לחנוכת הבית בימי הצרה והיגון של שנת תרצ”ג (1933) / הרב משה קלנברג הי”ד

תמונת הרב משה קלנברג הי"ד

לחנוכת הבית לכנ”י פה עירנו מיץ בחול המועד פסח שנת תרצ”ג לפ”ק.

רבות שבעה לה נפשי מהנאומים אשר לפני, אשר ספו קינה ונהי, על נגישת ולחיצת אחינו אשר בארץ אשכנז, ומהם שפכו עליהם מרורות לתלות אשמם בראשם כי מידם היתה להם זאת, את אשר הגיע עליהם, אחרי כי אחינו בני ישראל באשכנז בימי שלוותם, לא זכרו צור מחצבתם ארצם ולאומיותם, ולצריהם נתנו יד תמכו במשענת קנה רצוץ, אשר הם יעמדו להם בעת צרתם – ואין אנחנו יושבים כעת על מדין לשוח ולדון דיני נפשות, ולכל עת אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג) עת ספוד ועת רקוד, ודבר בעתו מה טוב. ואם השביעני במרורים בזו לילי פסח, ורעה נגד פנינו אשר יסמרו שערות ראשינו, אבל על כל פנים ימי הפסח זמן חירותינו הם ותן חלק לשבעה, וכן חג לנו מחנוכת הבית אשר אנחנו בו, וראה ראינו מדברי כל חוזינו ונביאנו אשר גם בתוך הצרה והיגון המציאו לנו פדות והנחה, וחזו לנו תמיד חזות נחמה ותרופה צרי למכותינו:

וגם אנכי היום בתור מנאים האחרון אכון פעמי לצאת בעקבי הצאן, ואחזה בסנסני מילין תרי ותלת דברי נחמה השקט ובטח בה’ אלהינו אשר מעולם לא עזב חסדו ואמתו מאתנו אנחנו עמו בכל ארצות פזורינו, וכן גם עתה אל יעזבנו ואל יטשנו ה’ א’ לנצח, ואנכי עמדי כאשר בשעה האחרונה נתכבדתי לשאת משאת דבר, טרם תפוש בלבי איזה רעיון ונושא מאמר המתאים וראוי לעת הפכפך כזאת, חנוך הבית, ושמחת חג, ועת צרה ליעקב ממש צרתות זו לזו, וראה מעשה ונזכר הלכה מלימודי הדף היומי בקהל עדתי במסכת יבמות בחמש עשרה צרתות בסוגיא ד”עשה דוחה לא תעשה”, כלל גדול אשר בתוך גלי ים התלמוד יעבור, ובמצולות ים אין מקום לתפוש משוט להתענג בתענוגי האגדה, אשר רק על מי מנוחות יעבורון, על כל זה אקוה, אשר מעז יצא מתוק לחיך, לומר איזה מילי מעליותא באגדתא מענינא דיומא כיד ה’ הטובה עלי, ואפתח שער בעת נעילת שער אשר ממנו ישקו כל העדרים:

הנביא מלאכי בעת נעילת שער ספרו, פתח ואמר “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים”, ונבין את דבריו בשים שכל אשר הנביא יחזור על הראשונות להגידנו לזכור תורת משה, ואשית נוספות כאשר כבר עוררתי בדרשת שבת הגדול באמרו דוקא בחורב, וכי רק בחורב נצטווה הלא גם באוהל מועד ובהר גריזים וחוקותיה במרה נצטוו גם כן:

אבל נביא מלאכי כאשר נראה אליו במראה הנבואה כל אשר יעבור על ישראל בהגלות תחת שבט מושלים שונים מהחל עד אחרית כיום מר הזה, כן נגלה לפניו אשר אחריו אין עוד נביא אשר יחיה, משימו אל עליו את נבואתו, להחיות את מר רוח הישראלי, חיל ורעדה אחזתהו, ואימה ופחד סבבוהו, לאמור, אוי מי יחיה משימו אל עליו כל המשא והצרות הללו, ה’ במראה אליו נתוודע ואמר לו, לך ואמור להם לישראל העצה היעוצה להם לבל יפלו פניהם, ולא ירדו ממדרגתם חס ושלום, בכל אשר יעבור עליהם, הוא[ זכרו תורת משה כו’. תורת משה יהיה להם למורה והר חורב ישימו לעיניהם למחזה בכל אורך ימי הגלות עד אשר הנני שולח לכם את אליהו הנביא כו’, ואתם אל תיראו:

ונבין סגולתם על פי אומרם במסכת שבת (פ”ט ע”א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב”ה בא שטן ואמר לפניו ריבונו של עולם תורה היכן היא, אמר לו נתתיה לארץ, הלך אצל ארץ. וכתב המהרש”א, מפני שארוכה מארץ מדה, וכן הלך ושאל מן הים הגדול, עד שבא אצל משה, אמר לו תורה שנתן לך הקב”ה היכן היא, אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב”ה תורה כו’, אמר לו הקב”ה הואיל ומיעטת את עצמך תקרא על שמך, שנאמר זכרו תורת משה, הרי שנקראת תורת משה על שהקטין את עצמו. וכן “משה קבל תורה מסיני”, למד להקטין את עצמו מסיני, שזכה שתינתן התורה עליו מפני שהוא השפל והנמוך שבהרים, על דרך שאמרו במדרש רבה קהלת, עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא עליה מלך גדול זה הקב”ה, ובנה עליה מצודים גדולים אלו רמ”ח מצוות עשה ושס”ה לא תעשה. ועיין מדרש תהלים על הפסוק “למה תרצדון הרים גבנונים”, בשעה שבא הקב”ה ליתן תורה לסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנה וזה אומר עלי התורה ניתנה, תבור וכרמל זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, אמר הקב”ה למה תרצדון הרים גבנונים (הר על גבי הר) “ההר חמד אלהים לשבתו” מפני שהוא הר לבדו ונמוך וענוותן:

וזה שאמר הנביא לישראל, זכרו תורת משה שנקראת על שמו לענוותנותו, וכן הר חורב שהוא ההר הכי קטן, יהיה לעיניכם לאות, כי לא מרובכם חשק ה’ בכם מכל העמים כי אתם המעט, על כן בחר בכם אל, וכן מבטיח הנביא (ישעיה נ”ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, היא התורה, והר ציון לעולם ישב, כן אתם בני ישראל לא כליתם מן האומות, אם כי הם הרבים:

וזה שאמרו בגמרא (שבת פ”ט) למה נקרא שמו הר חורב, שממנו ירדה חורבה לאומות העולם, המתגאים בגאוותם וריבויים, כי רם ה’ ושפל יראה, וגבוה ממרחק יידע. ודא תברתהון של אומות העולם המעיקים וצרים לישראל בתוקפן וגבורתן, אבל הם יאבדו משטח העולם, כמו שההרים ימושו (ישעיה נ”ד) ועם ישראל חי לעולם ולא תמוט. ומהם שונאי ישראל עצמם כבר באו והעידו על זה, על מפלתן, המן אמר “אתא מלי קומצא קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי” (מגילה ט”ז ע”א), אתם ישראל שאתם כולכם רק קומץ ומלא חפנים נגד העמים, אף על פי כן תדחו את כולם ולא יוכלו להרע לכם ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, על פי הכלל של “עשה דוחה לא תעשה”, ועשה אחת שישראל עושין דוחה כמה לא תעשה שאומות העולם אין אין מניחין לעשות, כידוע שמעט אור דוחה הרבה חושך, וכמו שהבטיח לנו ישעיה הנביא (ס’) כי הנה החושך יכסה ארץ (שאין שם שמש כלל), וערפל לאומים (הנאצי), ועליך יזרח ה’ וכבודו עליך יראה, ישראל אשר בך אתפאר ויאר לנו מכל צרותינו:

וגם בדבר חינוך הבית הזה, “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים” אשר, לא רק רוח הלאומי בלבד יאמן בבית הזה, כי אם גם רוח התורה יכנס בה ולא ימוש מתוכה ובה יהגו אבות ובנים, ובזכות זה יקוים בנו מקרא שכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, במהרה בימינו אמן:

(מתוך “דרש משה”, חלק ב)


הרב משה קלנברג (קאהלענבערג), נולד בשנת תרמ”ג (05/09/1883) בסקאלאט שבגליציה (כיום אוקראינה) כבן לרב אברהם יהודה קלנברג ולאמו מרת העניא מינציא בת הרב יצחק קיבץ מסקאלאט. משפחתו היתה מיוחסת לגאונים מפורסמים ובהם הרב יעב”ץ והחכם צבי, רבי אפרים בעל שערי אפרים ועוד. “הרב הגאון הגדול החריף ובקי הר המוריה כליל המעלות ערוגת הבושם” (מתוך הסכמת רבי אברהם יהושע העשיל מקאפיטשיניץ לספר שלש דמעות ולספר דרש משה), “… דורש טוב לעמו מוכתר בנימוסין ותיק וחסיד וירא אלקים” (מתוך הסכמת האדמו”ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, לספר שלש דמעות. וראה גם את שאר ההסכמות הנלהבות של גדולי ישראל לספרי הרב משה קלנברג) “אשר לא מש מימיו מאהלה של תורה מעושר ומעוני” (“ברכת אב”, מתוך דרש משה חלק א, עמ’ 16), והתחיל לכהן כרב עוד בצעירותו והיה אב”ד קוטשערמארא שבבוקבינה. בעקבות צרות מלחמת העולם הראשונה סבל מהרוסים, גלה מביתו, נטש את משרתו הרבנית ואבד את כל רכושו להצלת נפשו ונפשות משפחתו. הוא עבר דרך רומניה להונגריה, שם שהה שש שנים והיה רב חברת לינת הצדק ולומדי השיעור בשס”ח בבודפסט. בשל נישואי אחותו מרת חנה כהנא עבר לווינה ושם היה רב חבורת קהל חסידים ומגיד מישרים בקלויז סדיגורה. בשנת תרפ”ט (1929) עבר לעיר מץ שבצפון מזרח צרפת. בעקבות עקירת בית העלמין היהודי בעיר בידי הגרמנים בשנת תרס”ג (1903) אבד ציון מקום קבורת הנפטרים ובכללים גם צדיקים גדולים שלא נודע מאז מקום קבורתם, אולם “אין עושין נפשות לצדיקים! המצבות והזכרונות הגשמיים בטלים ועוברים אבל דבריהם הן הן זכרונם הקיימים לעולם וזכרם לא ימוש מוך היהודים” (דרש משה, חלק א, הקדמה, עמ’ 28-29). במץ כיהן הרב משה כרב לקהילת “קהל יראים” של המהגרים ממזרח אירופה וממרכזה.

עולמו הרוחני של הרב קלנברג הושפע משורשיו בחסידות רוז’ין, ביהדות מזרח אירופה ומדמויותיהם של ה”חפץ חיים” והרב מאיר שפירא מלובלין. הרב קלנברג חיבר את הספרים דרש משה (ב”ח, תרצ”ה), דור ודורשיו מגדולי מיץ, שבתא דרגלא וספר “שלשת הרועים” משלשה בתי אבות גדולים וצדיקים, שלש דמעות הספדים על קדושי ארץ ישראל וגדולי ישראל (תרצ”ז) ובהם דברים לזכר חללי מאורעות תרפ”ט, הספד על החפץ חיים, הספד על הרב קוק ועוד. כן היו בידו גם כתבי יד עם הערות בש”ס ובשלחן ערוך ועל התורה, שהתכוון להוציאם לאור.

בשל צרות מלחמת העולם הראשונה והתנפלות צבאות הרוסים בשנת תרע”ד (1914), אבד כתב ידו על שולחן ערוך יורה דעה חלק א’, שהתעכב עם פרסומו כי טען “הלא עדיין אברך אנכי אעבור על פרשתא דא פעם ושתים וימים ידברו ואז אוציאם אורה כאשר אשלים חוקי על כל השלחן ערוך יורה דעה על כל פנים”. הרב כאב מאוד את אובדן כתביו: “וכגורל ביתי הוני ורכושי וכל מרבית ספרי שהיו שוים הון רב ונאספו ותמו או נגנבו, כן היה גורל גם הכתבי יד שלי אשר בעמל ידי יגעי ומצאתי כתבתים וגם הגהתים, ידי זרים שלטו בם ולדאבוני אין לזה לא גאולה ולא תמורה ושמעתא בעי צילותא, וחבל על דאבדין ולא משתכחין ומיאנה הינחם נפשי…” (הקדמת דבר משה, חלק א, עמ’ 30). כל ימיו קיוה שימצאו כתביו וישיבו לו אותם.

בפרוץ מלחמת העולם השניה פינתה הממשלה את תושבי אלזס-לוטרינגיה לפנים הארץ, והרב עבר עם אביו הישיש לבורדו. ביתו נעשה מרכז לבני עדתו ולפליטים נוספים. בתחילת שנת תש”א (בנבמבר 1940) הוגלה הרב יחד עם רעייתו ואביו ורבים מבני קהילתו למחנה לה-לנד שליד העיר טורס, כ- 160 ק”מ דרומית מערבית לפריז. הוא ארגן תלמוד תורה לעשרות ילדים במחנה, ייצג בוועד את הנושאים הדתיים וכתב דרשות במחנה. “במהלך עשרים ואחת חודשי שהותו במחנה כתב הרב קלנברג את דרשותיו בכתב יד בהיר, קריא ועשיר במקורות: תשע דרשות, מבוא למגילת איכה, ביאור לפירושו של האבן-עזרא למגילת איכה, מסמך מזעזע המתאר את שילוחם מהמחנה ודברי תורה ששמע מפי אביו ועוד. כתב היד התגלגל והיה מונח עשרות שנים בארכיון ייוו”א בניו יורק ללא גואל, והוגדר כבלתי מזוהה. לאחר תחקיר ארוך ומורכב הצליחה הרבנית אסתר פרבשטיין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, לזהות את שם המחבר, לגאול את כתב היד ולהוציא לאור את הספר “ידי משה“, ששמו נמצא רשום בכתב היד” (מתוך “תחקיר החודש”, תמוז תשס”ו, באתר “זכור”: חיים שלם, “מי יתן ויכתבו מילי”, הצופה,21 באפריל 2006).

מתמוז תש”ב החלו להוביל את יהודי המחנה להשמדה. הרב משה קלנברג הועבר לדרנסי שבפריז, והספיק לעבור שם לפני התיבה לסליחות ולתקוע בשופר. בערב ראש השנה (11.9.1942) הובל עם רעייתו, הרבנית חנה גיטל לבית טייטלבאום, לאושוויץ בטרנספורט מס’ 31, ושם הם נספו ב-ג’ בתשרי תש”ג (1942).

שני בניהם, הרב חיים מרדכי ור’ פנחס שרדו. בספר “ידי משה” הובאו גם דברי בן המחבר, הרב חיים מרדכי קלנברג, בנוגע למשפחה ולתולדותיה.

מקורות: אתר זכור. אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד עמ’ 544-547. ספר זכרון לגירוש יהודי צרפת, באטה וסרז’ קלרספלד (פריס 1978), דפי עד באתר “יד ושם”, ועוד.

הרב הונצח גם בספר “דעת שלום על פרק שירה” מאת הרב שלום מאסקאוויטש משאץ, תשמ”ט. וכן בספר משמיע שלום, מלוקט ע”י מכון “שפתי צדיקים” שע”י מרכז תורני “אוהב ישראל”, תשנ”ה.

הערות:

  • ע”פ אנציקלופדיה לחכמי גליציה הרב נולד בתרמ”ב (1882), אחותו רשמה בדף העד שנולד ב1888, ולמעלה הובא תאריך הלידה המפורט כפי שהובא ברשימות ספר הזכרון לגירוש יהודי צרפת.
  • ע”פ המובא ב”משמיע שלום” יום הזכרון נקבע לד’ בתשרי תש”ב. ונראה שכוונתו לתש”ג (1942). למעלה כתבתי ג’ תשרי תש”ג, כפי שמובא באנציקלופדיה לחכמי גליציה.

מספר הצפיות במאמר: 7

כי קולך ערב ומראך נאוה / הדרשה האחרונה של הרב משה דייטש הי”ד בערב יום הכיפורים

השמעיני את קולך

בתאריך 15.03.1939 נכנסו חיילי הנאצים לצ’כיה. רוסיה הקרפטית ומרמרוש כולה, נכבשה בהסכמת היטלר בידי חיילי הונגריה, משנת תרצ”ט. בשנת ת”ש גזרו ההונגרים “חוקי יהודים”, באמצעותם גזלו את פרנסת היהודים ושלחו את היהודים לעבודה מפרכת ב”מחנות עבודה”, ומשם נשלחו למקומות שונים ברחבי המדינה שנכבשו בידי הנאצים, שם קצצו את זקנם ואת פאותיהם והעבידו אותם בפרך בתאים תת אנושיים. עד מהרה הפכו האברכים הצעירים שגויסו למחנות, לגופות צנומים עם עיניים כהות, בשל המחסור במזון ותנאי המחיה הבלתי נסבלים, ורבים מהם נפטרו תוך זמן קצר.

בערב יום הכיפורים, שנת תש”א או תש”ב, עמד הרב משה דייטש בבית המדרש, הביט בנערים ובזקנים שנותרו בו עטופים בטליתות ודואגים לשלום אחיהם ולגורל כלל ישראל.

הרב נשען על העמוד, והתחיל בלא כח בדרשתו:

שלמה המלך שר בשיר השירים (ב,יד), “יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, הראיני את מראיך, השמעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה”. ויש לדייק בלשון הפסוק, לכאורה יותר מתאים הסדר: הראיני את מראי, השמעיני את קולך, כי מראך נאוה וקולך ערב, ולמה הקדים בנתינת הטעם קול לפני מראה?

ויש לבאר על פי משל: למלך אחד היה בן יחיד, מצויין במעלות נשגבות, והאב, המלך, אהב אותו כבבת עינו. פעם אחת חטא הבן ועבר על חוקי המדינה. השרים הממונים טענו, כי דין אחד לכולם והעמידו את בן המלך למשפט. הבן יצא חייב בדינו ונגזר עליו להיות גולה מחצר המלכות למספר שנים. וכך הווה. הבן נדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר. והמלך, כמובן, רדאג ונאנח על בן יחידו שהוגלה מעל שולחן אביו… ויהי בראות השרים צערו של המלך, לפירסום בכל המדינות ובו כתוב לאמר: אמנם, חטא בן המלך ועליו לערוך גלות, בכל זאת בקשתנו שטוחה כי יקבלו אותו בסבר פנים יפות, לדאוג בשבילו לאכסניה הגונה, מזון וכדומה.

