קטגוריה: פסח

פירוש חד גדיא מה ששמעתי מידידי הגאון בנש"ק מו"ה אשר אנשיל יונגרייז אבד"ק טשענגער נ"י שהיה פה במרחץ תרצ"א.

חד גדיא, חד גדיא, דזבין אבא בתרי זוזי חד גדיא חד גדיא. כפל לשון מורה דהיינו חד גדיא עם אחד מאז אלפי שנים וגם עד עולם נשאר עם אחד ברוחניות, היינו שנשאר לנו האמונה, וגם בגשמיות ובגופניות הרבה אומות נאבדו מהעולם ואנו קיימים וחיים עד עולם. והכל הוא מפני דזבין אבא, דאנו קנין לאבינו שבשמים כדכתיב "עם זו קנית" (שמות, טו טז). בתרי זוזי, בתרי תורות, וגם שתי לוחות, דאורייתא וקוב"ה וישראל חד (זהר ח"ג, עג א), וכמו שהוא חי וקיים לעד, כך אנו, על כן חד גדיא וחד גדיא.

ואתא שונרא ואכלה לגדיא כתיב "ידכה ישוך ונפל בעצומיו חלכאים", מתלא אמרי פעם אחת אמר העכבר לבניו יש לנו שונא אחד שאורב על חיינו ותשמרו עצמכם ממנו. פעם אחת יצאו וראו תרנגול קורא ועושה תנועות שונות פותח פיו וכדומה, סברי להו שהוא השונא אשר רוצה לבולעם. שאל העכבר אודותיו איך תוארו וכאשר ציורו לפניו, אמר לא זה הוא השונא. לימים הלכו שוב לחוץ, וראו 'אינדישער האן', תרנגול הודו, שנפח עצמו כדרכו ועמד לנגדם, נבהלו בנפחו ואמרו שזה הוא השונא האמיתי. אמר להו, גם זה לא הוא השונא ואל תפחדו ממנו.

רק אם תראו אחד שמראה עצמו להולך תמים ובשפלות בלי ראות, זה הוא השונא שלכם, היינו כמו שחתול רגיל בעת שהולך לצוד העכבר. וזה שאמר הכתוב "ידכה ישוח ונפל בעצומיו חלכאים".

והנה האומות העולם בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ורק הקב"ה מצילנו מידם, והכל מפאת שישראל מחזיקים בתורה, וניסו בכמה אופנים לנתק מוסרות התורה מעלינו, אבל לא עלתה בידם. כמשל החמה עם רוח סערה לפשוט מעל האדם בגדיו, ודו"ק.

ואיתא בבן מלך ונזיר בנו כששונא משפיל לפניך, תשמור עצמך ממנו ביותר, כמשל בקשר הנ"ל. וד"ל. כשראו האומות שלא פעלו מאומה להרס התורה ביד חזקה, נסו בפנים שוחקות ובטרדות ובזכויות וכדומה. וזה ואתא שונרא, בבחינת שונרא, ואכלה לגדיא.

(משנה שכיר, מועדים חלק ב, מאת הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד)

שלשים יום קודם לפסח נתתי לבי לדרוש בהלכות הפסח לחקור אחרי טעמו של דבר, לירד לעומקו של מנהג שלנו בליל התקדש חג הפסח, שכורכין מצה ומרור ביחד, ואומרים זכר למקדש כהלל כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים היה כורך מצה ומרור ואוכל ביחד. והט"ז באורח חיים סימן תע"ה הביא בשם פרוש רש"י והאר"י דיש לומר היה כורך פסח מצה ומרור.

ונראה לי בטעמו של דבר זה, על דרך האגדה, דהנה נצחיות ישראל קיימו בגולה היא על ידי האמונה והאחדות, הן הנה היו למאורות לעם הזה להאיר להם את הדרך לבל יכשלו בדרכם. אנחנו עם ד' המאמינים מקבלים הכל באהבה. ועל כל גל וגל שיעבור עלינו ועל כל רעה שתבוא עדינו, לא נסוג אחור לבנו בתקווה טובה ונאמנה כי ד' הטוב, אשר מאתו לא תצא הרעות, יחוש לנו ישע ופדות עד מהרה. ועוד יש לנו הסגולה הנפלאה, כח האחדות להיות כאיש אחד חברים, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. ובהתאחדות האומה הישראלית, גם החלש יאמר גיבור אני, ותהיינה האהבה והאחדות להעם הזה אזור מתניו והאמונה והבטחון אזור חלציו, אשר על כן בימי צאתנו מארץ מצרים וראינו נפלאות, בעת בחר ד' את עמו ישראל להיות לו לעם סגולה מכל העמים, הקריב אתנו לפני הר סיני ונתן לבו את תורתו בחרדת קודש, משה ידבר והאלקים יעננו בקול עשרה דברים חרותים על הלוחות, חמשה מעבר מזה חלקי המצוות שבין אדם למקום מקיר האמונה, וחמשה מעבר מזה חלקי המצוות שבין אדם לחברו יסוד האחדות, והכל מכוון מאתו יתברך שמו כדי לתת לנו בסיס נכון וקיים לעולם עד שכל משברי גלי הים והמון עמים רבים לא יכולו לנו לשטפנו ולהכחידנו מארץ החיים, חס וחלילה. לכן בשתים התחתן בנו בתת לנו את תורתו הקדושה "ואהבת לרעך כמוך", זו האהבה והאחדות, אני ה', זו האמונה והביטחון.

וכאשר נביט בעין חוקרת על תולדות וחיי ימי עמנו מיום היותם לגוי עד היום הזה, מורה הניסיון לנו לדעת כי כאשר יסורו ישראל, חס וחלילה, צבי עדיים, עטרת האמונה, מעל ראשם ויטו ארחם לחטוא במצוות שבין אדם למקום, אז גם נזר האחדות הורד מעליהם, וילכו בתוהו לא דרך לחטוא גם כן במצות שבין אדם לחברו, כי שני חלקי המצוות האלה הם קשורים ואחוזים זה בזה בשרשם ובמקורם, וביותר בהתכלית המכוון מהם, שבעת אשר עם ישראל שלם עם ד' נאמן לתורתו ולעבודתו, אז אהבת ד' ומצוותיו היא התכלית, היא הקוטב, והוא התל אשר הכל אליו פונים. לא כן אם חלק לבם מד' וינצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, יחלפו חוק, יעברו תורות אז האהבה והאחדות לא תהיה מנת חלקם, כי כן ארחות אנשי רשע, נפרדים הם בתכלית שלהם ושלום אין להם.

ומה נכבדו בזה דברי חכמינו ז"ל באמרם אמר רבי אלעזר המזיח החושן מעל האפוד לוקה, שנאמר ולא יזח החושן מעל האפוד (יומא ע"ב), וביארו המפרשים הכוונה שדבריהם סובבים והולכים על קוטב מה שאמרו חז"ל דחושן היה מכפר על הדינים, שנאמר ועשית חושן משפט. ואפוד מכפר על עבודה זרה, שנאמר אין אפוד ותרפים (זבחים פ"ח), ופירש רש"י הא יש אפוד אין תרפים, נמצא לפי זה שהחושן ואפוד שניהם כאחד היו טובים לכפר על ישראל, החושן על הדינים בדברים שבין אדם לחברו והאפוד על עוון עבודה זרה דברים שבין אדם למקום, והן הנה השתי היסודות של קיום האומה הישראלית, הדינים יורו לנו נתיב הישר להיות בשלום עם כל איש שלא לבקש ולא לחמוד דבר שהוא של חברו, ואזהרת עבודה זרה היא האמונה שלא להאמין בשווא נתעה, רק להיות שלם עם ד ' וחזק באמונה. ולזה הזהירה תורה הקדושה שלא יזח החושן מעל האפוד, כי הם קשורים ואחוזים זה בזה ויתאחדו ולא יתפרדו. ולכן יפה אמרו חכמינו ז"ל שהמזיח החושן מעל האפוד בדעתו המשובשת כי אפשר לזה בלא זה לוקה בגופו להורהו דעת ותבונה כי שניהם כאחד קשורים יתאחדו יחדיו יהיו תמים.
ומעתה נאמר דפסח מרמז על השגחה ואמונה, כמבואר בטור אורח חיים סימן ת"ל שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול לפי שהיו לוקחין טלה סמל אלהיהם של המצרים וקושרין בכרעי מטתם ולא היו רשאין לומר להם דבר. ועל כך דרשו חכמינו ז"ל משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח, משכו ידיכם מעבודת אלילים כי הפסח מורה שעבודה זרה אין בו ממש וד' לבדו הוא אלקיכם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ומצה ומרור מורים על אהבה והאחדות, מצה שעומדת בשפל ואינו מגביה עצמו כשאור שבעיסה חמץ, מורה על עניות ושפלות רוח לבלי להתגאות אחד על חברו, אשר זה מקור השלום. ומרור מורה לסבול מרירות הזמן להיות קשה לכעוס ונח לרצות לבני אדם לדונם בכל דבר לכף זכות, וזה שורש האחדות.

