קטגוריה: אישים הי”ד

אחי וראש הגאון מוה”ר צבי שליט”א אבדק”י בדרעזין בירת זכסן הראה לנו נפלאות ומילתא אלבישייהו יקירא וישמחו הלומדים ומביני מדע כי כל דבריו נאמרו בהשכל ודעת לשמחת לב כל חוקרי תושיה, ובזרוע עזו הופיע נתרה על דבר הירושלמי סידורו ועריכתו, ואשרי עין רואה כל אלה הדברים אשר חדשות ינצורו ויגלו נעלמות מדורות ההם אשר בערפל חתולתם, מכל מקום אהיה כ’יהודה ועוד לקרא’, וארהיב עז בנפשי להעיר איזה דברים אשר ידי הכתה הגיעה לרשום על דבריו…

ומה שכתב עוד שם מתוספות בכורות נ”ח, דיבור המתחיל ‘חוץ’, שכתב על מימרא דבן עזאי ש”כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה”, שעל רבי אלעזר בן עזריה היתה כוונתו, כי בירושלמי איתא שהיה קרח, וזה אינו בשום מקום. ובתוספות בבא בתרא קי”ג תפסו זאת בשם בראשית רבה, ובצדק האיר בעל יפה עינים שאינו בזה ובזה. והנה רבנו תם שם בתוספות דחה פירוש רש”י וערוך שפירשו “חוץ מן הקרח הזה”, על רבי עקיבא נאמר שהיה קרח, ועל כן נקרא בנו רבי יהושע בן קרחה. והקשה  רבנו תם עליהם דהא אסור לכנות שם לחבירו, נהי דבן עזאי דרך בדיחותא קאמר, “חוץ מן הקרח”, מכל מקום לא היו חכמים מכנים את רבי עקיבא בשם “קרחה”, שהוא לגנאי. ואולי כוונתו על פי ספר חסידים דהיכא דאין מתכוון להקניט חברו רק להוציא מילתא דבדיחותא דרך חידוד, שפיר דמי. ואין קפידא וחדידא קודם לליבונא שאחר כוונת הלב הדברים נאמרין ושלא להלבין פני חברו כיוון רק לאמרה דרך צחות ושרי, ואסמכתא לזה (מעירובין כ”ו) דקאמר ריש גלותא על אמוראי הש”ס “חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו”, ועל כן סבר הרב רבנו תם על “חוץ מן הקרח” אין קפידא וניחא, משום דלבדיחותא בעלמא קאמר. רק על “בן קרחה” קשיא ליה. ועיין תוספות מנחות ל”ז מה שכתב אודות רבי יוסי החורם (ומעובדא דהאי תלמידא חדא מגו תלתא שאמר דרך צחות לרבו “על אבן אמת שבעה עינים” והקפיד  הרב שהיה סומא בעין אחת” (מהרי”ט) צריך עיון).

ובאמת עוד זה מי ניחא, דאף כשאינו מכנה לשם גנאי דשרי, מכל מקום מדת חסידים שאין לכנות בשום אופן כלל (מגילה כ”ח:) שלא קריתי לחברי בחניכתו, שכתב החד אמר שאפילו כינוי שאינו גנאי לא קרא ואיך בן עזאי קאמר “חוץ מהקרח הזה”. ותו על פירוש דמוקי דעל רבי אלעזר בן עזריה נאמר, קשה כנ”ל איך כינוהו לגנאי. ועל כן נראה לומר דבן עזאי דאמר “חוץ מהקרח הזה” על רבי עקיבא היתה כוונתו כפירוש רש”י וערוך, ולא הוי כינוי לגנאי, כי אמר זה בהסתר דברים להגיד גודלו ושבחו של רבי עקיבא, ושלא יקנאו אותו, ועל כן אמר מילתא מעולפת דמשתמעי לתרי אפי. וכהאי גוונא מצאנו לשמואל קרי לרבי יהודה “שיננא” שהיה חביב עליו עד לאחת, שהרי קרי עליה “אין זה ילוד אשה” (נדה הלכה י”ג). ובערוך מובא בהגהות הרי”ב חגיגה ט”ו ד”שיננא” פירושו מחודד בתלמוד, מלשון “חץ שנון”, ויש אומרים “גדול השינים”. ובשיטה מקובצת כתובות י”ד פירש ששיניו גדולות קרי ליה “שיננא”. וצריך ביאור איך כינוהו “שיננא” בשביל ששיניו גדולות משאר בני אדם, הא זה גנותא היא, ואפילו אם תמצי לומר שאינו גנאי, מכל מקום לפי דאמרן מדת חכמים שאין לכנות בשום אופן כלל. ואפשר משום חשש דעינא בישא, כעין ברכות נ”ח” “חכימת כולא האי, ויהבי ביה רבנן עינייהו וכו'”, ועל כן קרי ליה “שיננא”, לישנא דמשתמעי לתרי אפי שכוונתן שהיה מחודד עד להפליא כחץ שנון, ומשום חשש עין רע אמר הלשון “שיננא” שמשמעותו נמי שיניים גדולות, ועיין נדרים ס”ב דשרי ליה לצורבא דרבנן למימר “עבדא דנורא אנא” וכוונתו לשמים (עבודה זרה ט”ז: ועיין יורה דעה סימן קנ”ח).

והנה בריש אין דורשין (י”ב) מנה לשבעה רקיעין ומסיק עוד רקיע אחד יש למעלת מראשי החיות, דכתיב “ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא” עד כאן יש לך רשות לדבר, מכאן ואילך אין לך רשות לדבר, שכן כתב בספר בן-סירא “במופלא ממך אל תדרוש, במכוסה ממך אל תחקור, במה שהרשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות”. ולקמן בדף י”ד בארבעה שנכנסו לפרדס וכו’ רבי עקיבא יצא בשלום, ועל כרחך שהבין עד הרקיע, שהוא כעין קרח, כי למעלת מזה אין רשאי להתבונן, וכן פירש רש”י במשנה “מה למעלה” מרקיע שעל גבי ראשי החיות. ורבי עקיבא לחודא השיג מה שיכול ורשאי להשיג ולהבין, היינו עד רקיע שהיא “כעין הקרח הנורא”, כי למעלה אינו רשאי להתבונן. מה שאין כן בן עזאי, לא אפשר לו לעלות בסולם גבוה שווה לרבי עקיבא ולא הגיע למדרגה זו להשיג הסוד שנרמז “ברקיע כעין הקרח הנורא”, כדאיתא בש”ס התם, על כן אמר “כל חכמי ישראל וכו’, חוץ מן הקרח הזה”, היינו רבי עקיבא שהיה קרח (כפירוש רש”י), ואמר מילתא דמשתמעי נמי שהשיג עד סוף ותכלית שאפשר לבן אדם להבין במעשה מרכבה. ולא אמר זאת להדיא בפירוש, רק מעוטף במעטה שהיה קרח, כדי שלא יקנאו אותו, כי הקנאה מוציאה האדם מן העולם, ואמר מילתא דמשתמעי לתרי אנפין, ורבי יהושע בנו של רבי עקיבא נקרא גם כן “בן קרחה”, היינו בן רבי עקיבא שהשיג והבין הכתוב “רקיע כעין הקרח הנורא”. ואפשר עוד שברא כרעא דאבוה, שגם הוא ירד להבין עמקי סוד המרכבה, על כן כנוהו בשם “בן קרחה”, כעין שקורין ללוי “בן לוי”. עיין מועד קטן ט’, בברכת רבי יהודה בן גרים וחד דעמיה לבריה דרבי שמעון בן יוחאי, למען שלא יתערב עצב בה אמרוה בלשון נסתרה, בחידות, להבין משל ומליצה. ועיין במדרש רבה בעניין אבין רמאה שנקרא על שם צדקותיו שעשה.

(טוב עין, עמ’ 18-20)

---

הרב אלעזר משה הורביץ, נולד בערך בשנת תרכ”ח (1868) לאביו, הרב חיים אריה ליב רבה של קהילות קרקוב וז’ובקבה ומחבר הספר “חיי אריה“, ולאמו, הרבנית ציפורה, בת הנדבן מיכאל צבי ציפרעס, שהקים בית כנסת מפואר בקרקוב. עוד בצעירותו כתב עם אחיו, הרב צבי הירש, מכתב לרב אליעזר אפרתי לסייע לו בחקר תולדות משפחת הורביץ, והוא פרסם את הדברים כנספח לספרו “דור ודורשיו” (תרמ”ט), בהקדמתו כותב עליהם הרב אפרתי על הבחורים הצעירים שהינם “בחורי חמד המפורסמים לעילוים”.

הרב אלעזר משה הורביץ מקרקוב, היה תלמיד חכם מופלג ואיש עסקים. הוא נשא לאשה את מרת הלנה בת רבי מרדכי צבי יענער. ספרו “טוב עין, חלק א'” על תחילת מסכת יבמות ירושלמי, יצא לאור בקרקוב בשנת תרצ”ה (1935), ולא זכינו שיצאו לאור כרכים נוספים מסדרה זו. לספר נוספו הסכמות מאת הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד, רבי משהניו מבויאן הי”ד, הרב דוד הורביץ מסטניסלב ומאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק. אחי הרב המחבר, הרב צבי הירש הורביץ, הוסיף לספר מבוא על דבר סידור ועריכת התלמוד הירושלמי, חלק מספרו “תולדות משפחת הורוויץ בדורות הראשונים”, ודף חידושים. בנוסף פרסם הרב אליעזר משה מאמרים בכתבי עת רבנים (“רבותינו שבגולה” – פרשבורג, תרע”ה, ו”הכוכב” – מונקאטש, תרצ”ה).

הרב אלעזר משה הורביץ, נספה בסביבות שנת תש”ג (1943). אשתו הרבנית הלנה, בתם ושלשה מבניהם נספו בשואה. הי”ד. רק אחד מבניהם, ר’ הרשל, שרד.

אחיו, הרב צבי הירש הורביץ, רבה של דרזדן היה גם היסטוריון ומחבר, שהיה מחלוצי מחקר הגנאלוגיה הרבנית בארצות אירופה ומחוקרי סידורו של התלמוד הירושלמי. הוא הצליח לברוח מגרמניה זמן קצר לפני ליל הבדולח וזמן קצר לפני שבאו הנאצים לאסור אותו, הוא עבר לאנטוורפן, ועם כיבושה של בלגיה בידי הגרמנים עבר לצרפת. הוא נפטר בי’ באייר תש”ה ונקבר בניס שבצרפת.

מספר הצפיות במאמר: 297

דרוש קדושי ארץ ישראל, שאמרתי בבית הכנסת דפה שמיני עצרת קודם הזכרת נשמות על המקרה החללים שנפלו בארץ אבותינו מידי הפראים הערבאים האכזרים שנת תר”צ לפ”ק.

