קטגוריה: אישים הי"ד

דרש רב סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכו' (שבת פ"ח). פשטות המאמר מראה, כי גדולת ישראל ורוממות נפשם התנשאה בזה, אשר לא חקרו ודרשו שיקריאו וישמיעו לפניהם את המשפטים והחקים העתידים להנתן להם למען בחון אותם אם המה לפי תכונתם ורוחם ויכולים לקיימם, כאשר התלוצץ בהם הצדוקי "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו". וכל כך גדלה אמונתם בבורא עולם עד אשר לא מצאו גם צורך לדעת אותם בפרטות, בחשבם נאמנה אחרי שהקדוש ברוך הוא בעצמו יוצר את החקים, אז למעלה מכל ספק שהמה לטובתם ולאשרם הן לחיים גשמיים והן לחיים רוחניים. כמו בן יחיד אינו צריך להטיל ספק אם פקודי אביו הם לטובתו ולהנאתו. ובאמת גם זה הוא התנשאות הנפש שאין כמוה לבני תמותה לבוא עד גובה האמונה, כי מפי עליון לא תצא הרעות וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, כי רק יחידי סגולה זוכים לעלות במעלות האמונה עד נקודה זו. אבל נרשה לנו לגלות כי במאמר "נעשה ונשמע" גנוזה עוד עלית הנפש אחרת אשר איננה גלויה לכולם. אבל כאשר נסיר פני הלוט מעל זה תופיע היא לעינינו מזהירת עין בכל יפעתה והדרה. הבה ונבאר ננסה נא להעביר לפנינו את חקי התורה ומשפטיה להבינם בשכל אנושי. לא נדבר על דבר החקים אשר המה נפלאים, ועליהם אמרו חכמנו זיכרונם לברכה "חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין להרהר אחריה". אלא גם המשפטים אשר מכונים הם בתור "שכליים" מעוררים לפעמים תמהון ואי הבנה, למשל התורה שמה למשפט מי אשר יגנב ויתפס על פי שני עדים משלם שנים, הקרן וכפל, הוא קנס לענשהו על מעשה הגניבה. נצייר נא בזמננו אם איזה מדינה תוציא לאור עונש כזה לגנבים, אז יתרבו גנבים ושודדים למאות ולאלפים ולא יפחדו כלל מהעונש הצפוי להם. כי גנבים עושים מעשיהם במחשך בלילות בשעה שבני אדם ישנים ואינם רואים, ואף אם יקרה שימצאו עדים על הגניבה גם אז אינו מפסיד הגנב כלל, כי יוכל להתקדם אם רואה עדים שממשמשים ובאים ולבוא לפני בית דין ולהודות ויפטור מכפל, כי מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור (רמב"ם הל' גניבה פ"ג ה"ח). ופחד יאחז כל יושבי המדינה בראותם שרכושם אשר קנו בזיעת אפם יוכל להיות לקניין לגנבים ושודדים.

כפלים יתגדל התמהון ויתכווץ הלב מכאב כי גם נפש האדם אינה בטוחה מרוצחים המארבים לדם אנשים נקיים אחרי שיוכלו לרצוח נפש ולא יענשו כלל. כי לפי דיני התורה כדי לייסר קשה את הרוצח ולחייבו מיתה מחויבים מקודם להתרותו בשעת מעשה ולאמר לו, פרוש אל תעשה שזו עבירה היא וחייב אתה עליה מיתת ב"ד או מלקות. אם שתק או הרכין בראשו פטור, ואפילו אם אמר "יודע אני" פטור, עד שיתיר עצמו למיתה ויאמר "על מנת כן אני עושה" (רמב"ם הל' סנהדרין פי"ב ה"ב). ואיזה טפש יאמר "על מנת כן" שיתחייב מיתת ב"ד בשעה שיוכל לבצע זממו ולשתוק ולפטור.

ואם תאמר אלה אשר אינם נדונים למיתה אבל ידוע לנו שהרגו נפש ישראל כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ ומצערין עד בזמן קרוב נופחים את נשמתם, וזוהי מיתה אריכתא ויותר קשה מכפי שיומתו בבת אחת. אבל במה דברים אמורים שכונסין אותם לכיפה, בעדות מיוחדת או שלא בהתראה או דאתכחוש בבדיקות ולא בחקירות, אבל איתכחוש בחקירות כיון שאי אפשר עוד להזים את העדים אין כונסין לכיפה. עיין בפירוש המשנה להרמב"ם שם ובהגהות רצה"ח, סנהדרין פ"א. וכל שכן על פי אומדנא דמוכחת כמו דפוס האצבעות וכדומה שאין כונסין לכיפה, ואיה השמירה להולכי דרכים וביערות הרחק מן ישוב אדם. מרוצחים אשר אין להם לירא כלל, אחרי שאין יד המשפט תוכל לגעת אותם אף במשהו, גם הכנסת לכיפה אע"פ שלפי שיטת רש"י (סנהדרין פ"א) הוא הלכה למשה מסיני, אבל שאר הראשונים אין מזכירין את הטעם הזה, וכנראה היא תקנת ב"ד ומלך, שיש להם רשות לתקן תקנות לצורך העת, כי לפי דיני התורה מי שהרג בלא התראה או עדות מיוחדת וכדומה הוא פטור לגמרי. והשאלה המורה מאד איך לא דאגה התורה לאנשי בריתה ולשומריה לבלי עזבם הפקר לבני עול, הרי כתוב על דגלה ,דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

לפתור השאלה המסובכה הזאת נתבונן נא לאידך גיסא. ונשים נא עין בוחנת באלו המדינות אשר הונהגו שם חקים הכי קשים ומרים לכל מי שנאשים בעוון רציחה וגניבה, ואף אם לא נתבררה אשמתו על פי עדים שנים, אלא דיה איזה הוכחה כמו דפוס האצבעות או אומדנא על פי שכלנו המטה אותנו לאמר שהוא הנאשם, ליסרהו קשה ואף לקיים בו נפש תחת נפש, אם שם התושבים יושבים בטוחים באהליהם ואינם מפחדים כלל מרציחות וגניבות? אהה לצער ולבושת האנושיות! המציאות המרה מטפחת על פנינו ומוכיחה שהחקים הכי קשים מועילים רק להקטין ולמעט מספר הרציחות, אבל אין בכחם לשרש ולבער את הרע עד תומו. מדי יום ביומו אנו קוראים בעיתונות העולמית פה ושם על דבר מקרי רציחות וכמעט היא הופעה תמידית ומתמדת. ועדין השאלה מנקרת את המוח באיזה אופן אפשר להועיל לאנושיות ולשחרר את העולם מן שואפי דם נקיים אשר כדי למלא תאות נפשם אין גבול ומעצור, הצדק והיושר משחק למו והכל מותר להם. כבר עמדו על מדוכה זו חכמים נבונים ושופטים לדיני נפשות ואחרי שקלא וטריא ארוכה באו לידי מסקנה, כי לשרש את הרציחות והגניבות בעלם לא יועילו כל העונשים הכי קשים, אלא העצה היותר ישרה ופורייה לזה להרבות התרבות בין העם ולהפיץ חכמה ודעת בין כל המפלגות, וביחוד בין השדרות הנמוכות. ולהגיע למטרה זו אפשר על ידי יסוד בתי ספר עממיים בכל מקום ומורים יובחרו אשר לא יזרעו שנאה בין גזע לגזע ובין לאום ולאום, אלא יטיפו להם לקח ומוסר, כי כל בני תמותה אחים הם וכולם בני אב אחד הם וכל אחד נברא בצלם אלקים. וחלילה לגעת למי שהוא לרעה, וכל שכן לשפוך דמו לחנם. ומה גם כל אחד ואחד אינו דוחק רגלי חברו, ועלי אדמות יוכלו כולם לחיות חיי עדן, אם רק יהיה כל אחד שמח בחלקו. וכמה מכוערה נפש האדם בתאוותו להרבות קניניו ע"י חמס ושוד, סוף סוף לא ינעם לחכו לחם הרטוב מדם נפש האדם, כי אף אם לא תגיע לו יד המשפט, גם אז תולעת הנוחם תמוצץ לשד האדם ודמו, תעקצנו ותזעזענו עד אשר יצר לו מקום רגליו, כי לכל מקום שילך, היא נושכת לו בסתר לבבו ותצעק "רשע מה עשית, איך רצחת נפש, קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". גם לשלח מטיפים חרוצים, אשר יישאו מדברותיהם לפני העם אשר לא יעפו ולא ייגעו להורות בינה וחכמה ולבאר מהו צדק ומהו משפט ויושר, ואז נוכל לקוות במשך הזמן כל הרשעה כולה כעשן תכלה, שלום ושלוה ישכון עלי אדמות והארץ תיהפך לגן עדן לכל בני תמותה.

