קטגוריה: חסידות

"והמים להם חומה מימינם ומשמאלם". הנה דרשו חז"ל (שבת סג.) מאי דכתיב (משלי ג') "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", אלא בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ליכא, אלא למיימינים בה אורך ימים איכא וכל שכן עושר וכבוד. עד כאן לשון הגמרא. ועל פי דברי חז"ל יש לפרש הכתוב כאן על דרך המליצה "והמים להם חומה", אין 'מים' אלא תורה, כלומר אם התורה היא לנו כחומה נשגבה, אשר כל יסודותינו עליה אנו נשענים, אז אנו זוכים לקבל ההשפעה "מימינם", שהיא אורך ימים, "ומשמאלם" שהיא עושר וכבוד – וכן היה בקריאת ים סוף, שניצולו ישראל ממוות לחיים, וגם זכו לביזת הים. (כמדומני שכבר נזכר כעין זה בספר נועם אלימלך).

ובזה ניחא לפרש המדרש פליאה "הים ראה וינוס", מה ראה, ברייתא דרבי ישמעאל ראה, כי ר' ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בה, ומדה ראשונה היא מדת "קל וחומר". ועל כן "הים ראה וינוס", למען יעמוד כחומה "מימינם ומשמאלם". ועיין דעת זקנים מבעלי התוספות על הפסוק "והמים להם חמה", "חמה" כתיב, לפי שבתחילה נתמלא הים חמה, עד שבא גבריאל ושמם כחומה, והיה מכריז על הים 'הזהרו בישראל שעתידין לקבל התורה שנתנה בימינו של הקב"ה, שנאמר "מימינו אש דת למו". עד כאן לשונו. ולדרכינו יש לרמוז "והמים להם חמה" (חבר ו' ובחשבון ב' מ"ם דמנצפ"ך) עולה בגימטריה "ארך ימים כל שכן עשר וכבוד" ( ארך ועשר חסר ו', כדאיתא בפסוק משלי ג').

ובעניין זה יש לפרש הכתוב (שיר השירים ח') "אני חומה ושדי כמגדלות", דהנה מצינו בש"ס (בבא בתרא ז:) דרבי יוחנן דרש "אני חומה" זו תורה, "ושדי כמגדלות", אלו תלמידי חכמים. ורבא דרש "אני חומה" זו כנסת ישראל וכו'. עיין שם. ואנו נאמר אלו ואלו דברי אלקים חיים ושניהם כאחד דורשין, על פי מה דאיתא (בסוכה נ"ג.) אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: "אם אני כאן הכל כאן" וכו', ופירש רש"י שהלל היה אומר בשמו של הקב"ה. ולדרכינו יתבאר לנו על נכון דיוק הכתוב "אני חומה" אמרה כנסת ישראל, אם אנו עושים לנו התורה כחומה, היינו בלימוד לשמה שהוא "בשמו של הקב"ה" אז "ושדי כמגדלות", אז אנו זוכים להשפעה של "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", שהמה לנו כשתי מגדלות, "בימין שמאל", העולה במספר "מגדלות".

ובסגנון זה יעלה לנו כחומה מאמר הלל הזקן במשנה דאבות פרק א', "אם אין אני לי מי לי", כלומר אם אין אנו עושין את ה"אני" כחומה לנו, אז התימא 'מי לי', מי אנו זוכין להשפעת 'ימין שמאל' המשובצים בתיבת 'לי'. וזהו שאנו אומרים (בתהלים לד). "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם", "שמעו" לשון הבנה, כלומר אם רוצים אתם להבין מדת 'לי', אז העצה "יראת ד' אלמדכם", כלומר שתלמדו תורת ה' ביראה ('יראה' גימטריה 'תורה') ואז תזכו לשתי שולחנות. וזהו שאנו אומרים בפיוט 'אל מסתתר', 'מימין ומשמאל', יניקת הנביאים נצח והוד, מהם נמצאים יכין ובועז בשם נקראים, כל אלה היא רק בתנאי "וכי בניך למודי ה'".

ואלה הדברים יש לרמז בפסוק (דברים כ') "הסכת ושמע ישראל היום" וגו' (עיין ברכות ס"ג:). ולדרכינו ירמוז "הסכת" לשון כתית למאור, כלומר אם תייגעו בתורה לשמה, "ושמע ישראל", אז תשמעו ותבינו סגולת 'ישראל', שהוא צירוף 'לי ראש' כנודע. וזהו הרמוז בתיבת "היום" נוטריקון בחזרה 'הימין ומשמאל', יניקת הנביאים. והפירוש הוא שהנביאים ינקו השפעתם 'הימין ומשמאל', שהם אורך ימים עושר וכבוד כנ"ל. ועיין בש"ס (נדרים לח.) כל הנביאים עשירים היו, מנלן, ממשה וכו'. ועוד שם בגמרא, אמר רבי חמא בר חנינא לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות, שנאמר "פסל לך" וגו'. עיין שם. וגם מצינו דמשה רבינו עליו השלום היה מתברך באורך ימים, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק "היום" מלאו ימי ושנותי הנאמר במשה. ואם כן הוא היה אב לחכמים ולנביאים הקודמים לפניו והבאים אחריו זכה בזכות התורה לשתי שולחנות.

 (שמן הראש, פרשת בשלח, עמו' 16)

---

רבי ישעיה אשר הכהן יולס, נולד בניישטט שבמזרח גליציה, בשנת תרנ"ג, לאביו רבי שלום, וגדל בצעירותו לצד סבו רבי אורי מסמבור. עוד בילדותו היה ישעיה אשר חכם ומתמיד, כישרוני ושקדם באופן יוצא מן הכלל. בגיל צעיר מאוד למד ש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים.

הוא היה חתן האדמו"ר רבי מנשה אייכנשטיין מריישא, ה"אלפי מנשה" (חתנו של רבי אליעזר מדזיקוב). במשך מספר שנים למד רבי ישעיה אשר ביחד עם חותנו עד שנעשה רב מובהק ומומחה גדול להוראה.  ובזיווג שני התחתן רבי ישעיה עם מרת מירל בת רבי ישראל רוקח מבוריסלב.

במלחמת העולם הראשונה גלה הרב ישעיה אשר לאנשבאך, והיה לרבם של לפליטים שבאו מבודפשט. כחזר לסטרי החל בהקמת התלמוד תורה ושאר מוסדות הדת. בשנת תרפ"ד נסמך להוראה מאת אביו ומאת הרב אליהו קלצקין, ומונה לסגן הראב"ד בעירו.

אביו של רבי ישעיה אשר, רבי שלום, עלה מסטרי לארץ ישראל בשנת תרפ"ה, שם חלה כעבור מספר חודשים, נפטר והובא למנוחות בבית החיים בהר הזיתים. לפני נסיעתו מינה רבי שלום, את בנו רבי ישעיה אשר לדאוג לחינוך ולענייני הצדקה בעירו.

בשנת תרפ"ו ייסד את ישיבת 'נוה שלום' על שם אביו. משנת תרצ"ג כיהן כרב וכאדמו"ר בסטרי-סמבור, אהוב על הבריות, הנודע כגדול בחסידות ומופלג בלמדנות. משנת תרצ"ה כיהן גם כרב צבאי. היה מראשי צעירי אגודת ישראל ואגודת ישראל, השתתף בוועידות תנועות אלו, ערך מסעות הסברה והיה נואם ועסקן-ציבור מוכשר.

לרבי ישעיה אשר ולרבנית מירל היו חמישה בנים: משולם אורי – שהיה ממצוייני התלמידים בישיבת חכמי לובלין, אלתר יצחק – שהיה תלמיד בישיבת האדמו"ר רבי אהרן רוקח מבלז, משה אליהו – שהיה עילוי מתלמידי הרב זאב ניסנבוים מדורוהוביץ', שלום ואליעזר דוב – שלמדו אצל אביהם. חמשה האחים היו מצויינים בתורה וביראת שמים, בחסידות ובמידות טובות, בהבנה ובבקיאות, באהבת תורה ובשקידה. אביהם העניק להם חינוך תורני מעולה ושכר להם מלמדים יקרים, אף שמצבו החומרי היה קשה והיה צריך לחסוך אוכל מפיו לשם כך.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, נכבשה סטרי על ידי הסובייטים, ורבי ישעיה אשר התמסר לדאוג לפליטים הרבים.

בתקופת הכיבוש הנאצי התחבר בבנוקר יחד עם משפחתו. באותה תקופה דאג לנחם ולעודד את הסובבים. הוא כתב לחסיד שלו, ר' ישראל גוטווירט, "אינני יודע אם אזכה לעבור את השואה, אך מאמין אני באמונה שלמה כי סופו של הצורר יהא מר".

שני בניו הגדולים של הרבי, משולם אורי ואלתר יצחק, הסתכנו לספק מזון ליהודים שהסתתרו בבונקרים ולילדים יתומי הגטו, עד שנתפסו על ידי הגרמנים ונרצחו לעיני אביהם. לאחר רציחת בניו, נרתם רבי ישעיה אשר למשימה קדושה זו של הגשת עזרה ליהודים המתחבאים בבונקרים ולילדים היתומים בגטו.

הרבי נתפס בשעת חיסול גטו סטרי בחנוכה, עם הדלקת נר שמיני של חנוכה, בב' בטבת תש"ד (1943). על פי עדות יהודי ששרד הרבי נעמד מול כיתת היורים וקרא: "יהודים, נקבל נא על עצמנו באהבה את גזר דינו של הקב"ה!", נשמתו יצאה בקריאת "שמע ישראל". כן נספו גם רעייתו, הרבנית מירל'ה ושלשת בניהם הנותרים.

הרבי חיבר ספר חידושי תורה והלכות בשם "שמן הרא"ש" (סטורי, תרצ"ג), שאליו צירף קונטרס מאת אביו בשם "שפתי שלום", וכן קומטרס "כתבי אחיעזר" מאת אחיו, הרב אפרים אליעזר יולס, ראש רבני פילדפיה. רבי ישעיה אשר הרבה להזכיר בדרשותיו את סבו, מייסד שושלת סאמבור-סטרי, האדמו"ר רבי אורי הכהן מסאמבור, ומעט מתולדותיו וקטע מתורתו של רבי אורי הובאו בהקדמת הספר "שמן הרא"ש". בתחילת הספר מובאים חידושי תורה בדרך החסידות והרמז, ורבים מהם עוסקים ברמזי הגאולה וביאת המשיח.

רבי ישעיה אשר כתב הקדמה לדרשה לשבת תשובה, שיצאה לאור בספר "פרקי אליעזר" מאת הרב אליעזר לדיר מסטרי (סטרי, תרצ"ג). כמו כן כתב הסכמה לחוברת 'אור תורה', א (לבוב, תרפ"ו) ולספר "בית יצחק" מאת רבי אלתר יצחק איזיק וינברגר (ניו יורק, תשל"ב).. תשובה ממנו הובאה גם בספרו של אחיו, הרב אפרים אליעזר, "דברי אפרים אליעזר".

תולדותיו הובאו ב"אלה אזכרה", ד, עמו' 172; אישים שהכרתי עמו' 313; אדמו"רים שנספו בשואה עמו' 171; תורת החסידות, ד, עמו' 152. פרטים ביוגרפיים על משפחתו מובאים גם בהקדמתו לספרו "שמן הרא"ש".

הערות:

• ע"פ תורת החסידות הוא לא כיהן כאדמו"ר, אך מכונה כך בספר "מקדשי השם" ובספרים שבאו בעקבותיו.
• יש אומרים שרבי ישעיה אשר נספה באקציית יוני 1943.

מספר הצפיות במאמר: 0

ב"ה יום א' בהעלותך ש' תר"ף לפ"ק
החיים והשלום וכל טוב סלה יחול על ראשי החכמים הרבנים הגדולים בתורה וכו'.

שמוע שמעתי כי נתיסדה בנויארק קופה של צדקה לתמוך רבני פולין שנדלדלו על ידי המלחמה הנוראה וכת"ה ממחלקי הצדקה, לכן גם אנכי באתי בלב נשבר לשפוך את רוחי לפניכם ולהטות עלי חסד.
זה לי עשרים שנה שנתקבלתי פה קרשעשאָוויץ לרב, ועד המלחמה היה לי ב"ה פרנסה בכבוד ובעזרת ה' יתברך זכיתי לשם. (כי באתרא דלא ידעי ליה שרי ליה לאינש לאודעי נפשיה), כי לא רדפתי מעולם אחר קיבוץ ההון ולא אחר הכבוד, רק שמתי מנעורי לילות כימים, וחברתי כמה חבורים גדולים בכמות ובאיכות, אשר זה כמה שנים נתנו גדולי ישראל מהודם עליהם ושבחוהו, והם תמצית מכל דברי חז"ל ב' התלמודים וספרי דבי רב ומדרשי חז"ל וזוהר הקדוש ומדברי ראשונים וכו' בתוספות אמרי בינה אשר חנני השם, בדרך ישר ודרך ביקור בדרישה וחקירה, וחלקתי אותם על ד' חלקים, הא' בית הכנסת, והוא כל שם ומלה של תורה הנדרש במקומות שונים בפנים שונים, והוא כעין ספר ערכי הכנויים שחיבר בעל סדר הדורות, אבל הוספתי הרבה עליו ממקומות שונים ובתוספות ביאור על כל דבר. הב' התורה והנבואה, והוא על כל כללי הש"ס ויסודי תורה שבכתב ושבעל המשנה פה והנביאים ודרכי חכמי והתלמוד ומדותיהם של החכמים, והוא כעין ספר תורת נביאים מהגאון רבי צבי חיות ז"ל. הג' הוא סדר הדורות, מכל בני אדם הבאים בתנ"ך ובחז"ל והנדרש עליהם והסיפר מהם. הד' שער המצות, והוא חבור על המצות וכללי המצות, ובעזרת ה' יתברך זכיתי לגלות ולהעלות כמה מטמוניות שהיו נעלמים וסתומים עד היום, והבאתי באלו החבורים הרבה דברים שפלפלתי עם עמיתי בתורה, ויקר לי מאד הגאון האדיר שר התורה מורנו הרב רבי יוסף ענגל זלה"ה מבענדין המפורסם בכל קצוי ארץ בחיבוריו הנפלאים, וגם משאר גדולי ישראל המפורסמים שבזמננו הבאתי דברים יקרים.
וקודם המלחמה הנוראה התחלתי לסדר המכתבים להכינם לדפוס אבל תקוותי נשארה מעל ונפרץ התבערה הנוראה במדינתנו, ועירי עיר מצער תוך ג' פרסאות לגבול רוסיא, ובחודש אלול שנת תרע"ד ברחתי עם בני ביתי שיחיו לקראקא, ולא הי' לי שהות להמלט מכל הוני וכלי ביתי רק הכתבים הנ"ל. ואחר כך באו אנשי חיל אוסטריא לעירי קשעשאָוויץ והתאכסנו בביתי איזה שבועות, ואחר כך כאשר צרו חיל רוסיא עיר קראקא ברחנו למדינה בעהמן. ומי יכול לספר את התלאות והיגונות והצרות שסבלנו במשך ז' חדשים עד שנגרשו חיל רוסיא ממחוז קראקא חזרנו לעירי ומצאתי ביתי ריקם ולא נותר לי רק המעביל עם הספרים, ושאר המטלטלין כמלבושים ומכשירי הבישול ושאר חפצים יקרים נבזזו. ובכל יום ויום צפיתי לישועה לאמר מחר יבוא השלום, עד שנה העברה שעמדה הממשלה החדשה ונתחדשו הצרות הנוראות המפורסמות. אחר כך נתעלה השער עד לשמים, הן במזונות הן במלבושים, ועדיין יש לי ב' בנים בחורים וד' בנות שיחיו שכולם הגיעו לפרקן. ובתי הצעירה הגיעה למעלה מעשרים, ובביתי אין כל להלבישם, כי מהשכירות שלי אין די סיפק רק ללחם צר, ולהשפיל ולהכניע את עצמי בפני בעלי בתים או לילך בגולה מעיר לעיר ולקבץ נדבות לא אוכל, כי לא נסיתי באלה מנעורי. אדרבה נהגתי את עצמי בכבוד וכדי לרומם קרן התורה לא קבלתי מעות פסק דין מעולם עד המלחמה הנוראה, וזה נודע ומפורסם בכל הערים סביב עירי.
לכן אחי ורעי שימו דברי הנאמרים באמת על לבבכם הטהור והחזיקו בעץ החיים ותאמצו ידי הרפות.
והנני מברך אתכם בברכה דרבנן בבני ובחיי ומזוני ונזכה לשמוע אך טוב מישראל ולראות מהרה בבנין ציון וירושלם אמן כן יהי רצון.

הק' משה חיים קלינגבערג אבד"ק קרשעשאָוויץ

(זכרון בספר מהמוסד עזרת תורה, עמו' 120)

---

הרב משה חיים 'זיידא' קלינגברג, מגדולי רבני גאליציה, היה בנו בכורו של האדמו"ר הצדיק המקובל מזלושין רבי אברהם מרדכי מקראקא, בן רבי מנשה יעקב קלינגברג, חתנו של האדמו"ר המקובל והקדוש, שר התורה ועמוד הקבלה, רבי יצחק אייזיק ספרין מקומרנה. הוא נולד בסקולה שבגאליציה המזרחית בשנת תרכ"ו (1866). הוא נשא לאשה את מרת רוזליה לבית המבורגר, ונולדו להם שמונה ילדים.
הרב משה חיים מונה לאב"ד ואדמו"ר בקששוביצה (קששוביץ/ קשעשאוויץ Krzeszowice), שבמחוז קרקוב, בסביבות שנת תר"ס (1900). בשנת בתרס"ג (1903) הוא השתתף בכינוס הראשון של הרבנים שהתקיים בגליציה.

