תורתך לא שכחתי

בהיותי אצל אדמו"ר מבעלזא זי"ע, נתן נכדו נ"י כוס ראשון על כפיו, ואמר ז"ל: למה לך אני מצוה, לפי שעיקר יציאת מצרים היתה בשביל קבלת התורה, וכמו שנאמר (שמות ג,יב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", ובתורה כתיב (ישעיהו נט,כא): "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך".

מגיד. יגביה הקערה עם המצות. בהיותי אצל סדר אדמו"ר הקדוש מבעלזא זי"ע, הגביהה הרבנית נ"י הקערה. ואמר ז"ל: למה לך אני מצוה, לפי שאמרו ז"ל (סוטה יא,ב) "בזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל ממצרים", ועל כן שייך לך דבר זה.

"רשע מה הוא אומר… ואף אתה הקהה את שניו…" (הגדה של פסח). ותמוהה הוראת חכמינו ז"ל לחבול ברשע חבלה שיש בה צער ונזק וכו', והלא כבר שנינו 'דרכיה דרכי נעם' (משלי ג,י"ז). ועל דרך רמז האותיות יש לפרשו ולדרשו באופן נפלא: הנה כשנחשב הגימטריא של תיבת רש"ע 570, ונחסיר מתוכה סך החשבון של תיבת 'שניו' שהוא 366. יתקבך המספר 204 שהוא שווה במדויק לתיבת 'צדיק'! [570-366] והיינו שכשנקהה את שיני הרשע ונחסרם, מיד הוא יתהפך ויעשה לצדיק!

כוס של אליהו. באירוח אצל שלחן אדמו"ר מרן הגה"ק מבעלזא זי"ע בליל התקדש החג, אמר לבנו הרה"צ מו"ה שלום נ"י שהיה אז ילד: הידעת למה שותין ד' כוסות? ואמר הן, וכי הוא נגד ד' גאולות והוצאתי וכו'. ואמר לו הנה ישנו עוד כוס אחד שקורין אותו כוס של אליהו, כי אליהו ז"ל הולך לכל בית ישראל בליל פסח. והוסיף לומר: אומרים שיש צדיקים שרואים אותו. ואחר כך נשא עיניו לשמים ואמר: הרבה יותר פועלים אותם שאין רואים אותו ומאמינים באמונה גרידא, מאותם שרואים אותו במציאות. מדובר זה היה עוד קודם עשיית הסדר.

כוס של אליהו. צריכין ליתן טעם מה דאנו מוזגים כוס אחד ואין שותין אותו, ולמה אומרים עליו דוקא 'שפוך חמתך', ולמה קורין אותו 'כוס של אליהו'.
ויש לפרש לפי מה שכתוב בירושלמי (פסחים םרק י, הלכה א) דשותין ארבע כוסות נגד ארבע גאולות, 'והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי', וחד אמר דשותין חמש כוסות, כוס חמישי נגד 'והבאתי', כי עבד שרבו שחרריה אי לא אייתיה לביה דריה מאי אהני ליה. ויש להקשות דאם כן כיוון ש'והבאתי' היה גמר הגאולה, אם כן למה באמת אין אנו שותין כוס חמישי. ויש לומר דבאמת יצאנו ממצרים, אבל ביאת ארץ ישראל לא הייתה בשלימות, שהרי מתחילה לא ניתן לנו כי אם ארץ שבעה עממין והקב"ה הבטיח לנו ארץ עשרה עממין, וגם זה לא נשאר בידינו כי ישראל לא האריכו ימים עליה ובעוונותינו הרבים מהר גלינו מארצינו. ואימת ינתן לנו ארץ ישראל, לעתיד לבוא בביאת המשיח. וזה שאנו מוזגין כוס חמישי ואין שותין אותו, והיינו כי 'והבאתי' עדיין לא נשלם, ואומרים עליו 'שפוך חמתך' לרמוז כי כוס זה נשתה לאחר שישפוך הקב"ה חמתו על צרינו ויהיה לנו גאולה שלימה. וקורין לו 'כוס של אליהו' שכן יעקב לקח משכון מאליהו שיבוא לגאלינו (רש"י ויקרא כו,מב), והכי נמי כוס זה תלוי ביד אליהו שיבוא לגאלנו, 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם' (מלאכי ג, כד).

רחם נא ה' אלקינו וכו'. הנה אמרו ז"ל דקודם ביאת המשיח תהיה עקא על עקא, צרה מרובה מחברתה, עד שהרבה מהאמוראים אמרו 'ייתי ולא אחמיניה' (סנהדרין צח:). והנה בקונטרס עקבתא דמשיחא (להג"ר דוד יעקב פרידמן, אות כ) מביא בשם הרב הקדוש מזידיטשוב זלה"ה, בעת שיצא קול תרועת מלחמה בימיו, אז עמד מכסאו ואמר בזה הלשון: ריבונו של עולם, למה לא היית שולח את משיח צדקנו עוד בימי רשב"י ז"ל או בדור האר"י ז"ל או בימי הבעש"ט ז"ל, עכשיו אתה רוצה להביאו על ידי מלחמה, הנה עתה בדור חלש אין אנו יכולין לסבול היסורים, אם תרצה תשלח אותו בלא מלחמה, ואם לא, אז יותר רוצים אנחנו להמתין עוד, רק שיבוא בלא מלחמה. וכן הוה, ומיד נשתתקה המלחמה, עד כאן. ויש לומר דעכשיו עשאנו באים להתפלל על בנין ירושלים וביאת המשיח, ומקדימין אנו להתפלל ולומר, 'רחם נא ה' אלקינו על ישראל עמך', כלומר שביאת המשיח תהיה על ידי רחמים עלינו ולא על ידי מלחמות.

"ויוכל לו לילה" (הגדה של פסח, פיוט "ובכן ויהי בחצי הלילה"). בפרשת וישלח "ויאמר שלחני כי עלה השחר וגו' ויברך אותו שם". שמעתי לפרש בשם מרן הגה"ק מוהרי"ד מבעלזא זי"ע, דהנה ויברך אותו שם, הפירוש שהמלאך בירך את יעקב. ובתרגום יונתן פירש שיעקב בירך את המלאך. והקשה ז"ל, הלא מלאך זה היה שרו של עשו, וכמו שדרשו רז"ל, ואם כן באיזה ברכה היה יכול יעקב אבינו לברך הס"ם. ופירש על פי מה ששמע מאביו הגה"ק זי"ע בפסוק (דברים לב,מג) "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום", דלכאורה אינו מובן, דלמה ירננו על זה. ואמר, כי כל תיקונם של האומות הוא שיכנעו לפני בני ישראל. וזהו שאמר "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום", וזה הוא לתיקון להם. והנה אמרו ז"ל (בראשית רבה עח,א) "שלחני כי עלה השחר" והגיע זמני לומר שירה. וצריך טעם מאי שנא דהגיע עכשיו זמנו לומר שירה. ואמר כי כתוב בספרים הקדושים כי לומר שירה צריכין להיות בתכלית השלימות, והנה, מלאך זה שרו של עשו, מה שלימות היתה לו. ועל כן לא הגיע זמנו לומר שירה, ורק עכשיו שנכנע לפני יעקב, שזהו עיקר השלימות שלו, ועל כן הגיע זמנו לומר שירה. וזהו שאמר "ויברך אותו שם", מה ברכה ברכו, שתמיד יהיה נכנע לפני בני ישראל. עד כאן דבריו הקדושים.

(מתוך הגדת "בית אברהם, בית אהרן")

הרב אברהם אהרן ב"ר יונה פרידמן – נולד בסביבות שנת 1905 (תרס"ה-תרס"ו לערך) בכן בכור לאביו לרב החסיד, הנגיד והנדיב ר' יונה (ב"ר אברהם אהרן), ממוזשאי (שעל יד ברגסאז) מחשובי חסידי בעלז ותלמידו של בעל "ערוגת הבושם", ולאמו מרת חנה פרידמן בת ר' שמשון רוזנברג מסאטמאר. אחוזת המשפחה במוזשאי כללה בית גדול ומפואר, בית קטן, חצר גדולה, גינה וכרמים שמהם יצרו יין משובח.

מילדותו היה אברהם אהרן עילוי מופלג, מתמיד עצום ובעל זכרון נפלא. בעצת הרבי מבעלז לא שלח הרב יונה את בניו הגדולים, אברהם אהרן ואריה לייב לישיבה, אלא הורה להביא לביתם את המלמד הרב אהרן ביסקר, מלומדי בית המדרש בבעלז, שהיה תלמיד חכם גדול. המלמד היה לומד עם הנערים יום ולילה. אח"כ לימד שם המלמד הרב חיים הילר, תלמידו של רבי אברהם יושיע פריינד מנאסויד. ר' יונה החזיק מלמדים לבניו במשך שנים רבות והשקיע ממון רב על מנת שבניו יגדלו להיות גדולי תורה ולמדנים. בהיותו כבן שבע עשרה החל הרב אברהם אהרן ללמוד  בישיבתו של הרב יוסף צבי דושינסקי בעיר חוסט.

מידי פעם היה מגיע לחצרו של הרבי מבעלז, ואף זכה להיות אצלו פעמים בליל הסדר, במונקאטש, בפסח תר"פ, בהיותו כבן חמש עשרה, ביחד עם אחיו, הרב אריה לייב.

בהיותו בן שמונה עשרה נשא הרב אברהם אהרן לאשה את מרת זיסל בת ר' צבי ואסתר פליישמן מברזנה, לאחר מספר שנים בהם היה סמוך על שלחן חותנו, עברו בני הזוג להתגורר בטשאפ שבצ'כוסלובקיה. היות ולא רצה להנות מכתרה של תורה ולקבל על עצמו רבנות ושררה, התפרנס הרב מעבודתו כסוחר יינות ומשקאות חריפים, והמשיך ללמוד תורה בהתמדה בלילות, להעלות על הכתב את חידושיו ולחזר אחר גמילות חסדים. הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד מחבר ספר "שלחן העזר" על ענייני נישואין ואישות ואב"ד טשאפ, אמר עליו כי הוא "ספר תורה חי".

מכתב מאת הרב אברהם אהרן, שנכתב בשנת תרפ"ה, הכולל פלפול באורך של ארבעה דפים בסוגיית מצוות מבטלות זו את זו, נמצא בעזבונו של רבו המהרי"צ דושינסקי ופורסם בספרו אחיו של הרב אברהם אהרן, הרב משה פרידמן, וכן בכתב העת דבר ההתאחדות: התאחדות תלמידי ואוהדי ישיבת בית יוסף צבי, חוברת כ"ז ניסן תשמ"ג, ירושלים, עמו' 35.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליח הרב להשיג דרכונים של מדינה בדרום אמריקה, אך בשל מצבה הבריאותי הרעוע של אשתו, נדחתה נסיעתם, ולא יצאה לפועל.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עברה השליטה על עירו לידי ההונגרים, שהורו על שליחת יהודים בני פחות מארבעים למחנות עבודה של הצבא, שם הועסקו בעבודות פיזיות קשות ומסוכנות. הרב היה המגויסים בכפייה למחנות העבודה. הוא קרא לאחותו רחל ולאחיהם הקטן הרב משה, שהיה אז בן שמונה עשרה, שיבואו לטשעפ לעזור בניהול הבית ובניהול העסק המשפחתי של מסחר ביין, כדי שתהיה פרנסה לאשתו הרבנית ולשני ילדיו שנותרו לבדם. הרב משה ראה בבית אחיו ארון מלא בכתבי יד של חידושיו של הרב אברהם אהרון על רוב מקצועות התלמוד, על התורה ועל סוגיות הש"ס בצורת חשבונות וגימטריות. עם התגברות מחלתה הרבנית זיסל היא עברה להתגורר בבית אביה, ונפטרה בכ"ד באלול תש"א. לאחר שבועייים, ב-ו' בתשרי תש"ב, נפטר אביו של הרב אברהם אהרן, הרב יונה. לבקשת האב שביקש לראות את ילדיו לפני פטירתו, הגיע הרב אברהם אהרן לבקרו ממרחק רב, מצבא העבודה. כל שבעת בניו עמדו סביב מיטתו של הרב יונה בעת פטירתו. בעקבות כך חזר הרב משה לבית אמו וסייע שם בעבודת הכרם לפרנסתם.

הרב אברהם אהרן השתתף בהלווית אשתו ואביו, ובהספיד אותם הספד גדול, תוך שהוא שופך לבו על מצבו הקשה של כל בית ישראל.

במהלך שנות השואה חיבר הרב אברהם אהרן, בהחבא, את ההגדה של פסח עם ביאור "בית אהרן" – הכולל ארבעה פירושים בדרך הפשט ("דבר אהרן"), הרמז ("פאר אהרן"), הדרוש ("בינת אהרן") והסוד ("חכמת אהרן") וחמישה פירושים נוספים, וביאור "בית אברהם" – הכולל חמישה פירושים: על דרך האגדה ("אגודת אזוב"), על דרך החשבון ("ברכות בחשבון"), חידושים ("רוח חדשה"), שיטות ונוסחאות ("הדעה והדבור") וליקוט ממדרשים וספרים ("מרבה לספר").

בהגדה זו מזכיר הרב אברהם אהרן את מקצת מהצרות שעברו עליו בפסקה "הרחמן הוא יברך את אבי מורי". בתוך ההגדה מובאים מנהגי ליל הסדר ותורות שראה ושמע הרב אברהם אהרן אצל רבי ישכר דוב מבעלז.

ע"פ המסופר בהקדמת "אהל חנה", בראש המהדורה הראשונה של הגדת "בית אברהם בית אהרן" לאחר פטירת הרבנית זיסל פרידמן הגיע לביתה אביה ומצא שם את כתב היד והביאו לידיעת הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד אב"ד טשאפ , שאמר כי "הפסד גדול יהיה לעולם אם זה הספר לא יצא לאורה". במהלך המלחמה הגיע כתב היד לידי אחיו של המחבר, הרב אריה לייב הי"ד, ולאחר המלחמה הוא הגיע לידי הרב חיים טייכמן מברגסאז, אך הוא חלה ונפטר בדברצין לפני שהפסיק להוציא את הספר לאור וכתב היד אבד, ונעלם במשך עשרות שנים, למרות המאמצים לאתר אותו.

רק לאחר יותר משלושים שנה נמצא כתב היד של ההגדה, נפדה, הוברח והובא לארה"ב ע"י הרב צבי ברונשטיין, ויצא אור לראשונה בשנת תשל"ד בדפוס אופסט ישירות מכתב יד המחבר, בהוצאת מכון "מוצלי אש". אחר כך יצאה לאור מהדורה נוספת של ההגדה על ידי חתן המחבר, הרב ישעיה פרידמן, בירושלים בשנת תשל"ו. ומאז היא יצאה לאור במספר מהדורות נוספות.

בהקדמת הרב ישעיה פרידמן להגדה שהוציא לאור הוא כתב כי הרב אברהם אהרן הורה לבתו יוטא להעביר את כתב היד לאחיו, הרב אריה ליב בעיר ברגסס. האח ביקש להציל את כתב היד ולכן הפקיד אותו אצל חסיד בעלז, ר' חיים טייכמן, שבנה בונקר והסתתר בו עם אשתו. לאחר שיצאו מהבונקר, ביקש ר' חיים להדפיס את ההגדה לפני שיחזירה לבני משפחת המחבר, אך לאחר הגעתם לדברצין שבהונגריה חלה ר' חיים ונפטר בשנת תש"ו וכתב היד נעלם. כל מאמצי המשפחה לגלות את כתב היד לא נשאו פרי. לאחר שהובא לידיעת המשפחה שכתב היד הגיע לארה"ב, נמסר כתב היד לחזקת המשפחה, באמצעות מאמציהם, בסיוע האדמו"ר מאמשינוב ובאדיבותו של הרב צבי ברונשטיין.

[בספר "הר ציון" (בעילום שם, תשע"ט) נכתב כי כתב היד נמצא אצל גוי שהחל להשתמש במספר דפים מההגדה לעטיפת דגים מלוחים וחבל על דאבדין, אך אין לי ביסוס לטיעון זה ממקורות נוספים].

על פי עדויות ממחנה העבודה, לימד שם הרב אברהם אהרן תורה ברבים, בעל פה, בהעדר ספרים, והשפיע על יהודים הרחוקים מתורה ומצוות לשוב בתשובה. הוא נמנע במסירות נפש מאכילת טריפות, והסתכן והתאמץ לשמור על השבתות והימים הטובים. והדבר הביא להעמדתו לדין ולמאסרו.

