קטגוריה: תפקידם של תלמידי החכמים

עוד דבר חשוב ונחוץ, אנו יכולים וצריכים ללמוד מהנשים הצדקניות.

זו שאלה דיאלקטית, שהרבה יתמהו מדוע אני מביא אותה בספר שמיועד ונכתב עבור יהודים ונשים יראי שמים. אולם למרות שאני יודע טוב מאד שהעבירות החמורות והנוראיות, שבעונשם המבול מחה את העולם, לא ימצאו את חס ושלום יהודים יראי שמים, אולם אני חושש מהעתיד. כי מי בכלל העלה על דעתו לפני 30-40 שנה, שיום יבוא, שבחורה יראת שמים תתלבש בצורה כה מחפירה ומופקרת וזולה, כמו שלבשו אז שחקנים ואנשי דלא מעלי. ולדאבוננו הגדול, אנו שקועים כה עמוק, עד שבכנסיה נוזפים בבנות הגויים, "האם אינכם מתביישות להתלבש כמו הבנות היהודיות?". אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! ווי לכזאת שפל, ווי לכזאת חרפה! הקב"ה ירחם וישוב אלינו, ויביא במהרה את הגואל, כי מי יודע מה הגלות עוד תביא עלינו.

אולם באמת ישראל קדושים, עובדתית היהודים הם עם קדוש, (השוכחים את עצמם קצת עקב הגלות). אם היינו תיכף בהתחלה מוחים, ועושים מהומה וזועקים 'געוואלד' כאשר המודרניזציה ובגדי ההפקרות התחילו, לא היינו מגיעים לכך. בעקבות כך, אנו צריכים לחפש את המכשול האחרון ולהזהיר עליו טרם יהיה מאוחר מדי חלילה.

האמא צריכה ללמד את ביתה, כשהיא כבר גדלה והיא צריכה לדעת את זה, שהנשים הצדקניות במצרים לא עשו כלום כדי ללהרוס, חס ושלום, את הברכה להביא כל כך הרבה ילדים, כמו שהקב"ה נתן להם.  להיפך, כמו שמובא בגמרא ובמדרש, שאפילו אז, כאשר הנשים צדקניות היו צריכות לעבוד קשה ולגדל את ילדיהן לבד, כי בעליהן סבלו את העבודה הקשה, ולא היו להם עוזרות ושמרטפיות או נוחיות אחרת שהטכנולוגיה מספקת לנו כיום, וסביר להניח שאת לחמם היום יומי היו צריכות לעמול להשיג ולייצר בעצמן. ובכל זאת, לא הייתה אפילו אחת מביניהן, כמובא בזוהר הקדוש, שרצתה למנוע את הברכה של הבאת ילדים לעולם.

צריכים אנו לעשות חשבון נפש, אנו החיים בשגשוג, איך יכולים אנו להעז ולעשות עבירה גדולה כזו, רחמנא ליצלן, שבגללה אנו לא רק מפסידים את העולם הבא, אלא גם מחטיאים את הבעל והילדים.

כאלו וכאלו שיחות ודיבורים, שיהיו לאמא עם בתה הגדולה, (כמובן שעל ההורים להיות זהירים מאד במה שמדברים בסביבת הילדים, ולהשגיח מאד שהילדים לא ישמעו, ייראו או ייקראו דברים שלא מותאמים לגילם. רק כל דבר בזמנו). לא כמו שלצערנו הרב שומעים, שישנם אימהות הסוברות שלא מן הראוי לדבר עם בנותיהם אודות החובות של אמא יהודית. וכאשר מגיע הזמן הן נותנות להן ספרון, שיקראו אותו, אבל לא מסבירים להן בעל פה דבר, בעקבות חשש מזויף של צניעות. ובעקבות כך, לדאבוננו התדרדרו כל כך עד שבנות ואימהות מסוימות, ממשפחות בני תורה, לא יודעים לפרוש בטהרה, והם לא יודעים איך לעשות נכון את הבדיקה. ומדובר בהלכות כאלו שעבירה עליהן כרוכה באיסור כרת, ומביאות גם על בעליהם איסור כרת, רחמנא ליצלן, והיכן נמצאת האשמה? בצניעות המזויפת! בהרגשת הבושה של האימא, הסבורה שלא מתאים לדבר עם בתה, ולהסביר לה.

והאם מובן יותר זה שהולכות עם ברכיים חשופות, עם צוואר וחזה חשופים? כמובן, כי זה מה שהיצר הרע דורש, העבודה זרה, המודרניזציה?…

אבל אל תחשבו אחי ואחיותיי הנאיביים, שבמציאות, הילדים שלכם יהיו מוגנים מכאלו השפעות, לא!, אני מחנך, ואני מדבר מניסיון. יהודים אהובים שלי, אל תהיו קלי דעת בביקורת על ילדיכם. תעקבו אחרי השיחות שלהם, תופתעו מסגנון השיחה שמנהלים ילדים בני 13-14, במיוחד בערים שבהן הם רואים את הפריצות לנגד עיניהם, והם גדלים במשך השנים ביחד עם הריקנות. וכי מה ימנע מהם מלהיגרר לשיח כזה? זה ניתן יכול לעשות רק על ידי הפיקוח של ההורים. אבל היכן הוא הפיקוח? מדהים עד כמה חלש כיום הפיקוח של ההורים על ילדיהם. הרבה פעמים יכולנו לחסוך המון טעויות גדולות, הגורמות אחר כך לעוגמת נפש רבה להורים, לצער ליגון ולאנחה, אם ההורים היו מפקחים יותר והיו מונעים מבנותיהם ספרים לא טובים, או חברות לא מהוגנות. זה קרה גם להורים טובים, אפילו במשפחות בהן האב הוא בן תורה, שהבת לא רצתה לגזור את השיער ולחבוש פאה. רק לאחר מאמץ רב, לאחר שהאימא בכתה והאבא איים, ולאחר תחנונים רבים, הבת הסכימה לבקשתם. ולפעמים היה כבר מדי מאוחר, ולא יכלו לפעול אצל הבת בשום אופן. דברים דומים וטראגיים יותר שומעים מעוד בתים טובים ושלמים. וכל זה הגיע מחברה לא ראויה, או מספר שהיה 'בלתי מזיק', שההורים היו צריכים לאסור מלכתחילה.

(אמירה לבת יעקב, פרק ד, בתרגום חופשי מיידיש)

אתר 'תורתך לא שכחתי' מודה לחבר, החפץ בעילום שמו, אשר התנדב לתרגם את פרק מתוך הספר 'אמירה לבת יעקב' מיידיש, זכות הלימוד באתר יעמוד לו ולכל בית ישראל.

הרב בנימין ברגר הי"ד – "ר' בנימין בעלעלדער' – נולד בשנת 1865 לאביו הגביר הצדיק ר' זלמן, מנכבדי קהילת בלד (מחוז שופרון), שפיזר הון רב לצדקה ולגמילות חסדים. משפחתו הייתה משפחה אשכנזית מובהקת. כשחזר לביתו בפעם הראשונה אחרי ביקור בבאבוב קנה שטריימל ולבשו במשר כל השבוע אחרי דין ודברים ממושך עם בני משפחתו התפשרו ביניהם שרק בשבת יחבוש את השטריימל לראשו.

הרב בנימין היה תלמידו של הגאון בעל "ערוגות הבושם" בעיר קליינווארדיין ותלמידו המובהק של האדמו"ר רבי שלמה מבאבוב, אב"ד ויזניצא ובאבוב. הוא ישב בחצר הרבי על התורה והעבודה במשך שמונה שנים. בתום לימודיו אמר לו האדמו"ר שיהיה מרביץ תורה. לאחר פטירת האדמו"ר היה מקושר לבנו האדמו"ר רבי בן-ציון הלברשטאם הי"ד.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה גוייס לצבא, ובמסירות נפש שמר על זקנו ועל פיאותיו, למרות שהוראות הצבא אסרו זאת. בתום המלחמה, חזר למשפחתו והודיע להם על החלטתו להפסיק את עיסוקו במסחר ולהתמקד בהרבצת תורה: "הן הייתי ארבע שנים במלחמה ושכבתי בבורות במדינת איטליה הטמונים באדמה כדי להינצל מכדורי האויב". הכדורים פגעו בחיילים ששכבו בבורות מימינו ומשמאלו אך הוא ניצל בחסדי ה' יתברך, מפגיעת הכדורים. "אבל המקום היחיד שפגע בו הכדור הוא בחנות שלי, כי מעתה ואילך אין רצוני להיכנס לחנות ורצוני רק להרביץ תורה לתלמידים".

הוא כיהן כמורה, מחנך אשר ייסד, ניהל ועמד בראש ישיבה עם מאה בחורים, בני שלוש עשרה עד שמונה עשרה, בעיירת מולדתו, בלד. הישיבה התנהלה בנוסח אויבערלאנד. אשתו ניהלה בית מסחר גדול לעצים וחומרי בניין שממנו מימן את פרנסתם של תלמידיו הרבים בבית מדרשו. הוא יזם את הקמתה של חברת "מהדירי הש"ס" בעיירה והיה פעיל בחברת "מחזיקי הדת" המחוזי.

בגודל ענוותנותו של הרב בנימין, הוא מעולם לא הרשה לתלמידיו לקרוא לו "רבי" רק "ר' בנימין". אחד מתלמידיו, ר' דוד הויער מקרעסטיר, סיפר כי בהיותו בן ארבע עשרה הגיע לעיירה בלד ברכבת. כשירד מקרון הרכבת, פגש יהודי עם זקן לבן ששאל אותו לאן רצונו ללכת. הוא ענה שרוצה ללכת לישיבת רבי בנימין. היהודי המבוגר הרים את חבילתו הכבדה של דוד הצעיר והלך אתו לתוך העיירה בעודו נושא את החבילה. הוא הכניס את הבחור לבית ואמר לו "כאן גר ר' בנימין". היה זה ר' בנימין עצמו, שדאג לכל צרכי תלמידיו.

לעת זקנתו ירד מנכסיו והצטער צער רב שאין לו יכולת להמשיך ולהחזיק את הישיבה. בסביבות שנת תרצ"ג (1933) עבר לנייפשט הסמוכה לבודפסט, שם ספקו לו דירה ופרנסה ר' עמרם גשטטנר ובניו, ר' כלב ור' אליעזר דוד, כך שיוכל להמשיך ולהרביץ תורה לתלמידיו. הישיבה התקיימה שם למעלה מעשר שנים, עד להשמדת הקהילה בשנת תש"ד (1944).

מחבר הספר "אמירה לבת יעקב" על אודות חינוך בנות ישראל (בודפסט, תרפ"ד, מהדורה שניה יצאה לאור על ידי תלמידיו בברוקלין, תש"ל), בו התריע על לימוד חכמות זרות לבנות, באופן המביא לנטישת דרכי הצניעות והיהדות.

אפרים, בחור שעמד לצדו ברגעיו האחרונים במחנה ההשמדה אושוויץ, בי"ח בתמוז תש"ד, מסר בעדותו: "בעומדו על יד הקרמטוריום סמוך מאוד לתאי הגזים, מוקף בחסידיו ובמעריציו, אינו פוסק מלמלמל פסוקי ייחוד וכולו שלהבת לקדש שמו הגדול בסילודין. לפתע, מראה בידו על הבחור אפרים ומרמז לו: סור ממני, כלך מכאן מהר. לפלא היה הדבר, מה לו לצדיק ולבחור הלז? מה פשר הקפדתו עליו? כשהעיר לו אחד ממקורביו על זה, השיב לו: אני מתכוון לקיים מצוות קידוש ה' כמו כל מצווה, שצריכה להיות בשלימות ובשמחה ופניו העצובות של אפרים מבלבלות ועלולות לפגום בשמחת המצווה ובשלמותה, לכן רציתי שיסור מעל פני". (אנציקלופדיה שמע ישראל, ב, עמו' 204).

הרב היה כבן שמונים כשנרצח על קידוש השם.

