הספד על האדמו”ר מבעלז רבי ישכר דוב רוקח זצ”ל – חלק 1 / הרב אשר זליג לנדא זצוק”ל

הספד

הספד שאמרתי בתוך מקהלות עם גדול בבית הכנסת הגדולה בעיר סאסנאווצע יצ”ו על פטירת אדמו”ר הגה”ק הצדיק המפורסם מופ”ה והדרו עטרת ישראל רשכבה”ג כקש”ת מו”ה ישכר דוב רוקח זצ”ל אבד”ק בעלז ששל”ח בליל ש”ק פרשת חיי’ כ”ב מר חשון שנת פזר”ת. אעתיק מקצת דברים שאמרתי בהספידי ביום א’ ויצא.

א. ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ויפגע במקום וילן שם בי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא.

הספד על הרבי מבעלזויש אתי לפרש על פי מה דלכאורה יש להבין מפני מה צדיק כזה שעמד בפרץ נגד כל המתפרצים יסוד העולם, אשכל הכופר כפרים עם נרדים, איש שהכל בו יראת ה’ טהורה בקדושה יתירה, גדול בתורה, בנסתר ונגלה, ועסק באורייתא תדירא מפני מה נאסף הצדיק הזה במשפט מות בעוד היה יכול הרבה שנים לחיות ולהשקות עדרי צאן אלפים ישראל שנהרו אליו מבאר תורתו וצדקתו.

אך באמת הקושיה הוא תירץ, לפי שהיה אשכל הכופר איש שהכל בו ושקול כנגד כל ישראל נתפס הצדיק הזה, כמפורש במדרש על הפסוק אשכל הכופר דודי לי, אשכל, איש שהכל בו, הכופר שמכפר עונותיהם של ישראל, דודי לי שיכול לומר למדת הדין די. ובתו”ח חולין פ”ו האריך להסביר בטוב טעם דכל העדה יחטא ועל הגדול שבהם אשר לא טעם טעם חטא יקצוף, דהוי משום שהקב”ה ברא את עולמו במדת הדין ובמדת הרחמים, שאלו בראו כולו דין לא היו יכולים להתקיים ואלו בראו כולו רחמים לא נענש אדם מעולם, לכך שתפס יחד שאם יתחייב העולם יטלו כל אחד מהמדות חלק אחד, דהיינו חצי העולם למדת הדין וחצי העולם למדת הרחמים. וכשהקב”ה רואה צדיק אחד ששקול ככל הדור החוטאים ויכול לומר למדת הדין די שאני באיכות ככל הדור, שעל פי דין נפש החוטאת תמות נותן למדת הדין את הצדיק ששקול באיכות ככל הדור ונוטל חלקו את האנשים החוטאים שלא יכול מדת הדין לומר אני רוצה בכמות, כי הקב”ה הקדים מדת הרחמים למדת הדין, שיהיה ביכולת מדת הרחמים לבחור לו החלק הגדול בכמות זה תורף דבריו שהבאתי בפרשת נח באריכות עיין שם לפרש בזה מה דכתיב בפרשת תבא גם כל חלי וכל מכה וגו’ יעלה ה’ עליך, הווא ליה למימר יעלה אלקים שהוא דין, משום דאיתא בגמרא דכל חלי וכל מכה זו מיתת צדיקים, וזה הוי צד הרחמים שנוטל הצדיק ונותן למדת הדין ומפייס אותו כדי שכל האנשים החטאים ישארו בחיים.

ובב”י ידין בגוים מלא גויות, כל הגופים ידין אותם במיתה. מחץ ראש על ארץ רבה, דבישראל לוקח רק הראש בשביל ארץ רבה, ישראל החטאים, וזה מצד הרחמים. ועל פי זה יש לפרש טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו, דהצדיק נקרא לכל, כמו שכתוב בשם הנוע”מ, והמיתה נקרא טוב, כמאמר חכמינו ז”ל, והנה טוב מאד, זה יום המות. וזה טוב ה’ לכל, מה שהקב”ה נותן המיתה לכל, להצדיק, כל העדה יחטא ועל הצדיק יקצוף, הוי משום ורחמיו על כל מעשיו, שלוקח החוטאים למדת הרחמים.

וזה י”ל כוונת מאמר חכמינו ז”ל בראש השנה י”ח ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקנו. והעניין על פי המבואר בדברי חכמינו ז”ל דטובה גדולה עשה הקב”ה בזה שהחריב בתינו ששפך חמתו על עצים ואבנים, ולא היה מכלה את ישראל. (ועיין מזה בשם משמואל פרשת פקודי). ושמעתי בזה לפרש בגיטין פרק הנזקין, ענוותנותו החריבה בתינו, דרצונו לומר, דרב צדקתו גרם טובה להחריב בתינו לשפוך ה’ חמתו על עצים ואבנים שלא לכלות ישראל. והכי נמי מיתת צדיקים הוי גם כן טובה גדולה שלא לכלות ישראל ונשארו למדת הרחמים, אם כן שפיר מיתת צדיקים שקולה ממש כשריפת בית אלקינו, ודו”ק.

ובזה יש לומר מאמר חכמינו ז”ל על הפסוק גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה, זו מיתת צדיקים. מנא ליה הא והאיך נרמז בקרא. ולפי זה אתי שפיר, כיון דכתיב אחר כך יעלה ה’, שהוא מדת הרחמים, וגבי חולה ומכה שהיא יסורים הווא ליה למימר אלקים דהוי דין, ועל כרחך דחלי ומכה זו מיתת צדיקים וזה הוי מצד הרחמים וכנ”ל.

העולה מזה דהצדיק הגדול שעוסק בסתרי תורה ועובד ה’ מאהבה שיש לו בעולם הזה מעין עולם הבא, בוודאי המיתה שיהיה להדור כפרה וישארו למדת הרחמים ולא יעשו חס ושלום בהם כליה.

וזה יש לרמז גם כן על מיתתו של אותו צדיק במאי דמקונן באיכה “דוב אורב הוא לי ארי במסתרים”. ורצונו לומר הצדיק ר’ ישכר דוב שנפטר, הוא לי בעונותי, דאי אפשר לומר כדי שיזכה לאור באור החיים לגלות לו סודות התורה, שהרי ארי היה במסתרים, בסתרי תורה. או דרצונו לומר, הוא הלך למנוחות למסתריו של הקב”ה ואותנו עזב לאנחות. וזה “דוב אורב לי”, כל האנחה לי, ארי במסתרים הוא ארי במסתריו של הקב”ה. ודו”ק.

והנה אמרתי לפרש הקרא על פי שנים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד, על פי מה שכתב התב”ש לפרש הגמרא דראש השנה דשלשה ספרים נפתחים בראש השנה, צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים בינונים תלוים ועומדים עד יום הכיפורים רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה דכתיב ימחו מספר החחים, דצריך בירור הרי חזינן כמה רשעים שחיים לאחר ראש השנה, גם דקאמר נכתבים למיתה ובקרא כתיב ימחו מספר החיים, דנמחקים. וגם איתא בפייט, שלשה ספרים מנוקדים, מה הכוונה. ועיין יערות דבש חלק ב’ דף קס”ב מה שכתב בזה. וכתב התב”ש דיש לאדם נפש רוח ונשמה, זה יש בכל מיני בני אדם. נפש הוא התנועה הנתונה בו משעת העיבור, שבאותו זמן מתחיל הילד להתנועע, והוא מספירת המלכות שביוד ספירות. וחלק נשמת הרוח, באה לכל אדם משעת הלידה, והוא מספירת התפארת. וחלק נשמת הנשמה ממש, באה לו משעת היניקה, והוא מספירת הבינה, הנקראת אמא עילאה, והוא אם הבנים, כדכתיב כי אם לבינה תקרא. וכל השבעה מדות התחתונות יונקת ממדה זו, כמו שהבן יונק חלב משדי אמו. ויש עוד נשמת חיה יחידה, וחיה הוא ממדת חכמה. ודבר זה אי אפשר להימצא רק בשעה שמגיע אדם לכלל גדלות, בשנת י”ג ויום אחד, שיש לו יצר טוב ועושה מצות, על ידי מעשיו הטובים יכול לזכות מעט מעט למדת חיה. אבל נשמת יחידה לא זכה זולת מרה רבינו עליו השלום. והצדיקים זוכים בזה לאחר מותם [אדוני אי זקני בעפנ”י ברכות ד”י, עיין שם]. וכנגדו יש לו אחיזה בתורה באות ונקודה ותג. הנפש באות, ורוח בהתג, והנשמה בהנקודה [כי נוטריקון של ישראל יש ששים רבוא אותיות לתורה, וכן הנוטריקון של בראשית בתורה יש ששים רבוא אותיות. ועיין שם משמואל במדבר לפרש הגמרא בפרק הנזקין, דאונקלס הגר בא להתגייר אסקיה לטיטוס בנגידא. אמר ליה מאן חשוב בהאי עלמא. מר ליה ישראל. אמר ליה מאי לאדבוקי בהו. אמר ליה מיליה נפישין ולא מצית לאדבוקי בהו, דרצונו לומר, ישראל שרמז לו בשמותם שהם דבוקים בס’ רבוא אותיות של תורה, וקאמר ליה מאי לאדבוקי בהו, רצונו לומר גם כן לקיים התורה שלהם, אמר לו מיליה נפישין, רצונו לומר שכל מלה ומלה שיש בתורה הם נפשות שלהם, ויש לכל אחד ואחד מישראל אות ומלה בתורה, לכך הם דבוקים בתורה, אבל אתם האומות לא מציתו לאדבוקי. עיין שם]. וכאשר חוטא והנשמה אזלה ממנו, נמחק הנקודה מאות שלו. וכאשר חוטא יותר נמחק התג, ולא נשאר רק האות, שהוא כנגד הנפש. וכאשר חטא יותר, נמחק האות, ואין לו כלל אחיזה בתורה הקדושה, והוא מת. וכן למעלה יש ספר החיים, שנרשם שם האדם ואות שלו עם הנקודה והתג. וכאשר חטא כך כך דאזיל ממנו נשמה ורוח ומחק הנקודה ותג, הווא ליה כטרפה, דאף על גב דחיה י”ב חודש, ולחד מאן דאמר כמה שנים, מכל מקום סופה למות. הכי נמי כן, כיון שנמחק רוב מהתורה פסוקת הגרגרת ברובה טריפה. ואם כן שפיר קאמר ספרים מנוקדים, וגם שפיר קאמר, דנכתבים למיתה, על ידי זה דימחו מספר החיים הנקודה והתג, וגם אתי שפיר דרשעים חיים עוד, דהא גם טרפה חיה ומכל מקום סופה למות, הכי נמי זה הרשע כשיהיה נמחק גם האות מתורה הקדושה ימות. זה תורף דבריו, עיין שם.

והנה הנפש רוח ונשמה בעצמו המה עדיו של האדם לעולם הבא אם לא עשה בהם כתמים על ידי עבירות. וזה על פי שני עדים, דהיינו נשמה ורוח, וכנגדן הנקודה והתג, או שלשה עדים, גם הנפש וכנגדה אם נמחק האות, יומת המת, שבעת שחלף נשמה ממנו ונמחק הנקודה כבר היה קצת כמת, בכל זאת לא הוכרח להיות מת, כי היה מהבינונים שתלויים ועומדים. אבל על ידי שנים, וכל שכן שלשה, מוכרח למות. לא ימות על פי עד אחד, דהיינו הנשמה דאזלו ממנו ונמחק הנקודה, כי אפשר בתשובה דטרפה הוי רק ברובה. ודו”ק.

והנה מה הפרש בין איש פשוט אל הצדיק, איש פשוט יש לו אחיזה באות של תורה והצדיק יש לו אחיזה בשמו של הקב”ה בתורה, כמבואר במסכת בבא בתרא ע”ה, עתידים הצדיקים שיקראו על שמו של הקב”ה, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. עיין שם. ובוע”ח סימן קל”ג לפרש הקרא מגדול עוז שם ה’ בו ירוץ צדיק ונשגב, דרצונו לומר דהצדיק נרמז בשם ה’, מה שאין כן איש פשוט. עיין שם.

ולכאורה כיון דהצדיק יש לו אחיזה בשם ה’, ואסור למחוק שמו של הקב”ה, משום דכתיב לא תעשון כן, וכל זמן שיש אחיזה בתורה הקדושה אינו מת, כי עץ חיים הם למחזיקים בה, אם כן האיך הצדיק מת. אך מבואר גבי סוטה דהתירה תורה הקדושה למחוק שמו של הקב”ה מפני השלום בין איש לאשתו, וכל שכן לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, דהא הצדיק נתפס רק בעוון הציבור לכפר עונותיהם, כמבואר במדרש על הפסוק אשכל הכפר, שמכפר עונותיהם של ישראל. ושפיר נמחק ומת, ודו”ק.

ועל פי זה, מה טוב ומה נעים לפרש בזה הקרא ד”וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ”, רצונו לומר, באיש זה הקב”ה, כדכתיב ה’ איש מלחמה. והיה נראה כחטא שנותן לצדיק משפט מות, דהא אסור למחוק שמו של הקב”ה והצדיק יש לו אחיזה בשמו של הקב”ה, והומת, ובכל זאת הוא מת, ותלית אותו על עץ. נוטריקון של עץ, ראיתי, עוןן ציבור, שהצדיק נתפס עבור עון הציבור. ואם כן, הוי לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ומותר למחוק שמו של הקב”ה ואין כאן חס ושלום כלל לומר על הקב”ה שיש נדנוד חטא במיתתו. ודו”ק. וכל זה גבי הקב”ה. אבל אנחנו שבעונותינו גרמנו לזה שימות הצדיק וימחה שמו של הקב”ה, חייבים אנחנו לעשות תשובה, כי אפילו גרמא אסור במחיקת השם מהתורה, ולבכות בדמעות רב לשטוף העונות ואשר גרמנו בעונותינו ליקח אשכל הכפר, דם הנקי של הצדיק אשר נשפך בחנם בעבור עונותינו. וכמו שכתב החוות יאיר, מובא בדברי התענוגים פרשת נח, לפרש הקרא “ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם”, דהכי קאמר, את דמכם לנפשותיכם, אם יהיה צריך הדור לעשות רפואה, אדרוש. וממי אדרוש זאת, הוא אומר, ומיד כל חיה אדרשנו, שהוא הצדיק, הנקרא חי, שנאמר איש חי רב פעלים. וכי תימא איך יהיה מהני מיתת הצדיק לכפר על כל העולם, לזאת אומר הכתוב, מיד האדם, כלומר ליקח ראיה מן האדם שיש לו כמה מחושים בגופו, מקיזין לו על היד וכל הגוף מתרפא. ומסיים הכתוב, אולם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם, שהוא הצדיק, כלומר שאחר כך אדרוש את דם הנקי של הצדיק, אשר נשפך בחנם עבור אותו האיש אשר כי לא במותו יקח אל לבו וישוב. עד כאן לשונו.

(קרבן אשר, מאת הרב אשר זליג לנדא זצוק”ל)

מספר הצפיות במאמר: 9

על מנת לצאת ממצבו הנורא, על עם ישראל לשוב לתורתו ולארצו / הרב חיים יהודה אהרנרייך הי”ד

תמונת הרב חיים יהודה עהרנרייך הי"ד

ומי כעמך ישראל? (דברי הימים א,יז).