כן רבונא דעלמא כולא בתתו את התורה לעם ישראל אשר הוא בוחן כליות ולב ויודע תכונות נפש האדם וחולשתו, כי עלול הוא לפעמים לסור מדרך הישר ולמאוס בטוב ולבחור ברע, לקח לו מכל האמור למעלה לקו ולמשפט ולא נסה להטותו מדרך המתעה ע"י עונשים קשים. בדעתו נאמנה כי אין זה רפואה בדוקה. ולכן בין התרי"ג מצות אשר נתן לנו ישנה מצוה אחת על למוד התורה, שנלמד אותה וגם לבנינו נלמדה כדכתיב "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". ולא יסתפק בקריאה בעלמא אלא תהיה שגורה בפיו ובפי בניו. וכאשר ישנן חוקי התורה ומשפטיה מאה פעמים ואחת, אז יתלהב מהמאור הגנוז שם, ויבין וישכיל מה רב טוב צפון לשומריה ונוטריה ואשרי האיש אשר יחזיק בה ותומכיה מאושר. וכבר השתמשו בזה חכמי המוסר ליעץ מי שמוצא את עצמו נשחת באחת מן המידות כמו גאווה או הוא עבריין בגניבות וגזלות, אז ילמד וישנן הדינים האלה. אע"פ שלכאורה המה דינים יבשים, בכל זאת השנון בהם יפעל על לבו עד אשר לא ירגיש בעצמו איך הגרעין הטמון בהם יחדור לתוך נשמתו לזרות הלאה הגאווה ולאהוב את הצדק המופשט, כדכתיב "הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, המאור שבה היה מחזירם למוטב". לפיכך לא ענשה התורה קשה לעוברי מצוותיה, יען כי כוונתה הייתה כי כולם יהיו למודי ה', ואז מאליו יבינו, כי טובתם ואשרם לבלתי סור ממנה ימין ועד שמאל. ואם קרה חלילה אחד אשר טפש לבו משכל יסור מדרך הישר וילך בשרירות לבו, אז מספיק ליסרהו בעונשים הכי קלים, כמו בגניבה לשלם שנים אם יתפס בעדים שנים, אחרי שנמצא בתוך צבור וסביבה אשר כלם הולכים מישרים. ואם יקרה שירבו פושעים וחוטאים או נתנה רשות ביד המלך והב"ד לענוש קשה לפי צורך המקום והשעה.

וזהו באורו של המאמר "נעשה ונשמע", כי אע"פ שחוקי התורה ומשפטיה לכאורה קשה להבינם, אבל לא נרתע לאחור, אלא "נעשה", כלומר נקיימם לראשונה וע"י הניסיון המעשי נלמד אותם להבין טעמיה ותעלומותיה, כמו שרופא אינו נעשה למומחה טרם יעשה הרבה ניסיונות, ורק אז נוכל לקוות לפי ההרגל במו לחדור תוך תוכה ולרדת עד עמקי סודותיה. וזהו מאמרם "נעשה", כלומר אם נעשה, אז "נשמע" ונבין בלשון הבנה.

(התחלת הקדמה הרב אליעזר יהודה רבינוביץ לספרו של אביו, "דעת מרדכי")

הרב אליעזר יהודה רבינוביץ הי"ד, מגדולי התורה בליטא,  נולד בעיירה קרקינובה שבמחוז פוניבז' שבליטא בשנת תרל"ט, לאביו הרב מרדכי יצחק רבינוביץ ולאמו רבקה לבית קריגר. בצעירותו למד אצל אביו, וגילה כשרונות נעלים ותשוקה ללימוד התורה. במשך שנים למד בישיבות טלז, סלובודקה, וולוז'ין ווילנה. לאחר פטירת אביו, בשנת תר"פ מונה לרבה של ממל (קלייפדה). הוא הוציא לאור את ספרי אביו והוסיף להם חידושים משלו: ספר "שמן למנחה" על "מנחת חינוך", ספר הדרשות "תמר דבורה" וספר "דעת מרדכי" אליו הוסיף הרב אליעזר יהודה את קונטרסו "קול יהודה". עוד בצעירותו פרסם מאמרים תורניים בירחונים התורניים, ונשא ונתן בהלכה עם גדולי דורו. הוא הרבה לכתוב ביקורת ספרותית-תלמודית על כתבי הרבנים בדורו. הוא היה חבר מרכז המזרחי בליטא, ובדרשותיו ובנאומיו הרבה להזכיר את אהבתו לתורה ואת חיבתו לציון. הוא התכונן לעלות לארץ ישראל וקיבל כבר רישיון עליה, אבל הדבר נמנע ממנו ע"י השלטון הרוסי שכבש את ליטא. הוא העריך שאסון מתקרב והספיק להעביר לארץ ישראל בדואר חבילות ספרים מתוך ספרייתו וכתבי יד של אביו. משנת תרצ"ט עבר להתגורר בקיידן בבית חמיו. לאחר פלישת הגרמנים לליטא, הועבר יהודי קיידן ובהם הרב לגטו קיידן והוצא להורג ע"י רוצחים ליטאיים ביום כ"ה במנחם אב תש"א, יחד עם רעייתו הינדא, אביו ואחיותיה ויחד עם יתר היהודים מקיידן. כתביו נאספו והוצאו לאור בשנת תש"ח בירושלים בספר "קול יהודה שאלות ותשובות, ביאורים וחידושים בארבעת חלקי שו"ע". בתחילת הספר כתב הרב זאב אריה רבינר דברים לזכר המחבר ולקראת סופם כתב:

"ודבר גדול עשו בזה אחיו ואחותו שיחיו – לעשות נחת רוח לנשמת אחיהם, שכל חייו שם לילות כימים על התורה, לן באהלה של תורה ובעומקא של הלכה" – ששתי זרועותיו היו כשני ספרי תורה שנגללין" – שהרבה תורה למד, חידש וכתב ושאהבת התורה ושקידת התורה והחידוש בתורה היו חלקו מכל עמלו שעמל לעמלה מן השמש; בהם ראה עולמו בחייו ואלה היו משושו עלי חלדו מיום עמדו על דעתו עד הרגע האחרון, בו יצאה נשמתו ב"אחד".

וזכות גדולה היא להם להציב יד ושם לאחיהם הגדול והקדוש הי"ד! ולעשות לו זכרון עולם להקים מצבה נצחית על קברו הבלתי ידוע… וכבר אמרו חז"ל "אין עושים נפשות לצדיקים, דבריהן הן זכרונן" (ירושלמי שקלים פ"ב).

ישנם הרבה דרכי הלימוד כמו פשט, עמקות, הבנה, חריפות, בקיאות וכו'. אמנם האמת היא שעיקר העיקרים הוא להיות 'למדן', כי אי אפשר לעבור בדרך אחד את כל הש"ס, והלמדן מבין להתאים לכל מקום את הלומדות השייך למקום ההוא.

(בית קלם ג', עמ' מו).

הגמרא (ברכות כב,א) דורשת מהפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב" (דברים ד,ט-י), "מה להלן באימה וביראה וכו' אף כאן באימה וכו', מכאן אמרו הזבים והמצורעים וכו' אבל בעלי קריין אסורים. ר' יוסי אומר שונה הוא ברגיליות [במשניות השגורות בפיו –  רש"י] ובלבד שלא יציע את המשנה [בטעמי פירושיהן – רש"י]. רבי יונתן בן יוסף אומר מציע הוא את המשנה ואינו מציע את התלמוד". ע"כ לשון הגמרא. עיין שם כל העניין.

