תורתך לא שכחתי

אמר המחבר דבר זה שלח לי הרב הגאון וכו׳ מורינו ורבינו הרב ישכר שלמה טייכטהאל נ"י, (אבדק"ק קאסטאלאני והגליל) החוב"ק פישטיאן, ור"מ דישיבת מוריה יצ"ו, והוא הוספה על השמנה דברים שנדפסו ממנו לעיל (סימן י"ד), ועתה כתב עוד דבר אחר ואציגו פה:

אמרו חז"ל שביום שכתבו לפני תלמי המלך את התורה יונית היה חושך ואפילה ג' ימים! ולכאורה קשה עד עת הזאת היתה התורה מונחת בקרן זויות ושום אחת מהאומות לא פנה אליה ולא נתנו לה כבוד ויקר עד שבא תלמי המלך, כמבואר במדרש שהושיב בכבוד החכמים שבאים אצלו, אם כן, אדרבה היה ראוי לשמוח  על זה, ומה מקים היה לחשכות הזה?

ושמעתי ממחו׳ התורני מורנו יודא וואטיץ נ"י חד מאצילי זקני פ"ב בשם מרנא החתם סופר זצ"ל פירוש נפלא על זה, ועל פי משל נאה, מלך גדול נורא כבש מדינות רבות והיה יחסן גדול בן מלכים מדור דור אשר הגביהו כבוד מלכותם לערך יקר מאד. ומלך הזה ירש מאבותיו לבוש מלבוש משובץ עם אבני חפץ אשר לא היה דוגמתו בעולם, וכל אחד מהאבנים היקרים הללו היו כולם זכרון ואותות הכבוד על שם המאורע בעת כיבוש מדינה זו וכדומה שקורין ארדעך, ומכף רגל ועד ראש היה בגד זה משובץ עם הארדען הללו עד שכמעט לא היה מקום פנוי בבגד. ומי שהיה רואה בגד זה עם האבנים היקרים הרגיש תיכף את תפארת גדולתו וכבוד מלכותו וכי הוא שלשלת היוחסין מדור אחר דור, ונפל פחד המלך בעיני העמים והכל יראו ממנו. אך בגד הזה לא לבש רק ביום המלוכה, וכן באיזה יום החג. והנה הבגד בעצמו היה גם כן מחומר זך ונקי יקר המציאות, אך לא יכלו לראותו כי היה מכוסה עם אבני חפץ הנ"ל. ופעם אחת עשו איזה חג ולבש אותו לבוש מלכות, והיה שם שר אחד, ואמר, אדוני המלך! העם משתוקקים לראות הבגד בעצמו כי שמעו שהוא יקר הערך, על כן דעתו שילקטו ממנו אבני חפץ הנ"ל וישומו אותם בגנזי המלך, והבגד ישאר סתם בלי אבנים הנ"ל, כדי שיוכלו להתבונן על מעשה חשוב של הבגד בעצמו. והמלך שמע לעצתו ועשה כן. והיה שם זקן אחד מאוהבי המלך עוד מימי אבותיו, כשראה את מעשי המלך מה שלקט אבני חפץ הנ"ל מבגדו, הלך חוצה וגלגל עצמו בעפר ובכה מאין הפוגות, אוי למלך שנתן לב לדברי פיתוים הללו לבזות את כבודו וכבוד אבותיו מדור דור. ושאלו אותו מה הוא בוכה כל כך, והסביר להם הדבר, אמת כי הבגד בעצמו הוא גם כן יקר הערך, אבל בגד כזה יוכל כל עשיר לרכוש לו. אבל האבנים הנ"ל אין להם תמורה כי כל אחד ואחד מראה את גדולת אבותיו, שהיה רשום בו אבן זה נקבע בבגד בעת שכבש מדינה זו, והאבן האחר היה מראה על עת שנמלך זקנו וזקן זקנו וכדומה, ועתה שהוציאו את הבגד חלק מאבנים מי יגיד להעולם את גדלו ויקר תפארתו, וניטל על ידי זה כל כבודו וכבוד מלכותו.

הנמשל מובן, כי כבוד התורה אינו הסיפור בעצמו אשר יסופר בו כמבואר בזוהר הקדוש. רק טמונים בקרבה הפרד"ס הגדול סודות ורזי דאורייתא בכל קוץ  וקוץ, וזהו הנותן ההוד והיופי לתורתינו הקדושה. כדאמרו משמת רבי עקיבא ניטל כבוד התורה, שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תלים של הלכה. וזה מכבוד התורה להראות שאין בה דבר בטל. וכל זה כשהוא כתוב בלשון הקודש, אבל כשנעתק אל לשון אחר, אין יכולים להעתיק אלא משמעות העניין לחוד שהוא רק סיפור בעלמא, וזה באמת אינו ערך התורה וגדולתה, הלא יש ויש כמה סיפורי מעשיות לכל מלך ומלך. על כן בזה חשכו מאור התורה, והיה בזה הורדה גדולה מכבוד התורה שהוציאו אותה חלקה מאבני חפץ שקבע בה נותן התורה, ולכן היה חושך ואפלה באותן הימים, ודברי פי חכם חן.

(מתוך זכרון למשה, מאת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד)

אווגוסטוב.

 ויצא קין מלפני ד', מהיכן יצא, ר"י בשם ר' איבו אמר השפיל דברים לאחוריו ויצא כגונב דעת העליונה כו', ר"ה בשם רבי חנינא בן דוסא אמר יצא שמח כו' פגע בו אדם הראשון, אמר לו מה נעשה בדינך. אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת (בראשית רבה כב).

תשובה של עצבות, המצב הנפשי של אדם הראשון אחר החטא היה מצב של עצבות, של זעזועים פנימיים וחטיטה עמוקה בקרקע הנשמה, כמו התינוק החוטא בבית אביו, ואביו יכהו על הלחי. יש תינוק שהוא בן חכם וישמח אב, והוא נושק תיכף את יד אביו ומתפייס עמו בלב שמח, והוא שבע רצון וגם רוח אביו נוחה הימנו. ויש תינוק קשה עורף ובעל בכי, אשר מיילל כל היום, ובזה יצער את אביו עול יותר מאשר חטא, ואביו רואה אותו כשהוא יושב בודד בפינה ואינו אוכל כל היום ומזיק לבריאותו, ולב האב יתפקע מצער וכאב.

וכן הוא האדם החוטא לאביו שבשמים והקב"ה מיסרהו, והוא מתענה ומסגף את נפשו, והולך שומם כל היום, אינו אוכל ואינו שותה וממאס בעולם הזה ופורש את עצמו אפילו מן המותר ומתרחק מבני אדם ומפחד תמיד שמא ייפול ברשת היצר הרע. ואפילו עם בני ביתו לא יתעניין והוא מתבודד בחדרו ועוסק כל היום בבכי ואנחה.

וכשם שהוא פורש מחברת בני אדם, כן האנשים מתרחקים ממנו ומחזיקים אותו לבעל מרה שחורה ולאדם שאינו מן הישוב. ולמרות ידיעותיו המקיפות ומידותיו התרומיות, אינם מעמידים אותו בראש מוסדות התורה והחסד, אשר הוא בלבו הער ונפשו הנקייה היה ראוי לעמוד בראשם. אבל כיון שהוא טרוד כל היום בשקו ותעניתו הוא מתרחק מכל משרה ומכל מינוי ופקודה, כי אין לי פנאי לפקח על עסקי רבים, וממילא יתמנו במקומו אנשים אחרים שאינם ראויים לאותה אצטלא, לשאת את משא העם ולעסוק בצרכי צבור באמונה להרביץ ולהפיץ תורה ברבים, ולהחזיק ביד עניים והיורדים ממצבם, וכל העניינים הנזכרים נמסרים בידי אנשים הרחוקים בהחלט מהצורך הנפשי לדברים כאלה וכל פעולותיהם במקצועות אלה הן רק לשם כבוד או לחפות על ידיהם על הנהגתם המקולקלת בין אדם לחברו, הנהגה של גנבה וחמס ועל הנהגתם המופרעת בינם לקונם, כידוע.

פרי תשובה כזו, תשובה הבאה מתוך עצבות, אינה מביאה אלא הרס חיצוני בלבד, אבל היא מכניסה גם הרס פנימי. ביתו של השב בתשובה כזו פור יתפורר, בניו יתגדלו ללא תורה וללא דרך ארץ, כיון שאביהם לא נמצא בחברתם לדבר אליהם דברים טובים היוצאים מן הלב להדריכם בדרך הישרה. והוא, האב שמתבודד תמיד ויושב שומם, מתראה בעיני הבנים כמשוגע איש הרוח, ומהרהרים בלבם כי זה אינו בגדר האפשרות להיות צדיק וירא ד'  כאביהם, לסגף את הנפש ולא ליהנות כלל מעולם הזה, ומתדמים בנפשם כי היא דרך התורה לשבת תמיד בפינה נדחית בשק ותענית. ועל ידי זה הם בועטים באביהם ובתורת ד' ויוצאים לתרבות רעה. וכיון שהאב רואה דרכיהם הנשחתות הוא פורש את עצמו יותר מחברתם ומחברת בני אדם בכלל, וכמעט שהוא קץ בחייו, ואינו משים על לבו כי הוא בעצמו גרם לכל זה, להירוס החיצוני והפנימי, מהתרחקותו מבניו ומבני אדם, מבדידותו והתייחדותו ובריחתו מן העולם.

בעתים האלה אנו רואים בעינינו את החורבן הרוחני, את ההריסה בכל ענייני קודש ואת הבנים הבועטים באבותיהם, מהו הסיבה שסבבה כל זה? אמנם המלחמה העולמית עם כל תוצאותיה כל נוראותיה ופחדיה, היא העונש אשר ענש ד' אותנו. הרבה טירות נחרבו באין יושב ועם ד' נתן למרמס ונדונו בארבע מיטות, רחמנא ליצלן. ויש מצדיקי הדור שמצאו את עצמם אשמים בשביל שלא הוכיחו את בני דורם, ונשבר לבם בקרבם ורפו ידיהם לעשות דבר מה ליישב את העולם ולבנות את הנהרסות, וכל היום הם הולכים שוממים ולא ימצאו ידיהם לעשות תושייה ואך מתבודדים במחשבותיהם לדאוג על העבר ולבכות על חורבן העולם. אבל צרכי העולם תובעים את סיפוקם, ובכן יתמנו מנהיגי הצבור מעצמם, ומובן שמתמנים כאלה אשר אינם ראויים כלל למשרה זו, גבאי בתי המדרש מגולחי זקן המה, למרות הכתוב בתורה, שהם מתכבדים בה "לא תשחית את פאת זקנך".  גבאי התלמודי תורה הוא איש שאינו בן תורה והכרת פניו ענתה בו שאינו מחבב את התורה ולומדיה, ומינויו הוא אך מפני הכבוד והגאווה וכדומה. והתלמידים הקטנים הרואים את מידותיו הנשחתות  ובשמעם את התועבות אשר עשה המדריך הזה בעבר, ואך בכדי לחפות על מעשיו האי-נאותים שבעבר נעשה לגבאי ועסקן במצוות, גם הם ישנאו את התורה. כי הגבאים והמדריכים כאלה מבזים את התורה ומשניאים עליהם את הדת, כי אם הם בעצמם מחנכי את בניהם בבתי הספר של נכרים, איך איפה יחנכו ילדי אחרים בדרך התורה. הם סותרים את עצמם ואת מעשי ידיהם והצביעות והשקר ניכרים מתוך דרכיהם המהופכות, ומפאה זה נחרב ונהרס כל בנין בית ישראל, ובני הדור הבא מתגדלים על ברכי החפשים פורקי עול שהתחילו לעסוק בישוב העולם ויוצאים לתרבות רעה, רחמנא ליצלן.

אדם הראשון לאחר החטא היה באותו מצב הנפשי, כאשר נענש מאת ה' להגלות מגן עדן והפחידו בעונש מיתה לו ולבניו עד סוף כל הדורות, נשבר לבו עד שפירש מן האשה ק"ל שנה (בראשית רבה כג) וסיגף את עצמו לשבת במים עד צווארו ונעשה כל גופי ככבירה (פרקי דרבי אליעזר) והתבודד באהלו ולא עסק בישובו של עולם, ובין כך נכנס הרס פנימי בביתו, קין בנו הרג את אחיו ובטח בכה אדם הראשון אביהם עוד יותר ויותר, והתייאש מכל, והתייחד בפנתו, וכשהוא התבודד והתייחד נתגדל קין הרוצח והוליד בנים ובנות ולא התפעל כלל מחטאו ומעוונו הגדול, מהרציחה הנוראה, והוא "גונב דעת העליונה" כאלו הוא מתחרט על הרעה אשר עשה, מראה סימני הכנעה והוא כמקבל על עצמי עול גלות (וישב בארץ נוד), ועוסק בישובו של עולם (ויהי בונה עיר) ומטפל בחינוך דור הבא (ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך, על שם החינוך). ותחת השפעתו נתווסדו בתי ספר לבנים ולבנות, ואולי גם בתי משחק (תופשי כנור ועוגב) והכל לשם ישוב ותיקון העולם. וכשפגע בו אדם הראשון וראה מה שזכה הרוצח הזה ליסד, וכי כבר נשכחה רציחתו הנוראה, ושמש הצלחה זרחה לו (וכביאור ר"י האות הנאמר בכתוב דשם ד' לקין אות —הזריח לי גלגל חמה), והכלבים העזי פנים שבדור ומלקקי פנכא הם נעשי שומרים לראשו (וכביאור רב האות הנ"ל שאמר כלב מסר לו, בבראשית רבה כב) והמה התחברו אליו ונעשו לחיילותיו. והם מנשאים את הרוצח ואומרים לרשע צדיק אתה וחולקים לו כבוד ומזמרים לפניו תשבחות, והראשונית לא יזכרו ולא יפקדו.

