קטגוריה: פרשת השבוע

'דבר נא באזני העם'  – בגמרא ברכות, אין 'נא' אלא לשון בקשה, כדי שלא יאמר אותו צדיק 'ועבדום ועינו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם. יסוד ועיקר הוא לעלות בסולם בית אל להגיע אל השלמות שידע האדם באמת ובתמים שהכל מיד ה' עליו השכיל. ואם אסף הון ועושר אל יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וגם אם מצבו גרוע אל יתייאש מן הרחמים. וכמו שהבאתי בחלק א' מספרי הפירוש מאבי מורי ורבי זכר צדיק לברכה במשנה ברכות, אל יפסיק אדם בתפילתו אפילו המלך שואל בשלומו שגם אם הוא עומד ברום המעלה ומלכים ושרים שואלים בשלומו, גם אז ידע ובלבבו יבין שעוד צריך הוא לרחמי שמיא, וכמעט קט יוכל להתהפך עליו הגלגל, וגם אם הוא במצב גרוע עד שאינו רואה מוצא מהמבוכה, גם אז יתפלל ויבקש רחמים למי שהרחמים שלו.

וכמראה הזה ראינו במצרים איך נהפך עליהם הגלגל מן הקצה אל הקצה תחילת ביאתם למצרים היו במדרגה עליונה ואחר כך כמעט שמת יוסף היו לעבדים מוכים ומעונים, ואלו שהיו אתמול עבדים שגופם ונפשם וכל היותם משלו בהם זרים בשעה קלה יצאו ברכוש גדול, מזה נלמד פלאי ההשגחה ואיך שהאדם בכל מעמד ומצב שיהיה ישים בה' מבטחו. ועל כן שהלימוד מגאולת מצרים יהיה שלם בכל צדדיו הקפיד אברהם אבינו שיצאו ברכוש גדול וישכילו מפלאי ההשגחה וידעו שהכל מידי שמים וילכו לבטח דרכם.

ואולי מפני זה הטעם צריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש השבת שיזכור האדם שהכל משלו נתנו לו, שה' הוא הנותן עושר וחיל ולא ידאג למחרת היום, כי יחסר לו ע"י שמירת שבת.

פיתויי היצר הם רבים בכל מצווה ומצווה והיצר רוצה לעוור את עיני האדם כי על ידי קיום התורה ושמירת המצוות מעוכב הוא מלהצליח בעסקיו. אמנם אם הוא האדם מאמין באמונה שלימה בהשגחה פרטית שכל צעד וצעד וכל שעל ושעל שלו מה' כוננו, אז דרך התורה יחפץ. ועל כן יציאת מצרים הוא יסוד ועיקר שהכל תלוי בו, שמשם ראינו מעשי ה' ונפלאות השגחתו. ועל כן אמר 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'אשר בראתיך', וזה ענין 'לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן', כי עיניהם ראו ולא זר עין בעין שה' הוא המכין מזון לכל בריותיו ובלי אמונה זו אי אפשר לקיום התורה.

ובזה נראה הקרא 'ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה', ולא קאמר 'אני', שתראו מה כתיב ב'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך', מזה תראו ותדעו שאנכי הוא הנותן ברכה וקללה.

(ברכת אברהם, חלק ב, לפרשת שמות)

הרב יצחק קליין נולד בשנת 1883 לערך בלעכנאוויץ, להוריו ר' אברהם צבי קליין ולאה לבית קלר, בצעירותו למד בטארנא, שימש בישיבות את גדולי ישראל בילדותו ולמד בהתמדה. נשא לאשה את מרת פראדל בת משה חיים ופייגא רחל ווינקלר ונולדו להם 11 ילדים. היה תלמיד חכם גדול, מופלג בתורה ויראה, חריף ובקי, שתורתו אומנותו ושימש כרב בקאשוי (סלובקיה). חידושיו יצאו לאור בספר "ברכת אברהם" (ב"כ, תרצ"ד-תרצ"ו). היה מחותן של רבי שמעון סופר הי"ד בנו של הכתב סופר. סבל לעת זקנתו ממצוקה כלכלית בשעה שעמד להשיא את בנותיו.

הוא גורש עם רבים מבני קהילתו ומשפחתו לאושוויץ, שם נרצח בי"ג בסיוון תש"ד (1944).

בתם סימה נפטרה בצעירותה, בהיותה בת 15, עוד לפני המלחמה. בנם שעיה (אלכסנדר) היה מורה ונספה ברוסיה בשנת 1945. בנותיהם אלה ורבקה נספתה במחנה הריכוז ברגן בלזן, ככל הנראה בשנת 1945. בנם אמיל, היה בגיטו ובמחנות, שרד את השואה, לאחר שהסתתר עם זהות בדויה, וכתב דפי עד על משפחתו במאגר השמות של "יד ושם".

'ויהי באשמורת הבוקר וישקף ה' אל מחנה מצרים ויהם את' וגו', כל מקום שנאמר 'וישקף' לרעה, ומה רעה ראה כאן, אפשר לפרש על פי מאמרי חז"ל בברכות ג', 'שלשה משמרות הוי לילה ובאשמורה ראשונה וכו', ובאשמורה שני' וכו', ובאשמורה שלישית למאן דגני בבית אפל תינוק יונק משדי אמו'. ובבוקר באו בני ישראל לפני דוד מלך ישראל, עמך ישראל צריכים פרנסה, מדוע אין להם פרנסה, משום 'דגנא בבית אפל', אפל בלי אמונה ובטחון אמתי ודואגים רק על הפרנסה.

ופרעה רצה לבטל את סימנה של האשמורה השלישית, כי אמר 'כל הבן היאורה תשליכוהו', ועל ידי זה רצה לבטל בזמן שתינוק יונק משדי אמו, יען שאז הוא עת הרחמים שהקב"ה שט בעולם הרחמים והחסד. ופרעה שהאמין רק בטבע, כמו הרכב והסוס, ועל זה נאמר 'ויאסר את אופן מרכבותיו', למען שיטשטש את ישראל מלהאמין בה' ובמידותיו של רחמים. ועל זה אמר הקב"ה בשום אופן לא, שנאמר 'וישקף ה' אל מחנה מצרים'. מתי, דווקא 'באשמורת הבוקר', ויהמם אותם ואת מרכבותם, את המזל ואת השר שלהם. 'ויושע ה' את ישראל', שהתעוררו רחמי ה' באשמורת הבוקר, כאשר התינוק הישראלי בוכה על גלות השכינה לעורר את עם ישראל לעבודת הבורא יתברך שמו, שאז ראה התינוק הישראלי יותר ממה שראה יחזקאל הנביא. ופרעה בכל כח הטומאה שלו רצה כל זה לבטל, ולכן הוכרח ה' לבדו לבא ולגאלנו. ולכן באה ההשקפה על פרעה לרעה, ועלינו לטובה ולגאלנו במהירות הבזק. כן ימהר ה' אלוקינו את גאולתנו ופדות נפשנו במהרה בימינו אמן.