ומאחר שאמונה והאחדות הולכים שלובי זרוע קשורים ואחוזים זה בזה, על כן יפה עשה הלל שהיה כורך פסח מצה ומרור ביחד, לרמז על זה שהם קשורים ואחוזים, יתאחדו ולא יתפרדו וזה בלא זה אי אפשר. כן יעזרנו השם יתברך על דבר כבוד שמו, לחיות שלם עם ד' ואנשים ויחוש לגאלנו במהרה בימינו, אמן סלה.

(מתוך הספר רבותינו שבגולה)

הרב יוסף חנניה ליפה נולד בשנת תרל"ה (1875) לאביו הרב אריה יהודה לייבוש אב"ד פרעמישלא ולאמו מרת יוטא בת הרב שמואל שמעלקא טויבש זצ"ל אב"ד יאס בעמח"ס חיי עולם ומצות חליצה. בשנת תרנ"ה (1895), נתמנה לרבה של ציישנוב שבגליציה.

לאחר שש שנות נישואין, בשנת תרס"ב, נפטרה אשת נעוריו מרת בריינא רעכיל ע"ה בת מרת עטיל והרב אברהם חנוך הכהן זילביגער, בהיותה בת עשרים וחמש, זמן קצר לאחר לידת בנם הבכור ישראל יקיר. אחר כך נשא את אחותה הצעירה מרת לאה. בשנת תרס"ו נפטר בנם שמואל שמעלקא ע"ה.

בתרס"ה (1905) או בתר"ע (1910), נתמנה לרבה של מונאסטרישץ שבגליציה המזרחית. בשנת תרע"ג (1913) הוציא לאור את ספרו שו"ת נחלת יוסף. בהקדמת הספר הוזכרו גם שאר ילדיו: נפתלי הירץ, הענא, אהרן משה וגיטל (אחר נולדו עוד ילדים: חנוך ויהודה). בימי מלחמת העולם הראשונה שהה בווינה, ומאמרו (המובא כאן למעלה) פורסם בספר "רבותינו שבגולה" בשנת תרע"ה (1915). בשנת תרצ"א פרסם בירחון הפרדס פלפול במסכת חולין יא.

הרב נפטר במונאסטרישץ (מונוסטאזיסק), תחת הכיבוש הסובייטי, בשנת ת"ש (1940) והובא לקבר ישראל.

מספר היהודים במונאסטרישץ בשנת 1939 התקרב ל-3000. בתקופת הכיבוש הסוביטי (1939-41) הופסקה פעילות הקהילה היהודית. עם פרוץ המלחמה בין הגרמנים והרוסים (22.6.1941) התחילו הלאומנים האוקראינים להתקיף יהודים. ההתקפות גברו לאחר שהסובייטים נטשו את העיר ב-4.7. בתאריך 13.7 הובאו לעיר מאות יהודים שגורשו מהונגריה. בהמשך הוגלו לעיר יהודים ממקומות נוספים. בחודש 10.1942 גורשו יהודי  מונאסטרישץ להשמדה במחנה המוות בלזץ.

הרבנית לאה נספתה בשואה. כן נספו בשואה בשנת 1942-43, הבנים: ישראל יקיר, הרב נפתלי הירץ וחנוך. הענא ובעלה התאבדו ב-1944 לאחר שהגרמנים גילו את מחבואם. דפי עד על שמם נכתבו על ידי אשתו של (אהרן) משה ונמצאים באתר יד ושם.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אתר הספריה היהודית הוירטואלית, הקדמת נחלת יוסף, דפי עד באתר יד ושם.

מקורות לעיון נוסף: מאורי גאליציה ג עמ' 801. ספר מונאסטרישץ (1974) עמודים 21, 28, 29, 98, 122. פנקס הקהילות גליציה המזרחית עמ' 310.

במדרש רבה בשלח: ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר, חכם לב יקח מצות (משלי ו') שכל ישראל עסוקין בכסף וזהב והוא היה עוסק בעצמות יוסף. ומנין היה משה יודע היכן יוסף קבור. סרח בת אשר הראה אותו. יש אומרים בנילוס היה קבור וכו' ויש אומרים בתוך הפלטרין היה קבור, כדרך שהמלכים קבורין וכו'. והיו עצמותיו של יוסף מחזרין עמהן ארבעים שנה במדבר. אמר לו הקב"ה אתה אמרת לאחיך, אנכי אכלכל אתכם, חייך אתה נפטר ויהיו עצמותיך מחזרין ארבעים שנה במדבר, שנאמר ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ואין אדם אלא יוסף, שנאמר אהל שכן באדם, ויאמר: וימאס באהל יוסף, בזכות עצמותיך הם עושים פסח קטן.

במדרש רבה שמות אשר על שם שהיו מאשרין אותו כל שומעי גאולתן וגדולתן. אמר רבי לוי לא לן אשר באכסניא מעולם וירש גבהו פלטריות, מה שלא ירש יהודה. יוסף, על שם שעתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל מן מלכות הרשעה, כשם שגאל אותם ממצרים. דכתיב והיה ביום ההוא יוסף ד' שנית ידו.

העולם טובע במבול של דם בכל ארבע פינות התבל תאכל אש מתלקחת ולהט החרב מהפכת ומהרסת גן עדן העולם למדבר שממה, לגיא הריגה. מיליונים חיים פורחים באביב ילדותם נגדעים באופן נורא. רבבות חיי משפחה מנוגעים עד תוך תוכם, נהרי נחלי דם שוטפים בקצף וישקו האדמה. אין קץ לאוצרות והון רכוש עבודת זיעת אפים של שנות עמל ויגיעה ההולכים לאבוד. אין מספר לעיירות גדולות וקטנות הנחרבות ונהרסות עד היסוד ואין ערך להריסה, נטישה ועזיבה בארץ. אין מלים לבטא במו השוד והשבר, לא תוכל העין לראות הצרה והצוקה, ולא האוזן לשמוע קול יללת האומללים אשר יפלו לקרבן על המזבח הקרב האיום והאכזר.

שבט של דם אדום נטוי על שמי העולם ותחת רושם פעולתו ירגז התבל ממקומו ועמודי עולם יתפלצון, החיה שבאדם קמה לתחייה בכל עוז שבבותה ותטרף טרף וכאלו הומת כל רגש אנושיות בלב העולם והאומות אשר עד כה התיימרו בתרבות והתקדמות נפלו משמי רום מצבם לעומק תהום השובבות והבערות, נסוגו אחור בצעדי עקרב. הלאומים היותר מקולטרים, פטרוני החירות ולוחמי החופש, נתנו יד לממלכת האכזריה החשכה הבועטת ברגל גסה כל מושג של חופש וחירות ללחום נגד הצדק והיושר בתכסיס מגואל ונבזה. אור הבריטים והצרפתים וחשך הרוסים משתמשם בערבוביא לכסות פני תבל בערות, עריצות ואכזריות.

ביחוד נגעה המלחמה האיומה את חיי עמנו כי המדרש הזה עלה בידנו מן הגולה, שכל מקום שנאמר ויהי אינה אלא צרה. והגלות הארוך בכל המון מאורעיו, לימד אותנו לדעת כי כל מקום וכל זמן שיעשה בו תהפוכה מדינית, אינה אלא צרה וצוקה לעם היהודי. הננו השעיר העזאזל. ואין זה הפרזה יתירה אם נאמר כי גם המלחמה הנכוחית נגעה בנו, אפשר בלי משים, יותר מכל העמים הלוחמים. וידוע למדי אשר עבר על החלק היותר גדול מעמנו, אשר הקרב ירעש בכל עוזו על ארצות משכנו.

מבטו של עולמנו החודר ודוקר לתוך עמקי כוחות הטבע היותר נטמרים ונעלמים, המגלה מצפוני התולדה היותר נסתרים, רגילה היא בדורנו לעבור בסקירה קלה ושטחית על כל הנעשה בחיים המדיניים. רוח האדם היורד לתוך מחשכי הטבע וצולל לעומק רזי הבריאה, לא תעמול למצוא עלה בנוגע לתהלוכות המדינות. מעת שנסתום החזון, רגילים אנחנו להביט על כל תהפוכה מדינית כעל דבר במרוץ טבעי בסבה טבעית. רואים אנחנו כוחה של אומה בזיונה ותכסיסה הנבחר, שוכחים אנחנו כי הממליך מלכים המשגיא לגויים והמשפיל לאומים, שופט גויים וממלכות ומעבירם תחת שבט משפטו להענישם או לגמול להם שכר. מי יגלה עפר מעיניכם נביאי וחוזי יה, ותטפו מלים לממלכות ארץ ויושבי תבל ותרבו תוכחות ללאומים ליישא משא וחזיון ליושבי כיסאות אוחזי שרביט!