בהמאמרים שהבאנו סתרנו את הדכות של הארבע כתין. ואם תאמר, איזהו דרך ישרה אשר יבר לו היהודי? על זה נשיב: אם יש עם לבבנו לקיים את היהדות בטהרתה אין לנו בלתי אם אחת משתי דרכים: או לשוב אל חיי אבותינו, בתוך חומת הגיטו בכל תקופותיה ובכל מראותיה, להנזר מכל אשר נעשה חוצה לה. ולא ידרכו כף רגלי בנינו מן הבית-מדרש והלאה, ובנותינו לא תדענה, כי נמצא בעולם הזה ספר חוץ מן הסדור והצאינה וראינה. אך אם היא גזרה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, אם בן-החסיד אינו רוצה בקב-הכנסות של בית המדרש ובועט במשרת הרבנות, הדיינות, השחיטות והמלמדות – אשר על ידיהם אולי היה אפשר להנצל מזרם-החיים אשר חוץ לרחוב היהודים. ואשר יש עוד להסתפק גם בזה – אז עלינו לטבוע על חיי-היהודי את מטבע הלאומית ישראלית. עלינו להבליט את רגש-הלאומי בין כלפי חוץ בין כלפי פנים. אבל לא לאומית כמו של עמי הנכר, כי אם לאומית בטעם תורת ישראל. להקים דור עברי לאומי על פי התורה, בן לעם ישראל, ולא דור בעלי דת משה בן להעם אשר אנחנו יושבים בקרבו.

  • עלינו לפקוח על בתי הספר אשר לישראל להחיות בהתלמידים את רוח מוסר ישראל. לעורר בהם את כחות היהדות ולגלות ולהקביל את כבוד רוח האומה בטהרתה ואת כל מחמדיה, אל מול רוח זרה אשר לעמים אחרים, ליחד את לבם אל היהדות הצרופה בכל אשר היא נראית אלינו בצורתה הבולטת מתוך למודי נביאנו וחכמינו ומתוך תקוניהם, ולהחזיר אותה בעינה ובטהרתה אל בניה אשר תעו מעליה, להורות הלשון וההסתוריה אשר לעם ישראל, להנחיל את דעת ספרות ישראל, למען גלו עיניהם להביט אל אוצר החכמה אשר גנוז שם, להוקיר ולרומם בעיניהם את כבוד השופטים, הגבורים, הנביאים, המלכים, התנאים, האמוראים והגאונים שנשתבחו ונתיחדו בהן ישראל. ואז ימלא הנער כח ועז, להיות לאיש ישראל מכיר מקומו וזמנו, מעמדו ומסיבתו, יודע את ערך עמו ואת יקר תרבותו. ואז תאהב הנערה את עמה ואת מולדתה, את יקר תפארת גדולתה, כי תדע נאמנה, כי לא אלמן ישראל בכל התשבחות של עם אחר. ואז לא יבשו ולא יכלמו בנינו ובנותינו לדבר בשפת-עמם ונרפא מן התחלואים אשר חלו בנו ידי “משכילנו ומתקנינו”, לעשות במשפטי הגויים אשר סביבותינו.
  • עלינו לסדר משטר לאומי ועממי, בתוך קהלתינו. ובבוא מורה העם להדריך את קהלתו בדברו אשר בפיו, יש לו לכון להרמת רוח של עמנו: לדעת את התורה-תורת העם בכל הודה והדרה, בכל גדלה ותפארתה מכל צדדיה הדתי, המדיני והמשפטי: לחבב את המצות ואת המנהגים אשר נפלו בירושה מאת אבותינו. לעורר את הכרת-עצמי, ההכרה-הלאומית ברוחו ובשפתו, לחזק את היסוד העברי בארץ האבות ולהגדיל שם את השפעתנו כי שואפים אנחנו להגאל לארץ אבותינו ביום אשר פקוד יפקוד ה’ את עמו.
  • עלינו לתקוע ולחזור ולתקוע באזני העמים והממשלות כי עם אנחנו! ליתן לנו זכויות לאומיות, כזכות כל אומות העולם, למען נחיה על פי רוחנו וטבענו. נדרוש מהם ליסד לנו בתי ספר על פי תורת עמנו, לשוות את זכות השפה המדוברת בפי העם ישראל, לזכות שפת עם אחד, לבר יזמינו אותנו בשבתות ומועדים, לבל יכריחו אותנו לפתוח את בתי מסחרינו בימי חגיהם, אחרי שהם סגורים בשבתותינו ומועדנו, לאשר את זכויותינו לארץ אבותינו. ועוד דרישות כאלה הנוגעים את עם-ישראל.
  • עלינו להסתדר לאגודה אחת, לרכז את כל כחנו החמריים והרוחניים לשלוח לבית המועצות המדיני שליח אשר ידרוש טוב לעמו, אשר ילחם בעד דרישתינו, ואשר יגן בכל נפשו ובכל לבבו בעד זכויותנו…

אחים בצרה, אחים בדעה! זהו הדרך אשר יבור לו ישראל בין העמים. לא ליפול את הים ולהיאוש מישועת ה’; לא לענג בחיק אם נכריה, לסגל לו מולדת עם אחר ולהתנכל במעשיו לדתו ולרוחה; לא בתחית-הלאום במושג כללי, אבל גם לא לקיים כל מה שכתוב בתורה בנשמת עם אחר. לא, לא! כי אן להיות עם סגולה מכל העמים. עם לפי רוח התורה וישראל שדי. עם – שבכל מקום שהוא – בבית ובחוץ.

ויאמר ה’ אל משה מה תצעק אליו דבר את בני ישראל ויסעו (שמות יד,טו).

זאת תורה ישראל בין העמים. כנסת ישראל תלבש זיוה, רוח גבורה להיות ל”עם קדוש”, נאמן לרוחה ולמסורתה ולתקותה. וגאות הנפש הזאת תהיה מועדת בין כלפי הפנים בין כלפי החוץ. אמנם יודעים אנחנו היטב, כי להקים דור חדש, ברוח דתי-לאומי כמה קשה בארצות הגולה. אחרי שכבר הורגלנו כל כך בחיינו הבלתי טבעיים עד שהיה ל”טבע-שני” לבלתי להבין מה זה לאומית-ישראל. וכעין פחד יאחז לשמע המלה הזאת. אלו מצד שקיעתם במ”ט שערי הטמיעה וההתבוללות, ואלה מצד אי-ידיעתם בטובה. על כן לצאת מן המצב הנורא הזה, אין עצה כי אם לדבר על בני ישראל ויסעו. שיבת העם לתורתו ולארצו. כי פה הננו חיים תחת השפעת זרים אשר קשה להשתחרר מהם. וקיום הלאום-היהודי ברוחו ישיג רק בשובו לארץ אבותיו. אמנם תנאי קודם למעשה כי כבוד ה’ ילך לפנינו והוא מאספנו. את דברי תורתו הקדושה, על פי יסודותיה, ננהיג אתנו בשובנו לארצנו. למען תהיה הארץ הזאת ראויה לשמה: “ארץ ישראל”. רבותינו הקדושים הפליגו בכמה מקומות במעלות הארץ וקדושתה. הם הרגישו כי קרן ישראל תרו רק בארצו. רק בה ישב העם להיות על פי פקודת תורתו “וישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם” (ע”ז ח.) שאי אפשר בשום אופן להינצל מתחת השפעת הנכרים אשר סביבותיהם.

אמנם תשובה זו אל הארץ דורשת גם מעשים כבירים. עבודה זרויה ותכופה. “ושב ה’ אלהיך את שבותך”, אם תתעורר בקרבך אתערותא דלתתא תבוא עליך אתערותא דלעילא. ועל כן חובה על כל איש הירא וחרד לדבר ה’ לעבוד באחדות גמורה בהשתתפות הכחות שארץ ישראל תהיה לנו לארץ אומתנו אשר בה נשוב להחיות על פי רוחנו הכתובה בספר תורתנו. ואם נגיע למטרה זו בעזרת השם, שישיב ישראל לארצו, יישב בה בשלום וחי על פ י רוחו ויתפתח לפי טבעו, אז תחל בקרב בני ישראל גם בארצות פזוריהם עבודה לאומית חיה ופריה בכל שדרות העם, תחזק בקרבו תורתו, תתפשט שפתו וכל כחותיו יתרכזו סביב לתחיתו, וכל בני האומה בכל מקום שהם ירגישו ויכירו כי בני הם לאומה גדולה וחזקה ברוחה, וכל העמים וכל הממלכות יכירו זכותם של האומה הישראלית. כן תחית העם תעזור להשיב את הארץ לעם, ותחית הארץ תעזור להשיב העם להארץ, להיות אומה מתוקנה, אומה הראויה לגאולה שלמה. אמן.

(סיום המאמר ישראל בין העמים)


הרב חיים יהודה אהרנרייך, נולד בזוואלו או באבליה (הונגריה, כיום סלובקיה) בשנת תרמ”ז (1887) לאביו הרב קלונימוס קלמיש. תלמיד בעל שבט סופר בפרסבורג, בעל ערוגת הבושם בחוסט ורבי ישעיה זילברשטיין בווייצען. נשא לאשה את מרת רבקה בת רבי יעקב שיק אב”ד נאדאודוואר. היה רב בנאדאודוואר (הונגריה) ובהולשוב (מורביה, כיום צ’כיה). במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא ושימש רב צבאי. משנת תרפ”ג שימש כרב בדבה (טרנסילבניה כיום ברומניה), ומשנת 1930 בהומנה (צ’כוסלובקיה כיום סלובקיה). עסק ברוב מקצועות התורה וביחוד במחקר תורני של התלמוד וספרי הראשונים, וערך את הירחון התורני “אוצר החיים” (1924-1938). היה מקורב לחצר מונקטש, אך צידד בעמדות הקרובות למזרחי.

חתימת הרח"י אהרנרייך

הוציא לאור ספרים רבים, שאת חלקם ערך והוסיף להם הקדמה ואת חלקם כתב. בין ספריו נמצאים: מצוה תרי”ג: לכתוב ספר תורה לעצמו (תר”ע), ישראל בין העמים : ציור מצבנו בחמריות וברוחניות בארצות-העמים: תשובות לארבע הכתות אשר נעשו בתוכנו, ועצות ישרות איזהו דרך ישרה שיבור לו ישראל בזרם החיים האלו (תר”ף), בית אב: הערות ביאורים וחידושים (תרצ”ג), בית אב: מחקרים בתלמוד בבלי וירושלמי (תרצ”ד), מגבעת המורה (תרצ”ו), חכמה לשלמה (תרצ”ו), חנוכה בספרות הגאונים, ועוד.

מחודש ניסן תרפ”ח הותקף קשות הירחון “אוצר החיים” ועורכו, מעל גבי גיליונות כתב העת “בית ועד לחכמים”, בשל תמיכתו באדמו”ר ממונקטש ובשל יחסו החיובי לראי”ה קוק. הסכסוך הגיעה עד לידי דיונים בבית המשפט.

הרב אהרנרייך ובני משפחתו נרצחו בידי הנאצים בלובלין ביום כ”ח באייר שנת תש”ב (1942).

מקורות: אתר בית התפוצות, חכמי טרנסילווניה וחיבוריהם, חלק ב, עמ’ 15-16, המעין – ניסן תשע”ד באתר ישיבת שעלבים ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 12

המצוה לזכות את הרבים להוכיחם מוטלת על כל אחד ואחד מישראל / הרב אליהו רייך הי”ד

מעלת המוכיח

הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.

הנה כאן הבן שואל מאביו והתלמיד מרבו לאמור חמשה מי יודע, מי יעלה לנו השמימה וישמיענה מה זה ועל מה זה אמר הלל חמשה דברים הללו אשר לא ראי זה כראי זה בפעם אחת ובנשימה אחת. ואמרתי אני בלבי לכה נא אנסה את כחי לעשות דבק טוב ולחבר חמשה מאמרים הללו, אולי יצליח ה’ דרכי בזכות הורי ומורי אשר בארץ המה, ואת אשר ישים ה’ בפי אותו אשמור לדבר.

ואשא משלי ואומר, הנה מצינו בפרשת נגעים בנגעי בתים, כי הוא זה – ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית – ופירש רש”י אפילו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע וודאי, לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי. עד כאן. והיא משנה ערוכה במסכת נגעים פרק י”ב משנה ה’, וזה לשונה כיצד ראיית הבית, ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמור כנגע נראה לי בבית, אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור לאמר נגע נראה לי בבית, אלא כנגע נראה לי בבית. ועיין בתוי”ט שמתמיה מה זה ועל מה זה אמרה התורה הקדושה ככה שאפילו אם הבעל הבית הוא תלמיד חכם ויודע שהוא נגע צריך להמתין עד שיבוא הכהן ורק על פיו יצא מן הבית. ומצינו שם טעמים מטעמים שונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה.

ואני אמרה בחפזי טעם חדש, ולדעתי לשבח הוא, תודה לאל יתברך, הלא ידוע מה שאמר הנביא מלאכי (סימן ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא. ודרשו חכמינו ז”ל אם הרב דומה למלאך ה’ צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו. כלומר, רק אז ראוי והגון האיש לעמוד בראש העם ללמדם ולהורות החוקים והתורות, ולהוכיחם על כל דבר פשע, אם הוא נקי כפים ובר לבב, והוא ממש גדול מאחיו בכל מילי הן בתורה הן בחכמה הן בדעת הן בתבונה בצדקה וישרות וכהנה וכהנה, שלם מכל צד, שלם בגופו, שלם בממונו ושלם בתורתו, עד שאי אפשר לשום אדם להראות עליו באצבע יהירה ולאמור עליו אפילו כי הוא זה. ובהיות שאין שום אדם שבעולם נולד שלם, אלא אדרבה כי יצר לב האדם רע מנעוריו, רק שנתן לו הקב”ה הכח והממשלה לעלות מעלה מעלה על סולם המעלות והשלימות עד השליבה העליונה. וכבר אמרו חכמינו ז”ל התקוששו וקוששו, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. על כן כדי לתן להכהן המוכיח בעם יד ומקום להשלים את עצמו, והוא יהיה אחד ואין שני בעדתו, אמרת התורה הקדושה שאפילו התלמיד חכם אינו רשאי לומר נגע נראה לי בבית, אלא שצריך להמתין עד שיבוא הכהן והכהן מוכרח לומר לו דברי כבושין דברים המיישבין על הלב, כמה שמצינו בילקוט פרשת מצורע שאמר לו הכהן, בני אין הנגעים באין אלא על לשון הרע על גסות הרוח וכו’. ואם לא יעמוד הכהן ברום המעלות ובהר השלימות, האיך ירהיב בנפשו עוז להוכיח תלמידי חכמים אשר קטנם עבה ממתנו, על כן אמרה התורה הקדושה שאפילו התלמיד חכם צריך להמתין עד שיבוא הכהן לשמוע ממנו דברי מוסר, וממילא החכם עיניו בראשו יתאמץ וישתדל להיות אחד המיוחד שבעם, והגדול שבאחיו הן בדברים הנוגעים בממון הן בדברים הנוגעים בגוף והן בדברים הנוגעים בנשמה.