היתה לו את אחת הספריות הגדולות בגליציה. בשנת תרנ"ז (1896) הביא לדפוס, יחד עם אחיו האדמו"ר רבי שם קלינגברג, את הספר 'ליקוטי הש"ס מהאר"י זלצללה"ה". הם ביקשו להביא לדפוס גם את הספר "שמונה פרקים" מהאר"י ז"ל, אולם חסר להם מימון להדפסה זו. בהקדמתם לספר כותבים המביאים לדפוס על כך שבמשך מספר שנים ביקשו "להפיץ על פני תבל ספרי קודש ספרי קבלה, אשר עד הנה ספון וטמון יקר המציאות, לרוות נפשות המשתוקקים והצמאים לחכמה האמת".

בעקבות מלחמת העולם הראשונה איבד הרב משה חיים את הונו והתפרנס בדוחק רב. הוא העריך מאוד את ספריו של הרב החוקר שלמה בובר, וכתב לו מכתב ובו ביקש מאת המחבר לשלוח לו במתנה את ספריו (צילום מכתב זה מופיע באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, 524) :

יום ה' לסדר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה

שלמא רבא לגברא רבא ה"ה החכם הכולל, כליל החמידות איש אשכולות עושר יחוס וחכמה בקנה אחד עולות המפורסם בכל קצוי תבל בחבוריו היקרים מפז ומסולאים שם תפארת גדולתו מה"ו שלמה באבער נ"י ויהל.
אחר השתחוי' וקידה חמש מאות לפני הדרת כבודו, הנני במכתבי זה בשאלה אחת אשר גדולה היא אליו. הנה זה כמה שנים אשר אשים עין בחבוריו היקרים והנחוצים אשר מאיר עיני חכמים ונבונים בבקיאות נפלא כאחד הגאונים אשר בארץ המה. לכן כלתה נפשי ורוחי לאכול מפריה ולשבוע מטובה, כי גם אנכי שוקד על דלתי הבקיאות ועשיתי כמה חבורים בעניינים, ואדוני יודע בטוב נפש המחבר, כי מבלי די ספרים, בל ידבר משרים, וחבריו היקרים המה באמת בית מלא ספרים. אולם מאשר אנכי יושב בעיר מצער קשעשאוויץ ודי לפני לכלכל ביתי לתת לחם לפי הטף, ולא לקנות ספרים, אמרתי לבוא לפני הדרת כבודו במכתב זה, לחלות פניו כי יושיט עלי שרביט לכבדני בחבוריו, הלה המה מדרש לקח טוב ב"ח ומדרש תנחומה ומדר[ש…] באשר המה אפס קצהו מחבוריו הרבים הנפוצים על פני תבל, כי איש דגול מרבבות אלפי ישראל כמוהו אשר יחזק תורה וגדולה במקום אחד, לא ישום עין מבטו על כסף ומחיר הספר, אך לזכות החכמים והנבונים. ומחמת אשר לבי נכון ובטוח על מדת חסדו וטובו, כי יאב ויאמר שלחתי כדבריך.
אקצר ואומר שלום ולתורתו ויתברך בשפעת חיים וברכות ויאריך ימים על ממלכתו בקרב ישראל כחפץ ידידו המשתוקק על ספריו היקרים וסופר ומונה השעות והרגעים לראותם.
משה חיים קלינגבערג אבד"ק קשעשאוויץ בן הה"צ הקדוש המקובל הנורא מרא דרזין ר' אברהם מרדכי שליט"א החונה בקראקע נכד הנשר הגדול גאון הגאונים מרא דרזין שר בית הזוהר מרן יצחק אייזק מקאמארנע

מכתב ממנו מופיע ב'תשובה כהלכה', קו ע"א:

ב"ה יום ג' לסדר היה אתה לעם מול הא', פה קשעשאוויץ.
שלום וכל טוב לכבוד הרב גבר נכבד בנן של קדושים אשר נדבות יעשה ועל נדבות יקום עומד בפרץ לדכא עושק ולהחיות לב נדכאים, והיה ד' אלקיו עמו וידיו תעשה תושיה ה"ה הה"ג המופלא ומופלג בתורה וביראה כש"ת מו"ה אברהס חיים דוד סופר שליט"א נשיא כולל דראהביטש.
את מכתבו הטהור מיום י"ב חודש דנא הגיעני, ואנכי את אשר עם לבבי אשיבה, כי גם בעיני לא ישרה השמועה אשר אנכי שומע הדבר הרע הזה מעברים את עם ד' מכולל דראהביטש להדוף בזה משען נפשות אביונים אשר החזקו כמה שנים אשר גבלו הראשונים. לכן חבר אני לכל חושבי שמו ואף ידי תכן עמו יתן קולו קול עוז לבל יתן את המשחית לבוא אל בתנו, ואשר שמו אמת ותורתו אמת יתן בלב אוהבי נדיבי עם אלקי יעקב לשמוע דברי אמת. ובזה הנני ידידו הדורש שלום תורתו ולאוהבי ד' ותורתו.
הק' משה חיים קלינגבערג.

חידוש ממנו מוזכר בספר 'ילקוט הגרשוני', ג (פאקש תרנ"ו), דף יח עמו' ב, במכתבו לרב שלמה בובר ובמכתבו לעזרת תורה, המובאים כאן למעלה, מזכיר הרב משה חיים 'זיידא' את החיבורים שכתב. הכתבים מעולם לא פורסמו ונותרו בכתב יד. במהלך מלחמת העולם הראשונה הצליח הרב להציל במאמצים רבים ובמסירות נפש חיבורים אלו, הכוללים ביאורי מלים ומונחים בתורה, יסודות התורה שבכתב ושבעל פה, סדר הדורות בתנ"ך ובחז"ל, וחיבור על כללי המצוות. בתוך החיבורים הובאו חידושים יקרים מהמחבר ומגדולי ישראל עמם נשא ונתן. כתבי יד אלו הושמדו בידי הגרמנים בשואה, וחבל על דאבדין.

נכדו, המרגל הקומוניסטי הפרופסור (אברהם) מרקוס קלינגברג, שגדל בביתו של רבי זידא משה חיים, מתאר בפרק השני של ספרו האוטוביוגרפי את הנהגותיו של סבו:
"הוא היה מתעורר מאוד מוקדם… אחר כך היה יושב ללמוד ולכתוב… נהג לחזור הביתה מתפילת יום שישי בבית הכנסת בשירה; את הקידוש היה עורך ליד י"ב חלות… עוד נוהג יוצא מן הכלל היה, שאת הקידוש בשבתות ובחגים ערך כשהוא עטוף בטלית עם עטרת כסף מהודרת, ואת היין לקידוש לגם מכוס כסף גדולה… ליל הסדר בביתנו היה למעין אגדה: סבא היה לובש בגד משי צבעוני עטור פרחים וחובש על ראשו כיפת כסף. לכולם היה נדמה שהבית, בית מלכות הוא".

הרבנית רוזליה נפטרה בתחילת המלחמה (12.1939). סמוך לכיבושה של קששוביצה, גרשו ממנה הגרמנים את כל היהודים ושינו את שמה לקרֶסנדורף. הרב קלינגברג עבר לגור אצל בתו במיילץ (Mielec) הסמוכה, שם רוכזו היהודים בגטו מיילץ משנת 1941, עד לחיסול הגטו בתאריך כ' באדר תש"ב (09.03.1942). במהלך חיסול הגטו גורשו מאות יהודים למחנות עבודה, מאות נרצחו ביער סמוך, וכ-3,000 יהודים גורשו ליישובים באזור לובלין. בדפי עד שכתב נכדו של רבי משה חיים 'זיידא' קליגברג, אברהם מרדכי כרמי, נכתב שהרב נורה למוות בחודש 03.1942 בכרויישוב. בדף עד מוקדם יותר כתב הנכד שסבו גורש בי"א באדר תש"ב ונהרג. באתר רבנים שנספו בשואה נכתב כי הרב גורש ממיילץ באדר תש"ב, עם בנותיו לכרוביישוב (Hrubishov), או לדוביינקה (Dubienka), שבאזור לובלין, ושם נרצח עם בתו הבכירה, דרייזה.

רבים מבני משפחתו של הרב משה חיים קלינגברג נספו גם הם בשואה:
בתו דרייזה קלינגברג, נורתה למוות ביחד עם אביה.
בתו חנה 'הנקה' קלינגברג גורשה לגטו ולמחנות, ונרצחה בטרבלינקה בשנת תש"ב.
בתו רחל טננבלום נספה בבוכנוואלד בשנת 1942.

בספר 'הקדמת הרוקח לרבי אלעזר מגרמיזא' (אלול תשס"ט) הונצחו נכדיו הי"ד שנספו בשנים תש"ב-תש"ג: ד"ר יצחק אייזיק וגוטקה פוזנר, הנערות רשקה ומורקה אוטרמן, הנער יצחק אייזיק קלינגברג והילד יצחק אייזיק טננבלום (בדפי עד עליו נכתב שהיה בגטו ורשה וגורש לטרבלינקה בתאריך 06.09.1942, שם נרצח).
בספר 'פתח האהל' מאת הרב חיים משולם קויפמאן הכהן אב"ד פולטסק, רצונז וגוסטינין (מהדורה שניה, ירושלים, תש"ט, בהוצאת בן המחבר, אפרים אוטרמאן), הונצח בן המחבר, חנוך העניך, אשתו ברכה בתו של הרב הגאון ר' משה חיים קלינגברג אבד"ק קרעזשוביץ הי"ד, ובנותיהם רויזא ומרים הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 5

פעם אחת ישב רבינו בשבת קודש בבית מדרשו וניהל את שולחנו שם עם אנ"ש ביחד. אמר, בתוך דברי תורתו, על מה שאומרים בברכת המזון "ונא אל תצריכנו ה' אלקינו לא לידי מתנת בשר ודם', שמובא בזוהר הקדוש שהעני הוא מתנה טובה לבעל הבית (כלומר, שזכות היא לבעל הבית שבא אליו עני, ועל ידו הוא זוכה לקיים מצוה, וזוהי ה'מתנה' בשבילו). ופירש לפי זה "ונא אל תצריכנו" – ריבונו של עולם, אל תביאני למצב שאהיה 'נצרך', "לא לידי מתנת בשר ודם" – שאל תצריכנו להיות 'מתנה' עבור בשר ודם (שהרי העני הוא מתנה לבעל הבית, כנ"ל).

(בתי אבות, בית יוסף, עמו' שלב)

פעם ביום הברית של בנו של רבנו, הילד שמחה ברוך, אחרי שקראו לילד בשמו, אמר רבינו להעומדים סביבו: רציתי ליתן לבני הנולד את השם 'ברוך', על שם אבי ז"ל, ואולם בשעת התפלה כאשר אמרתי "משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם", עלה בדעתי שהראשי תיבות של 'בשמחה רבה ואמרו כולם' הוא 'ברוך', ולכן קראתי את בני מלבד בשם 'ברוך' גם בשם 'שמחה', וקראתי שמו 'שמחה ברוך'.

(בתי אבות, בית יוסף, עמו' שמ)

ואזכיר כאן כמה ממנהגיו המיוחדים אשר גם מהם נוכל לראות גודל קדושתו ומסירות-נפשו על כל מצוה ובפרט מצוות צדקה וחסד. בזמן הקרוב לפסח שלח רבנו לכל עניי העיר יין לארבעה כוסות ומצות ותפוחי אדמה ושאר צרכי החג, וגם לכמה מדינות שלח יין לצרכי פסח.
ובימי הסוכות היה מנהגו בכל יום לעשות סעודה גדולה לכבוד האושפיזין והיתה השמחה אז עד לב השמים, 'ובאתר דאבות תמן – שכינתא תמן'. וגם את הנענועים עשה בהתלהבות עצומה ובניגון המיוחד לזה, עד כלות הנפש. ובפרט ביום שמיני עצרת (בחו"ל) כאשר פונים מהסוכה לבית, והוא יום היחוד – יחודא שלים, שמשתעשעים אז בסעודה עם המלכא-קדישא (כך הם דברי רש"י ז"ל) שאז היה כ"ק אדמו"ר זצ"ל בשמחה עצומה ונוראה ואשרי עין ראתה אלה איך שהיה מפזז ומכרכר בכל עוז, וראו והכירו עליו שהוא עושה ייחודים גדולים לשמו יתברך, ונמס לבם של כל הנמצאים שם, ועשו תשובה מאהבה בכל לבם ונפשם. ונמשכו הריקודים והשמחה עד הלילה, ליל שמחת תורה, ואז חזרו ורקדו כמעט עד עלות השחר. ולפני כל הקפה היה המנהג לומר את הפסוק 'דבר אל בני ישראל ויסעו', ובשעת הריקודים והשמחה היה דרכו לתפוס את הפיאות שלו ולסלסלם. וכן תפס את זקנו בידו. וכל מי שעיניים לו יכול היה לראות את עבודתו הנוראה של רבנו בשעה זאת.
בזאת-חנוכה אחר מנחה נהג רבנו לערוך סעודה גדולה שנמשכה כמעט עד חצות הלילה, כמו שנהגו האדמורי"ם שם לפניו, ואז באו ה'עמבערעס' והחסידים מכל המדינה. ובלילה שלפני זה גם נהג כמנהגם, לחלק 'מעות חנוכה' לפני הדלקת הנרות לכל הילדים – ה'חאדיקלעך', וגם לבחורי הישיבה. ובפורים היתה שמחתו ועבודתו של רבנו עד אין לשער, וביותר פעל אז ישועות לכלל ישראל בכל מילי דמיטב – בבני חיי ומזוני רוויחי. וגם בשושן-פורים נהג לעשות סעודה גדולה כמו בזאת חנוכה, ואז באו מכנפות הארץ רבים מאחינו בני ישראל עם בקשתם, ורבנו פעל בתפלתו ובקשתם נתמלאה.

(בתי אבות, בית יוסף, עמו' רנו-רנז)

---

רבי מאיר יוסף רובין הי"ד (תרנ"ט-תש"ד), הרבי מקרעסטיר, נכד לצדיקי רופשיץ, זידיטשוב ופרמישלאן, היה בנו של הרב הצדיק המקובל רבי ברוך רובין, (אב"ד בריזדאוויץ שבגליציה ואדמו"ר בקולומאי, שחי בסוף ימיו בעיר סאמוש-אויוואר. חתנו של רבי מאיר מגלאגאווע, מצאצאי המגיד מקוזניץ ורבי אלימלך מליזענסק), ב"ר מאיר ב"ר מנחם מנדל (חתנו של בעל 'אור לשמים') בנו של הגאון הצדיק רבי אשר ישעיה רובין מרופשיץ.
אמו של רבי מאיר יוסף, הרבנית שרה שלאמצי (שלומדצי), נקראה 'זידישובער פרעמישלאנער רעבצין', הייתה בת הצדיק המקובל רבי מענדלע זידישטובר, בנו של הרב הקדוש רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב. היא הייתה בקיאה בתורה, במנהגים ובדרכי החסידות והתפרסמה במעשיה הטובים. באחרית ימיה עלתה לארץ ישראל. בשנת תש"ז נפטרה בירושלים והובאה למנוחות בהר הזיתים.

רבי מאיר יוסף למד בילדותו תורה מאביו, וכן למד אל רבו הגאון רבי מרדכי ליב וינקלר אב"ד מאד, בעל 'לבושי מרדכי'.

בשנת תרע"ט נשא לאשה את רבקה צירל, בתו של רבי אברהם (אברמי'לע) שטיינר מקרעסטיר (נפטר ביום י"ח באדר א' תרפ"ז), בנו יחידו וממלא מקומו של האדמו"ר רבי ישעי'לע (נפטר ביום ג' באייר תרפ"ה). במשך שש שנים לאחר נישואיו היה סמוך על שולחנו של אבי חותנו, רבי ישעי'לע, ולמד מצדקתו וקדושתו. לאחר פטירת חותנו, מילא רבי מאיר יוסף את מקומו, במשך שבע עשרה שנה.

הרבי נודע בהכנסת האורחים המופלגת שנהג, כהמשך לנהגת חותנו ואבי חותנו. במשך עשרים וארבע שעות דלק האש בתנור בבית הרבי, וכל מי שנכנס לביתו קיבל אוכל חם, וכל עני קיבל גם כסף לצדקה. לקראת פסח שלח לכל עניי העיר יין, מצות, תפוחי אדמה ושאר צרכי החג. הרבי פעל ישועות ורוח הקודש הופעה בבית מדרשו.

מידי ערב ראש חודש היה הולך לציונם הקדוש של חותנו ואביו, ולקח אתו פתקאות שהגישו לו חסידיו, ונושעו רבים על ידו.

בסוכות שנת תש"ד, לא ניתן היה למצוא אתרוגים בהונגריה, מלבד חמישה אתרוגים כשרים שהוברחו לפעסט תמורת סכום עצום, ונשלחו לחמשה אדמו"רים. אחד מהם נשלח לרבי שלום אליעזר הלברשטאם מראצפערט הי"ד, וציבור גדול התכנס לברך על ארבעת המינים שלו. בין הבאים היו רבי מאיר יוסף רובין הי"ד האדמו"ר מקרסטיר, רבי ישראל צבי רוטנברג הי"ד האדמו"ר מקאסין, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם האדמו"ר מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מסיגוט, רבי אהרן טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מבאטור, הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד אב"ד טשאפ, הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד הרב מווידיטשקא ואחיו הרב משה שמעון הי"ד אב"ד דיורא, הצדיק ר' מענדל יקוראדער הי"ד דיין במישקאלץ, הרב אברהם פרנקל הי"ד מחבר 'דופקי תשובה', ועוד.

רבי מאיר יוסף רובין גורש עם משפחתו לגיטו אויהל, ומשם לאושוויץ, שם נהרג על קידוש ה' בט"ו בסיון תש"ד. עם הרבי נספו גם רוב קהילתו, רעייתו ורוב ילדיהם: חיה פעריא (אשת בן דודה הרב אשר ישעיה רובין הי"ד וארבעת בנותיהם: חוה אסתר, הינדא, יוכבד ולאה), ר' מיכאל וזוגתו שטארנא, ישעיה אברהם חיים, עטיא, מרדכי דוד, שמחה ברוך, אלימלך, חנה אלטא ויעקב.

