קטגוריה: 1. בראשית

מה שאמרתי בשעת הקמת המצבה בשנת תרצ"ב ביום צום העשירים הוא עשרה בטבת על ציון כבוד אאדמו"ר מו"ה מרדכי יצחק זללה"ה, ומהם גם דברים אשר אמרתי בשעת הקמת המצבה על ציון חמותי בשנת תרצ"א יום א' דסליחות בעיר קאשוי […]

מקור מקומו טהור מהנהגת הקמת מצבה רמזה התורה הקדושה "היא מצבת קבורת רחל עד היום", ויש לדקדק בייתר הלשון "היא מצבת קבורת רחל", דזיל קרי בי רב שאם יעקב אבינו עליו השלום העמיד המצבה על קבורת רחל, פשוט שהיא מצבתה. וגם אומרו "עד היום" מה בא להשמיענו.

המלך יאשיהו כאשר שרף וטימא במות ירבעם, כאשר יסופר בקרא (מלכים ב' כ"ג) "ויאמר מה הציון הלזה אשר אני רואה. ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהי'ם אשר בא מיהודה כו'". הנה זה ששאל דווקא על ציון זה צריך ביאור, וגם התשובה "אשר בא מיהודה" מאי נפקא מינה מהיכן בא.

בפרק ב' דמסכת שקלים משנה ה' איתר "מותר המת ליורשין. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו". ויש לדקדק דהאי תיבת "לו" מיותר דהכי איבעי למכתב "בונין נפש על קברו". ובירושלמי שם תני "רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונם". והיא תמיהה שהרי יעקב אבינו עליו השלום העמיד מצבה על קבורת רחל הצדקת אמנו זכותה יגן עלינו אמן, וגם במלכים הנ"ל מצינו על קבר איש האלהי'ם היה ציון. ובמדרש רבה בראשית כ"ב י"א מביא גם כן דברי רבן שמעון בן גמליאל אלו ומסיים "למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר הבן יקיר לי אפרים". והיא מקושיא הבנה, מה מייתי ראייה מהתם. אדרבה מהתם מוכח כנ"ל דעושין ציון אף לצדיקים.

ובעזרת ה' יתברך נראה לעניות דעתי לפרש בדרך אגדה, דהנה עניין המצבה אית ביה שני תועלת. יש לומר משום יקרא דמותא, וכדברי החכם מכל אדם (משלי י') "זכר צדיק לברכה כו'", וכמו דקיימא לן דאין לומר קדיש על אבותיו יותר מי"א חודשים כדי שלא להחזיקם לרשעים אשר משפטם בגיהנם שנים עשר חודש (עיין מה שכתבתי בזה העניין בביאורי "אז יקהיל שלמה" על המהרי"ל בפתחא זעירא אות ד') כמו כן מחוייבים להקים מצבה להראות שהוא בגדר שרוצין להזכירו, כי "זכר צדיק לברכה", ולא חס ושלום בגדר רשעים שאין לזוכרם. וגם אית בית משום יקרא דחיי לידע מקום הנפטר אם הוא איש צדיק אשר דבריו נשמעין בשמים, לילך להשתטח על קברו על כל צרה שלא תבוא שיהיה למליץ יושר ויתפלל ויבקש רחמים עליו, כדמצינו אצל כלב שהלך להשתטח על קבר אבותיו להנצל מעצת מרגלים, וכמו כן מצינו טובא בש"ס, וכדרשת חכמינו ז"ל (במסכת בבא מציעא) "גפן ממצרים תסיע" ישראל נמשלו לגפן, מה גפן זה העץ מחזיקו, אף ישראל החיים נשענים על המתים. וכמו כן כתב בזוהר הקדוש שמות דף ט"ז מובא בטעמי המצוות חלק ד' דף ל"ו שאם לא היו המתים מתפללין על החיים, לא היו החיים מתקיימין. עיין שם. וגדול זכות המשתטח על קבר איש צדיק, כמבואר בספרים הקדושים. עיין קב הישר פ' עמוד א, עיין שם.

הנה הנפקא מינא בין אלו שני הטעמים הוא, שאם הקמת המצבה משום יקרא דמותא אז למותר ליכתוב תוארים ושבחים על המצבה, כי די בזה שמעמידין האבן ומפתחין שמו להזכירו. אבל אם הקמת המצבה משום יקרא דחיי, ניחא אם האיש הצדיק היה מפורסם והכל יודעין אותו, אז למותר המה התוארים והשבחים לפתח על המצבה. אבל אם הצדיק היה מעלמא דאיתכסיא, מאנשי צניעי מהצנע לכת עם ד', או שבא לכאן ממקום אחר על פי סיבה, אז בוודאי ההכרח לכתוב תוארים לידע ולהודיע כי כאן נטמן איש צדיק איש אלהי'ם, כדברי הנועם אלימלך זיע"א שהוא איש על האלהי'ם, מושל על מידת הדין כדי להמתיקו, כמאמר חז"ל "מי מושל בי, צדיק", כדי לילך להשתטח ולהתפלל על קברו, וממילא לאיש צדיק כזה אין האבן שמעמידין לתועלתו לזכרון, אחר כי זה זכרונו לטובה שבאין להתפלל ולהשתטח על קברו, וודאי משום דדבריו נשמעין בשמים, ולאיש צדיק כזה על פי רוב יש לו בנין מעלי שהדריכם על דרכי התורה והיראה, מלבד שבניו מזכירין אותו לטובה "כך אמר לנו אבא", אלא גם ביני שאר אינשי נזכר לברכה באומרם על צאצאיו "אשרי ילדתם".

ולפי זה מיושבים כל הפסוקים דבספר לקוטי בית אפרים ממ"נ דרש ד' מביא פסיקתא שיוסף ביקש מאביו גם אם לא היה בידך בשעת מיתת אמי להכניסה למערת המכפלה היה רוצה לסייעו שיהא קוברה שם אחר כך, והשיב לו יעקב אבינו עליו השלום שהיא מוכרחת לנוח שם כאשר יגלו ישראל בגלות על ידי נבוזרדן יעברו דרך קבורתה ויבכו ויתפללו ותעמוד רחל מקבורתה לבקש עליהם רחמים, כמאמר הקרא "רחל מבכה על בניה". וה' יתברך משיב לה "ושבו בנים לגבולם". עיין שם.

וזה פירוש הקרא "ויצב יעקב מצבה על קבורתה", אבל זה האבן היה רק משום יקרא דחיי שידעו היכי קבורתה, אבל משום יקרא דמותה "היא מצבת קבורת רחל", פירוש היא זכרונה "עד היום", מה שאנו רואים שיוסף לא קברה במערת המכפלה ואף שהיה ביכולתו, ודאי מטעם שהשיב יעקב אבינו עליו השלום כדי שכאשר יגלו יתפללו על קברה ויוושעו, אם כן זה זיכרונה לטובה שהיא צדקת שדבריה נשמעין בשמים.

וזה פירוש הברייתא דרבי נתן אומר מותר המת שייך לו, ועושין מה שהיא לתועלתו. ומה היא תועלתו "ציון על קברו להזכירו". ועל זה פליג רבן שמעון בן גמליאל דזה אינו כלל בכל מקום ובכל אדם, הרי אין עושין נפשות לצדיקים דייקי, להם אין צריך הנפש, היינו המצבה, לתועלתו, כי דבריהם, פירוש מה שבכוחם בדבריהם להמתיק הדין מעל ישראל היא זיכרונם שבאין לבקש רחמים על קברה. נמצא להלכה רבן שמעון בן גמליאל גם כן סבירא ליה כרבי נתן שעושין לצדיקים מצבה, אבל במותר שעושין לתועלת המת, גבי צדיק עושין דבר אחר, כי המצבה אינה לתועלתו, ועל זה שפיר הוא דמביא שם במדרש ראייה למדנו ישראל נקראו על שם רחל, ולמה, משום שהיא מסרה נפשה אליהם  לבקש רחמים אליהם בגלות, ועל זה רמזה התורה הקדושה "היא מצבת רחל עד היום", שזה מצבתה שעד היום מונחת שם, אבל מצבת האבן איני צריכה לתועלתו.

ובזה מובן מה ששאל המלך יאשיהו "מה הציון הלז", דייקי על זה שאל שראה ציון עם תוארים גדולים ושאם אם הוא איש צדיק למה לו התוארים, הלא הכל יודעין. על זה השיבו הוא איש אלהי'ם שבא מיהודה, שאינו מכאן ולא מכירין אותו לאיש צדיק, ומוכרחין לרשום ולפתוח על האבן שהוא איש צדיק.

[…] ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יזכנו בבריאות גפנו ברמ"ח אברנו ושס"ה גידנו לגדל צאצאינו על דרכי התורה והיראה לחופה ולמעשים טובים מתוך נחת והרחבה ופרנסה ברווח והצלחה בכל העניינים ונזכה לביאת משיח צדקנו וגואלנו במהרה בימינו אמן, כן יהי רצון.

(מתוך קונטרס "יצחק לזרעו" בהקדמת שו"ת "שאל שלמה")

---

הרב שלמה זלמן ווייסברג הוציא לאור את הקובץ התורני "שערי אורה" בהומנה תרצ"ה ובשנת תרצ"ג הוציא לאור את ספרו "אז יקהיל שלמה" על ספר מהרי"ל עם שו"ת "שאל שלמה". הספר זכה להסכמות הרב שמואל פירר אב"ד קראס, ר' יעקב חיים סופר מחבר "כף החיים", הרב יוסף אלימלך כהנא אב"ד אונגוואר, האדמו"ר רבי ישראל האגר מוויזניץ',  הרב שאול בראך אב"ד קאשיו, הרב אשר לעמל סג"ל שפיטצר אב"ד קחרכדורף, רבי אברהם שלום הלברשטאם משינאווע, הרב שמואל דוד הלוי אונגר אב"ד נייטרא, הרב  יהושע בוקסבוים מגאלאנטא, הרב עקיבא סופר מפרעסבורג והרב יהודה ליב צירלסון אב"ד קעשנוב והרב הכולל של מדינת בסרביה.

הרב שלמה זלמן וויסברג, תלמיד חכם מהומנה (סלובקיה), נולד בסביבות שנת תרנ"ה (1895) בסטראפקוב. היה נשא לאשה את מרת פיגא יענטא בת הרב משה יהודה האס מקאשוי. אביו של הרב שלמה זלמן, הרב מרדכי יצחק ווייסברג (תרכ"ד-תרצ"ב) מהומנה, היה בנו של הרב אברהם יהושע העשיל ב"ר מרדכי יצחק דומ"צ סטראפקוב שהיה נכד מרת בריינדל, אחותו של הרב הצדיק בעל "אוהב ישראל" מאפטא (ראה עלי זכרון, ז, עמ' נד-נז, שיתכן והיה מענף משפחתי אחר, ודרכו היה הרב שלמה זלמן ווינברג גם מצאצאי ה"אוהב ישראל" עצמו, כפי שנראה מחתימתו בהקדמת ספרו "שאל שלמה").