וכמה גדולים דברי חכמינו ז”ל אשר אמרו בדרך מליצה, כל המזכה את הרבים, שרוצה לזכות את חבריו ללמדם מוסר השכל ולהוכיחם דבר בעתו מה טוב, אין חטא בא על ידו, אינש כזה צריך להישמר ולהיזהר שלא תבוא תקלה חטא ועוון על ידו, למען לא יאמרו לו טול קורה מבין עיניך, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, אמנם אף שמצד זה יש להתמנות כזה מותר ויתרון בצע וכשרון, שישתדל ויתאמץ להשלים את עצמו ולעלות על גפי מרומי קרת, למלאות את מקומו במלוא מובן המלה, אבל מצד אחר חסרון יש בו, היינו ונפש בעמיו כי תחטא והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו, שהחיוב מוטל עליו להוכיח את בני עדתו, פעם ברכות ופעם בקשות, ואם לא עשה כן, ומשפטים בל ידעום, הקולר תלוי בצאורו, דמי שיש בידו למחות ואינו מוחה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו ועתיד ליתן את הדין, עד שנתקיים בו דברי מושלי משלות טובי חטא וזיגוד מינגד, שילא חטא ויוחנא משתלמא.

ובאמת אנו רואים כמה וכמה תלמידי חכמים אנשי צורה היושבים בערי הפרזות, עיר פרוצה אין חומה, ואנשי עירה דור פרוץ מרובה על העומד, שמשימים יד לפיהם בעוד רשעים לנגדם בלי להוכיחם ולהכות על קדקדם בשבט פיהם, כי בדור הזה ישבחו צדיק כזה אשר מתהלך בתומו לעצמו ואין מקנא בזולתו להתחרחר עמו, ואמרו רבנן בטעמא, או משום ששנואים ומשוקצים הם בעיניהם לאמור הלא כבר אמר דוד המלך עליו השלום אל ממחר במרעים אל תקנא בעושי עולה, ועוד זאת התפרדו כל פועלי עון, והעולה על כולם – הלא משנאך ה’ אשנא וכו’ – אני אלך לדרכי אשר בו יפגעני מלאכי אלקים, והם ילכו לדרכם, דרכי שאול ואבדון. או משום שאומרים למה לי להוכיחם הלא דברי יפרחו באויר וישובו אלי ריקם, דבפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און לא ישמעו לדבר ה’ ולא ירדו דברי מוסר לחדרי בטניהם, כי טח עיניהם מראות האמת מהשכיל לבותם, אלא כל השומע יצחק לי, ועל זאת נאמר מלה בסלע שתיקה בתרין. או משום שחשקה נפשם הטהורה בתורה הקדושה ואמור יאמר העבד ה’ מתי אעשה גם אנכי לביתי אם אשים עיני תמיד על תהלוכת יושבי עירי לקום עם מרעים ולהתיצב עם פועלי און, הלא האדם קרוב אצל עצמו ואם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אימתי.

אמנם בזה הדרך לא ישכון אור לישרים, ואין זו המסילה העולה בית אל, מצד ב’ טעמים. טעם ראשון דמצות תוכחה מצוה כוללית היא ומוטלת על כל אחד ואחד מישראל, כאשר אמרה התורה הקדושה הוכיח מוכיח את עמיתך. ועוד זאת שעל ידי זה ינצל האדם מחטוא, כאשר הזכרנו למעלה, דכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, דברים כמשמען משום דזכות הרבים תלוי בו. ועוד זאת שעל ידי שהוא משתדל לזכות את הרבים ימנע את עצמו לילך בדרך עקלקלות ולהתיצב על דרך לא טוב, ורעה ימאס כמובן, וכבר אמרה התורה הקדושה לא תשנא את אחיך בלבבך, לאמור טמא הוא פגול הוא, ומה לי ולו, הרבה חברותא עושה והרבה ילדות עושה וגם המקום והעסק והטרדה שאדם טרוד בה גורם עונות וחטאים כמה פעמים, ועוד זאת רתיחת דמן של איזה אנשים מונעים אותם כמה פעמים לעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, כאשר המליץ דוד המלך עליו השלום בעד עצמו לאמור הן בעון חוללה ובחטא יחמתני אמי. ובר מן דין אף אם לא ישמע עכשיו לדבריך בכל זאת לעת מצוא זו מיתה יהרהר בלבו ותשובה יחשוב על משכבו ערש דוי, כאשר פירש הדמ”א דברי הקרא – והזרתם את בני מטומאתם – הוכיח תוכיח את בני המטמאים את גופם ונפשם, ואף אם כעת לא ישמע לדבריך, בכל זאת – ולא ימותו בטומאתם – שוב ישוב אל ה’ קודם פרידתו ולא ימות ברשעתו. ומה שתאמר שכל אדם קרוב אצל עצמו, ולאחר שתהיה זכה ושלם מכל צד, אז תפנה אל חבריך לזכותם, ישתקע הדבר ולא ישמע, דשמא לא תפנה, דלא ידע האדם את עתו ומי יודע אם לעת כזאת לא הגעת כבר למלכות מלך מלכי המלכים הקב”ה ובמתים חפשי.

וזאת אשר דיבר לנו הלל אבינו, וכך היה אומר אל תפרוש מן הצבור, לישב בד בבד, להשלים את עצמך, ולשמור רק את נפשך שלא תשכח חלילה דבר אחד ממה שראו עיניך בש”ס ופוסקים, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך ועל חבריך אל תשגיח. חלילה לך מעשות כדבר הזה, דידוע תדע ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי יצר לב האדם רע מנעוריו וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, ורק המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. על כן אל תתעלם מאבידת אחיך, אלא עזוב תעזוב עמו, לזכותו ולהדריכו בדרך ישרה. ואף אם ראה ראית שתי ראיות, ושתים רעות עושה לחטוא בכפלים ולעבור עבירות חבילות חבילות, רע לשמים ורע לבריות, בכל זאת אל תשנאהו לומר שקץ הוא תיעוב הוא, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, דמי יודע מי הוא הגרמא בניזקין אם אבותיו אשר לא בטחו באלקי צורם ולא גדלוהו על ברכי היראה, או חסרון הבטחון וכדומה, על כן אל תשקצהו ואל תתעבהו לומר חרס הוא. ואם יאמר לך יצרך הרע מה לך לבטל זמנך בדברי תוכחה, את מי תורה דעה ואת מי תבין שמועה, הלא דבריך יפרחו באויר ולא יעשו רושם, אלא תהיה כמטיל זרע על עצים ואבנים, לזאת אמר הלל ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שבודאי לא ישמעו לדבריך שסופו להשמע אף אם לעת כזאת לא יהי אוזן שומעת תוכחת חיים אבל בסופו כשיבוא אחריתו ויום פקודתו יהרהר תשובה בלבו, ולא ימות בטומאתו. וכנגד מה שתאמר שלאחר שתהיה אתה שלם ויפה מכל צד ויתלהב לבך ברשפי שלהבת אהבת הבורא, אז תפנה גם אל חבריך לזכותם, כנגד זה אמר הלל ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, דכצל ימינו עלי ארץ, ולא ידע האדם בשכבו ובקומו, אלא בבוקר אומר מי יתן ערב ובערב אומר מי יתן בוקר, על כן בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך. ואם אתה עושה כן, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא והבן.

(פרחי אזב, פרק שני משנה ה, נ)


הרב אליהו רייך נולד בסאבאטישט בשנת תר”ל (1870) לאביו הרב בנימין זאב רייך. תלמיד הרב דוד פרנקפורטר דיין בסאבאטישט והעלישויא, רבי יהודה גרינוולד אב”ד סאטמר, בסאבאטישט ובאניהאד, אחר כך תלמיד רבי שמחה בונים סופר, ה”שבט סופר”. חתן הרב מנחם אליעזר שוורץ, ואביו של הרב בנימין זאב רייך אב”ד זשאמבאקרעט מתלמידי ה”דעת סופר”.
משנת תרס”ד (1904) דיין ומגיד מישרים בטירנוי. מחבר ספר משאת בנימין (ח”א, ח”ב, ח”ג, ח”ד, ח”ה. תרס”ח-תרע”ד) על התורה ושו”ת, ופרחי אזב על מסכת אבות ושו”ת. כתב גם ב”המאסף” שנה י”ז (תרע”ב) חוברת ג סימן לז, ב”וילקט יוסף”, שנה י”ח (תרע”ו) סימן מ”ה, שם שנה ה (תרס”ז) סימן ס, סימן קט”ו ומאמר לאחר סימן קפ”ח, ובפני הנשר שנה ח’ (ת”ש) סימן סח וצח. מכתבו לרב יוסף צבי דושינסקי הובא בספר “בית יוסף להבה – תולדות מהרי”ץ” עמ’ שיח. 
למעלה מ-80% מיהודי טרנוי גורשו למחנות ההשמדה במהלך 1942, ורוב הנשארים גורשו לשם ב- 09.1944. ע”פ “החתם סופר ותלמידיו” הרב אליהו רייך נספה בשואה, ככל הנראה בתשרי תש”ה (1944).

מקורות: החתם סופר ותלמידיו, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה עמ’ 405-406, ויקיפדיה, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 6

במסתרים תבכה נפש הישראלי לאביהם שבשמים, עד מתי? / הרב אברהם אבא רזניק הי”ד

תמונת הרב אברהם אבא רזניק הי"ד

במה אקדם

דרכי המחברים, ראשי המדברים, להציג אמרים, בפתחי שערים, בקרבם אל המלאכה, מה ראו על ככה, ומה הגיע אליהם, ומה חזו עיניהם לתאר פרי מעשיהם, אשר כוננו עשתונותיהם, מה אומר ומה אדבר ידעתי מעוט ערכי ושפל ערכי, איש צעיר חדל אישים, ומה אני לעמוד במקום גדולים להימנות בין חוברי ספרים. וארא לגשת אל הקודש כי ערום אנוכי גברא ערטילאי דלית ליה מגרמיה כלום, ובפרט בעתים הללו אשר בעוונותינו הרבים רבו הקנטרים והקנאים להטיל מום עובר וקיים בחוברי ספרים, והמעיינים מעטים, והמבקרים מרובים, וגם יש כאלה אשר לגמרי כקוץ בעיניהם ולשחוק והיתול בפיהם, להלעיב ולבזות לומדי תורה, ופרט למחברים ספרים, וציד להם בפיהם כי די לנו בראשונים ובאחרונים שהיו מלפנים, ועל הראשונים הם מצירים ומשטינים, על האחרונים על אחת כמה וכמה. ורק לספרים המאספים דברי שקר וליצנות והבלי העולם הזה ישימו עיניהם ואומרים לאלו משפט הבכורה להדפיסם ולהעשירם ברצי כסף, וש”ס ופוסקים בוז יבוזו ויורידו לארץ כבודם, ואומרים מאי אהני לן רבנן ואיזה תועלת מביא לחיי עולם אנושי. לזאת באתי למודעי כי לא מחשבותם מחשבותי, ולא באלה חלקי ולא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם. ולאלה כבר בקר משפטם החסיד רבינו יונה בשער התשובה כי לא עלינו תלונותיהם ורק שונאי השם הם פושעיו ומורדיו. דומה למלך שמרדו בו מקצת עבדיו והטיחו כלפי הרוממות של הוד מלכותו, והיות שקצרה ידם להקטין הוד כבוד של הרוממות, התנקשו והתנפלו בהתקוממות על גדודי צבאיו ועל שרי המלך המעריצים ומקדישים שמו וזכרו ובכבודו. יתימרו כקוץ בעיניהם, כחרב וכדרבונים, המלך והשלטונים, כפרוש חז”ל בעירובין (דף ע”ז) ומשנאי אהבו מות, אל תקרא משנאי אלא משניאי.

ובמה אכף לאלהי מרום ששם חלקי בין העוסקים בתורתנו הקדושה, ומיום עמדי על דעתי והייתי גולה למקום תורה, ולמדתי מתוך הדחק וקיימתי התורה מעוני. וכן גם עתה דרכי איננה צליחה להיות מאושר בחיים, ובחמלת הבורא לא נתתי טרף לפגעי הזמן ולא משתי רגלי מאהלי תורה, וברחתי אל בית תלמודי להגות בתורת ד’ וכל מחסורי השלכתי אחר גוי, ולאט לאט הנחני ד’ עד כה להביא ראשית בכורי על מזבח הדפוס בעוד ימי שחרותי וחרפי. ותודה לאל כבר ראו חידושי גדולים חקרי לב ואמרו לפעלי טוב ולעבודתי פוריה. והנה אמר החכם מכל אדם במשלי, היתה כאניות סוחר, והמליצו חז”ל ברוח קדשם, שהתורה נמשלה כאניה בים – הנה הדברים האלה יצלצלו באזני, עת יעלו על רעיוני ותשוח עלי נפשי על דבר מצב עם הישראלי, המדוכאים ומרודפים בלתי חשך, דוויים, סחופים ומטורפים, ויסורין באים עליהם מיום אל יום וקללתה מרובה מחברתה, עת ששונאי עם השם יגבירו ויעשו חיל, ימטירו לפידי אש על ישראל ותורתו, בעלילות שוא ומדוחים. וכעת נתנו עינימו להכחיד שונאיהם של ישראל חייו הרוחנים אשר הקריב חלבו ודמו, והמצוה העיקרית “וזבחת כאשר ציויתך במרה” חרקו עלימו שנימו, להיות הכל שוחטים אפילו חרש, שוטה וקטן חוץ מישראל, רחמנא ליצלן. ותחת אשר מעולם לא ראיתי שועל חנוני, וארי סבל וכעת נעשים ועושים, למען לחנק קיומם של אומה ולהכריתו מתחת שמי ד’, חס ושלום. ובראותי עוד גורל של המחזיקים בתורת ד’ אשר להם מנה אחת אפים, חשך משחור ומצבם רע ומר לא יאומן כי יסופר. ובוודאי אשמים אנחנו כי עזבנו דרך השם, וכמו שאמרו חז”ל (קידושין פ”ב) אלא שהרעותי מעשי וקפחתי פרנסתי, אבל לפעמים הלב מעיק ובמסתרים תבכה נפש הישראלי לאביהם שבשמים, או לי כי נדמיתי, חס ושלום, עד מתי עד מתי? אם כי חטאנו ומרדנו וגלינו מאדמתנו, האם פחותי ערך אנחנו מכל האומות שכנינו? האם הם המדרגה יותר מעולה מאתנו? לא לא, כל עוד שישראל בסתר המדרגה ומעולל קרנם ברפש ובוץ, אבני ספיר ויהלום הם, ועוד לא אבד זרחם, לעומת אבני גיר. וכאשר הקשו לשאול חז”ל במדרש רבתי שחטא חטאה ירושלים, וכי אומות עולם אינם חוטאים, אלא שזה המשילו חז”ל ברוח קדשם ישראל ותורתו כאניה בלב ים, כאשר אנו רואים הולכי ימים הנותנים בים דרך ובמים עזים נתיבה, כי כל הדרכים בחזקת סכנה, ויותר מסוכן ואימה חשיכה הוא על עוברי ים, כאשר עינינו רואות בשעה שהספינה מתפלגת מהנמל, וכל יום שמתרחקת יותר מחוג היבשה עוד תגדל האימה והסכנה. ועל מי ישימו מבטחם מחסם ומגנם, רק על כותלי האניה ולבם בטוח על רב החובל קברנט הספינה ועל תופשי משוט המוליכים אותה בדעת והשכל, ובזמן מן הזמנים אשר פחד מות מרחף עלימו ורוח סער וסופה יגבר ואניה מטורפת בים אנה ואנה, חושבת להשבר, ומתאי האניה נשמע קול צוחה, קול יללת גברים נשים וטף, אהה אבדנו כלנו אבדנו. קול יפלח עד מתי?!כליות ולב והמלחים יטילו החבילות והכלים אשר באניה אל הים להקל מעליה, והמלחים ישימו נפשם בכפם להציל את כולם ממצולות ים ומשאון דכיו. ונימוס האנושי בשלטון הספינה קודם כל דבר יצילו החלשים חסרי אונים הנשים והטף, להם משפט הבכורה להצילם בסירת דוגה, ואחריהם הגברים והגדולים, ומי ומי יורד לבטן שאול יחד עם ירכתי הספינה? אם לא המלחים ורב החובל אשר הם מנהיגי הספינה, רק הם נושאים אחריות של הספינה – כן אנחנו עם הישראלי, אשר לפי עדות חז”ל, תורתנו הקדושה היא מקומה של עולם ויסודה, ואם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג) ורוח החיה באפנים רק אנחנו עם השם  המחזיקים בעץ החיים, אשר לאורו הולכים כל גויים. לכן כאשר יחשך אור השמש, אנחנו בין הסדן ובין הפטיש  אשר לאורו ובין הפטיש ואין פרעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל, כמאמרם ז”ל, כי הוא הראשון השותה כוס התרעלה. ובמקום שאתה מוצא גדולתו של ישראל, שם אחריותו עוד יותר גדולה, כמו שאמרו חז”ל (יבמות מ) גבי גר שבא להתגייר מודיעין אותו עונשין של מצות, אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה. אי לזאת ראוי לדעת כי מטרת עם הישראלי גדולה מאד, ולעמת זה גדלה חובתם עד למאד, וכל שכן תלמידי חכמים תופסי התורה אשר אחריותם גדולה בכפלים, כדאמרו חז”ל והגד לעמי פשעם, אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות.