שרדו שני בניו הרה"ח ר' מנחם מנדל והאדמו"ר רבי יששכר בעריש, ובתו פרידא גיטל (אשת האדמו"ר רבי מנחם ישראל הלוי רוטנברג מקאסין).

שרידים מתורתו הובאו בספרו של אביו "שארית ברוך".

ראה אודותיו בתורת החסידות, ד, עמו' 208. תולדותיו והנהגותיו הובאו בחלק 'בית יוסף', בתוך ספר 'בת אבות' (מאת ר' משה יוסף פרידלנדר. ירושלים תשכ"ה).

הערה: את שמות ילדי רבי מאיר יוסף רובין הי"ד מצאתי בדף הנצחה שכתב אחיהם. באנציקלופדיה לחכמי גליציה, ד, 709, מצויה רשימת ילדי רבי מאיר יוסף רובין, עם מספר שינויים: שם לא מוזכרים – מיכאל וישעיה אברהם חיים, ונוספו – יצחק אייזיק, משה אליקים בריעה ומירל גאלה.

מספר הצפיות במאמר: 1

"בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו" וגו' (דברים יד,א), ואמרו חז"ל: אם אנו עושין רצונו של מקום נקראים בנים. ונראה לפי מה שאמרו רז"ל שלשה שותפים באדם וכו', מפני זה נקרא האדם בן לאביו ואמו, לשון בנין, שנבנה מהם, היינו הגוף החומר. ואם אדם עושה רצונו של מקום, גובר הצורה על החומר, היינו שגובר חלק האלקים, הנשמה שהקב"ה נתן בו והוא עיקר, והחומר טפל ובטל להצורה, אזי עיקר הבנין הוא הנשמה שנתן בו הקב"ה, בכן נקרא 'בן למקום' הקב"ה.

וזה שאיתא באבות פרק ג' משנה י"ח, הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם וכו' חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו', שהא בהא תליא, על ידי שנברא אדם בצלם אלקים, והנשמה חלק האלקים יוכל לבוא שיהא נקרא 'בן למקום', והוא על ידי תורה, שעל ידה יכולה להתגבר הצורה, צלם האלקים, על החומר. וזהו שאיתא במדרש רבה פרשת תזריע: זכה אדם הוא קודם לכל מעשה בראשית וכו', כנ"ל, לפי שאדם נברא בחומר וצורה מעליונים ותחתונים, שלא תהא קנאה במעשה בראשית, כאמרו ז"ל, בכן אם זכה אדם על ידי תורה ומצוות, שתורה נבראה קודם מעשה בראשית, וגברה גם כן הצורה שהוא מעליונים שנבראו מקודם, הוא קודם לכל מעשה בראשית. ואם לא זכה וגובר החומר שהוא נברא באחרונה, הוא אחור למעשה בראשית.

וזהו שאיתא במדרש רבה פרשת בשלח, שהים לא קיבל עליו להיקרע מפני משה רבינו, שאמר: אני גדול ממך, שנבראתי בשלישי ואתה נבראת בשישי. היינו החומר, שגובר החומר באדם על הצורה, ואינו זוכה לנס שיקרע הים לפניו. מה עשה הקב"ה, נתן ימינו על ימינו של משה וכו'. היינו שמרמז הקב"ה לים קבלת התורה שניתן מימינו של משה, היינו על ידי שיקבלו ישראל את התורה יזכו להתגברות הצורה על החומר, והם יקדמו במעשה בראשית.

וזהו שאמרו ז"ל: 'ויחן שם ישראל נגד ההר', כאיש אחד, כי קיום תרי"ג מצוות הוא רק בכללות ישראל. כי יש מצוות שאינן נוהגות בכל אחד ואחד, רק על ידי שנעשין כאיש אחד וכל אחד הוא כאבר אחד, לזאת מה שכל אחד ואחד עשה נחשב לכולם, כמו באברים, שכל מה שאבר עושה נחשב לכל הגוף. ולאחר שקרבו לפני הר סיני ופסקה זוהמתן, היינו החומר, כמו שכתוב 'ובחטא יחמתני אמי' (תהילים נא), יגבר הצורה-הנשמה, החלק שנתן הקב"ה, והוא נחצב ממקור אחד, נעשין כאיש אחד וכו'. כי עיקר חילוק בין אדם לחברו הוא מה שגופים חלוקים, וכאשר פסקה זוהמתן וגברה הצורה על החומר, היא הנשמה, החלק האלקי, שהיא נחצבה ממקור עליון, ממקום אחד, נעשין כאיש אחד. ולפי זה נקראים ישראל 'גוי אחד'.

(מתוך חוברת הזכרון 'זכרון משה')

---

רבי ישראל יצחק קאליש, ר' יצחק'ל, האדמו"ר מסקרנביץ (סקרניוויץ\ סקרנוויץ), מגדולי אדמו"רי פולין, נולד בשנת 1895 לאביו, האדמו"ר רבי שמעון קאליש, בן של האדמו"ר האמצעי רבי (מרדכי) מנחם מנדל מוואורקה, בנו של האדמו"ר הזקן מוואורקה רבי ישראל יצחק.

האדמו"ר רבי שמעון קאליש נפטר בכ' בתשרי תרפ"ז, והניח חמישה בנים מצויינים במעלות ובמידות: רבי מרדכי מנחם מנדל, רבי ישראל יצחק, רבי יוסף צבי (שכיהן לימים רבה הראשון של המושבה בני ברק ואדמו"ר לחסידי סקרניביץ בארץ ישראל), רבי יעקב יהודה (שכיהן לימים אדמו"ר בבלוינא) ורבי דוד (שכיהן לימים אדמו"ר בלוויטש). לאחר פטירת רבי שמעון נטו חלק מהחסידים אחר הבן הבכור, רבי מרדכי מנחם מנדל, שנודע כגדול בתורה, חכם עצום, בעל מידות, איש חסד ועסקן ציבורי נלהב שכיהן כנציג 'אגודת ישראל' במועצת קהילת וורשה. אך לאחר פטירת בנו, התדרדר מצבו הבריאותי של רבי מרדכי מנחם מנדל והוא נפטר בשנת תרפ"ט, כשנתיים אחרי פטירת אביו. לאחר פטירתו מינו החסידים את אחיו, רבי ישראל יצחק, כממלא מקום אחיו ואביו. הוא ניהל עדה של אלפי חסידים והיה האדמו"ר האחרון בסקרנביץ.

רבי ישראל יצחק נשא לאשה את מרת איטה ברכה, בת דודו, רבי חיים טננבום, האדמו"ר השני מנאדורוז'ין.  הוא נודע כגדול בתורה, מתמיד בלימוד הנגלה והנסתר, צנוע ובעל יראת שמים עילאית. כל ימיו עסק בתורה בקדושה ובטהרה, ונודע כיד ימינו של אביו. הוא עודד את הצעירים להתמיד בלימודם ולהיות גדולים בתורה. כנהוג בין צאצאי בית וואורקה, הרבי לא הרבה באמירת דברי תורה, אך הדברים שאמר נחרטי עמוקות בלב שומעיו. בנו ר' יהושע משה, שהיה עילוי גדול בתורה וביראה, חלה ונפטר בגיל עשרים בשנת תרצ"ג. בחוברת לזכרו, "זכרון משה", הובאו דברי תורה מהנפטר, מאביו ומדודו, מזקנו וכן מחבריו הקרובים.

בגלויה ששלח הרבי באלול תרצ"ו, בתורה ובברכה לחסיד ששלח לו אתרוג מארץ ישראל כתב הרבי: "השוכן שחקים יכתב לחיים טובים ומתוקים בספרן של צדיקים… ובנעני אותו ישפיע ד' שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפיריון למכון בית אלוקינו, וישיב את שבותנו, ויבנה את בית מקדשנו, במהרה בימינו, וינקום נקמת דם עבדיו השפוך לעינינו, ויקבל ברחמים וברצון את תפילתינו, ויחדש עלינו שנה טובה ומתוקה, עלינו ועל כל אשר לנו.. ונא להזכירני לשנה טובה במקומות הקדושים זכותם יגן עלינו בכל ענינינו". (מתוך קטלוג בית המכירות קדם, מכירה 265, פריט 317)

עם תחילת מלחמת העולם השניה נכבשה סקניביץ תוך ימים. כעבור ימים ספורים נחטפו יהודים לעבודה בגרמניה, ובין החטופים היו הרבי, המו"ץ הרב משה פרקאל ופרנסי העיר. לאחר חודש, בעקבות מאמצים רבים ובהשתדלותה של מרת דבורה קוטשינסקי שנכנסה למפקד העיר הנאצי וביקשה את שחרורם של הרבי וחשובי הקהילה, שוחרר הרבי ממעצרו במחנה העבודה בגרמניה והגיע הביתה זקן, חולה ותשוש מתת-תזונה ומעבודה קשה בתנאים קשים. בהשתדלות חסידיו עבר הרבי לאוטבוצק וכעבור זמן מה עבר משם לוורשה, משם המשיך לנהל את עדתו, על אף חוליו ומצוקותיו בהיותו שבור ורצוץ, רחוק ממשפחתו ומידידיו. בכ' בחשון תש"ב נפטר הרבי בגטו ורשה והובא לקבורה בבית העלמין בעיר, ליד אהלו של סבו הקדוש האדמו"ר האמצעי מוואורקה.

כן נספו בתו, מרים רבקה אשת הרב יצחק צבי (הירשל) שצ'דרוביצקי, בנו של רבי מאיר שלום האדמו"ר מקוברין-ביאליסטוק (שהיה למדן ועסקן נפלא), בתו, לאה אשת יעקב פינקלר, בנו של רבי חיים אשר פינקל מראדושיץ ובנו, הבחור יעקב יהודה.

מספר הצפיות במאמר: 10

אהוביי ידידיי, ידוע כל החיות והקיום ישראל בגולה היא על ידי מסירות נפש, והמסירות נפש משלים חובת המצות שאינן נוהגין בחו"ל. ועיין בקדושת לוי ז"ל פרשת לך כי אברהם אבינו נתנסה רק בחו"ל, כדי להשלים חובת תרי"ג מצות על ידי מסירת נפש, אכן בארץ ישראל היה ביכלתו לקיים כל מצות התורה, לבד מהעקידה שהיה הנסיון בארץ ישראל. עיין שם.

ובזה תבין את אשר לפנינו תמיד לעמוד במסירות נפש, הן בשמירת שבת קודש והן הנסיון כעת במאכלות אסורות ובשאר ענינים, כי זה כל החיות שלנו כעת בגולה. ועל ידי זה נשלם כל התרי"ג מצות.

וכבר אמרתי בפרשת לך בפסוק (יב,יג): 'אמרו נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך', ותרגום אונקלוס: 'ייטיב לי בדיליך ותתקיים נפשי בפתגמייכי'. עד כאן. והוא חדוש גדול, שתרגם תיבת 'בגללך' 'בפתגמייכי'. ובתרגום יונתן איתא: 'אמטולתיך'. והנה המפרשים הקשו האיך ציוה אברהם אבינו שתאמר 'אחותי את', הלא על ידי זה בוודאי יקחו אותה למלכות, מה שאין כן אם תאמר 'אשת איש אני', הוא ספק שמא ימנעו ממנה, כי אומות העולם גדרו עצמן מעריות אחר המבול, כמו שאיתא בחז"ל.

ועל פי הנ"ל נוכל לומר, כאשר ירד אברהם אבינו עליו השלום למצרים לחו"ל לא היה יכול להתקיים שם בלי מסירות נפש, כאשר מקודם מסר נפשו אצל נמרוד על עבודה זרה, כן התחיל למסור נפשו על גילוי עריות, וציוה לשרה 'אמרי נא אחותי את', כדי למסור נפשה במסירות נפש תיכף בבואם לחו"ל, כי על יד זה ודאי יקחו אותה. ובזוהר הקדוש, דחמא עמה שכינתא, ובגין כך אתרחץ אברהם ואמר 'אחותי היא', וזה 'למען ייטב לי בעבורך', פירוש תיכף בעברך לשם, 'וחיתה נפשי בגללך', בפתגמייכי, על ידי דבריך שאמרה שהיא אחותו, והתחילה מיד במסירות נפש מצדה. ועל ידי זה נצולו שניהם. והיה אברהם אבינו עליו השלום ירא להמתין בחו"ל במצרים אף רגע אחת בלי מסירות נפש.

כבר אמרתי בדברי קדושת לוי הנזכר, על שהנסיון העקדה היה בארץ ישראל דוקא. דבנסיון האחרון הוא העקידה, האיר ה' יתברך לאברהם אבינו עליו השלום דרך חדשה בענין מסירת נפש. דעד נסיון העקידה לא היה עוד מסירות נפש בכח ובמחשבה רק בפועל ממש, כמו הנסיון הראשון באור כשדים שמסר את נפשו בפועל ממש, ואברהם אבינו עליו השלום ויצחק אבינו בלכתם להעקידה הלכו למסור נפשם בפועל ממש, כמו שנאמר: 'ויקח את המאכלת לשחוט את בנו'. ובשעה שנאמר לו: 'אל תשלח ידך אל הנער', האיר ה' יתברך את עיניו 'וירא והנה איל אחר', פירוש 'איל' הוא מלשון התחזקות כמו 'אילי הארץ' (ובלשון אשכנז: א אנדער שטארקייט). 'נאחז בסבך בקרניו', ידוע דהקרן נמצא מהמוח, והם תוקף המוחין, וזה 'נאחז בסבך בקרניו', כי נאחז באילנא רבא, היא עץ החיים, 'בקרניו' בתוקף המוח, וראה שביכולת למסור נפשו במוחא וליבא כמו בפועל ממש. וזה: 'ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו', פירוש שהעלה את המסירות נפש הפנימיות הנ"ל, המכונה בשם 'איל', שהיה חשוב כמו מסירות נפש בפועל ממש. וזה: 'לעולה', כל כך נתעלה המסירות נפש הזה, כמו שהעלה בנו ממש. וזה 'תחת בנו'. ואי אפשר עוד לבאר יותר.

וזה פירוש הכתוב: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה'. ובתרגום אונקלוס: 'קדם ה' הכא יהון פולחין דוריא'. ועיין רש"י ז"ל, פירוש דהנה מסירות נפש בפועל ממש, אי אפשר לקיים כל ימי חיי האדם למסור נפשו בפועל ממש. אבל מסירות נפש במוחא ולבא, זה ביכולת ישראל לקיים בכל יום ובכל שעה. וזהו שכתוב: 'ה' יראה', יבחר ויראה לו את המקום זה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות, שזה יהיה נצחיית, 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה', כי יהא ביכולת למסור את עצמו במסירות נפש בכל יום ויום. וזה: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא', היינו היסוד החדש שנתגלה לו בענין המסירות נפש, 'ה' יראה', אשר ה' יתברך האיר לו דרך חדשה בענין המסירות נפש: 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה' (היינו: 'דאס זאל קאנען זיין אלע טאג מסירת נפש כמו בפועל ממש'). וזה 'בהר ה' יראה', דאיתא בפסיקתא: 'ירושלים הרים סביב לה', זה הר סיני והר המוריה, עד כאן. וזה תורה ותפלה, ויהא ביכולת אדם למסור נפשו בתורה ותפלה בכל יום. וזהו שכתב רש"י: להשרות שכינתו ולהקריב כאן קרבנות. כידוע דהקרבן היא כאלו הקריב חלבו ודמו, וזה מסירות נפש בכח שנתחדש על ידי אברהם אבינו עליו השלום. ועל ידי מסירות נפש בכח נתקבלו הקרבנות בפועל, וכמו שנתקבל אילו של אברהם אבינו עליו השלום לאחר המסירות נפש שלו.

ועיין בשו"ת הרשב"א ז"ל (חלק ד סי' נה) על הכתוב: 'כי עליך הרגנו כל היום', וזה לשונו: וכי אפשר ליהרג בכל יום, אלא שבכל יום שאנו קורין קריאת שמע ואומרים 'בכל נפשך', ומסכימים על כן, הרי כאלו הורגנו באותה שעה עליו יתברך שמו, כי כל המסכים לזה כאלו עשאו. והוא שאמר 'והיו הדברים אשר כו' מצוך היום על לבבך', והיו מוסכמים וחקוקים על לבבך. עד  כאן לשונו הקדוש. ועיין במדרש רבה, 'העלהו' אמרתי לך, ולא לשחוט אותו. עד כאן. היינו שהקב"ה אמר לו להעלהו שיהא ביכולתו למסור נפשו במחשבה כמו במעשה, וניחא בזה מה שנסיון העקידה היה דוקא בארץ ישראל בהר המוריה למסור נפשו בכח כמו בפועל. ובזה תבין קושית המפרשים למה לא נתקיים מעשה העקידה כמו שאר נסיונות, כי באמת נתקיים מעשה העקידה במסירות נפש בכח כמו בפועל ממש.

 (מכתב האדמו"ר רבי חיים יעקב אריה, מערב חג פסח תרצ"ט, אשר עליו כתב נכד האדמו"ר, רבי יצחק דוד מורגנשטרן: 'בפקודת אאזמו"ר הרה"ק שליט"א שכל אחד יצפן את המכתב הלז אתו במקום המשתמר')

---

רבי יעקב אריה מורגנשטרן הי"ד, מווישקוב-ראדזמין, היה האדמו"ר האחרון לבית ראדזמין, לאחר שחלה הוסיפו לו את השם 'חיים'. הוא נולד בסביבות שנת תרל"ח (1878) לאביו רבי צבי הירש, האדמו"ר מלומאז' (שהיה חתן האדמו"ר רבי שלמה יהושע דוד גוטרמן האדמו"ר מראדזמין), בן רבי דוד מקוצק, בנו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק. הוא היה תלמיד של אביו. בשנת תרנ"ב נשא לאשה את רחל בת רבי מנחם קאליש אב"ד ואדמו"ר מאמשינוב.