גם אנחנו בני עם עתיק יומין אשר האמונה אומנת לנו ותורה דעת אותנו כי אין מקרה ורצון משולח מושלת בתבל, כי אם יד ה' עושה כל. גם אנחנו טבענו ביוֶן מצולית ההרגל לשפוט על כל דבר ממצב טבעי' ותחת לחדור לתוך עומק רזי סדר ממשלת יד ההשגחה להוציא תוצאות כבדי ערך נצחיים הנוגעים לחיינו בתור עם ישראל, עוברים אנחנו בהעברה שטחית וקלה ומוצאים תוצאות פחותי ערך, ל(נ)גע(י)ם הדומים לאותם של העולם.

לא כן הורה אותנו משה אב החוזים עליו השלום ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר "חכם לב יקח מצות", שכל ישראל עסוקין בכסף וזהב והוא היה עסוק בעצמות יוסף. העם אשר עמד על מצב נמוך וראו בגאולתם תכלית רגעי, זמני, בצאתם משעבוד הגוף לחירות הגֵו, שאפו לרכוש להם רכוש גופני, כסף וזהב, ומשה היה עוסק לרכוש רכוש קיים, נצחי, הוא היה עוסק לטבוע בעמו עצמיותו ותכניותיו של יוסף היקרים. ומנין היה משה יודע היכן יוסף קבור, איך ידע משה מקום משכן עצמיותו ואישותו של יוסף האמיתיים? איך ידע להוציא מכל המון תכנותיו, את התכונות היותר יקרות המסמנים את עיקר עצמיותו אשר בם הצטיין, והראויה להיות לנס עמו ?סרח בת אשר הראה אותו, כמאמר המדרש: אשר שהיה מאושר, שלא לן באכסניא מעולם. והוא סמל "האשר" והצלחה, כי הגאולה האמיתית, היא סרח העודף של אושר והצלחה (ל)נפשות. ובת אשר, זאת מתנת אלקים אל האדם, הראתה לו למשה קבורתו, מקום משכן כבוד יוסף הרוחני!

יש אומרים בנילוס היה קבור ויש אומרים בפלטרין של מלכים, כדרך שהמלכים קבורים, בין המון אבנים טובות ומרגליות המזהירים ומבריקים בנזר תפארת ראש יוסף התנוצצו לתפארה שתי אבני חן מקסימי עין, והם שתי מדות נעלות מפיצות זהר וברק. מרהיב עין רואה, האחת היא המדה היקרה של אושר הנפש, שלא להכניע נפשו מפני פגעי הזמן, להחזיק מעמד אף ברוח היותר חזק המנשב בשטף קצף לשבור ספינתו של האדם על ים חייתו, שלא להתייאש אף ברגע היותר נורא ושלא לאבד את שויון נפשו, ולמצוא את עצמו מאושר ןמוצלח אף בעת בוא עליו צרה וצוקה היותר איומה. לבטוח בד' ולקוות כי רבים טבעו בבוא עליהם סופה וסערה באשר לא החזיקו מעמד להחזיק בתורן ספינתם בעת אשר היתה קרובה ישועתם לבוא, ומי שטבעה ספינתו ונשברה בין גלי ים סוער לא יאמר נואש, ובדף שבור לחזק בכל עוזו (ו)יניע ראשו לכל גל וגל אשר תעבור עליו, עד כי יגיע לנמל כרבי עקיבא ורבי מאיר. וביתר עוז הצטיין יוסף במדה זאת, כי לעג לפגעי זמנו וכל גלי הים אשר רעשו נגדו הניע ראשו והניח המים האדירים לעבור עליו ועל נהר חיותו הארוך היוצא מגן עדן בית אביו עד תהום ושאול בית-סהר מצרים החזיק ספינתו הטורפת בין המון גלים רועשים וזועפים, הפוערים פיהם לבלעו, ולכל גל וגל נענע ראשו, קבל הכל בשתיקה, לא הרהר אחר השגחה, לא עקם שפתותיו להתאונן על רוע סדר ממשלת יד ד' ותמיד היה מאושל ומוצלח, אף ברגע היותר מר, "ויהי בבית אדוניו המצרי',' "ויהי בבית הסהר" וד' עמו. ראה תמיד מעשי ד' לנגד עיניו ובטח בו כי לטובתו ואשרו הכל. וזה "בנילוס היה קבור", המדה היקרה הזאת אשר הצילתו מכל רע, יסודתה "בנילוס", בנהר החיים שלא התירא מנהר הסואן עליו בשאון גליו, לא נמוג לבו ואמיץ לא רפה, כמאמר המדרש: ויאמר ישראל רב, רב כחו של יוסף, שכמה צרות הגיעהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני, שחטאתי שאמרתי נסתרה דרכי.

המדה השניה, אבן טוב ומרגליות נאה, היא שלא נקסם מזהר וברק הצלחתו המעוור עיני קצרי ראות, והתהפוכה הפתאומית "מבור חשוך" לכסא מלכות, לא פעלה על נפשו השתנות גדולה, והפסיעה הגסה "מעבד למלך", לא נטלה אף אחד מששים ממאור עיניו, כי אהדרי ליה בקדושת טהר רוחו, לא גבה לבו ולא זחה דעתו עליו ולא שכח העבר. ויקרא את בניו על שם המאורע, כי הפרני אלקים בארץ עניי ונשני כל עמלי, להעביר נגד עיניו תמיד את העבר ועל ידי זה לא נטר שנאה לאחיו והבטיחם לכלכלם ונחמם, כי ראה השגחת ה' לטובה בכל הרעה של העבר. וזה ויש אומרים  שהיה קבור בפלטרין של מלכים. יוסף העקרי, נס עמו, היה קבור בפלטרין של מלכים. גדולתו ומצבו בתור מלך לא פעל על נפשו לרעה. לא רם לבבו מאחיו ולא סר ממצות ד'. זאת התורה היתה כתובה על לוח לבו ויקרא בה כל ימי חייו.

ובמצווה זאת עסק משה עת צאת ישראל ממצרים: (א) לטעת בם התכונות ומדות היקרות האלו, והוא הרכוש הגדול אשר יצא בו, צידה רוחנית על דרכם הארוכה במדבר שממה, ארץ ציה, באין מזון ומחיה, סם חיים לפגעי הזמן הנשקפת להם על דרכם הסבוכה בתלאות והרפתקאות, שלא להרהר אחר מעשי ד', שלא לעקם שפתים לקרוא תגר על רוע המצב, שלא לאבד שוו משקל הנפש, להחזיק מעמד ושלא להניח המשוט מתוך ידו בין גלי ים הזמן הזועפים, לבטוח בד' ולקוות לטוב. (ב) לנטוע שורק נחמד מכרמו של יוסף על תלמי לב עמו, שלא להעוור עינם מתהפוכה פתאומית בצאתם מאפילה השעבוד לאור גדול של החירות, שלא להיקסם מזוהר וברק החיים החרותיים לשכוח העבר, שלא יגבה לבם ורוחם להשמין, להעבות ולשכוח ד'.

ולתכלית זה ציווה ד' לעשות את חג הפסח, לאכול בו פסח מצה ומרור, לחוג את חג בהלל והודאה בצאתם משעבוד לגאולה, מאפלה לאור גדול. וכדי להעביר תמיד נגד עינינו שני אלו מדות יוסף, רמז לנו בעשיית הפסח צלי אש, ראשו על כרעיו ושלא לשבור עצם בו. והוא רמז על אמוץ הרוח, כי נעבור באש ולא נכווה, ונחלוף במים בים סוער ולא נטבע. כי הנני מניעים ראש עד כי יעברו הגלים הזועפים בהרכינו את ראשנו עד הכרעים, "ראשו על כרעיו". והננו יוצאים שלמים ותמים בלי שבירת עצם, בלי שבירת הרוח, "ועצם לא תשברו בו". ומכל המכות ומהלומות הנופלים על גֵו אומתינו, מתערים אנחנו כהדין תרנגולתא דמתנערו מעפרא. וציוונו לאכול גם מצות ומרורים שלא להעוויר עינינו מזוהר וברק החירות ומתהפוכה פתאומית, לשכוח העבר, העוני ושפל המצב הקדום.

וד' הולך לפניהם בעמוד ענן יומם, בעת זריחת שמש הצלחתם הוא מענין ומחשיך שמי עולמם, ובעמוד אש לילה, בליל החשכה מצבם, הוא מאיר להם בהצלחה ואושר ללכת בדרך חייתם יומם ולילה. על כן לא ימיש האדם מנגד עיניו עמוד הענן יומם ועמוד אש לילה, בעת חשכת מצבו לא יאמר נואש לישועתו ובעת אשרו והצלחתו אל יתיאש מן הפורענות.

