להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – סוכות
הידור המצוות הידור הנפש[1]
בימים אלו בהם אנו מקיימים את המצוות באהבה ובשמחה, הישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים, ורוצים ומשתדלים
הרב אברהם יצחק בלוך הי"ד
ששמחת המצוות המיוחדות והזמניות תשפיע ותקרין למצוות ה'תמידיות' ה'רגילות' כמו תפילה ולמוד התורה. הרי גם מהדרים אנו במצוות לקיימם, וסוגיות הלכתיות של הידור מצוה עולות בשירת תורה לעיסוק בשיעורי ההידור, צורתן וכו'. בספר שעורי דעת מאמריו של הרב אברהם יצחק בלוך זצ"ל הי"ד (בנו של הרב יוסף בלוך זצ"ל ראש ישיבת טלז) מוצאים אנו סוגיית 'הידור הנפש' וכך כתב במאמרו תפארת החיים:
חיים שיש בהם תפארת והידור משפיעים על הנפש להביאה לשלימות והתאמה בכוחותיה. לעומת זה, מי שבנפשו שוכנת השלימות וההתאמה יאהב ויחפוץ שיהיו עניניו ביופי ובהידור לתפארת חייו. סיבת הדבר נעוצה בכך שבכל ענין רוחני או גשמי, היופי שבו הוא מצד התאמת כל הפרטים הטבועים בו לשלימות אחת. ולכן בד בבד הוא כמו שהיופי וההידור בעניניו של האדם משפיעים על נפשו פנימה להתאמה ולשלימות, כן הוא מאידך גיסא – מי שיש בו התאמה ושלימות יחפוץ שיהיו עניניו ביופי ובהידור…
אך כשבא האדם לרומם את חייו במעלה זו, ליפות ולהדר את כל עניניו הסובבים אותו, עלול הוא לנטות מנקודת האמת, וגדול החשש שיחליף את מעלת הנפש במגמת חשק נועם החושים. ולכן ברצוננו להשיג מעלה זו, עיקר ההנהגה של יופי והידור תהא בעניני המצוות, דהיינו שיהיו מעשי המצוות הנעשים על ידינו עשויים ביופי ובהידור, וכדרשת חז"ל (שבת קל"ג ע"ב) תניא 'זה אלי ואנוהו' התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה וכו'. והנה מלבד מה שהורונו חז"ל בזה שצריכים המצוות עצמן להיות נאות, דהיינו סוכה נאה, לולב נאה וכן הלאה.
עוד לימדונו בזה שגם אתה עצמך תתנאה במצוות, שבעשות האדם מצוה נאה אף הוא עצמו מתנאה ומתעלה. והביאור בזה כי הארת השלימות והרוממות שתאיר בו מהנוי וההידור שבמצוותיו תתפשט שיתרוממו עמהם שאר עניני חייו. כך יהיה כל כולו 'תוכו ובראו – נאה' וישפיעו מעשיו עליו שכל חייו וכוחות נפשו יהיו נאים, אחוזים ומוכתרים במדת התפארת…
גם בנוגע לחינוך כשחיי האדם מלאים הוד תורה והדר מצוה, יתחבבו גם על בני ביתו חיי התורה וקיום המצוות ויתחנכו לכך. ומכלל זה הוא שנכבד ונענג את השבתות בשמחה ובשירה ובזמרה, ולהשתדל שעשייתנו את המצוות תהא בהתרוממות הרוח ובשמחת נפש, כי בזה תהיה השפעה גדולה ונאצלת עליהם, בראותם חיים מלאים הוד והדר כראוי. רק כשעושה את המצוות בנוי ובהדר המושכים את הנפש יוכל להגיע להתרוממות הרוח ושמחת הנפש, ואז תתקדש המצוה עליו ועל כל סביבתו ויתברה כבוד שמים. עכ"ל הרב אברהם יצחק בלוך[2] זצ"ל הי"ד.