וכיון שראה אדם הראשון  כל זה הבין בדעתו שלא טוב עשה בהנהגתו שפירש מן העולם וגרם שנמסרה ההנהגה ותיקון העולם בידי בנו הרוצח, אשר בנינו – סתירה, ופרי חינוכו של קין הוא המבול לשחת כל בשר כי מלאה הארץ חמס ומרשעים יצא רשע, וטובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, וכיוון שכל תוכו של קין היה רצח ושוד, ממילא השפיע על תלמידיו וחניכיו להיות כמוהו – התחיל אדם הראשון להתנהג בשיטה אחרת, ותחת אשר עד עכשו סיגף עצמו,  פתח עתה בשיר והודיה ואמר "מזמור שיר ליום השבת", כי "טוב להודות לד' ולזמר לשמך עליון". לא על ידי העצבות יבנה העולם, כי אם על ידי שמחה וחדוות הנפש, וזאת היא דרך התשובה האמתית לעבוד את ד' ולעסוק ביישובו של עולם להשפיע על הדור הצעיר מרוחו במוסדות התורה והחינוך. ואך על ידי עשה טוב יסור מרע וחטאתו תכופר.

 עזריאל נח קושעלעווסקי מפה הנ"ל

(קובץ דרושים, תר"צ, סימן יח)

כדאי הוא הבטחון שבוטח בד' להיות נושע בזכותו. ולפי ערכו וגדלו כן תהיה ישועת ד' אם בטחונו חזק ואמיץ שלם מכל צד ממלא כל חדרי לבבו, גם ישועת ד' תהיה שלמה וקרובה לבא. ואם בטחונו חלש, לעומתו גם השגחת ד' עליו רופפה או שתתמהמה לבא. כמו שפירשו פסוק יהי חסדך ד' עלינו כאשר יחלנו לך (תהלים ל"ג), פירוש שחסד ד' יהיה עלינו בערך אשר יחלנו לו.

אם האדם שרוי בדחקות, רחמנא ליצלן, עוללים שאלו לחם ופורש אין להם, ומצפה שממקום פלוני או מאיש פלוני תבא לו ישועה, הנה כמה פעמים רואה אחר כך כי לשוא היתה תקוותו. רק ממקום שלא עלה על דעתו כלל, משם באה לו הישועה. ויראה מזה כי אך בחנם כל תחבולותיו מחשבות אדם המה הבל, רק ד' יתברך בהשגחתו הנפלאה על כל בני אדם הצמיח לו ישועה באופן שלא קווה כלל – מה נמרצו בזה מה שפירשו בשם בעל הפלא"ה ז"ל מה שכתוב כי לא לנצח ישכח אביון תקות עניים תאבד לעד (תהלים ט'), פירוש הן אמת כי לא לנצח ישכח אביון, אבל תקות עניים, תקותם ותוחלתם שיוושעו ממקום פלוני או מאיש פלוני, זאת תאבד לעד. ודברי פי חכם חן.

ברעיון הזה נראה לפרש כוונת המסורה ב' פעמים רווח, ורוח תשימו בין עדר ובין עדר (בראשית ל"ב) רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר (אסתר ד'). הנה יעקב אבינו צווה לעבדיו לשום רווח בין עדר ובין עדר, כדי להשביע עינו של אותו רשע ולתווהו על רבוי הדורון, כמו שפרש רש"י שם, וחשב שיתן עיניו בממון ועל ידי זה יתרצה ויתפייס. אבל לא כן היה, כי לא רצה לקחת המנחה מידו, עד שהפציר בו, אלא רווח והצלה עמד לו ממקום אחר, שפגע עשר כתות של מלאכים שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו ואומרים הכו הכו ולא היו משגיחים עליו, עד שאמרו אחיו של יעקב הוא, כפירוש רש"י. ועל ידי זה היה מתיירא להרע לו ובעל כורחו כבש שנאתו לפי שעה.

על פי הדברים הללו יתבארו היטב דברי המדרש מענינא דיומא הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים (שיר השירים ד') הדודאים נתנו ריח, זה ראובן שהציל את יוסף. ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה. צריך בירור איזה השתוות ודמיון יש לשני ענינים הללו שסמכן בעל המדרש זה אל זה בפסוק אחד.

נראה לפרש, כאשר הכבידו היוונים עולם על בני ישראל וגזרו עליהם גזרות קשות ופשטו ידיהם בממונם בבנותיהם ובגופם, הגם שלחצום לחץ גדול לא פסקה מקרב לב ישראל האמונה והבטחון בד' שיושיעם מיד שונא, ובכל יום ויום היו מייחלים לישועת ד' כי תבא. אך כח הדמיון שיש לנפש אדם הצטייר בעצמו ישועת ד' המקווה באופן שיעמדו מבני ישראל גבורי חיל מנוסים לעמוד בקשרי מלחמה, יודעים ומכירים תכסיסי מלחמה ותחבולותיה ואל דגלם יאספו ויקבצו כל איש אשר אמן את ידו לירות בחצים לשלוף חרב ולהניף רומח וחנית. והמשכילים והנאורים שבאותו דור המתהללים תמיד ברגשי לאומיותם ובאהבתם אל עמם המה יעברו חלוצים לפני אחיהם. אולם לא עלתה על דעתם שכהנים המשוחים בשמן הקדש אשר נתחנכו ונתגדלו בין כותלי בית המדרש ושגו כל ימיהם רק בתורת ועבודת ד' ועליהם נאמר יורו משפטיך ליעקב וגו' (דברים ל"ג)  ואשר לא ראו מלחמה בעיניהם מעולם וידיהם לא נשאו שום כלי זיין וכל חכמתם רק בהויות דאביי ורבא. אנשים כאלה המה יהיו שלוחי דרחמנא לנצח היוונים עם מרי נפש מלומדי מלחמה ועל צבאם פקודי חיל נודעים ומפורסמים לשם ולתהלה בחכמת המלחמה תלמידי אלכסנדר המוקדן.

אמנם דמיון וציור עם ישראל נכזבה. הצלתם באה להם באופן שלא שיערו ולא עלתה על מחשבתם, כי השררות והכתות ששמו עליהם מבטם לא ידעו לשית עצות בנפשם ולא קמה בהם כל רוח, וקיימו בעצמם חכי עד יעבור הזעם. ובני החשמונאים הכהנים המה קמו, התעודדו, חרפו נפשם למות ופרקו מעל צוארי בני ישראל עול היוונים לעולמי עד.

זה שאנו אומרים הנרות הללו אנו מדליקין וכו' על התשועות ועל המלחמות וכו' על ידי כהניך הקדושים. מה שאנו מבליטים שהישועה היתה על ידי כהנים הקדושים הוא כדי לפרסם ולהודיע גודל הישועה, ולהודות לד' על כל תגמולוהי עלינו שהושיענו באופן שהיה רחוק מן המציאות בעינינו, על ידי  כהנים הקדושים. ממש דומה לזה היתה הצלת יוסף על ידי ראובן, כי חלומות ודברי יוסף ואהבת אביו אליו היו ראויים ומוכשרים לעורר הנאת ושנאת ראובן ביתר שאת משל שאר אחיו, כי הוא הבכיר ולו יאתה כבוד וגדולה. על כן כאשר דנו אחיו אותו למיתה וכפסע היה בינו ובין המוות, חשב שבלתי ספק בני השפחות אשר התנה עמהם באהבה ורב את ריבם ולא היתה שנאתם אליו שלמה כל כך המה יעמדו לימינו וישתדלו בהצלתו. ומה מאד היה רחוק בעיניו שראובן הבכור, אשר בוודאי שנאתו אליו היתה יותר גדולה, יהפך בזכותו להשיבו אל אביו. אולם דמיינו ותוחלתו היו לאכזב, כי בני השפחות היו בעצה אחת עם שאר אחיו, ורק ראובן לבדו היה לו לאחיעזר. הרי ישועתו גם כן באופן שלא שיערו ולא עלתה על דעתו.

וזהו הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף, מזה נשכיל לדעת שישועת ד' באה אף באופן שלא עלתה על מחשבתנו, ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה, רצונו לומר תשועת והצלת חנוכה הנרמזת בהדלקת הנרות תורה לנו גם כן זאת, כי הוא יתברך מצמיח לנו ישועה אף ממקום שלא קווינוה כלל.

הצלת יוסף מידי אחיו היתה אמנם באופן שלא שיערו, אבל לא כן יציאתו מבית אסורים כי היתה באופן שדימה וציירה במחשבתו ע"י שר המשקים שהזכירו לפני פרעה – כאשר בקש יוסף את שר המשקים, על דרך  זה שם בד' מבטחו שיתן חינו בעיניו ושיזדמן לו שעת הכושר להזכירו לפני פרעה, ולב מלכים ושרים ביד ד'. אבל בכל זאת לא עלה יוסף בבטחונו על גרם המעלות, כי עוד היתה מעלה אחת בסולם הבטחון אשר לא עלה עליה, כאשר נתבאר להלן, על כן נתאחרו פעמי ישועתו לבא עד מקץ שנתים ימים, כמו שכתבנו שלפי ערך וגודל הבטחון כן תמהר ותחיש הישועה לבא.

להמשך הדרשה – לחץ כאן.

(חלק מדרשה, מתוך שבט מישור, חוברת ב: דרושים וחידושי אגדה לימי חנוכה, מאת הרב מאיר ליב פריי הי"ד)

וזהו שאמרו שאכלו מפרכסת או בהמה הנבראה על ידי ספר יצירה בלא שחיטה דוגמת האיסור של אבר מן החי, כי כבר אמרו ז"ל סבורים היו שתחיית המתים מגעת בימיהם, ורצו להתחיל להכניע הכל תחת הקדושה. אמנם ידוע כי להוציא בלע הקדושה לפני זמנו צריכין מקודם להיות איש גבור חיל שיוכל לגרות ביצרו להיות גירא בעיניה דשטנא, כמו שאמרו לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, ובמה שמתאבק עם יצרו ומתחזק בד' שלא יפול ברשתו, ומי לנו גדול מיעקב שישר אל מלאך ויוכל לו ואף על פי כן עדיין לא הכניעו לגמרי כמו שכתבנו לעיל, לכן התחיל יוסף לסלסל בשערו לגרות יצר הרע אנפשיה לצאת למלחמה נגדו. וכאמור כי תצא למלחמה על אויבך ודרשו בספרי נגד אויבך ובאיש כזה יוכל להתקיים ושבית שביו. והשבטים אם שהיו קדושי עליון, גבוה הערך, לא התרגלו בעבודה כזו ולא ניסו באלה, לכן נקרא זאת "רוגזו של יוסף", שהוא התחיל חידוש עבודה להיות מרגיז יצר טוב על יצר הרע. ובמקום אחר ביארתי שכל מה שעשו השבטים בשלשה דברים הנ"ל עשה יוסף שלשה דברים כנגדם, מסלסל בשערו, ממשמש בעיניו, ומתלא בעקבו, והראה להם בזה שעדיין לא בא העת לזה וצריכים מתחילה להתפזר בגולה. ואבינו יעקב, אף שאמרו במדרש שסבור שתגיע תחיית המתים בימיו וראה עבודת בניו הקדושים שמכינים עצמם לזה, אך על פי כן שמר בלבו גם דעת יוסף, וזה היה שנאת השבטים אל יוסף, שסברו שאלמלא הוא, תיכף מתקיים גזרת בין הבתרים בארצם ולא היו צריכים לירד לגלות עוד והיה התיקון הגמור, ועל כן כתיב ולא יכלו דברו לשלום, כי לעת תיקון הגמור נאמר ונתתי שלום בארץ, כידוע.

וזהו כוונת המדרש שם, למה וישנאו אותי כדי שיקרע הים לפניהם. קשה להבין מה זו שאלה למה וישנאו אותו, הלא מפורש בקרא על חלומותיו ועל דבריו, ומהו תשובתם. אבל הפירוש בזה הוא, שהיה קשה להם בעניין נשגב כזה שכל עליות העולמות תלויות בו, היו צריכים להיות נדברים יראי ד' עמודי העולם האלה, ולהתיישב גם עם אביהם יעקב ומלפניהם יחד יצא דבר ד' ולמה שנאוהו ולא דברו ביניהם בעניין זה. אבל נסבה מאת ד' היתה, שצפוי לפניו שעתידים לצאת לפני זמנם ממצרים, ושר של ים יטען כי עדיין לא שלמו ארבע מאות שנה. וטענה זו היא רק נגד יוסף שהמשיך בני ישראל לארץ לא להם, אבל נגד השבטים אין זו טענה כי על זה התקוטטו ואמרו מראש כי אפשר להישאר בארץ ישראל ושם לשלם השטר. ולזה אמרו ז"ל הים ראה וינוס ארונו של יוסף ראה, כי ידוע שכל שבט היה לו שביל מיוחד בים סוף, והיה קשה להם למה נקרע בשביל מיוחד ודרך בים ליוסף שהוא פסק שצריכים להיות בגלות ארבע מאות שנה. ועל זה אמרו שבאמת קריעת שביל יוסף לא היה ברצון שר הים, אבל ראה ארונו וינוס בעל כורחו, והארכתי במקום אחר.

וזהו העניין דכתיב וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, ופירש רש"י לרעות את עצמם. כי ביעוד העתיד כתיב ויטו שכם אחד לעבדו כאמת. ואמרו שכם הוא מקום פורעניות, שם עינה את דינה, שם מכרו את יוסף, שם נתחלקה מלכות בית דוד. כי בכל זמן ועת שהייתה קרובה הישועה לאחד את העולם כלו להקדושה, כמו תחילת ביאת יעקב לגור בארץ ישראל וכינוס שבטי ישורון יחד, או בעת מלכות שלמה שהיתה הלבנה במילואה קרוב לישועה האמתית, ולא הגיעה עדיין השעה, נתגבר אז כח הסיטרא אחרא ובא בשביל והירוס בזה.

