קטגוריה: 1. בראשית

קצת חידושי תורה מהמחבר ז"ל שזכרנו מפי השמועה

פרשת וירא: 'יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם', פירש רש"י ז"ל כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם. אפשר לומר שמשתחווים לאבק רגליהם רומז על הני אינשי שהם מתגאים בנפשם ומתפארים בהצלחתם, והוא מפני שהם טועים וסוברים שכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. אבל על ידי 'מעט מים', והיינו על ידי המי גשמים יכולים אנו להוציא אותם מטעותם הגדול, והיינו ,,,'ורחצו רגליכם'. כי אנו רואים בימינו שחכמת הטעכניק גדלה מאוד, עד שהמציאו כל מיני חדשות, אוירון, ראדיא, ראנטגען וכדומה, עם כל זה אם יש ריבוי גשמים או עצירת גשמים למרות גודל חכמתם עומדים בלי כוח ובלי עצה, ואין יכולים לעשות דבר. נמצא דמעט מי הגשמים מעידים כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה, והכל בידי שמים.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת שמות. מסורה: 'וראיתם על האבנים', 'וראיתם את הארץ', 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד' '. בא המסורה לרמז על מה צריך האדם להתבונן ויועיל לו לעבודת הבורא יתברך שמו. וזהו 'וראיתם על האבנים', תחקור ותתבונן על האדם בשעה שהוא נולד, דהיינו על האבנים, שידיו כפופות, שדעתו לכפוף כל העולם תחת ידו. 'וראיתם את הארץ', שוב תחקור ותתבונן בו כשהוא כבר מונח על הארץ לאחר מאה ועשרים שנה, שידיו פשוטות, והיינו שאינו נוטל עמו כלום מכל מה שרכש בעולם הזה, כי ערום יצא מבטן אמו וערום הוא שב לבית עולמו, ושוה הוא אם גופו שמן או רזה, ואם ביתו הוא הבמחנים או במבצרים. 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד", אם תתבונן בכל זאת כל ימי חייך, וסוף האדם יהיה נגד עיניך, אז 'וזכרתם את כל מצות ד", ץכחן לך הדרך בתורה ומצות ובמעשים טובים שילוו אותך בעולם הבא. וכדאיתא בפירקא דרבי אליעזר שאין מלוים לו לאדם אלא מצות ומעשים טובים שהרכיש לעצמו בעולם הזה.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת וארא: 'ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ד' '. כצאתי את העיר, פירש רש"י אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מלאה גלולים. פעם אחת דרש על פסוק זה בבית החיים בשעת העמדת מצבה, בתוך העיר קשה להתקרב אל ד' ולשוב בתשובה שלמה, כי העיר מלאה גלולים, והיינו שהכל רצים אחר תאוותם, תאוות הממון והכבוד וכל תענוגי עולם הזה, ואין איש שם לב שהכל הבל, וסוף כל סוף צריכין ליתן דין וחשבון על כל זה. אבל כצאתי את העיר, ואנו עומדים כאן בבית החיים, שאנו רואים סופו של אדם, ובכאן אין יתרון לעשיר על העני, וכולם כאחד נערים עם זקנים יחדיו, כאן אפרוש כפי אל ד', כולם נתעוררים לתשובה.

(שארית יקותיאל, דף פח-פט)

פרשת משפטים: 'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש ונקרב בעל הבית אל האלקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו'. יש לפרש בדרך רמז: איש זה הקב"ה, וכמה דאת אמרת 'ד' איש מלחמה', רעהו זה כנסת ישראל, והיינו 'כי יתן איש אל רעהו', אם ד' נותן לישראל, כסף או כלים, שפע רב ופרנסה ברווח, ופתאום 'וגנב מבית האיש', שרואה שפרנסתו מתמעט והולך וצנורות השפע נפסקים. העצה היעוצה לזה, 'ונקרב בעל הבית אל האלקים', יחזור בתשובה ויפשפש במעשיו, ויבדוק מה גרם לו זאת שיופסק השפע ממנו, 'אם לא שלח ידו במלאכת רעהו', אם לא עבר על איסור שבין אדם לחברו, והיינו על איסור 'לא תונו איש את עמיתו', או על איסור ריבית, ועל ידי זה בא לו העונש מדה כנגד מדה, שהוא רצה לקפח פרנסת חברו ומפני זה נתמעט פרנסתו, או שלא נתן צדקה כפי רכושו. כי צריך האדם לידע שהקב"ה נותן לו הרכוש לשמור ולא ימעול בשמירתו, ואז לא יחסר לו כל טוב.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שלח: 'היש בה עץ אם אין', פירש רש"י אם יש בה אדם כשר. יש לומר דעיקר תכלית האדם בעולם הזה לחנך בניו ובנותיו באופן זה שישאיר אחריו בנים ובני בנים צדיקים, נאמנים לד' ולתורתו הקדושה. וזהו, 'היש בה עץ', אם יש בהם אדם כשר, 'אם אין', בעת שכבר נאסף מן העולם אם השאיר אחריו מי שילך בדרכו.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שופטים: 'כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך', היה דרכו לפרש (אין אני זוכר בשם מי) אם אתה רואה דבר פלא במשפט, 'בין דם לדם' שמשפט אחד לדם נכרי ומשפט אחר לדם ישראל, שדם ישראל הפקר רחמנא ליצלן, 'בין דין לדין ובין נגע לנגע', והיינו שאומות העולם אין דנין דיני ישראל שווה לדינו של נכרי, תדע שהוא מפי שיש 'דברי ריבות בשעריך', שאין אחדות בישראל, כי אם שני יודין עומדין ביחד זה אצל זה הוא שמו של הקב"ה ואין למחות אותם חס ושלום.

(שארית יקותיאל, דף פט)

'כי האדם עץ השדה', פעם אחר נפטר איש זקן אחד שהניח אחריו משפחה גדולה, ועורר בהספידו על האבידה הגדולה, והיה מדמה את האדם הנפטר לעץ זקן שענפיו מרובים ומסיך ומגן בצלו על הנטיעות הילדות משרב וסערה, ומכל צרה וצוקה, אולם אם העץ הזקן הזה נקטף ונפל רחמנא ליצלן, אוי ואבוי להנטעים שנשארו בלי מגן ומחסה.

(שארית יקותיאל, דף פט-צ)

פרשת שופטים: 'כי תצא למלחמה על איבך' וגו'. פעם אחת דרש אאמו"ר הגאון הצדיק זצ"ל דרוש התעוררות תשובה בחודש אלול, ובין הדברים פירש פרשה זו על פי האור החיים הקדוש שרומז על מלחמת היצר, 'והיה כקרבכם אל המלחמה', שאנו קרבים ועומדים לפני ימים הנוראים אשר כל היצורים יעמדו למשפט לפני אדון כל. ואנו צריכין ללחום נגד השטן שרוצה לקטרג עלינו, 'ונגש הכהן ודבר אל העם', כהן רומז על מנהיגי ישראל שהם בבחינת כהן, הם ידברו אל העם דברי כבושין ומוסר, 'ודברו השוטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו' כאשר נצטוונו בתורה הקדושה, והיינו שיעשה מזוזות כשרות, ויהיה ביתו פתוח לעניים, ולא יביא לביתו מאכלים שיש עליהם חשש ואינם בתכלית הכשרות. והעיקר שיחנך בני ביתו בדרך התורה ויראה, שיה א ביתו "איין עכט אידיש הויז" אם לא חנכו כן, 'ילך וישוב לביתו', יחזור בתשובה, שלא ימות במלחמה ע"י שלא יכתב בספר החיים חס ושלום 'ויש אחר יחנכנו'.
'ומי האיש אשר נטע כרם', נטיעת כרם רומז על עסקי פרנסתו, שלא חללו, שיש בהם ממון של איסור, שעבר על לאו של אונאה או רבית, או על אסור השגת גבול, או חילול שבת חס ושלום ודברי משא ומתן בשב, וכדומה שאר איסורין בדבר שבממון, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה, פן ימות במלחמת היצר 'ואיש אחר יחללנו'.
'ומי האיש אשר ארס אשה ולא לקחה', שלא היה נזהר בדברים שבין איש לאשתו, כי פתחי נדה הן הן גופי הלות, וצריך זהירות רב מאוד שלא יבוא חס ושלום לידי איסור כרת רחמנא ליצלן, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה גמורה, שלא 'ימות במלחמה', שלא יגזור עליו גזירת מיתה חס ושלום, 'ואיש אחר יקחנה. ויספו השוטרים לדבר אל העם, מי האיש הירא ורך הלבב', פירש רש"י שירא מעבירות שבידו, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה ויתחרט בחרטה גמורה על כל עבירות שעבר (ודכירא כשדרש אאמו"ר הגאון הצדיק דרשה זו היה התעוררות גדול כל כך עד שגעו כל העם בבכיה בהתעוררות תשובה).

(שארית יקותיאל, דף צ)

קטע ממה שאמר בדבר תורה בסעודת שבע ברכות: 'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך'. החתן עלול הוא שיתעורר בו מדת הגאווה, כמו שאומרים ההמון שחתן סובר "שמעולם לא נשא אשה רק הוא" וכן רגילין לומר "חתן דומה למלך", על כן הזהיר הכתוב 'כי תבנה בית חדש', כשאתה בונה ביתך הבנין עדי-עד, 'ועשית מעקה' גדר וסייג, 'לגגך', גג רומז על מדת הגאווה, מעקב עם הכולל גימטריה 'יראה'. תבנה ביתך על יסוד היראה, וזה יהיה לך לשמירה שלא תיפול ברשת הגאווה, 'כי יפול הנופל', דעל ידי הגיאות יוכל ליפול חס ושלום כל כך שלא יהיה לו עוד תקומה.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מדרש תנחומא: מנורה של פרקים מהו לתקנו בשבת, מנורה של פרקים חייב משום בונה. יהודי יחידי נקרא 'נר', נר ד' נשמת אדם. והציבור שהם הרבה נרות נקרא 'מנורה'. כשרואים שהמנורה, היינו הציבור, נפרדה ונשבה לפרקים, שיש מחלוקת ושנאת חנם בניהם, מהו לתקנה בשבת, לדרוש ולהשתדל לתקן בשבת את המנורה הנפרדה ותחזור לאחדותה. ומתרץ דחייב משום בונה, והיינו שחוב קדוש הוא לבנות ולשכלל את המנורה, ולהחזיר עטרה ליושנה, אפילו בשבת.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מחבר הלכות פסח (אורח חיים סימן תכ"ט) מתחיל: שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. והרמ"א הוסיף: ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. הבית יוסף היה רב ומרא דאתרא במדינת הספרדיים שהם אנשים באמונה פשוטה. והם אינם מבקשים מהרב שידאג עבורם רק על הצטרכותם הרוחני, אבל הרמ"א היה במדינת האשכנזים והם רוצים שרבם ידאג גם עבור הצטרכותם הגשמי.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'אחורי ארי ולא אחרי אשה'. היה רגיל לעורר בימי אלול שלא לאחר מלעשות תשובה ויתקנו מעשיהם עוד קודם שיבואו הימים הקדושים, ופתח ואמר 'ארי' הוא חודש אב. 'בתולה' מזל חודש אלול. וזה שרמזו לנו חז"ל בדרך אגדה ומוסר, אחורי ארי, מיד שעבר חודש אב שמזלו ארי עשו תשובה, ואל תמתינו עד אחורי אשה, שיעבור חודש אלול כולו, ורק אז תתחילו להתחרט על מעשיכם כשיגיעו עשרת ימי תשובה.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חור ומשפט וצדקנו במשפט המלך המשפט'. הנביא אומר היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו. אנו רואים שקול השופר מפיל מורא ופחד על כל יהודי, ומעורר אותו לתשובה, וכשישראל עושין תשובה נסתם פי המקטרג, והקב"ה מוחל עוונותיהם של ישראל ומכריע כף מאזנים לזכות ויוצאין בדימוס. אבל כשחל ראש השנה בשבת אין תוקעין בשופר, 'מאין מליץ יושר', שאין לנו שופר, 'מול המגיד פשע', נגד השטן המקטרג עלינו, אז העצה היעוצה, 'תגיד ליעקב דבר חוק משפט', יאמר הרב דברי כבושין ומוסר ויעורר העם לתשובה, ועל יד התשובה נזכה 'וצדקנו במשפט המלך המשפט'.

(שארית יקותיאל, דף צב)

---

הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי"ד אב"ד באלקאני שבהונגריה, נולד בשנת תרמ"ג (1883) לאמו מרת רחל ולאביו הרב יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעלטאן שבטרנסילבניה, בנו של הרב הגאון יעקב קאפל שהיה אב"ד בקהילות בעלטאן, ווארשארהעלי וראדוביץ (בוקובינה) והיה אחיו הצעיר של הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי הלל ליכטנשטיין אב"ד קולומיה.

הרב יקותיאל התבלט בכישוריו עוד בילדותו. הוא היה תלמידו של אביו ואחר כך למד בהתמדה רבה בישיבת הגאון הרב משה גרינוואלד, בעל 'ערוגת הבושם', בחוסט, והיה מהעילויים של הישיבה. עוד לפני חתונתו, מינה אותה אביו למנהל ישיבתו, בה למדו כמאתים תלמידים. הוא התמסר לתלמידיו ודאג לכל צורכיהם.

הוא נשא לאשה את מרת מנידל בת הגאון הצדיק רבי ישראל מנחם ברוין אב"ד ברזוביץ וליפיאן, גיסו של בעל 'ערוגת הבושם' מחוסט. לאחר חתונתו גר בבית חותנו והמשיך ללמוד בהתמדה רבה ש"ס ופוסקים. הוא השתלם בכל מקצועות התורה ובניהול רבנות והחזקת ישיבה והוסמך להוראה על ידי רבו ועל ידי הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף.

בשנת תרס"ט (1909) כיהן הרב יקותיאל ליכטנשטיין כאב"ד ניראטשאד, וייסד שם ישיבה עם בואו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעל רבות להצלת פליטים יהודים ודאג לכל צורכיהם. רעייתו עשתה למעלה מכוחה לסייע לבעלה, בפרט בתקופת היותו חולה. בתום המלחמה ייסד הרב בית יתומים, שהיה מוסד חרדי ייחודי בכל המדינה.

בשנת תר"פ (1920) מונה לכהן כרב ואב"ד בעיר באלקאני, שם תיקן תקנות לציבור והרביץ תורה ברבים. הוא דאג לפקח על מערכת החינוך, ודאג לכשרותם של התפילין, המזוזות והציציות של בני קהילתו. הרב נודע כדרשן מופלא, והדריך את בני קהילתו בתבונתו הרחבה, בסבר פנים יפות, בהשכנת שלום, בעצות ובברכות. לצד היותו ענוותן ובורח מן הכבוד, לא חשש להוכיח על הדרוש תיקון ולתת מוסר בלא לשאת פנים לעשירים ולראשי הקהל. במשך שנים רבות טרח הרב יקותיאל לזכות את רבים בליקוטי דינים נחוצים, והמשיך לעשות זאת במסירות נפש בשנותיו האחרונות בהם סבר ממחלות וייסורים קשים.

הוא היה מעמודי התווך של הלשכה המרכזית האורתודוקסית ונקרא פעמים רבות להתייעצויות דחופות בעניינים נחוצים לחיזוק הדת בהונגריה. על אף שקהילות גדולות ביקשו הציעו לפניו את משרת הרבנות, סירב לעזוב את קהילתו.

בהיותו כבן ששים החל לסבול קשות ממצב בריאותי לקוי, ובמשך מספר שנים היה מוטל על ערש דווי ולא היה יכול לצאת מביתו. הוא נהג להתפלל בבית המדרש שבביתו, שם השמיע דברי תורה בבכיות מעומק ליבו. רק בשבת הגדול ובליל 'כל נדרי' היה הולך לבית הכנסת הגדול וחוזר לבית המדרש בביתו לאחר הדרשה.

לאחר שהנאצים פלשו להונגריה, ומצבם של היהודים התדרדר מיום ליום, עורר הרב את בני קהילתו לתשובה, לעבודת הבורא מאהבה ולמסירות נפש. ניכר היה שהוא מתכונן להיות ממקדשי השם. הרב גורש ברכבת עם בני משפחתו וחברי קהילתו למחנה ההשמדה אושוויץ, ונהרג עקה"ש בי"ז בסיון תש"ד. הי"ד.

רוב כתביו אבדו בשואה. משרידי כתביו ושמועות משמו, הוציא בנו, הרב יעקב הלל ליכטנשטיין, בשנת תשל"ט (1979) בברוקלין, את הספר 'שארית יקותיאל'. ספר זה כולל שני חלקים- חלק א: לקוטי הלכות בעניינים השכיחים מאד ונחוצים לכל אדם, וחלק ב: הנהגות ישרות מלוקט מספרי הגאונים וקצת חידושי תורה. בספר נדפס גם צוואתו של הרב יקותיאל, שלא הספיק לסיים את כתיבתה.

בהסכמתו לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך: "ראיתי כי יראת ד' היתה יוקדת בו וכל כוונתו רק לזכות רבים שיזהו קלה כבחמורה, גם ראיתי דאסהידו גדולי עולם על רוב גודלו של המחבר בתורה ויראה והי' מפורסם במקומו לשם ותהלה, לכן יפה עושים המוציאים לאור לזכות רבים בספר זה וגם עושים בכך נחת רוח לדובב שפתותיו של אותו צדיק מהמעט אשר נשאר לפליטה כאוד מוצל מאש".