מספר הצפיות במאמר: 6

לקוטי חידושי הרמ"ל [מאת רבי משה ליב מסאסוב]:

משנה אבות ה,כ: 'עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן'. משולל הבנה, מאי שנא דנקט 'עז פנים' מכל שאר מדות רעות. גם 'בושת פנים לגן עדן', הלא כמה מדות טובות יש שמביאין לגן עדן. אך העניין דאיתא בזוהר הקדוש [1] שמי שדרכו תמיד להוכיח בני אדם ולהחזירם בתשובה, אזי בזמן פטירתו שמוליכין אותו לגן עדן העליון, מעבירין אותו דרך גיהנם, כדי שיתאחזו בו הנשמות אשר עדיין לא נזדככו כראוי, והוא מוליך אותם עמו למעלה. והוא לו לגמול טוב, כאשר הייתה מדתו בחיים להיטיב לכל אדם ולתקנם, כן נמי אחר פטירתו, יזכה להיטיב לזולתו.
והנה 'עז פנים' נקרא הצדיק שדרכו תמיד להוכיח, ואינו בוש וירא משום אדם, לכן אחר פטירתו מוליכין אותו דרך גיהנם, שיתאחזו בו נשמות. 'ובושת פנים', היינו צדיק כזה שרק על עצמו מסתכל בעין יפה תמיד להיישר מעשיו כראוי, ואינו עוסק בטובת אחרים להוכיחם ולתקנם. זה נקרא 'בושת פנים', אותו מוליכין מיד לגן עדן, ולא ילך דרך גיהנם לתקן הנשמות בפטירתו, כי גם בחיים לא אחז במדה זאת [2].

הערות [מאת הרב נחמיה שפירא]:

[1] עיין בזוהר הקדוש פנחס דף ר"כ ע"ב. ודוק.

[2] ובזה פירש שם בספר דברי צדיקים הפסוק (וישב) 'כי ארד אל בני אבל שאולה'. וכתב וזה לשונו: והנה כתיב (עובדיה) 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה'. העניין, אש בפני עצמו חם מאד אבל אינו מבעיר לזולתו, לא כן להבה שילהט דברים הקרובים אליו. כן הייתה מדת יעקב 'אש', שהיה בפני עצמו בחמימות והתלהבות גדול, אבל לא היה מבעיר לזולתו. 'ובית יוסף להבה', שמבעיר אחרים. לכן נקרא 'יוסף', שמוסף תמיד לקרב בני אדם לעבודת השם. והיה יעקב מקיים בעצמו אחר לידת יוסף מאמר חז"ל (ברכות ס"ג ע"א) בשעת המפזרין כנס, כיון שיוסף היה מוסיף תמיד עובדי ה' יתברך, לא הוצרך יעקב לעשות זאת, והיה אוחז דרכו והילוכו בקדושה, לתקן עצמו היטב הדק. כי כל צדיק אוחז דרכו והתנהגותו אשר עבורו בא לעולם, וקשה לו לפרוש מדרכו ולאחוז דרך אחר אשר לא כמדתו. והנה יעקב חשב כי יוסף אינו בזה העולם, ואין מי שיתקן בני אדם להחזירם למוטב, ויצטרך הוא לאחוז מדת יוסף, להוסיף תמיד גרים וללמד אותם חכמה ודעת. ואם כן גם אחר פטירתו יצטרך ללכת דרך גיהנם, שיתאחזו בו הנשמות כנ"ל. וזה לו לצער ולאבל, שיצטרך לעזוב דרכו בקודש ולאחוז דרך אחרת. וזה אומרו 'כי ארד' בשביל 'בני' שאינו בזה העולם 'אבל שאולה', שאצטרך ללכת דרך הגיהנם. וזה לי לאבל ולעגמת נפש. עד כאן לשונו הקדוש.

והנה בספר 'סמיכת משה', בפתיחה במילי דאגדתא, מביא גם כן הפירוש על המשנה הנ"ל, עם הפירוש על הפסוק 'כי ארד אל בני' כו'. והרחיב הדיבור בדברי חן והמתיקו מאד. אבל הוא מביא הכל בשם זקיני הקדוש הרמ"ל זצללה"ה, וכן בספר 'אילנא דחיי' (בפרשת וישב) מביא בשמו הקדוש כל העניין הזה. ומפני כי הרב הקדוש בעל 'דברי צדיקים' היה תלמיד זקיני זצוקללה"ה, ומביא בשמו רק הפירוש על המשנה בלבד, ואחר סיום פירוש המשנה כתב 'עד כאן דבריו הנחמדים', מובן מזה שלבעל הפתיחה בספר 'סמיכת משה' ולבעל ספר 'אילנא דחיי' לא הגיעה השמועה היטב.

דהנה נודע דרכו בקודש של כבוד קדושת זקיני הרמ"ל זצללה"ה שהיה נע ונד שנים רבות לפדות שבויים, ובדרך מהלכו תיקן כמה נפשות ישראל. ומספרים כי את הרב הקדוש הרבי ר' יצחק אייזיק מקאליף זצללה"ה, הביא הוא לרבו הגאון הקדוש הרבי ר' שמואל שמלקה מניקלשבורג זצללה"ה, בהיותו (הרב הקדוש מקאליף) עוד בילדותו. ושמעתי מספרים ממגידי אמת בשם מרן הקדוש הרבי ר' מענדלי מפריסטיק (או מרימנוב) זצללה"ה, שראה בחזיון, שאחר פטירת זקיני הרמ"ל לא רצה לעלות לגן עדן עד שיתנו חופש לכל הרשעים שבניהנם, שיעלו אתו לגן עדן. ויפק רצון מד', ועלתה בידו לפדות כל הרשעים, ונתרוקן כל הגיהנם, נקי מכל. ומקובל שאמר בזה הלשון "גלאבטס (בפתח תחת האלף) מער, כמו שמנקים הבית עם פלאדער וויוש [=עם מטאטא]'". (מפני שהיה יליד מעהרן, היה לשונו הקדוש משונה קצת במבטא ממבטה שלנו). לקיים מה שנאמר (איוב כב) 'ותגזור אומר ויקם לך'. (שם לג) 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד וגו', ויאמר פדעהו מרדת שחת' וגו'. כדרכו בחיים חייתו. וכנ"ל.

הרב נחמיה שפירא, נולד בשנת תרל"ד, ונודע בצעירותו כעילוי חריף.  אביו, הרב משה יהודה ליב, אב"ד סאסוב וסטריזוב, היה בנו של רבי שלמה מסטריזוב-מונקאטש בעל ה"שם שלמה", (בנו של רבי אלעזר שפירא מלאנצהוט, בנו של רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב בעל ה'בני יששכר') חתן רבי יקותיאל שמעלקא מסאסוב בנו של רבי משה יהודה ליב מסאסוב. אמו של הרב נחמיה, מרת חנה, היתה בת הרב ברוך מגורליץ, בנו של האדמו"ר ה"דברי חיים" מצאנז.

לזמן קצר למד אצל דודו הגאון הצדיק המפורסם, רבי צבי הירש שפירא, בעל ה'דרכי תשובה', ונודע כגדול בתורה וביראה, בנגלה ובנסתר.

נשא לאשה את מרת נחמה טילא בת הצדיק המפורסם רבי ישעיה נפתלי הירץ שפירא מדינוב, בנו של רבי דוד מדינוב, בנו של רבי צבי הירש שפירא מדינוב בעל ה'בני יששכר'.

במשך שנים רבות היה רבה של סאסוב. במלחמת העולם הראשונה התגורר עם אביו ועם משפחתו בווינה, שם פעל כמוהל מומחה בבתי החולים. משנת תרפ"ב התיישב בעיירה סטריזוב ומילא את מקום אביו ברבנות בעיירה, לצדו של רב נוסף. הוא ביקר בבתי נדיבים בארה"ב, על מנת להתרים אותם.

עם כניסת היהודים לסטריזוב, נשאר הרב עם קהילתו וניסה לפעול להקל על מצבם של יהודי העיירה. בחודש תמוז תש"ב גורשו יהודי סריזוב לגיטו ריישא. הרב נספה בשואה יחד עם בני קהילתו ועם משפחתו, ובהם רעייתו וכל ילדיהם ונכדיהם:

1. הרב ישעיה נפתלי הירץ דומ"ץ בדוקלא ורעייתו מרת ריקל רייזל (בת רבי מנחם מנדל הלפרין מברז'ן, הרבי מדוקלא) ושני בניהם המופלגים בתורה. נרצחו בג' באלול תש"ב.
2. הרב שלמה ורעייתו רבקה (בת הרב משה חיים אפרים הלוי איש הורביץ, מוואליע-מיכאווע) וילדיהם. נרצחו עם קהילת סטריזוב.
3. הרבנית פרימא ובעלה הרב חיים ספרין אב"ד סאלא (בן הרב זיידה ספרין מדאבראמיל, רב בסאלא) וילדיהם. נרצחו עם קהילת סטריזוב.

על פי קטלוג 'אוצרות לונדון' נספה הרב, עם בני משפחתו, בדרך בין סטריזוב ובין גיטו ריישא.

בעבודה ויגיעה קשה במשך כמה שנים עלה בידו להוציא לאור את חידושי הרמ"ל (ג' חלקים) מתוך כתבי ידו של רבי משה ליב מסאסוב, והוסיף עליהם הגהות וביאורים. בשנותיו האחרונות סידר והכין לדפוס עוד חידושי תורה רבים שלו ושל אביו, אך הם אבדו בשואה, עם חורבן בני המשפחה ובני הקהילה.

תמונת חתימת הרב נחמיה שפירא ותמונה מהנייר הרשמי שלו מובאים באדיבות בית המכירות 'אוצרות לונדון'.

מספר הצפיות במאמר: 7

בנאומי הפתיחה בראשית זמן הלימוד היה מסביר רבי צבי דיק את האימרה 'כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל מים במשורה תשתה ועל הארץ תישן' – התורה נקראת 'לחם', וכשם שלחם בלי מלח הינו תפל, כך גם אי אפשר ללמוד את התורה ללא טעם. 'מים במשורה תשתה', הסביר 'מים' – לפי המפרשים פירושו מוסר, כלומר מוסר יש ללמוד במידה מסוימת ולא יתר על המידה. 'ועל הארץ תישן' – את הארציות והגשמיות יש להניח לישון על הארץ, כדי שהראש יהיה צלול לרוחניות.

(ישיבות הוגגריה בגדלותן ובחורבנן, עמו' 197)

שמעתי מפי מו"ר הצדיק רבי צבי הכהן דיק זצ"ל, מה שנהג לומר בכל שנה ושנה בפתיחה של זמן הלימוד בשיחה של מוסר להתלמידים. על המשנה באבות (פ"ו משנה ד') 'פת במלה תאכל', שלא יאמר אדם שאין זה אכילה, ושלא יתרעם על ה' בעד חלקו. 'מים במשורה תשתה', שגם זה נקראת 'שתיה'. 'ועל הארץ תישן', נקראת 'שינה'. 'וחיי צער תחיה', נקראת 'חיים'. אמנם בתורה אינו כן. המיעוט שבתורה אינה נקראת 'תורה', אלא 'בתורה אתה עמל'. אדם צריך לעמול בתורה ולא להסתפק במיעוט כמו שעושה בהצטרכויותיו הגשמיים, כי 'אנו עמלים ומקבלים שכר'.