(זכרון קדושים, מהדורה ראשונה, עמ' לד)

הרב מנחם גרשון מושקוביץ, נולד בשנת 1886 להוריו, הרב יעקב דוד מושקוביץ והרבנית מרת חוה שרה מדובראווקע. היה תלמיד ה'קדושת יו"ט' מסיגט והרשד"ה מפהר-דארמאט ושל ה'תבואת השדה' מבאנהאד. נשא לאשה את מרת גיטל לאה (שנולדה בשנת 1886) בת רבי יהושע ברוך רייניץ אב"ד באלקאן וצ'צ'וביץ, ומילא את מקום חותנו כאב"ד צ'צ'וביץ (סצ'ובצה, צ'כוסלובקיה). הרב מנחם גרשון עמד בראש ישיבה גדולה והעמיד תלמידם רבים שהיו לרבנים ותלמידי חכמים. הוא פיזר ממונו לצדקה, מסר נפשו להצלת יהודים ממצוקותיהם, פעל לשחרור יהודים שנאסרו וערך עם רעייתו סעודות אירוסין בביתם לכלות עניות. הוא היה מוהל ונסע לצורך כך במסירות נפש למרחקים בקור ובכפור, אף כשהיה סוחר גדול עמוס טרדות. הוא היה דיין בקי מאוד בחושן המשפט והוזמן לדון בעניינים סבוכים בבית דינו של רבי שאול בראך אב"ד קאשוי. הוא היה חסיד בעלזא מסור והאדמו"ר רבי יששכר דוב כבדו מאוד והשתעשע עמו בדברי תורה. הוא עסק בחילופי מכתבים ותשובות עם גדולי דורו. הוא נהג לקום כל לילה אחרי חצות ללמוד תורה ועבד את ה' בשמחה. הוא הוזמן למרחקים להיות בעל תפילה בקול ערב בימים הנוראים. הרב מנחם גרשון ורעייתו נספו בשואה בשנת תש"ד.

כמעט כל כתביו אבדו בשואה, ושרידי כתביו יצאו לאור בספרי 'זכרון קדושים' שהוציא לאור בנו, הרב נתן אהרן מושקוביץ לזכר הוריו. מלבד בנם זה שעלה לארץ שנים רבות לפני השואה ומלבד בתם מרת חוה שרה שמידר, נספו כל שאר ילדי הרב מנחם גרשון ורעייתו:

בנם הרב שמואל יחיאל מיכאל מושקוביץ אב"ד נאדי-פאללאד (שנולד בשנת 1903) ורעייתו מרת מאטיל לבית רייניץ וכל משפחתם. הרב שמואל יחיאל מיכאל היה למדן מופלג, חריף ובקי, ומומחה גדול להלכות מקוואות שנשלח להכשרת המקוואות בכל הסביבה. הוא היה תלמיד רבי עקיבא סופר בפרסבורג.
בנם הרב חיים מושקוביץ (נולד 1905) ומשפחתו.
בנם הבחור שלום (נולד 1912) שנפצע ונהרג בצרפת.
בנם חנניה יום טוב ליפא מושקוביץ שנהרג יחד עם הוריו.
בתם הרבנית מרת צלווע אשת הרב חיים צבי הכהן פריד אב"ד גליל קאפיש שנהרגה עם התאומים שלה.
בתם מרת ריזל שנהרגה עם בנה היחיד אברהם יהושע, הי"ד.

היארצייט שלהם נקבע ליום י"ג במרחשוון.

'ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש השם במקום הזה ואנכי לא ידעתי', ולכאורה מה משמעיני בזה גם תיבת 'ואנכי' הוי כיתר, ולא היה לומר רק 'לא ידעתי שיש השם במקום הזה'. ויש לומר בהקדם דברי ספרי תלמידי בעל שם טוב זי"ע שכתבו לפרש מאמר 'החכמה מאין תמצא', כי אי אפשר לבוא ליראת השם ולהשיג דבר מה מגדלות הבורא יתברך אם לא יכיר שפלות עצמו כי הוא קרוץ מחומר חרס מחרסי אדמה והמפליא לעשות נפח בו נשמת חיים ורוח ממללא וכל תנועותיו והרגשותיו וכוחותיו הלא המה הכח אלוהי אשר בקרבו ובהסתלק חס ושלום כח אלוהי אשר בקרבו, בשרו נשאר דומם ולקברות מובל. ובשומו על הלב להתבונן בזה יביאנו להיות נבזה בעיניו ושפל ברך ולהכיר את מי שאמר והיה העולם אחד יחיד אשר האציל ברא יצר ועשה כל העולמות ואין שני לו והשוכן את דכא יערה עליו רוח ממרום לעלות ממדרגה למדרגה. ולזה ירמוז 'והחכמה מאין תמצא', שאי אפשר למצוא החכמה ולבוא להשגת אלוהות רק באם ישום על לבו בחינת 'אין' והתבטלות היש.

ובזה יש לפרש מאמר נועם זמירות ישראל בתהלים 'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי כו' עזרי מעם הויה עושה שמים וארץ'. ולכאורה הווא ליה לומר 'אשא עיני אל השמים', דהווא ליה יותר הפתיחה מעין החתימה שמסיים. ועל פי הנ"ל נכון, דידוע מאמר חז"ל במסכת מגילה דף כ"ט על הפסוק 'למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלקים לשבתו', כי באו הר תבוא וכרמל ובקשו שיתנו עליהם התורה, שהם הגדולים שבהרים, ולא רצה האל יתברך שמו ליתן עליהם התורה, כי אם על הר סיני הנמוך מכל ההרים. ולזה יאמר 'אשא עיני אל ההרים', ואראה כי לא זכו שאר ההרים ליתן עליהם התורה, כי אם הר סיני הנמוך והשפל מכל ההרים, מזה הוכחתי לדעת כי 'מאין יבוא עזרי' היינו שבאם אהיה בבחינת 'אין' אזי יבוא עזרי.

ולהנ"ל יובן מה מסיים המשורר 'עזרי מעם השם" על פי מה שמובא לפרש מאמר ר' יוחנן (מגילה ל"א) בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, משום שהרבה שמות יש להקב"ה ושם הגדול שבכולם הוא שם הויה יתברך שמו המהווה את כל, ובמספרו הוא מוספר המועט שבכל השמות, להורות על ענווה. ולזה יאמר שאם הוא בבחינת 'אין' אזי 'עזרי מעם הויה' דווקא, המורה במספר על מדת ענווה. ולזה ירמוז הכתוב במה שאמר 'אכן יש ה' במקום הזה'  אך בזה האופן יבוא להשגה הזאת, 'ואנכי לא ידעתי', היינו כשאין יודע לחשוב עצמו ל'אנכי' ולדבר יש בעולם, כי אם התבטלות היש, ולזה בא בחלום ברמזו 'והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה', דהאדם הוא הסולם לעלות מדרגא לדרגא ובאם הוא 'מוצב ארצה', להכיר שפלותו כי הוא אפס ואין, אזי 'וראשו מגיע השמימה', לבוא להשגת עליונות בעזר רוכב שמים.

(תולדות שלמה, פרשת ויצא מאת הרב שלמה שטיינברגר הי"ד)

והנה עיקר כח שירה והודיה לה' יתברך ישנו רק בבעלי נמוכי רוח וענווים ושפלים בדעתם, כי מי שהוא שפל הוא נרצה על כל דבר, מה שאין כן הבעל גאה, שום טובה גדולה או קטנה אינה טובה בעיניו, ותמיד מגיע לו לפי דעתו יותר.

ובזה יתכן לפרש הפסוק בפרשת בראשית, גבי קין, אמר קין אל ד' 'גדול עוני מנשוא'. דהנה גם בעניין חטא, גורם הגאות רעה חולה יותר, כי השפל בדעתו גם עונותיו נחשבים קטנים. אבל הגדול בדעתו, אז גם עונותיו נחשבים גדולים, כי חפצי אדם גדול יש להם חשיבות וגדלות. וזה שאמר 'גדול עוני מנשוא', כלומר, מה שגדל עווני הוא מחמת שאני מנושא בעיני עצמי. ומיד כשהבין זאת אדם הראשון, שטוב ועיקר רק ענווה ושפלות, שוב היה בו כח לומר שירה, כמבואר במדרש.

