היא בידו. וכשם שיקבל עונש על הדרישה הנ"ל, כן ייענש זה על הפרישה. אמרו חז"ל עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן וכו'. עד כאן לשונו. ועיין עוד בחלק שישי לחתם סופר סימן ס"א ועתה איפוא מה אעשה, מה אומר מה אדבר ובמה אצטדק. איך אומר "זיכיתי לבי", אך אשא לבבי אל כפיים אל אבי שבשמים ואל שדי יתן לי רחמים שיבטל מלבי וממחשבתי כל פניה זרה ופסולה, ולב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי, שיתקדש שמך על ידי "ויגדיל תורה ויאדיר" על ידי ספרי, אמן כן יהי רצון.

ואנופף עוד ידי יד כהה לגלות על אודות תוכן ספרי, שלא הלכתי בגדולות ובנפלאות לבנות בניינים גבוהים ורמים על דרך הפלפול כי לא נסיתי באלה, ולא על דרך זה הורוני רבותי הקדושים רק בכל מקום משכנתי נפשאי לברר הדברים על דרך הפשט, בנויה על שכל הישר בעיני, לא הבאתי ממרחק לחמי, רק באותו מקום ובאותו עניין ירדתי לעומק הבניין. ותודה לאל יתברך בהרבה מאוד מקומות מצאתי את שאהבה נפשי לברר וללבן את יסוד הסוגיא אשר על ידו יופלו רוב הקושיות באותו עניין, וזהו בעיני דרך הנכון והאמת בלימוד הגפ"ת כי על ידי זה לא יסתבכו הלומדים בסבכי הסבכות הסברות והשיטות, רק אדרבה יתבררו הדברים כעמר נקי. ושמעתי מגאון אחד שפעם אחת בא לידו ספר אחד שתוכנו היה לומר שמונים תירוצים על קושיא אחת, שזאת אי אפשר רק על דרך הפלפול כמובן. ואמר הגאון שהאי מחבר ואני שווים אנו בדרך הלימוד, רק חילוק אחד יש בינינו, שהאי מחבר אומר שמונים תירוצים על קושיא אחת ואני אומר תירוץ אחד על שמונים קושיות. והבן את זאת. והנה הרבה פעמים ימצא בספרי שהרהבתי עוז בנפשי לגלות דעתי הענייה נגד המחברים הקודמים הגאונים רבותינו הקדושים זצ"ל. אך לא מרות רוחי עשיתי זאת, כי ידעתי את מך ערכי, רק אהבת הלימוד הבוער בקרבי אלצני לכך, וידעתי שבעלמא דקשוט ניחא להו בכך, כי כך הוא דרכה של תורה, זה בונה וזה סותר, החלש יאמר "גיבור אני לברר אמיתתה של תורה". ואם חס ושלום באיזה מקום פלטה קולמוסי דבר כנגד כבודם הרמה, אני מבקש מטו מנייהו ורעוא תהא שלא יאמר פי דבר שלא כרצונו יתברך שמו.

ובעת דברי מדרך הלימוד הנכון, הנני לעורר מה שדרש רבי יוחנן במסכת ברכות דך ס"ג עמוד ב על הפסוק "הסכת ישראל ושמע", הס ואחר כך כתת. וכדרבא דאמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך יהגה. עד כאן. והנה אנו רואים שלמרות זה, שלא זו הדרך שהנהיגו רבותינו הקדושים בהישיבות, אלא בכל מקום נתפשט בהישיבות ללמוד עם הבחורים שיעור עיון ושיעור טפל. ובאמת בדור חלוש כבזמנינו אי אפשר בעניין אחר, כי אלמלא לא למדו מתחילה עם הבחורים להרגיל אותם ללמוד בעיון, רק להרבות בקיאותם, יכלה הזמן עד עוזבם את הישיבות ועדיין עד תכליתה לא באו. לכן הטוב והנכון אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך לקבוע להבחורים שיעור עיון, ובזה יראו מרבם איך צריך ליגע את עצמו על דברי תורה לירד לעמקה של הלכה , וירגילו את שכלם ומוחם לעיין ולפלפל בדברי תורה הקדושה. וגם צריך לקבוע שיעור טפל כדי להרבות את הבקיאות, אבל נחוץ הוא שגם על שיעור זה ישימו עיניהם ולבם להבין כל דבר על בוריו, ולא שיאמרו רק משפה ולחוץ. ואדומו"ר הגאון העצום צדיק יסוד עולם הרב מו"ה יוסף צבי דושינסקיא שליט"א, רב דמקהלות אשכנזים בעיר הקודש ירושלים תובב"א הנהיג בישיבתו ללמוד גם על שיעור טפל את כל הראשונים, והיא תועלת גדולה. ואם הוא רבה להבחורים, ראוי על כל פנים ללמוד אחד מן הראשונים, כגון את הר"ן או הרא"ש וכדומה. ומובן מעצמו ש"ראשית חכמה יראת ה'", וצריך לקבוע שיעור קטן ללמוד מספרי מוסר להלהיב צעירי הצאן ליראת שמים ותיקון המידות, כי הוא עניין נשגב. וגם שולחן ערוך אורח חיים שידעו את המעשה אשר יעשון. וחומש עם פירוש רש"י ונ"ך ויותר מזה הוא "אך למחסור". רק הפוך באלו והפוך באלו, דכולה ביה. ודי לחכימא.

