קטגוריה: יארצייט

* שמעתי מכבוד אדמו"ר הרב הצדיק הקדוש מזאריק שליט"א בפסוק "יש לנו אב", אימתי יודעים אנו שיש לנו אב זקן, אותיות נז"ק, היינו כשיש חס ושלום איזה נזק על שונאי ישראל, אז מרבים אנו בתפלה לאבינו שבשמים, כי על מה שחסר לנו בגשמיות מרגישים אנו תמיד ומבקשים תמיד לאבינו שבשמים. אולם וילד זקנים, בגימטריא או"ר, היינו להוליד אור בלבו ונפשו. קטן, הוא בקטנות השכל אצלנו, עד שאין אנחנו מרגישים כלל בחסרונם להתפלל עליהם לאבינו שבשמים. ודברי פי חכם חן.

* שמעתי מכבוד קדושת אדמו"ר מזאריק שליט"א, ויקהל על משה ועל אהרן וכו', הנה מדרך עם בני ישראל הקדושים כשבאים אל הצדיק מתנצלים מאד, איך כי ע"י חוסר הפרנסה, רחמנא ליצלן, אינם יכולים להביט אל התכלית האמתי לעבדו יתברך עבודה שלימה. והצדיקים טוענים כי אמת בפי עם בני ישראל הקדושים. והראיה שאמר בתוכחה, תחת אשר לא עבדת את ד' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, הרי כי ע"י רוב כל יכולים לעבדו יתברך. והמקטרג טוען ומביא ראיה, וישמן ישרון ויבעט. אולם אין האמת אתו. חדא, דעניות, רחמנא ליצלן, מעביר את האדם על דעת קונו. ועוד, כי מאנשי המועט אין להביא ראיה על הכלל כולו. ובאמת אם היתה לישראל פרנסה בריווח, היו יכולים לעבדו יתברך יותר ויותר. וזוהי הכוונה, ויקהל על משה ועל אהרן, כי הצדיקים נקראו בחינת משה ואהרן, שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא. וכל אחד צועק על חסרונותיו. ויאמרו אליהם רב לכם, היינו שהצדיקים משיבים להם יהא רעווא שירבה אצליכם ה"לכם", היינו צרכי הגופניות, שנקרא "לכם", ועל ידי זה כל העדה כולם קדושים ובתוכם יהיה ד', שתוכלו על ידי זה לעובדו ית' עבודה השלימה.

* שמעתי מאדומו"ר מזאריק שליט"א, ואתחנן אל ד' בעת ההיא לאמר, כי ואתחנן, בגמטריה תפל"ה. חז"ל אמרו, דאגה בלב איש ישיחנה, ואין שי"ח אלא תפלה. והנה עצ"ב שמח"ה בגימטריה תפלה, היינו אם בעת תפלתו יכניס היצר הרע דאגות בלבו, הן מצד פרנסתו או מצד קיצורו בעבודת ד' יתברך, ויכניס על ידי זה עצב בלבו, אז יתאמץ להתפלל תפילתו בשמחה גדולה, שזכה על כל פנים להתפלל לפני מלך הכבוד. ועל ידי זה ימתיק את העצב, הם הדינים, בשמחה.

* מאמרם ז"ל, זקני תלמידי חכמים, כל זמן שמזקינים, דעתן מתיישבת עליהן, וזקני עמי הארץ, כל זמן, שמזקינים דעתן מטורפת עליהן… ואדמו"ר מזאריק שליט"א אמר בדרך הלצה קצת, כי הנה אנו רואים בחוש בדורותינו, מי מבני דור הקדום שזכה להניח אחריו בנים הולכים בדרך התורה והיהדות, אזי הבנים מרוממים מאוד את מעלת אבותיהם, באמרם אבינו היה איש צדיק תמים במעשיו. ומי ידבר עוד מאבי אבינו הוא היה עוד מחסידי לובלין פרשיסחא והתנהגותו בקודש היה, שאין לשער ואין לספר. והבנים מתיחסים ומתפארים באבותיהם. אולם מי שהניח בנים, בני הדור הנוכחי, הרחוקים מדרך התורה והיהדות, וחכמים המה בעיניהם, המה ילעגו למעשי אבותיהם, באמרם אבינו היה איש בער ולא בינות לו, ולא ידע מה העולם דורש, ומי יאמר עוד מאבי אבינו שהיה כמעט משוגע (פטנאטיש) בתנועות משונות והנהגות מכוערות.
וזוהי הכוונה, זקני תלמידי חכמים, היינו אלו שהניחו בנים תלמידי חכמים, כל מה שמזקינים ועולים במעלות ושבחים מאבותיהם וזקניהם דעתן מתיישבת עליהן, שמשבחים אותם יותר ויותר. אבל זקני עמי הארצות, אותן שהניחו בנים עמי הארץ מעקשים אורחותם, כל מה שמזקינים, שבאים לדבר מאבותיהם, יאמרו כי דעתן ה מטורפת עליהן (פאנאטיקער) משוגעים כמעט, רחמנא ליצלן מבנים כאלה. ודברי פי חכם חן.

(דברי תורה בשם רבי דוד אהרן, שהובאו בספרו של רבי ישראל באקמיסטר, "גן ישראל")

---

רבי דוד אהרן טברסקי הי"ד, נולד בשנת תרמ"ב (1882) כבן לרבי יעקב אריה ליב, כנכד לרבי אברהם המגיד מטריסק וכדור חמישי לרבי נחום מטשרנוביל. נשא לאשה את מרת חיה שפרה בת רבי יצחק פרידמן מבוהוש, התיישב בזאווירטשה, אך עבר לזאריק לאחר שבזאווירטשה פרצה מחלוקת בינו לבין רבי נתן נחום רבינוביץ מראדומסק. בשנת תרס"ו [1906] נעשה אדמו"ר בז'אריק ונתקבל לכהן שם גם כרב העיר. בשנותיו האחרונות עבר לצ'נסטוחוב.

אף שחסידות טשרנובל לא היתה ידועה בפולין הקונגרסאית, ניהל את תפקידו כאדמו"ר בפאר רב, רכש לו שם וחסידיו נתרבו במהירות רבה ביותר. הצטיין במיוחד בתפילותיו המלהיבות. ביום הכיפורים נהג להתפלל בעצמו לפני העמוד החל מכל נדרי עד תפילת נעילה. קולו היה נעים ורבים נהנו משירתו. להקפות בשמחת תורה באו המונים. הוא היה רוקד בתוך העיגול כשספר תורה בזרועו וכל הקפה והקפה נמשכה כרבע שעה, כאשר חסידיו מלווים אותו בשירה אדירה ובמחיאות כפים. את הסדר שלו ערך במעמד כל חסידיו וקהל רב. היה גדול בתורה ועבודה ואהבת ישראל עד אין שיעור, ועסק בהלכה ובאגדה, ברמז, בסוד ובגימטריות.

ע"פ הרב יצחק אלפי נספה הרבי בצ'נסטוחוב בכ"א תשרי תש"ג.

לפי נוסח אחר, נמלט בתחילת מלחמת העולם השניה מזרחה לבנו שבאוסטרוב, שנכבשה בתחילת המלחמה על ידי הרוסים. שם נספה בי"א במנחם אב תש"א (4.8.1941).

בספר "מקדשי השם" מובא ביתר פירוט:

יום אחד הוציאו הגרמנים בעיר אוסטראה את האוכלוסיה היהודית לככר השוק. איש הגיסטפו בחר מתוך הקהל 10 רבנים ואדמו"רים, ביניהם, את האדמו"ר מטריסק שהיה לבוש בקפוטת-משי-ארוכה. ראש הצוררים פנה אל הרבי בלעג: "כהן גדול, עמך בסכנה, ברך אותו, עשה משהו למענו". הרבי התעלם ממנו, לא השיבו דבר, כאילו לא אליו פנה. ראש הגיסטפו נכלם, ונזדעק: "אם כך הדבר, אז תראה איך אתה רוקד". הרבי יצא במחול, בתחילה זימזם לו חרישית ניגון חסידי, נוגה, לבבי. הרבנים שעמדו מסביב, מחאו כפיים לפי הוראת הגרמנים, ואילו הרבי הגיע בעת ריקודו להתלהבות בלתי רגילה, וקולו הלך וגבר מרגע לרגע. וכך הוא המשיך בריקודו עד לגשר של הנהר בעיר. שם נורה יחד עם שאר הרבנים שנבחרו מתוך העדה.

התרחשויות אותו יום נורא מובא גם בעדותו של אהרן ולדמן בפנקס אוסטראה ובעדותו ב"יד ושם". באותו יום ובלילה שלאחריו נרצחו לאחר מכן למעלה מ 3000 מיהודי אוסטראה שהובלו לבורות שנחפרו ע"י משתפי הפעולה האוקראינים, קבוצות קבוצות נגררו והועמדו על שפת הבור, נורו, והופלו אל הבור.
עם רבי דוד אהרן טברסקי הי"ד, נרצח גם בנו רבי אברהם יצחק הי"ד. בני משפחת האדמו"ר אשר נשארו בז'אריק שבפולין, גורשו לגטו צ'נסטכוב הסמוכה, וביום כפור תש"ג נשלחו למחנה המוות בטרבלינקה. שם נספו בהושענא רבא, כ"א בתשרי תש"ג. ביניהם בנו רבי שלום טברסקי וזוגתו רחל, בנו רבי יוחנן וזוגתו שיינדלה, בתו רייזלה ובעלה רבי אברהם מרדכי שפירא.
לאדמו"ר נותרה לאחר המלחמה, בת אחת, מרת חווה בת ציון, אשת האדמו"ר ממחנובקא, רבי אברהם יהושע העשיל זצ"ל.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, תורת החסידות א עמ' 335, החסידות מדור לדור א עמ' 124, ויקיפדיה, אידישע וועלט פארומס. על חורבן קהילת צ'נסטוחוב בשואה – ניתן לקרוא באנציקלופדיה של הגטאות, על חורבן קהילת ז'רקי ניתן לקרוא באתר מרכז מורשת יהדות פולין.

כל אחד לומד חומש, נער, אדם גדול, גם המלאכים לומדים את החומש. וכמובן כל אחד יודע מהחומש לפי השגתו. להבין כל סודות החומש בכל רמזיו אי אפשר, כי התורה ניתנה מפי הגבורה, כמאמר הכתוב, הוא הבין דרכו. בעל ה"חפץ חיים" כל אחד יודע ממנו אודות מה, כל אחד לפי מדרגתו. לידע אותו בכל דרכיו אי אפשר, כי לזה צריכים להיות כמותו, וכזה אין. אבל דבר מה יכולים אנו לספר ממנו, כי גם מי שלמד דבר מה בחומש יודע יותר ממי שלא למד כלום.

הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ה' הלכה ב' כותב בזה הלשון, כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו עליו השלום. ולכאורה קשה הא כתיב בתורה לא קם בישראל כמשה וכו'. וצריך לומר, שהכוונה כך היא, משה עבד ה', בכל מעשיו היה עבד ה', מה שקנה עבד קנה רבו ידו כיד רבו, בכל חושיו היה עבד ה'. כל מעשיו לשם שמים. אינו אוכל כי אם לכבודו, אינו ישן כי אם לכבודו, אינו מטייל כי אם לכבודו וכו'. במצווה יש ב' חלקים, גוף המצווה והכשר מצווה, למשל סוכה, גוף המצווה הוא לישב בסוכה, לעשות הסוכה הוא הכשר מצווה. ואיתא בגמרא, כי גם העוסק במלאכת הסוכה פטור מן המצווה, כשם שאמרינן בעלמא העוסק במצווה פטור מן המצוה, כי מפני שאם עשית הסוכה הוא לשם לקיים המצווה של ישיבת הסוכה, אזי גם עשית הסוכה מצווה. וכן בתפילין ובכל דבר כך, אם הוא עושה את הדבר לכבוד שמים הווה זה כעין מצוה. ואיתא, כי כל חושיו וכישרונותיו ושכלו של אדם קצובין לו לאדם מן השמים. כמו שאמר פעם אחת ה"חפץ חיים" זצ"ל, מה זה שאדם משתזם (ווערט פאראליזירט) כי כבר צעד את כל צעדיו שקצבו לו מן השמים, כמאמר הכתוב מה' מצעדי כוננו. ואם הוא מבלה את כל חושיו וכישרונותיו שקצבו לו, לכבוד ה', אזי הוא עבד ה' בתכלית. וזהו כוונת הרמב"ם, כי כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו כמו שמשה רבינו עליו השלום היה מבלה את כל חושיו וכישרונותיו לעבודת ה' כך כל אדם יכול לבלות את כל חושיו וכישרונותיו לעבודת ה', כמאמר חז"ל כל מעשיך יהיו לשם שמים. וכמובן לפי מדרגתו, כי אין לשום אדם החושים והכישרונות והשכל כמו של משה רבנו עליו השלום. על ה"חפץ חיים" זצ"ל יכולים אנו לומר שהיה כמשה רבינו. לפי מדרגתו, שלא נתן אפילו רגע לבטלה, כל מעשיו היו לשם שמים, כל מחשבותיו כל דבור ודבור לשם שמים.

וצריכים אנו להבין במה כוחו כל כך גדל, כי כל אשר למד היה לשם לקיים, כמו שהוא בעצמו ספר, כי כאשר היה כבן ד' שנים, היה מצחק פעם אחת עם חבריו בשוק, והפכו סל מלא תפוחים, אצל אשה אחת שמכרה תפוחים בשוק, ולקחו כל אחד תפוחים ואחר כך בלמדו אצל רוב בפעם הראשונה בחומש, שכתוב שם לא תגנב, לא תגזל, והשיב את הגזלה אשר גזל, נזכר המעשה עם התפוחים, שלקח אצל האשה ההיא, והתחיל לחשוב תחבולות בלבו איך לקיים את המצווה של והשיב את הגזלה אשר גזל, והיות אשר הוריו היו עניים, והוא היה אז כבן ו' שנים. היה הדבר קשה להשיג אצלו, אבל לא רפה ידו ובקש בבקשה גדולה להוריו שיתנו לו כמה אגורות, ועלה בידו שנתנו לו, והלך לשוק וקנה אצל האשה ההיא בעד האגורות תפוחים והשליך את התפוחים לתוך הסל, וירץ לדרכו. יכולים אנו לראות מזה, כי מדי למדו התחלת למודו היה בדעתו ללמוד על מנת לקיים.

אמרינן בתפילת ראש השנה ויעשו כולם אגודה כו' כמו שידענו. אמר ר' חיים מוואלאזין יש ב' חלקים, ידיעה, ומעשה. הידיעה יתירה על המעשה, כי אין עושים כמה שיודעים. והוא כוונת התפילה ויעשו וכו' לעשות וכו' כמו שידענו וידעת היום והשבות אל לבבך, שצריכה התשובה להיות באופן הידיעה. וזה כלל בתוכו ה"חפץ חיים" זצ"ל, שמעשיו היו באופן ידיעותיו, מי שידע אותו יודע כי לא רצה ליתן עצות, כי לא רצה ליקח עליו האחריות בעד העצה. אבל כאשר יעץ למי העצה מוכרחת להיות נתקיים, כמו שאמר, אם עשו כמו שאמר לעשות. ואם לא עשו כמו שאמר לעשות, היה לא טוב בעד המתיעץ, כמאמר חז"ל באבות פרק ו משנה א, הלומד תורה לשמה נהנין ממנו עצה ותושיה.