(ספר השבי"ט, ב, עמו' צז)

והנה מורי ורבי הצדיק והקדוש רבי צבי הכהן דיק זי"ע פתח כל תחילת זמן במאמר של פרקי אבות 'כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה. ופירושו היה כי התורה שנמשלה ללחם, והתורה שנמשלה למים. לחמה של תורה היא הכמות של תורה, ושיעורו בכזית. כזית במקום מרה, זו צערה של תורה, וכתית למאור, יש לכתות זיתו של התורה שתוציא מאורה של תורה והמאור שבה מחזירה למוטב, הן טובת התורה ואמיתות התורה והן טובת הלומד ומידותיו של בן תורה. וזה שאמר אברהם אבינו 'ואקחה פת לחם'. וכשם שמברכין על הלחם מלפניה ולאחריה, כך מברבין על התרומה לפניה ולאחריה, ולחמה של תורה אוכלין במלח, זה ברית התורה וקיומה של תורה, וספר הברית קדמה לספר תורה. וכתיב 'על כל קרבנך תקריב מלח', ברית מלח היא קיומה של תורה, כדכתיב 'לא ימוש… מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם'. 'כך היא דרכה של תורה', זו הדרך, כל זמן שהוא בדרך להגיע אל מחוז חפצו. ואחרי שמילא את כריסו בש"ס ופוסקים, ולמד תורה שנמשלה ללחם כדי שביעה, לקיים 'ואכלת ושבעת', אז הוא ימשיך לימודו בעיון בתורה שנמשלה למים, מים חיים שהן מטהרין בזוחלין ובכל שהוא, כי חידושי התורה הקדושה הם מעינות וכנחלים המטהרין בכל שהוא, כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני. וכל נקודה ונקודה וכל טעם וטעם של התורה הקדושה שיש בו חידוש, בזה הוא מפיץ מעיינותיו חוצה. וכל מי שאינו מפיץ ומרביץ תורתו הוא מונע טוב מבעליו, כי מי שנמסר לו חידושי התורה וסודות התורה לא נמסר לו כדי שישאר ברשות היחיד, אלא נמסר לו מבחינת סוד ד' ליראיו. וכל מי ששומר תורתו וחידושיו בנסתר, הוא מקיים תורתו בין אדם למקום, ככתוב 'הנסתרות לד' אלקינו', וכל מי שמוסר תורתו לרבים, הוא מקיים 'והנגלות לנו ולבנינו'. וזה שאמרו חז"ל 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', לא 'בליבו' ולא 'במוחו', אלא 'בידו', שהוא כתב וחתם ומסר תורתו לרבים, תורה שבכתב ולא רק תורה שבעל פה או תורה שבמוח, וזו היא דרכו של תורה, דרך הלימוד.

(תורת התמורה, חידושים וביאורים על מסכת תמורה, פתח השער)

הרב צבי הירש דיק, "ר' הרש", הי"ד, דומ"צ וראב"ד אויהעל, נולד בטאלטשווא בשנת תרל"ב. הוא למד בישיבות אונגוואר ופרסבורג והיה תלמידו המובהק של הרב אלעזר לעוו, בעל 'פקודת אלעזר'. הרב דיק נסמך להוראה בידי הרב אלעזר לעוו ובידי רבו הרב אברהם יצחק גליק אב"ד טאלטשווא בעל 'יד יצחק'. בעקבות פילוג הקהילה בשנת תרמ"ח (1888) ופרישת החסידים ממנה, עזב הרב לעוו את העיר, מונה לאב"ד אונגוואר. בשנת תרנ"ה מונה הרב צבי דיק, לדיין ומורה צדק בקהילה האשכנזית באויהעל בהמלצת רבו.

הרב צבי דיק התחתן עם מרת יוטא בת הרב שמואל זאב הלוי יונגרייז אב"ד נאדי-באיום, בנו של הרב אשר אנשל יונגרייז בעל "מנחת אשר". גיסיו היו הרב צבי הירש (ב"ר יעקב) פראגער אב"ד פאפראד (קראמפאק פאפסאד, שנפטר בכ"ז בטבת תש"ב) והרב מענדיל (ב"ר יעקב) שיק אב"ד סיקסא (שנפטר בי"ב בתמוז תרפ"ח).

לרב צבי דיק לא היו ילדים, אך הוא גידל את אחיינו, (בן אחי אשתו), הרב אריה לייבוש יוגרייז הי"ד, שהיה לימים רבה של סיקסא.

הרב דיק עמד בראשות ישיבה באויהעל, בה למדו כמאתיים תלמידים וזכה להעמיד תלמידים גדולי תורה ויראת שמים. בשנת תרפ"ב (1922), מסר הרב דיק את ראשות הישיבה לרב יואל סג"ל פלנר, שמונה לרב קהילת יראים אשכנזים באויהעל. הרב פלנר היה מוסר מידי יום את שיעור העיון, שנמשך כמה שעות, בעוד שהרב דיק הסתפק במסירת השיעור הפשוט, בה למדו כשני דפי גמרא בשבוע. לאחר שלוש שנים נפטר הרב פלנר והרב דיק חזר להיות ראש הישיבה. הוא סירב להתמנות לרב הקהילה ונמנע מלשבת בכותל המזרחי, אך ניהל למעשה את ענייני הקהילה, דן דיני תורה ופסק בענייני איסור והיתר.

בשנת תרצ"ג (1933) מונה הרב דוב קליין הי"ד לרב הקהילה, והרב דיק מסר לידיו את הוראת שיעור העיון, וחזר ללמד את השיעור הפשוט.

כל רגע מימי חייו הוקדש לתורה, לעבודה ולגמילות חסדים והוא נודע כצדיק גדול בהוראה. הוא למד תורה בכל כוחו וישותו, והיה מוכן לסבול יסורים במהלך לימודו המעמיק להבנת כוונתם האמיתית של דברי חז"ל. הוא היה מלא באהבת ישראל ודיבר עם כל אדם בסבר פנים יפות. תפילתו היתה בהתלהבות עצומה, והוא תמך מידי יום שישי בעניי העיר. הוא העניק לעניים את כל הכנסותיו מלבד הסכום הדרוש לכיסויי צרכיו ההכרחיים, ובנוסף גייס את העשירים לתמוך כלכלית בעניים בסכום קבוע בכל שבוע או בכל חודש. כל יהודי אוהעל הכירו וסמכו עליו, וכל אחד פנה אליו עם בעיותיו ושאלותיו. בענווה ובמסירות עזר לכל מי שפנה וביקש את עזרתו. הרב בנימין אייזנברג העיד כי: "רבי הערש הקדיש כל ימיו בלימוד תורה, ללמוד וללמד, ולשרת את העני, פרט כאשר הפסיקו אותו אנשים שבאו לשאול בעצתו, או לפסוק שאלה. ובשנים האחרונות כאשר באתי לבקרו, היה אותו דבר, שום דבר לא השתנה. הוא ישב בחדר דומה למשרד מחובר לדירתו, חדר מגורים פשוט, שלושה קירות מכוסים בספרים, אותם שצריך להשתמש בהם יום יום. החדר מכיל שלחן, סביב לו ספסלים, שם הוא ישב כל היום עם תלמידיו או לבדו, שם הוא למד ולימד. ממולו היה חלון ועל ידו שולחן קטן ודלת, כאשר אנשים באו עם שאלה, לרוב נשים בענייני כשרות, הן התקרבו אל החלון, וכאשר הבחין בהן, הלך אל החלון וענה על שאלותיהן וחוזר ללמודו. כזה היה היום שלו והחיים שלו".

במכתב שכתב בשנת תרפ"ז, המופיע בספר מדרכי יצחק עמו' לב-לג וכן באתר בית המכירות קדם, ציין כי הוא "חלש וידוע חולי ר"ל… וה' יאיר עיני בתורתו בגשמיות וברוחניות. והנני חותם בשלום ובברכת כהן ממני מוקירו ומכבדו ה"ק צבי הכהן דיק".

ביום כ"ד באדר תש"ד (19.03.1944) כבשו הגרמנים את הונגריה, ריכזו את היהודים בגיטאות והחלו לשלחם ברכבות למחנה המוות אושוויץ. קיימת עדות כי הרב מסר את עצמו והלך לקרון הרכבת, בשעה שנערכו חיפושים למציאת יהודים המסתתרים בגטו, וזאת, על מנת שהקרון יתמלא וצעירים ממנו ישארו בגטו ואולי ינצלו. הרב צבי דיק נהרג על קידוש ה' במחנה ההשמדה בט"ו בסיון תש"ד, בהיותו בן 72 שנה, יחד עם בני קהילתו.

שרידים מתורתו ורשימת שו"תים שהופנו אליו הובא בקובץ זכרון תורני מדרכי יצחק, עמו' לא-מב, ותולדותיו הובאו שם בעמו' מב-מז.

מידי שנה נהגו תלמידיו של הרב צבי דיק הי"ד להתאסף ביום הזכרון של רבם, להעלות זיכרונות מתורתו ומנהגותיו.

מספר הצפיות במאמר: 23

'אודה ה' בכל לבי אספרה כל נפלאותיך. אשמחה ואעלצה בך וגו' בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך' (תהלים ט, ב). יש לפרש הכוונה, אודה ה' בכל 'לבי' היינו בהצנע, בכוונת הלב, שהוא עניין פנימי ונעלם, אשמחה ואעלצה – 'בך', לחוד, במקום שאין איש רואה, אבל כל זה אימתי: 'בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך', כלומר כשהרשעים מתביישים ונסוגים אחור בחטאיהם ולא חוטאים בפריצות כל כך, אז אין צריך להתנהג בפרהסיא בעבודת ה' יתברך, אדרבה, להיפך, 'והצנע לכת עם אלוקיך' כתיב (מיכה ו, ח). אבל אם הרשעים כים נגרש, ועושים עבירות בפרהסיא, והחרדים יעשו המצוות בהצנע, אז יש סכנה לדורות הבאים, כי כלפי חוץ יראו הבנים רק דרך רשעים, ודרך הצדיקים לא ייראו כלל ויבואו חס ושלום ללמוד מדרך רשעים, על כן צריך להתנהג זה לעומת זה ולהבליט העבודת ה' יתברך בפרסום. ובעת כזאת בעוונותינו הרבים בדורותינו מה טוב שנתייסד דרך החסידים שעושין עבודת ה' יתברך בפרהסיא, כי זה דבר גדול הוא, מאחר שהעזות והחוצפה גברה והרשעים עושין כל מעשיהם בפרהסיא. וזהו שכתב 'אודה ה' בכל לבי', רק בהצנע, אבל אימתי, 'בשוב אויבי אחור יכשלו ויאבדו מפניך', רק אז אוכל להיות בהחבא ובהצנע, אבל לא כאשר הם פוקרים בפרהסיא, אז גם אני צריך לעשות כמוהם כנ"ל.
ועל דרך זה פירשתי הפסוקים: 'אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם אברם בשם ה'. וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט' וגו' (בראתית יג, ד-ז), עיין רש"י ז"ל שם שפירש ויקרא שם אברם: שכבר קרא שם במקום ההוא מכבר, ולא שקרא עכשיו עוד הפעם, רק 'אל מקום המזבח אשר קרא שם בשם ה". אבל לענייננו נראה לעניות דעתי בהמשך הדבר, שבאמת קרא עוד הפעם בשם ה', כי כשראה שעבדי לוט כל כך רשעים עושין עבירות גזל בפרהסיא ואין להם בושה כלל וכלל, הבין שזה לעומת זה, הצדיק גם כן צריך לצאת בפרהסיא לקרוא בשם ה'. וזהו שכתוב 'ויקרא שם אברם' עוד הפעם 'בשם ה". ובאופן אחר יש לפרשL שקרא שיש בורא עולם וצריך לעבוד הקב"ה בפרהסיא. והגורם לזה היה: 'ויהי ריב בין רועי מקנה לוט', שעשו גזל בפרהסיא ולא היה להם בושה, ועל כן צריך הצדיק גם כן לעבוד בזה האופן בפרהסיא וזהו שגרם ש'ויקרא שם בשם ה".
ועל דרך זה פירשתי המשך שני מאמרי רבי תנחום הידועים, במסכת שבת (כב.), שאמר במאמר הקודם 'נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה' וכו', ומיד מסמיך אליו עוד מאמר, 'והבור ריק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו'. ומה שייכות לשני המאמרים. וכבר כתבו בזה המפרשים, ואולם על פי הנ"ל יובן, דאליבא דאמת נר חנוכה, רמז לאור התורה והמצוה שהאדם עושה אותן, צריכים להיות בהסתר ובענווה, אבל מכל מקום צריך שישימו במקום דשליט ביה עינא, והיינו רמז לאור התורה דצריך להאירו בפרהסיא כי בעוונותינו הרבים הבור ריק, רצה לומר הדורות ריקים מכל, ולא ריק לחוד מתורה הקדושה, אלא גם מלאים נחשים ועקרבים, רצה לומר שהוא מקלקל אחרים, כמו עניין נחש הקדמוני, על כן צריך האור תורה להיות בפרסום להגביר הקדושה ואם אין העין שולטת בו פסולה.
ועל דרך זה פירשתי 'טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך, טפש כחלב לבם אני תורתך שעשעתי' (תהלים קיט, סט-ע), והפשט כך הוא: טפלו עלי 'שקר' זדים, אם כאשר הזדים נתפשים בשעת עבירתם וקלקלתם ועודם משקרים מפני הבושה ומנסים להסתיר מעשיהם הרעים אז אוכל עדיין 'בכל לב אצור פיקודיך', רצה לומר להסתיר עבודתי בלבי, ולא אקרא בחוץ בפרהסיא. אבל אם 'טפש כחלק לבם', שהם דומין לחלב שרומז לפרהסיא, אז 'אני תורתך שעשעתי', כלומר אני צריך לדבר דברי תורה בפרהסיא, כדי להגביר כח הקדושה ולבער רוח הטומאה.

'לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא' (תהלים מ, ט-י). אפשר לומר בסייעתא דשמיא על פי שפירש מרן חתם סופר זי"ע 'והותירך ה' לטובה', אף על פי שכבר השלמת נפשך משאיר אותך ה' בחיים, 'בפרי בטנך', בשביל פרי בטנך, להדריך בניך עד דרך התורה והיראה וישראל סבא. עד כאן דברי קודשו (והובאו דברים אלו בשמו בהקדמה 'פיתוחי חותם' לשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה). וזהו שכתוב 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי', ופירש האור החיים הקדוש זי"ע: אני באותה מדרגה ש'לעשות רצונך חפצתי' זה חשק שלי, כי אין לי נטייה לרע, 'ותורתך בתוך מעי', לרוב חשק התורה נחשב אצלי הלימוד ועבודת ה' כאילו אכלתי בתוך מעי. עד כאן דברי קודשו. ואם כן מה תכלית להישאר בעולם הזה מאחר שכבר הגעתי למדרגה גדולה כזו, על זה אמר 'בשרתי צדק בקהל רב', על ידי שאני מדריך אחרים – זה גורם ש'שפתי לא אכלא', מלשון 'ויכלא', כמו שפירש רש"י ז"ל, דהיינו שלא אגמור מלדבר עוד ואמשיך לחיות אף שכבר השלמתי נפשי. ובמקום אחר הארכתי בזה.

'בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא' (תהלים מ, י). יבואר בסייעתא דשמיא, כי מי שאומר דברי תורה ברבים יש חשש שכוונתו לא תהא לשם גאות וכבוד, אבל דוד המלך עליו השלום ידע בנפשיה שכוונתו היה רק להדריך אחרים כדי ששפתותיו יהיו דובבות בקבר, כדרשת חז"ל ביבמות (צו:) מן הפסוק 'אגורה באהלך עולמים' (תהלים סא): אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, שכל תלמיד חכם שאומרים דברי תורה בשמו שפתותיו דובבות בקבר.
וזהו שכתוב 'בשרתי צדק בקהל רב' – כוונתי היחידה היתה 'הנה שפתי לא אכלא', שלא יכלו שפתי מלדבר לאחר פטירתי מן העולם (מלשון 'ויכלא הגשם'), דהיינו שיהיו שפתותי דובבות בקבר, 'ה' אתה ידעת'- שרק זו כוונתי.

'לעשות רצונך אלוקי חפצתי ותורתך בתוך מעי, בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת וגו'. לא כחדתי חסדך ואמיתך לקהל רב, אתה ה' לא תכלה רחמך ממני חסדך ואמיתך תמיד יצרוני, כי אפפו עלי רעות וגו' רצה ה' להצילני ה' לעזרתי חושה' (תהלים מ, ט-יד). אפשר לומר בסייעתא דשמיא המשך הכתובים, על פי שפירש החתם סופר זי"ע אצל אברהם אבינו שנאמר בו (בראשית יג, ג) 'וילך למסעיו', וכתב רש"י ז"ל בשם המדרש: שבחזרתו 'פרע הקפותיו', והכוונה, כי הם שאלו אותו בהליכתו למצרים, אם האמת אתך שיש בורא עולם שמשגיח על הכל וגומל לאיש חסד כמפעלו, למה צדיק כמותך רע לו. אבל כשנעשה עשיר, כמו שנאמר לפני זה 'ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב', אז היה יכול להשיב לכל אדם תשובה הגונה על שאלתם ששאלוהו בהליכתו, וראו האמת כי רק הבורא יתברך שמו הוא המשגיח על הכל.
וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'לעשות רצונך אלוקי חפצתי וגו' בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת וגו'. לא כחדתי חסדך ואמיתך לקהל רב', וברצוני לפרסם אלקות בעולם כדי שהכל יכירו וידעו כי אתה המוריש והמעשיר ובידך הכל, אבל לזה אבקש 'אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני, רצה ה' להציני', ואז אוכל לקיים 'בשרתי צדק בקהל רב' ותהי בידי תשובה הגונה על שאלותיהם.

'צדקתו עומדת לעד'… יש לומר, כי האיך אפשר לאדם לזכות שצדקתו יהיה לו קיום, אם ידריך בניו על ברכי התורה ויראה וילכו בדרך ה', אז יש לו קיום, כי המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ועל דרך זה אפשר לומר 'תורת ה' תמימה' (תהלים יט, ח) האיך ניכר אם הוא בתמימות, דהיינו שלמד לשמה ובקדושה וטהרה, אם היא 'משיבת נפש' שאפשר להשיב בו נפש החוטא רחמנא ליצלן בעבירות דרך התורה ויראה. 'עדות ה' נאמנה – מחכימת פתי' על דרך שאמרו (סוטה ה.) 'אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות', אימתי ניכר שעדות ה' נאמנה באמת, אם היא מחכימת פתי, כשיכול להחכים אחרים ולהדריכם. 'פקודי ה" אמתי 'ישרים' כשהם 'משמחי לב'. 'מצות ה' ברא' לשמה ובקדושה, אימתי, כשהיא 'מאירת עינים', כשיכול להאיר עיני אחרים על ידי מצוותיו. 'יראת ה" ניכר אם 'טהורה היא' לשמה, כש'עומדת לעד', כי כשידריך אחרים אז עומדת לעד, יהיה לו קיום ונצחיות.
וזהו שכתוב 'אשרי איש ירא את ה" כש'גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך', והתנאי לזה, 'הון ועושר בביתו', כי אז בקל יכול להדריך אחרים כמו שפירשו המפרשים גבי אברהם (בראשית יג, ג) שכתב רש"י ז"ל: כשחזר פרט הקפותיו, דהכוונה שכשחזר אז פרע תשובה לרשעים, שהקיפוהו בקושיות: איך זה אתה רוצה להדריך אחרים, והלא אתה עני ורש, הלא יראתך כסלתך, אבל אחרי שחזר בעשירות פרע ותירץ כל מה שהקיפו אותו בעת הליכתו. ואמר כאן: כש'גבור בארץ יהיה זרעו הון ועושר' וכל טוב 'בביתו' – אז בקל אפשר להדריך אחרים, ועל ידי כן 'צדקתו עומדת לעד' כשמדריך אחרים.

'דימינו אלקים חסדך בקרב היכלך' (תהלים מח, י). אפשר לומר בסייעתא דשמיא, כי חייב אדם לקבל את הרע בשמחה ובטוב לבב כמו הטובה (כברכות נד.), כי הכל רק חסדים ורחמים, ומאתו לא תצא הרעות, וכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, אבל אימתי נזכה למדרגה כזו לקבל הכל בשמחה, כאשר יהא מלאה הארץ דעת את ה', ואת רוח הטומאה אעביר מכם, ובמקום שיש קדושה שם ממילא אך ורק שמחה וששון.
וזהו שכתב 'דימינו אלקים', המידת הדין והעונש הכל נחשב אצלו כ'חסדך' לחסדים וטובות, אבל אימתי נזכה לזה 'בקרב היכלך', כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו אז יהיה הכל חסדים, כי אז נהיה במדרגה כזו שנבין היטיב שהכל חסדיך, וכן יעזרנו לתשובה במהרה בימינו.

(מתוך דברי מרי"ד)

יש לפרש פסוק 'כי בן זקונים הוא לו', עיין רש"י, בר חכים, כי כל מה שלמד בשם ועבר וכו'. נראה לפי עניות דעתי הכוונה דהנה שמעתי לפרש מבני בן זקונים הבחור היקר ר' מרדכי יודא נ"י על גמרא ברכות: איכא סבא בבבל, תמה כיון דאמרי ליה מקדמיה ומחשכי וכו'. ופירש בני דהנה פירשו גם כן על הפסוק 'למען ירבו ימיכם', דהיינו מי שלומד רק ביום ולא בלילה אינו חי רק חצי ימיו, אבל מי שלומד גם בלילה, אזי יש לו אריכת ימים יותר, על כן צותה תורה 'ולמדתם אותם את בניכם בשכבך', דהיינו שיעסקו בתורה גם בעת שכיבה, אז 'למען ירבו ימיכם', יהיה לכם אריכת ימים. וזה גם כן הכונה כאן, כיון דשמע דמקדמיה ומחשכי, דהיינו שעוסקים במצות ביום ובלילה, אזי 'למען ירבו ימיכם' ויהיה לכם אריכות ימים. והנה רש"י פירש בפרשת ויצא על פסוק ,וישכב במקום ההוא', אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב, שהיה עוסק בתורה גם בלילה. וזה גם כן הכוונה כאן שפירש מה שלמד בשם ועבר, דהיינו שצריך לעסוק בתורה גם בלילה, זה מסר לבנו שילמוד גם כן בלילה. ועל זה קאמר 'כי בן זקונים הוא לו', דהיינו שהיה דעתו של יעקב, דזה נקרא 'זקן' שקנה חכמה. ויש לפרש בזה גם מה שהביא רש"י דבר אחר שהיה זיו אנקונין שלו דומה לו, דהנה לקמן כתיב 'ויעזב כל אשר לו ביד יוסף, ולא ידע' וכו', דהיינו שהיה מוסר לו כל המפתחות, ולא ידע שיש לו איש זר בביתו כי אם הלחם שהיה יוסף אוכל רק מאכלים כשרים, ובזה ידע שיש לו איש זר בביתו שלא היה אוכל עמהם, וכמו שמצינו אצל חנניה מישאל ועזריה, אף שלא אכלו מפת בג המלך, העיד הכתוב (דניאל א) עליהם 'ומקצת ימים עשרה נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים', כן היה גם כאן 'ויהי יוסף יפה תואר' וכו'. וזהו שכתוב כאן שהיה לומד עמו מה שלמד בבית מדרשו של שם ועבר, מיעוט אכילה ושתיה, מיעוט שינה, ועם כל זה היה זיו אקונין שלו דומה לאביו שאמרו חז"ל שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון שהיה יפה תואר ומראה.

(חידושי שמואל הרמש"י כ:-כא.)

הרב מרדכי יהודה דאנאטה (דונט) הי"ד, המוכנה יודל, נולד בשנת תרס"ה (1905), היה למדן וצדיק מפורסם, רב וראש ישיבה ומגיד מישרים מפורסם בקהילת פרשבורג, שישב על התורה ועל העבודה יומם ולילה.

בעודו נער היה ניכר כי נוצר לגדולות, בשל מידותיו בנעלות וגודל יראת השמים שלו. כשקיבל חליפה חדשה לבר המצווה, מיהר למסור אותה לעני נצרך. לאחר שסיים ללמוד בתלמוד תורה בעירו, פרשבורג, הלך ללמוד בבית מדרשו של הרב יוסף צבי דושינסקי ובבית מדרשו של הרב יהושע בוקסבוים הי"ד, והתמיד בלימוד תורה, וביראת שמים טהורה בשקידה רבה ועצומה. לאחר שחזר לעיר מולדתו, למד בחריצות יתירה בבית מדרשו של הרב עקיבא סופר, ה"דעת סופר", והתבלט באחד מהמצויינים בחבורת תלמידי החכמים המופלגים והמצויינים.

