קטגוריה: הבדלה בין ישראל לעמים

"למנצח בנגינות מזמור שיר אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו" וגו' (תהלים סז,א). אפשר לומר בס"ד לפרש כל המזמור בדרך רמז נכון, דהנה מצינו בבני אדם ג' מיני דאגות שדואגים אליהם בלי מנוחה, ועל כולם נותן לנו מלכנו עצה נכונה טובה לגוף ונשמה בעוה"ז ובעוה"ב, דהנה רוב המון בני אדם כשרואים שבמלאכתם לא יצליחו, חס ושלום, אפילו כדי סיפוקם אז נופל עליהם האי פחדא במה אפרנס את בני ביתי, או ח"ו אם באים על האדם שאר מיני יסורין בגופו או בממונו, רחמנא ליצלן, בהרבה מיני אופנים שונים, ועל ידי זה קרוב שע"י רוב דאגותיו לבוא לידי מרה שחורה, רחמנא ליצלן. על כן באמת יש לאדם למהר ולהשליך מעליו הדאגות, יהיה באיזה אופן שיהיה, ולחשוב ולהאמין ולומר בשמחה עצומה שישועת ה' קרובה לבוא. וכן יש בני אדם שעושין חשבון עם נפשם תמיד ורואים שהם מקצרים מאד בעבודת ה' ותורתו הקדושה, ועל ידי זה נכנס מורא על ראשו, מה יהיה בעת בוא פקודתו, ואיך יעמוד לפני יוצרו שלא יכסהו כלימה ובושה בבית דין הגדול של מעלה, וגם שלא יכסוהו רימה ותולעה. ועל ידי זה לא ינוח ולא ישקוט על משכבו, ועל שלחנו לא יערב לחכו. וגם יש אנשים מבני עליה שרואים כל הנ"ל ומרגישין עוד יותר בתוונא דלבם ומצטערים מאד על גלות השכינה דשריה בגו גלותא זה כמעט ב' אלפים שנים, ו'בכל צרתם לו צר' כתיב, וצערן של ישראל נוגע כביכול להקב"ה עצמו, ובשעה הזאת איך יש לו בושה וכלימה אפילו להלוך בד' אמות ולהגביה ריסי עיניו בשביל צער כל העולמות, ונעשה כמעט כאבן דומם.

ולכן מרמז לנו מלכנו בפסוקי הקודש הללו ליתן עצה טובה לכל ג' מיני כיתות בני אדם הללו, שלא ייפול לב אדם, חס ושלום, באיזה אופן שיהיה. על זה אמר לן נעים זמירות ישראל, אחינו בני ישראל, עם ה', קודם לכל אומר אני אליכם "למנצח", התחזקו את עצמכם ביגונותיכם לבל ייפול לבבכם, חס ושלום, ותאמינו כי ישועת ה' קרובה לבא, כי האמונה גורם להביא לכם הישועה במה שאתם מאמינים בשעת ההסתרה, כי בצרתכם מוסתרת הישועה עמה, ובקרוב יהיה התגלות ישועת הקב"ה לעין כל. לפיכך עכשיו יש לכם לזמר להקב"ה, שבוודאי יושיעכם במהרה. ומה שהיה עד עכשיו לא טובה, היא מצד "שיר", אותיות "ישר", היינו כי אתם צריכים להאמין כי ישרים דרכי ה', ולו נתכנו עלילות בני אדם. ומבואר בספרים הקדושים שבכוח האמונה הזאת, יבוא הישועה בפועל במהרה, כמו שהאריכו בספריהם ש"אמונה" הוא לשון המשכה, ולפי תוקף האמונה ממשיכין הישועה מגבהי מרומים. וכן כת הב', שדואגים מחמת עוונם מה יעשו בבוא עת פקודתם כנ"ל, וכן כת הג', שדואגים על אריכות הגלות ועל צער כל העולמות והשכינה הקדושה, על זה אומר לן מלכנו החסיד, דעו לכם שאבינו שבשמים הוא אלקים, הדיין האמתי, וכתוב לן באורייתא שיש מדת בו "חנון", רצה לומר שהוא יתברך שמו חונן לאדם במתנת חנם אף על פי שאינו כדאי, כמו שאמר הכתוב "וחנותי את אשר אחון". וגם יברכנו בהשפעות טובות וגזירות טובות, ואפילו שאין האדם ראוי מצד עצמו. ועוד זאת עושה הקב"ה עמנו בשביל זכות אבות הקדושים, שהוא מציל את בניהם מכל רעות וכל צרות מבני העמים. וזהו ראשי תיבות של "אלקים יחננו ויברכנו", "איו", הראשי תיבות של "אברהם יצחק ויעקב", שזכותם עומדת לנו להציל אותנו מידם ולגאול אותנו בקרוב מבין הגויים.

ועל מה שאדם רואה את עצמו כי דרכיו, חס ושלום, אינם מתוקנים, וכן דרכי בני ישראל לפי ראות עינינו, חס ושלום, אינו בבחינת כולו טוב וזכאי, ואיך יהיה גאולתנו בהסתרה וחשיכה כזאת, על זה אומר, שבזכות אבותיכם הקדושים, וגם בזכות עצמיכם, אם יישירו דרככם, בזכות זאת לבד תזכו לקרב את גאולתכם מבין הגויים. וזהו מה שאמר "יאר פניו אתנו", ראשי תיבות "פאי" היוצא מתיבת "פותח את ידיך", והוא שם של פרנסה. ורצה לומר, בזכות האבות, הבנים יזונו משלחן אביהם הקדושים. וגם בזכותם יהיה לכל ישראל הארת פנים של מעלה לקרב את גאולתנו, כי בזה בעצמו מה שאנו דואגים לצד מעלה, בשביל זה דואגים עלינו למעלה לישועתנו ולכפר לנו כל חטאתינו, כי אם הרבינו לפשוע, חס ושלום, הלא גם הרבינו להתאונן ולהתחרט על כל חטאתינו ופשעינו, ואנחנו מודים ועוזבים ושבים ובוכים להקב"ה שיקבל תשובתנו. וזהו "סלה", רצה לומר הקב"ה סולח לכל השבים אליו באמת מעומקא דליבא.

ובאמת כבר אמרו חז"ל כי תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה, והוא צום קול ממון, אשר אנו מקבלים עלינו שזה יהיה מעכשיו כל מעשה ידינו ושיח שפתותינו. וזהו מה שאומר מלכנו "לדעת בארץ דרכך", ראשי תיבות "לבד" וסופי תיבות "תצב", ראשי תיבות "תפילה תורה צום כסף", והיינו צדקה וגמילות חסדים שעושין בכסף, רצה לומר, שחוץ מזכות אבות הקדושים, שאנו נושעים בזכותם, לבד זה ראה אבינו שבשמים שגם בניך ידידיך מטיבים את דרכם על פני האדמה, כי יש ביד ישראל זכותים מעצמם שראויים לישועתך יותר מכל האומות, כי יש תהלה לקל בישראל זכות תורה ותפלה ישרה. וגם יש בישראל זכותם של חסידים ואנשי מעשה שמסגפים את עצמם בצום ובבכי ובכל מיני סיגופין לכפרת פשעם ולקרב את ישועתם בכלל. וגם ראה רבונו של עולם מי כעמך ישראל, שהם בעלי רחמנים, ובני בעלי רחמנים, כי מי מפזר כל ממונו ונוסף עוד לעשות צדקה וגמילת חסדים כעם ישראל. וכי יש עם שיהיה דוגמתם בג' אלו המידות תחת כיפת הרקיע. וזהו מדת "ממון", שנקרא בקרא "כסף", על כן יש לנו עם בני ישראל לקוות לד' כי יהיה אי"ה בקרוב "בכל גוים ישועתך". "גוים" היא אותיות "גוים", רוצה לומר, כי בכל ארצות הגויים יש בכל חדא וחדא גוונא אחרינא. בכל אחד ואחד גוון אחרת, בזה גזירה זאת, חס ושלום, ובזאת המדינה גוון אחר, רחמנא ליצלן, גזירה משונה זו מזו. בחדא, חס ושלום, על גופניות, ובאחרת, חס ושלום,  על נפשיות. ובעת ישועתנו, אי"ה בקרוב, יהיה ישועתנו מכל מיני גווני גזירות מכל הארצות בישועת השם. וזהו שכתוב "בכל גוים", היינו בכל הגוונים של הצרות אשר עושים לנו הגויים יהיה ישועתך. לפיכך על הפורקן ועל התשועה הגדולה הזאת אשר לא הייתה מעולם "יודוך עמים", רצה לומר ישראל עם קדושך הנקרא "עמים", כמו שכתוב "עמים הר יקראו", ופירש אונקלוס "שבטיא דישראל", וכן פירש רש"י ז"ל "עמים הם ישראל", יש להם דין מעלת קדימה להודות לאלקים האמיתי על פדות נפשנו וגופנו, ואח"כ "עמים כולם", רצה לומר, כי כל העמים בראותם תשועת עם ישראל ומפלת השונאים את ה', גם הם יודו וישמחו וירננו לאומים. הודאתם יהיה ראשית הודאה, כי בראותם משפטיך ה' שעשית לעם ישראל, שנקרא "עמים" כנ"ל, יתגלה לעין כל כי הכל, הן הגלות המר והן הגאולה לישראל, הכל היה במידת היושר, ביושר הגמור, בלא שום עוולה. וגם עליהם בשביל עצמם יש לרנן, שלא נאבדו כולם, אלא "בארץ", רצה לומר, בארציות שלהם "תנחם", רצה לומר, תנהגם, "סלה". לפיכך יש להם בכפל להלל להקב"ה עוד הפעם, ולומר "יודוך עמים" וכו'. הקב"ה יזכנו שנזכה לכל זאת במהרה בימינו אמן סלה.

(תורת יחיאל, עמ' קו)

---

הרב יחיאל גרוס הי"ד, נולד בשנת תרל"ב (1872) בכפר האמאק שבמחוז טרנסלבניה (רומניה-הונגריה), להוריו רבי דוד צבי ופערל גרוס. כילד הוא למד בכפר מיקולה, במרחק של כ-3 ק"מ מכפרו, אחר כך למד אצל רבי משה דוד ויטרניטץ הי"ד בסאטמר. אחר כך למד בישיבת באניהאד אצל רב העיר, ולימים רבה של סאטמר, רבי יהודה גרינוואלד בעל "זכרון יהודה" ו"עוללות יהודה", מגדולי תלמידי ה"כתב סופר". משם המשיך ללמוד במשך מספר שנים אצל רבו המובהק, רבי משה גרינוואלד בעל "ערוגת הבושם", בישיבת חוסט המפורסמת. מתקופה זו שמר על קשר עם חברו ללמודים הרב אברהם חנוך פרידמן הי"ד, דיין בסאטמר ורב בית הכנסת "מחזיקי תורה". בשנת תשנ"ז נשא לאשה את בת דודו, מרת הנדא רעכל גרוס וחזר לגור בכפר האמאק, מקום מגורי אבותיו. לפרנסתו קנה מגרש עם שדות ומסר אותם לאריס וניהל חנות מכולת. לזוג נולדו 10 בנים ו-2 בנות. למרות שהם התפרנסו בדוחק, הוא קנה ספרי קודש רבים והחזיק בביתו מלמד שלמד עם ילדיו משש בבוקר ועד לשמונה בערב.  הרב יחיאל, שנודע כ"רבי יחיאל הומאקער". היה רב גדול בתורה וביראת שמים, גאון חריף עצום ובקי נפלא. בכל בוקר קם בהשכמה, למד גמרא, אמר תהלים והתפלל ביחידות. בשבתות ובימים טובים היה הולך לכפר הסמוך בערעק להתפלל במניין בבית כנסת, שנבנה מיוזמתו. הוא הקפיד לטבול, ובחורף הוא היה שובר את הקרח וטובל במים הקפואים. במשך עשרות שנים פעל במסירות נפש ובפיקחות בעבודה ציבורית. הוא נבחר מטעם הכפר למועצה האזורית וכיהן כסגן יו"ר עשרות הכפרים שבקהילת סאטמר. הרב יחיאל היה מקושר האדמו"רים מספינקא, רבי יוסף מאיר וייס בעל "אמרי יוסף", ורבי יצחק אייזיק וייס הי"ד בעל "חקל יצחק". מידי פעם נסע למרחק לאדמו"ר מבעלז, רבי ישכר דוב.

מחבר ספר "תורת יחיאל" (ירושלים, תשס"א) הכולל שני חלקים: "פרי ערוגת הבושם" חידושים ודרשות מתורת רבו בעל "ערוגת הבושם" בהלכה ובאגדה עם חידושים שחידש בעצמו, ו"פרי זכרון ועוללות יהודה" על ספר תהלים. החלק הראשון נכתב בלומדו בישיבת "ערוגת הבושם" בחוסט בשנים תרנ"ד-תרנ"ז (1894-1897), וממה שחידש בתחילת ימי נישואיו בכפר האמאק. החלק השני נכתב מתוך עוני ומחסור, צרה וצוקה, בשנים ת"ש-תש"ד (1940-1944), ומצוקת השעה ורוב ביטחונו בישועת ה' ניכרים בכתיבתו.

בשנת ת"ש גויסו בכפייה שלשה מבניו בתוך כוח עזר לצבא הונגריה. עם פלישת הגרמנים להונגריה בכ"ד באדר תש"ד, הוטלו גזירות רבות וקשות על היהודים. כל יהודי הסביבה גורשו למקום ריכוז ומשם צעדו כ-15 ק"מ ברגל לגיטו סאטמר. במשך כחמישה שבועות רוכזו בגיטו כשלושים אלף יהודים, שרובם ילדים, נשים וקשישים. ותוך מספר ימים הם נלקחו לתחנת הרכבת וגורשו בששה משלוחים לאושוויץ. הי"ד. הרב יחיאל ורעייתו גורשו במשלוח החמישי, ביום ב' של חג שבועות, ונרצחו עקה"ש בי' בסיון תש"ד (1944). כן נספו עמם עשרות מבני משפחתם ובהם בניהם ובנותיהם: בנם הרב מרדכי אליהו גרוס, רעייתו וששת ילדיהם. בנם הרב יחזקאל גרוס, רעייתו ושלשת ילדיהם. בנם הרב חנניה משה גרוס, רעייתו ובתם. בתם הרבנית לאה שאלאמאן, בעלה וארבעת ילדיהם. בנן הרב מנחם מנדל גרוס ורעייתו. בתם הרבנית ניכא מאיר בעלה ובתם. בתם אסתר. הי"ד.