(מתוך הקדמת כלי שרת)


הרב אברהם אבא רזניק נולד בתרמ”ז (1887). פוסק ומסמיך. היה מבחירי תלמידי ישיבות וולוז’ין, סלוצק וסלובודקה, ואחרי נישואיו למד שנה אחת בכולל האברכים בראדין. בתרע”א, בשנת תרע”א (1911) נתקבל לרב בליסקובה שבליטא. נשא לאשה את הרבנית מרת אסתר בת הרב יהושע לאנדינסקי. בשנת תרע”ד (1914) בהיותו בן 23 מסר לדפוס את ספרו “כלי שרת- שאלות ותשובות, חידושי הלכות וביאורי סוגיות”, אך פרוץ מלחמת העולם הראשונה עיכב את ההדפסה.  בימי מלחמת העולם הראשונה עבר אל חתנו בבריינסק, שבווהלין, שם ישב ר’ שמעון שקופ, שהיה מגדולי ראשי הישיבות בדורו. לקראת סוף המלחמה, נפטרה הרבנית אסתר ע”ה בכ”ו באלול תרע”ט, בשנתה ה-36. 

בשנת תרפ”ד (1924), מילא את מקומו של הרב יחיאל יעקב ווינברג בעל שו”ת “שרידי אש”, כשהתמנה לרבה של פילווישוק, שבאותו האזור, והיה רבה האחרון של העיר. שם הוציא לאור בסופו של דבר את ספרו “כלי שרת” בשנת תרפ”ז (1927). הספר היה נפוץ בין לומדי ישיבות ליטא. הרב רזניק הי”ד עסק הרבה בצרכי הציבור, נסע לוועידות של הרבנים בליטא, ולהתייעץ עם רבני לקובנה. היה אוהב ציון נלהב וחבר בתנועת המזרחי.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, בשנת 1940 סופחה פילווישוק יחד עם שאר ערי ליטא לברית המועצות. השלטון הקומוניסטי פגע בהחיים הקהילתיים, הדתיים והכלכליים של היהודים. הרב דאג לפליטים היהודים שנמלטו מפולין לעירו, שישבה על הגבול, וסייע להם במציאת מקומות עבודה. בכ”ח בסיון תש”א (23.06.41) העיירה נכבשה ע”י הגרמנים, ומיד עם בואם, הוטלו גזירות על היהודים. ביום ד’ באלול תש”א (27.08.41) רצחו הליטאים את הגברים היהודים מפילווישוק, בכפר הסמוך טילצ’יוס. כשבועיים וחצי לאחר מכן נרצחו גם הנשים והילדים.

הרב נספה באלול תש”א (1941). כן נספו בתו ועם בנו יעקב, ורבים משאר בני קהילתו.

הספר “כלי שרת” יצא לאור שוב בשנת תשי”ז (1957) ע”י בנו, דוד רזניק, קצין המחוז והממונה על מחוז תל אביב מטעם משרד הפנים. מהדורה זו כוללת תוספות מחידושי תורתו שהתפרסמו בכתבי עת רבניים, ועם דברי הערכה ואזכרה שכתב המו”ל לכבוד אביו במאמר “רבה של פילווישקי ועדתו”.

דפי עד ע”ש הרב אברהם אבא רזניק, מולאו ע”י חתנו מנחם דרמר מכפר הרוא”ה, וע”י נכדו.

בין המאמרים שכתב שרדו מאמרים ב”שערי ציון” (הודעת בעל דין. חוברת ח-ט תרפ”ח), ב”כנסת ישראל” (בדין אתרוג מורכב. תמוז תרצ”ח, ועוד).
מקורות: רבנים שנספו בשואה, כלי שרת, דפי עד באתר “יד ושם”, יהדות ליטא (תל אביב, תשל”ב) כרך ב’ עמ’ 216, וויקיפדיה ערך פילווישוק.

מספר הצפיות במאמר: 90

הסבר לכשלונות במאבק למניעת הירידה הדתית והמוסרית בדורנו / הרב שמשון שטוקהמר הי”ד

תמונת הרב שמשון שטקהמר הי"ד

כלל גדול הוא בחכמת הרפואה: רופא הבא לרפא איזה חולה צריך בראשונה לקבוע ולידע את המחלה, מקורה והתפתחותה.

ואם נאמר כן במחלות הגוף, על אחת כמה וכמה שכן הדבר במחלות הנפש, מהיותן יותר נעלמות, מסובכות ואי מוחשיות. ובודאי שקשה לעשות כראוי ברואתן מבלי לדעת קודם מהותן והסיבות שגרמו להן.

ביחוד חל הכלל הזה על קיבוצים וציבורים. רבים הם שנדבקו במחלות נפש שונות ונזקקים לרפואות. במקרה מעין זה של רבים שחלו, בוודאי הוא עיקר העיקרים לחקור אחר שורשן של המחלות ולבער את הרע ממקורו. וכל נטייה מדרך זו הרי זה חסרון לא יוכל להימנות.

הכלל החזק הזה נותן לנו תשובה על השאלה, מדוע הצלחתנו מועטה לפי ערך במלחמתנו בירידה הדתית והמוסרית ההולכת וגדלה בתקופה דהאידנא. הרי סוף סוף היהדות החרדית אינה יושבת בחיבוק ידים ומתאמצת להרחיב את השעתה בכל ענפי החיים. הרי מרבה היא בפעולות שונות בלי הוגה לטובת הרמת קרן התורה והדת. הרי היא בונה ויוצרת מוסדות חינוך שונים חשובי ערך וגדולי איכות. ואחר כל אלה ההקרות גדלה ועם-הארציות מתרבה ברוחב ובעומק, ועינינו רואות את ההילולא וחינגא של השטן ומשרתיו ברחוב היהודי ממש, והשאלה צה מאליה: מדוע פעולותיה של היהדות החרדית אינן נושאות פירות במדה הדרושה?

התשובה היא: לפי שפעולותינו שיש להן את המטרה לרפא את הציבור ממחלות הזמן אינן מופנות  לפי הכלל הנזכר – אל המקור, הסיבות שגרמו למחלות. פעמים נדמה לנו שעוד מעט והננו קרובים אל המטרה, אבל לאור המציאות המרה הננו נכוחים מיד לדעת כי המטרה ממנו והלאה.

אם יש את נפשנו להצליח בעבודתנו, החובה מוטלת עלינו לשנות את אופן פעולתנו שינוי מוחלט בכיוון זה: לעקור את הרע משורשו, לסלק את הגורמים והסיבות המולידים את הרע, ובהעדר הסיבה יסתלק ממילא המסובב.

כמובן, לא כל הסיבות שהסבו למצבנו הדתי הנוכחי יכולות להסתלק על ידינו. ישנם כאלו שהוויתן ומציאותן תלויות במקום ובזמן. אבל לא עלינו המלאכה לגמור. ומפני זה אין אנו פטורים לעשות על כל פנים מה שיש בידינו וביכולתנו לעשות.

וכשאנו עוסקים בבעיה זו של סיבות ירידתנו הרוחנית בתקופה הנוכחית, צריכים בלי ספק ליחד את הדיבור על סיבת “השטחיות” שבעבודתנו. כלומר: שחסרים לנו התעמקות המחשבה, חרדת הרגש ושלימות המעשה.

נשים אל לבנו מה שנאמר בספר “מסלת ישרים” (פרק א): “אין התכלית מגיעה אלא מכוח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שמשו להגיעו, וכפי כוח האמצעים ושימושם כן יהיה התכלית הנולד מהם, וכל הפרש קטן שימצא באמצעים תיבחן תולדתו בבירור וודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם”.

את הדברים הללו אנו צריכים לחרות על לוח לבנו ולשמרם תמיד בזכרוננו.

כל חסרון קטן בפעולה, ניכר בנפעל, וחסרון עם חסרון מצטרף לכישלון גדול. ואין פלא, אפוא, שאנו בני הדור הנוכחי, לקויי השטחיות, אין ראוים ברכה בעבודתנו במידה הנדרשת. ברור הדבר, אם עוסקים בדבר באופן שטחי בבחינת “לצאת ידי חובתנו” ובאופן היותר טוב בבחינה “להציל מן הדליקה”, באופן כזה אי אפשר שנצליח בפעולתנו כראוי וכיאות.

שלימות התכלית תלויה בשלמות הפעולות, ושלמות הפעולות דורשת התעמקות והתרכזות המחשבה והכוונה והתמכרות והתרגשות הלב. דרוש שהפועל יקדיש כל כוחותיו, חושיו ורגשותיו אל הנפעל.

במידה שאנו בעצמינו חובבים את פעולתנו, אנו יכולים להשפיע על ידן על אחרים, עד כמה שאנו משקיעים בהן את כוונתינו ורגשינו, עושות הן רושם על זולתנו.

אומרים בשם המגיד מסלאנים זצ”ל שהיה מרגלא בפיו: כל בני אדם משפיעים זה על זה השפעת גומלין, קשורים הם זה בזה ואינם מרוחקים זה מזה רק בערך ומדה. כל אחד משפיע על זולתו ומאציל מרוחו על סביבתו. החפשים משפיעים על החרדים, והחרדים משפיעים על החפשים. וכמעט מן הנמנע הוא שבפרט אחד יהיו אלה זהירים בזהירות יתירה לכל פרטיה ודקדוקיה ואחרים מסביב להם פרוצים בתכלית הפרצה.

אימת יום הכיפורים, חרדת יום הדין, תופסת את כל בני ישראל, והסיבה לפי שהיא פועלת הרבה הרבה מאד על היראים והחרדים, ולכן גם בסביבת הקלים והמופקרים נראה איזה שינוי שהוא ביום הזה משאר ימות השנה. וכן הדבר בעניין חמץ בפסח: לפי שהאיסור הזה חמור מאד מאד אצל הירא, גם אצל הקל נזהר באיסור זה יותר מאיסור אחר.

שלילת הרע הנראה לעיניים בסקירה שטחית והמוסכם ומקובל ביד כולנו בתור רע, אינה מספקת, רק צריכים להתרחק גם מתולדות הרע ותולדות תולדותיו, אלו שהשכל השטחי אינו מכיר בהן במושכל הראשון ואינו עומד עליהן אלא אחר ריכוז המחשבה ועומק העיון. ורק באופן כזה נבוא לידי מדרגה זו שלא רק שלא נעשה את הרע אלא גם נרגיש שנאה טבעית לרע ונתרחק ממנו כמטחווי קשת.

ואל יהי דבר זה קל בעינינו, כי אחת הסיבות הראשיות לנטייתו של אדם או של קיבוץ מהדרך הסלולה היא רק האי-זהירות בתולדות הרע בשוגג או במזיד.

ובכגון דא פירש בעל התב”ש זצ”ל: “איזה חכם הרואה את הנולד” (תמיד ל”ב) שלכל עבירה יש אבות ותולדות, ועיקר החכמה הוא שיהיה האדם נזהר מן התולדות כמו האבות.

שלילת הרע לכל שורשיו וענפיו, זוהי הדרך המובילה לתיקון ולשלמות במלוא מובן המושג, ובזה רק בזה תלויה הצלחתנו בשאיפותינו ובפעולותינו להתרחק מן הרק הנשחת.

וכן הדבר גם בעשיית הטוב המועיל. העיקר היא השלמות, שפעולתנו תהיה חדורות רטטי אש דת קודש ורחוקות מבחינת מצוות אנשים מלומדה. ורק באופן זה ינוסך עלינו זוהר ממרומים ויפעת הקדושה, וחיינו הרוחניים יקבלו צורתם המקורית. הפעולות היותר טובות, אם הן נעשות באופן שטחי, רק כדי לצאת ידי חובה, הרי הן כגו בלא נשמה. שלמות והתמכרות הלב כולו, הן נשמות הפעולות ורוח החיים שלהן.

(אודים, לקט דברי סופרים עברים בעריכת אלחנן אינדלמן, עמ’ 201)


הרב שמשון ב”ר יששכר זבולון שטוקהאמר נולד בשנת תרנ”ט (1899) למשפחה שבאה מחסידי בעלז. בגיל 17 הוסמך לרבנות בידי רבנים מפורסמים בגאליציה ונבחן בבחינות הסמכה ממשלתיות לרבנים בלבוב. הוא הצטרף לאגודת ישראל, היה פעיל בה וכתב בקביעות בעיתוניה. בשנת תרפ”ה (1925) נשא לאשה את פייגע בת הרב יצחק וילצ’יק, מוורשה שהייתה מציין אשת חיל ומשכלת. משנת  תרצ”ד (1934) היה חבר וועד הרבנים של ורשה. בתחילת מלחמת העולם השניה דאג לנשות החיילים היהודים שגוייסו לבא פולין ופעל רבות להתרת עגונות. בהמשך מונה  לחבר ביודנראט של וורשה, ונבחר לוועדה הדתית שם. הוא ורבנים נוספים, קראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. בחודש שבט תש”ג (1943) גורש הרב לפוניאטובה. על פי “יומן גטו ורשה”, הוא גורש למיידאנק ומשם לבודזין. שם נהרג, בשנת 1944, מפצצה בזמן פינוי המחנה. ויש מי שכתב שהרב נספה בגרמניה שלושה ימים לפני השחרור. הי”ד.