ישנם מספר גרסאות סותרות במספר מקורות על נסיבות מותו של הרב אברהם אהרן:
א. בדף עד במאגר השמות ב"יד ושם" נכתב כי הרב נרצח באושוויץ, בי"ט בטבת תש"ג (1942). וכן מופיע בספר "זכור את סאטמאר" (בני ברק, תשמ"ד), שהרב נרצח באושוויץ.
ב. בהקדמה "אהל חנה" נכתב שהרב נרצח בירי על ידי אוקראינים רשעים, וקבור בקבר אחים.
ג.  ע"פ המובא בהקדמת ההגדה במהדורה שבהוצאת הרב ישעיה פרידמן, הרב אברהם אהרן הגיע לכדי אפיסת כוחות במחנה העבודה, כפי שהעידו אנשים שהיו אתו במחנה. עד שנפטר בי"ט בטבת תש"ג. הידיעה על כך נמסרה בטלגרם והוא הובא לקבר ישראל בידי חבריו למחנה.
ד. במבוא של הרב צבי בורנשטיין, לספר "תבונה" מאת הרב יצחק אייזיק קראסילשציקוב (מהדורת ארגון "אל תידום" ומכון "מוצלי אש", ירושלים תשל"ו, עמו' 10-12), מובא כי הרב אברהם אהרן החזיק את כתב היד של ההגדה בעיר אונגוואר בתקופת השלטון הקומוניסטי שם. הוא העביר את כתב היד לחבר שהפקידו אצל גוי תמורת תשלום. הקומוניסטים כעסו על הרב לאחר שגילו שהוא מלמד תורה ליהודים ונודע להם על קיומו של כתב היד. הרב נלקח לחקירת הנ.ק.וו.ד. ולפי עדות אחד האנשים שנכח שם, הוא סירב לגלות את מקום המסתור של כתב היד והחוקר רצח אותו באמצעות יריה מאקדחו. הרב בורנשטיין מעיד כי לקח את כתב היד האבוד שנמצא, הציג אותו לפני אחי המחבר בוויליאמסבורג ניו-יורק ובני משפחתו, ולאחר קבלת הסכמתם הוציא לאור את ההגדה.
יש לציין כי היות והרוסים כבשו את אונגוואר רק באמצע שנת 1944, אם הרב נרצח על ידי הנ.ק.וו.ד. היה זה לא לפני אמצע שנת 1944.

בנו יחידו של הרב אברהם אהרן, הבחור בן שנתים עשרה, אריה לייב, נהרג באושוויץ עקה"ש.

אמו של הרב אברהם אהרן, חנה, נהרגה עקה"ש בג' בסיון תש"ד.

כן נהרגו עקה"ש ששה משנים עשר אחיו ואחיותיו של הרב אברהם אהרן:

• הרב אריה לייב, שהיה תלמיד חכם מובהק, חסיד ולמדן גדול, נהרג עם אשתו פריידא בת ר' עוזיאל רוזנוואסר ועשרת ילדיהם בכ"ה באייר תש"ד. 

• מרת רבקה ובעלה ר' יעקב ב"ר אפרים מושקוביץ.

• מרת פעסיל לאה ובעלה ר' מרדכי ב"ר ישראל הרשקוביץ מברגסאז, וכל ילדיהם.

• מרת שרה ובעלה הרב החסיד ר' שמחה ב"ר יצחק אליעזר מושקוביץ מקליינווארדיין, וכל ילדיהם.

• הילד ישכר דוב, שהיה בן עשר.

• ר' שלום, חלה בזמן המלחמה ונפטר מספר חודשים לאחר שחרורו מהנאצים, בבית החולים במישקאלץ, בכ' באדר תש"ה.

שרדו רק שלשה אחים ושלשה אחיות של הרב אברהם אהרן:

• אחיו, הרב יהושע, היה גדול האחים ששרד, וכפי שהבטיח כשהיה לאביו על ערש דווי, גידל בביתו את אחיו לאחר המלחמה ודאג להשיא אותם לבני גוז ממשפחות חסידים בני תורה.
• אחיו, הרב משה, גורש לאושוויץ. לאחר ששרד את המחנה ואת צעדת המוות, את העבודה במחנה גרויסרויזן ואת העבודה במפעל המטוסים בציטטוי, הוא שוחרר בידי הכוחות הרוסים. מחבר הספר "כתבי משה" (ברוקלין, תשמ"ט תשנ"ה ותש"ס, וירושלים תשנ"ד).
• הרה"ח ישעיה, היה בר אוריין וירא שמים והאריך ימים ושנים טובות.
• מרת שיינדל אשת הרב החסיד מרדכי ראטה.
• מרת רחל אשת הרב החסיד משה חיים ב"ר זאב לנדוי.
• מרת זעמע ביילא אשר הרב החסיד שמואל ווינגרטן.

בתו של הרב אברהם אהרן, יוטל, שרדה את השואה ונישאה לדודה, הרב החסיד ר' ישעיה פרידמן.

סיפר אחד מאנ"ש, הוא ר' משה צבי קופילוביץ (חתנו של הנגיד ואיש-הציבור ר' ברוך מרדכי טשארני ז"ל), כי בבואו לראשונה לוורשה אחרי נישואיו, כאשר נזדמן לו לעקוב אחרי אפיית המצות לפסח בחבורתו, לא היה כל כך מרוצה מסידורי ההשגחה והכשרות שהנהיגו, והביע את פקפוקיו באזני המו"צ רבי נח. השיבו מיניה וביה, כל הקורא בספרי הראשונים, יוכל להתרשם בנקל איך היו סידורי הכשרות בימיהם, כגון אותו תיאור על אפיית המצות של הרמב"ן שהוליכון מבית הלישה אל התנור מרחק של ט"ו בתים (כמובא בב"י סי' תנ"ט מ"תשובות הרשב"א" ח"א סי' קכ"ד), ומכאן שברור כי אפיית המצות האידנא הוא לכל הדעות ביתרון הכשר והידור. נוסף לזאת, המשיך, יש לזכור כי "זכות הרבים" היא שמירה מעולה להינצל מחשש חימוץ ח"ו, וכשאנו אופים בחבורה בצוותא "מיט יידן אין איינעם" ד' שומרינו שמירה מיוחדת שלא יארע שום מכשול ח"ו והמצות תהיינה כשרות למהדרין.

(מתוך כתבי הסופר ר' אהרן סורסקי)

הרב נח רוגוזניצקי, נולד בשנת 1887 לערך, כבנם השלישי של ר' אריה ושרה רוגוזניצקי. בצעירותו היה מתלמידי הגאון הרב זלמן סנדר כהנא שפירא בריניק.

הרב רוגוזניצקי נשא לאשה את מרת [שרה] פסה בת ר' ישראל זלוטקין, אחד המו"צים הידועים של קהילת וורשה. לאחר נישואין השתקע בוורשה והשתלם בהוראה אצל חותנו, כשהוא לומד כאברך כולל 'בית המדרש לרבנים' שנוסד ברחוב טווארדא 4 בעיר ורשה מעזבונה של הנדיבה מרת רחל לאה הופנאגעל. מטרת הכולל הוגדרה "ליסוד ביהמ"ד לרבנים, היינו להחזיק בו עשרה אברכים מילידי עירנו מופלגים וחרדים שיהיו יושבים ועוסקים בתורה עד שישתלמו בלמודי ההלכות, ד' חלקי השו"ע, להיות ראוים לדינים מומחים ומורי הוראות בישראל" (מתוך כתבה בעיתון המודיע, 20.09.1912, גיליון 49, עמו' 5 [עמודה 774]).

בשנת תר"ף (1920) כתב מכתב למנהלי ארגון 'עזרת תורה' והודה להם על סיוע שנתנו לו לקראת חג הפסח, ומדבריו ניכרת המצוקה בה חי: 'ממש החייתם נפשות, כי היוקר בפה נורא מאוד על כל פרט ופרט ואנשים כמונו אשר תורתם אומנתם סובלים רעב ומצוק יותר מכל מיני אנשים שבמדינתינו… אנשים כאלו אשר אין להם שום מסחר ואומנות וממש פקוח נפשות תלוי בזה". מכתב זה פורסם ב"זכרון בספר".

בשנת תרצ"ד (1934) נבחר הרב רוגוזניצקי, ביחד עם מספר רבנים נוספים, כמורה הוראה בקהילת העיר ורשה, הגדולה בקהילות ישראל באירופה, וכחבר "ועד הרבנים לעדת ווארשא". הרב זכה להערכה רבה כמורה הוראה, גדול בתורה, המייצג בעיר את האסכולה התורנית נוסח ליטא, ויחד עם זאת התפלל בקביעות בבית החסידים ברחוב "מאַראַנובסקא" 30, כחסיד סלונים.

בשנת תרצ"ז (1937), בעקבות 'גזירת השחיטה' בגרמניה, חתם עם חבריו לוועד הרבנים לעדת ורשה על דעת תורה שאוסר את הימום הבהמה בזרם חשמלי לפני השחיטה.

בשנת תרצ"ט (1938) שלח הרב רוגוזניצקי גלויה לרבנות תל אביב בבקשה שישלחו ליהודי בוורשה אישור בעברית ובאנגלית על פטירת אחיו בתל-אביב. גלויה זו עלתה למכירה באתר בית המכירות בראנד בשנת 2019.

היה מעשרת הרבנים בוורשה שהיו רבני שכונות בעיר ('בעצירקס רבנים') ואחראי מטעם ועד הרבנים להשגיח על לימודי הקודש בבתי הספר בעיר.

הרב שמעון הוברבנד הי"ד כתב בספרו "קידוש השם", שאותר בארכיון רינגנבלום בגטו ורשה, על אסיפה שהתקיימה בגטו בבניין ועד "העזרה הסוציאלית היהודית" ברחוב טלומאצקיא 5, בעניין גורלם של יהודים שנאסרו באשמת יציאה מתחום הגטו, באותה אסיפה דרש הרב נח רוגוזניצקי במלים נרגשות מכל הנאספים להשתלב במפעל ההצלה, והסביר כי על פי ההלכה מחויב כל יהודי לתמוך במפעל זה ככל האפשר, שכן על פי הרמב"ם "כל מי שאינו מציל יהודי השרוי בסכנה עובר על שבעה לאוין".

בספר "יומן גיטו ורשא", עמו' 63-60 כתב ר' הלל זיידמן על ה'סלקציה' ביום ג', י"ב באלול תש"ב, במהלכה הורו הנאצים כי על כל הנמצאים בבניין הקהילה ברחוב זמנהוף 19 להתייצב בחצר ומי שיישאר בבניין יירה. בין הנלקחים שמאלה ל'אומשלג' היו הרב צבי יחזקאל מיכלסון והרב נח רוגוזניצקי, יחד עם כמחצית מפקידי הקהילה. בהמשך נתפסו רבנים נוספים, ובסך הכל נלקחו להשמדה בטרבלינקה באותו היום שמונה מרבני העיר.

הרבנים [שרה] פסה נולדה בשנת 1890 והיגרה מניו יורק לוורשה. היא נספה בשנת 1942.

לרב נח רוגוזניצקי ולרעייתו, נולדו חמישה ילדים:

בתם ד"ר רחל רוגוזניצקי, נולד בשנת 1910. היא היתה בקטריולוגית ונרצחה בבית החולים בו עבדה.
בנם ר' משה, נולד בשנת 1914 והיה בחור ישיבה. הוא נספה בשנת 1942.
בנם ר' אברהם יעקב, נולד בשנת 1916 והיה בחור ישיבה. הוא נספה בשנת 1942.

בתם לאה שמוקלר, שרדה ומלאה דפי עד על בני משפחתה.
בנו מרדכי רוגוזינצקי, שרד והיגר לארגנטינה.

"החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב,ב). למדתי בעיר מארכארטען, ואדמו"ר רבי מרדכי עזריאל ווינברגר הי"ד זצללה"ה פירש פירוש את הפסוק בפרשת בא החודש הזה, לפי מה שכתוב בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תכט סעיף ב) כי כל חודש ניסן לא מתענים, מה שאין כן ראש חודש ניסן הוא תענית צדיקים. וזה פירוש "החודש הזה" כל חודש ניסן הוא "לכם", ההלכה בענין תענית ראש חודש שאסור בצום, מה שאין כן "ראשון" יום א' היינו ראש חדש ניסן, הוא "לכם לחדשי השנה" פייסט מען יא [כן מתענים]. ודברי פי חכם חן.

(הרב יהודה זאב ליבוביץ, יזל מים מדליו, תורה, עמוק קכב, בשם רבו הרב עזריאל מרדכי ווינברגר הי"ד)

הרב מרדכי עזריאל וויינברגר נולד בשנת תרס"ז כבן הזקונים של הרבנית רוזא נעכא והגאון הצדיק הרב שמואל זלמן אב"ד מרגנטין בן המהריא"ץ. מילדותו ניכר בכישרונותיו ובתפיסתו המהירה. הוא למד בישיבתו של אביו והיה בחור חריף ובקי. הוא היה בקי בהוויות העולם ושימש רואה חשבון של הישיבה והמנהל האדמיניסטרטיבי שלה. עם יסוד "צעירי אגודת ישראל" במרגרטין היה מעביר להם שיעורים בדף היומי.

הוא מילא את מקום אביו משנת תרצ"ד (1933), כאב"ד ור"מ מרגרטין, אף שטרם הוסמך לרבנות וטרם נשא אשה. אחיו הגדול, הרב יהושע פינחס, שהיה כבר אב"ד סעפלאק, מונה גם לרב מחוז מרגרטין. הרב מרדכי עזריאל המשיך ללמוד תורה בשקידה רבה, והוסמך על ידי גדולי התורה כרב בישראל. באלול תרצ"ה (1935) נשא לאשה את הרבנית בילא בת הגאון הרב הלל וינברג הי"ד אב"ד דונה-בערדאהעל, ונולדו להם שלשה ילדים: שמואל זלמן, לוי וחנה.

הרב מסר שיעורים בישיבת מרגרטן בטוב טעם ודעת, בהתלהבות קודש, בכישרון ובחריפות ודאג לכל אחד מתלמידיו. לימודו היה מבוסס אל בקיאות ובירור ההלכה החל בגמרא ובראשונים, וכל באחרוני האחרונים. הוא סבר שאין דרך לרדת לעומקה של סוגייה ללא בקיאות מספקת. כאשר ראה שבחור מתקשה בלימודו היה חוזר פעמים אחדות בצורות שונות על כל עניין ועניין. לפעמים הקדיש את רוב זמן הבחינה לחזרה על חומר הלימודים ולהבהרת עניינים שתלמידיו לא ירדו לעומקם.

 הוא ניהל את ניהול הישיבה ואת ענייני הקהילה בתבונה רבה, וזכה לאהדת כלל הציבור היהודי בעיר. הרב הרבה לנסוע לחצרות אדמו"רים ולישיבתו היתה אופי חסידי. הוא ניהל 'שולחן' ובעלי בתים בעירו הגיעו לשמוע ממנו תורה וחסידות.

הרב מרדכי עזריאל היה גיסם של הרב יעקב צבי קויפמן הי"ד, שהיה דומ"ץ במרגרטין, של הרב מרדכי בריסק הי"ד ושל הרב משה יהודה ארנרייך.

לאחר כיבוש הונגריה בידי הנאצים עודד הרב את קהילתו ואת תלמידיו לתמוך בעניים למזון ולעצי הסקה. על מנת לבזות את הרב ולהטיל אימה על קהילתו הרב נעצר לחקירה בשבת. כעבור שבועיים גוייסו מאות מאנשי הקהילה ונשלחו לחזית המזרחית ובסמוך לתחנת הרכבת החתים בית דינו של הרב את רוב היוצאים על "גט על תנאי", למניעת עגינות לנשותיהם במקרה שיעדרו בסוף המלחמה. חפצי ערך "הוחרמו" מבתי היהודים בצו ממשלתי. הרב, רעייתו ושלשת ילדיהם, יחד עם בני קהילתם גורשו לגטו גרוסוורדיין, ומשם גורשו להשמדה במחנה אושוויץ ביום ג' בסיון תש"ד (1944).

מסופר כי בעת הסלקציה שאל מנגלה את הרב מה מקצועו, וכשענה שהוא רב, העבירו לצד שמאל.

אחד מתלמידו המובהקים של הרב מרדכי עזריאל, הרב אברהם קליינמן, שהיה אחר כך גם חתנו, הקים מחדש לאחר השואה את ישיבת מארגרטן, שהתקיימה במשך מספר שנים. אחר כך עבר לכהן כרב ור"מ בברוקלין.

שאלה ששלח להרב מרדכי עזריאל למהר"ם בריסק מופיע בספרו מהר"ם בריסק, א, סי' קי"ב. הסכמה בכתב ידו מופיעה בקטלוג גנזים, ה, פריט 64. הסכמה זו הודפסה באוצרות, ג: אוצר ר' צבי ואוצר ר' יקותיאל זלמן, עמו' ב.

אודותיו: סעפלאק וגליל מארגרטין – עולמי ספר זכרון; ספר יזכור לקהילת מרגרטין והסביבה; ישיבות הונגריה בגדולתן ובחורבנן.