ועוד אנו יכולים לומר, כי זה בדרך הטבע. כתיב ראשית חכמה יראת ה' (תהלים ק"א), ולכאורה מה שייכות חכמה ליראה. ואיתא כי הדיין צריך להיות חכם להבין דבר לאמתו, ואסור להיות נוגע בדבר. ואם הוא נוגע בדבר, ואפילו הוא חכם כשלמה, פסול להדין, כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. ועוד צריך דעת תורה וצריך להיות שונא בצע. ולכאורה הא כתיב בתורה לא תקח שחד ותו לא, ואם כן לא יקח שחד, ומה אם כך אם הוא אוהב בצע. אבל האמת אם הוא אוהב בצע, אזי הוא בכל דבר נוגע… אם הוא נוגע אזי אין השכל ישר. וממילא אם הוא בא לדון, אפילו בדבר שאינו נוגע בו, הווה השכל כבר מעוקם מקודם זה. ועוד, השכל צריך ליסוד, ודעת תורה הווה יסוד לכוון אל נכון. דעת תורה צריך לסייעתא דשמיא, כמו שאמר הר' חיים מוואלאזין. הנה חז"ל אמרו באבות, יגעת מצאת, ואם כן אם הוא יגע בתורה אין זה מציאה, כי מציאה באה בהיסח הדעת. ואמר הנ"ל שליגיעה בתורה צריכים עוד למציאה. וזה מזמינים לו מן השמים אם הוא יגע בתורה. אבל לזה צריכים עוד להיות ירא שמים. וזה שאמר, ראשית חכמה יראת ה'. איתא כאשר בא אברהם אבינו לפלישתים, היה ירא, והרגוני, שאל אותו אבימלך, הלא אתה יודע, כי מדינתנו הכי גדולה, והכי קולטורלי, מכל המדינות, אתה חושב שאנחנו נעשה תעתועים כאלה. ענה אותו אברהם, אמת הדבר שאמרת אבל רק אין יראת ה' במקום הזה והרגוני. כל הדברים יש בכם רק יראת ה' אין, ומותר האדם מן הבהמה הוא רק ביראת ה', ובזה הוא יכול לגדור את מדת הבהמיות שבו, ואז יכולים להיות נקי מנגיעות, שבזה השכל והדעת ברורים ובלתי זה הדעת מעוקם.

להמשך ההספד – לחץ כאן.

(הספד על ה"חפץ חיים", שהודפס בידי תלמידי ישיבת ברנוביץ, נשמר בידי הרב דוד גרינוולד ופורסם בקובץ מוריה, כסלו תשס"ד. ה"חפץ חיים" נפטר בכ"ד באלול תרצ"ג 1933)

---

בספר אנשי שם נכתב על רבי אלחנן בונם וסרמן (כפי שמופיע כאן עם עריכה קטנה):

רבי אלחנן בונם וסרמן נולד בשנת תרל"ו [1876] בעיר בירז שבליטא. למד בישיבת טעלז אצל הגאונים רבי אליעזר גורדון זצ"ל ורבי שמעון שקאפ זצ"ל. עודנו בישיבה הפליא את רבותיו בכשרונותיו, וכח חידושו בעמקנות יוצא מן הכלל. היה מפורסם בכל עולם הלמדנים. מלבד ישיבה הנ"ל שאב כמו כן איזה זמן מתורתו של מרן הגאון רבי חיים הלוי סולובייציק זצ"ל. הגאון רבי מאיר אטלס זצ"ל הגאב"ד דסלאנט בחר בו לחתנו, ובבית חותנו הנ"ל ישב על התורה בהתמדה רבה והשתלם בכל המובנים.

בשנת תרס"ג [1903] נתמנה לר"מ בעיר אמטשיסלוב. וכאן נתגלו כישרונותיו בהדרכת תלמידים והשפעתו הגדולה בחינוכם. צדקתו גרמה שעזב את אמטשיסלוב, בדאגתו שאולי גרם חלישות דעת להרב דאמטשיסלוב, ואחרי שנתיים שב לבית חותנו.

בשנת תרס"ז [1907] למד בראדין אצל מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל בכולל שנוסד אז ללימוד סדר קדשים. שלוש שנים למד בראדין, ואהבה רבה נוצרה בין החפץ חיים ובינו, אשר נמשכה במשך כל ימי חייהם.

בשנת תר"ע [1910] נתמנה לר"מ בעיר בריסק והרביץ תורה בה עד תרע"ד [1914] עת פרוץ מלחמת עולם א׳, ואז בא כפליט לראדין. בהתקרב הצבא הגרמני לראדין נדד עם החפץ חיים וישיבתו מראדין לסמילוביץ פלך מינסק, ועל פי דרישת רבו נשאר עם חלק מהתלמידים בסמילוביץ, אחרי שהחפץ חיים וישיבתו עזבו את סמילוביץ. עד שנת תרפ"א [1921] היה הר"מ והחזיק את הישיבה בסמילוביץ למרות קשיים נוראים, רעב ומחלות וחוסר כל. אנשים שהיו פליטים בסמילוביץ בזמן ההוא, יודעים לספר מהסבל הנורא של הישיבה בסמילוביץ. פעמים רבות לא היה בבית הר"ם הגאון רבי אלחנן בונם זצ"ל אפילו מזון סעודה אחת, אבל הוא לא התאונן. אדרבה, התעמק עוד יותר בתורה, ורגיל היה בימים ההם לבלות בבית המדרש בתורה ביחד עם ידידו הגאון רבי שלמה היימאן זצ׳׳ל (שנתמנה אח"כ לר׳׳מ ישיבה תורה ודעת) שעות ארוכות אחרי תפלת שחרית, ופעמים גם עד הערב.

בשנת תרפ׳׳א [1921] יצא מרוסיה והתישב בברנוביץ ויסד בה את ישיבתו "אוהל תורה" ונהרו אליו תלמידים רבים מכל הארצות. גאונותו וצדקתו עשאוהו לאחד מקרבנטי היהדות, וגם מחוץ למסגרת ישיבתו לקח חלק פעיל בכל עניני הכלל. מפעם לפעם יצא במאמרים בעיתונות, חוצבים להבות אש תורה ודת. ודבריו זכו להתעניינות יוצאת מן הכלל והיו ערוכים בטוב טעם ושכל וסגנונו היה נפלא. היה ממנהיגי אגודת ישראל הכי גדולים. השתתף בכנסיות הגדולות והשמיע דעת תורה בכל הבעיות של האגודה והיהדות. שלט בכמה שפות והיה לו יד במדע והשכלה וידיעותיו הללו שהעלים ולא השתמש בהן, הוסיפו חן והדר למדברותיו.

בשנת תרצ׳׳ח [1938] הוכרח לבא לארה"ב להציל את מצבה הכלכלי של ישיבתו. גם שם לא משך ידו מדרכו בקדש לקנא קנאת ד׳ בלי ויתורים. לא התחשב עם דעת אלה שיעצו שינוים קלים לטובת הצלחת מפעלו, לא הסכים להסתיר שיטתו הקנאית עבור כל מנהג ישראל, וכן הגיד באופן פומבי עמדתו בכל שאלות היהדות. רבים חשבו שהגאון ר׳ אלחנן זצ"ל לא יצליח במפעלו באמריקה, אחרי שסרב לכל העצות טובות, ולא רצה להחניף לאלה שהכח בידם לעשות, הרחוקים מרוח ישראל סבא. גאונותו וצדקתו נצחו, כי כל תהלוכותיו היה מכלכל בתורה ולקדש שם שמים ומפעלו הצליח מאד. בחיותו שם נראו כבר ענני החושך על שמי ארצות אירופה, וחיו בפחד גדול ודאגה מאיומי המשטר ההיטלראי ימ"ש בגרמניה. הגאון רבי אלחנן כתב אז והדפיס שם את חוברתו המפורסמת "עקבתא דמשיחא", המוקדשת לשאלות בזמן ההוא. בספרו זה יצא בתוכחת מגולה והתריע על המצב על הסכנה הצפויה. הוא חזה את כל העתיד לבא, את כל המלחמה הנוראה וכבוש הארצות, והתחנן והזהיר שהפתרון היחיד תשובה שלמה. לדאבוננו כל דבריו נתקיימו במילואם. וגם הוא בעצמו נפל בידי הזדים המרצחים.

בשנת תרצ"ח [1938] שב לישיבתו בברונוביץ, ואחרי חדשים אחדים נכבשה כל פולין וכל ההשתדלויות להצילו לא הועילו. נתפס בידי הרשעים ונהרג על קידוש השם — הי"ד.

ובאתר דעת מובא:

בפרוץ המלחמה השניה היו בישיבת ברנוביץ למעלה משלש מאות תלמידים. כבר בתחילת המלחמה נפגעה העיר ברנוביץ קשות, כאשר הגרמנים הפציצו אותה מן האוויר. עם חורבן הקהילה היהדות עלה גם הכורת על ישיבת "אוהל תורה" בברנוביץ. התלמידים הצעירים חזרו לרוב לביתם. המבוגרים, בחלקם התפזרו למקומות שונים. חלק לא גדול ניצל והגיע למקום מבטחים.

ר’ אלחנן ור’ ישראל יעקב יחד עם קבוצת בחורים הגיעו אחרי תלאות רבות לליטא, לעיר קובנה, בתקווה למצוא משם דרך להגר לארץ חופשית, אבל אחרו המועד.

עם הכיבוש הגרמני של קובנה ב 1941, כאשר החלו השילוחים ההמוניים למקומות ההריגה, מסר הרב אלחנן וסרמן שעורים על קידוש השם. הוא אף הורה לבנו ולתלמידיו את נוסח הברכה שיש לומר בעת שמוסרים את הנפש על קידוש השם.

כאשר נלקח עם רבנים ותלמידים מגטו קובנה בי"א בתמוז תש"א לפורט התשיעי, נשא דברים על כובד משקלה של ההתכוונות באותם רגעים, עד כדי כך שמחשבה בלתי ראויה עלולה לפסול את גודל המעשה:

"כנראה שבשמים רואים בנו צדיקים, שהרי רוצים שנכפר בגופינו על כלל ישראל. עלינו לעשות תשובה כעת, מיד במקום, כי הזמן קצר… עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: קידוש השם. האש שתבער בעצמותינו היא האש, אשר תקים מחדש את העם היהודי." (הרב אפרים אשרי, "חורבן ליטע", ניו יורק, תשי"ב).

כתביו ושיעוריו של הרב וסרמן הי"ד הודפסו בחלקן, ובין היתר הם כוללים את הפרסומים הבאים: דעת תורה, קונטרס דברי סופרים (תרפ"ד), קובץ הערות על מסכת יבמות (תרצ"ו) ובסופו אומר אני מעשי למלך, דברי חכמים בנחת נשמעים, אהל תורה (תשכ"א), קובץ שיעורים – חידושים על הש"ס (תשכ"ד-תשכ"ז), קובץ ענינים, קובץ מאמרים ואגרות (תש"ס), אין דער קריטישער שעה, ילקוט מאמרים ומכתבים (תשמ"ז).

ישנם מקורות רבים נוספים על תולדותיו של הרב ווסרמן הי"ד, ובהם אתר ישיבה, אתר ויקיפדיה וספרי "אור אלחנן".

ידוע מה שאמר החכם מכל אדם במשלי חנוך לנער על פי דרכו וגו', פירוש שחוב קדוש מוטל על האבות לחנוך את בניהם על דרך התורה והמצות, וכמו שכתוב גם כן כמה פעמים בתורה שמצוות עשה על כל אדם מישראל שילמוד את בנו תורה, כמו שכתוב ולמדתם אותם את בניכם וגו' ושננתם לבניך וגו'.

והעיקר הוא לחנך ולנהל את בניו על ברכי התורה והאמונה מימי נעוריהם בעודם ברשותו כמו שכתב דוד המלך עליו השלום בתהלים (קמ"ד) אשר בנינו בנטיעים מגודלים בנעוריהם וגו', פירוש שהבנים דומים לנטיעה של אילן כי האדם הוא העץ השדה, כידוע, שעיקר חוזק של האילן הוא השרש, שאם יש להאילן שרש חזק אז אם אפילו יבואו עליו אחר כך כל הרוחות שבעולם אינם מזיזות אותו ממקומו. מה שאין כן אם אין לו שרש חזק אז עלול מאוד אם יבוא עליו איזה רוח הופכתו ועוקרתו על פניו. כן הוא האדם שהוא נמשל לעץ השדה, הכל תלוי אם יש לו שרש חזק והוא האמונה הטהורה שזהו יסוד ובסיס חזק למען שלא יעבור חס ושלום כל ימי חלדו על אחת מכל מצות ה'. ואפילו אם יבא עליו כל הרוחות סערות שבעולם, היינו אלו החברות פועלי און שנתחדשו הרבה בבני דור החדש הצעירים שחכמים המה להרע, שרובם כבולם הם מתגדלים ברשות עצמן הולכי שולל, בני בלי תרבות, פרעי מוסר ויש להם דעות כוזבות ונפסדות וכפירות, רחמנא ליצלן. יסודתם של אלו הם רק למען להדיח ולהסית את לב נערי בני ישראל מדרך ה' ולהתרחק משרש גזע קדש מחצבתם ולבזות ולחלל את כל קדשי בני ישראל. ומצורף לזה שרבו כמו רבו בעוונותינו הרבים בהרבה בתי בני ישראל הספרים החיצונים המלאים קלות ראש ולצנות (והם דברים הממשיכין את הלב, בדאיתא במסכת פסחים (דף קי"ב) ומשכי לך בליצנותא. עיין שם).  ונכלל גם בהם באלו הספרים הטמאים הרבה מינות ואפיקורסות ושרי עגבים והתולים ותפלות. וידוע אשר אלו הרגילים לקרות בהם תמיד מטמאים את רעיונם בהדברים הנמאסים ונבזים ונאלחים ויבעירו בהם אש של היצר הרע. אך אם האדם יש לו יסוד חזק, היינו שנשרש וניטע בקדושה מימי ילדותו אף אם אחר כך יעברו עליו הרוחות רעות הנ"ל מכל מקום לא יזיזו אותו ממקומו, כמו שכתבו חז"ל ינקותא כלילא דורדא, כי כל מה שקנה בנפשו בילדותו נשאר כן בטבע קיים כל ימיו.

וזהו גם כן מה שכתוב חנוך לנער על פי דרכו נם כי יזקין לא יסור ממנה, בידוע שההרגל על כל דבר שלטון, ועיין בשל"ה בשער האותיות אות ד', כתב בחסיד אחד שהרגיל את בנו תמיד במדת אמת, והיה כל כך רגיל בדבר עד כי אפילו יהבי לו כל חללי דעלמא לא הוי משנה בדבורו. עיין שם. מה שאין כן אם האדם לא נשרש בקדושה ולא נתחנך מימי ילדותו ונערותו על דרך התורה והאמונה ולא נקבע בלבו חומר האיסורים והעונש הנורא על מי שיעבור חס ושלום על אחת מכל מצות ה' וגודל השכר של מי שמקיים התורה והמצות. אם כן אם אחר כך בימי חלדו יעברו עליו אפילו איזה רוח קל מהרוחות רעות הנ"ל, בנקל שיעקור ויהפוך אותו ממקומו. כי האדם הוא עיר פרא יולד ויצר לב האדם רע מנעוריו וגדל והולך בדרך שובב לבו הרע. ועל ידי זה נעשה חס ושלום פורק עול וסר מדרך התורה והמצות, ועלול מאד שיעבור בהמשך הזמן מימי חייו גם על כמה עבירות חמורות מחמת תאוות לבו הנשחתה, כגון חילול שבת ואיסור נדה ושארי עריות שהם מחייבי כריתות, ונברת על ידי זה נפשו האומללה מארץ החיים מעולם הנצחי, כי אין לו מתג ורסן לכבוש את תאוותו מחמת שאין לו יסוד הבנין והוא האמונה הטהורה. וזהו הגרמא בניזקין, כי האמונה היא היסוד הבנין של דת היהדות והתורה והמצות, כדאיתא במסכת מכות (דף כ"ד ע"א) דרש רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו לו למשה כו' בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. והקשו המפרשים וכי בא חבקוק לגרוע חס ושלום מהתרי"ג מצות שנאמרו לו למשה ולהעמידן רק על מצוה אחת. אך הפירוש הוא שבא חבקוק ליתן כלל גדול ובסיס חזק איך נוכל בנקל לקיים כל התרי"ג מצוה הוא רק על ידי האמונה, שאם יהיה להאדם האמונה שלימה בה' יתברך אז עלול מאד לקיים על ידי זה התרי"ג מצות.  וזהו לשון "והעמידן" שהוא עמוד חזק ויסוד שהוא האמונה יתקיים על ידי זה כל הבנין, כל התורה, כמו שכתבו וצדיק באמונתו יחיה. ומשום הכי נאמר ונשנה כמה פעמים בהתורה שהחיוב להאבות לפרסם להבנים הנסים והנפלאות שעשה ה' יתברך לישראל מימי קדם.  כמו שכתוב בפרשת בא ולמען תספר באזני בנך גו' וידעתם כי אני ה'. וכן והגדת לבנך וגו'. היינו שעל ידי זה שיספר להבנים את גודל הנסים והנפלאות שעשה ה' יתברך לישראל במצרים, על ידי זה יכירו וידעו הבנים אשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וישרש בקרב לבם האמונת ה' והשגחתו יתברך. ועל ידי יסוד זה של האמונה הטהורה שיהיו להם להבנים ישמרו אחר כך כל התורה והמצות, כיון שיקבע ויכה שרש בקרב לבם שבידו של ה' יתברך לענוש וליפרע מעוברי רצונו, וכן להיפך שישלם שכר טוב לעושי רצונו.