וזו הייתה כוונת האחים בשכם להטות שכם אחד לעבדו, וכתיב לעתיד וגר זאב עם כבש וגו' ונמר עם גדי ירבצו ילדיהן וגו' ולא ירעו ולא ישחיתו זה את זה כי יסור מהם כח נחש הקדמוני כידוע, וסר קנאת אפרים וגו' ומלאה הארץ דעת ד'. וזה השלום הגמור העתיד להיות כמו שכתב הרמב"ן בפרשת בחקותי. לכן בשעה שהלכו השבטים ולהטות שכם אחד עם הצאן. אמר יעקב ליוסף,  הלא אחיך רועים בשכם לכוונה זו, לך נא וראה את השלום הגמור. ואת שלום הצאן אם יחדו ירעו וירבצו עם החיות הטורפות. ואז גם הוא יכין עצמו לזה. ויוסף השיב הנני, אני מוכן להתקרב לזה. ופגע בו איש זה גבריאל המלאך הממונה על הגלות קץ הימין (דניאל ט) וגילה לו שנסעו מן האחווה, ולא הגיע עדיין להשלום המיועד, שלא ידעו שיוסף הבטיח ליעקב שהוא מוכן לקבל דעתם. והם בטרם יקרב אליהם לקבל דעתם, התנכלו להמיתו שלא יעכב עליהם הגאולה. והתחילו להראות לו פנים של זעף לומר בעל החלומות הלזה בא. ומזה הכיר יוסף שלא הגיעה עדיין השעה, ולכן ציווה ראובן להשליכו לבור שבו נחשים ועקרבים. כי לדעתם הגיע העת שישתעשע היונק על חור פתן וישבות חיה רעה מן הארץ. ואם ינצל יוסף, אז יודה על האמת, וישוב לדעת אביו להישאר בארץ ישראל. וזהו "להשיבו אל אביו". אבל נורא עלילות, הבורא יתברך, סיבב כרצונו. וישלחהו מאותו עצה עמוקה של הצדיק הקבור בחברון, שיתגלה על ידו שישראל ניצולים בדרך נס וההנהגה שעל ידה יתנהגו בעולם הזה לא תהיה הנהגה טבעית רק ניסית. וישראל למעלה מן המזל והטבע. ואין ראיה מזה שינצל מהנחשים והעקרבים.

וזהו מאמר המדרש המוצג בראש דברנו, הדודאים נתנו ריח זהו ראובן. כי הדודאים שהתחיל ראובן לגלות על ידם ההנהגה הניסית בנותנו אותם לאמו ולא לרחל. נתנו ריח גם בהשלכתו את יוסף לבור של נחשים. ואף שהיה יכול להצילו בדרך הטבע על ידי האחים, אבל לא היה בזה בירור ההנהגה הניסית של ד' יתברך בעולמו, רק ההלכה בעניין מחלקותם הרמה הנ"ל.

ועל פתחנו כל מגדים זהו נר חנוכה, שמצוותה להניח על פתח הבית מבחוץ, שאף דהוא זכר על נס המנורה שהיתה לפנים בהיכל, אף על פי כן תקנו להניחם מבחוץ. והעניין בזה כי היוונים החשיכו עיניהם של ישראל ואמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, שיכפרו בהנהגה ניסית אשר חלק ד' עמו והוא בדד ינחנו למעלה מהנהגה הטבעית המסודרת לעולם הזה. ורצונם היה שגם ישראל יפול תחת מערכת המזלות. ומפני זה טמאו כל השמנים שבהיכל, שלא ידליקו את המנורה בת שבעה נרות. שהם מול פני שבעת כוכבי לכת המשפיעים במערכות, להרות כי ישראל מושפעים בשבעת קני המנורה על פי התורה למעלה מהמזל והזמן. וזהו שאמר להעלות אתכם בפני האומות. והיונים רצו להשכיחם תורתו ולהעבירם ממצוותיו, והכל לכוונה זו. וכשראו שד' יתברך לא עזבם ליפול תחת מערכת עולם הזה, והמנורה דלקה בנס, הכירו כי נרם לא יכבה לעולם, וההנהגה הניסית לעולם תקום בישראל. ולכן התקינו שיפורסם זאת לרשות הרבים, לבין אומות העולם המושפעים בעולם הזה מטבעיות המסודר לרבים. אבל ישראל המה תמיד כרשות היחיד העולה עד לרקיע, ונרם בוקעת מפתחיהם גם לרשות הרבים, ומושגחים מאתו יתברך בהנהגת ניסית ולא יעזבום ולעולם נשמרו, עד בא עת תיקון הגדול להפנות אליו כל רשעי ארץ ויקבלו כולם את עול מלכות עליהם במהרה בימינו, אמן.

 יצחק זעליג מקאצק אבד"ק סאקלוב

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, אלול תרפ"ד, דרוש ו)

והנה אמרו חז"ל על הכתוב וישב יעקב, ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. וצריך בירור למה נקרא הרוגז על שם יוסף, הלא יוסף הלך לראות את שלום אחיו, ואדרבה הם הרגיזהו ולא יכלו דברו לשלום, והוא אמר להם גם לבסוף אל תרגזו. ומהו העניין שרצה יעקב לישב בשלוה.

ומקודם נבאר עניין הגירות שנגזר על זרע אברהם, גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו' ארבע מאות שנה, וראינו כי הזמן נחשב מלידת יצחק אף שמעולם לא יצא יצחק לחו"ל. והענין כי בעת שבאה זמן שיצא מאברהם העם הנבחר, שעמהם ינהג הקב"ה עולמו והם יהיו חבל נחלתו, כתיב, ויוצא אותו החוצה וגו' וספור הכוכבים וגו' כה יהיה זרעך, ועל זה כתיב והאמין בד' ויחשבה לו צדקה. ואחרי זה הבטיחו שיתן לזרעו ארץ זבת חלב ודבש, ועל הבטחה זו אמר אברהם במה אדע, ושאל אות מאת ד' וגם זה צריך מובן.

והביאור בזה, הנה ידוע שהעולם מתנהג על פי מזלות וכוכבי לכת, גרמי השמים, ואין לך עשב מלמטה שאין לו מזל למעלה שמכה אותו ואומר לו גדל, ואין שום בריאה בעולם שאין שורשו בשמים, וטבעו מתנהג על פי מזלו השופע עליו מלמעלה, כידוע. אבל ישראל המה למעלה מן המזל, רק ה' בדד ינחנו, וגלותם וגאולתם הכל בהנהגה מיוחדת מאת ד' יתברך, לא על ידי מלאך ומזל, רק על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו. וכן ארץ ישראל לא נמסרה תחת שום מערכת השמים, רק עיני ד' בה מראשית השנה עד אחריתה. וזה הראה ד' יתברך מתחלה לאברהם, שהוא שרשן של ישראל, הוציאו החוצה, ופירש רש"י שהגביה אותו למעלה מכל גרמי השמים. ויאמר הבט השמימה מלמעלה למטה וספור הכוכבים, שיראה איך כל דבר ודבר למינהו מושפע מכוכב שלו, ורק הוא לבדו אינו נמסר להם, והוא למעלה מהם. ואמר לו ד' יתברך כן יהיה זרעך, כל ישראל כולו יהיה כמוך למעלה מכל מזל וגרמי שמים. ועל זה כתיב והאמין בד' ויחשבה לו צדקה, מה שד' יתברך עושה עמו ועם זרעו לנהלם בכבודו ובעצמו יתברך לא על פי הנהגה טבעית וסדרי עולם הזה. ואחרי זה הבטיחו על הארץ הזאת, ארץ ישראל דווקא, לרשתה, כי גם ארץ ישראל מושגחת מד' יתברך לבדו, ואף שהיא ארץ זבת חלב ודבש מסודרה בסדר שטחי ככל העולם, אבל כל הנהגותיה היא הנהגה ניסית בכל דבר, כאמור כי לי הארץ, מיוחדת בכל מצוותיה המיוחדות לה, מתאימות להנהגתן של ישראל, וארץ צבי כתיב בה, כשישראל עליה מחזקת ארבע מאות פרסה וכשאין ישראל עליה גם שטחיות קרקעה נאבדה, וכן כל יבול אדמתה וברכת פירותיה הכל תלוי בקיום התורה ומצות, שהיא הנהגה ניסית כמו שכתב הרמב"ן (ריש פרשת וארא) כי לא תבוא על האדם טובה בשכר מצווה או רעה בעונש עברה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבע או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו, אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים, והם נסתרים, יחשב בהם להרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר האמת. עד כאן לשונו הקדוש. והיא הנהגה נסיית רק לישראל ובארץ הקדושה, מה שאין כן שאר חלקי העולם הזה וכל סדרי בראשית לא שנו תפקידם בשביל מעשי אנוש. ואמרו ז"ל (ברכות לה:) אפשר אדם חורש בשעת חדישה וגו' תורה מה תהא עליה. אלא ועמדו זרים ורעו צאנכם, ואפילו ר' ישמעאל שאומר הנהג בהם מנהג דרך ארץ, אמרו שם חסידים הראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתם ארעי, היתה מלאכתם מתברכת וזה וזה נתקיים בידם.

לכן בשעה שהבטיח ד' יתברך לאברהם אבינו עליו השלום על ירושת הארץ, שאל במה אדע כי יתנהג עמהם אפילו בעסקם בצרכי עולם הזה בהנהגה ניסית, ופן ירום לבם וישכחו וישובו ליפול תחת טבעיות העולם, כדכתיב ונושנתם בארץ, כי נתיירא אברהם אבינו עליו השלום פן כשיתיישבו בארץ נושבת ויעסקו בחרישה וזריעה בסדר המסודר לכל העולם, ישכחו כי הארץ הזאת לד' לבדו היא. ושאל אות כי כל  אשרם והצלחתם יהיה על פי תורה, למעלה מן הטבע, ומי שירצה לעשות כרבי שמעון בר יוחאי, יתקיים בו ועמדו זרים ורעו צאנו ומלאכתו תתברך. ועל זה באה התשובה מד' יתברך ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, פירוש, שגם ישיבתם בארצם יהיה בארץ לא להם, כי לא יקרא הארץ להם רק לשמו יתברך. וגם בעת ישיבתם בארצם יחשבו בעיני עצמם כגרים בארץ לא להם, ולמדרגה זו יבואו שבתחלה יהיו בארץ אשר ממש לא להם, ויהיו מסוגרים בגופם ונפשותם בידי זרים, כאומרם ז"ל שמעולם לא היה יכול עבד לברוח ממצרים, ויוגאלו משם ביד חזקה למעלה מהזמן והטבע, ולא עוד אלא שאחר כך יצאו ברכוש גדול שלא ביגיעה ולא בעמל, רק ד' נתן חנם בעיני המצרים וישאילום בעל כרחם, וזה אות כי כל ההנהגה אתם תהיה ניסית ויעמדו זרים ויעשירום אפילו שלא לרצונם.

וזהו ביאור אמרם ז"ל (ברכות ט:) דבר נא וגו' וישאלו כו' כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וגו' קיים בהם, ואחר כך יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. כי היה קשה להם, אם צידה לדרך וחיי הנפש לא הכינו להם, למה ציווה להם לעשות עושר. וביותר קשה שמלות למה להם, מאחר ששמלתם לא בלתה מעליהם כל ארבעים שנה. אבל הכל מפני אותו צדיק ששאל אות על ישיבת זרעו בארץ ישראל בהנהגה ניסית, ולכן גם אם יצאו ממצרים לפני הזמן בהנהגה ניסית, לא יתברר עוד  מזה שלא יפנו לבם אחרי זה בבואם לארץ להבלי עולם הזה ולא ירום לבם ויגרמו שיפלו תחת מערכת השמים. לכן ציווה ד' יתברך למשה בקשה ממך כו', בבקשה מכם שאלו ממצרים, להורות כי אפילו כסף וזהב ושטרות שנפשו של אדם מחמדתם, ההכרח לבקש אותם בבקשה מאת ד' לקחת, ואלולי זאת לא היו נוטלים, וד' יתברך נתן חנם בעיני מצרים וישאילום בעל כורחם, והמצרים בעצמם באו ונתנו להם ויבואו זרים ויעשירום. ומפני זה נקראה ביזת מצרים, שביזו חמדת עולם הזה  ובא להם שלא ביגיעה ועמל, ויהיה לאות כי יתנהגו בהנהגה ניסית וכשימאסו בחמדת עולם הזה, יקויים בהם ועמדו זרים ורעו צאנם.

ומעתה מובן איך נחשב ישיבת יצחק בארץ הכנעני לנידות. כי הגם שהכנעני אז בארץ, הם הז' עממין, שהם הקוצים הסובבים את השושנה העליונה, והיה בארץ מושפלת אז תחת הסתר הטבע, אף על פי כן יצחק, שהיה עולה תמימה היה מעלה הכל לד' יתברך, וחסן ברכה באשר זרע בהנהגה ניסית מיוחדת בעדו, וישב יצחק בארץ לא לו, ומדידתו הותחל ההבטחה, שנאמרה לאברהם במאמר ויוצא אותו החוצה, כן יהיה זרעך, להתקיים, והארץ היתה לא לו.