עוד מצעירותו נהג ללמוד בכל יום שיעור בעיון מארבע לפנות בוקר ועד שמונה, גם בשבתות וימים טובים. למרות טרדותיו הרבות ברבנות ובאדמו"רות, לא שינה ממנהגו, וראה בלימוד זה את עיקר לימודו. בחצרו שולבו הנהגות בית קוצק, ראדזימין ואמשינוב.

לאחר נישואיו המשיך לשבת באהלה של תורה, וכיהן כרב בווירבזניק, ואחר כך כרב קהילת וישקוב. באלול תרפ"ו נפטר אביו, ועוד במהלך ה'שבעה' על אביו מילא את מקום אביו באדמו"רות וערך 'שולחן' לחסידים. דברי תורתו נאמרו בהתלהבות ובהתרגשות, ועשו רושם רב על החסידים. הוא התעניין בכל פרט בחיי חסידיו.

דודו, האדמו"ר רבי אהרן מנחם מנדל גוטרמן מראדזימין נפטר בט' באלול תרצ"ד ללא ילדים, ורבי חיים יעקב אריה עבר לראדזימין בשנת תרצ"ה והחל לכהן גם כאדמו"ר לחסידי ראדזימין, כאשר את מקומו ברבנות ווישקוב מילא בנו רבי דוד שלמה.

הוא נודע כגאון בנגלה ובנסתר וכאחד מגדולי האדמור"ים בפולין ואלפי חסידים נהרו אליו.

בשנת תרצ"ד נפטרה הרבנית רחל.

שנים ממכתביו שרדו ויצאו לאור בחלק ממהדורות הספר "ביכורי אבי"ב". המכתבים נכתבו בתקופה שיהודי פולין סבל ממצוקה ומחסור, לקראת פסח תרצ"ח ותרצ"ט, והם מלאים בדברי עידוד ואמונה, השתתפות בצער חסידיו והנחיות לקבל את היסורים באהבה, בסבלנות וביישוב הדעת.

ביום הכיפורים תרצ"ט עלה הרבי על הבמה לדרוש, על אף שלא נהג כך בעבר, ואמר: "ישנם אנשים שאינם מאמינים בגיהנום, לכן הקב"ה מביא גיהנום לעולם הזה". הרבי הביא את הפסוק (תהלים נ,טז-כא) "ולרשע אמר אלקים וכו' ואתה שנאת מוסר דמית אהיה כמוך". מפרש רש"י, סבור אתה שאהיה כמוך להתרצות במעשיך הרעים, "אוכיחה ואערכה לעיניך". בתרגום, אוכיחא בעלמא הדין, ואסדר דין הגיהנום מעלמא דאתי קדמך. כלומר, דיני הגיהנום מהעולם ההוא יהיו כאן לפניך בעולם הזה כי הרשעים ממשיכים הגיהנום לעולם הזה, כמו שכתוב "תייסרך רעתך".

בנו, הרב אלימלך, השיא את אחת מבנותיו בוורשה בהשתתפות אביו ובני המשפחה. בליל החתונה פלשו הגרמנים לפולין, וסעודת החתונה נערכה בחלונות מואפלים. בשל נסיבות אלו, שהו בני המשפחה בוורשה ונשארו שם, עד שנשלחו לגטו ורשה.

רבי חיים יעקב אריה נהרג עקה"ש בטרבלינקה בשלהי קיץ תש"ב. כן נספו גם שמונת בניו ומשפחותיהם:

בנו, הרב דוד שלמה הי"ד, רב ואב"ד ווישקוב, ורעייתו מלכה ליבא.

בנו, הרב ישראל יצחק, אב"ד בסלוצק, ורעייתו מרת יוטא, וילדיהם: חנוך העניך, הענא רבקה (שנשאה לבנו של האדמו"ר מקולביעל), יהושע, אברהם שלמה ושאר ילדיהם.

בנו, רבי מרדכי אב"ד סקארז'יסק, ורעייתו, וילדיהם: מנחם צבי, רבקה לאה (שנשאה לבנו של הרבי מלענטשנא הי"ד), חנה.

בנו, הרב אלימלך יהודה, רעייתו חנה רייצה (בת האדמו"ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב), וילדיהם: מנחם, צבי.

בנו, ר' דוב בעריש, רעייתו יוכבד (בת האדמו"ר מוואלומין הי"ד), וילדיהם: מנחם, צבי.

בנו, ר' בנימין, רעייתו שרה (בת האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב הי"ד), ובנם ישראל צבי מנחם.

בנו, ר' משה, ורעייתו רבקה (בת האדמו"ר מגרוכוב הי"ד), וילדיהם.

בנו, ר' ירחמיאל, ילדיו מאשתו הראשונה מרת חוה: שמחה בונים, מנחם, יצחק דוד (מחשובי תלמידי ישיבת חכמי לובלין) ורבקה. וכן רעייתו מזיווג שני וילדיהם.

הי"ד

.ניצלה רק בתו יוטא טויבא, אשת אחיינו רבי ירחמיאל יהודה מאיר קאליש, האדמו"ר מאמשינוב בירושלים.

דברי תורה מאת רבי חיים יעקב אריה הובאו בספרים ביכורי אבי"ב, שארית מנחם וב'קונטרס זכרון יעקב' הנלווה לספר דברי מאיר (ירושלים תשס"ד).

.

מספר הצפיות במאמר: 21

לקוטי חידושי הרמ"ל [מאת רבי משה ליב מסאסוב]:

משנה אבות ה,כ: 'עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן'. משולל הבנה, מאי שנא דנקט 'עז פנים' מכל שאר מדות רעות. גם 'בושת פנים לגן עדן', הלא כמה מדות טובות יש שמביאין לגן עדן. אך העניין דאיתא בזוהר הקדוש [1] שמי שדרכו תמיד להוכיח בני אדם ולהחזירם בתשובה, אזי בזמן פטירתו שמוליכין אותו לגן עדן העליון, מעבירין אותו דרך גיהנם, כדי שיתאחזו בו הנשמות אשר עדיין לא נזדככו כראוי, והוא מוליך אותם עמו למעלה. והוא לו לגמול טוב, כאשר הייתה מדתו בחיים להיטיב לכל אדם ולתקנם, כן נמי אחר פטירתו, יזכה להיטיב לזולתו.
והנה 'עז פנים' נקרא הצדיק שדרכו תמיד להוכיח, ואינו בוש וירא משום אדם, לכן אחר פטירתו מוליכין אותו דרך גיהנם, שיתאחזו בו נשמות. 'ובושת פנים', היינו צדיק כזה שרק על עצמו מסתכל בעין יפה תמיד להיישר מעשיו כראוי, ואינו עוסק בטובת אחרים להוכיחם ולתקנם. זה נקרא 'בושת פנים', אותו מוליכין מיד לגן עדן, ולא ילך דרך גיהנם לתקן הנשמות בפטירתו, כי גם בחיים לא אחז במדה זאת [2].

הערות [מאת הרב נחמיה שפירא]:

[1] עיין בזוהר הקדוש פנחס דף ר"כ ע"ב. ודוק.

[2] ובזה פירש שם בספר דברי צדיקים הפסוק (וישב) 'כי ארד אל בני אבל שאולה'. וכתב וזה לשונו: והנה כתיב (עובדיה) 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה'. העניין, אש בפני עצמו חם מאד אבל אינו מבעיר לזולתו, לא כן להבה שילהט דברים הקרובים אליו. כן הייתה מדת יעקב 'אש', שהיה בפני עצמו בחמימות והתלהבות גדול, אבל לא היה מבעיר לזולתו. 'ובית יוסף להבה', שמבעיר אחרים. לכן נקרא 'יוסף', שמוסף תמיד לקרב בני אדם לעבודת השם. והיה יעקב מקיים בעצמו אחר לידת יוסף מאמר חז"ל (ברכות ס"ג ע"א) בשעת המפזרין כנס, כיון שיוסף היה מוסיף תמיד עובדי ה' יתברך, לא הוצרך יעקב לעשות זאת, והיה אוחז דרכו והילוכו בקדושה, לתקן עצמו היטב הדק. כי כל צדיק אוחז דרכו והתנהגותו אשר עבורו בא לעולם, וקשה לו לפרוש מדרכו ולאחוז דרך אחר אשר לא כמדתו. והנה יעקב חשב כי יוסף אינו בזה העולם, ואין מי שיתקן בני אדם להחזירם למוטב, ויצטרך הוא לאחוז מדת יוסף, להוסיף תמיד גרים וללמד אותם חכמה ודעת. ואם כן גם אחר פטירתו יצטרך ללכת דרך גיהנם, שיתאחזו בו הנשמות כנ"ל. וזה לו לצער ולאבל, שיצטרך לעזוב דרכו בקודש ולאחוז דרך אחרת. וזה אומרו 'כי ארד' בשביל 'בני' שאינו בזה העולם 'אבל שאולה', שאצטרך ללכת דרך הגיהנם. וזה לי לאבל ולעגמת נפש. עד כאן לשונו הקדוש.

והנה בספר 'סמיכת משה', בפתיחה במילי דאגדתא, מביא גם כן הפירוש על המשנה הנ"ל, עם הפירוש על הפסוק 'כי ארד אל בני' כו'. והרחיב הדיבור בדברי חן והמתיקו מאד. אבל הוא מביא הכל בשם זקיני הקדוש הרמ"ל זצללה"ה, וכן בספר 'אילנא דחיי' (בפרשת וישב) מביא בשמו הקדוש כל העניין הזה. ומפני כי הרב הקדוש בעל 'דברי צדיקים' היה תלמיד זקיני זצוקללה"ה, ומביא בשמו רק הפירוש על המשנה בלבד, ואחר סיום פירוש המשנה כתב 'עד כאן דבריו הנחמדים', מובן מזה שלבעל הפתיחה בספר 'סמיכת משה' ולבעל ספר 'אילנא דחיי' לא הגיעה השמועה היטב.

דהנה נודע דרכו בקודש של כבוד קדושת זקיני הרמ"ל זצללה"ה שהיה נע ונד שנים רבות לפדות שבויים, ובדרך מהלכו תיקן כמה נפשות ישראל. ומספרים כי את הרב הקדוש הרבי ר' יצחק אייזיק מקאליף זצללה"ה, הביא הוא לרבו הגאון הקדוש הרבי ר' שמואל שמלקה מניקלשבורג זצללה"ה, בהיותו (הרב הקדוש מקאליף) עוד בילדותו. ושמעתי מספרים ממגידי אמת בשם מרן הקדוש הרבי ר' מענדלי מפריסטיק (או מרימנוב) זצללה"ה, שראה בחזיון, שאחר פטירת זקיני הרמ"ל לא רצה לעלות לגן עדן עד שיתנו חופש לכל הרשעים שבניהנם, שיעלו אתו לגן עדן. ויפק רצון מד', ועלתה בידו לפדות כל הרשעים, ונתרוקן כל הגיהנם, נקי מכל. ומקובל שאמר בזה הלשון "גלאבטס (בפתח תחת האלף) מער, כמו שמנקים הבית עם פלאדער וויוש [=עם מטאטא]'". (מפני שהיה יליד מעהרן, היה לשונו הקדוש משונה קצת במבטא ממבטה שלנו). לקיים מה שנאמר (איוב כב) 'ותגזור אומר ויקם לך'. (שם לג) 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד וגו', ויאמר פדעהו מרדת שחת' וגו'. כדרכו בחיים חייתו. וכנ"ל.

---

הרב נחמיה שפירא, נולד בשנת תרל"ד, ונודע בצעירותו כעילוי חריף.  אביו, הרב משה יהודה ליב, אב"ד סאסוב וסטריזוב, היה בנו של רבי שלמה מסטריזוב-מונקאטש בעל ה"שם שלמה", (בנו של רבי אלעזר שפירא מלאנצהוט, בנו של רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב בעל ה'בני יששכר') חתן רבי יקותיאל שמעלקא מסאסוב בנו של רבי משה יהודה ליב מסאסוב. אמו של הרב נחמיה, מרת חנה, היתה בת הרב ברוך מגורליץ, בנו של האדמו"ר ה"דברי חיים" מצאנז.

לזמן קצר למד אצל דודו הגאון הצדיק המפורסם, רבי צבי הירש שפירא, בעל ה'דרכי תשובה', ונודע כגדול בתורה וביראה, בנגלה ובנסתר.

נשא לאשה את מרת נחמה טילא בת הצדיק המפורסם רבי ישעיה נפתלי הירץ שפירא מדינוב, בנו של רבי דוד מדינוב, בנו של רבי צבי הירש שפירא מדינוב בעל ה'בני יששכר'.

במשך שנים רבות היה רבה של סאסוב. במלחמת העולם הראשונה התגורר עם אביו ועם משפחתו בווינה, שם פעל כמוהל מומחה בבתי החולים. משנת תרפ"ב התיישב בעיירה סטריזוב ומילא את מקום אביו ברבנות בעיירה, לצדו של רב נוסף. הוא ביקר בבתי נדיבים בארה"ב, על מנת להתרים אותם.

עם כניסת היהודים לסטריזוב, נשאר הרב עם קהילתו וניסה לפעול להקל על מצבם של יהודי העיירה. בחודש תמוז תש"ב גורשו יהודי סריזוב לגיטו ריישא. הרב נספה בשואה יחד עם בני קהילתו ועם משפחתו, ובהם רעייתו וכל ילדיהם ונכדיהם:

1. הרב ישעיה נפתלי הירץ דומ"ץ בדוקלא ורעייתו מרת ריקל רייזל (בת רבי מנחם מנדל הלפרין מברז'ן, הרבי מדוקלא) ושני בניהם המופלגים בתורה. נרצחו בג' באלול תש"ב.
2. הרב שלמה ורעייתו רבקה (בת הרב משה חיים אפרים הלוי איש הורביץ, מוואליע-מיכאווע) וילדיהם. נרצחו עם קהילת סטריזוב.
3. הרבנית פרימא ובעלה הרב חיים ספרין אב"ד סאלא (בן הרב זיידה ספרין מדאבראמיל, רב בסאלא) וילדיהם. נרצחו עם קהילת סטריזוב.

על פי קטלוג 'אוצרות לונדון' נספה הרב, עם בני משפחתו, בדרך בין סטריזוב ובין גיטו ריישא.

בעבודה ויגיעה קשה במשך כמה שנים עלה בידו להוציא לאור את חידושי הרמ"ל (ג' חלקים) מתוך כתבי ידו של רבי משה ליב מסאסוב, והוסיף עליהם הגהות וביאורים. בשנותיו האחרונות סידר והכין לדפוס עוד חידושי תורה רבים שלו ושל אביו, אך הם אבדו בשואה, עם חורבן בני המשפחה ובני הקהילה.

תמונת חתימת הרב נחמיה שפירא ותמונה מהנייר הרשמי שלו מובאים באדיבות בית המכירות 'אוצרות לונדון'.

מספר הצפיות במאמר: 7

בעת שקיבל רבי שלמה דוד יהושע וינברג הי"ד את המינוי לאדמו"ר סלונים בלב נשבר, בירך אותו רבי יעקב יצחק דן מסטריקוב (אביו של בעל אחותו, רבי טוביה לנדא), במקרא שכתוב "והיה כשבתו על כסא ממלכתו", שיהא המלך בישראל שרוי כל ימיו בשפלות רוח כזו שזכה לה ברגע שעלה לישב על כסא המלוכה, וחשב בנפשו שאיננו ראוי לכך.

וברכתו של הרה"ק מסטריקוב אכן התקיימה לכל פרטיה ודקדוקיה, עד ליומו האחרון נשאר האדמו"ר מסלונים שבור לב ומלא הכנעה ולא שינה את דעתו בכל הנוגע לעצמו.

(ע"פ הילולא קדישא – חשון, עמו' רמג)

מרן אדמו"ר מסטריקוב זצוק"ל אמר בשם אביו הרה"ק רבי יעקב יצחק דן הי"ד ששמע מפי מרן אדמו"ר בעל 'ישמח ישראל' זצ"ל על הפסוק שאומרים בנשמת בתפילת שבת "ברעב זנתנו", שהוא לכאורה דבר והיפוכו. אלא הסביר ה'ישמח ישראל', על ידי הרעב, נתת לנו חשק ותיאבון. וזו הברכה.

(הרב משה צבי וינטרוב, ד' אמות של רבי (בני ברק תשס"ב), עמו' מ"ט)

גם אנכי נתתי מעות קדימה על הספר לקוטים מתורת מרן הבעש"ט זצלה"ה זי"ע ובעזרת ה' יתברך יהיה לתועלת גדול לכל אחד ואחד ולקרב גאולתנו ברוחניות ובגשמיות. הכותב למען כבוד התורה, יעקב יצחק דן בהה"ק זצללה"ה זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. אסרו חג דסוכות תרח"ץ

(הסכמת האדמו"ר מסטריקוב לספר בעל שם טוב, הוצאת 'מסורה', לודז' תרח"ץ)

בשבת קודש פרשת כי תצא תשמ"ח (בקידושא רבה ללידת הבת לכ"ק עט"ר אדמו"ר שליט"א) סיפר כ"ק מרן אדמו"ר (מסטריקוב) זצוק"ל זיע"א (למחותנו ראש הישיבה הגה"ח רבי שלום בראנדער זצוק"ל) בשם אביו כ"ק מרן אדמו"ר ר' יעקב יצחק דן זצלה"ה הי"ד על הגה"ק רבי ליבוש חריף זצוק"ל [מהרי"ל צינץ] שהיה נוהג לדרוש בביהמ"ד מדי שנה בליל יום הכיפורים לאחר 'כל נדרי'.
והיה באיזו שנה שעלה לפני ארון הקודש וראה את ההתעוררות של הציבור והתכופף אז לפני ארון הקודש, ואמר את הפסוק (תהלים פה) "אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה". ואמר "אשמעה מה ידבר האל", שכביכול מטה הוא את אזנו שרוצה לשמוע מה הקב"ה אומר על מעמד זה של "כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו", שיש בו התעוררות גדולה ושבים כולם בתשובה, כי 'שלום' רומז לתשובה. ואז הסתובב לציבור ואמר "ואל ישובו לכסלה", שהקב"ה מבקש שגם לאחר יום הכיפורים תישאר בקרבינו אותה ההתעוררות שיש עכשיו, ושיהיה לזה קיום לבל יחטאו עוד.