ומה שדרש רבי יוחנן הס ואחר כך כתת, אומר אני שבזמנינו לא שייך לומר כן על כל התורה כולה בכללה שילמוד מתחלה את כל הש"ס או רובה ואחר כך יהגה בה ללמוד בעיון, שאם כן דרך משובשת הראו לנו רבותינו. הס מלהזכיר. אלא מאמר רבי יוחנן שייך על סוגייה וענין מוגבל, שהדרך הנכון הוא כשיתחיל ללמוד איזה עניין לא ימהר להתחכם ולהגות בו טרם שיתוודע לו כל העניין בכללה וכל המאמרים הנחוצים מחכמים הקדמונים השייכים לזה העניין, שאם טרם שלמד את כל העניין יהגה בה ויתרבו רעיונותיו ובנה בנייני מחשבות על יסוד רעוע ומחשב מחשבות שאלמלי למד את כל העניין לא היה מחשב כן, ושוב אף כשילמוד את כל העניין בקושי יחזור ממחשבותיו שחשב בתחילה, כי האדם משוחד ממושכלותיו הראשונים. ועל ידי זה מתרבים השיבושים. והדרך הסלולה היא מתחלה ללמוד היטב הגמרא עם פירוש רש"י כל מה ששייך לאותה סוגייה, שיתוודע לו יסוד העניין, ושוב יתחיל ללמוד מחדש הגמרא עם פירוש רש"י ותוספות ויוסיף קצת מהראשונים הדק היטב בלשונם הטבור. ואכתי לא יחשב מחשבות רבות ולא יפלפל הרבה. ועל זה נאמר הס ואחר כך כתת. ואם אחר שהוא בקי בהסוגיה ואגפיה, יתחיל ללמוד אותו מחדש בעיון נמרץ וישים עין ביקורת על הנלמד, ימצא עונג ונחת לחדש חידושים נכונים, לברר וללבן את כל הסוגיה, ויבין דברי חכמים וחידותם על בוריו, ומעצמו יתעוררו רעיונותיו הנשגבים. כתבתי את כל זה אולי יהיה גם זה לתועלת לילדי ישראל, אף כי הוא עניין פשוט מאוד, אך בעוונותינו הרבים ראיתי רבים מהלומדים נטו מדרך נכונה זו.

זאת ועוד אחרת, כלל גדול אשר תמיד שמתי אני אל לבי בדרך לימודי אשר שמעתי מגאון אחד שמפסוקי התורה (וכן ממאמרי חז"ל) צריך להוציא מתוכם, ולא להכניס אל תוכם. והוא כלל גדול בדרך לימוד הפשוט והאמת, כי לא דרך נכון הוא שמתחילה נצייר בעצמינו איזה רעיון ומחשבה ואחר כך נבקש לה פסוק מפסוקי התורה שנוכל להכניס בתוכו רעיונינו ומחשבותינו, כי בדרך זה החטיאו את המטרה ולא נתגלה לנו דעת התורה ודעת חז"ל להבין ולהשכיל על איזה רעיון ומחשבה כיוונו ואיזה כוונה טמונה ומלובש בדבריהם. ורק באגדה, אשר עיקר תכליתה להמשיך לבות אחינו בני ישראל לתורה ויראת שמים, נוכל לצאת קצת מדרך זה ולהכניס איזה רעיון ומחשבה אשר מתאים עם דעת תורה הקדושה בכוונת הפסוקים או מרמרי חז"ל. וסמך ההיתר לזה שמעתי שהוא מהגמרא יומא דף כ"ג ע"ב שרבי צדוק אמר מילתא שאינו על פי הדין כדי להרבות בבכייה. ופירש בזה הגאון רבי אלעזר פלעקעלעס זצ"ל  את הפסוק במגילת איכה "נביאך חזו לך שוא ותפל", היינו שאמרו כוונות פשוטות בפסוקים, "ולא גילו על עוניך" ולא היה כוונתם לומר מוסר. ועם כל זה, אף בענייני אגדה, אני אומר שטוב ויפה הוא לומר הכוונות ופשטים שיהיו קרוב על כל פנים להבנת הפסוקים ומאמרים, ולא כאותם המגידים אשר משברים הפסוקים לעשרה שברים ובכל תוקף ועוז מתאמצים להכניס רעיונותיהם בכוונת הפסוקים. לא נאה ולא יאה הוא זה לנעימת וקדושת תורה הקדושה. וכבר פירשתי בזה הפסוק במשלי כ"ה "כתפוחי זה במשכיות כסף דבר דבור על אפניו", וכאן אין המקום להאריך.