כולנו כאיש אחד עומדים שחוח ברוח נמוכה בשברון לב, להזכיר נשמות אבותינו וקרובינו שיהיה להם כפרה ומנוחה בקבר, כמו שכתוב במדרש רבה “כפר לעמך ישראל – אלו המתים”. גם הם צריכים כפרה, והם יעלו וימליצו טוב בעדינו.

עוד אזכרה ואשפכה עלי נפשי מנשמת הקדושים שנהרגו בחודש אב בארץ הקדושה מידי הערבים הפראים.

זה הרכוש יש לנו למכביר, האזכרות משנת תתנ”ו אשר זה זמן לא כביר ספדנו בתשעה באב, גם ביום הכיפורים עשינו הזכרה על עשרת הרוגי מלכות, כי חרותה על כל לוח לב ישראל אסונם והספדם. אך ההבדל הוא כי בזמנים ההם עוד לפני שמונה מאות שנה ועוד יותר, כי בית ישראל עוד לא נתרופפה, ומבנה גויהם עוד איתן הנה הנם, אז כל ישראל הרגישו האסון אשר קרה הכלל כמו על הפרט, כי כולם אחים בני אב אחד הם, ובאותיות חמימות ונלהבות כתבו קינותיהם על ספר בבהגה ונהי והוי. ועד עתה יחדרו הקינות עמוק עמוק בלב היהודי, וזיכרונם לא ימחו מספר. אבל בזמנינו אלה, כי בעוונותינו הרבים נתפרדה החבילה ונקרעה לשנים עשר קרעים, אז לא ירגיש איש פרטי צרת הכלל. ועוד יתירה עשו שונאי ה’ ועמו, יבקשו עלילות לרפא את שברנו  ואסוננו על נקלה, בדברים בדויים ומעשה תיתועים, באמרם כי הקדושים הנהרגים היו מוזרים להדת ורחוקים מתורה הקדושה. אבל באמת אם איש יכיר איש לאחיו, אז הוא לצרה יולד לקונן עליו בנהי ואבוי, כי בשר בנפשו הוא, ולא ייזכר המגרעת שלו בעת אסונו, לאמר שלום יהיה לי.

עוד סיבה אחת אשר לא נרגיש כעת צרת הרבים, מחמת כי כל אחד טרוד בפרנסתו, לכן אך בעדו ונפשות ביתו יפלל לקונו. כמו שאמר המקונן, כל עמה נאנחים מבקשים לם. ובזוהר הקדוש קרי להו ‘צווחין ככלבא הב לנא מזונא וכו”. והוא משל לאחד שהיה עשיר ונפל ממדרגתו והיה מהכרח לעקור מביתו ולהיות נע ונד בארץ. והיתה לו בת יחידה ענוגה ורכת לב ובכל עת לידה היתה מקשת לילד. ובתחבולת והצלת הרופאים ילדה. ובכה לפני אביה, מה יהיה אם תחיל תזעק בתכלית חבלי לידה במקום זרים, מי ידאג לה הביא הרופאים הדרושים לה. ואביה ניחמה, כי ישראל רחמנים בני רחמנים המה,, ובכל מקום יבואו לה לעזרתה. אף נתן צו לבניו כי בעת לידתה ילכו הם לצעוק ברחובות קריה בכדי שיתאספו אנשים לעזור לה. אבל לדאבון לב הבנים כי לא היה להם ככר לחם מוכרחים היו לכתת רגלם לבקש לחם לשבור רעבונם. ואחותם עזבו גלמודה וסורה ומסתכנת בלידתה, ולא היה מי שיזעק לבקש עזרה, ומתה. רחמנא ליצלן.

כמו כן אנחנו בני ישראל. כמו הרה תקרב ללדת בן היינו מפניך ה’. אמר הנביא. זה קרוב לשני אלפי שנה אנו גולים מארצות פזורנו ומתקשים בלידה מהגאולה העתידה אשר הוחש לנו. אך בעת שהיו מורנו גדולי ישראל והמה היו רועים את העם, היו זועקים בכל פינה להצלה וישועה. אבל בעתים הללו, כי דור יתום הוא, בעוונותינו הרבים, גם מחמת חוסר לחם וכובד הגלות, ילך כל איש לדרכו לבקש לחם. ולא נרגיש צרת הכלל כי שכינתא בגלותא. ואין מי להחיש לעזרה. ובסכנה גדולה אנחנו אולי תימוט בית ישראל חס ושלום.

דוד המלך אמר בתהלים, עד אנה ה’ תסתיר את פניך ממני עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי, כי בזה הדבר אשר נחוץ לי כעת לתאר לפניכם האסון הנורא כי אירע לאחינו בארץ ישראל שנהרגו מאה וחמישים יהודים במיתת אכזריות מידי הפראים הערבאים, ואשית עצות בנפשי לעורר אתכם כי אכניס היגון בלבבכם להרגיש בצרת אחינו, זאת תהבל אותי, עד אנא ירום אויבי עלי, כי מחמת התפרדות איש מאחיהו יש לדאוג פן יתגבר אויב, כי אם כולנו בני איש אחד נחנו, אז בוודאי, נחנו נעבור חלוצים. לכן צריכים אנו לזעוק בתפילה ובתחנונים, האירה עיני פן אישן המות, כי איש אשר כל ימיו במכאובים הוא יתרגל בזה ולא יזעק עוד. אבל בהגיע עת קיצו, אמר בנפשו כי לא ידעו האנשים עת מיתתו כי יחשבו כי אך ישן הנהו, מחמת העם לא יתעורר כי אם בבכי ובצעקה כן אנחנו בני ישראל מחמת אריכות הגלות נתרגל בנודדנו ולא נצעק עוד, לכן ישנים אנו מתרדמת הזמן ויש סכנה פן אישן המוות, חס ושלום (ספר קה”י).

ובכן נזכר נא נשמת הקדושים אשר מסרו נפשם על קדושת כותל המערבי להלחם עם שונאינו בחרף נפש. אמרינן בירושלמי ‘לעולם יראה אדם שיהיה לו יתד נאמן בבית המקדש’. כמו כן אם בעוונותינו בית קדשנו היתה למאכולת אש, אבל בהישאר עוד היתד נאמן, זה כותל מערבי, אל לא אמרנו נואש. וזה דומה מי שמניח דירתו ריקם ויסיע עצמו משם, אם יניח שם עוד איזה דבר באותו הבית, אז סימן הוא כי לא עקר דירתו לחלוטין, אך יחזור עוד לביתו. כן הדבר הזה, כי הכותל המערבי הנשאר לפליטה הוא עדות כי לא זזה השכינה, שהיא במערב, מישראל, וקדושה ראשונה קידשה לשעתה קידשה לעתיד לבוא, כמו שפסק הרמב”ם ז”ל הלכות בית הבחירה. ויש עוד תקווה לאחריתנו, כי הגם שנהרגו הכהנים והנביאים ונשרפה התורה אב רק הגווילין והגוויות נשרפו, אבל האותיות והנשמות פורחות באוויר. ואור תורתנו הנצחים המאירה לארץ ולדרים, היא תעודדה אותנו כי נשאר לעולמים.

אמרינו בש”ס ‘מעולם לא זזה שכינה מאחורי כותל  המערבי’. היינו, אף אלו ישראל שהם יעמדו מאחורי הכותל, ואם אולי עברו על איזו מצוות מהתורה פונים לאחרו, אבל מכל מקום נקראים קדושים… כי מי שנהרג בידי עכו”ם קדוש נקרא (ש”ס סנהדרין).

אמרינן במדרש רבא שיר השירים ‘אני ישנה ולבי ער’, אני ישנה מן המצוות, אבל לבי ער להקב”ה. כי בדבר הנוגע להנקודה שבלב אז אפילו פושעי ישראל מעותדים למסור נפשם על מוקדה במזבח היהדות (עיין דרוש א’).

שלמה המלך עליו השלום אמר ראשיך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן, היינו ראשך הם ראשי העם המעולים והצדיקים שבהם נמשלו לכרמל, שהוא מלך ורך ורטובים במצוות ומעשים טובים. ודלת ראשך כארגמן, גם דלת העם הקיצונים שבהם הגם כי יסוגו מעט מאחור והם עומדים אחורי כותל מערבי, אפילו הכי אל תתייאש מהם, כי הם כאבדה המתבקשת, ואמרינן במשנה כלים פרק כ”ד, ‘ארגמן אם נאבד מהבעלים, אין לו יאוש, מפני שהוא חשוב. עיין שם. וכן אם נאבדו איזה נפשות מבעליו, מה’ יתברך ותורתו, אבל אין להם ייאוש, כי עוד הם אדוקים וקשורים בעומק בעומק לבם להיהדות (שמעתי).

איתא בפסיקתא, ‘ראש השנה ויום הכיפורים מביא השטן עבירות מישראל, ולקח ה’ יתברך לשקול אותם ביחד עם המצוות, ושקלים המה במאזנים ביחד שווה בשווה. והלך השטן להביא עוד עבירות, ובין כך ובין כך נוטל ה’ יתברך העבירות מהמשקל ומטמינם תחת פורפורא שלו כו”. עיין שם. וכתב שם ב’זרע אפרים’ מהגאון רבי [אפרים] זלמן מרגליות הפירוש שישנו במדרש רבה, כי ה’ יתברך יטבול ידו בדם הרוגי ישראל ובזה ישוב חרון אפו מהם. כי הקדושים ההם שנהרגו בידי עכו”ם הם מליצי יושר על ישראל. ולכן טמן ה’ יתברך העוונות בפרפורא, בלבוש אדום שלו, היא מתבוססת בדם הרוגי ישראל שמסרו נפשם על קדושת ה’ ובזה מוחל העוונות, מטעם כי אם אמנם שחטו עוו ופשעו, אבל לבן הוא ער לדבר שבקדושה, כי מסרו נפשם על כותל המערבי, להציל מידי הערבים הפראים.

כן יזכור עתה השם דם הקדושים האלו, כי נישמותם צרורות תחת כנפי השכינה כמו אפשרו של יצחק שנעקד וטמון תחת כסא הכבוד, והם ימליצו טוב בעדנו. אמן.