רואים אנו דרגות דרגות: לימוד שטחי מותר, לימוד עמוק יותר אסור, פשט מותר, והבנה ועיון אסור. והטעם, כי בהיות וחסר הוא טהרה מספקת, אין הוא מסוגל לקבל עומק התורה באמיתותה. ואם ילמד במה שלמעלה ממדרגת הטהרה שלו, יהיה לימודו מסולף.

צריך אדם לעסוק באותו חלק של חכמת התורה, המתאימה למידת הטהרה שהלומד עומד בה, כדי שיוכל לקבלה בדרך האמת. למעלה מכך הוא בבל תדע, איסור גמור. לימוד חלק גבוה יותר מחכמת התורה מותר רק אחרי ההכנות המתאימות, אחרי רכישת מידת הטהרה והנקיות הנדרש לחלק זה, ומבלעדיה לא.

מוצאים אנו בספרים שמדברים הרבה בעניין זה, ואנו חושבים שהדברים הם סתרי תורה, אך אלו פסוקים מפורשים וגמרות מפורשות.

תמהים אנו על הראשונים שכל כך נזהרו שלא לעסוק בתורה בלא טהרה מוקדמת, והיו מכינים עצמם הכנות על גבי הכנות. צריך כבר פעם לעשות כמו הראשונים, לרוץ לטבול על כל חלקיק בחכמת התורה, וצריך כבר פעם להתענות כדי להכשיר את עצמו לכך. כי אין אלו מותרות, בלי דרגות אלה בלתי אפשרי לקבל את הדברים באמת. ואם יקבלם בשקר, הקלקולים נוראים.

נמצינו למדים שני כללים: ראשית אימה נופלת עלינו, עד כמה צריך להתמסר להכין עצמו ללמוד דבר תורה, דבר תורה כפשוטו. כמה טהרה נדרשת מן האדם בגשתו לפתוח את הגמרא.

ושנית אחרי עשיית כל ההכנות הנדרשות, נמצינו למדים גודל החיוב להיזהר מללמוד חלקי תורה הדורשים מדריגת טהרה גבוהה יותר משהגיע אליהם, דברי חכמה כאלה אין בכח האדם להשיג בכלל.

(שם, עמ' קלד-קלה).

איתא במדרש (ב"ר ח,ב): "בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך אל תשאל". לכאורה נראים הדברים כחזרה, ומדוע כפך המדרש אותו דבר במילים שונות?

יש לומר כוונת המדרש, לא רק שימנע מלדרוש ולחקור בדברים נבצר לחלוטין להשיג ידיעתם, שאינם ברי השגה, מפני שהם מכוסים, אלא אפילו דברים שהם ברי השגה, שיש יכולת להשיג ידיעתם, גם בהם יש עניינים שאין לעורר רצון לידיעתם ואין לעסוק בהבנתם.

כגון: א. דברים שלגביהם חסרים לאדם כללים ראשונים והקדמות הנחוצות בטרם ייגש אליהם, דברים שאין האדם שייך להם ואין לגשת אליהם מחמת חוסר ידע באל"ף בי"ת שלהם. כמו, למשל, מי שיבקש לפתור בעיה מסובכת באלגברה בעוד לא למד את כלליה הבסיסיים. ב. עניינים שיש בכח להבינם, אך הם אינם חשובים ועיקריים. הם יכולים להיות יפים וטובים, אך אין הם העיקר. ג. דברים כאלה שהם כשלעצמם הם עיקריים, אך ברגע זה, לאדם הנוכחי, במצב בו הוא עומד עכשיו, אין הם עיקר.

לא דיברו חז"ל כאן ממה שמופלא לגמרי ומכוסה במוחלט, באלו פשיטא שאין ישר לחקור ולדרוש בהם. אלא אפילו דברים שאינם במופלא כי אם מחוסר ידיעה בהקדמות, או דברים שאינם עיקריים, או משום שבמצב בנוכחי אינם עיקר, גם עליהם מלמדנו המדרש "בל תחקור".

(שם עמ' ריא-ריב).

"חוטפין מצה בלילי פסחים" (פסחים קט,א), פירש רשב"ם "מגביהין הקערה כדי שיראו התינוקות וישאלו", מי שרוצה לקיים התורה כפשטו אין לו מזה רק מצוה אחת, אבל על דרך השכלת חכמת המוסר הרבה עמל יגיע לו מאלה הדברים המעטים. כי למה לנו שישאלו הלא יספרו לו יציאת מצרים?

אלא שאין עונג בא רק אחרי צער. השאלה היא כמו צער, כי חפצו לדעת מה זאת, וכאשר ישיבו לו בטעם יתיישב אל ליבו יותר ויעשה רושם בו. והוא על דרך [הכלל של] 'איך חשבתי ומה נתחדש לי'.

הרי נתבאר מזה כמה גדול חובת החינוך ובפרט בהתיישבות אל הלב דווקא, והרבה לימוד צריך לזה, אמון פדגוג, ומכל שכן לעצמו דווקא בהתיישבות אל הלב, והרבה עיון והרבה זיכוך המחשבה ופינו הטרדות צריך לה. מבהיל מאד למבין דבר לאשורו.

(מתוך מכתבו של הרב דניאל מובשוביץ לתלמידו רבי אהרן בארשקט, שם, עמ' רצד)

הרב דניאל מובשוביץ הי"ד, נולד בשנת תר"מ (1880) לאביו רבי משה גרשון מובשביץ בעיירה סידרא שבפולין (ויש מי שכתב שנולד בדובראווע). למד אצל רבי נתן צבי פינקל, ה'סבא' מסלבודקה, שם למד בחברותא עם חברו הרב אהרן קוטלר. הרב אברהם דוב כהנא שפירא אב"ד קובנה, בעל ה'דבר אברהם', אמר עליו כי "לא ידוע לי מקיום מופלג בכשרון בדומה לו בכל רחבי ליטא".
אח"כ למד ב'תלמוד תורה' בקלם שבאזור רייסן, אצל רבותיו המובהקים, הרב צבי הירש ברוידא והרב נחום זאב זיו. לאחר פטירת רבו רבי נחום זאב זיו, נשא את בתו חיה לאשה. אחותו של הרב דניאל מושוביץ, היתה אשתו של הרב ניסן עקשטיין הי"ד, אב"ד קוזניצא.

משנת תר"פ כיהן כ"מנהל התלמוד תורה" בקלם, בהיותו ראש הישיבה והמשגיח שם. לצדו כיהן תחילה רבי ראובן דב דסלר, ועם עזיבתו מונה רבי גרשון מיאדניק הי"ד, גיסו של הרב דניאל, לכהן כמנהל רוחני.

כשהוציאו את הרב דניאל מובשוביץ עם כל רבני התלמוד תורה ותלמידיה, ועם התושבים היהודים שנותרו בעיירה, מקלם למקום הרצחם בחצר גרוזשעווסקי, אמרו כולם ווידוי והרב גרשון החזיק בידו ספר תורה. לפני שמסרו נפשם לקדש שם שמים, נשא הרב דניאל נאום קצר בו לתלמידיו ואמר:

בפיוט על עשרה הרוגי מלכות שנאמר בתפילת מוסף של יום הכיפורים, נאמר: 'שרפי קודש צעקו במרה, זו תורה וזו שכרה וגו', ענתה בת קול משמים: אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובוהו אשית הדומים, גזירה היא מלפני – קבלוה משעשעי דת יומיים'. הנה השאלה היא גדולה ועצומה: 'זו תורה וזו שכרה'?? ומה היא התשובה 'אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים'?? אלא שהעולם הגיע למצב שלא היתה לו זכות קיום והוא היה ראוי לכיליון מוחלט, ורק מאחר שהבטיח הקב"ה שלא יביא יותר מבול לשחת את הארץ, על כן נבחרו אלו העשרה הרוגי מלכות כדי שהם במותם על קידוש ה' יכפרו על העולם כולו, ואם שרפי מעלה יעכבו הגזירה לא יהיה מה שיכפר על העולם, ולא תהיה ברירה אחרת אלא להפוך שוב העולם למים…