* על דברי רש"י אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל וכו' אלא כח מעשיו הגיד וגו', הקשה אותי בני המשכיל אברהם אשי שיחיה מדוע בא לימד זה כאן בראש הספר, הרי גם אם היה באמצע תורה שהקב"ה ברא עולמו לא יוכלו להתרעם על ישראל. ונראה לפי עניות דעתי דלכך נקראת 'תורה' שהיא באה להורות לבני אדם הדרך שילכו בה ואת המעשה אשר יעשון והעיקר בין אדם לחברו שלא יעשו עוול, כמה שאמרו חז"ל 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, דעלך סני' וכו', ואם רואים אומות העולם האיך ישראל מדקדקים במצוות שבין אחדם לחברו, אזי גם בין אדם למקום נחשב בעיניהם, על כן הוא צורך גדול והקדמה לתורה שישראל לא יעשו שום עוול במה שיכבשו ארצות של שבעה עמים, ושפיר בא בראש הספר להורות על שארית ישראל לא יעשו עוולה.

* הקשה אותי בני הבחור המשכיל אברהם אשי שיחיה מדוע כתוב כאן 'איש צדיק' ולא כתוב סתם 'נח צדיק'. נראה כי אלו היה בדור צדיקים שהיו מסייעים לו בעבודת השם, לא היה צריך כל כך לעמוד על מעמדו נגד יצר הרע כי אין שטן, אבל מאחר שהיה בדור של רשעים הממחים בידו לעשות טוב, היה צריך בכל כוח לעמוד נגדם. וזה מוכיח תיבת 'איש', כמו שאמר דוד לבנו 'וחזקת והיית לאיש'. וזהו שכתוב 'נח איש', היה צריך להיות 'איש', ומדוע? שהיה 'בדורותיו', בדור רשעים.

* נראה לפרש עם דברי בני היקר ר' אברהם אשי נ"י שפירש 'הנה נא זקנתי לא ידעתי'  וכו', דהנה הרשעים שעסקו רק בהבלי הבלים בחיים קרויים 'מתים', על כן אמר יצחק לבנו שלא ידעתי מכל ימי חיי יום מותו, יום אחד שנקרא 'יום מותי', רק השתדל תמיד לעסוק רק בתורה ומצות, וכמאמר המדרש רבה כאן, כשם שהם תמימים, כך שנותיהם תמימים. וזה חבב הקב"ה, והיינא 'יודע ה' ימי תמימים' שעסקו תמיד רק בתורה ועבודה.

(מתוך ספרו של אביו "חידושי שמואל הרמש"י")

---

ר' אברהם אשי דאנאטה, נולד בשנת תר"נ (1890) בפרשבורג. הוא היה תלמידי חכם ועסק למחייתו במסחר של חומרי אריזה.

אביו הרב שמואל דאנאטה, מחבר "חידושי שמואל הרמש"י", היה רב החברא קדישא בפרשבורג (סלובקיה) וחבר בית הדין, והעביר שיעורים רבים ובהם שיעור לקבוצת תלמידי החכמים של "תורת חסד". אמו של ר' אברהם אשי הייתה מרת מלכה בת הרב עמרם קורצוייל השו"ב בפרשבורג.

ר' אברהם אשי נשא לאשה את מרת צארטל (סערענה) הי"ד בת החזן הרב אליעזר לוי. לזוג נולד ארבעה ילדים: חנה יוטא ('מאדי', לימים אשת יחיאל בללג), יצחק עמרם אליהו (בנו), מנחם הי"ד (שלמה 'נחי') וגוטרוד ('טרודי', לימים אשת צבי יהודה פרידמן).

הוא קבע עיתים בכל בוקר וערב, ולמד בחברותא בכל הלילה מידי יום חמישי. החברותא האחרונה שלו היה הרב מסקווירא, הרב משה נוישלוס. ר' אברהם אשי נודע כסוחר ישר והגון, וכשלקוח שילם לו בטעות יותר מידי דאג להגיע לבית הלקוח עוד באותו הלילה והתעקש להשיב את הכסף שניתן לו בטעות.

משנת 1942 ועד ל1944 חי עם משפחתו בפאפא אצל חותנו, מרת ביילא לוי. המשפחה כולה נתפסה וגורשה למחנה שארוואר, ומשם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ.

הוא נהג לצום ביום כיפור קטן, בימי ב' ה' ב' ובעשרת ימי תשובה. גם כשהיה באושוויץ הוא התעקש להמשיך ולהתענות בכמנהגו. בנו יצחק עבד במטבח והצליח לסייע ביד אביו ואחיו לשרוד כמעט עד לסיום המלחמה. לאחר תשעה חודשים במחנה, לקראת חיסול המחנה נשלח ר' אברהם אשי לקבוצה של נידונים להשמדה, אך בנו יצחק הצליח לחלץ אותו מתוך הקבוצה, להוביל אותו בחזרה לצריף, להסתיר אותו שם ונתן שוחד על מנת שיצרפו את אביו לקבוצה שהוסעה למחנה ברוינשוויג שבגרמניה. ר' אברהם אשי נשלח בטרנספורט שמנה 250 אנשים ובהם גם בנו מנחם, בדרכם לרכבת, חמק בנו יצחק מהמטבח אל תוך הקבוצה הצועדת והצטרף גם הוא לנסיעה.

ר' אברהם אשי נפטר במחנה ברוינשוויג במוצאי שבת ט"ו בטבת תש"ה (01.01.1945), אשתו צארטל בת ר' אליעזר הלוי נספתה בי"ח באב תש"ד. בנם מנחם נפטר בטרנספורט למחנה הריכוז ראוונסבריק שבגרמניה בא' באייר תש"ה ושלשה מילדיהם שרדו את השואה.

שבעה משמונת אחיו ואחיותיו נספו:

– אסתר טובה אשת ר' יצחק גראט.
– שרה ריזי אשת יצחק יהודה רוטנברג.
– מרים יולי אשת  חיים ווילדר.
– הרב משה אליעזר דונאט מחבר הספרים "דיבורי אמת" ו"אהל משה", שהרביץ תורה ברבים בתלמוד התורה בפרשבורג ואחר כך כיהן כאב"ד עיר חדש. מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג:
– רחל לאה אשת חנוך בינדר.
– הרב חזקיה פייבל דאנטה אב"ד אונוד, הסמוכה למישקולץ, הונגריה, מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג. נספה במחנה מאוטהאוזן בי"א בטבת תש"ה (27.12.1944). [לפי גירסה אחרת נספה בארמון הארטהיים באוסטריה].
– הרב מרדכי יהודה דאנאטה, ר"מ בישיבת פרשבורג, נספה באושוויץ עם רעייתו הרבנית אסתר, וכל שמונת ילדיהם.

האח היחיד ששרד הוא הרב מנחם דונט, שעלה לארץ ישראל לפני השואה.

נכדתו של יצחק עמרם אליהו דאנאטה ב"ר אברהם אשי, רבקי וינשטוק, כתבה את הספר "Twice Buried, Still Alive" על קורות סבה בשואה, וממנו נלקחו רבים מהפרטים הביוגרפיים המובאים כאן.

'אודה ה' בכל לבי אספרה כל נפלאותיך. אשמחה ואעלצה בך וגו' בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך' (תהלים ט, ב). יש לפרש הכוונה, אודה ה' בכל 'לבי' היינו בהצנע, בכוונת הלב, שהוא עניין פנימי ונעלם, אשמחה ואעלצה – 'בך', לחוד, במקום שאין איש רואה, אבל כל זה אימתי: 'בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך', כלומר כשהרשעים מתביישים ונסוגים אחור בחטאיהם ולא חוטאים בפריצות כל כך, אז אין צריך להתנהג בפרהסיא בעבודת ה' יתברך, אדרבה, להיפך, 'והצנע לכת עם אלוקיך' כתיב (מיכה ו, ח). אבל אם הרשעים כים נגרש, ועושים עבירות בפרהסיא, והחרדים יעשו המצוות בהצנע, אז יש סכנה לדורות הבאים, כי כלפי חוץ יראו הבנים רק דרך רשעים, ודרך הצדיקים לא ייראו כלל ויבואו חס ושלום ללמוד מדרך רשעים, על כן צריך להתנהג זה לעומת זה ולהבליט העבודת ה' יתברך בפרסום. ובעת כזאת בעוונותינו הרבים בדורותינו מה טוב שנתייסד דרך החסידים שעושין עבודת ה' יתברך בפרהסיא, כי זה דבר גדול הוא, מאחר שהעזות והחוצפה גברה והרשעים עושין כל מעשיהם בפרהסיא. וזהו שכתב 'אודה ה' בכל לבי', רק בהצנע, אבל אימתי, 'בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך', רק אז אוכל להיות בהחבא ובהצנע, אבל לא כאשר הם פוקרים בפרהסיא, אז גם אני צריך לעשות כמוהם כנ"ל.
ועל דרך זה פירשתי הפסוקים: 'אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם אברם בשם ה'. וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט' וגו' (בראתית יג, ד-ז), עיין רש"י ז"ל שם שפירש ויקרא שם אברם: שכבר קרא שם במקום ההוא מכבר, ולא שקרא עכשיו עוד הפעם, רק 'אל מקום המזבח אשר קרא שם בשם ה". אבל לענייננו נראה לעניות דעתי בהמשך הדבר, שבאמת קרא עוד הפעם בשם ה', כי כשראה שעבדי לוט כל כך רשעים עושין עבירות גזל בפרהסיא ואין להם בושה כלל וכלל, הבין שזה לעומת זה, הצדיק גם כן צריך לצאת בפרהסיא לקרוא בשם ה'. וזהו שכתוב 'ויקרא שם אברם' עוד הפעם 'בשם ה". ובאופן אחר יש לפרשL שקרא שיש בורא עולם וצריך לעבוד הקב"ה בפרהסיא. והגורם לזה היה: 'ויהי ריב בין רועי מקנה לוט', שעשו גזל בפרהסיא ולא היה להם בושה, ועל כן צריך הצדיק גם כן לעבוד בזה האופן בפרהסיא וזהו שגרם ש'ויקרא שם בשם ה".
ועל דרך זה פירשתי המשך שני מאמרי רבי תנחום הידועים, במסכת שבת (כב.), שאמר במאמר הקודם 'נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה' וכו', ומיד מסמיך אליו עוד מאמר, 'והבור ריק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו'. ומה שייכות לשני המאמרים. וכבר כתבו בזה המפרשים, ואולם על פי הנ"ל יובן, דאליבא דאמת נר חנוכה, רמז לאור התורה והמצוה שהאדם עושה אותן, צריכים להיות בהסתר ובענווה, אבל מכל מקום צריך שישימו במקום דשליט ביה עינא, והיינו רמז לאור התורה דצריך להאירו בפרהסיא כי בעוונותינו הרבים הבור ריק, רצה לומר הדורות ריקים מכל, ולא ריק לחוד מתורה הקדושה, אלא גם מלאים נחשים ועקרבים, רצה לומר שהוא מקלקל אחרים, כמו עניין נחש הקדמוני, על כן צריך האור תורה להיות בפרסום להגביר הקדושה ואם אין העין שולטת בו פסולה.
ועל דרך זה פירשתי 'טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך, טפש כחלב לבם אני תורתך שעשעתי' (תהלים קיט, סט-ע), והפשט כך הוא: טפלו עלי 'שקר' זדים, אם כאשר הזדים נתפשים בשעת עבירתם וקלקלתם ועודם משקרים מפני הבושה ומנסים להסתיר מעשיהם הרעים אז אוכל עדיין 'בכל לב אצור פיקודיך', רצה לומר להסתיר עבודתי בלבי, ולא אקרא בחוץ בפרהסיא. אבל אם 'טפש כחלק לבם', שהם דומין לחלב שרומז לפרהסיא, אז 'אני תורתך שעשעתי', כלומר אני צריך לדבר דברי תורה בפרהסיא, כדי להגביר כח הקדושה ולבער רוח הטומאה.

'לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא' (תהלים מ, ט-י). אפשר לומר בסייעתא דשמיא על פי שפירש מרן חתם סופר זי"ע 'והותירך ה' לטובה', אף על פי שכבר השלמת נפשך משאיר אותך ה' בחיים, 'בפרי בטנך', בשביל פרי בטנך, להדריך בניך עד דרך התורה והיראה וישראל סבא. עד כאן דברי קודשו (והובאו דברים אלו בשמו בהקדמה 'פיתוחי חותם' לשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה). וזהו שכתוב 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי', ופירש האור החיים הקדוש זי"ע: אני באותה מדרגה ש'לעשות רצונך חפצתי' זה חשק שלי, כי אין לי נטייה לרע, 'ותורתך בתוך מעי', לרוב חשק התורה נחשב אצלי הלימוד ועבודת ה' כאילו אכלתי בתוך מעי. עד כאן דברי קודשו. ואם כן מה תכלית להישאר בעולם הזה מאחר שכבר הגעתי למדרגה גדולה כזו, על זה אמר 'בשרתי צדק בקהל רב', על ידי שאני מדריך אחרים – זה גורם ש'שפתי לא אכלא', מלשון 'ויכלא', כמו שפירש רש"י ז"ל, דהיינו שלא אגמור מלדבר עוד ואמשיך לחיות אף שכבר השלמתי נפשי. ובמקום אחר הארכתי בזה.

'בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא' (תהלים מ, י). יבואר בסייעתא דשמיא, כי מי שאומר דברי תורה ברבים יש חשש שכוונתו לא תהא לשם גאות וכבוד, אבל דוד המלך עליו השלום ידע בנפשיה שכוונתו היה רק להדריך אחרים כדי ששפתותיו יהיו דובבות בקבר, כדרשת חז"ל ביבמות (צו:) מן הפסוק 'אגורה באהלך עולמים' (תהלים סא): אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, שכל תלמיד חכם שאומרים דברי תורה בשמו שפתותיו דובבות בקבר.
וזהו שכתוב 'בשרתי צדק בקהל רב' – כוונתי היחידה היתה 'הנה שפתי לא אכלא', שלא יכלו שפתי מלדבר לאחר פטירתי מן העולם (מלשון 'ויכלא הגשם'), דהיינו שיהיו שפתותי דובבות בקבר, 'ה' אתה ידעת'- שרק זו כוונתי.

'לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת וגו'. לא כחדתי חסדך ואמיתך לקהל רב, אתה ה' לא תכלה רחמך ממני חסדך ואמיתך תמיד יצרוני, כי אפפו עלי רעות וגו' רצה ה' להצילני ה' לעזרתי חושה' (תהלים מ, ט-יד). אפשר לומר בסייעתא דשמיא המשך הכתובים, על פי שפירש החתם סופר זי"ע אצל אברהם אבינו שנאמר בו (בראשית יג, ג) 'וילך למסעיו', וכתב רש"י ז"ל בשם המדרש: שבחזרתו 'פרע הקפותיו', והכוונה, כי הם שאלו אותו בהליכתו למצרים, אם האמת אתך שיש בורא עולם שמשגיח על הכל וגומל לאיש חסד כמפעלו, למה צדיק כמותך רע לו. אבל כשנעשה עשיר, כמו שנאמר לפני זה 'ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב', אז היה יכול להשיב לכל אדם תשובה הגונה על שאלתם ששאלוהו בהליכתו, וראו האמת כי רק הבורא יתברך שמו הוא המשגיח על הכל.
וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי וגו' בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת וגו'. לא כחדתי חסדך ואמיתך לקהל רב', וברצוני לפרסם אלקות בעולם כדי שהכל יכירו וידעו כי אתה המוריש והמעשיר ובידך הכל, אבל לזה אבקש 'אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני, רצה ה' להציני', ואז אוכל לקיים 'בשרתי צדק בקהל רב' ותהי בידי תשובה הגונה על שאלותיהם.

'צדקתו עומדת לעד'… יש לומר, כי האיך אפשר לאדם לזכות שצדקתו יהיה לו קיום, אם ידריך בניו על ברכי התורה ויראה וילכו בדרך ה', אז יש לו קיום, כי המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ועל דרך זה אפשר לומר 'תורת ה' תמימה' (תהלים יט, ח) האיך ניכר אם הוא בתמימות, דהיינו שלמד לשמה ובקדושה וטהרה, אם היא 'משיבת נפש' שאפשר להשיב בו נפש החוטא רחמנא ליצלן בעבירות דרך התורה ויראה. 'עדות ה' נאמנה – מחכימת פתי' על דרך שאמרו (סוטה ה.) 'אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות', אימתי ניכר שעדות ה' נאמנה באמת, אם היא מחכימת פתי, כשיכול להחכים אחרים ולהדריכם. 'פקודי ה" אמתי 'ישרים' כשהם 'משמחי לב'. 'מצות ה' ברא' לשמה ובקדושה, אימתי, כשהיא 'מאירת עינים', כשיכול להאיר עיני אחרים על ידי מצוותיו. 'יראת ה" ניכר אם 'טהורה היא' לשמה, כש'עומדת לעד', כי כשידריך אחרים אז עומדת לעד, יהיה לו קיום ונצחיות.
וזהו שכתוב 'אשרי איש ירא את ה" כש'גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך', והתנאי לזה, 'הון ועושר בביתו', כי אז בקל יכול להדריך אחרים כמו שפירשו המפרשים גבי אברהם (בראשית יג, ג) שכתב רש"י ז"ל: כשחזר פרט הקפותיו, דהכוונה שכשחזר אז פרע תשובה לרשעים, שהקיפוהו בקושיות: איך זה אתה רוצה להדריך אחרים, והלא אתה עני ורש, הלא יראתך כסלתך, אבל אחרי שחזר בעשירות פרע ותירץ כל מה שהקיפו אותו בעת הליכתו. ואמר כאן: כש'גבור בארץ יהיה זרעו הון ועושר' וכל טוב 'בביתו' – אז בקל אפשר להדריך אחרים, ועל ידי כן 'צדקתו עומדת לעד' כשמדריך אחרים.