על כן כל מי אשר יראת אלקים נגע בלבבו ישרש ויקבע בקרב לב בניו מימי ילדותן האמונה השלמה בה' יתברך. וישתדל ויתאמץ בכל תוקף עוז ואמצי כחו להרחיק את בניו במטחוי קשת מאלו החברת מריעים בלי תרבות ופורקי עול שגדלו על לא תורה ודרך ארץ ולא לאמונה גברו בארץ. עיין אבות דרבי נתן פרק ל', רבי עקיבא אומר כל המדבק עצמו בעוברי עבדה אף על פי שלא עשה כמעשיהם הרי זה מקבל פרעניות כיוצא בהם, וכן להרחיקם שלא יקראו כספרים החיצונים שהם ספרי רעל שמרעילים את לב צאן קדשים אשר תוכם רצוף מרירת פתנים ונכנס בתוכם כארס של נחש הקדמוני. רק לחנכם ולהרגילם לקרות בספרים הקדושים המעוררים לב ישראל לאביהם שבשמים וחוב קדוש מוטל על כל אדם מישראל שישתדל לקנות בביתו ספרים הנדפסים (בלשון לע"ז זשארגנאן) שיסודתם בהררי קדש להלהיב את לב בני ובנות ישראל לחיזוק האמונה והדת כגון ספר נדחי ישראל וגדר עולם ומעשה אלפס וכדומה. עיין באגרת הגר"א ז"ל המכונה בשם "עלים לתרופה" שכולו מלא מוסר השכל, שם הזהיר מאד לבני ביתו שיהיו רגילין תמיד לקרות בספרי מוסר הנדפסים בלשון לע"ז.

(מתוך מעיני הישועה)

---

הרב יהושע הכהן קפלן נולד בפאטשיצה בשנת תרל"ג (1873) לאביו הרב מאיר. הוא למד בבוברויסק ואח"כ בישיבת סלובודקה, שם נודע כ"מתמיד מבוברויסק" והוסמך לרבנות ע"י גדולי דורו. בשנת תרנ"ט (1899) עבר לישיבת וולוז'ין, שם המשיך בנישואיו בכולל האברכים "ברודסקי" לאחר שנשא לאשה את מרת ביילה [ציפורה רבקה] בת הרב יהודה פאלישץ, שנודע כלמדן ופיקח. לזוג נולדו ששה ילדים. בשנת תרע"ג (1913) מונה לתפקיד מורה הוראה בוורשה. משנת תרע"ט (1919) נבחר לכהן כרבה של קרוקי שבליטא, ואחר כך בסובינישוק ומשנת תרפ"ז (1927) כרבה של ווידולקה.

"צדיק תמים, צנוע ונחבא אל הכלים. השקיע עצמו בסוגיות עמוקות, בחידושים ובתירוץ דברי הרמב"ם" מתוך (ספר יזכור לקהילת ליטא).

הרב קפלן חיבר פירוש "שערי הקדש" על ספר "עבודת הקדש" של החיד"א (ב"ח, תרס"ז-תר"ע). בשנת תרע"א (1911) הוציא לאור את ספרו מעיני הישועה (מהדורה שניה יצאה לאור בשנת תרע"ג) הדן ב"הרבה דינים השכיחים ונחוצים מאד מדיני התורה הנצרך למעשה מידי יום ביומו ושבת בשבתו, אשר הרבה אנשים נכשלים בהם מחמת העלם דבר וחושבין שאין בהן שום סרך איסור. בשנת תרצ"ו (1936) הוציא לאור את ספרו שער יהושע. בתרצ"ט (1939) הוציא לאור את הספרים "שערי הווסתות" ו"לקוטי שושנים".

הרב והרבנית וחלק מאנשי קהילתם נספו בשואה בוידוקלה ביום כ"ט בתמוז תש"א (24.7.1941), ע"פ עדות בנו ישראל, בדף העד המוצג באתר יד ושם, הם נהרגו ביריות בבור ליד תחנת הרכבת. יהודים נוספים מהעיירה נרצחו לאחר חודש בכ"ט באב (22.8.1941).

בנו של הרב יהושע קפלן, הרב מאיר, היה חבר בית הדין הרבני בתל אביב, חיבר את הספר "דברי מאיר", "שערי מאיר", מצות התוכחה ובסופו "מאור התוכחה".

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ויקיפדיה, ספר יזכור לקהילת ליטא, דף עד ביד ושם.

 

לחנוכת הבית לכנ"י פה עירנו מיץ בחול המועד פסח שנת תרצ"ג לפ"ק.

רבות שבעה לה נפשי מהנאומים אשר לפני, אשר ספו קינה ונהי, על נגישת ולחיצת אחינו אשר בארץ אשכנז, ומהם שפכו עליהם מרורות לתלות אשמם בראשם כי מידם היתה להם זאת, את אשר הגיע עליהם, אחרי כי אחינו בני ישראל באשכנז בימי שלוותם, לא זכרו צור מחצבתם ארצם ולאומיותם, ולצריהם נתנו יד תמכו במשענת קנה רצוץ, אשר הם יעמדו להם בעת צרתם – ואין אנחנו יושבים כעת על מדין לשוח ולדון דיני נפשות, ולכל עת אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג) עת ספוד ועת רקוד, ודבר בעתו מה טוב. ואם השביעני במרורים בזו לילי פסח, ורעה נגד פנינו אשר יסמרו שערות ראשינו, אבל על כל פנים ימי הפסח זמן חירותינו הם ותן חלק לשבעה, וכן חג לנו מחנוכת הבית אשר אנחנו בו, וראה ראינו מדברי כל חוזינו ונביאנו אשר גם בתוך הצרה והיגון המציאו לנו פדות והנחה, וחזו לנו תמיד חזות נחמה ותרופה צרי למכותינו:

וגם אנכי היום בתור מנאים האחרון אכון פעמי לצאת בעקבי הצאן, ואחזה בסנסני מילין תרי ותלת דברי נחמה השקט ובטח בה' אלהינו אשר מעולם לא עזב חסדו ואמתו מאתנו אנחנו עמו בכל ארצות פזורינו, וכן גם עתה אל יעזבנו ואל יטשנו ה' א' לנצח, ואנכי עמדי כאשר בשעה האחרונה נתכבדתי לשאת משאת דבר, טרם תפוש בלבי איזה רעיון ונושא מאמר המתאים וראוי לעת הפכפך כזאת, חנוך הבית, ושמחת חג, ועת צרה ליעקב ממש צרתות זו לזו, וראה מעשה ונזכר הלכה מלימודי הדף היומי בקהל עדתי במסכת יבמות בחמש עשרה צרתות בסוגיא ד"עשה דוחה לא תעשה", כלל גדול אשר בתוך גלי ים התלמוד יעבור, ובמצולות ים אין מקום לתפוש משוט להתענג בתענוגי האגדה, אשר רק על מי מנוחות יעבורון, על כל זה אקוה, אשר מעז יצא מתוק לחיך, לומר איזה מילי מעליותא באגדתא מענינא דיומא כיד ה' הטובה עלי, ואפתח שער בעת נעילת שער אשר ממנו ישקו כל העדרים:

הנביא מלאכי בעת נעילת שער ספרו, פתח ואמר "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים", ונבין את דבריו בשים שכל אשר הנביא יחזור על הראשונות להגידנו לזכור תורת משה, ואשית נוספות כאשר כבר עוררתי בדרשת שבת הגדול באמרו דוקא בחורב, וכי רק בחורב נצטווה הלא גם באוהל מועד ובהר גריזים וחוקותיה במרה נצטוו גם כן:

אבל נביא מלאכי כאשר נראה אליו במראה הנבואה כל אשר יעבור על ישראל בהגלות תחת שבט מושלים שונים מהחל עד אחרית כיום מר הזה, כן נגלה לפניו אשר אחריו אין עוד נביא אשר יחיה, משימו אל עליו את נבואתו, להחיות את מר רוח הישראלי, חיל ורעדה אחזתהו, ואימה ופחד סבבוהו, לאמור, אוי מי יחיה משימו אל עליו כל המשא והצרות הללו, ה' במראה אליו נתוודע ואמר לו, לך ואמור להם לישראל העצה היעוצה להם לבל יפלו פניהם, ולא ירדו ממדרגתם חס ושלום, בכל אשר יעבור עליהם, הוא[ זכרו תורת משה כו'. תורת משה יהיה להם למורה והר חורב ישימו לעיניהם למחזה בכל אורך ימי הגלות עד אשר הנני שולח לכם את אליהו הנביא כו', ואתם אל תיראו:

ונבין סגולתם על פי אומרם במסכת שבת (פ"ט ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו ריבונו של עולם תורה היכן היא, אמר לו נתתיה לארץ, הלך אצל ארץ. וכתב המהרש"א, מפני שארוכה מארץ מדה, וכן הלך ושאל מן הים הגדול, עד שבא אצל משה, אמר לו תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא, אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה כו', אמר לו הקב"ה הואיל ומיעטת את עצמך תקרא על שמך, שנאמר זכרו תורת משה, הרי שנקראת תורת משה על שהקטין את עצמו. וכן "משה קבל תורה מסיני", למד להקטין את עצמו מסיני, שזכה שתינתן התורה עליו מפני שהוא השפל והנמוך שבהרים, על דרך שאמרו במדרש רבה קהלת, עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא עליה מלך גדול זה הקב"ה, ובנה עליה מצודים גדולים אלו רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה. ועיין מדרש תהלים על הפסוק "למה תרצדון הרים גבנונים", בשעה שבא הקב"ה ליתן תורה לסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנה וזה אומר עלי התורה ניתנה, תבור וכרמל זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, אמר הקב"ה למה תרצדון הרים גבנונים (הר על גבי הר) "ההר חמד אלהים לשבתו" מפני שהוא הר לבדו ונמוך וענוותן:

וזה שאמר הנביא לישראל, זכרו תורת משה שנקראת על שמו לענוותנותו, וכן הר חורב שהוא ההר הכי קטן, יהיה לעיניכם לאות, כי לא מרובכם חשק ה' בכם מכל העמים כי אתם המעט, על כן בחר בכם אל, וכן מבטיח הנביא (ישעיה נ"ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, היא התורה, והר ציון לעולם ישב, כן אתם בני ישראל לא כליתם מן האומות, אם כי הם הרבים:

וזה שאמרו בגמרא (שבת פ"ט) למה נקרא שמו הר חורב, שממנו ירדה חורבה לאומות העולם, המתגאים בגאוותם וריבויים, כי רם ה' ושפל יראה, וגבוה ממרחק יידע. ודא תברתהון של אומות העולם המעיקים וצרים לישראל בתוקפן וגבורתן, אבל הם יאבדו משטח העולם, כמו שההרים ימושו (ישעיה נ"ד) ועם ישראל חי לעולם ולא תמוט. ומהם שונאי ישראל עצמם כבר באו והעידו על זה, על מפלתן, המן אמר "אתא מלי קומצא קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי" (מגילה ט"ז ע"א), אתם ישראל שאתם כולכם רק קומץ ומלא חפנים נגד העמים, אף על פי כן תדחו את כולם ולא יוכלו להרע לכם ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, על פי הכלל של "עשה דוחה לא תעשה", ועשה אחת שישראל עושין דוחה כמה לא תעשה שאומות העולם אין אין מניחין לעשות, כידוע שמעט אור דוחה הרבה חושך, וכמו שהבטיח לנו ישעיה הנביא (ס') כי הנה החושך יכסה ארץ (שאין שם שמש כלל), וערפל לאומים (הנאצי), ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, ישראל אשר בך אתפאר ויאר לנו מכל צרותינו:

וגם בדבר חינוך הבית הזה, "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים" אשר, לא רק רוח הלאומי בלבד יאמן בבית הזה, כי אם גם רוח התורה יכנס בה ולא ימוש מתוכה ובה יהגו אבות ובנים, ובזכות זה יקוים בנו מקרא שכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, במהרה בימינו אמן:

(מתוך "דרש משה", חלק ב)

---

הרב משה קלנברג (קאהלענבערג), נולד בשנת תרמ"ג (05/09/1883) בסקאלאט שבגליציה (כיום אוקראינה) כבן לרב אברהם יהודה קלנברג ולאמו מרת העניא מינציא בת הרב יצחק קיבץ מסקאלאט. משפחתו היתה מיוחסת לגאונים מפורסמים ובהם הרב יעב"ץ והחכם צבי, רבי אפרים בעל שערי אפרים ועוד. "הרב הגאון הגדול החריף ובקי הר המוריה כליל המעלות ערוגת הבושם" (מתוך הסכמת רבי אברהם יהושע העשיל מקאפיטשיניץ לספר שלש דמעות ולספר דרש משה), "… דורש טוב לעמו מוכתר בנימוסין ותיק וחסיד וירא אלקים" (מתוך הסכמת האדמו"ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, לספר שלש דמעות. וראה גם את שאר ההסכמות הנלהבות של גדולי ישראל לספרי הרב משה קלנברג) "אשר לא מש מימיו מאהלה של תורה מעושר ומעוני" ("ברכת אב", מתוך דרש משה חלק א, עמ' 16), והתחיל לכהן כרב עוד בצעירותו והיה אב"ד קוטשערמארא שבבוקבינה. בעקבות צרות מלחמת העולם הראשונה סבל מהרוסים, גלה מביתו, נטש את משרתו הרבנית ואבד את כל רכושו להצלת נפשו ונפשות משפחתו. הוא עבר דרך רומניה להונגריה, שם שהה שש שנים והיה רב חברת לינת הצדק ולומדי השיעור בש"ס בבודפסט. בשל נישואי אחותו מרת חנה כהנא עבר לווינה ושם היה רב חבורת קהל חסידים ומגיד מישרים בקלויז סדיגורה. בשנת תרפ"ט (1929) עבר לעיר מץ שבצפון מזרח צרפת. בעקבות עקירת בית העלמין היהודי בעיר בידי הגרמנים בשנת תרס"ג (1903) אבד ציון מקום קבורת הנפטרים ובכללים גם צדיקים גדולים שלא נודע מאז מקום קבורתם, אולם "אין עושין נפשות לצדיקים! המצבות והזכרונות הגשמיים בטלים ועוברים אבל דבריהם הן הן זכרונם הקיימים לעולם וזכרם לא ימוש מוך היהודים" (דרש משה, חלק א, הקדמה, עמ' 28-29). במץ כיהן הרב משה כרב לקהילת "קהל יראים" של המהגרים ממזרח אירופה וממרכזה.

עולמו הרוחני של הרב קלנברג הושפע משורשיו בחסידות רוז'ין, ביהדות מזרח אירופה ומדמויותיהם של ה"חפץ חיים" והרב מאיר שפירא מלובלין. הרב קלנברג חיבר את הספרים דרש משה (ב"ח, תרצ"ה), דור ודורשיו מגדולי מיץ, שבתא דרגלא וספר "שלשת הרועים" משלשה בתי אבות גדולים וצדיקים, שלש דמעות הספדים על קדושי ארץ ישראל וגדולי ישראל (תרצ"ז) ובהם דברים לזכר חללי מאורעות תרפ"ט, הספד על החפץ חיים, הספד על הרב קוק ועוד. כן היו בידו גם כתבי יד עם הערות בש"ס ובשלחן ערוך ועל התורה, שהתכוון להוציאם לאור.