מצות הישיבה בסוכה ללמדנו שמירת היראה מתוך גדלות והגבהה
הרב מאיר לייב פרייא[3] זצ"ל הי"ד בספרו שבט מישור מבאר מטרת הישיבה בסוכה כדי לשמור על הנפש ברוממותה
הרב מאיר יהודה פריי הי"ד
וזלה"ק בדרוש לסוכות:
…למה ציוה ה' יתברך לישב בסוכה סמוך ליום כפורים דוקא? וי"ל הכוונה כתיב (ויקרא כ"ג מ"ג) לְמַעַן יֵדְע֣וּ דֹרֹֽתֵיכֶם כִּ֣י בַסֻּכּ֗וֹת הוֹשַׁ֙בְתִּי֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּהוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה' אֱלֹקיכֶֽם, ואמרו רז"ל דסוכות אלו ענני כבוד היו שהקיפום מכל רוח ומלמעלה ומלמטה הנה העננים הללו לא היו נצרכים להם כל כך כי כאשר עשו את העגל, נסתלקו עד שהתחילו לבנות המשכן, הרי שהיו יכולים להיות בלעדם ולפיכך ענני כבוד שמם, להורות שהיו רק לכבודן של ישראל, כי דבר יקר וחשוב כמו אבני חפץ ומרגליות דרך בני אדם לנותנן כלי בתוך כלי, כמו"כ ישראל מחמת חביבותם אצל ה' יתברך הסביבם והקיפם בעננים.
אקדים דברי מו"ח…הרב ישעיהו ערנפלד זיע"א על המדרש (תנחומא שמות) שכפתה בת שבע את שלמה בנה על העמוד ומייסרתו. דהכוונה אם יקרה לאדם חשוב ורם המעלה שנכשל באיזו עבירה, יספיק לעוררו ולהראות באצבע על ערכו ומעלתו וע"י זה יתנחם על רעתו ויתאמץ להטיב דרכו. והנה שלמה המלך שהיה חכם מכל אדם ומלך בישראל ואם היו צריכים להוכיחו, היה די להראות על מדרגתו הגדולה ובזה לבד כבר הוכח ונתייסר. וזה שאמר שכפתה בת שבע את שלמה על העמוד, כלומר הזכירה לו את עמדתו הגבוהה והנכבדה כי גדול הוא ליהודים, ובזה עצמו יסרתו .
וזה שאמר שכפתה בת שבע את שלמה על העמוד, כלומר הזכירה לו את עמדתו והנכבדה כי גדול הוא ליהודים, ובזה עצמו יסרתו. [ע"כ מהרב ישעיהו ערנפלד.] הנה ההוראה באצבע על מעמדו הרם, לא תועיל רק קודם שיחטא, כדי שלא יחטא ואף לאחר כך כל זמן שלא נשרשה והורגל בחטא ונקל לו עדיין לפרוש ממנו, מה שאין כן אחר שכבר הורגל ונשרש בו לא תועיל עוד הזכרת מדרגתו. ולכן צוה ה' יתברך לישב בסוכה סמוך ליום הכפורים דוקא כי ביום הכפורים חזרנו בתשוב ונטהרנו מכל העוונות וע"י ישיבתנו בסכה נזכור חשיבותנו ומעלתנו שהקיף ה' יתברך אותנו בענני כבוד, וע"י זה נמנע מלחטוא ולכן החודש השביעי הזה דוקא שנפשנו מטוהרה מספיקה לנו ישיבתנו בסוכה שלא נתפתה לעצת היצר הרע…עכ"ל הרב מאיר לייב פרייא זצ"ל הי"ד.
ענין האושפיזין
וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, כְּתִיב בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, וּלְבָתַר יֵשְׁבוּ בַּסֻּכּוֹת. בְּקַדְמֵיתָא תֵּשְׁבוּ, וּלְבָתַר יֵשְׁבוּ. אֶלָּא, קַדְמָאָה לְאוּשְׁפִּיזֵי. תִּנְיָינָא, לִבְנֵי עָלְמָא[4]. (זהר ח"ג אמור ק"ג ע"ב)
ביאור עפ"י המתוק מדבש: בתחילה כתיב בסכות תשבו, ואח"כ כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. ויש לשאול למה תחילה כתוב 'תשבו' בלשון נוכח ואח"כ 'ישבו' בלשון נסתר, ומשיב אלא הראשון הוא להאורחים העליונים, השני הוא לבני העוה"ז כלומר לבני ישראל. (ראה המשך דברי הזהר וביאורם בהערות).