מקורות: אודים, רבנים שנספו בשואה.

מספר הצפיות במאמר: 48

עיקר תלמוד תורה, הוא כשזוכה להשיג ולהסתכל במאור שבה, שהיא החכמה והדעת המביאים לידי מעשה / הרב יחזקאל ברשטיין הי”ד

מתן תורה

כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלקים מעולות, מכאן לעולה שהיא חביבה מזבחים מפני שהעולה כולה כליל לאשים וכו’, ותלמוד תורה חביבה לפני המקום יותר מעולות, לפי שאם למד אדם תורה יודע דעתו של מקום, שנאמר אז תבין יראת ה’ ודעת אלקים תמצא. עד כאן (אבות דרבי נתן פרק ד).

אם נשקיף בעין חודרת בדברי רז”ל אלו נראה שמה שהפליגו במעלת תלמוד תורה שתכליתה לידע דעת אלקים, לא כוונו לתלמוד תורה הבא לפרקים ודרך ארעי כהקרבת הקרבנות, ולא זו הדרן להגיע לתכלית הנרצה הלזו. אלא על ידי יגיעה רבה ותלמוד תורה תדיר, שאז רק אז יכול להשיג ולידע דעת המקום. וכמאמר הכתוב ברישא דקרא “אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה’ ודעת אלקים תמצא”, וכן אמרו במדרש (שיר השרים רבה) ר’ פנחס בן יאיר פתח אם תבקשנה ככסף וכו’, משל לאדם אם מאבד סלע או בילרין בתוך ביתו, כמה נרות וכמה פתילות הוא מדליק עד שיעמוד עליהם וימצאם וכו’ דברי תורה, שהם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא כל שכן שאתה צריך לחפש אחריהם כמטמונים הללו. הוי אם תבקשנה ככסף. אמר רבי אלעזר מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא הנחתי שם אדם ויצאתי. פעם אחת השכמתי ומצאתי הזבלים והתכנים [עוסקים במלאכתם] ואמרתי כתיב אם ככסף תבקשנה וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה’, ואנו לא מבלים ולא כתבנים. עד כאן. הרי שהתרשלות קלה פעם אחת מונעת להשיג דעתו של מקום אפילו אחרי יגיעה רבה ותדירה כאותה של רבי אלעזר, ולא עוד שאפילו גם אם עוסק בתורה תדיר בלי הרף וישים עינו ולבו להשגת עומק התורה והיראה כבקשת הכסף ובחיפוש מטמונים, רק שלא יחשיב אותה באותו הערך הראוי לה ולא יכיר רום ערך מעלת התורה אשר כסף וזהב לא יערכנה, וכדאיתא בירושלמי (ריש פאה) כתיב כל חפציך לא ישוו בה אפילו כל העולם כלו אינו שווה לדבר אחד מן התורה, אי אפשר לו לזכות בכתרה של תורה. וכדאיתא בנדרים (דף פ”א) מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה’ אליו ויגידה על מה אבדה הארץ, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב”ה בעצמו, ויאמר ה’ על עזבם אח תורתי וכו’ שלא ברכו בתורה תחלה. וכתב הר”ן בשם הרב רבינו יונה ז”ל דאי אפשר לפרש כפשוטו שלא עסקו בתורה, דאם כן כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו, והלא דבר גלוי הוא, אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהין על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב”ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב, שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה כל כך בעיניהם שלא היו עוסקין בה לשמה, ומשם הכי היו מזלזלין בברכתה. עד כאן. וכן פירש”י בבבא מציעא (דף פ”ה) דכיון דלא מברכי, גליא דעתייהו שאינה מתנה חשובה להםץ עיין שם. והדבר מתמיה ומאחר שעסקו בתורה תמיד כל כך עד שהחכמים והנביאים לא הרגישו רפיון כלל, אמאי קאמר על עזבם את תורתי, הם שוקדים על דלתי התורה יומם ולילה ורחמנא קרי לה עזיבת התורה. אלא ודאי דכל שאין התורה חשובה כל כך בעיניהם, והוא מחמת שאין מכירין את רום ערך התורה במדה הדרושה, הרי הם רחוקים מהשגת כתרה של תורה, וכאלו עזבו אותה לגמרי חשיב. והטעם ביארו לנו רז”ל במה שאמרו (ילקוט שמעוני ירמיה) ואותי עזבי ותורתי לא שמרו, הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמתוך שהיו מתעסקין בה, המאיר שבה היה מחזירן למוטב. עד כאן. והיינו משום דעיקר תלמוד תורה הוא כשזוכה להשיג ולהסתכל בהמאור שבה, ורצוני לומר החכמה והדעת המביא לידי מעשה, כדכתיב ולמדתם ועשיתם ,וזהו מה שאמרו ז”ל ברכות (דף ח.) אין לו להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה בלבד, וכמו שביאר הרמב”ם ז”ל בהקדמתו לפירוש המשניות, יעויין שם באורך. וכשאין התורה חשובה בעיניו כל כך לפי שאינו מכיר את רום ערכה, אינו זוכה להסתכל בהמאור שבה. וזהו אמרם ז”ל (שם) ויתר הקב”ה על ג’ עבירות ולא ויתר על מאסה של תורה, דכתיב על עזבם את תורתי. עד כאן. כלומר, דאף שעסקו בתורה תדיר, וכמו שכתבו לעיל, מכל מקום לגבי רחמנא הם בכלל ממאסים בה בזה שלא עמדו להתבונן ולהשיג גודל חשיבותה ולחבבה כראוי.

וכשנתבונן עוד בזה נראה עד כמה גדול חטא זה, ואיתא בתנחומא (פרשת שמיני) רבי שמעון אמר כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה, והיה אינו אלא שמחה. השיבו חכמים ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. אמר להם אף היא אינה של שמחה לפי שלא זכה העולם להשתמש באותו האור, שכך אמר רבי בר סימון, אותו האור שברא הקב”ה ביום ראשון היה אדם הראשון צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, וכיון שראה הקב”ה מעשה דור אנוש ודור המבול, עמד וגנזו מהם, שנאמר וימנע מרשעים אורם, והיכן גנזו לצדיקים בגן עדן. השיבוהו עוד ויהי ערב ויהי בקר וכו’, אמר להם אף היא אינה של שמחה, שכל מעשה בראשית צריכין תיקון החטים לטחון וכו’. השיבוהו עוד, והיה כאשר נלכדה ירושלים. אמר להם אף היא אינה של צרה, שאותו היום נטלו ישראל אפופסין על עוונותיהם, שנאמר תם עונך בת ציון לא יוסיף עוד להגלותן. עד כאן. וכן איתא בבראשית רבה (פרשה מ”ב) ובפסיקתא רבתי (פ”ה ופ”ז) בשיניו קצת. עיין שם . והדבר מפליא מאוד דאם עיקר בריאת האור שהיה האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו אינו של שמחה, מחמת שנגנז אחר כמה דורות, והרי זה לא היה בהכרח מצד עיקר הבריאה, אלא מחמת שקלקלו במעשיהם, והדבר תלוי בבחירתם, ואף על פי כן קשה הדבר לפני המקום מה שמנע מרשעים אורם, עד שגם עיקר הבריאה קודם הגניזה אינה של שמחה כיון שיש בה צד נדנוד עצב, על דרך האפשרות. וכן מזה הטעם כל מעשי בראשית אינם של שמחה מחמת שצריכין תיקון, אף שבעיקר הבריאה לא היה האדם נצרך לזה, כדאיתא בסנהדרין ( דף נ”ט) אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, מלאכים צולין לו בשר ומסננין לו יין. וכיון שחטא נטרד. וכן עיקר הבריאה לא היתה צריכה תיקון, וכדאיתא בבראשית רבה (פרשה ט”ו) רבי נחמיה אמר המוציא לחם מן הארץ -שכבר הוציא. ופירש שכבר הוציא לחם מן ה ארץ כהווייתו ונגזר עליו בזעת אפך ונהפך לתבואה, ומכל מקום אין זה בכלל שמחה, כיון דאפשר שיבוא לידי קלקול ואין שמחה אלא כשהיא שלמה בכללה כשאין בה שום נדנוד עצב אפילו על צד אפשרות רחוקה.
ואחרי כל אלה רואים אנו שחורבן ירושלים הוא בכלל שמחה מחמת שנמחל להם העוון, והרי עם ישראל טובע בים של דמעות לאלפים ולרבבות נהרגים ונשחטים והשאר לשבי ולבזה, ולשמחה מה זו עושה, אם עיקר הבריאה כולה אינה של שמחה מחמת צד נדנוד עצב על דרך אפשרות שאינו בטיל אפילו ברובא דרובא, איה איפוא כל הצער והיגון על חורבן ירושלים שיתבטל במיעוטא דמיעוטא של שמחה מחילת העוון. למדנו מזה עד כמה מגיע גודל החטא – של אי הכרה בחשיבות התורה שאף הוא דק עד אין נבדק, שהחכמים והנביאים (ולגירסת הילקוט שמעוני ורש”י, גם מלאכי השרת) לא עמדו בזה – שבזמן שהוא נשאר באדם, אין רע למעלה מזה, שכל טובות שבעולם אין שוות לו, וכשנמחל אותו החטא הוא הטוב האמתי שאין למעלה ממנו, וכל הצער והיגון נהפך כולו לשמחה, כיוון שהם גרמו למחילת העוון, שהיא השמחה השלמה שאין דוגמתה.

(הק­דמת דברי יחזקאל)


הרב יחזקאל ב”ר צבי הירש הלוי ברשטיין, נולד בטרסטינה בשנת תרמ”ט (1889 בערך). מגיל צעיר למד בישיבות ליטא. משנת תרס”ח למד בישיבת סלובודקה והאזין גם לשיעוריו של הרב ברוך דב ליבוביץ, ראש ישיבת “כנסת בית יצחק”.

בשנת תרע”ג עבר להתגורר בעיירה וואבאלניק, לאחר שנשא לאשה את מרת שפרה בת הרב אבא ראובן אש. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התארגנה בבתי המדרש ישיבה זמנית לתלמידים שגלו לעיירה, והרב יחזקאל ברשטין לימד בה יחד עם רבה של וואבאלניק,  רבי יהודה לייב פורר. אחד מתלמידיהם מאותם ימים היה הרב אלעזר מנחם מן שך.

במהלך המלחמה הגיע הרב יחזקאל לקרמנצ’וג, בה שהתה גם ישיבת “כנסת ישראל” מסלובודקה. בין השנים תרע”ח-תרפ”ב (1918-1922), שימש כר”מ בישיבת רבי אברהם לייב שור, בקרילוב שבמחוז חרסון. לאחר סגירת הישיבה חזר לסלובודקה והיה מעשרת האברכים שלמדו בכולל סלובודקה, שנתייסד בשנת תרפ”ב ע”י הסבא מסלובודקה, רבי נתן צבי פינקל. בכולל למדו בעיקר סדר קודשים, כשהסבא היה מוסר בפניהם שיחות מיוחדות. שמו נודע בעולם הישיבות וספרו “דברי יחזקאל” (תרצ”ה) זכה תפוצה רחבה. הרב יחזקאל מונה כר”מ בישיבת “אור ישראל” בסלבודקה-קובנה, ואחר כך היה ראש הישיבה. הוא נהרג עם יהודים רבים בפורט התשיעי בקובנה, יום לאחר “האקציה הגדולה” בגטו הגדול של קובנה, בח’ בחשון תש”ב (20/10/1941) הי״ד. עמו נהרגו עשרות תלמידים מהישיבה, והרבנים, הרב ישראל יעקב לובאטשנסקי, הרב מרדכי ליפשיץ עם משפחתו, הרב נפתלי ווסרמן והרב זלמן שטיין ובני משפחתו. בשואה נרצחו גם אשתו הרבנית שפרה ובנותיהם מינה רבקה, וכן בתם מרים ברגשטיין ובנה צבי הירש. רק בתו חיה ליבא אבין, שרדה, לאחר שנסעה עוד לפני נמלחמה לדרום אפריקה. לימים היא ומפחתה עלו לישראל.

מאמר “בדין עציץ נקוב“, מאת הרב ברנשטיין הי”ד, יצא לאור בכתבי בית ישראל, תרפ”ג, ומאמרו “בדין חציצה” הופיע שם בשנת תרצ”ח. לקט ממאמריו הובאו ב”דברי יחזקאל” בהוצאת מישור (בני ברק 2013).

מקורות: ישורון יח, ישורון כא, מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם – רבותיה ותלמידיה של ישיבת סלובודקה מקדשים שם שמים, דברי יחזקאל, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 34

הטרגדיה שלנו / לזכרו של ר’ מאיר שפירא זצ”ל, מאת הרב שלמה שיקלר הי”ד

בית ייח"ל

המאמר הבא מובא כאן לרגל ז’ בחשוון, יום פטירת הגאון רבי מאיר שפירא זצ”ל

“ראיתי בני עליה והמה מועטים”!

הוי! מה מועטים! נער יכתבם. פנסי אור בודדים בערפלי חיינו. וזהו הטרגדיא שלנו, תוצאת מצבינו הפרוע הבלתי נורמלי.

אצלם; עורק החיים הולם כשורה, כל מקצועות היצירה מסודרים, סדר להם ומשטר למו, איש על מעמדו ואיש על משאו. “יש סדר באדום תאמין”.

וזאת תורת הגאון שבהם התרכזות, בל תתפצל ותתגזר, ופתקא מוצמדת על כנפיו; גאון המחשבה, אביר המוזיקא, ענק התכונה, וכו’ וכו’.

אצלנו; חיי הרוח שלנו; ערבוב גבולים וטשטוש תחומים. קול ענות חלושה, בכל עבר ופנה שאיה ושממה.

והנה בתוך עמק הבכא הלז נולד הוא בעיר שאץ להרה”ג ר׳ יעקב שמשון שליט”א ולזוגתו הרבנית מרגלא זכרונה לברכה, ובתנופת כנפים אחת עבר בשאון את כל אותו הדרך המלא חתחתים ומעקשים: ילד פלא – עילוי – תלמיד חכם – למדן – גדול – גאון.

הוי! מה מאושרים היו עבורו הימים האלה: ספוגים הוד עילאה ואצילות אין סוף! את החיים לא ידע ולנפתולי העולם התייחס בבת צחוק של ביטול: וכי מה לו ולהם?הרי"מ שפירא זצ"ל

בית מדרשו – עולמו, ספריו – אויר נשמתו.

“וראיתי את רבי מאיר יושב בבית מדרשו עוקר הרי הרים וטוחנם זו בזו בסברא, וברכתי עליו: ברוך יוצר המאורות” (ממכתבו של הגאון רבשכבה”ג מהרש”ם זצ”ל מבערזאן על רבינו בילדותו).

כן מאושרים היו הימים הללו, אמנם לא ארכו ימי שלוותו. בבוקר בהיר אחד בין חידוש לחידוש – והנה הוא ניצב פנים בפנים מול החיים – חיינו.