(דברי יחזקאל חלק ב’, שהודפסו בסוף הספר מראה יחזקאל חלק א’, בילגוריא תרצ”ח, דרוש ה’)

---

הרב רפאל יחזקאל הוכברג נולד בגלינה שבמזרח גליציה (גליניאני, הלייאי, כיום אוקראינה), בשנת תרל”א (1871), לאביו הרב דוד משה, שהיה חסיד ירא שמים ותלמיד חכם גדול, שכל שאיפתו היתה שיגדלו בניו בתורה ובתעודה. מצעירותו למד בהתמדה בלתי פוסקת, שלט בלשון ובדקדוק עברי ואף כתב גיליונות של שירים בחרוזים. היה תלמידו של רבי משה’ניו פרידמן הי”ד. בסביבות שנת תרנ”ז (1897) היה לדיין ומו”צ בזידיטשוב, ובשנת תרע”א (1911) מונה לדיין בגלינה. עשר שנים היה חבר בבית דינו של הרב מאיר שפירא, ואחר כך מונה להיות ראב”ד. לאחר שעזב הרב מאיר שפירא את גליניאני, לא נבחר רב במקומו, אך בהמשך שימש הרב רפאל יחזקאל כמרא דאתרא.
בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ברחו רוב יהודי העיר, בית הכנסת נחרב בידי הרוסים ונשרף, ובתים רבים נשדדו בידי האוכלוסיה הנוצרית המקומית. באותם ימים המשיך הרב רפאל יחיאל לנהל את ענייני הקהילה ולדאוג למעטים שלא ברחו ממנה, תוך שהוא מייסד את “חברת טהרת המקווה” לחיזוק היהדות. חיבתו לציון ואישיותו הססגונית רבת הגוונים באה לידי ביטוי בדרשותיו ובכתביו. לדרשות שנשא בערב יום הכיפורים, הייתה השפעה רבה. ספרו שו”ת מראה יחזקאל (בילגורייא, תרצ”ח) יצא לאור עם הסכמת ר’ יהודה ליב צירלסון הי”ד.  בהקדמת הספר, מזכיר הרב רפאל יחיאל את תלאותיו. יחד עם ספר זה הדפיס, חלק שני, בשם “דברי יחזקאל”, ובו עשרות מדרשותיו בשנים תרע”ה עד תרצ”ג, בענייני אירועי השעה (חנוכת בית כנסת, “המאורעות בארץ אשכנז שנלחצו אחינו שם מתגרת יד הצורר וגזרו תענית ציבור בכל העולם”, “כאזכרה על החללים שנפלו בארץ ישראל בשנת תר”צ”, ועוד), חגים, פרשות השבוע והספדים.

זמן קצר לפני המלחמה נפטרה הרבנית. ערב מלחמת העולם השנייה מנו יהודי גלינה כ-2,300 נפש. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה גלינה שהייתה באזור המזרחי של פולין,  על ידי ברית המועצות, כפי שנקבע בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, בין גרמניה הנאצית לברית המועצות. בעקבות כך, נסגרו מוסדות הקהילה היהודית, הופסקה הפעילות הציבורית היהודית ונאסרה פעילות ציונית-פוליטית. השלטונות הסובייטיים הגלו מזרחה יהודים שהואשמו בעבירות כלכליות, יהודים בעלי הון ופעילים פוליטיים בקרב הציונים ואנשי הבונד. עם פרוץ “מבצע ברברוסה”, נמלט הצבא הסובייטי, והעיר נכבשה בידי הגרמנים בתאריך 1.7.1941. כעבור יומיים, שרפו הגרמנים ספרי תורה. הם ציוו על היהודים לענוד סרטי זיהוי, והחלו לחטוף אותם לעבודות כפייה. בתאריך 28.8.1941 הוקם היודנרט וכעבור כחודש הם חוייבו לשלוח מידי יום 100 יהודים לעבודות במחנה קורוביצה, ובהמשך נחטפו יהודים לעבודות במחנה יאקטורוב. באביב 1942 התגברו הרעב והטיפוס בעיר. יהודים שיצאו בלילות לשדות לחפש מזון נתפסו בידי אוקראינים שארבו להם ונרצחו. רבים מהצעירים היהודים שניסו לברוח לרומניה ולהונגריה, נתפשו ונרצחו. באותה שנה נפטר הרב רפאל יחיאל, וזכה לבוא לקבר ישראל בגלינה.

בתאריך 20.11.1942 יצא צו שהורה על גירוש יהודי גלינה והסביבה לגטאות, ורובם גורשו לגטו פשמילאני. תוך תקופה קצרה שולחו יהודי העיירה מהגטאות אליהם הועברו למחנה ההשמדה בלז’ץ. עם חיסול של הגטו, ברחו 37 יהודים מגלינה בחזרה לעירם, אך אוקראינים תפסו אותם ורצחו אותם. יהודים שהצליחו להסתתר בבונקרים וביערות בסיוע איכרים פולנים, נתפסו ונרצחו בידי אוקראינים. לאחר שחרורה של גלינה ב 07.1944 בידי הצבא האדום שבו אליה 25 ניצולים יהודים, שעזבו אותה תוך שנתיים.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אנציקלופדיה לחכמי גליציה ב עמ’ 85, אתר בית התפוצות, מרכז מורשת יהדות פולין, קהילת גלינא 1473-1943 תולדותיה וחרבנה, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 113

אל לומדי דף היומי בכל ארצות תבל!

אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ (פסחים ס”ח).

היו ימים שמתוך מרירות הגלות מתוך צער החיים נדחק לו ישראל להתורה, היו ימים שמתוך תהום של גזירות פנה לו היהודי אל אוצרי התלמוד, והיו ימים שמתוך כל צרה שלא תבוא מצא לו איש הישראלי נוחם בסם המרפא, בקדושת התורה, היא היתה לו לתריס בפני כל מקרי החיים ולמבצר חזק לפני כל סוללת האויבים, בה הרגיע רוחו, בה השקיט צערו, ובה הרגיש גם חיי שלווה.

עתה נשתנה הדבר לדאבוננו הגדול!

המלחמה הגדולה שהכבידה אכפה על כל היהדות האירופאית וטלטלתה ממקום למקום, פזרתה ממזרח למערב, לא רק שלא קרבה נעורנו אל מקורם הרוחני האמתי, לא רק שלא הוסיפה כחל היהדות המסורתית, אלא אדרבה רחקתם רחוק גמור והדפתם משערי הקדושה. המלחמה האיומה בלבלה את המוחות וערבבה את הדעות, ומהפכה גדולה הביאה בכנפיה למחנה ישראל. תינוק ישראלי נתק עול מוסרי האבות, חתך את הקשר שאמצו למעלת ישראל סבא: עם ישראל נעשה כחומה פרוצה שבא בה האויב, השונא היותר איום הגיח ממארבו והכה בה על ימין ועל שמאל. כוונתנו אל מה שקוראים “קולטורה אירופאית”. הקולטורה עשתה פרצה בחומת בית ישראל, פרצה גדרו של עולם ונעשתה לסם מרעיל ממית את כל זיקי החיים היהודיים. האומה הישראלית שכחה את מקור מחצבתה, נעשתה ערומה ממצוות התורה, כי הניה עזבוה, וכה הלך המצב הלוך וירוד כי אין מי לכסות מערומיה ונגלה לעין כל ערוותה כי פרועה היא, פריצים באו בה וחללוה.

ראו זאת עיני העדה החשים בגלות השכינה, בחנו זאת ראשי עם קודש המרגישים בעלבונה של תורה ואמרו לשכלל העזובה ולבנות את ההרוסה, לסתום את הפרצה בכרם בית ישראל.

בהכנסיה הגדולה, כנסת חכמי ישראל גדוליו וצדיקיו, סלתה ושמנה של היהדות החרדית, ישבו על מדוכה זו, טכסו עצה להרחיב גבול תורתנו הקדושה בתלמידים ולהחזיר עטרה ליושנה. וברם זכור אותו האיש לטוב ורבי מאיר שמו, הוא האיש אשר בעים רוחו הכביר השכיל לנו לייסד בתי תלמוד לגדולים וקטנים הרי הוא רבנו הגאון מוהר”מ שפירא שליט”א, הנה הוא האיש אשר הרבה עושה לתורה שלא תשכח מישראל, הטיל חובה על כל איש מישראל ללמוד דף גמרא בכל יום, ובהסכמת כל חכמי העם בניה בוניה מצאו לו הרעיון הזה מהלכים בכל תפוצות הגולה, ועיני על ישראל נשואות עתה אל תוצאות הרעיון הזה שכבר הכה שרשים רבים בכל רחבי המדינות.

גם אנחנו תלמידי הגאון ענק החינוך הנ”ל בעקבותיו הננו הולכים ביסדנו את “האשכול” עיקר כוונתנו לתת כר נרחב, בקעה רחבה, ללומדי “דף היומי”, להחיות הגות עשתונותיהם בפי רבים מחבריהם ולעשות את האשכול למקלט לכל דורשי תורה ותושיה.

“האשכול” בתור ירחון המוקדש כולו ללימוד דף היומי יאיר נתיב לכל העדות, אשר תעלינה במצודת לומדי דף היומי, לפניהם יהיה ה”אשכול” כלי מבטא להביע על ידו הגיונם וערוכם לפני גדולי הדור, כדי שיוציאו אלה האחרונים את מסקנתם הנכונה.

“האשכול” בתוך אמצעי בין הרב ותלמיד יאפשר גם את אלה שרחוקים ממקומי התורה לסדר שאלותיהם מן הקלות שבקלות אל החמורות שבחמורות ובו ימצאו פתרונם האמתי, ובאופן זה ימלא “האשכול” את החיסרון היותר גדול והיותר מורגש חוסר רב.

“האשכול” יהיה לנס התלמיד, הוא יחיה את העצמות היבשות, והנפשות הכמהות לאור התורה.

“האשכול” יהיה כמפה פרוסה ערוכה בכל ושמורה מכל סיג ופסולת.

בגשתנו עתה להוציא לאור את העבודה הקדושה שהעמסנו על שכמנו תעלוזנה כל עצמותינו, כי יודעים אנו את הרגש הרב שיעורר בכל תפוצות עמנו, ובטוחים אנו שעבודתנו תשא פרי חיים. הבה נקווה כי עיתוננו זה ירכוש לו בזמן קט לבות בני עמנו. שני יהודים כי יזדמנו לפונדק אחד, ותהיה ראשית שיחתם בדבר החידושי תורה שהולידו עשתוניהם בלמדם “דף היומי”, זה יבוא וקושייתו בידו, וזה עם תירוצו והערתו אשר כבר נדפס בשמו ב”האשכול”.

לכם, שוחרי תורה ודורשי תושייה, הננו פונים, הפיצו את “האשכול”, פשטו אותו בכל גבול ישראל ועשו כנפיים לתורה, הרבו חותמים, הגדילו התעניינותו והרימו ערכו בין שדרות עמו, ובזה נעשה חיל בעזרת ה’.

---

הרב שמשון פוגלמן, התייתם בילדותו וגדל כבן אצל רבו המובהק הגאון רבי מאיר שפירא בעיר גלינא. עוד בצעירתו ניכרו בו כישרונות עילויים, בעל זיכרון נדיר וחריפות נפלאה. עם מינויו של הרב מאיר שפירא לאב בית הדין בסאניק, הוא ייסד בה ישיבה והביא אתו לסאנוק את גדולי תלמידיו מגלינא, ובהם את הרב פוגלמן, שהיו לראשוני תלמידיו בישיבה החדשה. ישיבה זו היוותה את הגרעין לתלמידי “ישיבת חכמי לובלין”. הרב פוגלמן שימש גם כר”מ בישיבה, לאחר שהיא הצליחה וגדלה. לקראת חתונתו של הרב פוגלמן בפרימשל, בשנת תרפ”ג, שימש רבי מאיר שפירא כמחותן ושושבין מצד החתן, וכתב את ההזמנה לנישואי תלמידו האהוב עליו כבן כאלו הייתה זו שמחתו הפרטית ממש.