תשובה אליו הודפסה בספר "לבושי מרדכי" מאת הרב מרדכי ליב ווינקלר, סי קצט, ובשו"ת "משנה שכיר" או"ח סי' יג, מאת הרב ישכר שלמה טייכטל. חידושים ממנו פורסם בכתב העת הנשר, ב, סי' קיג, בספר איגרי דבי הילולי, א: תשנ"ז, עמ' קצט. הוא השתתף בקובץ "חכמת שלמה" שהוציא הרב חיים יהודה אהרנרייך לכבוד יובל חמישים שנות הנישואין של ר' שלמה ואיזא לייטנר מהומנה.

בראשית שנות ה-40 הוגלו הרב, רעייתו וששת ילדיהם: רבקה (בת 13), אברהם יהושע (בן 11), מרדכי יצחק (בן 9), רחל (בת 8), דוד (בן 6) ומנחם (בן 3), למחנה הריכוז סרד (סלובקיה) ונרצחו באזור לובלין. הי"ד. (בדף עד נוסף נזכרה בת בשם אסתר פרומט). הי"ד.

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה". בפירוש רש"י למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, שהתחילו לשעבדם. דבר אחר שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. וכבר דשו בזה מפורשי התורה לפי רוחב בינתם. ושמעתי מפה קדשו של מורי ורבי הקדוש הגאון בעל דרכי תשובה זי"ע, ונדפס רק אפס קצתו מעט מזעיר ממה ששמעתי מדברות קדשו, בספרו הקדוש "תפארת בנים" על התורה. כי הנה ידוע שהקב"ה הוא בבחינת אב לעמו ישראל ולא הכניסם לגלות מצרים להקטין ערכם, והיה כל זאת לטובת ישראל. ועיין שם בספר הקדוש הנ"ל בפרשת ויחי בד"ה בפרש"י, וגם בד"ה אמנם, מה שנדפס שם מעט מן המעט.

ותוכן דבריו הקדושים שכל זמן שהיה יעקב אבינו עליו השלום קיים היה ביכולתם להיות במצרים [והיינו להוסיף קדושה וטהרה ולא היו צריכים שמירה ע"י יסורים לבלי ימעדו אשורם, יען שיעקב אבינו עליו השלום עמד על המשמר, אכן כשמת יעקב, חס הקב"ה שלא יגבה לבם ח"ו ויפלו ממדרגותם, לכן נטל הקב"ה מהם השני עניינים הגורמים ומסבבים את העוונות, היינו "גבה עינים" "ורחב לבב" שהם תרי סרסורי דעבירה (ירושלמי ברכות פ"א הל"ה) כמו שנאמר (במדבר טו,לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". וממילא הפירוש הוא כך, שסתם הקב"ה עיניהם ולבם ע"י צרת השעבוד, והיינו שהשעבוד עשה להם הטובה שנסתמו העיניים והלב שהם תרי סרסורי דעבירה, ונצלו על ידי זה מטומאת זנוני ערות מצרים [כי אחת היתה ופרסמה הכתוב] (ויקרא כד,א ברש"י), ואדרבא עוד עשו חיל ללקט הניצוצות הנפזרות במצרים.

ואני אוסיף נופך לדברי קדשו דאם כן הוא, האיך נעשתה כזאת שנפלו אחר כך למ"ט שערי טומאה לא עלינו עד שכמעט לא היה ביכולתם להישאר אפילו רגע, כידוע על הפסוק "ולא יכלו להתמהמה" (שמות יב,לט). אולם יש להפליא עוד יותר דבאמת אם כבר נפלו במ"ט שערים, ורק חלק החמישים נשאר להם שעדיין לא נפלו בו, מה יועיל ומה יציל חלק אחד מחמישים להצילם אחרי שהיו ח"ו במ"ט שערים שהוא הרוב, ורק חלק החמישים שהוא המיעוט נשאר להם, והרי המיעוט בטל ברוב.

אולם יובנו הדברים על פי הנאמר בספרים הקדושים כי בירידתם למצרים אמר הקב"ה ליעקב (בראשית מו,ג) "אל תירא מרדה מצרימה, כי [אף אם] לגוי גדול אשימך שם [ויהיו ח"ו מסגלים עוונות למכביר ויהיו רובם לחובה ח"ו, והרי מיעוט זכיות בטלים ח"ו ברוב עוונות, אולם] אנכי ארד עמך מצרימה [כי גלו למצרים שכינה עמהם בגלות, וכביכול ה' יתברך הוא המהווה את כל העולמות ולולי שפעו וחיותו כלא היו, וממילא דבר המעמיד כזה בחשיבותא סגיא ורביא אינה בטלה עולמית, ואין רוב בעולם שיוכל ח"ו לבטלו, וממילא] ואנכי אעלך גם עלה". והיה גם בזה רצון הקב"ה בנפילתן למ"ט שערי טומאה, למען גם משם, והיינו מעומקא דתהום רבה, ילקטו כל חלקי הקדושה שנתפזרו שמה. אולם היו צריכין שמירה יתירה לבלי ישארו שם [כידוע מסוד של נפילת אפים] (פרי עץ חיים שער נפילת אפים פ"ב).

והנה אם ח"ו היה נשאר להם דבר הגורם גסות רוח הנובע מגבה עינים ורחב לבב, הרי נאמר (תהלים קא,ה) "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", וכל המתגאה שכינה מסתלקת ממנו (סוטה דף ה' ע"א), והיו ח"ו נאבדו ברוב העוונות, כי ח"ו השכינה לא היתה יכולה לשבת עמהם בגלות בעומק ירידתם, לכן הקדים הקב"ה הרפואה למכה וסתם לבם ועיניהם ע"י השעבוד, שלא יהיה שליטת גסות הרוח עליהם, וממילא היה השכינה עמהם. ובכוח השכינה לא שייך ביטול כלל, והיה בכוחם ללקט הקדושה הנפזרה בעמקי הקליפות המ"ט שערי טומאה בהגאולה הראשית. וזאת הוא המעמיד ומקיים גם אותנו באורך הגלות הזה האחרון, עד כי ישוב ויגאלנו ברוב רחמים וחסדים.

וע"י הדברים הנאמרים אתבונן בסיעתא דשמיא לפרש באופן אחר, כי ידוע אשר אישי ישראל הראשים נקראים בשם "עינים", "עיני העדה" (במדבר טו,כ"ד). ויש מהם במדרגה יותר גבוה המרגישים ומשתתפים בצערם של ישראל, ונקראים בשם "לבן של ישראל לבי לחוקקי ישראל" (שופטים ה,ט), כביכול הקב"ה נותן לבו של מעלה לחוקקי ישראל [שנקראים הצדיקים הקדושים בשם מחוקקים], למען על ידי זה שנותן להם כביכול הלב של מעלה, מרגישין בצערן של ישראל. ו"עיני העדה" גם כן יכולין להסביר באופן הנ"ל, והיינו "עין ה' אל יראיו" (תהלים לג,יח), כי הקדמונים הקדושים מפרשים שלשון "עין ה'" פירושו השגחת ה'. והיינו שהקב"ה מוסר לצדיקי הדור כח עיני ה' שיהיה ביכולתם להשגיח על כללות ופרטות צרכי ישראל להשפיע להם כל צרכיהם. ומאין יודעים כל צרכיהם ומבוקשם של עם ה' המרובים למען ימלאו כל משאלות לבם לטובה, הוא ע"י כוח הלב של מעלה [כביכול "לבי לחוקקי ישראל"] הניתן בתוכם, אשר על ידי זה מרגישים בצערן של ישראל בכלל ובפרט, וממילא יכולין להשפיע כל צרכיהם ע"י עין ההשגחה ממעלה.

והנה כל זה הוא אם ישראל סרים למשמעת הצדיקים, שהם בבחינת לב ועין, שומעים לקול הורים ומורים המדריכים אותם ומיישרים נתיבם ללכת ולהדבק בדרכי ה' ובתורתו. ועל ידי שמקבלים ישראל ממנהיגיהם שפע מזון הרוחני, שהם תורה ומצות ומעשים טובים, כמו כן היכולת לקבל מהם שפע מזון הגופני, כי תלוי חד בחד. אולם אם ח"ו ממאנים מלשמוע לקול הורים ומורים מסירים אזנם משמוע וסוגרים עין מלראות, אז ח"ו פוגמים בלב ועין, וצינורי השפע נפסקים ח"ו. והנה מצינו בגמרא (יומא דף ט' ע"ב) מפני מה לא משכה גלות בבל רק ע' שנים, וגלות אדום נתארך לא עלינו כל כך. ותרצו בגמרא, ראשונים שנתגלו עוונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלו עוונם לא נתגלה קצם. ומבאר זאת היערות דבש (חלק א דרוש ז) שפשטן של דברים, שהראשונים שנתגלה עונם, היינו ששמעו לקול מוכיחם ונתברר להם שלא טוב עשו בעמם כי הרבו לחטוא, ונתנו עין ולב להקב"ה לתשובה, וממילא ריחם ה' עליהם וגאלם. אולם אחרונים שלא נתגלה עוונם, והיינו שאינם רוצים לשמוע לקול מוכיחם ומייסרם, וממילא אינם מבינים מה רב פשע וחטאה עליהם, ואינם נותנים לב לשוב, לכן בעוונותינו הרבים לא נתגלה קצם. עדיין לא היה סוף וקץ לגלותנו, ה' ירחם.

וזאת אפשר לכוון בדברי רש"י ז"ל, שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל. והיינו שלא רצו לשמוע לקול הוריהם ומוריהם הנקראים בשם עינים, "עיני העדה", ובשם לב, "לבי לחוקקי ישראל", וממילא על ידי זה שלא רצו לשמוע לקול מוכיחם, לא ידעו ולא הבינו את רוע מעלליהם ולא נתגלה להם כלל שחטאו, וממילא אם לא נתגלה עוונם לא נתנו לב לשוב. ולכן מסיים רש"י ז"ל, דבר אחר שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו, כי דבר זה שיתגלה קיצם הוא תלוי באם יודעים שחטאו שנתגלה להם עוונם, [אז נותנים לב לתשובה] ומגלה להם הקב"ה קץ הישועה. אולם אחרי שהקדים רש"י ז"ל שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל, והיינו שלא שמעו לקול תוכחת חכמי הדור שהם העינים ולבם של ישראל, משום הכי לא נתגלה להם עוונם, ממילא לא עשו תשובה, ולכן לא נתגלה קצם, שבאמת בקש לגלות את הקץ, אבל דבר זה שיתגלה הקץ תלוי אם נשמע לקול המוכיח, המגלים לנו עוונותינו ונכיר את אשר חטאנו, אז ניתנה לב לשוב וממילא יתגלה לנו קץ הפלאות במהרה בימינו אמן.

(צמח אש, בתוך ספר עמודי אש לבית יוסף, סוף פרשת ויחי).