בספר מאיר עיני חכמים החדש (ח"ג עמ' רנ"א) בחלק קדשי יחזקאל לסוכות כותב הרב יחזקאל הלוי האלשטוק זצ"ל הי"ד בנו של הרב מאיר יחיאל הלוי האלשטוק[5] זצוק"ל אדמו"ר מאוסטרובצא בביאור דברי הזהר האלו וזלה"ק:
…עוד יש לבאר באופן אחר דברי הזה"ק הנ"ל… דהנה כתיב (ויקרא כ"ג מ"ב) כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת, דרצון ה' יתברך היה דכל נשמות ישראל אפילו הפחותים שבהם יהיה לו כסיפת הנפש ליתב בצילא דמהימנותא ולהמשיך עליהם נועם עליון מצות סוכה, ולכך ציוה לעשות הסוכה מפסולת גורן ויקב, דהתבואה בעצמה רמז הוא להקדושים אשר בארץ המה, כמו דכתיב (ירמיהו ב' ג') קֹ֤דֶשׁ יִשְׂרָאֵל֙ לַיקֹוָ֔ק רֵאשִׁ֖ית תְּבוּאָתֹ֑ה, והשפלים שבהם נקראים 'פסולת גורן ויקב' ומאין יבוא התשוקה להפחותים ההם לישב בצילא דמהימנותא עילאה? לזה ציוה ה' יתברך מצות סוכה ונתן ציווי להשבעה רועים אושפיזי עילאי לבוא מעולם העליון אל הסוכה, וכשהאבות יבואו אל הסוכה טבע הבן לשאוף ולכסוף להיות אצל אביו ולשבת עמו בצלתא חדא, וממילא ע"י זה כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת. וזה הפירוש 'קדמאה לאושפיזי, תניינא לבני עלמא' היינו שע"י האושפיזין יבואו כל ישראל לישב בסוכה, ולכן שיעור הסוכה הוא כדי להחזיק ראשו ורובו ושולחנו (סוכה ב' ע"ב) כי עיקר שאיפת הבן להיות סמוך על שולחן אביו, וכשרואין את אבותם יושבים מסביב שולחן הסוכה כולם באים לשבת בצילא דמהימנותא ונתעלה גם הפסולת של גורן ויקב בהתקשרות עם קדושת הסוכה. עכ"ל הרב יחזקאל האלשטוק זצ"ל הי"ד.
כונות פשטיות מוסריות בכווני נענוע הלולב
האדמו"ר מקאליב הרב מנחם מנדל טאוב[6] זצ"ל בספרו קול מנחם (ח"ו מהדורה ג') כותב במאמרי סוכות וזלה"ק: אמרתי בס"ד בדרך אפשר כוונות פשטיות על ענין הנענועים ממה שחנני ה', ויה"ר שיתקבלו הדברים למעלה לנחת לפניו יתברך.
דרום – זה חכמה, הרוצה להחכים ידרים וְֽ֭הַחָכְמָה מֵאַ֣יִן תִּמָּצֵ֑א (איוב כ"ח י"ב), אַ֣יִן זה סוד מסירות נפש, ששם עצמו לאין ממש, בחינת אפילו נוטל את נפשך, ולכן צריך לכוון בנענועי דרום להגיע לחכמה.
צפון – לכוון לזכות למחשבות טהורות, שהוא החלק הצפון באדם והטמון שבאדם, וגם יתפלל על הגזירות רעות שמקורם בצפון שיתבטלו מעלינו ויחולו על ראשי שונאינו ומקטרגינו, ועל המשיח שעודנו מכוסה וצפון שיתגלה עלינו במהרה דידן.
מזרח – זה יעקב כמו שנאמר ויזרח לו השמש. בית המקדש המקווה נגד יעקב אבינו ע"ה, ועלינו להתפלל שיזרח לנו השמש שמשו של יעקב, שיבנה בית המקדש במהרה[7].
מעלה – לחבר עצמו למעלה ששם הוא המקור והשרש, משם נשמתו חוצבה, וכמובא בספרים הקדושים שהאדם הוא בחינת אילן הפוך ששרשיו תקועים למעלה וענפיו ובדיו משתרעים למטה, וכמו"כ לבקש מלפניו יתברך על האיתערותא דלעילא, ועל הסייעתא דשמיא, שתגיע אליו מלמעלה. בחינת 'ישלח עזרך מקודש'.