בעדות אחד הניצולים נמסר כי בעוד שהיהודים נדחפו לבורות הירי, במכות ומהלומות, "שרו בהתלהבות ובדבקות עצומה עד שההד היה ביער מסביב בקול נורא, השיר ששרו היה: אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו (וההמשך בידיש: טאטע איך לויב דיר, טאטע איך דאנק דיר, וויל איך בין א איד). וכן שרו אתה בחרתנו… אהבת… ורצית… מזמורי תהלים ואדון עולם… העמידום חיים בתוך הבור, ועם רובי מכוניות ירו עליהם עד שנפלו מתבוססים בדמיהם. בקבר אחד נמצאים האב"ד, ר' קלמן ומשפחתו הי"ד, מהמנהלים של הישיבה הגדולה הת"ת דקלם רבי דניאל מאוושאוויץ ואשתו חיה הי"ד, וגיסו רבי גרשון מיאדניק ואשתו פריעדא וילדיהם הי"ד, וחמותם הרבנית פשעא זיעוו, והדודה הרבנית נחמה ליבא ברוידע – בתו של הסבא הי"ד. גם שאר רבני הת"ת הר"ר יצחק סקיר והרב ר' שלמע פיאנקע וילדיהם, והרבה מהבחורים שלמדו בישיבה. הי"ד".

בארכיון בית לוחמי הגטאות מובאת פיסקה ערוכה על בסיס עדותו של צבי גוטמן על חורבן קהילת קלם, ובה מוזכר הרב דניאל: .

בתאריך 26.06.1941 כבשו הגרמנים את העיירה. ב 01.07.1941 הופרדו הנשים והגברים אלה מאלה ונכלאו במקומות שונים. ב – 15.07.1941 הואשמו היהודים בהחזקת נשק, וכמה מאות מהם נורו. ב – 19.07.1941 נורו שאר יהודי קלם אל בורות שהוכנו מבעוד מועד. רבים מהם נקברו חיים. בחורי הישיבה ועוד 35 צעירים הושארו בחיים כדי לכסות את הבורות. כשהחליטו הליטאים לירות גם בהם, צעדו הגברים אל הבורות, ובראשם ר' דניאל [מובשוביץ], ר' גרשון [מיאדניק] והרב [ר' קלמן ביינשביץ, רב העיירה] בראשם, ובפיהם השיר "אשרינו מה טוב חלקנו". הרב נרצח אחרון, אך לפני כן אולץ לכרוע על ברכיו ולחזות ברצח הנורא. באותו מקום

הערה: יש סתירה בין המקורות לגבי יום הירצחם של הרב דניאל מובשוביץ ורבני התלמוד תורה בקלם. יש שכתבו שנספו ביום ה' במנחם אב תש"א, ב'הגדה של פסח קעלם' – נכתב כי הוצאו להריגה בכ"ח באב תש"א (שם כתב כי היה זה ביום שישי, ונרצחו בשבת. אך כ"ח אב תש"א חל ביום ה') ומעדותו של מר גוטמן עולה כי נהרגו בכ"ד בתמוז תש"א.

לא נעים וזר לראות איך אדם מחפש אחר דבר אשר בידו מונח, כן מפליא הדבר לראות האיך אנשים מבקשים בחיפושי מחפש את ד' אשר לעיני הרואים אותו בידם ובקרבם הנהו כביכול.

לשוא יהיה עמל האדם למצא אחר ד', לעולם לא ימצאוהו. עבודת האדם רק לבקש אור פני יתברך וכבודו אשר האציל בעולמו. ואלו-ה אשר יחזה מבשרו מבריאת גופו, ועומק חכמת סידורו, מחושיו החמרים והרוחנים ועמק החכמה אשר בהם שקצרה שכל האדם להשיגו, והכח כביר ורוחני הטמיר ונעלם בו ובסביבתו, ובכל אשר הוא רואה בכל הבריאה כולה, אשר מצד זה לא לאמונה צריכים, כי חכמי הארץ כולם, מאיזה כח שהוא, מודים ומשתחוים לו בפיהם הוא ה' האמתי ולהכח כביר טמיר ונעלם הזה שרואים אנחנו בעיננו עלינו להכניע עצמינו ולעבדו ולא לחכות עד אשר נמצאוהו, כי מצד שנעלם הוא ואין סוף לאחדותו, נמצא הנהו ואין עת אל מציאותו, לשוא יחכו כל המתחכמים והמתפלספים, ינזירו אחור מלעבדו ולהכניע אליו טרם מצאוהו ימותו ואין אתם דבר! יבלו כציץ נובל מעמלם וחיפשם וחקירתם את הד' ולא ישאו בידם מאומה! תאר עבדי ד' הוא רק בשם 'מבקשים', ולא בשם 'מוציאים' כאמור "ישמח לב מבקשי ד'". והבקשה הוא הוא המציאה, כי כל שאנו מבקשים יותר נכירו יותר לטמיר ונעלם, וכל אשר יותר נכירו לטמיר ונעלם, יותר יתחזק בנו התשוקה לבקשו. וזה הוא הידיעה את ד' ולא יותר.

ולפי"ז מה עלינו לעשות? עלינו להכניע עצמנו לאותו הכח הכביר כח כל הכחות, וסבת כל הסבות, אשר בעינינו נראהו, ולעבוד ראשון לראשונים אשר בשכלנו ידענהו גם טרם נבין מהותו. ואין לנו לפחד אולי ח"ו טרם ידענהו הכנעתנו ועבודתנו לא תבא לאלקים אמת ח"ו. לא ולא! כי בקרב אנשים רבים אם עלנו ליתן תודה למי מהם, מקדם נחפשוהו ונביט בפניו אם אין אנו טועים, אח"כ נשתחווה לו ומודים. אבל כאשר נדע כי אין בבית רק האיש הזה בלבד, למותר לנו לחפשו ולהביט בפניו, בכל און שיהא ההודאה בטוחים אנחנו לזולתו לא יגיע רק לו בלבד, אחרי כי אין איש בבית זולתו. כן הדבר הזה ממש אחרי שנבין כי הטמיר ונעלם אחד, למה לנו העבודה למצאהו, אין אנחנו רשאים לחכות כלל, וכל רגע שילך אצלנו לבטלה הוא שטות וגסות, רק תיכף שיתפקח עינינו לראות לאותו הכח טמיר ונעלם, גם מנערותינו עלינו לכרוע לאותן האחד ולעבדו ככל אשר נדע ובא אצלנו לדעת רצונו והנעתנו והעבודתנו רק אליו יגיע, אחרי כי אין אחר בלעדיו בטוחים אנו מטעות ח"ו. וזהו הביאור מאמרם ז"ל בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו הכיר, וראה אותו כח כל הכחות ולא חכה עד אשר ימצאהו, והבן.

בדרך זה הלכו האבות הקדושים, ועלו מעלה מעלה גם קודם יציאת מצרים, והנסים שעל ידם התגלות אלקות הופיעה וכנראה היה מספיק זה דרך גם לבניהם אחריהם ולילך אחרי המושכלות, על דרך "מבשרי אחזה וכו' שויתי ד'" וכו', ויוכל היות כי כל עם ישראל היו מתבונן גם לעתיד על דרך זה בלא מופתים על אלקות, אבל כשאמר אברהם אבינו "במה אדע", אמר לו הקב"ה "ידע תדע". ביאור הדברים אחר כי לא תספיק לך המושכלות לבד ותדרוש מופת עליהם, זה השרש שהתראה אצלך בטח יצמיח שאלות ומחשבות כאלה גם אצל בניך. לכן עליכם לירד מצרימה ולצאת משם באותות ומופתים על המושכלות. וזה הביאור מה שפתח השי"ת בדבריו הראשונים, ב"אנכי ד' אלקיך", ולא פתח ב"אנכי אשר בראתי שמים וארץ", כי אמנם זאת הבינו על דרך המושכל גם מקדם, אך למופתים על המושכלות היו צריכים על כורחם מיציאת מצרים יצא הידיעה והמופת יחד, כמו שביאר שם בקיצור הרמב"ן ז"ל, וזה לשונו "וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה". עיין שם.