(דברות קודש (סטריקוב), האזינו תשס"ה, עמו' ב)

---

רבי יעקב יצחק דן לנדא, האדמו"ר האמצעי מסטריקוב, מגדולי אדמו"רי פולין.

נולד בשנת תרמ"ב לאביו רבי אלימלך מנחם מנדיל. בצעירותו מונה לרב בקינוב (מחוז אוסטרובצה) כממלא מקום אחיו הרב אברהם שנפטר צעיר לימים. הוא נודע בשם "הרב מקינוב", והתפרסם כגאון בש"ס ובפוסקים, בנגלה ובנסתר, חריף ובקי וחכם הבקי גם בהוויות העולם. הוא עבר לזגרז' וייסד בה את ישיבת "בית אהרן", בה למדו עשרות בחורים עילויים.

ביקר בארץ ישראל בשנת תרצ"ה ביחד עם אביו האדמו"ר, ועם בנו הרב טוביה יוסף הי"ד ראש ישיבת "בית אהרן". לאחר פטירת אביו, בשנת תרצ"ו, מילא את מקומו כאדמו"ר מסטריקוב. היו לו חסידים רבים, וחצרו היה מן המרכזים הגדולים בחסידות פולין. הוא היה גם עסקן פעיל באגודת ישראל.

בתו, שרה, אשת רבי בצלאל שלמה בורנשטיין הי"ד, בנו של האדמו"ר רבי דוד בעל ה'חסדי דוד' הי"ד.

לאחר הכיבוש הנאצי, הצליח לברוח לוורשה. הוא נכלא שם בגטו ועבד במפעל ליצור מדים עבור הגרמנים. מדים עבור הצבא הגרמני בהמשך הסתתר בבונקר שהוכן עבורו, ולאחר מכן נתקבל לעבודה בבית החרושת לנעלים, שבו היו אדמו"רים נוספים, עד שגורש לטרבלינקה בסביבות ד' בחשון תש"ד, שם נספה יחד עם האדמו"ר מפיאסצנה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד.

יעקב כ"ץ, שהיה עם הרבי בגטו ורשה, מסר בעדותו:

בשני של פסח הכניסו אצלנו לבונקר את הרבי מסטריקוב, יחד עם אשתו וילדיו. ימים אלה אינם ניתנים להשכח. כל אותם הימים שהיה עמנו היה מחזק את לבנו ומנחמנו בדברי נחמה ותקוה. הרבי היה מבטיח לנו כי הישועה קרובה לבוא. הוא אמר לנו כי יש בידו הוכחה על פי קבלה כי בשנת תש"ג תתחיל מפלתו של היטלר הרשע, והשמיע לנו גימטריא בענין זה: ראשי תיבות של "רוב גאונך תהרוס קמיך" – תש"ג. כל ימות הפסח ניזון הרבי מאבקת סוכר, הואיל ולא היה ברשותנו מזון אחר כשר לפסח, ואף על פי כן היו נסוכות על פניו שמחת החג ותקוות הישועה, שעוררו בלבנו השתאות והשתוממות ממש. הרב ר' יעקב יצחק דן הביא עמו לבונקר ספר תורה קטן וממנו קראנו את קריאת התורה של יום טוב. בימים האחרונים של יום טוב הפצרנו בו שיגזוז את זקנו מפני הסכנה, אבל הוא לא רצה אפילו לשמוע על כך. רק בערב שביעי של פסח נשבר בו לבו של אותו צדיק. לבונקר שלנו הגיעו הידיעות על השחיטות שעשו הנאצים ב'גיטו הקטן', וכולנו הרגשנו שהקץ מתקרב. בשעת הקידוש של חג, כשהגיע למלים "אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון", פרץ בבכי תמרורים, בכי קורע לבבות, עד כי כל אנשי הבונקר געו בבכיה. למחרת היום, בשביעי של פסח, הוציאו את כולנו מתוך הבונקר, וכולנו נשלחנו למיידאנק. שם ראו עיני את הרבי בפעם האחרונה. בשעת הסלקציה עבר הרבי מסטריקוב לקבוצת הפועלים שעבדה בוורשה, בבתי המלאכה של שולץ. כל הקבוצה הזאת הועברה אחר כך לטראבלינקה (אלה אזכרה, חלק ד, עמו' 96).

בנו, רבי אברהם אביגדור נחום, הצליח בניסי נסים לצאת מוילנה בשנת תש"א ולעלות לארץ ישראל, ומילא את מקום אביו בתל-אביב, כאדמו"ר מסטריקוב.

ראה תולדותיו בספר "רבותינו רועי ישראל – תולדות אמו"רי סטריקוב", עמו' מב-נה, בספר קהילת זדונסקה-וולה עמו' 174, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 30

ממלכת כהנים, עמי נקראת! אך גם קרבן אתה, קרבן עולה.

על מזבח האורה דמך הבאת, בעבור אמונתך סבלת סלה – בעצמות יבשות חיים נפחת לעמי תבל האח!
קראת דרור. רוח אלקים על כלם שפכת, ובימי אפלה אמרת: יהי אור!
ואולם אתה אור למו השפעת, והמה אויה, הושיבוך בכלא מחשכים; במרום ההרים העמים נטעת,
והמה אסרוך בין החומות וחרכים. מחרכים אלפי שנים קראת בדמעת עין, אך העריץ אמר: זכרו אשביתה! לבו לב אבן, זיק חמלה אין, בעבור האורה אמר: אשחיתה!

בעבור העשרה בסיני נשמעו, עשרת הדברים, תורה נשגבה,
אך לשווא יתגעשו לאומים, באש כליון יבואו. כסנה בחורב לא תשלוט בך להבה.
איה איפה עם באש שרפוהו, יען מימינו אש-דת למשפחות האדמה? איה איפה עם למים  הדפוהו, יען דברו למים חיים דימה?
עמי סגולתי, בת פלולים היית לשלל, את חמדותיך שדדו עמי רצח: חירותך, הודך וממשלתך על במותיך חלל, אולם קניניך נשארו נצח,
אלה הערכים הנה לך כגן עדן, בו עץ חייך וגזע קיומך יפרחו; ועת האויב שלף חרבו מנדן, זכרונותיך בלב הן לא נרצחו.

ובים דמעותיך הנורא, ים צרה, פניני זהר מתנוצצים למו אין ספרות;
ובימי אפלה הופיעה נהרה, יד ד' עשתה זאת, קורא הדורות.
הראית לדעת כי כפלישתי מגת, האויב בא אליך בכלי רצח: ואת כדבור בילקוטך אך אבן אש-דת, ותקלעי באבן ותטבע במצח.

ובפנינים נס חנוכה, תקופת האורה, היוונים זרועם בכוח-האגרוף נאדרה; הכבידו אכפם על גווך בתחילה, וחרבם המלוטשה הניפו על נפשך הסגלה, בשאפם לכבות אור תורתך, למחות שמך ולבטל השפעתך.
כהני אל עליון לאמונה גברו, את צבאות יוון חללים הפילו; מנורת הנצח המקדש האירו, נפשם הקריבו – והדת הצילו. כי יפעת נס חנוכה באש היא כתובה שמה נשמת עמי הוא נר אלקים, כי נצח עומדת כנסת ישראל אהובה, הנרות יעידו וכל העם רואים.

---

הרב צבי הירשהורן הי"ד, בן בכור לר' שמואל ורבקה, היה רב קהילת יאבורזנה (יאווארזנא), מחשובי רבני גליציה לפני מלחמת העולם השניה ומחשובי חסידיו ומקורביו של רבי ישראל מצ'ורטקוב ומקורב בכל לב ונפש לרב מאיר שפירא מלובלין.

הוא נולד בשנת תר"ס בקאמינקה (קמיונקה-סטרומילובה), ונודע מצעירותו לתלמיד חכם מופלג. בשנת תרע"ד, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח מהפוגרומים שערכו הרוסים ביהודי גליציה ונדד עם הוריו ללבוב, שם שקד על התורה בישיבת "מחזיקי לומדי תורה" ויצא להפיץ תורה בבתי מדרש וקלויזים נוספים, בחוג צעירי אגודת ישראל. הוא המשיך ללמוד בהתמדה ורכש גם השכלה כללית.

עם נישואיו עם בתו של הרב החסיד ר' נחום פלוהר מקראקא, עבר לקראקא. הרב הירשהורן מתאר במכתב שביקש מהרבי מצ'ורטקוב עצה באשר לעתידו המקצועי: "בעת שהותי בטשורטקוב, התיעצתי אתו על דבר עתידי בחיים, באיזו דרך אבחר ובאיזה אורח חיים אלך בעתידי. וכ"ק האדמו"ר יעצני שבל אעסוק אחרי נשואי במשא ומתן ובל אכנס לעולם המסחר והעשיה, רק אשתלם בלימוד התורה בהוראת גפ"ת, כי איש מחונן בכשרונות כמותי הפסד גדול ונזק רב יהיה ליהדות החרדית אם אשקיע כוחותי בעולם המסחר ותקוה מזהירה נשקפת לי בעתיד להתמנות בתור רב חשוב המביא ברכה בפעולתו לאורטודוקסיה.. שב מספר שנים ועסוק בתורה ותעלה בתורה ואחרי כן תראה שטוב איעצתיך". בעקבות הוראה זו של האדמו"ר מטשורטקוב, למד הרב צבי הירשהורן במשך מספר שנים בישיבת קוברין, שם למד את דרכי הפלפול וההוראה מהרב פסח פרוסקין, והוסמך לרבנות ממנו ומעוד רבנים גדולים.

בקובץ "הצעיר החרד", שנה א גליון א (לבוב תרפ"ד), מובא שבאמצע סעודת המצוה, שהחלה בחצות הלילה, עלה לבימה "הנואם המצוין והחשוב, חברנו הצעיר מר צבי הירשהורן מלבוב, לברך את המשתפים בחגיגה בשם האגודה שבעירו. הנואן מבאר וברר את כל הפרובלימות החיים שלנו בהשכל ודעת, במשך ארבע שעות, ודבריו חוצבים להבות אש. כל הנאספיים עומדים על מקומותיהם כנטועים במסמרות ומקשיבים לכל הגה היוצאת מפיו המפיק מרגליות. השומעים מוחאים כף בלהבה קדושה ובהתרגשות מרובה". מאז נאום זה, התפרסם כנואם מוכשר.

בשבועות תרפ"ו התבקש על ידי הרבי מצ'ורטקוב לנאום לפני אלפי חסידיו, והוא דיבר על חובת ההארגנות והפעולה החרדית. בטבת תרצ"א נאם הרב הירשהורן בועידת אגודת ישראל בגליציה המזרחית, שהתקיימה בלבוב.

משלהי תר"ץ ועד לשנת תרצ"ז, כיהן כאב"ד יבורוזנה (ליד קשנוב), אך סבל שם מקינטורים ומחלוקות, וחיפש משרה בארץ ישראל. הוא היה ממייסדי מרכז צעירי אגודת ישראל בלבוב, עמד בראש צעירי אגודת ישראל בגליציה. בשנים תרפ"ט וצרצ"ב נבחר לנשיא תנועת צעירי אגודת ישראל בפולין, ונאומיו המלהיבים עמדו במרכז ועידות התנועה. הוא היה מגדולי הסופרים וההוגים של תנועת אגודת ישראל בגליציה. הוא התמסר להרבצת התורה בשורות אגו"י, פעל לטובת הישיבות, ייסד ישיבות קטנות ופעל למען עליית צעירים חברי אגו"י לארץ ישראל. הוא נודע כתלמיד חכם גדול, ענק רוח ואציל נפש, כסופר שנון וכנואם מוכשר בעל שאר רוח ומחשבה מעמיקה, שהשפיע רבות על שומעיו.

בכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל, שהתקיימה מארינבד באלול תרצ"ז, נבחר הרב הירשהורן נבחר לחבר הוועד הפועל העולמי.

בשנת תרצ"ט לפני מלחמת העולם השניה, הוא נבחר לכהן כרבה של ביאלה פודולסק, אך לא הספיק לעבור אליה. בתחילת המלחמה נרדף על ידי הנאצים בשל תמיכתו בחרם על תורצת גרמניה, והוא נאלץ להימלט ללבוב, שם הסתתר בבית האדמו"ר רבי נחום מוניא מהוסיאטין והאדמו"ר מבויאן. באייר תש"ג, כשהושמדו אחרוני היהודים בגטו לבוב, נהרג הרב עקה"ש, בהיותו בן 42 שנה בלבד.

הוא השתתף באופן קבוע בכתיבת מאמרים לכתבי העת התורניים בפולין, בעברית וביידיש.

מאמרו "הנרות הללו…" פורסם במאסף התורני-ספרותי הנצח, שנה א גליון ב-ג (לבוב תרפ"ו), עמו' מ, מוזכר שבחגיגת סיום מסכת עירובין בזלוצוב

מאמרו "התורה מקור החכמה" פורסם בתלפיות א-ב (אדר א' תרצ"ח), עמו' כד. מאמרו "דבוקת ואמונת חכמים", נכתב לאחר פטירת הרבי מצ'ורטקוב והודפסה בתפארת ישראל, קובץ לתורה ולחסידות לחסידי בית רוז'ין, טבת תשנ"א (כה), עמו' 4.

ראה אודותיו, בסוד ישרים ועדה (תשכ"ט), שכד-שלא; שערים, ניסן תשט"ו, גליון אלף, עמו' 80-81; מאמר באלה אזכרה, הובא גם בספר ביאלה פודלסקה; אנציקלופדיה לחכמי גליציה, ב, עמו' 388.

מספר הצפיות במאמר: 5

ובפסוק 'ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי', ופירש רש"י ז"ל שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה. עד כאן. וצריך להבין דפסוק 'וישכב במקום ההוא' ופירש רש"י לשון מיעוט, באותו מקום שכב אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה. עד כאן. ותמוה הוא מאוד, די"ד שנים שהיה בבית עבר שלא היה במקום סכנה לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה, ובאותו לילה היה במקום סכנה, שהדרכים הם בחזקת סכנה, והראיה שלקח מאבני המקום ושם מראשותיו, שעשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. ובאמת שמירה בדרך מפני הסכנה הוא עסק התורה, כמו שאמרו רז"ל בעירובין (דף נ"ד ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה, שנאמר 'כי לוית חן הם'. עד כאן. והוא שכב באותו לילה.

ועוד צריך להבין והוא אמר רבי יוחנן (שבועות דף כ"ה ע"א) שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר, ואיך משכחת שי"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה. וגם קושית הזוהר הקדוש (חלק א דף ק"ו ע"א) וכי תווהא הוא דלא ידע (ועיין באור החיים הקדוש). גם ענין הנדר 'אם יהיה אלקים עמדי' וגו', וכי לא היה מאמין חס ושלום מה שהבטיח לו ה' יתברך 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך'. ואי משום שהיה מתיירא שמא יגרום החטא, כמבואר בברכות (דף ד' ע"א) הא באמת לא הוכיחו ז"ל זה מהפסוק הזה, רק מפסוק אחר דכתיב 'ויירא יעקב מאד", ומפני מה לא הוכיחו זה מהפסוק הזה הנכתב מקודם, 'אם יהיה אלקים עמדי'. ועוד למה אמר לשון 'אלקים' ולא בשם הויה, כמו שנאמר 'והנה ה' נצב עליו', ופירש רש"י ז"ל לשומרו. וגם מה שאמר 'והיה ה' לי לאלקים', וכי עד עתה לא היה ה' לו לאלקים. ועיין בספר אמרי אלימלך מהרב הקדוש ר' אלימלך מגראדזיסק זצ"ל זי"ע.

ונראה לבאר מקודם בחדר מחתא ענין גודל מדרגת שינת הצדיקים. דהנה שמעתי מרבינו הקדוש איש האלקים המגיד ממזעריטש זי"ע שפעם אחת קודם קבלת שבת קודש שכב לנוח מעט בקודש פנימה ותלמידו הקדוש ר' אהרן הגדול מקארלין זצ"ל זי"ע אמר אז בבית המדרש שיר השירים בנעימה ובדביקות גדולה ממש עד כלות הנפש, ורבינו הקדוש ממעזריטש שלח אז את משמשו שילך לבית המדרש לאמר לו שיפסיק באמירת שיר השירים, כי באמירת שיר השירים שלו הוא בוקע רקיעים ומזעזע עולמות, ומפריע לו את שנתו. ומזה יכולין אנו לדעת גודל מדרגת שינת הצדיקים, כי השינה של רבינו הקדוש ממעזריטש יותר חשובה מאמירת שיר השירים של תלמידו הקדוש, שהיתה בדביקות נפלאה מאד.