השקיף – ותסלד נפשו. חורבן שכזה, עזובה שכזו, והוא מחריש?! הוא מתעדן ומתפנק בהיכלי הוד התורההקדושה, מתרווה ומתבשם על שדמותיה ועל פרחיה – ושם רחוב העברים פרוע לשמצה, נתון למרמס הגסות והבערות הוא מטפס ועולה, והם יורדים ושוקעים, יהירות, בורות ומינות!

והנה קול הוא שומע בלבבו; אל תאמר נער אנכי… לך רד כי שחת עמך! “וירד משה מן ההר אל העם”!

וכאן התחילה הטרגדיא, התחילה התחרות נפלאה במינה, התחרות ניגונים להתפרט בלי הרף על מיתרי נשמתו, התחרות נפשות שימצא לכל אחת תיקונה… כל מקצוע ומקצוע חרב ושמם. כל פנה ופנה עזובה ונטושה, הרגישו פתאום חום יקוד נשמה גאונית ומרגשת; וידעו כי גואל למו. ותפשטנה את כפיהן למולו: הושיעה, הגאון!

ראשית דברה הלמדנות: “הנה דרכי הסלולה לפניך דרך שהלכו בה קדמונינו ז”ל, מלאה היא קוצים ופרחים, פרחים וקוצים, הלך בה, כלך אצל נגעים ואהלות והרעשת עולם בנפלאותיך… דורות רבים יקלעו לך זר הגאונות זר הפרחים והקוצים”…

וצנוע השמיע אז קולו החינוך: “הביטה וראה בשפלותי. הנה אנכי שכול ועזוב, חרולים כסו פני, קמשונים עלו בי, באו בי פריצים ויחללוני. אפס מחנך ובלה מתחנך. אין בנים ואין בנות, אין חדרים ואין ישיבות, אין גדיים ואין תיישים; אנא יכמרו רחמיו עליהם וחושה לעזרתי בעוד מועד”…

והוא הקשיב וישמע – ויגאל. הלא הוא כתוב על ספר דברי ימי החינוך החרדי בטורי זהב בקרני הוד.

ואחריו התיפחה ההסתדרות לאמור: לנו הגאון, שלי קודם. אם אין אחדות אין כלום: בית ואחר כך כלים. חומר ואחר כך בנין. מבלי התאחדות אותנה – כל פעולה תתמוטט. ובכן: לנו הגאון!

ורבינו נענה גם אליה. תנופת כנפים גאונית אחת – והריהו כבר המטיף הנלהב, הרלד תחיית האורתודוקסיא, בונה בית “אגודת ישראל”, ממסד ועד הטפחות, ונושא דגלה ברמים.

ותבוא ההנהגה הציבורית: עשה נא הגאון, אזנך כאפרכסת והקשיבה אל הסביבה שלנו. לא הרי במת החיים השוטפים, כהרי עולמך הרוחני ששכנת בו עד עתה, שם; מאור פנימי, ערך עצמי, זיו תוכי, אטי, חשאי, וצנוע וכאן מושלת בכיפה הריקלמה, הזהרורות החיצונה הרעשנית הסואנת שברורי ה”אפעקט”. ולפיכך עד כמה שרסן ההנהגה – הפוליטית יהיה בידיהם, הם – אליכם יתייחסו בשאט נפש כעל “בטלנים” שנתיבות החיים מהם והלאה. ולכן הדרך אל משכיות לבבם של המוני אחיכם הולך בעד מסדרוני־בית־המחוקקים, הבמות הפומביות ועמודי העיתונות.

והוא הסכית גם הפעם ויט שכמו לסבול. וכן הלאה: חיזוק הדת, אגודת הרבנים, דף יומי, ישיבת לובלין, וכו׳ וכו׳. וכולן כפיהן פרושות: לנו הגאון! לנו! לנו!

והוא עומד ומחלק מלא חפניו מרסיסי נשמתו, גזרי רוחו, נתחי לבבו; לך… לך ולך… לך אף לך.

ובכל מדרך כף רגלו ל של תחיה. הפראה, התנערות, הפרחה.

ואם לחשך אדם לאמור: לכל תכלה ראיתי קץ, גבול ותהום יש לכישרון הקורא; די! אף אתה ענה לו: אין זה גאון הכישרונות בלבד, כי אם – ובעיקר –  גאון ההרגשה, גאון הרחמים ההומים בקרבו. וכאן הנקודה הנפלאה; גבול יש לכשרון אבל אין גבול לרחשי נשמה; “לית תחומין לרעווא”. הרחמים מרובים, ולבו רחב כפתחו של אולם, אוניברסליות, אין סופיות, מרחבים חובק זרועות עולם”.

ורבי מאיר אומר: “כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שהעולם כולו”… גאון תלמודי, משיב לשואליו ומחבר, אבי החינוך, ראש המדברים, נשיא הסתדרות עולמית, אדריכל ובנאי, אב הדואג על בניו, עד הגיעו גם למדרגת – “מלך הקבצנים”…

ויהי למס עובד כליל על כמה וכמה מזבחות הוא ולא אחר.

“והמה מועטים”. הטרגדיא שלנו.

הרב שלמה שיקלר הי”ד, אב”ד ורבה האחרון של קאלוש, אחד ממצוייני תלמידי הגאון ר’ מאיר שפירא זצ”ל, נולד בשנת תרס”א (1901) בוויז’ניץ, בוקובינה, להוריו ר’ הרש וריסיה לבית זינגר. אביו היה חנווני עני אך יודע תורה, מחסידי הרבי מצ’ורטקוב.

מילדותו גילה הבן שלמה תפיסה מהירה, חריפות, זיכרון נפלא ורצון עז ללמוד. כשגדל התקבל לחוג תלמידי הרב מאיר שפירא, שהיה אז רב בגליניאני. שלמה התחבב מאוד על רבו וכשעבר הרב בימי מלחמת העולם הראשונה לטארנופול גם תלמידו עבר אתו. כשנתייתם שלמה מאביו, הכניסו הרב שפירא לביתו ודאג לכל צרכיו, החומריים והרוחניים.

כשהגיע הנער שלמה לפרקו נשא לאשה, על פי עצת רבו, את מרת טויבה לאה לבית ליפמן. חותנו, שהיה סוחר עשיר מפוצוז’אני, התחייב לדאוג לפרנסתו על מנת שיוכל להמשיך ולעסוק בתורה. ברבות הימים דרש הסוחר מר’ שלמה שיכנס למסחר, אך ר’ שלמה וויתר על שולחנו של החותן והיה לרבה של קהילת גולוגורי שבפלך טארנופול. אף שהיה עדיין אברך צעיר, הצליח הרב שלמה להנהיג את קהילתו ולהעלות את קרנה של תורה. בשנת 1933, בהיותו בן 32, נבחר לרבה של קאלוש, והרב מאיר שפירא זצ”ל הגיע לעיר לברכו. ביקור זה השאיר רושם על על כל האוכלוסייה בעיר. הרב שלמה היה מורה הוראה ודאג לצרכי כלל העיר. זמן קצר אחר שנבחר נשא דרשה באסיפת עם בבית הכנסת הגדול בה מחה נגד המדיניות האנטישמית של גרמניה והוחלט להצטרף לחרם על ייבוא סחורות ממנה. הרב היה פעיל ב”אגודת ישראל”, ופרסם מאמרים בעיתוניה. הוא היה מקובל על כל שכבות הצבור. הרב רכש גם השכלה כללית רחבה ושלט בשפה הפולנית. ב1936 השתתף בכינוס הרבנים המחוזי שהתקיים בסאניסלבוב, היה מראשי המדברים ונבחר לוועד המחוזי של אגודת הרבנים. גם לאחר כניסת הסובייטים לקאלוש בשנת 1939, עשה הרב כמיטב יכולתו לשמור על גחלת היהדות של קהילתו.

עם כניסת הגרמנים, הצליחו הרב והרבנית לברוח לסטאניסלסבוב. אך בראש השנה תש”ג (1942) הטילו המרצחים עונש קיבוצי על היהודים והוציאו את הרב להורג בתליה. גם הרבנית נספתה בסטאניסלבוב. הי”ד.

 

ראה מאמריו: בחזון הדורות – יבנה תר”צ, על אפר פרה ועפר סוטה – ספר היובל למהר”ם שפירא – דף קעו,

וראה: אלה אזכרה ב עמ’ 246, ספר יזכור לקהילת קאלוש (תש”מ), קהילת קאלוש – באתר מרכז מורשת יהדות פולין.

 

מספר הצפיות במאמר: 43

חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים למרות העושר והכבוד / הרב שלום שפירא הי”ד

מחזור הירח

יתברך המאציל ונותן התורה לעמו ישראל שנתן חלקנו בתורתו ומנעורי ועד כה עזרני בזכות אבותינו הקדושים זי”ע להגות בתורה הקדושה ולחדש חידושי תורה, אף כי נפשי יודעת מאוד כי עדיין רחוק אני אני מהשתלמות בתורה הקדושה כרחוק מזרח ממערב ובפרט לחדש חידושי תורה, אכן תמכתי יתדותי על דברי הספר הקדוש שבט מוסר בפרק כ”א, וזה לשונו, גם נראה לי לתקון כל העבירות אם תלמיד חכם הוא ישתדל להרבות חידושים בלימודו. על ידי החידושים נבנים עולמות ושמים חדשים ונמצא בונה החרבות שהחריב בעונותיו. ואם אינו בר הכי לחדש יחזיק בידי המחדשים שיעסקו ויחדשו לשמו, דשלוחו של אדם כמותו. ואם אין ידו משגת להחזיק בממון, ישתדל בכחו לשמש לתלמידי חכמים המחדשים תלמוד תורה, ויכין לפניהם הספרים וכל מיני הכנה באופן שלא יפסיק להם דבר מלחדש, ובזה יהיה לו גם חלק בחידושי התורה שמחדשים מסיבת הכנותיו. גם יתחרט על העבר שלא עסק  בתורה לחדש בה וישתדל בבניו שיעסקו בתורה ויחדשו בה חידושים וכו’. ונראה רמז לדבר אחרי מעשה העגל, שעבודת גילולים כולל כל העבירות שבתורה, ויקהל משה את העם, לרמוז להם שיקהל קהלות ברבים לדרוש בשבתות ומועדים הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, כדי שעל ידי חידושי הדרושים יתקנו ויבנו החרבות שהחריבו בעשיית העגל. וסיום דבריו הקדושים שאין דבר שיוכל לתקן ולבנות ההריסות כי אם החידושים שאדם מחדש בתורה הקדושה. ולמפורסמות אין צריך להרבות  בראיות וכו’. עיין שם.

הגם שבמה הכתוב מדבר בלומדים לשמה ומתחדשים חידושים לאמתה של תורה, אכן כבר אמרו רבותינו ז”ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה בפסחים נ’ ובכמה מקומות וגם אמרו רבותינו ז”ל בצוואת רבי אליעזר הגדול ובזוהר הקדוש שלח אל תהי בז לכל אדם כי כמה מרגליות ימצא באפרקסותו של עני, ואיתא בספרים הקדשוים דדבר אחד הגון ואמתי מגין על כל הספר. העתקתי כל דבריו הקדשוים  הנ”ל למען ידעו מה נואלו הרבה מבני עמנו הדוברים עתק על כל מחברי ספרים ואומרים מה זה הביא לנו, האם חסר לנו תורת ראשונים, ועל הראשונים אנו מצטערים, ואתם באתם להוסיף עליהם. ועל פי רוב אומרים זאת אנשים עשירים שמחזיקים את עצמם לבני תורה ולומדים בכל יום, אבל מה בצע בלימודם אם אינם חובבים התורה ומחזיקים את לומדיה, ואדרבה מרפים אותם על ידי זה.

פוק חזי מה שכתב הר”ן ז”ל בנדרים פ”א על דברי הגמרא ויאמר ה’ על עזבם את תורתי וכו’, היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רבי יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה, כתב הר”ן ומצאתי במגילת סתרים של הרבינו יונה ז”ל דקרא הכי דייק, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שהיו עוזבים את התורה ולא עסקו בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש. אלא ודאי דעוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב”ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה כו’, ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה כו’. יין שם. אלו דברי החסיד ז”ל והם נאים ראוים למי שאומרם. עד כאן לשונו. כי העיקר היא חביבות התורה, ולא כמצות אנשים מלומדה, ובמה יוודע אפוא, בהתייגעו בדברי תורה למצוא בם דברי חפץ וחידוש להגדילה ולהאדירה, כאדם המשתעשע באבנים טובות ומרגליות, ובהחזקה בידי לומדי תורה ומחדשים בה כנ”ל. ואמרו רבותינו ז”ל בירושלמי סוטה,  למד ולימד ושמר ועשה והיתה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה כו’,  לא למד כו’ ולא היה סיפק בידו והחזיק הרי הוא בכלל ברוך. וכן הוא במדרש רבה בחקותי וקהלת ז’.

והנה בדברי הגמרא הנ”ל דקאמר זאת על השאלה דמפני מה אין תלמידי חכמים מצויין לצאת תלמידי חכמים מבניהן. ועל זה תירץ רבינא מפני מאין מברכין בתורה תחלה, דצריך לבאר דוכי מגרע גרע מה שאביו תלמיד חכם שלא יצא תלמיד חכם מבניו, ויש לומר בדרך צחות דעל התלמידי חכמים העשירים האמורים למעלה בדברינו מדבר כאן, שאינם מחבבים הלומדי תורה ואינם נותנים משפט הבכורה להבן תורה וחכם באחור ישיבנה, וזהו הפירוש שאין מברכין בתורה תחלה, ורצונו לומר, דמאן דרחים רבנן ומוקיר רבנן הווי ליה בני וחתני רבנן, מה שאין כן מי שאינו כן. ועל פי פשוט, הוא הגורם דמחמת זה שהבנים רואים שאצל אביהם אף שהוא לומד וטעם טעם התורה אין התורה חביבה, הם אין חפצים ללמוד כלל, ונעשים עמי הארץ ושונאי תורה, בר מינן, ועל ידי זה גם אבותיהם, אף שהם לומדי תורה, יחשבו לעמי הארץ , כמו שכתוב בש'”ס ברכות מ”ז, איזהו עם הארץ כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה.

ועל דרך זה אמרתי במה שאמרו בנוסח יהי רצון שאומרים כשמברכים החודש, חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא כו’ חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים. ומקשין העולם, הרי כבר אמרו חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא (בש”ס ברכות ט”ז, בתפלת רב, איתא כאן רק יראת חטא, וכן בסידור יעב”ץ מוקף יראת שמים, והוא על פי הש”ס). ויש לומר, בדרך צחות, אבל קרוב לאמת, בהעיר עוד ששינה כאן מכל הסדר שלמעלה שאמרו חיים של שלום, חיים של ברכה וכו’, או חיים שיש בהם כו’, אבל עתה אומרים, שתהא בנו אהבת תורה כו’.