בשל צרות מלחמת העולם הראשונה והתנפלות צבאות הרוסים בשנת תרע"ד (1914), אבד כתב ידו על שולחן ערוך יורה דעה חלק א', שהתעכב עם פרסומו כי טען "הלא עדיין אברך אנכי אעבור על פרשתא דא פעם ושתים וימים ידברו ואז אוציאם אורה כאשר אשלים חוקי על כל השלחן ערוך יורה דעה על כל פנים". הרב כאב מאוד את אובדן כתביו: "וכגורל ביתי הוני ורכושי וכל מרבית ספרי שהיו שוים הון רב ונאספו ותמו או נגנבו, כן היה גורל גם הכתבי יד שלי אשר בעמל ידי יגעי ומצאתי כתבתים וגם הגהתים, ידי זרים שלטו בם ולדאבוני אין לזה לא גאולה ולא תמורה ושמעתא בעי צילותא, וחבל על דאבדין ולא משתכחין ומיאנה הינחם נפשי…" (הקדמת דבר משה, חלק א, עמ' 30). כל ימיו קיוה שימצאו כתביו וישיבו לו אותם.

בפרוץ מלחמת העולם השניה פינתה הממשלה את תושבי אלזס-לוטרינגיה לפנים הארץ, והרב עבר עם אביו הישיש לבורדו. ביתו נעשה מרכז לבני עדתו ולפליטים נוספים. בתחילת שנת תש"א (בנבמבר 1940) הוגלה הרב יחד עם רעייתו ואביו ורבים מבני קהילתו למחנה לה-לנד שליד העיר טורס, כ- 160 ק"מ דרומית מערבית לפריז. הוא ארגן תלמוד תורה לעשרות ילדים במחנה, ייצג בוועד את הנושאים הדתיים וכתב דרשות במחנה. "במהלך עשרים ואחת חודשי שהותו במחנה כתב הרב קלנברג את דרשותיו בכתב יד בהיר, קריא ועשיר במקורות: תשע דרשות, מבוא למגילת איכה, ביאור לפירושו של האבן-עזרא למגילת איכה, מסמך מזעזע המתאר את שילוחם מהמחנה ודברי תורה ששמע מפי אביו ועוד. כתב היד התגלגל והיה מונח עשרות שנים בארכיון ייוו"א בניו יורק ללא גואל, והוגדר כבלתי מזוהה. לאחר תחקיר ארוך ומורכב הצליחה הרבנית אסתר פרבשטיין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, לזהות את שם המחבר, לגאול את כתב היד ולהוציא לאור את הספר "ידי משה", ששמו נמצא רשום בכתב היד" (מתוך "תחקיר החודש", תמוז תשס"ו, באתר "זכור": חיים שלם, "מי יתן ויכתבו מילי", הצופה,21 באפריל 2006).

מתמוז תש"ב החלו להוביל את יהודי המחנה להשמדה. הרב משה קלנברג הועבר לדרנסי שבפריז, והספיק לעבור שם לפני התיבה לסליחות ולתקוע בשופר. בערב ראש השנה (11.9.1942) הובל עם רעייתו, הרבנית חנה גיטל לבית טייטלבאום, לאושוויץ בטרנספורט מס' 31, ושם הם נספו ב-ג' בתשרי תש"ג (1942).

שני בניהם, הרב חיים מרדכי ור' פנחס שרדו. בספר "ידי משה" הובאו גם דברי בן המחבר, הרב חיים מרדכי קלנברג, בנוגע למשפחה ולתולדותיה.

מקורות: אתר זכור. אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד עמ' 544-547. ספר זכרון לגירוש יהודי צרפת, באטה וסרז' קלרספלד (פריס 1978), דפי עד באתר "יד ושם", ועוד.

הרב הונצח גם בספר "דעת שלום על פרק שירה" מאת הרב שלום מאסקאוויטש משאץ, תשמ"ט. וכן בספר משמיע שלום, מלוקט ע"י מכון "שפתי צדיקים" שע"י מרכז תורני "אוהב ישראל", תשנ"ה.

הערות:

• ע"פ אנציקלופדיה לחכמי גליציה הרב נולד בתרמ"ב (1882), אחותו רשמה בדף העד שנולד ב1888, ולמעלה הובא תאריך הלידה המפורט כפי שהובא ברשימות ספר הזכרון לגירוש יהודי צרפת.
• ע"פ המובא ב"משמיע שלום" יום הזכרון נקבע לד' בתשרי תש"ב. ונראה שכוונתו לתש"ג (1942). למעלה כתבתי ג' תשרי תש"ג, כפי שמובא באנציקלופדיה לחכמי גליציה.

כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים, שהן מזדרזות במצות […] מנהיגות בניהן לתורה […]

"ושמרתם את בריתי". ברית היא התאחדות שני אישים, והשתעבדותם איש לרעהו, לעשות אינטרס חברו – שלו. ועל כן זאת הברית, אשר כרת ה' עמנו, הכניסנו עם כל עצמותנו ופעולותינו הכלליות והפרטיות – בלתי תלוי בכל תמורות החיים והזמנים – לרשותו של הקב"ה, לעשות את כל אשר יצונו ולמלא את כל אשר ידרש ממנו, למען אשר כל ענינינו יהיו מסורים בידו, לטוב לנו (כאשר ארז"ל [שמו"ר לו,ג] "נרך בידי ונרי בידך, אם אתה משמר את נרי אני משמר את נרך"). ולא את אבותינו בלבד כרת ה' את בריתו, כי אם את כל הדורות הבאים (דברים כט,יג-יד), ולא את הכלל בלבד כרת ה' את בריתו, והפרט הוא בן חורין להבטל ממנה, כי אם כל איש ואשה מישראל המה בכלל הברית, כאשר דבר משה אל ישראל (שם) על כן חובה מוטלת על כל הורי ישראל לא לבד להכניס את בנם בבריתו של אברהם אבינו, כי אם לגדלו ולחנכו לאותה הברית.

ועתה, בת ישראל, אשת חיל, גברת בית יעקב העתידה, אשר עליך נאמר (משלי לא,כה): "עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרן, פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה: צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל", מי כמוך ראויה לאותה איצטלא, להיות מורה ומדרכת ומחנכת את בני ישראל לתעודתם הנשאה, ולהכרת חובתם הנשגבה, (… ולהנה וגם לתורה…) אליך נשא עיניו היושבי בשמים, בהופיעו על הר סיני ללמד את עמו תורה ומצוות ועליך סמך באומרו: "ואני זאת בריתי אותם, אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי, אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם!". על כן, בת ישראל, לבשי עז התאזרי והיי לבת חיל! הצילי ילדי ישראל מאבדון גדלי אותם לתעודתם, להיות כהני ה' והכשירים לשמע בקול ה'! הראי להם את הגדולה והגבורה, את התפארת וההוד, את החכמה והחסד אשר לה' אלקיך – בכל תולעת וראש, בכל פרח וצמח, בכל כוכב גדול וקטון – ובאדם! הראי להם את ה' בכל הליכות דברי ימי העמים והאנשים, ובייחוד בדברי ימי עמך, שמתחלתם ועד סופם אינם אלא התגלות אלקים בקרב בני האדם, בשביל האדם. שאינם אלא אצבע אלקים, להראות לבני אדם גבורתו ונפלאותיו, חכמתו וחסדיו! הראי להם בחייך ובחייהם השקטים והסואנים, בכל רגעי חייך וחייהם החולפים והבאים, בכל עצב ובכל שמחה אשר ימצאו אתכם – יד אלקים! למען אשר יפקח עיניו ויראה, כי עוד היום הוא וכל עמו נשואים על כנפי נשרים, ועוד היום גדול חסדו עמנו כימי עולם.

ולא רק בדברים תכשירו את בניך לתעודתם, כי אם במעשים: בכל דרכיך ותהליכותיך עם אלקים ואנשים, מבקר ועד ערב, מערב ועד בקר, ילמדו ליראה את ה' ולשמע בקולו! בך יראו את האושר ואת הנעימות, אשר בחיי היהדות, המיוסדת על דבר ה' ומצוותיו, ממך ילמדו ויכירו וידעו את העז והתעצומות את המנוחה והשלוה, את השמחה ואת הענג ואת שפע המעשים הטובים, אשר יגיעו לאדם, בחיותו את חייו על פי ה' וחקי רצונו, מבלתי סור מהם ימין ושמאל!

ומי מסוגל יותר להנחיל לבנינו, על ידי חינוך ולימוד את ההתקדשות הישראלית, את ההתרחקות מכל דבר שקר ותועבה, ובכלל זאת טהרת המדות ונקיות הדעת – מאותה אשת חיל, יראת ה', אשת בית יעקב ואם בני ישראל, אשר בידה נמסרה כל טהרת הבית וכשרותו וכל קדושת חיי המשפחה הישראלית, ואשר נמצאה נאמנת לתעודתה בכל הדורות, בנשאה את דגל הטהרה והצניעות ברוח גבורה נפלאה!

צאינה בנות דורנו בנות ישראל כשרות, בעקבות אמותיכן אלה, אשר מלאו את תפקידן תמיד באמונה, ושמרו את ביתן מכל אשר לו צל של ערות דבר ושל השחתת דרך ופריצות וקימו בעצמם בזהירות יתרה" "והיה מחנך קדוש!" משכנן היה קדוש, חיקן אשר נשאו בו את ילדיהן קדוש היה: מזונן, אשר הושיטו לילדיהן קדוש היה, גם כל אויר ביתן היה קדוש ומלא ברכות ה', על כן פרחו בניהן ובנותיהן בקדושה ובטהרה ובמעלות רוחניות אין מספר, ועל כן העמיד ישראל חכמים מצוינים וצדיקים נפלאים, אשר אין דוגמתם בכל העמים והלשונות, ועל כן היו כל בניהן, ברוכי ה' ואם הבנים שמחה ותשחק ליום אחרון!

אמנם בבא הורי ישראל לחנך את בניהם לתורה, אז תגש הערומה אליהם ותאמר במנוד ראש: "האם כל בניכם יהיו רבנים וכלי קדש? הלא אם תנהיגום אל התורה ותחנכום ברוח היהדות, לפי השקפתכם הקלוטה מהגיטו, שוב לא יוצלחו לאחז במסחר ובחרשת המעשה, באומנות או בחכמה לפי מובן זמנו ולא יוכלו למלא את משאלות ודרישות הזמן אל האדם ויהיו ברעה ובחסר כל, וזה וזה לא יתקיים בידם. גם לכל העמים יש ריליגיות, אבל שם הנה ערוכות ערוכות בטוב טעם ודעת: שם ריטיניא לחוד וחיים לחודם, ואין אחד נוגע בחברו במלא נימה: שם לא תהין הדת להתערב בכל דבר, כאשר היא אצלנו, מתי נפקחה גם אנו עינינו לראות נכוחה ולעשות כמתוקנים שבהם אשר להם היתרון בחכמה ובדעת ובכלכלת החיים?! מתי נתפתח ונשלים גם אנו להכיר, כי השמים שמים לה' והארץ נתנה לבני אדם, כמוהם?!…

מתי? – לעולם לא! כל זמן אשר בשם ישראל נכונה, כל זמן אשר לא ננתק את מוסרות הברית, אשר כרת ה' את אברהם אבינו ואת זרעו אחריו – לא נאבה ולא נשמע לכל הדברים הלאה, שאין להם שחר! הלא כנגד התפרדות החיים הזו בשתי רשויות, של ה' ושל בני אדם, של דתיות ושל אזרחיות, כנגד גלות של הדת מן הבית ומן החיים אל בתי תפלה והיכלות, אשר תוצאותיהן הן: חלול והשפלת כל החיים הממשיים, המעשיים העובדים והיוצרים, הרוכשים והנהנים – הלא כנגד הדעה המסולפת והאמת המזויפת האלה, שפשטו בחברה, יסד ה' את בית יעקב ויבחר לו את ישראל לסגלתו. הלא כנגדן יסד לו ה' עם ישראל, אשר בהיותו עם בין העמים, יעמד לנס עמים ולעד לאומים, בהיות כל חייו הממשיים, המעשים, הפועלים והיוצרים, הרוכשים והנהנים, ערוכים ומתוקנים לפי תכניתו ית' ולפי רצונו ומסודרים לפי חכמתו ודעתו, למען אשר ממנו ילמדו גוים ולאומים, לדעת את ה' ואת יתרון האדם, ולא יתמכרו לעשות הרע, ולא ישפלו להדמות לבעלי חיים מצוינים בדעת!…

"ממלכת כהנים וגוי קדוש" רצה ה' לתקן לו בעולמו וזה שמנו אשר קרא לנו, בעת אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. לא ממלכה, אשר יהיה לה' גם היכלותיו וכהניו, כי אם ממלכה אשר כל האזרח בה יהי "כהן" נאור באור ה' והולך בדרכיו. ממלכה, אשר בה כל בית יהיה היכל, קדש לה', וכל שלחן מזבח, וכל פעולה מפעולות החיים הביתיים והאזרחיים – תהיה עבודת ה': ולא "גוי", אשר יהיה גם קדושים, ככל הגוים, רצה ה'. כי אם "גוי קדוש", שיהיה קדוש בכל רמ"ח אבריו, ואשר כל אחד ואחד ממנו, אף בחבילי עצים שעל גביו וכד המים שעל שכמו – ישאף אל המעלה העליונה של השלמות הרוחנית והמוסרית, זאת היא תעודתנו, וזאת היא תעודת כל האנושיות, אשר פי ה' יקבנה. ולמען עשות זכר לתעודה הנשאה הזאת בקרב העמים ולפנות דרך לגאולת האנושיות, עשה ה' את ישראל ל"זרע-אל" ויזרע אותו בין העמים, ויביאהו לידי נסיונות קשים מאד של לחץ ודחק ושל הגבלות, המעבירות את האדם על דעתו ומשפילות את ערכו המוסרי ומצמצמות את רוחו, למען אשר יתגבר עליהם וישאר נאמן לתעודתו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", וישוב באחרית הימים ברנה לארצו ולמקומו.

ועתה – אחרי אשר עמדנו בנסיונות אלה באלפי שנות גלותנו לעיני כל יושבי תבל, המשתוממים על כחותינו הנפלאים, ונשארנו בכל אלה העם היותר מלא רוח חכמה ודעת, והיותר נקי הדעת והמדות –  ולא נטעה באמרנו – גם היותר מאושר בחיינו הפנימים עתה בהיותנו קרובים כל כך למטרתנו, נאבדה דרך ונכשלה ונלכה אחור ונשברה?! עתה נבזה ליקרנו ונבגדה במשלחינו ונתאוה להעשות בריות חדשים מטיפהן של כל הגוים?! הבאמת הועילה זו פריקת העול העושה כביכול, את בתי ואשי ישראל בני חורין להפטר מן התורה ומן המצוות עד כדי שדעתו טועה, להאמין שיש בה ממש? האם נתמעטו עתה בחיינו עוונות אזרחיות ופוליטיות, עניות וצרות, דאגות ויגונות וטרגדיות ביתיות וחברתיות, מאשר באלפי השנים, אשר היו ישראל באמנה בדרך התורה הקדושה, ושמרו את משמרת התורה במסירות ובנאמנות.

בכל משברי וגלי המים הזידונים, אשר צפו על ראשו נשאר נאמן לתעודתו, להיות: "ממלכת כהנים וגוי קדוש"!

לא, אחיות, בנות ישראל! אטמנה אזניכן לקול ההסתה המדברת באלפי אלפים לשונות ופרצות שאין בהן ממש! פתחנה אזניכן לקול ה', המדבר וקורא אליכן מהר סיני! התנשאנה על רום מעלת הכרת תעודתכן הנשאה והנכבדה והביטו משם על אורחות חייכן וחיי ביתכן! דענה את חובתכן לה' אלקיכן ולעמכן ואל נא תתפתינה לברק יופי ולקסם כזב, המאחזים את העינים ומוליכים את האדם שולל!

אמנם כן, השמים שמים לה' והארץ נתנה לבני אדם, אבל לנו, בני ישראל, נתן ה' כימי השמים על הארץ, אותנו נשא ה' על כנפי נשרים והביא אותנו אליו, ואלינו ירד מן השמים לדבר עמנו, ולשכן כבוד בתוכנו, ואותנו בחר מכל העמים ונתן לנו את תורתו, בקולות וברקים נגלה עלינו ובקול שופר עלינו הופיע.