'דימינו אלקים חסדך בקרב היכלך' (תהלים מח, י). אפשר לומר בסייעתא דשמיא, כי חייב אדם לקבל את הרע בשמחה ובטוב לבב כמו הטובה (כברכות נד.), כי הכל רק חסדים ורחמים, ומאתו לא תצא הרעות, וכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, אבל אימתי נזכה למדרגה כזו לקבל הכל בשמחה, כאשר יהא מלאה הארץ דעת את ה', ואת רוח הטומאה אעביר מכם, ובמקום שיש קדושה שם ממילא אך ורק שמחה וששון.
וזהו שכתב 'דימינו אלקים', המידת הדין והעונש הכל נחשב אצלו כ'חסדך' לחסדים וטובות, אבל אימתי נזכה לזה 'בקרב היכלך', כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו אז יהיה הכל חסדים, כי אז נהיה במדרגה כזו שנבין היטיב שהכל חסדיך, וכן יעזרנו לתשובה במהרה בימינו.

(מתוך דברי מרי"ד)

יש לפרש פסוק 'כי בן זקונים הוא לו', עיין רש"י, בר חכים, כי כל מה שלמד בשם ועבר וכו'. נראה לפי עניות דעתי הכוונה דהנה שמעתי לפרש מבני בן זקונים הבחור היקר ר' מרדכי יודא נ"י על גמרא ברכות: איכא סבא בבבל, תמה כיון דאמרי ליה מקדמיה ומחשכי וכו'. ופירש בני דהנה פירשו גם כן על הפסוק 'למען ירבו ימיכם', דהיינו מי שלומד רק ביום ולא בלילה אינו חי רק חצי ימיו, אבל מי שלומד גם בלילה, אזי יש לו אריכת ימים יותר, על כן צותה תורה 'ולמדתם אותם את בניכם בשכבך', דהיינו שיעסקו בתורה גם בעת שכיבה, אז 'למען ירבו ימיכם', יהיה לכם אריכת ימים. וזה גם כן הכונה כאן, כיון דשמע דמקדמיה ומחשכי, דהיינו שעוסקים במצות ביום ובלילה, אזי 'למען ירבו ימיכם' ויהיה לכם אריכות ימים. והנה רש"י פירש בפרשת ויצא על פסוק ,וישכב במקום ההוא', אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב, שהיה עוסק בתורה גם בלילה. וזה גם כן הכוונה כאן שפירש מה שלמד בשם ועבר, דהיינו שצריך לעסוק בתורה גם בלילה, זה מסר לבנו שילמוד גם כן בלילה. ועל זה קאמר 'כי בן זקונים הוא לו', דהיינו שהיה דעתו של יעקב, דזה נקרא 'זקן' שקנה חכמה. ויש לפרש בזה גם מה שהביא רש"י דבר אחר שהיה זיו אנקונין שלו דומה לו, דהנה לקמן כתיב 'ויעזב כל אשר לו ביד יוסף, ולא ידע' וכו', דהיינו שהיה מוסר לו כל המפתחות, ולא ידע שיש לו איש זר בביתו כי אם הלחם שהיה יוסף אוכל רק מאכלים כשרים, ובזה ידע שיש לו איש זר בביתו שלא היה אוכל עמהם, וכמו שמצינו אצל חנניה מישאל ועזריה, אף שלא אכלו מפת בג המלך, העיד הכתוב (דניאל א) עליהם 'ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים', כן היה גם כאן 'ויהי יוסף יפה תואר' וכו'. וזהו שכתוב כאן שהיה לומד עמו מה שלמד בבית מדרשו של שם ועבר, מיעוט אכילה ושתיה, מיעוט שינה, ועם כל זה היה זיו אקונין שלו דומה לאביו שאמרו חז"ל שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון שהיה יפה תואר ומראה.

(חידושי שמואל הרמש"י כ:-כא.)

---

הרב מרדכי יהודה דאנאטה (דונט) הי"ד, המוכנה יודל, נולד בשנת תרס"ה (1905), היה למדן וצדיק מפורסם, רב וראש ישיבה ומגיד מישרים מפורסם בקהילת פרשבורג, שישב על התורה ועל העבודה יומם ולילה.

בעודו נער היה ניכר כי נוצר לגדולות, בשל מידותיו בנעלות וגודל יראת השמים שלו. כשקיבל חליפה חדשה לבר המצווה, מיהר למסור אותה לעני נצרך. לאחר שסיים ללמוד בתלמוד תורה בעירו, פרשבורג, הלך ללמוד בבית מדרשו של הרב יוסף צבי דושינסקי ובבית מדרשו של הרב יהושע בוקסבוים הי"ד, והתמיד בלימוד תורה, וביראת שמים טהורה בשקידה רבה ועצומה. לאחר שחזר לעיר מולדתו, למד בחריצות יתירה בבית מדרשו של הרב עקיבא סופר, ה"דעת סופר", והתבלט באחד מהמצויינים בחבורת תלמידי החכמים המופלגים והמצויינים.

אביו, הרב שמואל דאנטה, היה רב החברה קדישא וגמילות חסד בקהילת פרשבורג ונודע כדרשן מוכשר במשך למעלה מארבעים שנה. הוא היה תלמיד מובהק של הגאון הרב חזקיה פייבל פלויט אב"ד שוראן, של הרב אברהם ברודא אב"ד מיאווא ושל מרן ה"שבט סופר". חיבר את הספר "חידושי שמואל הרמש"י" (ב' חלקים), ובו הזכיר מספר פעמים חידושים מאת בניו. הרב שמואל נשא לאשה את מרת מלכה בת הרב עמרם קורצוויל, השו"ב בפרשבורג.

הרב מרדכי יהודה חיבר את הספר "דברי מרי"ד" (בני ברק, תשל"ו) דרושים, פירושים וחדושי אגדה על התורה וספר תהלים וקצת חידושים על אגדות הש"ס. חידושיו בסוגיית "תנאי כפול", יצאו לאור בקונטרס זכרון לבר מצוה של הבחור מרדכי יהודה ווינשטאק, ח"י תמוז תשנ"ב (ברוקלין תשנ"ב), ושם הובאו גם תולדותיו.

נשא לאשה את מרת אסתר בת הרב יעקב גליס מהעיר קראלי. לאחר חתונתו עבר הזוג לפרשבורג, שם חיו חיי דחק ועוני, מתוך התמסרות ללימוד התורה, לעבודת ה' ומתוך מסירות נפש לטובת הכלל, הרב היה מראשוני תלמידי החכמים בפרשבורג שהתנהגו ברוח החסידות והקפיד על דקדוקי מצוות בהתלהבות אש קודש בדרך הבעל שם טוב ותלמידיו. הוא התבלט בכובעו הרחב בנוסח החסידי ונסע רבות לצדיקי דורו. הוא לימד והרביץ תורה ברבים במשך עשרים שעות ביממה. הוא עורר את שומעיו להתחזק בתורה וביראת שמים, ועורר ציבור גדול לתשובה. הוא סייע כלכלית לבחורים עניים ועודד אותם ללכת ללמוד בישיבות. סדרי לימודו והנהגותיו בקודש במסירות נפש הוזכרו בהקדמה שהודפסה בספר 'דברי מרי"ד'.

בית מדרשו היה מקום תורה מיוחד במינו. היה רגיל לומר שיעור לפני בעל בתים עד שעה 02:00 לאחר חצות הלילה. בין צדיקי פרשבורג שנהגו לעשות תיקון חצות בבית מדרשו היו הרב יצחק צבי ברנפלד הי"ד, הרב מרדכי כצבורג הי"ד והרב משה וועבער הי"ד בנו של הרב מפישטאני.

בחודש אב תרצ"ח עזב ראש ישיבת פרשבורג, בעל ה'דעת סופר', את סלובקיה ועבר לשוויץ בדרכו לארץ ישראל. רוב תלמידי הישיבה חזרו לבתיהם. מעט התלמידים שנותרו למדו בניהולו של רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל ה'חשב סופר', שהמשיך להעביר שיעור יומי בישיבה במסירות נפש, במקומות מחבוא. ומספר תלמידי הישיבה המשיך להתדלדל כאשר רבים מבין התלמידים שחזרו לביתם לחופשת הפסח בשנת תרצ"ט נותרו בביתם, בשל החשש מפרוץ המלחמה.. ה'חשב סופר' המשיך להעביר שיעורים עד לקיץ תש"ג, ואז נמלט לבודפשט מחשש שייעצר על ידי השלטונות, ושם הצליח לעלות לארץ ישראל.

לאחר עזיבת ה'דעת סופר' מונה הרב דאנאטה להיות ממובילי הלימוד בישיבת בפרשבורג (במספר מקורות הוא מתואר כאב"ד וכראש ישיבת פרשבורג), עד שגורש עם משפחתו לאושוויץ. שם נהרג על קידוש ה' בי' בחשוון תש"ה (ויש מי שכתב שהיה זה ב-י' בחשון תש"ב), ביחד עם אשתו הרבנית אסתר וכל שמונת ילדיהם: שמואל, אליעזר דוד, גבריאל, משה, זיסל, שרה רייזל, מלכה ושיינדל.

בהקדשה בסוף ספר "זר הצבי", חלק ב' (בני ברק, תשנ"א), כתב עליו תלמידו הרב זאב רייכנברג: "אדוני מורי ורבי, הרב הגאון הגדול, צדיק וחסיד ועניו, מרביץ תורה ברבים, פה מפיק מרגליות, גבור מזוין בתורה ויראה, עובד ה' בקדושה ובטהרה. רצוי לכל אחיו ודורש טוב לעמו, ושמו יצא במדינות… זכה להשיב רבים מעון, בראותם עבודתו הנפלאה והקדושה, נתעוררו בהרהורי תשובה עמוקים, ושבו מדרכם הרעה עד שנעשו בעלי תשובה גמורים. רבות עודדני סייעני וקרבני ללימוד התורה, והוזיל מכספו בכדי שאוכל ללכת ללמוד בישיבה. כפי שעשה עם הרבה בחורים, שעקב התנאים הכלכליים הקשים, לא היה באפשרות הוריהם לשלחם לישיבה. יזכור לו האלקים את חסדו עמי, אשר רבות עשה עמדי, ינוח בשלום על משכבו ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים עדי יקיצו וירננו שוכבי עפר בשוב ה' את שיבת ציון אמן".

שבעה מאחיו נספו בשואה:

• אסתר טובה אשת ר' יצחק גראט.
• הרב אברהם אשי, נפטר במוצאי שבת ט"ו בטבת תש"ה במחנה ברוינשוויג בגרמניה. אשתו צארטל בת ר' אליעזר הלוי נספתה בי"ח באב תש"ד. בנם מנחם שלמה נספה בא' באייר תש"ה במחנה ראוונסבורק.
• שרה ריזי אשת יצחק יהודה רוטנברג.
• מרים יולי אשת  חיים ווילדר
• הרב משה אליעזר דונאט מחבר הספרים "דיבורי אמת" ו"אהל משה", שהרביץ תורה ברבים בתלמוד התורה בפרשבורג ואחר כך כיהן כאב"ד עיר חדש. מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג:
• רחל לאה אשת חנוך בינדר.
• הרב חזקיה פייבל דאנטה אב"ד אונוד, הסמוכה למישקולץ, הונגריה, מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג. נספה במחנה מאוטהאוזן בי"א בטבת תש"ה (27.12.1944). [לפי גירסה אחרת נספה בארמון הארטהיים באוסטריה].

מכל שמונת אחיו ואחיותיו של הרב מרדכי יהודה שרד רק אחיו הרב מנחם דונט, שעלה לארץ ישראל לפני השואה,

ממשפחת הרבנית אסתר שרדה רק אחותה מרת פיילא, אשת הרב החסיד יוסף לייב ווייס מירושלים.

הי"ד.

בש"ס דתענית דף ה: (באיזה מקום הגירסה היא:) "וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, אמרו לו אמור לנו דבר תורה, אמר להם אין משיחין בסעודה. לאחר שאכלו אמר להם יעקב אבינו לא מת. אמרו לו וכי בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדייא? אמר להם מקרא אני דורש וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

לדעתי יש לומר הפירוש, וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, היינו שהתיישבו את עצמן במאי שהכל מתוקן לסעודה היא העולם הבא. ולרבי יעקב לשיטתו באבות פרק ד' "רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", והוא רוצה להודיע להם בקיצור מה שאמר להם בסוף, אמר להם אין משיחין בסעודה. רצה לומר בהסתלקות הצדיק אין להצטער (מלשון 'רוב שיחי וכעסי') על אודות סעודה שמתוקן לצדיקים לעולם הבא. ואחר כך אמר להם יעקב אבינו לא מת, רצה לומר יעקב איש תם לא נתהפך למת וצד תמות במקומו עומדת בתמותו ושלמותו, והראיה מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וכבר נתרבה בכל מדות טובות אשר בתורת ה' חפצו וגדל את זרעו על פי מידותיו ומה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

במדרש רבה שיר השירים "דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים". כד דמך רבי חייא בר אוייא בר אחתיה דבר קפרא, אמרו לו לרבי יוחנן עול ואפטר עלוי דודי ירד לגנו, הקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא וסלקו מן העולם.

לכאורה אין הבנה לדברי המדרש אלו, דמשמע שהיו מעשיו גרמי לסלקו מן העולם. נקדים בזה דברי הזהר, וזה לשונו" ובגין כך נשמתהון דצדיקי עלאין על כל משריין דלעילא. ואי תימא אמאי נחתין להאי עלמא ואמאי אסתלקו מיניה? למלכא דאיתילד ליה בר. שדר ליה לחד כפר למרבא ליה ולגדל ליה עד דיתרבי ויולפין ליה ארחי דהיכלא דמלכא. שמע מלכא דברי איתרבי ואתגדל, ברחמין דבריה שדר מטרוניתא בגיניה ועאיל ליה להיכלא וחדי עמיה כל יומא. כך הקב"ה אוליד בר, והיא נשמתא קדישא. שדר ליה להאי עלמא דיתרבי ויולפין ליה ארחא דמלכא. כיוון דידע מלכא דבריה אתרבי ועידן למייתי להיכליה, נשמתא לא סלקא עד דאתית מטרוניתא בגינה ואעלת ליה בהיכלא דמלכא ויתיבת תמן לעלמין. ואם כל דא אורחא דעלמא דאינין בני כפר בכאן על פרישא דבריה דמלכא מיניהו. חד פקח אמר להון, על מה אתין בכאן? וכי לאו בריה דמלכא? ולא אתחזי למיר יתיר בנייכו, אלא בהיכליה דמלכא. כך משה דהוה פקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו".

וכדי להבין דברי הזהר יש לחקור בזה, וכי דרך מלך לשלוח בנו לכפר שילמד שם דרכי המלכות? אך ידוע שהרבה מדות טובות צריכים למלך ועל כולם חסד ורחמים וצדקה ויראה, וענווה גדולה מכולם, שבמקום גדולתו תהא ענוותנותו. ומידות הללו אין באפשרות להרגיל עצמו בבית המלכות, כי למי יעשה חסד וצדקה ועל מי ירחם? או מידת ענווה, הלא מלך גאות לבש? אך בני הכפרים הדחוקים למזונות בזיעת אף ויגיעת נפש, שמה יש מקום להרגיל עצמו באלו המידות, כי שמה יראה שפלותם ובגודל חסרונם ויוכל לרחם עליהם ולעשות עמהם חסד וצדקה כל היום. וכאשר ידע המלך דבריה אתרבי ולמד כל המידות הללו, ואעיל ליה להכליה. כך נשמתהון דצדיקיא גדולים ממלאכים וניזונין מזיו השכינה מתחת כסא כבודו יתברך, אינם יכולים להשלים את עצמם בכל המידות טובות, וביותר בהמידות שהתורה נדרשת בהן בתרי"ג מצוות. שדר לה להאי כפר, להאי עלמא, ולמד שמה אורחין דאורייתא. וכיוון דידע דברי אתרבי ואתגדל, היא נשמתא קדישא, שדר לה בגינה ואעיל לה להיכליה. על דרך מה שאמר המדרש רבה יודע בעל התאנה עונתה של תאנה והוא לקטה, כך הקב"ה יודע אימתי עונתן של צדיקים והוא מסלקן. ובאמת חזי להו למידר בהיכלא דמלכא. ועל זה מסיים הזהר הקדוש משה דהווה פיקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו", בזה כולה דברי המדרש שהתחלנו כהוגן דהקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא ויודע שכבר אתרבי ואתגדל וחזי ליה למידר בהיכלא דמלכא ובעי קב"ה להריחא בההיא תפוחא וסילקו מן העולם.

"ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום הזה". במסכת שקלים פרק ה משנה ה, ובבראשית רבה פרשה פ"ב, "תנן התם מותר המתים למתים, מותר המת ליורשיו. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם. ומסיים שם במדרש רבה למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר "רחל מבכה על בניה". ולא סוף דבר על שמה אלא על שם בנה, "אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף". ולא סוף דבר על שם בנה, אלא על שם בן בנה, שנאמר: "הבן יקיר לי אפרים". מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלות עתידין לעבור שם לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע" וגו'.

הנה יש ג' טעמים במאי שבונים מצבה על הקברות: א – מפני הכהנים ועושי טהרות שלא יטמאו בקבר. ב- כמו שכתב היפ"ת שיש נחת רוח למת שתהא רשומו ניכר לדורות להזכירם תמיד לברכה, על דרך :זכר צדיק לברכה". אך הצדיקים אין צריכים לזה מפני שדבריהם הם זכרונם, כמאמר רבן שמעון בן גמליאל  לעיל דעל ידי תורתם ומעשיהם הטובים הם נזכרים תמיד לברכה. ויש עוד טעם ג – כדי שיבואו החיים להשתטח על קברי אבות כדי שיתפללו עליהם, כמו שמצינו לחז"ל בש"ס דסוטה "ויבא עד חברון" מלמד שהלך כלב להשתטח על קברי אבות שיתפללו עליו שינצל מעצת מרגלים, ואם לא ידעו מקומם איך ימצא להתפלל עליהם. ומהאי טעמא נסתר קברו של משה רבינו עליו השלום, כדאיתא סוף פרק קמא דסוטה.