וטרם אשים קיצין למילין רוצה אני לגלות מצפוני לבי להכיר טובה ולהביע תודה לכל מי שעזרני וסייעני כל ימי חיי להביאני עד הלום. ומי בראש, הרי הם אאמו"ר עטרת ראשי כבוד קדושת מו"ה משה דוב שליט"א אשר ברוב ורחות ותלאות השתדל בכל מאמצי כוחו לגדלני על ברכי התורה והיראה, והרבה הדריך אותו על דרך לימוד בעיון הדק היטב. וכן גידל את כל יוצאי חלציו, וכל הונו וכוחו פיזר עלינו לנטוע בליבנו אהבת התורה והיראה, ושם חלקינו מיושבי בית המדרש ולא מיושבי קרנות. וזכרה אלוקי לטובה לאמי מורתי תחיה, האשה החשובה והצנועה מרת מרים תחיה אשר היא היתה גברת הבית בבית אבי שליט"א והשתדלה ביתר שאר ויתר עוז ויותר מכפי כוחה להיות עזר נאמן לאאמו"ר שליט"א לגדל ולחזק בניהם לתורה ולתעודה. ישלם ה' פעלם ותהי משכורתם שלימה מעם ה' ויאריך ימיהם בשלימות הבריאות, דשנים ורעננים יהיו ויזכו לראות רק עונג נחת וגיל עם כל יוצאי חלציהם, עד מאה ועשרים שנה, אמן כן יהי רצון.

ופה המקום אתי להזכיר בתודה ותהלה את כבוד מורי וחמי הרב הגאון המאור הגדול כבוד קדושת מו"ה שמשון נייפעלד שליט"א ראבדק"ק מישקאלץ יע"א אשר הרשני למלאות מקומו משרת הרבנות דפה ונתן לי מקום להיות יושב באהלה של תורה. בדין הוא שיטול שכרה מעם ה' עם גברת ביתו רעיתו ה"ה חמותי הרבנית הצדיקת האשה מרת חנה תחיה. וגם על הטוב יזכר כבוד זקני אבי חמותי הגאון הישיש עטרת משפחתינו כבוד קדושת מו"ה מנחם טננבוים שליט"א אבדק"ק טארנא יע"א ויזכו כולם לראות נחת בכל צאצאיהם עד מאה ועשרים שנה, אמן כן יהי רצון.

ומנשים באוהל תבורך מחברתי זוגתי הרבנית האשה החשובה אשר נתן אלוקים עמדי מרת שרה תחיה, שהרבה משתדלת עבורי שאוכל לישב על התורה ועבודה בלי מפריע. ומברכות הורי יתברכו בנותי שיחיו, ה"ה הילדה יודית תחיה והילדה סלאווע פעסל תהיה והילדה לאה תחיה, ונזכה לגדלם על דרכי התורה ויראה ודרכי הצניעות ולהשיאם לאנשים יראים ושלמים חרדים לדבר ה' ותלמידי חכמים, אמן כן יהי רצון.

וגם את שלום אחי אנוכי מבקש, ושלום אחיותי, גסי וגיסתי, כולם אהובים, כולם ברורים, יראים ושלמים, ובתוכם גם רבנים ותלמידי חכמים אשר תורתם אומנתם. ישמרם ה' ויחיים לאורך ימים. אמן כן יהי רצון.

ואביע תודתי מקירות לבי לבני עדתי דפה ק"ק דיאשדיאר יע"א אשר זה שבתי פה ט"ו שנים לטובה ומחזיקים אותי ואת בני ביתי בדרך כבוד, ועל ידם אוכל למצוא ישעי וחפצי להגות בתורה הקדושה בלי דאגת פרנסה, שלי וחלקי גם שלהם הוא, יזכרם אלוקים לטובה.