בשנת תשס"ד יצא לאור הספר "מכתבי רבי יחיאל האמאקער", ובו אוסף של עשרות מכתבים שכתב הרב יחיאל לבנו הרב יונתן בנימין גרוס, שהיגר לאמריקה בשנת תרפ"ו (1926). המכתבים גדושים דברי תורה, מוסר וחיזוק הביטחון בה'.

מספר הצפיות במאמר: 160

דרשה אשר אמרתי בקהילת קודש פאיע שבת קודש פרשת נחמו תרפ"ג לפ"ק.

הנה עיקר הדרשה הוא להורות לעם דרכי ה', הדרך אשר ילכון בה ואת המעשה אשר יעשון, והנה לזה שיהיו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב צריך שני תנאים. אחד ,שאיש העומד לפני עם ועדה לבשר צדק יצמצם מחשבותיו ויהיה ראשו ולבו שם, ויסדר את דבריו שיהיו מסודרים כראוי באופן שיתקבלו לפני השומעים. ותנאי שני, שיהיה ראשם ולבם של השומעים שם בשעת הדרשה באופן שיהיו הדברים נכנסים אל לב השומעים. אולם אם חס ושלום יש להם דאגות פרנסה וכדומה, אזי לבם בל עמם ולא שייך גבם "נכנסים אל הלב", כיון שאין להם לב נכון לקבל מוסר. לזאת, בעת צרה חס ושלום, שישראל נרדפים מכל צד, רחמנא ליצלן, בענייני פרנסה, אם איש אחד עומד בקהל רב לבשר צדק, צריך תפלה שיתקבלו דבריו ויעשו רושם בלב השומעים. וזהו "ואתחנן אל ה' בעת ההיא", דווקא בעת צרה, רחמנא ליצלן, שאוכל לדבר ודברי יעשו רושם באוזן השומעים.

"ואתחנן אל ה'", פירש רש"י, אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים אלא מתנת חנם. ועיין בכלי יקר מה שמפרש בישוב דברי רש"י, דאין כוונת רש"י שיש להם לתלות במעשיהם הטובים שכבר עברו, דאין לאדם שום חוב על הקב"ה, כי כל המצות שאדם עושה אין בהם די השיב כעל גמולות כעל ישלם כל תגמולוהי עליו, במה שכבר עשה לו ה' כי גבר עליו חסדו מיום היוולדו, ואיך אמרו שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים. אלא אין הפירוש באותן מעשים טובים שכבר עשו, אלא במעשיהם הטובים שעתידים לעשות. וגם משה רבנו עליו השלום התפלל על העתיד, רק שהקב"ה אמר לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", שזה היה מן השמים שמשה לא יכנס לארץ ישראל בשביל מתי מדבר שיכנסו עמו לעולם התחיה. ובזה פירשתי המדרש, כבר כתבתי עליך שחכם אתה ואתה רוצה לכנס לארץ, דאיזה חכם הרואה את הנולד, והיה לך לראות את הנולד, דבשביל מתי מדבר אי אפשר לך לכנס לארץ ישראל.

ובהפטרה, "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם דברו על לב ירושלים וגו', כי נרצה עונה כי לקתה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה". ובילקוט, "אמר אלקיכם" לא נאמר, אלא "יאמר" בלשון הווה, בכל שנה ושנה כשעוברים ימי המצרים מכריזין בשמים "נחמו נחמו", וממילא מובן דבכל שנה כשמגיע שבת נחמו צריכים לנחם את ישראל. ומה מאד צריך התחזקות לזה בצוק העתים אלו אשר ישראל נרדפים מכל צד שיהיו יכולים לנחם את ישראל, ויהיו דברי התנחומים מתקבלים ויכנסו באזניהם, כמו שנאמר "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו'". ואיתא במדרש (איכה סוף פרק א) "חטא חטאה ירושלים, חטאו בכפלים, לקו בכפלים, נחמו בכפלים. חטאו בכפלים, שנאמר "חטא חטאה ירושלים". לקו בכפלים, שנאמר "כי לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה", ומתנחמים בכפלים, שנאמר "נחמו נחמו עמי". עיין שם.

ולפי עניות דעתי, נראה על פי דברי בעל העקידה דפירש הגמרא כתובות (דף ס"ו ע"ב) בבתו של נקדימון בן גוריון שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים וכו', בכה רבי יוחנן בן זכאי ואמר "אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטים בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרם ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה". עיין שם. ולכאורה קשה, דמההוא מעשה מוכח רק דבאין עושין רצונו של מקום נמסרין ביד אומה שפלה, אולם דבעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם לא מוכח מההוא מעשה, ומאי שייך הכא לומר "בזמן שעושין רצונו של מקום וכו'". ואיתא בבעה"ק דהך "בזמן שעושין רצונו של מקום" הוא פירוש על הא ד"אין עושין רצונו של מקום", על פי הידוע ארבעה יסודות העולם, דומם צומח חי מדבר, זה למעלה מזה, רכל חד וחד לפי מעלתו צריך זהירות והשגחה יתירה שיתקיים. הצומח צריך לפי רום מעלתו יותר שמירה לקיומו מהדומם, וכן החי יותר מהצומח, ומדבר צריך עוד יותר לפי דקותו ברוחניות, ולפי מהות דקותו ברוחניות עלול יותר להתקלקל ולהישחת אם לא יהיה לו שמירה הראוי לו. למשל, האדם מבחר היצורים אם לא ישמור את בריאותו שמירה יתירה עלול לחלאים, חס ושלום, יותר מהחי, כנראה בחוש. וכן הוא ברוחניות כמו בגשמיות, לפי ערך בחינת האדם ומעלתו, נפגם נפשו בחטאו, חס ושלום, כידוע, "וסביביו נשערה מאד", כמאמרם ז"ל, הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וזה מעיד על רום מעלתו. וזה שבכה רבי יוחנן בן זכאי כשראה בתו של נקדימון בן גוריון שלקטה שעורים מבין רגלי בהמתן של ערביים, על זה אמר "אשריכם ישראל כשעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהם,, וכיון שהם ברום המעלות כל כך, משום הכי עלולים יותר להישחת, חס ושלום, "כשאין עושין רצונו של מקום ומסורים ביד אומה שפלה וכו'".

והנה איתא במדרש (איכה פרק א) "חטא חטאה ירושלים", אומות העולם אינן חוטאים, אלא אף על פי שחוטאים אינן כלום, אבל ישראל חטאו ולקו וכו'. והוא ממש כדברי הבעה"ק הנ"ל, כיון שישראל הם ברום המעלות, לפי מהות דקותם נפגמים יותר כשחוטאים. וזהו "חטא חטאה ירושלים", "ירא" ו"שלם", דאומות העולם אף על פי שחוטאים אינן כלום, מה שאין כן ישראל, שהם ירא ושלם, משום הכי חטאם הוא בכפליים. לקתה בכפליים, דלגבי ישראל, שהם קרובים לה' יתברך, כמאמר הכתוב, "מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים כה' אלקינו וגו'", משום הכי כשהם לוקים הצער שלהם הוא גם צער להקב"ה, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין דף מ"ו עמוד א) כשישראל בצער מה הקב"ה אומר, "קלני מראשי קלני מזרועי". וישראל מרגישים צער השכינה, ממילא נלקים בכפליים, גוף הלקותא שלהם, ועוד מה שמצטערים על צער השכינה.

עוד יש לומר, דהנה ישראל נקראים "צאן קדשים", שכל אחד מרגיש בצער של חברו. משום הכי לקתה בכפליים, לקותא של עצמו ולקותא של חברו. וכן נחמו בכפליים, דנחמה דלעתיד יהיה בכפליים, כידוע, "שמחנו כימות עניתנו". עיין בכתב סופר בפרשת וישב מה שכתב בזה.

וה' הטוב ירום במהרה קרן ישראל וקרן התורה, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.

(עץ אפרים, פרשת ואתחנן)

---

הרב אפרים רוזנפלד הי"ד נולד בשנת תרמ"ה (1885) בכפר פאייע, לאמו מרת פעסיל ולאביו הרב שלמה, שהיה תלמיד בעל "ייטב לב" ושימש שו"ב בעיירה יותר מארבעים שנה. הרב אפרים למד בישיבות הרב יצחק צבי יונגרייז אב"ד ניר מעדיעש (ואחר כך אב"ד קאשוי), הרב יהודה גרינוואלד אב"ד ניר וואיא, ובישיבת הרב משה גרינוואלד בעל "ערוגת הבושם" בחוסט – שם למד שבע שנים רצופות ושקד על התורה בהתמדה רבה, ונתעלה שם ביראה ובתורה, בחריפות ובקיאות, עד שהיה לאחד מגדולי הרבנים בהונגריה. חותנו רבי משה פארהאנד, היה תלמיד מובהק של ה"חתן סופר", חיבר את הספרים "אהל משה" ו"חיי משה", היה דיין בנייטרא דיין במשך 25 שנה, ראש ישיבה ורב חברת "מחזיקי התורה" שם, ובשנים תרע"ב-תש"ד היה אב"ד וראש ישיבה במאקווא (מאקו). הרב אפרים ישב במאקווא במשך 18 שנה ושימש שם דיין ועזר לחותנו בניהול הישיבה ומסר בה שיעורים. בשנת תרצ"א (1931) נבחר לשמש אב"ד בעיירה סענדרא והחזיק שם ישיבה. הוא היה אחראי גם על יותר מהכפרים במחוז, פיקח על ענייני השחיטה, טהרת המשפחה וכל שאר ענייני הדת.

הוא היה רב גאון וצדיק, חסיד ועניו שלמד תורה כל ימיו ביגיעה רבה והתמדה נפלאה, לימד תורה ויראה והעמיד תלמידים הגונים. הרב חידש וכתב הרבה חידוש תורה. בנו הציל אחרי החורבן פנקס אחד מכתבי אביו, הם יצאו לאור, בירושלים בשנת תשמ"ז, בספר "עץ אפרים" על התורה, דרשות ושו"ת. בתחילת הספר הובאו תולדות המחבר.

עם כניסת הגרמנים לסענדרא, הם תפסו בני ערובה מהנהגת הקהילה והכריזו על עוצר בית. הנוצרים הוזהרו שלא לעזור ליהודים. הוקם גטו בסענדרא, והובאו אליו גם יהודים מישובי הסביבה. הגרמנים הפכו את בית הכנסת לאורווה לסוסיהם. חלק מהגברים נלקחו מהגטו לעבודות כפיה במכרה הסמוך, חלקם הועברו לעבודת כפייה במקום אחר והשאר הוחזרו לגטו. בחג השבועות תש"ד גורשו כל יושבי הגטו למישקולץ ומשם לאושוויץ.

הרב נספה באושוויץ עם משפחתו ביום כ"ג בסיון תש"ד, ובהם אשתו הרבנית חיילה יכט, וילדיהם יהושע, יעקב זאב, רבקה. נספה עמם גם בנם הרב יוסף אהרן אב"ד ק"ק באקאני, עם רעייתו מרת מרים לאה ובנותיהם פעסיל וסלאווא. בנם של הרב אפרים והרבנית חיילה יכט, חיים צבי, נספה בי"ב באדר תש"ד. הי"ד. שרדו בתם הרבנית שרה לאה למברגר ובנם הרב חנניה יו"ט ליפא רוזנפלד.

הרב משה פארהאנד נפטר בי"ז בסיוון תש"ד כשבוע לפני גירוש קהילתו לאושוויץ.

על גיסו של הרב אפרים רוזנפלד הי"ד, הרב מרדכי פארהאנד הי"ד נכתב כאן בעבר.

עוד ראה: ספר שבעת הרועים: דברי ימי ק"ק דענדרא (אונגרין) ותולדות שבעת רועיה הרוחניים, בני ברק, תשנ"א-תשנ"ב.

מספר הצפיות במאמר: 198

כתוב בתורה הקדושה, “ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים. אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה. וממתנה נחליאל ונחליאל במות. ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון (במדבר כא,טז-כ). ונראה לבאר כוונת הפסוקים הללו שאין להם לכאורה הבנה, דהנה רש”י ז”ל הביא (בפרשת וירא יט,יז) על הפסוק “מהר המלט אל תביט אחריך”, דניצל בזכות עצמו יכול לראות בפורענות שונאיו. ולכאורה יפלא דהרי מצינו בישראל דכאשר נגאלו מיד מצרים, והיו באותה שעה ערום ועריה עובדי עבודה זרה בלי מצוות, ואם כן על כורחך לא נצולו רק בזכות האבות, ואף על פי כן זכו לראות עין בעין מפלת ופורענות שונאיהם בעשר מכות, וכי משוא פנים יש בדבר להטיב לישראל שלא ביושר.

אמנם יש לומר כי אז היו בתכלית עמוק וגבוה מכל, שיראו ישראל הנסים ונפלאות עין בעין, כדי שיבואו וישיגו אמונתו יתברך, כמו שכתוב (שמות ד, א,ה) “והן לא יאמינו לי וגו’ למען יאמינו” וגו’. ועל כן זכו לראות במפלת שונאים לפנים משורת הדין. ובזה יש לפרש סמיכות התורה “ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל”, הא לא נגאלו בזכות עצמן ואם כן איך נעשו הנסים לעיני כל ישראל. והתשובה היא כי “בראשית ברא”, כלומר תכלית הבריאה היא בשביל התורה שנקראת “ראשית”, ושיקבלו ישראל אותה. ולכן נשתעבדו כל חוקי הטבע לתכלית התורה, ומכוח זה נעשו כל הנסים, ומהאי טעמא נתבטלה גם שורת הדין והיושר לצורך זה, וראו כל ישראל בעיניהם מפלת שונאיהם, הגם שהיה זה נגד חוק היושר.