והנה מצינו שצדיקים גמורים אינם מטמאין, כמו שאמרו אותו היום שמת רבי בטלה קדושה, ובתוספות כתובות דף ק"ג:, והרב רבי חיים כהן היה אומר אלמלא הייתי שם כשנפטר רבינו תם הייתי מטמא לו, שאותו היום בטלה קדושה דקאמר הכא, היינו קדושת כהונה, וכן מוכח מדקאמר אותו היום שמת רבי, היינו אותו היום דווקא ותו לא. וכן מצינו ברבה בר אבוה דאשכחיה לאליהו כשהיה קובר לרבי עקיבא והשיב לו קברי צדיקים אינם מטמאים. והטעם משום דהצדיק במיתתו נקרא 'חי', כדאמרינן בגמרא "כי החיים יודעים שימותו" אלו הצדיקים שבמתתן קרויים 'חיים', כמו שכתוב "ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבציאל", אתו כולי עלמא בני מתי נינהו? אלא "בן איש חי" שאפילו במיתתו קרוי 'חי', "רב פעלים מקבציאל", שריבה וקיבץ פועלים לתורה". ומאי "יודעים שימותו"? נותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירות, אבל הרשעים "אינם יודעים מאומה" עושים את עצמם כאינם יודעים. ועל [דרך] זה נוכל לפרש מאמר חז"ל במועד קטן (כ"ח:) "והחי יתן אל לבו" דברים של מיתה, כדאיתא בפרק במה מדליקין "דריש רבה, מאי דכתיב כי אין חרצובות ובריא אולם", אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינם חרדים ועצבים מיום המיתה, אלא שלבם בריא להם כאולם. והיינו שאמר רבה מאי דכתיב "זה דרכם כסל למו", יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכוחה היא מהם, תלמוד לומר "ואחריהם בפיהם ירצו סלה", הרי להדיא שהרשעים בפירוש מזכירים יום המיתה, ועם כל זה לבם בריא כאולם, שאינם נותנים על לב לשוב. אבל הצדיק נותן אל לבו יום המיתה ומושך ידו מהעבירות ושב אל ה' כל ימיו, כמו שכתוב בגמרא רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו התלמידים וכי אדם יודע איזה יום ימות? אמר להם כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, נמצא כל ימיו בתשובה. נמצא שהצדיקים במיתתם קרואים 'חיים' ואינם מטמאים, ובוודאי הציון שלהם אינו בא בשביל הרחקת טומאה. וגם לטעם להזכירו לברכה אין צריך, כי מעשיהם הטובים הן זכרונם, כמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל. ועל כורחך הציון בא בשביל החיים, כדי שידעו מקום חנותו להשתטח על קברו להתפלל עליהם, כטעם השלישי להעמדת ציון לנפש.

ובזה תתפרש לנו המדרש רבה שהתחלנו. לאחר שהביא דברי רבן שמעון בן גמליאל שאין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם, ואם כן בוודאי צדקת גמורה כרחל אמנו לא הייתה צריכה מצבה, לא בשביל הרחקת טומאה ולא בשביל לעשות לה נחת רוח להזכירה לשבח, כי מעשיהם הטובים הם זכרונה. ועל כורחך הציב מצבה בשביל בניה שיוכלו לבוא על קברה כדי שתתפלל עליהם ואפילו כל ישראל שאינם מבנים ונקראים על שמה. וזה צפה יעקב אבינו עליו השלום ברוח הקודש, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע… רחל מבכה על בניה".

והנה עכשיו שזכינו שאין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם זכונם, גם אני אוכל לומר באמת "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה" וחלקנו כבוד לראש אדמו"ר אבינו הרב הגאון זצ"ל, "יהיה בית אלקים", הוא רק לטעם השלישי שיהיה לנו בזה מקום לשפוך שיחנו לפני בורא כל, וזכות אבינו יעמוד לנו שיקובל תפילתנו. ובזה יראה כל אדם לנפשו כמו שמצינו ביעקב אבינו עליו השלום "ויפגע במקום ההוא וילן שם כי בא השמש", כי אין 'פגיעה' אלא תפילה זו עבודה שבלב. כאשר הגיע יעקב אבינו עליו השלום אל מקום מקדשנו נתעורר להתלהבות גדול[ה] ולתשובה גמורה, כאשר עלה על זכרונו יום המיתה, יום ביאת השמש היא יומא דעיבא. כן החובה על כל אדם לחשוב עם קונהו ולחוס על נפשו, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות? כי האיך מצינו גבר שחייו יהיו חיים לתכלית הנצחי ולא יראה מוות, שלא ישום לנגד עיניו יום המיתה כמאמר חז"ל יזכור לו וגו'. ובזה נוכל לפרש המאמר בסליחות של ערב ראש השנה: "אדם איך יזכה? והוא בכל יום למוות מחכה". איך יוכל האדם לבוא לחיי העולם הבא הוא רק אם בכל יום הוא למוות מחכה. "בשר מה ידבר והוא מובל לקבר", בשר ודם מה החוב לומר בשפתו ובלשונו, כי הוא מובל לקבר, ובזה יתעורר בכל פעם לשוב בתשובה שלימה ולזכות לחיים הנצחיים הצפון לצדיקים. וזה "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", כן החוב על כל אדם לשום לנגד עיניו כל ימיו את האבן הראשה, הוא האבן אשר יעמוד מראשותיו, כי זה כל האדם. ובזה גם כן יתברר לי אמיתת העניין של השארת הנפש, כמו שמצינו בונין לו נפש על קברו, כמבואר בספרים הקדושים בסוד ז' הקפין. וזהו "וישכם יעקב בבקר", עוד בימי עלומיו כאשר היה בכל תוקפו, "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה", היא הנפש אשר בונין על קברו והצדיק בזה אמיתת העניין של השארות הנפש "ויצק שמן על ראשה". ולתכלית זה השתדל כל ימיו במצוות ובמעשים טובים, כמו "שמן על ראשך אל יחסר" מבואר בזהר הקדוש פרשת בלק היא מצוות ומעשים טובים. "ואולם לוז שם העיר לראשונה". ועוד ראיה אחת אשר ברר לו להשארת הנפש היא הראיה מעצם לוז שיש באדם בשדרתו וממנו יעמוד בתחיית המתים ויקוים בנו "כל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו".

ועתה אחיי היקרים! מה נאמר לאבינו בעת שאנחנו נפרדים מקברו? לדעתי אני אומר אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין, כי קיבץ וריבה פועלים לתורה בחידושי תורה בחריפות ועמקות כאחד הגדולים. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה במעשים טובים, אהוב למעלה ונחמד למטה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך, שהניח בנים רובם בעלי הוראה ומסומכים להוראה, אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך בתורה ועבודה ומעשים טובים אמן.

(אבלת ציון דרוש ב')

---

הרב בן ציון הלוי שפירא אב"ד זלוצ'וב (פולין) נולד בשנת 1900 לאביו הרב שמואל ולאימו הרבנית פרידה רוזה.

האב, הרב שמואל ב"ר אברהם חיים שפירא, נולד בשנת תרט"ו (1855) והיה הרב הצעיר בהעליטש מאז היותו בן 18. בגיל 27 מונה לדיין ומו"ץ בדאבראמיל ולאחר 15 שנה מונה לראב"ד בעיר זלוצ'וב. הוא היה מחסידי רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב ורבי דוד משה מטשורטקוב והיה גדול בתורה, בנגלה ובנסתר, וחיבר חידושים בחריפות ועמקות על כל סוגיות הש"ס והגהות על כתבי האר"י וכל ספרי הזהר הקדוש. בזיווג ראשון נשא לאשה את הרבנית מלכה חיה בת הרב אריה ליבוש וילנר אב"ד העליטש, לאחר שנולדו להם ארבעה ילדים נפטרה הרבנית בצעירותה, והרב שמואל נשא לאשה, בזיווג שני, את הרבנית פרידה רוזא בת האדמו"ר רבי מאיר שפירא בזברזב. הרב נפטר בשנת תרפ"ח (1928) בגיל 72, וכתבי ידו אבדו בשואה. (תולדותיו הובאו באריכות ב"מאמר זכרון שמואל" בתוך "קובץ דברי שירה", שיצא לאור לרגל שמחת נישואי שמעון יצחק ראקאוו ורבקה קויפמן, מנשסטר, שבט תש"ס).

הרב בן ציון התקבל בצעירותו לרב ואב"ד בעיירה ליסועץ שעל יד סטניסלבוב. אחרי פטירת אביו הוא מונה למלא את מקומו בעיר זלוצ'וב. הוא היה תלמיד חכם ומשכיל, שלמד תורה בשקידה ובהתלהבות. מכתביו רווים געגועים עזים לארץ ישראל, ואת קשריו עם השלטונות בפולין הוא ניצל לסייע לצעירים לעלות לארץ ישראל.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר זלוצ'וב בידי הצבא האדום ונשלטה בידי השלטון הסובייטי. לאחר גל הפצצות כבש הצבא הגרמני את העיר בז' בתמוז תש"א (02.07.1941), והאוקראינים החלו, בסיוע פעיל של הגרמנים, לפרוע ביהודים ורצחו מאות מהם.

בן קהילת זלצ'וב, שלמה מאיר, העיד כי הרב בן ציון הלוי שפירא נלקט עם משפחתו המורחבת לרצח המוני, בח' בתמוז תש"א (3.7.1941), והוסיף והעיד כי: "בעת שהביאו למקום ההריגה את הקבוצה שבתוכה היה הרב ר' בן ציון ואחיו ומשפחותיהם ועוד חסידים ואנשי מעשה רבים, התחילו בהתלהבות גדולה לאמר תפלות. ההתלהבות גדלה מרגע לרגע והתפלה נהפכה לשירה אחת אדירה וחזקה שאפילו הרוצחים עמדו המומים עד שהתעוררו והתחילו לירות בקבוצה הנפלאה הזו. אחד אחד נפלו הגבורים ואלה שהחזיקו מעמד, המשיכו בשירתם ובהתלהבות שנחלשה מרגע לרגע. עד שנפל אחרון הקדושים ונדם קול השירה".

כן נספו אחיו של הרב בן ציון – הרב יעקב אב"ד טויסט, הרב דוד משה, ר' יששכר דב ור' אלקנה, ואחיו מאב של הרב ציון – הרב אברהם חיים אב"ד אברטין ומרת ינטה אשת ר' יצחק בובר, יחד עם עוד מאות נפשות מבני משפחתם הענפה. הי"ד, ורק בודדים שרדו. (מקור: ספר קהילת זלוצ'וב עמו' 425-428).

אחיו מאב, הרב אריה ליב, הוסמך מהמהרש"ם ונפטר בלבוב בשנת תרכ"ג. אחותו מרת שרה, אשת חנוך דוב קויפמן (גולדווארם), נפטרה בפולין בשנת תש"א.. אחיו ישראל, ממייסדי ההכשרה בקוסוב, נפטר בירושלים בשנת תשמ"ז (1987).

לרגל היארצייט הראשון של אביהם, הרב שמואל הלוי שפירא, הוציאו בניו לאור בשנת תרפ"ט את ה"אבלת ציון" הכולל שני שני דרושים מאת הרב בן ציון ודרוש מאת אחיו הרב יעקב.

על קורות יהודי זלוצ'וב בשואה – ניתן לקרוא באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

א. רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה (רבי אלעזר בן ערך נקלע לשם, נמשך אחרי היין והמים המשובחים ושכח את תלמודו). כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא (כשחזר משם – קם לקרוא בספר התורה), בעא למיקרא (רצה לקרוא) "החדש הזה לכם", אמר: "החרש היה לבם". בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה (בקשו חכמים רחמים עליו וחזר תלמודו) (שבת קמ"ז:).

עיין מדרש רבה קהלת (ז,טו). נראה שהוצרך לכך יען שהיה מעין המתגבר מחודד מאוד טפי מכולם, עוקר הרים וטוחנן בסברא. וכדי שלא יזיק לראשו על פי דרך הטבע, הוצרך להנפש שם במקום מרחץ, ועל ידי כן בא לידי כך.

אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה וכו' בעא למקרא 'החדש הזה לכם', אמר 'החרש היה לבם', בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה. הא דטעה ר' אלעזר בן ערך דוקא בזה, שמעתי מאדוני אבי הגאון שליט"א [זצ"ל הי"ד], משום דהקב"ה נתן להם לישראל מצוה זו 'החודש הזה לכם', שהוא חדש ניסן, מזל טלה, כדי להבדיל אותם מתועבות מצרים שהיו עובדים לטלה, כמו שנאמר 'כי תועבת מצרים כל רועי צאן'. ורבי אלעזר בן ערך, אדרבא, אימשך בתרייהו, לא הבדיל עצמו מעכו"ם, וטעה ב'החודש הזה לכם' שהוא עשוי להפריש בני ישראל מאומות העולם.

ולי נראה ללמוד מוסר השכל מכאן כנגד אלו האומרים שאין צורך בלימוד תורת ה', כי העיקר לקיים המצות, ויכולין להיות יהודי טוב אף בלי לימוד. והאמת אינו כן, כי לא עם הארץ חסיד, ומי שאיני לומד בחשק הולך, יהיה כגר שעושה קרבן פסח שאמרו עליהם אין עושין חבורת גרים וכו'. וזה היה אצל רבי אלעזר בן ערך ששכח תלמודיה והיה סבור שאף בלא זה יכול לקיים מצות ה', והיינו 'בעי למקרא החודש הזה לכם', רמז כי זה מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, והיה רוצה לומר כי מה בכך ששכח תלמודו, העיקר הוא 'החודש הזה לכם' לקיים המצות, אבל אמר כי אינו כן, כי החרש היה לבם. בלי תורה אטום וסתום הלב, ואף מצות אין יכול לקיים, וביקש שיחזור לתלמודו.

(זכרון סופרים, עמו' סו)

ב. ושמעתי מאדוני אבי שליט"א [זיע"א הי"ד] דאיתא בספרים הקדושים להרב הצדיק ר' יעקב קארלינער זצוק"ל היה לו דביקות גדול, על שכמעט פרחה נשמתו, והיה אומר הרב הצדיק הקדוש מלובלין זצוק"ל, שיביאו עכו"ם ויגע בו, וכשיגע בו הטומאה יסתלק מקדושתו מעט – והנה במקום קדושה אין הפסק לדביקות, אדרבא תמיד מוסיף התעוררות גדולה מכח קדושת המקום, כדאיתא בר' עקיבא (ברכות ל"א.) כשהיה מתפלל אדם רואה אותו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, ולכך בני ישראל שהיה מחניהם קדוש, שהרי כל שלשה ימים היו מקדשים ומטהרים את עצמם, ולכך בא להם תמיד התעוררות גדול, והיה להם דביקות גדול מכח קדושת המקום. אבל חוץ למחנה היה כבר מקום בית הכבוד מקום טומאה, ולכך היו נרתעין לאחוריהם י"ב מיל להפסיק דביקותן הגדול ולהחזיר נשמותיהם.

(זכרון סופרים, עמו' נט)

ג. תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם (תהלים סח, כ). תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום (ביצה טז.). עיין טור אורח חיים סימן רמ"ב, ואור זרוע הובא בדרכי משה סימן ר"נ עיין שם.

בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך. ברש"י על התורה על הפסוק 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ,ח) כתב, תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת. וצריך להבין למה כתב רש"י כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל שהיה אומר 'ברוך ד' יום יום'.  ואמר אדוני אבי שליט"א [זיע"א הי"ד], דלעיל מיניה אמרינן 'אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנו, מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום'. ויש לדייק בלשון 'אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו', דמשמע דלו הוא דהיתה מדה אחרת, ולו יאתה לעשות כן בגודל בטחונו, שהיה מוכן לעלות על גג בית המדרש לשמוע דברי תורה מאחר שלא היתה לו פרוטה ליתן לשמש בית המדרש. אבל אדם אחר לא ינהג כן. והנה יש נפקא מינה גדול בין בית שמאי לבית הלל, דמאן דנהג כבית שמאי נמצא שיש לו די מחסורו בכל יום, דהרי כבר הכין מאתמול. אבל דנהג כבית הלל אינו יודע מה יעשה למחר ומה יאכל. ורש"י פירש (שם ט') על הפסוק 'ועשית כל מלאכתיך', כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכתך'. נמצא דנהג עצמו כבית שמאי לא יבא לידי הרהור, אבל מאן דנהג כבית הלל יכול לבא בקל לידי הרהור. ולכך הלל דייקא מדה אחרת היתה לו, שזה היה דוקא להלל שהוא היה בעל בטחון גדול. אבל אדם אחר לא יעשה כן, שיכול לבא בקל לידי הרהור. ולכן פירש רש"י דוקא כדברי בית שמאי, ודוק.

(זכרון סופרים, עמו' רצ)

ד. אמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'. שמעתי מאדוני אבי עטרת ראשי שליט"א [הי"ד זיע"א] לפרש, כי אמרינן באבות איזהו עשיר השמח בחלקו, כי אם רואה תמיד בחלק של חברו אינו נהנה דבר מעושרו, דאפילו אינו חסר לו כלום ויש לו הכל, כל מה שמתאוה, אבל צר לו כי גם לחברו נתן הקב"ה את הברכה, ואפשר שיש לו יותר ממנו. ולכך אפילו נתן הקב"ה את הברכה בתוך עדרו או תבואותיו מה יש לו מזה, והלא אינו נהנה מזה כלום, ואין זה ברכה. והיינו 'אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין', שמתנסה עיניו ואינו רואה בשל אחרים ושמח בחלקו, זה הוא הברכה.