אביו, הרב שמואל דאנטה, היה רב החברה קדישא וגמילות חסד בקהילת פרשבורג ונודע כדרשן מוכשר במשך למעלה מארבעים שנה. הוא היה תלמיד מובהק של הגאון הרב חזקיה פייבל פלויט אב"ד שוראן, של הרב אברהם ברודא אב"ד מיאווא ושל מרן ה"שבט סופר". חיבר את הספר "חידושי שמואל הרמש"י" (ב' חלקים), ובו הזכיר מספר פעמים חידושים מאת בניו. הרב שמואל נשא לאשה את מרת מלכה בת הרב עמרם קורצוויל, השו"ב בפרשבורג.

הרב מרדכי יהודה חיבר את הספר "דברי מרי"ד" (בני ברק, תשל"ו) דרושים, פירושים וחדושי אגדה על התורה וספר תהלים וקצת חידושים על אגדות הש"ס. חידושיו בסוגיית "תנאי כפול", יצאו לאור בקונטרס זכרון לבר מצוה של הבחור מרדכי יהודה ווינשטאק, ח"י תמוז תשנ"ב (ברוקלין תשנ"ב), ושם הובאו גם תולדותיו.

נשא לאשה את מרת אסתר בת הרב יעקב גליס מהעיר קראלי. לאחר חתונתו עבר הזוג לפרשבורג, שם חיו חיי דחק ועוני, מתוך התמסרות ללימוד התורה, לעבודת ה' ומתוך מסירות נפש לטובת הכלל, הרב היה מראשוני תלמידי החכמים בפרשבורג שהתנהגו ברוח החסידות והקפיד על דקדוקי מצוות בהתלהבות אש קודש בדרך הבעל שם טוב ותלמידיו. הוא התבלט בכובעו הרחב בנוסח החסידי ונסע רבות לצדיקי דורו. הוא לימד והרביץ תורה ברבים במשך עשרים שעות ביממה. הוא עורר את שומעיו להתחזק בתורה וביראת שמים, ועורר ציבור גדול לתשובה. הוא סייע כלכלית לבחורים עניים ועודד אותם ללכת ללמוד בישיבות. סדרי לימודו והנהגותיו בקודש במסירות נפש הוזכרו בהקדמה שהודפסה בספר 'דברי מרי"ד'.

בית מדרשו היה מקום תורה מיוחד במינו. היה רגיל לומר שיעור לפני בעל בתים עד שעה 02:00 לאחר חצות הלילה. בין צדיקי פרשבורג שנהגו לעשות תיקון חצות בבית מדרשו היו הרב יצחק צבי ברנפלד הי"ד, הרב מרדכי כצבורג הי"ד והרב משה וועבער הי"ד בנו של הרב מפישטאני.

בחודש אב תרצ"ח עזב ראש ישיבת פרשבורג, בעל ה'דעת סופר', את סלובקיה ועבר לשוויץ בדרכו לארץ ישראל. רוב תלמידי הישיבה חזרו לבתיהם. מעט התלמידים שנותרו למדו בניהולו של רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בעל ה'חשב סופר', שהמשיך להעביר שיעור יומי בישיבה במסירות נפש, במקומות מחבוא. ומספר תלמידי הישיבה המשיך להתדלדל כאשר רבים מבין התלמידים שחזרו לביתם לחופשת הפסח בשנת תרצ"ט נותרו בביתם, בשל החשש מפרוץ המלחמה.. ה'חשב סופר' המשיך להעביר שיעורים עד לקיץ תש"ג, ואז נמלט לבודפשט מחשש שייעצר על ידי השלטונות, ושם הצליח לעלות לארץ ישראל.

לאחר עזיבת ה'דעת סופר' מונה הרב דאנאטה להיות ממובילי הלימוד בישיבת בפרשבורג (במספר מקורות הוא מתואר כאב"ד וכראש ישיבת פרשבורג), עד שגורש עם משפחתו לאושוויץ. שם נהרג על קידוש ה' בי' בחשוון תש"ה (ויש מי שכתב שהיה זה ב-י' בחשון תש"ב), ביחד עם אשתו הרבנית אסתר וכל שמונת ילדיהם: שמואל, אליעזר דוד, גבריאל, משה, זיסל, שרה רייזל, מלכה ושיינדל.

בהקדשה בסוף ספר "זר הצבי", חלק ב' (בני ברק, תשנ"א), כתב עליו תלמידו הרב זאב רייכנברג: "אדוני מורי ורבי, הרב הגאון הגדול, צדיק וחסיד ועניו, מרביץ תורה ברבים, פה מפיק מרגליות, גבור מזוין בתורה ויראה, עובד ה' בקדושה ובטהרה. רצוי לכל אחיו ודורש טוב לעמו, ושמו יצא במדינות… זכה להשיב רבים מעון, בראותם עבודתו הנפלאה והקדושה, נתעוררו בהרהורי תשובה עמוקים, ושבו מדרכם הרעה עד שנעשו בעלי תשובה גמורים. רבות עודדני סייעני וקרבני ללימוד התורה, והוזיל מכספו בכדי שאוכל ללכת ללמוד בישיבה. כפי שעשה עם הרבה בחורים, שעקב התנאים הכלכליים הקשים, לא היה באפשרות הוריהם לשלחם לישיבה. יזכור לו האלקים את חסדו עמי, אשר רבות עשה עמדי, ינוח בשלום על משכבו ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים עדי יקיצו וירננו שוכבי עפר בשוב ה' את שיבת ציון אמן".

שבעה מאחיו נספו בשואה:

• אסתר טובה אשת ר' יצחק גראט.
• הרב אברהם אשי, נפטר במוצאי שבת ט"ו בטבת תש"ה במחנה ברוינשוויג בגרמניה. אשתו צארטל בת ר' אליעזר הלוי נספתה בי"ח באב תש"ד. בנם מנחם שלמה נספה בא' באייר תש"ה במחנה ראוונסבורק.
• שרה ריזי אשת יצחק יהודה רוטנברג.
• מרים יולי אשת  חיים ווילדר
• הרב משה אליעזר דונאט מחבר הספרים "דיבורי אמת" ו"אהל משה", שהרביץ תורה ברבים בתלמוד התורה בפרשבורג ואחר כך כיהן כאב"ד עיר חדש. מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג:
• רחל לאה אשת חנוך בינדר.
• הרב חזקיה פייבל דאנטה אב"ד אונוד, הסמוכה למישקולץ, הונגריה, מתלמידי הרב עקיבא סופר בפרשבורג. נספה במחנה מאוטהאוזן בי"א בטבת תש"ה (27.12.1944). [לפי גירסה אחרת נספה בארמון הארטהיים באוסטריה].

מכל שמונת אחיו ואחיותיו של הרב מרדכי יהודה שרד רק אחיו הרב מנחם דונט, שעלה לארץ ישראל לפני השואה,

ממשפחת הרבנית אסתר שרדה רק אחותה מרת פיילא, אשת הרב החסיד יוסף לייב ווייס מירושלים.

הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 30

גרסינן בברכות (כח) תני עדויות בו ביום נשנית, ביום שהושיבו רבי אלעזר בן עזריה לנשיא. המסכתא החשובה הזאת עדויות שבנכסים שנשנת ונסדרה עוד קודם רבינו הקדוש, הכניסה רבינו הקדוש למסכת נזיקין, אפשר משום דמסכת זו נתייסדה על ידי המחלוקת הקשה דרבן גמליאל הנשיא עם רבי יהושע ורובה ככולה ממחלוקת על דבר הכתוב "כי ינצו אנשים".

בא וראה האיך גדול כוח המחלוקת, הגם בלימוד יפה המחלוקת דבדברי תורה צריך שישאו ויתנו בדבר ויחלקו בסברא לשם שמים להוציא הדבר לאמיתו, אבל זה כי אם ביתפשרו אחר כך ונעשו אוהבים זה לזה, כמאמר חז"ל "את והב בסופה" (ברכות), אבל כשהם עומדים במחלוקתו, קשה הוא אפילו בדברי תורה.

וזה דבר שרבים וגם שלימים תמהים ושואלים האיך בא המחלוקת בתלמוד, הלא כל הדברים שנשנה כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהם, כולן נאמרו בסיני (ת"כ במדבר). וזה שהובא ברמב"ם (בהקדמה למסכתות זרעים) למשל מצוה סוכה, בתורה כתיב "בסוכות תשבו שבעת ימים" הודע מיד הפירוש בעל פה שהסוכה חובה על זכרים ולא על נקבות ושלא יהא הסוכה אלא בצמח מארץ ולא מסככה בצמר ולא בכלים, וכך כל המצוה בכתב והפירוש בעל פה. וכך נשנו הקבלה משה קבל תורה מסיני עם פירושיה ולמדה עם אהרן ואלעזר ואיתמר וזקנים ועם ההמון, וכל אחד היה שומע התורה עם פירושיה ארבע פעמים (עירובין נד) "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש" הקהיל את העם ואמר הגיע זמן מותי, מי ששכח הלכה או שנסתפקה עליו שאלה יבוא ויפרוש, ולקחו מפיו באר הלכות ולמדו הפירושים מראש חודש שבט עד ז' אדר ואז כתב התורה ואחר כך נמסרה הקבלה ליהושע וכו' (בפנים ב:) ואף על פי שכל העם היו יודעין ולומדין התורה עם פירושיה וגם הם היו יודעין הקבלה אבל הוא רבן עליהם. כך בכל דור ודור הנביא או מאנשי הכנסת הגדולה עד תנאים מי שהיה רבן של ישראל על שמו נקרא שהוא קבל הקבלה. ולפי זה תמיהים ושואלין מהאיך נלקח המחלוקת בקבלה. הרבה אומרים ששובש ושכחה נפל בקבלה, והרבה דברים ששכחם דבזה נפל מחלוקת, זה אומר דכך היה הקבלה וזה אומר דכך היה הקבלה, וגם הם אומרים שהכל מסיני אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להתחדש (מגילה י"ט) ומסירות התלאות שכחם, לשיטתם בששנים חולקין בדין אחד, האיך היה הקבלה מפי משה חולקין, ואחד אומר אמת והשני בוודאי שקר הוא. נמצא דפוגם באנשים אשר עליהן נסמכו הקבלה, וזה שהובא ברמב"ם (בהקדמתו לזרעים) דעל כל פירוש הקבלה אין מחלוקת בשום פנים, למשל התורה צוה לקחת פרי עץ הדר, הפירוש הזה מיד שנה אתרוג. וכן אין מחלוקת על "עין תחת עין", "וקצותה את כפה" שהוא ממון, ועל כל פירוש הקבלה חכמים טרחו למצוא זה בכתב למען יקנה להלכות המקובלת מקום בתורה שבכתב. ויש גם דברים שלא נרמז כלל בכתב וגם מסיני הוא, כמו שיעורין גוד ולבוד ודופן עקומה הלכה למשה מסיני, כיון שאינו נרמז בקרא הוא סתם הלכה למשה מסיני. אבל באמת הוא כל פירוש הקבלה מסיני והמחלוקת היה כי אם באיזה תיבה נרמז זה בקרא, אבל על פירוש הקבלה אין מחלוקת בשום פנים.עוד שם מי שיחשוב שהדיינין (צ"ל: שהדינין) שנחלקין בהם כמו כן מקובלים מפי משה וחושבים שנפלה המחלוקת מדרך הטעות ההלכה, או מפני שאחד מהם קיבל קבלה אמת והשני טעה בקבלתו או שכח או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע, ויבא ראיה על זה "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל (סנהדרין בפנים ט), זה הדבר מגונה מאד והוא דברי מי שאין לו שכל, אין בידו עקרים ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצות וכל זה שוא יבטל. עד כאן.