אך יש לומר דהנה עינינו רואות בעוונותינו הרבים באנשים ששמש הצלחה זרחה להם, לפעמים, אף אם מתחלה היו אוהבי תורה ויראי שמים, אחר כך כשנעשו עשירים הפך לבם לשנוא לומדי תורה וגם יראת שמים יעזבו. כמו שכתוב וישמן ישורון ויבעט. ישורון, היינו אף האנשים הישרים, כמו שכתוב ומאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון וכו’. וזהו שאמרו במדרש רבה, יברכך ה’ בממון, וישמרך שתעשה מהן מצוות. היינו, אף כשיברכך בממון, תהיה אוהב תורה ומצוות. וסתם מצוה במדרש רבה היינו צדקת החזקת לומדי תורה, כידוע. ולכן אתי שפיר כשמתפללים על עושר וכבוד, אומרים תיכף עוד הפעם שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, היינו שתשאר אצלנו האהבת תורה ויראת שמים גם שיהא בנו, היינו על כל בני ביתנו, עושר וכבוד, לא חס וחלילה כנ”ל. ואומרים אהבת תורה, ולא תלמוד תורה על פי דברינו הנ”ל, דהעשירים על פי רוב אין להם פנאי ללמוד בעצמם, אך אמרו רבותינו ז”ל כתובות קי”א מצינו להם תקנה מן התורה על ידי החזקת תלמיד חכם ולהנאותו מנכסיו. וזה שמתפללים חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים.

ואגב אמינא מה דראוי עוד להעיר בהאי ענינא על השינוי שבתחלה אומרים ביהי רצון, שיש בהם יראת חטא, כמו מה שכתבנו מש”ס ברכות, ואחר כך אומרים אהבת תורה ויראה שמים.

ויש לומר גם כן על דרך הנ”ל דיראת חטא, היינו לירא מעצם החטא (לא יראת עונש ומניעת שכר טוב), וכמו שכתוב (בפרשת יתרו) בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואמרו חז'”ל בנדרים, זו היא הבושה. וזאת היא יראה מעצם החטא. ועל זה אומרים אחר כך, שאין בהם בושה וכלימה, שאם נהיה יראי חטא לא נבוש ולא נכלם, וכמו שאמרו בברכות שם בתפלת רבי זירא שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם. ואחר כך שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים יחד, היינו כנ”ל, שנעשה בהעושר מצוות, כמובא במדרש הנ”ל, ולירא מהשמים שלא יעזבנו בחצי ימיו, כמו שפירשו על הכתוב עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, היינו אם אינו מתנהג בהעושר כמשפט הכתוב בתורה, וכמו שכתוב באיוב החנם ירא איוב אלקים כו’ מעשה ידיו ברכת, היינו, שלכן הוא ירא שלא יקחו ממנו העושר בחזרה. וגם נאמר, יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ופירשנו כי העושר השמור לבעליו לבד, שאינו עושה ממנו צדקה להחזיק תלמידי חכמים, הוא לרעתו, חס וחלילה. ולכן אנו מסיימים שימלא משאלות לבנו לטובה, שלא יהיה העושר והכבוד שהתפללנו עליו שמור לרעתנו חס וחלילה, רק לטובה.

או יש לומר, לאידך גיסא דיראת חטא, היינו כפשוטו, ויראת שמים הוא מדרגה למעלה. והפירוש על דרך דאיתא בילקוט האזינו השמים, הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתן כו’ ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני כו’. והרי הדברים קל וחומר מה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד לא שינו מדתן, אתם שאם זכיתם כו’ לא כל שכן. ומובא בזוהר הקדוש ובתיקונים כמה פעמים אית בר נש דדחיל מקודשא בריך הוא בגין עותריה דלא ינשיל מיניה כו’, לאו איהו יראה כדבעי, אלא בעי למידחל למאריה בין בטובו בין בעקא. ויש לומר שזה הפירוש באבות פ”א, הוי כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם, היינו שיהיה לכם המורא של שמים, שהוא שלא על מנת לקבל פרס, שלא נעשו לשכר ולא להפסד אף על פי כן יראין את ה’ ואינם משנים מדתן. ועל דרך זה גם כן הכוונה כאן, אחרי שאומרים חיים של עושר וכבוד, מתפללים שאף על פי כן לא יהיה בנו היראה הגרועה בגין עותריה, כמו שכתוב החנם ירא איוב אלקים כו’ מעשה ידיו ברכת, רק יהיה בנו יראת השמים שהוא בלי שום קיווי שכר ויראת הפסד, רק ששמחים לעשות רצונו, כמו שכתוב והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש, וכמו שמה שאמרו בילקוט הנ”ל.

(מתוך הקדמת הרב שלום שפירא הי”ד לספרו אהב שלום)

מספר הצפיות במאמר: 35

תומכי רבנים: חלק ה – מקושש ומגדף: יש תלונות כנגד כל מה שלא יעשה הרב מצד זה או מהופכו / הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד

דיס-לייק

ובזה פירוש הכתוב לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, כי דוד המלך עליו השלום בראותו שעומדים עליו דואג ואחיתופל שבע בן בכרי וחבריו נפל לבו כי חשב שאך חסרונותיו הרבים שאינו מתנהג כשורה הם גרמו לו שרבים קמים עליו. אך בהתבונן בכל ספורי התורה עד כמה סבל משה רבינו עליו השלום מקרח דתן ואבירם מתלוננים ומרגלים ממגדף וזמרי אשר קמו תמיד עליו להתלונן ולמצאו גם בו מגרעות, אז מצא דוד נוחם לנפשו כי כן העם הזה וכן הגוי הזה תמיד מחפשים עלילות שווא על מנהיגיהם וזהו לולא תורתך שעשועי, כי התירוץ האמיתי על כל הקושיות היא באשר כי המנהיגים מחוייבים להתנהג בדרך אשר התורה התווה למו מבלי נטות ממנה כמלוא שעל לא’ מהקצוות, כאשר התורה תעמיד לנגד ענינו מחזה כזה משני מעשיות אשר תציג לפנינו כמו חי להם מקושש ומגדף, ואמרו חז”ל בתורת כהנים כי שניהם היה ביום אחד, הובא ברש”י ז”ל.

ולכאורה אינה מובן למאי מלמדינו שהיה שניהם ביום אחד. ואך בא ללמדינו עד כמה נמצאים אצלינו בפרק אחד מאנשים שונים תלונות שונות על מנהיגיהם הפך זו מזו מן הקצה אל הקצה.

כי ממה נמשך מעשה המקושש, מסרו לנו חז”ל כמדרש רבה ומביאו התוספות בבבא בתרא דף קי”ט, וכן איתא בתרגום יהונתן, שמקושש עצים לשם שמים נתכוון. כי בימים אלו נמצא בישראל כתה שלימה שאמרו שכל עונשיי התורה הם אך למען להבעות את ישראל, כי איך אפשר להאמין על משה רבינו עליו השלום הישר והעניו מכל אדם שיהיה אכזר כזה לרגום באבנים איש אשר יעבור ד’ אמות ברשות הרבים, או ידליק עצי גפרית לעשן מקטורת בשבת, אין זה כי אם מפחיד אותנו והדברים אינם פשוטים כמשמען. ולכן קם גברא מדבית יוסף אמר במימרא איזיל ואעביר קוסין. ומשה ידין יתי בכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל, ולא השגיחו על זה, אף כי היה אב לחמש בנות צדקניות. הרי לך מחלל שבת לשם שמים, למען לא יחזיקו את משה רבינו עליו השלום למקיל באיסורא ועונשי התורה.

והנה כנגד זה באותו יום יצא המגדף, ואמרו חז”ל בתורת כהנים מבית דינו של משה יצא, בא לתקוע אהלו אצל שבט דן, אמר להו מבני דן אנכי, אמור לו איש על דגלו לבית אבותם כתיב. נכנס לבית מדרשו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף. הרי לך איש שבאותו יום עצמו מצא מגרעות במשה שמחמיר הוא יותר מדאי, כי מדוע לא יניחו לאיש שאמו מישראל הרוצה ליקח מקומו אצל משפחות אמו באשר שהיא קלקלה עם המצרי, ואם אמו חטאה הוא מה חטא. ומה גם לפי קבלת חז”ל גם אמו אך נאנסה מהמצרי. האם אין זה חומרא יתירה ואכזריות נוראה לפי דעתו, בעת אשר אחדים חשבוהו למשה רבינו עליו השלום לרחמן ועניו יותר מדאי.

ובאמת לא היה משה לא מקיל על דין תורה ולא מחמיר יותר מדאי, כי התורה נתנה על ידו ועליו לשמור ככל אשר התורה תצווהו, זה שחלל שבת בפרהסיא ייהרג אף אם כוונתו לשמים, וזה שרוצה לקבוע אהלו אצל שבט משפחת אמו שלא כדין תורה ויצא לחרף ולגדף לא על משה רבינו עליו השלום תלונותיו כי אח על ד’ והחולק על רבו כחולק על השכינה, כאשר ראינו הסוף ממגדף.

ומעשים כאלו מוצאים אנו תמיד בכל דור תלונות שונות על רבני ישראל. זה יפתח חנותו בשבת בפרהסיא, אף שיש לאמר שכונתו לשמים למען יתקיים בו מאמר חז”ל (גיטין דף לח) שגזרו אומר שבעוון חלול שבת נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון וכאשר יראו כי בעוד איזה שנה יפשוט הרגל לנושיו ויתלה שלט על חנותו על שם אחרים והוא יוצא בעירום ובחוסר כל וכאשר רואים אנו בכל עת מעשים כאלה ממחללי שבתות והסוף מהם אזי ידעו כל העם שמשה אמת ותורתו אמת ויתקדש ויתגדל שם שמים על ידם, נמצא שמחלל שבת לשם שמים. ולהפך זה יתקוטט עבור מקום במזרח בית הכנסת מבלי הבט כי הוא בוז משפחה ויכול להיות שגם מיגו דחציף כולי האי שמא מינא, ובכל זאת רוצה לקבע מקומו אצל מרומי הייחוס ולדעתו הוא אכזריות נוראה כי מה פשעו ומה חטאתו אם אינו יחסן ובן גדולים ולמה ייגרע נחלתו מכותל מזרחי. והסוף מזה חריף וגדיף להרב ועל התורה ועל ד’ ועל משיחו, ובאמת מה יוכל עשות הרב לזה, האם יוכל לאמר להמחלל שבת יישר כחך כמותך ירבו בישראל מחללי שבתות לשם שמים,  והאם יוכל הרב להושיבו במזרח נגד שורת הדין והנימוס וראשי הקהל, הלא הרב נושא חושן המשפט על לבו ולא יכול לזוז ממנו כמלא נימא, והרב מה הוא כי תלינו עליו.

אין זה כי אם כמו שאמר אדון הנביאים על מתלונניו, מתחלה אמר ונחנו מה כי תלינו עלינו, ואחר כך מוסיף עוד בתת ד’ לכם בשר בערב לאכל ולחם בבוקר לשבוע וכו’ ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם כי על ד’. ולכאורה הוא כפול לשון. אך הכוונה בזה לפרש להם כי כל ענין התלונה שלהם נצמחת אך מאשר נתן להם ד’ בשר לאכול לשבוע. ולוא היה עניים ואביונים כבתחלה לא מצאו און להם לחלוק עליו, ואם כן לא עלינו תלונותיכם כי על ד’ אשר הרים אתכם מאשפתות והשביעכם לחם ומלי כריסי זיני בישא כמה שאמר הכתוב תחת שלש רגזה הארץ וכו’ ונבל כי ישבע לחם. ולאנשים כאלה המוציאים שם רע על הכהנים ומורי דת שאינם יוצאים ידי חובתם בצאן מרעיתם ואך בחנם מפרנסים אותם, להם אך למותר בעיניהם. ובאמת המגרעות אך בהם ולא ברבותיהם.

 

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית)

מספר הצפיות במאמר: 6

תומכי רבנים: חלק ד – מוצאי שם רע תמיד מחפשים עלילות שווא על מנהיגיהם מכל צד / הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד

כת בעלי מחלוקת

ובזה פירוש בהספר הנ”ל הפסוק “זאת תהיה תורת המצורע” המוציא שם רע על הכהנים ועל מורי הוראות בישראל, כמו שמוציא שם רע על אשתו שאינה אשה כשירה ובאמת כאשר יפרשו השמלה לפני בית דין אז יתברר כי היא אשה כשירה וצנועה אך הוא בעצמו איש בליעל להוציא שם רע על בתולת ישראל, כן על דרך זה מצינו רוגנים ומתלוננים בעמינו על רבני ומנהיגי ישראל וימצאו בהם תמיד מגרעות כל אחד לפי דעתו מזגו ותכונתו, כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום כי מי יוכל לשפט את עמיך הכבד הזה, כי כלנו חכמים כלנו יודעים את התורה וכל אחד ממציא לו מן התורה להוציא שם רע על הרב, אם הוא בטבע מחמיר יאמר על הרב שהרב מקיל ביותר מדאי וכמו שאמרו חז”ל עמי בעצה ישאל ומקלו יגיד לו, ואם הוא בטבעו נוטה להקל יבא על הרב בעקיפין שהוא מחמיר יותר מדאי ומוצא לו גמרא ארוכה שאמרו חז”ל במסכתא ביצה מי איכא הוראה לאיסורי כח דהיתרא עדיף. אם הרב ירצה לעמוד מרחוק מבלי להתערב בענייני הקהלה יצעקו חמס עליו שהוא בטלן יותר מדאי והלא תלמוד מפורש במסכתא מועד קטן דף ו שם מצינו האי צורבא מדרבנן דאיתא במתא כל מילי דמתא עליו דידיה רמיא.