והנה עוד יש לפרש, 'גדול עוני מנשוא', שהחטא גדול במדרגת התיקון יותר מהנושא החטא, דהיינו החוטא. דהנה שיטת קין הייתה דכיון שהרגו באבן, כמבואר במדרש אליבא דרבנן, ואבן מיסוד העפר, וגם העפר קיבלה דמו, על כן הוי העפר עיקר החטא, והוא הינו החוטא, דהיינו כלי הנושא החטא. ועל כן כיוון ששמע מפי הקב"ה 'ועתה ארור אתה מן האדמה וגו", ופירש רש"י ז"ל, יותר מן האדמה וכו', על כן תמה על שהחטא חשוב יותר מהחוטא. וזהו שפירש רש"י ז"ל, עליונים ותחתונים אתה סובל ולי אין אתה סובל. דהנה כל חטא, חס ושלום, עושה פגם בדורות שלמעלה מהחוטא ובדורות שלמטה ממנו, כמבואר באור החיים על פסוק 'בסודם וגו", ואפשר להיות שבאם החטא גופו נתעלה ונתקן קצת, נתקנח הפגם מדורות שלמעלה ושלמטה. וזה שאמר, 'עליונים ותחתונים', דורות שלמעלה ושלמטה, אתה סובל, כלומר, מכפר ומתקן, 'ולי', החוטא, 'אין אתה יכול לסבול', כלומר שקלקול של החוטא גרע יותר מקלקול החטא. והנה על פי זה, יש לומר טעם על מצות כיסוי דם בעפר כדי לתקן חטא קין ששפך דמי הבל וגרם פגם לדורות שלמעלה ושלמטה ממנו, ולו בעצמו באמצע, על כן מצות כיסוי בעפר למעלה ועפר למטה והדם באמצע. ועל זה רומז ניקוד בעפר בסגו"ל תחת הבי"ת, דמזה נלמד עפר למעלה ולמטה. ותמהו הב"ח והפ"ת ופרמ"ג ז"ל והרבו לחקור מאין יוצא דרש זה ממה זאת. עיין שם. ולפי זה הוא פשוט דנלמד מן רמז ג' נקודות דסגול, על תיקון ג' פעמים הנ"ל. והבן.

ובזה יתפרש לנו דברי המדרש, 'זאת תהי תורת המצורע וגו" הדא הוא דכתיב 'מי האיש החפץ חיים', דקשה לכאורה מה הוקשה להם ז"ל בפסוק 'מי האיש וגו", עד שתירצוהו עם פסוק 'זאת תהיה וגו". ולפי הנ"ל יתיישב דהנה במדרש וש"ס יש דמצורע, היינו 'מוציא רע', דהיינו בעל לשון הרע. והנה בש"ס מסכת ערכין איתא דלשון הרע שקול ממש כמו רציחה. ואם כן החוטא בלשון הרע הוא אינו חפץ חיים כי רוצח הוא ופוגם גם כן בו בעצמו ובדורותיו למעלה ולמטה. והנה לרז"ל הוקשה כאן גם כן על סגו"ל של אות ה', 'החפץ חיים', והווה ליה לכתוב 'החפץ' בפתח. ועל כן דרשי ז"ל דקאי על ענין לשון הרע, דהנה התורה הקדושה הודיע לנו דבעל לשון הרע 'ביום טהרתו', דהיינו תיקונו ותשובתו, אז 'והובא' תיקונו זה 'אל הכהן' צדק, שלייחוס דורו של חוטא זה, שהיה נוגע בו הפגם מקודם ועתה שב גם אליו התיקון. ועל כן אמרו הדא הוא דכתיב 'מי האיש החפץ חיים', שחוזר ומחיה לו ולדורות במה שמקבל על עצמו להיות סור מרע. ועל כן כיוון שיש בש"ס ששקול כנגד שפיכות דמים, על כן שפיר גם כאן כתיב 'והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע'.

ויתפרש גם כן אצלי תודה לה' יתברך כמו 'גדול עוני מנשוא' דקין הנ"ל, והוא עפ"י אומרם ז"ל בערכין שם, רב אחא ב"ר חנינא אמר סיפר אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש. אלא מאי תקנתיה שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו. ויתפרש העניין על החוטא והחטא. 'סיפר', האדם החוטא שסיפר לשון הרע, שכל העולם יתיישבו בדעתם שלא ידברו לשון הרע, 'מאי תקנתיה', מוסב על החטא, דהיינו, באיזה אופן יהיה התעלות החטא לשרשו. וקאמר שלא יבא לידי לשון הרע, שכל העולם יתיישבו בדעתם שלא ידברו לשון הרע. ואם כן יבוטל כללות חטא זה. והיינו, תיקון והתעלות של החטא במקורו, וקאמר באיזה אופן יהיה זה אם לא ילכו בטל, רק 'אם תלמיד חכם הוא וכו", כלומר מי שהוא תלמיד חכם יעסוק בתורה ומי שהוא עם הארץ, יהיה עניו ושפל, וממילא יאמר תמיד שירות ותשבחות לפני הקב"ה ועל כורחך יבוטל עניין לשון הרע ממציאותו. אבל החוטא המספר אין לו תקנה. וזהו 'והנה נרפא נגע הצרעת' יותר 'מן הצרוע', כלומר שהחטא יש לו יותר רפואה ותקנה מן החוטא, ואין תכלית לתקנת החוטא, רק יילקח למטהר, הקב"ה ייקח בשביל הרוצה להתטהר מן החטאים, שתי ציפרים חיות טהורות, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והקב"ה ייקחם ממקומם ויביאם אלינו, ואז יתוקן הכל במהרה בימינו. ולעת עתה ניישב עצמנו שלא לדבר רע על שום בר ישראל הכשר, ויהיה כל אדם טוב בעינינו, והיינו על ידי שנשליך עטרת הגאות המוסרח, כי הענווה האמיתית היא תמיד נרצה מן כל דבר ומן כל אדם בעולם, והגאות אינו רק הבל וחלי רע. ובזכות מדות טובות ישפיע ה' יתברך ברכה ופרנסה ובריאות הגוף וכל טוב סלה.

(סיום הדרוש בדברי מוסר, מוצל מהאש, עמ' פד)

הרב אהרן הלברשטאם נולד בצאנז בשנת תרכ"ה (1865) לאביו רבי יוסף זאב מקשאנוב, בן רבי דוד מקשאנוב בן ה'דברי חיים' מצאנז. עוד בילדותו היה עילוי עצום וה'דברי חיים' היה משתעשע אתו לפני הגדולים שביקרו אותו בצאנז. ה'דברי חיים' קרא לו בצעירותו 'פסוק זאגער', היות ולכל אחד אמר פסוק המתחיל ומסיים באותיות שמו. את הש"ס סיים לראשונה בגיל בר מצווה, ואחר כך סיים עוד שמונה עשרה פעם. היה לו זיכרון נפלא וכשרון מיוחד לניגון ולחזנות. בהיותו כבן ארבע עשרה נשא לאשה את מרת רבקה רחל בת האדמו"ר מוואלברום, רבי אלטר מאיר דוד הלוי רויטנבורג, שנפטרה בלידת בנם הבכור בשנת תרמ"א (1881). בזיווג שני נשא לאשה את מרת דבורה בת רבי יהושע יצחק קלוגר אב"ד גריידינג. משנת תרמ"ט (1889) שימש רב ואב"ד בקהילת ביאלא-ביליטיץ והרביץ תורה יותר מחמישים שנה, עד לחורבן הקהילה. בגיל שלושים ושלוש כבר כתב עשרים ואחת קבצי חידושים בכל מקצועות התורה, שהתפרסו על כשלשת אלפי דף. בין היתר כתב כמה מהדורות של חיבורים על התורה, חיבור על ספר הזהר בראשית, חיבור על תרגום שיר השירים וקהלת, חיבור על כל מאמרי רבי יוחנן, ספר דרשות גדול, שני חיבורים על המועדים, חיבור על המצוות, חידושים באגדה ופלפול, וכן רשימת פסוקי תנ"ך. פרסם בחייו בעילום שם את הספרים 'מגד ארץ' – קיצור ספר פרי מגדים על אורח חיים (מונקאטש , תרס"ו) ו'פרי נאה' – קיצור ספר פרי מגדים על יורה דעה (בילגורייא, תרצ"ח). רוב חיבוריו אבדו בשואה ושרידים מתורתו, שהועתקו קודם השואה בידי בנו מנחם בנימין בן-ציון רוטנברג הלברשטאם, יצאו לאור בספר 'מוצר מהאש' (ניו יורק, 1955). בתחילת ספר זה מובא קונטרס גדול של סדר יוחסין, הכולל גם מידע על הרב אהרן הלברשטאם.