מובן מאליו, כי המכתב הזה עזר הרבה, ובכל מקום קבלו את בן המלך בכבוד. הבן הציג את עצמו מי הוא, וגם הכרת פניו ענתה בו כי הוא איש עדין, מחונן במעלות, ואף אחד לא הטיל ספק באמיתת הדברים שהצעיר הזה הוא בן-מלך!

 ברם, פעם אחת קרה אסון לבן בדרכו. הוא הגיע למקום אחד, בו היו למלך אויבים בלב ונפש ואמרו בלבם: עכשיו הזמן לנקום את נקמת המלך בבנו. מה עשו? הסירו מעליו את הבגדים היפים, בגדי מלכות, היכו אותו ועשו לו פצעים בגופו ובקלסתר פניו. הבן אמנם טען והתחנן, כי הוא בנו של המלך, אבל לא האמינו לו, אפילו ידידיו של אביו המלך. זאת ועו, לא נתנו לו אפילו את רשות הדיבור, כאשר ביקש ורצה להוכיח בסימנים מובהקים כי הוא בן-מלך. השמועה הרעה הגיע להמלך והשרים, ולבם כואב על צער הבן. היה שם פיקח אחד שהציע לשלוח “מכתב-חוזר” שני, בו יסבירו את אשר קרה לב המלך מאת שונאי המלך. ובכן, הבקשה היא שבכל מקום בואו של הבן, כאשר יספר להם את יחסו וסיבתהגלות, יתנו לו לתאר לפניהם את כל הקורות ואת דברי הימים של המדינה, ובכך, כלומר בקול הנעים, וברוב חכמתו ובסגנון שיחותיו, יבינו המבינים, כי אמנם לפניהם עומד בן-מלך, אשר יזכה בקרוב לשוב אל בית המלכות וישלם להם כגמוליהם. וכך הווה. האיגרת הזאת השנית הצלה את חיי הבן הנודד.

והנה הנמשל: המלך, מלכו של עולם כולו, בחר בעם ישראל כעם יחידו וסגולתו. אבל חטא העם הזה ונגזר עליו גלות. בצרתם לו צר. גם שכינתא בגלותא.הקב”ה כואב ומשתתף בצער עמו. מה עשה ה’ יתברך? הוא, בכבודו ובעצמו, שלח מכתב-חוזר לשרי המדינות, בהם עורכים בני ישראל את גלותם, והזהי אותם כי לא יכבידו עליהם את עול הגלות  השיעבוד, אלא רשות נתונה להם לחיות את אורח חייהם, לעסוק בתורה שקיבלו מסיני ולאפשר להם לפרנס את עצמם בכבוד, כראוי ונאה לבני מלכים. וכך היה, בערך, בכל הדורות והגלויות. אפשר היה, פחות או יותר, לחיות ולהתקיים בין העמים. ברור, כי היו יוצאים מן הכלל ועם ישראל סבל ודמו נשפך כמים, כידוע לכל, ואין כוחי להאריך בפרות מכאיבות אלו.

אנו חיים כעת בימים קשים ומרים מאוד. שונאי המלך, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ואת עם הנבחר, קמו עלינו בקנאה ורציחה שקשה להגדירם בפה ובמלים פשוטים. שודדים ורוצחים שולטים בנו, הפשיטו מעלינו את לבוש ישראל, הסירו את צלם אלוקים מעל פנינו, הורגים ושורפים זקנים ועוללים. כל העולם כולו נגדינו. אנו אמנם מאמינים כי אנחנו בני א-ל חי, בני מלכים, אבל היינו ללעג ולקלס. ובכן אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. עלינו להרים את קולנו, קול יערב, להרבות בתפלה ובתחנונים, עד שנזכה לגאולה ויכירו הכל וידעו כל יושבי תבל, מי אנו ומה מקור מחצבתינו. צאן קדושים. יהודים של קידוש השם!

וזוהי הכוונה הפסוק הנ”ל: “יונתי”, עם ישראל שנמשל ליונה, “בחגוי הסלע”, בבקעי הסלעים, בדרכים לא דרכים, שבר על גבי שבר, “בסתר המדרגה”, הסתרת פנים במדרגה הכי גדולה. “הראיני את מראך”, היו זמנים שהיינו בגלות, אבל המראה, הצורה וזיו דיוקנה של יהודי לא נפגמו, הכירו, ועל כרחך הודו, גם האומות אשר בתוכם היינו שרוים, כי יש מה שהוא מיוחד בדמותו ובצלמו של יהודי, ואפשר היה לסבול את עול הגלות. ברם, כעת אנו חיים בזמן שהצוררים היכו ועשו בנו חבורות ופצעים, עד שאי אפשר להכיר את פני-יהודים, כי הם בני המלך, מי שאמר והיה העולם ויושב על כסאו ודן את כל העולם. ומה עלינו לעשות עכשיו? “השמיעיני את קולך”, אסור לנו להתייאש, אלא להרים את הקול – קול יעקב – “כי קולך ערב”. הקול הערב והנעים מעיד בנו, כי אנחנו, ורק אנחנו, שמענו את הקולות והברקים במעמד הר סיני וקיבלנו עלינו את התורה, הכוללת את ה”לא תרצח” וכו’. ואנחנו מאמינים ומקווים כי יבוא היום, ובקרוב בימינו, נזכה גם כן להחזיר לנו את הדמות והמראה המקורי, “ומראך נאוה”, דמות וצלם של בני מלכים, שחזרו לשולחן אביהם מתוך גאולה שלימה. אמן ואמן!

(הדרשה האחרונה ששמע ממנו בנו ר’ יהודה יואל דויטש, הובאה בספרו משנת פני אבא, פני משה, דרשות)


הרב משה ב”ר יהודה יואל דייטש, היה אב”ד קהילת קודש גניטש שבמחוז מרמרוש במשך 25 שנה. 

המשיך לעודד את צאן מרעיתו והאמין באמונה שלימה כי זממו של היטלר לא יעלה בידו, ובטח יהיה “המחנה הנשאר לפליטה”. הרב נספה באושוויץ, ורבים מדרשותיו אבדו ונשכחו בשנות החורבן. שרידים מתורתו ומפרקי חייו הובאו בספר שהוציא לאור בנו יהודה יואל דויטש, “ספר משנת בית אבא: שאלות ותשובות וקצת אגדה” (ניו יורק, תש”ם) אליו צירף חלק שני בשם “נרות לקדושי עליון: סיפור מחיי בית אבא והסביבה ופרקים על חיי היהודים במרמרוש, באספקלריא של הלכה, כפי שהם משתקפים מתוך ספרי ההלכה והאגדה“.

מספר הצפיות במאמר: 13

עניין תקיעה השופר מאת הרב פנחס חודרוב הי”ד ובקשתו שידפיסו את חידושיו לאחר המלחמה כדי לעשות לו שם עולם

עניין תקיעת שופר

המדרש אשרי העם יודעי תרועה, וכי אומות העולם אינם יודעים להריע והלא כמה קרנות יש להם כמה בוקיונים יש להם וכו’, אלא אשרי העם שיודעים לפתות את בוראם בתרועה.

והנראה לעניות דעתי, ביאור הדבר בהקדם לבאר ענין התקיעות דשמענא מרבינו הק’ לתרץ על קושיית הרא”ש דף ד’ כאן קודם שיחטא וכאן לאחר שיחטא. והקשה הרא”ש, דקודם שיחטא מה צורך לו במידת הרחמים? ותירץ רבינו דקודם החטא צריך האדם למידת הרחמים שיתקשר כל כך בשורשו שיוכל אחר החטא לשוב לאותו מקום. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק. וזה נראה בלשון תקיעה, מלשון ותקעתיך יתד, ותרועה מלשון תרועם בשבט וכו’, וזה דצריך לתקוע ולקשר את עצמו כל כך קודם השבירה עד שלאחר השבירה, חס ושלום, יהיה שוב תקיעה לחזור לאותו מקום. ודו”ק. וזה אשרי העם יודעי תרועה, יודעי לשון חיבור, מלשון וידע האדם וכו’, היינו שיודעים לפתות מלשון נפתולי אלוקים וכו’, היינו לקשר לבוראם קודם התרועה, כדי שיוכלו אחר כך לחזור לאותו מקום. ודו”ק.


הרב פנחס חודרוב הי”ד מטארנא, מצאצאי רבי פנחס מקוריץ, נין ונכד לאדמו”רי קוסוב וצאנז, שמר במסירות נפש בימי השואה כתב יד ייחודי של רבי פנחס מקוריץ. הוא הטלטל ממקום למקום עם כתב יד זה במשך שלוש שנים, וצירף אליו מעט מחידושי התורה שלו, עד שמסרם לנכרי ממכריו על מנת שיטמין אותם וימסור אותם ליהודי הראשון שיפגוש לאחר המלחמה.

ביום ט”ז במרחשוון תש”ג, כשהוא בתוך גטו טרנוב, כשחייו תלויים לו מנגד ואין הוא יודע מה עלה בגורל אשתו וילדיו שנלקחו ממנו, הוא מצרף לכתבים אגרת בקשה למוצא ובו הוא מבקש שידאג להוציאם לאור:

“הכתבים הללו שכרך א’ מהם הם חדושים מאא”ז גדול מרבן שמו מהר”ר פינחס מקוריץ זצק”ל, מתלמידי הבעש”ט, הם אקסמפלר יחידי בעולם… ויש בהם אוצר בלום של פרי מחשבות קדש לא יערכם כל שווי; והחלק השני הם חלק קטן של פרי עשתונותי אשר חדשתי מדי פעם בפעם, והבוחר יבחר, כי יש בהם דברים נאותים ראויים להוציאם ולהפיצם למען יהי’ לי לזכר עולם. וכמעט רובם ככולם נאבדו ממני, כי עזבתים בברחי ביום חרון אף ה’, ובחרתי בזה המעט כי זוהי תורתו שלמדתי בימי הגולה, וכמו שדרשו חז”ל אף תורתי עמדה לי, תורתי שלמדתי באף… ואם ח”ו עקבותי עדי זמן לא יוודעו, אבקש למי שיגיע המכתב הזה לידו, שידע נאמנה כי מן השמים זיכוהו באוצר קדוש כזה, למען יברר מקחו של צדיק קדוש העולמים מהר”פ מקאריץ נבג”מ… ובקשתי פרושה שיצרף גם חדושי הנאמרים בלב ולב למען יהי’ לי לשם-עולם אשר לא יכרת”.

ביו חידושיו מופיע דברים שאמר כשהיה בבית החולים, תורה ששמע מהאדמו”ר מגור בשנת תרצ”ו, חלום שחלם “בעת שנחבאתי מפני חמת המציק בליל ש”ק פר’ קרח שנת ת”ש ובלילה זה נשמע שוד ושבר בגבולנו”, ואז נאבד לו ילקוט חידושי תורתו. וכן הוא מביא דברים שאמר בכ”ד בשבט תרצ”ט בברית המילה של בנו, אהרן זאב, ומוסיף “אזכה לגדלו לתורה וחופה ומעש”ט”.

הרב חודרוב נספה בשואה.

לאחר השואה העביר הגוי את הכתבים שנמסרו לו לקהילה היהודית בברסלאו. ר’ פנחס אהרנברג, שהכיר את הרב פנחס חודרוב הי”ד, גאל את הכתבים “בכסף מלא”, “למעלה מכפי יכולתו”, ומסר את כתב היד לאדמו”ר ה”בית ישראל” מגור. הרבי מסר את הכתבים לעיבוד ולהכנה לדפוס והם יצאו לאור בספר “אמרי פנחס” בתל אביב בשנת תשל”ד. רבי יחזקאל שרגא פרנקל צרף לספר עוד כתבי יד שנתגלו מתלמידו של רבי פנחס מקוריץ, והוציא לאור בשנת תשמ”ח את “אמרי פנחס השלם”. מהדורה מורחבת של הספר, הכוללת עשרות כתבי יד ואת התורות שהודפסו מרבי פנחס מקוריץ, יצאה לאור בבני ברק תשס”ג.

מקורות: הקדמת “אמרי פנחס” וקונטרס “זכרון פנחס”. החסידות וארץ ישראל, י’ אלפסי, עמ’ 591.

מספר הצפיות במאמר: 26

בת ישראל, לבשי עז התאזרי והיי לבת חיל! / הרב ד”ר מרדכי בורר הי”ד

תמונת הרב מרדכי בורר הי"ד

כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים, שהן מזדרזות במצות […] מנהיגות בניהן לתורה […]

“ושמרתם את בריתי”. ברית היא התאחדות שני אישים, והשתעבדותם איש לרעהו, לעשות אינטרס חברו – שלו. ועל כן זאת הברית, אשר כרת ה’ עמנו, הכניסנו עם כל עצמותנו ופעולותינו הכלליות והפרטיות – בלתי תלוי בכל תמורות החיים והזמנים – לרשותו של הקב”ה, לעשות את כל אשר יצונו ולמלא את כל אשר ידרש ממנו, למען אשר כל ענינינו יהיו מסורים בידו, לטוב לנו (כאשר ארז”ל [שמו”ר לו,ג] “נרך בידי ונרי בידך, אם אתה משמר את נרי אני משמר את נרך”). ולא את אבותינו בלבד כרת ה’ את בריתו, כי אם את כל הדורות הבאים (דברים כט,יג-יד), ולא את הכלל בלבד כרת ה’ את בריתו, והפרט הוא בן חורין להבטל ממנה, כי אם כל איש ואשה מישראל המה בכלל הברית, כאשר דבר משה אל ישראל (שם) על כן חובה מוטלת על כל הורי ישראל לא לבד להכניס את בנם בבריתו של אברהם אבינו, כי אם לגדלו ולחנכו לאותה הברית.

ועתה, בת ישראל, אשת חיל, גברת בית יעקב העתידה, אשר עליך נאמר (משלי לא,כה): “עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרן, פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה: צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל”, מי כמוך ראויה לאותה איצטלא, להיות מורה ומדרכת ומחנכת את בני ישראל לתעודתם הנשאה, ולהכרת חובתם הנשגבה, (… ולהנה וגם לתורה…) אליך נשא עיניו היושבי בשמים, בהופיעו על הר סיני ללמד את עמו תורה ומצוות ועליך סמך באומרו: “ואני זאת בריתי אותם, אמר ה’, רוחי אשר עליך ודברי, אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם!”. על כן, בת ישראל, לבשי עז התאזרי והיי לבת חיל! הצילי ילדי ישראל מאבדון גדלי אותם לתעודתם, להיות כהני ה’ והכשירים לשמע בקול ה’! הראי להם את הגדולה והגבורה, את התפארת וההוד, את החכמה והחסד אשר לה’ אלקיך – בכל תולעת וראש, בכל פרח וצמח, בכל כוכב גדול וקטון – ובאדם! הראי להם את ה’ בכל הליכות דברי ימי העמים והאנשים, ובייחוד בדברי ימי עמך, שמתחלתם ועד סופם אינם אלא התגלות אלקים בקרב בני האדם, בשביל האדם. שאינם אלא אצבע אלקים, להראות לבני אדם גבורתו ונפלאותיו, חכמתו וחסדיו! הראי להם בחייך ובחייהם השקטים והסואנים, בכל רגעי חייך וחייהם החולפים והבאים, בכל עצב ובכל שמחה אשר ימצאו אתכם – יד אלקים! למען אשר יפקח עיניו ויראה, כי עוד היום הוא וכל עמו נשואים על כנפי נשרים, ועוד היום גדול חסדו עמנו כימי עולם.

ולא רק בדברים תכשירו את בניך לתעודתם, כי אם במעשים: בכל דרכיך ותהליכותיך עם אלקים ואנשים, מבקר ועד ערב, מערב ועד בקר, ילמדו ליראה את ה’ ולשמע בקולו! בך יראו את האושר ואת הנעימות, אשר בחיי היהדות, המיוסדת על דבר ה’ ומצוותיו, ממך ילמדו ויכירו וידעו את העז והתעצומות את המנוחה והשלוה, את השמחה ואת הענג ואת שפע המעשים הטובים, אשר יגיעו לאדם, בחיותו את חייו על פי ה’ וחקי רצונו, מבלתי סור מהם ימין ושמאל!

ומי מסוגל יותר להנחיל לבנינו, על ידי חינוך ולימוד את ההתקדשות הישראלית, את ההתרחקות מכל דבר שקר ותועבה, ובכלל זאת טהרת המדות ונקיות הדעת – מאותה אשת חיל, יראת ה’, אשת בית יעקב ואם בני ישראל, אשר בידה נמסרה כל טהרת הבית וכשרותו וכל קדושת חיי המשפחה הישראלית, ואשר נמצאה נאמנת לתעודתה בכל הדורות, בנשאה את דגל הטהרה והצניעות ברוח גבורה נפלאה!

צאינה בנות דורנו בנות ישראל כשרות, בעקבות אמותיכן אלה, אשר מלאו את תפקידן תמיד באמונה, ושמרו את ביתן מכל אשר לו צל של ערות דבר ושל השחתת דרך ופריצות וקימו בעצמם בזהירות יתרה” “והיה מחנך קדוש!” משכנן היה קדוש, חיקן אשר נשאו בו את ילדיהן קדוש היה: מזונן, אשר הושיטו לילדיהן קדוש היה, גם כל אויר ביתן היה קדוש ומלא ברכות ה’, על כן פרחו בניהן ובנותיהן בקדושה ובטהרה ובמעלות רוחניות אין מספר, ועל כן העמיד ישראל חכמים מצוינים וצדיקים נפלאים, אשר אין דוגמתם בכל העמים והלשונות, ועל כן היו כל בניהן, ברוכי ה’ ואם הבנים שמחה ותשחק ליום אחרון!