שנתיים אחר חתונתו, ערך והוציא לאור את הירחון “האשכול” (פיוטרקוב, תרפ”ה) שיצא כקובץ בודד בהוצאה מצומצמת. הירחון נועד ללומדי הדף היומי ובו מופיעים חידושי תורה על הדף היומי מסכת פסחים מאת רבי מאיר שפירא וכמה מחכמי פולין. בסוף הירחון מופיעה פניה מאת רבי מאיר שפירא בעניין יסוד הישיבה בלובלין. לקט הערות תורניות שפרסם הרב שמשון פוגלמן בירחון זה, נלקט ופורסם בספר “אור המאיר”, עמ’ 173.

הרב פוגלמן שימש גם כאב”ד ור”מ במרימפול הסמוכה לסטניסלב וכר”מ בישיבת “משיבת נפש” בפשמישל, שייסד רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן.

הרב שמשון פוגלמן הי”ד נספה בשואה תש”ג.

מקורות: מאורי גליציה, ישורון טז עמ’ רלו-רלז, דף עד ב”יד ושם”.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 88

לשון המשנה בסוף מסכת יומא: אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין, מי מטהר אתכם – אביכם שבשמים, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (יחזקאל לו,כה), ואומר מקוה ישראל (ירמיה יד,ח), מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב”ה מטהר את ישראל.

והדיוקים רבים.
א) כוונת התנא הקדוש (למרות הפירושים שנאמרו בדבריו) לא בהירה כל צרכה. מהו כפל הלשון: “לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם”.
ב) דרך המשנה כשמביאה שני פסוקים הוא להביאם על פי סדר הספרים כמו שנמסרו לנו בברייתא בבבא בתרא (יד,ב), וכאן הביאה הפסוק שביחזקאל (וזרקתי עליכם) טרם הפסוק שבירמיה (מקוה ישראל), וסדר הספרים הוא בהיפך.
ג) דרך הגמרא להקשות בכל מקום שהמשנה מביאה שני פסוקים “מאי ואומר”, וכאן לא פירשו בגמרא כלום.
ד) פשטות לשון “מקוה” בפסוק הנזכר אינה כלל לשון מקוה ממש אלא לשון תקוה הוא, ומה הוא שהכריח את התנא להוציא את המלה ממשמעותה ולדרשה שהיא מקוה מים ממש, בשעה שהפסוק הראשון “וזרקתי” הוא יותר ברור בפשטותו שמדבר על תשובה וטהרה מפסוק “מקוה ישראל”, שבפשטותו מדבר שתקוות ישראל הוא ה’ יתברך.

ונראה שרעיון המרכזי של התנא רבי עקיבא יסודו בהלכות תשובה והתהליך שמביא את האדם למחוז חפצו. ידוע שישנם שני מיני טהרה: טהרת מי חטאת לטומאת המת וטהרת המקוה לכל שאר הטומאות (מלבד מצורע שיש לו סוג טהרה מיוחדת, כידוע). והבדל עצום ביניהם איך שהטהרות האלה מטהרים את האדם מטומאתו. הטהרה שבאה על ידי מקוה צריך כל גופו של הטמא להיות משוקע במי המקוה, ואף אם רק שערה אחת יוצאת למעלה מן המים אין הטבילה עלתה לו, והטמא הוזקק לטבילת כל גופו שנית. זהו חומר שבטהרת המקוה. שונה מזו בהחלט היא טהרת הזאה במי חטאת. כאן די רק בטיפה אחת שהוזה עליו. אף מצינו מחלוקת אם יש שיעור להזאה, אבל לכל המחמירים די בטיפה אחת.

והנה בא התנא הקדוש רבי עקיבא והוציא מהלכות אלו רעיון מוסרי נעלה וקשרו קשר נצחי לקדושת יום הכפורים. “אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם וכו'”. והכוונה: בואו וראו גודל עצומו של יום הקדוש, ותהליכה וסדרה של תשובת האדם לבוראו. מה השם יתברך תובע מכם ומה הוא נותן לכם! הוא תובע מכם רק מעט טהרה, זאת אומרת הרהור תשובה, בבחינת הזאה של מי חטאת – “שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם”. רק ההתאמצות המעטה הזאת צריכה להיות מצדכם, בבחינת התעוררות דלמטה. אבל מה הוא הגמול שה’ יתברך בידו הפשוטה לשבים נותן לכם בחזרה – טהרה שלימה, בבחינת טהרת מי מקוה, כמאמרם ז”ל: “אדם מקדש עצמו מעט מקדשיו אותו הרבה” (יומא לט,א). “אמר הקב”ה לישראל: בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו” (שיר השירים רבה ה,ג). זו היא עומק כוונת אומרו: “מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב”ה מטהר את ישראל”.

מעתה כל הדיוקים מבוארים:
א) כוונת התנא לעורר את האדם לתשובה ולטהרה ביום הכפורים, ולהעמידו על האושר הגדול שביום הקדוש הזה, שבדבר קל – בהתנוצצות המחשבה לתשובה – יוכל החוטא לזכות לטהרה שלימה. ובכן הוא אומר: “אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין, מי מטהר אתכם”. איזו טהרה דרושה מכם (רק בבחינת טהרת מי חטאת) ואיזו טהרה ניתנת לכם (בבחינת טהרת מי מקוה). ומבואר כפל הלשון.
ב) הביא את הפסוק שבספר יחזקאל לפני הפסוק שבספר ירמיה, כי הרמז שבא לנו מפסוק “וזרקתי עליכם” הוא הצעד הראשון שעלינו לעשות, והרמז שבספר ירמיה הוא גמר הטהרה.
ג) אין כאן מקום להקשות “מאי ואומר”, כי אין זו הוספת עוד פסוק לרעיון שכבר נגמר עם הפסוק הראשון, שיהיה שייך להקשות: מדוע צריכים לפסוק השני, אלא כאן הרעיון הכללי בא משני הפסוקים יחד.
ד) ועוד מבואר מדוע הוציא רבי עקיבא מלת “מקוה” ממשמעותה, כי האחרון הכביד, כי מראה על חסדי ה’ בגמר התשובה והטהרה. ובכן: “אשריכם ישראל”.

בשם הגה”ק ר יהודה ליב פיין זצוק”ל, רבה האחרון של ק”ק סלאנים, מפי הרב שמעון ראם ר”מ בישיבת ר’ יצחק אלחנן, וצויין בידי הרב ראם והרב שעוועל.

(הדרום: קובץ תורני בהוצאת הסתדרות הרבנים דאמריקה, חוברת כד, תשכ”ז, עמ’ 4).

---

הגאון הקדוש המפורסם בדורו, שהיה מגדולי הגאונים ומיחידי הדור בזמנו, הרב יהודה ליב פיין נולד במשפחה רבנית מיוחסת, בווילקומיר, לאביו הרב שבתי ולאמו הרבנית פיגא, בשנת תרל”א (1871).  למד בישיבות סלובודקה, בקבוץ הפרושים באיישישוק, ובפוניבז’, שבליטא. היה תלמיד מובהק לרבי יהודה ליב ממינסק ולרבי איצל’ה מפוניבז ונודע כשקדן עצום. נשא לאשה את הרבנית דבורה הענא בת הרב יעקב קנצפוביץ’ מסלובודקה (אחותה של הרבנית מרים, אשת הרב שמעון רוזובסקי הי”ד). נסמך להוראה ולדין מאת רבי יצחק אלחנן מקובנה ורבי יהודה ליב ממינסק. בשנת תרנ”ה (1895), מונה לרבה של בעיירה הקטנה פיאסצ’נה שבליטא. בשנת תרנ”ט (1899) עבר לקופישוק הגדולה  שבאותו האזור, ומשם עבר בתרס”ו (1906) לאושמיאנה, שברוסיה הלבנה, והקים שם ישיבה קטנה והחל בעסקנות ציבורית רבת היקף, תוך שהוא ממשיך לשקוד על תורתו. במלחמת העולם הראשונה היתה העיר תחת שלטון גרמני והם החלו לכפות על הנלקחים לעבודה שיעבדו ביום השבת. הרב פיין עמד בפניהם במחאה נמרצת, כך כתב על פעלו באותם הימים: “ובכל יום ויום הייתי מתהלך אל השרי להתאונן ולזעוק חמס, עד אשר נודע לי כי הפקדה ממקום גבוה ואין להשיב. ועם כל זה פעלו צעקותי במדה ידועה” (מקדשי שביעי עמ’ שעא). בימי מלחמת העולם הראשונה ומלחמת רוסיה-פולין שאירעה אחריה פעל הרב פיין לסייע ליהודי האזור, ובהם גם הפליטים שהגיעו לשם, שסבלו מן הנגישות של הצבא הרוסי והפולני. הסיוע היה בקנה מידה עולמי ולצורך העניין הזעיק הרב את טובי אישי הציבור בכל קצות הארץ. אחר כך עבר לכהן כרבה של קהילת סלונים, שבווהלין, ושם כיהן עד חורבנה של הקהילה בימי מלחמת העולם השניה.

היה חבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ובוועד של אגודת הרבנים בפולין. היה מפורסם בגאונותו ופקחותו. הוא היה בקי עצום בכל חדרי התורה, מחדש גדול, דרשן נפלא וחובב ציון, שהיו לו חידושים בכל התורה, ובמיוחד חיבור מיוחד על ספר המצוות כמתכונת ה”מנחת חנוך”, אך כמעט כל חידושיו וכתביו אבדו בשואה, וחבל על דאבדין ולא משתכחין.

קיצור לדרוש שבת חזון תרפ”ד מאת הרב יהודה ליב פיין – הובא בספר “קובץ דרושים”. דברים שנשא לזכר הסבא מסלובודקה, הובאו בספר “הגאון רבי אליעזר גורדון”. חתימתו על כרוז לייסוד חברה שומרי סת”ם בפולין – יחד עם עוד 85 מרבני פולין, בראשות הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי”ד והרב צבי הירש פרידלינג הי”ד פורסם בגיליון “קול הסת”ם” 94. בהמאור, ניסן תש”ל, הובאו דבריו בעניין “אי בעינן רוב כפול או רוב משהו“, הדברים הובאו גם בספרו של נכדו, הרב ראובן פיין, “בין המשפתים“.. תשובה ממנו הובאה בירחון “בית מדרש החדש”, תרפ”ח חוברת 2. הסכמות ממנו נמצאו בספרים שפת אמת (לרב אלכסנדר פאלק, וילנה תרס”ב), מקור חיים (בילגוריי תרצ”ב), נחלת צבי, אמרי נעם, מטה אהרן ועיון יצחק.