בש"ס דתענית דף ה: (באיזה מקום הגירסה היא:) "וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, אמרו לו אמור לנו דבר תורה, אמר להם אין משיחין בסעודה. לאחר שאכלו אמר להם יעקב אבינו לא מת. אמרו לו וכי בכדי חנטו חנטייא וספדו ספדייא? אמר להם מקרא אני דורש וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

לדעתי יש לומר הפירוש, וכבר היו מסובין בסעודה אצל רבי יעקב, היינו שהתיישבו את עצמן במאי שהכל מתוקן לסעודה היא העולם הבא. ולרבי יעקב לשיטתו באבות פרק ד' "רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", והוא רוצה להודיע להם בקיצור מה שאמר להם בסוף, אמר להם אין משיחין בסעודה. רצה לומר בהסתלקות הצדיק אין להצטער (מלשון 'רוב שיחי וכעסי') על אודות סעודה שמתוקן לצדיקים לעולם הבא. ואחר כך אמר להם יעקב אבינו לא מת, רצה לומר יעקב איש תם לא נתהפך למת וצד תמות במקומו עומדת בתמותו ושלמותו, והראיה מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וכבר נתרבה בכל מדות טובות אשר בתורת ה' חפצו וגדל את זרעו על פי מידותיו ומה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

במדרש רבה שיר השירים "דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים". כד דמך רבי חייא בר אוייא בר אחתיה דבר קפרא, אמרו לו לרבי יוחנן עול ואפטר עלוי דודי ירד לגנו, הקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא וסלקו מן העולם.

לכאורה אין הבנה לדברי המדרש אלו, דמשמע שהיו מעשיו גרמי לסלקו מן העולם. נקדים בזה דברי הזהר, וזה לשונו" ובגין כך נשמתהון דצדיקי עלאין על כל משריין דלעילא. ואי תימא אמאי נחתין להאי עלמא ואמאי אסתלקו מיניה? למלכא דאיתילד ליה בר. שדר ליה לחד כפר למרבא ליה ולגדל ליה עד דיתרבי ויולפין ליה ארחי דהיכלא דמלכא. שמע מלכא דברי איתרבי ואתגדל, ברחמין דבריה שדר מטרוניתא בגיניה ועאיל ליה להיכלא וחדי עמיה כל יומא. כך הקב"ה אוליד בר, והיא נשמתא קדישא. שדר ליה להאי עלמא דיתרבי ויולפין ליה ארחא דמלכא. כיוון דידע מלכא דבריה אתרבי ועידן למייתי להיכליה, נשמתא לא סלקא עד דאתית מטרוניתא בגינה ואעלת ליה בהיכלא דמלכא ויתיבת תמן לעלמין. ואם כל דא אורחא דעלמא דאינין בני כפר בכאן על פרישא דבריה דמלכא מיניהו. חד פקח אמר להון, על מה אתין בכאן? וכי לאו בריה דמלכא? ולא אתחזי למיר יתיר בנייכו, אלא בהיכליה דמלכא. כך משה דהוה פקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו".

וכדי להבין דברי הזהר יש לחקור בזה, וכי דרך מלך לשלוח בנו לכפר שילמד שם דרכי המלכות? אך ידוע שהרבה מדות טובות צריכים למלך ועל כולם חסד ורחמים וצדקה ויראה, וענווה גדולה מכולם, שבמקום גדולתו תהא ענוותנותו. ומידות הללו אין באפשרות להרגיל עצמו בבית המלכות, כי למי יעשה חסד וצדקה ועל מי ירחם? או מידת ענווה, הלא מלך גאות לבש? אך בני הכפרים הדחוקים למזונות בזיעת אף ויגיעת נפש, שמה יש מקום להרגיל עצמו באלו המידות, כי שמה יראה שפלותם ובגודל חסרונם ויוכל לרחם עליהם ולעשות עמהם חסד וצדקה כל היום. וכאשר ידע המלך דבריה אתרבי ולמד כל המידות הללו, ואעיל ליה להכליה. כך נשמתהון דצדיקיא גדולים ממלאכים וניזונין מזיו השכינה מתחת כסא כבודו יתברך, אינם יכולים להשלים את עצמם בכל המידות טובות, וביותר בהמידות שהתורה נדרשת בהן בתרי"ג מצוות. שדר לה להאי כפר, להאי עלמא, ולמד שמה אורחין דאורייתא. וכיוון דידע דברי אתרבי ואתגדל, היא נשמתא קדישא, שדר לה בגינה ואעיל לה להיכליה. על דרך מה שאמר המדרש רבה יודע בעל התאנה עונתה של תאנה והוא לקטה, כך הקב"ה יודע אימתי עונתן של צדיקים והוא מסלקן. ובאמת חזי להו למידר בהיכלא דמלכא. ועל זה מסיים הזהר הקדוש משה דהווה פיקח אמר "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו", בזה כולה דברי המדרש שהתחלנו כהוגן דהקב"ה יודע במעשיו של רבי חייא בר אוייא ויודע שכבר אתרבי ואתגדל וחזי ליה למידר בהיכלא דמלכא ובעי קב"ה להריחא בההיא תפוחא וסילקו מן העולם.

"ויצב יעקב מצבה על קבורתה היא מצבת קבורת רחל עד היום הזה". במסכת שקלים פרק ה משנה ה, ובבראשית רבה פרשה פ"ב, "תנן התם מותר המתים למתים, מותר המת ליורשיו. רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם. ומסיים שם במדרש רבה למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר "רחל מבכה על בניה". ולא סוף דבר על שמה אלא על שם בנה, "אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף". ולא סוף דבר על שם בנה, אלא על שם בן בנה, שנאמר: "הבן יקיר לי אפרים". מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלות עתידין לעבור שם לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע" וגו'.

הנה יש ג' טעמים במאי שבונים מצבה על הקברות: א – מפני הכהנים ועושי טהרות שלא יטמאו בקבר. ב- כמו שכתב היפ"ת שיש נחת רוח למת שתהא רשומו ניכר לדורות להזכירם תמיד לברכה, על דרך :זכר צדיק לברכה". אך הצדיקים אין צריכים לזה מפני שדבריהם הם זכרונם, כמאמר רבן שמעון בן גמליאל  לעיל דעל ידי תורתם ומעשיהם הטובים הם נזכרים תמיד לברכה. ויש עוד טעם ג – כדי שיבואו החיים להשתטח על קברי אבות כדי שיתפללו עליהם, כמו שמצינו לחז"ל בש"ס דסוטה "ויבא עד חברון" מלמד שהלך כלב להשתטח על קברי אבות שיתפללו עליו שינצל מעצת מרגלים, ואם לא ידעו מקומם איך ימצא להתפלל עליהם. ומהאי טעמא נסתר קברו של משה רבינו עליו השלום, כדאיתא סוף פרק קמא דסוטה.

והנה מצינו שצדיקים גמורים אינם מטמאין, כמו שאמרו אותו היום שמת רבי בטלה קדושה, ובתוספות כתובות דף ק"ג:, והרב רבי חיים כהן היה אומר אלמלא הייתי שם כשנפטר רבינו תם הייתי מטמא לו, שאותו היום בטלה קדושה דקאמר הכא, היינו קדושת כהונה, וכן מוכח מדקאמר אותו היום שמת רבי, היינו אותו היום דווקא ותו לא. וכן מצינו ברבה בר אבוה דאשכחיה לאליהו כשהיה קובר לרבי עקיבא והשיב לו קברי צדיקים אינם מטמאים. והטעם משום דהצדיק במיתתו נקרא 'חי', כדאמרינן בגמרא "כי החיים יודעים שימותו" אלו הצדיקים שבמתתן קרויים 'חיים', כמו שכתוב "ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבציאל", אתו כולי עלמא בני מתי נינהו? אלא "בן איש חי" שאפילו במיתתו קרוי 'חי', "רב פעלים מקבציאל", שריבה וקיבץ פועלים לתורה". ומאי "יודעים שימותו"? נותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירות, אבל הרשעים "אינם יודעים מאומה" עושים את עצמם כאינם יודעים. ועל [דרך] זה נוכל לפרש מאמר חז"ל במועד קטן (כ"ח:) "והחי יתן אל לבו" דברים של מיתה, כדאיתא בפרק במה מדליקין "דריש רבה, מאי דכתיב כי אין חרצובות ובריא אולם", אמר הקב"ה לא דיין לרשעים שאינם חרדים ועצבים מיום המיתה, אלא שלבם בריא להם כאולם. והיינו שאמר רבה מאי דכתיב "זה דרכם כסל למו", יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם. שמא תאמר שכוחה היא מהם, תלמוד לומר "ואחריהם בפיהם ירצו סלה", הרי להדיא שהרשעים בפירוש מזכירים יום המיתה, ועם כל זה לבם בריא כאולם, שאינם נותנים על לב לשוב. אבל הצדיק נותן אל לבו יום המיתה ומושך ידו מהעבירות ושב אל ה' כל ימיו, כמו שכתוב בגמרא רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו התלמידים וכי אדם יודע איזה יום ימות? אמר להם כל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, נמצא כל ימיו בתשובה. נמצא שהצדיקים במיתתם קרואים 'חיים' ואינם מטמאים, ובוודאי הציון שלהם אינו בא בשביל הרחקת טומאה. וגם לטעם להזכירו לברכה אין צריך, כי מעשיהם הטובים הן זכרונם, כמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל. ועל כורחך הציון בא בשביל החיים, כדי שידעו מקום חנותו להשתטח על קברו להתפלל עליהם, כטעם השלישי להעמדת ציון לנפש.

ובזה תתפרש לנו המדרש רבה שהתחלנו. לאחר שהביא דברי רבן שמעון בן גמליאל שאין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם, ואם כן בוודאי צדקת גמורה כרחל אמנו לא הייתה צריכה מצבה, לא בשביל הרחקת טומאה ולא בשביל לעשות לה נחת רוח להזכירה לשבח, כי מעשיהם הטובים הם זכרונה. ועל כורחך הציב מצבה בשביל בניה שיוכלו לבוא על קברה כדי שתתפלל עליהם ואפילו כל ישראל שאינם מבנים ונקראים על שמה. וזה צפה יעקב אבינו עליו השלום ברוח הקודש, הדא הוא דכתיב "קול ברמה נשמע… רחל מבכה על בניה".

והנה עכשיו שזכינו שאין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם זכונם, גם אני אוכל לומר באמת "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה" וחלקנו כבוד לראש אדמו"ר אבינו הרב הגאון זצ"ל, "יהיה בית אלקים", הוא רק לטעם השלישי שיהיה לנו בזה מקום לשפוך שיחנו לפני בורא כל, וזכות אבינו יעמוד לנו שיקובל תפילתנו. ובזה יראה כל אדם לנפשו כמו שמצינו ביעקב אבינו עליו השלום "ויפגע במקום ההוא וילן שם כי בא השמש", כי אין 'פגיעה' אלא תפילה זו עבודה שבלב. כאשר הגיע יעקב אבינו עליו השלום אל מקום מקדשנו נתעורר להתלהבות גדול[ה] ולתשובה גמורה, כאשר עלה על זכרונו יום המיתה, יום ביאת השמש היא יומא דעיבא. כן החובה על כל אדם לחשוב עם קונהו ולחוס על נפשו, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות? כי האיך מצינו גבר שחייו יהיו חיים לתכלית הנצחי ולא יראה מוות, שלא ישום לנגד עיניו יום המיתה כמאמר חז"ל יזכור לו וגו'. ובזה נוכל לפרש המאמר בסליחות של ערב ראש השנה: "אדם איך יזכה? והוא בכל יום למוות מחכה". איך יוכל האדם לבוא לחיי העולם הבא הוא רק אם בכל יום הוא למוות מחכה. "בשר מה ידבר והוא מובל לקבר", בשר ודם מה החוב לומר בשפתו ובלשונו, כי הוא מובל לקבר, ובזה יתעורר בכל פעם לשוב בתשובה שלימה ולזכות לחיים הנצחיים הצפון לצדיקים. וזה "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו", כן החוב על כל אדם לשום לנגד עיניו כל ימיו את האבן הראשה, הוא האבן אשר יעמוד מראשותיו, כי זה כל האדם. ובזה גם כן יתברר לי אמיתת העניין של השארת הנפש, כמו שמצינו בונין לו נפש על קברו, כמבואר בספרים הקדושים בסוד ז' הקפין. וזהו "וישכם יעקב בבקר", עוד בימי עלומיו כאשר היה בכל תוקפו, "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה", היא הנפש אשר בונין על קברו והצדיק בזה אמיתת העניין של השארות הנפש "ויצק שמן על ראשה". ולתכלית זה השתדל כל ימיו במצוות ובמעשים טובים, כמו "שמן על ראשך אל יחסר" מבואר בזהר הקדוש פרשת בלק היא מצוות ומעשים טובים. "ואולם לוז שם העיר לראשונה". ועוד ראיה אחת אשר ברר לו להשארת הנפש היא הראיה מעצם לוז שיש באדם בשדרתו וממנו יעמוד בתחיית המתים ויקוים בנו "כל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו".

ועתה אחיי היקרים! מה נאמר לאבינו בעת שאנחנו נפרדים מקברו? לדעתי אני אומר אילן אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין, כי קיבץ וריבה פועלים לתורה בחידושי תורה בחריפות ועמקות כאחד הגדולים. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה במעשים טובים, אהוב למעלה ונחמד למטה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך, שהניח בנים רובם בעלי הוראה ומסומכים להוראה, אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך בתורה ועבודה ומעשים טובים אמן.

(אבלת ציון דרוש ב')

הרב בן ציון הלוי שפירא אב"ד זלוצ'וב (פולין) נולד בשנת 1900 לאביו הרב שמואל ולאימו הרבנית פרידה רוזה.

האב, הרב שמואל ב"ר אברהם חיים שפירא, נולד בשנת תרט"ו (1855) והיה הרב הצעיר בהעליטש מאז היותו בן 18. בגיל 27 מונה לדיין ומו"ץ בדאבראמיל ולאחר 15 שנה מונה לראב"ד בעיר זלוצ'וב. הוא היה מחסידי רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב ורבי דוד משה מטשורטקוב והיה גדול בתורה, בנגלה ובנסתר, וחיבר חידושים בחריפות ועמקות על כל סוגיות הש"ס והגהות על כתבי האר"י וכל ספרי הזהר הקדוש. בזיווג ראשון נשא לאשה את הרבנית מלכה חיה בת הרב אריה ליבוש וילנר אב"ד העליטש, לאחר שנולדו להם ארבעה ילדים נפטרה הרבנית בצעירותה, והרב שמואל נשא לאשה, בזיווג שני, את הרבנית פרידה רוזא בת האדמו"ר רבי מאיר שפירא בזברזב. הרב נפטר בשנת תרפ"ח (1928) בגיל 72, וכתבי ידו אבדו בשואה. (תולדותיו הובאו באריכות ב"מאמר זכרון שמואל" בתוך "קובץ דברי שירה", שיצא לאור לרגל שמחת נישואי שמעון יצחק ראקאוו ורבקה קויפמן, מנשסטר, שבט תש"ס).

הרב בן ציון התקבל בצעירותו לרב ואב"ד בעיירה ליסועץ שעל יד סטניסלבוב. אחרי פטירת אביו הוא מונה למלא את מקומו בעיר זלוצ'וב. הוא היה תלמיד חכם ומשכיל, שלמד תורה בשקידה ובהתלהבות. מכתביו רווים געגועים עזים לארץ ישראל, ואת קשריו עם השלטונות בפולין הוא ניצל לסייע לצעירים לעלות לארץ ישראל.

בתחילת מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר זלוצ'וב בידי הצבא האדום ונשלטה בידי השלטון הסובייטי. לאחר גל הפצצות כבש הצבא הגרמני את העיר בז' בתמוז תש"א (02.07.1941), והאוקראינים החלו, בסיוע פעיל של הגרמנים, לפרוע ביהודים ורצחו מאות מהם.

בן קהילת זלצ'וב, שלמה מאיר, העיד כי הרב בן ציון הלוי שפירא נלקט עם משפחתו המורחבת לרצח המוני, בח' בתמוז תש"א (3.7.1941), והוסיף והעיד כי: "בעת שהביאו למקום ההריגה את הקבוצה שבתוכה היה הרב ר' בן ציון ואחיו ומשפחותיהם ועוד חסידים ואנשי מעשה רבים, התחילו בהתלהבות גדולה לאמר תפלות. ההתלהבות גדלה מרגע לרגע והתפלה נהפכה לשירה אחת אדירה וחזקה שאפילו הרוצחים עמדו המומים עד שהתעוררו והתחילו לירות בקבוצה הנפלאה הזו. אחד אחד נפלו הגבורים ואלה שהחזיקו מעמד, המשיכו בשירתם ובהתלהבות שנחלשה מרגע לרגע. עד שנפל אחרון הקדושים ונדם קול השירה".