אמנם בבא הורי ישראל לחנך את בניהם לתורה, אז תגש הערומה אליהם ותאמר במנוד ראש: “האם כל בניכם יהיו רבנים וכלי קדש? הלא אם תנהיגום אל התורה ותחנכום ברוח היהדות, לפי השקפתכם הקלוטה מהגיטו, שוב לא יוצלחו לאחז במסחר ובחרשת המעשה, באומנות או בחכמה לפי מובן זמנו ולא יוכלו למלא את משאלות ודרישות הזמן אל האדם ויהיו ברעה ובחסר כל, וזה וזה לא יתקיים בידם. גם לכל העמים יש ריליגיות, אבל שם הנה ערוכות ערוכות בטוב טעם ודעת: שם ריטיניא לחוד וחיים לחודם, ואין אחד נוגע בחברו במלא נימה: שם לא תהין הדת להתערב בכל דבר, כאשר היא אצלנו, מתי נפקחה גם אנו עינינו לראות נכוחה ולעשות כמתוקנים שבהם אשר להם היתרון בחכמה ובדעת ובכלכלת החיים?! מתי נתפתח ונשלים גם אנו להכיר, כי השמים שמים לה’ והארץ נתנה לבני אדם, כמוהם?!…

מתי? – לעולם לא! כל זמן אשר בשם ישראל נכונה, כל זמן אשר לא ננתק את מוסרות הברית, אשר כרת ה’ את אברהם אבינו ואת זרעו אחריו – לא נאבה ולא נשמע לכל הדברים הלאה, שאין להם שחר! הלא כנגד התפרדות החיים הזו בשתי רשויות, של ה’ ושל בני אדם, של דתיות ושל אזרחיות, כנגד גלות של הדת מן הבית ומן החיים אל בתי תפלה והיכלות, אשר תוצאותיהן הן: חלול והשפלת כל החיים הממשיים, המעשיים העובדים והיוצרים, הרוכשים והנהנים – הלא כנגד הדעה המסולפת והאמת המזויפת האלה, שפשטו בחברה, יסד ה’ את בית יעקב ויבחר לו את ישראל לסגלתו. הלא כנגדן יסד לו ה’ עם ישראל, אשר בהיותו עם בין העמים, יעמד לנס עמים ולעד לאומים, בהיות כל חייו הממשיים, המעשים, הפועלים והיוצרים, הרוכשים והנהנים, ערוכים ומתוקנים לפי תכניתו ית’ ולפי רצונו ומסודרים לפי חכמתו ודעתו, למען אשר ממנו ילמדו גוים ולאומים, לדעת את ה’ ואת יתרון האדם, ולא יתמכרו לעשות הרע, ולא ישפלו להדמות לבעלי חיים מצוינים בדעת!…

“ממלכת כהנים וגוי קדוש” רצה ה’ לתקן לו בעולמו וזה שמנו אשר קרא לנו, בעת אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. לא ממלכה, אשר יהיה לה’ גם היכלותיו וכהניו, כי אם ממלכה אשר כל האזרח בה יהי “כהן” נאור באור ה’ והולך בדרכיו. ממלכה, אשר בה כל בית יהיה היכל, קדש לה’, וכל שלחן מזבח, וכל פעולה מפעולות החיים הביתיים והאזרחיים – תהיה עבודת ה’: ולא “גוי”, אשר יהיה גם קדושים, ככל הגוים, רצה ה’. כי אם “גוי קדוש”, שיהיה קדוש בכל רמ”ח אבריו, ואשר כל אחד ואחד ממנו, אף בחבילי עצים שעל גביו וכד המים שעל שכמו – ישאף אל המעלה העליונה של השלמות הרוחנית והמוסרית, זאת היא תעודתנו, וזאת היא תעודת כל האנושיות, אשר פי ה’ יקבנה. ולמען עשות זכר לתעודה הנשאה הזאת בקרב העמים ולפנות דרך לגאולת האנושיות, עשה ה’ את ישראל ל”זרע-אל” ויזרע אותו בין העמים, ויביאהו לידי נסיונות קשים מאד של לחץ ודחק ושל הגבלות, המעבירות את האדם על דעתו ומשפילות את ערכו המוסרי ומצמצמות את רוחו, למען אשר יתגבר עליהם וישאר נאמן לתעודתו להיות “ממלכת כהנים וגוי קדוש”, וישוב באחרית הימים ברנה לארצו ולמקומו.

ועתה – אחרי אשר עמדנו בנסיונות אלה באלפי שנות גלותנו לעיני כל יושבי תבל, המשתוממים על כחותינו הנפלאים, ונשארנו בכל אלה העם היותר מלא רוח חכמה ודעת, והיותר נקי הדעת והמדות –  ולא נטעה באמרנו – גם היותר מאושר בחיינו הפנימים עתה בהיותנו קרובים כל כך למטרתנו, נאבדה דרך ונכשלה ונלכה אחור ונשברה?! עתה נבזה ליקרנו ונבגדה במשלחינו ונתאוה להעשות בריות חדשים מטיפהן של כל הגוים?! הבאמת הועילה זו פריקת העול העושה כביכול, את בתי ואשי ישראל בני חורין להפטר מן התורה ומן המצוות עד כדי שדעתו טועה, להאמין שיש בה ממש? האם נתמעטו עתה בחיינו עוונות אזרחיות ופוליטיות, עניות וצרות, דאגות ויגונות וטרגדיות ביתיות וחברתיות, מאשר באלפי השנים, אשר היו ישראל באמנה בדרך התורה הקדושה, ושמרו את משמרת התורה במסירות ובנאמנות.

בכל משברי וגלי המים הזידונים, אשר צפו על ראשו נשאר נאמן לתעודתו, להיות: “ממלכת כהנים וגוי קדוש”!

לא, אחיות, בנות ישראל! אטמנה אזניכן לקול ההסתה המדברת באלפי אלפים לשונות ופרצות שאין בהן ממש! פתחנה אזניכן לקול ה’, המדבר וקורא אליכן מהר סיני! התנשאנה על רום מעלת הכרת תעודתכן הנשאה והנכבדה והביטו משם על אורחות חייכן וחיי ביתכן! דענה את חובתכן לה’ אלקיכן ולעמכן ואל נא תתפתינה לברק יופי ולקסם כזב, המאחזים את העינים ומוליכים את האדם שולל!

אמנם כן, השמים שמים לה’ והארץ נתנה לבני אדם, אבל לנו, בני ישראל, נתן ה’ כימי השמים על הארץ, אותנו נשא ה’ על כנפי נשרים והביא אותנו אליו, ואלינו ירד מן השמים לדבר עמנו, ולשכן כבוד בתוכנו, ואותנו בחר מכל העמים ונתן לנו את תורתו, בקולות וברקים נגלה עלינו ובקול שופר עלינו הופיע.

זה היה בחדש השלישי הוא חדש סיון – השמים נראים בטהרם, החמה בתקופתה, כל רוח לא יפוח, עלה לא ינוע, בהיות הבקר, בקר לא עבות והנה ענן כבד על הר סיני, ברקים האירו תבל אלי חצצים יתהלכו, קולות רעמים אדירים עם קול שופר חזק מאד ישמעו. קולות טבעיים נוראים עם קולות מוסרים חזקים התלכדו ובאו כאחת, למען דעת כל העם, כי החיים הטבעיים והמוסרים אחודים ודבקים יחד, לא יפרדו ולתכלית אחת ישאפו, למען דעת כל העם, כי ה’ הוא האלקים, אדון הטבע והנפש, העליונים והתחתונים אליו ישמעו וכלם כאחד, ובראשם האדם, נבראו לכבודו ונבראו לעשות רצונו, העתיד להתגלות עתה על ידי התורה.

(מתוך מאמר “כה תאמר לבית יעקב”, ירושתנו, ספר שלישי, מכון מורשת אשכנזי, בני ברק תשס”ט,  עמ’ קי-קיז, באדיבות מכון “זכרון מרדכי”)


רבי מרדכי בורר, נולד באנסבאך באלול תרנ”ה, למאיר ומרים. בנעוריו החל לקיים אורח חיים דתי. בגיל 17 עבר עם הוריו למינכן שם למד תורה אצל הרב חנוך הכהן ארנטרוי, רבה של הקהילה החרדית בעיר. כן היה תלמידם של רבי אברהם אליהו קפלן ושל הרב יחיאל יעקב ויינברג מחבר ה”שרידי אש” בבית המדרש לרבנים בברלין ע”ש הרב הילדסהיימר. במקביל למד באוניברסיטת ברלין כדי לעמוד בדרישות האקדמאיות שנדרשו מהרבנים. עבודת הדוקטורט שלו, באוניברסיטת פרייבורג, עסקה בזיהוים של קברים עתיקים. אח”כ למד בישיבת טלז בראשות מהרי”ל בלוך, ונתעלה בתורה בשקדנות רבה. לפרנסתו הורה אז בתיכון “יבנה” לבנות. בשנת תרפ”ד נשא לאשה את מרת בת שבע בת הרב חיים יצחק הכהן לאקס, הוסמך לרבנות והמשיך ללמוד בישיבת טלז שנתים נוספות. הוא למד גם אצל הרב ד”ר פסח יהודה יעקבלב, מנהל התלמוד תורה בקניגסברג. ולאחר פטירת רבו, מילא את מקומו בהנהלת התלמוד תורה שם. בשנת תרפ”ח [1928] היה לרבה של קהילת גיילניגן, ראנדג והסביבה, בדרום גרמניה על גבול שוויץ. כן היה רבה הבלתי רשמי של קהילת דיסנהופן שבשוויץ והיה פעיל ב”אגודת ישראל” בגרמניה. הרב פעל רבות לטיפוח חיי הדת בקהילה, דאג רבות לחינוך הנוער וקירב רחוקים ליהדות.

בימי המשטר הנאצי הגיעו לגיילנגן יהודים רבים, ובהם גם פליטים יהודים מפולין, שביקשו להימלט לשוויץ, אף שהגבולות נסגרו למעבר חופשי עם עלית הנאצים לשלטון. הרב אירח את הפליטים בביתו, דאג לצרכיהם, הסדיר את מעברם לשוויץ והדריך אותם איך לעבור את הגבול. השלטונות החלו לחשוד ברב, לעקוב אחריו, להתנכל לו, ולחקור אותו. ב”ליל הבדולח” נעצר הרב בברוטאליות יחד עם מנהיגי הקהילה ואנשיה, והם נשלחו למחנה הריכוז דכאו שליד מינכן. בשבועות בהם שהה במחנה המשיך הרב לעודד את בני קהילתו, למד ולימד תורה, ונמנע מאכילת טריפות אף שהתיר את הדבר לאחרים. ביום שבו היה אמור להשתחרר, ח’ בטבת תרצ”ט, עונה קשות בעמידה ממושכת בקור העז במשך שעות ארוכות, עד שנחלש, התמוטט ונפטר בעת מסדר הבוקר. לאחר השתדלויות רבות אושר להביאו לקבר ישראל והוא נקבר במינכן בעשרה בטבת.

נכדיו הקימו לזכרו את “מכון זכרון מרדכי” העוסק בהנצחת תולדות הרב, תורתו וקהילתו. בשנת תשס”ד [2004] הוציא המכון בסיוע קרן הזיכרון של “יד ושם”  את הספר “למען הקהילה על קידוש השם – תולדות יהדות גיילנגן ורבה הרב מרדכי בורר”.

(ירושתנו, שם, עמ’ קט, ויקיפדיה. התמונה המוצגת כאן הועלתה לויקפדיה ע”י Sgbmzm).   

מספר הצפיות במאמר: 14

ההבדל בין אמונת העכו”ם ובין אמונת ישראל / הרב אברהם מאיר הי”ד

דרך ה'

זה ספר תולדות אדם וגו’ (בראשית ה,א) אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט,יח) זה כלל גדול מזה וכו’ (בראשית רבה כד,ז).

נראה לבאר, דהנה הבדל גדול יש בין אמונת עם ישראל לבין אמונת העכו”ם, והוא, כי אמונת העכו”ם שרשה ויסודה ממחשבות ותכונות בני אדם, מעשה בני אדם מחשבתם עשו עבודה זרה לעצמם, ויראתם אינו אלא תמונתם. לא כן אצל עם קדוש ישראל. כבר הוכיחו את זה רבים וכן גדולים, שתורתינו הקדושה אי אפשר שתהיה מעשה בני אדם, כי מחשבת בני אדם אז היתה מנוגדת לדעת התורה הקדושה.
והנה מההבדל הגדול הזה אשר בין אמונתם לאמונתינו להבדיל, נוכל להבין כמה דברים אשר אנו רואים בחיי עם ישראל ובחייהם. עם ישראל מעולם לא רצה להכניס תחת כנפי השכינה את שאר האומות, אף בעת שהיו יכולים להכריחם, מנעו עצמם להרחיב אמונתם על ידי רציחות והריגות לא כן אומות העולם, הרגו ורצחו וגולו וחמסו, למען יכניסו את בני ישראל תחת כנפיהם. מצוה היתה אצלם להרוג ולאבד, אם על ידי זה יוכלו להביא איזה אדם שיקבל אמונתם. הבדל גדול זה בקל יכולים אנו להבינו על ידי הקדמתינו. אנו אין אנו יכולים להרוג ולאבד איש למען להרחיב את אמונתינו, התורה הקדושה נובעת ומקורה מה’ יתברך מקור האהבה הרחמים והחסד, והתורה הקדושה היא תמונת השם, תורה כזו לא יכולה לצוות להרוג ולאבד. תורתינו אינה מכירה רק חמלה וחנינה וחסד. לא כן אמונת העכו”ם שמקורה מאנשים, אמונה זו משקפת את האיש עם רוע מעלליו כולו, אמונתם היא תמונת האיש, האיש שאינו מכיר חמלה וחסד, האיש שאין יכול להבין למה עושה חברו היפוך ממנו, האיש שרוצה רק לאבד את כל מה שאינו כפי רצונו. אמונה כזו ורק אמונה כזו, יכולה לכתוב על דגלה רציחה והריגה.
ובזה נוכל להבין את דברי המדרש הנ”ל: זה ספר תולדות אדם. אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול מזה. עד כאן. והיינו, כי תורתינו לא ממחשבות האדם יסודה ומקורה, אלא אדרבא, היא ניתנה לאדם. “זה ספר תולדות אדם”, זו ניתנה לאדם למען ישלים עצמו על ידה, ומשום הכי אמר רבי עקיבא, מאחר שלא ממחשבות האדם נעשה תורתינו, מאחר שמקורה מהקב”ה אב הרחמים והחסד, לכן ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה.
וזו הכוונה מה שנאמר בפרשת ראה (דברים יב,ג) ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם וגו’ לא תעשו כן לד’ אלקיכם, היינו כי התורה נתנה רשות לנתוץ ולשבר את מזבחותם ואשירתם, אמנם רק ואך למען שלא יהיו נכשלים על ידם, משום תועלת זו הותרה להם, אבל לא לעשות בזה כבוד לד’, לא לצורך השם להרחיב אמונתינו על ידי השבירה והנתיצה, לא תעשו כן לד’ אלקיכם, כי אצל השם מאוסה ומתועבת היא הנתיצה.
ובעת שנתן השם התורה לעמו ישראל אחזתן רעדה, כי חשבו שגם ישראל ירצו להרחיב אמונתם על ידי מבול אש ועל ידי מבול מים, כמו שהם עושים. ועל זה אמר בלעם לא כן הוא, אמונתכם מקורה היא מאנשים, אמונתכם תמונת האיש, ומשום הכי אינם מכירים רק אש ומים לא כן אצל ישראל. ד’ עוז לעמו יתן, ד’ נתן התורה להם, אב הרחמים וחסד, ומיד ענו כולם ד’ יברך את עמו בשלום (תהלים כט,יא. עיין זבחים קטז ע”א).

(מתוך קונטרס “נפש לאברהם”, הודפס בסוף הספר “נפש רב”, עמ’ רי”ז)


הרב אברהם מאיר (מאיער) נולד בבודפסט בשנת תרס”ו (1906) לאמו מרת ריקל לבית גרין ולאביו הרב אליעזר מאיר, תלמיד מובהק של הרב אברהם יונגרייז אב”ד צ’נגר שבהונגריה ורב בית הכנסת “שבת אחים”. בגיל ארבע עשרה החל ללמוד בישיבות הגדולות של הרב יהושע בוקסבוים בגלנטה ושל הרב עקיבא סופר בפרסבורג, שם הוסמך להוראה.

לאחר סיום לימודיו בישיבה חזר אל בית הוריו, שימש את אביו בתפקידים הרבניים והתמסר ללימוד תורה. בשנת תרצ”ב נשא את מרת חוה בת הרב משה ליטש סגל רוזנבאום אב”ד קליינוורדיין. לאחר חתונתו נבחר לכהן כרב קהילת מנדוק והגליל. שם נולדה בתם ריקל, אשר היתה כבת שנה וחצי כשנספתה באושוויץ יחד עם אמה. הי”ד.

הונגריה נכבשה ידי הגרמנים ב-כ”ד באדר תש”ד (19.03.1944). בתחילת חג הפסח, ביום השבת, ט”ו בניסן תש”ד (08.04.1944), החלו ז’נדרמים הונגרים לגרש את היהודים מנפת קליינוורדיין, נירבקטה וטיסה, ובכללם את יהודי מנדוק, לגטו שהוקם לאורך גוש בניינים אחד. לאחר שבוע נדרשו גם יהודי העיר קליינוורדיין להיכלא בגטו. כשבעת אלפי היהודים המגורשים שוכנו בצפיפות נוראה של כ20-15 נפשות בחדר. יהודי העיר נכלאו בבית הכנסת ובבנייני הקהילה, ויהודי הסביבה נכלאו במנסרת עצים. עם תום מלאי המזון בגטו של יהודי הסביבה, לא חידשו השלטונות ההונגריים את ההספקה, ותושביו החלו לגווע ברעב. תושבי הגטאות הללו גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו לשם ב-ז’ וב-ט’ בסיוון תש”ד (29.05.44 וב-31.05.44).

הרב אברהם מאיר שהה בגטו עם גיסו הרב שמואל שמעלקא רוזנבאום, אב”ד של קליינוורדיין. שניהם הובלו לאושוויץ באותו קרון. מיד עם הגעתם לשם, בי”ב בסיון תש”ד, נשלחו להריגה עם בני משפחתם ורבים מחברי קהילותיהם. הי”ד. 