והנה יש לומר תירוץ אחר, דוודאי נגד אומות העולם שהם כפויי טובה ואין מכירין חסדי ה’ יתברך אין הקב”ה מתנהג אלא במדת שורת הדין, ואינו נושא להם פנים, אך כלפי ישראל אשר מודים בחסדי ה’ יתברך, ובאם עושה עמהם הקב”ה נסים לפנים משורת הדין, אזי גם הם מתרוממים ומתנשאים למדרגה רמה בעבודתו יתברך על דרך “אני לדודי ודודי לי”, ועל דרך “השיבנו ה’ אליך ונשובה”, עליהם אין לשאול כיצד ראו מפלת שונאיהם ביציאת מצרים דהלא הוא נגד שורת הדין והמשפט, דוודאי ידע הקב”ה שע”י שיראה להם נשיאת פנים לפנים משורת הדין, אז גם הם לעומתו ינשאו עצמם ויתרוממו למעלה. ובזה יש לפרש הפסוק (שם יד,ל) “ויושע ה’ ביום ההוא את ישראל מיד מצרים”, וזה אינו מהווה פליאה שנצולו על אף שהיו ערומים ממצוות, דבוודאי נצולו בזכות אבות, אך
“וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים” תמוה, דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו רואה במפלת שונאיו, ועל זה משיב הכתוב כי חוק זה אינו אמור אלא באומות העולם אבל לא בישראל, כי על ידי “וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה’ במצרים” – היינו החסד הגדול שהיה לפני משורת הדין, הגיעו למדרגה רמה ונשגבה באמונת ה’ יתברך, “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו” – דהיינו שהתנשאו בעבודת ה’ יתברך ביתר שאת, והשיגו אמונת ויראת ה’ יתברך בתכלית השלימות, על כן שפיר היו ראויים לראות במפלת שונאיהם כיוון שהיה זה לתכלית של אמונה וקדושה.

ולפי ההקדמה הנ”ל, יש לפרש הפסוקים הנ”ל, דהנה לעיל בפרשה מבואר שחטאו בני ישראל בזה שדיברו בה’ ובמשה עבדו, ולכן נענשו בנחשים השרפים ומיד לאחר מכן נעשה להם נס שניצולו מיד האמוריים אשר נחבאו במערות שהיו בתוך ההרים. ואין לתמוה על זה שניצולו הגם שחטאו כלפי ה’ יתברך, כי יש לומר שזכו לכך בזכות האבות הקדושים, אל על “אשד הנחלים”, דרשו חז”ל שאמר הקב”ה מי מודיע לבניי הנסים הללו, על כן לאחר שעברו חזרו ההרים למקומן, והבאר העלתה משם דן ההרוגים זרועות ואברים, כמו שאמרו רש”י ז”ל, על זה שפיר יש לתמוה דהלא מי שאינו ניצל בזכות עצמו אינו זוכה לראות במפלת שונאיו. ועל זה מבאר הכתוב “ומשם בארה”, כלומר שאני בני ישראל דעל ידי שהם רואים חסדים ורחמים מאת הבורא יתברך לפנים משורת הדין חוזרים הם בתשובה, וכן היה באותה שעה שהלכו משם בארה, ומפרש הכתוב ש”היא הבאר אשר אמר ה’ למשה אסוף את העם ואתנה להם מים”, והיא התורה שנמשלה למים (תענית ז ע”א), והיינו שעל ידי החסדים שראו בני ישראל שנעשו עמהם אף על פי שידעו שאינם ראויים, נשאו עצמם אל התורה הקדושה ונתדבקו בה לעסוק בחשק רב בלימודה. ומרוב ההתלהבות וההשתוקקות שרו את השירה הזאת, ואמרו “עלי באר”, היינו התורה, “ענו לה”. ואמרו “באר חפרוה שרים”, דהתורה הקדושה קבלו משה ואהרן והזקנים מהקב”ה, והם חפרוה ותקנוה. והנה לא היה חס ושלום קיום לתורה הקדושה אם רק משה אהרן והזקנים היו עוסקים בה, ברם “כרוה נדיבי העם”, גם יתר הבריות צריכים להחזיק בה, “במחוקק” או “במשענותם”, כלומר על ידי הלימוד בפועל – דהיינו “מחוקק”, או “במשענותם” – היינו על ידי תמיכה בכסף, ועל כן על ידי הנס שראו גמרו בלבם שיקיימו “כרוה נדיבי העם, במחוקק” או לכל הפחות “במשענותם”. אחר כך סיפרו בשירה כיצד הגיע משה רבינו עליו השלום למדרגה הרמה והנשגבה שקבל התורה הקדושה ונעשה “איש אלקים”. ואמרו על זה “וממדבר מתנה”, דהיינו תחלה נגלה הקב”ה למשה רבינו עליו השלום במדבר סיני בסנה, ואחר כך בהר סיני בשעת מתן תורה. ורצה לומר כי על ידי שהפקיר עצמו כמדבר זכה למתנה, היינו למתן תורה שניתנה על ידו לבני ישראל.

אמנם משה רבינו עליו השלום לא נסתפק בזה שניתנה לו התורה הקדושה במתנה, רק נוסף לכך יגע עצמו בעסק התורה, “וממתנה” נעשה “נחליאל”, שניתנה לו בתורת נחלה כאילו הייתה קניין עצמו, ועל כן נקראה “תורת משה”, כמו שאמרו חז”ל (עבודה זרה י”ט, ע”א) תחלה נקראת “תורת ה’ “, ובתר הכי “תורתו”. “ומנחליאל” – כיוון שקנה קניין תורה, עלה במות למדרגת איש אלקים שלא קם נביא כמותו. “ומבמות” – כיוון שהגיע למדרגה העליונה אשר יכול ילוד אשה להגיע, “הגיא אשר בשדה מואב” כי שם מת משה, כי אז פסקה ממנו הגשמיות לגמרי, ואם כי יש דורשים שעל ידי כך מת משה רבינו עליו השלום כיוון שכבר השלים עצמו, ולא יכול לצאת ולבוא עם אנשים גשמיים, אף על פי כן “ונשקפה על פני הישימון”, הרגישו בני ישראל מיתתו כרעה, דכל השקפה שבמקרא היא לרעה חוץ וכו’, כי “מפני הרעה נאסף הצדיק”, וחזרו על ידי זה בתשובה. וקל להבין.

כן אני אומר על אדוני מורי וחמי מרן זצוק”ל “ממדבר מתנה וממתנה נחליאל”, כי גם הוא יגע בתורה מנעוריו ונתעלה לבמות לגדול הדור, ויען כי השלים עצמו בדמי ימיו מהרה “ומבמות הגיא” ונסתלק. עם כל זאת “ונשקפה על פני הישימון”, כי אולי מת בחטא הדור. על כן כל י”ב חודש שמדת הדין מתוחה, היינו דואגים מאוד כי אולי “מפני הרעה נאסף הצדיק”. אבל תודה לה’ יתברך עברה עלינו השנה לשלום בלי פגעים רעים רחמנא ליצלן, עם כל זה לא נוכל לומר “צדיקים אנחנו ולא חטאנו”, כי בעוונותינו הרבים אם נחפשה דרכינו, אז נמצא בעצמינו כי הוספנו חטא על חטא ופשע על פשע, ורק “חסדי ה’ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו”, כי אם אומנם שמדת הדין הייתה מתוחה עליו לא פגע בנו ו”ברוגז רחם תזכור”, על כן אנחנו בני ישראל אם אנו רואים חסדי ה’ יתברך עלינו להגביה עצמינו לפנים משורת הדין. “ומשם בארה” אל התורה הקדושה, שנקבל עלינו שנעסוק בה יותר ביתר שאר מאשר בתחילה, ועל כן נקבל נא עלינו שנקבע יותר עתים לתורה בלימודין השיעורין כסדרן בחברה ש”ס שלנו.

ויען כי למדנו סוגיה דרוב וקרוב, אמרתי לפרש גם הפסוקים שבפרשת עגלה ערופה כתיב “וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ ואל תתן דם נקי בקרב ישראל ונכפר להם הדם – ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה’ (דברים כא, ז-ט), כי הנה הנביא אומר: “הצדיק אבד ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק” (ישעיהו נז,א). דהנה לפי המפרשים טעם חלל הנמצא באדמה שמביאה העיר הקרובה עגלה ערופה, הוא מפני שבני העיר הקרובה חטאו ועבירה גוררת עבירה, ולכן יבואו זקני העיר ויפשפשו במעשי בני עירם, “וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”, כי לא גרמו בפועל הריגת הנהרג, ובוודאי על ידי חטא בני העיר או הדור בא מכשול ועונש גדול כזה, על כן התפללו על העתיד יען כי הקב”ה נוטל נפשות הצדיקים לכפרת הדור, הם מתפללים “כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’ “, כי הלא הקב”ה מתנהג עם ישראל לפני משורת הדין וברחמים ומדת החסד, כי הלא הקב”ה פדה את ישראל כשהיו במדרגה שפלה, כאשר היו ערום ועריה, על כן יכפר הקב”ה לעמו ישראל בלי נטילת קרבן, היינו הצדיקים, כלל. “ואל תתן דם נקי” – דהיינו שיסתלקו הצדיקים “בקרב עמך ישראל”, ובאופן זה “ונכפר להם הדם, ואתה תבער דם הנקי מקרבך” – אם אף על פי כן יארע רחמנא ליצלן שיסתלקו הצדיקים, ובלי ספק הוא על ידי עוון הדור, ואם כן גרמת בעוונך שפיכות דמים, “כי תעשה הישר בעיני ה’ “, שתתעורר לשוב בתשובה שלימה – לתקן כל זאת, כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לשו"ת "חיים ברצונו")

---

הרב משה חיים ב”ר יהושע זעליג ורבקה גרינפלד (כ”ה בתמוז תרמ”ח-תש”ד, 1888-1944) עילוי, שקדן וגאון מופלג. נשא לאשה את מרת רבקה בת רבי חיים פריד אב”ד סנפטר (שאיא-סענפעטער, הונגריה), חתן הגאון רבי יצחק גליק בעל בית יצחק. לאחר פטירת חותנו בשנת תרפ”ג מילא הרב משה חיים את מקומו כאב"ד וכראש ישיבה בסנפטר עד לחורבן הקהילה..

הוא היה תלמיד אביו, ותלמידם של רבי מנחם מנדל גליק אב”ד קעמעטשע (תלמיד החת"ס), של הרב מרדכי ליב וינקלר ה”לבושי מרדכי” אב”ד מאד, של הרב שמואל בנימין הלוי יונגרייז אב”ד פילעק ושל רבי עקיבא סופר ה”דעת סופר” מפרשבורג שסמכו להוראה. כיהן כראש ישיבה בסנפטר. הרב התפרסם בגדלותו בתורה, בענוותנותו ובצדקתו ותלמידים רבים נהרו לבקש תורה מפיהו. בכל יום העביר שיעור עיון במשך שעה וחצי, ושיעור ב”אורח חיים” במשך חצי שעה כל בוקר לפני התפילה עם בקיאות מפליאה בכל הראשונים והאחרונים. פעמים בשבוע בחן את תלמידיו. מסר בקביעות שיעורים רבים ודרשות לפני בעלי בתים. שמעו יצא בכל הונגריה, והרב משה סופר ראב”ד ערלוי, בעל שו”ת “יד סופר”, הורה לבנו להציע את כל ספקותיו בהלכה לפני אב”ד סנפטר. כל תפילותיו היו בהתלהבות נפלאה ובדמעות. חי בצניעות, והרבה במעשי צדקה וחסד ביד נדיבה.

בתקופת השואה דאג במסירות לענייני הכלל ועודד את בני עדתו בשעתם הקשה. הוא קרא למסירות נפש ולקידוש השם. לאחר חג השבועות תש”ד נאסר יחד עם בני קהילתו והובל לגיטו מישקולץ. גיסו הציע להבריח אותו מהגטו לבודפסט, אך הרב סירב ואמר שהוא מוכן לדרך “ובדרך שה’ ינחנו שם נלך, וגם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע, כי זהו רצונו יתברך שמו”. הוא המשיך לכתוב את חידושיו על מסכת זבחים בהיותו בגטו, ובאמצע כתיבתו גורש למחנה ההשמדה אושוויץ, יחד עם בניו רעייתו ואביו, ויחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם, שם נהרגו בכ”ב בסיון תש”ד (1944), הי”ד.

הרבה חידושי תורה ושו”ת ממנו נשרפו ואבדו בשואה, אך כמה קונטרסים של כתבי יד על סוגיות הש”ס, שאלות ותשובות וליקוטים על התורה ודרשות, שרדו ויצאו לאור בירושלים בשנת תשמ”ב ע”י תלמידיו וקרובי משפחתו בספר “חיים ברצונו”, יחד עם קונטרס “מקור חיים” על תולדות חייו. בנוסף יצא לאור ספר “חיים ברצונו” על מסכת זבחים. מספר מכתבים ממנו יצאו לאור בספרי “שבולת הנהר” (תשנ”ד ותשנ”ז). תולדותיו הובאו גם ב”אלה אזכרה”, ה, עמ’ 58-61.

חתנו, הרב אשר אנשל יונגרייז הי”ד, היה אב”ד קאזניץ, הסמוכה למישקולץ.

מספר הצפיות במאמר: 100

ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.

בתכלית הבריאה

ידרשו החכמים ויחקרו הנבונים בעיקר תכלית הבריאה בכלל ובתעודת האדם מבחר כל היצורים בפרט מה מטרתו ומגמתו בכל עמלו שיעמול תחת השמש ובמה יזכה דרכו על הארץ, במה ישביע נפשו השוקקה הצמאה והעייפה אשר לא תדע מנוחה ומרגע, כמאמר הכתוב והנפש לא תמלא. והנה מר שהורונו חז"ל הוא שתכלית הבריאה כולה שמים וארץ וכל צבאם הוא לכבודו יתברך שמו, וכמו שאמרו במסכת יומא דף ל"ח כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו'. ויצא לנו מזה, שחובת האדם בעולמו הוא לאחוז בכח מעשים שתולדותם זה הענין, והוא שכל קיומו בעולם יהיה מעין שיר הכבוד למלך הכבוד והקב"ה יתפאר בו. ואם תעמיק עוד בענין תראה כי מכיון שערך הכבוד ומושגו הוא לפי ערך המכבד והמתכבד, יוצא מזה מכיוון שהקב"ה שהוא בלתי גבול ובלתי תכלית, דורש מאת האדם לכבדו, אם כן הכבוד הזה הוא בלתי גבולי ובלתי תכליתי תלא דעת האדם להשיגו ולשערו ורק בהדבקו בתורת ד' שהיא כלי חמדתו יתברך שמו וראשית קנינו שקנה בעולמו, ובראשית ברא בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ואך על ידי שיחו והגיגו בתורה יומם ולילה, רק על ידי זה, יש לו להאדם תקוה ונוחם בעולמו. ורק זה כל האדם ובזה הוא משלים את הכתר, וכמאמרם באבות, אין כבוד אלא תורה. ומכיוון שהתורה היא רק מורשה לקהלת יעקב, הרי רק עם זו יצר לו ד' שתהילתו יספרו ורק לנו עם קדוש התעודה נתונה לזה, ולכן בגילה עצומה בחדווה נפשית, נברך ברמה מידי יום ביומו, ברול אלקינו שבראנו לכבודו. ובמה? במה שהבדילנו מן התועים, בזה שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.