זה היה בחדש השלישי הוא חדש סיון – השמים נראים בטהרם, החמה בתקופתה, כל רוח לא יפוח, עלה לא ינוע, בהיות הבקר, בקר לא עבות והנה ענן כבד על הר סיני, ברקים האירו תבל אלי חצצים יתהלכו, קולות רעמים אדירים עם קול שופר חזק מאד ישמעו. קולות טבעיים נוראים עם קולות מוסרים חזקים התלכדו ובאו כאחת, למען דעת כל העם, כי החיים הטבעיים והמוסרים אחודים ודבקים יחד, לא יפרדו ולתכלית אחת ישאפו, למען דעת כל העם, כי ה' הוא האלקים, אדון הטבע והנפש, העליונים והתחתונים אליו ישמעו וכלם כאחד, ובראשם האדם, נבראו לכבודו ונבראו לעשות רצונו, העתיד להתגלות עתה על ידי התורה.

(מתוך מאמר "כה תאמר לבית יעקב", ירושתנו, ספר שלישי, מכון מורשת אשכנזי, בני ברק תשס"ט,  עמ' קי-קיז, באדיבות מכון "זכרון מרדכי")

---

רבי מרדכי בורר, נולד באנסבאך באלול תרנ"ה, למאיר ומרים. בנעוריו החל לקיים אורח חיים דתי. בגיל 17 עבר עם הוריו למינכן שם למד תורה אצל הרב חנוך הכהן ארנטרוי, רבה של הקהילה החרדית בעיר. כן היה תלמידם של רבי אברהם אליהו קפלן ושל הרב יחיאל יעקב ויינברג מחבר ה"שרידי אש" בבית המדרש לרבנים בברלין ע"ש הרב הילדסהיימר. במקביל למד באוניברסיטת ברלין כדי לעמוד בדרישות האקדמאיות שנדרשו מהרבנים. עבודת הדוקטורט שלו, באוניברסיטת פרייבורג, עסקה בזיהוים של קברים עתיקים. אח"כ למד בישיבת טלז בראשות מהרי"ל בלוך, ונתעלה בתורה בשקדנות רבה. לפרנסתו הורה אז בתיכון "יבנה" לבנות. בשנת תרפ"ד נשא לאשה את מרת בת שבע בת הרב חיים יצחק הכהן לאקס, הוסמך לרבנות והמשיך ללמוד בישיבת טלז שנתים נוספות. הוא למד גם אצל הרב ד"ר פסח יהודה יעקבלב, מנהל התלמוד תורה בקניגסברג. ולאחר פטירת רבו, מילא את מקומו בהנהלת התלמוד תורה שם. בשנת תרפ"ח [1928] היה לרבה של קהילת גיילניגן, ראנדג והסביבה, בדרום גרמניה על גבול שוויץ. כן היה רבה הבלתי רשמי של קהילת דיסנהופן שבשוויץ והיה פעיל ב"אגודת ישראל" בגרמניה. הרב פעל רבות לטיפוח חיי הדת בקהילה, דאג רבות לחינוך הנוער וקירב רחוקים ליהדות.

בימי המשטר הנאצי הגיעו לגיילנגן יהודים רבים, ובהם גם פליטים יהודים מפולין, שביקשו להימלט לשוויץ, אף שהגבולות נסגרו למעבר חופשי עם עלית הנאצים לשלטון. הרב אירח את הפליטים בביתו, דאג לצרכיהם, הסדיר את מעברם לשוויץ והדריך אותם איך לעבור את הגבול. השלטונות החלו לחשוד ברב, לעקוב אחריו, להתנכל לו, ולחקור אותו. ב"ליל הבדולח" נעצר הרב בברוטאליות יחד עם מנהיגי הקהילה ואנשיה, והם נשלחו למחנה הריכוז דכאו שליד מינכן. בשבועות בהם שהה במחנה המשיך הרב לעודד את בני קהילתו, למד ולימד תורה, ונמנע מאכילת טריפות אף שהתיר את הדבר לאחרים. ביום שבו היה אמור להשתחרר, ח' בטבת תרצ"ט, עונה קשות בעמידה ממושכת בקור העז במשך שעות ארוכות, עד שנחלש, התמוטט ונפטר בעת מסדר הבוקר. לאחר השתדלויות רבות אושר להביאו לקבר ישראל והוא נקבר במינכן בעשרה בטבת.

נכדיו הקימו לזכרו את "מכון זכרון מרדכי" העוסק בהנצחת תולדות הרב, תורתו וקהילתו. בשנת תשס"ד [2004] הוציא המכון בסיוע קרן הזיכרון של "יד ושם"  את הספר "למען הקהילה על קידוש השם – תולדות יהדות גיילנגן ורבה הרב מרדכי בורר". תולדותיו וזכרונותיו ממסעו לארץ ישראל בשנת תרצ"ב 1932 יצאו לאור בספר "התקווה על הגבול" (תשע"ו, תש"פ).

(ירושתנו, שם, עמ' קט, ויקיפדיה. התמונה המוצגת כאן הועלתה לויקפדיה ע"י Sgbmzm).

מסורה (מובא בילק"ס): "וחם" ג' פתחים, וסי': וחם השמש ונמס (שמות טו,כא) וחם לאדוני המלך (מ"א א,ב) אם ישכבו שנים וחם להם (קהלת ד,יא), וחד קמץ:וחם אבי כנען (בראשית ט,יח).
ולגוון המסורה אמרתי בהקדם הפירוש הידוע מבינה לעיתים: "צינים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם" (משלי כב,ה) דניתן לאדם מדת חמימות וגם מדת קרירות, וצריך להיזהר מאד שבאם יצרו מתגבר עליו יפעול בכל כוחו לקרר יצרו שבל ידיהו ויסיתו על תאות גשמיות ובכן יתנהג תמיד אצל עבירה במדת קרירות שלא יהיה בוער בקרבו רשפי אש תאותו הרע, אבל לדבר מצוה ישתמש תמיד במדת חמימות והתאוה להמצות תוקד בקרבו שיתלהב לעבודת ה'. אבל אם ישתמש במדות אלו ח"ו להיפך – חמימות נגד רצון השם לעבירות, ומדת קרירות לעשות מצוות, הלא הוא מגונה מאוד. וזה "צינים פחים בדרר עקש", אם ישתמש במדות אלו להיפך אז "שומר נפשו ירחק מהם". ודי לחכימא.
והנה להשיג מדת חמימות לעבוד ה', הוא דבר גדול, כמאמרם ז"ל (סוכה דף נב,ע"א) כל הגדול מחבירו יצרו גדול וכו', ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו (קידושין דף ל,ע"ב). אמנם יש לנו תבלין לזה כמאמרם ז"ל (שם) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, כי ע"י כח התורה יכול לנצח היצר הרע, אבל צריך ללמוד לשמה בהתלהבות. וידוע ד"שמש" נקרא התורה. וזה ו"חם לאדוני המלך", במידת החמימות ישתמש האדם לדבר הנוגע לאדוני המלך, היינו להקב"ה, ומדת חמימות תהיה אצלו בלי מדה גדושה רק בפתח, ומדה זו יכול האדם להשיג ראשון ע"י התורה הקדושה, דהיינו ש"חם השמש ונמס", שיזריח אצלו התורה ושוב ונמס את היצר הרע, אבל החמימות התורה יהיה בפתח.
ועוד יש דבר שע"י זה יכול בקל להשלים עצמו ולהלהיב לבו לעבודת השם, עפ"י שכתב האהל יעקב בפרשת בראשית פירוש הקרא (מיכה ו,ה) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי האדם הוא עלול לחטוא מרחם אמו, כמ"ש דוד המלך עליו השלום (תהלים נא,ז) הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, וכמאמר (איוב יא,יב) ועיר פרא אדם יולד. ועוד זאת רעה, מה שהאדם אינו מכיר בגנות מעשיהו, אינו מבחין בדרכיו הרעים, וכמו שכתב החכם עליו השלום (משלי כא,ב) כל דרך איש ישר בעיניו, וכמליצת חכמינו ז"ל (נגעים פ"ב,מ"ה): כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, כי האדם בעצמו אם יעבור עבירה לא ירגישנו בלתי אם אחרים יודיעו אותו, ועל כן צריך תמיד לשמוע בקול זולתו המדריכו והאומר טעותו, והגיד לו המורה עמו דרך הטוב. וזהו "הגיד לך אדם מה טוב", אך ע"י אדם זולתך תעמוד על האמת. ופירש בזה (בראשית ב,יח) לא טוב היות האדם לבדו וכו'. ועיין שם במוסגר התחתון שפירש בזה מה שאמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כז,יז) ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו, כמו שהברזל בברזל יחדד האחד את השני, ובקל יחודדו גם שניהם, כן גם בני אדם גם בני איש, יהיה כל אחד מתחדד לעמוד על אמיתת יושר מעשיהו עם מבטו בפני רעהו והתבוננות במעשיהו. ופירש בזה גם מקרא קודש קהלת (ד,ט): טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם. ואין כאן מקום להאריך.
היוצא לנו והמורם מזה, שאם האדם יהיה בעצמו בהתבודדות אז לא יראה נגעי עצמו ולא יכיר מעשיו הרעים, ורק באם יראה תמיד זולתו נגדו אז יוכל להלהיב לבו לעבודת ה' יתברך, וזה לפי דעתי הפירוש בקהלת (שם) "אם ישכבו שנים", אם יהיו תמיד ביחד ולא יהיה לבדו אז "וחם להם", יכול להשיג בקל מדת חמימות, כי אחד יאמר תמיד לחבירו הטעותים, ויחמו לבם לעבוד ה' יתברך וישיג המדה הזאת ברווח, אבל "וחם אבי כנען", דידוע דיצר הרע ומעשים רעים נקראים בשם "כנען", ואז יזהר שיקמץ מדת חמימות באם רוצה היצר הרע לפתותו וישמש במדת קרירות. וזה "וחם" שיקמץ מדת חמימות באם יש לפחוד שהחמימות יהיה "אבי כנען", היצר הרע. ודי לחכמיא. או להיפך "וחם אבי כנען", דבמדת חמימות עלול האדם לעשות מעשה היצר הרע, והראש לעבירה הוא מדה זאת והוא אבי היצר, ועל כן ישגיח שמדה זאת ישמש רק "לאדוני המלך", ויש לך לזה שתי דרכים, האחד על ידי כח התורה, היינו "וחם השמש ונמס", ועוד ש"ישכבו שנים וחם להם".

(עטרת צבי, דף יד)

---

הרב שרגא צבי אלטמן נולד בשנת תרנ"ח, לאביו רבי יהודה רבה של מעזא-שטאט (מזוקוואש) שבהונגריה מחבר שו"ת "מי יהודה" ופירוש "ים של יהודה" עה"ת ומועדים, וחתנו של רבי שרגא צבי טננבוים מחבר ה"נטע שורק" (דרשות ושו"ת).

הרב שרגא צבי למד תורה בבית אביו ובישיבות הונגריה המפורסמות. היה בעל מוח חריף ומעמיק, מתמיד גדול בלימודו, עדין נפש תמים וצדיק. נשא לאשה את מרת רחל רבקה, בתו של רבי אשר אנשיל הלוי יונגרייז אב"ד מיזא-קיוושד, מגדולי רבני הונגריה. לאחר נישאיו חזר לבית אביו, שם התפרסם כגדול בתורה וכדרשן מוכשר, עניו וחסיד מלא אהבת ה' ויראתו עם פטירת אביו, בהיותו בן 25, מונה לממלא מקום אביו כרבה של מעזא-שטאט, דיין וראש הישיבה שם. פעל במסירות ובענווה, והשפיע על קהילתו ותלמידיו בדרשותיו, במעשיו הנאים ובהליכותיו המופתיים. עם התגברות הרדיפות כנגד היהודים, השמיע דרשות מידי יום לעידוד הציבור והמשיך במתן שיעור יומי לתלמידיו. מספר ימים לפני חג השבועות תש"ד, גורש עם קהילתו לגטו מישקולץ, משם גורש עם משפחתו למחנה ההשמדה אושוויץ ונספה ביום כ"ד בסיוון תש"ד בהיותו בן 47. עמו נספו הרבנית וילדיהם הקטנים מלכה, יהושע פאלק וחנה מאטיל. הי"ד. בנותיהם פיגא והענדל, שרדו, עלו לארץ ישראל, בה הקימו את משפחותיהן.

לאחר המלחמה נמצאו בביתו הרוס שלשה קונטרסים מכתב ידו, שנותרו לפליטה מתוך החידושים הרבים שכתב, וחתנו הוציאם לאור בספר "עטרת צבי" (בני ברק, תשכ"ח).

ויקרא משה להושע בן נון יהושע. בתרגום יונתן, כד חמי משה ענוותנותיה דיהושע קרא משה להושע בן נון יהושע.

והנראה לעניות דעתי שכבר ביארתי לשבועות שהשראת השכינה והדביקות לא יתכן בלי הכנעה וענוה יתירה, וכמאמרם ז"ל שאין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועניו. ולא אאריך כאן כי כבר נתבאר יפה. ועיין בליקוטי אמרים ובע"נ פרשת אמור:

והנה האר"י ז"ל ביאר הפסוק הצילה נפשי משפת שקר, שהוא סוד גלות השכינה ומה שהאדם גורם בחטאו, על פי משל למלך גדול שהיה לו בן שאינו הולך בדרך הישר וירא לנפשו אולי ילך למקום ריקים ופוחזים וילכד ברשתם ויכוהו שם ויבזוהו ויפשטו ממנו בגדי מלכות וילבשוהו בגדים צואים. לזאת יעץ המלך שילך הוא מקודם לכל מקום בא בן המלך, ובהיות שהמלך יכנס קודם יהיה מורא המלך ואימתו על האנשים ולא ירעו לבן המלך. והנה אין בושה וכלימה גדולה להמלך מזה שיצטרך לילך בכל המקומות המגונות והמבוזות עבור בנו, ומבקש מבנו חוסה נא על כבודי וחזור בך.

והנמשל מובן כי כן העבירה היא רוח הטומאה וקליפה גדולה. וכאשר יחטא האדם מכניס נשמתו להטומאה לפי ערך החטא ולא תהיה חס וחלילה תקומה להנשמה. אבל ה' יתברך ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים משרה שכינתו שם, ועל ידי זה יוכל להיות לו תקומה. וזה גלות השכינה, בסוד ומלכותו בכל משלה. ולא עוד אלא שמוכרח להשרות שכינתו קודם שמכניס האדם נשמתו שם, בכדי שבבוא שם הנשמה תמצא שם השראת השכינה. ועל ידי זה יש אפשרות שתהיה לה תקומה ושתהרהר בתשובה ותוכל לצאת משם. עד כאן דבריו.

וזה הכוונה אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו, שהקב"ה מקדים להשרות שכינתו שם, על ידי זה יוכל להינצל מעצת היצר הרע, ואם כן מכל שכן מי שיש לו דביקות תמידי בהבורא יתברך שמו ומשיג ממש ישות כבודו והשגחתו בוודאי יתבטל אצלו היצר הרע לגמרי. וכבר הבאתי לעיל שאי אפשר להתקשר ולקבל השראת שכינה בלי ענוה והתבטלות לגמרי. והענוה סגולה גדולה לזה, כי הקדושה אינו דבר נפרד, רק התבטלות לגמרי החלק לכל. מה אין כן הסטרא אחרא אשר הפירוד הוא עניינה.

ובזה אפשר להעמיס בכוונת התרגום, שדווקא על יהושע ביקש ולא על שאר מרגלים, כדי חמי משה ענותנותיה קרא שמיה יהושע, כי על ידי הענוה יוכל להמשיך השראת שכינה וקבלת אור מאור אין סוף בלי אמצעי ועל ידי זה ינצל מעצת היצר הרע. והבן:

(בני משה לפרשת שלח)

---

הרב חיים משה פיש מסטמר, אב"ד ורב בעיירה מאנאשטור שברומניה, נולד רבי אליעזר פיש האדמו"ר מביקסאד-סאטמר הי"ד בשנת תרע"ח (1918). כתביו על התורה, על המועדים וחידושיו לש"ס יצאו לאור ע"י אחיו, הרב נחום צבי, בספר "בני משה" (ח"א יצא יחד עם הספר שם אליעזר. והחלק השני יצא בפני עצמו. ניו יורק תשי"ד) ובשני שערי כרכי הספר הוא כותב עליו "הרב החריף העצום סיני ועוקר הרים, הגדול בתורה ובמעשים טובים. אב בחכמה ורך בשנים הצדיק הקדוש…".