אבל זה צריכין אנו לידע כמו שהי ספיקות במשה בדינין בחייו, כמו בבנות צלפחד ובמקושש ומיד היה נמלך בד', כך נולדה ספיקות בדינים אחר פטירת משה רבינו עליו השלום, וכן נתחדשו דינים חדשות שאין זמן שלא היה בו התבוננת וידוש עניינים. וזה דאמרינן בגמרא תמורה (בפנים ב) כשמת משה רבינו נולד הרבה ספיקות, ועל זה נמסרו בקבלה י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, וזה כוונת הגמרא (מגילה יט) מה שסופרין עתידין להתחדש מסיני הוא דאם נדרש בי"ג מידות מונחים הם בתורה עצמה, ובי"ג מידות יש שלא נפלה מחלוקת כדאיתא (ביבמות עו) אם לדין יש תשובה שכל אחד היה לו אז זכות לדון בי"ג מידות לפי שכלו, וגם יש מחלוקת בדבר שהיוצא מסברא מר אסתבר סברא זו ונתחזקה לדעתו ומר לא איסתבר. גם יש מחלוקת בגזירות שתקנו בכל דור ודור על דרך הכתוב "ושמרתם את משמרתי", ןהפירוש הקבלה (צ"ל: בקבלה) (יבמות כא) עשו משמרת למשמרתי, לפעמים תפל בה מחלוקת, רבי פלוני גזר והשני לא גזר.

נמצא דמחלוקת יש כי אם בספיקות שנפלו בדינים או בדברים שנתחדשו אחר פטירת משה ולא שמעו כלל מזה, אבל כדי שלא יהא תורה כשתי תורות חס ושלום, אמרה תורה "כי יפלא ממך דבר" וגו', בדברים שנתחדשו ונפלו מחלוקת, "וקמת ועלית" אל הבית דין הגדול, נמנו ורבו ואחרי רבים להטות ואין בית דין אחר כך יכולין לבטלן (בפנים ז:) והיו לומדין זה איש מפי איש בקבלה ככל הקבלות מסיני, ועד שמאי והלל לא היו שום מחלוקת כי אם בסמיכה, שאז, חס ושלום, נתפזרו חכמי דור בגזירות אנטיוכס ולא היו באפשרות להתאמץ ולהעמיד על המנין, ונשארו מני אז סמוכה במחלוקת, ובימי שמאי והלל מתחלת המחלוקת כי אם בג' דברים המתחלה בזו מסכתא, ואמרו חז"ל כשרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן את רביהן (בפנים ט) וסברת כל אחד היה לפי שכלו ולא היו רוצים לעמוד במנין דבית הלל היו רבים ובית שמאי היו חריפין ותקיפין (יבמות יד) ונשארו במחלוקתן, אבל זה דבר ברור שכל המחלוקת הייתה כי אם בדברים שלא שמעו כלל מפי משה, וגמרא תמורה ששכחו ג' אלפים הלכות נשכחו מכולם, וכאלו לא נשמעו כלל חוץ מה' חטאות שמתות שיודעים שקבלה הוא מסיני, והיה להם ספק בחטאת שמתות בעליה, אם ירעו או ימותו, וספיקא דאורייתא לחומרא ואין שום חולק עליו (תמורה שם).

ובזה יפרש הב' משניות ראשונה ואחרון שבאחרונה ממסכת זו האיך ובמה חולקין ואידך זיל גמור.

ובזה יפרש הג' משניות ראשונה ואחרון שבאחרונה ממסכת זו האיך ובמה חולקין, ואידך זיל גמור.

במשנה א' שמאי אומר דיין שעתן. דכך הוא מהתורה ואיני רוצה לגזור, והלל גוזר מפקודה לפקודה, וחכמים גם הם גוזרים אבל במידה קטנה. נמצא דחולקין בגזירה.

במשנה ב' שמאי אומר מקב חלה וכו', מהתורה חלה אין לה שיעור כמה צריך ליתן בתורת נתינה חטה אחת פוטר. וחכמים נותנים שיעור, בעל הבית אחד מכ"ד ונחתום אחד ממ"ח, ואין שום חולק עליו (חלה פרק ו' משנה ה') דסתם משנה הוא והוא מה שהסכימו עליו דעת רבים והשתווה עיונם בו ולא נפלה בו מחלוקת, או שיקבלוה רבים מפי רבים עד משה רבינו (כך בהקדמה לרמב"ם שזה הוא כל סתם משנה). אבל מכתה חייב בחלה מהתורה אין שיעור וגם לא היה להם שום שמועה ובזה נחלקו, בתורה כתיב "תתנו" והפירוש מפי השמועה למדו שצריך שיהיה כדי נתינה (כך במפרשים). שמאי סבר מקב חלה, משום דאחד מכ"ד שהוא חייב לפי קבלה יהיה אז ביצה, דקב כ"ד ביצים והוא כדי נתינה. והלל סבר מקביים, לפי שהוא משער לפי מידת נחתום שהוא אחד ממ"ח, ואז הוא ביצה, דאם קב יהא חייב בחלה נמצא דנחתום שהוא אחד ממ"ח אינו מקיים מצוות נתינה. וגם מצא כל אחד רמז בתורה לפי סברתו. הלל סבר "עריסותיכם" דכל אחד משמע, ושמאי סבר דכל ישראל (והשני פירושים ר"ת וראב"ד, אחד הוא). נמצא דחולקין בסברא.

במשנה ג' הלל אומר מלא הין, מהתורה מקווה אפילו כולו שאובן כשר, רק בכלי אסור, ורבנן גזרו בשאובן אטו כלי. וכמה מים שאובן פסלו, בזה נחלקו, הלל אומר הין שהוא מידה היותר גדולה, ושמאי אומר ט' קבין, מדחשיבי להשתטף בהן כל גופו (ראב"ד), נמצא דחולקין דכמה גוזרין, אבל כיוון שבאו שני גרדיים והעידו משום שמעיה ואבטליון שהם שונים ג' לוגין פוסלין, מסתמא כך הכריעו חכמים בזמן הקודם ואין לחלוק עליו, וקיימו חכמים א דבריהן.

ואם תקשה האיך היה זאת שהם, שמאי והלל, שלקחו כל הקבלה מפי שמעיה ואבטליון, ולא עוד שהלל דייקא דווקא בזו הלכה ואמר בלשון רבו, כשבאו גרדיים קיימו חכמים את דבריהם, מאי חזית דסמכת אהאי יותר מהאי. אלא האמת יורה דרכו כמו שאמרנו לעיל דקבלה פירוש התורה וההלכות ששמע מפי משה עצמו זאת היו לומדין מפי שמעיה ואבטליון והיה בקי בהן ושגורה בהם כשלחן ערוך וסכין מוכן ואין שום טעות ושכחה שייך בהן חס ושלום, שעליהן אנו סומכין הקבלה ועל דברי קבלתן אנו נסמכין, כמו על תורה שבכתב, אלא בדינים שנתחדשו בכל עת בבית המדרש, שאין בית המדרש בלא חידוש, ובעת שהיו לומדין בבית המדרש עניין מקווה כמה פוסלין בשאובן שמאי והלל לא היו שם, כמו בבני בתירא (בפסחים). וזהו דתני בתוספתא (בפנים ה:) לומר לך שלא ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת, מפני שהם לא היו שם והגרדיים היו שם, והיו שומעין הדין הזה והיה מקבלין עדותו. וזה דהלל דייקא לומד בלשון רבו, נראה לי דלא הלכה זו קאי, דהלכה זו לא שמע כלל, אלא סתם בכל מקום דשמעיה ואבטליון היו רוצים לומר י"ב לוגין היו, אומרים "הין", דהוא לשון תורה, וזה דחייב לומר בלשון רבו, כפירוש ראשון מרש"י, או כפירוש שני מרש"י דרבו הוא משה רבינו, דהוא לשון תורה, ואז בוודאי לא קאי על הלכה, כי אם על תיבת "הין". כן נראה לי פירוש משנה זו, ואזלי כל תמיהות.

ובזה ניחא אמאי רבי דחזר ושנה משניות דעדויות כל אחד על מקומה, משנה ב' במסכת חלה ומשנה ג' במסכת מקוואות, סתם שם (בחלה פרק ו' משנה ו' ובמקוואות פרק ב' משנה ד') אליבא דהילכתא ולא הביא כלל הפלוגתות דשמאי והלל, ומשנה ראשונה דנדה הוא במסכת נדה כמו שהוא בעדויות עם פלוגתייהו? משום דמסכת נדה שמאי אומר דיין שעתן, זה דברי תורה, והלל וחכמים גזרו משום זה, לא היה יכול רבי להעלם את זה. אבל משנה דחלה ומקווה פלוגתייהו אינו אלא מדברי סופרים, משום זה סתם רבי אליבא דהילכתא. וגם ניחא אמאי בעדויות נשנה נדה בראשונה ואחריו חלה ואחריו מקוואות שלא כסדר המשניות, משום דנדה שמאי אומר וכו' דבר תורה הוא תני לה ברישא, ואחריו חלה דעיקר הדין הוא דבר תורה אלא פלוגתייהו בשיעור שהוא מדברי סופרים, ואחריו מקווה עיקר הדין דשאובן פסלו גם הוא מדברי סופרים. ומשנה אחרונה ממסכת זו, "אמר רבי יהושע, מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני", משנה זו לכאורה קשה אם הוא אומר שקבלה הוא מסיני, האיך בא התנאים לחלק עליו. משום זה בא הרמב"ם בפירוש וזה לשונו: לא נשמע ממשה רבינו עליו השלום זה הלשון, אבל שמע ממנו זה העניין ונפלה המחלוקת בדעות שיסד מה הם. עיין שם.

יהא רעווא מקדם אבוהון דבשמיא שאקיים בנו המשנה האחרונה שאליהו יבא ולא יהא עוד מחלוקת בישראל ולא על ישראל בזכות לומדי התורה שטרחו ויגעו להשוות המחלוקת ולעשות רצון קונם, ובפרט בתקופה זו שרבו קטרגים ושונאים ישראלים בארץ ישראל ובכל ארצות, והתורה מונחת בקרן זווית וגם לומדי התורה והמחברים אין דורש ואין מבקש להם. תלמיד חכם יש לו ביזיונות עוד הרבה טענות יש להם על לא הדבר. אין להם לא כבוד ולא ממון וכל מעשיהם לשם שמים הוא, למען לא ניגע לריק ולא נרד לבהלה.

ואדוני אבי מורי שליט"א שטרדת הפרנסה ובניו ובנותיו להשיאו עליו ועל צווארו מעודו עד היום הזה, ומעולם לא פסיק פומיא מגורסא, ועשה לילות כימים, ביום אכלנו חורב בפרנסה ותורה בלילה, ותדר שנתו מעיניו עם הויוה דאביי ורבא, לעטר ולקשט את המשניות שחסרו רבינא ורב אשי, יגע והשלים ואיזן וחוקר ותיקן מה שתיקן ב"אמונת זרעים" שיצא כבר שם בעולם, ועתה גם ב"עדיות בחירתא". יתן ד' שם הוא יזכה למדרגה זו וימלא ד' רצונו כשיגיע זמנו פני שכינא לראותו, אזי רבינא ורב אשי נפקו ללוותו, על פי מאמר הגמרא (בבא קמא קי"א, בבא מציעא ס"ב) אמר רבא כי שכיבנא רב אושעיא נפיק ללוותי דמתרצתא מתניתין כוותיה, כך ראיתי בצוואה שלו בכתב ידו של אבי מורה שזה הוא כל מגמתו, שהתנאים ואמוראים נפקי שם לקבלותו. ואני אקווה לד' שיהא בתוכינו, עד שיבוא אליהו עם משיח צדקנו, לראות ביחד בנחמת ציון עירנו, שיהא במהרה בימינו.

יוסף בן המחבר

(מסכת עדיות בחירתא, מבוא מבן המחבר)

ר' יוסף מנדלסון הי"ד נולד בסביבות שנת 1896 לאביו, הרב יהודה ליב מנדלסון, ולאימו, לאה ב"ר משה דרשר. הרב יוסף עסק במסחר. הוא נשא לאשה את מרת שרה בת אהרן וחווה גולדוואסר..