במעלת התורה

אשה יראת ד' היא תתהלל, זה דורו של ר' יהודה בר' אלעי (סנהדרין דף ב').

מתוך הסתכלות עמוקה ועיון חודר במאמרי חז"ל, מתברר לפנינו העיקר הזה עד כמה גדולה מעלת הדבקות בתורה עד שאין מדרגה למעלה הימנה. מתוך הפלגתם היתרה בשבחם של הדור שבו נפרץ לימוד התורה במידה רבה למאד, עד כדי מסירת נפש, ויחוסם אליו עד שהדור הזה עולה למעלה גם על דורו של משה ויהושע, מתגלה לפנינו העיקר היסודי, כי התכלית הנרצה וחפץ ד' בעולמו הוא רק הדבקות בד' ותורתו. וזה הוא פרי כל הבריאה כולה. ובא הסתכל בדבר, הרי דורו של משה זה דור דעה, הדור שזכה לראות בעיניו מחזות אלקים, הניסים והנפלאות, קריעת ים סוף, ירידת המן. זה הדור שגם השפחות זכו לראות מראות אלקים, מה שלא ראה יחזקאלי בן בוזי הכהן וכו' וכמדומה לנו שאין  לך מדרגה למעלה הימנה. ואמנם כן, הלא רק לפניהם מחזות אלקים נגולו, וארובות השמים רק לפניהם נפתחו. והדור השני, זה דורו של יהושע, הדור שנכנס לארץ, שלחם עם הל"א מלכים וכבש ארצו מידם. זה הדור שראה בעיניו שלטון האדם בצבא השמים והכניעם לרצונו ופקודתו שמרו הקשיבו לקול המפקד ברמה שמש בגבעון דם. כמדומה לנו שאין להעלות על הדעת שיהיה מדרגה יותר רוממה הימנה, ובכל זאת חז"ל ברוח קודשם אחרת שפטו, עמדו על עומק הדברים וגלו לנו האמת הברור, שבכל רום מעלתם של שני דורות הראשונים עדיין לא הגיעו למדרגתם העליונה עד שהקב"ה יתפאר בהם. ויש לך דור אחרון בזמן וראשון במעלה, ודווקא משנות הגלות, מימות החושך והאפילה. זה הדור עולה הרבה הרבה, בלי שעור וקצבה, גם על דור דעה זה דורו של משה וגם על דורו של יהושע. ואיזה הדור? זה דורו של ר' יהודא בר' אלעאי, וכמו שדרשו בסנהדרין דף כ', מאי דכתיב שקר החן, זה דורו של משה ויהושע, והבל היופי, זה דורו של חזקיה. אשה יראת ה' היא תתהלל, זה דורו של רבי יהודא ברבי אלעאי. אמרו עליו, על רבי יהודא ברבי אלעאי, שהיו ששה תלמידים מתכסים בבגד אחר ולמדים תורה. ועכשיו הסתכל בדבר, בא וראה וחשוב, והתעמק חקר, מהו המושג של הדבקות בתורה, כמה נערך ענין זה בשמים, גדלה ורוממותה עד שגם הדורות של משה ויהושע, כאין וכאפס נחשבו כלפי דור זה שמסר נפשו על כבוד התורה ושקידתה. ואיזה דור של רבי יהודה ברבי אלעי.

גבורה ותפארת

חן ויופי! מהו חן? ומהו יופי? כל המבין דבר לאשורו יכיר לדעת כי החן באמת מתנת חנם. אין להגדיר בפרטיות טעמו של החן ואין להגבילו באיזה גורם לאותו החוט של חן מתוח על פני אותו האיש המחונן בחן. הרי לכאורה אין כאן יופי ואין כאן חכמה ולא מדות תרומיות וכיוצא בזה, חן יש כאן. ואמנם אין הקב"ה ותרן. אם האדם מחונן מהשגחה העליונה בחן בעל כורחו יש לו להאדם איזה גורם, איזה נקודה אשר למענה ובעבורה נתונה לו המתנה הזאת. נמצא כי החן הוא בלתי נתפס בגורם ממשי ורק הוא נמצא.

אבל היופי יש לו מציאות יותר שלמה ויותר ממשי, אבל גם הוא מציאות בלתי מתקיים בקביעות ממושכה ותמיד הוא במצב ארעי וזמני, ולרוב הוא תלוי בימי הנעורים רק או מסוגלים ביותר להמצא הקיים היפים שנותנים הברק החיצוני לתאר פני האדם. ומכיון מעברו על האדם רוב שנותיו ופניו נעשים קמטים קמטים, קמעא קמעא הולך וסר מאור פניו, והנוי והיופי הולכים ומסתלקים. וזה המשל. ועתה אל הנמשל. הנה התקופה הראשונה של עמנו העליה ממצרים, כל הנסים והנפלאות, קריעת ים סוף וכו' וכו' זה היה בגדר מתנה לעמנו מאוצר מתנת חנם. והמדרש ידוע מה שטען שרו של ים, מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה ורק בחמלת ד' יתברך שמו על עמו ומשמרו את השבועה לאבותינו, וכדברי הנביא, כה אמר ד' מצא חן עמי במדבר וגו'. אבל אין לזקוף זה על חשבוננו אנו לומר משום גבורתנו, ואין שהקב"ה ותרן, ובטח נמצא בנו איזה מעלה נכונה במה שנבדלנו ממצרים, אבל זה היה משמש רק בבחינה של חן ויופי, כלומר, דבר שאינו קיומו תמידי וממושך, וזה מעין תפארת. אבל גבורה עצמית לא נראה בנו אז בדורו של משה ויהושע, ורק בדורו של רבי יהודא בר אלעאי, רק אז בגלות המר בחשכה ועלטה גדולה ונוראה, בקושי השעבוד, בעניות גדולה ונוראה, עד שקשה לפנינו ליתן מושג להדבר מציאות כזאת, ששה תלמידים מרכסים בבגד אחד, ובכל זאת היו לומדים תורה מתוך הדחק והלחץ הנורא הזה, זהו עז נפש וגבורה ואמיצות הרוח למעלה מגדר האנושי, תגבורת הרוח כזו שהיא בבחינת אשה יראת ד' היא תתהלל, ורק בדור זה הקב"ה מתפאר בו.

התורה בתור מבצר ומשגב לעמנו

אני חומה, זו תורה (בבא בתרא).

ההתחמשות וההגנה! כמו כל העמים שמתחמשים להגנה עצמית ללחום מלחמת קיומם נגד כל הקמים עליהם, כן עם ישראל מאז ומעולם, תמיד מצא הנחיצות לברא לעצמו האמצעים הנחוצים להגנתו והתחמשותו. ורק כזה נפלינו מכל העמים והלשונות, כל הגוים באים בכח החרב וכולם חיים וקיימים בהבל פיו ברכת יצחק שברך את עשיו בנו ועל חרבך תחיה, וירושה היא להם מעשיו אביהם, וזה שורש נשמתם וחייהם, ותמיד המה מתחמשים בכח האגרוף.
ויש שאנו שומעים שיחות העמים שחפצים המה להשתחרר מהברכה ההיא, ורוצים הם להקל עולם ממנה, רוצים המה להפטר ממשא החרב הזה, אבל באמת צביעות וזייפנות היא זאת להם. זהו שקר עולמי, שכבר עמדו עליו הנבונים והחכמים ובשום אופן לא ישתחררו מן הברכה ההיא שנתברך עשיו אביהם בה. ויעקב הגנתו בקולו, זה שנאמר בו הקול קול יעקב והידים ידי עשיו. וכמדרשם, בזמן שהקול קול יעקב, אין הידים ידי עשיו. גם ליעקב נחוצים כלי הגנה, וגם במדה יותר רבה, יען כי רבים קמים עליו. ומה רבו שוטניו מכל העברים ובכל הדורות ובכל הזמנים, ותמיד הוא נלחם בחרף נפש ותמיד הצליח בידו להחזיק מעמד. ומה כחו כי עז, מהיכן הירק הזה חי? להשאלה ההיא אך תשובה אחת היא, התורה היא מעוזו והיא מגינו, כי הם חיינו ואורך ימים ובהם נהגה יומם ולילה. ותיכף בהלך עמנו בגולה, תיכף נתחמשו בכח התורה, ויבנה וחכמיה היו הכלי זיין שלנו, האון והגבורה לנו בשנות דור ודור, כי מיבנה וחכמיה יצא לנו כל אוצר התורה והתלמוד. זה הספר שטמנו שאבנו חיים ואור. ויבנה וחכמי הוא כח המגין שלנו מאז ומעולם, ובכח יבנה וחכמיה, חיים אנו וקיימים גם היום, ורק בכח יבנה וחכמיה החזקנו מעמד עד היום. ובהעיפנו עין לראות כל הדורות החולפים הגלות הארוך והימים הרעים שחי עמנו ההרפתקאות, הטלטולים והנדודים, הגזרות והשמדות האינקוויזציאות של המדינות השונות, המסעות של ימי הצלב וכו' וכו' וישראל לא אבד בגוים והחזיק מעמד, הוא אך ורק בכח ההתחמשות של יבנה וחכמיה, וכמאמרם ז"ל, אני חומה, זו תורה, ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים.

וממוצא דבר אנו שומעים תשובה ניצחת להחיצונים שבאים בטרוניה על העוסקים בהרחבת התורה ועל מדפיסי ספרים, ובאים וטוענים האם אין די לנו בהספרים הרבים שכבר הנחילונו הראשונים והאחרונים, ובפרט בדור הזה, שעמנו מתמוגג בים של דמעות, הצרות והתלאות, העניות והדלות שורר מכל צד, ואתם הרבנים אומרים שירה. ובזה יקפחונו בשאלות, ואנחנו נשיבם אמנם כן, זה כח ישראל סבא, בכל הדורות ובכל הזמנים, ודווקא בעת צרה ליעקב, דווקא בחשכת הלילה והאפלה, אור תורה יאיר לנו נתיב כעמוד האש. ובדורו של מרדכי הצדיק כשעמד עליהם המן הרשע להשמיד ולהרג את כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים, למד אז מרדכי לתלמידיו הלכות קמצה. כמו שאמרו במגילה, ודורו של רבי יהודה ב"ר אלעאי לנו לעינים שבל יפול רוחנו. הבה ונתחזק לד' ותורתו, וד'  יעזור לנו.

המחבר

(פתיחה לספר פני אברהם)

---

אברהם יצחק ב"ר טוביה פרלמן הי"ד, נולד בטלז בשנת תר"ן (1890) לאביו הרב טוביה. למד בישיבות טלז וסלובודקה. נשא לאשה את מרת מלכה לבית יפה. כיהן כרבה של סקודביל (שקודוויל) שבליטא, החל משנת תרע"ג (1913). היה מגדולי רבני ליטא בדורו.

בשנת תרפ"ח (1928) הוציא לאור את ספרו "פני אברהם", שו"ת, חידושים ובאורים בסוגיות הש"ס ובשיטות הראשונים וברורי הלכות ברמב"ם ז"ל ונושאי כליו ובד' חלקי השו"ע.

הרב נספה ביער פוזאי ב- 07.1941 , ויש מי שכתב שהרב ויהודים נוספים נורו למוות בידי ליטאים, זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני שם. ויש מי שכתבה בדף עד, שהרב נספה בתאריך15.9.1941 (כ"ג אלול תש"א).

מקורות: רבנים שנספו בשואה, דפי עד באתר יד ושם, ספרי זכרון ליהדות ליטא.

מספר הצפיות במאמר: 107

לחנוכת הבית לכנ"י פה עירנו מיץ בחול המועד פסח שנת תרצ"ג לפ"ק.

רבות שבעה לה נפשי מהנאומים אשר לפני, אשר ספו קינה ונהי, על נגישת ולחיצת אחינו אשר בארץ אשכנז, ומהם שפכו עליהם מרורות לתלות אשמם בראשם כי מידם היתה להם זאת, את אשר הגיע עליהם, אחרי כי אחינו בני ישראל באשכנז בימי שלוותם, לא זכרו צור מחצבתם ארצם ולאומיותם, ולצריהם נתנו יד תמכו במשענת קנה רצוץ, אשר הם יעמדו להם בעת צרתם – ואין אנחנו יושבים כעת על מדין לשוח ולדון דיני נפשות, ולכל עת אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג) עת ספוד ועת רקוד, ודבר בעתו מה טוב. ואם השביעני במרורים בזו לילי פסח, ורעה נגד פנינו אשר יסמרו שערות ראשינו, אבל על כל פנים ימי הפסח זמן חירותינו הם ותן חלק לשבעה, וכן חג לנו מחנוכת הבית אשר אנחנו בו, וראה ראינו מדברי כל חוזינו ונביאנו אשר גם בתוך הצרה והיגון המציאו לנו פדות והנחה, וחזו לנו תמיד חזות נחמה ותרופה צרי למכותינו:

וגם אנכי היום בתור מנאים האחרון אכון פעמי לצאת בעקבי הצאן, ואחזה בסנסני מילין תרי ותלת דברי נחמה השקט ובטח בה' אלהינו אשר מעולם לא עזב חסדו ואמתו מאתנו אנחנו עמו בכל ארצות פזורינו, וכן גם עתה אל יעזבנו ואל יטשנו ה' א' לנצח, ואנכי עמדי כאשר בשעה האחרונה נתכבדתי לשאת משאת דבר, טרם תפוש בלבי איזה רעיון ונושא מאמר המתאים וראוי לעת הפכפך כזאת, חנוך הבית, ושמחת חג, ועת צרה ליעקב ממש צרתות זו לזו, וראה מעשה ונזכר הלכה מלימודי הדף היומי בקהל עדתי במסכת יבמות בחמש עשרה צרתות בסוגיא ד"עשה דוחה לא תעשה", כלל גדול אשר בתוך גלי ים התלמוד יעבור, ובמצולות ים אין מקום לתפוש משוט להתענג בתענוגי האגדה, אשר רק על מי מנוחות יעבורון, על כל זה אקוה, אשר מעז יצא מתוק לחיך, לומר איזה מילי מעליותא באגדתא מענינא דיומא כיד ה' הטובה עלי, ואפתח שער בעת נעילת שער אשר ממנו ישקו כל העדרים:

הנביא מלאכי בעת נעילת שער ספרו, פתח ואמר "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים", ונבין את דבריו בשים שכל אשר הנביא יחזור על הראשונות להגידנו לזכור תורת משה, ואשית נוספות כאשר כבר עוררתי בדרשת שבת הגדול באמרו דוקא בחורב, וכי רק בחורב נצטווה הלא גם באוהל מועד ובהר גריזים וחוקותיה במרה נצטוו גם כן:

אבל נביא מלאכי כאשר נראה אליו במראה הנבואה כל אשר יעבור על ישראל בהגלות תחת שבט מושלים שונים מהחל עד אחרית כיום מר הזה, כן נגלה לפניו אשר אחריו אין עוד נביא אשר יחיה, משימו אל עליו את נבואתו, להחיות את מר רוח הישראלי, חיל ורעדה אחזתהו, ואימה ופחד סבבוהו, לאמור, אוי מי יחיה משימו אל עליו כל המשא והצרות הללו, ה' במראה אליו נתוודע ואמר לו, לך ואמור להם לישראל העצה היעוצה להם לבל יפלו פניהם, ולא ירדו ממדרגתם חס ושלום, בכל אשר יעבור עליהם, הוא[ זכרו תורת משה כו'. תורת משה יהיה להם למורה והר חורב ישימו לעיניהם למחזה בכל אורך ימי הגלות עד אשר הנני שולח לכם את אליהו הנביא כו', ואתם אל תיראו:

ונבין סגולתם על פי אומרם במסכת שבת (פ"ט ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו ריבונו של עולם תורה היכן היא, אמר לו נתתיה לארץ, הלך אצל ארץ. וכתב המהרש"א, מפני שארוכה מארץ מדה, וכן הלך ושאל מן הים הגדול, עד שבא אצל משה, אמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא, אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה כו', אמר לו הקב"ה הואיל ומיעטת את עצמך תקרא על שמך, שנאמר זכרו תורת משה, הרי שנקראת תורת משה על שהקטין את עצמו. וכן "משה קבל תורה מסיני", למד להקטין את עצמו מסיני, שזכה שתינתן התורה עליו מפני שהוא השפל והנמוך שבהרים, על דרך שאמרו במדרש רבה קהלת, עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא עליה מלך גדול זה הקב"ה, ובנה עליה מצודים גדולים אלו רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה. ועיין מדרש תהלים על הפסוק "למה תרצדון הרים גבנונים", בשעה שבא הקב"ה ליתן תורה לסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנה וזה אומר עלי התורה ניתנה, תבור וכרמל זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, אמר הקב"ה למה תרצדון הרים גבנונים (הר על גבי הר) "ההר חמד אלהים לשבתו" מפני שהוא הר לבדו ונמוך וענוותן:

וזה שאמר הנביא לישראל, זכרו תורת משה שנקראת על שמו לענוותנותו, וכן הר חורב שהוא ההר הכי קטן, יהיה לעיניכם לאות, כי לא מרובכם חשק ה' בכם מכל העמים כי אתם המעט, על כן בחר בכם אל, וכן מבטיח הנביא (ישעיה נ"ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, היא התורה, והר ציון לעולם ישב, כן אתם בני ישראל לא כליתם מן האומות, אם כי הם הרבים:

וזה שאמרו בגמרא (שבת פ"ט) למה נקרא שמו הר חורב, שממנו ירדה חורבה לאומות העולם, המתגאים בגאוותם וריבויים, כי רם ה' ושפל יראה, וגבוה ממרחק יידע. ודא תברתהון של אומות העולם המעיקים וצרים לישראל בתוקפן וגבורתן, אבל הם יאבדו משטח העולם, כמו שההרים ימושו (ישעיה נ"ד) ועם ישראל חי לעולם ולא תמוט. ומהם שונאי ישראל עצמם כבר באו והעידו על זה, על מפלתן, המן אמר "אתא מלי קומצא קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי" (מגילה ט"ז ע"א), אתם ישראל שאתם כולכם רק קומץ ומלא חפנים נגד העמים, אף על פי כן תדחו את כולם ולא יוכלו להרע לכם ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, על פי הכלל של "עשה דוחה לא תעשה", ועשה אחת שישראל עושין דוחה כמה לא תעשה שאומות העולם אין אין מניחין לעשות, כידוע שמעט אור דוחה הרבה חושך, וכמו שהבטיח לנו ישעיה הנביא (ס') כי הנה החושך יכסה ארץ (שאין שם שמש כלל), וערפל לאומים (הנאצי), ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, ישראל אשר בך אתפאר ויאר לנו מכל צרותינו:

וגם בדבר חינוך הבית הזה, "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים" אשר, לא רק רוח הלאומי בלבד יאמן בבית הזה, כי אם גם רוח התורה יכנס בה ולא ימוש מתוכה ובה יהגו אבות ובנים, ובזכות זה יקוים בנו מקרא שכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, במהרה בימינו אמן:

(מתוך "דרש משה", חלק ב)

---

הרב משה קלנברג (קאהלענבערג), נולד בשנת תרמ"ג (05/09/1883) בסקאלאט שבגליציה (כיום אוקראינה) כבן לרב אברהם יהודה קלנברג ולאמו מרת העניא מינציא בת הרב יצחק קיבץ מסקאלאט. משפחתו היתה מיוחסת לגאונים מפורסמים ובהם הרב יעב"ץ והחכם צבי, רבי אפרים בעל שערי אפרים ועוד. "הרב הגאון הגדול החריף ובקי הר המוריה כליל המעלות ערוגת הבושם" (מתוך הסכמת רבי אברהם יהושע העשיל מקאפיטשיניץ לספר שלש דמעות ולספר דרש משה), "… דורש טוב לעמו מוכתר בנימוסין ותיק וחסיד וירא אלקים" (מתוך הסכמת האדמו"ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, לספר שלש דמעות. וראה גם את שאר ההסכמות הנלהבות של גדולי ישראל לספרי הרב משה קלנברג) "אשר לא מש מימיו מאהלה של תורה מעושר ומעוני" ("ברכת אב", מתוך דרש משה חלק א, עמ' 16), והתחיל לכהן כרב עוד בצעירותו והיה אב"ד קוטשערמארא שבבוקבינה. בעקבות צרות מלחמת העולם הראשונה סבל מהרוסים, גלה מביתו, נטש את משרתו הרבנית ואבד את כל רכושו להצלת נפשו ונפשות משפחתו. הוא עבר דרך רומניה להונגריה, שם שהה שש שנים והיה רב חברת לינת הצדק ולומדי השיעור בש"ס בבודפסט. בשל נישואי אחותו מרת חנה כהנא עבר לווינה ושם היה רב חבורת קהל חסידים ומגיד מישרים בקלויז סדיגורה. בשנת תרפ"ט (1929) עבר לעיר מץ שבצפון מזרח צרפת. בעקבות עקירת בית העלמין היהודי בעיר בידי הגרמנים בשנת תרס"ג (1903) אבד ציון מקום קבורת הנפטרים ובכללים גם צדיקים גדולים שלא נודע מאז מקום קבורתם, אולם "אין עושין נפשות לצדיקים! המצבות והזכרונות הגשמיים בטלים ועוברים אבל דבריהם הן הן זכרונם הקיימים לעולם וזכרם לא ימוש מוך היהודים" (דרש משה, חלק א, הקדמה, עמ' 28-29). במץ כיהן הרב משה כרב לקהילת "קהל יראים" של המהגרים ממזרח אירופה וממרכזה.

עולמו הרוחני של הרב קלנברג הושפע משורשיו בחסידות רוז'ין, ביהדות מזרח אירופה ומדמויותיהם של ה"חפץ חיים" והרב מאיר שפירא מלובלין. הרב קלנברג חיבר את הספרים דרש משה (ב"ח, תרצ"ה), דור ודורשיו מגדולי מיץ, שבתא דרגלא וספר "שלשת הרועים" משלשה בתי אבות גדולים וצדיקים, שלש דמעות הספדים על קדושי ארץ ישראל וגדולי ישראל (תרצ"ז) ובהם דברים לזכר חללי מאורעות תרפ"ט, הספד על החפץ חיים, הספד על הרב קוק ועוד. כן היו בידו גם כתבי יד עם הערות בש"ס ובשלחן ערוך ועל התורה, שהתכוון להוציאם לאור.

בשל צרות מלחמת העולם הראשונה והתנפלות צבאות הרוסים בשנת תרע"ד (1914), אבד כתב ידו על שולחן ערוך יורה דעה חלק א', שהתעכב עם פרסומו כי טען "הלא עדיין אברך אנכי אעבור על פרשתא דא פעם ושתים וימים ידברו ואז אוציאם אורה כאשר אשלים חוקי על כל השלחן ערוך יורה דעה על כל פנים". הרב כאב מאוד את אובדן כתביו: "וכגורל ביתי הוני ורכושי וכל מרבית ספרי שהיו שוים הון רב ונאספו ותמו או נגנבו, כן היה גורל גם הכתבי יד שלי אשר בעמל ידי יגעי ומצאתי כתבתים וגם הגהתים, ידי זרים שלטו בם ולדאבוני אין לזה לא גאולה ולא תמורה ושמעתא בעי צילותא, וחבל על דאבדין ולא משתכחין ומיאנה הינחם נפשי…" (הקדמת דבר משה, חלק א, עמ' 30). כל ימיו קיוה שימצאו כתביו וישיבו לו אותם.

בפרוץ מלחמת העולם השניה פינתה הממשלה את תושבי אלזס-לוטרינגיה לפנים הארץ, והרב עבר עם אביו הישיש לבורדו. ביתו נעשה מרכז לבני עדתו ולפליטים נוספים. בתחילת שנת תש"א (בנבמבר 1940) הוגלה הרב יחד עם רעייתו ואביו ורבים מבני קהילתו למחנה לה-לנד שליד העיר טורס, כ- 160 ק"מ דרומית מערבית לפריז. הוא ארגן תלמוד תורה לעשרות ילדים במחנה, ייצג בוועד את הנושאים הדתיים וכתב דרשות במחנה. "במהלך עשרים ואחת חודשי שהותו במחנה כתב הרב קלנברג את דרשותיו בכתב יד בהיר, קריא ועשיר במקורות: תשע דרשות, מבוא למגילת איכה, ביאור לפירושו של האבן-עזרא למגילת איכה, מסמך מזעזע המתאר את שילוחם מהמחנה ודברי תורה ששמע מפי אביו ועוד. כתב היד התגלגל והיה מונח עשרות שנים בארכיון ייוו"א בניו יורק ללא גואל, והוגדר כבלתי מזוהה. לאחר תחקיר ארוך ומורכב הצליחה הרבנית אסתר פרבשטיין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, לזהות את שם המחבר, לגאול את כתב היד ולהוציא לאור את הספר "ידי משה", ששמו נמצא רשום בכתב היד" (מתוך "תחקיר החודש", תמוז תשס"ו, באתר "זכור": חיים שלם, "מי יתן ויכתבו מילי", הצופה,21 באפריל 2006).

מתמוז תש"ב החלו להוביל את יהודי המחנה להשמדה. הרב משה קלנברג הועבר לדרנסי שבפריז, והספיק לעבור שם לפני התיבה לסליחות ולתקוע בשופר. בערב ראש השנה (11.9.1942) הובל עם רעייתו, הרבנית חנה גיטל לבית טייטלבאום, לאושוויץ בטרנספורט מס' 31, ושם הם נספו ב-ג' בתשרי תש"ג (1942).

שני בניהם, הרב חיים מרדכי ור' פנחס שרדו. בספר "ידי משה" הובאו גם דברי בן המחבר, הרב חיים מרדכי קלנברג, בנוגע למשפחה ולתולדותיה.

מקורות: אתר זכור. אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד עמ' 544-547. ספר זכרון לגירוש יהודי צרפת, באטה וסרז' קלרספלד (פריס 1978), דפי עד באתר "יד ושם", ועוד.

הרב הונצח גם בספר "דעת שלום על פרק שירה" מאת הרב שלום מאסקאוויטש משאץ, תשמ"ט. וכן בספר משמיע שלום, מלוקט ע"י מכון "שפתי צדיקים" שע"י מרכז תורני "אוהב ישראל", תשנ"ה.

הערות:

• ע"פ אנציקלופדיה לחכמי גליציה הרב נולד בתרמ"ב (1882), אחותו רשמה בדף העד שנולד ב1888, ולמעלה הובא תאריך הלידה המפורט כפי שהובא ברשימות ספר הזכרון לגירוש יהודי צרפת.
• ע"פ המובא ב"משמיע שלום" יום הזכרון נקבע לד' בתשרי תש"ב. ונראה שכוונתו לתש"ג (1942). למעלה כתבתי ג' תשרי תש"ג, כפי שמובא באנציקלופדיה לחכמי גליציה.

מספר הצפיות במאמר: 191

בתאריך 15.03.1939 נכנסו חיילי הנאצים לצ'כיה. רוסיה הקרפטית ומרמרוש כולה, נכבשה בהסכמת היטלר בידי חיילי הונגריה, משנת תרצ"ט. בשנת ת"ש גזרו ההונגרים "חוקי יהודים", באמצעותם גזלו את פרנסת היהודים ושלחו את היהודים לעבודה מפרכת ב"מחנות עבודה", ומשם נשלחו למקומות שונים ברחבי המדינה שנכבשו בידי הנאצים, שם קצצו את זקנם ואת פאותיהם והעבידו אותם בפרך בתאים תת אנושיים. עד מהרה הפכו האברכים הצעירים שגויסו למחנות, לגופות צנומים עם עיניים כהות, בשל המחסור במזון ותנאי המחיה הבלתי נסבלים, ורבים מהם נפטרו תוך זמן קצר.

בערב יום הכיפורים, שנת תש"א או תש"ב, עמד הרב משה דייטש בבית המדרש, הביט בנערים ובזקנים שנותרו בו עטופים בטליתות ודואגים לשלום אחיהם ולגורל כלל ישראל.

הרב נשען על העמוד, והתחיל בלא כח בדרשתו:

שלמה המלך שר בשיר השירים (ב,יד), "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, הראיני את מראיך, השמעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה". ויש לדייק בלשון הפסוק, לכאורה יותר מתאים הסדר: הראיני את מראי, השמעיני את קולך, כי מראך נאוה וקולך ערב, ולמה הקדים בנתינת הטעם קול לפני מראה?

ויש לבאר על פי משל: למלך אחד היה בן יחיד, מצויין במעלות נשגבות, והאב, המלך, אהב אותו כבבת עינו. פעם אחת חטא הבן ועבר על חוקי המדינה. השרים הממונים טענו, כי דין אחד לכולם והעמידו את בן המלך למשפט. הבן יצא חייב בדינו ונגזר עליו להיות גולה מחצר המלכות למספר שנים. וכך הווה. הבן נדד ממדינה למדינה ומעיר לעיר. והמלך, כמובן, רדאג ונאנח על בן יחידו שהוגלה מעל שולחן אביו… ויהי בראות השרים צערו של המלך, לפירסום בכל המדינות ובו כתוב לאמר: אמנם, חטא בן המלך ועליו לערוך גלות, בכל זאת בקשתנו שטוחה כי יקבלו אותו בסבר פנים יפות, לדאוג בשבילו לאכסניה הגונה, מזון וכדומה.