בפרוץ המלחמה ברח מעירו, והגיע לטרנוב (טארנא). שם הוקם גטו ב-19.02.1942, אליו גורשו גם יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה. מספר התושבים בגטו הגיע לכ-40,000, והצפיפות בו הייתה גדולה. הרב אהרן הלברשטאם נהרג בטרנוב בעת הטבח הנורא ביום כ"ו בסיון תש"ב (11.06.1942) שבוצע לפי מדיניות של "גירוש במקום", שבמסגרתה מיינו אנשיה של שלוחת משטרת הביטחון בטרנוב את היהודים, וכ-8,000 יהודים, בעיקר של קשישים, חולים ומי שלא היו עומדים בתלאות הגירוש לבלז'ץ, הובלו  ליערות זביליטובסקה גורה וסקשישוב הסמוכים לעיר, ונרצחו שם בו ביום בידי חיילי וופן-ס"ס. כ-3,500 יהודים גורשו באותו יום מגיטו טרנוב למחנה ההשמדה בלז'ץ. נוסף על היחידות הגרמניות, השתתפו באקציה גם משטרת העזר הפולנית ושירות הבנייה הפולני, שבראשו עמד פקיד גרמני.

אודות שואת יהודי טרנוב – ראה באתר 'יד ושם' ושם באנציקלופדיה של הגטאות.

וזה אשר תעשה אותה שלש מאות אמה אורך התיבה וגו'. הנה הא דציווה הקב"ה לעשות את התיבה דווקא בשיעור זה באורך ורוחב וקומה, נראה לפע"ד ליתן טעם לזה על פי מה שהבאתי לעיל בשם רש"י ז"ל, שעיקר בנין התיבה היה כדי שיראוהו אנשי דור המבול וישאלו על זה ואולי ישובו. ועיין שם.

והנה נבין מקודם טעם דאמרו ז"ל, ומובא ברש"י ז"ל, שלא נחתם גזר דין אלא על הגזל. ועיין שם. ולכאורה קשה, הלא עברו על חטא עבודה זרה וגלוי עריות שהם עבירות חמורות מגזל, כי העובד עבודה זרה ככופר בעיקר וכאלו כופר בכל התורה כולה כאמרם ז"ל. וכן חטא גלוי עריות חמור מאד שהוא נמנה תמיד עם עבודה זרה ושפיכות דמים. גם אמרו נ"ל דעל חטא גלוי עריות יהרג ואל יעבור מה שאין כן על חטא הגזל, ובפרט שנכלל בו גם כן עניו הגזל שגזלו כל אחד נשי חבריהם. ועיין בבראשית רבא פרק כ"ו דאיתא שם שבשעה שהיו מטיביו אשה לבעלה היה גדול נכנס ובועלה תחילה. ועיין שם, ואין לך חמס גדול מזה, ואם כן קשה מדוע לא נחתם גזר דין אלא על הגזל דווקא.

אכן יבא הדבר על נכון על פי מה דאיתא במדרש רבה פ' ל"ח, וכן הוא ברש"י ז"ל לקמן בפסוק 'ומשם הפיצם', וזה לשונו: וכי איזה קשה של דור המבול או של דור הפלגה, אלו לא פשטו יד בעיקר ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו, ואלו נשטפו ואלו לא נאבדו מן העולם. אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם לכך נאבדו, ואלו היו נוהגים אהבה ורעות ביניהם, שנאמר 'שפה אחת ודברים אחדים'. למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום. עד כאן לשונו. ועיין במדרש שם, וזה לשונו: רבי אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדי עבודה זרה שלום ביניהם, אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם, שנאמר 'חבור עצבים אפרים הנח לו'. אבל משנחלקו מה הוא אומר, 'חלק לבם עתה יאשמו וגו", הא למדת גדול השלום ושנאוי המחלוקת. עד כאן לשונו' ועיין עוד במדרש רבה פ' שופטים, וזה לשונו: דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, והיו יוצאין למלחמה ונוצחין, ולמה כן מפני שלא היו בהם דלטורין וכו'. עד כאן לשונו ועיין שם. ולדעתי עולה בסגנון אחד עם המדרש הנ"ל כי טעם הדבר שלא היו בהם דלטורין הוא גם כן מחמת שהיתה ביניהם אהבה ורעות, כי השנאה גורמת שילשין אחד את רעהו וידבר עליו לשון הרע, והדבר פשוט.

ומעתה מבואר היטב העניין מה שלא נחתם גזר דין אלא על הגזל, כי הן אמת שחטאו בעבירות חמורות יותר מגזל וכנ"ל, אולם כל זמן שהיה שלום ביניהם לא הייתה יכולה לשלוט בהם מדת הדין וכנ"ל. אולם אחר שעברו על גזל גם כן ואז ממילא נעשתה מריבה ביניהם ונתרבתה המחלוקת והשנאה בין איש לרעהו מחמת הגזל, ממילא היה כח למדת הדין לשלוט בהם ולהיפרע מהם על חטא עבודה זרה וגלוי עריות. אבל לעולם עיקר עונשם היה מחמת העבירות החמורות, דהיינו חטא עבודה זרה וגלוי עריות, רק הגזל היה סיבה שתוכל מדת הדין להיפרע מהם, וכנ"ל. ואתי שפיר מאד.

היוצא מזה שלו היה שלום ואחוה בין אנשי דור המבול לא היו נאבדים מן העולם, ועל פי זה אתי שפיר מה שרמז להם הקב"ה בבנין התיבה בשיעוריו דאורייתא. כי מאחר שחפץ חסד הוא ורוצה בקיום העולם ואינו חפץ בהשחתתו על-כן רמז להם באיזה דבר שיוכלו להתקיים בעולם ולא ילכו לאבדון והוא – השלום. והנה אם תצרף מנין האורך ורוחב וקומה של התיבה יעלה ש"פ, והוא בגימטריא 'שלום' עם האותיות. ואתי שפיר. והוא רמז נכון, והבן.