וכדי להבין היטב הדרך מופת איך היה ופעולתו הכבירה, נקדים דברים אחדים הנחוצים להעניין כאשר נביט בעולם איך היווסדות דתות בעולם, נמצאנו למדין כן כי איש אחד בא וכינה עצמו בשם נביא חוזה מחזות אלקים, והיה לו כח מיוחד לפתות בני אדם שיאמינו לו. והעיקר אם בא ותלמודו בידו להקל ע"י דתן על ההמון, וכפי שידענו כל הדתות החדשות שנתקבלו היו מקילים מדתות הראשונות שחייבו לשרוף את בניהם באש וכו'. על וולאדימיר הראשון, כמדומני, כתוב בדברי ימי רוסיא כי לא קבל אמונת הערבים, מפני שפרושם הם מאלכאל, ואמר כי עמו צהלים המה, וקשה להם לפרוש מזה ואחר שהאמינו לו בני אדם כי נביא הנהו, עלה בידו גם בשקריו להטעות עולם ומלואו.

לפי הדברים אמנם היה יכול אחרי מתן תורה, כל אחד מישראל לנסוע גם לארצות הרחוקות, ולכנות עצמו בשם נביא אמת ולספר מה שראה במצרים ובים ובמעמד הר חורב, ואת תורתו שקבל, וכבר נכרים דברי אמת, בטח היו מוצא מאמינים לו, והיה מעמיד אמונת אמת כל אחד במדינה אחרת. אך השי"ת יהיה מאיזה טעם שיהא, לא חפץ בזה. ולמה התראה לפני כל אחד ואחד, די היה אם התראה לפני אחד, וכאשר נכרים דברי אמת היה מעמיד את כולם על האמת. אמנם ה' יתברך חפץ כי כל אחד מישראל יקבל אמונתו ממקור הראשון, היינו בעצמו, בעיניו יראה ויהא הנביא בעצמו לחזות מחזות אלוקים, להנחיל לבניו עם החזקה שאין אדם מנחיל שקר לבניו. ולפי זה כל שפע נבואתו שקבל יפרנסהו רק בעד עצמו, וחסד עליו הוא על ישראל שחנן את כל אחד לראות מופתים כאלה אשר בכוחם היו יכול להפוך את העולם כולו, להביאם באמונתו והוא יתקדש אצלם בתורת נביא ולא דרש מהם רק לפרנס שפע רב כזה בעד עצמו ובניו למען לא יצטרכו זה לזה בדבר הנחוץ לחיי נפש כאמונה.

ולכן כאשר חפץ ה' יתברך בעמו להביאם בברית חזק, המה ובניהם, הראה הנפלאות והתגלה לעין כל עמו. וזה ההתגלות שהיה כה בפרסום לעיני ריבו רבבות אנשים, השריש חזק האמונה גם לדורות הבאות בשמעם מאבותיהם כי כל הדברים ראו כל העם כולו בעיניהם, יתנו אמון בזה, כי בדבר היוצא ממקום פרסום רב לא יפול בו שקר, כי השקר שיכול להשמע גם כן יש לו גבול, ובמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי. ומעולם לא ישקרו אינשי לספר כי כמאה שנה לפנינו השפיל עצמו השמש על שוקי לאנדאן לעיני כל, אך הרוצה לשקר ירחיק עדותו, כמו נביא הדתות בעולם יספרו ממופתים שראו רק בעצמם באיזה מדבר. וממקורים מפורסמים בשום אופן לא יביאו את שקרם, כי יכחישום כל העולם על פניהם. ואם בעם ישראל נתפרסמו מופתים ומחזות אלקים ומתן תורה להעם כלו ונתקבל בהעם השמועה גם זה מופתי הגדול גם לעיני הדורות אשר לא ראו בעצמם, רק מהשמועה בלבד, וזה הוא הכלל, המפורסמות אין צריכות ראיה.

והדברים מפרשים בתורה, כמו שאמר "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ למקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי". הוא הדברים מעולם לא שמענו בין דתות האומות שמועה כזו, כי כל העם היה מדבר עם אלוקים מפני כי מן פרסום רב לא יצמח שקר, כי לא יתקבל, זה הביאור "הנהיה כדבר הגדול הזה" הוכחה לכם שראיתם בעצמכם ולדורות הבאים שאצלם כל המופתים רק שמועה, אמר ע"ז "הנשמע כמוהו" בין אומות העולם והשמועה ההולכת ממקום פרסום רב היא המעידה על אמיתתה.

(שיחה משבת קודש, כ' בשבט תרפ"א – המאור, שנה נב, קונטרס ד, עמ' 16; רחשי האילן עמ' קיח)

הגאון רבי יוסף אריה ננדיק, מגדולי חכמי המוסר בדורו, יליד סוכאוולי, שקד על תלמודו בהתמדה רבה בישיבת טלז אצל רבי שמעון שקאפ שהאיר עיניו לראות גדולת התורה ונותנה יתברך. אח"כ היה מגדולי חניכי קלם ומראשוני תלמידי ה'סבא מקלם' רבי שמחה זיסל זיו ברוידא, ממנו למד להשכיל ביראת ה' וללמוד אמונה באמצעות התבוננות מדויקת בטבע ובהיסטוריה. בגיל 28 נשא לאשה את בתו של הרב נח וינר רבה של נאווידוואר. רבי יוסף אריה היה בין מייסדי המכינה של התלמוד תורה בקלם, ושימש ר"מ במכינה, בה השקיע רבות בחינוכם של תלמידיו הרבים והחדיר בהם את הרצון לגדול בתורה ולהשיג את מטרתם בישוב הדעת ובמנוחת הנפש. בשנים שלאחר מכן המשיך לשמש כאחד מחשובי המשגיחים הרוחניים בישיבות ליטא – שכיהן כמנהל רוחני בישיבת בריינסק, לומזה, ראדין ו'שער התורה' בגרודנא. בשנת תרפ"א נמלט מהבולשביקים עם 40 מתלמידי הישיבה והצטרף לישיבת פוניבז', ולאחר זמן קצר חזר המשגיח לישיבת גרודנה. בשנת תרפ"ג (1923) עם יסוד ישיבת קוברין, התבקש המשגיח לתת שיחות בישיבה וחילק את זמנו בין ישיבת קוברי וישיבת 'עץ חיים' בקלעצק. הוא לימד את תלמידיו לגדול בתורה ולתפוס הכל בגדלות. ישיבת קלעצק גלתה בשנת ת"ש לווילנה. שלטונות הכיבוש הרוסי החלו להגלות את הבחורים לצפון רוסיה, ותלמידי הישיבה הנותרים התחלקו לקבוצות קטנות. בהמשך נכבשה ווילנה בידי כוחות גרמניה הנאצית, ובשנת תש"ג נהרג הרב יוסף אריה על קידוש ה' עם אשתו, בנו יחידו ותלמידיו.

מספר מכתבים ממנו, מהשנים תרפ"ח-תרצ"א, הובאו בספר 'בשמן רענן', חלק א (ירושלים, תש"ן), בהם הביע את רצונו לעלות לארץ ישראל וביקש להשתלב בהנהגה הרוחנית של ישיבת מרכז הרב, והוא כותב על עצמו "אינני איש מפלגתי, ובלתי קנאי לעומת אנשים, וסבלן ביותר גם לדעות אנשים שאיני מבינם, אם אך משלנו הם, מכלל המאמינים". כתביו הרבים נתפסו בידי הקומוניסטים ונשרפו. מספר מאמרים ממנו הובאו בספרים 'רחשי האילן' (ירושלים, תשמ"ד), 'מוסרי קלצק' (בני ברק, תשע"ה) ו'אודים מאש' (ליקווד, תשע"ז). הערות קצרות ממנו הובאו בסדרת הספרים 'פנינים משולחן גבוה' (ירושלים, תשנב-תשנ"ו).