(זכרון סופרים, עמו' שיז)

ה. אהיה זנב לאריות ואכתוב הנראה לעניות דעתי – בפרשת פקודי (ויקרא מ,יז) כתיב, 'ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן'. וכתיב בפרשת שמיני (ט,א) 'ויהי ביום השמיני' וגו', כתב רש"י שמיני למילואים הוא ראש חדש ניסן שהוקם המשכן בו ביום וכו'. ומאין נודע לנו שאחד לחודש הראשון שהוקם בו המשכן הוא ראש חודש ניסן, אם לאו מהפסוק 'החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה'. ועוד יותר דכתב שפתי חכמים בריש פרשת שמיני טעם הקמת המשכן בראש חודש ניסן הוא, יען דתלינן קדושה ביום קדוש, ואותו יום נטל עשר עטרות, וכיון שבאותו יום היה כבר קדושה ראשון למעשי בראשית וראשון לחדשים, ולכן קבעו גם שמונה דברים האחרים בפעם אחת לאותו יום. זה תוכן דבריו.

והנה מעשי בראשית שהיה באחד בניסן לא מצינו מפורש, ואדרבא פלוגתא הוא בראש השנה י"א ע"א בין רבי אליעזר ורבי יהושע, ומפורש יצא ראשון לחדשים 'החודש הזה לכם' וגו', נמצא ידיעתינו לזמן הקמת המשכן נובע מהפסוק 'החודש הזה' וגו'. וכל עצמו של הקמת המשכן ביום ראש חדש ניסן אינו רק מחמת ראשון לחדשים, מחמת הפסוק 'החודש הזה' וגו' והדין עם הירושלמי – והכי פירושו בדין הוא שיקדים החדש לפרשת פרה, שהרי בא' בניסן הוקם המשכן, וכל זה לא ידעינן רק מהפסוק 'החדש הזה' וגו', נמצא בפסוק 'החודש הזה' נרמז לנו טעם זמנו וזמנו של הקמת המשכן, ובודאי הדין שיקראו מקודם זאת ואחר כך פרשת פרה שגם זמנו תלוי בפסוק 'החדש הזה' וגו', שהרי בשני בניסן נשרפה הפרה, ואי לאו הקמת המשכן באחד בניסן לא היה שריפת הפרה בב' בניסן, כי אי אפשר לשרוף הפרה קודם לה משום דבעי 'והזה אל נכח פני אוהל מועד'. ולפי זה מצינו שפיר שייכות להקמת המשכן עם פרשת 'החודש הזה' וגו' כנ"ל.

ובזה נבין מאמר ר' יצחק שבו התחיל רש"י לפרש את התורה, אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל אח התורה אלא מ'החודש הזה לכם' שהוא מצוה ראשונה וכו'. וצריך ביאור הלא בודאי צריכין אנו לידע מקודם האמנת הבריאה שבלא זה אין כלום, וגם לידע אשר נתגלגל לאבותינו שירדו למצרים ונזדככו בכור הברזל שעל ידי זה זכו ונעשו ראויים לקבלת התורה והמצות, אבל יען שלא נתפרש בתורה זמן התחלת הבריאה ורבי יהושע שאומר בניסן נברא העולם, ידעינן זה משום דניסן הוא ראשון לחדשים, ותלינן קדושה ביום קדוש, ובודאי לכך נקבע ניסן ראשון לחדשים משום דבאותו יום היה ראשון למעשה בראשית, וכיון דזמן התחלת הבריאה ידעינן מהפסוק 'החדש הזה לכם' וגו', שפיר קאמר רבי יצחק שבו היה צריך להתחיל את התורה כדי לידע זמן התחלת הבריאה.

(זכרון סופרים, עמו' תז)

ו. כי אתא רב דימי אמר שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה 'ירהבו נער בזקן והנקלה בנכבד' (חגיגה יד.). והוא תמוה למה נתקרר דעתו של ישעיה דוקא בפסוק זה, וכי לא היה די י"ח קללות. ואמר לי אבא אדמו"ר הגאון שליט"א [זצוק"ל הי"ד] לבאר על פי משל, שפעם אחת אירע שאחד במדינה מרד במלכות והשיא בעצתו הרבה אנשים אשר גם כן נתחברו עמו כנגד מלכם. אבל לא ארכו הימים ותגבר יד המלך, והשיב להם גמולם בראשם. האחד נחנק, האחד נשרף וכו', כל אחד קיבל ענשו הראוי לו, זה משונה מזה. אבל הראש שבהם אשר הוא יסוד הסיבה אותו לא המיתו, רק הניחוהו סגור בחדר מיוחד חושך ורע. ויהי בקרב הימים נשמע בכל הארץ פתגם המלך שכל הנערים הנוהגים לסבוב בעיר מחמת שאין להם מלאכה, הרעים בעזות פנים, המה יבואו ליום מיוחד אל המלך. ויהי בבא יום המועד ויאמר אליהם המלך, לכם לא בחרתי לעשות שום מלאכה, רק בכל יום ויום תלכו אל החדר של ראש המורדים הזה, ותסיתו אותו בעזות פניכם בכל כחכם וככל משאלות לבכם, למען אשר תוכלו לצער אותו עד מאוד. ויען אחד מהנערים אדוני המלך למה קנסת משפט כזה על איש הלזה, כי לא די לו שאין לו חרות והוא סגור ומסוגר מן העולם וכמעט חייו אינם חיים, ולמה אתה רוצה לעשות לו את הדבר הרע הזה. אל נא אדוני. ויען המלך לו, דע כי לאיש הזה אם הייתי עושה לו כל המשפטים והעונשים משונים הראויים לו גם אז אין תקוה שיתחרט וישוב ממעשיו הרעים, כי יחשוב בלבו באמרו היום גברה יד המלך עלי, ומחר יהיה להיפוך, מי יודע איך ישתנו העיתים והמזלות, וכשם שהוא עושה עכשיו עמי, כן אשלם גם אני גמולו בראשו. וכזאת וכזאת לא יתן לב להכניע עצמו אל המלך ולשוב. רק בזה המעשה אשר אני רוצה לעשות חשבתי אולי יהיה נהפך לבבו הערל לחשוב מחשבות טהורות, כי בראותו אתכם ומה שאתם עושים לו יצטער בלבבו, איך נערים עזי פנים באים לאיש כמוני, וכי זה המשפט שנערים פני זקנים יכלימו, ואז יאמר בלבו הלא גם אני הייתי כן נער עז פנים בהלכי למרוד כנגד אדוני המלך אשר אני כנגדו גרוע עוד יותר מנער זה אלי, ואז יש תקוה שישוב ממעשיו הרעים בתשובה שלימה ולא ימרוד עוד.

והנמשל מובן מאליו. הקב"ה יתברך שמו נתן לנו תורה ומצות לשמור אותם ולעשותם, ואם אנו מורדים חס ושלום נגדו יתברך שמו לא די אם יעניש אותנו כל כך, כי נחשוב בלבבנו היום הוא מעניש אותנו, ומחר לא יעשה לנו מאומה, ואנו בשרירות לבינו נלך חס ושלום. אבל אם נערים עזי פנים ילבינו פני זקנים, אז יחשבו כמו שאין הנער הזה ראוי לבא אלי, כך מכל שכן איך העזתי פנים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו. כזאת וכזאת יחשוב ויתן החי אל לבו, ועל ידי זה יכנסו בו מחשבות טהורות לשוב אל ה' בתשובה שלימה. על כן לא נתקררה דעתו של ישעיה עד שאמר להם מקרא זה 'ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד', ורק אם יתנו זה לליבם אז יחזרו למוטב, ורק זה יכול להביאם אל הדרך הטובה והישרה, והבן כי נכון הוא.

(זכרון סופרים, עמו' תיח)

---

הבחור המופלג ר' יוסף שמואל סופר הי"ד נולד לאביו הרב אברהם יעקב סופר הי"ד אב"ד טעט ולרעייתו הרבנית רבקה מירל. הוא פרסם מספר חידושים בכתב העת הנשר שנה שמינית (ת"ש) עמו' סו ו-קי, והניח אחריו חידושים בכתב יד, ובהם גם חידושים בשם אביו.

ר' יוסף שמואל נספה בכ"ג בסיון תש"ד באושוויץ. רבים מבני משפחתו נספו גם הם.

תמונת חתימת כתב ידו של ר' יוסף שמואל סופר, משלהי שנת תרצ"ט, מובאת באדיבות בית המכירות צפונות.

מכתב מאת הרב יצחק צבי סופר אב"ד טמשווער, מחבר שו"ת "מספר הסופר", ובו הביא דברי תורה בשם אחיו, הרב אברהם יעקב סופר:

והנני לכתוב לך מה שאמר לי אביך אחי הקדוש ז"ל הי"ד כאשר ראיתיו לאחרונה בחתונת בני הרב נ"י – על הפסוק בתולדות פרשה כ"ו פסוק כ"ז כ"ח, ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי וכו' ויאמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך וכו' ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך. אחר שהלך יצחק מאתם, ראו כי לא טוב הדבר, עד עתה אם העם קמו לנגדם היה להם מענה 'היהודי הוא שהביא עלינו הרעה', כמו שהוא עד היום שהיהודי בכל הארצות הוא "איל האשם" זינדעבאק בלע"ז. אבל כאשר נשארו בלא יהודי לא היה להם תשובה להשיב להעם הקמים נגד השרים, על כן כאשר שאל יצחק מדוע באתם וכו' ואתם שנאתם אותי, השיבו לו: ראו ראינו וכו' ונאמר אם אין אתה בקרבינו תהי נא אלה' – 'אלה' לשון קללה, היינו יהיה הקללה השנאה "בינותינו" בין השרים והעם, מה שהיה בינינו ובינך, בין העם והיהודים, מעתה אם אין כאן יהודי יהיה השנאה בינותינו. קצרתי ובבטח תבין אם תראה בפנים הפסוקים, והוא רעיון נאה ואמת, וטוב לכתוב כי השכחה גוברת. ויהיה לעילוי נשמתו הקדושה וימליץ טוב בעדינו דודכם הנאמן המנשקך באהבה רבה יצחק צבי סופר.

נעוץ לסיום התורה עם התחלתה: פרשת וזאת הברכה, פרשה ל"ד פסוק י"ב: כתיב "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל־ישראל", פירש רש"י שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם, שנאמר "ואשברם לעיניכם", והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר "אשר שברת", יישר כחך ששברת. וצריך בירור למה הסכים הקב"ה לדעתו, עד שאמר לו 'יישר'. עוד איתא במדרש שיר השירים "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", שמאלו אלו לוחות הראשונות, וימינו אלו לוחות האחרונות. גם זה צריך בירור מה ענין שמאל ללוחות ראשונות וימין ללוחות אחרונות. ונראה בעזרת ה' יתברך בביאור הענין, דהנה רש"י הקדוש ז"ל פירש על הפסוק "בראשית ברא אלקים", ולא אמר ברא ה', שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב "ביום עשות ה' אלקים שמים וארץ". ולפי זה יש לומר דמשה רבנו עליו השלום הלך בדרכי המקום, ועל כן שיבר את הלוחות ראשונות, דהנה איתא ברש"י פרשת יתרו "וידבר אלקים את כל הדברים האלה", אין אלקים אלא דיין, הרי דלוחות ראשונות נתנו במדת הדין. וכשראה משה רבינו עליו השלום שתיכף אחר קבלת לוחות ראשונות, תחת שיעלו בדרגתם, עוד השחיתו וחטאו בעגל וירדו שוב למ"ט שערי טומאה, הבין בגודל דעתו שפגמו על שלא יכלו לסבול את מדת הדין שנתנו בהם לוחות ראשונות. ועל כן שיבר לוחות ראשונות, ויכתוב את הלוחות האחרונות, ושיתף בהם מדת הרחמים. ולמדה ממעשה בראשית, שגם עשה כן הקב"ה כשראה שאין העולם מתקיים במדת הדין שיתף בה מדת הרחמים, וכן עשה משה רבינו עליו השלום וישבר את הלוחות. ובזה מובן מה שאמר לו הקב"ה "יישר כחך ששברת", כיון שכיוון לדעתו יתברך שמו. ובזה מובן המדרש, "שמאלו תחת לראשי", אלו לוחות ראשונות, כי ידוע ששמאל מרמז על מדת הדין, יזהו "שמאלו תחת לראשי", אלו לוחות ראשונות, שנתנו במדת הדין שהוא שמאל. "וימינו תחבקני", אלו לוחות אחרונות, שהם בחינת ימין, שמרמז כידוע על מדת הרחמים. ובזה יש לנעץ סוף התורה בתחילתה, "אשר עשה משה לעיני בני ישראל", דהיינו שבירת הלוחות כמו שפירש רש"י, מאין למדה, "מבראשית ברא אלקים", היינו מבריאת העולם, שגם הקב"ה עשה כן בראותו שאין העולם מתקיים במדת הדין שיתף בה מדת הרחמים, ועל כן הסכימה עמו דעת המקום. כל זאת שמעתי מאדוני אבי מורי ורבי הגאון הצדיק רבי אברהם יעקב סופר זצ"ל הי"ד, ותהי זאת לעילוי נשמתו וימליץ טוב בעדינו ובעד כל צאצאיו.

(אוד מוצל מאש, עמו' נג)

---

רבה שדר ליה למרי בר מר ביד אביי מלא טסקא דקשבא ומלי כסא קמהא דאבשונא. אמר ליה אביי השתא אמר מרי אי חקלא מלכא ליהוי דיקולא מצאוריה לא נחית. הדר שדר ליה איהו מלא טסקא דזנגבילא ומלא כסא דפלפלתא אריכא אמר אביי השתא אמר מר אנא שדרי ליה חוליא ואיהו שדר לי חורפא (מגילה ז:).

עיין פירוש רש"י. וצריך עיון אחרי כי רבה עני הוה, כדאיתא במועד קטן כ"ח. בי רבה נהמא דשערי לאנשי ולא משתכח. אם כן למה יקפיד מרי ומה מניה יהלוך עוד יותר. לכן נראה לי כוונה אחרת, דלכאורה למה שלח סל מלא תמרי, וכי בפחות מזה לא יקרא מנה, ובפרט למרי שהיה עשיר כנראה שהביאו לפני אביי כיד המלך. לכן נראה על פי הגמרא דתענית ט: מלא צנא דסכינא בזוזא ובבלאי עסקי באורייתא מתוד צער. והיות שמרי היה גדול הדור שאפילו רב חסדא הגדול אמר מימרא משמיה (ערובין כ"א. אמר רב חסדא דריש מרי בר מר) ומחמת ענוותנותו דרבה חשש פן יש טינא בלבו על שנעשה הוא מלך וראש ישיבה, רצה לרמז לו שיודע בנפשו שאין בו איזו יתור שיהיה ראוי לזה זולת מה שלמד תורה בצער ועניות מתוך קב תמרים היה הסיבה שה' הרים ראשו, ואף חכמתו, שלמדו באף, עמדו לו לבדו, ואתה מרי על כל פנים זיכה ה' אותך ללמוד תורה מתוך הרחבת הדעת. ואביי הבין רעיון רבו ואמר לו שאדרבה מרי הצדיק יקפיד על זה שאתה מקדים לשלח לו, כי נהוג נשיאותך ברמה. ויאמר אי חקלאה מלכא ליהוי לא יוכל להניח מנהגו להיות כפוף ועניו כמקדם, אף שאין לעשות כן במעמדו עתה. וכאשר בא אל מרי הוא ז"ל הבין כוונת רבה אליו ושלח לו מילי דחורפא, לרמוז לו בהיפוך, שלא כן הוא כאשר אתה חושב, כי אם משום מלתא יתירא דאית בך עוקר הרים, כדאיתא בסוף הוריות, וראוי אתה ונאה לך הגדולה לצד מעלת עצמך. ואביי הבין גם רמיזא זה ואמר שעכשיו יצער רבה על שבח הזה, ויאמר אנא שלחתי לו חוליא, תמרים המצערים לשלשול, ועקתא ביה, ורק זה הזכות עמדה לי. והוא שולח לי חורפא, כאילו אני ראוי מצד עצמי.

ועל דרך צחות יש לומר דרבה שלח מלי כסא קמחא דאבשונא ומרי כסא פלפלי אריכתא, שרבה שלח גם דבר חשוב. והוא לפי שיטת רש"י בפסחים, שקמח העשוי משבלים קלויים אין בו חימוץ. ולרמב"ם רק בקמח קלוי (עיין מג"א ומהרש"ך הלכות פסח סימן תס"ג). לכן קרוב לזמן הפסח כבדו בקמח כזה שעשה בשמירה לשם פסח. ומרי השיב לו גמול, כי בפלפלין הגרגרים יש חשש חימוץ שמזייפים (עיין דמ"א סוף ספר דברים, ולאו חדש הוא שכבר לפני ק"ן שנה היה הזיוף הזה. ואולי עשו זאת גם בימי רבה) אולם בפלפלא אריכא אין חשש זה (וכמדומני שכן שמעתי יוצא גם מפי זקנינו רבינו אליעזר זוסמן סופר הקדוש זצ"ל זיע"א) לכן כבדו בפלפלא אריכא לכבוד הפסח.