באימה וביראה, בתודה ותהלה אזכיר שם רבותי שמואל סג"ל אויסטערליץ זצ"ל אבדק"ק מישקאלץ יע"א, ואדומו"ר הרב הגאון מו"ה ישעיה זילברשטיין זצ"ל אבדק"ק ווייצען בעל המחבר ספר מעשי למלך, ואדומו"ר הרב הגאון מו"ה יואל פעללנער זצ"ל אבד"ק אויהעל יע"א, ואדומו"ר הרב הגאון מו"ה יעקב יחזקיה גרינוואלד זצ"ל אב"ד דקהל עדת ישראל בעיר פאפא יע"א, ולהבדיל בין חיים לחיים כבוד אדומו"ר הרב הגאון כבוד קדושת מו"ה יוסף צבי דושינסקיא שליט"א אב"ד דמקהלות אשכנזים בעיר הקודש ירושלים תותבב"א, וכבוד אדומו"ר הרב הגאון מו"ה צבי דיק שליט"א [הי"ד] ראבדק"ק אויהעל יע"א, ה' יאריך ימיהם בטוב ובנעימים. וגם יזכר על הטוב איש היקר והנעלה תלמיד חכם מופלג המנוח מו"ה יעקב הירש קליין ז"ל אשר למד עמי תורה בילדותי.

ואני טרם אכלה לדבר אברך על המוגמר אשירה לה' כי גמל עלי ובתוך קהל אהללנו על כי זיכני לגמור הדפסת ספרי, ואני נותן תודה על העבר ומתפלל על העתיד שאזכה להיות ממזכי הרבים ואגורה באוהלך עולמים ויתבדרון מילי בעולם ואל אכשל בדבר הלכה. ואשפוך לפניו שיחי בתפלה קצרה בעד אחינו בני ישראל, בעוונותינו הרבים עת צרה הוא ליעקב, רבים קמים עלינו לבלענו חנם, נא רחמם צדקתך תמיד גמלם, נטלם ונשאם ממחרפיהם ומגדפיהם ומפיך יוושעו צור עולמים אמן ואמן.

יום ג' שמות תש"א לפ"ק פה דיאשדיאר יע"א.

הקטן פרץ טוביה שטיין, רב דפה.

---

הרב פרץ טוביה שטיין נולד במישקולץ שבהונגריה בשנת 1902 להוריו השו"ב הרב משה דוב, ומרים. על פי המסורת המשפחתית משפחת שטיין הם צאצאי ה"בית יוסף". מאז ילדותו הקדיש הרב פרץ טוביה את כל כוחותיו לתורה ולעבודת ה' והיה תלמיד חכם גדול בתורה ומופלג בענווה וביראת חטא. בתחילה למד בעיר הולדתו אצל רבי שמואל סג"ל אויסטערליץ אב"ד מישקאלץ. לאחר מלחמת העולם הראשונה נסע ללמוד בישיבות צעלם. משם נסע לישיבת רבי יוסף צבי דושינסקיא בגאלאנטה (ולימים אב"ד קהילת אשכנזים בעיר הקודש ירושלים), ויחד עם רבו עבר לעיר חוסט. אחר כך נסע עם אחיו, הרב מרדכי, ללמוד בישיבת רבי ישעיה זילברשטיין אב"ד ווייצן מחבר הספר "מעשי למלך". משם המשיך ללמוד בישיבה באויהעל אצל רבי יואל פלנר ורבי צבי דיק. בנוסף לכך, היה תלמידו של רבי יעקב יחזקיה גרינוואלד אב"ד קהל עדת ישראל בעיר פאפא ומחבר "ויגד יעקב".

בצעירותו נשא לאשה את מרת שרה בת הרב שמשון נויפלד הי"ד, שהיה רב בדיאושדיאר ואחר כך ראב"ד מישקולץ וחתנו של רבי מנחם מנדל טייטלבוים אב"ד טורנא. הרב פרץ טוביה מילא את מקום חותנו ברבנות מישקאלץ ומשנת 1925 לערך היה רבה של קהילת דיאשדיאר. לצד המשך התמדתו בלימוד התורה, התבלט כאיש ציבור, המשרת נאמנה את קהילתו.

הרב פרסם שלושה מאמרים בקובץ התורני "תל תלפיות".

בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר היו בהונגריה פליטים ומובטלים רבים שהגיעו לפת לחם, ייסד קופת צדקה לתמיכה בנזקקים ועורר את בעלי הבתים לתרום לקופה זו. בנוסף סייע ועודד יהודים שנלקחו לגדודי העבודה והועסקו בפרך. בתקופה קשה זו הוציא לאור את הספר "רמון פרץ" על מסכת חולין (מישקלץ, ת"ש). הספר מצא חן בעיני גדולי התורה בהונגריה ובעיני תלמידי הישיבות שם, אך בצוק העיתים וריבוי הצרות לא היה ניתן להפיץ את הספר במעגלים נרחבים.

לקראת גירושו עם קהילתו לאושוויץ, השיג עבורו הכומר הקתולי תו גיוס לעבודת כפייה, שעשוי היה להיות פתח לתקווה להצלה לו ולמשפחתו. הרב החזיק את הצו לעיני בני עדתו, קרע אותו ויצא איתם במסעם לאושוויץ. בראש השנה תש"ה בעת שהיה אסיר בצריף באושוויץ, נשא הרב דרשה בליל "כל נדרי" ועודד את שומעיו בדברי אמונה שנאמרו בגיא צלמוות. במשך יום הכיפורים דיבר עם ליבם של היהודים שיאכלו על מנת לשמור על שארית כוחותיהם, אף שהוא עצמו לא אכל כל אותו היום.

אמו מרת מרים בת הרב משה מרדכי קליין מדונאסרעדהעלי, אשת הרב משה דוב שטיין ז"ל, נספתה באושוויץ בחודש סיון תש"ד, ושכלה בשואה ארבעים ושלשה מבני משפחתה: בניה ובנותיה, חתניה וכלותיה, נכדיה ונכדותיה, ובהם בנה הרב פרץ טוביה, אשתו הרבנית שרה ובנותיהן.

עם התקרבות כוחות הצבא האדום לאושוויץ, דחקו את הרב עם יהודים נוספים לרכבת משא שנשלחה מערבה. באחד התחנות הם נקלעו להפגזה אווירית ושומרי הרכבת ברחו והסתתרו. הרב ויהודים נוספים הצליחו לחמוק בין חוטי התיל ולברוח מהרכבת והחלו להסתתר. כאשר חזרו השומרים הגרמנים, ביקש הרב להזהיר את היהודים שלא ירדו מהקרונות מחשש שירו בהם, וכששב לכיוון הרכבת ירו בו הגרמנים. הי"ד.

ספרו "רמון פרץ" יצא לאור בהוצאה שניה בשנת 1977, בידי אחיו הרב שמחה בונם שטיין מבני ברק, בתוספת שנים ממאמריו שפורסמו ב"תל תלפיות".

אח נוסף, הרב מרדכי, שכל את אשתו ושלשת ילדיו השואה. בסיום המלחמה נישא שנית אך לא זכה לילדים נוספים. הם ניסו לעלות לארץ ישראל, אך נתפסו על ידי הבריטים וגורשו למחנות המאסר בקפריסין. לאחר כשנתיים זכו לעלות לארץ ישראל. משנת תש"ח ובמשך 22 שנה היה רב מושב הזורעים בגליל התחתון. בשנת תש"ל עבר להתגורר בפתח תקווה והיה מוסר שיעורים בבית הכנסת "מקור חיים" שבמרכז העיר. נפטר בכ"ה בחשון תשמ"ד.

התמונה באדיבות רפאלי מכירות פומביות – ובה שמו של הרב פרץ טוביה שטיין, על גבי כריכת אחד מהספרים שהיו בבעלותו של הרב הי"ד.

ב"ה, יום וערב שבת קודש מצורע אפר"ת, קאזמינעק.

אל כבוד אהובי וידידי מוה"ר מענדל ה"י המכונה קאשער.

באתי לבקש ממך שתעיין נא בדברי אדומו"ר שליט"א מגור (מרן האמרי אמת) אשר שמעתי מפיו הקדוש, שהקשה על מה דאיתא במגילה (ח,ב) "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן", והלא המן היה מזרע עמלק – אשר כל שללם חרם, והאיך נהנה מרדכי ממנו. ותירץ דהוי כמו "עמון ומואב טהרו בסיחון" (גיטין לח,א), משום דהרוגי מלכות נכסיהם למלך (סנהדרין מח,ב), והמן היה מהרוגי מלכות, ונטהרו הנכסים אצל אחשורוש. עד כאן לשונו הטהור.