בימי המאבק על השחיטה הכשרה שהיה בפולין בשנות השלושים של המאה העשרים הוא היה מראשי הלוחמים בגזירה הזאת. היה פעיל בוועד הקהילה של העיר, ודאג לפליטים שבאו לשם מן השטחים שנכבשו בידי הגרמנים בספטמבר 1939. גם ערך בסתר בביתו חופות וקידושין. ב-17.07.1941, כ”ב תמוז שנת תש”א, יצא מביתו, על דעת עצמו, למרות הפצרותיהם של השוטרים שיחזור, ואמר שעליו להמשיך בדרכו ולדאוג לבני עדתו שנחטפו להריגה. הוא הגיע אל נקודת האיסוף, שבה היו כאלף וחמש מאות איש, מראשי הציבור והאינטליגנציה היהודית בעיר, ושם הועלה על אחת המכוניות, בדרכו למקום בו נרצח באכזריות רבה.

כעבור מספר ימים נרצח גם בנו, הרב שבתי פיין אב”ד בליצה, הי”ד.

מקורות: ספר הרב רבי יהודא לייב פיין זצוק”ל (הרב זאב אריה רבינר, תל אביב, תשל”ג), דפי עד ביד ושם, אתר רבנים שנספו בשואה, בין המשפתים, הקדמת עונג שבת, נתיבות שמואל חלק ב, Jewish web index, אתר ארגון עולי סלונים והסביבה בישראל, גדולי ישראל מקדשי שביעי עמ’ קט, שנות דור ודור א עמ’ רמו. ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 357

אמרתי להקדים קצת דברי אגדה לכבוד מחזיקי התורה וחינוך הבנים לתלמוד תורה. במדרש רבה פרשת קדושים, כי תבואו אל ארץ ונטעתם כי עץ מאכל, הדא הוא דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה. ותמוה, דמה שייכות זה הפסוק עץ חיים כו’ לכאן.

והנראה דבש”ס תענית (ו’ ע”א) אמרינן, כתיב כי ממנו תאכל כו’ אם תלמיד חכם הגון הוא, ממנו תאכל, הרי דתלמיד חכם נקרא עץ מאכל. ועל זה הזהירה תורה, כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, שיתאמצו להרבות זיו התורה הקדושה ולהרבות גבולה בתלמידי חכמים הגונים הנקראים עץ מאכל. אבל הלא לא כל אדם יוכל לזכות לתורה. יש שאין דעתו רחבה להשיג התורה או משאר מניעות. אבל כבר אמרו חז”ל, עץ חיים היא למחזיקים בה, ללומדיהם לא נאמר אלא למחזיקים, הרי שהמחזיקים יש להם שכר כלומדי תורה, ויששכר וזבולון יוכיחו כידוע. ובפרט המגדל בניו לתלמוד תורה ויראת שמים שלא יהיו חס ושלום כעדת הפראים ההולכים בשרירות לבם, אז יגדל שכרו כתלמיד חכם ונקרא עץ מאכל. וזה כוונת המדרש שקשה לו במה שאמר הכתוב ונטעתם כל עץ מאכל, הרי לא כל אחד יוכל לבא למדרגה זו. לזה אמר ליישב הדא הוא דכתיב  עץ חיים היא למחזיקים בה, והמחזיק גם כן שכרו כלומד תורה. ואם כן יכול כל אחד לקיים בעצמו ונטעתם כל עץ מאכל.

ובזה יש לרמז בסוף עוקצין, מתניתין דכוורת דבורים רבי אליעזר אומר הרי הוא כקרקע כו’, ואחר כך אמר רבי יהושע בן לוי עתיד הקב”ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש”י עולמות כו’. דלכאורה צריך להבין מה שיאטי’ דמימרא דרבי יהושע בן לוי  לכאן, ומה הלשון לכל צדיק וצדיק.

אבל בא לרמז דלאו דווקא למי שהוא תלמיד חכם וצדיק זוכה לש”י עולמות, אלא המחזיק התורה ומגדל בניו לתלמוד תורה ומחזיק ידי תלמידים המיגעים בתורה לשיוכלו לעסוק בתורה, גם כן נוחל ש”י עולמות. ולזה אמר לכל צדיק וצדיק, היינו הן צדיק מעצמו הן על ידי החזקת אחרים. וזה יש ללמוד ממתניתין דכוורת דבורים דבש”ס בבא בתרא ס”ו אמרינן אמתניתין דכוורת מאי טעמא דרבי אליעזר דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש, וכי מה ענין דבש ליער, אלא מה יער התולש ממנו בשבת חייב אף דבש כן. הרי דעל ידי שגלתה תורה דדבש בכוורת הוי כמחובר ותולש ממנה חייב, לכן אמרינן דכל הכוורת המחזיק הדבש הוי כמחובר וכקרקע לכמה דברים. ונלמד מזה דהדבר המחזיק החפץ הווי כגוף הדבר. ולכן אמר על זה רב יהושע בן לוי דממילא נלמד מזה דהוא הדין המחזיק התורה נחשב לצדיק ועתיד הקב”ה להנחיל לכל צדיק וצדיק, הן לתלמיד חכם הן למחזיקי התורה, לכל אחד  ש”י עולמות.

ובמדרש חזית בפסוק משכני אחריך נרוצה, אמר רבי מאיר בשעה שעמדו ישראל לקבל התורה אמר להם הקב”ה אלעיקי אני נותן לכם התורה אלא הביאו לי ערבים טובים שתשמרנה. אמרו לו אבותינו ערבים לנו. אמר להם אבותיכם צריכין ערבים כו’. אמרו הרי בנינו ערבים, אמר הקב”ה הא ודאי ערבים טובים על ידם אתננה לכם, הדא הוא דכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. להבין ענין ערבות הבנים על התורה, וכי בזה שיתפסו חס ושלום הבנים בעון אביהם יהיה ערבות. בכל מקום ערבות הערב מבטיח לשלם עבור הלווה כשלא ישלם הלווה, לא במה שיענישו חס ושלום להערב. ובש”ס מגילה כ”ז, ואת בית הגדול חד אמר מקום שמגדלין בו תורה, וחד אמר מקום שמגדלין בו תפלה. מאן דאמר תורה דכתיב ד’ חפץ למעז צדקו יגדיל תורה ויאדיר. ויש להבין מה הראיה דעל ידי שמגדלין בו תורה נקרא בית גדול.

והנראה דבאמת שיקיימו כל ישראל והגית בו יומם ולילה זה דבר שאי אפשר לגודל הטרדא, ואפילו לקבוע עתים לתורף גם כן  קשה, דרוב העם טרודים על המחיה ועל הכלכלה, ותורה מה תהא עליה. אבל הקב”ה ברוב רחמיו נתן לנו עצה על ידי שנגדל בנינו לתורה, אם כן כל טרדתו שנודד ללחם הווי כעוסק בתורה, כי תכלית טרדתו בשביל התורה, לגדל בניו לחנכם לתורה. וזה מרומז בפרשת קריאת שמע, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, דיש להבין שהפסיק באמצע בהא ד”ושננתם לבניך”, דלכאורה כיון שהתחיל לדבר “והיו הדברים האלה גו’ על לבבך”, היה לו לכתוב “ודברת בם וכו'” אחר כך לומר “ושננתם לבניך”. אבל הכוונה דכיוון שאמר “והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך”, גלוי לפני הקב”ה שזה אי אפשר לכל אדם לקיים מטרדת עולם הזה, לכן ברוב רחמיו נתן תיכף עצה לזה, “ושננתם לבניך”. ועל ידי זה “ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך”, דאפילו תהיה טרוד בדרך גם כן יהיה כדובר דברי תורה אחר שטרדתו לצורך מצווה לגדל בניו ללמדם תורה נחשב כלומד בעצמו. ואפילו כשמחזיק בנים אחרים גם כן כלומד בעצמו, כיששכר וזבולון. ובזה יבואר כונת הש”ס במגילה דמאן דאמר “שמגדליו בו תורה”, לא תימא שלומדיו בעצמן, רק שמגדלין בנים לתורה, הווי גם כן גדול דנחשב כעוסק בעצמו בתורה, ועל זה הביא קרא “ד’ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר”, דמצדקת ד’ שמזה שיגדלו התורה יהיו אותן המחזיקים לגדל התורה נאדרים בתורה כאלו עסקו בעצמם בתורה.

ובזה יבואר המדרש חזית הנ”ל, שמה שאמר הקב”ה תנו לי ערבים שתשמרו התורה ועל כך אמרו אבותינו יהיו ערבים, שזכותם יגן עליהם לשמור התורה, והקב”ה לא הספיק בזה עד שאמרו בנינו יהיו ערבים, שעל ידי הבנים יוכלו לקיים ולשמור התורה אפילו כשהם יהיו טרודים. ובזה נתרצה הקב”ה, ועל זה נאמר “מפי עוללים ויונקים יסדת עוז”…

ה’ יתברך יעזרנו על דבר כבוד שמו לגדל בנינו וצאצי צאצאינו השי”ת לתורה ויראת שמים, ואז יתרומם קרן ישראל ונוושע בישועה כללית בזכות התורה אמן.

(מתוך פתיחת המחבר לספר צור יעקב)

---

הרב אברהם יעקב הורביץ (הורוויץ) נולד בבוסק (אז גליציה, כיום אוקריאנה) לאביו הרב שמואל הלוי בשנת תרכ”ד (1864) שהיה קודם לכן ראב”ד בברודי, נכד הגאון ר’ טודרוס זונדל הלוי מבוסקא, נצר מגזע השל”ה הקדוש. בטרם הגיעו לגיל שלוש התייתם מאביו, ואימו דאגה לחינוכו. מגיל צעיר החל ללמוד בין הבחורים בבית המדרש, בהתמדה מופלאה, בניגון ובקול רם. אחר כך עזב את ביתו והלך למוד תורה בבוסק אצל רבי זלקא וינריב. לאחר נישואיו לביתו של ר’ מרדכי אריה שליט מסאסוב, עבר לסאסוב והתמסר כולו ללימוד התורה יומם ולילה, ורשם את חידושי תורתו. הוא נמנה על חסידי בלז, והתחבב מאוד על בן האדמו”ר שהזמינו לביתו לשאת ולתת עמו בהלכה. הוא הוסמך להוראה מאת רבי שלום מרדכי מבערזאן ומרבי יעקב ווידנפלד אב”ד הרומלוב. בחודש אב תרמ”ז, השתוללה שריפה בסאסוב שכילתה את ספריו המרובים ואת קונטרסי חידושיו. בשנת תרמ”ט (1889) התקבל לרב בעיר פרוביז’ינה. שמו התפרסם כגדול בתורה והרבה תלמידי חכמים החלו פונים אליו בשאלות הלכתיות ותלמודיות. חלק קטן מתשובותיו יצא לאור כספר שו”ת צור יעקב על ארבעת חלקי השולחן ערוך, ב”כ (בילגורייא, תרצ”ב). אחרי פטירת הרב מאיר שפירא, נתמנה לראש ישיבה ב”ישיבת חכמי לובלין”.