לכן גם יעקב בשובו מבית לבן ביקש גם הוא לקיים הגירות בארץ כיצחק אביו, ולשבת שם עד תשלום הארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו בניו מזוככים לגאולה שלימה, כי ידוע שכל הגלויות הם להשלים הקץ שנה שחסרו במצרים, ומפני זה גאולה העתידה נקראת קץ, כדאיתא בתיקוני זהר. וכשהיה יעקב משלים הגירות של ארבע מאות שנה בארץ ישראל והיו בניו משתלמין בכל השלימות היו זוכים לגאולה העתידה ולתיקון הגמור והיה מתקיים ועלו מושיעים לשפוט את הר עשו והיתה לד' המלוכה.  מה שאין כן עתה עדיין הרע נאחז בהטוב, וראשיה דעשו בעיטפיה דיצחק, כידוע. וזהו כוונתם ברבה שם.

תנא כינוסו וכינוס בניו הצילם מיד עשו, ואת כולם ישא רוח יקח הבל, זה עשו ואלופיו. עיין שם. כוונתם ליישב מה שביקש יעקב לישב בארץ ישראל להשלים הגירות, ואמרו כי אף שיעקב התאבק עם שרו של עשו ויוכל לו, ובא שלם מעשו ומלבן ומשכם, אף על פי כן ראה שעדיין לא העביר גילולים מן הארץ לתקן עולם בתיקון הגמור, והצלתו מעשו היתה רק בכינוס כחותיו וכחות בניו נגדו, וזאת הצילם רק בדרך הצלה מיד עשו שלא יוכל לו, אבל לנצחו להעבירו מן העולם להוציא בלע הקודש ממנו, וכל הרשעה כעשן תבלה, וכולם, עשו ואלופיו, ישא הרוח ויקח הבל, עדיין לא בא הזמן, על כן רצה עתה לישב בארץ מגורי אביו לתקן כל זאת. וזה שסיימו שם במדרש, אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג, פירוש שהיה יעקב מתיירא אם יתקן זאת על ידי סבל גלות וטרדות בארצות אחרות עד שיוציא בלעו מפיו, פן לא יוכלו חס וחלילה לעמוד בתוכחה כזו, ואז פן למסת נקיים ילעג, אבל בארץ ישראל ומכל שכן יחד עם אביו יצחק יאירו ויושלמו להיות נושעים תשועת עולמים.

וזה כוונת המדרש מגורי אביו, אברהם מגייר גרים, יעקב מגייר גרים, ביצחק לא שמענו, והיכן שמענו, תני רבי יצחק בשם רבי הושעיא רבה בשם רבי יהודה בר סימון מן הדא דכתיב וישב יעקב בארץ מגורי, מאי  מגורי אביו, מגיורי אבי. ותמוה מה ענין גרים לכאן. אבל לדרכנו יובן היטב, כי ידוע שלא נתפזרו ישראל בגלויות, אלא כדי שיתווסף עליהם גרים (פסחים פז:), פירוש שיש ניצוצי קדושה שנפלו ונתפזרו בין הגויים וישראל צריכים להוציאם משם ולהוציא בלע הקודש מן הסיטרא אחרא, ואז יהיה תיקון הגמור, ואם כן לכאורה יוקשה איך רצה יעקב להשלים הארבע מאות שנה בארץ ישראל שיהיה תיקון השלם ומי יוציא כל האבודים האלה, הנמצאים בשאר הארצות, כי על תושבי ארץ הכנעני נאמר לא תחיה כל נשמה, כי אין דבר קדוש נמצא בתוכם, ולכן לא שמענו ביצחק שיגייר גרים בארצו, כי לא נמצא שם ניצוצי קדושא. (ואל תשיבני משכם שיצא משם על ידי ביאת דינה נשמת רבי חנינה בן תרדיון, כידוע, כי יש הרבה סוגים בהעלאת הניצוצין, יש שיוצאים על ידי ראיה לבד ויש על ידי ביאה, כעניין לקיחת יפת תואר שמקיים בה ושבית שביו, ויש שמושרש כל כך עד שצריך גירות, כידוע ליודעי חן. וגירות לא היתה בתושבי ארץ כנען. וזהו לא שמענו גירות ביצחק. והבן).

אבל ידוע כי גם בזה יש אופנים שונים, יש שצריך לרדת למקום שם נמצאת הקדושה להוציאה, ויש שדבר הנצרך להתעלות בא מעצמו להמעלה אותו, על כן ביצחק שאמר לו הקב"ה שכון בארץ הזאת, ולא הרשה לו לצאת לחו"ל, משמענו הכתוב כאן שבאמת גם הוא הוציא ניצוצי קדושה מארבע כנפות הארץ, רק שבאו אליו מעצמם. ומפגי זה לא שמענו, כי כבוד אלקים הסתר דבר, כידוע. ובאופן זה שעשה יצחק, ביקש גם יעקב לשבת בארצו ללקט האורות מקצווי ארץ. והבן.

וזה העניין שקפץ עליו רוגזו של יוסף, ומה שאמרו ז"ל על הכתוב ויבא יוסף דבתם רעה אל אביהם, שאוכלים אבר מן החי, ותולין עיניהם בבנות הארץ וקורין לבני השפחות עבדים, אשר לכאורה קשה מאוד, דגם אם נימא כפירוש המזרחי שהיו אוכלים מפרקסת שמותר לישראל, או שהיו בוראים בהמות על ידי ספר יצירה שאינו טעון שחיטה, על כל פנים מי דחקם לעשות זר מעשיהם נגד חוקי בני נח בפרהסיא ולעיני בני בלהה וזלפה ויוסף, והלא אסור לתלמיד חכם לעשות דבר התמוה לרבים. ולומר שעשו כן להורות הלכה שיצאו מדין בני נח אפילו לקולא, יוקשה על יוסף שהיה לו לשאול הלכה זו מאביו אם מותר או לא, ומדוע הביא דבתם רעה אל אביהם, שמא גם אביהם יסכים עמהם, ולפי דרכינו נאמר אחרי כי יעקב ביקש להשלים הגירות של ארבע מאות שנה בארץ ולהשיב השביה מעמק עכור, שיבואו אליו, כמו שעשה יצחק, גילה הסוד לבניו עמו, והמה רצו לסייע להוציא כוונת וחפץ אביהם לפועל, התחילו לתלות עיניהם בבנות הארץ, לראות איזה מרגליות טובה שיש עוד ביניהן להוציאן על ידי ראייתם והבטתם, כי תושבי הארץ לא היו צריכים גירות כמו שכתבנו לעיל. וכשראו שבני השפחות לא הגיעו למדרגה זו היו קוראים אותם עבדים, בידוע שיש צדיק שנקרא שר לפני המלך יש שנקרא עבד, כמו שאמר רבי יוחנן בן זכאי על  רבי חנינא בן דוסא (ברכות) וכן בכלל ישראל בגולה נאמר עליהם, כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו' כן עינינו אל ד' אלקינו עד שיחננו. ולעתיד נאמר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, כשר לפני המלך. ולכן קראו אותם בשם עבדים, לומר שמרגישים עצמם עדיין כעבדים לפני המלך.

והנה ידוע מה שכתב רש"י (בריש פרשת כי תצא.) ושבית שביו, במלחמת הרשות הכתוב מדבר, דבמלחמת מצווה לא שייך לומר ושבית שביו, דהרי כתיב לא תחיה כל נשמה. והקשו המפרשים הלא הרבה איסורים הותרו ביפת תואר (עיין מנחת חינוך מצווה תקל"ב). אבל העניין הוא שמצוות יפת תואר כבר ביאר באור החיים שהוא נשמות קדושות שנשארו בשביה מחטא אדם הראשון בין אומות העולם ומוכרחים לעלות משם בעת שישיב ד' שבות עמו, והמה ניכרים ונמצאים רק לאיש קדוש, שבכחו להעלותם מעמק עכור לפתח תקווה ולהשיב שבותם לד'. ודבר נשגב כזה אין הקב"ה מוסר אלא למי שכבר קיים כל המצוות שבתורה, וכל עבודתו היא לקדש עצמו במותר לו, לעשות מכל דבר רשות מצוה. וכמו שיש בכל התורה איסור, מצוה, ורשות, כדאיתא בחובת הלבבות, והלוחם ביצרו לקיים מצות ד' או לפרוש מאיסורים, נקרא לוחם מלחמת מצווה, שכן מצווה ועומד. אבל הלוחם ביצרו לקדש כל דבר לרצונו ית' ולמצוא בדבר הרשות לעשות רצון העליון יתברך, נקרא לוחם מלחמת הרשות העולה על הכל. וכן ממש במלחמות וכיבוש ישראל בארצות מושבותיהם, מתחלה נכנסו לקדש את ארץ ישראל כמצווה עליהם ולהברית השבעה עממים המעיקים לשכינתו כביכול, ואחר כך כשרוצים להרחיב שכינת הקדושה ולתקן כל העולם במלכות שמים, אז נמצאים להם כל הניצוצי קדושה להשיבן אל מקור קדושתן. ולמי נראה ניצוץ כזה, למי שכבר נזדכך בקיום כל מצות ד', ועבודתו היא רק לעשות ולהעלות כל דבר רשות לשורש קדושתו. וזה נתקיים בדד המלך עליו השלום שהרג יצרו ולבו חלל בקרבו בלי נטויה של רע, מה שאין כן מי שיש בו עוד שמץ רע, אין בכחו לעמוד על תשוקת וחמדת לבו לדעת שכוונתו לשם שמים לבד, בלי שום פניה, ואין בכחו להעלות שביה כזו לקדושתה ולשרשה. וזהו העניין שאמרו ז"ל כל מה דאסיר לן רחמנא שרי לן כותיה, להורות אף שכל הדברים שאסרה תורה המה וטעמיהם אסורים וטעם כעיקר דאורייתא, אבל רק בצביונם ותוארם שאמרה תורה, אבל טעם כזה ממש בדמות וצביון אחר מותר. והענין הוא, שכל נברא בעולם נשתלשל מלמעלה בשרשו ממקום קדושה עד למטה בבריאה פשוטה, ועומד להתעלות על ידי ישראל. ואותן הבריאות שאין עומדות להתעלות אסורות לישראל, ועוד מטמאות את אוכליהן כאמור ונטמתם בם. ולכן הקדושים אשר בארץ אכלו גם חולין על טהרת הקודש להעלות לריח ניחוח לד', כמו קדשים הכלילים לאישים ומתעלים באש שלמעלה, כידוע. ועל ידי שמעלים בההיתר לריח ניחוח לד' אותו הטעם שיש דוגמתו באיסור, בכחם להפנות גם הרע אל הקדושה מתחלה באתכפיא ואחר כך באתהפכא חשוכא לנהורא, כידוע, עד שלעתיד רוח הטומאה יעבור מן הארץ והכל ישוב לטהרתו האמתי, כאמרם ז"ל לא ניתנה תורה אלא לצרף בה את הבריות. תורה חדשה מאתי תצא חידוש תורה, וכל מי שאינו אוכל נבלות וטרפות בעולם הזה זוכה ואוכל לעולם הבא (מדרש רבה פרשת שמיני). ואין כאן מקום להאריך.

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, אלול תרפ"ד, דרוש ו, מאת האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד)

סאקלוב

לחנוכה

בילקוט שיר השירים, הדודאים נתנו ריח זהו ראובן שהלך להציל את יוסף, ועל פתחנו כל מגדים זהו נר חנוכה. וצריך בירור.

א. נראה דהנה יש שתי הנהגות בעולם, אחת הנהגה טבעית, מה שהקב"ה סידר משטר עולמו ושם בטבע כל הנבראים לעשות מה שהופקד עליו וכולם עושים את שעליהם ולא ישנו את תפקידם. ויש עוד הנהגה ניסית אשר בעת הצורך הקב"ה משנה את הטבע ומשד מערכי שמים ועושה נפלאות שלא כסדר הטבע ובה מכלה עושי רשעה. ובוטח בד' ישוגב בהן, כידוע. וכמה חשו חז"ל שלא להטריח ליוצרם לעשות ניסים זולת במקום ובעת הצורך לכל העולם כדי שיתגדל ויתקדש שמו. ואפילו אותו חסיד שצמחו לו דדים להניק את בנו (שבת נ"ג:) אמר אביי שם כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. וכן במעשה דרבי יוסי בן יוקרת שהעניש את בנו על שהטריח את קונו להוציא תאנה שלא בעונתה (תענית כ"ד.) ובמעשה דרבא (שם בעמוד ב) ועוד ועוד. ובזה יתפרש מה שאמרו חז"ל (ברכות דף ז:) מזמור לדוד, קינה לדוד מבעי ליה, אלא בשעה שאמר הקב"ה לדוד הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך היה עצב דלמא עבד או ממזר דלא חייס עלי, כיון שחזי דאבשלום בנו הוא שמח, אמר סתם ברא רחים על אבא. וקשה הא חזינן דלא רחים עליו ובכל העת היה מטרד ממלכותו והיה מתכפר בשעיר כהדיוט. ואיך היה שמח שיוחזר לו המלוכה, ואם היה עולה על דעתו שיוחזר לו המלוכה לא היה עליו דין הדיוט (ולא אזכור כעת אם יש כח ביד מלך להסיר מלכותו מעליו בלא דעת העם, ולכאורה הרי זה בכלל מלך שמחל על כבודו שאין כבודו מחול). ואם לומר שחשב שעל כל פנים ייחוס עליו ולא יהרגהו ובזה היה שמח, אין זה נכון כי מאה מיתות ולא קנאה אחת, שאפילו משה רבנו עליו השלום שהיה עניו מכל אדם קיבל עליו למות מקנאה זו, כדרך אומרם ז"ל (ברבה סוף פרשת האזינו) כי הצדיקים שררתם לה' היא חיותם. אבל הפירוש הוא מפני שקשה היה לדוד להתפלל לד' שיעשה עמו עתה ניסים בלתי טבעיים אחר שנגזר עליו להקים לו רעה, ואם היה קם עליו עבד או ממזר שאין בטבעו לחוס היה צריך לניסים בלתי טבעיים ומפני זה היה עצוב מאוד, וכשראה שהקים עליו בנו, ובטבע הבן באמת לרחם על אביו ויש לו עתה מקום להתפלל שלא ישונה עליו סדרי בראשית שהבן לא יחוס על אביו, אך יהיה העולם מנהגו נוהג וממילא יוחזר לו גם המלוכה, כי אין בטבע העולם להמליך בן בחיי אביו על לא דבר (וכבר המפרשים כתבו כעין זה).