מעט מחידושיו של הרב אברהם הי”ד, שנכתבו בחוברת בשנים תר”צ-תרצ”ה, התגלו בשנת תשכ”ט בעזבונו של אחיו הרופא ד”ר מרדכי מאיר. בשנת תשס”ב הוא יצאו לאור בשם “קונטרס לנפש אברהם”, בכרך אחד עם הספר של חותנו, “לחם רב”. הספר יצא בהוצאת אחיינו של המחבר, אשר הוסיף כהקדמה לקונטרס, את תולדות המחבר.

מקורות: תולדותיו בהקדמת “נפש לאברהם”, דפי עד ב”יד ושם”, ועוד.

מקורות לעיון נוסף: אנציקלופדיה של גטאות – קישוורדהספר יזכור לקהילת קליינוארדיין והסביבה.

הערה: בדפי העד כתבו אחיו ואחיינו של הרב אברהם מאיר, ששנת לידתו הוא 1906, אך אח”כ כתב האחיין בהקדמת הספר, שהוא נולד בתרס”ד (1904). בהקדמת הספר נראה שהמשלוח לאושוויץ יצא בי”ב בסיון, אך בהשוואה למקורות נוספים נראה שזה תאריך הגעתם לשם.

מספר הצפיות במאמר: 28

ניסיונם של יהודים להידמות לגויים, לא מועילה ומגבירה את שנאת ישראל / הרב דב בעריש איינהורן הי”ד

תמונת הרב דב בעריש איינהורן זצ"ל

.. ובזה פרשתי הפסוק (דברים לב,ד) שחת לו לא בניו מומם, דהלשון שחת מצינו בפסוק (ויקרא יט,כז) ולא תשחית את פאת זקניך. ועל זה אמר, שחת לו, בזה שמשחית את זקנו, אל תאמר שדבר זה נוגע להאב בלבד, לא, בניו מומם, שהבן הנולד ממנו הוא מומם, שאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם.  

הנה עוד סבת הדבר מה שהיצר הרע מסמא את עיניהם הצעירים להשחית את זקנם… שהיצר מסיתם לאשר אנחנו בגולה בין העמים, לכן צריך להדמות להם למען למצוא חן בעיניהם, אף שבזה יאבד החן בעיני הקב”ה ובעיני הישרים, עם כל זה, מהפך הוא כבודו, יען כי דור תהפוכות המה, שהוא מהפך כבודו מה’ יתברך בכבוד מהעמים, בחשבו שיצמח לו מזה טובה. ועל זה הוכיח הנביא ירמיה (ב,יא) ההמיר גוי אלקים וגו’ ועמי המיר כבודי ללא יועיל, דהיינו אף שהוא המיר כבודו מה’ יתברך בשביל כבוד מהעמים בכדי שיצמח לו מזה טובה, אבל ללא יועיל, שמזה לא יצמח לו שום טובה, וזה שרוצה להדמות להעמים היא ללא יועיל, כי סוף כל סוף יאמרו לו יהודי אתה. והדבר הוא בהיפך, כמאמר הכתוב (דברים ד,ו) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. וכבר פירש בהעמק דבר על הכתוב (במדבר כג,ט) הן עם לבדד ישכון – אם נהיה לבדד בפני עצמנו, ישכון, תהא לנו מנוחה. ובגוים – אבל אם נתערב בגוים לחקות מנהגיהם, לא יתחשב, לא יהיה לנו שום חשיבות, כמו שרואים בחוש בזמננו.

(מתוך קובץ דרושים – תרפ”ה, סימן כא)


הרב דב בעריש איינהורן הי”ד נולד בסביבות שנת תרל”ז (1877) לאביו הרב אפרים צבי, ומקטנותו למד תורה בשקדנות. בגיל אחת עשרה גלה מבית אביו למשך שלוש שנים לרב לובלינסקי באלקוש, כדי ללמוד בהתמדה מספר מסכתות עם מפרשים, והאדמו”ר מרדומסק עודד אותו להתגבר על געגועיו הטבעיים לבית אביו ולגדול בתורה. לאחר שנבחן בעל פה על אותם המסכתות עבר ללמוד בישיבתו של אביו, והיה לאחד ממובחרי הלומדים שם.

אישיותו היתה מזיגה של חשיבה תורנית בנוסח חכמי ליטא, עם תסיסה רוחנית בנוסח חסידות קוצק. לימודו הושפע מדרך הלימוד של סוכוטשוב שהדגיש את הפשט המקומי.

בגיל חמש עשרה התחתן עם מרת רחל, בתו של רבי פנחס מנחם יוסטמן ה”שפתי צדיק” בגור, ועבר לגור בסמוך לחותנו שדר בסמוך לגיסו האדמו”ר בעל “שפת אמת”. הם זירזוהו תמיד להמשיך ביגיעתו בתורה בקדושה וטהרה. הרב והרבנית לא נפקדו בזרע של קיימא והסכימו להתגרש. בזיווג שני נשא הרב דב בעריש את אלמנתו של רבי יעקב יוסף הכהן רבינוביץ מקלאביצק מחבר ה”אמת ליעקב“, בנו של האדמו”ר רבי אברהם ישכר בער הכהן מרדומסק. הרב דב בעריש גידל את שלושת ילדיה מנישואיה הראשונים, ממש כאילו היו ילדיו. בנו החורג הרב אברהם יששכר יהושע נהרג בשריפה בגיל 21, והרב דב בעריש הספידו (ההספד פורסם בכתב העת “הפרדס”, ב”ברכת שלמה” וב”שארית אפרים דב”).    

בשנת תרס”א (1901) נפטר אביו, והרב דב בעריש מונה למלא את מקומו. בשל גילו הצעיר, טרם הוסמך להוראה, ובמשך שנתיים שימש חכמים ולמד מוותיקי ההוראה באמסטוב את דרכי ההוראה למעשה. אח”כ קיבל הסכמה להוראה מהגאון רבי יצחק שמלקיס מלבוב. יחד עם היותו אב”ד ורב באמסטוב, כיהן שם גם כראש ישיבת “נחלת אפרים” כמעט במשך ארבעים שנה, ודאג באהבה לכל תלמיד ותלמיד. בישיבה זו למדו מסכתות גפ”ת, דף אחר דף, והשלימו את לימוד המסכת במשך השנה. בליל שבת היה מוסר שיעורים על מסכתות סדר קודשים. לאחר גמר מסירת השיעורים בישיבה, היה שם לילות כימים בלימוד, בכתיבת חידושי תורה רבים ובעריכת כתבי אביו. הוא התכוון לפרסם את הדברים בספר השם “דב נוהם”, אך רוב הדברים לא פורסמו ואבדו בשואה. 

במשך שנים רבות שאף לעלות לארץ ישראל וניסה לברר אפשרויות של מגורים ורצה להתפרנס ממלאכה בארץ תוך שהוא מקדיש את רוב זמנו לתורה ולעבודת ה’. אך הוא לא זכה לכך. בשנות השואה הוגלה עם בני משפחתו ועדתו לגטו רדומסק.

כשעמד להשלח למשרפות טרבלינקה, ביקש מתלמידיו שיזכו להשאר בחיים לשוב ולחפש את כתביו, שהסתיר בתור קיר בביתו. אך הכתבים נעלמו ואבדו, ושוב לא נמצאו.

בחג השבועות תש”ב, סירבו הרב דב בעריש ופרנס הקהילה ר’ שבתי שלום גרינברג לעלות על הרכבות לטרבלינקה, ורצחו אותם ביריות לעיני אנשי הקהילה. הי”ד.

שאריות מתורתו ומתורת אביו לוקטו והודפסו בספר שארית אפרים דב. ותשובה ממנו מובאת בתולדות יוסף צבי עמ’ רנ”ד.

מקורות: תולדותיו נכתבו בידי ר’ אהרן סורסקי ופורסמו בשארית אפרים דב עמ’ רג-רט, לקוט מידע ממספר מקורות ובהם מדפי עד באתר יד ושם. 

מספר הצפיות במאמר: 42

במסתרים תבכה נפש הישראלי לאביהם שבשמים, עד מתי? / הרב אברהם אבא רזניק הי”ד

תמונת הרב אברהם אבא רזניק הי"ד

במה אקדם

דרכי המחברים, ראשי המדברים, להציג אמרים, בפתחי שערים, בקרבם אל המלאכה, מה ראו על ככה, ומה הגיע אליהם, ומה חזו עיניהם לתאר פרי מעשיהם, אשר כוננו עשתונותיהם, מה אומר ומה אדבר ידעתי מעוט ערכי ושפל ערכי, איש צעיר חדל אישים, ומה אני לעמוד במקום גדולים להימנות בין חוברי ספרים. וארא לגשת אל הקודש כי ערום אנוכי גברא ערטילאי דלית ליה מגרמיה כלום, ובפרט בעתים הללו אשר בעוונותינו הרבים רבו הקנטרים והקנאים להטיל מום עובר וקיים בחוברי ספרים, והמעיינים מעטים, והמבקרים מרובים, וגם יש כאלה אשר לגמרי כקוץ בעיניהם ולשחוק והיתול בפיהם, להלעיב ולבזות לומדי תורה, ופרט למחברים ספרים, וציד להם בפיהם כי די לנו בראשונים ובאחרונים שהיו מלפנים, ועל הראשונים הם מצירים ומשטינים, על האחרונים על אחת כמה וכמה. ורק לספרים המאספים דברי שקר וליצנות והבלי העולם הזה ישימו עיניהם ואומרים לאלו משפט הבכורה להדפיסם ולהעשירם ברצי כסף, וש”ס ופוסקים בוז יבוזו ויורידו לארץ כבודם, ואומרים מאי אהני לן רבנן ואיזה תועלת מביא לחיי עולם אנושי. לזאת באתי למודעי כי לא מחשבותם מחשבותי, ולא באלה חלקי ולא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם. ולאלה כבר בקר משפטם החסיד רבינו יונה בשער התשובה כי לא עלינו תלונותיהם ורק שונאי השם הם פושעיו ומורדיו. דומה למלך שמרדו בו מקצת עבדיו והטיחו כלפי הרוממות של הוד מלכותו, והיות שקצרה ידם להקטין הוד כבוד של הרוממות, התנקשו והתנפלו בהתקוממות על גדודי צבאיו ועל שרי המלך המעריצים ומקדישים שמו וזכרו ובכבודו. יתימרו כקוץ בעיניהם, כחרב וכדרבונים, המלך והשלטונים, כפרוש חז”ל בעירובין (דף ע”ז) ומשנאי אהבו מות, אל תקרא משנאי אלא משניאי.

ובמה אכף לאלהי מרום ששם חלקי בין העוסקים בתורתנו הקדושה, ומיום עמדי על דעתי והייתי גולה למקום תורה, ולמדתי מתוך הדחק וקיימתי התורה מעוני. וכן גם עתה דרכי איננה צליחה להיות מאושר בחיים, ובחמלת הבורא לא נתתי טרף לפגעי הזמן ולא משתי רגלי מאהלי תורה, וברחתי אל בית תלמודי להגות בתורת ד’ וכל מחסורי השלכתי אחר גוי, ולאט לאט הנחני ד’ עד כה להביא ראשית בכורי על מזבח הדפוס בעוד ימי שחרותי וחרפי. ותודה לאל כבר ראו חידושי גדולים חקרי לב ואמרו לפעלי טוב ולעבודתי פוריה. והנה אמר החכם מכל אדם במשלי, היתה כאניות סוחר, והמליצו חז”ל ברוח קדשם, שהתורה נמשלה כאניה בים – הנה הדברים האלה יצלצלו באזני, עת יעלו על רעיוני ותשוח עלי נפשי על דבר מצב עם הישראלי, המדוכאים ומרודפים בלתי חשך, דוויים, סחופים ומטורפים, ויסורין באים עליהם מיום אל יום וקללתה מרובה מחברתה, עת ששונאי עם השם יגבירו ויעשו חיל, ימטירו לפידי אש על ישראל ותורתו, בעלילות שוא ומדוחים. וכעת נתנו עינימו להכחיד שונאיהם של ישראל חייו הרוחנים אשר הקריב חלבו ודמו, והמצוה העיקרית “וזבחת כאשר ציויתך במרה” חרקו עלימו שנימו, להיות הכל שוחטים אפילו חרש, שוטה וקטן חוץ מישראל, רחמנא ליצלן. ותחת אשר מעולם לא ראיתי שועל חנוני, וארי סבל וכעת נעשים ועושים, למען לחנק קיומם של אומה ולהכריתו מתחת שמי ד’, חס ושלום. ובראותי עוד גורל של המחזיקים בתורת ד’ אשר להם מנה אחת אפים, חשך משחור ומצבם רע ומר לא יאומן כי יסופר. ובוודאי אשמים אנחנו כי עזבנו דרך השם, וכמו שאמרו חז”ל (קידושין פ”ב) אלא שהרעותי מעשי וקפחתי פרנסתי, אבל לפעמים הלב מעיק ובמסתרים תבכה נפש הישראלי לאביהם שבשמים, או לי כי נדמיתי, חס ושלום, עד מתי עד מתי? אם כי חטאנו ומרדנו וגלינו מאדמתנו, האם פחותי ערך אנחנו מכל האומות שכנינו? האם הם המדרגה יותר מעולה מאתנו? לא לא, כל עוד שישראל בסתר המדרגה ומעולל קרנם ברפש ובוץ, אבני ספיר ויהלום הם, ועוד לא אבד זרחם, לעומת אבני גיר. וכאשר הקשו לשאול חז”ל במדרש רבתי שחטא חטאה ירושלים, וכי אומות עולם אינם חוטאים, אלא שזה המשילו חז”ל ברוח קדשם ישראל ותורתו כאניה בלב ים, כאשר אנו רואים הולכי ימים הנותנים בים דרך ובמים עזים נתיבה, כי כל הדרכים בחזקת סכנה, ויותר מסוכן ואימה חשיכה הוא על עוברי ים, כאשר עינינו רואות בשעה שהספינה מתפלגת מהנמל, וכל יום שמתרחקת יותר מחוג היבשה עוד תגדל האימה והסכנה. ועל מי ישימו מבטחם מחסם ומגנם, רק על כותלי האניה ולבם בטוח על רב החובל קברנט הספינה ועל תופשי משוט המוליכים אותה בדעת והשכל, ובזמן מן הזמנים אשר פחד מות מרחף עלימו ורוח סער וסופה יגבר ואניה מטורפת בים אנה ואנה, חושבת להשבר, ומתאי האניה נשמע קול צוחה, קול יללת גברים נשים וטף, אהה אבדנו כלנו אבדנו. קול יפלח עד מתי?!כליות ולב והמלחים יטילו החבילות והכלים אשר באניה אל הים להקל מעליה, והמלחים ישימו נפשם בכפם להציל את כולם ממצולות ים ומשאון דכיו. ונימוס האנושי בשלטון הספינה קודם כל דבר יצילו החלשים חסרי אונים הנשים והטף, להם משפט הבכורה להצילם בסירת דוגה, ואחריהם הגברים והגדולים, ומי ומי יורד לבטן שאול יחד עם ירכתי הספינה? אם לא המלחים ורב החובל אשר הם מנהיגי הספינה, רק הם נושאים אחריות של הספינה – כן אנחנו עם הישראלי, אשר לפי עדות חז”ל, תורתנו הקדושה היא מקומה של עולם ויסודה, ואם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג) ורוח החיה באפנים רק אנחנו עם השם  המחזיקים בעץ החיים, אשר לאורו הולכים כל גויים. לכן כאשר יחשך אור השמש, אנחנו בין הסדן ובין הפטיש  אשר לאורו ובין הפטיש ואין פרעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל, כמאמרם ז”ל, כי הוא הראשון השותה כוס התרעלה. ובמקום שאתה מוצא גדולתו של ישראל, שם אחריותו עוד יותר גדולה, כמו שאמרו חז”ל (יבמות מ) גבי גר שבא להתגייר מודיעין אותו עונשין של מצות, אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה. אי לזאת ראוי לדעת כי מטרת עם הישראלי גדולה מאד, ולעמת זה גדלה חובתם עד למאד, וכל שכן תלמידי חכמים תופסי התורה אשר אחריותם גדולה בכפלים, כדאמרו חז”ל והגד לעמי פשעם, אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות.

(מתוך הקדמת כלי שרת)


הרב אברהם אבא רזניק נולד בתרמ”ז (1887). פוסק ומסמיך. היה מבחירי תלמידי ישיבות וולוז’ין, סלוצק וסלובודקה, ואחרי נישואיו למד שנה אחת בכולל האברכים בראדין. בתרע”א, בשנת תרע”א (1911) נתקבל לרב בליסקובה שבליטא. נשא לאשה את הרבנית מרת אסתר בת הרב יהושע לאנדינסקי. בשנת תרע”ד (1914) בהיותו בן 23 מסר לדפוס את ספרו “כלי שרת- שאלות ותשובות, חידושי הלכות וביאורי סוגיות”, אך פרוץ מלחמת העולם הראשונה עיכב את ההדפסה.  בימי מלחמת העולם הראשונה עבר אל חתנו בבריינסק, שבווהלין, שם ישב ר’ שמעון שקופ, שהיה מגדולי ראשי הישיבות בדורו. לקראת סוף המלחמה, נפטרה הרבנית אסתר ע”ה בכ”ו באלול תרע”ט, בשנתה ה-36. 

בשנת תרפ”ד (1924), מילא את מקומו של הרב יחיאל יעקב ווינברג בעל שו”ת “שרידי אש”, כשהתמנה לרבה של פילווישוק, שבאותו האזור, והיה רבה האחרון של העיר. שם הוציא לאור בסופו של דבר את ספרו “כלי שרת” בשנת תרפ”ז (1927). הספר היה נפוץ בין לומדי ישיבות ליטא. הרב רזניק הי”ד עסק הרבה בצרכי הציבור, נסע לוועידות של הרבנים בליטא, ולהתייעץ עם רבני לקובנה. היה אוהב ציון נלהב וחבר בתנועת המזרחי.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, בשנת 1940 סופחה פילווישוק יחד עם שאר ערי ליטא לברית המועצות. השלטון הקומוניסטי פגע בהחיים הקהילתיים, הדתיים והכלכליים של היהודים. הרב דאג לפליטים היהודים שנמלטו מפולין לעירו, שישבה על הגבול, וסייע להם במציאת מקומות עבודה. בכ”ח בסיון תש”א (23.06.41) העיירה נכבשה ע”י הגרמנים, ומיד עם בואם, הוטלו גזירות על היהודים. ביום ד’ באלול תש”א (27.08.41) רצחו הליטאים את הגברים היהודים מפילווישוק, בכפר הסמוך טילצ’יוס. כשבועיים וחצי לאחר מכן נרצחו גם הנשים והילדים.