וזה שאמר ד' ליוסף כי עצמותיו יהיו מחזרין עמהן במדבר והאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, "זה יוסף" ולא לקחו "מעצמותיו" עמהם, ולא הלכו בדרכיו להחזיק מעמד לנענע ראש לגלי הצרות והתמרמרו על רוע מצבם בהלינם על ד' בקברות התאוה ובמי מריבה, לא עשו הפסח ולא קיימו המכוון מעשיית הפסח, הרומז על האמור. וצוהו לעשות פסח שני, להתרגל שנית באלו המדות ולהשריש בלבם שנית מדות יוסף.

גם אנחנו היום עלינו להוציא תוצאות כבדי ערך מהמלחמה הרועשת סביבותינו. אל לנו להתיאש ואף כי ספינותינו טורפת בים סוער וזועף בין גלי דם ואש, אל לנו להניח המשוט מידנו. עלינו לעסוק בעצמיות של יוסף. ואף כי אין קץ לגודל הצרה אשר באה עלינו, אשר אין ערך לה ואין דמיון בכל הגלות מעת שנחרבה ארצינו, ומסעי הצלב כאין ואפס נחשב לה לנגד ההרוס והחרבה, המוצאת אותנו, אל לנו לעשוק בכסף וזהב, לבכות על הון ורכוש שנאבד לאלפים ורבבות. עלינו להזדיין באמיצת הרוח בתקווה ובטחון בעבר ועתיד שלנו, כי כל כלי יוצר עלינו לא יוצלח, לזכור כי עם עולם הננו, העם אשר למרות כל הרדיפות והגלות בכל דור ודור קיימים הננו עד הגלות האחרון הזה, כי היהודי הנצחי הננו אשר תקהה כל ברזל נגדנו. באנו באש ובמים והננו יוצאים שלימים ותמים בלי שבירת עצם, בלי שבירת הרוח. והמלחמה האחרונה הזאת היא טבעת האחרונה בשרש(ר)ת גליותינו, אשר נענדה על צווארנו בגאוה ובגודל לבב:

הנני העם האחד הקיים ועומד מיום היותו לגוי עד עתה, כצור וסלע חזק בתוך ים סוער וזועף! התקופות היותר נוראות והזמנים היותר מרים, לא גברה עלילו יחבֵל עול הזמן מפני שומן קיומנו! ועצמות יוסף פעלו עלנו להתקיים ולקוות לעתיד, כי עתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל מן מלכות הרשעה, כשם שגאל אותם ממצרים, ונחיה לעולם עד בוא גאולתינו ופדות נפשינו, עד בוא נבואת החוזה, וכתתו העמים חרבותם לאתים והדעת כמים לים מכסים והגאולה תהיה שלימה. אמן!

(הרב אליעזר לייטער הי"ד אב"ד טרמבוולא, מתוך הספר רבותינו שבגולה)

—

הספר רבותינו שבגולה חלק ראשון, יצא לאור בימי מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ה (1915) בפרסבורג (ברטיסלבה) ע"י הרב נתן נטע בן יחיאל מיכל לייטער ז"ל. "והוא קובץ מאמרים דרושיים וספרותיים פרי עט גדולי רבני גליציא ובוקווינא המתגוררים בגלותם לסבת המלחמה בעיר המלוכה וויען, המבוארים את יחס המלחמה אל היהדות". הספר זכה להסכמות הרב אברהם מנחם הלוי שטיינברג אב"ד בראדי, הרב מאיר אראק אב"ד בוטשאטש, הרב פינחס הלוי איש הורוויץ אב"ד בראדשין והרב ישעיהו פירסט רב עדת ישראל שיפפ שוהל בווינה. הספר מונה את שמות הרבנים שנמלטו מהכיבוש הרוסי וגלו כפליטים לווינה בעקבות המלחמה. קובץ מאמרי הרבנים הגולים בספר זה, עוסק בדרכה של היהדות לנוכח נוראות המלחמה והתפוררות הקהילות, ומעודד את העם להחזיק מעמד חרף סערות הזמן ונוראותיו.

רבים מהכותבים המופיעים בספר זה – נספו בשואה, כפי שמופיע בספרו של הרב משה לייטר ניב והגות (1956). בפרק דמעה יתומה, כותב המחבר אודות אחיו, הרב נתן נטע לייטר זצ"ל, עורך הספר "רבותינו שבגולה". וכך הוא כותב:

בשנת תרע"ה הוציא לאור בוינא קובץ חידושי תורה בשם "רבותינו שבגולה" והגאונים רמ"מ שטיינברג ורבי מאיר אריק אבד"ק בוטשטאש־טרנוב הסכימו עליו ושבחוהו ואת מעשיו. הגאון רמ"ם שטיינברג ז"ל כתב: "בא לפני הבחור הרב החריף ובקי מופלא ומופלג נתן נטע לייטער בהרב הגאבד"ק דוניוב , . . והוא קונטרס נחמד". וגם הגאון רבי מאיר אראק ז"ל כתב והעיד על "החריף ובקי ענף עץ אבות כמר נתן נטע לייטער נ"י מאושר חילו כי נטה שכמו לסבול עול תורה".

והשתתפו בקובץ־תורתו מלבד הגאונים הנ"ל גם הרבנים הגאונים מהר"ן וויידנפלד אבד"ק דאמבראווא זק"ל ויבדל לחיים רבי משולם ראטה אבד"ק הורוסטקוב וטשרנוביץ וכעת מגאוני ירושלים שליט"א, רבי יוסף חנניא ליפא מייזלש אבד"ק מונסטרזיסקא, רבי נתן נטע לייטר ראבד"ק לבוב זק"ל שארנו, בן ציון כ"ץ אבד"ק בארשטשוב־טשרנוביץ, רבי אליעזר לייטער אבד"ק טרמבובלא זק"ל, רבי ב. שטיינברג אבד"ק טלומאטש, רבי אליעזר מישעל אבד"ק טורקא, רבי שמעיה שטיינברג אבד"ק פרעמישלאן, רבי מאיר מאירזון ראבד"ק וינא, רבי משה קראמר רב בוינא, רבי מאשל שמלקיש מקראקא בן אחיו של הגאון ר' יצחק שמלקיש אבד"ק לבוב, רבי חיים נחום הלברשטם אבד"ק מאשציסקה, רבי ישכר דוב באב"ד אבד"ק בוסקא, רבי מאיר קלוגר אבד"ק קראקאוויץ, רבי גרשון האגר אבד"ק טויסט, רבי מיכאל הלוי איש הורוויץ, קראקא, רבי משה הלוי איש הורוויץ בנו של הגאון ר' אריה ליב ז"ל איש הורוויץ אבד"ק קראקא, רבי משה נחום לייטער אבד"ק זבלוב והגאון זאב לייטר אבד"ק פיטסבורג שליט"א, ורבי שלמה הערץ סטרי"א. ובראש הקובץ נדפס המאמר "בין תקוה ויאוש" פרי עטו של הכותב הטורים האלה.

בכוונה מיוחדת קראתי את הרבנים המשתתפים בשמותיהם, כי מלבד שלשה, יחיו לאורך ימים טובים, הרי כולם שבקו חיים לכל חי. מי במטתו ומי שנרצח ונשרף בידי הנאצים הארורים ולא נשאר מהם כל זכר, מלבד אלה מהגאונים שזכו שיתפרסמו ספריהם והיו למקור לא אכזב לכל רב וצורב.

וחוץ לדרכנו מדי דברי לבאר שאלת ותשובת של בן הרשע. נוסיף עוד לבאר השאלה והתשובה של הבן החכם. הנה הכתוב אומר והיה כי ישאלך בנך וגו', וחז"ל יחסו שאלה הזאת לבן חכם. ולכאורה צריך באור איזה סימן חכמה מצאו בזה. הן אמת דסימן טומאה ורשעות אין בזה, אבל גם סימן חכמה אין ניכר בזה. דלכאורה טוב יותר ההולך תום ואינו שואל כלל על משפטי התורה, ואשרי "תמימי דרך" אמר המשורר.

ולכן נראה לי דסימני החכמה מצאו בשאלה זאת בזה. דהנה כאשר יבוא אחד וישאלני, ילמדנו רבינו כוונת סוד התקיעות או סוד הנעונעים שבלולב, כי הוא שמע שיש בזה סודות וכוונות עצומות ואין הדברים כפשוטן. שאלה כזאת באמת אם כי לא נמצא בה סימני טומאה גדולים, בכל זאת גם סימני חכמה אין בזה. ושאלה כזאת טוב אשר לא תשאל משתשאל. אכן כאשר ישאלני לבאר לו גם כוונת חלק המשפטים ומצוות השכליות שבתורה, כי הוא ידע שאם כי לפי הנראה זהו רק ענין שכלי ולא סודי, והכל יבינו שהגנב או הגזלן מחויבים לשלם, בכל זאת ודאי לו שגם בזה יש סודות הרבה נעלמים מכל נעלם, השואל כזאת נראה באמת לחכם גדול. כי כל בני אדם יחשבון שרק חוקי התורה, כגון פרה אדומה וכדומה, נצרך ליגע ולהבין טעמם, אבל חלק המשפטים מי לא הבין טעמם. ורק אחד מאלף מאנשי סגולה, הוא רק הוא יבין שגם במצוות השכליות יש טעמים נעלמים.