ב. מעתה הפיל קושיא על ראובן, אמת שרצונו היה להציל את יוסף מיד השבטים שלא יהיה ביד בעלי בחירה כדאיתא בזוהר הקדוש (ועיין באור החיים על התורה). אבל איך השליך את יוסף לבור נחשים ועקרבים דאגב איצצא מזקי (ברכות דף ל"ג.) ואפילו לרבנן הסברי נחש מעצמו מקיא ופטור המכיש (סנהדרין ע"ז:) מודי היכי דזרקו לבור נחשים דאגב דוחקא מזקי דחייב, דהווי כזרקו על חודו של חרב, והיה צריך ניסים שלא כדרך הטבע שינצל. מה שאין כן אם היה ביד אחיו הצדיקים, שהטבע אח לרחם על אחיו והסכנה היתה שלא בדרך הטבע, הרי ודאי כל למעט בנסים עדיף טפי. על זה אמר המדרש הדודאים נתנו ריח: זה ראובן, כי מן הדודאים לקח ראובן ראיה להציל את יוסף בדרך הזה, וכמו שיבואר.

ג. והנה האמהות היו עקרות והפצירו הרבה בתפלה להוליד בנים, על כן כשמצא ראובן דודאים בשדה, שהם מסוגלים להריון, כמ"ש הרמב"ן (פרשת ויצא) לקחם ראובן להביאם לאמו כדי למעט בניסא. ובזה פירשתי מאמרם ז"ל (ברבה שם) על הכתוב "וילך ראובן" הדא הוא דכתיב "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". "יותן את הארץ לעבדך". עיין במפרשים שנדחקו לפרש לגנאי שיצא לחמוד ממון לפני אחיו וכן עשה בביאתו לארץ. ואני אומר שדרשו לשבח אותו צדיק. כי ידוע שהתפלה הוא ענין נשגב מאוד ואינו רק לצרכו של אדם לבד, וכן הוא במדרש ואתחנן, יכול יהיה תובע צרכיו ויוצא לו, תלמוד לומר לשמוע אל הרנה ואל התפלה. רנה זה קלוסו של הקב"ה ותפלה לצרכו של אדם, אבא שאול אומר זה סימן לתפלה, אם כיון אדם לבו לתפלה יהיה מובטח שתפלתו נשמעת. ומאוד צריך אדם להתאמץ לכוון בתפלה רק לד' לבדו. וזהו כוונתם צרכיו של אדם באמצע התפלה תקנוה, פירוש שיכוון בתפלתו על צרכיו שהם רק אמצעי שע"י שיהיו לו צרכיו יהיה לבו פנוי לתורה ועבודה, אבל עיקר התפלה לייחד שמא דקוב"ה ושכינתיה והעלאת עולמות כידוע .באמת דבר קשה הוא שלא יתערב בעמדו בתפלה לפני ד' יתברך הנאת ונגיעת עצמו, לכן ראובן בראותו איך שהאמהות מתאמצות בתפלה על הריון רצה לזכות להם הריון על פי טבע, כדי שתפלתם תהיה רק לשם ד' לבדו, וכוונה זו גם כי­ יזקין לא סר ממנו, כי ידוע שמלחמת ארץ ישראל היא מלחמת מצווה ודוחה שבת, והכל יוצאין למלחמה זו אפילו חתן מחופתו, והיא להכרית ז' עממין הקוצים הסובבים את השושנה העליונה. ומובן כי למלחמת מצווה כזו צריכים טהרת הלב לכווין בה לשם מצווה לבדה, ולא ללכת לכבוש ארצם לשבת ליהנות שמה בנשיהם בניהם ומקניהם. וחש שלא יתערב במלחמה זו הנאת עצמו שלי עולם הזה, על כן ביקש שבט ראובן שיינתן לו בעד מקנהו נשיו ובניו ארץ סחון ועוג בעבר הירדן, ואחר כך יעברו חלוצים מכל חמדה גופניות לפני ד' להכרית הז' עממין ויהיה רק כוונת מצווה לבדה בלי התערבות הנאת עצמם, וזה רעיון נכבד. ואף על פי כן אמרו במדרש (סוף פרשת מטות) על הפסוק נחלה מבוהלת ואחריתה לא תבורך, כי ישוב ארץ ישראל אפילו לצורך פרנסתם היא המצווה כמו מצוות מצה שהיא דווקא לאכול לתיאבון להשקיט רעבון גופו. ואין כאן מקום להאריך.

אך לפי זה יפול הקושיא הראשונה על ראובן מדוע נתנם ללאה אמו אשר כבר היו לה בנים ולא לרחל העקרה כדי שלא תצטרך לנס, וגם על אמו לאה קשה בהתחנן אליה רחל שתתן לה מדודאי בנה מדוע השיבה לה קשות המעט קחתך את אישי וגו', איך תרע עינה באחותה שמסרה לה סימנים ונהגה בה טובת עין. אכן יש בזה כוונה מיוחדת. כי כבר בארתי מאמר הכתוב:

ד. ותקנה רחל באחותה וגו' הבא לי בנים ואם אין מתה אנכי וגו' התחת אלקים אנכי וגו'. דיש להבין מדוע חרה אף יעקב על עקרת ביתו הלא אין אדם נתפס על צערו, וגם איך הבליטה רחל דברים כאלו, וכי לא ידעה כי נחלת בנים מאת ד' הוא. אך העניין הוא, כי כבר נאמרו הרבה תירוצים על נשואי יעקב ב' אחיות:

• א – שאסור אחות אשה נתבאר טעמו בתורה, לא תיקח לצרור, שלא יהיו צרות זו לזו. וכיוון שרחל עשתה דבר גדול כזה, למסור הסימנים לאחותה, לא יצוייר בה סוג של לצרור ומותרת לו (ואם כי אי אפשר להקל בשום איסור תורה מפני טעם, וחכם מכל אדם נכשל מפני שהלך אחר הטעם, אולם קודם מתן תורה שהאבות קיימו רק מהשגתם טרם שנצטוו היו יכולים להקל היכי דלא היה שייך הטעם).
• ב – כתב הרמב"ן (פרשת תולדות) כי האבות שמרו את התורה רק בארץ ישראל, ויעקב נשא ב' אחיות בחו"ל, כי המצוות המשפט לאלקי הארץ הוא. עיין שם.
• ג – תירץ בזוהר הקדוש כי העריות הם מדות גבוהות ואיסור אחיות היא ממדת החסד, וקין נשא אחותו, כי עולם חסד יבנה, ועל כן אסורים לכל אדם, כי אסור להשתמש בשרביטו של מלך. והאבות הן הם המרכבה וסמל המדות. עיין שם.

ואמרו ז"ל (בעבודה זרה דף נד:) הרי שבא על אשת חברו, בדין הוא שלא תלד, אלא העולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. וכן בכל ביאת איסור כמו שכתבו המפרשים. ואפשר שמפני זה היו האמהות עקרות, מפני שצפוי לפניו יתברך שיהיה עליהן לעז חס וחלילה, בשרה אמרו מאבימלך נתעברה, ברבקה חשדו את אליעזר מפני שהיתה מוכת עץ ולא היה לה בתולים, רחל ולאה היו ב' אחיות, ויש מחלוקת בדבר מי מהן נשואה היתה באיסור, יש אומרים שקידושי רחל היו קידושין ולאה נשאה באיסור, ויש אומרים כי שכר עבודה אינה קידושין שאין משתלמת אלא בסוף ונישואי רחל היו באיסור. ולכן היו עקרות ונפקדו על ידי נס, להורות שביאתן היתר גמור, דאם היו ביאת איסור, בדין היה שלא תלדנה. ואין לומר עולם כמנהגו נוהג, דהרי במנהג העולם לא היו ראויין להוליד, שהרי היו עקרות. וזהו שאמר הכתוב  "וירא ד' כי שנואה לאה", שראה צערה שסוברת שהיא השנואה בנישואין באיסור, לכן ויפתח את רחמה בדרך נס, ונתברר שרחל האחרונה, כי היא היתה מותרת גם באחרונה, דלמה שכתבנו אזלה הטעם של לצרור, כמו שכתבנו למעלה. וזהו שאמר הכתוב ותרא רחל כי לא ילדה וגו' ותקנה וגו'. ואחרי ראותה כי נכנס קנאה בלבה על אחותה והבינה כי גם היא בכלל לצרור, חששה כי מעתה היא אסורה ליעקב על כן אמרה ליעקב שיתפלל עליה שתלד ותסור קנאתה, ואין אין, הרי אסורה עליו ותמות מאותו הצער.

ואמנם דלא יוקשה דסוף סוף קנאתה רחל באחותה ונתעורר הטעם דלצרור, אם כן מתחלה באיסור נשאה ומה יועיל הלידה שתלד עתה. אמרו ז"ל במדרש רבה שקנאתה במעשיה הטובים שאלולי היתה צדיקת לא זכתה לבנים. כלומר שבאמת לא שנתה רחל טעמה לצרור את אחותה, וקנאה זו היתה רק במעשים טובים כעין קנאת סופרים להרבות חכמה. ואולם מפני שהצדיקים מדקדקים במעשיהם ומחמירים על עצמם, וגם הקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה, חששה רחל אולי גם בקנאה זו יש מטעם לצרור, ועל ידי זה יש קטרוג עליה שלא תלד, על כן הפצירה ביעקב שיחגור מתניו להתפלל בעדה שיהיו לה בנים ולא ימתין על תפלתה, כי תפלתה אינה רצויה מפני קנאתה בלאה. ועל זה נאמר ויחר אף יעקב ברחל על הוציאה דברים כאלה שיהיה חס וחלילה שום קטרוג, חשד ומגרעת במשכבו בעניין שתי אחיות, וגילה לה בלשון עיקר ההיתר של שתי אחיות למו, ואמר התחת אלקים אנכי, פירוש, כי ידוע שכל העולם נמסר לשרים של מעלה המנהיגים כל אחד חלקו, לבד ארץ ישראל שלא נמסרה לשום שר רק עיני ד' בה והיא תחת הנהנת ד' יתברך לבדו. ואמר לה וכי בארץ אשר תחת אלקים אנכי עתה שיהיה קטרוג של שתי אחיות (וכתירוץ הרמב"ן). ארץ ישראל בניחותא (וכיוון לתירוץ הזוהר הקדוש) שהוא תחת א' מרגלי המרכבה ומותר לו להשתמש בשרביטו של מלך:

ה. ואחר שהרגיע רוחה שנישואיה היו בהיתר גמור כשראתה הדודאים המסוגלים להריון ביקשה מאחותה שתתן גם לה. כי מעתה רק ממנה נמנע פרי בטן ולמה תבקש על נס, וכל למעט בניסא טפי עדיף. אבל לאה שידעה מחליפות דברים שהיו בינה ובין יעקב, סברה שעדיין רחל בשיטתה עומדת ורצונה בדודאים כדי שיהיה העולם כמנהגו נוהג ואפילו באיסור גמור אין הקב"ה משנה טבע העולם, מכל שכן על קטרוג קל. אמרה המעט (לך לראיה) קחתך את אישי שמייחד כל דירתו אצלך, שאין בזה שום שמץ איסור ולמה תחריד עוד, הלא חרדת אדם ייתן מוקש ולמה לך הדודאים שיהיה נראה שהעולם כמנהגו נוהג, והשיבה רחל שרצונה בדודאים רק כדי למעט הנס. ובעת דברה עם יעקב חזרה לבחינתה הראשונה שאין לה שום קנאה שיהיה בה חשש לצרור, וגם על מחשבתה של קנאת מעשים טובים שבה בתשובת המשקל אמרה לכן ישכב עמך הלילה, ונהגה עמה טובת עין ממש כבתחלה ואין חשש לצרור, ורק רצונה בהדודאים למעט בניסא, ולכן נתנה לאה לרחל הדודאים. ומה שאמרו ז"ל שבשביל שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להקבר עמו, אין הכוונה שלא עשתה כהוגן, רק הכוונה כי השנות הדבור עתה עם לאה ובירור מעשיה שנתנה הלילה לה כדי לדעת שאין בלבה חשש לצרור היה זלזול במשכב הצדיק עד עתה לחשוש שהיה בו חשש איסור שתי אחיות, והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, לכן לא זכתה להקבר עמו:

ונמצא לפי זה, ראובן שלא רצה ליתן הדודאים לרחל כדין עשה, כי אחרי כל התירוצים הוא רק על פי משפט התורה. אבל העולם לא ידע מזה, על כן חשב כי רחל מוכרחת להיפקד בדרך נס, כדי שיתפרסם שאין בנשואיה חשש איסור וידע כל העולם שכל תהלוכות האבות ותולדותיהם על פי חוקי התורה הם, ומעתה נבין כי הדודאים נתנו ריח להציל את יוסף גם כן בדרך נס כאשר יבואר:

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, תרפ"ד, דרוש ל, מאת האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד)

בפרשת בהעלותך, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ויעש כן אהרן, ברש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. ושמעתי בזה מכבוד אדמו"ר הגאון מו"ה יואב אדלר האב"ד האנשאוויץ שליט"א, שאמר בדרך הרמז, דכתיב אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' ואין השכינה שורה אלא על מי שיש לו מדת ענוה, וז' נרות מרמזים על שבע חכמות כידוע. וכן על ז' ספרי תורה וצריך ללמוד אותם בענווה שלא יתגאה במה שיודע, ואז אם יש לו בחכמתו גם מדת ענווה אזי נעשה מרכבה לשכינה, שראוי הוא שתשרה עליו שכינה, והנה אחז"ל גדול ממה שנאמר באברהם נאמר במשה ואהרן שאמרו ואנחנו "מה" שהיא המדרגה היותר גדולה במדת ענווה, ואם כן  פני מנורה, אותיות שמשני צדדים של צדי המנורה הוא "מה" ועוד נשאר רנ"ו שהם מספר כנפיים שיש להמרכבה כידוע מפסוקי יחזקאל עיין שם ברש"י ותרגום, שאם יש לו פני מנורה שהוא מדת מה יזכה להיות מרכבה לשכינה, ועל כן אמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, שכל הז' חכמות יאירו אל מדת הענווה שהוא שני המנורה, ואם כן אהרן כאשר הלך להדליק המנורה לה' צריך להתלבש במדת ענווה כי בלאו הכי היה לו מדת "מה" תמיד גם כשלא הדליק המנורה, ועל כן זה שבחו של אהרן שלא שינה, שלא היה צריך לשנות את עצמו במדת ענווה בעת הדליק המנורה יותר מהרגלו תמיד, כי הוא היה תמיד במדת ענווה היותר גדולה שהוא "מה". ודברי פי חכם חן.