ובאמת זוכר אני אשר בשנת תרע"ג בפורים אמר להיפך, שהקשה אז אדומו"ר שליט"א: מפני מה בשנה הראשונה בשעת הנס איתא שקיבלו עליהם לעשות יום טוב ומשלוח מנות, ובשנה השניה קיבלו עליהם משלוח מנות ומתנות לאביונים (עיין מגילה ה,ב וברש"י). ואמר שמזה נשמע שלא היה בשנה הזאת עניים. ואמר שיש לו ראיה לזה, דכתיב (אסתר ט,י-טז) "ובבזה לא שלחו ידם". ואמאי? אלא מפני שלא היו אז עניים.

וגיסו הגאון רבי יעקב מאיר נ"י אמר אז, דמאי ראיה הוא זה, דילמא לא רצו לשלוח את ידם בביזה מפני שהיה רכוש של עמלקים. והשיב אדומו"ר שליטא אליו בזה הלשון: אתה אומר היום פורים'דיג, שדבר זה שיהיה רכוש של עמלק אסור – לא היה אלא הוראת שעה (בימי מלחמת שאול, עיין שמואל א טו,ג), אבל לא שיהיה מצוה לדורות. וראיה מן "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן". עד כאן לשונו הטהור אז.

ואיני מבין כלל העניין, כי בפסוק בשמואל שם כתיב ציווי לכלות רק הבעלי חיים, ועיין ברש"י שם שהיו בעלי כשפים ומשנין עצמם לבהמה, ומזה נראה גם כן שלא היה האיסור רק על בעלי חיים. הגם כי מלשון הכתוב שם "והחרמתם את כל אשר לו" נראה שגם המטלטלין בכלל האיסור, אבל המשך לשון הכתוב "משור ועד שה מגמל ועד חמור" לא משמע כן. וגם ברש"י בחומש פרשת כי תצא בסופו גם "שלא יאמרו בהמה זו משל עמלק", נראה גם כן שלא היה האיסור רק על בעלי חיים…

ידידך המברכך בחג כשר ושמח, ראובן ישראל קאט

(שם ושארית, עמ' קנו-קנז)

---

הרב החסיד ראובן ישראל קוט נולד בעיירה קוזמניק שבמחוז קאליש, פולין, בשנת 1890 לאביו ר' אברהם דוד ולאמו מרת פרל. הוא נודע בילדותו כעילוי, חכם, מהיר תפיסה ורחב לב, ועד מהרה היה תלמיד חכם מופלג, חריף ובקי בש"ס ופוסקים. משפחתו הייתה משפחה של חסידי גור, נשא לאשה את מרת צירל לבית רוזנברג, ונולדו להם 4 ילדים.

ממקורות נוספים עולה כי בתקופת השואה נשלח הרב קוט לעבוד במחנה העבודה "שוואנינגן", שליד פוזן, בו הועסקו האסירים בסחיבת פסי ברזל כבדים, וסבלו צרות ומצוקות. שמו יצא במחנה כחכם ופיקח, ואפילו מפקד המחנה, איש האס.אס. גרוס, נתן לו יחס מיוחד וכינה אותו "הערר ראבינר" ומידי פעם נכנס להתווכח איתו על ענייני יהדות, מנהגים יהודים ותופעות שונות בתולדות העם היהודי. הרב ידע תמיד לעמוד ב"מבחן" ולהתחמק מ"מלכודות" מסוכנות. גם בתנאים הנוראים של אותו המחנה, הצליח הרב להתפלל בכל יום ולהימנע מאכילת איסורים של ממש. הוא השתמש בתחבולות לקיים חלק ממצוות התורה במחנה זה. בחג הסוכות הצליח לשכנע את השומר האוקראיני להסיר את גג הפח מעמדת השמירה ולכסות אותה בקש, כך שתהיה סוכה כשרה, וכשהשומר הלך לארוחת הערב חמקו יהודים לעמדת השמירה, אחד אחר השני, לברך את ברכת "לישב בסוכה".

בחנוכה תש"ג (1942), בתקופה של עבודה קשה בימי קור, רוחות עזות וגשמי זעף, השתדל הרב, ללא הצלחה, להשיג נר להדלקת חנוכה. בסופו של דבר הנר הושג והודלק בסדנת הסנדלרים, אף שהדבר היה כרוך בסכנת נפשות. קהל האסירים שנכח בהדלקה זימזם בלחש את הלחן המסורתי של "מעוז צור", והדגיש במיוחד, כשאמר וחזר ואמר את המילים: "נקום נקמת דן עבדיך מאומה הרשעה".