מטה – עברנו את השלב של 'שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו, עלינו לדעת שהגיע הזמן של 'מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון' ועלינו להיות ראויים ומוכנים לכך, ואז תבוא החתימה של הגאולה שנקרא 'עפר ואפר' [וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר… וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר (בראשית י"ח כ"ז)].
מערב – אחרי שעברנו כל ההכנות הנ"ל, תתגלה אז מלכותו יתברך ויבקע כשחר אור השכינה הנמצאת במערב, ויקויים אז כִּֽי־בָחַ֣ר ה' בְּצִיּ֑וֹן אִ֝וָּ֗הּ לְמוֹשָׁ֥ב לֽוֹ (תהלים קל"ב י"ג). עכ"ל הרב מנחם מנדל טאוב זצ"ל.
ניסוך המים מראה מעלתם של ישראל
הרב יהודה סגל הלוי רוזנר[8] זצ"ל הי"ד בספרו דרשות רבינו בעל האמרי האמרי יהודה (דרוש לסוכות שנת ת"ש) כתב וזלה"ק:
…יובן ענין שמחת בית השואבה מדוע דוקא בשאיבת מים ונסוך המים גדלה השמחה כל כל, והלא אמרו חכמינו ז"ל (ברכות ל"ה ע"א) איזה דבר המשמח אלקים ואנשים, זה היין, ואין אומרים שירה אלא על היין, וכתיב יין ישמח לבב אנוש…ואם כי בפשיטות יובן שכל קרבן ומתנה שיתן יש לו חשיבות או מצד הדבר בעצמו אם הוא יקר הערך, ולפעמים אף כי המתנה הוא דבר קטן יש לו חשיבות מצד הנותן שבא מאדם חשוב, או מצד המקבל כי זה דבר גדול וחשוב מאוד, שמקבל הקב"ה מישראל נסוך המים הגם שהוא מצד עצמו פחות הערך כי מצויה בכל מקום בחינם, זה מראה חשיבות ישראל וגודל ערכם בעיני ה'.
הטעם לשינוי הסדר בין התורה למשנה בדיני ארבעת המינים
וּלְקַחְתֶּ֨ם לָכֶ֜ם בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֗וֹן פְּרִ֨י עֵ֤ץ הָדָר֙ כַּפֹּ֣ת תְּמָרִ֔ים וַעֲנַ֥ף עֵץ־עָבֹ֖ת וְעַרְבֵי־נָ֑חַל (ויקרא כ"ג מ')
מבאר בספר זכר חיי"ם לרב חיים יהודה מאיר הגר[9] זצ"ל במאמר לסוכות וזלה"ק:
בטור או"ח תרמ"ה הביא הפסוק, ושוב כתב והנני מפרש אותה על סדר המשנה[10].
והנה אף שפשטות כוונת הטור הוא לפרש למה שינה מלשון הקרא [ראה בהערה], המשנה גופא למה שינתה מלשון הקרא. ויש לומר בהקדם מה שאמרו בספרים הקדושים, עיין בדברי כבוד קדושת זקני הצמח צדיק בפרשת ויחי ובשם הרי"מ פרשת נשא שבאמת מדין תורה האדם צריך להיות קודם בבחינת 'סור מרע' ואח"כ 'ועשה טוב' כי אם אינו בבחינת סור מרע, יש ח"ו יניקה להחיצונים מהמצוות ומעשים טובים שעושה, כיוון שנפשו עדיין לא מטוהרה. ומוסיף זקני זצ"ל שזה אמור בדורות הראשונים אבל בדורות שלאחר מכן אם ירצה האדם להמתין שלא להיות עשה טוב, עד שיהיה קודם בבחינת סור מרע, אזי יבלה ימיו ושנותיו ולא יעשה מצוה כי מי יאמר 'זכיתי לבי'. לכן מן הנכון שיהא שיהא עשה טוב קודם, ובעשיית מצוות יקבל עליו תשובה באמת על מעשיו הקודמים שלא ישוב עוד לכסלה, ואם כן ע"י העשה טוב זוכה להיות בחינת סור מרע גם כן יעויין שם.