כן נספו אחיו של הרב בן ציון – הרב יעקב אב"ד טויסט, הרב דוד משה, ר' יששכר דב ור' אלקנה, ואחיו מאב של הרב ציון – הרב אברהם חיים אב"ד אברטין ומרת ינטה אשת ר' יצחק בובר, יחד עם עוד מאות נפשות מבני משפחתם הענפה. הי"ד, ורק בודדים שרדו. (מקור: ספר קהילת זלוצ'וב עמו' 425-428).

אחיו מאב, הרב אריה ליב, הוסמך מהמהרש"ם ונפטר בלבוב בשנת תרכ"ג. אחותו מרת שרה, אשת חנוך דוב קויפמן (גולדווארם), נפטרה בפולין בשנת תש"א.. אחיו ישראל, ממייסדי ההכשרה בקוסוב, נפטר בירושלים בשנת תשמ"ז (1987).

לרגל היארצייט הראשון של אביהם, הרב שמואל הלוי שפירא, הוציאו בניו לאור בשנת תרפ"ט את ה"אבלת ציון" הכולל שני שני דרושים מאת הרב בן ציון ודרוש מאת אחיו הרב יעקב.

על קורות יהודי זלוצ'וב בשואה – ניתן לקרוא באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

"קומה עזרתה לי ופדינו למען חסדיך (תהלים מד). יש לומר, דתנן במסכת אבות 'בן שמונה עשרה לחופה', ובעל הטורים כתב רמז "והוא אשה בבתוליה יקח", 'והוא' בגימטרייה שמונה עשרה, וכן "והוא כחתן יוצא מחופתו". ובסעודת ליל שבת קודש אחת בשנת זאת תרצ"א אמרתי דמוכח נמי דלא סגי באירוסין לבד אלא גם הנישואין צריך להיות קודם שנת תשע עשרה, דהא אמר 'בן שמונה עשרה לחופה' דייקא. והיינו דכתיב "והוא אשה בבתוליה יקח", וקיחה מקיים גם בקידושין לבד, עיין ריש מסכת קידושין, לכך אתא קרא בתרא לאטפוי ואמר "והוא כחתן יוצא מחופתו" שגם החופה תהיה בשנת שמונה עשרה. ואם אמרו כן בזמן הש"ס, כל שכן בזמן הזה החיוב כפול ומכופל להקדים ולישא אשה בן שמונה עשרה. כי השתא הדור פרוץ מאוד מאוד כאשר עינים תחזנה, ואין תקנה רק להקדים לישא אשה, כמו שאמר הגאון הקדוש מלובלין זי"ע בספר 'זכרון זאת' פרשת תצוה, "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה", 'מכנסי בד' היינו "מושיב יחידים ביתה" (תהלים סח), ודרשו ז"ל (סנהדרין כ"ב.) שמזווג זווגים. וזה תקנה לפרצה בעריות, עיין שם. אלא שגזירת המלכות שלא לישא אשה קודם שנפטר מחובת עבודת הצבא. ומרגלא בפומי לומר שבדור פרוץ בעריות כזה החיוב יותר גדול לקיים משנה הנ"ל וזכות המצוה תעמוד לו להגן עליו להעביר ממנו עול מלכות, וכהבטחת חז"ל במסכת אבות (פרק ג') כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. ועול תורה יש בכללה לישא אשה שנקראת בדברי חז"ל (קידושין כ"ט:) 'רחיים על צווארו'. ובזה פירשתי הפסוק (איכה ג) "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו", שטוב לגבר שישא אשה בנעוריו במוקדם האפשר. ולא עוד אלא אפילו אם נגזר חס ושלום עליו לעבוד בעבודת הצבא ולא תגן עליו המצוה, אז יותר החיוב לישא אשה מקודם, כל מקום שאפשר שתתפרנס אשתו במשך עבודתו, כדי שיהא לו פת בסלו קצת ולא יכשל בעריות  חס ושלום בעבודתו. על כן החיוב לעשות כל התפעלות לישא אשה מקודם. והנה כתיב "אעשה לו עזר כנגדו", והיינו שעשה לו אשה לעזר, וכן אמרו ז"ל (קידושין ו') האומר 'הרי את עזרתי' הוא לשון קידושין למיחש לכתחילה על שם קרא הנ"ל ד"אעשה לו עזר".

ו"קומה" יש לומר שהוא לשון הקדמה כדילפינן (פסחים ד') מ"וישכם אברהם בבוקר" דזריזין מקדימין למצוות. וזהו שכתוב "קומה עזרתה לנו", כלומר שלי לי עזרתי זו אשה במוקדם האפשר. וכי תימא הא אכתי עול מלכות עלי, "ופדני" – היינו שתפדה אותי מזה בנפש תחת נפש, ויתמלא סכום עבודי הצבא מאחרים, "למען חסדיך", כלומר דכתיב "ואיש אשר יקח את אחותו כו' חסד הוא", ופירש רש"י, ואם תאמר איך נשא קין את אחותו, חסד הוא שעשיתי בשביל קיום העולם. וכתיב (תהלים פט) "עולם חסד יבנה". ובחסד זה תעזור נא גם לי שלא יהיה לי עכוב מלשא אשה במוקדם.

ועוד יש לומר ד'בן שמונה עשרה לחופה' על האיש נאמר, שמצווה בפריה ורביה, אבל לא על האשה שאינה מצוות. ונערה המתרצת להינשא לבין שמונה עשרה אף שיש לחוש שתשב זמן רב כעגונה וכאלמנה חיה, זה חסד גדול ממנה. וכמו שאמר בועז לרות "הטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים". וזהו שכתוב "קומה עזרתה לנו פדינו למען חסדיך", כלומר מי שהקדים ונשא אשה בן שמונה עשרה אומר לאשתו, 'קומה את עזרתי והתחנני לפני הבורא לפדות אותנו, למען חסדיך, כמו שאת עשית חסד עמי כן יעשה הקב"ה'.

(דבר נצב, ליקוטים, עמו' ריב-ריג)

נפתלי צבי בראך, אב"ד מאגנדורף (נאג'-מאג'אר, כיום בדרום מערב סלובקיה), בנו בכורו של הרב שאול בראך אב"ד קאשוי, נולד בשנת 1890 (כך ע"פ 'קהילות הונגריה'. ובדפי עד נכתב שנולד בשנת 1895). הוא נשא לאשה את מרת דבורה בת הרב אברהם וובר מקהילת פלדיהאז, שעמד בראש בית המדרש "בית אברהם" והתפרסם כמקרב לבבות לאבינו שבשמים בתורה וחסידות. לאחר נישואיו היה הרב נפתלי צבי סמוך על שולחן חותנו במשך מספר שנים, תוך שהוא לומד ש"ס ופוסקים בהתמדה לילות כימים.

לאחר שעזב את בית חותנו, עבר לגור בסמוך לאביו בקראלי (נאג' קארוי) וביקש במשך כעשר להתפרנס מיגיע כפיו בעסקי מסחר בדגים, אך לא הצליח במסחרו והפסיד את כל הונו. בהנחיית אביו הסכים הרב לבקש היתר הוראה מגדולי דורו ומונה לאב"ד מאגנדורף בשנת תרפ"ב (1922). הוא נהג את נשיאותו ברמה ונלחם בכל ניסיון להנהיג שינויים בדת ובמסורת ישראל.

הוא עמד בראש ישיבה שם וחינך את תלמידיו ללמוד בהתמדה ולנהוג בדרכי החסידות. תלמידיו הגיעו מסלובקיה ואף מהמדינות הסמוכות, הונגריה ורומניה. הוא השגיח על תלמידיו ונהג לבקר בפנימיות הבחורים לבדוק שאינם מבטלים את זמנם בדברים בטלים. שיטת לימודו בישיבה הייתה כפי המקובל בישיבות הונגריה. הרב ערך להם מבחנים בעל פה. מידי בוקר לימד שולחן ערוך, פעמים בשבוע לימד לפני הצהרים סוגיות עם מפרשים לאחר שיעור מוסר, שלש פעמים בשבוע לימד לקראת הערב גמרא עם תוספות ופעם בשבוע לימוד שולחן ערוך יורה דעה. בשנת תרפ"ז (1927) למדו בישיבתו 40 בחורים בגילאי 13-23, והישיבה קבלה סיוע מה"סנטרל רליף קומיטי" בניו יורק. הישיבה התקיימה עד לכניסת ההונגרים לעיירה.

בהקדמת ספרו מעיד תלמידו, הרב בנימין יוסף וובר, על הנהגות רבו, על תפילתו הנעימה, על אמירת סליחות ותחנונים בבכי ואנחה ועל התלהבותו הקדושה בשבתות וימים טובים. הרב דחה בקשות של קהילות גדולות שביקשו להכתיר אותו כרבם, והעדיף להמשיך ללמוד וללמד בהתמדה מתוך הדחק באין מפריע.

הרב נהרג עקה"ש יחד עם הרבנית דבורה, ובנם אפרים בכ"ז בסיון תש"ד.

חיבר חידושי תורה בכתב יד, וביניהם חיבור על פרשיות התורה והנ"ך, ובהם דברי אגדה ומוסר וחידושים המושכים את הלב לאהבת ה' וליראתו, בשם "דבר נצב" – שהוא ראשי תיבות "דברי בן רבקה נפתלי צבי בראך". כיום או יומיים לפני שגורש לאושוויץ טמן הרב בקרקע בית העלמין את כתבי ידיו, וקרא לתלמידו, הרב אשר בלומנפלד, וגילה לו כי טמן שם מטמון בארגז בדיל, וביקש ממנו "כשתזכה להשאר בחיים ותבוא הביתה תחפש ותוציא המטמון ובתוכו תמצא גם צוואה ממני מה לעשות עם המטמון". לאחר תום מלחמת העולם חזר התלמיד ממחנה ההשמדה למאגנדורף. הוא חפר ומצא את ארגז הבדיל ובתוכו התגלו כתבי היד של רבו. לאחר שעלה לארץ ישראל מסר התלמיד חלק מהכתבים לתלמיד אחר ואת החיבור "דבר נצב" השאיר לעצמו עד שמסרו לחתנו של הרב שאול בראך, הרב יוסף יושע גרוס אב"ד קראלי. כתב היד נמסר לתלמידי הרב נפתלי צבי, הרב יוסף יהושע פדר והרב בנימין יוסף וובר, שהכינו את הספר לדפוס והוציאו אותו לאור בשנת תשל"ה, אף שמחמת ענוותנותו התכוון המחבר שיועתק חיבורו רק עבור משפחתו ותלמידיו.

גרסה מעט שונה על הטמנת כתבי היד מופיע ב"הקדמת נכדי המחבר", בספר 'וישאל שאול', א, מאת הרב שאול בראך. ע"פ הגירסה שם, הרב נפתלי צבי הטמין את הכתבים בחצר ביתו, בסיוע תלמידו, בטרם גורש לגיטו בעיר סעדהאהעל.

תשובה אליו מופיעה בשו"ת לחם שלמה, או"ח, סי' סט מאת הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד.
פסק הלכה שכתב בעניין איסור הנאה מתערובת ספירט בפסח, הודפס בעולת החודש, ניסן תשל"ח, שנה ב קונטרס ז (יט), סי' סח, עמו' רפט.

"שבעת ימים תקריבו אשה לה', ביום השמיני וגו' עצרת הוא וגו' (ויקרא כג,לו).

פירש רש"י עצרתי אתכם אצלי וכו' כיון שהגיע זמנם להפטר אמר, בני בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם, עד כאן דבריו.

לכאורה היה שייך לומר קשה עלי לפרוד מכם.

ואפשר לומר על פי הידוע, שהאהבה ואחדות הוא יתד שכל גופי תורה תלויין בה, כמאמר הלל (שבת ל"א:) מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, זהו כל התורה. ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. כמו שנאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו". ולהיפך, אין במציאות דבר שנוי כל כך בעיני ה' יתברך כמו המחלוקת ופירוד הלבבות, כמו שנאמר "חלק לבם עתה יאשמו". ולא נחרב בית המקדש השני רק בעוון שנאת חנם. והנה עיקר המחלוקת נצמח מחמת חוסר פרנסה בעונותינו הרבים, שכל אחד יש לו טינא בלב על חברו שמסיג גבולו ומקפח פרנסתו, בחשבו כי אם חברו לא היה עוסק במסחר ומשא ומתן שיש לו, אז היה לו פרנסה יותר בשופי. והיינו האי דאחרביה למקדשא ועדיין מרקד בינן (יומא ס"ט:). אמנם בהגיע תור ימים הנוראים שהם זמן עזיבת קנאה ושנאה ותחרות, וקבלת אהבה ואחוה וריעות, ואחר כך חג הסוכות ומצות ד' מינים שמרמז על יאגדו אלו עם אלו סימן לאהבה ואחדות, והם ימים שאין עוסקים במשא ומתן, ישכחו מה שבלבם זה על זה ועוזבים השנאה והקטטה.

ולכן כאשר יעברו ימי החג וקרובים ימי החול לבא, אשר הם עלולים לעשות פירוד חדש, אומר הקב"ה בבקשה מכם עכבו עמי עוד יום אחד על כל פנים, שתהיו באחדות אחד עם חברו, כי קשה עלי פרידתכם, היינו הפירוד שביניכם לבין חבריכם בימי החול הבאים, לכן עכבו עמי עוד יום אחד באהבה ואחוה ושלום וריעות.

במדרש "ולקחתם לכם ביום הראשון" וגו', וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא, אלא ראשון לחשבון עונות. וצריך ביאור. עוד במדרש רבי אבא בר כהנא פתח "קחו מוסרי ואל כסף", וצריך ביאור. ועיין קדושת לוי פרשת האזינו, כי בראש השנה ויום כיפור עושין תשובה מיראה, כי ברא השנה יכתבון וכו' ונעשו זדונות כשגגות, ומה לו לחשבון מוטב לא יזכרו ולא יפקדו. אבל בסוכות עושין תשובה מאהבה וזדונות נעשו זכיות, אז ראשון לחשבון עונות כמה הן לידע מספר הזכיות. עד כאן דבריו.

ועל פי דרכו אפשר לפרש באופן אחר, על פי מה שכתבנו בפרשת חקת בפסוק "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון", שדרשו חז"ל (ב"ב ע"ח:) "המושלים" אלו המושלים ביצרם, "בואו חשבון" בואו ונחשוב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. וביארתי על פי מה שכתב הישמח משה פרשת ראה בהפטורה, שהקדמונים נחלקו איזה עדיף, אם המתאווה ומתגבר על יצרו, או מי שאינו מתאווה כלל דלדעת הרמב"ם מי שאינו מתאוה כלל כמו אברהם שהפכו לטוב ליצר הרע, כמו שנאמר "ומצאת את לבבו נאמן", או כדוד שהרגו, כמו שנאמר "ולבי חלל בקרבי" ואין לו נטייה לרע כלל, עדיף. וחלקו עליו, כי אדרבא, המתאווה ומתגבר עדיף שעושה לכבוד קונו, מה שאין כן מי שטבעו בכך אם כן במה עובד אדוניו. והכריע הישמח משה, דאלו ואלו דברי אלקים חיים, דבתחלה ודאי עיקר כהחולקים דאם נטבע כך מבטן צדיק מה פעל, אבל אחר כך כאשר על ידי מלחמתו כבשו כל כך עד שבא לבחינת דוד, ומכל שכן לבחינת אברהם, ודאי מה טוב ועדיף מהלוחם כל ימיו. עד כאן דברי הישמח משה.

ואפשר לומר דהיינו מחלוקת חז"ל (עבודה זרה י"ז:) דמאן דאמר ניזיל אפתחא דזונות דניכף ליצרן ונקבל אגרא סבירא ליה כהחולקים, ומאן דאמר ניזיל אפתחא דעבודה זרה דנכיס ליצריה סבירא ליה כהרמב"ם. ומאמרם באבות (פרק ה משנה כ"ג) לפום צערא אגרא, גם כן ראיה להחולקים.

והנה לדעת החולקים יש לכאורה לבעל דבר לחלוק, אשר מי שהרגו ליצר הרע או הפכו לטוב ומעתה אין לו שום נטייה לרע, ואין לו צער ועבודה להתגבר על יצרו, אין מגיע לו שכר כמו לאיש שיש לו עדיין מלחמה עם היצר הרע. אמנם ודאי כדי שלא יאמר אותו צדיק וכי בשביל שאני זכר הפסדתי, בטח אין הקב"ה מקפח שכרו ולא יגרע מצדיק עינו פחות מאותן העומדים עוד בקשרי המלחמה.

והנה אמרו חז"ל (אבות פרק ג משנה א) עקביא וגו' ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. ופירש הגר"א כי נתינת דין הוא על מה שחטא, ונתינת חשבון הוא מפני שאין אדם חפשי מלקיים מצות בכל שעה ורגע, ואם כן באותה שעה שעשה עבירה מלבד העבירה שעשה הרי באותה שעה לא עשה מצוה, וזהו החשבון שמענישים אותו על שלא קיים מצות בעת עשיית העבירה. עד כאן דברי קודשו.