---

הגאון הרב מנחם ווייס, נולד לאביו הרב משה ווייס גאב"ד זבאראב, שהיה בן למשפחת רבנים המיוחסת לגדולי הרבנים והפוסקים, ולאמו הרבנית רוזה בת הרב יעקב וויינברגר. למרות ענוותנותו הרבה של הרב מנחם, הוא נודע בשקדנותו, בחריפות שכלו ובבקיאותו העצומה. בנו מעיד עליו שהיה "תלמיד חכם גדול שהיו כל דברי הש"ס שגורים על פיו כאחד גדולי הדור שבדורות הראשונים".

נשא לאשה את מרת חיה ציפורה בת רבי אהרן ווייס מחבר הספר "מדרש אהרן", אדמו"ר מבנדיקוביץ וראב"ד מונקאטש ואחיו של האדמו"ר רבי יוסף מאיר ווייס ה"אמרי יוסף" מספינקא.

בשנת תרפ"ב סייע לכותבים על אסיפת הרבנים בטשאפ, שהתכנסה בראשות האדמו"ר ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש.

כיהן כדומ"ץ מונקאטש, ועמל להוציא לאור של הספר "צפי תפארת" מאת רבי צבי הירש שפירא אב"ד מונקאטש. הרב מנחם ווייס החזיק בידו חבית עץ גדולה ובה כתבי קודש רבים מאבותיו הגאונים, ובהם חידושים מאת ה"נודע ביהודה", מאת הרה"ק בעל "אהל דוד", ועוד, וכן חידושי תורה על הש"ס, תשובות בהלכה וחיבור על הירושלמי מאת אביו. הוא ערך את הכתבים והכינם לדפוס

כמעט כל כתביו אבדו בימי השואה, שרדו מעט מכתביו אותם הדפיס בספרו "צמח אש" על התורה. ספר זה יצא על ידו לאור בתוך הספר "עמודי אש לבית יוסף" במונקאטש בשנת תרצ"ט (1939), לצד כתבים נוספים מאת סב סבו, רבי יוסף הלוי ליכטג הנודע כ"רבי יוסלי חריף" אב"ד דאמברובה, זבאראב והקאמידאט שאראש, מאת סבו רבי צבי הירש חריף אב"ד סערדנא, זבאראב, מאדיאר לאפוש, סאבראנץ ודאמברובה, ומאת אביו רבי משה ווייס אב"ד מאדיאר לאפוש וזבאראב. מכתב שכתב בשנת תש"ב (1942) ובו סיפורים והנהגות אבותיו, יצא לאור בספר "זכרון יהודה" ובתחילת מכתבו מסביר שלא יכול להאריך הרבה במכתבו בשל רוב טרדותיו "בעיר גדולה עיר ואם בישראל". שני מכתבים נוספים ממנו נדפסו בספר "תולדות גדולי ישראל אנשי ש"ס" (מארגיטטא, תש"ג).

עוד שרד פלפול קצר שכתב בימי נעוריו בשולי הקונטרס "מענה אליהו" (דראהביטש, תרנ"ז), ויצא לאור בספר "זכור לאברהם" (בני ברק, תשנ"ח).

הרב נהרג עקה"ש באושוויץ בג' בסיון תש"ד (1943).

בנו הבכור, הרב אברהם צבי ווייס, מחבר הספר "ברכת אברהם", היה אב"ד שכונת נוה אחיעזר בבני ברק.

ולא אמנע מלכתוב כאן מה שלעניות דעתי בדברי המדרש רבה על מקרא בראשית א' "ויאמר אלקים יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים". ואמרו חכמינו ז"ל במדרש "לאותות", אלו השבתות, "ולמועדים", אלו הימים טובים וכו'.

ותמהו המפרשים מה הוא משמעותיה ד"לאותות" על ענין השבתות, כי בשלמא המועדים שפיר תלויים בעניין הלוך החמה ע"י שהם נקבעים לימי החודש ומצוות הבי"ד לקדש על פי הראיה בעת שנראית חידוש הלבנה, אשר הילוכה מקושר עם הלוך החמה כידוע, ושפיר אמר עליהם שיהיו לתיקון המועדים, מה שאין כן בשבת דקבוע וקיימא בלאו הכי, מאי נפקא מינא בהילוך החמה.

ונראה לעניות דעתי לתרץ דבאמת יש לנו לחקור כפי הידוע שיש מקומות בעולם העומדים ברקיע השמים תחת קוטב שלנגדנו ממש, ובשעה שאצלנו לילה ואין החמה נראית לנו, אז ממש שם היא מאירה לאור יומם. וכן להיפך הארת הלבנה. ומעתה כיון שהשבת הוא אות לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, אם כן נחזי אנן ונחקורה ונדע באיזה החלק מקוטב הרקיע הייתה החמה עומדת בהתחלת השבת בראשית, אם תחת הקוטב הזה שאנו בו או תחת הקוטב שנגדנו, אשר שם הוא לילה בעת שאצלנו הוא יום. ולפי זה תהיה מבוכה גדולה מתי הוא מתחיל יום השבת של שבת בראשית, אם בשעה שאצלנו לילה או בשעה שאצלנו יום ובקוטב שלנגדנו הוא לילה. והנה על אותה שבת של שבת בראשית ממש, מסתברא טובא שהיה כפי הלוך החמה בארץ ישראל, כיוון דעיקר הבריאה היה בשביל ארץ ישראל, ושמה הוא אבן השתיה שממנה הושתת העולם. ואולם עדיין יש ספק לבני חוץ לארץ הדרים מפוזרים בארבע כנפות הארץ, ובשעה שאצלנו לילה לאחינו בני ישראל היושבים במרכז וקוטב שלנגדנו, הוא להם אור יומם. ויש ספק מתי יקיימו השבת. וצריך לומר על כורחך דאנו אין לנו אלא מה שהנחילו לנו אבותינו בתורה הניתנה לנו על פי ה' ביד משה, דהשבת מקודש בכל מקום לפי מקומו ושעתו, ושפיר אם כן תלה הכתוב את יום השבת בהלוך החמה ולבנה, "והיו לאותות" לקדש בכל מקום כפי הילוכם. ודוק כי הוא חקירה נפלאה בעזרת ה'. ושוב ראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' ע"ו שעורר בזה.

ויש עוד לחקור בזה בעניין שהלוך החמה והלבנה והשתנות לילה ויום כפי מקום כדור הארץ התחיל דווקא בעת תליית המאורות ביום ד' ומתחלה אפשר היו יום ולילה שווים בפעם אחת בכל העולם. עוד יש לחקור על פי מאמרם דאותו יום שנברא בו אדם הראשון היה של ל"ו שעות ואין להאריך בזה, כי אין זה מגמת חבורינו להאריך בחקירות כאלו והגיון אשר אין לדבר עם כל איש בתעלומות ועמקי דברים כאלו.

ואולם נראה לעניות דעתי לומר כי השבת אשר הקב"ה שובת בו כביכול הוא על כורחך לשעות השוות בכל פעם אחר כלות ששת ימי המעשה כמו שהיה בתחילת הבריאה. ואפשר דגם בזה יש לומר דהווי כמו השבתות שבארץ ישראל, ועל כל פנים לדברינו יבואר היטב מאמר רבי שמעון שהביא ברש"י על פסוק ד"ויכל אלקים ביום השביעי", ביום השביעי ממש, ומכוון, ודוק בזה.

והנה דודינו הגאון הקדוש מו"ה הלל ליכטענשטיין זצוק"ל אב"ד דקאלאמעא יצ"ו כתב במקרי דרדקי פרשת בראשית לפרש דברי המדרש הנ"ל, והעלה דעל כורחך כשאין הלוך כוכבים ומזלות, אין שבת נוהג. ולכן ביהושע במלחמות יריחו שהייתה שמש בגבעת דום, אף על פי שידעו בברור דזמו לילה הוא, מכל מקום כיון שהחמה עמדה אין שבת נוהג. ולפי זה שפיר תלוי קדושת שבת בהלוך החמה. עד כאן תורף דבריו.

ופירשתי בזה לפי עניות דעתי, ומתחלה נקדים דברי הספרים על פסוק "ויכלו השמים" דעל כורחך מימות עולם היו שומרי שבת בעולם, ועל ידי זה יש קיום להעולם. ויעיין באורח חיים שם. ובזמן נח הוא היה המקיים העולם בשמירת שבת. יעויין שם. ועל פי זה שוב יש לומר דעד שהיה נח מקיים השבת היה נקרא "צדיק תמים", כי נעשה על ידי זה שותף להקב"ה במעשה בראשית. מה שאין כן בימי המבול, דיש דעה שלא שמשו אז הכוכבים ומזלות אף לא למעלה משטח העננים, ויעויין במדרש ורש"י פרשת נח בקרא ד"יום ולילה קיץ וחורף לא ישבותו". יעויין שם. וממילא כיון דלא שמשו הכוכבים ומזלות, לא היה נח משמר אז שבת, ולכן לא נקרא שוב "צדיק תמים". ומדויק לפי זה מקרא "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", רצה לומר כל עוד שדורותיו היו גם כן חיים וקיימים ולא היה עדיין המבול, מאז שמר שבת גם כן. מה שאין כן להלן הוא אומר "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", רצה לומר בדור המבול, שלא היה יכול לקיים השבת, ועל כן לא נקרא שוב רק "צדיק", כי היה חסר ממנו מצות שמירת שבת. ודוק.

ונראה לעניות דעתי דלעניין קריאת שמע ותפלה יש גם כן לומר דכל עוד שאין הכוכבים ומזלות משמשים כלל ועמידתן נראה במקום אחד, נידון כיום או לילה כפי העת והזמן שעמד בו. וכן אף על גב שהיה מהראוי להיות לילה או יום כפי סדר הראיה, מכל מקום נידון הכל כפי הלוך הכוכבים ומזלות הנראה לנו. ויעיין היטב באגדת "ויזרח לו השמש" מסכת חולין צ"א ע"ב, יעויין שם. וכן נראה לעניות דעתי דהוא הדין לעניין קרבנות דהוי כן, דהכל תלוי ביום ולילה הנראה לנו. ובהאריך היום על פי נס נידון כיום, וכן להיפוך בלילה. ודין הקרבת האמורין ונותר, הכל תלוי בזה. ונפקא מינא לפי זה טובא בלאו הכי בעניין הילוך כוכבים ומזלות לקרבנות של שבת, וכן לעניין דאין אברים ופדרים של חול קרבים בשבת. וקל להבין.

(שמן המאור, ברכות, סוף סימן י"ב)

---

הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד, רבה של לכניץ והגלילות (סאס לאקאנצא, טראנסילוואניה, רומניה) בן הרב ברוך בנדט הי"ד, אב"ד קראסנא והגלילות, בן הרב יעקב קאפל ליכטנשטיין אב"ד בעטלאן, וואשארהעל וראדאוויטץ במדינת בוקובינה. אחי סבו היה הגאון הצדיק רבי הלל ליכטנשטיין מקאלאמייא. עשרים וששה דורות ממנו ולמעלה, זה אחר זה, ישבו על כסא ההוראה.