בנו הרב מרדכי אריה הלוי הורוביץ, מחבר ספר “בשם מרדכי” היה אב”ד מאלד-באנילא בבוקובינה, ולאחר שניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל וישב על התורה ועבודת ה’ בתל אביב עד לפטירתו בשנת תשכ”ח (1968). הוא ליקט מאמרים, מכתבים והסכמות של שכתב אביו, רבי אברהם יעקב הלוי הורוביץ הי”ד, והם יצאו לאור לאחר פטירתו בספר “קול יעקב” (ירושלים, תשס”ה. בסוף הספר “בשם מרדכי”).

על תולדות הרב אברהם יעקב הורוביץ בימי השואה, כתב בנו במאמר, שיצא לאור בספר “אלה אזכרה”, א, עמ’ 34-39:

בקיץ תש”ב הצליח להימלט בנס מידי הרשעים והגיע ברגל לפרובוזנה. אותו זמן כבר היו הרבה קהילות ישראל במזרח גאליציה חרבות ושוממות, על כן היתה גדולה חרדתם של יהודי המקום לקראת הבאות. נתקיים בהם בבוקר תאמר מי יתן ערב וגו’. אף בהיכנסו לדירתו של הרב הורביץ מצא את אנשי הבית סובלים מחסור ואחוזי פחד, עד שרק מאוחר בלילה מוצאים מרגוע לנפשם. אך מה השתומם עת ראו עיניו באמצע הלילה את הרב יורד מעל מיטתו ויושב לכתוב חידושי תורה למרות רעבון לבו וחולשת כוחו.

בראשית ימי המלחמה עם מנוסת היהודים מגאליציה המערבית למזרחית, נתגלגלו ובאו לפרובוז’נה כמה משפחות של פליטים. כאשר ממשלת רוסיה העבירתם לאחר מכן לסיביר. היה הרב מחזקם ומעודדם ואף ממציא להם חבילות מזון, כל עוד היתה אפשרות לכך. אולם כעבור איזה זמן פקד הרעב את נווהו, ומתומך הפך לנתמך. הרב מבילגורי אחיו של הרבי מבלז ישב אז בפרמישלאן, ובשמעו כי הרב דפרובוז’נה רעב ללחם שלח לו מצרכי מזון. באשרו בתודה את קבלת החבילה העיר הרב הורביץ שאם כי מקבל הוא באהבה את הסבל והיסורים, הרי מיצר לבו וכואב על למה יאמרו הגויים וכו’.

כל ימיו היה מרביץ תורה ברבים וזכה להעמיד תלמידים הרבה, ביניהם גדולי תורה. אף בשנת תרע”ד, עת באה עירו תחת הכיבוש הרוסי, לא הופרע להמשיך בהחזקת הישיבה, שהוציאה מתוכה תלמידי חכמים ובעלי הוראות.

באלול תש”ב נקרא רבי אברהם יעקב הורביץ לישיבה של מעלה, שבע ימים ורוגז, ונספד כהלכה על ידי חתניו ועל ידי תלמידו רבה של הוסיאטין. מיד אחרי פטירתו החרימו הרשעים את כל ספריו, ובתוכם כתבי היד של שאלות ותשובות למאות וכן חיבוריו בהלכה ואגדה והעבירום לגרמניה. ומקץ שבועיים הועברו בני משפחתו, חתניו, בנותיו ונכדיו למחנה ההשמדה שבבלזיץ.

הרב אברהם יעקב נפטר בט”ו באלול תש”ב (28.8.1942) בימי הזעם, ונקבר בפרוביז’נה.

מקורות: אהלי שם, אלה אזכרה, בשם מרדכי, קול יעקב, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 324

הכתוב אומר “ויחלום (יעקב) והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו והנה ה’ ניצב עליו”. ומפרשים חז”ל: “עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה, ויורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה (בדמות יעקב, רש”י). בעי לסכוניה (מחמת קנאה, רש”י), מיד ‘והנה ה’ ניצב עליו’, אמר רבי שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כאדם שמניף על בנו (במגיפה להצילו מן השרב, רש”י)”.

ומכאן רואים שגדולתו של יעקב דומה ממש לאלקים, כביכול, עד שמלאכי עליון היו משתוקקים להסתכל בדמותו ועולים ויורדים ממטה למעלה וממעלה למטה כדי להיווכח על הדמיון שבין דיוקנו לבין דיוקנו של אלקים, כביכול. ולא עוד אלא שהיו המלאכים מקנאים בו על מעלתו זו, וקנאתם הגיעה לשיעור כזה שרצו להתנקש בחייו, והקב”ה בכבודו ובעצמו התייצב על ידו לשמור עליו תוך שנתו שלא יפגעו בו, והעמיד את עצמו, כביכול] במצב של אב הניצב על בנו בשעת שנתו ומחזיק מניפה בידו ומשיב עליו רוח קרירה כדי שהשרב לא יציק לו.

חז”ל ממשילים עוד משל על מעמד זה של הקב”ה, כביכול, כלפי יעקב: “משל לבן מלכים שהיה ישן על גבי עריסה והיו זבובים שוכנים עליו. וכיון שבאה מינקתו ושחה עליו ברחו מעליו. כן בתחילה ‘והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו’, מכיון שנתגלה עליו הקב”ה ברחו מעליו”. כלומר, שהקב”ה נהג כלפי יעקב כאדם העומד על גבי בנו הישן ומגרש את הזבובים מעליו. תיאור זה מופלא למאוד, ואמנם אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו.

ומכאן יש ללמוד על עליונותו של האדם, לאיזה שיא בכוחו להגיע ומה רבה רוממותו ושגיבותו. ועליונות זו טבועה בכל אדם ללא יוצא מהכלל, כי הרי על כל אחד ואחד להתמודד להשיג אותה הדרגה של האבות, כדברי חז”ל, שחייב אדם אמר לומר: “מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב”.

בפרקי שיר השירים מופיעים תיאורים מופלאים שמכוונים להדר תפארתם ורוממותם של ישראל ולחביבותו של הקב”ה כלפיהם. ירמיהו קבע לישראל את התואר: “זית רענן יפה פרי תואר קרא ה’ שמך”, ופירשו חז”ל: “וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד, והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל: כגפן, שנאמר: ‘גפן ממצרים תסיע’; כתאנה, שנאמר: ‘כבכורה בתאנה בראשיתה’; כתמר, שנאמר: ‘זאת קומתך דמתה לתמר’; כארז, שנאמר: ‘כארז בלבנון ישגה’; כאגוז, שנאמר: ‘אל גינת אגוז ירדתי’; וקראן בכל מיני שלחין, שנאמר: ‘שלחיך פרדס רימונים’ וכו’, ומה ראה ירמיהו למשול ישראל לזית וכו’, אלא כשם שהשמן אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה מהן, כן ישראל בשעה שהם עושים רצונו של המקום נצבים למעלה מעכו”ם, שנאמר: ‘ונתנך ה’ אלוקיך עליון על כל גויי הארץ’, הוי ‘זית רענן יפה פרי תואר’. יש להרחיב את הדיבור על תיאורם של כל האילנות הנאים ומשובחים האלה שנמשלו להם ישראל, ובמיוחד על התואר “זית רענן יפה פרי תואר” שקרא להם ה’, מחמת שבחם של ישראל, תפארתם וחביבותם. כמה נשגב הוא האדם בכלל, וכמה עליון הוא האדם מישראל בפרט.

אך מהעבר השני של המטבע, נגלים צדדי החולשה שבאדם, לרבות האישים העליונים ביותר. חז”ל אומרים: “למה אמר הקב”ה לאברהם אבינו לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך”, משום “שהוצרך להיזהר מחברת אנשי דורו הרשעים” וכו’, ועל כן באו אליו דברי ה’ יתברך “שיתרחק מהם ואל יתלכלך עמהם”. וזהו שתפש לשון: “לך לך”, רמז ללכלוך. ודורשים עליו משל: “למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחנותו של בשם וקלט ריח הבשמים, כשיצר כל בגדיו מבושמים”. וכך להיפך, כשנכנס לחנותו של בורסקי, בגדיו קולטים ריחות רעים. “וזהו שאמר החכם: “הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע”.

כמה מפליאים הם הדברים האלה. אברהם אבינו חלק על כל אנשי דורו והיה הראשון שבא מדעת עצמו לידי הכרת הבורא; הוא נלחם בעובדי האלילים ומרד בנמרוד עד שהפילו לכבשן האש באור כשדים; הוא הקריב נפשו לשם הפצת האמונה בה’ ועמד איתן ויחידי כנגד כל העולם, עד שחז”ל אמרו עליו: “אברהם העברי – כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד”. והנה למרות כל זה, גילה לו הקב”ה שהוא עלול להימשך אחרי אנשי דורו הרשעים ולהתלכלך עמהם, ועליו לעזוב אותם ולברוח לארץ רחוקה. אנחנו מבינים עניין של השפעה אצל אנשים רגילים, אבל לגבי אברהם אבינו, תקיף העולם, “האדם הגדול בענקים”, כלום תיתכן אצלו המשכה אחרי אחרים, ובעוד שהוא בעצמו נלחם נגדם? אלא מכאן יש להסיק שהאישים הגדולים ביותר, למרות שהם עומדים במדרגותיהם על יד ה”תו” שלהם, הרי באותו זמן הם גם עומדים על יד ה”אלף” שלנו, ונמצאים בסכנה לסטות אחרי עניינים הנפשעים והחמורים ביותר, באותה המידה שנמצאים אנחנו בשפלותנו.

נמצאנו למדים, שמצד אחד, משימות עליונות מוטלות על כל אדם באשר הוא תבנית דיוקנו של מעלה, (צלם אלקים); ומצד שני – כמה כל אחד, באיזו מדריגה שיהיה, חייב להיזהר מהסטיות הגרועות ביותר. ושתי השיטות, איפוא, נכונות ואלו ואלו דברי אלקים חיים.

(תנועת המוסר, ה’, דוגמה לתוכן אחת משיחותיו של הרב פונדילר, עמ’ 326-330)

---

הרב שמואל פונדילר, “ר’ שמואל ברזינר”, מגדולי תלמידי הסבא מסלובודקה, מראשי תנועת המוסר בדורו, נולד בשנת תרל”ה (1875) בברזין, מחוז בויברוסק פלך מינסק, לאביו הרב יצחק ולאמו מרת הינדה פונדילר. עוד בילדותו הזדמן פעם לעיירתו ר’ ישראל מסלנט וברכו שיזכה לגדול בתורה. מילדותו ניכר בכישרונותיו המצוינים, בחכמתו ובפיקחותו, ונשלח ללמוד בישיבת סלובודקה. בראשות הישיבה עמד רבי איצל מפוניבז’, והמשגיח הרוחני היה רבי נתן צבי פינקל,הסבא מסלובודקה. הרב שמואל למד את יסודות תורת המוסר המעשית ואת גישתה לחיי המעשה אצל רבו, הרב, ה”סבא מסלובודקה”, ולמד את תורת המוסר העיונית המעמיקה חקר בכוחות נפש האדם אצל רבו, הרב שמחה זיסל זיו, ב”תלמוד תורה” בקלם. בהיותו בקלם נשא לאשה את מרת שיינה בת ר’ צבי שפיר, שהיה סוחר ברזל וסמך את חותנו על שולחנו, כדי יוכל להמשיך את התמדתו בלימודיו.