(קול דוד – פירוש על התורה על דרך הפרד"ס, עמ' לט-מ)

הרב המקובל ר' דוד (פתחיה) וינשטוק, "צדיק נפלא טמיר ונעלם" (כפי שאמר עליו הרב חרל"פ), נולד בכ' בניסן תרל"ה (1875) לאביו הגביר הידוע ר' גרשון ויינשטוק ולאמו מאטיל, בקוטיב (קוטטי) שבגליציה. מילדותו הצטיין בלימוד תורה בהתמדה נפלאה ועד מהרה היתה לו ידיעה רבה בכל חדרי התורה ואף בקיאות בדקדוק. עוד בצעירותו למד אצל קרוב משפחתו, הגאון הרב מאיר אראק זצ"ל, אב"ד דק"ק יזלוביץ, מגדולי דורו שלימים שהיה לימים רבה הנודע של בוטשאטש ושל טרנוב. עמד לשאת לאשה את בת דודתו הינדא, שנפטרה ימים ספורים לפני מועד נישואיהם. היה נשוי בזיווג ראשון למרת גיטל עטיא, במשך עשרים שנה, בלא שזכו לזרע של קיימא. בזיווג שני נשא את מרת חיה יהודית. לאחר חתונתו, בסביבות שנת תרס"ג התגורר במשך שנים רבות בפודהייץ. לפרנסתו פתח בנק ועבד בבנקאות, בעודו מקדיש את רוב זמנו ללימוד התורה. במלחמת העולם הראשונה ברח עם כל משפחתו מהרוסים ועבר לווינה. לפרנסתו סחר בווינה באבנים טובות, והמשיך לעסוק בתורה ובסודותיה. הוא היה בעל קורא בשטיבל בעלזא, בעל תוקע בקלויז סאדיגורא וכתב ספרים ומחברות מלאים רזי תורה וחידושים, רובם ככולם על דרך האגדה, הגימטריא והקבלה. פירושיו על התורה, יצאו לאור בספר "קול דוד", אותו כתב בהיותו בשנות השלושים טרם הגיעו לווינה, ו"קול דוד תנינא", שכתב בשלב מאוחר יותר, הכתובים בבקיאות רבה בשילוב פירוש על דרך הסוד. ספרו "קול דוד תנינא", בניגוד לכתיבתו המוקדמת יותר, מבוסס כל כולו על טהרת הקבלה. נותרו ממנו עוד כמה עשרות מחברות בכתב יד, אותם שלח המחבר בקיץ תרצ"ט ללונדון. מהדילוגים במיספור המחברות, ניכר חסרונם של מחברות רבות נוספות. חלק מכתביו שלח לאנטוורפן ועקבותיהם אבדו בתקופת השואה. בשל היותו תמים וצנוע, שתקן, נחבא אל הכלים ופרוש מהבריות, ידעו רק יחידי סגולה בווינה עליו ועל מעשיו. גם בני משפחתו לא ידעו על אוצרות ההגות שהעלה על הכתב.

במרץ 1938 סופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית, ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, באלול תרצ"ט, נלקחו אלפי יהודים למחנות ריכוז. ר' דוד נלקח אל מחנה הריכוז בוכנוולד, שם נפטר כעבור כמה שבועות, ביום ג' בחשוון ת"ש. אפרו נשלח למשפחתו, ונקבר בווינה.

על פי מה שכתבו אחיותיו ב"דפי עד", ר' דוד נלקח למחנה דכאו בשנת 1939. אחת האחיות אף ציינה שהוא נורה שם.
ע"פ המובא בספר היכל הבעש"ט נהרג בידי הקרואטים במחנה סאבאטש שביגוסלביה.

מקורות: הקדמות 'קול דוד', דפי עד ב"יד ושם", היכל הבעש"ט ל"ב עמ' ר"א.

ב"ה, דברים.
המפרשים מקשים על מה שכתב רש"י ז"ל שהוכיחם ברמז וכו', והלא אחר כך כתוב כל החטאים שהוכיתם משה רבנו עליו השלום בפרוש.
ויש לומר דהנה ידוע שבתשובה מאהבה זדונות נהפכים לזכויות. והנה בספר הקדוש קדושת לוי כתב על מה שאמרו חז"ל "ראשון לחשבון עוונות", כי בחג הסוכות באים ישראל לידי תשובה מאהבה, והזדונות נהיות כזכויות, ולכך מחשבים את העוונות, כדי לעשות מהם זכות. וזהו הפירוש "ראשון לחשבון עוונות". ודברי פי חכם חן. ולכך יש לומר כאן שמתחילה הוכיחם משה רבנו עליו השלום ברמז, וכיון שישראל הבינו את תוכחתו של משה רבנו עליו השלום בוודאי עשו תשובה מאהבה, וממילא נעשה מכל העוונות זכויות. ולכך חושב אחר כך את כל העוונות בפרוש, כדי לעשות מהם זכויות. אבל מתחילה, קודם שתיקנו את החטאים, לא רצה לביישם ולהוכיחם בפרוש.

(הגאון רבי אפרים פישל רבינוביץ זצ"ל דיין ומו"צ בלודז', בספרו כת"י עה"ת "עלי עין" בשם רבי נחמיה אלטר הי"ד, הובא בחידושי רבי נחמיה, סימן ל"ה, עמ' קכג)

רבי נחמיה אלטר, בנו הרביעי של האדמו"ר מגור ה"שפת אמת" ואחיו של האדמו"ר ה"אמרי אמת" וחותנו של האדמו"ר ה"לב שמחה". נולד במנחם אב שנת תרל"ה (1875). מיום שעמד על דעתו שקד על התורה ועבודת ה', והיה עילוי בבקיאות ובחריפות, במידות וביראת שמים. ישב בבית המדרש הגדול בגור יום ולילה, ולמד מידי יום עם אביו. בהגיעו לגיל 15, נשא לאשה את מרת אסתר גליקא בת רבי צבי הירש מלאמז' – בנו של רבי דוד מקאצק ונכדו של האדמו"ר "השרף" מקאצק. אבי אמה של מרת אסתר גליקא היה האדמו"ר מראדזימין, רבי יהושע דוד שלמה, שגידלה לאחר שהתייתמה מאמה בצעירותה. לאחר נישואיו נשאר רבי נחמיה זמן מה בראדזימין ואחר כך שב להיות עם אביו בגור. רק לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עזב עם משפחתו את גור ועבר לוורשה. לאחר המלחמה עלה לירושלים. הוא התגורר במשך ששה חודשים בצפת, עד לשנת תרפ"ו, ואז חזר לירושלים והיה ראש ישיבה בישיבת "שפת אמת" ולימד בה שיעור שבועי. היה מלמד את סוגיות הש"ס בעיון, ויורד לעומקה של הלכה, לביאור הדברים לאמיתה של תורה. עם התדרדרות מצב בריאותו, חזר לפולין בשנת תרצ"א (1931) והיה מורה הוראה בקהילת לודז', חבר בוועד הרבנים בעיר. הוא הקפיד לא להתערב בעניינים הציבורים בלודז' והתמקד במתם מענה לשאלות בהלכה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט לפולין התיכונה מהעיירה וישנובה-גורא הסמוכה ללודז'. הוא נתפס בידי הנאצים בהגיעו ללוביטש הסמוכה לוורשה והם עמדו לגזוז את זקנו, אך הוא הזדעק ובאורח פלא הניחו לו. רבי נחמיה חזר ללודז' ושהה בלודז' כשנה וחצי, עד שהוברח על ידי חסידי גור לוורשה. שם חלה בדלקת ריאות, נפטר בכ"ב בתמוז תש"ב והובא לקבר ישראל בבית הקברות באוהל רבי יעקב אריה מראזדזימין בוורשה. עמו נספו שלשת בניו וארבע מחמש בנותיו, ארבעה מנכדיו ושתים מנכדותיו. הי"ד. בשנת תשמ"ג יצא לאור הספר "חידושי רבי נחמיה" ובו שרידים מחידושיו על הש"ס, ובהם חידושים מתוך כתב יד שנמצא בשנת תשי"ג במחנה ההשמדה מיידנק.

אחיו האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר בעל ה"אמרי אמת", הצליח להימלט ולעלות ארצה בפרוץ התופת, בחול המועד פסח ה'ת"ש, אחיו רבי מנחם מנדל הי"ד נרצח בטרבלינקה בחודש אב תש"ב, אחיו רבי משה בצלאל הי"ד נרצח בטרבלינקה בכ"ג באלול תש"ב, ואחותו אסתר בידרמן הי"ד נרצחה בראש השנה תש"ג,

מקורות: תולדותיו שהובאו בסוף הספר "חידושי רבי נחמיה", מעמ' קכז. וויקיפדיה.