והנה נודע שהראשי תיבות של לול"ב הם ו'טהר ל'בנו ל'עבדך ב'אמת, שמשמעו להכיר ולהתבונן בגדלות הבורא יתברך שמו. ואתר"ג נוטריקון א'ל ת'בואני ר'גל ג'אוה (תהלים ל"ו י"ב) שמשמעו להתבונן ולהכיר בשפלות עצמו. ולכן התורה הקדושה מתחלת באתר"ג הרומז לסור מרע שהוא המובחר לעשות הטוב רק אחרי שהיה סר מרע, וידע מקודם שפלות עצמו. לא כן חכמינו ז"ל אמרו לנו שאי אפשר לחכות עם קיום כל התורה כולה עד שנגיע למדריגה הנ"ל להסיר הרע ומי יאמר 'זכיתי לבי', ועלינו דוקא להתחיל בעשה טוב שהוא הלול"ב המרומז לגדלות הבורא והרצון לעשה טוב כנ"ל שהוא ראשי תיבות ו'טהר ל'בנו ל'עבדך ב'אמת.
ואפשר שמפני טעם זה תקנו חכמינו ז"ל גם הברכה על הלולב דייקא, לרמז כי אדרבא ע"י עשיית הטוב באמת נזכה לבוא לשאר המינים הרומזים על סור מרע ויהיו טובים השנים מן האחד. עכ"ל הרב חיים יהודה מאיר זצ"ל.
[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו, בנם משה יצחק ז"ל. יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ז"ל ואשתו פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל אודים מוצלים מאש שלא זכו לזש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.
לרפואת יעקב בן גלדיס כתון, נחשון יעקב בן ידידה אירית, בתושח"י.
לעילוי נשמות הקדוש לוי יצחק ב"ר שלמה (פש) הי"ד, שלום דוד הלוי ב"ר צבי (גרנט), הרב משה חיים בן הרב פישל זצ"ל (דימנטמן)
מו"ר הרב שמואל בנימין ב"ר יהושע (הרלינג) זצ"ל הי"ד נהרג בכ' בתשרי תשס"א אושפיזין דיוסף הצדיק.
[2] הרב אברהם יצחק בלוך (תר"ן-כ' בתמוז תש"א) גדל תחת אביו הגדול הרב יוסף יהודה לייב בישיבת טלז אותה הקים סבו הרב אליעזר גורדון זצ"ל. בהיותו צעיר לימים כבן שלשים, נתמנה לצד אביו בתפקיד ראש הישיבה. לאחר פטירת אביו בתר"ץ, נתמנה לראשות הישיבה וכן לרבה של טלז. אחיו הבכור הרב זלמן ששימש כמנהלה הרוחני של הישיבה ומו"צ בעיר, מיד לאחר הלויית אביהם הודיע על ויתורו לתפקיד רב העיר כדי שאחיו הצעיר הרב אברהם יצחק ששימש בראשות הישיבה, יכהן בתפקידו זה וכן ישמש כרבה של העיר (דבר שהיה מקובל באותה תקופה, שראש הישיבה הוא גם רב העיר).
מעמד מסירת השעורים היה רב רושם בו עמדו מאות תלמידים מסביבו כחצי גורן עגולה, הרב פתח ביסוד הדברים ואז התלקחה ריתחא דאורייתא, הרב שיתף את תלמידיו בסוגיה, התיחס לכל תלמיד והערותיו, ביניהם מהמבוגרים היו בקיאים בש"ס כולו!)
בשבת בזמן בין הערביים היה מזמין לביתו את בני השעורים הגבוהים, כששים בחורים ישבו לפניו ומזמרים זמירות של 'רעווא דרעווין' והתלמידים היו שואלים שאלות בעניני הפרשה, הרב הקשיב להם וכשסיימו השתררה דממה והרב החל לשאת דברים נעלים ומרוממים שלא נראו קשורים לשאלות שהועלו, אך במהלך השיחה קיבל כל אחד מענה לשאלתו, והארה למה שהיה זקוק לו. הכל פרח ושגשג עד שבאה רוח הסערה המחרידה ומחריבה לעולם – השואה.