ובספר "תולדות אדם" מהרב הקדוש מאוסטרובה זצ"ל זי"ע על הפסוק 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה', במדרש איתר שביום מתן תורה בקשו להתנמנם ושינתם היתה ערבה להם, עד שבא משה ועוררן לקבל את התורה. עיין שם. והרב הגאון האלקי מבארדיטשוב זי"ע אמר חלילה לחשוב על עם קדוש שיפלו בתרדמה ושינה ביום הקדוש שידעו שיתן להם הקב"ה את התורה הקדושה, אך כוונת ישראל לשם שמים הייתה שמיום שני בסיוון שהתחילו להכין עצמם לקבלת התורה ועבדו בכח כדול מאד במחשבותיהם הקדושות עד שנפלה עליהם עייפות, והיו מתייראים פן לא יוכלו לעמוד בעת מתן תורה במחשבה זכה וצלולה, על כן נתנו שינה לעיניהם בכדי לחדש מוחותיהם במהירות גדולה לקבלת התורה. עד כאן לשונו. וכתב על זה המגיד הקדוש מקאזניץ ז"ל זי"ע, כי אף לפי דברי הקדוש ז"ל הנ"ל לא היה זה מדריגה גדולה, כי היה לבטוח בחסדי ה' יתברך שמן השמים וודאי ירחמו עליהם לחזק מוחם כראוי ולא היה להם לעשות שום תחבולה לזה באם היה להם הבטחון חזק בה' יתברך. וזה פירוש 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים', כי הם היו עדיין דבוקים ב'טבע' שהוא גימטריא 'אלקים', כיון שהצריכו לשינה, ובא משה והקיצן והוציאן לקראת האלקים, כי על ידי הטבע שהיו אחוזין זה עדיין נתכורר שם אלקים. עד כאן דבריו הקדושים. ואני אומר שגם זה יפלא מאד על בני ישראל שהיו אז בתכלית הזיכוך, וכמו שכתוב 'ויחן שם ישראל', ואמרו חז"ל, כאיש אחד בלב אחד. ופסקה זוהמתן מאתם, היתכן שלא היה אז להם הבטחון הגדול כמו שראוי להשליך על ה', ובוודאי יתן להם כח לעשות חיל במחשבה טהורה וצלולה ולא לילך לישן בכדי שעל ידי זה יהא מוחן צלול. ולכן אומר אני שכוונת ישראל בהשינה הייתה כוונה עמוקה מאוד, והוא כשראו ישראל שהגיע עת דודים, היום הקודש לקבל התורה הקדושה מפי ה' יתברך וידעו בטוב אשר לגדולת ה' יתברך אשר הוא אין חקר ואין תכלית ואין סוף לחכמתו יתברך שמו, ואין סוף ותכלית גם כן להבין טעמי התורה וארוכה מארץ מדה, והיתכן אשר ילוד אשה אשר הוא בשר ודם ובעל גבול ובעולם הזה החומרי, איך יוכל להבין ולקבל את התורה הקדושה. ולגודל מעלתן שהיו אז במדרגה גבוהה מאד והיו משתוקקים וחפצים ליהנות מטעמי התורה וסודותיה הגנוזין בדבריו יתברך אשר הוא אין סוף ואין תכלית, לזאת התיישבו בדעתם שילכו לישון ובעת השינה יפקידו נשמותיהם בצרור החיים, כמו שמבואר בספרי הקדושים שבעת אמירת 'בידך אפקיד רוחי' יכוון להעלות נשמתו אל השכינה הקדושה במ"ן וכו' יהיו מוסרים נפשם ורוחם ונשמתם לאדון הכל, ובעת הזאת ממש יקבלו את התורה מפי הקב"ה, ואז יוכלו לקבל הרבה מאד מהשגת התורה, מה שלא יהיה באפשרי לקבל כשהם בתוך הגוף באלף שנים. וכמו שכתוב על האר"י ז"ל שהשיגה נשמתו בעת השינה בחצי שעה השגה גדולה, מה שאי אפשר לאומרה בשמונה שנה. מכל שכן הדור דעה הקדוש וודאי אין קץ ואין סוף לההשגה שיכלו להשיג אז וחשבו שקבלת התורה תהא אז בשעת שינתם וערבה להם מאד השינה, כי היו מתחילין לילך בנשמתם לעולמות עליונים גבוהים ורמים ששם ישיגו השגת התורה בכח נשמתן לאין קץ ותכלית. וכשראה משה רבינו עליו השלום אדון הנביאים מה שעשו וראה כוונתן הטובה, בא מיד והקיץ אותן משינתם שיעמדו נשמתן בתוך גופן דייקא, כך יקבלו את התורה בעודו בגוף החומרי, וכל אחד ואחד יקבל לפי כחו, הן רב הן מעט, כי כשיקבלו התורה בעת התקשרות הגוף והנשמה ביחד, אזי תמיד יהיה כן כשיגבר האדם ויהפוך החומר לצורה יוכל להשיג מאור התורה הגנוז בה טעמי התורה וסודותיה, מה שאין כן כשיקבלו התורה בנשמתן לבד, כשהם נפרדים מגופן, אז כשיחזרו לגופן שוב לא יוכלו להנות כלל מאור התורה, כי הגוף יהיה להם למסך מבדיל בינם לבין התורה הקדושה. משום הכי עדיף טפי שיקבלו בתוך גופן והם היו אז טהורים וקדושים מאד בכל ענייני פרישות וטהרת הלב ויחול עליהם קדושת דבריו יתברך, גם על צד החומר שלהם ונשאר רשימו לעד שכל אדם מישראל יוכל להשיג ולהנות מאור התורה גם בעודו נקשר בגופו. ומשה רבינו עליו השלום ראה יפה יותר מהם והבין את כל זאת ובא והקיץ אותם מהשינה ושהם עם גופן יחדיו יעמדו ביחד ויקבלו את התורה.

ולפי דרכינו יתפרש הפסוק הנ"ל 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים', כי הם באו לישן ולמסור נשמתן וכו' ולקבל את הדברים בכח הנשמה לבד בכדי שיוכלו להבין ולהשיג זאת אור תורתו יתברך, ובא משה והקיצן והוציאן לקראת האלקים, שהוא הטבע, שדווקא בדרך הטבע ודרך כל הארץ, כשהם עם הגוף יחד, יקבלו את התורה, ואז יוכלו לעבוד את ה' יתברך בתורתו ומצותיו תמיד, אף כשהם בתוך הגוף, שעל ידי אור התורה יעשו מהחומר צורה ויעבדו את ה' בכל לבבם כל ימי חייהם, ויזכו על ידי זה לרב טוב הצפון בעולם הבא אשר עין לא ראתה. אמן, כן יהי רצון.

ובספר אוהב ישראל ז"ל תוכחת מוסר גדול יוכל כל איש ישראלי ליקח לעצמו מזאת הפרשה ולפנות מחשבתו מהבלי הזמן המדומה ולדבק באהבת ה' יתברך ברוך הוא וברוך שמו ולעבדו בתורה ובתפילה ובמעשים טובים בשכל אמת וזך. ועיקר שכל מעשי האדם, היינו הילוך, דיבור, שמיעה, ראיה, שכיבה וקימה וכדומה, בכל דבר יהא מעוטף בתוכה שכל אמת וזך לעבודת ה' יתברך בלי שום סיג ופסולת חס ושלום. וצא ולמד מאבותינו הקדושים ולך בעקבותיהם. פקח עיניך וראה איך ממעשה גשמיות של אבותינו הקדושים נארג ונעשה מהם תורה הקדושה. ואיך התורה מספרת לנו הליכת יעקב מבאר שבע ובאיזה מקום ישן והדיבורים שדיבר עם רחל בת זוגו ואיך שנשק אותה ואיך שהיה רועה את צאן לבן, ותחבולותיו שעשה עם המקלות וכיוצא באילו, הלא מזה מוכח שכל מעשיהם מקטן ועד גדול היה הכל בהשכל ודיעה מיושבת בחכמה אלקית, והאיך רמזו בכל ענייניהם לדברים עליונים נפלאים ונוראים. וכשיסתכל ויתבונן האדם בזה היטב, ראוי לו להתלבש בבושה וענוה גדולה איך הוא נבער מדעת ולא בינת אדם לו, והגם שהוא מתפלל ולומד הוא בלא שכל ודעת ותשוקה, רק כאיש חולם. והלוואי שיחלום לנו בהקיץ כחלומו של יעקב. וגם צריך האדם לצייר בשכלו ומחשבתו וידמה לו ממש שהאדם הוא 'סולם מוצב ארצה', בתוך ארציות וגשמיות, אך 'וראשו מגיע השמימה', היינו שכלו ושורש נשמתו הוא דבוק למעלה בשמים, 'והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו', רצה לומר כשהאדם מגביה את לבו ומוחו לעבודת ה' יתברך, אז מעלה כל המלאכים לרום השמים העליונים ומשפיע להם חיות הקודש. ובאם לאו חס ושלום, אז 'ויורדים בו', יש להם ירידה על ידו, כמאמר חז"ל מתישין כחו של מעלה חס ושלום. גם זאת צריך האדם להיות תמיד במחשבתו איך שכל הכוחות עולם העליונים, כולם כאחד תלויים במעשה האדם בן להעלותם או להיפך חס ושלום. 'והנה ה' נצב עליו', שצריך האדם לחשוב בכל עת איך שה' יתברך עומד לנגדו ומשגיח ורואה במעשיו ויודע כל תעלומות, ומזה יבוא לו פחד ויראה גדולה. והלוואי והיינו מחולמים חלומו של יעקב. ועיקר צריך האדם לטהר ולקדש אבריו וחושיו להיותם כולם כאחד ראויים ומוכנים למרכבה לשכינה, וזה אינו תלוי באמירה לחוד, רק בעשיה בפועל ממש באמת, בלי שום סייג ופסולת חס ושלום, ושיהיו כל אבריו וחושיו שלמים בלי שום פגם וחסרון חלילה. ואז קדוש יאמר לו, ולשעבד רצונו ודעתו לרצון ודעת העליון, ולייחד נפשו רוחו ונשמתו בשם הקדוש והטהור הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו בייחוד אמיתי. ואז יוכל להמשך שכל אמת לעבודת הבורא יתברך שמו לתורה ולתפילה. ויהי רצון שנקיים כל זאת באמת ותמיד אמן. והבן היטב. עד כאן לשונו הקודש.

(תורת האדם, פרק ז)

---

הרב החסיד ר' ראובן ב"ר שמואל יחזקאל המבורגר – מנאווידוואר, מגיד מישרים בעיר ורשה, מלומדי ומלמדי בית המדרש ובית הכנסת שם, הוא חיבר לפחות שלשה חוברות, ובהם גם: "ברכה משולשת" – דרשה [ביידיש] לשבת שירה (ורשה, תרצ"ו) ו"דרושים נחמדים על הגדה של פסח" (חוברת ג, יידיש). מחבר ספר "תורת האדם", הכולל דרושים בנגלה ובנסתר, בדרך פרד"ס, על פי שיטת ודרך הבעש"ט ותלמידיו (ורשה, תרצ"ח). הספר יצא לאור עם הסכמות רבות של גדולי הרבנים והאדמו"רים: רבי נפתלי האדמו"ר נאוואדוואר, רבי ישראל שפירא האדמו"ר מגראדזיסק, הרב יוסף יהודה לייבוש רוזנברג, הרב נתן שפיגלגלאס, הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב מנחם זעמבא, הרב חנוך העניך נאוורי, הרב מרדכי דוב איידלברג, רבי אלטר עזריאל מאיר אייגר האדמו"ר מלובלין, הרב אריה צבי פרומר, הרב יחיאל צבי הלוי עפשטיין, הרב ישראל יצחק מורגנשטרן, הרב יוסף פרלוב האדמו"ר ממינסק, הרב אהרן נפתלי זאוולאדווער, הרב צבי יחזקאל מיכלסון והרב דוד יוסף וייסברויט.

הרב ראובן היה אחיינו של הרב החסיד ר' דוד ליב עלשטיין מארץ ישראל, ומצאצאיהם של ר' צבי הירש שהיה "שו"ב וש"ץ טוב מן המובחר" (כפי שכתב עליו החוזה מלובלין) ושל ר' אריה לייבעלע מקהילת שעפס שהיה "הרבני המופלג והנכבד" (כפי שכתב עליו רבי יצחק מווארקא).

שמו של הרב ראובן המבורגר מוורשה מופיע ברשימת רבנים שנעצרו בבית הסוהר ונרצחו באש מקלעים בין התאריכים 18-25.01.1940, בקרחת היער הקטנה ביער קמפינוס, כשלושים ק"מ צפונית מערבית לוורשה, כחלק מסדרת הרציחות ההמוניות של חברי האליטה הפוליטית, התרבותית והחברתית הפולנית, הידועות בשם 'טבח פלמירי'. הי"ד.

לצערי לא הצלחתי למצוא מידע נוסף על תולדותיו של הרב ראובן המבורגר.

מספר הצפיות במאמר: 9

"נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן". התורה הקדושה מלמדת לנו דעת שמי שירצה לזכך ולטהר את עצמו מכל פגם צריך ליסע אל הצדיק הדור שיאר עיניו ולבו בדרך חיים, כי בלא צדיק הדור אפילו יעשה כל מה שיעשה בעבודת ה' יתברך אי אפשר להיות בבהירות הראוי עד שהצדיק אמתי יופיע עליו נהרה מאור העליון ולהסיר ממנו המסכים המבדילים [ונמצא כתוב על הקדוש והטהור הרבי ר' חייקא מאמדור זי"ע [בעל ספר הקדוש חיים וחסד] שלמה אלף לילות כל הלילה והתענה כמה פעמים משבת לשבת אף על פי כן עיקר תיקונו היה על ידי שבא לרבינו הקדוש ממעזריטש הנ"ל זצ"ל, וכן אמר הקדוש ממעזריטש הנ"ל על הקדוש והטהור הרבי ר' שמעלקי זי"ע ואחיו בעל ספר הפלאה זי"ע בעת שבאו לפניו פעם ראשון שהמה ארגז מלא נרות ולא חסר להם רק אור והקודש הופע עליהם נהרה מנהירו עילאה עד שהגיעו למדרגה גדולה זי"ע]. אמנם תדע שלזה צריך צדיק גדול וקדוש אשר אין לו שום פגם ובאם הצדיק עדיין לא תיקן מדרגותיו כראוי אז חס ושלום נמשך פגם גדול לצדיק מזה. וכמו שכתוב בספרים על מאמרם ז"ל הזהרו מזבובים של בעלי ראתן… על כן מכריז רבי יוחנן הזהרו מהם, כי לזה צריכין צדיק הדור דוקא, על כן סיים הגמרא רבי יהושע בן לוי איכרך בהו, כי רבי יהושע בן לוי היה בחינת צדיק הדור והיה יכול לתקנם ולהופיע עליהם נהרה. וצריכים לבקש על זה מבעל הרחמים שיזכה לבוא לצדיק האמת (א), והבא לטהר מסייעין לו אם כל מגמתו הוא לבוא לדרך האמתי שיזכה לעבוד לה' יתברך בכל לב ונפש.

(ב) [ושמעתי שזקני הקדוש הרבי רבי ירחמיאל זצ"ל אמר על זה שכאשר נוסע אחד לאיזה צדיק וכל מגמתו וכוונתו הוא למען ללמוד ממנו דרך לעבודת ה' יתברך אזי מן השמים מאירין לו עיניו לילך בדרך אמת. ואף שהצדיק איננו צדיק הדור נותנין לו כל משאלות לבבו ומשיג כל המדריגות כאלו היה נוסע אל צדיק הדור. אך אם הצדיק איננו צדיק אמתי מאירין לאותו האיש עיניו לאמר "לך  מכאן, כי אין לך בכאן מה לעשות". וכל זה אם כוונתו אמתיות בלי שום פניה, אבל בלאו הכי יוכל לרמאות את עצמו כל ימיו ויהיה חסיד ומאומה לא יהיה בידו וצריך להיות על זה משכיל ונבון ואחר כוונת הלב הן הן הדברים].

"והנה לא הפך הנגע את עינו". בכתבי הקדוש האר"י זצ"ל פירש בזה על פי הידוע שאין למעלה מעונג ולא למטה מנגע, והנפקא מינא בין נגע לעונג הוא בסדר האותיות, כי "ענג" הע' קודם לנ"ג, ו"נגע" הע' בסופו. וכשיש לאדם נגע רחמנא ליצלן הוא צריך להפך הע' שבסופו לתחילתו ויהיה אותיות "ענג". על כן כשרואה הכהן שהוא צדיק הדור המרפא את בית ישראל ברפואת הנפש ומכבש את כתמם מהעוונות אשר פגמו ש"לא הפף הנגע את עינו", רצה לומר הע', העצה לזה "באש תשרפנו", בהתלהבות המצוה, כי על ידי שמחמם את עצמו בעשיית המצווה הוא מכרית את הקליפות כידוע.

(אילנא דחיי, עמו' 59-62).

(א) וזה לשון הקדוש והטהור מורנו הרב רבי צבי מזדיטשוב זצ"ל בסור מרע ועשה טוב. עוד בעניין 'נשאת ונתת באמונה', שלא תהיה אחי פתי יאמין לכל דבר אפילו לרב מובהק ומפורסם, אפילו יהיה דומה הרב למלאך ד' צבאות לא תאמין לשום עובדה ומעשה לנהוג אחריו שום דקדוק מעשה, עד שתדקדק בעצמך בכל תנועה אשר ראית ותהיה נושא ונותן בדבר מאיזה טעם ושורש עשה הרב תנועתו ומעשה זה, הגם שהתנועה ועבודת רבך הוטב בעיניך ויש לך הנאה ממנה, כי מחמת אהבת רבך יש לתנועה חן בעיניך. וגם על זה אמר בספר נו"א שהדבר כמין פסל חס ושלום לעשות תנועות דוגמת תנועות רבך. וזה מפורסם לחסדים ואנשי מעשה. אבל אם אתה נושא ונותן ותראה שהתנועה יש לה טעם מן התורה, אזי תשכיל ואז תעשה, כמו שכתוב 'למען תשכילו את כל אשר תעשון'. ובפרט אם ראית אצלו דבר שלא כדרך התורה, כגון אם מאחר זמן תפלה ומשנה הזמן שקבעו חכמים לכל דבר שבעולם לכל המעשה אפילו זמן סעודת תלמידי חכמים, הגם שהרב הוא צדיק ומפורסם לא תעבור אתה על דברי חכמים חס ושלום אפילו על תנועה אחת. והרב הצדיק שעושה אפשר בהוראת שעה שאפשר לפי מזג גופו וכוחו הוא עושה על פי משקל בריאותו. וצריך אתה ללון לכף זכות. אבל אתה לא תעשה כמעשהו נגד התורה עד שתישא ותיתן עמו על מה ולמה הוא עושה כן. וכאשר יורה לך טעם על פי התורה, ויסבור לך הדבר, ויכנסו דבר באוזניך אחר שתחקור בעניין אז תאמין בו. זולת זה לא תאמין אפילו יאמר לך שקיבל מאליהו, אל תאמין ולא תשמע לו. וכבר אמרו חז"ל אם יבא אליהו ויאמר חולצין וכו' אין שומעין לו, ואפילו נגד תקנת חכמים בלבד לא תשמע לו (והרחק מממנו כמטחוי קשת). תודה לא-ל יתברך שמו בעלי גלויי אליהו האמיתיים, כמו בעלי הזוהר הקדוש, והרמב"ן וחבריו, והאר"י הקדוש ז"ל ותלמידיו, והבעש"ט הקדוש ותלמידיו הקדושים זי"ע לא אמרו לנו דבר אחד נגד דברי הגמרא בתלמוד אפילו כל-שהוא. לכן אחי הזהר בזה. וזה הוא תכלית נושא ונותן באמונה, ובזה שלום לך וכו', ומדברים אלו קל וחומר שלא תאמין לרב אשר אינו מוסמך מרב מובהק, רב מרב עד רב שקבל מאליהו ומוסמך מחכמי הדור רובם ככולם צדיקים גדולי הדור, לו תאמין. וזולתו, הגם אמור יאמר לך הרב נביאות ורוח הקודש, לא תאמין, כי מי יודע איזה רוח הוא, כמו שנביא להבא מן שער הקדושה למוהרח"ו זצ"ל זי"ע.