הוא נולד בשנת 1878 לערך, והיה צדיק, למדן וגאון עצום בש"ס ובפוסקים, בקי וחריף, מגדולי רבני מדינתו. מילדתו וכל ימיו שקד בהתמדה עצומה על התורה, ולמד מתוך הדחק. היה תלמידו של אביו וכשהיה בן שנים עשרה שנים החל את לימודיו בישיבת רבי חנניה יום-טוב ליפא טייטלבוים אב"ד סיגט בעל "קדושת יום טוב". בגיל שש עשרה נסמך להורות ולדין מאת הגאון המפורסם רבי אברהם יצחק גליק אב"ד טאלטשאווא בעל "יד יצחק" ומאת הגאון הרב מרדכי יהודה לעוו אב"ד אינטערדאם ונאסויד. בהיותו בן שמונה עשרה התחתן עם מרת הציל הי"ד, בת דודו הגאון רבי יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעטלאן. לאחר נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו-דודו, המשיך ללמוד בהתמדה ושימש כדומ"ץ בקהילה.  בשנת תרס"ו (1906) לערך נבחר לכהן לרבה של לכניץ והגלילות. שם הקדיש ימיו לתורה, ירד לעומק הדין לאמיתו, נשא דרשות חוצבי להבות ועמד בראשות ישיבה בה למדו קומץ בחורים. 

חיבר חידושי תורה רבים ובהם חיבורים שלמים. כמעט כל חיבוריו אבדו בשואה, ובכללם רוב חיבורו על ספר הרוקח, וחבל על דאבדין. ספרו "שמן המאור", הכולל תשובות להלכה למעשה וחידושים בסוגיות הש"ס, יצא לאור בהוצאת בנו הרב אליהו דוד ליכטנשטיין בשנת תש"כ (1960).

נספה באושוויץ בי"ג בסיון תש"ד (1944). כן נספו הרבנית הציל, ובניהם הרב אברהם דוב שכיהן לצד אביו כרב הגליל, הרב יוסף שמואל אב"ד סילאג'צ'ה, יצחק ישראל ויעקב משה ובתם מרת רחל חיה אשת משה שמואל בריסק. הי"ד.

שרדו הרב אליהו דוד ב"ר שמעון ליכטנשטיין, ואחיו של הרב שמעון, הרב הלל ליכטנשטיין, אב"ד ור"מ קראסנא מחבר ספר "כונת הלב", שו"ת "כונת הלב", "חותמי ברכה" על שו"ת חתם סופר וספר "רני עקרה" על תקנת עגונות.

"ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה". ונראה על פי מה שידוע מרבינו הבעש"ט הקדוש זי"ע שראה פעם אחה לאחד שחילל את השבת, התחיל לפשפש במעשיו אם הוא גם כן, חס ושלום, חילל את השבת, כי אם אדם רואה שחברו עושה עבירה חלילה, בוודאי זה האדם הרואה עשה גם כן עבירה כזו, והוא בהשגחה פרטיות, שיזכר הרואה את חטאו ויעשה תשובה. ואלמלא היה נקי לגמרי מן אותו החטא, לא היה רואה גם אצל חברו חטא זה. והזכיר עצמו ששמע פעם אחת זילותא דתלמוד חכם ולא מיחה. ולפי דברי הזוהר הקדוש תלמוד חכם נקרא "שבת", ואם כן מי שאינו חושש לכתוב תלמוד חכם, הוא בכלל מחלל שבת, ולכן הראו לו מן השמים שחברו חילל שבת. עד כאן דבריו הקדושים.

וכבוד קדושת מחותני הגאון הקדוש מורנו הרב רבי חנה הלברשטאם ז"ל הי"ד מקאלשיטץ פירש בזה בפרשת בלק, "וירא פנחס", ראה מעשה ונזכר הלכה. וקשה דלמה לו להאריך ולומר "ראה מעשה", הווא ליה למימר בקיצור "נזכר הלכה". ולפי הקדמה הנ"ל אתי שפיר דכאשר ראה פנחס מעשה זמרי התחיל לפשפש במעשיו, ולא מצא בעצמו שום שמץ מן העבירה שראה. עד שהזכיר עצמו דהלכה הבועל ארמית קנאים פוגעים בו. והרי הלכה זאת אי אפשר לקיים בלי ראיה, על כן כדי לקיים את ההלכה ראה הך מעשה, ולא משום שיש בו שמץ מהך חטא. נמצא דעל ידי המעשה שראה פנחס והיה חידוש בעיניו מפני מה הראו לו מן השמים עבירה זו ופשפש כל כך במעשיו עד שנזכר ההלכה, וזהו שאמר "ראה מעשה", ועל ידי זה "נזכר הלכה". עד כאן דבריו הקדושים.

ואזכיר מה שפירש בזה כבוד ידידי הרב הרב הגאון חריף ובקי מורנו הרב רבי שמואל חיים סופר ז"ל הי"ד חמן אחי הרב הגאון הצדיק מוהרי"ס (שליט"א) [ז"ל] אב בית דין קהילת מ' איוואר יצ"ו לשון רש"י על הפסוק "דבתם רעה", כל רעה שהיה רואה באחיו היה מגיד לאביו. והיינו דיוסף הצדיק לא הייתה כוונתו לספר לשון הרע על אחיו רק בזה היה רוצה להראות לאביו שפלות ערכו, כאומר ראה אבי שפלות ערכי שאלו ואלו עבירות ראיתי באחי, ומסתמא גם אני אינני חף מחטאים הללו. וזה שמדייק בלשון רש"י ז"ל על כל רעה שהיה רואה באחיו היה מגיד לאביו, רצה לומר שלא הייתה כוונתו לדבר לשון הרע, אלא כוונתו הייתה להודיע לאביו הראיה שראה דמסתמא יש בידו גם כן שמץ פסול מעבירות אלו, מדהזמין לו ה' יתברך שיראה כזאת. עד כאן דבריו. ודברי פי חכם חן. הובא בבנין דוד פרשת ויגש, ומפרש בזה דבר יקר בסמיכות הפרשה. עיין שם.

ולכאורה היה מקום לחלק דדברי הבעל שם טוב הקדוש הנ"ל הוא דווקא אם על פי מקרה וסיבה ראה אחד לחברו שחטא, אז הוא סימן שהוא גם כן נכשל בזה. מה שאין כן היכא שהאדם מוכרח להיות זמן רב עם רשעים ביחד, כמו בבית אסורים, ואין לו ברירה שלא לראות מעשיהם, אז אין סימן ממה שרואה שגם הוא נכשל. וזהו שאמר דיוסף הצדיק אף שהיה מוכרח להיות בבית אסורים עם הרשעים, עם כל זה "ואת כל אשר עושים שם", היינו אף שהיה בבית אסורים והיה מוכרח לראות בתמידות במעשיהם, עם כל זה הוא היה עושה, היינו שתלה בעצמו שגם הוא כבר עשה שמץ כזה, ולכן רואה מעשיהם. והבן.

(זר זהב, יצא לאור יחד עם שו"ת מקדשי השם, מאת רבי צבי הירש מייזליש)

---

הרב שמואל חיים סופר נשא לאשה את מרת שרה יוטא בת הרב יוסף משה מייזליש אב"ד מארוש-אויוואר בהונגריה. כיהן כ"רב צעיר" במארוש-וואשארהעלי (וואשארהי), לצד אביו הרב מנחם סופר הי"ד מחבר הספר "מנחם משיב". השיב תשובות בהלכה, ופרסם דברי תורה בירחונים תורניים. חלק מחידושי תורתו הובאו בספרו של אביו. נספה באושוויץ עם רעייתו, עם אביו ועם רבים מבני משפחתו וקהילתו בט' בסיון תש"ד.

חולין צ"א: אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של אימאום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל, כתיב "ויזרח לו השמש". וכי שמש לו לבד זרחה, והלא לכל העולם זרחה. אמר רבי יצחק שמש הבא בעבורו זרחה בעבורו וכו'. כתיב "ויקח מאבני המקום", וכתיב "ויקח את האבן", אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד וכל אחת ואחת אומרת "עלי יניח צדיק זה ראשו". תנא וכולן נבלעו כאחד. וצריך בירור איזה המשך יש לדרשת "ויזרח לו השמש" לכאן (עיין חתם סופר על התורה). וגם איזה המשך לשני רבי יצחק הנ"ל להדדי.

ונראה בהקדם דברי רז"ל (שם) "ויאבק איש עמו", שהעלה עפר עד כסא הכבוד. ובהקדם המדרש (מבוא בדמשק אליעזר וישלח אות א) "ויגע בכף ירכו נתן עיניו בנדב ואביהוא", ופלא. ויבואר על פי הרמב"ם ז"ל בפרקיו שהאריך איזהו דרך ישכון אור יותר וישר שיברר לו האדם, אם להתבודד ולפרוש עצמו לגמרי מתענוגי עולם הזה ומענייני גשמיים, כדרך חנוך שנעשה מלאך, או להיות גיבור הכובש את יצרו, לתת גם להגוף תפקידו ולעבוד את ה' יתברך בהתנגדות היצר, כבחינת אברהם אבינו עליו השלום, על דרך "וכרות עמו הברית", כאשר האריך הראב"ד בספר בעלי הנפש. והנה יעקב אבינו מתחלה הייתה עבודתו כבחינת הראשונה, כאשר פירש רש"י "וישכב במקום ההוא", שכל ארבע עשרה שנים שהיה בבית מדרשו של שם ועבר לא בא שינה לעיניו והשליך נפשו מנגד לגמרי. אבל על ידי מראה הסולם הוכיח לדעת שגם עבודה אחרת יש. כי שם זכה להשראת השכינה בהיותו שוכב ונתן מנוחה ומרגוע לנפשו. "ויקץ ממשנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה", גם בעת עוסק בענייני הגוף. "ואנכי לא ידעתי", ולא השגתי אופן עבודה הלזו. וזה היה הריב בין האבנים, שהם רמז על יסודי הדת, כמו שכתב הבעל עקידה ש"זה אומר עלי יניח צדיק ראשו" וכו', שכל אחד אחז באחד מדרכי עבודות הנ"ל, וכולן נבלעו כאחת, שעל ידי החיזיון זה גילו לו כי טוב אם הגוף והנפש יחדיו יתלכדו ולא יתפרדו, רק קשורים ואחוזים כאחד להכניע גם הגוף וענייני הגוף לעבודת הנשמה הרוחני.