ואולי יאמר הרב לפעמים דעתו לשם שמים בענייני צרכי הצבור, מיד יקומו עליו האלמים והתקיפים והעזי פנים שבדור לאמר להרב התכבד ושב בביתך, ולהרב יאות אך לשתוק ולא להתעסק בצרכי צבור, והלא אמרו חז”ל סנהדרין דף י”ז העוסק בצרכי צבור משכח תלמודו. החלשים שבהם ברצותם שהרב יעמוד לעזרתם נגד התקיפים ודרשו ממנו מאמר חז”ל ראש השנה דף כ”ח כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים יפתח בדורו כשמואל בדורו, והתקיפים לעומתם יפתחו הגמרא ומראים לו בעליל מאמר חז”ל כמדומה לכם שררות אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם (הוריות) וכן איתא בסנהדרין דף ח’ ואצוה את שופטיכם בעת ההוא אמר רבי אלעזר אמר רבי שמלאי, אזהרה לדיין שיסבול טורח הצבור. ולפעמים במקום ובזמן אחד זה ימצא בהרב מגרעות לפי דעתו המשובשה וזה ימצא בו ממש להיפך וזה אות נכון כי אין בהרב לא זה ולא זה, איננו לא מקיל ולא מחמיר, לא עסקן ולא בטלן, כי אם באשר יש לו שלחן ערוך ומחוייב להתנהג על פי דרך התורה מבלי לנטות ממנה ימין ושמאל. ואם כי לדעתם לא יושרו דרכיו בעיניהם, הוא לא מחמת שהוא לא מתנהג כשורה כי אם החסרון בבעלי הבתים, כדאיתא בתשובת מהרי”ו הובא בסמ”ע סימן ג’ סעיף קטן י”ג שפסקי הלומדים ופסקי הבעלי בתים הם שני הפכים.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית)

מספר הצפיות במאמר: 7

תומכי רבנים: חלק ג – הנותן מתנות לכהן בלב שמח – יבורך, ואם לאו – יזמן לו הקב”ה צרות ויזדקק לכהן / הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד

עת חיים היא

והדבר תלוי לפי העניין, כי למי שיש לו לב להבין תכלית כוונת הכהנים והמתנות שלהם ונותן אותם בלב שמח וטוב עין הוא יבורך ולא יזדמן אצלו שום נגע ושום מחלה בגופו באשתו ובניו ובממונו ולא יצטרך אל הכהן ואל הוראתו ואל יזדקר לפניו שום חטא ועוון ויתקיים בו וידעת כי שלום אהליך ופקדת נוך ולא תחטא. ואך אם עינו צרה בכל מתי שנותן מלחמו לתופסי התורה ושופך עליהם תמיד קיתון של בוז וחושבם לאוכלי לחם העצבים ושופך את דמם בכל פעם שיבוא הכהן אל גרנו ליקח ממנו אחד משישים לתרומה או הפרוטה שנותן עבור מכס הבשר והמלח נרות ושמרים אשר מהם מתפרנסים רבנים ומורי הוראות אשר על פי רוב יספיקו להם אך על לחם צר ומים לחץ, ולאנשים כאלה אשר אינם מבינים תכלית כוונת החזקת  ידי הכהנים והמורים בעם ואך למותר הם בעיניהם וצועקין חמס מאי אהני לן רבנן לדידהו קרו לדידהו תני, והם אותם קוראים חז”ל אפיקורסים ומלעיג על דברי חכמים כדאיתא בסנהדרין פרק חלק, ועליהם אמרו חז”ל שבת (דף קי”ט) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהשוו בה קטן וגדול, שנאמר והיה כעם ככהן, ולהם הקב”ה מזמין קטטות ומריבות נגעים וסוטות גיטין חליצות ומאונין והיתר עגונה וכדומה משאלות החמורות מכל אסון ופגע שיזדמן להם ויבאו אל הכהן והמורה הוראה להטריח עבורו בכח התורה למען יוכחו לדעת כי  גם הכהנים לא יאכלו לחם העצבים שלהם חנם ואז יקל לו מעל לבו ולא יתגרה מדון עמהם, כדאיתא במדרש רבה שמות פרשה ט”ו צער גדול היה לו למשה בדבר וכי כבוד של אהרן אחי לראות נגעים, אמר לו הקב”ה ולא נהנה ממנו עשרים וארבעה מתנות כהונה, במתלא אמרי דאכיל בהדי קורא ילקי בהדי קילא. והכוונה בזה למה שאמרנו כי למי שמתן עשרים וארבע מתנות בעין יפה בוודאי לא יזדמן אצלו חלילה אחד מארבעה מראות נגעים ואך לאלו האנשים אשר רעה עינם בכהנים ושופך עליו בוז עבור כל פרוטה שמהנה אותו, להם נותן ארבעה מראות נגעים, כדי שיטריח את הכהן לטפל בטהרתו ואז יבין כי לא על חנם מפרנסו. וכן איתא שם בגמרא ברכות דף ס”ג, אמר רבי יוחנן, למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות, לומר לך כל מי שיש בידו תרומות ומעשרות ואינם נותנם לכהן לסוף נצרך לכהן על ידי אשתו.

הרי לנו כל מה שאמרנו, ולכן סמכה התורה פרשת שמיני שמסיים בה והבדלתם בין הבהמה הטהורה ובין הבהמה הטמאה, ואחר כך, אשה כי תזריע ואחר כך אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת, יען כי כל הפרשה שמיני מדברת מעניני איסור והיתר להבדיל בין הבהמה הנאכלת ובין הבהמה אשר אינה נאכלת, ואמרו חז”ל במסכת חולין מ”ב, אין צריך לומר בין פרה לגמל, אלא בין עוף שנשחט רובו ולעוף שלא נשחט רובו, וכדומה מהענינים העמוקים והשאלות החמורות אשר נצרך לזה עיון רב ושאלת חכם ועל ידי זה יבא לשאל תורה מפי הכהנים והמורים, ועל ידי זה יהיו מקושרים ונאחזים העם אל הכהנים והכהנים אל העם ויהיו נכבדים בעיניהם, ואז יזכו לאשה ותוליד בנים ובנות ובמלואת ימי טהרה תביא אל הכהן הקינים ויברך אותם שיזכם ד’ תמיד בשמחות כאלה ולגדל את בניהם לתורה ולחופה ולמעשים טובים. מה שאין כן אם עינו צרה בעשרים וארבע מתנות כהונה, אזי אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת וכן שאר יסורים אשר יטרידו את מוח הכהן ולהיות ידיו מלוכלכות בשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה, ואז ירגיע את רוח הצר עין כאשר יראה כי  גם הכהן ישיג פתו בזיעת אפים ובטורח גדול.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית)

מספר הצפיות במאמר: 2

הקדמת לב אריה – חלק שלישי: תפקיד ההנהגה ללמד גם חוקים ארציים וגם משפטים אלוקיים / הרב דוב אריה קליג הי”ד

הליכות עולם

הנה איתא במדרש רבה על שיר השירים פרשה ב’ אמר רבי יצחק לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשים לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד עכשיו שאין התורה כלל היו מבקשים לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה:

ונראה לפרש את המדרש הנ”ל על פי מה שאמרו בילקוט תהלים פ”ט אף אני בכורי אתנהו עליון למלכי ארץ, וכי דוד בכור הוא, והלא כתיב ודוד הוא הקטן, אלא מה בכור נוחל פי שנים, כך דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים בעולם הזה ובעולם הבא, וכן הוא אומר למנצח על הנחילות.

והנה יש לומר כוונת הילקוט בזה, כי התורה הקדושה תצוה לנו מלבד החוקים והמצות שבין אדם לבוראו, גם לחיות חיי המוסרי והמדיני. ונתנה לנו משפטים אשר בהם יחיה האדם עם חבריו וריעיו על פי נימוס אמת וצדק. ולנו יתר שאת על כל העמים, אם אמנם שגם להם משפטים מדיניים בכל זאת אינם אצלם אלא דתי בני אדם, אחרי שאמונתם לא תצוה אותם על משפטים כי אם על חוקי דתם. לא כן אנחנו שגם משפטים שלנו מסיני נתנו, כמו החוקים, כמו שכתוב ואלה המשפטים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. והטעם בזה כי רצה הקב”ה שנשמור המשפטים המועילים לחברת המדינה ונזהר הרבה בהם על כן צוה עליהם, כמו על שאר צווי התורה. ולא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. אבל בכל זאת לא ינוח לנו אם לא נשמור רק המשפטים, כי אז רק כבני אדם נחשבנו אבל עוד לא בשם ישראל נכונה מי ששומר את המשפטים שהשכל מחייבן ומניח חוקי אמונתנו, אשר רק לנו בני ישראל למורשה ואינם בשווי עם שאר בני אדם, כי אם לנו כפלים לתושיה לשמור ולעשות משפטים צדיקים שיצדק עלינו תואר בני אדם באמת וגם לשמור דרך עץ חיים היא התורה הקדושה המזהרת אותנו על תרי”ג מצות אשר על ידם נקנה לנו שם הכבוד ישראלים. וזהו כוונת הכתוב הגיד לך אדם מה טוב ומה ה’ אלקיך דורש מעמך, כלומר הקב”ה מבקש מאתך ב’ דברים, הגיד לך אדם, מצד היותך אדם, מה טוב לך לעשות, וגם ומה ה’ אלהיך, מצד היותו אלקיך ביחיד אלקי ישראל אשר הוציאך ממצרים באותות ומופתים דורש מעמך. ועל זה השיב על ראשון ראשון, כי אם “עשות משפט ואהבת חסד”, זהו מצד תואר אדם, אשר בלעדי משפט וחסד לא תכון חברת האדם. “והצנע לכת עם אלקיך”, זהו מה שמוטל עליך עם ישראל בפרט ללכת במצות ה’ בין אדם למקום ב”ה.

וזהו כוונת הגמרא ברכות שאמרו התלמידים לרבי אליעזר “למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי עולם הבא”. כלומר, שילמדם הדרך הנכון אשר ילכו בהנהגת חייהם בעולם הזה באופן הנאות לחברת בני אדם. וגם תלמדנו הדרכים אשר בהם נזכה לחיי עולם הבא.

וזהו כוונת בלעם באמרו “מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל”, כי לפי המאמר יש לישראל נימוסים טובים בהם יחיו חיי עולם הזה בנעימות על ידי שיש להם משפטים טובים אשר יתנהגו על פיהם. וע”ז נאמר וחיי עולם נטע בתוכנו, שגם לצורך חיי עולם הזה ותיקן חברת בני אדם נטע בתוכנו משפטים צדיקים להתנהג על פיהם. וגם יש לנו עוד הדבר היותר נכבד והם החוקים המובילים לחיי עוה”ב. והנה העולם הזה דומה לפרוזדור ולאהל אשר יטהו עובר אורח לפי שעה ודעתו להעתיק משם בקרב ימים, על כן יכונה העולם הזה דירת ארעי ואהל. לא כן משכן יקרא מקום עולם הבא, אשר שם מקום תחנותינו לעולמי עד, כמו שכתוב ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, רצונו לומר בשמים הרמים והנשאים בעולם העליון שם הוא ביתו העיקרי, מה שאין כן למטה בעולם הזה איננו בית רק אהל ארעי. וזהו שאמר מה מובו אהליך יעקב ומשכנותיך, כלומר חיי עולם הזה וגם חיי עולם הבא יחדיו יהיו תמים בעם סגולתנו.

וזהו כוונת המדרש ישראל חטאו בכפלים שנאמר חטא חטאה וכו’, ולקו בכפלים שנאמר כפלים בכל חטאותיה, ומתנחמים בכפלים דכתיב נחמו נחמו עמי. הכוונה כנ”ל, כי כשישראל חוטאים, שתי רעות עשו עמי הא’ שחטאו נגד משפטי חברת האנושית. והב’ שגם בתורת אלקיהם נצטווה להם לחיות חיי המוסריים. ועל כן עונשם בכפלים וגם נחמתם תהיה בכפלים:

ועל פי הנאמר יש גם למורה ולרועה עמו צאן קדשים שתי מצות בהן ינטל וינשא את העם. הא’ להורות להם משפטים טובים איך ינהגו בין אדם לחבירו, ולהלהיב בלבם אש המדות הטובות, ולהאיר בשכלם נוגה אור המצות השכליות ואיך יאהבו איש את רעהו ויתפללו בשלום המדינה. כל אלה חוברו יחדיו אשר מצות שכליות מועלת לטוב העולם. ולכוונה זו אמרו חז”ל בגיטין (ד’ ס”ב) “מנא ליה דרבנן איקרי מלכים, דכתיב בי מלכים ימלוכו”. הכוונה כי המלך תעודתו וחובתו לנהג את אומתו הסרה למשמעתו למען יחיו חיי המדיני, אבל חיי הנפשי אין למלך חלק בו כי אם הכהן אשר הופקד על התורה ועבודה, המה הכהנים יורו לחיות חיי אמת למען יזכו לחיי עולם הבא. אבל הרבנים אף שעיקר תעודתם להדריך את תלמידיהם לחיי עולם הבא בכל זאת גם מצות אשר המלך מיועד עליהם, גם אותן מחויב הרב והמורה להדריך את הסרים למשמעתו ולהזהירם גם כן על המשפטים. וזהו שאמר מנא ליה דרבנן איקרו מלכים, רצונו לומר, שהרבנים מחוייבים גם כן לעשות כמצות המלך להזהיר את העם על המשפטים, שנאמר בי מלכים ימלוכו. אבל אמרו עוד שם “ומנא לן דכפליון שלמא למלכא שנאמר שלום שלום לך”. כוונתם בזה שחס וחלילה לא יסתפק עצמו הרב בזה, כמו בזמננו בעוונותינו הרבים בהרבה רבנים ודרשנים, להוכיח את העם למען ילכו בדרך משפט צדק ומישרים ולאטום את פיו מלהוכיחם על עקרי תורה הקדושה שהם מצות והחוקים. אלא כפלינן שלום למלכא. הני מלכו רבנן יש להם לעשות שלום בדברים הארציים למען יחיו חיי שלום ואמת בישוב הארץ. אבל גם זאת להם והוא העיקר לעשות שלום גם בענין הנפש להורות לעם ה’ חוקי האלקים ותורותיו אלה המצות אשר נצטוו בהן המלכים רבנן:

ובזה יש לומר המאמר תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות. הכוונה בזה כי רבו כעת המתפרצים לעלות למעלה להיות לרב ולמורה לעם ה’ ואין בהם אפילו ריח תורה ויראת שמים, רק מהגים ומצפצפים כל היום תמיד בדרשותיהם ומזהירים את העם רק על דרכי המוסר המדיני ואהבת אדם ומצות צדקה וכדומה מהמצות אשר כל אדם, גם אם לא הנחילו ה’ תורת משה, יודע לעשות אותם. אכל ממצות ישראל שבת ותפלין נדה ומאכלות אסורות וכדומה המה מחשים ומחרישין יען שגם המה אינם מקיימים אותן כדקדוקיהן כראוי. לא כן להתלמיד חכם ההגון. הוא יודע שאם גם הוא מוזהר ומצווה להזהיר את האדם על מצות שכליות אשר יעשה כל אדם וחי בהם, עוד זאת לנו פי שנים ברוחינו כפלים לתושיה, להזהיר את העם על מצות והחוקים התוריים, אשר לא עשה כן לכל גוי. והמופת על זה למען דעת את הרב המורה מאיזה כת הוא, הנהיגו חכמי הדורות שכל דורש באגדה ידרוש תחלה בסוגיא דבר הלכה מחדדן שמעתתיה, להורות לעם כי לא רק בדברים השכליים חובתו אשר כל אומה ולשון יודעים אותם, כי אם המקום אשר עומד עליו מקודש גם בהלכות המסורים לנו ממקור תורה הקדושה, כי הלכות רק לבני ישראל לנחלה ולא עשה כן לכל גוי. והנה המורים מכת חדשה, אשר זכרנום ראשונה, אין מלאכתם רק להזהיר את האדם שיחיו חיי המדינה בעולם הזה אבל לא יעשה מאומה בשביל עולם הבא. לא כן המורים התלמידי חכמים, רבנים הנאמנים לה’, כל ישעם וחפצם להורות לעם את הדרך אשר יבואו בו לחיי נצחי לעולם הבא. ואחרי שאגדות רוב תוכן ענינים רק לעורר את האדם למעלות ומדות טובות שמנו חכמים שעל ידם תפארת לו מן האדם בעולם הזה. אבל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא על ידי התורה שניתן רק לישראל עם קרובו, והמה ההלכות והשמעתתא, על כן מי שמורה לעם רק בדברי אגדה זה בודאי מרומם אותם על גפי מרומי העולם הזה, אבל מי ששונה גם הלכות מובטח שהוא בן עולם הבא, שאיננו רק מורה ומלמד על ענייני עולם הזה, שנאמר הליכות עולם לו. כלומר, לנו בני ישראל שני מיני הליכה יש להלוך, האחד לחיי עולם הזה והשני לחיי עולם הבא, ואל תקרי הליכות אלא הלכות, אם שינה ומלמד הלכות זהו לאות שעושה הליכות שני מיני ההליכה הנזכרים:

 

מספר הצפיות במאמר: 35