ומורי זצ"ל אמר: המאמין לכל אדם, אף שאינו מוסמך (ואף אם רואה אותו שהולך באיזה דבר מדרך התורה הקדושה), אינו מאמין כלל, והוא קרוב לעבודה זרה ממש חס ושלום. ונאמר "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט" וכו', הגם שאין לך אלא שופט שבימיך, צריך לברר לך על פי התורה וכו'. ואף אם תראה שעוסק בתורה ובצדקה רק שעובר עד דבר אחד מהתורה, ואפילו דבר אחד מדברי חז"ל, הרחק את עצמך מעל פתח ביתו כו', ואל תדרוך כף הדום רגליו. והוא נמשך יען שהוא עדן לא טיהר את עצמו מקליפת נוגה והצדקה שמחלק הוא לקנות לו שם, שיתאספו אליו הערב-רב, ערבי רבא וערבי זוטא, כדי לרמאות את בני ישראל, רחמנא ליצלן מהאי דעתא כו'. ועיין בכ"ז בהוספות מוהרצ"א שם ובנתיב מצותיך, בכמה מקומות, וברח"א מה שכתב בעניין זה. ועל כן צריכין כל אחד אשר יראת ד' נוגע בקרבו, שישפוך תפילתו ממעמקי לבו שה' יתברך יורה לול הדרך האמת ושיזכה לבא לצליק האמתי.

(ב) וזה לשון המגיד הקדוש מבאהפולע: דרך הצדיקים האמיתיים להיות דירתם בתחתונים, היינו להתקרב את עצמם לכל נשמות ישראל, ויש להם רחמנות מאוד על הנשמות אשר המה נבוכים ותועים מדרך הטוב והישר, ולהורותם דרך האמת אשר ילכו בה. והקב"ה נתן הכוח בהצדיקים שיוכלו למלאות די מחסורו של כל אחד ואחד בכל אשר יחסר לו, ברוחניות ובגשמיות, והכל תלוי בהאדם החפץ קרבתו באמת, כמאמר חז"ל כדרך שבא לראות כו'. והיינו יש אנשים שכל עיקר ביאתו להצדיק לבקש רחמים בעדו ובעד בני ביתו שיהיה לו פרנסה, והצדיק שומע בקולו ומבקש עליו, והקב"ה עושה רצון יראיו כי הם קרובים לד' תמיד. ויש אנשים שבאים להצדיק לבקש רחמים לפני ד' יתברך למלאות משאלותם במידה טובה. ובאמת גם זה חביב מאוד בעיניו יתברך, יען שמאמין בד' ובתפילת צדיק בעדו, ועל ידי זה ממלא בקשתם. אבל אין זה גורם שיסתכל הצדיק על עצם נקודתם. אומנם יש אנשים אשר יראת ד' נוגע בלבבם וחפצים לקרב אל הקדושה ושופכים שיח לפני הצדיק עד אנא לא אוכל להיפטר מהיצר הרע וכל כת דיליה ואהיה רודף אחר כל התאוות ואחר שאר הבלי עולם הזה, והתורה ועבודה השלכתי אחר גווי, ומה יהיה בסופי ומה אענה כי יפקוד אל. ובוודאי הצדיק מסתכל עליו בעין חמלה איך שנקודת לבבו הוא שלם ורוצה להתדבק באמת לד' ומבקש אותו לתור לפניו הדרך הטוב אשר בו ישכון אור ד', וממשיך עליו רוח קדושה וטהרה ממקור העליון באמרו איש אשר אלה לו מהראוי לקרבו לה' יתברך בכל מאי דאפשר. ולעומת זה יש המונים מרבת בני עמינו בבואם אל הצדיק להיכלו נאוה ומדבר אתו, המה תמהים לנפשם באומרם מה יתרון להצדיקים עלינו הלא אוכלים ושותים כמונו, ומדברים כמונו. והבל יפצה פיהם.

וכבר אמר על זה הגאון הקדוש מלאדי בעל התניא הקדוש זצ"ל לאיש אחד שבא לפניו, והרב הקדוש היה מדבר אתו לפי דרכו של המבקש, ושאל אותו מאיש מהו היתרון והמעלה מהצדיקים על שאר אנשים. והנה נודע לכל העולם חוכמתו הגדולה של הקדוש הנ"ל, והייתה תשובתו אליו בזה הלשון: כתיב 'ויחכם שלמה מכל האדם' והיה שליט ומושל על האדם ועל הבהמות. והנה כשהיה צריך לדבר גם עם הסוס, היה צריך להלביש את עצמו בלבוש הסוס לדבר עמו כפי ערכו. וכן כתיב 'וידבר על עצים ועל אבנים'. והמכוון הוא שהיה יכול להשפיל דעתו לכל דבר. כך אתה תקשה בעיניך על שאני מדבר עמך כערכך להאריך בהבלים אשר הבא כפי דעתך ושכלך, כי זהו ממש כערך הסוס שהיה מדבר עמו שלמה המלך עליו השלום. וכי קטן הוא בעיניך שאני יכול לדבר עם הסוס?! והלך האיש הזה בפחי נפש. ואני הייתי מכיר האיש הזה שהיה נכבד מאוד והיה מפליא חוכמתו של הקדוש הנ"ל זי"ע איך שנעשה איש כשר על ידי דבריו הקדושים והטהורים.

וכמו כן שמעתי בשם הגאון הקדוש מרן מברדיטשוב זצ"ל שהקשה על מאמר חז"ל במדרש "ויחכם שלמה מכל האדם" – אפילו מהשוטים דמאי רבותא דשלמה המלך עליו השלום שהיה חכם יותר מן השוטה, הלא הוא היה יותר חכם אף מן החכמים. ואמר הקדוש שהפירוש הוא כך: שהשוטה נדמה בעיניו שהוא חכם גדול ואין כמוהו בעולם. ואין מי שיוכל לנצח אתו להראות לו שהוא שוטה, וכל מה שהוא עושה הוא שטות. וחכמתו של שלמה המלך עליו השלום הייתה כל כך גדולה שהיה יכול להלביש את עצמו ודעתו בלבושים רבים וגם להיות נדמה בערך השוטה ולהראות לו בראיות ברורות ומצודקות עד שגם השוטה הודה לו שהוא שוטה. וזהו אומרם זיכורנם לברכה "אפילו מהשוטה".

ונחזור לענייננו, העיקר הוא שיחפש בחיפוש אחר חיפוש אחר צדיק האמת, כי בתנועה אחת שעושה לאיזה פניה שיש לו, יוכל לאבד חס ושלום עולמו. [וזקני הקדוש  מוהר"ר אשר הגדול מקארלין זצ"ל אמר לבנו הקדוש מוהר"א עד שאראה אצלך שתעשה איזה תנועה שאיננו בכוונת הלב לאמתו, מוטב לי לראות שתהיה משרת אצל עושי שכר]. והרבה תפלה ותחנונים צריכים לשפוך לפני ה' יתברך שיזכה לבא לצדיק האמתי שיורה לו דרך אמת בעבודת הבורא יתברך. [וזקני הקדוש מוהר"י זצ"ל אומר דעו שבעקבתא דמשיחא יהיו הרבה צדיקים, ואם תרצו ליסע לאיזה צדיק אל תשימו עיניכם אל המקום שיש שם הרבה חסידים (ובנתיב מצותיך כתב ואמר הק' מהר"ם מרימנאוו זצ"ל כשיתאספו לנו מאה אנשים או לכל היותר ב' מאות, אזי החצי נשלח מן השמים וחציו שולח הבעל דבר. והסימן כשמרגיש הצדיק איזה פניה דקה מהם, אז בוודאי יש אצלו מהצד השני. ואמר שכנגד מאה אנשים יש בכוחו לעמוד, וכשיש יותר אין בכוחו להנצל וכו'. ראה עד כמה דבריהם הקדושים מגיעים זי"ע). וגם על תורה ותפלה לא תשגיחו, רק תשימו לב לחקור אם יש שם נקודת האמת לאמתו, כי על ידי פניה אחת יוכל חס ושלום לאבד כמה שיגע כל חייו. וכל מי שיראת ה' יתברך נוגע בלבד יבין הדברים לאשורן. ואם תחפשנה כמטמונים, אז תבין יראת ד' ודעת קדושים תמצא].

(מטעמי יצחק, שם)

---

רבי יצחק מרדכי פדובה (פאדוואה) הי"ד מאופוטשנה היה מצאצאי הבעל שם טוב. הוא נולד בשנת תרמ"ד (1884) לאביו האדמו"ר רבי ישראל אהרן (משושלת נשכיז, ובן רבי שמעון מזאוויכוואסט) ולאמו הרבנית שרה לאה בתו של רבי ירחמיאל יהודה מאיר רבינוביץ מפרשיסחא. סבא רבה של רבי יצחק מרדכי היה רבי יעקב דוד, האדמו”ר הזקן מאמשינוב.

רבי יצחק מרדכי כיהן בחיי אביו כרבה של אופוטשנה. בשנת תרע"ה (1915) נפצע רבי ישראל אהרן ונפטר ממכותיהם של קוזאקים שהתפרעו בעירו, ובנו, רבי יצחק מרדכי, מילא את מקומו כאדמו"ר וריכז סביבו ציבור נכבד של חסידים,,

רבי יצחק מרדכי נשא לאשה את מרת אלקה פרלוב. בשנת תש"ב (1942), בשעה שהיה רבי יצחק מרדכיבאופוטשנה, בדרך לרכבת הגירוש, ירו בו הנאצים ורצחו אותו, יחד עם אמו הרבנית וכל ילדיו. רבי יצחק מרדכי חיבר וערך את הספרים "אילנא דחיי" – לקט אמרות רבי מנחם מנדל מרימנוב ורבי יעקב יצחק היהודי הקדוש מפרשיסחא עם ביאור "מטעמי יצחק", ספר זה יצא לאור במחובר לספר 'אור הנר' -: ליקוטים, הליכות והלכות על סדר היום במשנת רבותינו הפוסקים וההולכים בתורת החסידות, עם הערות בשם "ניצוצי אורות" (פיוטרקוב, תרס"ח).

אחייניתו של רבי יצחק מרדכי כתבה בדף-עד של "יד ושם" כי הרב נולד בשנת 1885, ואשתו בשנת 1886, ושהיה להם בן אחד. עוד כתבה שהרב "נורה על הגנת בחורי ישיבה". והרב ד"ר יצחק אלפסי כתב שהרב נורא בשעה שיהודי אופוטשנה חלקו לו כבוד לעלות ראשון לרכבת הגירוש.

ר' אלטר, בנו של רבי יצחק מרדכי, היה רבה של זאווירטשה, וגורש לאושוויץ, שם נשלח לעבודת כפייה ובראשית שנת תש"ה (1944) עדיין היה בין החיים.

אחיו, הרב יעקב שמעון הי"ד, האדמו”ר מקאלושק בלאדז', נפטר במצור ובמצוק בגטו לודז’. ,