והנה למאי דקיימא לן (סוטה י"א) מדה טובה מרובה ממדת פרעניות וידיעת ההפכים בשווה, יתכן לומר כשמקיים מצות מלבד שיבא על שכרו על עשיית המצות, גם זאת יחשבו לו כמה חבילות עבירות היה יכול לעשות בעת עשיית המצות וחדל מהם, ועל זה מקבל שכר בפני עצמו, והוא כענין מאמר חז"ל (קידושין ל"ט:) ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, ומכל שכן כשעושה מצות.

והנה לדעת החולקים על הרמב"ם היה לכאורה מקום לומר דכל זה שייך דוקא באותן שנלחמים עדיין עם היצר הרע ויש להם נטייה לרע ומתגברים עליו, לכן מגיע להם שכר על מניעת העבירות בעת עשיית המצות. אמנם אותם שהרגו את היצר הרע או הפכוהו לטוב הם לא יבואו בשכרם על אשר לא עשו עברות בשעת עשיית המצות. ולכאורה יתבאר בזה מאמר חז"ל (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. אמנם כן ודאי חס ליה למריא דאברהם לומר כן שיהיה זריז ונפסד חס ושלום, ובלי תפונה כמו שמקודם שהרג היצר הרע או הפכו לטוב שהייתה לו נטייה לרע הגיע לו שכר, מכיוון שעלה שוב לא ירד ומקבל שכרו משלם גם כשכבר הפכו לטובה, כמו שאר באי עולם שלא השיגו עדיין מדרגה זאת.

ובזה יבואר "על כן יאמרו המושלים" אלו המושלים ביצרם, היינו שהרגוהו או הפכוהו לטוב, "בואו חשבון", היינו שגם הם יחשבו כמה עבירות היו יכולים לעבור בעת עשיית המצות, ומגיע להם שכר על הפרשה מהם. ואי דיקשה מדוע יעשו להם חשבון כזה, והלא כבר נתבטל יצר הרע שלהם ואין להם נטייה לרע, לכן אמר בואו ונחשוב חשבונו של עולם דייקא, היינו החשבון של אותם באי עולם שאינם מושלים ביצרם ויש להם עדיין נטייה לרע, וכשם שהם מקבלים שכר על שבשעת עשיית המצות לא עשו עברות, כמו כן לא יבצר מאותם המושלים ביצרם.

ובזה יבוארו המדרשים, דהנה בימים נוראים מה שישראל עושים תשובה ומסגלים מצות ונשמרים מעבירות, היה לכאורה גם כן מקום לומר דדי בזה שמקבלים שכר על עשיית המצות, אבל על מה שנמנעים מלעשות עבירות בשעת עשיית המצות לא יקבלו שכר, כי באמת היו עושים עברות רק מחמת שהזמן גרסא מפחד ימי הדין והמשפט נמנעים מעברות וכמעט נתבטלה הבחירה, ולכן לא יחשבו עם האנשים האלו מה שהיו בשב ואל תעשה עברות. אמנם כאשר יבואו ימי החג שכבר עברו ימי הדין ויצאו בדימוס והחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה לסגל מצות סוכה וד' מינים, וגם כן אינם עושים עברות, שאז אין לבעל דבר לחלוק שיש להם מגור מלעשות עברות מחמת יראת הדין, אז הוא ראשון לחשבון עונות שמחשבין כמה עברות היו יכולים לעשות ולא עשו ומקבלים שכר, וממילא מקבלים שכר על מניעת העברות דימי הנוראים גם כן, דבא זה חג הסוכות וגילה על זה ימים נוראים. דמה שחדלו אז גם כן לא היה מחמת פחד ימי הדין. ומקבלים שכר כמו המושלים ביצרם.

והנה, כסף הוא לשון תאוה וחמדה כמו "נכסוף נכספתי". ובזה יבואר המדרש "קחו מוסרי", שתקחו מוסר להרוג יצר הרע או להפכו לטוב, "ולא כסף" היינו תאוה, שלא תדמו שיותר טוב שיהיה לכם תאוה ונטייה לרע, כי אז תקבלו שכר גם על מניעת עברות, אבל אם תמשלו ביצר הרע ולא יהיה לכם נטייה לרע יקופח שכרכם, כי באמת יחשבו לכם חשבונו של עולם וישלם ה' פעלכם ומשכורתכם תהיה שלמה.

(לחם אבירים, עמו' רל-רלב)

הרב אלימלך פישמאן, מבארדוג קרסטיר (הונגריה), נולד לאביו ר' ישראל ולאימו רעכיל בשנת תרמ"א (1881). בעיר סלוטפינא, בקרפאט-רוסיה, ליד מרמרוש-סיגט. אביו היה ממכובדי קהילתו והתפרנס מעבודה במכרות המלח הממשלתיות.

הרב אלימלך למד בישיבת בעל "קדושת יום טוב" בסיגט ובישיבת בעל "ערוגת הבושם" בחוסט. עוד בצעירותו נודע כבחור מוכשר ומעמיק וחידש חידושים רבים. בהיותו בן חמש עשרה שלח אותו ראש הישיבה, בעל "ערוגת הבושם", עם מכתב לאביו, בו נכתב שבשל כישרונותיו ורמת לימודיו כבר אין הישיבה מתאימה לו, ויש לשלוח אותו ללמוד בשיעורים פרטיים מתלמיד חכם. והוסיף וכתב "ומובטח אני שיחדש חידושים רבים, ויפוצו מעינותיו חוצה".

הוא היה תלמיד חכם גדול שכיהן כגבאי ואיש ימינם של בית הצדיקים הרב הקדוש רבי ישעיה שטיינר מקרסטיר ובנו אברהם. חידושיו יצאו לאור בספר "לחם אבירים" פירוש על התורה בדרכי האגדה והדרוש.

בהיותו בן שמונה עשרה נשא לאשה את מרת יוטא ברכה בת החסיד הרב אברהם ומרת טויבא איידל הארניק, מצאצאי הגאון רבי חיים יוסף גוטליב רבה של סטרקוב ומחבר ספר "טיב גיטין וקידושין". לאחר נישואיו נפטר אביו, ומשפחתו נותרה ללא מפרנס. האלמנה, בנה הרב אלימלך ואשתו, ניהלו חנות מכולת, אך למרות עבודתם הקשה היא לא הספיקה לפרנסתם, והרב אלימלך החל לעבוד כמלמד וראה ברכה בעמלו. לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה, ברחו הרב אלימלך, עם  אשתו וששת ילדיהם, לעיר ארשעווע, שם החל להיות משמש בקודש אצל רבי יואל טייטלבוים, וכעבור מספר חודשים עבר לשמש את הרה"ק רבי ישעיה מקרסטיר, לצד שני גבאים נוספים, ותפקידו היה לכתוב את הקוויטלאך עבור החסידים שבאו אל הצדיק להתברך. בימים הנוראים היה הרב אלימלך משמש כשליח ציבור בתפילת שחרית. הוא שימש גם כבורר בין בעלי דינים, ועסק בפתרון שאלות סבוכות.

הרב אלימלך ואשתו הי"ד נספו באושוויץ בו' בסיון תש"ד (1944).

נולדו ילדים רבים, מהם נספו:

• הרב ישראל שו"ב בקהילת מעדיאסא ורעייתו מרת גיטל בת רבי אלכסנדר זושא שיק אב"ד סילאדי פיער ז"ל, ובניהם : ישעיה, מנחם זאב, אליהו, מרדכי אהרן ואברהם. הי"ד.
• שרה, אשת הרב יחזקאל שרגא רוזנצוויג הי"ד מדעבקעצין, וילדיהם: חנה רעכיל, ישראל, יעקב, חיים יוסף, שלום, אברהם יצחק, טאבא איידל. הי"ד.
• הרב מרדכי, שו"ב בקהילת באלדווא, ורעייתו מרת יענטא בת הרב שמואל אהרן דייטש הי"ד ממישקאלץ, וילדיהם: רחל מלכה, שייינדל ויעקב חיים. וכל צאצאיהם. הי"ד.
• מרים גיטל ובעלה הרב שלום יחיאל מיכל קליין, וילדיהם ישראל, אלעזר פינחס, משה, אסתר, רעכיל טויבא. הי"ד.
• הרב דוד ורעייתו רויזא בת הרב אליהו הלוי הורוביץ שו"ב בנירדהאז, וילדיהם יוסף יוזעף, אברהם, בילא דינה, רעכיל, דבורה גיטל. הי"ד.

שמות נוספים של בני הרב אלימלך:

• הרב חנניה יום טוב ליפא, בעלה של מרת העוועלע.
• ר' חיים יוסף, בעלה של רחל יהודית.
• רעכיל טאבא אשת ר' נחמן חיים איינהורן.
• עטיא.אשת ר' אברהם אייזיק קליינרמאן.

הרב אלימלך כתב חידושים רבים על התורה, על הש"ס בבלי וירושלמי ועל ארבעת חלקי השולחן ערוך. הוא נהג לשבת ולכתוב את חידושיו ביום ובלילה, ולעתים חלם חידושים בלילה והיה קם וממהר לכתוב את החידוש. בשנותיו האחרונות יגע לסדר את כתביו לדפוס, ובשעה שהוא גורש, יחד עם יהודי עירו, לגיטו אויהל, לקח אתו את כל כתביו, אך אלו אבדו בשואה, מלבד ספר אחד, ספר "לחם אבירים" על התורה, שהספיק להדפיס יחד עם הסכמות גדולי דורו וצדיקיו. לימים, הספר שב ויצא לאור בארה"ב בידי בניו, הרב חנניא יום טוב ליפא והרב חיים יוסף.

לחן של הרב אלימלך פישמן הי"ד לפיוט "שלום עליכם" השתמר ועלה לרשת:

גרסינן בברכות (כח) תני עדויות בו ביום נשנית, ביום שהושיבו רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. המסכתא החשובה הזאת עדויות שבנכסים שנשנת ונסדרה עוד קודם רבינו הקדוש, הכניסה רבינו הקדוש למסכת נזיקין, אפשר משום דמסכת זו נתייסדה על ידי המחלוקת הקשה דרבן גמליאל הנשיא עם רבי יהושע ורובה ככולה ממחלוקת על דבר הכתוב "כי ינצו אנשים".

בא וראה האיך גדול כוח המחלוקת, הגם בלימוד יפה המחלוקת דבדברי תורה צריך שישאו ויתנו בדבר ויחלקו בסברא לשם שמים להוציא הדבר לאמיתו, אבל זה כי אם ביתפשרו אחר כך ונעשו אוהבים זה לזה, כמאמר חז"ל "את והב בסופה" (ברכות), אבל כשהם עומדים במחלוקתו, קשה הוא אפילו בדברי תורה.

וזה דבר שרבים וגם שלימים תמהים ושואלים האיך בא המחלוקת בתלמוד, הלא כל הדברים שנשנה כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהם, כולן נאמרו בסיני (ת"כ במדבר). וזה שהובא ברמב"ם (בהקדמה למסכתות זרעים) למשל מצוה סוכה, בתורה כתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים" הודע מיד הפירוש בעל פה שהסוכה חובה על זכרים ולא על נקבות ושלא יהא הסוכה אלא בצמח מארץ ולא מסככה בצמר ולא בכלים, וכך כל המצוה בכתב והפירוש בעל פה. וכך נשנו הקבלה משה קבל תורה מסיני עם פירושיה ולמדה עם אהרן ואלעזר ואיתמר וזקנים ועם ההמון, וכל אחד היה שומע התורה עם פירושיה ארבע פעמים (עירובין נד) "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש" הקהיל את העם ואמר הגיע זמן מותי, מי ששכח הלכה או שנסתפקה עליו שאלה יבוא ויפרוש, ולקחו מפיו באר הלכות ולמדו הפירושים מראש חודש שבט עד ז' אדר ואז כתב התורה ואחר כך נמסרה הקבלה ליהושע וכו' (בפנים ב:) ואף על פי שכל העם היו יודעין ולומדין התורה עם פירושיה וגם הם היו יודעין הקבלה אבל הוא רבן עליהם. כך בכל דור ודור הנביא או מאנשי הכנסת הגדולה עד תנאים מי שהיה רבן של ישראל על שמו נקרא שהוא קבל הקבלה. ולפי זה תמיהים ושואלין מהאיך נלקח המחלוקת בקבלה. הרבה אומרים ששובש ושכחה נפל בקבלה, והרבה דברים ששכחם דבזה נפל מחלוקת, זה אומר דכך היה הקבלה וזה אומר דכך היה הקבלה, וגם הם אומרים שהכל מסיני אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להתחדש (מגילה י"ט) ומסירות התלאות שכחם, לשיטתם בששנים חולקין בדין אחד, האיך היה הקבלה מפי משה חולקין, ואחד אומר אמת והשני בוודאי שקר הוא. נמצא דפוגם באנשים אשר עליהן נסמכו הקבלה, וזה שהובא ברמב"ם (בהקדמתו לזרעים) דעל כל פירוש הקבלה אין מחלוקת בשום פנים, למשל התורה צוה לקחת פרי עץ הדר, הפירוש הזה מיד שנה אתרוג. וכן אין מחלוקת על "עין תחת עין", "וקצותה את כפה" שהוא ממון, ועל כל פירוש הקבלה חכמים טרחו למצוא זה בכתב למען יקנה להלכות המקובלת מקום בתורה שבכתב. ויש גם דברים שלא נרמז כלל בכתב וגם מסיני הוא, כמו שיעורין גוד ולבוד ודופן עקומה הלכה למשה מסיני, כיון שאינו נרמז בקרא הוא סתם הלכה למשה מסיני. אבל באמת הוא כל פירוש הקבלה מסיני והמחלוקת היה כי אם באיזה תיבה נרמז זה בקרא, אבל על פירוש הקבלה אין מחלוקת בשום פנים.עוד שם מי שיחשוב שהדיינין (צ"ל: שהדינין) שנחלקין בהם כמו כן מקובלים מפי משה וחושבים שנפלה המחלוקת מדרך הטעות ההלכה, או מפני שאחד מהם קיבל קבלה אמת והשני טעה בקבלתו או שכח או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע, ויבא ראיה על זה "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל (סנהדרין בפנים ט), זה הדבר מגונה מאד והוא דברי מי שאין לו שכל, אין בידו עקרים ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצות וכל זה שוא יבטל. עד כאן.

אבל זה צריכין אנו לידע כמו שהי ספיקות במשה בדינין בחייו, כמו בבנות צלפחד ובמקושש ומיד היה נמלך בד', כך נולדה ספיקות בדינים אחר פטירת משה רבינו עליו השלום, וכן נתחדשו דינים חדשות שאין זמן שלא היה בו התבוננת וידוש עניינים. וזה דאמרינן בגמרא תמורה (בפנים ב) כשמת משה רבינו נולד הרבה ספיקות, ועל זה נמסרו בקבלה י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, וזה כוונת הגמרא (מגילה יט) מה שסופרין עתידין להתחדש מסיני הוא דאם נדרש בי"ג מידות מונחים הם בתורה עצמה, ובי"ג מידות יש שלא נפלה מחלוקת כדאיתא (ביבמות עו) אם לדין יש תשובה שכל אחד היה לו אז זכות לדון בי"ג מידות לפי שכלו, וגם יש מחלוקת בדבר שהיוצא מסברא מר אסתבר סברא זו ונתחזקה לדעתו ומר לא איסתבר. גם יש מחלוקת בגזירות שתקנו בכל דור ודור על דרך הכתוב "ושמרתם את משמרתי", ןהפירוש הקבלה (צ"ל: בקבלה) (יבמות כא) עשו משמרת למשמרתי, לפעמים תפל בה מחלוקת, רבי פלוני גזר והשני לא גזר.

נמצא דמחלוקת יש כי אם בספיקות שנפלו בדינים או בדברים שנתחדשו אחר פטירת משה ולא שמעו כלל מזה, אבל כדי שלא יהא תורה כשתי תורות חס ושלום, אמרה תורה "כי יפלא ממך דבר" וגו', בדברים שנתחדשו ונפלו מחלוקת, "וקמת ועלית" אל הבית דין הגדול, נמנו ורבו ואחרי רבים להטות ואין בית דין אחר כך יכולין לבטלן (בפנים ז:) והיו לומדין זה איש מפי איש בקבלה ככל הקבלות מסיני, ועד שמאי והלל לא היו שום מחלוקת כי אם בסמיכה, שאז, חס ושלום, נתפזרו חכמי דור בגזירות אנטיוכס ולא היו באפשרות להתאמץ ולהעמיד על המנין, ונשארו מני אז סמוכה במחלוקת, ובימי שמאי והלל מתחלת המחלוקת כי אם בג' דברים המתחלה בזו מסכתא, ואמרו חז"ל כשרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן את רביהן (בפנים ט) וסברת כל אחד היה לפי שכלו ולא היו רוצים לעמוד במנין דבית הלל היו רבים ובית שמאי היו חריפין ותקיפין (יבמות יד) ונשארו במחלוקתן, אבל זה דבר ברור שכל המחלוקת הייתה כי אם בדברים שלא שמעו כלל מפי משה, וגמרא תמורה ששכחו ג' אלפים הלכות נשכחו מכולם, וכאלו לא נשמעו כלל חוץ מה' חטאות שמתות שיודעים שקבלה הוא מסיני, והיה להם ספק בחטאת שמתות בעליה, אם ירעו או ימותו, וספיקא דאורייתא לחומרא ואין שום חולק עליו (תמורה שם).