(אוד מוצל מאש, עמו' נב)

---

הרב אברהם יעקב סופר, נולד בשנת תרל"ט לאביו הרב מרדכי אפרים פישל סופר אב"ד שארוואר, בנו של הגאון הרב אליעזר זוסמן סופר אב"ד פאקש בעל "ילקוט אליעזר",

בעודו ילד התייתם הרב אברהם יעקב מאביו וביום הקמת המצבה על קברו של אביו, בהיותו בן חמש עשרה, הספיד את אביו בפני קהל גדול, הוא גדל כבן אצל אבי-אביו, שהיה גם רבו, הרב אליעזר זוסמן, הוא למד בישיבת ה"דעת סופר" בפרשבורג, בשנת תרס"ב התחתן עם מרת מרים בת הרב יחזקאל פרידמן מטופולצ'אן והיה סמוך על שולחן חותנו, אך לאחר זמן קצר עבר לקהילת פאקש כדי לשמש את סבו הגאון וללמוד ממנו את דרכי הנהגת הרבנות, הרב אליעזר זוסמן, שנפטר בתוך ימים מועטים, בערב יום כיפורים תרס"ג (1902). בשנת תרס"ד קיבל היתר הוראה מבית הדין הגדול בפרשבורג שכתב עליו כי הוא "למד פה ישיבתנו הרמה ויצק מים ע"י מרן הגדול אביר הרועים שר התורה נ"י כמה זמנים רצופין כולן שווין לטובה התמיד מאד בלימודו והשקיד על דלתי בהמ"ד יום ולילה לא פנה אל רהבים כי אם בתורת ה' חפצו וה' בירך את אברהם בכל כי עלה מעלה בקודש, גדל והצליח ועשה פרי הלולים יורד לעומקא של הלכה להבין דבר מתוך דבר וקולע אל השערה, ונתקיים מקרא שכתוב "לב חכם לימינו" ואמרו חכז"ל "זה יעקב". וגם אחרי אשר עזב את מקומינו ונשא אשה ותקע אהלו בק"ק פאקש יע"א לא מש מאוהל תורה בתורת ה' עסקו ויראת ה' אוצרו והיה לו שימוש גדול בבית זקינו הגאון זצוק"ל, ובזו הימים בא אלינו ותלמודו בידו ויבא יעקב שלם כתורתו ויראתו מצאנו בו שאהבה נפשינו קנקן חדש מלא ישן, בקי בפסקי דינים והלכות גדולות על כן נעתרנו לבקשתו ונלבש אותו באיצטלא ומדא דרבנן ונותנים אנו לו רשות והורמנא לדון ולהורות כישראל כא' המורים כהלכה יורה יורה ידין ידיו ומובטחים אנו כצדקתו ויראתו וזכות אבותיו הקדושים תסיע' שיכוון האמת ולא יכשל ח"ו כדבר הלכה יזכיהו ה' לישב שקט ושאנן על התורה ועל העבודה כל הימים להרביץ תורה ויראת שמים בעבודתו". הוא קיבל היתרי הוראה גם מהרב משה סופר אב"ד טיסא פירעד ומהרב כלב פייבל שלזינגר אב"ד טופולצ'אן. בשנת תרס"ד מונה הרב אברהם יעקב לאב"ד יעמרינג והיה חבר בוועד הרבנים של המדינה. הרב הקים ביעמרינג ישיבה ביחד עם הרב יצחק שטיינר, והיה שותף לעריכת הספר "לקוטי סופר" על תרי"ג מצוות, מאת דודו, הרב יוסף לייב סופר אב"ד פאקש. בשנת תרע"ג מונה לאב"ד קהילת טעט, הסמוכה ליעמרינג, ודאג לכל צורכי הציבור: הוא שיפץ את המקווה המקומי, עורר את הציבור שלא לדון בערכאות וסירב לקבל תשלומים על תפקידו כדיין. הוא חיזק בדרשותיו את חברות "תומכי הישיבות" ו"מחזיקי הדת". הרב היה פעיל בענייני חסד, ייסד בית הכנסת-אורחים בעירו וסייע לעניי ארץ ישראל. הוא תיקן תקנות לחיזוק שמירת המצוות כהלכתן. בשבתות היה נושא דרשות בדברי אגדה, מוסר ויראת ה', ולפני החגים היה מלמד את הלכות החג ומעמיד משגיחים למתן מענה בענייני כשרות ארבעת המינים ולהכנת המצות.

בחודש טבת תרע"ב (1911) נפטרה רעייתו. בזיווג שני נשא לאשה את מרת רבקה מירל בת הרב משה אברהם שרייבר סופר, ולאחר פטירתה נשא לאשה את מרת פראדל בת הרב יהודה הכהן קרויס,

נהרג עקה"ש באושוויץ עם רעייתו ועם בנו הבחור ר' יוסף שמואל סופר הי"ד בכ"ג בסיון תש"ד. בנו, הרב אליעזר ישראל מרדכי אפרים פישל, שהיה למדן מופלג ואב"ד מיישא, נהרג עקה"ש באושוויץ בי' בתמוז תש"ד.

 כן נהרג עקה"ש גם אחיו של הרב אברהם יעקב, הרב מנחם סופר הי"ד, אב"ד מורוש-וואשארהעלי.

שרידים מחידושיו של הרב אברהם יעקב הי"ד נדפסו במספר ספרים ובהם: "משפחת סופרים", "זכרון סופרים", קונטרס "אוד מוצל מהאש" שיצא לאור בספר "מוצל מהאש השלם" (חלק מחדושיו שם הובאו בשמו מתוך כתבי בנו ר' יוסף שמואל הי"ד), "הגהות על חומש תורה תמימה" שיצא לאור בספר "תשובת ריב"א" חלק א או"ח ויו"ד (תשע"ד). דרשת בר מצוה ממנו הובא בספר דרשות ילקוט סופר, עמו' ש"ס. קונטרס מחידושיו על הש"ס צורף לספר 'עט סופר' חלק א. מכתב ממנו, משנת תרצ"א, פורסם ב"הדרת קודש", בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד מגרוסווראדיין (גרוסווארדיין, תרצ"א) עמו' 74. מכתב נוסף ממנו עלה למכירה בבית המכירות צפונות.

עקבות הראשונים

"ואמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשל מדרך עמי" (ישעי' נז,יד).

א. ונראה כי הנביא עליו השלום כלל כאן שני עניינים, שני חלקים. הא' לפנות ולסלול 'דרך' במקום שאין דרך כלל. והב' להרים כל מכשול ואבן נגף אשר על הדרך הכבושה.

התחלת עבודת ד' היא, שיכיר וירגיש האדם שצריך הוא ל'דרך בחיים'. והאדם שאין לו דרך והנהו תועה בחייו, אין אלה נקראים חיים כלל. וכל כך יכיר נחיצות הדרך עד אשר יתעורר לומר כמאמר החכם: "אצא לבקש דרך לילה בה, אם אמצאנה טוב, ואם לא אמצא אכבשנה אני". ואמרו חז"ל: (ירושלמי שקלים פ"ה) "הראשונים חרשו, זרעו וכו' קצרו, טחנו, אפו כו'". עבודה זו היתה אצלם הכשרת הדרך לפניהם, ואף כי כבר היתה התורה ערוכה לפניהם, היו צריכים עוד להכשרות מצד עצמם להגיע אל התורה, והכשרה זו היא כבישת "דרך לדרך התורה". כי התורה דרכיה ומדרגותיה תלויים בהרגשות דקים ונעלים, ואמצעים וכוחות החסרים מן האדם בטבע, ורק אם יבקשם כראוי ימצאם ויקנה אותם. ואמרו חז"ל: יכול כל הבא יקפוץ קופץ? תלמוד לומר "מה יקר חסדך א-לוהים'. הכשרה רבה צריך האדם למען אשר יסיר את כל מסך מבדיל בינו ובין התורה ושלימותה, ולהסיר את לב האבן מקרבו.

כי האדם נשרש כל כך בטבעו ובדעתו עד שאבד לגמרי את האימון בעצמו ובאפשרות ההשתנות לטובה, ולא יאמין כי יוכל האדם לרכך את קושי לבבו, וכמבואר (אבות דרבי נתן פ"ו) מה היה תחילתו של רבי עקיבא, אמרו בן ארבעים שנה היה ולא למד כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים? מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבו שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה וכו'. וכבר נאמר בביאור זה כי האדם לא יוכל לשער בנפשו אשר המחשבות הנכונות וההרגשים הנעלים, בכוחן לפעול על לבבו הקשה כצור חלמיש. וגם אם יראה אנשי מעלה ומארי דחושבנא, לא יאמין כי תוכם כברם, ויחשוב כי אין זה רק בחיצוניות הנהגתם, ומן הפשה ולחוץ, ואי אפשר שהאמת האיר על כל מצפוני נפשו ולבבו, ואם כן אינם אלא צבועים להטעות ולרמות את הבריות. ועל כן אמרו עליו על רבי עקיבא כשהיה עם הארץ היה אומר: מי ייתן לי תלמיד חכם שנשכנו כחמור וכו' כי היה דנם לצבועים שאין פיהם וליבם שווים. אך באותו פעם כשעמד על הבאר ראה וייווכח כי גם הדבר היותר קשה כאבן עצמו יוכל להינקב מדבר רך ביותר כמים. מיד נשא קל וחומר על דברי תורה הקשים כברזל שיחקקו את ליבו ויחדשו בקרבו רוח טהור לאהוב את האמת מפני שהוא אמת.

ויותר מפריע לאדם האי-אימון באפשרות השתלמותו, כשמצטרף לזה עוד מה שנדמה לו שמוכרח הוא להשיג את כל השלימות בפעם אחת, ואין דרך להגיע לאט לאט ובהדרגה. ובאמת לא כן הדבר. כי העיקר תלוי בהתמדת העבודה, כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה (אבות פ"ג) "הכל לפי רוב המעשה", אשר לתקן מידת ההטבה, ישיג האדם קנין בנדבת הנפש אם ייתן אלף פעמים זהוב אחד משייתן אלף זהובים בפעם אחת, כי ריבוי הפעולות נותן קניין בנפש האדם יותר מפעולה אחת והיא גדולה. וזה נתברר לרבי עקיבא גם כן מן הבאר, אשר אף כי המים ירדו על האבן טיף טיף, ובכל זאת בהתמדת זמן רב, ינקב האבן הקשה. והנה דברי תורה משולים לאש, כאמור" "הלא כה דברי כאש" וגו' (ירמיה כ"ג) ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. ואמרו חז"ל: פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני פותח לכם פתחים" וכו' (שיר השירים רבה פ"ה), הרי שהאדם אין לו אלא לפתוח בכל עת בפנימיות לבבו פתח דק כחודו של מחט, ועל ידי זה יפתחו לפניו כל שערי השלימות. וכן נראה ממה שאמרו חז"ל" "צאי לך בעקבי הצאן", בעקבות שדרכו אבותיך וכו' (שם), שיש לדייק שלא אמרו לצאת בדרך האבות רק ב"עקבותם", והיינו ללמד יצאו כי על האדם רק להשוות וליישר את עקבו, שיהיה ה"עקב" שלו הוא צעדו כעקבם של ראשונים, וכשיצעוד בחיים ב"עקב" הזה ימצא דרכו גם כן שהיא שווה לדרך אבות. והוא מאמר הכתוב "פלס מעגל רגליך" ואז "וכל דרכיך יכונו" (משלי ד').

גם בעניין המפריע העקרי אשר לאדם, המונע אותו לבקש דרך גבוהה ולצאת בעקבות הראשונים אשר הוא הדמיון מפחד העתיד, ואשר דמיונו מראה לו הרי ניסיונות קשים בדרכו בעתיד, שלא יוכל להתגבר עליהם ולצאת בנזר הניצחון במלחמתו הקשה עמהם. גם בזה אין לאדם רק למסור לבו בשלימות, שהכל נכלל בזה, כמאמר הכתוב "תנה בני לבך לי" וגו', ופירשו בו אי יהבית לי לבך ועינך אנא ידע דאת דילי (ירושלמי ברכות פ"א), הרי שכל הבטחת קיום השלימות בהווה וגם בעתיד תלויה רק במסירת הלב שהיא רק טפח על טפח, ואז אין מקום יפחד מניסיונות ועתידות, מאשר שכל הניסיונות הנם נובעים וסבתן ושרשם היא לב האדם ורצונו. אמנם תנאי גדול ומוכרח אשר מזה הטפח שעליו למסור אל התורה לא ישאיר לעצמו ולזולת התורה אף כמשהו מן המשהו, אשר מאד תגדל תשוקת האדם, גם המוסר את לבו, להשאיר לכל הפחות משהו, כי כמו שידוע אשר טרם יעיר השחר ויאיר אור הבקר יתגבר החושך ויגדל, כן גם השעה שעת בין המצרים, כשהאדם מוסר את לבו ומאמין ופורש בהסכמתו מכל מה שהוא נגד וזולת רצון ד', ועד אשר יפתחו לפני פתחי השלימות ויאיר לו אור האמת, אותה שעה קשה היא ביותר לפני האדם, כי אינו מוצא אז שום קורת-רוח ורוח חיים והוא אז בבחינת "קרח מכאן ומכאן", ועל כן מאד ירצה להשאיר מה מן הישנות. ואמנם אותו המעט שהוא משאיר בעקשות לבבו ומקתר במסירותו, רב ועצום חילו להפריע בעבודתו בכל אשר יפנה. ובכל חלק יעמוד המעט ההוא לשטן בדרכו וזה מונע מהאדם גם כן ההצלחה גם במה שמסר עצמו אל התורה. ועל כן מוכרח האדם לשדד את כל עקשות לבבו לגמרי, וכמו שאמרו חז"ל "לחייו כערוגת הבושם" וגו',  אם משים אדם עצמו כערוגה וכו' (עירובין נ"ד), אשר הזריעה והצמיחה על הערוגה אפשרית רק אחר אשר ישדד אדמתה ויחרוש אותה הדק היטב.

ב. האדם הזה אשר מסר את כל עצמו ולבבו אל דרישת התורה בלבד, ונעשה כחומר היולי ביד התורה הוא יכול למצוא הצלחתו ושלימותו העליונה ברום המעלה בכל דבר קטן וגדול. וכאשר בעל המלאכה האומן מעבד ומתקן גם מכל חומר פשוט מצד עצמו כלים יפים ונהדרים מרהיבים עין כל רואם, ויהיו יקרי המציאות מצד האומנות הנפלאה אשר בהם. מה שלהיפוך האומן הגרוע ומי שאינו אומן כלל מפסיד גם את החומר היקר ומעולה ביותר. ועל כן אמרו חז"ל אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן. הרי לך שני גדולי עולם שבדקן הקב"ה בדבר קטן, משה ודוד וכו' (שמות רבה פ"ב), הרי שאם רק האדם מצד עצמו הוא גדול, אז תבחן גדולתו גם בכל דבר קטן, ועיקר גדולת האדם היא למסור את כל כוחותיו ודעתו והרגשיו, ואף שנשאר לפי שעה ערום מכל, הוא כעניין זריעה שאמר הנביא "זרעו לכם לצדקה" (הושע י'), שמשליכים בארץ מיטב מיני הזרעים ויודעים כי בוודאי ירקבו ויפסדו, אמנם בטוחים שישיבו ויצמחו בכפלי כפלים. כן הדבר בעניין "כל הבורח רודף" שכתב הגר"א ז"ל שזה כלל גדול בכל המידות. הנה בעת הבריחה עליו להשלים כל חלקי הבריחה לגמרי, כאשר הזורע מוכרח לזרוע רק באופן שבוודאי יירקב ואך אז אפשר שיצמח, ואז יתקיים בו להיותו "רודף אחריו". והנה הראשונים השלימו את עניין ה"זריעה" עד תכליתו, כי כל קיום תורתם היה רק מתוך האימון הגמור כי "בהתהלכך תנחה אותך" וגו' (משלי ו' כ"ב). ועדיין לא היה להם לראות מקודמים להם, כי הצליחו בדרך התורה ועשו פרי רב, ועל כן באמת הצליחו כל כך הרבה. וכל העניין הזה הוא מה שאמרו ז"ל "כי אם בתורת ד' חפצו  ובתורתו יהגה" וגו', מתחילה נקראת תורת ד' ולבסוף בתורתו (עבודה זרה י"ט), היינו שמתחילה על האדם להתפשט מעצמו לגמרי ולמסור את כל חפצו רק ל"תורת ד", ואז יתעלה למעלה עליונה שתהא דעתו ודעת התורה שווים כל כך עד שתהיה נקראת "תורתו", כי הוא עצמו כתורה יהיה.

נבין בזה אמרם (בראשית רבה פ"ס) "מי בכם ירא ד'" זה אליעזר, "שומע בקול עבדו" זה אברהם, "אשר הלך חשכים" בשעה שהלך להביא את רבקה וכו', "יבטח בשם ד'" וגו', זהו שאמר "הקרה נא לפני היום" וכו'. ויש להבין למה קרו עליו "אשר הלך חשכים". וכי מה ענין חשיכה זו?

עוד אמרו ארבעה שאלו שלא כהוגן וכו' ,אליעזר וכו' זימן לו הקב"ה כהוגן וכו' (שם). מדוע באמת שאל אליעזר שלא כהוגן? ולמה שינו עמו לטובה להזמין לו כהוגן?

אמנם אליעזר היה רם במעלתו מאד עד שאמרו (בראשית רבה פנ"ט) "וה' ברך את אברהם בכל" וכו', "בכל" שהשליטו ביצרו וכו'. "ויאמר אברהם אל עבדו וגו' המושל בכל אשר לו", שהיה שליט ביצרו כמותו. וכבר הרחיב מרן הגאון רבי ישראל סלנט זצללה"ה לבאר כי באיכות גדלה מעלת אברהם אבינו עליו השלום, כי מדרגת אליעזר היתה בחינת "גבור כובש את יצרו" בכבישת המידות. לא כן אברהם אבינו עליו השלום שליטתו ביצרו הייתה בבחינת "תיקון היצר", היא תיקון המידות לבל יתאוו לרע כלל, על פי המבואר להרמב"ם בפ"ו משמונה פרקיו שיש שני מדרגות "מושל ביצרו", אשר נפשו אוותה רע אך כובש את תאוותו, ו"חסיד" המתאווה ונכסף אך לטוב.