ולכן כשהתבונן מסדר הגדה בשאלת הבן שישאל: מה העדות, החוקים והמשפטים, ושואל טעם גם על ה"משפטים" שבתורה, ייחס השאלה הזאת לבן חכם. כי באמת רק חכם גדול יכול לישאל שאלה כזאת. ואמנם לבן חכם כמוהו כתבה התורה בעצמה תשובה. באומרו שם בפרשת ואתחנן ויצונו ה' לעשות כל החוקים וגו' כי נשמור לעשות כל המצוה וגו' כאשר צונו. כלומר, שכל המצוות נעשה רק מפני שכן צוה ה' ואף המצוות השכליות נעשה לא מפני שהשכל מחייב כן, אלא מפני שה' צוה כך, וכגזירתו כן נעשה. אלא שמסדר ההגדה נותן עצה, שלחכם כזה יש לפלפל עמו ולהביא לו ראיות כל מה שאפשר. כי אחרי שבעצם מאמין הוא ואף אם לא ידע הטעם יעשה כמו שצוה ה',  ולכן אדם כזה איננו מן הכת שנאמר עליהם "אל תען כסיל", ורשאי להתפלסף עמו ולהביא לו ראיות. ומשום הכי אמר "ואף אתה אמר לו" כלומר, שלבד תשובת התורה, אף אתה מצדך תאמר לו ותביא לו ראיה מהתורה שגם המשפטים חוקים הם. והראיה הוא ממי שילמוד כל הלכות הפסח, מתחלתן עד סופן, אז ימצא כי כן הוא. דבדיני הפסח נפגוש מצוות באלו שהם "עדות" והוא המצוה דעל מצות ומרורים יאכלוהו, וגם עיקר זביחת הפסח שהוא בא לעדות וזכרון על שם שפסח הקב"ה על בתינו, ועל שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ. ואחר כך כאשר נבוא לההלכות, דאל תאכלו ממנו נא, ואל תותירו וכדומה, שבמצוות הללו אין שום טעם ושייכות לענין יציאת מצרים והוא מהחוקים. ואחר כך כשנלמוד הדין דכל בן נכר לא יאכל, זהו מהמשפטים, כי השכל מחייב כן דבן נכר שלא היה באותו הנס אין לו לעשות הפסח. וכמו שכתב האברבנאל בפרשת ואתחנן,דבכל מצוות הפסח כולם, נפגוש עדות וחוקים ומשפטים כאחת. ובכל זאת כתבה התורה זאת "חוקת" הפסח, ולכל המצוות קראה בשם "חוק". והבט וראה שאיזה מצווה קראה בשם חק. המצות דכל בן נכר, שהיא מהמשפטים, ואותה ציינה תורה הקדושה בשם חוקת הפסח, הרי להדיא שבמקום זה גילתה התורה הקדושה, שגם המשפטים חוקים הם. וזה מה שאמר מסדר ההגדה אף אתה אמר לו, פירוש שאתה מצדך תוסיף להביא ראיה אליו "כהלכות הפסח עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". פירוש למי שלומד כל הלכות הפסח מתחלתן עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, שהיא המשנה האחרונה מהלכות פסח. אז תראה בעיניך שגם המשפטים חוקים הם. ודברינו מתאימים עם גרסת הגרי"ח מוולאזין שהגיה בהגדה דהכי צריך לומר "כהלכותה הפסח עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", ומבואר לפי דברנו.

(מצח אהרן, חלק ב, דרוש א לשבת הגדול, הרב אהרן וואלקין הי"ד)

ואחרי שהראיתי לדעת תכונת עם הישראלי, שאפילו הריקנים שבהם, הפושעים והאפקורסים מלאים עוז ותעצומות למסור נפשם על קדושתו יתברך, נבוא לסיים המכלתא שהתחלנו. ונחזור עוד הפעם לדקדק במקרא של תשובת הרשע, והיה כי יאמרו אליכם וגו' ואמרתם זבח פסח הוא לד'. ויש לדקדק למה לא כתב ואמרתם אליו, וכמו שכתוב בתשובת שארי הבנים, והגדת לבנך. ונראה לי שתשובה הזאת אינה באמת להבנים השואלים, כי אם לנו לעצמנו. והוא כאשר יפול לבנו מרוב יאוש, בראותינו במצב הצעירים שילכו מדחי אל דחי בדחית התורה, ואין דבר שיעצור את שרירות לבם הרע ובמצב כזה הלא יש לחוש כי עתידה תורה שתשתכח מישראל חלילה, כי בניהם אחריהם הלא ירבו עוד להרע יותר. ולכן במצב נורא כזה עלינו לאמר לעצמינו ולהתנחם במה שנתבונן כי שלהם גדול משלנו. דהנה הנפש החיים כתב שהלמוד על מנת שיהיה לו חלק לעולם הבא אין זה נחשב ללימוד לשמה, כי אם לשם עצמו. דמפני שהוא מאמין בגודל שכר התורה לעולם הבא, משום הכי בוחר הוא ללמוד. ונמצא שאינו עובד בזה להקב"ה, כי אם את עצמו. לימוד לשמה נחשב כשאינו מצפה לתשלום גמול בעולם הבא בעד למודו. ומעתה לכו נא ונתבונן, קדוש השם של מי גדול, שלנו או של בנינו. ידענו למדי את כחו הגדול שנמצא בעם הישראלי, לשלוף צווארו נגד חרב הצר הבא לצרור ולגזול את דתו מאתו. וקורותינו מלא מספורים נפלאים כאלו, שכמו בחלילים רצנו לקראת המות בכל שעות השמד. אבל האם נוכל לחשוב זה לעבודה תמה לשמה. הנני מסופק הרבה, כי מפני שאבותינו היו מאמינים גדולים בשכר ועונש הנצחי ובהשארת הנפש, לכן כשרצו לזכות בשכר הצפון למקדשי שם שמים ברבים, ולזכות בכתרה של תורה, קיבלו עליהם באהבה דין שמים כדי להגיע להשכר הנפלא. ואם כי זהו קרבן גדול מצדם להקריב חייהם וחיי בניהם על מזבח אהבת ה', אבל אין זה קרבן "לד'", כי אם לעצמו. מה שאין כן הרשעים והאפקורסים שאינם מאמינים בתורה ובהשארת הנפש ובשכר ועונש, ואפילו הכי מסרו נפשם על קדושת השם. הרי הוא קרבן "לד'".

והיינו מה שאמר הכתוב והיה כי יאמרו בניכם מה העבודה וגו', שזו שאלת הרשע. ויפול לבבכם בשעה שתשמעו שאלות כאלו. איעצכם "ואמרתם", לעצמכם תאמרו, זבח פסח הוא "לד'", דאף על גב שהיו אפקורסים ולא שמעו למצוות משה רבינו עליו השלום, ואפילו הכי על נקודה העיקרית שהוא שחיטת הפסח, מסרו נפשם גם הם. וגם הם שחטו הפסח. הרי פסח שלהם הוא לשמה ממש, אחרי שאינם מצפים לתשלום שכר, שאינם מאמינים בזה. לא כן הפסח של הצדיקים, יוכל היות שאינו פסח לד' כי אם לעצמו.

והתבוננות כזה נמצא בכל דור, אם רואים אנו את זקנינו וחכמינו סובלים על שם ישראל, לא יגדל המופת כל כך. כי מפני שמאמינים הם בתורה ובשכר ועונש, אין רצונם להחליף עולם קיים בעולם עובר. אבל צעירנו שאינם מאמינים בשום דבר, ואם היו רוצים להמיר פ"ס הישראלי היו נגאלים כרגע מכל צרותיהם, ואפילו הכי נכונים הם לסבול כל צרות קשות וגזירות רעות, ולא יחליפו ולא ימירו תעודה הישראלית בנכרית, הרי מסירת נפש שלהם גדול משלנו.