ובזה יפרש הב' משניות ראשונה ואחרון שבאחרונה ממסכת זו האיך ובמה חולקין ואידך זיל גמור.

ובזה יפרש הג' משניות ראשונה ואחרון שבאחרונה ממסכת זו האיך ובמה חולקין, ואידך זיל גמור.

במשנה א' שמאי אומר דיין שעתן. דכך הוא מהתורה ואיני רוצה לגזור, והלל גוזר מפקודה לפקודה, וחכמים גם הם גוזרים אבל במידה קטנה. נמצא דחולקין בגזירה.

במשנה ב' שמאי אומר מקב חלה וכו', מהתורה חלה אין לה שיעור כמה צריך ליתן בתורת נתינה חטה אחת פוטר. וחכמים נותנים שיעור, בעל הבית אחד מכ"ד ונחתום אחד ממ"ח, ואין שום חולק עליו (חלה פרק ו' משנה ה') דסתם משנה הוא והוא מה שהסכימו עליו דעת רבים והשתווה עיונם בו ולא נפלה בו מחלוקת, או שיקבלוה רבים מפי רבים עד משה רבינו (כך בהקדמה לרמב"ם שזה הוא כל סתם משנה). אבל מכתה חייב בחלה מהתורה אין שיעור וגם לא היה להם שום שמועה ובזה נחלקו, בתורה כתיב "תתנו" והפירוש מפי השמועה למדו שצריך שיהיה כדי נתינה (כך במפרשים). שמאי סבר מקב חלה, משום דאחד מכ"ד שהוא חייב לפי קבלה יהיה אז ביצה, דקב כ"ד ביצים והוא כדי נתינה. והלל סבר מקביים, לפי שהוא משער לפי מידת נחתום שהוא אחד ממ"ח, ואז הוא ביצה, דאם קב יהא חייב בחלה נמצא דנחתום שהוא אחד ממ"ח אינו מקיים מצוות נתינה. וגם מצא כל אחד רמז בתורה לפי סברתו. הלל סבר "עריסותיכם" דכל אחד משמע, ושמאי סבר דכל ישראל (והשני פירושים ר"ת וראב"ד, אחד הוא). נמצא דחולקין בסברא.

במשנה ג' הלל אומר מלא הין, מהתורה מקווה אפילו כולו שאובן כשר, רק בכלי אסור, ורבנן גזרו בשאובן אטו כלי. וכמה מים שאובן פסלו, בזה נחלקו, הלל אומר הין שהוא מידה היותר גדולה, ושמאי אומר ט' קבין, מדחשיבי להשתטף בהן כל גופו (ראב"ד), נמצא דחולקין דכמה גוזרין, אבל כיוון שבאו שני גרדיים והעידו משום שמעיה ואבטליון שהם שונים ג' לוגין פוסלין, מסתמא כך הכריעו חכמים בזמן הקודם ואין לחלוק עליו, וקיימו חכמים א דבריהן.

ואם תקשה האיך היה זאת שהם, שמאי והלל, שלקחו כל הקבלה מפי שמעיה ואבטליון, ולא עוד שהלל דייקא דווקא בזו הלכה ואמר בלשון רבו, כשבאו גרדיים קיימו חכמים את דבריהם, מאי חזית דסמכת אהאי יותר מהאי. אלא האמת יורה דרכו כמו שאמרנו לעיל דקבלה פירוש התורה וההלכות ששמע מפי משה עצמו זאת היו לומדין מפי שמעיה ואבטליון והיה בקי בהן ושגורה בהם כשלחן ערוך וסכין מוכן ואין שום טעות ושכחה שייך בהן חס ושלום, שעליהן אנו סומכין הקבלה ועל דברי קבלתן אנו נסמכין, כמו על תורה שבכתב, אלא בדינים שנתחדשו בכל עת בבית המדרש, שאין בית המדרש בלא חידוש, ובעת שהיו לומדין בבית המדרש עניין מקווה כמה פוסלין בשאובן שמאי והלל לא היו שם, כמו בבני בתירא (בפסחים). וזהו דתני בתוספתא (בפנים ה:) לומר לך שלא ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת, מפני שהם לא היו שם והגרדיים היו שם, והיו שומעין הדין הזה והיה מקבלין עדותו. וזה דהלל דייקא לומד בלשון רבו, נראה לי דלא הלכה זו קאי, דהלכה זו לא שמע כלל, אלא סתם בכל מקום דשמעיה ואבטליון היו רוצים לומר י"ב לוגין היו, אומרים "הין", דהוא לשון תורה, וזה דחייב לומר בלשון רבו, כפירוש ראשון מרש"י, או כפירוש שני מרש"י דרבו הוא משה רבינו, דהוא לשון תורה, ואז בוודאי לא קאי על הלכה, כי אם על תיבת "הין". כן נראה לי פירוש משנה זו, ואזלי כל תמיהות.

ובזה ניחא אמאי רבי דחזר ושנה משניות דעדויות כל אחד על מקומה, משנה ב' במסכת חלה ומשנה ג' במסכת מקוואות, סתם שם (בחלה פרק ו' משנה ו' ובמקוואות פרק ב' משנה ד') אליבא דהילכתא ולא הביא כלל הפלוגתות דשמאי והלל, ומשנה ראשונה דנדה הוא במסכת נדה כמו שהוא בעדויות עם פלוגתייהו? משום דמסכת נדה שמאי אומר דיין שעתן, זה דברי תורה, והלל וחכמים גזרו משום זה, לא היה יכול רבי להעלם את זה. אבל משנה דחלה ומקווה פלוגתייהו אינו אלא מדברי סופרים, משום זה סתם רבי אליבא דהילכתא. וגם ניחא אמאי בעדויות נשנה נדה בראשונה ואחריו חלה ואחריו מקוואות שלא כסדר המשניות, משום דנדה שמאי אומר וכו' דבר תורה הוא תני לה ברישא, ואחריו חלה דעיקר הדין הוא דבר תורה אלא פלוגתייהו בשיעור שהוא מדברי סופרים, ואחריו מקווה עיקר הדין דשאובן פסלו גם הוא מדברי סופרים. ומשנה אחרונה ממסכת זו, "אמר רבי יהושע, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני", משנה זו לכאורה קשה אם הוא אומר שקבלה הוא מסיני, האיך בא התנאים לחלק עליו. משום זה בא הרמב"ם בפירוש וזה לשונו: לא נשמע ממשה רבינו עליו השלום זה הלשון, אבל שמע ממנו זה העניין ונפלה המחלוקת בדעות שיסד מה הם. עיין שם.

יהא רעווא מקדם אבוהון דבשמיא שאקיים בנו המשנה האחרונה שאליהו יבא ולא יהא עוד מחלוקת בישראל ולא על ישראל בזכות לומדי התורה שטרחו ויגעו להשוות המחלוקת ולעשות רצון קונם, ובפרט בתקופה זו שרבו קטרגים ושונאים ישראלים בארץ ישראל ובכל ארצות, והתורה מונחת בקרן זווית וגם לומדי התורה והמחברים אין דורש ואין מבקש להם. תלמיד חכם יש לו ביזיונות עוד הרבה טענות יש להם על לא הדבר. אין להם לא כבוד ולא ממון וכל מעשיהם לשם שמים הוא, למען לא ניגע לריק ולא נרד לבהלה.

ואדוני אבי מורי שליט"א שטרדת הפרנסה ובניו ובנותיו להשיאו עליו ועל צווארו מעודו עד היום הזה, ומעולם לא פסיק פומיא מגורסא, ועשה לילות כימים, ביום אכלנו חורב בפרנסה ותורה בלילה, ותדר שנתו מעיניו עם הויוה דאביי ורבא, לעטר ולקשט את המשניות שחסרו רבינא ורב אשי, יגע והשלים ואיזן וחוקר ותיקן מה שתיקן ב"אמונת זרעים" שיצא כבר שם בעולם, ועתה גם ב"עדיות בחירתא". יתן ד' שם הוא יזכה למדרגה זו וימלא ד' רצונו כשיגיע זמנו פני שכינא לראותו, אזי רבינא ורב אשי נפקו ללוותו, על פי מאמר הגמרא (בבא קמא קי"א, בבא מציעא ס"ב) אמר רבא כי שכיבנא רב אושעיא נפיק ללוותי דמתרצתא מתניתין כוותיה, כך ראיתי בצוואה שלו בכתב ידו של אבי מורה שזה הוא כל מגמתו, שהתנאים ואמוראים נפקי שם לקבלותו. ואני אקווה לד' שיהא בתוכינו, עד שיבוא אליהו עם משיח צדקנו, לראות ביחד בנחמת ציון עירנו, שיהא במהרה בימינו.

יוסף בן המחבר

(מסכת עדיות בחירתא, מבוא מבן המחבר)

ר' יוסף מנדלסון הי"ד נולד בסביבות שנת 1896 לאביו, הרב יהודה ליב מנדלסון, ולאימו, לאה ב"ר משה דרשר. הרב יוסף עסק במסחר. הוא נשא לאשה את מרת שרה בת אהרן וחווה גולדוואסר..

בהיותו בן שבע עשרה יצא לאור חיבורו של ר' יוסף, "עיני יוסף", יחד עם של ספרו של אביו, "אמונת זרעים" ור' יוסף גם הוסיף הקדמה לספרו של אביו, בה כתב:

בן יכבד אב

אמר הצעיר יוסף בן שבע עשרה שנה. זה עברו אלף תמ"ג שנים מחתימת התלמוד (לפי ספר צמח דוד). עשות ספרים הרבה אין קץ ראיתי. אבל גמרא על סדר זרעים עדין לא ראתה. ברוך ד' אשר זכיתי לראות מה שקיוויתי. כי בתחילה כאשר אבי מורי שיחיה טרח וכתב ולקט ואסף הסדר ההוא ביגיעה רבה, אף על פי שטרוד בטרדת הזמן הלא הוא טרדת עול הפרנסה, אף על פי כן לא נתן שינה לעיניו כמה לילות בשבוע, כמאמר חכמינו ז"ל לא איברא לילה אלא לגירסא, כדי לעשות עטרת זהב למשניות סדר זרעים. אבל אף על פי כן לא היה בדעתו להדפיסו מפני טעם הכמוס. אבל כאשר החילותי לבקש מאבי מורי שיחיה שראוי הוא לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, מפני שהוא תחילת שאלת דינו של אדם על דברי תורה, ובפרט מסדר אמונה ששואלין נם כן בתחילת דינו של אדם, נשאת ונתת באמונה, ושניהם צדקו יחדיו (כדאיתא בהקדמת אבי מורי עיין שם) הן הן אמונה והן הן דברי תורה, ותרווייהו איתנייהו בהו. ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, בידו ממש, ואחרי שנתעוררת לזאת ולאו כל אדם זוכה, ובוודאי לכך נוצרת. אז אמר לי אבא יקירי איזל ואמליך בגדולי ארץ. והראיתי זאת לפני גאוני ארץ והסכימו בלב שלם, יגדיל תורה ויאדיר, אז אמרתי וזאת ליהודה ויאמר שמע ד' קול יהודה. יהודה אתה יודוך. ומקום עשו לך להתגדר בו, מצוה שבא לידך אל תחמיצנה, חזק חזק ונתחזק תורה צריכה חיזוק. ומיד אבי מורי חגר מתניו ועשה לילות כימים, ועשה מהדורא בתרא ללקוט אוכל מתוך אוכל, מתוק ממתוק, עד שידו מגעת, בעמל גדול בי"ג נפה, לחבר את האוהל להיות אחד, גמרא וברייתות ומכילתא וספרא וספרי וכו' מחכמי תלמוד, ובצידיהם מרבותינו חז"ל אצל כל משנה ומשנה כפי שנראה בעזרת ד' יתברך. ועשה למשניות זרעים זר זהב. ובפרט למסכת אמונה כדאיתא במדרש כל מה שישראל אוכלין בעולם הזה אינו אלא בשביל אמונה. איש אמונות רב ברכות. בזכות אמונה רב ברכות. ואמונתך בלילות, בלילה ודאי בעולם הזה בגלות אין לנו קיום רק בשביל אמונה. בזכות אמונה ותלמוד תורה אנו נגאלין. ולזו הכונה רמזו חכמינו ז"ל אמונה זו סדר זרעים. ושמו נא לו, כמו שהובא בספרים, כמו זרע שנשרש בארץ, שבתחילה נרקב ונפסד בארץ ואין לו שום שווי ונמאס מאוד. אבל אף על פי כן אחר כך יציץ ציץ ופרח וממנו חיות לכל העולם. כן ישראל בגלות המר לעג וקלם בגוים שכל רואי ילעיגו עליהם איה נא אלהיהם? ובכל זאת שמך לא שכחנו, מאמינים בני מאמינים ומצפים לישועה שיהיה בעגלא. הזורעים בדמעה ומאמינים שיהא ברנה יקצורו. כאותיות זרעים ממש מרומז תיבת זימרה בהיפך אתוון (ע' מתחלף בה' באותיות אחה"ע). צדיק כתמר יפרח וכו'. וזה יסוד הישראלי את א-להים ירא וכו' כי זה כל אדם. כל עולם לא נברא אלא בשביל זה (כעין זה איתא בהקדמת אבי מורי). ואשתומם כשעה חדא על שם אמונת זרעים, וראיתי כי כוון לדבר אמת על פי גמטריאות חושבנא אמונת זרעים תתכ"ד, כחושבנא יהודא לייב בר אהרן מאיר ל"ז שנה היום אבי מורי. ושמו גרים (כדאיתא בברכות). ומכוון לדבר אמת על פי שהובא בתנא דבי אליהו דהתחיל בתיבת "ויגרש" כחושבנא תנא דבי אליהו, ומדרש תדשא התחיל תיבת "תדשא" בגימטריא זה רבי פינחס בן יאיר. ואביט עוד אל המראה וראיתי כי שנה זאת תרע"ג מכוון בגימטריא כחושבנא דגמרא למשנה. ואחרי שראיתי שכולם מתאימות, שמא גרים וזמנא גרים, אז אמרתי הנך מה יפית ומה נעמת, ובוודאי מן שמיא גם כן קא מסכים על זה. ובזכות תנאים אמוראים ורבותינו ז"ל ימליצו עלנו ועל כל מאן דעסקין באורייתא בכל אתר ואתר בחיי אריכי ומזוני רוויחי ויצמח פורקנא בעגלא ובזמן קריב אמן ואמן.

ר' יוסף הוסיף מבוא גם לספרו השני של אביו, שיצא לאור בשנת תרפ"ט "מסכת עדויות בחירתא", ודבריו במבוא זה הובאו כאן למעלה.

ר'  יוסף נספה בגיטו ורשה בשנת 1942. כן נספו רעייתו שרה וילדיהם: יעקב, רחל ומשה, וכן הוריו, דודיו ורבים מקרוביו. בתו חווה הוברחה לברית המועצות בתחילת המלחמה ושרדה.

אחותו, מרת פייגא בלומא אשת ר' שמואל קליקשטיין נפטרה בשנת תשי"ח (1958).

דפי עד להנצחת המשפחה נכתבו בידי דודו של ר' יוסף, ישראל דוד פולר, ועל ידי בתו של ר' יוסף, חווה טון מרמת גן..

אקדמות מילין ושריות שיתא ובו' אבקש תפלת דוד המלד עליו השלום.

יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש. ותפלת ר' נחוניא בן הקנה יהי רצון שלא אכשל חס ושלום בדבר כו'.