הרב נספה באלול תש”א (1941). כן נספו בתו ועם בנו יעקב, ורבים משאר בני קהילתו.

הספר “כלי שרת” יצא לאור שוב בשנת תשי”ז (1957) ע”י בנו, דוד רזניק, קצין המחוז והממונה על מחוז תל אביב מטעם משרד הפנים. מהדורה זו כוללת תוספות מחידושי תורתו שהתפרסמו בכתבי עת רבניים, ועם דברי הערכה ואזכרה שכתב המו”ל לכבוד אביו במאמר “רבה של פילווישקי ועדתו”.

דפי עד ע”ש הרב אברהם אבא רזניק, מולאו ע”י חתנו מנחם דרמר מכפר הרוא”ה, וע”י נכדו.

בין המאמרים שכתב שרדו מאמרים ב”שערי ציון” (הודעת בעל דין. חוברת ח-ט תרפ”ח), ב”כנסת ישראל” (בדין אתרוג מורכב. תמוז תרצ”ח, ועוד).
מקורות: רבנים שנספו בשואה, כלי שרת, דפי עד באתר “יד ושם”, יהדות ליטא (תל אביב, תשל”ב) כרך ב’ עמ’ 216, וויקיפדיה ערך פילווישוק.

מספר הצפיות במאמר: 90

מתורתו של רבי נחום יהושע הלוי פטשניק הי”ד, האדמו”ר מדוברוביץ

תמונת הרב נחום יהושע הלוי פטשניק הי"ד

במכתב מאת הרב אהרן פטשניק לרב ד”ר יצחק אלפסי הוא מביא תורות ששמע מאביו רבי נחום יהושע הלוי הי”ד, ושלא מצאם בספרים אחרים:

בפרשת העקידה “וישלח אברהם את ידו” (בראשית כב,י), למה מביאה התורה את ענין שליחת היד במיוחד. וגם אחר כל אמר המלאך: “אל תשלח ידך”. אלא שהאבות קיימו כל התורה והמצות באיזה אופן? כי דבר שבמצווה היו האיברים עושים בשמחה, ולהיפך היו הידים עוכבות את העשייה. והנה כשלקח אברהם את המאכלת ביד, הידים לא רצו לעשות את הדבר והוא חשב שהקולר תלוי בו וישלח את ידו בחוזקה לקחת את המאכלת, ועל כן אמר לו המלאך “אל תשלח ידך”, כי אדרבה, עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, כי זה לא היה מצווה…

בפרשת חוקת בהתחלה, ברש”י, למה כתוב חוקה, רק מפני שהשטן ואומות העולם מונים את ישראל מה טעם יש בה, לפיכך כתוב זאת חוקת התורה, אין לך רשות להרהר אחריה כי אין טעם בדבר. והשאלה היא, בהרבה מקורות ובעיקר במדרשים נתנו טעם: תבוא אמה (פרה) ותקנח על בנה (העגל) ועוד. אלא באמת יש טעמים, אבל זוהי התשובה שצריכים לתת לאומות העולם ולשטן ששואלים תמיד מה טעם יש בה כדי לקטרג ולעורר את מעשי העגל. על כן אומרת התורה שזה להם חוקה בלי טעם, ואין לך (לשטן ואומות העולם) להרהר אחרי הדברים כדי לקטרג על ישראל.

בפרשת בלק: “כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב” (במדבר כג,ט). כי הגויים רוצים לעשות חשבון עם ישראל, שהרי כתוב בתורה: “אחרי רבים להטות” צריכים ללכת אחרי הגויים שהם הרוב. אבל באמת יש שתי תשובות בדבר: האחת היא “כי מראש צורים אראנו”, החשבון שלנו הוא מאברהם, ראש הצורים. שאצלנו האבות חיים וקיימים וכן כל שאר אנשי עמנו מאז, כי בנים אנו לה’ יתברך ובן לא נשכח אפילו לאחר מיתה. אבל הגויים הם רק כבעלי חיים, ורחמיו על כל מעשיו כתיב, וזה רק כשהם בחיים ולא לאחר מיתה. אם כן לפי החשבון הזה מהאבות ועד עתה, אנחנו הרוב… שנית “ומגבעות אשורנו”. בזמן מתן תורה סיבב הקב”ה על כל האומות ולא רצו לקבל את התורה. והוא גזר שאם לא יקבלו את התורה אחזיר את העולם לתהו ובהו, ועם ישראל קבלו את התורה והציל את העולם. וזה גמרא מפורשת: המציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר, הריהם שלהם. ומפני כל זה: הן עם לבדד ישכון ואין לו שום חשבון עם הגויים…

ומסיים הרב אהרן וכותב: אבי זצ”ל היה מלבד אדמו”ר דחסידי באנזה, גם גדול בתורה והיה רב אב”ד בדומברוביצה-סרני, וראויים הדברים למי שאמרם.

(מתוך תורת החסידות, חלק א, עמ’ 285-286, הרב ד”ר יצחק אלפסי, תשס”ז)

 

 


במה אנחם

הרב רבי נחום יהושע הלוי פטשניק הי”ד, נולד בתרל”א (1871) לאביו רבי אברהם שמואל, האדמו”ר מברזנה, שבווהלין שהיה חותנו של האדמו”ר הזקן מבעלז רבי ישכר בר רוקח. נשא לאשה את הרבנית הצדקת הינא פערל בת רבי אלטר מרדכי ספרד זצ”ל האדמו”ר דחסידי אוסטרהא. היה אדמו”ר לשושלת ברנזה-טשרנוביל, סטיפן וז’לוצ’יב. כבר בגיל 17 הוסמך לרבנות מאת הרב יואל אב”ד רובנה, אבל חותנו, דרש בשעת האירוסין שחתנו המיועד יעוטר ב”סמיכה” גם מהגאון רבי חיים סולבייצ’יק מבריסק. לאחר שהתגורר בבית רבי חיים במשך שלשה חודשים, זכה רבי נחום יהושע לקבל גם ממנו “סמיכה”. חמש עשרה שנה ישב ולמד כאשר הוא סמוך על שולחן חותנו, עד שנתבקש, בשנת תרע”ב (1912), בהיותו בן 32 לעלות על כס הרבנות ולשמש אב בית דין של העיירה דומברוביצה בווהלין. שם שימש במסירות כרב ואב”ד למשך שלושים שנה. מתרפ”ט (1929), לאחר שהאזור עבר לשליטת ממשלת פולין, נערכו בחירות והרבי נבחר לכהן גם כרבה הראשי של מחוז סארני, והיה רב לשמונה קהילות. אנשי קהילתו חבבו אותו עד למאוד בשל תורתו, צדקתו ומידותיו התרומיות.

בימי מלחמת האזרחים נלכד בימי קלגסי סימון פטיורה אשר בצעו פוגרום נוראי ביהודי האזור, וניצל בנס ממוות ודאי ברגע האחרון.

עבודתו בקודש הפליאה כל רואיו. תפלותיו היו בהתלהבות ובדביקות חודרת למעמקי הלב, הוא היה ידוע כגדול גם בניגון. הרבי היה קם בכל יום לתיקון חצות ולומד בעיון. ביתו היה פתוח לרווחה. בשבתות וימים טובים המה ביתו בחסידים ואנשי מעשה שבאו לשמוע את תורתו מענייני דיומא. הוא היה מחמיר עם עצמו ומקל לאחרים, קיבל כל אדם בסבר פנים יפות ויראתו קדמה לחכמתו. הוא הסתפק במועט וסירב לקחת תשלום עבור הוראות איסור והיתר ועל סידור קידושין, על אף שהיה מקובל לקחת על כך תשלום. הרבי התפרסם גם כעסקן והיה חבר באגודת הרבנים בפולין (ראה קובץ דרושים, תר”ץ).  הוא היה מעורב בכל ענייני העיר, בחינוך, בישיבות, בענייני ארץ ישראל, בצדקה ובחסד. בשנותיו האחרונות צידד בהתלהבות בישוב ארץ ישראל וחתם על קול קורא לטובת מחלקת החרדים של הקרן הקיימת.

בזמן השואה, עם הכיבוש הנאצי והקמת גטו דומברוביץ, רצו כמה גויים להציל אותו, אך הוא סרב, כי לא רצה להימלט ולהשאיר את חסידיו ואת בני עדתו בלא רועה. עם זאת, עד הרגע האחרון עודד הרבי את הסובבים אותו לברוח ליערות ולהצטרף לפרטיזנים.

בי”ד אלול תש”ב (28.08.1942) הוקף הגטו באנשי גיסטפו ושוטרים אוקראינים, שהוציאו את היהודים לשדה פתוח בקרבת סרני וגדרו אותם בגדרות תיל, ובמשך שלשה ימים המשיכו בהבאת יהודים לשם מהעיירות הסמוכות. הנאצים אמרו כי לאחר איסוף היהודים הם יחולקו למקומות עבודה שונים, אך כשהביאו הנאצים לשם מכונות היריה בבוקר י”ד אלול, הבינו כולם שקיצם מתקרב. האדמו”ר רבי נחום יהושע אסף את כל הרבנים במקום. הם התעטפו בטליתות, לבשו קיטלם ואמרו וידוי יחד עם כל קהל האלפים. אחר כך ציוו עליהם לכרות ארבע בורות גדולים, הפשיטו אותם ערומים תוך כדי מכות, דחפו אותם לבורות וירו בהם.

כמה יהודים נבחרו לאסוף את הבגדים ולהעמיס אותם על העגלות. אחד מהם, הירשל גרינברג מראקיטנה, ניגש לקחת את בגדי האדמו”ר, ודבריו האחרונים היו “הירשל, מלט עצמך, וזכור להישאר יהודי!”. הירשל הסתתר מתחת לערימת הבגדים שעל אחד העגלות, ובלילה לאחר שהעגלה חזרה העירה, הוא קפץ מהעגלה והצטרף אל הפרטיזנים ביערות.הנצחה הרב נחום יהושע הלוי פטשניק ובני קהילתו

כמה יהודים נצלו בבריחות נועזות כיחידים וכקבוצות מהגטו וגדרות התיל בשדה. הבורחים התארגנו בכמה קבוצות מחתרת והצטרפו ליחידות פרטיזנים סובייטיות (לתיאור מפורט יותר של בריחות אלו, ראו באדמו”רים שנספו בשואה ובאנציקלופדיה של גטאות).

עם הרב נספו גם אשתו הרבנית הינדא פרל, בנם הרב יצחק אשתו בת שבע ושלשת ילדיהם, בתם פריידל וששה עשר אלף יהודים בני קהילות סרני, דומברוביצה ברזניצה, רוקיטנא, קליסובה וסיחוב. הסופר מנדל מאן סיפר שבתו של האדמו”ר אמרה ליד הקבר הפתוח: “כשם שהשמש אינה יכולה לכבות – כך לא ישקע ויאבד עמנו, ואתם הגרמנים תשלמו בעד כל מעלליכם”.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אדמו”רים שנספו בשואה עמ’  227-231, המשקיף 16.09.1946 עמ’ 3, הצפה 10.09.1957 עמ’ 2, תולדות האדמו”ר והנהגותיו הובאו בהקדמת בנו הרב אהרן לספרו “מטה אהרן” ובעמודים 25-26 שם (ירושלים, תש”מ) ובמאמרו “אבי מורי זצ”ל, הי”ד” בתוך “שנה בשנה”  עמ’ 497 (תשכ”ח), אתר זכור, ספר יזכור סארני והסביבה, דומברוביץ – באנציקלופדיה של הגטאות.

ראה גם: אשכבתא דצדיקיא ב, זכרון בספר, מצפה – שנתון הצופה לשנת תשי”ג.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 32

מקשה תעשה המנורה – לשאלת הפרדת הדת מהמדינה בישראל / הרב אברהם משה וויטקינד הי”ד

המנורה

מקשה תעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו.

ודרשו חז”ל מנחות כ”ח “באה זהב באה כפתורים גביעים ופרחים, אינה באה זהב, אינה באה כפתורים ופרחים”. ולכאורה יש להבין אם גם באמת שאר מיני מתכות כשרים למנורה, כמו שאמרו חז”ל במנחות, אם כן למה הקפידו כי הכפתורים והפרחים אינה באה אלא בשל זהב. וכי איזה נפקא מינה יש בזה להקב”ה?
והנראה בזה רעיון מושכל, לתכונת המדינה העברית, והוא, כי הנה בימים האחרונים, נהייתה חדשה בקרב עניני הממלכות אשר באירופה, כי הפרידו את ענייני־המדינה מענייני־הדת, לעשותם לשתי רשויות שונות שאינן נכנסים זה לתוך תחומו של זה, ותחת אשר לפנים משלה הכנסיה הדתית ברומא מקום מושב האפיפיור שלהם על ממלכות ועל מדינות, וכל ענייני המדינות היו נחתכין כמה פעמים על פי ההוראה של הממשלה הדתית ברומא, אשר נתנה את חתיתה בארץ החיים על שרים ומלכים מרחוק. הנה עתה הפרידו בין שני הדברים האלה, באמרם, “השמים שמים לד’ והארץ נתן לבני אדם” ענייני־המדינה לחוד וענייני הדת לחוד! להמדינה יש ענין לעסוק על פי הצרכים החברתיים הכלליים, הכלכליים והמדיניים של העם, ולהדת יש עסק עם ענייני הרוח המוסר, והמדות על-פי דרכה היא, ושני הדברים אינם מחוברים כלל זה עם זה בטבע ולמה להם לבני אדם לכורכם יחד בעל־כרחם?!

והנה גם בינינו בני ישראל, קמו תרבות אנשים, החפצים גם הם לעשות כמתכונת הגוים הזרים, ובטרם עוד נבנתה כלל ארץ ישראל, בטרם נוצרה עוד איזה מדינה עברית, וכבר הם קוראים וצועקים כל היום, הפרידו את הדת מענייני המדינה. ארץ ישראל, הם אומרים, צריכה להבנות על יסודות עממיים כלליים, מבלי לערב את ענייני הדת עמהם. אולם לו חכמה השכילו, “כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה” ובה בשעה שאצלם, אצל הגוים, המנורה והמאור נפרדים לגמרי זה מזה, ענייני המדינה וחרושת המעשה נפרדים מענייני הרוח והמוסר, הנה אצל בני ישראל, המנורה והמאור אחת הם, כרוכים זה בזה, כשלהבת בפתילה ואין להפרידם בשום אופן זה מזה.

המנורה העברית חיה היא, כל גביע וכפתור שבה, הוא חלק מהאור שבתוכה. הכלים והאורות, הטכניקה הגדולה והנפלאה וההשפעה הרוחנית הטהורה יתאחדו לאחדים במנורה העברית. גם הכלים, השונים, כגביעים כפתורים ופרחים, המסמלים את תעודות הטכניקה, האמנות, והיחוסים המדיניים אשר בין עם לעם, גם הם ינקו את כחותיהם מהאורות וגם הכלים, ישמשו תעודה רוחנית נשגבה, לא מעט, מעצם האורות!..

אצל בצלאל כתיב (שמות ל,א) ואמלא אותו רוח א’ בחכמה וכו’ ובעל מלאכה, שגם המלאכה הטכנית נעשית ברוח א’, וזהו איפוא אשר ירמזו הגביעים והכפתורים שבמנורה, לאמר לך כי לא רק אורות רוחניים בלבד נושאת המנורה בקרבה, כי אם גם ענייני המדינות, לכלם ישגה אפשרות של התפתחות רחבה אשר תעבור עוד את התפתחות הטכניקה הכללית ותתעלה עליה לאין ערוך. אולם במה דברים אמורים, לכפתורים ופרחים ממנה יהיו, שכחות הבניין הטכניים וענייני המדינות של העם לא יתפרדו מכוחות הרוח, מעצם האור. כי אז אך אז ישעבד לו את כל כחות הטבע כלה, ליצור כלים חדשים ויצירות חדשות המיוחדים ביפים ובתכונתם שבעתיים מכל חמודות הגוים האירופאיים הנאורים.

והנה הזהב הוא אמנם מתכת דוממה ככל מיני המתכות, אולם המתכת המיוחדה הזאת מדברת אלינו הרבה, כי בהיותה בטבעה נתכת כמה פעמים בתוך הכור, היא פולטת תמיד את הסיגים והפסולת מתוכה ומשארת לעצמה את הנקי ואת המזוקק, ולא עוד אלא שהיא מקבלת טהרה תמיד בזיקוק אחר זיקוק, עד אשר תצא טהורה ונקיה לגמרי מכל שמץ ודופי, שמבחינה זו, אפשרות ההיתוך והצירוף הבלתי פוסק, היא משמשת דוגמא לאדם, עד כמה עליו להתרכך, לפלוט את הפסולת שבקרבו, עד כמה עליו לקבל את ה”היתוך״ שמביאים עליו, לזקקו ולצרפו. ואם שהדבר גורם לו הרבה יסורים הנה עליו להיות כזהב הזה, שהיתוכו בתוך הכור כפעם בפעם אינו נשאר בלי תועלת ובכל פעם ופעם מזדכך החמר יותר לתעודתו, הפסולת נפלטת והסולת נשארת. וככה אם מביאים היתוך על האדם והתפרדו כל עצמותיו או היתוך־עממי שלם כשבא לעולם וכל העם בא איפוא בסוד ההיתוך בצאתו גולה ונדכא, ויסורים רבים באים עליו למען להעריכו מחדש ולבנותו בתכניות־בנין חדשות, כי אז עליו לראות כי ההיתוך הקשה הזה ימלא את תפקידו לצירוף ולזיקוק, כי יפליט את הפסולת, כי יזדכך מן הדופי, ו לא יהיה “היתוכו” לבטלה, חם ושלום, כי אם לא כן ההיתוך למה הוא בא? והנביא (ירמיה ו) מתאונן על בני דורו “נהר מפוח מאש – לשוא צרף צרוף ורעים לא נתקו”, הנה יש בזה שני חסרונות. ראשונה שההיתוך עצמו קשה הוא מאוד אצלם, כי הם קשי-ההתכה, כי עד שהגיעו לכלל התכה, הנהר המפוח. ושנית, כי גם ההיתוך שמביאים כבר עליו, אינו פועל את פעולתו בהסרת-הסיגים, אלא שיש עוד כי מוסיפים לעכור עוד את החומר שהוא בא אל תוך הכור!..