וידוע כי "ישרות השכל" אי אפשר שתמצא באדם רק על ידי "תיקון המידות", שאז השכל מופשט ונבדל מן הטבע והמידות שדרכם להטיל ארסם בשכל האדם. ועל ידי "כבישת המידות", אחרי שהטבע והמידות מתעוררים בו אף שהנם כבושים ואסורים במאסר שכלו, בל יראו פעולותיהם על האיברים במעשה, אמנם קשה מאד שיקלע האדם הזה בשכלו אל נקודת האמת הישרה, מבלי נטיה לשום שצד הן לטוב והן למוטב, ואם כן אי אפשר שיסמוך על שכלו ודעתו כלל.

ועל כן אליעזר עבד אברהם עליו השלום אף כי במעשה השלים כבישת נגיעתו על צד המעלה היתרה בתכלית קצה מידותיו ולא הניח שום מקום ליצר במעשיו, עד שאמרו ז"ל יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים וכו' (בראשית רבה פ"ס), בכל זאת "שקול דעתו" לא היה נקי לגמרי כיאות, ואמרו "כנען בידו מאזני מרמה" וגו' זה אליעזר שהיה יושב ושוקל אם בתו ראויה או אינה ראויה וכו' (בראשית רבה פנ"ט), ובמקום שהיה אצל אברהם אבינו עליו השלום בתור וודאות והחלטה כי "אני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מתדבק בברוך" (שם), היה זה אצל אליעזר רק בתור ספר "אם אינה ראויה", וכבר פעלה הנגיעה בעזרת החשבונות הרבים הנעלים שהיו יכולים להימצא כמובן בעניין כזה להשפיע על שכלו לשקול גם כן "אם בתו ראויה". ואולי אילו היה ליבו חלל בקרבו ולא היה רוח רצונו מטהו להניח שום ספק בשקול דעתו אז היה גם הוא רואה בהכרה ברורה ומוחלטת "שאינה ראויה". ויתכן שבזה עצמו היה יוצא מכלל ארור לכלל ברוך, והייתה בתו ראויה באמת, וכמו שהיה אחר שגמר את שליחותו על צד השלימות נכנס לכלל "ברוך", כמו שדרשו על "בא ברוך ד'" וגו' (בראשית רבה פ"ס). ואולי הייתה זאת תשובת אברהם אבינו עליו השלום אליו, "אתה ארור", בך האשם, כי מה שהנך יושב ושוקל, זה גרם לך שעדן לא יצאת מכלל "ארור", ואבדת בזה שאינך מתדבק בברוך.

ועל כן כשמצא אליעזר את עצמו, כי שכלו עודנו עומד תחת השפעת רוח הנגיעה שמטלת לו ספיקות, למען אשר סוף סוף יטה העניין לטובתו, כמו שדרשו "אלי לא תאבה", "אלי" כתיב (שם פנ"ט), הרגיש כי אי אפשר לו לסמוך על בינתו ולפי השקפת דעתו, כי בשום אופן לא יראה האמת לאשורו, ועניין מבוכה זו, מבוכת השכל והמידות שהייתה אז אצלו, כנוה חז"ל במאמר הכתוב "אשר הלך חשכים" וגו', ועל כן מצא הנכון לפניו לסלק את עצמו לגמרי ועשה הסמנים והתפלל ואמר "הקרה נא לפני היום" וגו', שבזה יצא לשום בד' מבטחו בביטחון שהוא מושלל מכל שכל האדם. ועל זה אמרו "יבטח בשם ד'" וגו'. גם להתנות תנאים יתרים לא היה יכול מפחדו פן רוח נגיעתו דובר בם, ובריחתו מן הנגיעה הכריחתו להיות שואל שלא כהוגן. אמנם כוונתו הייתה כהוגן מאד למען האמת הברורה והזכה, עד שזכה בזה לצאת מכלל "ארור" לכלל "ברוך", ועל כן נענה כהוגן.

למדנו מכלל זה עד כמה אין לאדם לסמוך על עצמו ועל שכלו כלל וכלל, וכמאמר הכתוב "ואל בינתך אל תשען" (משלי ג'). וביאר הגר"א שלא תאמר אבטח בד' אך אני מחויב לעשות ולהישען גם על שכלי. ולכן אמר ש"אל תשען", אפילו בתורת משענת לא יהא לך שכלך וכו'.

ג. גם כשהדרך כבר סלולה לפני האדם ובתורת ד' חפצו וכבר נדמה לו ש"תורתו" היא גם "תורת ד'" בכל זאת לא יצא עדיין מידי חקירות ובדיקות, אם הוא באמת כן או אולי דבר אליו יגונב לטעות ולדון קצת ברמיה, אשר גם השקפתו בתורת ד' מוטעת היא. ונראה בזה מגמרא (חגיגה ד':) "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני לעלות" וגו', עולים תרתי משמע. חד שמואל, ואידך ואזיל שמואל ואתיה למשה בהדיה. אמר דילמא חס ושלום לדינא מתבעינא וכו' דליכא מלתא באורייתא דלא קימתיה. ופירש התוספות שם, לא בעי למימר שקיים הכל, דמנא ידע, והלא לא היה בדורו, אלא היה אומר: כך וכך דרשתי ועשיתי מעשה, בא והעידני שכן למדת גם אתה. עד כאן לשונו. הרי מי לנו גדול משמואל הנביא עליו השלום, והיה צריך לעדות שלא החסיר וקצר מלקלוע אל האמת בכוונת דרישת התורה, מפני שגם אם ימצא האדם את עצמו מוכן בחפצו אל תורת ד', כיון שסוף סוף צריכה היא לעבור דרך שכלו ותבונתו, כבר אפשר שיקצר גם בהכרת "תורת ד'". וכן הוא בעניין הנאמר (תנא דבי אליהו פי"ב) חייב כל אחד ואחד מישראל לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב וכו', אשר אף כי מעשה האבות גלויים ומבוארים לכאורה לפני כל, בכל זאת הדבר מסור לכל אחד ואחד להכיר לפיהו את מעשה האבות עליהם השלום, עד שיכולים בני אדם להיות מחולקים ורחוקים זה מזה הרבה בהכרת מעשה האבות וכל אחד ידמה כי הן המה תכלית עניין מעשיהם כאשר יכירם הוא. ואמרו חז"ל: גדולה תורה שאפילו קטנים יודעים אותה. בכל זאת גם אם ירחיב יעמוק הקטן לדעת התורה ויגיע עד תכליתה, סוף סוף אין זה אלא לפי קטנותו, ומה שיעשה הוא עטרה לראשו יעשה הגדול עקב לסולייתו. וכן הוא גם בין "שכל האדם" ו"שכל התורה", שהמרחק ביניהן גדול ורב יותר מאשר בין קטן וגדול לאין ערך. ויתכן כי ימצא את עצמו מסור ל"תורת ד'" ואין זה אלא לפי שכלו, ואלו לא כן "שכל התורה". ועל כן שמואל הנביא עליו השלום הביא את משה רבינו עליו השלום להעיד כי הוא לא קיים את "תורת ד'" על פי שכלו, אך התורה המסורה למשה מסיני, טרם עברה דרך שכל אנושי רק מפי הגבורה ממש, ועל כן אמר הכתוב "משה ואהרן וגו' ושמואל בקוראי שמו", שקול שמואל כנגד משה ואהרן (ברכות ל"ב), כי הגיע למעלה כל כך לטהר שכלו ולנקותו מכל כחות נפשו עד שהתאימה הכרת שכלו האנושי אל שכל התורה באופן נפלא ממש כמו שלמד משה רבינו עליו השלום מפי הקב"ה.

דבר זה צריכה לעבודה יתירה ודקדוק גדול לבחון כל פעולה ולברר כל דק גם מעבודתו הרוחניות אם נובע הכל מפנימיות חפצו בתורת ד', וכמו שכתב הגר"א ז"ל אם אין קמח אין תורה – אם לא יטחון כל ענין דק דק כקמח אין תורה. גם יש לבחון ולדקדק על תולדות העניין ואם העניין מצד עצמו הוא טוב, כמבואר במסילת ישרים פ"כ כי לפעמים המעשה בעצמו נראה טוב ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו. ומבחן גדול הוא אם מוכן גם לעזוב ולהניח את הכל ולהחליף עבודתו ומצבו, או שהוא מקושר דווקא לזה ואינו יכול לזוז ממנו.

והנה הדקדוק הזה על כל פרט וההעמקה היתירה בבחינת תהלוכות חייו הרוחניים דבר קשה מאד לאדם, עד שאם נתבונן בהווה במצב האדם אשר נקל לפניו מסירת נפשו בשביל התורה והאמונה, כאשר ראינו והניסיון העיד אשר רבים גם מאנשי ההמון אשר דבר אין למו עם מדרגות עליונות בעבודת ד' מוסרים נפשם על קדושת השם באין פקפוק כלל. אמנם לא רבים יחכמו לחיות חיי התורה בשלימות, להפקיר החיים הטבעיים, ולשרש אחר כל פשרה, ולדקדק בכל מעשה קודם לה ולאחריה, ולמסור את כל עצמו בכל ענייניו להנהגת ההשגחה.

ומצינו אברהם אבינו עליו השלום שהכרתו הברורה שהכיר את בוראו בן ג' שנים הייתה כל כך חזקה שהיה הראשון שהראה את דרך מסירות נפש, ולא עזב אמונתו עת השליכוהו לתוך כבשן האש באור כשדים, מתוך שהרגיש את כל החיים הזמניים בתבל השפל הלזה לאין ולכלום נגד החיים הנצחיים אשר אין סוף ותכלית להם. וכמו שהמשילו בזה אשר אילו היה כל חלל העולם למן הארץ ועד שמי הרקיע מלא שומשמין, וצפור אחת תבוא פעם לאלפי שנים לנקר גרגיר אחד מזירעוני השומשמין, הם יכלו וחיי נצח לא יכלו. ופעולתו זאת הכתה שורש עמוק נפלא בלב בל זרעיו אחריו עד שהיה לחוק בישראל למסור נפש בכל עת וזמן מן הזמנים, ובכל זאת לא היה זה רק ההתחלה, הניסיון הראשון, ושוב נסוהו בקשים ממנו, והם הניסיונות אשר בתוך החיים אם יוכל לחיות גם כן על פי התורה כמו שיוכל לחרף נפשו למות בעדה, ומובן מאליו כי כל ניסיון בא היה קשה מן הקודם לו. והנה בעניין ניסיון של "לך לך" כתב הרמב"ן שם וזה לשונו: "כי יקשה לאדם לעזוב ארצו אשר יושב שם ושם אוהביו ורעיו, וכל שכן שהוא ארץ מולדתו ששם נולד, וכל שכן כשיש שם בית אביו, ולכך הוצרך לזה שיעזוב הכל לאהבתו של מקום".

וכל כך גדלה מעלת העניין הזה, הדקדוק וההעמקה בחיי התורה להרים את האיכות במידה עצומה, אצל חז"ל עד שהיה שווה להם גם אם היו מוכרחים בשביל זה לקצר מכמות העבודה, והוא ממה שאמרו חז"ל (ברכות כ') אמר ליה רב פפא לאביי מאי טעמא ראשונים דאתרחיש להו ניסא וכו', אי משום תנויי, בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוי, אנן קא מתנינן טובא, ואילו רב יהודה כד הוי שליף חד מסאני אתי מיטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצווח וכו' ולית דמשגח בן. קמאי הוי מסרו נפשייהו, אנן לא. וכתב מהרש"א ז"ל רב יהודה לטעמיה דמאן דבעי למהווי חסידא ליקיים מילי דנזיקין, הרי שהייתה השקפתם רבה כל כך על איכות התורה, עד שמכיוון שהרגישו אשר כל מילי דחסידותא תלויין בנזיקין, מסרו כל עיונם בהם, וכולי תנויי בנזיקין הוי. ומזה הגיעו לדקדק הרבה בכל דבר ונתרגשו כל כך לתקן כל מעוות עד שלא נתנה רוחם להמתין ולברר אם היא בת ישראל, ומסרו נפשם גם על מה שהוא רק משום פריצותא, ועל כן מדדו עמהם מדה כנגד מדה שפעולה קלה כשליפת מסאני עשתה רושם למעלה ואתי מיטרא. ואם כי מובן כי גם אצל האחרונים דקמתני טובה היה בוודאי באיכות נפלאה, בכל זאת הכירו יתרון הראשונים במידה עצומה כזאת.

ונבין מזה עד כמה צריך האדם לעיין בדבר האיכות, אשר היא יסוד כל העבודה, כי גם אם ירבה האדם בכמות ובהרחבה אמנם יחסר בהאיכות, יחסר לו הרוח חיים העליון שעליו צריכה שתסוב עבודת השלימות בדרך הראשונים אשר מסרו נפשייהו אקדושת השם. ועבודת האיכות הזאת היא מאמר הנביא "הרימו מכשול מדרך עמי", כי כל המכשולים שרשם היא לב האדם ונפשו ובו תלוי הכל, ואם יתקן את עצמו אז ימצא הדרך ישרה לפניו ואורח צדיקים כאור נוגה.

(אור המוסר, ב, עמו' פט)

---

הרב שמואל פאניץ' הי"ד, נולד בידוובנא, והיה מגדולי תלמידי הסבא מנובהרדוק, הרב יוסף יוזל הורביץ זצ"ל. ביוזמתו של ה'סבא' נוסדו מספר ישיבות בקייב, והרב שמואל פאניץ' עמד בראש הישיבה בשכונת קרשצ'טק בקייב.

עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ח, היה הבחור שמואל ידוובנא מפורסם לאישיות מוסרית וכמשפיע מעולה, והוא התלווה לנסיעתו של ה'סבא' מגומל-הומל לקיוב, לקבוע שם מקומו ולחזק את הישיבות שיסד. לאחר פטירת ה'סבא', עבר מרוסיה לפולין, הצטרף הרב שמואל פאניץ' לישיבת "בית יוסף" במעזריטש בראשותו של רבי שמואל לרב דוד בלייכר הי"ד, וכיהן בה כמנהל הרוחני. הוא עיצב אותה בדרכה של שיטת נובהרדוק והשמיע שיחות מוסר בישיבה. הוא תמך בוועדות של תלמידיה, ופעל להקמת ישיבות קטנות כמכינות לישיבת מזריטש.

למרות שהוריו היגרו לארה"ב וביקשו ממנו להצטרף אליהם, הוא נשאר בישיבה וחילק את הכספים ששלחו לו בין החברים והנצרכים בישיבה. הוא גם תרם סכום נכבד להדפסת מאמרי הסבא מנובהרדוק בחוברות "מדרגת האדם". הוא נשא לאשה את אחותו של רבי דוד בלייכר.

בשנת תרצ"ז השתתף הרב פאניץ' באסיפה הכללית של גדולי נובהרדוק בביאליסטוק.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלח הרב פאניץ' על ידי גיסו, הרב בלייכר, יחד עם כמאה בחורים מהישיבה לליטא, שם ייסד ועמד בראש הישיבה בעיירה נמנצין הסמוכה לעיר וילנה, בעוד הרב בלייכר נשאר עם חלק מהתלמידים במעזריטש שהייתה תחת הכיבוש הגרמני.

לאחר שליטא נכבשה על ידי הגרמנים, הנאצים לקחו את הרב שמואל פאניץ' ותלמידיו עם ספרי התורה בידם, וציוו עליהם לחפור בורות. לפני שנרצחו ביריות יצאו הרב ותלמידיו בשירה ובריקוד נלהב כדי לקדש שם שמים מתוך שמחה. הי"ד.

שנים ממאמריו של הרב פאניץ' הובאו בגוילי אש (ירושלים תשל"ג), עמו' רמג-רמח. שני מאמרותיו הובאו ב"בית חיינו" על המועדים, עמו' צח, מאמר אחד באור המוסר שנה ו' חוברת יג, חתימותיו על פנקסי הקבלות והועדים הובאו בספר "צהר ליצהר" שיצא לאור עם הספר "קרן ליצהר",

---

"ויאמר הנה נא וגו' סורו וגו' ולינו ורחצו רגליכם" (בראשית יט,ב). וברש"י שם: וכי דרכם של בני אדם ללון תחלה ואחר כך לרחוץ? ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה "ורחצו רגליכם". אלא כך אמר לוט: אם יבואו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם, יעלילו עלי ויאמרו, כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו. לפיכך אמר מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם ויהיו נראין שבאו עכשיו, לפיכך אמר, לינו תחילה ואחר כך רחצו. עכ"ל.

היה זה איפוא תכסיס של לוט להימנע מהאשמת העיר הנפשעת. אבל אנו מוצאים עילה אחרת לטענתו של לוט, בהתחלת הפרשה (שם יח,ד). כשאמר אברהם למלאכים תחילה "ורחצו רגליכם", כתב רש"י על זה: כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו. אבל לוט שלא איכפת לו אם יכניסו עבודה זרה לתוך ביתו, ולא משום טענותיהם של אנשי סדום.

אבל יש כאן ענין עמוק בכוחות של נפש האדם. לא פעם מוותר האדם וויתורים קלים באמתלאות שנראות צודקות לכאורה, והרואה את מעשיו סבור, שאמנם בגלל האמתלאות שבפיו עשה כך, אבל האמת היא לא כן, שאילו החשיב הרבה את המצווה או המנהג שהוא מוותר עליו, לא היה מוותר, אלא מנצל סיבות מקריות כדי להקל על עצמו את מצפונו על שהוא מוותר, אבל לעצם הוויתור אין לו שום סיבה עיקרית.

וכך היה עם לוט.

כידוע, היתה הכנסת אורחים בכל צורה שהיא אסורה בסדום באיסור מוחלט, כמן שכתוב (יחזקאל טז, מט) "הנה זה היה עון סדום אחותך וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה". ובחז"ל מפורטים העונשים המרובים והאיומים שהענישו אנשי סדום למי שהעיז לתת לחם לעני או להכניס עני לתוך ביתו, כמו שדרשו חז"ל (סנהדרין קט:) על הפסוק "הכצעקתה הבאה אלי עשו" (בראשית יח,כא) צעקת ריבה אחת שהרגוה במיתה משונה על שנתנה מזון לעני.