והיינו מה שאמר המכלתא והיה כי יאמרו וגו' בשורה רעה נתבשרו ישראל, שעתידה תורה להשתכח, כי בריבוי בנים כחשים השואלים שאלות כאלו, בלתי ספק שעתידה תורה להשתכח חלילה. ועל זה בא היש אומרים כי בשורה טובה נתבשרו שעתידים להיות להם בנים, שאפילו במצב כזה, כפירה ואפקורסות, אפילו הכי בנים הם לעם הישראלי ואינם ממירים עמם בעם אחר. הרי בטוחים אנו על כל פנים שיהיו לנו בנים. ובלא הבשורה הזאת חשבנו כי אם יגיעו למצב נורא כזה לשאול שאלת הרשע, יצאון לגמרי מדת הישראלי להמיר עמם בעם אחר, אבל לאחר שתבשר התורה כי גם במצב כזה לא ימירו עמם באחר, הרי בטוחים אנו בבנים ובני בנים ובקיום עם הישראלי לנצח. וזהו מה שיש לומר בבאר המכילתא הזה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א, הרב אהרן וואלקין הי"ד)

השאלה השלישית, אם במצב שפל כזה אפשר לקוות עוד על הרמת קרן ישראל, נוכל להשיב: הן, אפשר ואפשר. ודווקא ממצב כזה תצמח ישועתנו. ויבואר בהקדים מאמר חז"ל (חולין דף מ"ו) ההוא פולמוסא דאתו לפומבדיתא, ערקו רבה ורב יוסף. פגע בהו ר' זירא, אמר להו, ערוקאי כזית שאמרו במקום מרה. ופירש רש"י, ערוקאי גמירי מנאי הא מילתא כזית שאמרו במקום מרה יהא. ומאוד יפלא מה ראה ר' זירא להורם הלכה זו בשעה שהם בורחים מחמת אויב. הלא ההלכה נחוצה ביותר למי שיושב שלו ושאנן, ולא לבורחים ומסתתרים. גם למה קרא אותם בכינוי ערוקאי בשעה שבא ללמד להם דין זה.

והבאור בזה על פי מה שאמרו בפרק שירה, שבולת שעורים אומרת תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. וכתבתי לקמן בדרוש "חנוך לנער" בשם הכנ"ר, דטבע השעורה משונה מטבע שארי השבלים, דגן חטה, שהגרעין קבור בתוך השבולת ממש מוקפת בכמה מיני לבושים, והשעורה תקועה ערומה וכל הגרעין נמצא חוץ לשבולת. וזה בא ללמדנו שאין מעצור לד' להושיע אף בלא סבה טבעית כלל. ואדרבה, במקום שאין סבה על מה להשען ונשען הוא רק על רחמי שמים, אז קרוב ד' לנשברי לב להושיעם מכל צרה. וזהן מה שאמרה השעורה, תפלה לעני. כלומר במצב כמוני שהנני עני ומחוסר כל סבה טבעית, הנני מתעטף ומתפלל לד' ולפניו אשפוך שיחי, והלמוד הזה לעינים הוא לנו בכל הצרות. בצאתנו ממצרים צוה הקב"ה להקריב קרבן עומר מן השעורים, וכן בימי גדעון והנה צליל לחם "שעורים". וגם בגזירת המן למד מרדכי פרשת העומר כמבואר במדרש רבה, והכל ללמד שלא יתרפה האדם ביום צרתו, כשהוא משולל משום הצלה טבעית. כי אדרבה בשעה שנעדר כל תקוה ומחוסר כל סבה, אז רק אז ישועתו קרובה לבוא. וכמו שאמר החכם, אל תתהדר אדם גביר, כי אחרי דרגא יבוא תביר. אדם עצבי אל תאנח, כי אחרי טרחא יבוא תמיד אתנח.

והלמוד הזה רמז ר' זירא לרבה ורב יוסף, כי אחרי שמצאם במצב נורא מאוד, שברחו מפחד הפולמוסא נודדים וערומים כיום היוולדם, בא לנחמם ולחזק לבבם שלא יתיאשו מרוב צרות, כי הרעה והפורעניות הם סבות והכנה אל הטובה הקרובה לבוא. כי כזית הכבד שממנה מקור חיותה, בעינן דוקא במקום מרה, הרי שבמקום המר ביותר שם הוא מקור החיות. ומלמדנו לדעת כי כל הרעות והצרות מה שהם מרים ביותר, יצמח מהם הטוב והחיות. וזהו מה שאמר להם "ערוקאי" אל יפול לבבכם בצר לכם עתה. כי "כזית שאמרו במקום מרה", ובמקור המר שם הוא עיקר החיות. קצת מן הביאור הזה ראיתי באיזה ספר.

וכן הוא בכלל עם הישראלי, אחרי שיאכלו תמיד מרור ריש ולענה, ומשוללים מכל סבה טבעית, מזה גופא יצמח ישועתם. כי קרוב ה' לנשברי לב. וזה מה שאמר שלמה בדרך השלישי, דרך אניה בלב ים, פירוש אל תתפלא מאיזה מקור אפשר לצמוח קרן ישועת ישראל. ובא לבאר, מפני שעם הזה הם תמיד כאניה בלב ים, שאין ביסוס לקיומה. תהום מלמטה, ורוחות סוערות וזועפות מכל צד. ושמזה הטעם אמרו חז"ל, הספנים רובם צדיקים, כי מפני שהם מחוסרים כל סבה טבעית ותמיד שורים הם בסכנה, ואין להם להשען כי אם על אביהם שבשמים. כן נמי עם הישראלי, שהם תמיד כאניה בלב ים. משום הכי נשבר לבם בקרבם ובוטחים על ישועתו יתברך אשר ישועתו עד ארגיעה.

ובא המדרש לציין ולבאר הדרך הזה באומרו "מרור" כלומר שעם הזה אכלו מרור הרבה והשביעונו במרורים, ובמקום המר שם הוא עיקר החיות, עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א, הרב אהרן וואלקין הי"ד)

השאלה השניה, איך תוכל להתקיים האומה הישראלית באויר מחניק כזה, אשר כל צינורות הפרנסה נסתמו לפניהם. יבואר לנו בביאור המאמר השני, דהנה בדברי ימי קדם יסופר קורות העם השפארטני מעמי היונים, אשר החינוך הלאומי שלהם לפי חוקי מחוקקם "ליקורג" היה בנוי על יסוד תועלת של הרגל הגוף מנוער לכל תלאה, אשר לתכלית זאת חנכו ילדיהם עוד מימי ילדותם בבתי חנוך כללי בחיי צער בשלילת כל תנאי העדן ותפנוק, בהתרגלם לישן תמיד על הארץ על מצע קשה של מחצלת קנים, לאכול פת במלח, ולשתות מים רק לצמאם. ותוצאות החנוך הזה היה כי היו לגבורי ואמיצי כח אשר שחקו לכל פיד ופגע, וכהולך בחליל רצו לקראת המות בחרפם נפשם על שדה קרב, וחמשה מהם מאה ירדופו. דאחרי שהורגלו לכל רע ולא ירגישו שום מחסור, ממילא לא יוכל מצבם להיות נהרס לעולם.

ודוגמא לזה הלא תמצא במצב הנחש, הן אמנם מצד אחד נתקלל הנחש, שבכל מה שהוא טועם ואוכל אינו טועם אלא טעם עפר. אבל זהו גופא הברכה שלו, שזו הוא סבה שמזונותיו יהיו מצויות, ובכל האופנים והמקרים שהוא נמצא, לא יחסר לחמו. מה שאין כן בכל החיות והברואים שצריכים מעדנים לנפשם. זה נצרך לדם, וזה לבשר, לכן לא בכל מקום ולא בכל שעה ימצאו בנקל מן המוכן לפניהם מה שנצרך להם. אבל הנחש שלא הורגל כי אם לעפר, ועפר לא יחסר לו בכל מקום, וכמאמר חז"ל (יומא דף ע"ה) קלל הנחש, עולה לגג מזונותיו עמו.

והנה בחינוך כזה נתחנכו עם הישראלי עוד מראשית היותם לגוי. דהגע עצמך, איש עובר אורח יכון צידו לדרך. ואף אם יעבור במקום ישוב, מקום שאכסניות ומזונות מצויות, בכל זאת אין אדם נוסע בלא צידה לדרך. כל שכן איש ההולך למדבר ובימים מקום שאי אפשר להשיג שם מזונות, כמה מן ההכנות יעשה טרם ישים לדרך פעמיו. וכל זאת הוא כשאינו הולך כי אם יחידי. וכל שכן כשמשפחה שלימה עם נשים וטף צריכים לנסוע דרך ימים ומדברות, שאז אין קץ לרוב ההכנות שיעשו. ובכל זאת כשיצאו ממצרים עם רב ששים רבוא גברים לבד נשים וטף, נצטוו לצאת כרגע בלי שום הכנה, בלי שום מזונות אפילו פת לחם, רק משארותם צרורות על שכמם. וכל זה בכדי לחנכם ולהרגילם לכל המצבים ומקרים רעים. וחינוך הזה היא שעמדה להם לישראל שמצבם הכלכלי (עקאנימישער צושטאנד) לא נהרס גם בימי החושך בימי הביניים, אשר שכו את דרכם בסירים וגדרו בעדם בחומת הגעהטא ותחום המושב. ולמרות המצוקות והמועקות אשר שמו במתניו לשבור מטה לחמו, בנעול לפניו שערי הכלכלה, עוד מצא נתיבותיו בחיים, ועוד היו כאלה אשר עלו במעלות העושר. דאחרי אשר יכולים הם להתרגל לכל רע, משום הכי כל מקום שעולים מזונותיהם עמהם.