וכחזון הזה אנו רואים גם בדורנו אנו, שכמה שמתיכים אותו בכור הצרות והפורעניות שהתרגשו לעולם, אינו חפץ בשום אופן לעזוב את דרכו הרעה, ולנער מעליו את הסיגים העכורים שדבקו בו. הנה מספרים, על איזה מלך ידוע שהתאמץ לבער אחרי נביאי השקר שבארצו. ויהי היום, וישמע כי נשאר איזה איש אחד המתאמר לנביא בעיני העם המרבה הבלים, ויקח את חרבו מתחת למדיו ויבא אל עיר הנביא, ובבואו, הציע לפניו להגיד לו, בנבואה קצו ומדת ימיו מה הוא. והנביא הזה שפיקח היה בקש ממנו חצי־שעה לישוב הדעת, אחר כך אמר אליו, “להודיעך בדיוק את יום מותך קשה”, אולם, בנבואה הראו לי כי כשני חדשים לאחר מותי אני תמות גם אתה!.. המלך בשמעו את הדברים האלה, לא הוציא עוד את חרבו מתעדה, ולא המית עוד את הנביא… הדבר פשוט, ידע אמנם המלך שאין להאמין בדברי הנביאים הללו, ואין ממש ב דבריהם, אולם מכיון שתלה את חייו בחייו של הנביא, הרי יש לחוש לספיקא, ולספק ספיקא, ועל כן שב לביתו כלעומת שבא מבלי נגוע בו לרעה. הדור הזה החכם בעיניו, כמה פעמים שמתיכים אותו, הנה גם ספק לא יעלה על לבו, אולי מתעלל ד’ בו, בעד מעשיו הפרועים, הוי “על מה תוכו עוד תוסיפו סרה”…

והוא שאמרו ז”ל כי בזמן שהיא באה זהב, היא באה גביעים וכפתורים, כי בזמן שהאומה ממלא תפקידה, בזה שהיתוכה הבלתי פוסקת לדורות, מביאות אתן צרוף אחרי צרוף, והנסיונות הקשים הבאים עליה מזקקים איפוא את העם לפלוט את הפסולת שבקרבו, כי אז היא באה “גביעים וכפתורים”, שהם בחינת הכלים של האורות, גם הטכניקה המדעית, גם המדינה לענייניה, הכל מתפתח והולך לשם ולתפארת. כל פרח כפתור שבו נעשים מכוון לתעלומות. כחות שונים של אור ומאיר הפורים ומפרים את כל היצירה, וראו כל עמי הארץ כי שם ד’ נקרא עליו. אולם בזמן שאינה באה זהב, שאינה באה בסוד ההיתוך והצירוף הנכון, אם כך כל הגביעים והכפתורים למה הם באים? המנורה צריכה להיות “באהל מועד” והיא על פי מה שאמרו ז”ל (זבחים ס”א) דלחם הפנים אינו נפסל במסעות דכתיב ונסע אהל מועד, אף על פי שנסע אהל מועד הוא. ולפיכך בכל העתים ובכל התקופות יש להקים את תעודת “אהל מועד” בישראל, ואתו עמו גם את תעודת “המנורה” חוקת עולם לדורותיכם, שבכל הדורות היותר מאוחרים, יהיו תמיד הנרות העממיים הישראליים נרות התורה והאורה – ערוכים יחדיו לפני ה’!

אברהם משה וויטקינד

אבד”ק ב אלטרומאנץ – ליטא

(ילקוט הדרוש ב, סימן יז, מאת  הרב אברהם משה וויטקינד הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 34

יופי חיצוני מזוייף, ללא משמעות פנימית נעלה, עמוקה וחזקה, הינו מאוס / הרב אלקנה ויצמן מווישגרודק

דרוש לפרשת ציצית

ב”ה ווישעגראדעק

דרוש לפרשת ציצית

אמרו לנו רבותינו הזהר במצוה קלה כחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של המצות, גדולה וחשובה היא כל מצוה ומצוה, אבל חשיבות מיוחדה ישנה למצות ציצית שהתורה עצמה מעידה עליה וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד’ ועשיתם אותם, ראו והתבוננו היטב אל הציצית אז תזכרו את כל מצות ד’. אבל לא לידי זכירה גרידא תביא אתכם הראיה בציצית אלא גם ועשותם אותם. ההתבוננות בציצית העיקר בפתיל התכלת “וראיתם אותו” תביא אתכם לידי עשית המצות. לא מצוה אחת או שתים אלא כל מצותי ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. הראיה בציצית תביא אתכם גם לידי זה שלא תלכו אחרי חמדת לבבכם ומראה עיניכם. כה גדול כחה של הציצית. והגמרא במנחות פרק התכלת מספרת לנו מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית שמע שיש זונה אחת בין הכרכים וכו’ באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, ובזכות הציצית ניצול האדם הזה מן החטא. ועומדים אנחנו וחושבים עומדים ותמהים במה גדול כחן של הציציות הללו שהן מביאות את האדם לידי עשית כל המצות? במה גדול כחן של הציציות שהן שומרות את האדם מן החטא?

הבה נזכיר לנו את ההבדל היסודי והעיקרי שבין ישראל לאומות העולם, שבין תורת ישראל לחכמות הגוים.

הודו גם חכמי האומות ואמרו בני ישראל נתנו את הרוח והמוסר לעולם ובני יון את היופי. אצל ישראל העיקר הוא הרוח, המוסריות, המדות הטובות. ואצל האחרים העיקר הוא הגוף, השרורים החזקים והיופי. אצל ישראל העיקר הוא התוך הגרעון הפנימיות, אצל האחרים הקליפה, החיצוניות, הברק החיצוני שמכסה על הרקבון הפנימי. אצלם אומר המשל “נשמה בריאה בגוף בריא”; אם הגוף בריא וחזק אז גם הנשמה בריאה וחזקה, יען כי הגוף אצלם הוא העיקר והנשמה הולכת אחרי הגוף. ואנחנו אמרנו אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. הקנקן כשהוא לעצמו אינו כלום, הקנקן יכול להיות חדש ויפה אבל היין שבו הנשמה יכולה לחיות חמוצה ומקולקלת עד היסוד.

“חכמה יונית אין לה פרי כי אם פרחים” אמר החכם. אמנם יש בחכמה הזאת פרחים יפים מרהיבי עין אבל ריקים הפרחים הללו. הפרח הזה לא יביא צמח. פירות אין כאן, דבר ממשי, דבר מוסרי ותועלתי אין כאן. אבל אצלינו אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא ותלמוד תורה כנגד כולם. יש כאן פירות לא רק עולם הזה אלא גם לעולם הבא. ובצדק דמו חכמינו ז”ל בכמה מקומות את תורת ישראל להאשה הכשרה והצנועה שכל כבודה פנימה, ואת החכמות החיצוניות לאשה זונה וזרה שהיא נמאסת ונשחתה והיא מקשטה את פניה להוליך שולל את עוגביה ביפיה החיצוני המעושה. תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אל תקרי מורשה, אלא מאורשה. ראה חיים עם אשה אשר אהבת. אמר חזקיה, אם אשה ממש, כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות, ואם אשה תורה, כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות (קידושין ל,ב). האשה הזרה היא סמל המינות. בפרק ה’ במשלי מרבה החכם מכל אדם לדבר על דבר האשה הזרה שמשתדלת למשוך אחריה ברשתה “כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה”, ואחר כך “הרחק מעליה דרכך”, ודרשו חכמינו בעבודה-זרה י”ז עמוד א’ הרחק מעליה דרכך, זו מינות.

כנגד האשה הזרה הזאת, המינות והאפיקורסות מדברת התורה בפרשת כי תצא. כי תצא למלחמה על אויביך וראית בשביה אשת יפת תואר. בשעה שהעם יושב בארצו ואינו בא במשא ובמתן עם עמים אחרים אז חי הוא לפי מנהגי תורתו, לפי המסורת שהורישו לו אבותיו ואבות אבותיו, הוא איננו נמשך אחרי מנהגי זרים, יען כי אינו מכיר אותם. אבל בשעה שהעם יוצא למלחמה על אויביו ובא אל גבולות עמים זרים, אז מתגלים לפניו לא רק עמים חדשים, אלא גם תרבות חדשה, תורות ואמונות חדשות. ולכן מזהירה אותנו התורה כי תצא למלחמה על אויביך וראית בשביה אשת יפת תואר, כי תבוא אל גבול עם זר ואתה תראה שם את האש,ה התורה של העמים האחרים, אבל האשה הזאת כל מהותה הוא רק זאת שהנה יפת תואר, יש כאן יופי מדומה, יופי חיצוני, יפיפותו של יפת. וחשקת בה, אתה תחשק ביופי הזה, היא תיקח את לבבך, כי תחשב כי ביופי הזה יש איזה ממשות פנימית, כי הלא כך אומר המשל הרומאי “נשמה בריאה בגוף בריא”. אתה תראה את כל הנמוסים היפים שלהם ואתה תחשוב כי אמנם יפים ונעלים הם, וחשקת בם ולקחת לך לאשה, מתיר אני לך את הדבר, קח לך את האשה יפת התאר הזו את החכמה של העכו”ם. אם לא אתירה לך הלא תשא אותה באיסור (לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע), אבל דבר אחד אני מבקש ממך הלא יהודי אתה, בן לעם של קדושים וטהורים, של נביאים וחוזים, של קדושי עליון אשר לא הלכו אחרי מראה עינם, אחרי יופי מזויף ואשר בקשו בכל דבר ודבר את הגרעין הפנימי, את היש והקיים הבלתי חולף, לכן מבקש אני ממך: אל תלך גם אתה אחרי מראה עיניך וחמדת לבבך, כי דבר שוא ושקר מושך את לבבך. והבאתה אל תוך ביתך, הבא אותה, את יפת התואר הזאת, אל תוך ביתך היהודי הספוג קדושה וטוהר אל תוך ביתך אשר בו כבודה בת מלך פנימה. וגלחה את ראשה מעליה. אתה חושב כי אמנם באמת יפה היא הזרה הזאת, אבל טועה אתה. זהו רק יופי חיצוני. תגלח נא את שערות ראשה המסתירות עליה. והסירה את שמלת שביה מעליה. תסיר נא את השמלות והבגדים, את הדברים החיצונים המקשטים אותה, אז תראה אותה כמו שהיא באמת, בניולותה ובניוונה, תראה כי היופי הזה החיצוני מכסה על זוהמא פנימית. ומובטחני בך כי תשנא אותה ותשלח אותה לנפשה, את האשה יפת התואר, את החכמה של האומות.

אצל ישראל אסור ללכת אחרי העינים. אצל ישראל היופי החיצוני כשהוא לעצמו אינו כלום. אצלנו כל מנהג ומנהג, כל מצוה ומצוה יפה היא בחיצונותה, אבל עוד יותר נעלה היא בתכנה, בכוונה הנשאה הצפונה בה.

עשה לך סכה נאה, אתרוג נאה, תפלין נאים. יפה היא הסכה כשהיא לעצמה, יפה הוא האתרוג, יפים הם התפלין, אבל מלבד זה כוונות נעלות ונשאות ישנן גם בסוכה גם באתרוג וגם בתפלין וכן בכל המצות, ותכונות והרמזים האלו מזככים ומטהרים את הנשמה. חפץ הקב”ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. לזכות פירושו לטהר, המצות מזככים ומטהרים את ישראל. ועל הסגליות הזאת של המצות, אשר הם יפים בחיצוניותם ונעלים בפנימיותם ואשר הם מזכים ומטהרים את הנשמה, מרמזים הציציות.

בציצית יש חוט של תכלת בתוך חוטים לבנים. החוטים הלבנים מראים כי תכלית התכליות של עשית המצות היא להלבין ולזכך את הנשמה, כי הלובן היא סימן הטהרה, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. והתכלת מרמזת על מהותן של כל המצות אשר יפות הן בחיצוניותן ונעלות בפנימיותן.

צבע התכלת היא הצבע הכי יפה בעולם. תכלת דומה לים וים דומה לרקיע. תכלת זו זהו מראה היפה של הים והרקיע שמושכים את לב האדם ומרהיבים ביפים. אבל בתכלת יש לא רק יופי בלבד אלא גם תוכיות קיימת וחזקה (עיין תפארת ישראל הקדמה לסדר מועד בענין תכלת, ואמר כי בתכלת היה יופי וקיום). ועל זה אומרת לנו התורה בפרשת ציצית, ולא תלכו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. לא תלכו אחרי היופי החיצוני של חכמת הגוים ושל מנהגיהם התפלים, יען כי העין רואה רק את החיצוניות. התבוננו  בציצית, וראיתם אותו. אז תראו את הדרך עליכם בה ללכת, ואת התכלית אשר עליכם לשאוף אליה. כשתתבוננו אל התכלת אז תזכרו כי עליכם לעשות את כל מצות ד’ שדומות לתכלת, יפות בחיצוניתן ונעלות בתכנן. ועשיתם את כל מצותי, ולבסוף והייתם קדושים לאלקיכם. לזה מרמזים החוטים הלבנים, יען כי המצות מלבנים ומזכות.

ובאופן זה נוכל לפרש את המעשה באדם אחד שהבאני למעלה. האדם הזה חפץ להדבק אל הזונה שבכרכי הים. זונה כמשמעה, או חכמת העכו”ם שנקראת זונה, אז באו הציצית וטפחו על פניו. הציצית הראו לו כי יופי חיצוני שאינן לו תוכיות ממשות מאוס הוא. הוא זנח את ההבלים ונשמר מן החטא. כן יעזרנו ד’ שבזכות מצות ציצית נדבק בתורת ד’ ובמצות אמן.

אלקנה ווייצמאן

(הבאר, סימן מו, תרצ”א)


המאמר המופיע כאן למעלה נלקח מתוך כתב העת “הבאר” (תרצ”א, 1931) בעריכת הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד. לא הצלחתי למצוא פרטים על קורות כותב המאמר, הרב אלקנה ויצמן מווישגרודק.

העיירה וישגרודק (כיום אוקראינה) במחוז טרנופול, היא היתה מאוכלס כמעט כולה בידי יהודים. העיירה השתייכה להאימפריה הרוסית, ובין מלחמות העולם עברה לידי מדינת פולין עד שנכבשה בידי הגרמנים בראשית חודש יולי 1941. ב- 16.03.1942, כשהוקם הגטו בוישנייבץ הסמוכה, הועברו לשם יהודי וישגרודק ומיישובי הסביבה, עד שמספר יושביו הגיע לכ-3,500 איש. בגטו שררו תנאי רעב כבדים, אשר הפילו חללים רבים. באוגוסט 1942 פשטו על הגטו שוטרים אוקראינים, ירו לתוכו באופן אקראי, ובכך רצחו עשרות מיושביו. ב- 11.08.1942 נרצחו 2,669 יהודי הגטו הנותרים, רובם נשים וילדים, מחוץ לעיירה, תוך שבשבועות הבאים נערך מצוד מקיף אחר יהודים שהסתתרו בעיירה ובסביבתה.

בדפי עד של “יד ושם” ישנו דף על שם הרב אלקנה ויצמן הי”ד ממרקשוב שעל יד לובלין, שנולד בשנת 1899. מספר הזכרון של קהילת מרקשוב ניתן ללמוד שהרב ויצמן הגיע לאחר פטירת רבה הקודם של מרקלשוב, בשנת 1933. (בספר הזכרון שם הרב הוא “אלחנן”, בעוד שבדף העד שמו “אלקנה”).

בשלב זה, אני לא יכול לדעת האם הרב אלקנה וייצמן שהיה בשנת 1931 בווישגרודק, הוא אכן הרב אלקנה וייצמן שהגיע ב- 1933 לכהן כרבה של מרקלשוב.

מרקושוב נכבשה בידי הגרמנים  ב-11.09.1939. במאי 1941 הוקם גטו מרקושוב. פליטים מיישובי האזור הועברו לגטו, הצפיפות גברה והיה מחסור במזון. כ-500 יהודים, רובם זקנים וחולים, גורשו באפריל 1942 לאחד ממחנות ההשמדה, כנראה לסוביבור. כעבור זמן מה הועברו לגטו מרקושוב מגורשים מסלובקיה, ומספר התושבים בו גדל לכ-1,500.
ב-09.05.1942, נערכה אקציה במהלכה נרצחו זקנים וחולים ושאר יושבי הגטו גורשו למחנה ההשמדה סוביבור. הרב ויצמן נשלח מתחנת הרכבת בלנטשוב, ונספה עם אשתו ושני ילדיו.

מקורות: מרכז מורשת יהודי פולין, ויקיפדיה, אנציקלופידיה של גטאות.

מספר הצפיות במאמר: 11

עם ישראל מושגחים בידי הקב”ה ולכן הם נצחיים ובלתי ניתנים לכליה / זאב וולף נוסנבוים הי”ד

עם ישראל חי

ונשקיף כעת מתחילת צמיחת האומה הקדושה דאבותינו היו עקרים, ומצד הטבע לא היו ראוים להוליד. ואמר לו הקב”ה לאברהם, צא מאצטגנות שלך. והוציא אותו החוצה למעלה מהטבע. והיה על ידי הנהגה הניסית לחוד. וקרא הפעולה על שמו יתברך שמו, ולכן הפעולה עם ישראל הנולדים מהאבות הקדושים יחוייב מזה דיהיו גם כן נצחיים וקיימים לעולם בקיום המין.