הרב נשאל האם נכון נוהגים בחורים חסידים שהשתדלו במסירות נפש לעבוד בשבת ב"שינוי" ביחס לדרך בה נעשתה העבודה בימי החול: לעבוד ביד שמאל, ביד כרוכה במטפחת ובסחיבה עם הגב קדימה. ה"שינוי" עורר גיחוך בקרב האסירים והיה עלול להביא לידי סכנת נפשות. כעבור מספר ימים ענה הרב:

"בוודאי שאין כל מקום ל'שינוי' כזה העלול לסכן מישהו, כולל את זה העושה אותו. לא בשבת ולא בחול. אך אם אתה שואל אותי, אם בגלל יש הגיון לעשות 'שינוי' בשבת? כי הרי ממילא אנו אנוסים לחלל את השבת אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן? לדעתי, יש בהחלט מקום ל'שינוי' כלשהו, כדי שלא נשכח את קדושת השבת. יתכן ששאלה כזו טרם נשאלה מעולם, ואין עליה תשובה. ואנו כאן במחנה שוואנינגן מחדשים וקובעים הלכה, לפיה יפסקו במתיבתא דרקיע, לפי שאנו נוהגים כאן במחנה בשוואנינגן".

כשנשאל הרב למה הוא שוקד על לימוד הלכות השבת, תוך שינון כלליה ופרטיה, ליבונם ובירורם, בעוד שבמחנה מחויבים האסירים היהודים לחלל את השבת – אולי עדיף שיהיו שוגגים ולא מזידין, ענה לשואל:

"טועה אתה ידידי הצעיר. כל עיקרה של שבת היא המצווה של 'זכירה'. כאשר יהודי נזכר בשבת, גם כשהוא אנוס לחלל את השבת ונאנח, הרי עצם הזכירה היא גם כן בבחינת 'שמירת שבת'. וכאשר יהודי מתעמק בדיני שבת, מברר ומלבן גדרי הלכה, ונאנח מעומק לבו – הרי זה גם בחינת 'שמירת שבת'". אחר כך הוסיף: "מובא בספרים הקדושים, כי הזמן של השבת הוא מעין עולם חדש היורד לעולם, מעין עולם העליון, הוא מבקש את 'תיקונו' אצל עם ישראל. את השבת יש 'לעשות'. ומהי העשייה? שיהודים יושבים ולומדים תורה, מבררים ומלבנים את הלכות שבת, את גדרי השבת, ועל ידי כל הם יורדים ומכוונים אל שורשי המצווה ותכליתה. ומזה יש נחת רוח לפני המקום. וזוהי ה'עשיה' שהיא תיקונה של שבת… בשבת יורד השפע לעולם, והוא מפרנס את כל ששת ימי המעשה… בשבת מסתלקת מידת הדין וכל העולם כולו מתמלא רחמים…". דיבורו עודד את שומעיו במחנה לשמור במידת יכולתם על קדושת השבת, אם לא על ידי שמירת שבת ממש, לפחות על ידי זכירה.

בד' בשבט תש"ג היה בחור חסידי שהזכיר שבערב חל יום הזכרון לאדמו"ר השפת אמת מגור. ר' פישל שולזינגר, יהודי פיקח, מעשי ובעל תושייה לקח על עצמו לארגן סעודת הילולא. הוא הצליח להביא לצריף החולים כמה פרוסות לחם דקיקות, מספר תפוחי אדמה צלויים, בקבוקון יי"ש מתוצרת עצמית והדליק שני בדלי נרות בשברי חרס. משתתי ה'הילולא' שתו לחיים מהבקבוקון ושמעו מפי הרב ראובן ישראל קוט רעיונות בשם ה'שפת אמת' על חשיבות התפילה, גם כשהיא תפילה שבלב הנאמרת ללא מילים, בעת צרה ומצוקה. בסיום הערב המרומם שרו ניגוני גור ובירכו ברכת המזון.

בתענית אסתר תש"ג נשלח דחוס בקרון-בהמות בקבוצה של 43 יהודים חולים שנפסלו לעבודת הפרך אל הכלא בגיטו לודז', במטרה לקבץ אותם לכלל קבוצה גדולה יותר, לקראת גירושם להשמדה אושוויץ. הרב צורף אל המשלוח ברגע האחרון על ידי ממלא מקום מפקד המחנה שאמר "גם למקום אליו תגיעו זקוקים לרבנים… אתם הולכים למפקדת השמים, אל אברהם אביכם, מיסרו לו יפה דרישת שלום". המגורשים ללודז' היו משוכנעים כי הם מגורשים למחנה ההשמדה חלמנו וכי אלו רגעי חייהם האחרונים. באותה שעה קם הרב קוט ואמר "הבה ונתפלל מעריב, נאמר קריאת שמע ונקבל עול מלכות שמים", וכולם, דתיים ושאינם דתיים יחדיו התפללו בדביקות ובהתלהבות תפילה מיוחדת מעומק ליבם.