בהיותו בן שבע עשרה יצא לאור חיבורו של ר' יוסף, "עיני יוסף", יחד עם של ספרו של אביו, "אמונת זרעים" ור' יוסף גם הוסיף הקדמה לספרו של אביו, בה כתב:

בן יכבד אב

אמר הצעיר יוסף בן שבע עשרה שנה. זה עברו אלף תמ"ג שנים מחתימת התלמוד (לפי ספר צמח דוד). עשות ספרים הרבה אין קץ ראיתי. אבל גמרא על סדר זרעים עדין לא ראתה. ברוך ד' אשר זכיתי לראות מה שקיוויתי. כי בתחילה כאשר אבי מורי שיחיה טרח וכתב ולקט ואסף הסדר ההוא ביגיעה רבה, אף על פי שטרוד בטרדת הזמן הלא הוא טרדת עול הפרנסה, אף על פי כן לא נתן שינה לעיניו כמה לילות בשבוע, כמאמר חכמינו ז"ל לא איברא לילה אלא לגירסא, כדי לעשות עטרת זהב למשניות סדר זרעים. אבל אף על פי כן לא היה בדעתו להדפיסו מפני טעם הכמוס. אבל כאשר החילותי לבקש מאבי מורי שיחיה שראוי הוא לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, מפני שהוא תחילת שאלת דינו של אדם על דברי תורה, ובפרט מסדר אמונה ששואלין נם כן בתחילת דינו של אדם, נשאת ונתת באמונה, ושניהם צדקו יחדיו (כדאיתא בהקדמת אבי מורי עיין שם) הן הן אמונה והן הן דברי תורה, ותרווייהו איתנייהו בהו. ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, בידו ממש, ואחרי שנתעוררת לזאת ולאו כל אדם זוכה, ובוודאי לכך נוצרת. אז אמר לי אבא יקירי איזל ואמליך בגדולי ארץ. והראיתי זאת לפני גאוני ארץ והסכימו בלב שלם, יגדיל תורה ויאדיר, אז אמרתי וזאת ליהודה ויאמר שמע ד' קול יהודה. יהודה אתה יודוך. ומקום עשו לך להתגדר בו, מצוה שבא לידך אל תחמיצנה, חזק חזק ונתחזק תורה צריכה חיזוק. ומיד אבי מורי חגר מתניו ועשה לילות כימים, ועשה מהדורא בתרא ללקוט אוכל מתוך אוכל, מתוק ממתוק, עד שידו מגעת, בעמל גדול בי"ג נפה, לחבר את האוהל להיות אחד, גמרא וברייתות ומכילתא וספרא וספרי וכו' מחכמי תלמוד, ובצידיהם מרבותינו חז"ל אצל כל משנה ומשנה כפי שנראה בעזרת ד' יתברך. ועשה למשניות זרעים זר זהב. ובפרט למסכת אמונה כדאיתא במדרש כל מה שישראל אוכלין בעולם הזה אינו אלא בשביל אמונה. איש אמונות רב ברכות. בזכות אמונה רב ברכות. ואמונתך בלילות, בלילה ודאי בעולם הזה בגלות אין לנו קיום רק בשביל אמונה. בזכות אמונה ותלמוד תורה אנו נגאלין. ולזו הכונה רמזו חכמינו ז"ל אמונה זו סדר זרעים. ושמו נא לו, כמו שהובא בספרים, כמו זרע שנשרש בארץ, שבתחילה נרקב ונפסד בארץ ואין לו שום שווי ונמאס מאוד. אבל אף על פי כן אחר כך יציץ ציץ ופרח וממנו חיות לכל העולם. כן ישראל בגלות המר לעג וקלם בגוים שכל רואי ילעיגו עליהם איה נא אלהיהם? ובכל זאת שמך לא שכחנו, מאמינים בני מאמינים ומצפים לישועה שיהיה בעגלא. הזורעים בדמעה ומאמינים שיהא ברנה יקצורו. כאותיות זרעים ממש מרומז תיבת זימרה בהיפך אתוון (ע' מתחלף בה' באותיות אחה"ע). צדיק כתמר יפרח וכו'. וזה יסוד הישראלי את א-להים ירא וכו' כי זה כל אדם. כל עולם לא נברא אלא בשביל זה (כעין זה איתא בהקדמת אבי מורי). ואשתומם כשעה חדא על שם אמונת זרעים, וראיתי כי כוון לדבר אמת על פי גמטריאות חושבנא אמונת זרעים תתכ"ד, כחושבנא יהודא לייב בר אהרן מאיר ל"ז שנה היום אבי מורי. ושמו גרים (כדאיתא בברכות). ומכוון לדבר אמת על פי שהובא בתנא דבי אליהו דהתחיל בתיבת "ויגרש" כחושבנא תנא דבי אליהו, ומדרש תדשא התחיל תיבת "תדשא" בגימטריא זה רבי פינחס בן יאיר. ואביט עוד אל המראה וראיתי כי שנה זאת תרע"ג מכוון בגימטריא כחושבנא דגמרא למשנה. ואחרי שראיתי שכולם מתאימות, שמא גרים וזמנא גרים, אז אמרתי הנך מה יפית ומה נעמת, ובוודאי מן שמיא גם כן קא מסכים על זה. ובזכות תנאים אמוראים ורבותינו ז"ל ימליצו עלנו ועל כל מאן דעסקין באורייתא בכל אתר ואתר בחיי אריכי ומזוני רוויחי ויצמח פורקנא בעגלא ובזמן קריב אמן ואמן.

ר' יוסף הוסיף מבוא גם לספרו השני של אביו, שיצא לאור בשנת תרפ"ט "מסכת עדויות בחירתא", ודבריו במבוא זה הובאו כאן למעלה.

ר'  יוסף נספה בגיטו ורשה בשנת 1942. כן נספו רעייתו שרה וילדיהם: יעקב, רחל ומשה, וכן הוריו, דודיו ורבים מקרוביו. בתו חווה הוברחה לברית המועצות בתחילת המלחמה ושרדה.

אחותו, מרת פייגא בלומא אשת ר' שמואל קליקשטיין נפטרה בשנת תשי"ח (1958).

דפי עד להנצחת המשפחה נכתבו בידי דודו של ר' יוסף, ישראל דוד פולר, ועל ידי בתו של ר' יוסף, חווה טון מרמת גן..

מספר הצפיות במאמר: 68

"נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן". התורה הקדושה מלמדת לנו דעת שמי שירצה לזכך ולטהר את עצמו מכל פגם צריך ליסע אל הצדיק הדור שיאר עיניו ולבו בדרך חיים, כי בלא צדיק הדור אפילו יעשה כל מה שיעשה בעבודת ה' יתברך אי אפשר להיות בבהירות הראוי עד שהצדיק אמתי יופיע עליו נהרה מאור העליון ולהסיר ממנו המסכים המבדילים [ונמצא כתוב על הקדוש והטהור הרבי ר' חייקא מאמדור זי"ע [בעל ספר הקדוש חיים וחסד] שלמה אלף לילות כל הלילה והתענה כמה פעמים משבת לשבת אף על פי כן עיקר תיקונו היה על ידי שבא לרבינו הקדוש ממעזריטש הנ"ל זצ"ל, וכן אמר הקדוש ממעזריטש הנ"ל על הקדוש והטהור הרבי ר' שמעלקי זי"ע ואחיו בעל ספר הפלאה זי"ע בעת שבאו לפניו פעם ראשון שהמה ארגז מלא נרות ולא חסר להם רק אור והקודש הופע עליהם נהרה מנהירו עילאה עד שהגיעו למדרגה גדולה זי"ע]. אמנם תדע שלזה צריך צדיק גדול וקדוש אשר אין לו שום פגם ובאם הצדיק עדיין לא תיקן מדרגותיו כראוי אז חס ושלום נמשך פגם גדול לצדיק מזה. וכמו שכתוב בספרים על מאמרם ז"ל הזהרו מזבובים של בעלי ראתן… על כן מכריז רבי יוחנן הזהרו מהם, כי לזה צריכין צדיק הדור דוקא, על כן סיים הגמרא רבי יהושע בן לוי איכרך בהו, כי רבי יהושע בן לוי היה בחינת צדיק הדור והיה יכול לתקנם ולהופיע עליהם נהרה. וצריכים לבקש על זה מבעל הרחמים שיזכה לבוא לצדיק האמת (א), והבא לטהר מסייעין לו אם כל מגמתו הוא לבוא לדרך האמתי שיזכה לעבוד לה' יתברך בכל לב ונפש.

(ב) [ושמעתי שזקני הקדוש הרבי רבי ירחמיאל זצ"ל אמר על זה שכאשר נוסע אחד לאיזה צדיק וכל מגמתו וכוונתו הוא למען ללמוד ממנו דרך לעבודת ה' יתברך אזי מן השמים מאירין לו עיניו לילך בדרך אמת. ואף שהצדיק איננו צדיק הדור נותנין לו כל משאלות לבבו ומשיג כל המדריגות כאלו היה נוסע אל צדיק הדור. אך אם הצדיק איננו צדיק אמתי מאירין לאותו האיש עיניו לאמר "לך  מכאן, כי אין לך בכאן מה לעשות". וכל זה אם כוונתו אמתיות בלי שום פניה, אבל בלאו הכי יוכל לרמאות את עצמו כל ימיו ויהיה חסיד ומאומה לא יהיה בידו וצריך להיות על זה משכיל ונבון ואחר כוונת הלב הן הן הדברים].

"והנה לא הפך הנגע את עינו". בכתבי הקדוש האר"י זצ"ל פירש בזה על פי הידוע שאין למעלה מעונג ולא למטה מנגע, והנפקא מינא בין נגע לעונג הוא בסדר האותיות, כי "ענג" הע' קודם לנ"ג, ו"נגע" הע' בסופו. וכשיש לאדם נגע רחמנא ליצלן הוא צריך להפך הע' שבסופו לתחילתו ויהיה אותיות "ענג". על כן כשרואה הכהן שהוא צדיק הדור המרפא את בית ישראל ברפואת הנפש ומכבש את כתמם מהעוונות אשר פגמו ש"לא הפף הנגע את עינו", רצה לומר הע', העצה לזה "באש תשרפנו", בהתלהבות המצוה, כי על ידי שמחמם את עצמו בעשיית המצווה הוא מכרית את הקליפות כידוע.

(אילנא דחיי, עמו' 59-62).

(א) וזה לשון הקדוש והטהור מורנו הרב רבי צבי מזדיטשוב זצ"ל בסור מרע ועשה טוב. עוד בעניין 'נשאת ונתת באמונה', שלא תהיה אחי פתי יאמין לכל דבר אפילו לרב מובהק ומפורסם, אפילו יהיה דומה הרב למלאך ד' צבאות לא תאמין לשום עובדה ומעשה לנהוג אחריו שום דקדוק מעשה, עד שתדקדק בעצמך בכל תנועה אשר ראית ותהיה נושא ונותן בדבר מאיזה טעם ושורש עשה הרב תנועתו ומעשה זה, הגם שהתנועה ועבודת רבך הוטב בעיניך ויש לך הנאה ממנה, כי מחמת אהבת רבך יש לתנועה חן בעיניך. וגם על זה אמר בספר נו"א שהדבר כמין פסל חס ושלום לעשות תנועות דוגמת תנועות רבך. וזה מפורסם לחסדים ואנשי מעשה. אבל אם אתה נושא ונותן ותראה שהתנועה יש לה טעם מן התורה, אזי תשכיל ואז תעשה, כמו שכתוב 'למען תשכילו את כל אשר תעשון'. ובפרט אם ראית אצלו דבר שלא כדרך התורה, כגון אם מאחר זמן תפלה ומשנה הזמן שקבעו חכמים לכל דבר שבעולם לכל המעשה אפילו זמן סעודת תלמידי חכמים, הגם שהרב הוא צדיק ומפורסם לא תעבור אתה על דברי חכמים חס ושלום אפילו על תנועה אחת. והרב הצדיק שעושה אפשר בהוראת שעה שאפשר לפי מזג גופו וכוחו הוא עושה על פי משקל בריאותו. וצריך אתה ללון לכף זכות. אבל אתה לא תעשה כמעשהו נגד התורה עד שתישא ותיתן עמו על מה ולמה הוא עושה כן. וכאשר יורה לך טעם על פי התורה, ויסבור לך הדבר, ויכנסו דבר באוזניך אחר שתחקור בעניין אז תאמין בו. זולת זה לא תאמין אפילו יאמר לך שקיבל מאליהו, אל תאמין ולא תשמע לו. וכבר אמרו חז"ל אם יבא אליהו ויאמר חולצין וכו' אין שומעין לו, ואפילו נגד תקנת חכמים בלבד לא תשמע לו (והרחק מממנו כמטחוי קשת). תודה לא-ל יתברך שמו בעלי גלויי אליהו האמיתיים, כמו בעלי הזוהר הקדוש, והרמב"ן וחבריו, והאר"י הקדוש ז"ל ותלמידיו, והבעש"ט הקדוש ותלמידיו הקדושים זי"ע לא אמרו לנו דבר אחד נגד דברי הגמרא בתלמוד אפילו כל-שהוא. לכן אחי הזהר בזה. וזה הוא תכלית נושא ונותן באמונה, ובזה שלום לך וכו', ומדברים אלו קל וחומר שלא תאמין לרב אשר אינו מוסמך מרב מובהק, רב מרב עד רב שקבל מאליהו ומוסמך מחכמי הדור רובם ככולם צדיקים גדולי הדור, לו תאמין. וזולתו, הגם אמור יאמר לך הרב נביאות ורוח הקודש, לא תאמין, כי מי יודע איזה רוח הוא, כמו שנביא להבא מן שער הקדושה למוהרח"ו זצ"ל זי"ע.