כל היהודים הכפריים שבנפות נאגי באנה, שומוקוט ומונושטור, הוכנסו לגטו בור פאטק, משם גורשו לאושוויץ בי"א סיוון תש"ד ושם רוב בני הקהילה נרצחו.
הרב חיים משה נספה באושוויץ בכ' בסיון תש"ד (1944), עם אשתו הרבנית חיה הינה בת בנימין זאב שוורץ, ובניהם בנימין זאב, לאה צירל וישראל.

מקורות: בני משה, דפי עד באתר "יד ושם", ויקיפדיה.

בגמרא (ברכות י"ז) רבי אלכסנדרי בתר צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתעמידנו בקרן אורה ואל תעמידנו בקרן חשכה ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו.

ולהבין מדוע המתין רבי אלכסנדרי עד אחר שסיים את תפלתו לומר הכי, גם מהו לשון עמידה ולא סגי ליה בישיבה.

יש לומר, בדרך מליצה, כי יש בעלי בתים אשר עינם רעה בחוק הרב ומטילים בו דופי ומבקרים מעשיו ואומרים לגרמיה הוא דעביד, בפרט בעידן צלותא מתלחשים עליו באמרם שהבעלי בתים יש להם דאגת פרנסה וזמנם יקר בעיניהם למצא טרף לביתם והרב שוהה בתפלתו באמירת "למען ירבו" בקול רם ומאריך בתפלת שמונה עשרה שהיא טירחא דציבורא, וחושדים אותו שנוהג סלסול לעצמו להרבות כבודו, ונקל להרב להתעכב בבית הכנסת כי פרנסתו מצויה לו מקופת הקהל ולו היה עליו עול מחיתו כמוהם, גם הוא היה ממהר לברוח מקיר בית הכנסת חוצה. אבל מחמת שהוא בן חורין לא יחיש ולא ירגיש בצער הבעלי בתים. אבל טח עיניהם מראות כי הרב הירא את ה' ומכיר תעודתו הוא כמו הלב באדם ומרגיש בצער בני עדתו. ובכל צרה ועקא שלא תבא נכנס בו החץ תחלה, וישא את שמותם לפני ה' בצלותא ובבעיתא על שתי כתפיו לזכרון. הוא הרב, הוא הדיין ומוכיח להוליכם בדרך טובה, דוגמת הכהן גדול, כמו שפירש הגאון מהרש"א ז"ל (בברכות ו') מי בכם ירא ה' לשמוע בקול עבדו וכו', שקאי על הש"ץ שמזכה את הרבים בתפלתו, דוגמת הכהן גדול. ומלבד זה רוב הרבנים, בפרט בעיירות קטנות, מתפרנסים בדחקות, לא כלינו, ושמח בחלקו שזוכה להיות ממזכה הרבים ולהוריק להם שפע. אמנם בין אנשים פחותים כאלה יוחלש דעתו וידיו לא תעשינה תושיה, כמו שנאמר (פרשת כי תשא) לך רד כי שחת עמך, ופירש רש"י ז"ל, כלום לא נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו' .על כן רבי אלכסנדרי בתר דסיים תפלתו, היינו שמונה עשרה, ובוודאי היה מכוון להעלות תפלת ישראל לפני השומע תפלות, והאריך בהשתפכות נפשו כדי להועיל לבני דורו, דאג אולי ימצאו שם ביניהם אנשים בוערים אשר יבזהו בלבם לומר שמחמת יוהרא, חס ושלום, מאריך בתפלתו. והיא בוודאי מחלת לב, ואם כן צדיק מה פעל, ויגיעתו חס וחלילה לריק, אמר יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתעמידני בקרן אורה – הכוונה שיביטו עלי בעיניים גלויות, כאלו הייתי מואר בקרני השמש, שידוננו לכף זכות, ולא יראו בו מומים. ולא יטעו בי ואתראה לפניהם כאיש ישר בלבבי וכמשתתף בצרתם תציגני ותעמידני. ואל תעמידני בקרן חשכה – שלא אתראה בעיניהם מצד נקודת ראות הצללים, אשר תכסה עליו עננים ואין נוגה לו, ממילא לא ידוה לבנו ולא יחשכו עינינו. כמו שנאמר (משלי טו,ל) מְאוֹר עֵינַיִם, רצונו לומר, שרואים זולתם את האדם בעיניים בהירות ורחוק מהם מחשבת פגול, יְשַׂמַּח לֵב.

יונתן הכהן שטראססער מו"ץ דקדע"י ראאב

(תורת אבות, ברוקלין תש"ן,  עמ' שט)

---

הרב יהונתן הכהן שטרסר נולד בשנת תרנ"ח (1898) לאביו הרב עקיבא אב"ד טאקאי. בצעירותו למד תורה מאביו והיה בין טובי התלמידים בישיבת הרב שמואל דוד הלוי אונגר הי"ד שהיה אז אב"ד בקרומפאך שבסלובקיה. אח"כ למד בישיבת פרסבורג אצל הרב עקיבא סופר, ה"דעת סופר". הוסמך להוראה מרבותיו ומהרב מאיר ליב פרייא משוראן הי"ד והרב דוד וועסעלי, הדיין מפרסבורג הי"ד. לאחר נישואיו למרת פעסל בת הרב בן-ציון סנידרס אב"ד ראאב (ג'ור) שבהונגריה עסק במסחר תוך שהוא משקיע את רוב מרצו בלימוד תורה בעיון, בכתיבת חידושי תורה ובעבודת ה'. אח"כ סגר את עסקיו, התמנה שם לדיין ומו"ץ וסייע לחותנו בעיסוק בצורכי הציבור. הוא מסר הרבה שיעורים תורה מושכי לב לצעירים ולבעלי המלאכה.

בשנת 1938 פרסום "החוקים היהודיים" שהגבילו את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה. עקב כך התערערה פרנסת היהודים בראאב ומוסדות הצדקה בעיר ארגנו ועד עזרה ליהודים חסרי הפרנסה. בשנת 1942 גויסו רוב הגברים היהודים לשירות עבודת כפייה במסגרת הצבא ההונגרי, ורובם נשלחו לחזית המזרחית באוקראינה. הגרמנים כבשו את הונגריה ב-19.03.1944. כחודשים אחר כך גורשו יהודי העיר לכמה בתים בעיר שהוכרזו כגיטו, ולגטו על האי ג'ורסיגט בנהר דנובה. לאחר כשבועיים גורשו כלל היהודים לגטו שעל האי, בשל התנגדות שר הפנים ההונגרי לקיום גטו בעיר. לאחר גירוש כלל יהודי המחוז לגטו, הייתה הצפיפות שם נוראית, וכ-30 איש השתכנו בכל חדר. ב-07.06.1944  הכו ועינו חיילי הז'אנדרמריה ההונגרית את היהודים בגטו, כדי שיגלו היכן החביאו את רכושם ושדדו אותם. היהודים גורשו כ-3 ק"מ משם למחנות בפאתי העיר, על גדות הדנובה, בלא שהותר להם לקחת דבר מלבד הבגדים שעל גופם. בשבת פרשת בהעלותך, י"ט בסיוון, ה- 10.06.1944, היכו הגרמנים והשפילו את רבני קהילות ראאב ואת חברי המועצה היהודית. עד אמצע יוני גורשו כל יושבי המחנה, שמנו כ-5000 נפשות, למחנה ההשמדה אושוויץ. הרב סבל עם קהילתו בשנות הזעם ונספה עמם ביום כ"ג בסיון תש"ד. שרידים מתורתו ותולדותיו הובאו בספר תורת אבות (ברוקלין תש"ן).

[יש מי שכתב באתר MyHeritage שהרב נספה במחנה הריכוז מאטהאוזן ב- 16.11.1944, ל' בחשון תש"ה].

מקורות: קונטרס בית אבות, בתוך ספר תורת אבות, עמ' של-שלא, אתר בית התפוצות, אתר אנציקלופדיה של גטאות.

נחמה בכפלים ואורך ימים ושנות חיים מאלקי השמים, ועין בעין יראה בבנין ציון וירושלים. כבוד גיסי הרם הגאון הצדיק אוצר בלום ענף עץ אבות עסיס רמונים וכו', כבוד קדושת מו"ה שלמה זלמן ליכטנשטיין שליט"א, האבדק"ק פה בעטלאן יע"א.

הנני להשיב על הערתו היקרה שהעיר, איך עביד פינחס עבודה בבית המשכן ומקדש, הלא קיימא לן כהן שהרג את הנפש, אפילו שוגג לא ישא את כפיו [עיין בשולחן ערוך אורח חיים סימן קכ"ח סעיף ל"ה] וכל שכן לעבוד עבודה. עד כאן לשונו.

• הנה עיין בהגהות מיימוניות ברמב"ם פרק ט"ו מהלכות תפילה בנשיאת כפים שכתב בשם ראבי"ה דההיא דוקא בכהן שהרג את הנפש, כמפורסם להרוג, ובמפורסם שמועד לכך. וכן כתב רבינו שמחה דלא איירו אלא בעומד במרדו. עיין שם. ואם כן לא קשה מפינחס.
• עיין בתוספות סנהדרין ל"ה ע"ב דיבור המתחיל "שנאמר", שהעלו בתירוצם דדוקא לנשיאת כפים פסול הכהן, אבל לעבודה כשר. עיין שם.
  מעתה שפיר היה כשר לעבודה וגם נשיאת כפים לא הוי רק חומרא בעלמא. ועוד דכתבו בתירוץ השני, דשאני נשיאת כפים, שהרג בידו ואין קטיגור נעשה סגיגור. עיין שם. וזה לא שייך בפנחס, דאדרבה על ידי זה עצר המגיפה, ולא היה קטיגור, רק סניגור. עיין שם.
  ובאמת לא נמצא ברמב"ם שכהן פסול לעבודה בהרג נפש. ועוד הלא בפירוש איתא בפרק ז' דבכורות משנה ז' אלו כשרין באדם ופסולין בבהמה וכו', ושהמית את האדם. עיין שם. הרי כשר לעבודה; ועיין שם בתוספות יו"ט, ודו"ק.
• נראה לעניות דעתי דגזרת הכתוב היא דכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו. אבל ישראל שהרג את הנפש, ואחר כך נעשה כהן, מותר לישא כפיו, והיינו פנחס שלא נתכהן עד שהרג לזמרי. אם כן בשעה שהיה כהן, לא הרג את הנפש. ושפיר מותר אפילו לישא כפיו.
• נראה לעניות דעתי דדוקא שהורג את הנפש ולא עשה שום מצוה בהריגתו, אבל אם כגון כהן שהעיד על אחד שעשה עבירה שחייב מיתה, והעיד לפני בית דין, ומצוה שיד העדים תהיה בו בראשונה, וקיים העד הכהן זה, וכי נימא שמפני זה פסול לישא כפיו, והלא קיים זה מצוה של ובערת הרע מקרבך. וכמו כן פינחס שעשה מצוה רבה בקנא קנאת ה' צבאות, של קנאין פוגעין בו, בשביל זה יהיה אסור לישא כפיו?! בוודאי היה מותר. ודו"ק.
  שוב בא לידי ספר חזקוני על התורה, וראיתי בו בפרשת פינחם על הפסוק את בריתי שלום כתב דואג היה פנחס פן יפסיד כהונתו, דאמרינן כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, עד שהבטיחו הקב"ה הואיל והרציחה לשם שמים היתה, כמו שמפרש והולך, עיין שם.

ומה שכתב גיסי מפעטראזשעני נ"י ליישב על פי הזוהר שפרחה נשמתו של פנחס ונכנס נשמחו של נדב ואבהו, ואם כן היה פנים חדשות, אמנם קשה, הא אותן ידים וגוף נשאר. ואף דהעיקר הנשמה מכל מקום כאן קיימא לן אפילו הורג בשגגה ולבו בל עמו, אף על פי כן אסור לישא כפיו.

ובעיקר הדבר בפינחס שהרג לזמרי, איך היה יכול להיות כהן, עיין בזוהר הקדוש פרשת פינחס וזה לשונו: תא חזי כל כהן דקטיל נפש פסול ליה כהונתיה לעלמין כו' ופינחס מן דינא פסול לכהנא הוי, ובגין דקינא להקב"ה אצטריך ליחסא לדרי עלמין, ליה ולבנוי אבתריה לדרי דרין. עיין שם.
ועיין שם בנצוצי אורות ודו"ק.
והנה עיין שם בזוהר דמשמע דהיה כהן גם כן קודם לו, עיין שם. ובאמת בש"ס זבחים ק"א ע"ב איכא פלוגתא, וגם בבעלי התוספות על התורה בפרשת פינחס הביא מדרשות חלוקות. עיין שם ודו"ק.

שוב ראיתי בחיי אדם כלל ט' אות ג' שלא הוי רק מדרבנן, ועל כרחך פינחס היה קודם לכן. ואתי שפיר ודו"ק.
ועיין שו"ת לבושי מרדכי מהדורה תניינא או"ח סימן י"ז בסופו, ובשו"ת צבי תפארת סימן ל"ז.

(פותח שערים, סימן ה)

---

הרב אפרים ביליצר הי"ד דומ"ץ ק"ק בטלאהן שבטרנסילבניה. היה חתנו של הרב יהודה ליכטענשטיין זצ"ל שהיה שנים רבות אבדק"ק בטלאהן, ובנו של הרב פנחס ביליצר זצ"ל אב"ד סערענטש מחבר הספר "גבעת פנחס". הוא היה בקי בכל מקצועות התורה, והיה טרוד בהוראת איסור והיתר, בניהול דיני ממונות, בהוראת שיעורין בקביעות ובנישאת דרשות חג והלכותיו. עם זאת, למד בעיון ושקד על תלמודו כמעט כל היום. הוא חי על התורה מתוך הדחק והיה מגדולי לוחמי מלחמת ה' נגד המחדשים והפשרנים. הוא כתב עשרים כרכים גדולים בכל מקצועות התורה, ובהם ספר "השלמות הגהות הלבוש על הש"ס", ספר "פותח שערים" ובו חיבור על כללי הש"ס, ספר "תורת בן נח" ובו פירוש על הרמב"ם וליקוט כל דיני בן נח, ספר "ליקוטי אפרים" ובו פירוש על צוואת רבי יהודה החסיד, ששה חלקי שו"ת "יד אפרים" על השו"ע והש"ס, ספר "בית הלוי" ובו פלפולים שונים, חיבור על תרי"ג מצות, מגילת יוחסין, זכרונות על עיירות ואישים ועוד מאמרים וחידושים רבים. בנו יהושע והרב יהודה ליכטנשטיין מצאו לאחר אחרי השואה מעט מכתביו, והם הובאו לארץ. לאחר שנים רבות נדפסו מהם הספרים יד אפרים, פותח שערים ושו"ת יד אפרים. תשובה אליו מופיעה בשמן המאור סי' כז, ותשובה ממנו הובאה בתורה יעקב ח"א עמ' 97.

עלה על המוקד במחנה השמדה אושוויץ עם כל בני קהילתו ביום ז' בסיון תש"ד. הי"ד.

מקורות: אור ישראל (מאנסי) ט עמ' רי"ב, זכרון לקדושי בטלאן והסביבה, פותח שערים.

מה שנוהגין להעמיד אילנות בבתי הכנסת ובבתים בחג השבועות, כדהובא במג"א סימן תצ"ד סעיף קטן ה', נראה לעורר שיהיו נזהרים שלא לקצוץ ענפים מאילן עושה פירות, כי ראיתי מהרבה שנוהגין כן ומדקדקים ענפים מאילן אגוז. ולפי עניות דעתי יש לפקפק על זה. ועיין בהגהות מהרש"ם על ספר חרדים אות נ"ג, אף דאין איסור אלא לקצוץ האילן משורשו, אבל בלא צורך גם בזה איסור לקצוץ ענשים אם לא לצורך, אפילו דליכא צורך גדול. עד כאן. ולעניות דעתי אין צורך כלל לקיים המנהג דווקא בענפים מאילן העושה פירות, אפילו לפי טעם המג"א שם כדי שיזכירו שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם. עד כאן. ולפי זה שפיר עבדו להדר אחר אילנות עושי פירות, ויהא לפי זה צורך קצת וצורך מצוה. וגם שומר מצוה לא ידע דבר רע.