בן פורת יוסף.

מתוך פני הנשר השביעי, מונקטש תרצ"ט

—

הרב הגאון יואב אדלר הי"ד אב"ד דאברא ומשנת תרפ"ג רב, ראש ישיבה ואב"ד האנשוביץ שבצ'כוסלובקיה, נולד בשנת תר"מ (1881) לאביו  הרב שלום זצ"ל בעל ספר "רב שלום" על התורה, ולאמו מרת צ'רנה. הרב הי"ד היה תלמיד מובהק של הרב יהודה גרינוולד אב"ד סאטמר, ונסמך ממנו ומרבנים גאונים נוספים. נודע כגדול בתורה, עניו וצדיק.

נשא לאשה את מרת חנה הי"ד בת הרב דוד יהודה זלצר אב"ד הומאנא.

הרב יואב הובל לאושוויץ מעיר זשילינא ט׳ מרחשוון תש״ג (1942), והגיע לשם כשלשה ימים אחר כך ונשרף על קידוש השם עם משפחתו הרמה, ובהם אשתו הרבנית, בתו דרייזיל שיק, בניו הרבנים הרב שלום צבי , הרב פנחס יצחק איזייק, הרב יוסף שמואל אב"ד פאפראד והרב נפתלי מנחם אב"ד סרדנע, ובניו הבחורים דוד ליב והלל, הי״ד. מצאצאיו שרדו שלושה נכדים בלבד. אוד מוצל מתורתו הוזכר ע"י חתנו הרב יקותיאל מרדכי שיק (המאור כסלו תשט"ז). מעט מן המעט מצרותיו בשנת תש"א כתב במכתב שהודפס בספר טהרת יום טוב. תולדותיו הובאו בספר תולדות אנשי שם.

פרטים על בני משפחתו שנספו בשואה מופיעים במצבת קברו של נכדו הרב מנחם יהודה אדלר, בחלקת החסידים בהר המנוחות.

נראה לעניות דעתי ש"בן פורת יוסף" שמביא כאן את תורת הרב יואב אדלר הי"ד, הוא הרב אלכסנדר סענדר ב"ר יוסף זלטנרייך מקריניץ שבפולין. את מאמריו בתצא תורה (תצ"א) ובאהל תורה (קונטרס נד, ניסן-אייר תר"ץ) הוא חותם בשם "אלכסנדר סענדר בן פורת יוסף זעלטענרייך".

לא הצלחתי לברר פרטים נוספים על הרב אלכסנדר סנדר איני יודע מה עלה בגורלו בשנת הזעם. אחיינו, הרב שמואל אברהם זלטנרייך אב"ד טשאקווא מביא תורה מפיו בספר שאלת יצחק.

אמר רבי זירא אמר רב פתילות ושמנים וכו' מדליקין בהם בחנוכה בין בחול בין בשבת. אמר רבי ירמיה מאי טעמא דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה. אמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דרבי ירמיה ולא קיבלה. משמיה דרבי יומנן וקיבלה. אמר אי זכאי גמירנא לשמעתתא מעיקרא. והא גמרה. נפקא מינא לגרסא דינקותא. פירש רש"י ז"ל מתקיים יותר משל זקנה.

הנה ידוע בזה קושית כל בני תורה הלא יש נפקא מינא לדינא. קודם שקיבלה היה סבר דמותר להשתמש לאורה. והוא נגד ההלכה שקיבלה אחר כך דאסור להשתמש לאורה. ואין הדעת נוחה במה שמתרצים העולם בזה. דבודאי היה מחמיר על עצמו שלא להשתמש לאורה, הכי זה איסור דאורייתא שיחמיר על עצמו מצד הספק.

ונראה אפשר לתרץ הקושיא לפרש הסוגיא באופן חדש. מה שזכיתי בחלקי לראות באורה כי טוב:

בהקדם להבין עוד דבר פלא על מה שמתרץ הגמרא נפקא מינא לגרסתא דינקותא, וכפי פשטות פירוש רש"י ז"ל דמתקיים יותר משל זקנה. ועל זה אמר אי זכאי גמירנא לשמעתתא מעיקרא. היינו שהיה מתקיים אצלו יותר מאשר למדה וקיבלה בזקנותו. הלא איתא במסכת ראש השנה (י"ח ע"א) דאביי חי שיתין שנין. נמצא דלא היה אצלו זקנה כלל. כראיה במסכת אבות (פ"ה משנה כ"א) בן שישים לזקנה. אם כן חזרה הקושיא למאי נפקא מינא. דגם הלימוד כעת היה קודם הזקנה והיה מתקיים בידו.

לזה נראה לפי מעט דעתי לפרש בדרך אחר. דבאמת לענין מצות הדלקת נר חנוכה, לא היה לו לדידיה שום נפקא מינא בכל הלכה זו. דבוודאי היה מדליק בשמנים הכשירים. ואדרבה מצינו מפורש לקמן (כ"ג ע"א) אמר אביי מריש הוה מהדר מר אמישתא דשומשמי, אמר האי משיך נהורא טפי, כיון דשמע להא דאמר רבי יהושע בן לוי, הוה מהדר אמישחא דזיתא. האי צליל נהוריה טפי. עיין שם. הרי שהיה מהדר על שמן יותר המהודר ובוודאי כן גם אביי נהוג כמו מר רבו. וגם היה נתגדל בביתו כידוע, לזה הוא לעצמו לא היה שום נפקא מינא לדעת בירור הלכה זו.

ואך עוד יוקשה הלא היה צריך להורות ההלכה לאחרים לדעת מה יעשו ישראל בדין זה. אם כבתה זקוק לה או לא. יש לומר דעל זה לא שייך הנפקא מינא כמו שמצינו במסכת פסחים (ל' ע"ב) אמר ליה רבינא לרב אשי הני סכינא דפיסחא היכא עבדינן. אמר ליה לדידי חדתא קא עבדינן וכו'. ויוקשה גם כן הלא שאל אותו איך פוסק בזה הלכה למעשה, ומה זו תשובה מה שעושה לעצמו… אך נראה מזה דאין אחריות עליו לפסוק בדבר שהוא נבוך בו בדעתו אם רק מחמיר על עצמו, וכן אין בזה נפקא מינא אם לא גמרה מעיקרא יעשו אחרים כרבי ירמיה. והוא לעצמו לא היה צריך לזה, כי היה מהדר על שמן יותר מהודר, ואין שייך על כל פנים לומר על זה אי זכאי.

ומקשה הגמרא, והא גמרה, היינו, הלא למדה ויצא בזה מצות לימוד התורה בעת ששמע מרבי ירמיה, אף שלא קיבלה, כי לא היה לו צורך לזה, כנ"ל, אבל הוא בכלל לימוד. וידויק שפיר שהיה צריך לומר 'והא קיבלה'. אך המכוון על הלימוד, כנ"ל. ומתרץ נפקא מינא לגרסתא דינקותא, היינו דהיה לו נפקא מינא בדין אחר לגמרי, מה שאין נוגע כלל לעצם דין חנוכה רק בדרך סמיכות ודמיון בלבד, עפ"י משנה במסכת אבות (פ"ד מ"כ) אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כחובה על נייר מחוק. עיין שם בתוספות יום טוב בשם הדרך חיים והמד"ש דהגרסא הלומד לילד הלומד לזקן. וגם הגרסא ילד זקן גם כן המכוון כן, עיין שם היטב. הרי דכולם מפרשים דהלימוד לזקן אינו טוב, דמשתכח ממנו, עיין שם. והנה דוגמא לדבר הזה ממש הוא בדין נר חנוכה. דאם נאמר כבתה זקוק לה, מטעם זה אין להדליק בשמנים הפסולים, כפירוש רש"י, שמא יפשע ולא יתקן. ולכאורה יש להבין וכי בשביל מיחוש זה שישכח ולא יתקן לא ידלוק לכתחילה. אבל כן גזרו החכמים, בשב ואל תעשה, דמשום חשש זה שמא יבוא לקלקול, טוב יותר שלא ידלוק לכתחלה כלל.

כן ממש בלימוד לזקן, דלענין זה גם הוא כשמן פסול, כלשון המשנה נייר מחוק. והפירוש שכבר יש בו מחשבות שונות עלול לשכחה ביותר. עיין שם בתוספות יום טוב, קשה גם כן כנ"ל, מה בכך אם ישכח, וכי בשביל זה לא ילמוד עמו לכתחלה. אבל הוא הדבר, וכן הוא, אחר שיש חשש שיבוא מלימוד הזה קלקול אחר כך שיפשע וישכח ולפעמים יהפך טוב שלא ללמוד עמו (ובוודאי הכוונה שהוא ילמוד בעצמו לעצמו). אבל אם הדין כבתה אין זקוק לה, היינו, שאין אנו אחראין מה שיהיה אחר ההדלקה ומותר להדליק אף בשמנים הפסולים. כמו כן לפי זה גם הלימוד לזקנים הוא טוב וראוי ללמוד עמהם. ואם ישכחו, ישכחו.

על זה התנצל אביי אי זכאי, במה שלא רצה לקבל טעמו של רב מעיקרא דמשום הכי מדליקין בכל השמנים, משום דכבתה אין זקוק לה, דמחמת זה שהיה סבר מקודם שקיבל, כבתה זקוק לה, לפיכך היה מונע עצמו ללמוד לזקנים, כאשר היה הוא מהדר ביותר על שמנים זכים ויפים ומהודרים ביותר לעשות מצוה מן המובחר, כן גם היה נזהר בזה שלא ללמוד לזקנים. על זה אמר, אי זכאי הוה גמירנא לשמעתתא מעיקרא, היינו שהיה מקיים מצוות הלימוד בשלימות גם לזקנים. וזה נפקא מינא לגרסתא דינקותא, שהיה מקפיד ללמוד רק עם פחותים משנות הזקנה. והיה מפסיד בזה הרבה, מצוות ללמוד וללמד, והיה בזה כמו למס מרעהו חסד. והוא לשיטתו במסכת ראש השנה הנ"ל, שהיי עוסק בתורה ובגמילות חסדים, בוודאי הכוונה על גמילות חסדים שבתורה גופא, ללמוד וללמד לאחרים, כדאיתא במסכת סוכה (מ"ט ע"ב)  על הפסוק ותורת חסד על לשונה, וכי יש תורה שאינה של חסד. תורה ללמדה לאחרים זה תורת חסד. על זה היה מתנצל מה שהיה מפסיד בזה שלא רצה לקבל כששמע מרבי ירמיה והיה זוכה בזכות זה גם הוא לזקנה. רק כששמע מרבי יוחנן דכבתה אין זקוק לה, היה מלמד לכולם כזקנים כילדים. כן יש לפרש אם הוא אמת ללמוד תורת חסד מה שחנני ד' יתברך בחסדו הטוב:

מזכרת חיים, אבני זכרון

—

האדמו"ר רבי אלתר עזריאל מאיר הי"ד בן האדמו"ר אברהם איגר זצ"ל היה ידוע כלמדן ופוסק.

בצעירותו עסק גם במסחר בברזל. כשנפטר אביו, בתרע"ה, ונעשה אחיו הבכור רבי שלמה הי"ד אדמו"ר בלובלין, עבר רבי אלתר עזריאל מאיר לזמן מה לפילוב (פולאווה) שבאזור לובלין, וכיהן שם כאדמו"ר. אחר כך עבר לוורשה, ומשם לאוטבוצק הסמוכה.

הוא פרסם כמה קונטרסים בהלכה ובהם "הצעת תקנה נחוצה" (תרפ"ט) ו"תקנת רבים" (תר"ץ) בעניין היתר עסקא שנתי להצלת הסוחרים מאיסור ריבית. לזכר בנו הרב יצחק יעקב משה זצ"ל, פרסם חדושים על מסכת בבא מציעא וקונטרס "מזכרת חיים" בספרו "אבני זכרון" (תרצ"ח). הרבי הוציא לאור את ספרו של אביו "שבט מיהודה" על ספר בראשית (תרפ"ב) ועל ספר שמות (תרצ"ח) ובהם הערות והגהות משלו.