בשנת תרס”ב (1902) מונה למנהל הרוחני בישיבת סלוצק, בשנת תרס”ו (1906) מונה לרוחני בישיבת טלז, שם התמודד עם תלמידים שהתנגדו לשיטת המוסר שארגנו התקוממות, בשיחותיו וברעיונותיו המופלאים, ביחס אישי לכל תלמיד, בפיקחות ובנועם הליכותיו. ובשנת תרס”ח (1908) שלחו ה”סבא” לכהן כמשפיע מוסרי בישיבת מיר. הוא נסמך להוראה בידו הגאון הרב יחיאל מיכל אפשטיין מנווהרדוק בעל “ערוך השולחן” ומונה משנת תרע”ב  (1912) להיות רב בעיירה ווארז’ן, הסמוכה לממל. משנת תרע”ד (1914), עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזר כפליט לעירו ברזין ושימש שם כרב העדה. בשנת תרפ”ג (1923) מונה לאב”ד ריטובה, ניהל שם ישיבה וכיהן שם עד ליומו האחרון. הישיבה בריטובה היתה למרכז תורה מפואר שבו למדו מאות תלמידים מהעיר ומעיירות הסביבה הקרובות והרחוקות. הוא הנחה את בני הישיבה לשים לב בייחוד להנהגתם הרוחנית, נכונה ונאה, הראויה לבן תורה, שרק על ידה ניתן להשפיע גם על הסביבה. הוא דרש מבני ישיבה להיראות כבני אדם, וטען שכבוד התורה וכבוד שמים מתרבים כאשר בני הישיבה הינם מלובשים בגדים מהודרים ומגוהצים וצועדים בקומה זקופה שלווים ומתונים.

הרב שמואל קנה ידיעות עצומות בש”ס, סלל לעצמו דרך מקורית ועצמאית בעולם הישיבות וחינך דורות רבים של בני תורה במרכזי התורה המפורסמים בליטא. הוא התפרסם בכל רחבי ליטא כאישיות מזהירה, כמשגיח רוחני נעלה, כבעל הוראה מובהק ובקי בפוסקים. הוא ניהל את קהילת ריטובה בחכמה ובדעת והיה אהוב ומכובד על כל שכבות העיירה. מסר לפני תלמידי הישיבה שיעורים בגפ”ת ושיחות מוסר, ובלבני עירו היה דורש דרשות נפלאות, בהירות ועמוקות. למרות שלא היו לו בנים, היה גאון בתורה ובחכמת הנפש, הבין מאוד לנפש הילדים והקדיש את זמנו ומרצו לחינוכם של ילדי ישראל, מתוך אהבה רבה. פעם הרחיק מורה שנהג בהקפדה יתירה כלפי תלמידיו. אהבת הבריות היתה טבועה בו, ובכל פעולותיו הגדולות לחיזוק התורה והדת, הזהיר שלא לאחוז בדרכי מלחמה ובאמצעים תוקפניים, שאינם צדה יהודית והם מביאים לידי שנאת חנם. בימים הנוראים היה עובר לפני התיבה ומתפלל בהתרגשות רבה, בעבודה בכל הלב.

הרב שמואל היה דבוק באהבת ארץ ישראל וביקש לעלות לארץ ולשמש שם משגיח רוחני בקרבת מורו הגדול, ה”סבא”. לאחר פטירת הסבא מסלובודקה זצ”ל, בשנת תרפ”ז (1927) היו כל בני הישיבה שבורים ורצוצים. התדהמה הייתה גדולה והם לא ידעו איך ממשיכים הלאה. הרב שמואל פונדילר נתן בישיבה כמה שיחות עידוד וחיזוק. הוא קיבץ חבורת בחורים ועלה איתם לעליה שבה היה יושב הסבא ושוחח עמם על הרבה עניינים. בין הדברים סיפר שפעם כינס הסבא את כל גדולי המוסר שבישיבה, ואמר להם לומדים כבר זמן ארוך והגעתם לדרגה מסוימת בתורה ובמוסר, ברצוני  שתאמרו לי בקיצור מהי מהות המוסר. וכל אחד אמר מערכות שלמות לפי ערכו. אבל הסבא אמר להם אני רוצה ללמד לתלמידיי דרך קצרה, ולכן רוצה שתסכמו במילים קצרות. ולא הצליחו. עד שהוא קם בעצמו ואמר שהנקודה המרכזית של מוסר היא “כי עמך מקור חיים באורך נראה אור”, ואידך זיל וגמור.

בחורף תרפ”ח (1928) הגיע הרב פונדילר לארץ לבחון את האפשרות לפתוח ישיבה בתל אביב, לכהן כמשגיח רוחני בישיבת חברון לאחר פטירת ר’ ליב חסמן, ולכהן כרב של פתח תקווה. בכל יום שישי היה שולח לרבנית מברק  ובו ברכת “שבתא טבא”. בהיותו בארץ השמיע  שיחות רבות לפני הבחורים בישיבת חברון. בטרם החליט סופית פרצו מאורעות תרפ”ט, בה נרצחו עשרות מתלמידי ישיבת חברון, והתוכניות לייסוד ישיבה נוספת נדחו לפי שעה. בשנת תרצ”ז (1937) כתב לרב אהרן בן ציון שורין (שהיה אז תלמיד ישיבה בפתח תקווה) על תקוותו לעלות לארץ, אך קשים שונים מנעו את עלייתו. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ספחו הסובייטים את ליטא. בשנת ת”ש (1940) הוזמן הרב שמואל לעמוד בראש “היכל התלמוד” בתל אביב והתכונן לעלות לארץ, אך לא זכה לממש את רצונו העז לעלות לארץ לעת זקנותו.

ב 23.6.1941, כ”ח בסיוון תש”א, מיד עם תחילת מבצע ברברוסה, נכבשה ריטובה בידי הגרמנים. רב העיר, הרב פונדילר, ויהודים נוספים עונו בידי הגרמנים ובידי ליטאים ששיתפו איתם פעולה. הם הרבו להתעלל בייחוד ברב. הם אספו את היהודים לבית המדרש, הוציאו את ספר התורה מארון הקודש ודרשו מהרב לקרוע ולשרוף אותו. הרב קיבל התקף לב ונפטר על אתר. בית המדרש הועלה באש, וגופתו של הרב נקברה בחצר בית. לפני כעשרים שנה הועלו עצמותיו לארץ, והוא נקבר בבית הקברות פוניבז’ בבני ברק, בהשתדלות הרב אהרן בן ציון שורין, שאף ספד לו בהיכל פוניבז’.

הרב שמואל לא השאיר אחריו כתבים עם דרשותיו, שיחותיו ורעיונותיו המופלאים. שרידים מועטים מכל אותם רעיונות מופיעים בכתבי שומעי דרשותיו.

מכתבו בעניין העלייה לארץ ישראל, מופיע בכתב העת תבונה, יא.

מקורות: אהל תורה בבא בתרא עמ’ סז, אלה אזכרה ב’ עמ’ 265 מאמר מאת הרב אהרן בן ציון שורין, תנועת המוסר ה’ עמ’ 325, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 195

ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה (בראשית ל,כא). ברש”י שם, פירשו רבותינו בברכות שדנה לאה דין בעצמה כו’. עיין שם. והתפללה עליו ונהפכה לנקבה. משמע שהתפללה אחר שכבר היה הולד במעיה בצורת זכר, ונהפכה לנקבה.
ולכאורה, מה ראתה אמנו לאה להתפלל ולהטריח את ד’ יתברך בתפלה כזאת, אשר אמרו רבותינו עליה במסכת ברכות בפרק הרואה, “הצועק לשעבר הרי זה תפלת שווא. כיצד, הייתה אשתו מעוברת, ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זה תפלת שווא”.
אכן נראה לעניות דעתי, שתשובתה בצדה. והיינו מה שאמרו רבותינו במסכת ברכות, שדנה לאה דין בעצמה. הכי פירושו, שסמכה להתפלל תפלה כזאת על הוולד שבמעיה, אף כי נראה כתפלת שווא, לפי דברי חכמינו ז”ל, מכל מקום דנה דין, היינו, למדה במה מצינו בעצמה או מדין קל וחומר מהתפלה שהתפללה מכבר על עצמה ונתקבלה והועילה תפילתה, אף על פי שגם כן הייתה כבר כמו צועקת לשעבר. והיינו ב[בראשית] פרק כ”ט פסוק י”ז, על עיני לאה רכות, מביא רש”י ממסכת בבא בתרא (קכ”ז) שהייתה סבורה לעלות בגורלו של עשו, והייתה בוכה, שהיו הכל אומרים, שני בנים לרבקה שתי בנות ללבן, הגדולה לגדול וכו’. ולאה אמנו מדבכתה כל כך והתפללה עד שהיו עיניה רכות, לא רק למה שהיו הכל אומרים הגדולה לגדול, רק כפי שמפורש בכמה מקומות, שהאמהות הקדושות היו נביאות, וודאי ידעה בנבואה כי כן הכריזו עוד ארבעים יום קודם היצירה, כמאמר חכמינו ז”ל, כי אז מכריזין בת פלוני לפלוני. וכאן הכריזו כפי לשון שמביא רש”י מהמדרש, הגדולה לגדול, כמו שהכל אמרו.
ובאשר כי נראה מדברי חכמינו ז”ל כי על ידי תפלה יכולים לנתק קשר הכרוז של ארבעים יום קודם היצירה, במה שהרשו חכמינו ז”ל לדבר מעניין שידוכין בכל העתים, משום שמא יקדמנו אחר ברחמים. וכן עשתה אמנו לאה, הרבה בבכיות לפני הקב”ה, ואף כי בימיה הצריכה לנס גדול לשנות קשר חיתון שהיה ע”י כרוז משמי שמים, כי אינה דומה לימים ההם מימי התנאים עד הנה, כי בעזרת ד’ עם בני ישראל פרו וישרצו, ויש לאלפים ולרבבות אנשים ונשים יראים ושלמים, יפין ויפות, בכל מעלות שבעולם. ואם לפעמים יתפרד קשר חיתון ממה שהכריזו ע”י רחמים, הן מצד אחר והן ע”י תפלת הבן והבת, הרבה ריווח והצלה לפניו או לפניה, למצוא חפצם בכל המעלות שבעולם. וכשם שהועילה תפילתה על הפרישה, כך תועיל על הדרישה. ודברים כאלה אינם באים לכלל נסים כל כך, מה שאין כן, בימי אמנו לאה, כי בימיה לא היו בעולם מאבותינו הקדושים רק יעקב ועשו ושני אמהות הקדושות, רחל ולאה. ולו יהי כי עשו לא נהג כחפצה, מכל מקום מבני האבות הנהו, ועל כל פנים מיוחס היה, ושארי האומות עוברי עבודה זרה שהיו בימיהם, כידוע, שהיו מגונים ומכוערים ומזוהמים במידות רעות מאד מאד, אשר גם עשו נגדם לצדיק יחשב. ולמי יעלה על דעת שיש מקום לתפילתה לשנות את הכרוז שלה לעניין החיתון, הלא נחוץ לה נס גדול יותר ויותר מהצועק “יהי רצון שתלד אשתי זכר”, אחר שהייתה מעוברת, כי היפלא מד’ דבר. וכן באמת היה לה נס בתוך נס, והיינו שנתן הקדוש ברוך הוא בלבו של עשו למכור את בכורתו ליעקב, ומעתה כל ענייני גדלות שהיו שייכים לעשו, שייכים עתה ליעקב. ובכן יקיים הכרוז שתהיה הגדולה לגדול, ולא ישונה, לכן ניתן מאת הקב”ה בלב לבן לרמות את יעקב, לתת לו לאה במקום רחל, כל זה פעלה בתפילתה. ועל זה סמכה לאה אמנו בדין “קל וחומר” או “מה מצינו”, לבקש על הוולד שבמעיה שהיה זכר שנהפך לנקבה, כי נס זה אינו מגיע לנס שנעשה “לה – לעצמה”, שניצולה מעשו, על ידי נסים גדולים כפל כפלים, כנזכר למעלה.
וכמו שעשה הקדוש ברוך הוא נסים ונפלאות לאבותינו ולאמותינו הקדושים, מאברהם ושרה ולהלן, כן נזכה לעשות עמנו נסים בזכותם, ולהביאנו אל גבול תפארתנו במהרה בימינו. אמן.