כדי למלא רצונך אכתוב לך דבר אחד בזו הסדרה פרשת ראה, "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וכו' את הברכה וכן'". וראיתי קושיא, מאי טעמא אצל הקללה כתוב "והקללה אם לא תשמעו וסרתם וכו'", ואצל הברכה לא כתוב "את הברכה אם תשמעו והלכתם בדרך ה'".

ואמרתי בדרך פשוט כי מחשבה טובה הקב"ה מצרף למעשה ומחשבה רעה אינו מצרף למעשה, אפשר לומר עוד, לכאורה קשה והא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, וכאן כתוב שכר. אלא התירוץ, מאי טעמא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כי כל שכר העולם הזה אינו כדאי לנכות משכר העוה"ב, וזה יוכל לומר אם רוצה לקבל שכר גשמי מעוות, אבל אם רצה לקבל שכר אחר, כגון הא דאמרינן דמצוה מגין מן החטא, מצוה גוררת מצוה וכדומה, זה מותר. כמו ששמעתי "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוהיך", שמעתי כי כתוב בשם האר"י הקדוש, כי מצות קימה מפני שיבה מביא לידי יראה. וזה אמרתי פירוש על הגמרא ברכות כח ע"א, רבי זירא כי הוה חליש מגירסיה הוה אזיל ויתיב אפיתחא דבי ר' נתן בר טובי, אמר כי חלפו רבנן אז איקום מקמייהו ואקבל אגרא וכו', (ועיין גם עירובין כח ע"ב העובדא בלשון אחר קצת). וקשה, וכי שרי כדי לקבל אגרא, אלא זה אגרא שמביא לידי יראה, זה מותר, שרצה לקבל אגרא כדי לקיים כל המצווה, ולא שכר גשמי, זה מותר. וזה שאמר הכתוב "ראה אנכי נותן לפניכם היום", בעולם הזה ברכה, וקשה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אמר "את הברכה אשר תשמעו", וכתב רש"י על מנת שתשמעו, כי מצוה גוררת מצוה, וזה מותר, ממילא לא קשה מאי טעמא לא כתוב "והלכתם", כי בכאן רצה הכתוב להשמיענו כי על האופן הזה מותר לתשלום שכר. ודי לחכימא.

יעזור לנו השם יתברך שהתורה שאנו עסוקין בה יצילנו מן החטא ומן השגגה, ויוכל לעשות תשובה שלימה באמת ונתברך בכתיבה וחתימה טובה.

(קול דודי, עמ' צב-צג).

הרב חיים ליפשיץ נולד לאביו רבי דוד אריה ולאמו פייגל'ה בעיר ריישא שבפולין, בשנת תרנ"ד (1894). בגיל שמונה עלה עם מפחתו לארץ ולמד בישיבת "עץ חיים" בירושלים. בגיל שמונה עשרה היגר להונגריה, שם נשא לאשה את מרת רבקע צירעלע בת ראש הישיבה רבי איציק'ל יעקובויץ מקיסברגדא (קליינוורדיין). נסמך לרבנות ע"י רבי מרדכי ווינקלר בעל ה"לבושי מרדכי". מגיל עשרים וחמש שימש דיין דיין בעיר, ייסד ישיבה גדולה עם מאות תלמידים והיה ראש הישיבה. בכל שבתות הקיץ מסר שיעורים בפרקי אבות, מעבר לשיעורי הלילה הרגילים בהכל השנה. הרב חיים היה חברותא של רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם מלויזנבורג, לרב חיים ולרבנית רבקה צירל נולדו חמש בנות וארבעה בנים. בתו הבכורה, חנה יוטה, נשאה לאחיו בירושלים בשנת תרצ"ו (1936). שתי בנות נוספות נישאו בהונגריה. הרב חיים והרבנית רבקה צירל, נהרגו באושוויץ בי"ב בסיוון תש"ד, יחד עם ילדיהם הקטנים אלטע חיה, נתן נטע, מיכאל ומשה, ויחד עם שתים מבנותיהן הגדולות, בעליהן וילדיהם. .מכתביו הרב חיים ליפשיץ לאחינו יצאו לאור בספר "קול דודי – מכתבי תורה" (ירושלים, תשנ"ג).

'דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות'. ובמדרש זהו שאמר הכתוב 'יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו', פירש רש"י ז"ל יהיו יראים לשון ציווי.

לפי זה יש להקשות שמאיש שהוא ירא שמים והאיש שנקרא 'קדוש', יש כמה מדרגות בינותם, כמו שמצינו במסכת אבות (פרק ו' משנה א') 'רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה שנקרא ענווה, יראה, צדיק, חסיד, ישר ונאמן'. עיין פירוש הרמב"ם שהם מדרגות ואחד עדיף מהשני. וגם רבי פנחס בן יאיר מסדר המדרגות במסכת סוטה ואמר שיראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוח הקודש שאין למעלה ממנה בעולם הזה, על כן נחזינן מראיות אלו שמעלות יראת שמים קדם בכמה מעלות למדרגת קדוש, והשכל נותנת שכל שהוא במדרגת 'קדוש' נכלל בו גם המדת יראת שמים וכל המעלות שקודמין אותה, אפילו הכי אמר הכתוב בלשון ציווי 'יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו', שמקדים הקדוש ליראת שמים? וגם הנתינת טעם שעל כן יראו 'כי אין מחסור ליראיו' אין לו הבנה? והמדרש עצמו פליאה הוא איך שייך אזהרה זו להדלקת נרות?

אמנם לפי הפירוש של המחבר ספר הברית (חלק ב' מאמר ה') נבין הכל בישע אלקים. והנה שתי מדרגות יש בצדיקים, האחד נקרא 'צדיק שאינו גמור', והשני המעולה ממנו מקרא 'צדיק גמור'. וכן בחסידים אחד נקרא 'איש חסיד', והשני נקרא 'חסיד עליון'.

הארבע מדרגות אלו הם, המונע עצמו מן העבירות ומושל ברוחו ומקיים קצת מן המצוות, כל זמן שלא קיים כל המצוות שאפשר לו לקיים, נקרא 'צדיק שאינו גמור'.

אבל מי שמונע עצמו מן העבירות ומקיים כל האפשרי לו לקיים מן הרמ"ח מצוות עשה נקרא 'צדיק גמור', כי מה שאי אפשר לו לקיים וחושב אותם לעשות, עולים לו מן המניין כאילו עשה אותם.

אולם שתי מדרגות בחסידים הוא מי שדחה מעצמו כל המידות רעות על ידי רגילות כבישת יצרו ומונע עצמו מכל האפשרי ממצוות לא תעשה בלי גירוי יצר הרע ועושה כל האפשרי ממצוות עשה, אפס הוא עושה כל זה בעבור השכר שיהיה לו שכר בעולם הזה ושכר בעולם הבא זה נקרא 'איש חסיד', שגומל חסד עם עצמו, שהוא איש, כמו שאמר הכתוב 'גומל נפשו איש חסד'.

אבל מי שהוא חסיד על מנת שלא לקבל פרס, רק הוא עובד את השם משום שאוהב לו באמת וכדי לעשות נחת רוח ליוצרו, זה נקרא 'חסיד עליון', מפני שהוא מתחסד עם אל עליון ולא עם איש, רחמנא ליצלן, עם עצמו. ובתוך הימים שבין 'איש חסיד' ל'חסיד עליון' נקרא הוא 'איש קדוש', כי הלשון קדוש פירושו הכנה והזמנה, כנאמר 'התקדשו למחר', שבעת ההיא מכין עצמו ומרגיל להיות חסיד עליון.