מספר הצפיות במאמר: 58

בעקבות עזרא דרך אחר כך רבן יוחנן בן זכאי. הוא לא מצא עצה אחרת איך להציל את היהדות מכליון בעת אשר גוף האומה נתמזמז כלו, כי אם על ידי ידיעת התורה. בה ראה יסוד מוכרח לקיום העם. אחרי אשר האחדות המדינית נתבטלה בתגרת האויב מבחוץ. ואף על פי שכל אחד מבין את התורה "לפום שעורא דיליה", לפי מצב השכלתו ותבונת נפשו, בכל זאת האידיאל של הידיעה בכלל שומר על אחדות האומה ומעורר את החפץ בכלם להיות חטיבה מיוחדה בכל הדברים שהידיעה מחייבתם. הדעות וההשקפות, שנתחדשו בימי הביניים בבית מדרשם של פילוסופי עמנו, לא היה ביסודן המשך ישר מהיהדות המקורית, לא מתורת הלב והמעשה – המשכה של הנביאים ולא מתורת המעשה והלב – שומרה של רבותינו בעלי התלמוד. חפצם הפנימי, היה אמנם כחפץ הנביאים, להביא את העולם הגדול עם סודותיו וחכמותיו תחת כנפי היהדות ולגיירו. אבל בדבר אחד ומיוחד נבדלו מהם ומיורשיהם של אלה בכל הדורות. בעוד שהנביאים שאפו "ליהד" את "האנושיות" באמצעות התורות ןהאמתות שבלב העם העברי בן אלקי ישראל, שלש עשרה מדות שבלב, הנה חשבו חכמי הבינים (חוץ מר' יהודה הלוי ור' שלמה בן גבירול ורבינו בחיי בעל "חובת הלבבות") להגיע אל המטרה האמורה באמצעות הצורה שבמח והאמת שבהגיון על ידי שלטון השכל, ומטעם זה השיגו לסוף את ההיפך ממה שביקשו: היהדות נכנסה בעל כורחה, למרות טבעה ומהותה, תחת כנפי תורת היוונים והערבים, וכפי שהטבע מחייב הייתה אנוסה להשתעבד ולהסתגל לתביעותיה של האחרונה. אבל גם התקופה הזו הביאה מצדה גם היא רב טוב להמשכה של היהדות ודעותיה. הנשמה הגדולה המפעפעת בכל גופי היהדות ותורותיה דאגה אף כאן לקיים קנייני האומה בטהרתם. ולכן לא נתנה להדורות הבאים לתפוס תורת פילוסופי עמנו במלואה, בתת את השלטון הגמור לשכל והגיון בהערכת קנינינו והליכות החיים שנעשו שלא על פי ההגיון לעצם מעצמנו. החקירה והבקורת החלו אמנם לתפוס מקום חשוב בחיי היהודים, באמונה ורגש, אבל רק במדה שהיא נחוצה לנו בשביל לצרף את אלה מסיגים ופסולת העלולים להתדבק בכל דבר שיש לו חבור עם אמונה ורגש שבלב. באו הקבלה והחסידות והחזירו עטרת הנבואה והאגדה ליושנן. הקבלה בעיקרי דברותיה, כפי שניתנו מפי המקובלים האמתיים, באה להחיות בלמוד התורה וקיום מצוותיה את הפנימיות שבנבואה, המסתורין הקדושים שבה. החלוק היסודי שביניהם הוא רק בזה, שהנביאים הביעו רעיונותיהם, בשפת המוסר המובן, והמקובלים הלבישו אותם בשפת הסוד הנעלמה. אבל מתוך שהמקובלים הראשונים עמדו בתורתם עוד תחת השפעת הפילוסופיה של הרמב"ם וסיעתו, הנה הדגישו ביחוד בלימודיהם את הצד העיוני שבמסתורין. ובאה אז החסידות והחיתה את הסוד שבנבואה מצד המוסרי שבה. ולפיכך אנו רואים, שכאשר שאלו תלמידי הבעש"ט אותו: מהי הדרך החדשה בתורהשהוא בא ללמדם? ענם: אני באתי ללמד אתכם שלשה דברים: אהבת ד', התורה וישראל. זהו האידאל המרכזי שבתורת החסידות, ואידך, שאר למודיה וחזיונותיה, אינו אלא פירוש לזה, ולא יותר. וככה אנו רואים, שכל גאוני הרוח אשר עמדו לעמנו מדור דור דאגו בשעות גדולות שבחיי האומה למצוא רעיון כללי, אשר יהיה לעיניים לבני עמם בקיום התורה והמצוה ובכל עלילות החיים. הם היו בטוחים, שאם יהיה העם רק נאמן באמת להאידאל הכללי יהיה נאמן ממילא לשאר חקי ומשפטי היהדות, שאינם אלא תולדות מתוכו, אם מוסריות, אם מחוייבות מטעם השכל הישר. על סמך הדברים האמורים אפשר לבאר בטוב טעם ודעת, מפני מה הוכיחו הנביאים את העם תמיד רק על עיקרי התורה והדת ואין אנו מוצאים שיוכיחום על מצוות פרטיות (חוץ ממקומות אחדים). לפי שהאמינו בכל תוקף – ואמונה זו הייתה ילידת תכונתם הנבואית – שאם רק יצלח בידם להכניס בלב העם עיקרי התורה, הרי בזה מילאו שליחותם: קיום המצוות בפרט יבוא ממילא, עם הכשרת הלב יקבל האדם ממילא באהבה ורצון דברים היוצאים מן הלב ומחוייבים על פיו, וחדל לגנוב ומלרצוח וכו' וכו'. ורק בימי התנאים החלו חכמינו לטפל בבאור דיני התורה והדת לכל פרטיהם ודקדוקיהם. כי חוץ מזה שהנסיון הורה אותם לדעת, כי למוד העיקרים בלבד אינו מספיק בשביל ההמון הרחב עד כדי התעוררות להוציא מתוכם את התולדות הכורכות אחריהם, עוד הייתה סיבה אחרת שדחפה אותם לכך: מכיוון שהעמידו במרכז היהדות את ידיעת התורה, הנה זקוקים היו על כורחם לבאר בפרטות כל דין ומשפט. כי אם אין באור – ידיעה מנין. עומדים אנו לפני עובדה נפלאה, עובדה חיה ומוחשה בכל ימי קיום ישראל בגלות: דעות ואמונות שונות נולדו בקרבנו במשך ימי שבתנו בארצות זרות, דעות לאלפים ורבבות, ביניהן ישנן כאלה הנראות לסותרות אשה את רעותה בעיקרן, ובכל זאת לא שמעתם ולא תשמעו, לא מפי העם, אף גם לא מפי בעלי הדעות עצמם, כי יחשבו את הדעה שהם מחולקים בה למין יהדות חדשה. לרוב תשמעו מפי אלה החולקים בדברים הנוגעים לשורשיה של היהדות דברים כעין אלה: "אלו ואלו דברי אלקים חיים". אין זאת אלא מפני שכל אחד מהחולקים מרגיש שלא מדעת בעמקי נפשו, שמעל להדעות והאמונות, שבהן הם מחולקים ביניהם, חופפת דעה עליונה אחת, שכלם כאחד מחזיקים בה במידה שווה ואיש איש מהם בונה לו כלליו והנחותיו רק על המסקנות שהוא מוציא מתוך ההתבוננות בה בלבד ויחוסו אליה. ומה שדעה כללית אחת מתפוצצת לכמה דעות שונות, שנראות לכאורה כצוררות אשד את רעותה, אין זה אלא מפני שעומק אין-סופי מונח בה, ועל כן כל אחד משיג איזה חלק מתוכה הנבדל מהחלק הסמוך לו במרחק ידוע, אם בהשטח העליון אם בהשפוע היורד ומתעגל, מתעמק עד לתהומה. אבל באמת כל ההשגות וההשקפות השונות אינן אלא מעלות ומדרגות בהשגת המאור הכללי. את כל הרעיונות שנתחדשו בתקופות האמורות מעין אחד השקה אותם, מעין האלקות. זה היה החומר ההיולי, וממנו התיך הגאון העברי על אָבני המוח והלב את כל הערכים הנשגבים בנבואה וחזון, בשירה וחקירה, באהבה וצדק, רצון ומפעל וכו'. ואנו, מה מאושרים אנו, שהגענו לנקודה נפלאה בתולדות עמנו כעין זו, שאנו עומדים עתה במעגלה ויכולים אנו להשתמש בכל העושר הנפלא והרב בתכנו ובכמותו, שאין כמוהו בכל הדתות שבעולם, כדי ליצור ממנו תורה שלמה, שיש בה די כדי לפרנס אותנו וצרכינו, ואף אלה שנולדו בקרבנו מתוך הנגיעה עם התרבות האירופית וקניניה! חדשות אמנם לא נוצרו בעולמנו במאה האחרונה, אבל בשביל זה נמצאים אנו במצב של "מאסף לכל המחנות" אשר היו לפנינו, ואין לנו אלא לאסוף בהשכל ודעת את כל הדעות והאמונות שנערמו בחיינו מאז ומקדם ולהתיך מתוכן רעיון מרכזי אחד לתחית עמנו והתחדשות רוחנו. וזוהי התעודה הנשגבת שמטילה עלינו השעה הגדולה הנוכחית: להוציא מתוך נבכי סגולות עמנו את הראשיות שבהן ולחבר מהן מרכז עליון, אשר יהיה לנו מעתה למורנו וחוזנו בבניין העתיד הקרוב והרחוק גם יחד; והרי זוהו התעודה שעלינו לשימה כחותם על לבנו: לאסוף את כל האורות הגדולים, שנאצלו מנשמת רוחנו בזמנים נבחרים לתוך מערכי חיינו על יד בחירי עמנו, לחברם למאור אחד, בשביל לבחון לאורם כל הגיגי לבנו ומעשה ידינו. החיים בימינו, ימי הרעם והברך [צ"ל: והברק], מלאים רשמים לאין קץ ולכל רושם גוון מיוחד, ונאחזים הם בסבך חליפות ומאורעות אשר למהירות סבובם וחלופם אי אפשר לעמוד עליהם כראוי בשביל להעריך אותם בישוב הדעת. ואם נבוא להעריכם, בשביל לדעת מה מהם לקרב ומה להרחיק, על פי בחינות פרטיות, בין הלקוחות מתורת ההשגה ובין הנובעות מתביעת המוסר, מבלי היות לאלה מצע כללי המחבר ומקיף את כלם ומשלב אותם איש ברעהו, – אם נבוא להעריכם באופן כזה, יעלה חרס בידינו. לכל היותר יצלח בידינו להכיר את תועלתם או הפסדם רק לשעה. לפי שהבחינות הפרטיות גם הן ברובן אינן נושאות את עצמן ואינן מתקיימות בכח עצמן, כי אם משנות תכונתן לפי מצב המקום ודרישות הזמן. ולפיכך בשביל להתרומם למדרגת חיים נושאים את עצמם ופועלים בעולמנו על פי דרך סלולה בשביל כל חזיון ומקרה, אנו נזקקים ל"בריח התיכון" המבריח את כל התנועות והמפעלים מן העולם ועד העולם ומדור לדור. טובי עמנו הגדולים, שברובם היו גאוני הרוח והדת, הגיעו להכרת הנחיצות ברעיון מרכזי ברגעים נבחרים מתוך ההסתכלות העמוקה – יותר נכון מתוך תפיסת [צ"ל: תפיסה] בטבע המפעל האלקי בעולם. בראיה פנימית הקיפה עינם את החלופים והתמורות, התנועות והגלגולים אשר עצמו מספר במעשה ידי הטבע העולמי מצד אחד ומעשי אנוש ותחבולותיו מהצד השני. ולא יכלו לעמוד על סוד הקיום שבהם נפלא בסדרו ומתמיד בפלאו אלא על ידי זה שהכירו שהוא "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית". רק על ידי אצילות ושפע-רב תמידי של האור האלקי וטובו ביצוריו, אפשר לתפוס ריבוי העושר והגוונים המשתעשעים בעולם. ואף על פי כן אין הריבוי לאין חקר ותכלית פוגם בסדר הקבוע. הן גוף הבריאה עם כל צבאותיה הרבים נתהוותה במלואה בבת אחת: הוא אמר – ויהי! אבל הבריאה הנפלאה הזאת, דווקא מתוך שהיא מלאכת מחשבת של האלקים, אינה יכולה להתקיים בתור כזו אם לא שהאמן יעמוד עליה וישגיח עליה בכל רגע ויחדש את חיותה תמיד מתוכו, מתוך אורו-טובו. ומזה למדו לדעת, שזהו גם תפקידו של האדם הפרטי (וביחוד של עם שלם) להדמות ליוצרו: להיות מחדש תמיד דעותיו ומידותיו, לא להרוס ולבנות מחדש – לא זהו רצון יוצר העולם: דרך כזו – דרך עולם ה"תהו" יקרא לה – אלא לחדש את הישנות: "בכל יום יהיו דברי תורה בעיניך כחדשים". "אחרי ד' אלהיכם תלכו" – כלל גדול לא רק בייחוסי האדם אל האדם, בעל הטבע החי ומשכיל, כי אם בהערכת הטבע הדומם. ולמופת הציגה את יוצר הטבע עצמו. קדוש הוא העולם, כי על כן מעשי ידי אל מרום וקדוש הוא. אבל טועים הם החושבים את העולם לקפוא ועומד מיום היותו: הוא עובד ופועל בלי חשך ב"חכמת העולם" הגנוזה בו. כל דבר גדול קטן השרויים בחיקו עולה ויורד, קם ונופל, צץ ונובל, מתחדש בצבעיו בכל עת ורגע – זהו מהמטבע האלקי שבו, ומן הדין הוא על כן שהפרוצס הזה לא יחסר מקומו גם – ועוד במידה מרובה מאשר בטבע העיוור – בטבע המשכיל, וכל כמה שהרעיון או התורה או התורה היא אמיתית ונצחית ביותר, ככה זקוקים הם ביותר להתחדשות. תורת היהדות, בהיות שכל עיקרה לא באה אלא כדי לכונן מעשי האדם בעולם וחברה על היסודות שבהם הסתכל הקב"ה וברא עולם ומלואו, אי אפשר לה להתקיים על טהרת "הקפאון", במובן אחד ובמדרגה אחת, כמו שניתנה בפעם הראשונה והשיגוה מקבליה אז. באופן כזה הריהו מעשי ידי אדם בלבד, המוגבל בהשגתו ורצונו ומתנגדת בהחלט להנטבע האלקי. תורה אלקית זו טבעה האלקי דווקא להיות הולכת ומתעמקת ומתחדשת במושגים חדשים. זוהי נצחיותה וזוהי קדושתה.

(שאר ישוב, חוברת ג-ד, עמ' 43-47)

---

הרב החסיד ר' חיים יצחק בוניין, סופר עברי ויידישאי כישרוני והוגה דעות מעמיק, נולד בהומל שברוסיה בשנת תרל"ה (1875). אביו, ר' אברהם היה למדן וסוחר אמיד. אמו, ברכה, הייתה ממשפחת חסידי חב"ד. בהיותו בן תשע למד חיים יצחק עם סבו, שהיה מחסידי ה"צמח צדק", את דרכי החסידות ובייחוד את ספר ה"תניא", ומאז שקד על לימוד ספרי חב"ד. 

לאחר לימודים בעיר מגוריו, למד בישיבת מיר, בראשות הרב חיים לייב טיקוצ'ינסקי, וממנו למד ר' חיים יצחק את שיטתו ודרכו בלימוד תורה בהיגיון קר, בדרך ישרה, ללא פלפולים של הבל. בעקבות הלימוד בשקידה וההתעמקות בספרי חב"ד ונסע מידי שנה לאדמו"ר רבי שלמה שניאורסון מקאפוסט. ר' חיים יצחק כתב תיאורים חיים מחצרו של האדמו"ר מקאפוסט בחיבורו "חבדיש" שיצא לאור בלודז' בשנת תרצ"ח. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה נוסע לאדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש כשהתגורר באוטבוצק הסמוכה לוורשה. הוא קיבל מאדמו"רי חב"ד עצות והדרכות בענייני יצירותיו הרוחניות, אך בשאלת הגישה לבניינה של ארץ ישראל נקט כשיטת ארגון "המזרחי".

ר' חיים יצחק כשוחט ובודק בעיירה סנאוואסק. לאחר נישואין עם גנסיה לבית לבסקי ניסה ללא הצלחה לעסוק במסחר. בשנת תרס"ו הוסמך להוראה מאת רבי דוד צבי חן, הרה"ח ר' אריה ליב האפט והרה"ח ר' אליעזר ארלוזרוב רבה של רומען, אך לא הצליח להשיג משרה.

בעקבות הפוגרום בהומל והצורך לפרנס את משפחתו, ביקש להגר לארה"ב אך לאחר שהות של כמה ימים בסמוך לחופיה, נמצא "בלתי כשיר" להיכנס למדינה והוא נאלץ לשוב לאירופה. לאחר נדודים במערב אירופה ובמרכזה, ללא שהצליח במציאת פרנסה, נאלץ לחזור להומל. בהסכמת האדמו"ר מליובאוויטש, למד הרב חיים יצחק לימודים כללים, למד לשון וספרות רוסית ורכש את הגישה השיטתית המדעית. הוא התכונן לעמוד בבחינות הבגרות, אך משנקבעו הבחינות בשבת, הוא וויתר על תעודה זו, והמשיך ללמוד ספרות עברית ופילוסופיה. באמצעות ידיעות אלו מצא משרות הוראה בבתי ספר יהודיים, וכמשרות של מורה פרטי, בהומל, קיוב, וילה, ורשה ולודז'. הנדודים הרבים אחר מקורות הפרנסה והמשרות אותן נשא בערים השונות במהלך נדודיו, הובילו אותו להיפגש עם אנשי רוח, סופרים והוגי דעות. מפגשים אלו הובילו אותו לגיבוש תפיסת עולם רעיוני-רוחני, שנארג ממקורות רבים ומגוונים.

משנת חב"ד עמדה במוקד הגותו הרעיונית, וידיעותיו הרבות והשכלתו הכללית סייעה בידו להסביר את הרעיונות העמוקים לציבור הרחב. החל משנת תר"ע (1910), בעת היותו מורה בבית הספר היהודי בוורשה, החל לעסוק בכתיבה. כעבור שלש שנים החל לפרסם את כתביו. את מאמרו הראשון, "על החסידות החב"דית" פרסם בירחון "השלוח" בעריכת אחד העם וד"ר יוסף קלויזנר. בנוסף למאמריו על חסידות פרסם מאמרים פובליציסטים בכתבי עת עבריים ואידיים שונים ובהם "העולם", "הצפירה", "דאס נייע לעבן" ו"דאס אידישע פאלק", "התור, "המזרחי" ועוד. מלבד הכתבים על עניינים שונים של חב"ד, הוא כתב גם על נושאים אקטואליים שעוררו עניין ציבורי. בשנת תשע"ו (1916) עבר ללודז', בה כיהן כמורה בבית הספר התיכון העברי "יבנה". הוא הגביר את יצירתו העיתונאית וכתב בקביעות מאמרים לעיתון היומי "לאדזער טאגבלאט".הוא השתייך לתנועת "המזרחי", ובין השאר כתב גם מאמרים ומחקרים על מחשב ישראל וארץ ישראל. בשנת תרע"ז הוציא לאור את ספרו הראשון "לימודי היהדות". ספר זה יצא לאור כספר לימוד לבתי הספר התיכוניים, במטרה להעניק לתלמידים ידיעות ו"להאיר את עולמם הפנימי של התלמידים ביחסם לרוח עמם ולחרות עמם". הספר כולל מקורות במחשבת ישראל, הערוכים באופן מסודר ושיטתי.

בשנת תרפ"א הוציא לאור בוורשה את חיבורו "דיענפלעגונג פון דעם גרויסען שאטען". בשנים תרפ"א-תרפ"ב (1921-1922) הוציא לאור את כתב העת הספרותי למחשבת ישראל בשם "שאר ישוב", בו השתתפו גדולי הוגי הדעות הדתיים ובהם ר' הלל צייטלין והרב משה אביגדור עמיאל. החוברת הראשונה של הוצאת "שאר ישוב" נקראה "על סף העליה השלישית". בחוברות אלו פרסם מאמרים רבים בשמו ובפסבדונימים, כגון: בן-אברהם, חובב, י. נויבויאר, הבונה, ועוד. על מנת להציל את ישראל מעם הארצות וטמיעה, הציע ר' חיים יצחק ליצור מאסף ספרותי שיכנס את אוצרות היצירה הרוחנית היהודית מהתקופה הקדומה ועד לתקופה האחרונה, ואף הציע לפני רבנים, אדמו"רים, סופרים ומלמדים תוכנית ממשית לביצוע משימה זו. מכיוון שהצעתו לא עוררה התלהבות ורבים העריכו כי אינה בר-ביצוע, החליט ר' חיים יצחק לצמצם את תוכניתו ולהתחיל בכינוס מסודר ושיטתי של אוצר תורת חב"ד, באופן שישמש כדוגמה ליצירה הכוללת של קיבוץ אוצרות הרוח היהודיים ובמטרה לפתוח בפני הציבור הרחב את שעריה הנעולים של תורת החסידות של חב"ד. את הכרך הראשון של חיבורו הנ"ל הוציא לאור בספר "משנה חב"ד", שהחל לצאת לאור בשנת תרצ"ב והדפסתו הסתיימה בשנת תרצ"ו. שאר הכרכים של ספר זה נשארו בכתב יד ואבדו בגיטו וורשה בתקופת השואה, יחד עם כרכים גדולים של שאר חיבוריו ואוצר המכתבים שהחליף עם גדולי דורו. מקצת ממכתביו שנשלחו לאישי ציבור בישראל, נמצאים בארכיון הספריה הלאומית בירושלים. בין הנמענים של מכתבים אלו נמצאים רבנים, אנשי רוח, סופרים ואישי ציבור ובהם, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והסופרים אחד העם, ביאליק ובן-אביגדור, ש"י עגנון, דוב סדן ושמואל הוגו ברגמן.

בשנת תרפ"ט עזב את לודז' ונסע ללמד בבית המדרש לרבנים ולמורים "תחכמוני" שנוסד בוורשה ע"י "מזרחי", ושבראשו עמדו הרב משה סולובייצ'יק וההיסטוריון הנודע פרופסור מאיר בלבן. כעבור עשר שנים, בשנת תרצ"ט, יצא ר' חיים יצחק לגמלאות וחזר להתגורר ולחבר ספרים בלודז'.

בשנת תרצ"ו פרסם ר' חיים יצחק בוורשה את ספרו "כתבים", חלק א, "מתרמיל האביון".

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבושה של לודז' על ידי הגרמנים, הם החלו לצוד את האינטלקטואלים ואנשי הציבור היהודים. ר' חיים יצחק נמלט מהם והצליח לברוח עם בנו לוורשה. הוא סבל רבות בגיטו וורשה, אך גם שם המשיך בכתיבת חיבוריו. בשנת תש"ג (ינואר 1943) גורש ר' חיים יצחק במשלוח השני למחנה המוות טרבלינקה ונרצח שם. הי"ד. כן נספו בשואה ילדיו שושנה (נולדה ב1906), אריה ליב (נולד ב1909) ובתיה (נולדה ב1910).

בנו הסופר והמשורר שמואל דוד בונין (1900-1978) היה בתקופת השואה בלודז' ובגיטו וורשה, גורש לאושוויץ, שרד את השואה ועלה לארץ ישראל בשנת 1948.

בנו בנימין ברוך אבנין (1913-2004), עלה לארץ ישראל, והיה חבר קיבוץ יפעת.

 

מספר הצפיות במאמר: 49