וזהו מה שאמר שלמה דרך השני שנפלא ממנו, הוא דרך נחש עלי צור. דהנחש ימצא מזונו גם על הצור וצחיח סלע. וכל זה הוא משום שעפר לחמו. כן נמי דרך העם הזה, מזונותיהם גם בצחיח סלע, משום שהורגלו לכל רע, גם לישב בגעהטא וכדומה לא היה קשה לפניהם. וכדוגמא חיה לתכונת הישראלי בזה, מציין המדרש "מצה". עם שלם שפעל בעצמו לצאת למדבר בלי שום צידה לדרך, כי אם במעט מצה לא אפויה הצרורה בשמלתו. לפני עם כזה אין שום עצה ותחבולה לסתום בפניהם צינורות הפרנסה ולסוגרם בתחום היותר צר, כי גם באויר מחניק כזה ימצאו בנקל פרנסתם עד שלבסוף יעלו מעלה ראש. ובזה נפתר השאלה השניה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א,  הרב אהרן וואלקין הי"ד)

אלו הן השלשה שאלות שנלאו כל חכמי חדה לפותרן, ואמנם את אשר לא מצאו החוקרים בחקירתם והחכמים בחכמתם, מצאו ח"זל ברוח קדשם להביננו לדעת סוד הפתרון באלו השלשה דברים: פסח מצה ומרור.

דהנה על השאלה ראשונה איך אפשר לאחד שתי הקצוות ההפוכות, פתרונה כן הוא. הישראלי נכון הוא להקריב גופו ומאודו וכל אשר לו בעד קדושת דתו. ובאם אך ידע שבפעולה הזאת מאבד הוא את דתו, אז כל מחיר לא ישוה לו. ומה שנראה מצד אחר שמוכר הוא את כל התורה בעד הנאה קלה, ובריווח הנאה כל דהוא יתן כפר אחת מיסודי התורה, היינו משום שהוא אינו מאמין שבעבירה כזאת וכזאת יאבד את דתו ויצא מכלל הישראלי. וכסבור הוא שאינו מוכר כלום. דטבע הישראלי שאיננו מן הפתאים המאמינים לכל דבר. וגם על רבניו וחכמיו יעביר שבט הבקורת, ולבד שבכל מצוות דרבנן ימצא עילה ותואנה למה לא ישרון בעיניו, אלא שגם יעיז פניו לבקר את תורתינו הכתובה, פותח בחוקים ומסיים גם במשפטים ובמצוות השכליות. וסוף סוף לדעתו הוא יורה היתר בנפשו, שבהעברת מצוה או עבירה זו אינו עוקר את יסוד היהדות בזה, ולכן מהנקל לפניו לבטלה. אבל אילו ידע האמת, שבעשיית עבירה זאת הוא עוקר ומהרס יסוד כל התורה, ומומר הוא לכל התורה ואין לו עוד חלק ונחלה באמונת ישראל, לא היה עושה כזה בעד כל חללי דעלמא. וקורות דברי ימינו מלא מספורים ודוגמאות כאלו, שבכל תנועה דתית, שקמו לעבור על אחת מכל מצוות ה' לא היה זה בדרך להכעיס, לידע את רבונם ומתכוונים למרוד כנגדו, אלא משום שרוח שטות ואפיקורסות נכנס בהם, לחשוב תועה שאין זה עבירה. מתחלה באו בטרוניא על כל המצוות דרבנן, ואחר כך על מצוות החוקית שבתורה גופא. עד שנימא מצאו לפי דעתם הכוזבת גם במצוות השכליות.

ואם אספרה כמו כל המקרים הללו, לא יכילום הגליון, לכן בוא "עמדי" "ואחוך" טענת הרשע הראשון. הוא הרשע שבהגדה אבי אבות כל הטומאות והרשעות, ותמצא כי כדברי כן הוא. התמכר לכל תועבה רק משום שלדעתו האפיקורסית לא מצא בה שום תועבה, אבל בדבר שהכיר גם הוא שזהו יסוד היהדות ונקודה העיקרית, הקריב נפשו גם הוא על זה.

• דהנה בתשובת הרשע על שאלתו מה העבודה לכם, כתוב בתורה, ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בני ישראל ואת בתינו הציל. כפל לשון יש כאן "אשר פסח על בתי בני ישראל" והדר אמר שנית "ואת בתינו הציל".
• ועוד קשה, דמתחלה אמר אשר "פסח" דלשון זה משמע שהמשחית פסח לגמרי ולא נכנס כלל לתוך בתי ישראל, וכפשטות הכתוב וראה את הדם על המשקוף ופסח וגו' ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם. דמשמע להדיא שלא בא כלל לבית ישראל, ואילו בסוף אמר ואת בתינו "הציל", דבמקום שיש מצילין יש דרוסה, ולשון זה משמע דהמשחית נכנס גם לתוך בתי ישראל אלא שהקב"ה הצילם מידו.
• וגם עוד דייקו המפרשים, איזה צורך היה אז שיבואו שניהם גם ה' גם המשחית.

והנראה לי בזה, דהנה עיקר מצוות קרבן פסח, והכוונה וטעם העיקרי שבמצווה זאת הוא משום שכל ישראל היו אז עובדי עבודה זרה גם הם, וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק גוי מקרב גוי, הללו עובדי עבודה זרה יהללו עובדי עבודה זרה. וכאשר רצה הקב"ה להכשירם לקבלת עול מלכות שמים וקבלת התורה, ואין קדושה חלה על מקום טומאה, בהכרח היה שמתחלה ימשכו את עצמם מן עבודה זרה, ויעקרו מלבבם כל העקמומיות שהיה בלבם שמץ עבודה זרה. לתכלית זה ציווה הקב"ה לשחוט את השה, סמל העבודה זרה שעבדו שם. זה היה הנקודה העיקרית בכוונת שחיטת הפסח, להראות לכל בגלוי בביטול דעבודה זרה, ובמשאת נפש על כבוד קדושתו יתברך. ועוד היה בזה מצוות פרטיות, כגון לזרוק הדם על המשקיף ועל המזוזות, ולא תאכלו ממנו נא וכדומה. והנה בני ישראל הכשרים שבהם, קיימו כל פרטי המצוות האמורים בקרבן פסח, הכל כאשר צוה משה, אכן הרשעים והאפיקורסים, אם כי בעיקר הכוונה של שחיטת קרבן פסח, היינו למסור נפשם על קדושת השם ולעקור העבודה זרה מלבם, נכונים היו לעשותם ולקיימם ביתרון הכשר, באשר זהו האידיאל העיקרי שלהם, לאחר שהכירו במציאות הבורא יתברך, אבל בפרטי המצוות לא האמינו וחשבו לומר, כי בשביל שיאכלו ממנו נא, או בשל מבושל, יבוטל המסירות נפש שעשה בשחיטת הפסח, או אם לא יזרוק את הדם על המזוזות, יובטל על ידי זה כל גדול המסירות נפש. היתכן?! ולכן הקילו לעצמם שלא לשמור את חוקי הפסח כהלכתם, ולא זרקו את הדם על המזוזות. ואחרי שהסימן היחידי הניתן להמשחית לידע ולהכיר איזה הוא בית ישראלי, היה זה ראית הדם על המשקוף ומזוזות, ממילא שלאותן הרשעים והאפקורסים שלא זרקו את הדם, לא נשאר שום סימן, ולא הכיר המשחית שהוא ישראל ולכן נכנס המשחית גם לתוך בתיהם ורצה להרגם. רק שד' חמל עליהם והצילם מיד המשחית. נמצא לפי זה דאצל הישראלים הכשרים שקיימו מצוות הפסח בכל פרטיו וזרקו את הדם לא נכנס המשחית כלל, ואצל הרשעים והאפקורסים שלא זרקו את הדם, נכנס המשחית לבתיהם ועשה מלחמה עמהם, אלא שהקב"ה הצילם מידיו. וזהו שאמר הכתוב אשר "פסח" על בתי בני ישראל, שבשם זה מכונים תמיד הכשרים והמיוחסים, על בתיהם פסח לגמרי. ואת בתינו "הציל", היינו שמדבר כאן עם הבן הרשע. לזה אמר שגם בבתינו שנמצא רשע כמותו, אם כי המשחית נכנס, אבל בכח זאת הקב"ה הצילנו מידו.

והרי הראיתיך בזה תמונת הרשע הקדמון שאף על גב שהיה רשע ואפיקורס גדול כזה, שכפר במצות ראשונה האמורה מפי משה בעצמו, אפילו הכי מסר נפשו על קדושת השם באופן מבהיל כזה שהעמיד עצמו בסכנה לשחוט יראתן של מצרים לעיניהם. ומזה נראה בעליל שגם מה שכפר במצוות משה, אין זה משום שעקר וכפר בנקודה העיקרית, באלהותו ואדנותו יתברך. דאילו היה כן, לא היה מוסר נפשו על קדושת השם. אלא משום שחשב וטעה, שבהעברת מצוות הללו אין זה פגיעה בכבודו יתברך, ומצא הוראת היתר בנפשו, לומר שמשה מדעתו יצווה ככה.