ואחשוב לפרש בזה אומרם ז”ל מאי דכתיב כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וגו’, לעתיד לבוא יאמר הקב”ה לאברהם בניך חטאו, אמר לפניו ימחו על קדושת שמך וכו’, אמר לו ליעקב וכו’ ימחו על קדושת שמך וכו’, אמר ליה ליצחק, אמר ליה ריבונו של עולם בני ולא בניך וכו’ מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים אתה ד’ אבינו גואלינו מעולם שמך (שבת פ”ט). ועין הרואה המאמר הזה יעמוד מרעיד על אבינו הזקן דמסר נפשו על אנשי סדום הרעים ועל אבינו יעקב דבהריגת שכם חרה על בניו לא ילמד סנגורין על בניו. ולהאמור יבנו דבריהם, דהנה כתב כיון דמצד הטבע לא היה אברהם אבינו ראוי להוליד והיתה פעולת ניסית בהשגחת ד’ לחוד, לכן לא יתכן כליה לבניו, חלילה. ואשר מטעם זה כתב גם כן דלא תתכן כליה חלילה להאומה הישראלית, על פי אומרם בילקוט דאין הקב”ה נפרע מן האומה, אלא אם כן נפרע מהשר שלה מקודם, ולכן בהאומות דהמה תחת השבעים שרים, ויצוייר כליה בהשרים, יתכן בהם גם כן כליה. מה שאין כן ישראל, דהם מושגחים מהבורא יתברך שמו, ונטלם הקב”ה לחלקו, וחלק ד’ עמו והוא חי וקיים, כן בבניו לא יתכן כליה, חלילה, ולכן בעת חטאם בלי לימוד זכות יאמר אבינו הזקן ימחו על קדושת שמך. והרצון דסוף סוף לא שייך בהם כליה חלילה, כיון דמושגחים מאתך והם חלקיך, וקדושת שמך חי וקיים. וכן יאמר יעקב אבינו עליו השלום לכוונה הנ”ל. והקב”ה אומר לא בסבא טעמא ולא בדרדקיה עצה, דמכל מקום צריך ללמד עליהם זכות מפני המקטרגים. אמנם יצחק אבינו ילמד עליהם זכות בהחשבון דיעשה, המבואר שם, ויאמר גם כן בני ולא בניך, והיינו דהא הם בניך, ולכן צריכים שיהיו גם הם נצחיים, מיד נשאו עיניהם למרום ויאמרו, כי אתה ד’ אבינו, והיינו כיון דעיקר צמיחתם היתה ניסית למעלה מהטבע, ולכן גואלינו מעולם שמך, והרצון כיון דאנו מושגחים ממך, ושמך הוא לעולם חי וקיים, לכן ממילא לא יתכן כליה חלילה בישראל גם כן כאמור. והבן בדברים. וכדהא קרי בחיל הנביא (ישעיה נ”א) שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ד’ הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם, הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, כי וגו’ כי שמים כעשן נמלחו וגו’ וישועתי לעולם תהיה. והרצון הביטו אל אבותיכם דהיו קרים, ולכן ממילא לא יתכן בכם כליה כאמור ודוק:

והדברים האמורים משובצים במשכיות מקראי קודש עת שם ד’ דבר בפי בלעם כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשרנו, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. ותרגומו לא יהיו נעשין כלה עם שאר האומות. לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ד’ אלקיו עמו וגו’ אל מוציאם ממצרים וגו’ כי לא נחש ביעקב וגו’ כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל.

ומבלי אאריך בדקדוקים, אומר בפירוש הכתובים כי אחר שאמר בלק הנה עם יצא ממצרים, היינו מעצמם קודם זמנם, ועדיין מוטל עליהם השעבוד, ורצה שבלעם יקללם. ואמרו חז”ל (בברכות ז’) דבלעם ידע לכווין אותו רגע שהקב”ה כועס, ובתוספות הקשה מה יכל לומר ברגע זו. ותירץ, דיכול לומר תיבת כלם. אולם כתבתי דלא יתכן כליה חלילה בישראל, כיון דהם מושגחים מד’ יתברך, וכן דהם נצחיים כיון דאבותינו היו עקרים כאמור. ובתרוץ דקודם זמנם, כתבתי כיון דהיא פעולת ד’ לבדו בלי איזה השתתפות איש תכליתי, ולכן היתה הקשת לב פרעה, וממילא הפעולה גם כן נצחית. ולכן אמר, כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשרנו, דאבותינו היו עקרים והן עם לבדד ישכון, לכן ובגוים לא יתחשב, דלא שייך בהם כליה. לא הביט ביעקב ולא ראה עמל בישראל, לכלותם חלילה, משום ד’ אלקיו עמו, הם מושגחים ממנו יתברך והוא חי וקיים, לכן המה גם כן נצחיים. ואזה דאמר דמשועבדים המה עוד לפרעה, אמר אל מוציאם ממצרים, היינו דהיתה רק פעולות ד’ והיא נצחית, כי לא נחש ביעקב לכלותם חלילה. כעת, פירוש אם יהיה עת כליה חלילה, יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. ישאל כל אחד היכן היא פעולת אלקי, דהיא מוכרחת להיות נצחית. ולכן ניבא דרך כוכב מיעקב, והיינו דבניסן עתידין לגאול, דהפעולה היא נצחית כאמור. והבן בדברים הנכונים והישרים:

(מתוך הקדמת פתח לבנון, בספר כבוד הלבנון)


הרב זאב וולף הי”ד, “העילוי מסטרי”, היה מצאצאי רבי אריה ליב מחבר קצות החושן. הרב זאב וולף נולד בשנת תרל”ז (1877) לאביו דוד נוסנבוים.

ספרו כבוד הלבנון ובו חידושים על הש”ס בחריפות ובקיאות, יצא לאור בשנת תרס”ה (1904). בשנת תרס”ז (1907), נתמנה לדיין ומו”ץ בדרוהוביץ’ (דרהביטש), שבגליציה המזרחית, ועמד שם בראש ישיבה שהקים. בשנת תרע”ט (1919), נתמנה שם לראב”ד. היה ראש חסידי טשורטקוב בעירו, ומראשי אגודת ישראל בגליציה המזרחית. היה חבר בוועדה הרוחנית של ישיבת חכמי לובלין. כתב חיבורים בכל מקצועות התורה. בשנת תרצ”א (1931), הוציא את ספרו שו”ת זיו הלבנון.

הרב נספה בתש”ג (1943). הי”ד.

על חיי קהילת דרוהוביץ’ ועל חורבנה ניתן לקרוא באתר יד ושם: האנציקלופדיה של הגטאות.

מקורות: רבנים שנספו בשואה

 

מספר הצפיות במאמר: 7

דרשת שבת הגדול א, חלק 6: טובת הבשורה לקיומו הנצחי של עם ישראל, גם בלידת בנים אפיקורסים וכופרים, לפי שהם בעלי מסירות נפש גדולה שלא ימירו עמם באחר / הרב אהרן וואלקין הי”ד

סוד קיומו הנצחי של עם ישראל

ואחרי שהראיתי לדעת תכונת עם הישראלי, שאפילו הריקנים שבהם, הפושעים והאפקורסים מלאים עוז ותעצומות למסור נפשם על קדושתו יתברך, נבוא לסיים המכלתא שהתחלנו. ונחזור עוד הפעם לדקדק במקרא של תשובת הרשע, והיה כי יאמרו אליכם וגו’ ואמרתם זבח פסח הוא לד’. ויש לדקדק למה לא כתב ואמרתם אליו, וכמו שכתוב בתשובת שארי הבנים, והגדת לבנך. ונראה לי שתשובה הזאת אינה באמת להבנים השואלים, כי אם לנו לעצמנו. והוא כאשר יפול לבנו מרוב יאוש, בראותינו במצב הצעירים שילכו מדחי אל דחי בדחית התורה, ואין דבר שיעצור את שרירות לבם הרע ובמצב כזה הלא יש לחוש כי עתידה תורה שתשתכח מישראל חלילה, כי בניהם אחריהם הלא ירבו עוד להרע יותר. ולכן במצב נורא כזה עלינו לאמר לעצמינו ולהתנחם במה שנתבונן כי שלהם גדול משלנו. דהנה הנפש החיים כתב שהלמוד על מנת שיהיה לו חלק לעולם הבא אין זה נחשב ללימוד לשמה, כי אם לשם עצמו. דמפני שהוא מאמין בגודל שכר התורה לעולם הבא, משום הכי בוחר הוא ללמוד. ונמצא שאינו עובד בזה להקב”ה, כי אם את עצמו. לימוד לשמה נחשב כשאינו מצפה לתשלום גמול בעולם הבא בעד למודו. ומעתה לכו נא ונתבונן, קדוש השם של מי גדול, שלנו או של בנינו. ידענו למדי את כחו הגדול שנמצא בעם הישראלי, לשלוף צווארו נגד חרב הצר הבא לצרור ולגזול את דתו מאתו. וקורותינו מלא מספורים נפלאים כאלו, שכמו בחלילים רצנו לקראת המות בכל שעות השמד. אבל האם נוכל לחשוב זה לעבודה תמה לשמה. הנני מסופק הרבה, כי מפני שאבותינו היו מאמינים גדולים בשכר ועונש הנצחי ובהשארת הנפש, לכן כשרצו לזכות בשכר הצפון למקדשי שם שמים ברבים, ולזכות בכתרה של תורה, קיבלו עליהם באהבה דין שמים כדי להגיע להשכר הנפלא. ואם כי זהו קרבן גדול מצדם להקריב חייהם וחיי בניהם על מזבח אהבת ה’, אבל אין זה קרבן “לד’“, כי אם לעצמו. מה שאין כן הרשעים והאפקורסים שאינם מאמינים בתורה ובהשארת הנפש ובשכר ועונש, ואפילו הכי מסרו נפשם על קדושת השם. הרי הוא קרבן “לד’“.

והיינו מה שאמר הכתוב והיה כי יאמרו בניכם מה העבודה וגו’, שזו שאלת הרשע. ויפול לבבכם בשעה שתשמעו שאלות כאלו. איעצכם “ואמרתם”, לעצמכם תאמרו, זבח פסח הוא “לד’“, דאף על גב שהיו אפקורסים ולא שמעו למצוות משה רבינו עליו השלום, ואפילו הכי על נקודה העיקרית שהוא שחיטת הפסח, מסרו נפשם גם הם. וגם הם שחטו הפסח. הרי פסח שלהם הוא לשמה ממש, אחרי שאינם מצפים לתשלום שכר, שאינם מאמינים בזה. לא כן הפסח של הצדיקים, יוכל היות שאינו פסח לד’ כי אם לעצמו.

והתבוננות כזה נמצא בכל דור, אם רואים אנו את זקנינו וחכמינו סובלים על שם ישראל, לא יגדל המופת כל כך. כי מפני שמאמינים הם בתורה ובשכר ועונש, אין רצונם להחליף עולם קיים בעולם עובר. אבל צעירנו שאינם מאמינים בשום דבר, ואם היו רוצים להמיר פ”ס הישראלי היו נגאלים כרגע מכל צרותיהם, ואפילו הכי נכונים הם לסבול כל צרות קשות וגזירות רעות, ולא יחליפו ולא ימירו תעודה הישראלית בנכרית, הרי מסירת נפש שלהם גדול משלנו.

והיינו מה שאמר המכלתא והיה כי יאמרו וגו’ בשורה רעה נתבשרו ישראל, שעתידה תורה להשתכח, כי בריבוי בנים כחשים השואלים שאלות כאלו, בלתי ספק שעתידה תורה להשתכח חלילה. ועל זה בא היש אומרים כי בשורה טובה נתבשרו שעתידים להיות להם בנים, שאפילו במצב כזה, כפירה ואפקורסות, אפילו הכי בנים הם לעם הישראלי ואינם ממירים עמם בעם אחר. הרי בטוחים אנו על כל פנים שיהיו לנו בנים. ובלא הבשורה הזאת חשבנו כי אם יגיעו למצב נורא כזה לשאול שאלת הרשע, יצאון לגמרי מדת הישראלי להמיר עמם בעם אחר, אבל לאחר שתבשר התורה כי גם במצב כזה לא ימירו עמם באחר, הרי בטוחים אנו בבנים ובני בנים ובקיום עם הישראלי לנצח. וזהו מה שיש לומר בבאר המכילתא הזה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א, הרב אהרן וואלקין הי”ד)

 

מספר הצפיות במאמר: 9

דרשת שבת הגדול א, חלק 2: שלוש שאלות על סוד קיומו הנצחי של עם ישראל / הרב אהרן וואלקין הי”ד

עבודת פרך

ויבואר לפנינו בהקדם דברי המדרש רבה (פרשת אמור) ולקחתם לכם ביום הראשון, אחר כל אותה החכמה שכתוב בשלמה, החכמה והמדע נתון לך (מלכים א,ה) ותרב חכמת שלמה וגו’ ויחכם מכל האדם, ישב לו תמיה על דברים הללו, שנאמר שלשה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים, דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים. שלשה נפלאו ממני, זה פסח מצה ומרור וכו’. עד כאן לשון המדרש רבה.

המדרש הזה הוא אחד מן המדרשים הפלאיים המפליאים הפלא ופלא את לב המתבונן בו. והנראה לי לבארו, דהנה חכמים חכמו, נבונים התבוננו בסוד כח קיום כח הנצחי של עם ישראל סבא אשר לחו חדש עמו אף כי זה כאלפים שנה אשר נתש מעל אדמתו, מפוזר ומופרד בין העמים, ובעוד אשר עליו ללחום תמיד בעד נפשו וקיומו, ויש לו מלחמה בעמלקים מדור דור, בכל זאת רוחו יגביה עוף וימריא במרום דעותיו הנשגבות אשר ישאב ממקור תורתו הקדושה. הן מעל קורות דברי ימי עולם נראה אשר העמים המנוצחים, אף כי לא נתשו מעל אדמתם, הלכו תמס במשך הימים ויתבללו ויתבלעו ויתבטלו בקרב העם המנצח אשר היו אדונים להם. ובמה אפוא כחו של העם הזה, עם ישראל, גדול. חדה סתומה הוא אשר כל חכמי העמים נלאו לפותרה.

אכן את אשר לא מצאו חכמי העמים בחקירתם, מצאו חכמי ישראל ברוח בינתם. ואת הפתרון הנכון הליטו במליצותיהם העמוקה, אשר בדברי שלמה, שם חפרו וממקורם שאבו את הפתרון הנפלא לחדה הסתומה הזאת, וכל הרעיון העמוק הדרוש להבנת הפתרון כלול במעטפת המליצה הקצרה המבארת דברי שלמה “שלשה נפלאו ממני” זה פסח מצה ומרור, דהנה התמיה, העצומה שהבאנו מתחלקת לג’ ענפים.

א – מסירת הנפש בעד קדושת אמונתו הטהורה באופן נשגב כזה, שכל הרוחות הרעות וכל הגזירות הקשות לא יעבירו אותם להמיר ולהחליף שם ישראל. וכי תאמר שעם הישראלי עם הרוח הם, אידיאליסטין גדולים, ומשום הכי כל כפר לא ישווה להם, במקום שיש חלול השם והעברת הדת והדת יקר להם יותר מחייהם, והלא הניסיון יראנו ההיפך, כי ענייני הדת זולים כל כך אצלם עד שכל קדוש ימכרון בעד נזיד עדשים, ובעד מחיר היותר קטן יתרצון למכור יסודות התורה. אם נשאל לאיש הישראלי היודע כי המחלל שבת בפרהסיא יצא בזה מתוך הדת הישראלי לגמרי ונחשב הוא כמצרי ממש להיות פתו פת עכו”ם יינו יין נסך, ואם כן איך יתרצה למסור בניו לבתי הגמנאזיום לעשותם למחללי שבת לעולם, ישיבני על זה, כי ענין זה ששייך לחוג המשפחה וליסוד הצלחת בניו לכל ימי חייהם, לא יוכל להתחשב עם שאלות הדת. וכי נשאל לאיש, למה יחזיק חנותו פתוחה ויעשה משא ומתן בשבת, הלא זה לא נוכל לחשוב ליסוד ובסיס בחיים, ישיבנו על זה, כי לפי מצבינו בקרב העמים אם לא יהיה החנות פתוחה ביום השבת לא יוכל להחזיק מעמד גם בשאר ימי השבוע, ולכן גם זה שאלת החיים אצלו. וכי נשאל לאיש מערי התחום, ששם לא נפרץ עוד הגדר של פתיחת החנות בשבת, וכל החנויות כולם סגורות הם על מסגר, וגם חנות שלו סגורה בכל יום השבת, רק שבליל התקדש שבת יחזיקנה פתוחה כשעה או שתים יותר אחר זמן נעילת החנויות, והלא בזה אין שום הריסה למצב העסק, ואין זה כי אם הנאה פורתא ממותר הפדיון שיפדה עוד בשעות הללו, ובכן בעד ההנאה היותר קלה, הנקל לאדם למכור את יסוד הדת ועיקרי התורה. ושני הקצוות הללו הנמצאים באיש הישראלי, מצד אחד קלות ראש בעניני הדת, למכור את בכורת תורה הקדושה בעד נזיד עדשים, ומצד השני מסירת נפש גדול. זהו שאלה שאין לה פותרים.

ב – אף אם נאמר שהישראלי הוא אידיאליסט גדול, ומצדו הוא אינו מוותר על דתו ולאומיותו, אבל איך לא יתגברו עליהם רודפיהם לעשות עמהם כרצונם הם, שה אחד בין שבעים זאבים איך יכול להתקיים.

ג – אף אם נמצא פתרון גם על זה, לידע ולהבין סוד קיומו, אבל לא בזאת ננחם להישראלי כי יוכל לחיות גם באויר מחניק כזה. הלא מיחלים אנו להרמת קרנינו. ובכן האם אפשר לקוות כי במצב נורא כזה, לבד שלא נאבד בין הגוים אלא עוד יתרומם קרנינו.