הרבי עונה בידי הנאצים וחלה מרוב יסורים. הוא נפטר בה' בתמוז תש"א (ע"פ המובא בעיתון הצפה: תש"ב) והובא לקבר ישראל. נכדו רבי אברהם איגר זצ"ל ב"ר שלמה אלעזר הי"ד כיהן כאדמו"ר מלובלין בבני ברק.

מתולדותיו ניתן לראות באתר רבנים שנספו בשואה, בספר יזכור לקהילת לובלין (עמ' 226) ועוד.

כדבר הזה קרה בימי גלותנו לרבים, אשר אמרו לבנות במות חדשות בישראל. מהם שהיתה כוונתם לשם שמים, מהם שהיתה מחשבתם לכל הפחות שלא לשם סתירה אלא לשם בנין ותיקון, אבל סוף סוף נהפכו לנו לרועץ, לפי שלא כוונו את השעה, כי חויבנו חובת גלות וגלינו למקום המים הרעים ושתו התלמידים הבאים אחריהם במשורת שכלם ומתו ושם שמים נתחלל. כי בהיותנו בגולה מדולדלים ומטורפים, דויים וסחופים, עת מלחמה היא לנו, מלחמת קיומנו הקשה, שעת חירום הוא לנו ולתורתנו, אבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו הסתתרה. דעת התורה הולכת ומתמעטת, הולכת ומתנוונה, וברק מנעמי החיים מושכים את בנינו לדרכים אחרים, ולכן לא עת בנות במות חדשות אפילו אם בכושר יסודתן, כי אם לחזק בדקי חומתנו הישנה, לעמוד על נפשנו ולהציל שארית חמדתנו וקיומנו בדרך הכבושה מאבותינו, אשר בה הלכנו ולא נכשלנו ובה נלך בטח גם בעתיד ולא נכשל. אבל כל בנין חדש אפילו במחשבה רצויה בנקל אפשר שיהפך לנו לסתירה, והרבה הרבה צריכים בוניו להיות מתונים בו ולחקרו בחקירה ודרישת מרובה מכל צד לבל יהפך לנו לרועץ. ועל כגון זה אמרו: "חכמים הזהרו".

זה דורות אחדים אנו שומעים כתות ידועות, צעירים ושטעם צעירים בהם, קובלים על זקני הכמינו כי הצטמצמו יותר מדי בד' אמות של הלכה, סגרו דלתיים וברית, אטמו חלון ואשנב בפני כל רוח חדש הנושב בעולם ומתאמץ להתפרץ גם לתוך אהלי יעקב; הקיפו את עצמם חומת בצורה ויעשו משמרת למשמרת בפני כל תקון חדש, בפני השכלת דור החדש, ולעומת כל רעיון וכתה חדשים יוצאים חוצץ ביחס שלילי. הקובלים האלה הלכו הלוך ועז עד שבעיתים האחרונות פרצו כל גבולי הנמוס ויחלו להשליך שקוצים על כל זקני חכמינו וכל נושאי דגל התורה והדת, לעפר בעפר לעומתם ולטפל עליהם כל דבה נמבזה, להוריד ערכם ולבזותם בעיני הדור הצעיר ולשים עליהם אשמה כי את נפש עמנו המה קובעים.

האומנם כצעקה הבאה נעשה? האומנם זקני חכמינו מורדי־אור הנמו? האומנם שונאים המה את החכמה? האומנם לא יחפצו בכל תיקון והכשר בישראל? האומנם אהבתם לעמם פחותה מזו של הקובלים ומחפשי־תקונים?

לא מינה ולא מקצתה!

מעולם לא התנגדו חכמינו ז"ל להכניס דברים טובים ויפים מן החוץ לכרם בית ישראל, רק כל זמן שהם ומכניסיהן עמדו בגבול היהדות והתאימו לרוח התורה והמצות, כמו שאמרו ז"ל (מגילת ט:) "יפת אלקים ליפת" – יפיותו של יפת יהא באהלי שם", ואמרו עוד (סנהדרין ל"ט:) "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם וכו' כמתוקנין בהם לא עשיתם". מעולם עסקו חכמינו הגדולים בכל חכמות ומדעים חילוניים, עסקו וגם עשו בהם חיל ויעשום לרקחות וטבחות לתורה, ואם בזמנים שונים התנגדו גדולי אומתנו להשכנתם בתוך בית ישראל על ידי אנשים וכתות ידועים לא להחכמה וההשכלה כשהן לעצמן התנגדו אלא למשכיניהן או לבחירת הזמן, שלא היתה, לדעתם, השעה ראויה לכך. דעתם הרחבה והעמוקה, אהבתם העזה לעמם ודתם עד כדי מסירת נפש ממש, אשר חדדה ופיתחה בהם גם את החוש הטבעי להרגיש כל סכנה הצפויה גם מרחוק לקיום הדת והאומה, הן הן שנתנו להם הכח לראות ולחוש את העתידות של זרמים וכתות ידועים יותר מאחרים, הן הן שהכשירום לעמוד על המצפה לבית ישראל לשמור את עצמותו וקיומו, הן הן שגרמו התנגדותם לפרקים גם למעשים כאלה שאין בהם כל פגם בהוה. יש שהתנגדותם כוונה לא למול ההשכלה האמיתית אלא להקליפה החיצונה שבה הלבישוה ידים לא־אמונות, שקשר פנימי אין לה עם התוך עצמו, להסרח העודף אשר טפלו עליה מהרהורי לבם הם ולא רוחה הפנימי; יש שהתנגדותם כוונה אך ורק נגד אישיותם של המתעסקים והמתקנים, אשר נתנו ידים לחשוש שמהם ומהמונם תצא תקלה תחת תקנה וסתירה תחת בנין, והלב החם והדואג לקדשי האומה חש ומרגיש ויודע אם לעקל אם לעקלקלות; ויש שהכל טוב וישר אלא שאין הדור והשעה ראויים לכך, כי לא ראי עם יושב בארצו ושוקט על שמריו כראי עם גולה, ממושך וממורט. ישנם דברים כשרים שאינם פוגעים בדת בעצמותם, ואפשר היה להם להעשות גם על טהרת הקודש אילו ישבנו בארצנו והמקדש על מכונו וסנהדרין בלשכת הגזית. וכשאנו גולים ומדולדלים, ותורתנו וקיומנו מסוערים מכל עבר וצד ועומדים בנס, אנו צריכים לברוח מפניהם כברוח מפני הארי. כשאנו בגולה שפלים ונבזים אנו זקוקים לשמירה יתרה בכדי להחזיק מעמד, וכל צעד מסופק מסכן את קיומנו וקיום תורתנו בלבותנו. מטבע האנושי ומנוהג שבעולם שהעשיר, התקיף, הגבור ובעל־כח משמשים סמל השלימות והאושר בעיני הנדכאים והחלשים אשר תכו לרגליהם ואת מעשיהם יחקו בכל אות נפש, וישאפו אליהם כעבד ישאף צל. ובהיות עמנו כאלפים שנה העם היותר מדוכה ומעונה, היותר בזוי ושפוי, היותר מושפל בתבל, היה טבע הענינים מחייב שישאף בכל כחו לחקות את דרכי הגוים שכניו, העשירים, הגבורים, התקיפים המכובדים, שטוב הארץ בידם, ללמוד מעשיהם ולהתאות להתבולל במו אלא שכל זמן שאור תורתנו שמור בלבנו ובעוז האמונה נתחזק, הננו אמיצי כח־הרוח ומלאי גאון לאומי כי בנו בחר ה' לעם סגולה מכל העמים. הם נותנים לנו כח ועוז לשחוק למנעמי תבל ואשרה, לברק החיים וההצלחה הזמנית, ולהחליף עולם עובר בעולם קים. הם הם יאמצונו להחזיק מעמד לבלי נשאוף אל משכנות העמים, והם הם משמשים תריס בפני קסם החיים וההתבוללות ובם נתבצר, כמו שאמרו רז"ל (דברים רבה פרשה א): "רב לכם סב את ההר פנו לכם צפונה" — מהו "פנו לכם צפונה"? אם ראיתם שמזדווג לכם ברחו לתורה, ואין צפונה אלא תורה, שנאמר: "יצפון לישרים תושיה". ולכן הננו רואים שדור המתרפין מתורה וקטן־אמונת בנקל הוא נופל גם ברשת ההתבוללות והטמיעה, בוש במחצבתו ומתכחש ללאומו, לפי שמכיון שנשמט הבסיס מתחת רגליו, כבה הפנס המאיר מלפני עיניו ונפל התריס מידו, מיד הוא חש ריקות משעממת בלבו ושפלות מדכאת בנפשו ואין בו כח ואיל לעמוד בפני המיון חפץ החיים וחפץ החקוי והתדמות אל התקיפים המאושרים והטמיעה בתוכם. מה שלא אפשר בעם שוקט על שמריו ויושב בשלוה על אדמתו. ולכן בימי חשכת גלותנו, בעת רעה ומסוכנת כזאת הננו זקוקים לשמירה יתרה לעשות משמרת למשמרת, גדר לגדר, ולהשמר מכל צעד־מדחה אשר יוכל לחולל איזה פרץ במבצרנו הרוחני, ו"לך לך — אמרינן — נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב". ואין תרחך לומר שבשעה שהאמונה רפויה ורוח פרצים ישוב במתנה, עלינו להשמר ביתר עוז לבלי לקרוע חלון כזה שדרך בו אפשר לעלות פרצים ולעבור גבול, ו"בשעת המפזרים — לזרים חילם — כנס… "

…

כמובן אין זו אומרת שאנו צריכים לפנות עורף לכל העולם, אלא שבכל מעשינו צריכה למשול לכל לראש המגמה העיקרית לשמור מכל משמר את קיום תורתנו, אמונתנו ולאומנו; בכל צעדינו צריכים אנו להיות מתונים וזהירים מאד לבל יבולע על ידם בהוה ובעתיד לקניני העבר שלנו, אשר עליהם הורגנו כל היום ורבבות קרבנות הקרבנו על מזבחם! צריכים אנו להיות זכורים מה שאמרו ז"ל (ילקוט תתצא): "לא תתגודדו – ולא תשימו קרחה"; לא תשימו אגודות אגודות ותהיו חלוקין אלו על אלו, שלא תשימו קרחה בכם". באין אוטודיטט מוסכם לכל העם, באין מרכז רשמי ומקובל על כל הכתות ו"חלוקין אלו על אלו", כל צעד אי־נזהר מסוכן ביותר וכל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, מקצץ בנטיעות ועוקר שרשים, ומדחיק ללכת עד מקום שמשם לא ישוב עוד, ובית ישראל נקרע לקרעים ונעשה, חס וחלילה, קרחה…

מי ששמו אחד הוא יגדור פרצות עמו לשימנו עם אחד , יטנו שכם אחד ולב אחד לשם ה' אחד, ישיב "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" והיה לבית ישראל רועה אחד במהרה בימינו

(הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד, דבר אברהם, חלק הדרוש)

הערה: ישנם מספר דפים ממאמר זה שלא הובאו כאן, וניתן לראותם ע"י עיון במקור ממנו נלקח המאמר.

לכן כשאמר ה' לדוד: "לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת" היה דוד יכול להבינו על שני פנים: אם שהחסרון תלוי בו, מפני שידיו נגואלו בדם ואין מעשיו רצויים, או שהחסרון הוא מצד הדור, שאינו מסוגל לתפוס רעיון בית המקדש בטהרתו, כאמור. ולפיכך "נתיירא" מפני הספק הזה "אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש", רצונו לומר, שמא הפסול תלוי בי. ועל זה השיב לו הקב"ה: "דוד, אל תירא", אין שום פסול בך בעצמך ואין מעשיך מגונים, אלא אדרבא, "חייך, כי הם לפני כצבי וכאיל וכו' כקרבנות", שכל מלחמותיך עשית להצלת עמך ולכבודו. ומה שאין אתה בונה אותו הוא מפני שאין הדור ראוי לכך, לפי שדמים רבים שפכת והעם שקוע במלחמה וגס, ויבא לידי רעיון ההגשמה הנפסד, ובאופן זה "הוא קיים ואינו חרב", רצונו לומר, המקדש קיים כל זמן קיומה של האומה הישראלית וימיו כימי עמו, כי בהחרבו ימשוך אחריו גם חורבן האומה והאמונה כמבואר למעלה. (וזה נקרא "אינו חרב", כי חורבן המקדש שאחר זמן ביטול האומה, חס וחלילה, אינו ראוי להקרא בשם "חורבן", שאם אין עם אין צורך במקדש ואין יתרון צרה בחורבנו). ואני צריך למקדש כזה שהוא יחרב ועמי ישאר קיים. וזהו שסיימו: "א"ל הקב"ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולין", וזה לא יתכן אם יבנה בזמנך כאמור, אלא, "הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו הוא יבנה הבית לשמי". כי בימי השלום ישים העם כל מעיניו בתורה וחכמה ויתעלה בהכרת ה' שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ויבין כי לא נבנה הבית לצרכו ברוך הוא אלא, שיהא האור יוצא מבית המקדש ומאיר לעולם", "בשביל להאיר לך" (ילקוט שם קפב). "והיכל ה', היכל ה' המה" בעצמם, בלבות בית ישראל, ואז יבא הזמן המסוגל לבנין הבית. ולכן בצוות דוד את שלמה בנו על בנין הבית (דברי הימים א, שם): "עתה בני יהיה ה' עמך והצלחת ובנית בית ה' אלקיך כאשר דבר עליך", הוסיף לו מיד: "אך יתן לך ה' שכל ובינה ויצוך על ישראל ולשמור את תורת ה' אלקיך", דהיינו שבבנותך בית לה' יתן לך שכל ובינה לשמור שלא יצא מזה מכשול ההגשמה, "ויצוך על ישראל לשמור את תורת ה' אלקיך": "כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש", ואז רק אז יהיה בנין הבית לאשרכם ולהצלחתכם.