אבל לעניות דעתי שטוב אפילו הכי לקיים המנהג גם לפי טעם המג"א הנ"ל בענפים מאילני סרק. ואדרבא, על ידי זה לעורר יותר ביום מתן תורה ולהתפלל עליהם שיעשו פירות, כדכתיב ועץ השדה יתן פריו, שפירש רש"י ז"ל, הן אילני סרק. ולכאורה, האיך שייך לאמר על אילן סרק, פריו, דהיינו פירות שלו, הא אין לאילן סרק פירות. אבל מובן לפי המקובל בידינו שקודם החטא היו מוציאין פירות כל האילנות, אפילו אילן שהן עתה אילני סרק. ומהאי טעמא שייך גם כן איסור הרכבה בעץ סרק על אילן מאכל. עיין יו"ד סימן רצ"ה, פתחי תשובה סעיף קטן ב', דאולי היו מוציאין מין אחר והוי כלאים עם כל המינים. ממילא לפי זה, מתחילת הבריאה היה בכח עץ הסרק גם כן פירות, רק משנתקללה האדמה על ידי החטא, אין בכח הצמיחה להוציא הפירות שבכח האילן. אבל אם בחקותי תלכו, שיהיו עמלים בתורה, נזכה ועץ השדה ייתן פריו ועתידין לעשות פירות שבכחם, והיה פריו. והבין.

ויש לומר לפי הנ"ל מה שהובא בתשובת חתם סופר סימן ק"ב חלק יו"ד ק"ב בשם מורו חמיו, דרמב"ם לטעמיה דסבירא ליה סוף פרק י' מכלאים כל ספיקא דאורייתא לקולא, ואם כן מאי טעמא החמיר קרא דבעי אשר תדע, הא בכל האיסור ספיקא נמי שרי. עד כאן. ולעניות דעתי לפי הנ"ל אתי שפיר דלפי הנ"ל בכל אילנות אתחזק איסורא מתחילת היצירה שהם מתחילת היצירה עץ עושי פרי ממילא שפיר צריך, כדי להוציא מהחזקה, אשר תדע כי לא אמרינין ספיקא דאורייתא להקל. ודו"ק. ממילא שפיר יש לקיים המנהג בענפי אילן סרק שלא להכניס את עצמו בהאיסור קציצה בענפים מאילן עושי פירות, ואדרבא לפי הנ"ל יתעורר יותר להתפלל ביום מתן התורה שבזכות קבלת התורה יתקיים ועץ השדה יתן פריו במהרה בימינו אמן.

(בית ועד לחכמים, חוברת א, עמוד ה)

---

הרב הגאון אברהם חנוך פרידמאן הי"ד, היה דיין ומו"ץ בק"ק סטמאר.
הוא נולד בשנת תר"ל, לאביו הרב צבי יהודה פרידמן מטאפולטשאן, ולאמו מרת רעכעלע, בתו של הגאון החתם סופר זצ"ל. בגיל שבע התייתם מאביו ומאמו, ואומץ על ידי דודו, אחי אמו, הרב יוסף יוזפא. לאחר פטירת דודו, אימצו רבי יהודה גרינוולד. בגיל צעיר החל את לימודיו בישיבת מטרסדורף, אחר כך היה תלמיד ה"שבט סופר" ומתלמידיו המובהקים של אביו המאמץ, הרב יהודה גרינוואלד, אב"ד סטמאר. לימים נשא לאשה את מרת חייטשע, בת הרב יוסף צבי גרינוולד, אחיו של רבו. לאחר חתונתו עבר עם רבו מבוניהד לשוראני ומשם לסטמאר. משנת תרנ"ט היה לדומ"ץ בסטמאר, וכיהן כאחד ממנהלי ישיבתו של חותנו. נודע כחריף ובקי מאד, גדול בתורה וביראת שמים, נואם בחסד עליון, בעל כישרונות ומורה הוראה מובהק. הוציא לאור כמה ספרי סבו החתם־סופר, והכין לדפוס את רוב ספרי רבי יהודה גרינוולד. היה רב ומגיד שיעור בבית המדרש של "מחזיקי תורה", לימד שם כמה שיעורים ביום, ודרש בענייני היום מדי שבת בשבתו ובלילי שבתות, עד שהיו כל שומעיו יהודים יראים ושלמים, כשרים ויודעי ספר. הרב ורוב ילדיו נספו בשואה. 

הוא נשלח מגטו סטמאר למחנה ההשמדה אושוויץ, ועלה שם על המוקד עקה"ש בי"ב בסיון תש"ד, יחד עם רבים מבני קהילתו. 

הרב אברהם חנוך הי"ד נמנה בין החותמים על תעודת בית דין צדק דקהל יראים סאטמאר, המופיע בהסכמות חבת ירושלים ח"א. בנוסף הוא כתב הסכמה לספר עוללות יהודה ומספר מכתבים ממנו הודפסו ב"זכרון למשה". מהוראותיו הובאו ב"מרא דשמעתתא – עטרת יהושע", בפני הנשר שנה ב, ובספרים נוספים.

 

מקורות: שאול בחיר ה', דברי ימי קאשוי, עמ' טו, קהילות הונגריה, ספר יזכור לקהילת סטמאר, ועוד. 

זה ספר תולדות אדם וגו' (בראשית ה,א) אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט,יח) זה כלל גדול מזה וכו' (בראשית רבה כד,ז).

נראה לבאר, דהנה הבדל גדול יש בין אמונת עם ישראל לבין אמונת העכו"ם, והוא, כי אמונת העכו"ם שרשה ויסודה ממחשבות ותכונות בני אדם, מעשה בני אדם מחשבתם עשו עבודה זרה לעצמם, ויראתם אינו אלא תמונתם. לא כן אצל עם קדוש ישראל. כבר הוכיחו את זה רבים וכן גדולים, שתורתינו הקדושה אי אפשר שתהיה מעשה בני אדם, כי מחשבת בני אדם אז היתה מנוגדת לדעת התורה הקדושה.
והנה מההבדל הגדול הזה אשר בין אמונתם לאמונתינו להבדיל, נוכל להבין כמה דברים אשר אנו רואים בחיי עם ישראל ובחייהם. עם ישראל מעולם לא רצה להכניס תחת כנפי השכינה את שאר האומות, אף בעת שהיו יכולים להכריחם, מנעו עצמם להרחיב אמונתם על ידי רציחות והריגות לא כן אומות העולם, הרגו ורצחו וגולו וחמסו, למען יכניסו את בני ישראל תחת כנפיהם. מצוה היתה אצלם להרוג ולאבד, אם על ידי זה יוכלו להביא איזה אדם שיקבל אמונתם. הבדל גדול זה בקל יכולים אנו להבינו על ידי הקדמתינו. אנו אין אנו יכולים להרוג ולאבד איש למען להרחיב את אמונתינו, התורה הקדושה נובעת ומקורה מה' יתברך מקור האהבה הרחמים והחסד, והתורה הקדושה היא תמונת השם, תורה כזו לא יכולה לצוות להרוג ולאבד. תורתינו אינה מכירה רק חמלה וחנינה וחסד. לא כן אמונת העכו"ם שמקורה מאנשים, אמונה זו משקפת את האיש עם רוע מעלליו כולו, אמונתם היא תמונת האיש, האיש שאינו מכיר חמלה וחסד, האיש שאין יכול להבין למה עושה חברו היפוך ממנו, האיש שרוצה רק לאבד את כל מה שאינו כפי רצונו. אמונה כזו ורק אמונה כזו, יכולה לכתוב על דגלה רציחה והריגה.
ובזה נוכל להבין את דברי המדרש הנ"ל: זה ספר תולדות אדם. אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול מזה. עד כאן. והיינו, כי תורתינו לא ממחשבות האדם יסודה ומקורה, אלא אדרבא, היא ניתנה לאדם. "זה ספר תולדות אדם", זו ניתנה לאדם למען ישלים עצמו על ידה, ומשום הכי אמר רבי עקיבא, מאחר שלא ממחשבות האדם נעשה תורתינו, מאחר שמקורה מהקב"ה אב הרחמים והחסד, לכן ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה.
וזו הכוונה מה שנאמר בפרשת ראה (דברים יב,ג) ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם וגו' לא תעשו כן לד' אלקיכם, היינו כי התורה נתנה רשות לנתוץ ולשבר את מזבחותם ואשירתם, אמנם רק ואך למען שלא יהיו נכשלים על ידם, משום תועלת זו הותרה להם, אבל לא לעשות בזה כבוד לד', לא לצורך השם להרחיב אמונתינו על ידי השבירה והנתיצה, לא תעשו כן לד' אלקיכם, כי אצל השם מאוסה ומתועבת היא הנתיצה.
ובעת שנתן השם התורה לעמו ישראל אחזתן רעדה, כי חשבו שגם ישראל ירצו להרחיב אמונתם על ידי מבול אש ועל ידי מבול מים, כמו שהם עושים. ועל זה אמר בלעם לא כן הוא, אמונתכם מקורה היא מאנשים, אמונתכם תמונת האיש, ומשום הכי אינם מכירים רק אש ומים לא כן אצל ישראל. ד' עוז לעמו יתן, ד' נתן התורה להם, אב הרחמים וחסד, ומיד ענו כולם ד' יברך את עמו בשלום (תהלים כט,יא. עיין זבחים קטז ע"א).

(מתוך קונטרס "נפש לאברהם", הודפס בסוף הספר "נפש רב", עמ' רי"ז)

---

הרב אברהם מאיר (מאיער) נולד בבודפסט בשנת תרס"ו (1906) לאמו מרת ריקל לבית גרין ולאביו הרב אליעזר מאיר, תלמיד מובהק של הרב אברהם יונגרייז אב"ד צ'נגר שבהונגריה ורב בית הכנסת "שבת אחים". בגיל ארבע עשרה החל ללמוד בישיבות הגדולות של הרב יהושע בוקסבוים בגלנטה ושל הרב עקיבא סופר בפרסבורג, שם הוסמך להוראה.

לאחר סיום לימודיו בישיבה חזר אל בית הוריו, שימש את אביו בתפקידים הרבניים והתמסר ללימוד תורה. בשנת תרצ"ב נשא את מרת חוה בת הרב משה ליטש סגל רוזנבאום אב"ד קליינוורדיין. לאחר חתונתו נבחר לכהן כרב קהילת מנדוק והגליל. שם נולדה בתם ריקל, אשר היתה כבת שנה וחצי כשנספתה באושוויץ יחד עם אמה. הי"ד.

הונגריה נכבשה ידי הגרמנים ב-כ"ד באדר תש"ד (19.03.1944). בתחילת חג הפסח, ביום השבת, ט"ו בניסן תש"ד (08.04.1944), החלו ז'נדרמים הונגרים לגרש את היהודים מנפת קליינוורדיין, נירבקטה וטיסה, ובכללם את יהודי מנדוק, לגטו שהוקם לאורך גוש בניינים אחד. לאחר שבוע נדרשו גם יהודי העיר קליינוורדיין להיכלא בגטו. כשבעת אלפי היהודים המגורשים שוכנו בצפיפות נוראה של כ20-15 נפשות בחדר. יהודי העיר נכלאו בבית הכנסת ובבנייני הקהילה, ויהודי הסביבה נכלאו במנסרת עצים. עם תום מלאי המזון בגטו של יהודי הסביבה, לא חידשו השלטונות ההונגריים את ההספקה, ותושביו החלו לגווע ברעב. תושבי הגטאות הללו גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו לשם ב-ז' וב-ט' בסיוון תש"ד (29.05.44 וב-31.05.44).

הרב אברהם מאיר שהה בגטו עם גיסו הרב שמואל שמעלקא רוזנבאום, אב"ד של קליינוורדיין. שניהם הובלו לאושוויץ באותו קרון. מיד עם הגעתם לשם, בי"ב בסיון תש"ד, נשלחו להריגה עם בני משפחתם ורבים מחברי קהילותיהם. הי"ד.

מעט מחידושיו של הרב אברהם הי"ד, שנכתבו בחוברת בשנים תר"צ-תרצ"ה, התגלו בשנת תשכ"ט בעזבונו של אחיו הרופא ד"ר מרדכי מאיר. בשנת תשס"ב הוא יצאו לאור בשם "קונטרס לנפש אברהם", בכרך אחד עם הספר של חותנו, "לחם רב". הספר יצא בהוצאת אחיינו של המחבר, אשר הוסיף כהקדמה לקונטרס, את תולדות המחבר.

מקורות: תולדותיו בהקדמת "נפש לאברהם", דפי עד ב"יד ושם", ועוד.

מקורות לעיון נוסף: אנציקלופדיה של גטאות – קישוורדה, ספר יזכור לקהילת קליינוארדיין והסביבה.

הערה: בדפי העד כתבו אחיו ואחיינו של הרב אברהם מאיר, ששנת לידתו הוא 1906, אך אח"כ כתב האחיין בהקדמת הספר, שהוא נולד בתרס"ד (1904). בהקדמת הספר נראה שהמשלוח לאושוויץ יצא בי"ב בסיון, אך בהשוואה למקורות נוספים נראה שזה תאריך הגעתם לשם.

אחר קריאת התורה כיבדוני ראשי הקהל לשאת דברים לרגל חנוכת המקוה. והנני רושם את שאמרתי.

בספרי הקודש איתא שכאשר נעשה לאדם נס, דהיינו דבר אשר על פי השכל האנושי לא היה קורה כדבר הזה ורק וכך באופן של חוץ לדרך הטבע נעשה לו הדבר, אזי צריך לגלותו ולפרסמו.

מורי ורבותי!

ענין שלפנינו המקוה שנבנתה בעזר שמו יתברך וברוב חסדיו הגדולים בשנה זו, שנת ת"ש, שלדאבוננו תש כעת כוחם של ישראל בכל העניינים, הרי זה בוודאי בחינת נס שהוא חוץ לדרך הטבע, באשר הקהל, רובו ככולו, לא האמין שנזכה לגמור הבניין. ועל אף כל זאת עזר לנו ה' יתברך לגמרו ולחנכו, הרי זה ממש נס גדול חוץ לדרך הטבע. ועל אחת כמה וכמה מחוייבים אנו להודות לד' בתוך רבים, ולהודיע לכל פעולת גודל האמונה והביטחון בחי עולמים, כי לולא ה' בעזרנו לא היה באפשרותנו לעשות כל זאת, על אף היותו דבר טוב ומועיל, כי גם על כך זקוקים לסייעתא דשמיא רבה. כמאמר דור המלך עליו השלום, "רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך", אשר בעת שרוחש לבי לדבר טוב, אומר אני בפירוש "מעשי למלך", שזה גופא שנתעוררנו אל הדבר הטוב, הרי הוא גם כן ממעשה המלך (כן פירש בשבט מיהודא).

ואל יהא זר בעיניכם מה זה ועל מה זה הנאום והדרשה הזאת שהנני דורש עתה, בטענה מי ביקש זאת מידך להטריח את הציבור בדברים. ואם כדי להודות ולהלל אתה בא, הלא כבר כתיב, לך דומיה תהלה, שהרי אין קץ לדברים אלו ומי ימלל גבורות ד', מי ישמיע כל תהלתו?!

אמנם, צאו וראו, ושפיל לסיפיה דקרא, "לך ישולם נדר". ובנדר הרי אמרה תורה וידור יעקב נדר לאמור, ודרשו חז"ל לאמור לדורות שיהיו נודרים בעת צרה. ובכן עתה אנו בני הדור הזה העומדים כהיום בעת צרה, הרי מחובתנו לאמור למען ידעו כי אין מעצור לד' מלהושיע! כי הלא גם בעת בנין בית הכנסת בשנת תרפ"ד היו כאלו שאמרו, "עתה בזמן שלאחר מלחמת העולם אין ראוי לדבר מזה". והן הם שאמרו גם בבנין המקוה הלזה, "הלא אנו עומדים קודם מלחמה גדולה!" רחמנא ליצלן.  אמנם זכות האחדות השוררת, תודה לה' יתברך, בתוך קהילתנו היא שעמדה לנו בזאת, וסר השטן מלפנינו ומאחרנו, מלפנינו קודם המלחמה, ומאחרנו אחר המלחמה (בבנין בית הכנסת כאמור), וה' יתברך עזר לנו גם בזה.