בשעה שרות התאמצה ללכת עם נעמי "אמרה לנעמי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין" וכו'. ובמדרש [רבה רות] אמרה לה נעמי, בתי, אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקיסאות של עכו"ם. אמרה לה, "אל אשר תלכי אלך", אמרה לה, בתי אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין שם מזוזה. אמרה לה, באשר תליני אלין וכו'. אמרה לה, בתי, כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקות סגלו בעוה"ז, אבל לעתיד לבוא, "כי המות יפריד ביני ובינך".

ולהבין, שמכל מצות גדולות שבתורה, לא הזהירה את רות רק על שתי דברים, שאחת מהן, אל תלכי לתיאטראות וכו', לא נזכר מפורש בתורה. ואף שגר הבא להתגייר "אין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו", אבל מדוע לא אמרה לה שתי אזהרות אחרות?
והנה ידוע, אמונה ומסירת נפש על האמונה ואהבת ה' הוא בפרשה הראשונה של קריאת שמע. כמו שאמרו: למה קדמה 'שמע' ל'והיה אם שמוע', כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות [ברכות]. מצינו שבשתי הפרשיות יש קבלת עול מלכות שמים, ועול מצות.
ובירושלמי ברכות פרק ראשון, "ומפני מה קורין ב' פרשיות הללו בכל יום, ר' לוי ור' סימון, חד אמר מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה, וחד אמר מפני שעשרת הדברות כלולים בהם. ומזוזה, לדברי שמאי בירושלמי סוף מגילה (מובא בביאור הגר"א ביורה דעה סימן רפ"ה) עוד גדולה מתפילין, אף לגבי איש שהוא מחויב בתפילין – ולכן במילים קצרים רמזה נעמי לרות, שעליה לקבל עול מלכות שמים אמונה, ועול מצות, שכלולים בשתי הפרשיות. ואמרה לה "בתי אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין שם מזוזה". וכמו שמזוזה נוהגת תמיד ביום ובלילה, ומזוזה מגינה אף בעידנא דלא עסק בה, אף בשעה שהוא ישן על מיטתו. אבל מצוה לא מגינה אלא בשעה שעסיק בה וכו' כמו שסיים הטור, מובא בט"ז סימן רפ"ה) כן אמונה ליחד שמו יתברך נוהגת תמיר ביום ובלילה בכל שעה ובכל מקום אף בשעה שהוא על המטה בלא שום הפסק כלל.
עוד דבר אחד מוטל על מי שבשם ישראל יכונה, ליקח חלק בצרת הכלל, ולהרגיש את עצמו כמו אבר מגוף ישראל. הנביא אומר "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע ט). לאלה האבלים, הנדכאים והנלחצים, להם אין מן הצורך להזהיר שלא ישמחו ולא יגילו, כי הם ממילא לא יגילו. וכמאמרם "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש", כי בעצמם לא יקחו, כי, אף לאלה המאשרים, שבכל אשר יפנו יצליחו ואין להם שום דאגה ויגון, גם להם הזהיר הנביא אף שיש לך לשמוח עם מצבך הפרטי, בכל זאת קח חלק מהעם הנרדף והנדכא הכללי, "ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים". וזה אמרה לה נעמי "בתי"! אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי-תיאטראות ובתי קירקיסאות של עכו"ם, רק לקחת חלק בצרת הכלל, אמרה לה "באשר תלכי אלך", אלך בדרכיך.
לפעמים תשמע מאנשים אף בעלי אמונה ושומרי תורה ומצוה שמספרים מאשרם ומשמחתם, היינו: בנם הראשון כבר גמר בית ספר גבוה והוא רופא באחת מערי רוסיא הפנימית, השני – הוא אינזענער ולו משרה טובה בפאבריקא גדולה. לחתנו, אפטיק גדול. ומשתאה אנכי שמחה זו למה היא, לוא-יהי ששמח בחלקו בעוה"ז, אבל כמה שנים הוא יכול לשמוח בזה, שלא יכול לאכול אצל בניו ובנותיו. כמובן – מי זוכה לאשר ולשמחה כזו, לא פחות מאיש כבן חמשים, כי עד שיגמרו בניו בתי-ספר גבוהים, יעלה שנים הרבה ולפעמים אבות המאשרים, המה בני ששים וכמה ימי שנותינו, שבעים שנה ואם בגבורות?
ואף הטיפש שבטיפשים לא יאמין שייתן לו שכר בעוה"ב, יען שהשתדל שבניו יכפרו בתורתנו ובכל הקדוש לנו. ואם כן אין לשמוח, כי לשמחה כזו, יפריד המות בינו ובין השמחה.
וזה מליצת חז"ל, שנעמי אמרה לרות: "בתי כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקות, סגלי בעוה"ז", כי דברים כאלו תוכלו לקחת גם לעוה"ב, אבל מדברים חומרים ואובדים, המות יפריד ביני ובינך ועמך לא תקחי מאומה, לכן סגלי תורה מצוות וצדקות בעוה"ז.

(דברי לוי, בסוף הספר הדרת צבי, עמ' 105)

הרב לוי ב"ר דובר יונה אובצינסקי, נולד בשווינציאן. דור שביעי לבעל "סדר הדורות", היה בעל זיכרון מופלא ותלמיד חכם מופלג. מגיל צעיר התעניין ביוחסין של גדולי ישראל ובתולדותיהם. ראש ישיבה בשווינציאן (ליטא) בשנת תר"ן (1890). בשנת תרנ"ז (1897) נבחר לרבה של אלט-אוץ (אאוצה, קורלאנד). אחר כך, עם הקמת מדינת לטביא, כיהן כרב החרדים וכ'רב מטעם' בעיר הפלך מיטאו (קורלאנד). חיבר את הספרים "נחלת אבות" (1894), "תולדות ישיבת היהודים בקורלאנד" (1908, 1912) ו"הדרת צבי – דברי לוי" (1914). השתתף בישיבת רבני "מסורת וחרות" במוסקבה. נספה בשואה. חתנו, הרב נחום ברוך גינצבורג הי"ד, רבה האחרון של העיר יאנובה, ראש אגודת הרבנים בליטא ומחבר סדרת הספרים "מקור ברוך", נרצח עם שרידי קהילתו בידי פשיסטים ליטאים.

'ואהבת את ה' אלקיך' (דברים ל,ה) דרשו חז"ל (יומא פו,א) 'שיהא שם שמים מתאהב על ידך'. התנהגות האדם צריכה להיות שעל ידה יתגדל ויתקדש שמו יתברך, וכמו שמצינו במדרש רבה (דברים פרשה ג) מעשה בשמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאל מצאו תלמידיו אבן טובה תלוי לו בצוארו כו' אמר להם שמעון בן שטח, חזור לקחתי אבן טובה לא לקחתי. הלך והחזירה לאותו ישמעאלי. קרא עליו ישמעאל 'ברוך ה' אלקי שמעון בן שטח'. וזהו שיהא שם שמים מתאהב על ידך. ובפרט התלמיד חכם צריך להיות נזהר במעשיו ולעשות לפנים משורת הדין בנוגע לדבר שבין אדם לחברו, וכן מצינו בגמרא (בבא מציעא פג,א) ברבה בר בר חנה תברו ליה הני שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו. אתו אמרו ליה לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו. אמר ליה, דינא הכי. אמר לו, אין, 'למען תלך בדרך טובים' וכו' (משלי ב,כ). אמר לו זיב הב אגרייהו. אמר ליה דינא הכי. אמר לו 'ואורחות צדיקים תשמור'.