ועל פי זה הכתובים מדוקדקים, שהיה אמנם עם לבב דוד "לבנות בית לשם ה'", רק לשמו ולא לו ממש, אבל היה אליו דבר ה' לאמר: "האתה תבנה לי בית לשבתי", רצונו לומר, שאם אתה בונה אותו בזמנך זמן המלחמות, הן יהיה לבית "לי" ממש "לשבתי", כאילו צריך אני לבית, ולא כאשר היה עם לבבך לבנות "לשמי" והאם בבית כזה יש לי ולך חפץ? "כי לא, ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה וגו' הדבר דברתי וגו' לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים "? אני אין לי צורך בבית "לשבתי" כי אם לכם הוא, וזה לא יושג אלא אם יבנה הבית רק "לשמי" ולא "לי" כמו שכתוב (שמות כ, כד): "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך", ואתה הן "לא תבנה הבית לשמי ", אינך יבול לבנותו רק לשמי, "כי דמים רבים שפכת" ואין הדור מסוגל לכך. וכן אמר שלמה לחורם "אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלקיו מפני המלחמה אשר סבבוהו ", אלא שלמה בנך שבימיו יהיה שלום ושקט על ישראל אין שטן ואין פגע, הוא יבנה בית "לשמי", כאשר היה עם לבבך. וכך אמר לחורם אודות הבית אשר אמר לבנות: "ומי יעצר כח לבנות לו בית, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלהו ומי אני אשר אבנה לו בית כי אם להקטיר לפניו" (דברי הימים ב, ה). (ובאמת "להקטיר לפניו" יתכן שירמוז גם לזה שענין המקדש הוא בכדי שנתקשר על ידו לאבינו שבשמים, שלשון "קטר" כולל גם מובן "קשר" כמו שהוא בארמית וכמו שכתוב (יחזקאל מו, כב) "חצרות קטרות" כי על ידו נקבל שפע קדושת ונתקשר ונתדבק אל ה' ולעבודתו, וזוהי מטרת בנינו. וכן הוא בזוהר (פרשת שמיני דף לז, ב): "דהא קטרת קשיר כלא חדא ובגין כך אתקרי קטרת"). ולכן נכלל בנבואה זו העיקר הגדול בענין זה מה שיקים זרעו אחריו ותכון ממלכתו "ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה עוד לענותו".

(הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד, דבר אברהם, חלק הדרוש)

דהנה בנין בית המקדש, "מרום מראשון מקום מקדשנו", הוא אושר גדול ונפלא לעם הישראלי, אושר רוחני, כמו שהפליגו חז"ל במקומות רבים במעלות המקדש והמזבח המכוונים כנגד מקדש שלמעלה, ואושר חמרי בהיותו משמש מרכז הלאום ואחדותו. אבל כל זה הוא רק אם העם הוא בן דעה רחבה להבין ולהשכיל, "שהבורא יתברך אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל", שה' מלא כל הארץ כבודו ואין לו צורך והצטמצמות בבית, כמו שכתב (ישעיה סו, א) "השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי". אם יבין כי לא לו, לה', הוא הבית אלא לנו, לטובתנו ולאשרנו בכדי שנקבל אורה ושפע קודש היוצא ממנו כבדרך צנור, כמו שכתבו ז"ל (תנחומא, מובא בילקוט שע"ת ומלכים קפב): "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך", לא בשביל שאני צריך אורה אלא בשביל להאיר לך – "ויקחו אליך שמן", ושהמקדש האמיתי בתוך לבות בני ישראל הנהו, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "ונתתי את משכני בתוככם", וכתב האלשי"ך ז"ל שלא אמר "ושכנתי בתוכו" אלא "בתוכם" לפי שעיקר המשכן הוא בלב הצדיקים הישרים ובאמצעותם שורה בבית, כדרך שאמרו האבות הן הם המרכבה. וכמו שכתוב (ירמיה ז, ד): "היכל ה' היכל ה' המה", דהיינו שהמה בית ישראל ובלבותיהם היכל ה'. אם כזאת יבין העם, אז רק אז בא בנין בית הבחירה לאושר ולהצלחת עמנו. אבל אם יהיה העם גס ולא־למוד ולא ישכיל להבין את כל זה, אז להיפוך, חס וחלילה, צפונה לו בבנין בית הבחירה רעה רבה ונוראה, שיתעה להאמין בשוא שהבורא יתברך יש לו גוף ושאין מלא כל הארץ כבודו, אלא הבית הזה שם משכנו ממש. והרבה הכתוב (דברים ד,טו) להזהירנו על זה: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונת ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש". ומלבד הרעה העמוקה של הדעה הנפסדה הזאת מצד עצמה, הנה כרוכה בעקב זה גם סכנה נוראה לקיום האמונה, התורה והלאום, כאשר יבואר.

כי הנה דברי ימי העמים הקדומים יגולו לפנינו תמונה רגילה וקבועה, שבהלחם גוי בגוי מכיון שנכבש בית־המסגד הראשי של הצד האחד מיד יחשוב את עצמו למנוצח, יניח קשת וחנית מידו, יכנע תחת יד מנצחו ויקבל עליו את אמונתו ולאומיותו. סבת הדבר, לדברי ההסטוריונים, הוא האמונה שבהלחם העמים עלי ארץ מטה ילחמו גם אליליהם־מגיניהם זה בזה מעלה, ומכיון שנכבש בית מסגד אלילם ומשכנו, אות הוא כי נוצה על ידי אויבו, עבר ובטל מן העולם ומקומו ירש רעהו החזק ממנו, ולכן השליכוהו אחרי גו, התערבו עם הגוי המנצח ויהיו לעם אחד. ולכן אלו היו בני ישראל גסים ואי־נבונים והשתפקו במושגים כאלה בנוגע למקדש ה' ויבאו לידי הגשמת הבורא יתברך לחשוב שאמנם רק זה בית ה' ופה לבד מקום מנוחתו, אז היו ימי המקדש – כימי עמו, כי יחד עם חורבן המקדש היה בא, חס וחלילה, גם חורבן האומה, חורבן אמונתה ותורתה, כאמור.

וידוע שהשכלת עם ועם תרבה ותפרוץ בשעת שלומו ושלותו. כי בשבתו שקט ושאנן תחת גפנו ותאנתו יפנה לבו לתורה ולחכמה ואת כל כחותיו יאסוף לכונן ישיבות ובתי אולפנא למען הרבות דעת, עד שאמרו רז"ל (סנהדרין צ"ד:) על ימי חזקיה ש"בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם־הארץ, מגבת ועד אנטיפרס – ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה". אבל בימי ריב ומלחמה יורד העם ממדרגת השכלתו. מבחר בניו יצאו על מערכות הצבא, כל כחותיו ואמצעיו תבלע החרב וכל מעיני העם רק ללמוד קשת וחנית. בארץ תרבה העזובה וכל דרכיה אבלות. אין מורה ואין תורה, אין תלמיד ואין מקשיב. וחושך הבערות יכסה ארץ. מלבד זה גם המלתמה עצמה, – מעשי הרצח ושפיכת דמים גורמים הרבה לירידת רוח האדם, להתאבנות רגשותיו העדינות ולטמטום כשרונותיו, כידוע שבעלי ההיסטוריא בדקו ומצאו שבימי "מלתמת השלשים שנה" ירדה אירופא במדרגת השכלתה שלש מאות שנה אחורנית.

לכן בימי מלחמה ושפך דם לא עת בנות בית רם ונשא לשם ה', שתוכו רצוף אצילות ומושגים מזוככים ורוממים מאל יחיד ומיוחד ד"לית אתר פנוי מיניה" ו"לית מחשבא תפיסא ביה כלל". כי בהיות העם שתוי־המלחמה נבער וגס, פרוע ומגושם, יבאו לנטוע בבית הנבחר מושגי ההגשמה הגסים, שעל כן נבנה הבית לה' שישים בו משכנו ממש כפשוטו. ודעות נפסדות כאלה אם תנטענה פעם על תלמי לבב העם ובהכרתו לא בנקל תשורשנה גם במשך כמה דורות של חכמים ונבונים, כידוע שנקל יותר לנטוע מתחלה דעה ישרה מאשר לעקור דעה כוזבת ולנטוע במקומה אמיתית. כאמרם ז"ל: "שבשתא כיון דעל על". ובאופן זה לא יהיה בנין המקדש לאושר העם כי אם לרעתו, והיה מסכן את קיום העם והאמונה על ידי חורבנו, כאמור. וכשם שנאמר "לא תניף עליהם ברזל", "כי חרבך הנפת עליה ותחללה", "ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו", ככה אל לדור שידיו צמודות לחרב ולמודות מלחמה לעסוק בבנינו.

(הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד, דבר אברהם, חלק הדרוש)

"האתה תבנה לי בית?" וכתיב: "לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת". כיוון ששמע דוד כך נתיירא. ואמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש. אמר רבי יהודה ברבי אלעא: אמר לו הקב"ה: דוד, אל תירא. חייך, כי הם לפני כצבי וכאיל. לכך נאמר: "שפכת ארצה". ואין "ארצה" אלא צבי ואיל, שנאמר: "על הארץ תשפכנו כמים". דבר אחר, הם לפני כקרבנות, כדכתיב: "כי דמים רבים שפכת לפני", ואין "לפני" אלא קרבן, שנאמר: "ושחט את בן הבקר לפני ה'". אמר לו: ואם כן למה איני בונה אותו? אמר לו הקב"ה: שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב. אמר לו: והרי יפה. אמר לו הקב"ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני אפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולין. שכן כתיב: "באהל בת ציון שפך כאש חמתו" (ילקוט שמואל ב רמז קמה).

במאמר הזה יש להתבונן:

א) אמרו שנתירא דוד "אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש", דלשון פחד והתייראות יפול רק על הדבר שאפשר לבא בעתיד ובואו מסופק, אבל על מעשה שכבר נעשה ועל גזרה שכבר נגזרה לא שייך לשון יראה כי אם לשון צער, וכיון שהקדוש ברוך הוא אמר לו בפירוש "לא תבנה בית לשמי" היה לו לומר שנצטער דוד, ולשון "נתיירא" מאי בעי הכא?

ב) שלפי המסקנא יוצא, שכל הדמים ששפך הם כצבי וכאיל או כקרבן לפני ה', ואין זה גורם לפסול את דוד מלבנות בית המקדש, ועיקר הטעם שלא ניתן לדוד לבנותו הוא, אדרבא, לגודל מעלתו, שאם הוא בונה אותו אינו חרב: ומה נעשה למקרא מלא העומד וצווח: "לא תבנה בית לשמי – כי דמים רבים שפכת", והטעם "שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב" חסר מן הספר ואין לו זכר כלל, ואיך ולמה הוציאו חז"ל את הכתוב המפורש מפשוטו בדרך רחוקה ומהופכת כל כך?

ג) הדרשה כלה הן סובבת רק על הכתוב בדברי הימים (א כב, ח) "לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת" ולמה אפוא הקדימו חז"ל גם את הכתוב בשמואל (ב' ז' ה, ) "האתה תבנה לי בית" וסמכו אליו דרשתם, מה ענינו של כתוב זה לכאן?

והנראה דכוונה עמוקה בדברים אלו, וחז"ל שהיו סופרים אותיות שבתורה, באמרם (קדושין ל:): "לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה", בנו את דרשתם על יסוד דקדוקים ושינויים גדולים בכתובים. כאשר דבר ה' אל נתן הנביא ללכת להגיד לדוד, כתיב בשמואל: "כה אמר ה' האתה תבנת לי בית לשבתי, כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני שראל ממצרים ועד היום הזה וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי וגו' לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים וגו' כה אמר ה' צבאות אני לקחתיך מן הנוה וגו' ואכרית את כל אויביך מפניך וגו' ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולת עוד לענותו וגו' והניחותי לך מכל אויביך וגו' כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך והקימותי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך והכינותי את ממלכתו, הוא יבנה בית לשמי".

הנה יש להתעורר:

א) למה בא כאן הדבור מהכרתת האויבים וממנוחה אשר תביא לישראל.

ב) שבתחלה בהתמיה אמר בלשון "לי", "האתה תבנה לי בית" וכן אמר אחרי זה בלשון "לי", "הדבר דברתי וגו' לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים" ואח"כ בההבטחה לבנין הבית על ידי שלמה אמר בלשון "לשמי", "הוא יבנה בית לשמי". וכן כתוב בדברי הימים "אני היה עם לבבי לבנות בית לשם ה' אלקי, ויהי עלי דבר ה' לאמר: דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו, הוא יבנה בית לשמי. — הנה אמר גם כן "לשמי" במקום האמור בתחלה "לי". וכן כתוב במלכים (א ה, יז): אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלקיו מפני המלחמה אשר סבבוהו וגו' ועתה הניח ה' אלקי לי מסביב אין שטן ואין פגע רע, והנני אומר לבנות בית לשם ה' אלקי כאשר דבר ה' אל דוד אבי לאמר בנך אשר אתן תחתיך על כסאך הוא יבנה הבית לשמי". – ומה ענין השינויים הללו, הלא דבר הוא! וזוהי כוונתם באמרם: "האתה תבנה לי בית" וכתיב: "לא תבנה בית לשמי", כאילו אמרו: כתוב אחד אומר "לי" וכתוב אחד אומר "לשמי"? ועל יסוד זה בנו את דרשתם, לבאר את הענין בביאור נפלא.

(הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד, דבר אברהם, חלק הדרוש)