אבל לוט, אף שמינוהו לשופט עליהם, לא הלר בדרכי סדום, אלא בראותו אורחים באים קם לקראתם, השתחווה להם אפים ארצה והתחנן שיסורו לביתו. וכשמיאנו, הפציר בהם מאד. הרי זה מצידו מסירת נפש ממש, כפי שבאמת קרה ש"אנשי סדום נסבו על הבית וגו' ויאמרו עתה נרע לך מהם" (שם יט,ט), והוא ידע מראש מה יארע לו אם יעיז להכניס אורחים לביתו, אלא שהוא למד מבית אברהם לחזר אחרי אורחים. אומר רש"י, ולשם קיום מצוה זו היה מוכן לכל.

מעתה יש להתפלא, אם כבר מוכן היה למסור נפשו לקיום המצווה, למה לא קיימה בשלימות, ולא אמר קודם "רחצו רגליכם" ואחר כך ללון אצלו, הרי גם בלאו הכי עשה נגד מנהגי אנשי סדום ובין כך השליך נפשו מנגד. אמנם יש לומר, כי לוט השתדל עד כמה שאפשר להקטין מעליו את ההאשמות של אנשי סדום, אבל האמת הלא כי אילו היה לוט מקפיד כראוי על אבק של עבודה זרה, היה חשש זה מכריע שלא להכניס את האורחים עם האבק שעל רגליהם, והיה הפחד מאבק של עבודה זרה מכריע את הפחד מפני אנשי סדום. עכשיו שהפחד מפני אנשי סדום הכריע את הפחד מפני אבק של עבודה זרה, סימן מובהק הוא שלוט לא הקפיד כל כך על אבק של עבודה זרה.

מכאן לימוד בשבילנו, רואים אנו אנשים עושים פעולות שונות שהסיבות לכך נראות כאלו מובנות, אבל זה רק על פני השטח. כי הנימוקים האמיתיים. צפונים עמוק עמוק בלב האדם. ועלינו לבדוק את הסיבות השונות והאמתלאות שלנו עצמנו, לדעת את מקורן בזלזול של מצוה או מנהג בקלות ראש וכדומה, ולהעמיד את הדברים במקומם הנכון, כדי שלא נטעה את אחרים, והעיקר – לא את עצמנו.

(נכתב בשמו על ידי גיסו הרב בן ציון ברוק, הובא בגוילי אש עמו' רכז)

---

הרב ניסן צלניקר ("ר' ניסלא באברויסקער"), היה מפורסם כאחד מגדולי החניכים, המחנכים והמשפיעים בנובהרדוק. הוא נולד לאביו, הרב אפרים, בעיירה בבוריוסק שברוסיה. בתחילה למד בישיבה המרכזית בהומל. נשא לאשה את מרת אסתר מלכה בת הרב יצחק גולדברג מגרייבה שבמחוז ביאליסטוק (פולין). לאחר נישואיו עבר לפולין, לישיבה המרכזית "בית יוסף" בעיר ביאליסטוק, שם צורף להנהלת הישיבה והמשיך ללמוד וללמד בהתמדה תורה ומוסר. הוא מעולם לא התרגז, והתמסר לעבודה על מידת הביטחון והאמונה. הוא נודע כמשגיח גדול בתורה וביראה וכדרשן מופלא. חלק משיחותיו ומכתביו הודפסו, ורוכזו בספר "יאיר נזרו", ב, עמו' 385-378.

הוא חיבר והלחין שירי אמונה ובטחון בניגונים מלאי רגש וכיסופים. שיריו הודפסו בספר "כל שירי נוהברדוק" (פיטריקוב תרפ"ט), בספר "לפיד האש הנובהרדקאי",  ובספרים נוספים. הוא התפרסם כחרזן נפלא, ופעמים החל לשיר שירי געגועי אהבת ה' ותורתו באמצע שיחות המוסר שלו.

פעם נסע הרב ניסן ל"חפץ חיים" ושאל אותו כמה אדם צריך ללמוד מוסר מידי יום.

בפרוץ מלחמת העולם השניה ברח לווילנה, ומשם גלה לעיירה הליטאית בירז', יחד עם אלפי תלמידי ישיבות מפולין, רוסיה וליטא, וחיזק את תלמידיו לביטחון ואמונה. גם לאחר שהקומוניסטים השתלטו על העיירה, בערב חג השבועות ת"ש, והחלו לרדוף את תלמידי הישיבות, המשיך הרב לעודד את תלמידיו במאור פנים. בכינוס שערך הוועד הכללי הוא הוציא ספר תורה, אחז בו ונשא דרשה על הצורך לעמוד בניסיונות ולא להפסיק את הלימוד על אף כל הקשיים. הנוכחים נשבעו בספר התורה, שלא יזוזו מלימוד התורה הקדושה על אף כל הניסיונות. בשמחת תורה תש"א שר עם התלמידים בישיבה שיר התחזקות מרגש על רדיפות הדת, בניגון של המנון קומוניסטי ידוע. שיר זה, ביידיש, הודפס בספר "צהר ליוסף" (בני ברק תשמ"ט), עמו' 6.

כשגברה הסכנה מצד הצוררים הנאציים, הוא כתב שיר על ההכנה הנפשית למסירות נפש וקידוש שם שמים.

בב' באב תש"א היהודים גורשו לגטו בבירז. והחלו במאסר יהודים וברציחתם בבית הקברות ובאתרים נוספים בעיירה ובסביבתה. חיסול הגטו החל בשעת בוקר מוקדמת בט"ו באב תש"ב. עד שעות הערב הובלו כל יהודי הגטו בקבוצות לבורות ביער אסטראבה, ונרצחו שם. בין הנרצחים היה הרב צלניקר, משפחת אשתו, בנו צבי ובתו. הי"ד. הרב היה בשנות הארבעים לחייו כשנספה.

מה שאמרתי בשעת הקמת המצבה בשנת תרצ"ב ביום צום העשירים הוא עשרה בטבת על ציון כבוד אאדמו"ר מו"ה מרדכי יצחק זללה"ה, ומהם גם דברים אשר אמרתי בשעת הקמת המצבה על ציון חמותי בשנת תרצ"א יום א' דסליחות בעיר קאשוי […]

מקור מקומו טהור מהנהגת הקמת מצבה רמזה התורה הקדושה "היא מצבת קבורת רחל עד היום", ויש לדקדק בייתר הלשון "היא מצבת קבורת רחל", דזיל קרי בי רב שאם יעקב אבינו עליו השלום העמיד המצבה על קבורת רחל, פשוט שהיא מצבתה. וגם אומרו "עד היום" מה בא להשמיענו.

המלך יאשיהו כאשר שרף וטימא במות ירבעם, כאשר יסופר בקרא (מלכים ב' כ"ג) "ויאמר מה הציון הלזה אשר אני רואה. ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהי'ם אשר בא מיהודה כו'". הנה זה ששאל דווקא על ציון זה צריך ביאור, וגם התשובה "אשר בא מיהודה" מאי נפקא מינה מהיכן בא.

בפרק ב' דמסכת שקלים משנה ה' איתר "מותר המת ליורשין. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו". ויש לדקדק דהאי תיבת "לו" מיותר דהכי איבעי למכתב "בונין נפש על קברו". ובירושלמי שם תני "רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הן הן זכרונם". והיא תמיהה שהרי יעקב אבינו עליו השלום העמיד מצבה על קבורת רחל הצדקת אמנו זכותה יגן עלינו אמן, וגם במלכים הנ"ל מצינו על קבר איש האלהי'ם היה ציון. ובמדרש רבה בראשית כ"ב י"א מביא גם כן דברי רבן שמעון בן גמליאל אלו ומסיים "למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר הבן יקיר לי אפרים". והיא מקושיא הבנה, מה מייתי ראייה מהתם. אדרבה מהתם מוכח כנ"ל דעושין ציון אף לצדיקים.

ובעזרת ה' יתברך נראה לעניות דעתי לפרש בדרך אגדה, דהנה עניין המצבה אית ביה שני תועלת. יש לומר משום יקרא דמותא, וכדברי החכם מכל אדם (משלי י') "זכר צדיק לברכה כו'", וכמו דקיימא לן דאין לומר קדיש על אבותיו יותר מי"א חודשים כדי שלא להחזיקם לרשעים אשר משפטם בגיהנם שנים עשר חודש (עיין מה שכתבתי בזה העניין בביאורי "אז יקהיל שלמה" על המהרי"ל בפתחא זעירא אות ד') כמו כן מחוייבים להקים מצבה להראות שהוא בגדר שרוצין להזכירו, כי "זכר צדיק לברכה", ולא חס ושלום בגדר רשעים שאין לזוכרם. וגם אית בית משום יקרא דחיי לידע מקום הנפטר אם הוא איש צדיק אשר דבריו נשמעין בשמים, לילך להשתטח על קברו על כל צרה שלא תבוא שיהיה למליץ יושר ויתפלל ויבקש רחמים עליו, כדמצינו אצל כלב שהלך להשתטח על קבר אבותיו להנצל מעצת מרגלים, וכמו כן מצינו טובא בש"ס, וכדרשת חכמינו ז"ל (במסכת בבא מציעא) "גפן ממצרים תסיע" ישראל נמשלו לגפן, מה גפן זה העץ מחזיקו, אף ישראל החיים נשענים על המתים. וכמו כן כתב בזוהר הקדוש שמות דף ט"ז מובא בטעמי המצוות חלק ד' דף ל"ו שאם לא היו המתים מתפללין על החיים, לא היו החיים מתקיימין. עיין שם. וגדול זכות המשתטח על קבר איש צדיק, כמבואר בספרים הקדושים. עיין קב הישר פ' עמוד א, עיין שם.

הנה הנפקא מינא בין אלו שני הטעמים הוא, שאם הקמת המצבה משום יקרא דמותא אז למותר ליכתוב תוארים ושבחים על המצבה, כי די בזה שמעמידין האבן ומפתחין שמו להזכירו. אבל אם הקמת המצבה משום יקרא דחיי, ניחא אם האיש הצדיק היה מפורסם והכל יודעין אותו, אז למותר המה התוארים והשבחים לפתח על המצבה. אבל אם הצדיק היה מעלמא דאיתכסיא, מאנשי צניעי מהצנע לכת עם ד', או שבא לכאן ממקום אחר על פי סיבה, אז בוודאי ההכרח לכתוב תוארים לידע ולהודיע כי כאן נטמן איש צדיק איש אלהי'ם, כדברי הנועם אלימלך זיע"א שהוא איש על האלהי'ם, מושל על מידת הדין כדי להמתיקו, כמאמר חז"ל "מי מושל בי, צדיק", כדי לילך להשתטח ולהתפלל על קברו, וממילא לאיש צדיק כזה אין האבן שמעמידין לתועלתו לזכרון, אחר כי זה זכרונו לטובה שבאין להתפלל ולהשתטח על קברו, וודאי משום דדבריו נשמעין בשמים, ולאיש צדיק כזה על פי רוב יש לו בנין מעלי שהדריכם על דרכי התורה והיראה, מלבד שבניו מזכירין אותו לטובה "כך אמר לנו אבא", אלא גם ביני שאר אינשי נזכר לברכה באומרם על צאצאיו "אשרי ילדתם".

ולפי זה מיושבים כל הפסוקים דבספר לקוטי בית אפרים ממ"נ דרש ד' מביא פסיקתא שיוסף ביקש מאביו גם אם לא היה בידך בשעת מיתת אמי להכניסה למערת המכפלה היה רוצה לסייעו שיהא קוברה שם אחר כך, והשיב לו יעקב אבינו עליו השלום שהיא מוכרחת לנוח שם כאשר יגלו ישראל בגלות על ידי נבוזרדן יעברו דרך קבורתה ויבכו ויתפללו ותעמוד רחל מקבורתה לבקש עליהם רחמים, כמאמר הקרא "רחל מבכה על בניה". וה' יתברך משיב לה "ושבו בנים לגבולם". עיין שם.

וזה פירוש הקרא "ויצב יעקב מצבה על קבורתה", אבל זה האבן היה רק משום יקרא דחיי שידעו היכי קבורתה, אבל משום יקרא דמותה "היא מצבת קבורת רחל", פירוש היא זכרונה "עד היום", מה שאנו רואים שיוסף לא קברה במערת המכפלה ואף שהיה ביכולתו, ודאי מטעם שהשיב יעקב אבינו עליו השלום כדי שכאשר יגלו יתפללו על קברה ויוושעו, אם כן זה זיכרונה לטובה שהיא צדקת שדבריה נשמעין בשמים.

וזה פירוש הברייתא דרבי נתן אומר מותר המת שייך לו, ועושין מה שהיא לתועלתו. ומה היא תועלתו "ציון על קברו להזכירו". ועל זה פליג רבן שמעון בן גמליאל דזה אינו כלל בכל מקום ובכל אדם, הרי אין עושין נפשות לצדיקים דייקי, להם אין צריך הנפש, היינו המצבה, לתועלתו, כי דבריהם, פירוש מה שבכוחם בדבריהם להמתיק הדין מעל ישראל היא זיכרונם שבאין לבקש רחמים על קברה. נמצא להלכה רבן שמעון בן גמליאל גם כן סבירא ליה כרבי נתן שעושין לצדיקים מצבה, אבל במותר שעושין לתועלת המת, גבי צדיק עושין דבר אחר, כי המצבה אינה לתועלתו, ועל זה שפיר הוא דמביא שם במדרש ראייה למדנו ישראל נקראו על שם רחל, ולמה, משום שהיא מסרה נפשה אליהם  לבקש רחמים אליהם בגלות, ועל זה רמזה התורה הקדושה "היא מצבת רחל עד היום", שזה מצבתה שעד היום מונחת שם, אבל מצבת האבן איני צריכה לתועלתו.

ובזה מובן מה ששאל המלך יאשיהו "מה הציון הלז", דייקי על זה שאל שראה ציון עם תוארים גדולים ושאם אם הוא איש צדיק למה לו התוארים, הלא הכל יודעין. על זה השיבו הוא איש אלהי'ם שבא מיהודה, שאינו מכאן ולא מכירין אותו לאיש צדיק, ומוכרחין לרשום ולפתוח על האבן שהוא איש צדיק.

[…] ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו יזכנו בבריאות גפנו ברמ"ח אברנו ושס"ה גידנו לגדל צאצאינו על דרכי התורה והיראה לחופה ולמעשים טובים מתוך נחת והרחבה ופרנסה ברווח והצלחה בכל העניינים ונזכה לביאת משיח צדקנו וגואלנו במהרה בימינו אמן, כן יהי רצון.

(מתוך קונטרס "יצחק לזרעו" בהקדמת שו"ת "שאל שלמה")

---

הרב שלמה זלמן ווייסברג הוציא לאור את הקובץ התורני "שערי אורה" בהומנה תרצ"ה ובשנת תרצ"ג הוציא לאור את ספרו "אז יקהיל שלמה" על ספר מהרי"ל עם שו"ת "שאל שלמה". הספר זכה להסכמות הרב שמואל פירר אב"ד קראס, ר' יעקב חיים סופר מחבר "כף החיים", הרב יוסף אלימלך כהנא אב"ד אונגוואר, האדמו"ר רבי ישראל האגר מוויזניץ',  הרב שאול בראך אב"ד קאשיו, הרב אשר לעמל סג"ל שפיטצר אב"ד קחרכדורף, רבי אברהם שלום הלברשטאם משינאווע, הרב שמואל דוד הלוי אונגר אב"ד נייטרא, הרב  יהושע בוקסבוים מגאלאנטא, הרב עקיבא סופר מפרעסבורג והרב יהודה ליב צירלסון אב"ד קעשנוב והרב הכולל של מדינת בסרביה.

הרב שלמה זלמן וויסברג, תלמיד חכם מהומנה (סלובקיה), נולד בסביבות שנת תרנ"ה (1895) בסטראפקוב. היה נשא לאשה את מרת פיגא יענטא בת הרב משה יהודה האס מקאשוי. אביו של הרב שלמה זלמן, הרב מרדכי יצחק ווייסברג (תרכ"ד-תרצ"ב) מהומנה, היה בנו של הרב אברהם יהושע העשיל ב"ר מרדכי יצחק דומ"צ סטראפקוב שהיה נכד מרת בריינדל, אחותו של הרב הצדיק בעל "אוהב ישראל" מאפטא (ראה עלי זכרון, ז, עמ' נד-נז, שיתכן והיה מענף משפחתי אחר, ודרכו היה הרב שלמה זלמן ווינברג גם מצאצאי ה"אוהב ישראל" עצמו, כפי שנראה מחתימתו בהקדמת ספרו "שאל שלמה").

תשובה אליו הודפסה בספר "לבושי מרדכי" מאת הרב מרדכי ליב ווינקלר, סי קצט, ובשו"ת "משנה שכיר" או"ח סי' יג, מאת הרב ישכר שלמה טייכטל. חידושים ממנו פורסם בכתב העת הנשר, ב, סי' קיג, בספר איגרי דבי הילולי, א: תשנ"ז, עמ' קצט. הוא השתתף בקובץ "חכמת שלמה" שהוציא הרב חיים יהודה אהרנרייך לכבוד יובל חמישים שנות הנישואין של ר' שלמה ואיזא לייטנר מהומנה.

בראשית שנות ה-40 הוגלו הרב, רעייתו וששת ילדיהם: רבקה (בת 13), אברהם יהושע (בן 11), מרדכי יצחק (בן 9), רחל (בת 8), דוד (בן 6) ומנחם (בן 3), למחנה הריכוז סרד (סלובקיה) ונרצחו באזור לובלין. הי"ד. (בדף עד נוסף נזכרה בת בשם אסתר פרומט). הי"ד.