מובן מאליו, כי המכתב הזה עזר הרבה, ובכל מקום קבלו את בן המלך בכבוד. הבן הציג את עצמו מי הוא, וגם הכרת פניו ענתה בו כי הוא איש עדין, מחונן במעלות, ואף אחד לא הטיל ספק באמיתת הדברים שהצעיר הזה הוא בן-מלך!

 ברם, פעם אחת קרה אסון לבן בדרכו. הוא הגיע למקום אחד, בו היו למלך אויבים בלב ונפש ואמרו בלבם: עכשיו הזמן לנקום את נקמת המלך בבנו. מה עשו? הסירו מעליו את הבגדים היפים, בגדי מלכות, היכו אותו ועשו לו פצעים בגופו ובקלסתר פניו. הבן אמנם טען והתחנן, כי הוא בנו של המלך, אבל לא האמינו לו, אפילו ידידיו של אביו המלך. זאת ועו, לא נתנו לו אפילו את רשות הדיבור, כאשר ביקש ורצה להוכיח בסימנים מובהקים כי הוא בן-מלך. השמועה הרעה הגיע להמלך והשרים, ולבם כואב על צער הבן. היה שם פיקח אחד שהציע לשלוח "מכתב-חוזר" שני, בו יסבירו את אשר קרה לב המלך מאת שונאי המלך. ובכן, הבקשה היא שבכל מקום בואו של הבן, כאשר יספר להם את יחסו וסיבתהגלות, יתנו לו לתאר לפניהם את כל הקורות ואת דברי הימים של המדינה, ובכך, כלומר בקול הנעים, וברוב חכמתו ובסגנון שיחותיו, יבינו המבינים, כי אמנם לפניהם עומד בן-מלך, אשר יזכה בקרוב לשוב אל בית המלכות וישלם להם כגמוליהם. וכך הווה. האיגרת הזאת השנית הצלה את חיי הבן הנודד.

והנה הנמשל: המלך, מלכו של עולם כולו, בחר בעם ישראל כעם יחידו וסגולתו. אבל חטא העם הזה ונגזר עליו גלות. בצרתם לו צר. גם שכינתא בגלותא.הקב"ה כואב ומשתתף בצער עמו. מה עשה ה' יתברך? הוא, בכבודו ובעצמו, שלח מכתב-חוזר לשרי המדינות, בהם עורכים בני ישראל את גלותם, והזהי אותם כי לא יכבידו עליהם את עול הגלות  השיעבוד, אלא רשות נתונה להם לחיות את אורח חייהם, לעסוק בתורה שקיבלו מסיני ולאפשר להם לפרנס את עצמם בכבוד, כראוי ונאה לבני מלכים. וכך היה, בערך, בכל הדורות והגלויות. אפשר היה, פחות או יותר, לחיות ולהתקיים בין העמים. ברור, כי היו יוצאים מן הכלל ועם ישראל סבל ודמו נשפך כמים, כידוע לכל, ואין כוחי להאריך בפרות מכאיבות אלו.

אנו חיים כעת בימים קשים ומרים מאוד. שונאי המלך, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ואת עם הנבחר, קמו עלינו בקנאה ורציחה שקשה להגדירם בפה ובמלים פשוטים. שודדים ורוצחים שולטים בנו, הפשיטו מעלינו את לבוש ישראל, הסירו את צלם אלוקים מעל פנינו, הורגים ושורפים זקנים ועוללים. כל העולם כולו נגדינו. אנו אמנם מאמינים כי אנחנו בני א-ל חי, בני מלכים, אבל היינו ללעג ולקלס. ובכן אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. עלינו להרים את קולנו, קול יערב, להרבות בתפלה ובתחנונים, עד שנזכה לגאולה ויכירו הכל וידעו כל יושבי תבל, מי אנו ומה מקור מחצבתינו. צאן קדושים. יהודים של קידוש השם!

וזוהי הכוונה הפסוק הנ"ל: "יונתי", עם ישראל שנמשל ליונה, "בחגוי הסלע", בבקעי הסלעים, בדרכים לא דרכים, שבר על גבי שבר, "בסתר המדרגה", הסתרת פנים במדרגה הכי גדולה. "הראיני את מראך", היו זמנים שהיינו בגלות, אבל המראה, הצורה וזיו דיוקנה של יהודי לא נפגמו, הכירו, ועל כרחך הודו, גם האומות אשר בתוכם היינו שרוים, כי יש מה שהוא מיוחד בדמותו ובצלמו של יהודי, ואפשר היה לסבול את עול הגלות. ברם, כעת אנו חיים בזמן שהצוררים היכו ועשו בנו חבורות ופצעים, עד שאי אפשר להכיר את פני-יהודים, כי הם בני המלך, מי שאמר והיה העולם ויושב על כסאו ודן את כל העולם. ומה עלינו לעשות עכשיו? "השמיעיני את קולך", אסור לנו להתייאש, אלא להרים את הקול – קול יעקב – "כי קולך ערב". הקול הערב והנעים מעיד בנו, כי אנחנו, ורק אנחנו, שמענו את הקולות והברקים במעמד הר סיני וקיבלנו עלינו את התורה, הכוללת את ה"לא תרצח" וכו'. ואנחנו מאמינים ומקווים כי יבוא היום, ובקרוב בימינו, נזכה גם כן להחזיר לנו את הדמות והמראה המקורי, "ומראך נאוה", דמות וצלם של בני מלכים, שחזרו לשולחן אביהם מתוך גאולה שלימה. אמן ואמן!

(הדרשה האחרונה ששמע ממנו בנו ר' יהודה יואל דויטש, הובאה בספרו משנת פני אבא, פני משה, דרשות)

---

הרב משה ב"ר יהודה יואל דייטש, היה אב"ד קהילת קודש גניטש שבמחוז מרמרוש במשך 25 שנה. 

המשיך לעודד את צאן מרעיתו והאמין באמונה שלימה כי זממו של היטלר לא יעלה בידו, ובטח יהיה "המחנה הנשאר לפליטה". הרב נספה באושוויץ, ורבים מדרשותיו אבדו ונשכחו בשנות החורבן. שרידים מתורתו ומפרקי חייו הובאו בספר שהוציא לאור בנו יהודה יואל דויטש, "ספר משנת בית אבא: שאלות ותשובות וקצת אגדה" (ניו יורק, תש"ם) אליו צירף חלק שני בשם "נרות לקדושי עליון: סיפור מחיי בית אבא והסביבה ופרקים על חיי היהודים במרמרוש, באספקלריא של הלכה, כפי שהם משתקפים מתוך ספרי ההלכה והאגדה".

מספר הצפיות במאמר: 455

המדרש אשרי העם יודעי תרועה, וכי אומות העולם אינם יודעים להריע והלא כמה קרנות יש להם כמה בוקיונים יש להם וכו', אלא אשרי העם שיודעים לפתות את בוראם בתרועה.

והנראה לעניות דעתי, ביאור הדבר בהקדם לבאר ענין התקיעות דשמענא מרבינו הק' לתרץ על קושיית הרא"ש דף ד' כאן קודם שיחטא וכאן לאחר שיחטא. והקשה הרא"ש, דקודם שיחטא מה צורך לו במידת הרחמים? ותירץ רבינו דקודם החטא צריך האדם למידת הרחמים שיתקשר כל כך בשורשו שיוכל אחר החטא לשוב לאותו מקום. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק. וזה נראה בלשון תקיעה, מלשון ותקעתיך יתד, ותרועה מלשון תרועם בשבט וכו', וזה דצריך לתקוע ולקשר את עצמו כל כך קודם השבירה עד שלאחר השבירה, חס ושלום, יהיה שוב תקיעה לחזור לאותו מקום. ודו"ק. וזה אשרי העם יודעי תרועה, יודעי לשון חיבור, מלשון וידע האדם וכו', היינו שיודעים לפתות מלשון נפתולי אלוקים וכו', היינו לקשר לבוראם קודם התרועה, כדי שיוכלו אחר כך לחזור לאותו מקום. ודו"ק.

---

הרב פנחס חודרוב הי"ד מטארנא, מצאצאי רבי פנחס מקוריץ, נין ונכד לאדמו"רי קוסוב וצאנז, שמר במסירות נפש בימי השואה כתב יד ייחודי של רבי פנחס מקוריץ. הוא הטלטל ממקום למקום עם כתב יד זה במשך שלוש שנים, וצירף אליו מעט מחידושי התורה שלו, עד שמסרם לנכרי ממכריו על מנת שיטמין אותם וימסור אותם ליהודי הראשון שיפגוש לאחר המלחמה.

ביום ט"ז במרחשוון תש"ג, כשהוא בתוך גטו טרנוב, כשחייו תלויים לו מנגד ואין הוא יודע מה עלה בגורל אשתו וילדיו שנלקחו ממנו, הוא מצרף לכתבים אגרת בקשה למוצא ובו הוא מבקש שידאג להוציאם לאור:

"הכתבים הללו שכרך א' מהם הם חדושים מאא"ז גדול מרבן שמו מהר"ר פינחס מקוריץ זצק"ל, מתלמידי הבעש"ט, הם אקסמפלר יחידי בעולם… ויש בהם אוצר בלום של פרי מחשבות קדש לא יערכם כל שווי; והחלק השני הם חלק קטן של פרי עשתונותי אשר חדשתי מדי פעם בפעם, והבוחר יבחר, כי יש בהם דברים נאותים ראויים להוציאם ולהפיצם למען יהי' לי לזכר עולם. וכמעט רובם ככולם נאבדו ממני, כי עזבתים בברחי ביום חרון אף ה', ובחרתי בזה המעט כי זוהי תורתו שלמדתי בימי הגולה, וכמו שדרשו חז"ל אף תורתי עמדה לי, תורתי שלמדתי באף… ואם ח"ו עקבותי עדי זמן לא יוודעו, אבקש למי שיגיע המכתב הזה לידו, שידע נאמנה כי מן השמים זיכוהו באוצר קדוש כזה, למען יברר מקחו של צדיק קדוש העולמים מהר"פ מקאריץ נבג"מ… ובקשתי פרושה שיצרף גם חדושי הנאמרים בלב ולב למען יהי' לי לשם-עולם אשר לא יכרת".

ביו חידושיו מופיע דברים שאמר כשהיה בבית החולים, תורה ששמע מהאדמו"ר מגור בשנת תרצ"ו, חלום שחלם "בעת שנחבאתי מפני חמת המציק בליל ש"ק פר' קרח שנת ת"ש ובלילה זה נשמע שוד ושבר בגבולנו", ואז נאבד לו ילקוט חידושי תורתו. וכן הוא מביא דברים שאמר בכ"ד בשבט תרצ"ט בברית המילה של בנו, אהרן זאב, ומוסיף "אזכה לגדלו לתורה וחופה ומעש"ט".

הרב חודרוב נספה בשואה.

לאחר השואה העביר הגוי את הכתבים שנמסרו לו לקהילה היהודית בברסלאו. ר' פנחס אהרנברג, שהכיר את הרב פנחס חודרוב הי"ד, גאל את הכתבים "בכסף מלא", "למעלה מכפי יכולתו", ומסר את כתב היד לאדמו"ר ה"בית ישראל" מגור. הרבי מסר את הכתבים לעיבוד ולהכנה לדפוס והם יצאו לאור בספר "אמרי פנחס" בתל אביב בשנת תשל"ד. רבי יחזקאל שרגא פרנקל צרף לספר עוד כתבי יד שנתגלו מתלמידו של רבי פנחס מקוריץ, והוציא לאור בשנת תשמ"ח את "אמרי פנחס השלם". מהדורה מורחבת של הספר, הכוללת עשרות כתבי יד ואת התורות שהודפסו מרבי פנחס מקוריץ, יצאה לאור בבני ברק תשס"ג.

מקורות: הקדמת "אמרי פנחס" וקונטרס "זכרון פנחס". החסידות וארץ ישראל, י' אלפסי, עמ' 591.

מספר הצפיות במאמר: 125

כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים, שהן מזדרזות במצות […] מנהיגות בניהן לתורה […]

"ושמרתם את בריתי". ברית היא התאחדות שני אישים, והשתעבדותם איש לרעהו, לעשות אינטרס חברו – שלו. ועל כן זאת הברית, אשר כרת ה' עמנו, הכניסנו עם כל עצמותנו ופעולותינו הכלליות והפרטיות – בלתי תלוי בכל תמורות החיים והזמנים – לרשותו של הקב"ה, לעשות את כל אשר יצונו ולמלא את כל אשר ידרש ממנו, למען אשר כל ענינינו יהיו מסורים בידו, לטוב לנו (כאשר ארז"ל [שמו"ר לו,ג] "נרך בידי ונרי בידך, אם אתה משמר את נרי אני משמר את נרך"). ולא את אבותינו בלבד כרת ה' את בריתו, כי אם את כל הדורות הבאים (דברים כט,יג-יד), ולא את הכלל בלבד כרת ה' את בריתו, והפרט הוא בן חורין להבטל ממנה, כי אם כל איש ואשה מישראל המה בכלל הברית, כאשר דבר משה אל ישראל (שם) על כן חובה מוטלת על כל הורי ישראל לא לבד להכניס את בנם בבריתו של אברהם אבינו, כי אם לגדלו ולחנכו לאותה הברית.

ועתה, בת ישראל, אשת חיל, גברת בית יעקב העתידה, אשר עליך נאמר (משלי לא,כה): "עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרן, פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה: צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל", מי כמוך ראויה לאותה איצטלא, להיות מורה ומדרכת ומחנכת את בני ישראל לתעודתם הנשאה, ולהכרת חובתם הנשגבה, (… ולהנה וגם לתורה…) אליך נשא עיניו היושבי בשמים, בהופיעו על הר סיני ללמד את עמו תורה ומצוות ועליך סמך באומרו: "ואני זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי, אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם!". על כן, בת ישראל, לבשי עז התאזרי והיי לבת חיל! הצילי ילדי ישראל מאבדון גדלי אותם לתעודתם, להיות כהני ה' והכשירים לשמע בקול ה'! הראי להם את הגדולה והגבורה, את התפארת וההוד, את החכמה והחסד אשר לה' אלקיך – בכל תולעת וראש, בכל פרח וצמח, בכל כוכב גדול וקטון – ובאדם! הראי להם את ה' בכל הליכות דברי ימי העמים והאנשים, ובייחוד בדברי ימי עמך, שמתחלתם ועד סופם אינם אלא התגלות אלקים בקרב בני האדם, בשביל האדם. שאינם אלא אצבע אלקים, להראות לבני אדם גבורתו ונפלאותיו, חכמתו וחסדיו! הראי להם בחייך ובחייהם השקטים והסואנים, בכל רגעי חייך וחייהם החולפים והבאים, בכל עצב ובכל שמחה אשר ימצאו אתכם – יד אלקים! למען אשר יפקח עיניו ויראה, כי עוד היום הוא וכל עמו נשואים על כנפי נשרים, ועוד היום גדול חסדו עמנו כימי עולם.