ומעתה נבין ענין ההתאבקות של יעקב עם המלאך, כי יעקב עודנו הולך בדרכו הראשונה בעבודתו להגביה עוף למעלה. כמו שכתב בספר "ישמח משה" לפרש עניין "ויותר יעקב לבדו", שהתבודד עצמו להתגבר על שרו של עשו עד שעלה למעלה, לבתי גוואי קודש קדשים, למקום שאין מלאכי השרת יכולים לכנס שם, לכן "ולא יכול לו". עיין שם. אבל "ויגע בכף ירכו", אלו נדב ואביהו שחטאם היה "בקרבתם לפני ה'". ואמרו חכמינו ז"ל (ויקרא רבה פרשה כ) שלא נשאו נשים, ופרשו עצמם לגמרי מענייני הגשמיים להדבק באור העליון לגמרי. ויעקב אבינו עליו השלום כאשר התאבק עם המלאך להעלות עפר, היינו הגוף עד כסא הכבוד ע"י התקעת כף, ברמזו לו עניין נדב ואביהו, נתוודע שדרך האחרת מה שגילו לו במראה הסולם יותר מובחר. והשמש ששקעה עבורו בבאר שבע, ולא האיר השגתו אז, זרחה עבורו כעת על ידי התאבקות המלאך אתו. ושפיר הסמיכות מאמר רבי יצחק האחר שהאבנים נבלעו כאחד, ללמד כי גם ענייני הגוף מיוחדים לעבודתו יתברך. ורבי עקיבא כשראה את רבן גמליאל ואת רבי יהושע שהלכו באיטליז ליקח בהמה למשתה ועסקו בצרכי הגוף, שפיר הזכירם  להמאמר "ויזרח לו השמש", ששם זרחה לו ליעקב אבינו דרך עבודה הזאת.

(מנחם משיב, אהל הינדל, עמ' קפא-קפב)

---

הרב מנחם סופר נולד בשנת תר"ם (1880) בסנט מיקלאש לאביו הרב ישראל מרדכי אפרים פישל סופר, רבה של שארוואר בעל "זכרון אפרים" ולאימו צירל. בילדותו התייתם מאב וגדל בבית דודו ורבו הרב יוסף לייב סופר מדרטשקע בעל "ילקוט סופר" ו"לקוטי סופר" אשר הרביץ תורה ברבים, העמיד תלמידים מובהקים והיה נשוי לנכדת החתם סופר.

משם נסע ללמוד במשך שנתיים מסבו, הגאון הצדיק רבי אליעזר זוסמאן סופר אב"ד פאקש מחבר הספרים "ילקוט אליעזר", "דמשק אליעזר", "עץ סופר" ו"מלאה קטורת". הרב מנחם סופר כתב על סבו הגאון מפאקש שלא היה יכול לאכול שום סעודה קבועה, בין בחול ובין בשבת, בלי שישב אצל השולחן אורח. לפעמים היה מסתובב בחוצות לבקש ולראות אם יש עובר ושב. פעם אחת בימי חודש אלול, כשבחורי הישיבה שנהגו לסעוד אצלו בשבת קודש נסעו לבית הוריהם וגם שום אורח לא בא, הצטער מאוד הגאון מפאקש על שנאלץ לשבת בשבת קודש אצל שולחן בלי אורח. לאחר שנטל בידו את כוס הקידוש, נכנס לפתע אורח לחדרו והתנצל על הגיע לפנות ערב בשל איחור בהגעת ספינתו. עוד הוסיף האורח וסיפר שמיהר להגיע לאכסניה שלו ולהניח שם את תיקיו ואת חפצי המוקצה שהיו בידו, ולאחר שהתפלל ביחידות בא לחפש מקום לסעוד בו את סעודת ליל שבת. "ושמח עמו הגאון מאוד. וגם בתוך הסעודה יערב עליו שיחו. ואחר ברכת המזון, כאשר עמד האורח לילך לאכסניה שלו, תיכף נעלם מעיני כל. ובחינם חיפש אותו הגאון ז"ל לבקשהו לאכול אצלו גם למחר, כי לא מצאוהו. וגם בעל האכסניה לא ידע מאתו מאומה. כאשר בא כן הלך. והיה לפלא". ושמעו מבניו של הגאון שאמרו על אביהם "שאינו חידוש כל כך שהיה לו גילוי אליהו, כי זכה לזה מחמת גודל מדת אהבת ישראל שהייתה לו".

אח"כ למד אצל הרב שמחה בונם סופר, בעל "שבט סופר", בישיבת פרשבורג. הרב מנחם סופר הוסמך להוראה בשנת תרס"ב ע"י אב"ד פרשבורג הרב דוד ניימן-לאקנבך. בשנת תרס"ה (1905) נשא לאשה את מרת הינדל בת הרב שמחה בונים ארנפלד אב"ד מטרסדורף בעל "מענה שמחה" בנו ממלא מקומו של ה"חתן סופר". בשנת תר"ע (1910) מונה לרבה של נאג'-באיום (נאדי-באיאם) שבהונגריה, וביום ח' בסיון תרע"ח (1918) מונה לרבה של העיר מורוש-וואשארהעלי (וואשוהי) שבטרנסילבניה, הנמצאת בקרבת העיר קלויזנבורג. הוא התקרב שם לדרכי החסידים ובכמה עניינים נהג כמותם. הרב עמד שם בראשות ישיבה שלמדו בה כמאה בחורים, והקים לצידה בית תבשיל. הוא ניהל את עדתו בדרכי נועם ועשה הכל למנוע מחלוקות. והתפרסם כאחד מראשי המדברים באסיפות הרבנים וכמשיב לשאלות הלכתיות שהופנו אליו. שרידי תשובותיו וחידושיו על התורה ועל סוגיות הש"ס יצאו לאור בספר 'מנחם משיב' (ירושלים תשל"ג). לאחר פטירת אשתו הראשונה, נשא לאשה את מרת פרל בת הרב זאב וולף ויינשטוק.

בתקופת השואה הוזמן הרב מנחם סופר לכהן כרב קהילת היראים בבודפשט, אך הוא סירב לעזוב את בני קהילתו, ונספה יחד עמם באושוויץ, בט' בסיוון תש"ד (1944). יחד אתו נספו רוב שמונת ילדיו ובהם בנו הרב שמואל חיים סופר הי"ד, שכיהן לצדו כרב הצעיר במ' וואשארהעלי. כן נספה אחיו, הרב אברהם יעקב סופר הי"ד, אב"ד טעט.

בתום המלחמה מילא את מקומו ברבנות חתנו, הרב אפרים פישל קליין, רבה של העיר דעווא, שעלה לאחר כמה שנים לארץ ישראל.

"ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר ושפחות ועבדים וחמורים ואתונות וגמלים". יש לדייק, כיון שהיה לאברהם כל אלה למה נקט הכתוב "ויהי" שהוא לשון צער, כמובא בגמרא מגילה (י:) כל מקום שנאמר "ויהי" לשון צער הוא. וביותר תגדל הפליאה דאצל לוט כתיב "וגם ללוט ההולך את אברם היה" וגו', לשון שמחה, ולשמחה מה זו עושה אצל איש רשע.

ויש לפרש על פי דברי ה"קדושת לוי" על הפסוק (תהלים לד,י) "יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו", דהיראים מחשבים תמיד אולי מנכין להם הזכיות בעולם הזה בעת שיש להם די צרכם. ולכן מוסיפין יראה תדיר. וכשרואה הקב"ה שהם מהרהרים בתשובה מצד המורא שמנכין להם הזכויות, אזי הקב"ה מוסיף להם עוד טובה, שפע חיים ושפע פרנסה.

וכן היה אצל אברהם אבינו ע"ה שלא שמח שמחה גדולה מנכסיו המרובים, רק היה לו צער מזה, מחמת שהצדיק אין מגמתו על עושר ונכסים אלא על עבדות הבורא ב"ה, וזהו שאמר הכתוב "ולאברם הטיב בעבורה ויהי לו צאן" וכו', לשון צער, שלא רדף אחר ריבוי הפרנסה ולא שם מחשבתו כלל על העשירות, ונצטער שמא ירבה דאגה מחמת ריבוי הנכסים. וכן אולי ינכה לו ה' יתברך מזכויותיו, והקב"ה יען ראה שאברהם אינו משים רעיונו על הכסף וזהב, לזאת ברכו ה' לרוב בכל טוב בעושר וגדולה באופן ש"ברכת ה' היא תעשיר" ואז "לא יוסיף עצב עמה", ולא יטרידנו מעבדות ה' יתברך. אומנם לוט לא היה כן עמו, וכל מחשבתו היתה בגשמיות וממילא שייך אצלו לשון שמחה.

וכן ראיתי ב"כתב סופר" שפירש כעין זה, וזה לשונו, לשון "כבד מאד" הווא ליה למימר "היה". ונראה לי שכוונת הקרא שהיה לו למשא וכבד עליו מקנה והון רב ולא חפץ באלה. אבל ראה והבין כי חפץ ורצון ה' הוא שסיבב כל הסיבות האלו, לכן לקח כל העושר מאת פרעה. עכ"ל. ולפי זה אומר אני שמתורץ בזה מה שאמר אברהם "למען ייטב לי בעבורך", ופירש רש"י, "יתנו לי מתנות". ולכאורה קשה לפי מה שפרשתי שהיה לו צער ממקנה והון רב, ולמשא כבד היה לו, איך רצה שיתנו לו מתנות. ולפי הנ"ל אתי שפיר, דרק מחמת שהיה רצון הבורא ב"ה שייקח, לכן לקח המתנות. אבל הוא בעצמו היה לו צער מזה מצד רוב דביקותו בהקב"ה, שלא תטרד מחשבתו בעניינים גשמיים, ולא היה לו שמחה מהעושר ומהנכסים, כי העיקר אצלו היה עבודת ה' יתברך.

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". לשון "כבד" אומר דרשני. ויש לפרש על פי אמרם ז"ל (עירובין יג:) כל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה עומדת לו. הכוונה בזה, שצריך האדם לעשות בעיניו את כל ענין עולם הזה טפל, ועבדות השם עיקר. ומצד עצת היצר הוא להיפך, ולא כן היה אצל אברהם אבינו שכל כוונתו היה להגדיל כבוד שמים. ומובא בספר "חומת אנך", "כבד" בגימטריא מספר שם הוי"ה ב"ה.

וזה פירוש הפסוק "ואברם כבד מאד", היינו שהיה כל מגמתו באותיות הוי"ה ב"ה, בלתי לה' לבדו, ועל ידי זה זכה שבירך ה' אותו במקנה בכסף ובזהב. כמו שראיתי באיזה ספר על מאמרם (שבט מוסר פי"ז) כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, וכל הבורח מפני הכבוד" וכו', שכל הרודף אחר הכבוד, הכוונה מותרות פרנסה, אזי הכבוד בורח ממנו. וכל הבורח מן הכבוד, היינו מן מתרות הפרנסה ועיקר אצלו הוא עבדות הבורא ב"ה, אזי הפרנסה ברווח רודפת אחריו. וכן היה אברהם אבינו שלא רדף אחר מותרות הפרנסה, ועיקר היה אצלו עבדות הבורא להגדיל כבוד שמו בעולם, על כן זכה לעלות לגדולה.

"ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב". לכאורה סיפר זה הכתוב, כדי להודיענו שאברהם היה עשיר גדול, אם כן היה לו לומר בסתם, "ואברם היה עשיר גדול" וממילא נדע שהיה לו כסף וזהב, כי עשיר גדול יש לו כסף וזהב. ואם אין לו כי אם קרקעות וכדו', אזי בקל יוכל למכרם ולהשיג תמורתם כסף וזהב. וגם לאיזה צורך הודיעני הכתוב שהיה עשיר במקנה, כי בוודאי העשיר אם רוצה שיהיה לו צאן, יוכל לקנות לו בכל עת. ועוד יש לדייק למה אמר כסדר זה, מקנה כסף זהב, הלא מצד החשיבות היה לו לכתוב "ואברם עבד מאד בזהב ובכסף ובמקנה". ותו קשה מהו הלשון "כבד". היה לו לומר "ואברם היה עשיר במקנה בכסף ובזהב".

ויש ליישב בדרך מוסר על פי כמה הקדמות. הנה בתחילת הפרשה כתוב, "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", וראיתי בשם הגאון רבי שאול מאמשטרדאם זי"ע לפרש כפל לשון בפרשה הקודמת, אצל "תולדות נח נח" וגו'. וזה לשונו, בגמרא דעירובין דף י"ג: איתא פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, חד אמר נח לו לאדם שלא נברא משנברא, וחד אמר נח לו לאדם שנברא משלא נברא, ופירש הגאון הנ"ל באופן שאלו ואלו דברי אלקים חיים, אדם שהוא מתגאה בעולה הזה שלו, ונדמה לו שנח לו שנברא, בוודאי לאדם כזה היה נח שלא נברא כלל, כי עתיד הוא ליתן את הדין על זה. אבל אדם שהוא מתמרמר תמיד על חטאיו ועל מעשיו המקולקלים ויודע בנפשו שלא יצא ידי חובתו נגד הבורא ב"ה אפילו אחד מיני אלף ממה שראוי לו לעשות עבור הטובות נסים ונפלאות שעשה עמו הקב"ה מעת צאתו מרחם אמו, ולאדם כזה דומה בעיניו שנח לו שלא נברא, ולכן באמת לאדם הנוהג כן, נח לו שנברא משלא נברא.

וזהו נמי ביאור הכתוב "אלא תולדות נח נח", מנח אחד יוצא נח השני, שמי שנח לו בעיניו שלא נברא, נח לו שנברא, ואיפכא מי שנח לו שנברא, לזה נח לו שלא נברא. עכ"ל.

ועל פי הנ"ל נחזור לפרש בענייננו, דאברהם אבינו ע"ה בוודאי היה במדרגה הזו שסבר בדעתו שנח היה לו שלא נברא משנברא מגודל ענוותנותו כאשר העיד עליו הכתוב שאמר "ואנכי עפר ואפר". ודרך הצדיקים לבקש מה' יתברך להודיעם באיזה דרך ילכו בעבדות הבורא ב"ה, ושינחם באורח מישור. ובוודאי גם אברהם אבינו ע"ה היה מתפלל לה' יתברך שיורה אותו דרך ה', כי היה רכושו רב והיה בין אנשי רשע, לא ידע איך לעשות שיהיה מן ההולכים בתמים למלאות רצון קונו, כי חש למה שכתוב בתורה (דברים ח,יד) "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך".

ועל זה השיב לו הקב"ה, "ויאמר ה' אל אברם לך לך", ופירש רש"י להנאתך ולטובתך, פי' לטובת הנשמה. "מארצך", היינו מן הארציות שהם הדברים הגשמיים לבלתי ליהנות מהם יותר מן הנצרך לטובת הנפש. ואם תאמר הרי אני בין אנשי רשע והמקום גורם לילך אחר המותרות, על זה אמר לו הקב"ה, "וממולדתך", תלך לגמרי מן הארץ אשר אתה דר בה. ואם תאמר קשה עלי המעשה לקיים מה שכתוב בתהלים (קיב,ט) "פזר נתן לאביונים" לחלק מותר כספי לצדקה והכנסת אורחים, מחמת שעדיין אני בבית אבי. על זה אמר לו הקב"ה "ומבית אביך", שילך גם מבית אביו.

ואם תאמר הלא מותר לאדם להנות גם מעולם הזה, כגון לקנות דירה ומלבושים לו ולבני ביתו, ובפרט לכבוד שבת ויום טוב שמצווה לילך בבגדים נאים, ומצווה לשמח את אשתו ובניו בבגדים נאים כמבואר בשו"ע או"ח (תקכט,ב) וזה לשונו, חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו, ובסעיף א' כתב שבגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת. אם כן יש עתים אשר רשאי האדם ליהנות מדברים הארציים, על זה אמר לו הקב"ה, "אל הארץ אשר אראך", היינו מאיזה ארציות רשאי אתה להנות, "אשר אראך", דייקא כשהם לצורך הנפש ולא להתענג עצמו בדשן בדברים המותרים.

וכתב הרב החיד"א בספרו "חומת אנך" דתיבת "כבד" בגמטריא שם הוי"ה. והשתא אתי שפיר כל הדקדוקים הנ"ל, דלכן אמר הכתוב "ואברם כבד מאד", רצונו לומר שהיה נזהר מאד שלא להסיח דעתו משם הוי"ה ב"ה כדרך צדיקים גמורים, ועל ידי זה שהיה דבוק בהשם ב"ה, עשה רצון קונו. ראשית "במקנה", שנתן לאכול מן המקנה לכל אדם הנצרך והכניס אורחים בלב שלם, ועוד, גם "בכסף" פיזר נתן, ואפילו "בזהב", שהוא דבר יקר, גם בזה רדף אחד רצון העניים למלאות מבוקשם, והסדר קאי בדרך לא זו אף זו.

ועוד יש לומר "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", על פי מה שאמר אא"ז הרה"ק הרבי רבי מרדכי מנאדווערנע זצוקללה"ה שהחווה על אחד מאנשיו ואמר שיש לאל ידו לעשותו לעשיר גדול, אמנם רואה הוא שיזיק לו העשירות. אך אצל אברהם אבינו, ראה הקב"ה שלא יזיק לו העשירות מצד ענוות קדשו, כפי שהעיד עליו הכתוב שאמר על עצמו "אנכי עפר ואפר". וזה ביאור הכתוב "ואברם כבד מאד". "מאד" עולה מספר "מה", שהוא מדת ענווה כמו "ונחנו מה", ובשביל זה נתברך במקנה בכסף ובזהב.

(אוהב חסד, עמ' יח-כב)

---

רבי דוד לייפר הי"ד, נולד בעיר בושטינא בשנת תרנ"א (1891) לאביו רבי ישכר בער (רבי בערצי) לייפר מסאטמר ואימו רבקה לבית חודרוב. רבי דוד גדל בילדותו בסמוך לסבו רבי מרדכי לייפר מנדבורנה, בעיר בושטינא, ואחר כך היה תלמידו של הגאון רבי יהודה גרינוואלד, רבה של סאטמר בעל "קרן לדוד", שסמכו להוראה. על מנת שלא להתגייס לצבא, נאלץ לאכול מאכלים שפגעו במערכת העיכול שלו, וכתוצאה מכל נשאר כל חייו חלוש וחולה מעיים. הוא נשא לאשה את מרת אסתר רחל בת רבי אהרן יחיאל ראפפורט, נולדו להם חמישה בנים ובת. הוא היה סמוך על שולחן חותנו בנדבורנה במשך מספר שנים. בשנת תרע"ד, סמוך לתחילת מלחמת העולם הראשונה, חזר להונגריה, התגורר בבית אימו וניהל את בית מדרשו של אביו. בשנת תרע"ח עבר לגור בעיר באניא, עיר במחוז מרמורש שבצפון מערב רומניה, שנחשבה מקום מרפא, על מנת להקל על כאביו. כמחצית מתושבי העיר היו יהודים, ובהשפעתו הם התקרבו לדרך הבעל שם טוב ונעשו חסידים. החלו להתקבץ בבית מדרשו, ללמוד מתורתו ומדרכיו בקודש. למרות שרוב שעות היום נאלץ לשכב במיטה, התאמץ לעסוק בתורה ביום ובלילה ולהעלות על הכתב את חידושיו ואת דברי קודשם של אביו והסבים שלו. דרכו בעבודת ה' הייתה דרך ההתלהבות והדבקות, שמחה של מצווה ונועם של קדושה. הוא התפלל בנעימות נפלאות, שר זמירות וניגן בכינור, והידר בהכנסת אורחים ובסיוע ליהודים פליטי המלחמות. הוא דאג אישית לצורכי אורחיו הרבים, הקשי בלצרותיהם והרבה לפייס אותם ולנחמם. במהלך השנים נסע על פי פקודת הרופאים לעיירות מרפא שונות, והצליח בנסיעות אלו לפגוש את צדיקי דורו.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, החלו הרדיפות אחר היהודים, ורבי דוד הורה להרבות באמירת תהלים ובתפילות בבית מדרשו. לאחר פלישת הנאצים להונגריה, המצב הלך והחמיר. גוי שנהג לקבל את ברכותיו של רבי דוד, הציע להבריח אותו ולהחביא אותו בבונקר שבבית בכפר נידח, אך רבי דוד מסרב ואומר "אין אני חשוב יותר מכל יהודי אחר, ואשר יעלה בגורלם של כל היהודים, יעלה בגורלי".

לאחר חג השבועות רוכזו היהודים בכיכר העיר וגורשו לאושוויץ. בין המגורשים למחנה ההשמדה היו רבי דוד לייפר ושלשה מילדיו, אברהם מאיר, יצחק ורבקה, שנספו יחד עקה"ש בט"ז בסיוון תש"ד.

רוב כתבי רבי דוד לייפר אבדו בשואה. בשנת תש"ה, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, שב בנו הבכור, רבי אהרן יחיאל לייפר לימים האדמו"ר מנדבורנה-צפת, לבית הוריו לחפש שרידים מחפצי משפחתו, ומצא בערמת אשפה שתי חוברות בכתב ידו של אביו, ומקצת מחפצי הקודש שלו. בחוברות הללו שרידים מחידושיו של רבי דוד לייפר הי"ד על התורה והמועדים, שנאמרו על ידו בדרשותיו לקהל חסידיו בסעודה שלישית. רבי אהרן יחיאל, עלה לארץ ישראל זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה, והתגורר בעיר צפת. שם הקים בית מדרש בשם "נזר הקודש" על שם הצדיקים לבית נדבורנה-זדיטשוב-ראפשיץ. נפטר בשנת תש"ס (2000). המחברות שמצא יצאו לאור לאחר עשרות שנים רבות, והודפסו בספר "אוהב חסד" (נתניה, תשס"א), בהוצאת הרב זאב וואלף לייפר בן האדמו"ר מנדבורנה-חיפה.

בנו השני של רבי דוד לייפר, רבי יששכר בער, האדמו"ר מנדבורנה-בורו פארק, הקים בית מדרש בהארמאנשטאט, עלה לארץ ישראל וקבע את מקומו בכפר סבא. לאחר מספר שנים עבר לבורו פארק, והקים שם את בית המדרש " זכרון דוד", על שם אביו. נפטר בשנת תשס"ה (2005).