(חולין ו) העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו, חברו עליו חבריו ובית אביו. אמרו לו מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר. דרש להם מקרא וכו וכו' אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר, אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו (פירש רש"י כשיבואו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם) מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו. ואמרו לה אין מזניחין אותו. ואמרו לה אין מזחיחין אותו (פירש רש"י מכאן שראינו שקבל רבי עדות, ולמד ממנו אף על פי שדבר תימה שהרי מעולם היו נוהגין בו איסר, למדנו שאין מזיחין תלמיד חכם האומר דבר הלכה חידוש לומר שלא שמעת. אין מזיחין – אין מבדילין אותו משמועתו לאמור חזור בך. אין מזניחין – אין משקצים את דבריו, מזחיחין – לומר גאוותך גרמה לך שלא הטית אוזן לשמוע דבר כהלכתו מפי רבך. לישנא אחרינא מגביהין ומסלקין את דבריו, זחוחי לשון גבהי הלב שלא דקדק מפי רבו כל צרכו וסמכו על לבם), וכן איתא בירושלמי דמאי פרק ב' רבי התיר את בית שאן, רבי התיר קסרין, רבי התיר בית גוברין וכו', והיו הכל מליזין עליו, אמר להו בואו ונדיין. כתיב "וכתת נחש הנחושת", וכי לא עמד צדיק ממשה עד חזקיה להעבירו, אלא אותה עטרה הניח לו הקב"ה להתעטר בו, ואני העטרה הזאת הניח לנו הקב"ה להתעטר בו.

והיה כי ישאל השואל מה דאיתא בשבת (דף קי"ב) אמר רבי זירא אמר רבא ברבי זימונא אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים. ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר. (ובעירובין בפרק כיצד מעברין) אמר רבי יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סידקית. אמר אביי ואנן כי סיכתא בגודא לגמלי. אמר רבא ואנן כי אצבעתא בקירא לסברא. אמר רב אשי ואנן כי אצבעתא בבירה לשכחה. עד כאן. ואם האמוראים הקדושים האלה אמרו כך, אנן מה נענה אבתרייהו, וכל שכן וכל שכן הנני העני ממעש, נבער מדעת, ובאפס מזימה איך לא זחלתי חיל ורעדה ופלצות זבוב קציץ כנפים, ניטל אגפים, לעלות דרך נשר בשמים, לחתוא אש מיקוד יקוד אש, ולא ירתיע לאחוריו להיות זהיר בגחלתן פן יכוה מחיות אש ממללות, ליכנס ראשך בין שרפי אש בשלהבת גדולה בין הרים גבוהים, שלא ירוצו גלגלתי חס ושלום, בין אריות חזקים ובין נשרים גדולים לעמוד במקום גדולים אשר כל דבריהם כגחלי אש, מה לך פה, ומי לך פה, ומה ראית על ככה, זה לעשות מה שלא קדמני לך גדולי ארץ, כי התעוררתי על דבר כזה?

האמת אגיד לכם כי גם נפשי לא אדע מה הגיע לי החפץ הזאת. אכן רוח ממרום. ומי בא בסוד ד'. ובהדי כבשי דרחמנא למה לך, כמו שאמרו חז"ל, והוא כמו שכתוב בספר חסידים (סימן תק"ל) וזה לשונו: מי תכן את רוח ד', הקב"ה גוזר מי נעשה חכם וכמה שנים יחיה וכמה ספרים יעשה, וכן בסודות אחרים כו', והקב"ה גוזר מי יחבר ספר אחד או שנים, וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי זה גוזל מי שמגלה לו, כי לא גלה לו אלא לכתוב, דכתיב "סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם", וכתיב "יפוצו מעינותיך חוצה". וזה שכתוב "יביא במשפט על כל נעלם", שגורם שנעלם מן העולם. כד כאן לשונו. ולא דווקא חידוש, אלא אפילו לוקט, מדגילה לו ולבו עוררה לעשות זאת, מסתמא הוא חלקו מן השמים, כי לבי עוררה לי מה לך נרדם קום לך ועשה, כי לכך נוצרת. ואיתא בספר בנין יהושע על אבות וזה לשונו: וכעניין זה כתב הרב המקובל הגאון מו"ה הירץ ז"ל בהקדמה שלו על הסדור, וזה לשונו, אמר קהלת "לכל זמן ועת לכל חפץ", להורות שיש זמן לדורות אחרונים לחדש דברי תורה, מה שלא יכלו דורות הראשונים לחדשו, אף כי קטנם עבה ממתני אחרונים, לפי שלא הגיע עדיין הזמן של החפץ ההוא. עיין שם. אם כן אין לשאול על דברים כאלה, כי הכל מיד ד' השכיל על האדם לעשות. ובפרט זו אינה שום חידוש אלא מלאכה ואינה חכמה, כי כל מה שעשיתי אינה כלום משלי, כי כולם מלוקטים מתנאים ואמוראים ומחז"ל, על עמודי אור עולם וצדיקי יסוד עולם נשענתי, ובהם יתדותיו תמכתי, וזכותם יגן עלינו, ויעלה לריח ניחוח, כי עשיתי לי טלית נאה משלהם, צועטרה לראשי מאור עטרותיהם, בסוד חילוקי דרבנן ולבושי אור להתלבש בהן נשמתי. בסוד "נר מצוה ותורה אור", להאיר באור החיים. ובוודאי לא יהיה עלי קנאה, כי בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו. ואני לא חכם מחכמים ולא רב מרבנים, אבל תלמיד קטן מתלמידיהם, וחכמים אינם מתקנאים בתלמידיהם, וכל שכן וכל שכן בקטן. ואולי מן השמים יתנו לי שכר כפועל בטל המריק מכלי אל כלי.

ואני משביע כל מעתיק ספרי שיכתוב זאת בפירוש תמיד שאל יסברו העולם שאני המלקט בקי בש"ס בבלי וירושלמי ובספרי ובספרא ותוספתא ומכילתא וכו' ובכל הספרים שהובאו מעבר לדף, כי אני רק כפועל בטל, כמשרת המלך בבית המשתה היין, להביא כל מיני מאכל ומשקה על השולחן ולסדר אותו אצלו כל אחד ואחד, הרי שולחן הרי בשר, והרי סכין, הרי כוסות, והרי יין, ואין חסר כלום. ואם כן מה יתפאר המשרת במלאכתו כלום חסר בבית המלך בלא משרת? כן במלאכתי אינה שום חידוש, כי כולם מלוקטים, והלוקט מלאכה ואינה חכמה, כי כולם מלוקטים מגאוני ארץ, בראשם הר"ש והגר"א ושאר מפורשים, ולהם נאה כל הכבוד והתפארת, כי עשיתי טלית נאה משלהם. אבל אני בעצמי מכף רגלי ועד ראשי, אין בי מתום, כי טרדת הזמן וטרדת הפרנסה הם היו בעוכרי, וטפלי תלוי בי, ואני לא עשיתי זאת רק בחטיפה, וביותר בלילה לאחר חצות, ועשיתי לילות כימים. לכן לא הייתה לבי זכה וצלולה כדאמרינן (בעירובין נ"ה) "לא מעבר לים הוא", לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים. ואני סוחר ותגר בטרדת הפרנסה וכו', ואולי איזה שגיאה נפל, אבקש מאוד שידין אותי לכף זכות, כי שגיאות מי יבין, והדן את חברו לכף זכות המקום ידין אותו לזכות, לכן פרשתי ידי בתפילת רבי נחוניא בן הקנה, שלא אכשל בדבר הלכה ואל ישמחו בי חברי וכו'. וזכות כל תנאים ואמוראים יגן עלי וימליצו בעדי שאכוון כוונתם באמת ובתמים ואסדר נכון בכוונה אמיתי לפי המשנה.

ואני אבקש מאוד מאוד כל הלומד בזה הספר אף שלפעמים נמצא הלומד שלא נכון הסדר ההוא או ברייתא זו לא שייך הכא לפי כוונת הלומד, או כל אופן שיהיה שלא כיוונתי חס ושלום לסברא האמיתי, או חס ושלום שכחתי איזה ברייתא, כבר התפלל על זה דוד המלך עליו השלום "שגיאות מי יבין" וכו'. על כל זה אבקש מאוד מאוד לעיין עוד הפעם נכון בנחת בזה הסוגיא, כי לפעמים על פי פירוש אחרת שיש לזו המשנה יש שייכות לזה, או על פי סדר הירושלמי, או על פי סדר התוספתא שהובא, ואם אף על פי כן לא ימצאו חס ושלום הלומד בזה נחת להסכים לפי כוונתו הרמה, אבקש מאוד מאוד לדוני לכף זכות כי לא עשיתי זאת לגדולים ממני, כי אם לבני גילי ולקטנים כמוני שימצא מיד אצל משנה כל הסוגיות השייכות לזה מתנאים ומאמוראים ומפרשים רבותינו נוחי נפש ז"ל לפי דעתי הקצרה והנמוכה לפום ריהטא, כי ניים ושכיב בטרדת הזמן ועול הפרנסה.

אבל זחלתי מפני כבוד המדומה, אבל תמכתי יתידותי במאמר החכם מכל האדם הבל הבלים בפסוק "וזכור את בוראך בימי בחירותיך" וכו', ועל זה דרש עקביא בן מהללאל באבות פרק ג', בורך, בוראך, בארך, הסתכל בשלשה דברים אלו בארך. זו באר שבאת ממנה טיפה סרוחה של זרע ולובן. ולאן אתה הולך, בורך, קברך, מקום רימה ותולעה, ואתה עתיד ליתן דיו וחשבון לפני בוראך, ואם כן מה כבוד המדומה יכול להיות היום כאן, ולמחר המכבד והמכובד בכאן.

אמר המדבר, תלמיד ולא חבר, בלב נשבר, ולעג לשון, חושן ואשון, בשפה רפה, אינו מנופה, רעיוני סליקו על משכבי. מה לך נרדם לך אסוף על סדר אמונת זרעים אצל כל משנה ומשנה מאמרים מתנאים ומאמוראים מן מכילתא וספרי וספרא ותוספתא ותנא דבי אליהו וכו' מחכמי התלמוד בבלי, כי תורה עניה במקום זה ועשירה במקום אחר, כדאיתא בבבא בתרא קמ"ה תנו רבנן עתיר נכסין וכו',  עתיר כמס זהו בעל שמועות, הכל צריכין למרי חטיא. פירש רש"י שיודע הלכות ומימרות האמוראין ולכשיגיע עת הוראה יגלה שמועותיו, והיינו "עתיר כמס", כמו "כמוס עמדי", שמכניסין לאוצר ולכשיגיע עת המכירה ישתכר וירוויח. עוד שם בבא בתרא "בוקע עצים יסכן בם", אלו בעלי גמרא, פירש רש"י סוגית גמרא ותירוצי משניות וברייתות זה עיקר גמרא, שאם לא הגמרא אין למידין הלכה מתוך משנה, כדאמרינן (בסוטה כ"ב) התנאים מבלי עולם, וכי מבלי עולם, והלא מישבי עולם הם, אלא שומרין הלכה מתוך משנתן. (בסוטה כ"ב) אתמר קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים, רבי אליעזר אומר הרי זה בור, רבי ינאי אמר הרי זה כותי. פירש רש"י שמוש תלמידי חכמים ללמוד סברת גמרא בטעמי המשנה, כי על ידי טעמים יש חילוק באיסור והיתר, ובדיני ממונות לזכות ולחייב, ובטהרות לטמא ולטהר, כדאמר בכמה דוכתי, מאי טעמא אמר מר הכי ומר הכי, ואמר מאי בנייהו, איכא בינייהו. (סנהדרין כ"ד) מאי בבל. אמר רבי יוחנן בלולה במקרא, בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד. פירש רבינו תם בתלמוד שלנו אנו פוטרין עצמינו ממה שאמרו חכמים, לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בש"ס. (ובירושלמי פאה פרק שני) אמר רבי זירא בשם רבי יוחנן אם באת הלכה תחת ידך ואין אתה יודע מה טובה אל תפליגה לדבר אחר וכו' (פירוש אל תדחה אותה) שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני וכולן משוקעות במשנה. רבי זירא בשם שמואל אין למדין מן הלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספתא, אלא מן התלמוד. בבלי בבא בתרא אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה, עד שיאמר לך הלכה למעשה וכו'. עיין ברשב"ם דכתב ואי לאו דפסק בגמרא הלכה כמותו, לא סמכינן אפסק דמתניתין, אבל בהלכות הפסוקות בדברי האמוראין ודאי סמכינן, דכיוון שפסקם וכתבם, רב אשי ורבינא, שהם סוף הוראה, ודאי עלייהו סמכינן כו'. עיין ברש"י נדה דף ז' מדאצטריך למימר להו הלכה, שמע מינא דאין למידן הלכה מפי תלמוד מתוך המשנה וברייתא ששנויה בהם הלכה כפלוני אין למידין מהם שאמוראים אחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה, אבל הראשונים לא דקדקו איש בדברי חברו, אלא כל חד מה ששמע מרבו ומלמדו לתלמידו שמועה כמות שהוא, והוא היתה נקראת משנה וברייתא כו'. והנה רבינא ורב אשי חיברו רק על ארבעה סדרים, כדאיתא בהקדמה לפירש הרמב"ם ז"ל על משניות והובא באמצע דבריו, וזה לשונו: ומה שנמצא מחיבור רב אשי בתלמוד הם חמש ושלושים מסכתות. ולא מצינו לו דבר בסדר זרעים אלא בברכות לבד, ומסדר טהרות אלא נדה בלבד וכו'. אבל יכול אדם לפרש הסדר ההוא אחר יגיעה רבה ועמל גדול ושיסייעהו התוספתא והברייתות וילקוט הלכות הבאות על ענינו בכל התלמוד ויוציא בשכלו העיקרים של המסכתות וענייניהם מן הלכות ההם כפי שתראה כשנפרש הסדר ההוא בעזרת ה' יתברך. עד כאן לשונו.

והנה על סדר טהרות כבר קם הנשר הגאון הגדול הרב הצדיק וכו' כש"ת ר' גרשון העניך זצ"ל בספרו סדרי טהרות וישר חילו זי"ע, אבל על סדר זרעים לא מצינו עדיין, ואולי משמיא מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. על כן אזרתי את מתני בזריזות כי לבי עוררה מה לך נרדם זה כמה שנים, עורה עורה התעוררי. לך אחרי הקוצרים ואלקט בשבלים, עד שידך מנעת, ושמתי לילות כימים, ועמלתי ואספתי בסדר הזה ביגיעה רבה ועמל גדול לעשות קישוטין לסדר זרעים, וזכות תנאים ואמוראים וחכמינו ז"ל יעמוד לי שלא אכשל חס ושלום בדבריהם ולילך בדרך האמת. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו. הוריני ד' דרך חוקך ואצרינה עקב. הט לבי אל עדותיך. ופרשתי ידי בצלותא ובעותא ואתפלל תפלת ר' נחוניא בן הקנה יהי רצון שלא אכשל בדבר ואל ישמחו בי חברי וכו'.

וקראתי שם הילקוט בשם אמונת זרעים כדאיתא בשבת דף ל' אמר ריש לקיש והיה אמונת עתך וכו'. אמונת זו סדר זרעים, עיין שם בפירוש רש"י ובפירוש תוספות בשם ירושלמי על שם שמאמין אדם בחי עולמים וזורע. ובעת כתיבת הקדמה הזמין לי ד' יתברך ברעיוני זה הדברים, והזמנה מילתא, כי יציאת מצרים היה בזכות אמונה, "ויאמינו בד' ובמשה עבדו. אז ישיר", שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן למדו חז"ל גם כן תחיית המתים מהתורה, שיהא בעגלה בזמן קריב. ובזכות אמונה נגאלין מגלות המר, על כן צריך אדם לעסוק במסכת אמונה, כדאמרינן במכות, דרש רבי שמלאי תרי"ג מצוות נאמרו למשה בסיני וכו', בא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה". ועל זה מתורץ קושיית תוס' שהקשו בקדושין דף מ' מהא דאמר רב המנונא אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, אהא דאמר רבא (בשבת דף ל"א) כשמכניסין אדם לדין אומרים לו "נשאת ונתת באמונה", משמע דתחילת דינו של אדם הוא על נשאת ונתת באמונה. עיין שם. ולפי עניות דעתי השתא הכל מתורץ על נכון,  כי הוא הוא וכולא חד הן הן דברי תורה, והן הן אמונה, כי בלא אמונה אין תורה, וכולה תלי באמונה, ושלשתן לדבר אחד נתכווונו, רצוני לומר ריש לקיש ורבא ורב המנונא, והחוט המשולש וכו' ולא פליגי, וכולם לדבר אחד נתכוונו, על אמונה. על כן בא חבקוק והעמידן על אחת, "אחת דיבר אלקים" וכו', זה אמונה, אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענו, וצדיק באמונתו יחיה. ואולי גם כן לסדר אמונה נתכוונו. תחילת דינו של אדם נשאת ונתת באמונה, בא חבקוק והעמידן על אחת, רצה לומר ראשונה, והוא סדר זרעים, דהוא ראשונה שבש"ס דהוא נקראת גם כן בשם אמונה, דשמו נאה לו כדריש לקיש אמונת זו סדר זרעים.