ועתה נתבונן שהלשון 'קדוש' לאו דווקא על מדרגה עליונה הורה לנו, אלא גם על מדרגה הראשונה בא הכתוב בטוב טעם ללמד אותנו, דהיינו 'בהעלותך את הנרות', כשיעלה על רעיונך להכין עצמך להשלמה ולהדליק הנרות של מצוות דווקא לשם שמים, תדע 'אל מול פני המנורה', שצריך להתחיל ביראת שמים. כי תיבות 'מול פני' בגימטרייה במספר גדול 'יראה', שרק על ידי יראת שמים תזכה להעלות למדרגת צדיק, חסיד, ישר ונאמן ותבוא לרוח הקודש ולחיי ניצחיות. וזהו 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות', שהולך מעט מעט על שבעה קנה המנורה עד שהגיע למדרגה שאין אחריו למעלה ממנה, כסדרם רבי פנחס בן יאיר: א. זריזות, ב. נקיות, ג. טהרה, ד. פרישות, ה. קדושה, ו. ענווה, ז. יראת חטא – שהם עיקר המעלות שחייב אדם לעשות, כמו שאמרו חז"ל, שעשה בה מעלות אם תרצה להכין עצמך להשלמת נשמתך. והיראת שמים רק ההתחלה למעלות העליונות, לפי משנת רבי מאיר דלעיל.

ויפה נדרש המדרש, זהו שאמר הכתוב 'יראו את ה' קדושיו', רצונו לומר כל המכינים עצמם לעבודת ה', ראשית חובתם להעלות הנרות 'מול פני' ביראת שמים, 'כי אין מחסור ליראיו', שאם יש בו יראת שמים אז בוודאי כל שבעת הנרות, דהיינו מעלות שקודמים אותה לא נחסרו לו, וגם לא יחסרו לו אותם המעלות הבאים אחריו, דהיינו, צדיק, חסיד, ישר, ונאמן, ויזכה לחיי ניצחיות. אמן.

(שם משמעון, פרשת בהעלותך)

הרב שמעון זאב בנם של שמואל צבי ובריינדל פרלמן (פערלמאנן) נולד באויהעל בשנת 1875, והיה תלמיד חכם שהתגורר בנירעדהאז (נירג'האזה) בירת מחוז סבולץ' שבהונגריה. אביו היה תופר בגדים  בגיל 12 שלחוהו הוריו ללמוד בישיבת הרב הגאון והצדיק ישעיה ארנפלד בפאטאק, שם גדל בתורה, יראת שמים ומדות טובות. לאחר בר המצווה נשא ללמוד בישיבת הרב הגאון והצדיק נפתלי הכהן שוורץ בה' מאד, שם למד בהתמדה במשך שנה. משם נסע ללמוד בעפעריעס ובפאפא אצל הגאון הרב משה ראיה ראטה, שהעניק לו הסמכה על "הלך בדרך התורה והיראה ולמד בהתמדה ואסף בחפניו כמה שיטות הש"ס ראשונים וגם אחרונים וכבר הגיע למעלת נבון להבין דבר מתוך דבר להקשות ולפרש, ולשוט בים התלמוד ולהעלות מרגניתא טבא… כי הקדיש ימי עלומיו ללימוד התורה… על כן אכבדהו נגד זקני עמי לכנותו בשם החבר ר' שמעון זאב נ"י לכל דבר שבקדושה". משם המשיך ללמוד אצל הרב זוסמאן סופר בעיר פאקש, ואצל הרב שמחה בונם סופר בישיבה הגדולה בפרסבורג. שם הרבנית, אשת הרב שמעון זאב, רחל רוזה בריינדל בת יוסף יונה קליימן, שנולדה בשארוק=פאטיק בשנת 1878. היו להם שבעה ילדים. בהקדמת ספרו "שם משמעון", חלק ב', מתפלל הרב להצלחת ילדיו הקטנים יוסף יונה ואלימלך.

מחבר ספרי שמן זך (יידיש. תרפ"ב), לב שמעון (יידיש, תרפ"ג), שם משמעון (תר"צ) וחמישה קונטרסים בשם 'כונת המצות' (רמ"ג-תרצ"ח). קונטרסים אלו יצאו עם הסכמות רבות ובהם הסכמות הרב יהודה העשל לנדא אב"ד וויטקא בנירעדהאז, הרב מאיר סג"ל קליין מאוהעל, הרב צבי יחזקאל מיכלסון מוועד רבני וורשה, הרב יהודה הכהן קרויס אב"ד לקנבך (אביו של הרב משה אהרן קרויס), הרב צבי הכהן דיק דומ"ץ אוהעל (מרבותיו המובהקים של הרב שמואל רובין ממיכאלובצה), הרב יהודה ארליך מנירעדהאז, הרב נפתלי טייטלבוים אב"ד נירבאטור, הרב חנוך העניך מאיר אב"ד קרצקי, הרב יהונתן אייבשיץ מו"צ בוורשה, הרב צבי הירש פרידלינג אב"ד בוסקוביץ, הרב שמעון סופר אב"ד ערלוי והרב חנוך העניך טשארניטשאפקי אב"ד גאלין.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעו לנירעדהאז פליטים יהודים מפולין ומסלובקיה. הקהילה הקימה וועד לתמיכה בפליטים למרות מצבים הכלכלי הירוד. בשנת 1942 גויסו רבים מהגברים היהודים בכפייה לשירות העבודה תחת חסותו של הצבא ההונגרי. רובם נשלחו לחזית באוקראינה ורבים מהם נספו שם. באפריל 1944 החלו חיילי ה-SS הגרמנים לאסוף את היהודים מכל האזור לתוך גטאות בהם היו תנאי מחייה בלתי אנושיים. מספר תושבי גטו נירעדהאז הגיע לכדי 11,000, בעוד שבגטו היו רק 123 בתים, והצפיפות בו הייתה קשה ונוראה. ב-5.5.1944 דיווח מושל המחוז המקומי על 15,220 יהודים שחיו בגטו, וחמישה ימים אחר כך עלה מספרם ל-17,580. בשל החשש ממגפות, גורשו חלק מהיהודים לחוות, שם נאלצו ללון על האדמה ללא קורת גג, ורבים מתו מטיפוס.  ז'נדרמים הונגרים חקרו בעינויים אכזריים את תושבי הגטו ואת המגורשים לחוות כדי להוציא מהם מידע על חפצי ערך שהסתירו. ב- 12.5.1944 ועד לסוף החודש נשלחו היהודים מתחנת הרכבת של נירעדהאז למחנה ההשמדה אושוויץ, בארבעה טרנספורטים.

הרב שמעון זאב פרלמן, נספה באושוויץ בז' בסיון תש"ד. הי"ד. כן נספו רעייתו, בתם בריינדל אלטר (ילידת 1903), בנם דוב בעריש (יליד 1904, שהיה חזן ושוחט, ונהרג בגדודי העבודה בחזית הרוסית בשנת 1943) בנם אלימלך ג'וזו (יליד 1924). הי"ד.

ראה: אנציקלופדיה של גטאות. דפי עד במאגר השמות ב"יד ושם".

בניסיון העקדה אשר עמדו כל חכמי לב מהו הניסיון הגדול אם הקדוש ברוך הוא יאמר לשאר אדם לשחוט את בנו גם כן יעשנה, וכמה אלפים ורבבות מישראל שמסרו עצמם לשחיטה ולכל ד' מיתות, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם שחטו בידם בשעת השמד, רחמנא ליצלן, ומה רבותא דאברהם אבינו  כל כך אשר יאמר עליו "בהר ה' יראה" הניסיון לדורות, ובכל תפלתנו בימים הקדושים שאנו מתפללים על חיותנו בגוף ונשמה תמיד נזכיר עקידת יצחק. ועוד, מדוע נאמר "והא-להים נסה את אברהם", והלא הניסיון יותר גדול אצל יצחק שפשט מצווארו לשחיטה.