 

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א, הרב אהרן וואלקין הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 4

האיש הישראלי מצד טבעו מוכן לעלות / הרב יששכר דוב פרידמן הי”ד

יש שעולים ויש שיורדים

ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו. נראה הכוונה, בתוכחה נאמר : הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה. והביא בספר ע”נ ביאור נחמד בשם ספר אחד, שיש לדייק בכפל לשון מעלה מעלה וכן מטה מטה. ופירוש כי נודע שיש נבראים אשר טבעם לפול למטה, כגון מיני הדומים. ויש שטבע שלהם לעלות למעלה, כמו שלהבת אש או עשן ורוח וכדומה. והנה זה הדומם לא יעלה למעלה אלא על ידי סבה המכריחו, כגון שישליכהו אדם בכח למעלה, שכח האדם ההוא מכריחו לעלות ובעבור הסבה ישוב לטבעו ויפול. וכן אם ינחהו האדם על מקום גבוה הרי סבה זו הכריחו להיות מקומו למעלה. וכאשר נרצה שיעלה עוד למעלה יותר צריך עוד סבה חדשה. מה שאין כן אם נרצה שירד למטה, אזי אין צריך שום סבה ומעצמו בנפילה אחת ירד עד תהום, כי טבעו לירד. מה שאין כן השלהבת וכדומה, היא להיפוך, שכאשר נרצה שיעלה אין צריך סבה להכריחו ומעצמו בעליה אחת יעלה עד גבול המעלה כולו בפעם אחת. כשנרצה שירד צריך לזה סבה שיכריחו, ובעבור הסבה לא ירד עוד, אם לא בסבה חדשה. וכן הוא ההבדל בין ישראל לעכו”ם כי ישראל הם מצד נשמתם חלק אלוה ממעל, ולכן האיש הישראלי מצד טבעו מוכן לעלות בלי שום סבה ובפעם אחת יעלה עד למעלה, וכאומרו, והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמור וכרו’. רצונו לומר עבור שישמור מצות ה’, ואין לו סבה להורידו, הרי הוא רק למעלה ובפעם אחת. מה שאין כן ירידת ישראל אינו רק כפי ערך עונש החטא, שהיא סבה להורדה ואי אפשר שירדו יותר אם לא בסבה חדשה, אבל עכו”ם שנפשם מצד טבעם היורדת הוא למטה לארץ ואי אפשר להם לעלות אם לא על ידי סבה, והוא על ידי חטא ישראל ולא יעלו רק עד המקום שכח הסבה מכריחם וכאשר לעלות יותר אי אפשר אם לא בסבה חדשה. אבל ירידתם הוא בלא סבה וגם הוא בפעם אחת עד עמקי תהום, וזהו שאמר הכתוב ראו חיבתכם לפני המקום, ומה ביניכם ובין העכו”ם. כי הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, רחמנא ליצן, כאשר יהיה לו עליה הוא רק עליך, על ידי מעשיך, שהוא הסבה המכריחו לעלות. אבל לא בלי סבה. ולכן עלייתו הוא מעלה מעלה פעמים הרבה שלכל עליה צריך סבה חדשה, לא כדרך ירידתם שהוא בלי סבה ובפעם אחת. אבל ואתה הוא בהיפוך. שעלייתך הוא בלי סבה, לכן עלייתך בפעם אחת, אבל תרד אי אפשר אם לא מטה מטה, שלכל ירידה צריך סיבה חדשה, מה שאין כן בעליה אמר והיית רק למעלה, שאינו צריך מעלה מעלה, רק למעלה לבד, בפעם אחת, עד כאן דבריו.

פי חכם חן. שפתים ישק.

הנה עלייתו של המן הרשע היה מעלה מעלה על ידי חטא ישראל מפני שהשתחוה לצלם, ולחד מאן דאמר נמי מפני שנהנה מסעודה של אותו רשע, שהיה להם הנאה שישבו בשלחן המלך בשמחה ובטוב לב ולא עלה ירושלים על ראש שמחתם שנחרב והיה לתל שממה. ועל ידי זה נתעלה המן. וכאשר גזרת עליהם אסתר שיצומו שלשת ימיה ועשו תשובה קיימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר נתכפר עונם, ממילא כלה הסבה שעלה המן למעלה ראש וצריך להיות נפילתו בפעם אחת כנ”ל. וזהו שאמרו חכמיו וזרש אשתו לקמן: אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו, בפעם אחת תפול עד שאול תחתית, כי היהודי אם שב לאלקיו, ירחם עליו ועזר מצריו יהיה, ורק בסבת חטאתם עלית למרום, וכאשר שבים, הס קטגור ובא סניגור ונפול תפול לפניו כנ”ל. וכן יאבדו כל אויבי ה’.

 (מטה יששכר מאת הרב יששכר דוב פרידמן הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 7

דברי שמואל, מאמר א, חלק 2: מדוע אמר רבן יוחנן בן זכאי בעת צרה “אשריכם ישראל” / הרב שמואל רובין הי”ד מרודושקוביץ

אשריכם ישראל

אולם להבין דברי רבן יוחנן בן זכאי הלאה בגמרא הנ”ל “אשריכם ישראל”, זאת הבין לא נבין, במה אנחנו מאושרים בתבל, אשר תמיד אנחנו למרות שעזור נעזור במיטב כחותינו להפרחת המדינה שהננו גרים בה ואזרחים נאמנים תמיד אנחנו לדרוש טובת המדינה שאנחנו יושבים בה ועלינו בכל זאת לסבול גלות המר בכמה אופנים (כמו במדינת רומעניע ומאראקא), איך יכול לומר “אשריכם” בעת שבת נקדימון, וכמוה נוכל למצוא גם בכל כנסיתנו האומללה הרבה הרבה מאד, בת אצילים אשר כתובתה היתה אלף אלפים וכנ”ל, מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, והערביים ידרסו עליה ברגל גאווה ובוז, רחמנא ליצלן. ובטח צדק הוא בדבריו הקדושים.

להבין זאת עלינו להקדים דברים אחדים מקודם עד שנבוא להבנת הרעיון שלנו פה.

איש אחד עשיר זקן חלה מחלתו אשר ימות בה, ויקרא לבנו יחידו, אישון עינו, ויאמר לו אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש. שמע בני לדברי אביך אשר עוד מעט ועיניו תסוגרנה בשינת המוות. אנכי הנני מניח לך ירושה חשובה, בתים, נחלאות וכסף. והכל הנני מרשה לך למוכרם ולהוציאם אם חס וחלילה המחסור יביאך לזה. אבל את מקומי בכותל המזרחי, לא רחוק מארון הקודש ומהרב דמתא, אל תמכור אם אפילו תסבול כל כך עד שמצב חייך יביאך חס וחלילה ללכת להחזיר על הפתחים, כי היהודי במצבו  לא הנורמלי, בחייו הגלותיים, יוכל גם העשיר להגיע לזאת, גם אז לא תמכור את המקום הזה. ולהבין זאת לא אוכל להבינך ברגעים אשר חוצצו לחיי, אבל כאשר תביא בשנים, אז אפשר תבין היטב, אם חס וחלילה המחסוך יביאך לזאת. וימת האב, והבן אם היה בן עשיר מפונק ולא ידע לחץ ומחסור ואם לא הבין דברי אביו אבל הקדיש דברי אביו ויחשוב לקיימם, כי מונח זאת בטבע שדברי האנשים שהמה מצווים סמוך למיתתם יקר וקדוש מאד להאנשים שנשארו בחיים, אם בסבה כי החיים יודעים שימותו ויפחדו מהמוות ולכן מוקירים הם דבריהם אשר ציוו אותם לפני מותם, או מסבת התעוררות התשובה אשר תתעורר אצלם ברגעים האלה, או משתי הסבות יחדיו, אבל הדבר אמת ונכון. כן גם פה לקח הבן אל לבו לקיים צוואת אביו. ויהי אחרי מות אביו וכאשר עושר היהודים בכלל אינו בטוח וחיי היהודי בכלל ובפרט לא נורמליים וכקורי עכביש חייו ועשרו ויוכל לרדת חס וחלילה מטה עד הדיוטא התחתונה אם רוח חזק יפוח בו, וכן גם האיש הזה בן הגביר הנ”ל ירד מטה מטה עד שהמצב שלו הביאו לחזור על הפתחים בין עוד עניים, וכאשר שב על עקבותיו לעיר מגורי אביו וחשך משחור תארו וכמעט לא הכירוהו, אבל הוא כאשר הביט על מקום המזרח שלו, אשר לא מכר אותו, אם גם כי מכר בדחקו כל ירושת אביו, אבל מקומו המזרחי אשר ירש מאביו לא מכר כמצוות אביו עליו, זכור יזכור העבר שלו  ותשוח עליו נפשו. והוא חושב אם הרבה עניים מחזרים על הפתחים, אבל הלא המה נולדו אצל הורים עניים אשר נקל להם לסבול עוני יותר נקל ממנו אשר לא כבר היה בן עשירים ואביו היה גם כן עשיר עד שהיה נמנה בין בעלי בתים חשובים בכותל מזרח. לא ולא, יחשוב בלבו, אשתדל לצאת ממצב שפל כזה יעבור עלי מה ואשתדל בכל כחי להשיג איזה מעמד מכובד בחיים, אראה לעמול בכל מה דאפשר וכמה שאשיג רק שלא אצטרך לבריות באופן החזרה על הפתחים, כן גמר בלבו. ובדרך שאדם רוצה לילך שם מוליכין אותו, והתחיל לעמול ולבקש עצות  עד שעזרהו ה’ שיצא ממצב הנ”ל לחזור על הפתחים לבקש נדבות. הגם שיוכל היות שמצבו היה יותר טוב בעת שהיה מחזר על הפתחים, אבל הוא בחר לחיות חיי צער ולחץ ולהיות אדון לעצמו,מלחיות ברווחה יותר ולחזור על הפתחים. ומי הביאו לזאת, אם לא הזכרון שזוכר את אביו אשר היה בעל בית נכבד הגון וחשוב. ומי לא הניחו לשכוח זאת, אם לא מקום אביו בבית המדרש בכותל מזרח.

פתגם המוני יש “יחוס הוא בבית הקברות”. יוכל להיות כי אי היחסנים חדשו הפתגם הזה לטובתם ולנחומם. אבל באמת הוא יחוס הוא דבר הגון, מאנשים ישרים יולדו בנים ישרים, ולהיפך נהפוך הדבר. ואם יקרה מקרה לא בדרך זה, לא נוכל להביא ראיה ממקרה, וסנונית אחת לא תביא את הקיץ, יאמר הפתגם. ולכן בכל הדברים האלה הננו פונים להאנשים האוהבים את ההתבוללות, ואם גם לא בכלו, וגם לאלה אשר עוד עמנו הם אבל המה מביטים עלינו ועל ההיסטוריא שלנו כעל ישן נושן, וחושבים מנהגי אי יהודים ליותר קולטוריים וליותר אירופאיים משלנו, אליהם הנני משים פה הדברים בהבנת מאמר דברי רבן יוחנן בן זכאי המכוונים גם אליהם, ובדברי זה בפרק הזה תהיה מחאה עזה ונמרצה להם ולדעותיהם. עלינו לדעת כי אבותינו הקדושים כל מה שהיה יותר קרוב להתחלת הגלות היו במדה יתרה נורמליים עם דעות ישרות יותר מאשר מאתנו.

אשמנו מכל עם, בושנו מכל דור, יאמר הפייטן הקדוש בסליחות, ואמר על זה הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי יצחק בלאזער זצ”ל  אשמנו מכל עם בזאת שבושנו מכל דור.  אצל כל עם ועם, דור ודור האחרון ילך בדעותיו קדימה יותר מהדורות הראשונים. הדורות הראשונים אצל העמים היו רחוקים מהשכלה, והם מאחרונים יתקלטרו ויוטיבו בדעותיהם בצאתם מההווה להעתיד שלהם. אבל אנחנו בני ישראל הננו בושים מכל דור ודור. אצלנו כל דור ודור האחרון עליו לבוש מהדור הקודם, ומה גם מהדורות הראשונים מלפנים בעבר הרחוק. אצלנו היחוס כי אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב, אשר ממנו יצאו נביאנו, חכמינו ז”ל, הגאונים, המשוררים והפייטנים הקדושים ועוד. היחוס הזה יקר הוא מאד, אבל אנחנו חטאנו, ואפשר עוד יותר מסבות הגלותיות המרות וכנ”ל, התרחקנו מאבותינו ומדעותיהם וממנהגיהם הישרים. ועלינו להבין ולהשתדל בכל כחתינו לשוב לאבותינו הקדמונים ולמאור תורתנו הקדושה. ואל לנו לחשוב שלאומיות תלויה אך ורק בגזע ולא בדת, חס וחלילה. לא ולא, שאם אך הגזע הוא לאומיותנו, אז הלא היינו צריכים להתייחס לתרח, ובעת שהננו מתיחסים לאברהם אבינו בטח אך הדת תורתנו הקדושה והטהורה מביאה לנו גזענו ולאומיותנו הטהורה ובלתה אין אנו בני ישראל.

עוד איזה נצרף לרעיון הנ”ל, שוו נא בנפשכם, ישעיה הנביא אמר ברוח קדשו וכתתו חרבותם לאתים וחניתיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. רוח ה’ דבר בו כי שלום הכללי יהיה, ואם אנו רואים שעוד לא נתקיימה נבואתו, אבל אנו מחכים ומצפים שתתקיים בעתיד. אבל מה אנו רואים בדורות האחרונים מעמים בלתי עמנו, כעבור יותר משני אלפים שנה אחרי מות הנביא שלנו הקדוש הזה, קמו מלכים ועשו אסיפה בהאאג בירת האלאנד, וכתבו וחתמו גם הם על הגליון “שלום הכללי”. ואחרי כל זה היו מלחמות גדולות ונוראות. ומה רואים ומבינים אנחנו כי בזאת שהנביא ברוח ה’ המדברת מתוך גרונו הטיף לפני שנות אלפים וכתב אז על הספר, עשו זאת עמים אחרים אך עתה מעט מן המעט, אפשר יבינו ויכתבו זאת על הספר ולא ישתדלו לעשות זאת ולמלא מחשבתם לפועל. הננו רואים מהדבר הזה שכל מה שגילה ה’ לנו על ידי נביאנו הקדושים לפני שנות אלפים אך עתה יחלו זאת להבין עמים אחרים,. ובכן הננו רואים כי עלינו לא להתדמות לעמים אחרים. עלינו לשוב על עקבות הדורות הקדמונים וללכת בעקבותיהם. וכל כמה שהננו מרוחקים מהדורות הקדמונים שלנו, אז אוי ואבוי לנו. אל לנו להתערב עם שונים. עלינו אך להתחזק בתורתנו הקדושה ובמנהגינו הישנים. עלינו אך להיות אזרחים נאמנים בכל ארץ שהננו נמצאים ויושבים בה ולקיים כל מה שכתוב בתורתנו הקדושה. ואל לנו להתחקות אחרי המנהגים שלהם. התורה תצווה לנו להיות אזרחים נאמנים לטובת המדינה, אבל לא להתבולל עמהם. ואינני בני חורין לפרוק מעלינו עול תורתנו הקדושה. ובעת שהננו רואים אחינו, ומה גם צעירנו, כי הם הצעירים אך הם ערבים בעד דור העתיד, המה ובניהם אחריהם והמה לבניהם עד דור אחרון יִוָלֵדו, למרות הצרות הגדולות אשר סובלים ובכל זאת עודם המה חזקים בדעותיהם הטהורות לה’ ולתורתו. ובעת שהננו רואים עוד אשר למרות המחסור והכפן, בוז הגאיונים, וגם בוז מאחינו מנדינו, ובכל זאת נמצא אצלני בחורים צעירים אשר ישובו אלינו בלב שלם והמה עוסקים בהוויות דאביי ורבא ולומדים ספרי מוסר שלנו ומתגאים ביחוסנו ומתיחסים לאבותינו, אז, אך אז נבין דברי רבן יוחנן בן זכאי הנ”ל.

וגם אנחנו אם מצד אחד כאשר אנו רואים הצרות התכופות עלינו תמיד והננו בוכים על מצבנו הדל ואי הנורמלי עם רבינו הקדוש, אבל מצד השני כאשר מביטים אנחנו על הצרות האיומות ובכל זאת ינהרו פני בנינו מטוב דעות לב הישראלי ואינם בושים בתורה הקדושה, ואדרבא התורה היא להם לכבוד ולתפארת וצועקים בקול רם יהודים אנחנו, זרע יחסנים, בני אברהם יצחק ויעקב, ואל לנו להתערב עם העמים ואף לא להתחקות כקופים לעשות מעשי עמים אחרים וכנ״”ל, וברוך ה’ יש לנו הרבה הרבה אנשים, גם מצעירים, אשר אומרים זאת ומתגאים ביחוסם, ואז כשהננו רואים כמו רבן יוחנן בן זכאי ריבה אחת, ולא אך ריבה אחת היתה נראית לרבנו זה הקדוש ולנו כי אם כל כנסת ישראל היתה מוצגה לנגד עיניו ואתנו יחד גם עתה, ובו בעת כשהננו באים ללקט פרורים מבין גללי בהמתן של ערביים, והם צעירנו וכל כנסת ישראל כששואלים אנחנו, מי הם? והמה לא די שלא יבושו ביחוסם, אלא הם משיבים בגאון לב בני ובנות נקדימון בן גוריון אנו ועלינו לשוב על עקבות אבותינו להתנהג כמו שהמה התנהגו, אז נאמר והננו מבינים, והמיה של שמחה תשמע בתוך המית הצער מצרותינו, ונשמעת ותשמע ואמר נאמר אם ירצה ה’ תמיד “אשריכם ישראל” כשיש לכם כחות כאלה אשר אחרי דלותנו עוד חיה נחיה ויצא נצא מנוצחים לחיזוק תורתנו הקדושה ולעמנו. וכל זאת ערבים לנו לנצחיות עמנו הדברים והנאומים בסגנון “אשריכם ישראל” והננו מבינים ומשתתפים בסגנון רבן יוחנן בן זכאי הנ”ל אשריכם ישראל אשר יש בכם כחות כאלה, והלוואי יגאלנו ה’ בקרוב ויקל לנו עול הצרות והרדיפות ונבוא לציון עם הגואל במהרה בימינו אמן.

(דברי שמואל, מאמר א, מאת הרב שמואל רובין הי”ד)

הערה: מאמר א הובא כאן בשלמותו, אך ללא הערות השוליים שהרחיבו את הדברים תוך הפניה למקורות נוספים. הרוצה לראות את הדברים במלואם, מוזמן לעיין בדברים במקורם.

מספר הצפיות במאמר: 23

1 2