ובני היקר יוסף שיחיה חשב על פי גמטריא טעם לשבח בשם אמונת זרעים כי שמי ושם אבי בקרבו יהודא ליב בר' אהרן מאיר ל"ז שנה אנכי היום בגמטריא תתכ"ד כחושבנא "אמונת זרעים". ואמרתי לו יוסף בני יוסף ד' לך כל טוב כי לכוונה אמיתי כוונת על פי דאיתא בכל ספרים דצריך להזכיר המחבר שמו בספרו ואף על פי שאני לא חדשתי כאן כלום כי כבר כתבתי כמה פעמים בזה שאני רק פועל עובד יוצא ונכנס בחנות מלא בשמים לסדרו איש על מקומו. אף על פי כן לא חדשתי כאן כלום כי כבר כתבתי כמה פעמים בזה שאני רק פועל עובד יוצא ונכנס בחנות מלא בשמים לסדרו איש על מקומו. אף על פי כן אם הזמין לי שמי בתוכו בוודאי מן שמיא קא מסכים לי בזה והזמנה מילתא. כדאיתא בספר שלחן שבת כל העוסקין לשם שמים מראין להם סימן טוב מן השמים אף על פי שלא עלה על דעתם לזו הכוונה אף על פי כן מן שמיא קא מסכים ומגלגלין זכות על ידי זכאי לכווין לדבר אמת, ונתן לי גם כן עצה נכונה להדפיס מצד א' פירש רש"י על גמרא ושאר מפרשים בדרך הפשוט, ובצד הב' מהרבה מפרשים איש על שמו. וביותר מהגר"א ז"ל כל שנות אליהו מפירוש הארוך על סדר זרעים. והסכמתי לו כי הגאון הגר"א מווילנא הפליא לעשות כי הביא הירושלמי מיד אצל המשנה על פי פירוש אמיתי השייך לאותו משנה. ומי שלומד בזה הליקוט הפנים מתלמוד בבלי ומתוספתא וממכילתא ותורת כהנים וכו', ובצדו ממפרשי רבותינו אשר מפיהם אנו חיין ובראשם הר"ש והגר"א ושאר מפרשים, בוודאי יהיה מבואר בעזרת ד' יתברך על נכון וברור. כי הוא מחובר תלמוד בבלי וירושלמי ביחד, שבת אחים גם יחד, כדאיתא בסנהדרין כ"ד אמר רב אושעיא מאי דכתיב "ואקח שני מקלות" וכו', מקל נועם, אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, מקל חובלים, אלו תלמידי חכמים שבבבל. עיין שם ברש"י. ובחידושי אגדות איתא היינו דכתיב "חבלים נפלו לי בנעימים". עיין שם. והובא דבריו בהקדמת מפרשי ים על הירושלמי ששניהם ביחד טוב. מה טוב ומה נעים שבת אחים יחד בבלי וירושלמי, חבלים נפלו לי בנעימים, חבלים זו בבלי, בנעימים זו ירושלמי, ששניהם יחד היינו משני המקלות ביחד בוודאי ד' יתברך מיקל עלינו מכל הצרות אם ילמוד משניהם יחד. אף נחלת שפרה עלי, ישלח לנו נחלות בשני עולמים בשפע, עלי ועליכם ועל תלמידהן ועל כל תלמידי תלמידהון ועל כל דעסקין באורייתא וכו'. את מאמר אסתר אקיים לומר דבר בשם אומרו. והנה טרחתי ועמלתי לקבץ פירוש רש"י על גמרא בבלי אות באות, כי הוא על פי רוח הקודש, ועל משנה פירש הרע"ב, כי הוא מקובל על עולם ונלקח מפירוש רש"י ומרבינו שמשון ומרמב"ם. ועל תוספתא פירש ממנחת בכורים ומחסדי דןד ושאר מפרשי הש"ס. ומצד השני מפרשי הש"ס אשר נקבו בשמות, איש על שמו ועל מקומו, ובפנים באותיות גדולות תלמוד בבלי ותוספתא וממכילתא ותורת כהנים וספרי ותנא דבי אליהו מחכמי התלמוד וכו' אצל כל משנה ומשנה. ונזהרתי על פי הסכמת גדולי ארץ ובראשם הנשר הגדול הצדיק וכו' מוה"ר מאיר יחיאל הלוי מאוסטראווצע שליט"א שלא לשנות אפילו קוצו של יוד מדבריהם, שום שינוי חס ושלום וחס ושלום, היינו אפילו למיכתב תיבת ת"ר, או תניא, או אתמר, או תנן התם, וכדומה, במקום שלא הובא בגמרא תיבת אחת על תוספתא או על משנה וכו', רק אות באות גמרא הקדושה או ברייתא וכו'. וכמו כן שלא לגרוע חס ושלום תיבה, כגון לפעמים הובא הכא תיבת תנן התם, אף על פי שהכא לא שייך תיבה זו, כי הכא עיקר, והכא מקומו, ולא שייך לומר "תנן התם", או כמו לפעמים הובא בגמרא הכא, התם היינו טעמא, ואף על פי שצריך לומר "הכא היינו טעמא", כי הכא הוא התם הוא, והתם הןא הכא הוא, הואיל דהכא בסדר זרעים הוא אף על פי כן לא שנותי חס ושלום כי דבריהן כל מילה ומילה אות באות על פי רוח הקודש נמנו וגמרו במספר, ודי לחכימא.

וטרחתי בכל כחי עד שידי מגעת לבקש כל התוספתא, מכל סדר זרעים המפוזר והמפורר בכל הש"ס, ובפרט בסדר זרעים שלא על מקומו. טרחתי לסדר ולזווג אצל כל משנה ומשנה. ולפי עניות דעתי הנמוכה והקצרה איש על מקומו ועל מכונו, דליכא מידי בתוספתא דלא רמיזי במשנה. ואם חס ושלום שגיתי באיזה ברייתא באיזה מקומות אתי תלין משוגתי, והוא רחום יכפר וכו', ונסלח לכל וכו'. הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, כי מחמת גודל טרדת הפרנסה וטפלא תלי בי הם היו בעוכרי. ויהא רעווא דאימא מילתא דתתקבל שיהא חן מלמעלה ולמטה, ורוח הבריות ורוח המקום נוחה ממנה ויכול לברך על המוגמר שאזכה בזכות תנאים ואמוראים ומרבותינו ז"ל שימליצו עלי שלא אכשל חס ושלום בדבר ויהא לי הצלה מאימת הדין, ויקוים בהתהלכך תנחה אותך, ובשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך, כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים, חיים של פרנסה, שלא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה ותל לכל איש די פרנסתו, ותמהר ותחיש לגאלנו, ונהיה דבוקים בבורא עולם ונזכה לנחמת ציון ליחד של י"ה בו"ה, ולאוקמא שכינתא מעפרא, כי זה עיקר עבדות בגלות המר הזה לבכות מן המצא קראתי י'ה. בזה הגלות רק חצי שם בשם י'ה, ענני במרחב י'ה, שיה מרחיב תיבת י'ה, ובאמצע יהא שם ו"ה שיהא שלם. כי כל הגויים סבבונו בשם דק כי אמילם, כי נכרתה שם י'ה, דועכו כאש קוצים מחמת שם ד' כי אמילם, ועל זה אנו מבקשים ענני במרחב י'ה שיתן ריווח באמצע תיבת י'ה שלא יהא אמילם ויהא שלים כי בכל צרתם לו צרף רחל מבכה כל בניה, עמו אנכי בצרה, ויהא אם הבנם שמחה ובא לציון גואל אמן ואמן. ואיתא בפנים במסכת פאה סוף משנה א' באריכות. דברי המלקט, הק' יהודא ליב בר' אהרן מאיר נ"י ממשחת מענדילזאהן לקוצרים הוי"ה עמכם לפ"ק.

הק' יהודא ליב (ברא"ם) מענדילזאהן מווארשא מורנאוו 15

(אמונת זרעים, התנצלות המלקט)

הרב יהודה ליב מנדלסון הי"ד מוורשה, נולד בסביבות שנת תרל"ו 1876, לאביו, הרב אהרן מאיר מנדלסון, ולאימו, לאה בת ר' משה דרשר.

בשנת תרע"ג הוציא לאור את ספרו "אמונת זרעים" (מהדורה בתרא של ספר זה הוציא לאור בעיר ורשה בשנת תרפ"ח). ספר זה כולל לקט מאמרי חז"ל המפוזרים בעניינים השייכים לסדר זרעים, עם שני פירושים. הספר יצא עם הסכמות גדולי הדור, ובהם החפץ חיים, רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, רבי מאיר דן רפאל אוסטרוב, הרב אלתר ישראל שמעון מנובהמינסק, רבי מרדכי יוסף אלעזר ליינר מראדזין, רבי דוד בורנשטיין מסוכטשוב, רבי משה נחום ירושלמיסקי אב"ד קילץ, הרב פתחיה הרנבלאס מוורשה, הרב יעקב חיים זליג מוורשה והרב משה בצלאל אלטר מגור. הרבנים כותבי ההסכמה תיארו את הרב יהודה ליב כרב גאון, חסיד, יגע ושקדן בתורה, מתמיד, מופלג ושנון, חריף ובקי, ירא אלקים וחרד על דברו. הרב למד במסירות רבה, על אף טרדותיו הרבות בענייני פרנסה, והוא מודה בפתיחת ספריו לרעייתו לאה על כך שהיא מסייעת לו בכל כוחה, כך שיתאפשר לו ללמוד. בסיום הקדמתו לספר "אמונת זרעים" הוסיף המחבר דברי שבח ותודה לרעייתו:

מנשים באהל תבורך ראוה בנות ואשרוהו וכו' חכמת נשים בנתה ביתה רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה ה' האשה הצנועה מרת לאה בת ר' משה נ"י אשר בכל כוחה עוזרת לי באוכל ללמוד בנחת ולטוב יזכר שמה ולכל יוצאי חלציה.

בתחילת ספרו חוזר הרב על תפילתו שיצליח בליקוט דברי חז"ל בדרך האמת והישר וימליצו עליו התנאים והאמוראים, להצלחתו ולהצלחת כל משפחתו בזה ובבא:

ומעתה פירשתי עוד הפעם בצלותי ובעותי קדם אבוהן דבשמיא וארעא הדריכני בנתיב מצוותיך, ולמדו תועים בינה, לפקוח עיניים עוורות, לילך דרך האמת, ללקט אורות בדרך הישר, אוכל מתוך אוכל. ובזכות תנאים ואמוראים ימליצו עלי להצליח בכולי עלמין ואוכל להוציא לאור על כל סדר זרעים, ויהא ברכה במזל והצלחה הן בגשמיות ורוחניות עלי ועל כל יוצאי חלצי ועל כל תלמידי תלמידהן וכו' ויצמח פורקנא בעגלא אמן.

הרב יהודה ליב מנדלסון קישר בתחילת ספרו "אמונת זרעים" בין סוף סדר טהרות לתחילת סדר זרעים, ובתוך הסברו עמד על חשיבות האחדות והשלום, וכתב:

אציע הקדמה אחת והוא ישר. ונקוט כלל זה בידך כי כל דבר שמקבל טומאה הוא רק בתלוש, אז יכול לפגוע בו טומאה, אבל כל זמן שמחובר בשרשו אין שום פגע וטומאה. הן בני אדם כל זמן שיי אין בו שום טומאה, כי דבוק בשורשו חלק אלו-ה ממעל. ואם חס ושלום יצא ממנו שום טומאה זיבה או אם נגע בטומאת מת ושאר דברים, אזי ירד למקוה מים חיים, שמחובר המים בשרשו למקור, לא על ידי שאובים, אז מחבר הוא גם כן לשרשו על ידי המים חיים, ויחזור הוא גם כן להיות חי, לדבוק בשרשו, לחוט שלו דבוק קשר חזק לבורא עולם, הדבק במידותיו ואז נקרא מחמת המים חיים אדם חי. חי חי הוא יודוך. ואתם הדבקים בד' וכו' חיים וכו'. חיים ודאי כולכם חיים, הקב"ה מלך חי, ועל ידי מים חיים אדם חי. וזה כוונת גמרא במסכת ברכות בן איש חי, צדיקים במיתתן נקראין חיים, ולא יכול לשלוט בהם שום טומאה. צדיקים אין מטמאין. וזה הכוונה יעקב אבינו לא מת, דוד מלך ישראל חי.

והן בזרעים ופירות, כל זמן שמחובר לשרשם, אין יכול לשלוט בהם שום טומאה, כי דבקים בשרשם. אבל אם נכרת משרשו, אזי יכול לשלוט בהם טומאה. ורשעים בחייהם קרוים מתים, וצא צא תאמר לו, אל תגע בו. על כן צריך אדם להזדרז לקרות חי, וטבל במים חיים, בן איש חי. וכך גזר הבורא עולם.

ולפי עניות דעתי שזה מרמז רבינו הקדוש בסוף משניות לקרות מסכת עוקצים, דמיירי בקבלת טומאה, כי כל זמן שמחובר בעוקץ שלו באילן בשרשו, אזי אין שום טומאה. אדרבה, כל זמן שמחובר אזי הפרי מקבל השפע וכל טוב מאילן מתמת חבורו באחדות הגמור. אבל אחר כך שנכרת מאחדות שלו, אזי הפרי מקולקל ויבש, ויכול לשלוט בו טומאה ופגע רע.

ומרמז בזה גם כן אחדות ושלום שיהא בין בני אדם, שכל זמן שהם באחדות אזי הם מקושר קשר של קיימא באחד, והכל חד, ומקבלים כל שפע כל טוב, כי גדול כח השלום. אפי' חס ושלום עובדים וכו', אם הם באחדות, אזי מוחל להם, שנאמר "חבור עצבים אפרים הנח לו", מחמת שמקושר כל ישראל לאביהם שבשמים, ואם שבט אחד חס ושלום יצא לעבוד, אפילו הכי הנח לו, כי הם דבקים באחדות לשבטים אחרים, וחמת זה הם בטלין ומבוטלין, וגדול כח השלום (עיין בפנים פרק א משנה א בעניין והבאת שלום).

ובזה העניין ראיתי זה כמה שנים בספר (לא זכרתי שם ספרו) מה שנוהגים אצל צדיקים בדורנו ליתן מעות, אם אדם צריך לצדיק להתפלל על החולה, חס ושלום, או דברים אחרים להוושע, ליתן לו איזה פדיון, כדאמרינן הרוצה להנות יהנה כאלישע, מחמת כל אדם שמקושר בבורא עולם אין בו שום חסרון כי מאתו לא תצא הרעות וירד תמיד שפע וברכה וכל טוב. רק אם אדם חס ושלום חטא אזי החוט שלו, העוקץ שמחובר, נפסק ונכרת, אזי לא יכול אותו אדם לקבל השפע ויכול לפגוע בו כל סיבות רחמנא ליצלן, כמו הפרי שנפסק מעוקץ שבאילן. אבל אם הוא נותן איזה דבר להצדיק, ומחבר אצלו במעות או כל דבר התקרבות להצדיק, אזי הצדיק מחמת שהיא דבוק בשרשו בד' יתברך אזי יכול גם כן לאותו אדם לחבר בעוקץ שלו לשרשו לקבל השפע וכל טוב מחמת חבורו לשרשו באחדות, והכל על ידי השלום.

בנו, ר' יוסף מנדלסון הי"ד, בן השבע עשרה, הוסיף הקדמה לספרו של אביו "אמונת זרעים" ופרסם בו את חידושיו בקונטרס "עיני יוסף".

בשנת תרפ"ט יצא לאור ספרו השני של הרב יהודה ליב מנדלסון, "מסכת עדויות בחירתא", הכולל ילקוט גדול על מסכת עדויות עם שני פירושים. ספר זה יצא לאור גם הוא עם הסכמות רבות ונכבדות, הכוללות גם מעט הסכמות חדשות, ובהם הסכמת הרב מנחם זמבה, ועוד. ההסכמות הובאו בקיצור, על מנת לחסוך בעלויות הדפוס.

הרב ומשפחתו העניפה הוגלו לגטו ורשה. הרב יהודה לייב ורעייתו, נספו בשואה עם רבים מילדיהם: יעקב ורעייתו, ר' יוסף ורעייתו, אברהם, אליהו, שרה ניימרך ובעלה, רבקה פלמקה ובעלה אברהם שמעון, חיה ובעלה, פעריל ובעלה, צאצאיהם ומשפחותם. הי"ד. בתם, מרת פייגא בלומא אשת ר' שמואל קליקשטיין נפטרה בשנת תשי"ח (1958).

כן נספו אחיו של הרב יהודה לייב מנדלסון: יעקב ורעייתו, אברהם, אליהו, שרה ניימרך ובעלה, רבקה פלמקה ובעלה אברהם שמעון, חיה ובעלה, פעריל ובעלה, צאצאיהם ומשפחותם. הי"ד.

דפי עד להנצחת המשפחה נכתבו בידי גיסו של הרב יהודה ליב מנדלסון, ישראל דוד פולר, ועל ידי נכדתו, חווה טון מרמת גן.