לכן צריך האדם לדקדק במעשיו שיהיו לשם שמים. וכן דרשו חז"ל (ברכות סג,א) איזהו פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה, 'בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך' (משלי ג,ו). ועליו כתב הרמב"ם בהלכות דעות (ג,ג) המהלך בדרך זו נמצא כל ימיו עובד ה' תמיד, שאפילו בשעה שנושא ונותן או אוכל ושותה ואפילו בשעה שהוא ישן, אם ישן כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כו' נמצא שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא, ועל ענין זה צוו חכמים (אבות ב,יב) ואמרו 'כל מעשיך יהיו לשם שמים'. ובזה גם כן יש לפרש מקרא קודש (בראשית יד,יח) 'ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לא-ל עליון'. וצ"ב המשך הכתוב. ולדברינו יש לפרש שהאמת לחם ויין הם צרכי הגוף. אמנם מלכי צדק הוציא הלחם והיין מבחינת צרכי הגוף, וגם בזה "והוא כהן לא-ל עליון", שעשה מצרכי הגוף צורך גבוה ועבדות השם. וזה יש לרמז בקרא (תהלים א,ב) "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", עפ"י מה שכתב הרמב"ם הנ"ל, המהלך בדרך זו נמצא כל ימיו עובד ה' תמיד. וזהו "כי אם בתורת ה' חפצו", שגם חפצי החומר שלו וכל צרכי הגשמיות כאכילה ושתיה ושינה ומשא ומתן שהוא עוסק בה יהא רק כדי שיהא גופו שלם וחזק, כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', אז יהא נחשב לו כאלו "ובתורתו יהגה יומם ולילה". כי צריך שלא יהא חלוק חפצו וצרכי גופו מחפצי וצרכי שמים. וזהו איזושהי דרך ישרה שיבור לו האדם. "כל שהיא" כל מקום שיהיה, כל הווייתו, חפצו ורצונו, ובכל מעשיו יחשוב שיהא תפארת לעושיה ושיתקדש שם שמים על ידו. והיינו, "ותפארת לו", שיבוא תפארת וכבוד להקב"ה על ידו "מן האדם". וכמו שאמר אותו הישמעאל, ברוך אלקי שמעון בן שטח. וכן צריך שתדקדק במעשיך שיהללו ויפארו ויברכו את ה' על ידך.

(שפתי שלמה, עמ' שצג)

יש לפרש כי מה שבני אדם משבחים ומפארים את האדם אין זה תמיד סימן טוב לאדם לומר שהוא באמת ישר הולך. למשל אם אנו שומעים שמשבחים את מי שהוא שראו אותו בבית הכנסת ומניח תפילין, זה סימן שהוא קל ורע מעללים ואינו מצוי בבית הכנסת רק לעתים רחוקות. משבחים שנתן נדבה לעני או שהכניס אורח לביתו, סימן הוא שאין דרכו בכך. ראו אותו אצל שעור ברבים, גם כן סימן שאינו רגיל ללמוד, כי למי יעלה על דעתו לשבח איש תלמיד חכם וירא שמים שהוא מניח תפילין ושהוא שומר שבת. ואפשר רמז לזה מאמר חז"ל (ב"ב קס"ד ע"ב) לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו. פירוש, כי כמה פעמים במה שמשבחים אותו, הוא עצמו הוא גנותו כנ"ל. ורמז לזה ג"כ בכתוב (קהלת ד,ט) יש צדיק אבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. פירוש כי ע"י שהוא צדיק נאבד צדקו ואין מי שיזכירו, כי דבר פשוט הוא לכל, ולרשע מאריכים בשבחו ע"י רעתו.

וזה שהורה לנו התנא שלא די אם הוא רק תפארת לו מן האדם, שבני אדם משבחים אותו, כי צריך לזה קודם תפארת לעושיה, שיהיה צדיק באמת בכל מעשיו ואפילו הכי משבחים אותו בשבחו הראוי לצדיק, זהו שבח גדול וסימן טוב לו.

ועוד יש לומר רבי שנה משנה זו לפרש מאמרו (במסכת תמיד כ"ח, ע"א) רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות וכו'. יש לפרש בסיעתא דשמיא, יש ישנם ב' דרכים בתוכחה, יש תוכחה בעונשים לא עלינו ולהזהיר על גודל העונש חס ושלום המגיע לכל עבירה ועבירה בדיני שמים ועוד. ויש גם דרך הנעים ודברים רכים המושכים את הלב, כידוע פירוש האלשיך הקדוש על הפסוק (משלי ט,ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. ובדרך כלל דברימוסר הנאמרים בנחת ובהסברה מתקבלים יותר מגערה ואיומים לעוברי עבירה.

ויש לרמוז בזה דברי חז"ל (כתובות ק"ה, ע"ב) אמר אביי האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוככח להו במילי דשמיא. לכאורה קשה איזה צורבא מרבנן הוא זה דלא מקיים מצות תוכחה שהיא מצות עשה דאורייתא על כל אחד וכל שכן על צורבא מרבנן. וגם מהו הפירוש 'לאו משום דמעלי טפי', הלא כמה גרוע אדם זה שעובר על מצות עשה מפורשת בתורה, ולא רק דלא מעלי אלא גרוע הוא מאד. וגם איזה שייכות למימרא זו שם למאי דלפניו בסמוך לו, אמר רב פפא לא לידון אינש דינא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה, דרחים ליה לא חזי ליה חובה דסני ליה א חזי ליה זכותא. עד כאן.

ויש לפרש על פי הנ"ל כי אמרו חז"ל (ירושלמי מכות פ"ב, ה"ו) שאלו לחכמה נפש החוטאת מה תהא עליה, אמרה להם 'חטאים תרדוף רעה' (משלי יג,כא) מדת הדין אמרה 'נפש החוטאת היא תמות' (יחזקאל יח,ד), תורה אמרה ביא קרבן ויתכפר לו והקב"ה אומר יעשה תשובה. נראה מזה אשר בשמים היו דעות שחס ושלום יענישו את החוטא בעונש חמור רק ה' יתברך ברחמיו ריחם ואמר יעשה תשובה.

ואם המוכיח אומר מוסר ומוכיח במילי דשמיא, פירוש במה שהמדות בשמים טוענות לענוש חס ושלום ותרדוף רעה, אז כמה פעמים אינם מתקבלים על הדברים על הלב, רק התוכחה המתקבלת היא מה שהקב"ה ברחמיו הוריד לנו תורתו הקדושה למטה לארץ, והורה לנו דרכי התשובה, יביא קרבן ויעשה תשובה, והכריע בזה כביכול מדת העליונות מדת הדין, ועל כן אין להמוכיח לענוש במילי דשמיא שאמרו בשמים בעונשים, רק אדרבה יראה תמיד לאהוב כל איש מישראל ולהפוך בזכותו שלא יחפוץ במות המת ולא ידח ממנו נדח (שמואל ב יד,יד), וכל אחד ואחד יש לו תיקון ומקום ליישר מעשיו מכאן ולהבא שלא יאבד חס ושלום, ובזה מעורר אהבתו לחברו ומתקבלים דבריו.

והיינו שקודם אמר רב פפא לא לידון איניש דינא למאן דרחים ליה דלא חזי ליה חובי, והוסיף אביי לומר האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, שהכל אוהבים אותו, לא משום דמעלי טפי, פירוש אין הוא יותר בר מעלה מהמוכיח האחר שמוכיח בדברים קשים, אלא דלא מוכח להו במילי דשמיא, פירוש שאינו מוכיח אותם במילי דאמרו בשמיא על נפש החוטאת בעונש חמור רחמנא ליצלן, אלא אדרבה אומר להם דברי מוסר בדברים המתקבלים על הלב להיטיבו באחריתו מתוך אהבה וקרוב הדעת.

וזה שנה לנו רבינו הקדוש, איזהי דרך ישרה שיבור לו האדם, פירוש קאי על דברת עצמו שרבי אומר במקום אחר דרך ישרה שיבור לו, יאהב את התוכחות, ועל זה פירש כאן, שהתוכחה תהיה כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, בדברים רכים ונאים המתקבלים על הלב.