בעש"ק פרשת קרח ב' בתמוז הגיעו המרצחים לבית הרב הוציאוהו עם כל משפחתו לרחבת השוק של טלז, שם רוכזו יהודי העיירה. הרב הסתובב בין אנשי קהלתו ועודדם לשוב בתשובה שלימה ולמסור נפשם על קדוש ה'. כל הקהל אמרו 'וידוי' מילה במילה וכמתואר עפ"י עדי ראיה: הפחד סר מלבות כולם כי נתרוממו לעולם אחר, גבוה מכל הסובב אותם. אף הגרמנים נשתתקו והביטו בהשתאות על גבורי הרוח, שוב נפגשו באמת הנצחית שבעם ה' וחזו ברוחו הכבירה ובנשמתם העליונה. בסופו של המעמד הנשים שולחו לביתם, והרב גם שוחרר אך רצה להשאר עם עדתו. שלשה שבועות הוחזקו בצריף ביער סמוך לטלז. ביום שלישי כ' בתמוז תש"א טרם צאתם לדרכם האחרונה, ביקש מבתו (לימים הרבנית חיה אוזבנד בארה"ב) שתקרא לפניו מהלכות קדוש ה' ברמבם. לאחר מכן הוצאו להריגה כולם, אשתו וילדיו נרצחו מאוחר יותר. אחיו הרב אליהו מאיר שהיגר לארה"ב המשיך להבעיר את אש הקודש של טלז במדינה זו. הרב מרדכי גיפטר זצ"ל היה אחד מגדולי תלמידיו.
[3] הרב מאיר לייב פריא (תרל"ח – כ"ו בסיון תש"ד) נולד בסרדהלי (הונגריה) לאביו ר' יצחק צבי שהיה חתנו של הכתב סופר הרב אברהם שמואל בנימין סופר. בבית זה נתאחדו תורה וגדולה במקום אחד. נשלח ללמוד בישיבת הרה"ג הרב מרדכי וינקלר הלבושי מרדכי שקירבו אליו מאוד מכיוון שראה את יכולתו. אותו זמן לקח הרב מרדכי וינקלר את הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל לחתן לבתו, שלימים נעשה רבה של ירושלים, ונקשרו קשרי ידידות בינו לבין הרב מאיר לייב פריא. משם המשיך ללמוד בישיבת השבט סופר (בנו של הכתב סופר) שעטרהו בסמיכת חכמים. רבו הקודם הרב מרדכי וינקלר גם סמך ידו עליו. אותה תקופה הציעו לו את בתו של הרב ישעיהו ערנפלד (הביא מדבריו לעיל במאמר) מרת מירל. הוא עבר להתגורר בעיר שוראני וכשנפטר חותנו שהיה רבה של העיר, נתמנה תחתיו. לאחר שנים למרות שהוצעו לו רבנות בערים חשובות כמו אוהעל וגרוסוורדיין סירב, ונשאר במקומו ובישיבתו שהקים בשוראני. הרבה לדבר על לב תלמידיו להחדיר בתוכם אמונה תמימה וטהורה, יראת שמים אמיתית יחד עם התמדה בלמוד תוך שמירת סדרי הישיבה, מעוטרת עם התנהגות נאותה של נמוסים ודרך ארץ עם הבריות.
בכל בוקר היה אומר ברכות השחר בקולות וברקים בהתלהבות עצומה והיו אנשים רגילים לבוא ולהקשיב לברכות התורה שלו. היה טובל מידי יום במקוה פרטי בביתו שבמשך שנים לא ידעו על כך דבר. מכל קצוות תבל נשלחו אליו בקשות עם שמות להתפלל עליהם, כך התברר רק לאחר פטירת הרבנית כאשר נעשה סדר בספריו נמצאו המכתבים הללו. דודו הרב שמעון סופר מערלוי זצ"ל אמר שכוח התורה שלו גדול בשמים, וברכותיו עושות רושם.
בשנת תרצ"ח החליט לעלות לארץ ישראל וקיבל אישור עליה, פטירתה של אשתו לאחר זמן קצר של מחלה, עיכב תכניתו ולאחר שהחל להתאושש משברו האישי, כוסו שמי אירופה בענני שחור של המלחמה, והוא החליט להשאר עם בני עדתו. בעצומם של שנות השואה בתש"ג הדפיס את ספרו זה שבט מישור דרשות על התורה ומועדים, גרגרים מועטים מדברי הלכה, הם ששרדו מחידושי סוגיות רבים שלו וכן מקובץ תשובות שעלו בלהבות עם מחברם. מתוך ששת ילדיו (בנים) נותרו שלשה, השלשה האחרים עלו בסערה השמיימה יחד עם אביהם.