ולא רק בדברים תכשירו את בניך לתעודתם, כי אם במעשים: בכל דרכיך ותהליכותיך עם אלקים ואנשים, מבקר ועד ערב, מערב ועד בקר, ילמדו ליראה את ה' ולשמע בקולו! בך יראו את האושר ואת הנעימות, אשר בחיי היהדות, המיוסדת על דבר ה' ומצוותיו, ממך ילמדו ויכירו וידעו את העז והתעצומות את המנוחה והשלוה, את השמחה ואת הענג ואת שפע המעשים הטובים, אשר יגיעו לאדם, בחיותו את חייו על פי ה' וחקי רצונו, מבלתי סור מהם ימין ושמאל!

ומי מסוגל יותר להנחיל לבנינו, על ידי חינוך ולימוד את ההתקדשות הישראלית, את ההתרחקות מכל דבר שקר ותועבה, ובכלל זאת טהרת המדות ונקיות הדעת – מאותה אשת חיל, יראת ה', אשת בית יעקב ואם בני ישראל, אשר בידה נמסרה כל טהרת הבית וכשרותו וכל קדושת חיי המשפחה הישראלית, ואשר נמצאה נאמנת לתעודתה בכל הדורות, בנשאה את דגל הטהרה והצניעות ברוח גבורה נפלאה!

צאינה בנות דורנו בנות ישראל כשרות, בעקבות אמותיכן אלה, אשר מלאו את תפקידן תמיד באמונה, ושמרו את ביתן מכל אשר לו צל של ערות דבר ושל השחתת דרך ופריצות וקימו בעצמם בזהירות יתרה" "והיה מחנך קדוש!" משכנן היה קדוש, חיקן אשר נשאו בו את ילדיהן קדוש היה: מזונן, אשר הושיטו לילדיהן קדוש היה, גם כל אויר ביתן היה קדוש ומלא ברכות ה', על כן פרחו בניהן ובנותיהן בקדושה ובטהרה ובמעלות רוחניות אין מספר, ועל כן העמיד ישראל חכמים מצוינים וצדיקים נפלאים, אשר אין דוגמתם בכל העמים והלשונות, ועל כן היו כל בניהן, ברוכי ה' ואם הבנים שמחה ותשחק ליום אחרון!

אמנם בבא הורי ישראל לחנך את בניהם לתורה, אז תגש הערומה אליהם ותאמר במנוד ראש: "האם כל בניכם יהיו רבנים וכלי קדש? הלא אם תנהיגום אל התורה ותחנכום ברוח היהדות, לפי השקפתכם הקלוטה מהגיטו, שוב לא יוצלחו לאחז במסחר ובחרשת המעשה, באומנות או בחכמה לפי מובן זמנו ולא יוכלו למלא את משאלות ודרישות הזמן אל האדם ויהיו ברעה ובחסר כל, וזה וזה לא יתקיים בידם. גם לכל העמים יש ריליגיות, אבל שם הנה ערוכות ערוכות בטוב טעם ודעת: שם ריטיניא לחוד וחיים לחודם, ואין אחד נוגע בחברו במלא נימה: שם לא תהין הדת להתערב בכל דבר, כאשר היא אצלנו, מתי נפקחה גם אנו עינינו לראות נכוחה ולעשות כמתוקנים שבהם אשר להם היתרון בחכמה ובדעת ובכלכלת החיים?! מתי נתפתח ונשלים גם אנו להכיר, כי השמים שמים לה' והארץ נתנה לבני אדם, כמוהם?!…

מתי? – לעולם לא! כל זמן אשר בשם ישראל נכונה, כל זמן אשר לא ננתק את מוסרות הברית, אשר כרת ה' את אברהם אבינו ואת זרעו אחריו – לא נאבה ולא נשמע לכל הדברים הלאה, שאין להם שחר! הלא כנגד התפרדות החיים הזו בשתי רשויות, של ה' ושל בני אדם, של דתיות ושל אזרחיות, כנגד גלות של הדת מן הבית ומן החיים אל בתי תפלה והיכלות, אשר תוצאותיהן הן: חלול והשפלת כל החיים הממשיים, המעשיים העובדים והיוצרים, הרוכשים והנהנים – הלא כנגד הדעה המסולפת והאמת המזויפת האלה, שפשטו בחברה, יסד ה' את בית יעקב ויבחר לו את ישראל לסגלתו. הלא כנגדן יסד לו ה' עם ישראל, אשר בהיותו עם בין העמים, יעמד לנס עמים ולעד לאומים, בהיות כל חייו הממשיים, המעשים, הפועלים והיוצרים, הרוכשים והנהנים, ערוכים ומתוקנים לפי תכניתו ית' ולפי רצונו ומסודרים לפי חכמתו ודעתו, למען אשר ממנו ילמדו גוים ולאומים, לדעת את ה' ואת יתרון האדם, ולא יתמכרו לעשות הרע, ולא ישפלו להדמות לבעלי חיים מצוינים בדעת!…

"ממלכת כהנים וגוי קדוש" רצה ה' לתקן לו בעולמו וזה שמנו אשר קרא לנו, בעת אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. לא ממלכה, אשר יהיה לה' גם היכלותיו וכהניו, כי אם ממלכה אשר כל האזרח בה יהי "כהן" נאור באור ה' והולך בדרכיו. ממלכה, אשר בה כל בית יהיה היכל, קדש לה', וכל שלחן מזבח, וכל פעולה מפעולות החיים הביתיים והאזרחיים – תהיה עבודת ה': ולא "גוי", אשר יהיה גם קדושים, ככל הגוים, רצה ה'. כי אם "גוי קדוש", שיהיה קדוש בכל רמ"ח אבריו, ואשר כל אחד ואחד ממנו, אף בחבילי עצים שעל גביו וכד המים שעל שכמו – ישאף אל המעלה העליונה של השלמות הרוחנית והמוסרית, זאת היא תעודתנו, וזאת היא תעודת כל האנושיות, אשר פי ה' יקבנה. ולמען עשות זכר לתעודה הנשאה הזאת בקרב העמים ולפנות דרך לגאולת האנושיות, עשה ה' את ישראל ל"זרע-אל" ויזרע אותו בין העמים, ויביאהו לידי נסיונות קשים מאד של לחץ ודחק ושל הגבלות, המעבירות את האדם על דעתו ומשפילות את ערכו המוסרי ומצמצמות את רוחו, למען אשר יתגבר עליהם וישאר נאמן לתעודתו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", וישוב באחרית הימים ברנה לארצו ולמקומו.

ועתה – אחרי אשר עמדנו בנסיונות אלה באלפי שנות גלותנו לעיני כל יושבי תבל, המשתוממים על כחותינו הנפלאים, ונשארנו בכל אלה העם היותר מלא רוח חכמה ודעת, והיותר נקי הדעת והמדות –  ולא נטעה באמרנו – גם היותר מאושר בחיינו הפנימים עתה בהיותנו קרובים כל כך למטרתנו, נאבדה דרך ונכשלה ונלכה אחור ונשברה?! עתה נבזה ליקרנו ונבגדה במשלחינו ונתאוה להעשות בריות חדשים מטיפהן של כל הגוים?! הבאמת הועילה זו פריקת העול העושה כביכול, את בתי ואשי ישראל בני חורין להפטר מן התורה ומן המצוות עד כדי שדעתו טועה, להאמין שיש בה ממש? האם נתמעטו עתה בחיינו עוונות אזרחיות ופוליטיות, עניות וצרות, דאגות ויגונות וטרגדיות ביתיות וחברתיות, מאשר באלפי השנים, אשר היו ישראל באמנה בדרך התורה הקדושה, ושמרו את משמרת התורה במסירות ובנאמנות.

בכל משברי וגלי המים הזידונים, אשר צפו על ראשו נשאר נאמן לתעודתו, להיות: "ממלכת כהנים וגוי קדוש"!

לא, אחיות, בנות ישראל! אטמנה אזניכן לקול ההסתה המדברת באלפי אלפים לשונות ופרצות שאין בהן ממש! פתחנה אזניכן לקול ה', המדבר וקורא אליכן מהר סיני! התנשאנה על רום מעלת הכרת תעודתכן הנשאה והנכבדה והביטו משם על אורחות חייכן וחיי ביתכן! דענה את חובתכן לה' אלקיכן ולעמכן ואל נא תתפתינה לברק יופי ולקסם כזב, המאחזים את העינים ומוליכים את האדם שולל!

אמנם כן, השמים שמים לה' והארץ נתנה לבני אדם, אבל לנו, בני ישראל, נתן ה' כימי השמים על הארץ, אותנו נשא ה' על כנפי נשרים והביא אותנו אליו, ואלינו ירד מן השמים לדבר עמנו, ולשכן כבוד בתוכנו, ואותנו בחר מכל העמים ונתן לנו את תורתו, בקולות וברקים נגלה עלינו ובקול שופר עלינו הופיע.

זה היה בחדש השלישי הוא חדש סיון – השמים נראים בטהרם, החמה בתקופתה, כל רוח לא יפוח, עלה לא ינוע, בהיות הבקר, בקר לא עבות והנה ענן כבד על הר סיני, ברקים האירו תבל אלי חצצים יתהלכו, קולות רעמים אדירים עם קול שופר חזק מאד ישמעו. קולות טבעיים נוראים עם קולות מוסרים חזקים התלכדו ובאו כאחת, למען דעת כל העם, כי החיים הטבעיים והמוסרים אחודים ודבקים יחד, לא יפרדו ולתכלית אחת ישאפו, למען דעת כל העם, כי ה' הוא האלקים, אדון הטבע והנפש, העליונים והתחתונים אליו ישמעו וכלם כאחד, ובראשם האדם, נבראו לכבודו ונבראו לעשות רצונו, העתיד להתגלות עתה על ידי התורה.

(מתוך מאמר "כה תאמר לבית יעקב", ירושתנו, ספר שלישי, מכון מורשת אשכנזי, בני ברק תשס"ט,  עמ' קי-קיז, באדיבות מכון "זכרון מרדכי")

---

רבי מרדכי בורר, נולד באנסבאך באלול תרנ"ה, למאיר ומרים. בנעוריו החל לקיים אורח חיים דתי. בגיל 17 עבר עם הוריו למינכן שם למד תורה אצל הרב חנוך הכהן ארנטרוי, רבה של הקהילה החרדית בעיר. כן היה תלמידם של רבי אברהם אליהו קפלן ושל הרב יחיאל יעקב ויינברג מחבר ה"שרידי אש" בבית המדרש לרבנים בברלין ע"ש הרב הילדסהיימר. במקביל למד באוניברסיטת ברלין כדי לעמוד בדרישות האקדמאיות שנדרשו מהרבנים. עבודת הדוקטורט שלו, באוניברסיטת פרייבורג, עסקה בזיהוים של קברים עתיקים. אח"כ למד בישיבת טלז בראשות מהרי"ל בלוך, ונתעלה בתורה בשקדנות רבה. לפרנסתו הורה אז בתיכון "יבנה" לבנות. בשנת תרפ"ד נשא לאשה את מרת בת שבע בת הרב חיים יצחק הכהן לאקס, הוסמך לרבנות והמשיך ללמוד בישיבת טלז שנתים נוספות. הוא למד גם אצל הרב ד"ר פסח יהודה יעקבלב, מנהל התלמוד תורה בקניגסברג. ולאחר פטירת רבו, מילא את מקומו בהנהלת התלמוד תורה שם. בשנת תרפ"ח [1928] היה לרבה של קהילת גיילניגן, ראנדג והסביבה, בדרום גרמניה על גבול שוויץ. כן היה רבה הבלתי רשמי של קהילת דיסנהופן שבשוויץ והיה פעיל ב"אגודת ישראל" בגרמניה. הרב פעל רבות לטיפוח חיי הדת בקהילה, דאג רבות לחינוך הנוער וקירב רחוקים ליהדות.

בימי המשטר הנאצי הגיעו לגיילנגן יהודים רבים, ובהם גם פליטים יהודים מפולין, שביקשו להימלט לשוויץ, אף שהגבולות נסגרו למעבר חופשי עם עלית הנאצים לשלטון. הרב אירח את הפליטים בביתו, דאג לצרכיהם, הסדיר את מעברם לשוויץ והדריך אותם איך לעבור את הגבול. השלטונות החלו לחשוד ברב, לעקוב אחריו, להתנכל לו, ולחקור אותו. ב"ליל הבדולח" נעצר הרב בברוטאליות יחד עם מנהיגי הקהילה ואנשיה, והם נשלחו למחנה הריכוז דכאו שליד מינכן. בשבועות בהם שהה במחנה המשיך הרב לעודד את בני קהילתו, למד ולימד תורה, ונמנע מאכילת טריפות אף שהתיר את הדבר לאחרים. ביום שבו היה אמור להשתחרר, ח' בטבת תרצ"ט, עונה קשות בעמידה ממושכת בקור העז במשך שעות ארוכות, עד שנחלש, התמוטט ונפטר בעת מסדר הבוקר. לאחר השתדלויות רבות אושר להביאו לקבר ישראל והוא נקבר במינכן בעשרה בטבת.

נכדיו הקימו לזכרו את "מכון זכרון מרדכי" העוסק בהנצחת תולדות הרב, תורתו וקהילתו. בשנת תשס"ד [2004] הוציא המכון בסיוע קרן הזיכרון של "יד ושם"  את הספר "למען הקהילה על קידוש השם – תולדות יהדות גיילנגן ורבה הרב מרדכי בורר". תולדותיו וזכרונותיו ממסעו לארץ ישראל בשנת תרצ"ב 1932 יצאו לאור בספר "התקווה על הגבול" (תשע"ו, תש"פ).

(ירושתנו, שם, עמ' קט, ויקיפדיה. התמונה המוצגת כאן הועלתה לויקפדיה ע"י Sgbmzm).