(עקבי יעקב)

---

הרב יעקב טירהויז הי”ד, נולד בשנת תר”ל (1870 לערך), לאביו נפתלי הירץ טירהויז אב”ד וולוצ’יסק שברוסיה. בגיל תשע עשרה נשא את מרת חוה בת ר’ אליקי גצל מלכוביץ, שהייתה לאם ילדיו ונפטרה בתרצ”ב. לאחר פטירתה נשא בשנית אשה. בהמשך עבר לעיירת הגבול פאדוואלאטישסק, כנראה על מנת למנוע את גיוסו לצבא הצאר. שם השתלב בעסקי הסחר הבינלאומי בתבואה ובדגן. שמו הטוב ויושרו סייעו לו לעמוד בראש חברה שעסקיה חבקו עולם, ועם זאת שקד על לימוד התורה ועל חסידותו. עד שהיה מבורך בעושר והצלחה, ניהל בית מסחר גדול, והמשיך לשקוד על תלמודו. חיבר את הספר “עקבי יעקב” (חידושים על הש”ס ועל התורה, תרצ”ח). כאשר השמיע את חידושיו לפני ר”י ענגיל, ר”מ אריק ור”ד הורוביץ מסאניסלב, הם שיבחו אותו.

הוא היה עורך תיקון חצות בלילה בבכי רב, וטובל בכל בוקר אף בימי הקור העז. לאחר התפלה היה לומד במשך 14 שעות ביממה, וסיים כל שנתיים את הש”ס, ובזיקנותו סיים אותו בכל שנה. כשהגיע הדואר היה נכנס למשרדו לזמן קצר על מנת לעבור על הדואר ולקבל החלטות מסחריות, ומיד שב ללימודו. בכל שבוע קיבל את השבת כבר בחצות יום שישי, ושבת במשך 31 שעות. פעל רבות לחיזוק הדת ולפעולות חסד. היה מקורב לרבי מהוסיאטין, פיקח עד למאוד, ומהדר במצוות. בתקופת המלחמה נמלט לסקאלאט שליד טארנופול, שם נלכד ונרצח בט”ו בסיוון תש”ג..

בנו ר’ מנחם נחום נספה בי”א בתמוז תש”א.

מספר הצפיות במאמר: 826

יש לעורר הרבה על פרצת התפלה הנהוגה בזמננו שחוטפים התפילות בלי כוונת הלב, וכי תפלה כזו תעמוד במקום עבודת הקרבנות? והכי עליה נאמר לי דעת חז”ל ונשלמה פרים שפתינו, כיודע? ואתם האומרים שצריכים למהר בתפילתם בשבי שלא יאבדו הכוונה על ידי אריכות התפילה. הבל יפצה פיהם, ורק טענת היצר על לשונם. כי אדרבא, להמאריכין אפשר שעולה להם בין ובין כך לרכז את מחשבותם לכוון יפה על כל פנים במקצת תפילתם ולא כן אצל החוטפים הנזכרים, רק אחרי גמר תפילתם שהתפללו, אבל בשעת תפילתם לבם הלך אצל עסקיהם. והרבה אנשים תולים עצמם באילן גדול הרבנים מבעלז זצ”ל, אבל על כיוצא בזה אמרו חז”ל במשנה “לא כל מי שרוצה לטול את ה’ יבא ויטול”. מספרים מהגאון ר’ דוד דויטש ז”ל שהיה מנהגות להתפלל לאט לאט כתינוק שלא לחטוף אף נקודה אחת שכל אות ונקודה יש להם שורש למעלה.

ופעם שאלו את החתם סופר ז”ל בימי בחרותו, שלמה הוא מאריך בתפילתו, האם לא טוב יותר לולי למד באותו הזמן. והשיב, הלא אמרו חז”ל המאריך בתפילתו, מאריכין לו ימיו ושנותיו, שכיוון שכן אחיה יותר מאחרים ובאותו זמן אלמוד את אשר אחרתי על ידי תפילתי.

וכבר אמרו חז”ל (ברכות ל”ב) המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם…

גם ראיתי לעורר פה אודות התינוקות שאין משגיחין עליהם בשעת התפילה. וליבי עלי דווי כשאני רואה, להבדיל, את הכומרים המובילין את השרצים לבית תפילתם ומחנכים אותם שיעמדו שם בדרך ארץ וילדי ישראל הקדושים הם באים לבית הכנסת כצאן בלי רועה, שאבותיהם אין להם פנאי להדריך אותם לפי שהם טרודים על המחיה ועל הכלכלה, וביותר בזמן הזה, והתינוקות של בית רבן באים במרוצה לבית הכנסת, רצים בלך ושוב, בשיחה ובשחוק כמו בבית מרזח, ועומדים שם ושפתותיהם אינם נעות ואמן יהא שמיה רבה מאן דכר שמיה, שמתוך שיחה אינם שומעים את הבעל תפילה. ואמרתי פעם לנער אחד שצריך לעמוד בבית הכנסת באימה וביראה כמו העומד לפני המלך, והשיב לי הכי כמעט רגע, ותראה סבת כל מחלה וכל נגע, שיבואו גם בני התורה בשיחה לבית הכנסת ואינם משתחווים כיאות לפני ארון הקודש, וחטפים את התפילה במהירות בלי כוונה. ועל הרבנים להשגיח על סדר התפילה ולצוות הגבאים והשמשים להשגיח על העומדים בבית הכנסת, שלא יחטפו התפילות . הא כשעומדים לפני בית הכנסת בחבורה בלשון הרע וליצנות, יש להם להמון העם פנאי, ורק בבית הכנסת ממהרים ואצים בתפילתם. כן יעשו גם תקנה חמורה להעמיד שומרים אצל עזרת הנשים להשגיח שיבואו רק בצניעות לבי הכנסת ולא ייראו ולא יפחדו מהבריות ומהמחלוקת.

(דבר אמת, תפלה, עמ’ עה)

---

הרב קלונימוס קלמן גולדברגר נולד בשנת תרכ”ו (1866) לאביו הרב אשר זעליג. הוא התגורר ביאקא (Jóka, Jelka), הסמוכה לפרסבורג, והיה תלמידם של הרב מכאל פאפא ראש ישיבת סערדהאעל, השבט סופר והחתן סופר. נשא לאשה את מרת אידל בת הרב ישראל הכהן.

בשנת ת”ש הוציא לאור את ספרו “דבר אמת – תכליתו: להזכיר… דברים שנכשלים בהם… ואלו הם: לשון לאומים ודרשת בלע”ז, חכמת חצניות, שנוי השם, התדמות לנכרים, התבדלות מפושעים ועוד”. הספר יצא חלקים חלקים בשל מגבלות תקציביות ומצוקת העיתים, כפי שכתב בראש ספרו: “ואין אתי לכסף מוצא להוצאות הדפוס שרבו מאד מאד בזמן הקשה והמר הזה, לכן החלטתי בדעתי מחמת נחיצות העניין להזכיר דברים העומדים ברומו של עולם שנשכחו מלב בני דורנו, גם מהכשרים שבהם, להדפיסו קמעא קמעא בכמה חלקים קטנים כדי להקל על ידי זה על המוכר והקונה גם יחד ואחרי השלמת הדפוס של כל הספר כולו יחבר הקונה חלקים הקטנים האלה והיו לאחדים בידו לספר שלם מסוים שיהיה לתועלת בפרט לבחורים צעירים שעוד לא טעמו טעם חטא של התחדשות שונות וישמו אל לבם דעת וברור הלכות אלו של גדולי ישראל זי”ע שליקטתי מדבריהם בקונטרסי ומלובנים מדעתם ופיהם של גאוני עולם מגיני הדור אשר בצלם אנו חיים”.

בסוף הספר מופיעה הסכמתו של הרב יצק וייס רבה של וערבא, ומצויין כי נשלחו עוד שתי הסכמות מרבנים גדולים ומפורסמים ממדינת הונגריה, “אבל איני יכול להדפיסן מפני הסגר הבי דואר  נגד איגרות הכתובת בלשון הקודש”.

תוכן העניינים בספר מציג את תכני הספר: “א. שינוי לשון ודרשות בלע”ז. ב. ספרים חיצונים, חכמות זרות וספרי רמ”ד. ג. שינוי השם. ד. התדמות לנכרים. ה. הבדלות מפושעים. ו. רבנות. ז. דרשות. ח. למוד התלמדים. ט. תפלה. י. מנהגים”. חלק מתכני הספר הועתקו מכתבי הרב עקיבא יוסף שלזינגר, כמבואר בהקדמת מחבר הספר “דבר אמת”. 

הרב קלונימוס קלמן גודברג הי”ד נספה בשואה בשנת תש”ד (1944).

 

מספר הצפיות במאמר: 123