[4] המשך דברי הזה"ק הם המקור להזמנת האושפיזין, לכן אציגם לפניכם: קַדְמָאָה לְאוּשְׁפִּיזֵי, כִּי הָא דְּרַב הַמְנוּנָא סָבָא, כַּד הֲוָה עָיֵיל לַסּוּכָּה הֲוָה חַדֵּי, וְקָאֵים עַל פִּתְחָא דְסּוּכָּה מִלְּגָאו, וְאָמַר נְזַמֵּן לְאוּשְׁפִּיזִין. מְסַדֵּר פָּתוֹרָא, וְקָאֵים עַל רַגְלוֹהִי, וּמְבָרֵךְ, וְאוֹמֵר בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים. תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזִין עִלָּאִין, תִּיבוּ. תִּיבוּ אוּשְׁפִּיזֵי מְהֵימְנוּתָא, תִּיבוּ. אָרִים יְדוֹי, וְחַדֵּי, וְאָמַר זַכָּאָה חוּלָּקָנָא, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב, כִּי חֵלֶק יְיָ' עַמּוֹ וְגוֹ', וַהֲוָה יָתִיב.
ביאור עפ"י המתוק מדבש: הראשון הוא להאורחים העליונים, כמו שהיה מנהגו של רב המנונא סבא, כשהיה נכנס לסוכה היה שמח, כי ע"י שמחת לבב יכולים להראות פנים מאירות אל האושפיזין, והיה עומד על פתח הסוכה מבפנים, ואמר נזמין את האורחים וכו'
[5] האדמו"ר מאוסטרובצה הרב מאיר יחיאל הלוי האלשטוק זצוק"ל מגדולי וחשובי האדמורים בפולין לפני השואה. היו לו שני ילדים. בנו הרב יחזקאל זצ"ל הי"ד נספה עם כל משפחתו בלי להשאיר זכר (דברי תורה ממנו נחרטו בספר מאיר עיני חכמים של אביו בתוספת מיוחדת בשם: קדשי יחזקאל (מהדורה חדשה ג"ח תשע"ט-תשפ"א). בתו היחידה מרת חוה שנשאה לרב דוד סילמן זצ"ל שנפטר בדמי ימיו בתרפ"ב. ילדיה נספו בשואה. נצר ממשפחה זו המשיך ללבלב ולקיים זכר למשפחה עם עלותו לארץ ישראל לפני השואה של בנה רבי יחיאל סילמן. תולדותיו נכתבו בספר אספקלריה המאירה (תשע"ט).
[6] האדמור מקאליב הרב מנחם מנדל טאוב זצ"ל (תרפ"ד-כ"ג בניסן תשע"ט). אביו הרב יהודה יחיאל היה האדמור החמישי בשושלת קאליב (עיירה בטרנסילוניה סמיכות להונגריה). בתקופת השואה גורש למחנה ההשמדה אושויץ שם עבר את שיא התופת בהיותו נתון בביתן הנסויים הרפואיים הנוראים של ה'רופא' השטני. (בד"כ גם בסיורים במחנה ההשמדה לא ניתן להכנס לשם). לאחר השואה הגיע לשבדיה שם התאחד עם אשתו ומשם לארה"ב. בתשכ"ג הקים את קרית קאליב בישראל בראשון לציון, עלה ארצה ובתשכ"ו קבע מושבו בה. במשך חייו עבר בארץ בכמה מקומות, ביניהם הקים מוסדות בבני ברק, ובאחרונה בירושלים בשכון חב"ד עד להסתלקותו.
כתוצאה מהענויים שעבר במחנה ההשמדה, לא יכל להביא תולדות לעולם. עם זאת השקיע כל חייו להקמת זכרון לקדושי השואה, והמפורסם שבהם הקמת מפעל 'בר בי רב דחד יומא' בו מתכנסים ללימוד ביום אחד אנשים העוסקים לפרנסתם במשך הזמן, התחיל משנת תשל"ב. כמו"כ יזם עריכת אנציקלופדיה 'שמע ישראל' לזכר השואה.