ומורי זצ"ל אמר: המאמין לכל אדם, אף שאינו מוסמך (ואף אם רואה אותו שהולך באיזה דבר מדרך התורה הקדושה), אינו מאמין כלל, והוא קרוב לעבודה זרה ממש חס ושלום. ונאמר "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט" וכו', הגם שאין לך אלא שופט שבימיך, צריך לברר לך על פי התורה וכו'. ואף אם תראה שעוסק בתורה ובצדקה רק שעובר עד דבר אחד מהתורה, ואפילו דבר אחד מדברי חז"ל, הרחק את עצמך מעל פתח ביתו כו', ואל תדרוך כף הדום רגליו. והוא נמשך יען שהוא עדן לא טיהר את עצמו מקליפת נוגה והצדקה שמחלק הוא לקנות לו שם, שיתאספו אליו הערב-רב, ערבי רבא וערבי זוטא, כדי לרמאות את בני ישראל, רחמנא ליצלן מהאי דעתא כו'. ועיין בכ"ז בהוספות מוהרצ"א שם ובנתיב מצותיך, בכמה מקומות, וברח"א מה שכתב בעניין זה. ועל כן צריכין כל אחד אשר יראת ד' נוגע בקרבו, שישפוך תפילתו ממעמקי לבו שה' יתברך יורה לול הדרך האמת ושיזכה לבא לצליק האמתי.

(ב) וזה לשון המגיד הקדוש מבאהפולע: דרך הצדיקים האמיתיים להיות דירתם בתחתונים, היינו להתקרב את עצמם לכל נשמות ישראל, ויש להם רחמנות מאוד על הנשמות אשר המה נבוכים ותועים מדרך הטוב והישר, ולהורותם דרך האמת אשר ילכו בה. והקב"ה נתן הכוח בהצדיקים שיוכלו למלאות די מחסורו של כל אחד ואחד בכל אשר יחסר לו, ברוחניות ובגשמיות, והכל תלוי בהאדם החפץ קרבתו באמת, כמאמר חז"ל כדרך שבא לראות כו'. והיינו יש אנשים שכל עיקר ביאתו להצדיק לבקש רחמים בעדו ובעד בני ביתו שיהיה לו פרנסה, והצדיק שומע בקולו ומבקש עליו, והקב"ה עושה רצון יראיו כי הם קרובים לד' תמיד. ויש אנשים שבאים להצדיק לבקש רחמים לפני ד' יתברך למלאות משאלותם במידה טובה. ובאמת גם זה חביב מאוד בעיניו יתברך, יען שמאמין בד' ובתפילת צדיק בעדו, ועל ידי זה ממלא בקשתם. אבל אין זה גורם שיסתכל הצדיק על עצם נקודתם. אומנם יש אנשים אשר יראת ד' נוגע בלבבם וחפצים לקרב אל הקדושה ושופכים שיח לפני הצדיק עד אנא לא אוכל להיפטר מהיצר הרע וכל כת דיליה ואהיה רודף אחר כל התאוות ואחר שאר הבלי עולם הזה, והתורה ועבודה השלכתי אחר גווי, ומה יהיה בסופי ומה אענה כי יפקוד אל. ובוודאי הצדיק מסתכל עליו בעין חמלה איך שנקודת לבבו הוא שלם ורוצה להתדבק באמת לד' ומבקש אותו לתור לפניו הדרך הטוב אשר בו ישכון אור ד', וממשיך עליו רוח קדושה וטהרה ממקור העליון באמרו איש אשר אלה לו מהראוי לקרבו לה' יתברך בכל מאי דאפשר. ולעומת זה יש המונים מרבת בני עמינו בבואם אל הצדיק להיכלו נאוה ומדבר אתו, המה תמהים לנפשם באומרם מה יתרון להצדיקים עלינו הלא אוכלים ושותים כמונו, ומדברים כמונו. והבל יפצה פיהם.

וכבר אמר על זה הגאון הקדוש מלאדי בעל התניא הקדוש זצ"ל לאיש אחד שבא לפניו, והרב הקדוש היה מדבר אתו לפי דרכו של המבקש, ושאל אותו מאיש מהו היתרון והמעלה מהצדיקים על שאר אנשים. והנה נודע לכל העולם חוכמתו הגדולה של הקדוש הנ"ל, והייתה תשובתו אליו בזה הלשון: כתיב 'ויחכם שלמה מכל האדם' והיה שליט ומושל על האדם ועל הבהמות. והנה כשהיה צריך לדבר גם עם הסוס, היה צריך להלביש את עצמו בלבוש הסוס לדבר עמו כפי ערכו. וכן כתיב 'וידבר על עצים ועל אבנים'. והמכוון הוא שהיה יכול להשפיל דעתו לכל דבר. כך אתה תקשה בעיניך על שאני מדבר עמך כערכך להאריך בהבלים אשר הבא כפי דעתך ושכלך, כי זהו ממש כערך הסוס שהיה מדבר עמו שלמה המלך עליו השלום. וכי קטן הוא בעיניך שאני יכול לדבר עם הסוס?! והלך האיש הזה בפחי נפש. ואני הייתי מכיר האיש הזה שהיה נכבד מאוד והיה מפליא חוכמתו של הקדוש הנ"ל זי"ע איך שנעשה איש כשר על ידי דבריו הקדושים והטהורים.

וכמו כן שמעתי בשם הגאון הקדוש מרן מברדיטשוב זצ"ל שהקשה על מאמר חז"ל במדרש "ויחכם שלמה מכל האדם" – אפילו מהשוטים דמאי רבותא דשלמה המלך עליו השלום שהיה חכם יותר מן השוטה, הלא הוא היה יותר חכם אף מן החכמים. ואמר הקדוש שהפירוש הוא כך: שהשוטה נדמה בעיניו שהוא חכם גדול ואין כמוהו בעולם. ואין מי שיוכל לנצח אתו להראות לו שהוא שוטה, וכל מה שהוא עושה הוא שטות. וחכמתו של שלמה המלך עליו השלום הייתה כל כך גדולה שהיה יכול להלביש את עצמו ודעתו בלבושים רבים וגם להיות נדמה בערך השוטה ולהראות לו בראיות ברורות ומצודקות עד שגם השוטה הודה לו שהוא שוטה. וזהו אומרם זיכורנם לברכה "אפילו מהשוטה".

ונחזור לענייננו, העיקר הוא שיחפש בחיפוש אחר חיפוש אחר צדיק האמת, כי בתנועה אחת שעושה לאיזה פניה שיש לו, יוכל לאבד חס ושלום עולמו. [וזקני הקדוש  מוהר"ר אשר הגדול מקארלין זצ"ל אמר לבנו הקדוש מוהר"א עד שאראה אצלך שתעשה איזה תנועה שאיננו בכוונת הלב לאמתו, מוטב לי לראות שתהיה משרת אצל עושי שכר]. והרבה תפלה ותחנונים צריכים לשפוך לפני ה' יתברך שיזכה לבא לצדיק האמתי שיורה לו דרך אמת בעבודת הבורא יתברך. [וזקני הקדוש מוהר"י זצ"ל אומר דעו שבעקבתא דמשיחא יהיו הרבה צדיקים, ואם תרצו ליסע לאיזה צדיק אל תשימו עיניכם אל המקום שיש שם הרבה חסידים (ובנתיב מצותיך כתב ואמר הק' מהר"ם מרימנאוו זצ"ל כשיתאספו לנו מאה אנשים או לכל היותר ב' מאות, אזי החצי נשלח מן השמים וחציו שולח הבעל דבר. והסימן כשמרגיש הצדיק איזה פניה דקה מהם, אז בוודאי יש אצלו מהצד השני. ואמר שכנגד מאה אנשים יש בכוחו לעמוד, וכשיש יותר אין בכוחו להנצל וכו'. ראה עד כמה דבריהם הקדושים מגיעים זי"ע). וגם על תורה ותפלה לא תשגיחו, רק תשימו לב לחקור אם יש שם נקודת האמת לאמתו, כי על ידי פניה אחת יוכל חס ושלום לאבד כמה שיגע כל חייו. וכל מי שיראת ה' יתברך נוגע בלבד יבין הדברים לאשורן. ואם תחפשנה כמטמונים, אז תבין יראת ד' ודעת קדושים תמצא].

(מטעמי יצחק, שם)

רבי יצחק מרדכי פדובה (פאדוואה) הי"ד מאופוטשנה היה מצאצאי הבעל שם טוב. הוא נולד בשנת תרמ"ד (1884) לאביו האדמו"ר רבי ישראל אהרן (משושלת נשכיז, ובן רבי שמעון מזאוויכוואסט) ולאמו הרבנית שרה לאה בתו של רבי ירחמיאל יהודה מאיר רבינוביץ מפרשיסחא. סבא רבה של רבי יצחק מרדכי היה רבי יעקב דוד, האדמו”ר הזקן מאמשינוב.

רבי יצחק מרדכי כיהן בחיי אביו כרבה של אופוטשנה. בשנת תרע"ה (1915) נפצע רבי ישראל אהרן ונפטר ממכותיהם של קוזאקים שהתפרעו בעירו, ובנו, רבי יצחק מרדכי, מילא את מקומו כאדמו"ר וריכז סביבו ציבור נכבד של חסידים,,

רבי יצחק מרדכי נשא לאשה את מרת אלקה פרלוב. בשנת תש"ב (1942), בשעה שהיה רבי יצחק מרדכיבאופוטשנה, בדרך לרכבת הגירוש, ירו בו הנאצים ורצחו אותו, יחד עם אמו הרבנית וכל ילדיו. רבי יצחק מרדכי חיבר וערך את הספרים "אילנא דחיי" – לקט אמרות רבי מנחם מנדל מרימנוב ורבי יעקב יצחק היהודי הקדוש מפרשיסחא עם ביאור "מטעמי יצחק", ספר זה יצא לאור במחובר לספר 'אור הנר' -: ליקוטים, הליכות והלכות על סדר היום במשנת רבותינו הפוסקים וההולכים בתורת החסידות, עם הערות בשם "ניצוצי אורות" (פיוטרקוב, תרס"ח).

אחייניתו של רבי יצחק מרדכי כתבה בדף-עד של "יד ושם" כי הרב נולד בשנת 1885, ואשתו בשנת 1886, ושהיה להם בן אחד. עוד כתבה שהרב "נורה על הגנת בחורי ישיבה". והרב ד"ר יצחק אלפסי כתב שהרב נורא בשעה שיהודי אופוטשנה חלקו לו כבוד לעלות ראשון לרכבת הגירוש.

ר' אלטר, בנו של רבי יצחק מרדכי, היה רבה של זאווירטשה, וגורש לאושוויץ, שם נשלח לעבודת כפייה ובראשית שנת תש"ה (1944) עדיין היה בין החיים.

אחיו, הרב יעקב שמעון הי"ד, האדמו”ר מקאלושק בלאדז', נפטר במצור ובמצוק בגטו לודז’. ,

מספר הצפיות במאמר: 58