מספר הצפיות במאמר: 262

זה ספר תולדות אדם וגו' (בראשית ה,א) אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט,יח) זה כלל גדול מזה וכו' (בראשית רבה כד,ז).

נראה לבאר, דהנה הבדל גדול יש בין אמונת עם ישראל לבין אמונת העכו"ם, והוא, כי אמונת העכו"ם שרשה ויסודה ממחשבות ותכונות בני אדם, מעשה בני אדם מחשבתם עשו עבודה זרה לעצמם, ויראתם אינו אלא תמונתם. לא כן אצל עם קדוש ישראל. כבר הוכיחו את זה רבים וכן גדולים, שתורתינו הקדושה אי אפשר שתהיה מעשה בני אדם, כי מחשבת בני אדם אז היתה מנוגדת לדעת התורה הקדושה.
והנה מההבדל הגדול הזה אשר בין אמונתם לאמונתינו להבדיל, נוכל להבין כמה דברים אשר אנו רואים בחיי עם ישראל ובחייהם. עם ישראל מעולם לא רצה להכניס תחת כנפי השכינה את שאר האומות, אף בעת שהיו יכולים להכריחם, מנעו עצמם להרחיב אמונתם על ידי רציחות והריגות לא כן אומות העולם, הרגו ורצחו וגולו וחמסו, למען יכניסו את בני ישראל תחת כנפיהם. מצוה היתה אצלם להרוג ולאבד, אם על ידי זה יוכלו להביא איזה אדם שיקבל אמונתם. הבדל גדול זה בקל יכולים אנו להבינו על ידי הקדמתינו. אנו אין אנו יכולים להרוג ולאבד איש למען להרחיב את אמונתינו, התורה הקדושה נובעת ומקורה מה' יתברך מקור האהבה הרחמים והחסד, והתורה הקדושה היא תמונת השם, תורה כזו לא יכולה לצוות להרוג ולאבד. תורתינו אינה מכירה רק חמלה וחנינה וחסד. לא כן אמונת העכו"ם שמקורה מאנשים, אמונה זו משקפת את האיש עם רוע מעלליו כולו, אמונתם היא תמונת האיש, האיש שאינו מכיר חמלה וחסד, האיש שאין יכול להבין למה עושה חברו היפוך ממנו, האיש שרוצה רק לאבד את כל מה שאינו כפי רצונו. אמונה כזו ורק אמונה כזו, יכולה לכתוב על דגלה רציחה והריגה.
ובזה נוכל להבין את דברי המדרש הנ"ל: זה ספר תולדות אדם. אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול מזה. עד כאן. והיינו, כי תורתינו לא ממחשבות האדם יסודה ומקורה, אלא אדרבא, היא ניתנה לאדם. "זה ספר תולדות אדם", זו ניתנה לאדם למען ישלים עצמו על ידה, ומשום הכי אמר רבי עקיבא, מאחר שלא ממחשבות האדם נעשה תורתינו, מאחר שמקורה מהקב"ה אב הרחמים והחסד, לכן ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה.
וזו הכוונה מה שנאמר בפרשת ראה (דברים יב,ג) ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם וגו' לא תעשו כן לד' אלקיכם, היינו כי התורה נתנה רשות לנתוץ ולשבר את מזבחותם ואשירתם, אמנם רק ואך למען שלא יהיו נכשלים על ידם, משום תועלת זו הותרה להם, אבל לא לעשות בזה כבוד לד', לא לצורך השם להרחיב אמונתינו על ידי השבירה והנתיצה, לא תעשו כן לד' אלקיכם, כי אצל השם מאוסה ומתועבת היא הנתיצה.
ובעת שנתן השם התורה לעמו ישראל אחזתן רעדה, כי חשבו שגם ישראל ירצו להרחיב אמונתם על ידי מבול אש ועל ידי מבול מים, כמו שהם עושים. ועל זה אמר בלעם לא כן הוא, אמונתכם מקורה היא מאנשים, אמונתכם תמונת האיש, ומשום הכי אינם מכירים רק אש ומים לא כן אצל ישראל. ד' עוז לעמו יתן, ד' נתן התורה להם, אב הרחמים וחסד, ומיד ענו כולם ד' יברך את עמו בשלום (תהלים כט,יא. עיין זבחים קטז ע"א).

(מתוך קונטרס "נפש לאברהם", הודפס בסוף הספר "נפש רב", עמ' רי"ז)

---

הרב אברהם מאיר (מאיער) נולד בבודפסט בשנת תרס"ו (1906) לאמו מרת ריקל לבית גרין ולאביו הרב אליעזר מאיר, תלמיד מובהק של הרב אברהם יונגרייז אב"ד צ'נגר שבהונגריה ורב בית הכנסת "שבת אחים". בגיל ארבע עשרה החל ללמוד בישיבות הגדולות של הרב יהושע בוקסבוים בגלנטה ושל הרב עקיבא סופר בפרסבורג, שם הוסמך להוראה.

לאחר סיום לימודיו בישיבה חזר אל בית הוריו, שימש את אביו בתפקידים הרבניים והתמסר ללימוד תורה. בשנת תרצ"ב נשא את מרת חוה בת הרב משה ליטש סגל רוזנבאום אב"ד קליינוורדיין. לאחר חתונתו נבחר לכהן כרב קהילת מנדוק והגליל. שם נולדה בתם ריקל, אשר היתה כבת שנה וחצי כשנספתה באושוויץ יחד עם אמה. הי"ד.

הונגריה נכבשה ידי הגרמנים ב-כ"ד באדר תש"ד (19.03.1944). בתחילת חג הפסח, ביום השבת, ט"ו בניסן תש"ד (08.04.1944), החלו ז'נדרמים הונגרים לגרש את היהודים מנפת קליינוורדיין, נירבקטה וטיסה, ובכללם את יהודי מנדוק, לגטו שהוקם לאורך גוש בניינים אחד. לאחר שבוע נדרשו גם יהודי העיר קליינוורדיין להיכלא בגטו. כשבעת אלפי היהודים המגורשים שוכנו בצפיפות נוראה של כ20-15 נפשות בחדר. יהודי העיר נכלאו בבית הכנסת ובבנייני הקהילה, ויהודי הסביבה נכלאו במנסרת עצים. עם תום מלאי המזון בגטו של יהודי הסביבה, לא חידשו השלטונות ההונגריים את ההספקה, ותושביו החלו לגווע ברעב. תושבי הגטאות הללו גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו לשם ב-ז' וב-ט' בסיוון תש"ד (29.05.44 וב-31.05.44).

הרב אברהם מאיר שהה בגטו עם גיסו הרב שמואל שמעלקא רוזנבאום, אב"ד של קליינוורדיין. שניהם הובלו לאושוויץ באותו קרון. מיד עם הגעתם לשם, בי"ב בסיון תש"ד, נשלחו להריגה עם בני משפחתם ורבים מחברי קהילותיהם. הי"ד.

מעט מחידושיו של הרב אברהם הי"ד, שנכתבו בחוברת בשנים תר"צ-תרצ"ה, התגלו בשנת תשכ"ט בעזבונו של אחיו הרופא ד"ר מרדכי מאיר. בשנת תשס"ב הוא יצאו לאור בשם "קונטרס לנפש אברהם", בכרך אחד עם הספר של חותנו, "לחם רב". הספר יצא בהוצאת אחיינו של המחבר, אשר הוסיף כהקדמה לקונטרס, את תולדות המחבר.

מקורות: תולדותיו בהקדמת "נפש לאברהם", דפי עד ב"יד ושם", ועוד.

מקורות לעיון נוסף: אנציקלופדיה של גטאות – קישוורדה, ספר יזכור לקהילת קליינוארדיין והסביבה.

הערה: בדפי העד כתבו אחיו ואחיינו של הרב אברהם מאיר, ששנת לידתו הוא 1906, אך אח"כ כתב האחיין בהקדמת הספר, שהוא נולד בתרס"ד (1904). בהקדמת הספר נראה שהמשלוח לאושוויץ יצא בי"ב בסיון, אך בהשוואה למקורות נוספים נראה שזה תאריך הגעתם לשם.

מספר הצפיות במאמר: 122

.. ובזה פרשתי הפסוק (דברים לב,ד) שחת לו לא בניו מומם, דהלשון שחת מצינו בפסוק (ויקרא יט,כז) ולא תשחית את פאת זקניך. ועל זה אמר, שחת לו, בזה שמשחית את זקנו, אל תאמר שדבר זה נוגע להאב בלבד, לא, בניו מומם, שהבן הנולד ממנו הוא מומם, שאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם.  

הנה עוד סבת הדבר מה שהיצר הרע מסמא את עיניהם הצעירים להשחית את זקנם… שהיצר מסיתם לאשר אנחנו בגולה בין העמים, לכן צריך להדמות להם למען למצוא חן בעיניהם, אף שבזה יאבד החן בעיני הקב"ה ובעיני הישרים, עם כל זה, מהפך הוא כבודו, יען כי דור תהפוכות המה, שהוא מהפך כבודו מה' יתברך בכבוד מהעמים, בחשבו שיצמח לו מזה טובה. ועל זה הוכיח הנביא ירמיה (ב,יא) ההמיר גוי אלקים וגו' ועמי המיר כבודי ללא יועיל, דהיינו אף שהוא המיר כבודו מה' יתברך בשביל כבוד מהעמים בכדי שיצמח לו מזה טובה, אבל ללא יועיל, שמזה לא יצמח לו שום טובה, וזה שרוצה להדמות להעמים היא ללא יועיל, כי סוף כל סוף יאמרו לו יהודי אתה. והדבר הוא בהיפך, כמאמר הכתוב (דברים ד,ו) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. וכבר פירש בהעמק דבר על הכתוב (במדבר כג,ט) הן עם לבדד ישכון – אם נהיה לבדד בפני עצמנו, ישכון, תהא לנו מנוחה. ובגוים – אבל אם נתערב בגוים לחקות מנהגיהם, לא יתחשב, לא יהיה לנו שום חשיבות, כמו שרואים בחוש בזמננו.

(מתוך קובץ דרושים – תרפ"ה, סימן כא)

---

הרב דב בעריש איינהורן הי"ד נולד בסביבות שנת תרל"ז (1877) לאביו הרב אפרים צבי, ומקטנותו למד תורה בשקדנות. בגיל אחת עשרה גלה מבית אביו למשך שלוש שנים לרב לובלינסקי באלקוש, כדי ללמוד בהתמדה מספר מסכתות עם מפרשים, והאדמו"ר מרדומסק עודד אותו להתגבר על געגועיו הטבעיים לבית אביו ולגדול בתורה. לאחר שנבחן בעל פה על אותם המסכתות עבר ללמוד בישיבתו של אביו, והיה לאחד ממובחרי הלומדים שם.

אישיותו היתה מזיגה של חשיבה תורנית בנוסח חכמי ליטא, עם תסיסה רוחנית בנוסח חסידות קוצק. לימודו הושפע מדרך הלימוד של סוכוטשוב שהדגיש את הפשט המקומי.

בגיל חמש עשרה התחתן עם מרת רחל, בתו של רבי פנחס מנחם יוסטמן ה"שפתי צדיק" בגור, ועבר לגור בסמוך לחותנו שדר בסמוך לגיסו האדמו"ר בעל "שפת אמת". הם זירזוהו תמיד להמשיך ביגיעתו בתורה בקדושה וטהרה. הרב והרבנית לא נפקדו בזרע של קיימא והסכימו להתגרש. בזיווג שני נשא הרב דב בעריש את אלמנתו של רבי יעקב יוסף הכהן רבינוביץ מקלאביצק מחבר ה"אמת ליעקב", בנו של האדמו"ר רבי אברהם ישכר בער הכהן מרדומסק. הרב דב בעריש גידל את שלושת ילדיה מנישואיה הראשונים, ממש כאילו היו ילדיו. בנו החורג הרב אברהם יששכר יהושע נהרג בשריפה בגיל 21, והרב דב בעריש הספידו (ההספד פורסם בכתב העת "הפרדס", ב"ברכת שלמה" וב"שארית אפרים דב").    

בשנת תרס"א (1901) נפטר אביו, והרב דב בעריש מונה למלא את מקומו. בשל גילו הצעיר, טרם הוסמך להוראה, ובמשך שנתיים שימש חכמים ולמד מוותיקי ההוראה באמסטוב את דרכי ההוראה למעשה. אח"כ קיבל הסכמה להוראה מהגאון רבי יצחק שמלקיס מלבוב. יחד עם היותו אב"ד ורב באמסטוב, כיהן שם גם כראש ישיבת "נחלת אפרים" כמעט במשך ארבעים שנה, ודאג באהבה לכל תלמיד ותלמיד. בישיבה זו למדו מסכתות גפ"ת, דף אחר דף, והשלימו את לימוד המסכת במשך השנה. בליל שבת היה מוסר שיעורים על מסכתות סדר קודשים. לאחר גמר מסירת השיעורים בישיבה, היה שם לילות כימים בלימוד, בכתיבת חידושי תורה רבים ובעריכת כתבי אביו. הוא התכוון לפרסם את הדברים בספר השם "דב נוהם", אך רוב הדברים לא פורסמו ואבדו בשואה. 

במשך שנים רבות שאף לעלות לארץ ישראל וניסה לברר אפשרויות של מגורים ורצה להתפרנס ממלאכה בארץ תוך שהוא מקדיש את רוב זמנו לתורה ולעבודת ה'. אך הוא לא זכה לכך. בשנות השואה הוגלה עם בני משפחתו ועדתו לגטו רדומסק.

כשעמד להשלח למשרפות טרבלינקה, ביקש מתלמידיו שיזכו להשאר בחיים לשוב ולחפש את כתביו, שהסתיר בתור קיר בביתו. אך הכתבים נעלמו ואבדו, ושוב לא נמצאו.

בחג השבועות תש"ב, סירבו הרב דב בעריש ופרנס הקהילה ר' שבתי שלום גרינברג לעלות על הרכבות לטרבלינקה, ורצחו אותם ביריות לעיני אנשי הקהילה. הי"ד.

שאריות מתורתו ומתורת אביו לוקטו והודפסו בספר שארית אפרים דב. ותשובה ממנו מובאת בתולדות יוסף צבי עמ' רנ"ד.

מקורות: תולדותיו נכתבו בידי ר' אהרן סורסקי ופורסמו בשארית אפרים דב עמ' רג-רט, לקוט מידע ממספר מקורות ובהם מדפי עד באתר יד ושם. 

מספר הצפיות במאמר: 139