ונראה לעניות דעתי בעזרת ה' דבר חדש אשר מקום נשאר לי להתגדר בו, בשנדייק גם כן מהו "ויהי אחר הדברים האלה והאלקים ניסה את אברהם", מהו "אחר הדברים האלה" שיש להם שייכות לניסיון של העקידה. ובפירוש רש"י הביא פירושים בזה. עיין שם. ואומנם מה שחנני ד', הסכת ושמע, בטובך קורא היקר, כי הניסיון לא היה בדבר השחיטה גופא אשר עמדו בזה הניסיון אלפים ורבבות מישראל, כי אם הניסיון היה בדבר האמונה בד' גופא, כי הנה כל חייו של אברהם אבינו קרא אברהם בשם ה', ולכן נשלך בנעוריו בכבשן האש באור כשדים, ואברהם מגייר אנשים ושרה מגיירת נשים, "את הנפש אשר עשו בחרן", ועמד בכל הניסיונות למען כבוד ה' יתברך, וכל חפצו וחשקו שיהיה לו זרע אשר יצא ממעיו, היה גם כן בשביל זה שיצא ממנו אומה הישראלית אשר תקבל א-לוהותו יתברך, כמו שכתוב בפרשת המילה "והקמתי את בריתי ביני ובינך להיות לך לא-להים ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לא-להים". ואם כשישחוט טאת יצחק הנולד לו לאחר ייאוש בן מאה שנה, והקדוש ברוך הוא אמר לו "ואת בריתי אקים את יצחק", וכן נאמר כאשר אמרה לו שרה "גרש את האמה הזאת ואת בנה", אמר לו הקדוש ברוך הוא "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע", הוא יהיה זרע שלך ההולך בעקבותיך לעבוד הבורא יתברך. ואם כן כשציווה הקדוש ברוך הוא את אברהם לשחוט את יצחק, הלא נראה כאילו רצה חס ושלום לעקור כל השורש של אומה הישראל וכל האמונה הא-להית מן העולם, וחס ושלום כל עבודתו של אברהם להשם היה הכל לריק, כי עכשיו על ידי שחיטת יצחק, אשר עליו הובטח  "כי ביצחק יקרא לך זרע", יתבטל כל זה מן העולם. וזה היה הניסיון הגדול לאברהם דווקא, אשר צדיק פעל וחי בניסיונות למען ה' יתברך, ועתה תעקר כל האמונה בשחיטת יצחק בנו יחידו הנשאר למלאות מקומו בקריאת שם ה' ושיצא ממנו זרע עובדי ה'. ואם כן מדויק שפיר "ויהי אחרי הדברים האלה", פירוש, כל הדברים שנעשה עד הנה עם אברהם כל ימי חייו ועמד בניסיונות, ונאמר סמוך לזה "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואז "והא-להים ניסה את אברהם" כנזכר לעיל לשחוט את יצחק אשר פעולה זו מתנגדת לכל פעולתו ועבדות ד' כל ימי חייו, ואף על פי כן לא הרהר אחר מדות של הקב"ה. זהו הניסיון הגדול של אברהם דווקא, מה שאין כן ביצחק שפשט צווארו לשחטו למען השם יתברך, זה עשו אלפים ורבבות מישראל. ועיקר הניסיון היה לאברהם זקן זה בן מאה שלושים ושבע שנה אשר נתנסה בכמה ניסיונות ועמד בכולם והקריב כל חייו לעבודתו יתברך, ועתה רואה חס ושלום שהכל נעקר משורש, זה היה הניסיון הנורא. ועמד אברהם בניסיון ולא הרהר אחר הקב"ה והלך לשחוט את בנו יצחק. וזהו שאמרו במדרש שאמר אברהם שהיה לו להקשות להקב"ה "אמש אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועתה אמרת לשחטו, לכך כשיחטאו בני גם כן תרחם עליהם". וקשה ומדוע לא הזכיר מעשה העקדה בעצמה שרצה לשחוט בנו יחידו למען השם יתברך שזה תעמוד לישראל. ואמנם לפי הנ"ל ניחא, כי לא זה היה עיקר הניסיון שרצה לשחטו לכבוד השם יתברך, זה עשו אלפים ורבבות מישראל. כי אם עיקר הניסיון כנ"ל הוא שאמר לו השם יתברך "כי ביצחק יקרא לך זרע" אשר פירושו שעל ידי יצחק יתפרסם אלהותו יתברך, הוא יהי לך זרע ועל ידו יקוים "ונברכו בך כל משפחות האדמה", שהוא שעל  ידי זרע אברהם יתפרסם אמונת א-להי עולם יתברך שמו, ועתה חס ושלום רוצה לעקור הכל בשחיטת יצחק. זה היה עיקר הניסיון, וזאת ביקש אברהם אבינו שתעמוד לזרעו ויכבוש כעסו מעלינו, אף על פי שאין אנו כדאי, כמו שלא הקשה אברהם להקב"ה קושיות ועשה רצונו בלב שלם. וכן יהי רצון שיזכור לנו הקב"ה זכותיה דאברהם ועקידת יצחק ויכבוש כעסו מעלינו ויתנהג עמנו במידת החסד ורחמים, אמן. ובזה מובן היטב מה שהבטיח לו הקב"ה לאחר העקידה, "בי נשבעתי נאום ד' כי יען אשר עשית את הדבר הזה וכו' והתברכו בזרעך כל גויי הארץ", כיון שלא הקשית איך יקוים "ונתברכו בך כל משפחות האדמה" אם ישחט יצחק ועמדת בניסיון, ולכן נשבעתי כי "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ", כי על ידי זרעך יתפרסם שמו בעולם, לעבדו שכם אחד, והיה ד' למלך על כל הארץ במהרה בימינו אמן.

(אלף זעירא, מהדורת תרפ"ט, עמ' כד)

הרב צבי זאב בן הרב שלמה ורחל גולדברגר, נולד בסביבות שנת תרל"ד (1874) בברגסאז (בערגסאס) שהונגריה (כיום אוקראינה), כנכד לחסיד הידוע הרב ברוך מרדכי פרנקל מחסידי "אש ואור". הרב צבי זאב היה תלמיד הרב שמחה בונם סופר מפרסבורג, מחבר ה"שבט סופר", ושל רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים מסיגט, מחבר ה"קדושת יום טוב". בגיל צעיר הוסמך לרבנות. נשא לאשה את מרת הענטשע. לאחר שכיהן כדיין בבילקע, חזר לברגסאז שם שימש כרב של "חברת ש"ס" ואחר כך כרב בבית המדרש החדש של החסידים. הוציא לאור את ספרו "אלף זעירא" על התורה, ובראשו חידושיו על הש"ס. הספר הודפס בחייו שלש פעמים כאשר נוספו הוספות למהדורות המאוחרות (מונקטש תרע"א, בודפסט תרפ"ג, ברגסאז תרפ"ט). ספרו התעטר בהסכמות מאת רבי שלמה סופראב"ד זרגסאז, האדמו"ר רבי צבי הירש שפירא אב"ד מונקטש, רבי פנחס חיים קליין אב"ד סעליש, רבי אייזיק וייס האדמו"ר מספינקא ורבי נתנאל הכהן פריעד אב"ד ב' אויווארוש.
הרב צבי זאב גולדברגר ניספה בשואה באושוויץ בשנת תש"ד (1944).

מקורות: ספר אלף זעירא, אתר הספריה הלאומית, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה עמ' 415, מאגר השמות באתר "יד ושם".