(שפתי צדיקים, עמ' שצו)

רבי שלמה זלמן אונסדורפר הי"ד, מגיד מישרים בעיר פרשבורג ורב קהלת "מבקשי תורה", נולד בשנת תרמ"ח (1887) לאביו ר' מרדכי אריה, שהיה שו"ב ומו"צ בעיר גוטא. רבי שלמה זלמן למד אצל רבי יוסף צבי דושינסקי בישיבת גאלאנטא ואצל רבי עקיבא סופר אב"ד פרשבורג. לאחר שנשא לאשה את מרת שבע לבית שטרן, התמיד בלימודו במשך כמה שנים כאשר אשתו מפרנסת אותם בעסק מלאכת החייטות. הוא נהג ללכת לישון לאחר חצות ולקום באשמורת הבוקר, וכל ימי חייו היו מוקדשים ללימוד, ולהרבצת תורה ויראת שמים. הוא לימד שיעורים בהלכה ובגפ"ת עם בחורים מופלגים, ולמד גם חומש ורש"י ומשניות. מימיו לא נראה כועס או מקפיד וכל דבריו היו בשפה נעימה ומתקבלת. הוא השיב רבים מעוון בדרשותיו הנלהבות ובדיבור אישי בדברי חכמה וענווה המתקבלים על הלב. רבי שלמה זלמן כתב חידושי אגדה, דברי מוסר והתעוררות על התורה ופרקי אבות, אותם אמר בדרשותיו מהשנים תרע"ו-תש"ד בקהילת פרשבורג. בנו, שמחה בונים נולד בשנת 1924, בימי השואה סבל רבות יחד עם הוריו וגורש עמהם למחנה ההשמדה אושוויץ. משם נשלח למחנה עבודה. לאחר שניצל חזר לבית הוריו ובמאמצים רבים מצא בחצר במקום מסתור את כתב היד של אביו. לאחר המלחמה התגורר בלונדון, היה שם מראשי אגודת ישראל ונפטר בגיל ארבעים וארבע בשנת תשכ"ח (1967). חלק מהכתבים מסר לאחיו הרב שמואל אלכסנדר בשנת תש"ו והם יצאו לאור בספר 'שפתי שלמה' בשנת תשל"ב, עם הסכמה של רבי עקיבא סופר. שאר כתבי היד נמסרו לו אח"כ ויצאו לאור, ובאמצעותם יצא לאור "ספר שפתי שלמה השלם" בשנת תשס"ח (2008). רוב הדרשות נכתבו במקורן ביידיש ותורגמו לקראת הוצאתן לאור. הדרשות משנות הזעם משלבות דברי הגות ומוסר, תוך מתן עדות אישית על הצרות העוברות על הקהילה.

ביום ב' של ר"ח חשון תש"ה נספו על קידוש ה' הרב שלמה זלמן אונסדורפר ורעייתו במחנה אושוויץ. הי"ד. הוריו הרב מרדכי אריה ושרה אונסדורפר, גרו בסוף ימיהם בקהילת נייהייזל, ומשם גורשו לאושוויץ ונספו ביום כ"ג בסיון תש"ד. הי"ד.

וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה' (הושע ב,כא).

האמונה היא יסוד ואבן פינה להצלחת הזיווג. אם האיש והאשה ישימו לנגד עיניהם מאמר הכתוב "מה' אשה לאיש", אז מלאך השלום ישכון בתוכם בכל חליפות הזמנים. גם אם לא תזרח עליהם שמש ההצלחה עם זוזים בכנפיה, וענני המצר וערפלי התלאה יקדרו את שמי חייהם, הכל יקבלו באהבה, אחר כי המה מאמינים כי חיברם היוצר מתחלה, ויאמרו לדבק טוב ולא יתנו עיניהם במי שלמעלה מהם בהצלחה זמנית ביופי או בממון. וכל תהפוכות הזמן לא יכבו את שלהבת אהבתם, כמאמר הכתוב "לבתני אחותי כלה", כמו שאדם אוהב את אחותו בין אם היא עניה או עשירה, בין אם יש לה מעלות גופנית בין בהעדרם, כך צריך להיות האהבה בין איש לאשתו אהבת תמידית, אהבת שאינה תלויה בדבר ואינה בטלה לעולם.

וזהו שאמר "וארשתיך לי לעולם", האבה תדור בינינו "לעולם". הן "בצדק ובמשפט", בעת ינהג ה' עמנו בצדק ובמשפט, היא מדת הדין, והן "בחסד וברחמים", כאשר ישפיע לנו מטובו להעניק לנו מחלב הארץ תמיד לא ינתקו פתילי ברית אבהב ממנו. והסבה לזה יען "וארשתיך לי באמונה", אני מאמין באמונה שלימה כי הקב"ה מזווג אותנו ומאתו יצא הדבר. וזהו שאמר "וידעת את ה'", תמיד תהיה לנגד עיניך הידיעה כי מאתו יצא הדבר. וכמו שחובת הישראלי לקיים מצוות תורה הקדושה בכל עידן וזמן ועליו לעמוד בניסיון העושר והעוני "בה' אהלל באלקים אהלל חסד ומשפט אשירה, כמו כן "ודברת בם" הן "בשכבך", בעת אשר אתה נופל והולך שחוח תחת פגעי הזמן, העוני והמחסור קננו באהלך, הן "בקומך", כאשר אתה עומד בחוזק על רגלך ע"י העושר המעמיד אותך, תמיד תהגה בתורה ותקיים מצוותיה. וזהו שאומר החתן להכלה "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל", כמו שהחובה רובצת עלי לקיים דת משה וישראל בכל העתים, הן בשבט והן בחסד, באופן ובבחינה זאת אני מקדש אותך, כי ברית שלומנו לא תופר לעולם. והבן.

(קול חתן, עמ' צ, דרוש השנים עשר)

הרב יצחק קליין נולד בשנת תרכ"א (1861) לאביו רבי ישראל, תלמיד חכם ממכובדי הקהילה בעיירה טאב שעבר לסטמאר והפעיל שם בית דפוס. ר' יצחק קליין למד בישיבת רבי שמחה בונם סופר בעל 'שבט סופר' בפרסבורג ובישיבת רבי זוסמן סופר בפאקש, והיה לרב גדול, חכם וסופר, דיין ומורה צדק, נשא לאשה את בתו של הגאון הקדוש רבי חיים פרידריך אב"ד טורץ. הרב יצחק קליין מונה בשנת תרס"ב (1902) לדיין קהילת סטאטוסקוו בסטמאר. מינוי זה הרחיק מעליו רבים מרבנים המדינה, אף שלא שינה את לבושו הרבני. בין מלחמות העולם מונה לראב"ד בקהילתו.

החל משנת תרס"ג ועד לסוף שנת תרע"ד ערך את כתב העת 'אהל יצחק' הכולל שו"ת ופלפולים מגאוני וגדולי דורו. משנת תרפ"ח [1928] הוציא לאור עם הרב שלום יצחק לוויטאן, את הירחון 'המגיד', מאסף דרושי לכל עניני התורה והמצוה הדת והחיים. ערך גם שבועון 'עונג שבת' לענייני  אגדה. הוציא לאור את הספר 'דמעות ישראל' עם דרושים נפלאים (סטמאר, תרס"ד 1904). וחיבר את הספר 'זכרון לישראל' (סטמאר, תרע"ב) הכולל הספד על אביו ותשובות אחדות, 'קול חתן' (סטמאר תרצ"ז) הכולל דגמי דרשות לחתנים ומגידים. פרסומיו לאורך השנים הרבות הקנו לו שם בעולם הרבני, מעיקר מחוץ להונגריה וטראנסילוואניה. הדפיס גם חידושי רבים בכתבי העת "וילקט יוסף" ו"תל תלפיות".

נמנה על הרבנים שהעניקו סמיכה לרב מרדכי וויליגר ולרב מרדכי גרסטל. כתב הסכמה לספר 'אוצר החיים' (זאמאשטש, תרצ"ז). בקובץ כנסת ישראל (נא אמון, תרס"ד), ב, עמ' נא – הביא את התנגדותו למינוי רבנים לתקופת ניסיון של שלשה חדשים, בהם הם מנועים מלהוכיח את הציבור מחשש להמשך כהונתם. 'ובזה תתרומם קרן התורה והיראה אשר בעוה"ר עוללה בעפר ה' ירחם'.

נספה בשואה.

בנו הרב מנחם מנדל ירש מאביו את האהבה לדרוש ולאגדה..