מפעל נוסף שלו אמירת שמע ישראל בכנוסים גדולים אותם קיים. זאת לאחר שבימי השואה כשבאחת מהפעמים הרבות בהן היה על סף מות כפשוטו התכונן לומר 'שמע ישראל' ואז אמר בתפלה-קבלה לקב"ה: אם ישאר בחיים ידאג שלא רק הוא יהודי אחד יאמר 'שמע ישראל' אלא ידאג ויעסוק שיהודים רבים ככל האפשר יאמרו בקול 'שמע ישראל'.
ספרים הנושאים את השם קול מנחם, על התורה, וכן שו"ת ביאורים לתהלים ועוד. ההקדמות הנפלאות מעטרות את ספריו הביאו לכך שהוציאו 'ספר ההקדמות' כספר בפני עצמו.
[7] ונראה לחזק דבריו עפ"י הכתוב (מלכים-א ו' ד') וַיַּ֣עַשׂ לַבָּ֔יִת חַלּוֹנֵ֖י שְׁקֻפִ֥ים אֲטֻמִֽים. פירש רש"י שקופים אטומים – רבותינו פירשו שקופים לשון ראייה ופתיחה והשקפה פתוחים מבחוץ ואטומים מבפנים קצרים מבפנים שלא כדרך שאר חלונות אחרות העשויות למאור להראות שאינו צריך לאורה. ויקרא רבה (אמור ל"א ז') א"ר חנינא חלונות היו לבית המקדש ומהם היתה אורה יוצא לעולם שנאמר ויעש לבית חלוני שקופים אטומים שקופות אטומות היו מקטינות מבפנים ומרחיבות מבחוץ כדי להוציא אורה לעולם.
[8] הרב יהודה סג"ל רוזנר מסעקלהיד שברומניה (תרל"ז-ו' בסיון שבועות תש"ד) נכד של הרב דוד דייטש בעהמ"ח אהל דוד. אביו הרב מאיר יששכר בער זצ"ל שהיה גדול בתורה ביראה ובמעשים טובים גדלו גם בתורה בשנותיו הראשונות. בהיותו כבן י"ד שנים אמר שיעור לפני תלמידים בישיבה. היה מפליג במעלת המחדש חידושים בתורה. היה מתפלל בכסופין וגעגועין כתנוק המתחטא לפני אביו. ביחוד ארך אצלו זמן קריאת שמע. ספירת העומר וברכתה, היה אומר בקול שאגה. ממקום מושבו בעיר סעקלהיד הריץ תשובות לשאלות שנשאל. בניו של הדברי חיים מצאנז זי"ע פארוהו ושבחוהו עד למאוד (האדמו"רים האחים הרב שלום אליעזר מראצפערט, ורבי ישעיהל'ה מטעשחוב, שנים זכר צדיקים לברכה הי"ד). נרצח עם אשתו ושבעת בניו, הי"ד. תשוח"ח לרב צבי פישר שליט"א שבזכותו הגיע אליי עותק של ספר לא מצוי זה, שממנו נערך המאמר לעיל.
[9] הרב חיים יהודה מאיר הגר זצ"ל הקים ביתו עם אחות של הרב אברהם חיים ריינמאן זצ"ל הי"ד מרת רייצא הרב הגר היה בנו של השארית מנחם אב"ד ווישווא ונכדו של האהבת ישראל מוויזניץ זצוק"ל. שרד את השואה ממחנות ההשמדה ולאחריה פגש את אשתו, נסעו לארה"ב ובתשי"ח עלו לארץ ישראל. למרות הפצרות החסידים שיטול כתר אדמורות סירב כל חייו. היה אחיין של אדמורי וויזניץ האמרי חיים ואחיו המקור ברוך. בי"א באייר תשכ"ט נסתלק לבית עולמו באותו יום של זקינו ר' נפתלי מרופשיץ זצוק"ל. הם לא זכו להקים דורות המשך, רק דברי תורתו שהוצאו לאור לאחר פטירתו הם זכרונם.
[10] במסכת סוכה שני הפרקים הראשונים עוסקים בדיני הסוכה בנייתה וישיבתה, הפרק השלישי עוסק בארבעת המינים ופותח לולב הגזול, רק במשנה ז' מתחילה לעסוק בדיני האתרוג. ואילו בתורה הראשון שמוזכר זה האתרוג, על כך כתב הטור דבריו, והמחבר לפנינו מבאר זאת על דרך דרוש מוסר בעבודת ה'.