בנו השלישי, רבי מרדכי, גר לאחר המלחמה בארה"ב, ונפטר בשם בשנת תשכ"א (1961).

'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים (בראשית כד,סג). ופירשתי דנודע דעיקר התפלה צריך להיות על ביאת הגואל ולבטל הגלות, כאשר פירשו הקדמונים (תהלים קב,א) 'תפלה לעני' היינו משיח, כטעם (זכריה ט,ט) עני ורוכב על החמור, 'כי יעטוף' שנתאחר, מלשון (בראשית ל,מב) 'והיו העטופים ללבן'. ונודע דעיקר הפגם בעינים, כמאמר הכתוב (איכה א,טז) 'עיני עיני יורדה מים'.

וזה פירוש הפסוק 'ויצא יצחק לשוח בשדה', להתפלל על החורבן שנקרא 'שדה', כמו שכתוב (ירמיה כו,יח) 'ציון שדה תחרש'. 'לפנות ערב', לבטל ולפנות הגלות המכונה 'ערב' כדאיתא בריש פסחים, ובמדרש רבה בראשית על פסוק 'ויהי ערב' וכו'. ודייקא 'בשדה', דעיקר התיקון לעשות מ'שקר' 'שדה', כדאיתא בכוונות ליל שבת, ואזי 'וישא עיניו', נעשה תיקון בעינים, 'וירא והנה גמלים באים', דנמשך על ידי תפילתו מאור החכמה דעולה 'גמל' כנ"ל.

ולפי זה לא קשה קושית התוס' הנ"ל (דיבור הקודם) דלעולם יש לומר שהתפלל בתוך בית, ומה דכתיב 'בשדה' היינו על החורבן שנקרא 'שדה' כטעם 'ציון שדה' וגו'. ולפי מה שכתבי בשם הידי משה (נט,יא) שהיה אז יום שני דסוכות, ויסדו חז"ל לומר 'הושענא אבן שתיה, בית הבחירה וגו' דביר המוצנע', יש לומר 'לשוח בשדה' נוטריקון 'הושענא בית שתיה דביר המוצנע'. או יש לומר 'בשדה' נוטריקון 'בסוכת דוד הנופלת', דהיינו בשביל המקדש הנקרא 'סוכת דוד', דהשי"ן שמאלית מתחלפת בסמ"ך.

(ליקוטי חקל יצחק, מועדים, סוכות, עמ' רכ)

---

האדמו"ר מספינקא, רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד, נולד בספינקא שבחבל מרמרוש, בשנת תרל"ה (1875) לאביו האדמו"ר ה"אמרי יוסף" מספינקא, רבי יוסף מאיר ווייס ולאימו מרת פערל, לאחר שנים רבות של צפייה ותוחלת, ובברכתם של רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב ושל ה"דברי חיים" מצאנז. הוא נקרא על שם מהרי"א מזידיטשוב. מילדותו למד בכישרון רב ובשקידה רבה בהדרכת אביו, ורכש ידיעות בכל חלקי התורה, עד שנעשה לגאון עצום בנגלה ובנסתר. בגיל 15 התחתן עם מרת מרים בת רבי ישכר בער אייכנשטיין בווערעצקי, מחבר הספר "מלבוש לשבת ויום טוב" ובנו של מהרי"א מזידיטשוב.

רבי יחצק אייזיק נודע בהתמדתו ויגיעתו בלימוד תורה לילות כימים, בפלפוליו העצומים ובחידושיו המפליאים, בגודל קדושתו וצדקתו ובעבודתו בתפלה בהתלהבות ובמסירות נפש. בשנת תרס"ד (1904) אביו הזקן חלה בשבץ והיה משותק, ובנו, רבי יחצק אייזיק, הנהיג למעשה את חסידי ספינקא. לאחר פטירת אביו, בשנת תרס"ט, הוא מילא את מקום אביו באופן רשמי ועמד בראש אחת החצרות החסידיות הגדולות בחבל מרמרוש. גם בהיותו אדמו"ר לאלפי חסידים הסתופפו בצילו וזכו לברכותיו, המשיך הרבי מספינקא בהתמדתו בתורה יומם ולילה, ולמד למעלה מעשרים שעות ביממה. רבי יצחק אייזיק כתב ששה הקדמות לספרי "אמרי יוסף" שחיבר אביו על התורה והמועדים. דבריו בהקדמות אלו מעוררים ליראת ה' ולאהבתו, לאמונת ה' ולאמונת הצדיקים ומלהיבים אל הלבבות לעבודת ה' יתברך בשמחה ובטוב לבב. אלפי חסידים נהגו להגות בהקדמות אלו בייחוד בחודש אלול, להתעורר ליראה ולתשובה. כן יצאו לאור בחייו תשובות ממנו בחיבור "בן פורת יוסף" שהודפס בסוף ספריו של אביו.

בימי מלחמת העולם הראשונה נמלטו הרבי וחסידיו מהצבא הרוסי, הגיעו לבודפסט והמשיכו למונקאטש, שם ייסד הרבי מספינקא את ישיבת "בית יוסף" ועמד בראשה. בשנת תר"ץ (1930)  עבר הרבי עם ישיבתו לעיר סאליש, וחצרו הייתה כבר לאחת משלושת החסידויות הגדולות בהונגריה.

ערב מלחמת העולם השנייה חולקה צ'כוסלובקיה, ומחוז מגוריו של הרבי עבר לשלטון הונגרי שחוקק חוקים אנטי-יהודיים. הרבי מספינקא סייע ליהודים שנמלטו מפולין, שיכן אותם במחבוא בביתו וסיפק להם מסמכים מזויפים. לאחר תפיסת פליט יהודי מפולין בחצרו נעצר הרבי למשך יומיים. שבועות ספורים לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה, גורשו כ-12,000 יהודי סעליש והסביבה ונדחסו לגטו, יום לאחר חג הפסח. הגטו הוקם בבנייני הקהילה בעיר, והיהודים העשירים עונו בבית הכנסת כדי להכריח אותם לגלות היכן הטמינו את רכושם. החסידים ביקשו למלט את רבם והשיגו עבורו אשרות כניסה לארץ ישראל ולבריטניה, אך הרבי החליט להישאר עם חסידיו. הגטו חוסל והיהודים גורשו משם למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו החל מכ"ט באייר תש"ד (15.05.1944), בשני משלוחים, שהגיעו לאושוויץ בימים ז' ו-י"ג בסיון תש"ד. גם הרבי מספינקא נהרג שם על קידוש השם בי"ג בסיון.

הוא  השאיר אחריו את כתבי היד "חקל יצחק" על התורה, הגהות על מסכת ברכות, שו"ת "חקל יצחק", דרשות בר מצוה שחיבר לבנו בכורו רבי ישראל חיים הי"ד, ולבנו נפתלי צבי הי"ד אב"ד בילקא. רוב חיבור השו"ת, וחיבור דרשות ופלפולים בסוגיות חנוכה אשר היה כבר מוכן לדפוס, אבדו בשואה. שרידי כתביו של ה"חקל יצחק" נלקטו, נערכו ויצאו לאור כתבי היד שניצלו בדרך נס על ידי נכדו וממלא מקומו, האדמו"ר מספינקא רבי יעקב יוסף, משנת תשי"ב (1952). הספרים יצאו בהוצאה חוזרת כעבור כחמישים שנה, וספר "ליקוטי חקל יצחק על המועדים" יצא לאור בשנת תשע"ה עם החיבור "מעשה אבות" המביא סיפורים ועובדות על האדמו"רים מספינקא על שבת ומועדי ישראל.

שלשת ילדיו של ה"חקל יצחק" נהרגו גם הם בשואה. נהרגו גם חתנו, רבי אברהם אביש הורוביץ רבה של קראלי שברומניה, ורוב נכדיו.

"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד,ד). איתא במסורה "אותם פרו ורבו", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", "ואתם הדבקים" וכו'. שמעתי לפרש זה מאדמו"ר הגאון אב"ד דק"ק צעהלם ר' יוסף אלימלך כהנא זצוק"ל, שיש שלש כתות בני אדם, צדיקים גמורים פורשים עצמם הרבה מהם לגמרי מעניני עולם הזה, ואין להם שום עסק עם בני אדם. אבל זה לא טוב, שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכמו שפירש החתם סופר ז"ל על חנוך שהתהלך חנוך לפני אלוקים ולא התחבר כלום עם בני אדם, אז לקח אותו ה' אל השמים, שצדיק כזה לא שייך בעולם הזה. הכת השני לגמרי שקועים בתאוות עולם הזה ותענוגיו. זה בטח לא טוב. אבל המובחר הוא דרך הבינוני, להיות דבוק בעבודת ה' אבל גם להתחבר עם בני אדם להיות טוב להם לגמול להם חסד. וכמו שדורשים בגמרא מפסוק זה, וכי איך אפשר להדבק בה', אלא כמו שהוא עושה כל מיני חסד, כך אתם תדבקו במדותיו ותעשו כל מיני חסד עם בני אדם. וזה "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", שתהיו דבוקים בו, וגם תדבקו במידותיו להיות טובים עם בני אדם, אז "חיים כולכם היום", יהיה לכם חיים שלמים – עולם הזה (ולא כמו לכת ראשונה שאין להם עולם הזה) וגם עולם הבא (ולא כמו לכת שנייה שיש להם רק עולם הזה). עד כאן תוכן דבריו. וזה גם פירוש המסורה, דכת אחת אומרת "ואתם פרו ורבו", רק תענוגי עולם הזה. והשנייה אומרת תהיו "ממלכת כהנים וגוי קדוש", להיות ממש כמלאכי השרת, מצוינים ומובדלים לגמרי מכל דבר. ובא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", כנ"ל, להיות טובים בעיני אלוקים ואדם. זה היא הדרך הישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.

(שיח אליעזר, בני ברק תשנ"ט, מאת הרב אליעזר ברויער, עמ' קיז-קיח)

שמעתי מאדמו"ר ר' יוסף אלימלך כהנא אב"ד דק"ק מעהלים זצוק"ל לבאר המדרש שמביא על "ויצא יעקב מבאר שבע", את הפסוק "אשא עיני אל ההרים וכו' עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ", דהנה אם הבעל תשובה מתחיל להתבונן על מעשיו הרעים ועל כל מה שעבר עליו יבא לידי ייאוש גמור, ואיך יכול להתחיל להיטיב מעשיו. ואז יש עצה אחת, לשכוח כל מה שעבר עליו, ולקבל עליו להיות איש חדש וכאילו לחיות חיים חדשים. ועל שם זה נקראת התשובה בשם "עתה", ללמד שמעכשיו יתחיל מחדש, ואל יחשוב על העבר. וראיה מזה ממעשה בראשית, שאז לא היה עדיין אדם עם זכויות שבעבורו ה' יברא את העולם רק ברא על סמך העתיד, שידע שהאדם יעבוד אותו. וזה הפירוש "אשא עיני אל ההרים", אל ההורים, שאם אתבונן על מעשי אבות שהיו קדושי עליון ואני עני ושפל בלי מעשים טובים, אז "מאין יבא עזרי". אבל התשובה "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ", שברא העולם על סמך העתיד, כך אני בוטח שמעכשיו אתחיל חיים חדשים וה' יעזור לי על סמך זה. וזה אנחנו מבקשים, "השיבנו ה' אליך ונשובה", אבל מאיפה יש כח לזה אחרי חיים מלאי עבירות, על זה ממשיך, "חדש ימינו" – שה' יזכנו שנרגיש עתה כמו בבריאת העולם, שהיה על שם העתיד, כך ה' ייתן לנו כוח להתחיל מחדש על שם מעשינו בעתיד.