וכן הוא נמי כל הרשעים ואפיקורסים שבכל דור ודור, מה שיכפרו בכל מצוות ה' אין זה משום שכופרים באלקותו, כי אם משום שימצאו תואנה על המצוות בהוראת היתר כזה או כזה, אשר יבדו מלבם. אבל אילו ידעו והכירו בשכלם כי על ידי זה יצאו מכלל ישראל ואין להם חלק באור התורה, לא היו עושים ככה, באשר שגם הם אינם חפצים ליצא מכלל ישראל, אלא שאינם מבינים שעל ידי זה יוצאים הם מכללו. ובזה תמצא פתרון השאלה, שאף בה בשעה שכופרים המה בכל המצוות – אפילו הכי ימסרו נפשם על שם ישראל, ואת שם ישראל לא ימכרו בעד כל מחיר, רק מורים היתר לנפשם לומר שבעבירות הללו אינם יוצאים עוד מכלל ישראל.

והנה הקשה שבמלחמות הוא עם העופות, דלעומת כל הגבורים אפשר למצוא כלי זיין כאלו שאפשר להכניע גבורתם, מה שאין כן עם העופות שאף שהם חלשים ביותר, בכל זאת בכח הפריחה שיש להם יעופו כרגע למעלה עד שאי אפשר לתופשם. ובכל זאת אחרי שלגבוה הרבה אין בכחו לעוף, יש האפשרות להורגו על ידי קנה רובה הזורק למרחוק. אבל היתכן להלחם עם הנשר אשר יעוף, גם עד שיא שמים. וברגע אשר הוא עומד למטה, יחשוב האדם שבידו הוא לתופשו, אבל כרגע, ישים דרכו עד רום שמיא, ואין שום אמצעי להורידו משם. וכן הוא דרך עם הישראלי, יש רגע שנופל הוא במדרגתו הרוחנית עד לעפר. "כשהם יורדים יורדים עד לעפר", וכל הרואים אותם במצב כזה ידמו כי כבר בידם הם לעשות עמהם כחפצם. אבל רק כשירגישו שהשונאים רוצים לתופשם, יעלו במדרגה גבוה עד לכוכבים. "וכשהם עולים עולים עד לכוכבים" שאין שום אמצעי שיהא ביכולתם להורידם משם. והראש וראשון לכל המקרים הרבים שעשו ככה עם הישראלי, בניסיון ובמעשה, הוא במעשה שחיטת הפסח הראשון. באותו רגע שהיו כה שפלים במצבם המוסרי עד שהיו עובדי עבודה זרה וכל תועבת מצרים, וכפרו בכל המצוות שנצטוו מפי משה בעצמו, בזו הרגע גופא מסרו נפשם על קדושת השם באופן מבהיל שלא נשמע דוגמתו, לשחוט תועבת מצרים לעיניהם.

והיינו מה שאמר שלמה, שלשה נפלאו ממני (משלי ל,יח). והראשון הוא "דרך נשר בשמים", פירוש הכח הנפלא שמצינו בישראל שיעופו לפעמים עד רום שמיא כנשר הזה, ולכן אי אפשר להלחם אתם ולכלותם. והמדרש בא למלאת אחרי דברי שלמה ולהראות את הזמן אימתי הראו לכל את הכח הגדול והנפלא הזה במעשה. וציין "פסח" פירוש שבמצוות פסח הראו לכל את כחם הנפלא, שגם בשעה שיורדים עד לעפר ובאותה שעה גופא יש להם די כח וגבורה לעוף עד לכוכבים. ונפתר השאלה הראשונה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א, הרב אהרן וואלקין הי"ד)

חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם כו' רשע מה אומר מה העבודה הזאת לכם, וצריך לתת טעם למה שלהראשון קורא חכם ולשני רשע בעת שכמעט אין הבדל בין שאלותיהם.

הנה עיר אחת עמדה בראש ההר ולא היה מים לבני העיר לשתות. והיו מוליכין מים מתחת ההר ובני העיר קנו מים בכסף מלא. ויהי היום ויסע אחד מבני העיר לרגלי מסחרו למקום רחוק ויתעכב זמן רב ובשובו לעירו ראה והנה לפני העיר נקבצו כל האנשים ומושכים בחבלים אבנים גדולות וקורות מתחת ההר על ההר. וכאשר ראו אותו אמרו אליו, קח נא גם אתה בקצה החבל ומשוך אתנו, כי גם אתה מבני עירנו. וימאן האיש, ויאמר לא אעזר לכם עד כי תגידו לי מקודם למה לכם העבודה הקשה הזאת. ויאמרו לו האנשים, באשר עירנו צמאה למים, וכבר קרה כמה פעמים כי ותצא אש ואין במה לכבות, לכן הבאנו בנאי חכם כי יעש לנו באר על ההר. ולזה צריך לכל אלה האבנים. כשמוע האיש את זאת החל תכף למשוך עמהם בעול. את האיש הזה אפשר להצדיק בדבר שלא רצה לעזור להם בטרם ידע מה העבודה הזאת אחרי אשר מלאכה כבדה היא למשוך אבנים גדולות.

אבל לו היה הדבר כן, כשבא האיש לפני העיר ומצא שכל נכבדי העיר יושבים סביב לשלחנות ערוכים בכל מיני מטעמים ומשקאות ומטיבים את לבם וכאשר ראו אוחו החזיקו בו שיטול ידיו וישב עמם לאכול ולשתות, והוא יסרב באסרו אם לא הגידו לי את סבת שמחתכם לא אשב עמכם לאכול. הוא לא יצדק בדבריו, כי מה לו להתעקש לדעת טעם שמחתם, הלא דבר נקל מבקשים ממך, מהר ועשה כיתר בני העיר.

וזהו גם בשאלות החכם והרשע.

החכם ישאל מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם? כולל הוא בשאלתו כל התורה שמתחלקת לג' סוגי מצוות:  יש מצות בלי טעם והן נקראות חקים, ומצוות שמחייבן השכל והן משפטים, ועדות הן המצות שאין בשכל יסודן אך הן מעידות על מציאות הבורא עולם כמצוות ציצית, תפילין ועוד. ולמען קיים את כל התורה שכבדה במאד, יחפץ לדעת טעמה.

אבל שאלת הרשע סובבה על אכילה פסח ועשית פסח כדכתיב (בפרשת בא) כי תבוא אל הארץ וגו' ועשית פסח וגו' והיה כי יאמרו וגו' מה העבודה הזאת לכם. ואינו חפץ לאכול עד אשר יאמרו לו טעם הפסח, אות הוא כי רשע הוא ומתרחק מאחיו מכל וכל, עד כי לא יחפץ להשתתף עמהם אף באכילה ושתיה שהוא דבר טוב.

(אנציקלופדיה לדרוש – לקוטי שמואל)

—

הרב שמואל יוסף וולר הי"ד נולד בתרמ"ה (או תרמ"ו) בקלצק לאביו הרב אייזיק יעקב מחבר שו"ת ברית עולם. הוא למד בישיבת וואלוז'ין והוסמך להוראה. התחתן בקלצק וישב שם שנים אחדות. זמן מה היה פקיד באחוזה ליד גרודנה, אותה הוכרח לעזוב בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא עזב לווילנה ושם ישב מספר שנים, התקרב לגדולי העיר ורבניה ולמד את מלאכתת השחיטה והניקור. בשנת תרפ"א חזר לקלצק ונתמנה שם לשוחט הראשי. היה ממייסדי ה"מזרחי" בקלצק ובסביבתה, נאם ודרש לטובת הציונות הדתית

בשנת תרע"ד הוציא לאור את ספרו "אנציקלופדיה לדרוש – לקוטי שמואל" (חלק ראשון) ובו "מאמרים קצרים יפים ונחמדים שאסף בילקוטו מטוב ספרי הדרוש ששמע מגדולי הדור וגם הרבה משל עצמו". בדעתו היה להדפיס עוד חלקים מספרו זה, אך טרדות וצרות מלחמת העולם הראשונה מנעו זאת ממנו. בשנת תרפ"ט הוציא לאור את ספרו "זבחי שמואל" (חלק ראשון. יצא בהסכמת הרב אהרון וואלקין הי"ד אב"ד פינסק-קרלין מחבר זקן אהרן, חשן אהרן, מצח אהרן וספרים נוספים. הרב מנחם קרקובסקי זצ"ל רב ומגיד מישרים בוילנה מחבר ספר עבודת המלך, והרב ירחמיאל יצחק צבי בורגמן זצ"ל אב"ד בניעשוויז) המכיל לקוטי הלכות טריפות מכל הפוסקים. הספר נודע כספר חשוב ומעשי לשו"בים ורבנים, והיה נפוץ סמוך להוצאתו בחוגים אלה.

הרב נספה בשואה בקלצק. הי"ד.

(מקור: ספר יזכור לקהלת קלוצק, עמ' 36. וספרי הרב הי"ד)