לאחר שש שעות, העריכו המגורשים כי הם כבר קרבים לחלמנו והתלבטו האם לומר וידוי או לחכות להגעתם למחנה המוות כדי לומר את הווידוי סמוך למותם. לאחר שחזר השקט לשרור בקרון, ולאחר שהקור התגבר והחושך ירד, נשמע קולו של הרב ראובן ישראל קוט בוכה בלא הפוגות. הרב הסביר שאין הוא בוכה על חייו כי אם על שלשת בנותיו הצעירות שנותרו לבדן בבית בקוז'מינקה, שהן יתומות מאם, ובקרוב תהיינה גם יתומות מאב. "על כן אני בוכה. זוהי דאגת רב הדואג לבנותיו". בערב הגיעו לכלא בגיטו לודז' ואפילו הצליחו לשמוע את קריאת המגילה. גם בין כותלי הכלא לימד הרב ראובן ישראל קוט שיעור קבוע, גמרא ותוספות בפרק "אלו טריפות" במסכת חולין. משתתפי השיעור התבדחו אז "טריפות אוכלים וטריפות לומדים". האסרים שוכנו בתאים של עשרים איש, בדרגשים דו קומתיים. עם הזמן הצטמצמה החבורה כשחלקם חלו ונלקחו לבית החולים בגטו. מידי יום ראשון הורשו קרובי האסירים, במשך שעתיים, לעמוד מחוץ לשער הכלא ולשוחח עם קרובים מעבר לסורגי הברזל. שתים מבנותיו של הרב ראובן ישראל, שהגיעו לגטו לודז' מקוז'מינקה, הצליחו לבוא ולבקר אותו בכלאו.

בשנת 1944 גורש הרב קוט מגטו לודז להשמדה באושוויץ. הי"ד. גם בתו ציפורה, גורשה להשמדה באושוויץ. בתו גניה בנק, שרדה, עלתה לארץ ישראל והתיישבה בחיפה.

בכתבה שנכתבה על הרב ראובן ישראל קוט הי"ד ופורסמה באתר monsey.info נטען בשם נכדתו של הרב, ששמעה מאמא שלה, כי הרב קוט נולד בשנת 1897 למשפחה של 15 ילדים והוסמך לרבנות בגיל 17, בעודו נער היה חביב בעיני הרבי מגור שהיה מושיבו אצלו בשבתות. עוד נטען כי הרב קוט ייצג את קהילתו כנציג היהודי במועצה המחוזית, בשליחות הרבי מגור, עודד הרב קוט במשך שנים רבות אלפים מיהודי פולין לעזוב את פולין ולעלות לארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון המנדט הבריטי. על מנת להתגבר על מגבלות "הספר הלבן", שיחד הרב קוט אנשי ממשל פולנים וקיבל תעודות לידה ריקות. באמצעות תעודות אלו שינה שמות וזהויות של יהודים, ובכך "יצר" קשרי משפחה חדשים שיאפשרו ליהודים לקבל היתר עליה (סרטיפיקט). בעקבות חשיפת מעשי הזיוף נעצר הרב קוט במהלך נסיעתו ברכבת בוורשה והושלך לכלא. כדי שלא יאלץ לאכול מזון לא כשר, טרחה בתו גניה, מידי יום, לנסוע במשך שעתיים בכל כיוון ולהביא לאביה ארוחות. לאחר מספר חודשים, לקראת תחילת משפטו ביקש הרב ראובן ישראל מאחיו כי ידאג למנות לו את עורך הדין האנטישמי ביותר בוורשה. בדקות הקצרות בהן הורשה לו להיפגש עם עורך דינו, הצליח הרב לשכנע את עורך הדין, שונא היהודים, כי שחרורו מהכלא יסייע להוצאת כל היהודים מפולין. בעקבות כך נרתם עורך הדין ופעל לשחרורו של הרב מכלאו ואף סייע בידו להשיג תעודות לידה ריקות נוספות. אנשים שאלו לעתים קרובות את הרב מתי הוא מתכוון לעלות לארץ ישראל, והוא השיב “אני כמו קברניט בספינה טובעת. זו אחריותי להוציא את כלל הנוסעים, לפני  שאעלה בעצמי לסירת ההצלה". עד כאן התיאור המובא באתר הנ"ל. לאחר בירורים שערכתי, נראה לעניות דעתי שחלק מהתיאור העובדתי המופיע בכתבה הנ"ל איננו מדויק, ואין להתייחס אל הכתבה כאל מקור היסטורי מהמן.