(שיח אליעזר, עמ' קפה-קפו).

"בטח בה' ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה" (תהלים לז,ג). ע"פ ששמעתי מאדמו"ר ר' יוסף אלימלך כהנא אב"ד דק"ק צעהלים זצוק"ל לתרץ שאלת התוספות שפעם אמרו תחילת דינו של אדם אם נשא ונתן באמונה, ופעם אחרת כתוב שהשאלה הראשונה היא אם קבע עיתים לתורה. ותירץ הוא ששניהם עולים כאחד, שסתם אדם צריך לעסוק הרבה שעות ופעמים אפילו רוב או כל היום בפרנסתו, אבל אחרי שעבד הרבה שעות צריך להאמין באמונה שלימה ששאר זמנו קודש לה' וללמוד תורה, שמה שיוסיף עכשיו עוד לעבוד לא יביא לו פרנסה, כיון שגוזל זמנו מהתורה, רק ה' יזמין לו בתוך הזמן מה שצריך. היוצא, מי שנושא ונותן באמונה, שמאמין באמונה שלימה שה' קובע לו פרנסתו מראש השנה עד ראש השנה, ממילא יש לו גם כן זמן ללמוד, וזה תלוי בזה, ושניהם אחד. וזה הפירוש "בטח בה'", שאם תחיה בביטחון בה', "ועשה טוב", אין טוב אלא תורה, אז תעסוק, ויהיה לך זמן לעסוק בתורה. "שכן ארץ" ותוכל גם כן לעסוק בדרך ארץ בלי פחד. "ורעה אמונה", שהאמונה שבך תהיה מנהיגה אותך בדרך הנכונה.

(שיח אליעזר, עמ' קצב)

---

הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד, רב גאון גדול ומפורסם שנולד ברוסנוביץ' בשנת תרכ"ו לאביו הרב יצחק אייזיק כהנא אב"ד רוסנוביץ' וזשדני. בילדתו היה תלמיד סבו הרב יצחק אייזיק הלוי ביליצר אב"ד נאג'י-אידה, מחבר ספר 'באר יצחק' על התורה. בצעירותו למד באונגוואר אצל רבי שלמה גנצפריד, ראב"ד אונגוואר, מחבר הספר 'קיצור שלחן ערוך' ואצל רבי חיים צבי מנהיימר, מחבר שו"ת 'עין הבדולח'. לימים כתב הרב יוסף אלימלך בהסכמתו לספר 'עין הבדולח': "גם אני זכיתי ליצוק מים על ידו בימי בחרותי והיו עיני רואות את מורי ומדריכי ומבקש תורה מפיו ממלל רברבן והיה בפי כדבש למתוק. אשרני מה טוב חלקי ומה נעים גורלי". אחר כך היה תלמיד רבי שמחה בונים סופר, ה'שבט סופר', בישיבת פרסבורג. נסמך להוראה על ידי רבותיו ה'שבט סופר' ועל ידי הרב שלמה גנצפריד. הרב יוסף אלימלך היה בזיווג ראשון חתנו של הרב משה סג"ל יונגרייז אב"ד קאשוי, ובזיווג שני היה חתנו של הרב יאיר קאלוש ממזלבורץ. בשנת תרנ"ב (1892), לאחר פטירת אביו, מונה הרב יוסף אלימלך לאב"ד זשדני, הקים בה ישיבה והחל בכתיבת ספריו. משנת תרע"ו (1916) היה אב"ד וראש ישיבה בבאניהאד. משנת תרפ"ג (1923) כיהן כאב"ד וראש ישיבה בצעהלים ותרצ"א כיהן כאב"ד ורב ישיבה באונגוואר (אוז'האראד). הוא הנהיג את ישיבתו סדר לימוד קפדני, התמסר למסור שיעורים רבים לתלמידיו ובחן אותם בכל שבוע. התלמידים למדו בהתמדה גדולה ששה דפי גמרא מידי שבוע עם מפרשים, ושלחן עורך אורח חיים עם מגן אברהם ויורה דעה עם הט"ז והש"ך. בסוף הזמן נערכו חזרות על הלימוד והתלמידים עמדו למבחן על כל מה שלמדו באותו זמן. הרב פעל רבות לביסוס הקהילה ומוסדותיה, חיזק את למוד התורה, היה נשיא ועד הרבנים ברוסיה הקרפטית ונשיא 'כולל שומרי החומות בארץ ישראל'.

בנו, הרב שרגא פייש כהנא, נפטר בשנת תרע"ט (1919) בהיותו בן 27, ועל מצבתו בבית העלמין במארגרטן נכתב "… יודעיו ומכיריו עליו מקוננים, יגע בתורה בז"ך שנים מה שהתלמיד ותיק במאה שנים". גיסו של הרב יוסף צבי, הרב צבי רייכמן, היה אב"ד נאדי-אידא, וחיבר את ספר 'הר צבי' על התורה וחידושי סוגיות הש"ס.

לאחר מלחמת העולם הראשונה והתפוררות הקיסרות האוסטרו-הונגרית, צורפה אונגוואר לצ'כוסלובקיה, ובשנת 1938 היא עברה לשלטון הונגריה שהחל לאכוף חוקים אנטי יהודיים.

רוב יהודי אונגוואר נספו בשואה, על שואת יהודי אונגוואר נכתב במאמר על האדמו"ר מאונגוואר הי"ד. חתנו של הרב יוסף אלימלך, הרב משה נתן הלוי יונגרייז אב"ד הערנאד זשאדאני נספה בד' בסיוון תש"ד. הרב יוסף אלימלך כהנא גורש במשלוח האחרון מאונגוואר לאושוויץ ונהרג עקה"ש עם אשתו הרבנית ועם חלק מקהילתו ומתלמידיו בי' בסיוון תש"ד (ויש אומרים בי"א בסיון תש"ד). ספר תשובותיו "פני יוסף" וחידושיו שהיו בכתבי יד אבדו בשואה, אך ניתן למצוא שרידים מכתביו בכתבי עת תורניים, בספרי השו"ת של בני דורו ובספרי תלמידיו. בשנת תשכ"ט הוציא לאור נכדו, הרב יצחק אייזיק יונגרייז, לקט משרידי תשובותיו וחידושיו בספר "חידושי מהר"י כהן".

כן נספו בשואה בניו הרב יצחק אייזיק כהנא, רבה של פאררא-ענטש, והרב יהושע כהנא. הי"ד.

'ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש השם במקום הזה ואנכי לא ידעתי', ולכאורה מה משמעיני בזה גם תיבת 'ואנכי' הוי כיתר, ולא היה לומר רק 'לא ידעתי שיש השם במקום הזה'. ויש לומר בהקדם דברי ספרי תלמידי בעל שם טוב זי"ע שכתבו לפרש מאמר 'החכמה מאין תמצא', כי אי אפשר לבוא ליראת השם ולהשיג דבר מה מגדלות הבורא יתברך אם לא יכיר שפלות עצמו כי הוא קרוץ מחומר חרס מחרסי אדמה והמפליא לעשות נפח בו נשמת חיים ורוח ממללא וכל תנועותיו והרגשותיו וכוחותיו הלא המה הכח אלוהי אשר בקרבו ובהסתלק חס ושלום כח אלוהי אשר בקרבו, בשרו נשאר דומם ולקברות מובל. ובשומו על הלב להתבונן בזה יביאנו להיות נבזה בעיניו ושפל ברך ולהכיר את מי שאמר והיה העולם אחד יחיד אשר האציל ברא יצר ועשה כל העולמות ואין שני לו והשוכן את דכא יערה עליו רוח ממרום לעלות ממדרגה למדרגה. ולזה ירמוז 'והחכמה מאין תמצא', שאי אפשר למצוא החכמה ולבוא להשגת אלוהות רק באם ישום על לבו בחינת 'אין' והתבטלות היש.

ובזה יש לפרש מאמר נועם זמירות ישראל בתהלים 'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי כו' עזרי מעם הויה עושה שמים וארץ'. ולכאורה הווא ליה לומר 'אשא עיני אל השמים', דהווא ליה יותר הפתיחה מעין החתימה שמסיים. ועל פי הנ"ל נכון, דידוע מאמר חז"ל במסכת מגילה דף כ"ט על הפסוק 'למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלקים לשבתו', כי באו הר תבוא וכרמל ובקשו שיתנו עליהם התורה, שהם הגדולים שבהרים, ולא רצה האל יתברך שמו ליתן עליהם התורה, כי אם על הר סיני הנמוך מכל ההרים. ולזה יאמר 'אשא עיני אל ההרים', ואראה כי לא זכו שאר ההרים ליתן עליהם התורה, כי אם הר סיני הנמוך והשפל מכל ההרים, מזה הוכחתי לדעת כי 'מאין יבוא עזרי' היינו שבאם אהיה בבחינת 'אין' אזי יבוא עזרי.

ולהנ"ל יובן מה מסיים המשורר 'עזרי מעם השם" על פי מה שמובא לפרש מאמר ר' יוחנן (מגילה ל"א) בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, משום שהרבה שמות יש להקב"ה ושם הגדול שבכולם הוא שם הויה יתברך שמו המהווה את כל, ובמספרו הוא מוספר המועט שבכל השמות, להורות על ענווה. ולזה יאמר שאם הוא בבחינת 'אין' אזי 'עזרי מעם הויה' דווקא, המורה במספר על מדת ענווה. ולזה ירמוז הכתוב במה שאמר 'אכן יש ה' במקום הזה'  אך בזה האופן יבוא להשגה הזאת, 'ואנכי לא ידעתי', היינו כשאין יודע לחשוב עצמו ל'אנכי' ולדבר יש בעולם, כי אם התבטלות היש, ולזה בא בחלום ברמזו 'והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה', דהאדם הוא הסולם לעלות מדרגא לדרגא ובאם הוא 'מוצב ארצה', להכיר שפלותו כי הוא אפס ואין, אזי 'וראשו מגיע השמימה', לבוא להשגת עליונות בעזר רוכב שמים.

(תולדות שלמה, פרשת ויצא מאת הרב שלמה שטיינברגר הי"ד)