ואפשר לומר עוד במה שזכינו לסייעתא דשמיא, כי זכות האבות עמדה לנו. וכמאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים טז,ב-ג) טובתי בל עליך… לקדושים אשר בארץ המה", ופירש בזה אדמו"ר זצוק"ל בעל "שבט יהודא", שאדם הזוכה לפעמים לעשות דבר טוב, אל יחשוב שזה בעבור טובתו וגבורתו, כי אם לקדושים אשר בארץ המה, כי זכות אבותיו הקדושים עמדה לו.

ומעתה יהיה איך שיהיה, על כל פנים ראינו בעליל שקהילתנו הקדושה דפה התנדבו ונתנו וחזרו ונתנו, בלב אחד ובנפש אחד, לבנות מקוה, וזאת באהבתם את כבוד שמו יתברך, כי אין לך ראיה יותר חזקה לאהבת ד' מזה שרואים שמפזרים ונותנים ממון שאהבה נפשם, וכעניין תרומת ד' במלאכה המשכן.

ואם כן עיננו לד' נשואות הבט וראה בי היינו לעג וקלס בגויים נחשבנו כצאן לטבח, וכו' (כידוע מה שהיה בשנת ת"ש ברומניה תחת ממשלת הגארדיסטען), ובכל זאת שמך לא שכחנו, ראשי תיבות וסופי תיבות שנת ת"ש, כלומר שאפילו בשנת ת"ש בעת צרה וצוקה, לא שכחנו שמך.

והנה בנוגע לחלקי, מה שזכיתי בסייעתא דשמיא בכוח וזכות אבותי הקדושים, הריני צריך להכיר על כך טובה לאדוני אבי זי"ע, כי אתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום, הרי יודעים אתם היטב כמה מסר אדוני אבי ז"לאת נפשו (וגם בצוואתו כתב לבניו על כך), לפעול ולהשגיח שלא ישוחו שיחות חולין בבית הכנסת. אי לזאת, בדין וביושר יש לי לבקש את בני קהילתנו הקדושה דפה, לעשות תקנות וגדרים שלא יחללו את קדושת בית הכנסת.

בפרשתנו פרשת ראה כתיב, "לא מרובכם מכל העמים חשק ד' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים כי מאהבת ד' אתכם". וכתב הכתב סופר זצ"ל, שהפסוק אומר לא מרובכם במעלה מכל העמים, כי אתם המעט במעלה! וכמאמר המדרש, אומות העולם חוטאים ולא כלום, וישראל חוטאים ולוקין. ובפרט בעניין שיחות חולין בבית הכנסת, שאנו מעוטים במעלה בעניין זה, שהרי כידוע אומות העולם חוששין לדבר זה מאוד, אשר על כן מחובתנו להשגיח אחד על רעהו וכו'.

ואחרי כל הנאמר לעיל וכדרכו של עולם, מחויב הנני להודות לכל בעלי הבתים דפה שהיו בעוזרי, וכמו כן לכל בני הגליל. לפרטם כל אחד במעלותיו אי אפשר, כי כולם כאחד לקחו זה למעלה מזה, אך באופן פרטי הנני מוסר כאן תורתי לרבי אלימלך כץ שחיזקני מאד באמונתו ובטחונו, וכמו כן להעוסקים בטרחה וטלטולים לקבץ ממון לצורך הבנין הרי הם רבי משה אריה גליק, רבי חיים עזרא איצקוביץ, רבי זאב לעווינגער, רבי מרדכי לעווינגער הצעיר, רבי יצחק קארפץ שו"ב. כולם יעמדו על הברכה ויישר כוחם וחילם לאורייתא. ד' יעזרנו ויקבץ נדחנו, ובא לציון גואל אמן ואמן.

(ספר הזכרונות, מתוך אור ישראל)

---

רבי הלל ורטהיימר הי"ד נולד בגלץ' בשנת 1890, להוריו ר' מרדכי ומרים לאה. הוא היה נשוי למרת שינדל לבית באום, ועסק במסחר מצבות וצינורות בטון. הוא פעל רבות לריבוי קדושה וטהרה בעירו מעדיעש, מחוז סטמאר שבטרנסילבניה, על ידי השתדלותו בבנין בית הכנסת, מקוה טהרה, יסוד חברה משניות ועוד. בכתב העת "אור ישראל" הופיעו קטעים מתוך ספר זכרונותיו.

גטו סאטמר הוקם כחודש לאחר הכיבוש הגרמני של הונגריה. בנוסף למחלות ולצפיפות הנוראה בגטו, היו שם מקרים רבים של עינויים ורציחת יהודים. בין כ"ז באייר תש"ד (20.5.1944) , לי"ב בסיוון תש"ד (3.6.1944) נשלחו יהודי הגטו לאושוויץ, מידי יומיים-שלושה.

משפחת ורטהיימר נשלחה להשמדה באושוויץ. ר' הלל נספה שם ביום ז' בסיון תש"ד. רעייתו נספתה שם ביום י' בסיון תש"ד. מתוך שמות ילדיהם, נספו באושוויץ חיים צבי (בן 16), משה (בן 14) ומנחם מנדל (בן 10). הי"ד.

 

נכדו ייסד את מכון "טהרת ישראל" בבני ברק.

מקורות: יסוד הטהרה, דפי עד ביד ושם, אתר זכור, ועוד.

ד' למבול ישב וישב ד' מלך לעולם. ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום (תהלים כט,י-יא).

מורי בעל ילקוט אליעזר זצ"ל פירש דברי חבקוק הנביא (ג,ו) והוא בהפטרה ביום ב' של שבועות, ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם הליכות עולם לו, שתכלית הניסים והנפלאות שעשה הוא יתברך לשדד מערכת הטבע ולשנות טבעם שנברא עמהם מששת ימי בראשית הוא למען שלא נטעה בטעות אותם המינים האומרים שטבע העולם מתהלכת כדרכה מעצמה ומטבעה שנבראת עמה, ולהכחיש ולעקר את דעות הכוזבות האלה מראה השם יתברך את כבודו שהוא אדון העולם הוא בראה עשאה ויכוננה וברצונו הטוב משנה אותה. וזה הוא המוכיח והעד הנאמן שהבורא יתברך ברא הכל ומשגיח על פעלו ואין כל דבר נעלם ממנו שגם הילוך הטבע התמידית בזריחת השמש ובואה הוא הכל על ידי  הנהגתו יתברך.

וזה שאמר הנביא מה שאנו רואים לפעמים יתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם, שנעשים דברים שהם שינוי הטבע, הוא לאות שגם הליכות עולם שהעולם מתנהג והולך בטבעו, הוא לו, הכל בהשגחת והנהגת בורא עולם יתברך. ומורי הנ"ל פירש עוד מקרא שכתוב (במדבר כג,כב-כג) אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו כו' כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, דבעוד שלא בחר אותנו לו לעם אם רצה הוא יתברך להודיע לבני אדם שהוא הבורא שברא את הכל, היה צריך לעשות נסים ונפלאות חוץ מדרך הטבע, כמו שעשה במצרים להודיע שהוא האדון, כמה שנאמר (שמות ח,יח) למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ.

אבל אחרי שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו הקדושה ועל ידי זה גברה שנאת האומות עלינו, כמו שאמר במדרש (שמות רבה ה,ד) שנקרא שמו הר סיני, שממנו ירדה שנאה לעובדי כוכבים, והשם הטוב מקיים אותנו ביניהם שה אחת בין שבעים זאבים, זה הוא הנס והפלא הגדול מכל האותות והמופתים אשר עשה במצרים, כמו שאמרו אנשי הכנסת הגדולה (יומא סט,ב) הם הם נוראותיו הם הם גבורותיו, שמקיים שה אחת בין שבעים זאבים.

וזה שאמר אל מוציאם ממצרים כתועפות רעם לו, היינו השם היה מראה כוחו וגבורתו כתועפות ראם, על ידי הנפלאות והיד החזקה אשר עשה במצרים, אבל כעת אחרי שבחר בישראל לו לעם, יאמר בכל העולם מה פעל אל, על ידי זה שמקיים אותנו בין שונאינו שבכל דור ודור העומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. ועל כוונה זו אמר דוד המלך עליו השלום בראשונה, ד' למבול ישב וישב ד' מלך לעולם, למען ידעו שד' יושב למלך לעולם היה צריך להראות המבול, אבל אחרי שעוז זו התורה לעמו יתן, אין צורך לנס אחר רק זה בלבד, ד' יברך את עמו בשלום, שאחרי כל הרדיפות שרדפו אותנו אויבינו המה אבדו ושמם מחית, ואנחנו חיים וקיימים לעולמים בעזרתו יתברך ויתעלה.

(תורת יצחק, לבוש יצחק, עמ' רמ"ב)

---

הרב יצחק אויש הי"ד, נולד בסביבות שנת תרכ"ב (1862) לאביו הרב יחיאל מיכאל אויש בעיירה פאקש שבהונגריה. הרב יחיאל מיכאל היה תלמיד הכתב סופר בפרסבורג, ועלה לארץ ישראל בשנת תר"ס (1900) בהיותו בן 69. הרב יצחק למד אצל הרב זוסמן אליעזר סופר והיה מגדולי תלמידי הרב שמואל ארנפלד ה"חתן סופר".

לאחר נישואי הרב יצחק עם מרת רחל ליבא לבית קרויס, עבר לבאניהאד ועסק שם במסחר. על אף הצלחתו בעסקים, לא התפאר בעושרו, חי בצניעות והיתה תורתו עיקר אומנותו. הרבנית רחל ליבא ע"ה נפטרה בצעירותה, בשנת תרס"ז (1907). בנם היחיד ר' שמואל הי"ד, נספה בשואה.

אשתו השניה, מרת פייגא הי"ד לבית וובר, סייעה לו לעשות בתורה וצדקה במשך כארבעים שנה. הוא נודע תלמיד חכם חריף ובקי בכל חדרי הש"ס והפוסקים, שעשה תורתו עיקר ומלאכתו עראי, שקדן ומתמיד, וצדיק מפורסם מבאניהאד. שנים רבות שימש כראש הקהל בעירו ועמד בראש חברת מחזיקי הדת באיחוד הקהילות שמעבר לנהר דונא.

כשאיבד את מאור עיניו, החזיק שני בחורים וקראו לו מתוך הש"ס והפוסקים בשני משמרות, ובכל ליל שבת היה מגיע לביתו אברך לקרוא לו את דברי הזוהר על הפרשה, כך שיוכל להמשיך ללמוד בהתמדה ובעמקות. גם בערוב ימיו בשנות השמונים לחייו, עסק בש"ס ופוסקים בצלילות ובשנינות על אף יסוריו. עד שגרשוהו הגרמנים ימ"ש להריגה באושוויץ, בי"ח בתמוז תש"ד. הי"ד.

כתביו נצלו והובאו לירושלים ע"י חתן בנו לאחר השואה, ויצאו לאור ע"י נכד אחיו בשנת תשמ"א בספר "תורת יצחק".

מקורות: הקדמת המו"ל לספר תורת יצחק, אתר יד ושם.

אגב אציע מה ששמעתי מגיסי הגאון הרב אהרן פרעסבורגער אב"ד באניהאד זצוק"ל, לפרש את המסורה: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד,ז), ונשמע קולו בבאו אל הקודש (שם כח,לה), ונשמע פתגם המלך (אסתר א,כ).

דהנה התוספות כתבו על הא דאיתא בשבת (דף פח ע"א): כפה עליהן הר כגיגית. ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע, שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה מיצאתה נשמתן. והא דאמר בפרק קמא דמסכת עבודה זרה (דף ב ע"ב): כלום כפית עלינו הר כגיגית, דמשמע דאם היה כופה עליהן לא היה להן תשובה, והכא אמר דמודעא רבא לאורייתא, היינו על מה שלא קבלוה, אבל מה שלא קיימוה איכא תשובה.

והרשב"א מתרץ באופן אחר. דלכאורה קשה, וכי לא שייך דינא דמלכותא דינא, אם הקב"ה מצוה, כמו במלך בשר ודם לכל הפחות? אלא שזהו רק כשהמלך אינו מחלק בין עבדיו, אבל אם הוא גוזר על מקצתם ולא על כולם, לא שייך דינא דמלכותא דינא. ולכן גבי בני ישראל שייך מודעא רבה לאורייתא, מכיוון שרק עליהם כפה הקב"ה ולא על כל ברואיו. אבל אם היה כופה על כל אומות העולם, אין כאן מודעא רבה לאורייתא, מכיוון שיש כאן דינא דמלכותא דינא.

זוהי כוונת המסורה: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. וקשה אם כן למה כפה עליהם את ההר? אלא שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה וישמעו הקולות והברקים. ונשמע קולו בבאו אל הקדש, אם כן יש לנו מודעא רבה לאורייתא. ושוב קשה קושיית התוספות ממסכת עבודה זרה, דמשמע דאם היה כופה על האומות לא היה להן תשובה? ויש לתרץ כרשב"א, שאז: ונשמע פתגם המלך בכל מדינות מלכותו, ואם כן שייך דינא דמלכותא דינא, ואין כאן טענת מודעא רבה לאורייתא.

(בית ישראל השלם, כרך ו, עמ' פו-פז).

---

הרב אהרן פרסבורגר אב"ד באניהאד הי"ד, מגדולי רבני הונגריה בדור שלפני השואה, נולד לאביו הגדול בעל "תפארת יוסף" אב"ד מטרסדורף. למד בצעירותו בישיבות רבי ישעיהו זילברשטין בעל "מעשי למלך" בויצן, ושל הרב שמחה בונם סופר בעל ה"שבט סופר" בפרסבורג. מסופר כי בעל "שבט סופר" אמר עליו כי הוא פאר תלמידיו, ולא קם תלמיד כמותו.

נודע בחריפותו ובתפיסתו המהירה, והיה דרשן מוכשר ומנהיג. הוא ייצג את אזור מגוריו בכנסיה הגדולה בווינה בשנת תרפ"ג (1923). בשנת תרפ"ד מונה לרבה של באניהד, שימש ראש ישיבה שם ונתן לתלמידיו שיעורים חריפים ועמוקים, כל יום במשך כמה שעות בעניינים שונים. הוא התפרסם כפוסק משיב הלכה וכדיין היורד לעומקה של ההלכה, והיה לכתובת מרכזית לשאלות הלכתיות בענייני ציבור ולענייני הפרט. על עומס עבודתו כמשיב לשאלות בהלכה כתב "…שהקפוני חבילי טרדין עד שכמעט לבלוע את רוקי אין לי פנאי לפי ערך בריאות גופי, כי הדיין [הרב אברהם פולק הי"ד] איננו לעת עתה פה עירנו, וכל השאלות באים אלי, ולא יאומן כמה שאלות איסור והיתר המה פה, ואף אם הוא בביתו ובאים חצי אלי וחצי אליו אזו גם כן מגיע על חלקי די והותר, מכל שכן עתה שכולם עלי ועל צווארי".

כתבי תשובותיו הרבות אבדו בשואה, ורק מיעוטם קובצו ויצאו לאור בספר "פאר אהרן" (תשס"ג). נותרו לפליטה גם חלק מחידושיו לש"ס ומדרשותיו.

בין הסכמותיו נמצאת הסכמתו לספר "אמונת אומן " כתב: "אמנם אהובי ידידי נ"י מאד תמהתי עליך הלא אנשים אחים אנחנו ואתה מכיר היטב את מעוט ערכי שלא זכיתי עוד להיות מן המסכימים…", והסכמתו לספר כתר תורה מאת רבי יהושע וייס הי"ד, שהדפסתו התחילה בתש"ג, אך הופסקה בשל המלחמה.

גיסו האדמו"ר ממטרסדורף רבי ישראל טויסיג מביא תורות ממנו בסדרת ספריו בית ישראל. נספה בשואה עם רבים מבני קהילתו באושוויץ בי"ח בתמוז תש"ד.

מקורות: יתד נאמן – מוסף שבת קודש – גליון 15, מוריה תשס"ד גליון יא-יב עמ' קנז, שושנת יעקב (נדפס עם פרי אליעזר) עמ' תר"ס, ועוד. על תולדות יהודי באניהאד בשנות הזעם ראה בשושנת יעקב שבסוף ספר פרי אליעזר, עמ' תרס"ט-תרע"א.

ביאור מאמר הגמרא כל המיצר לישראל נעשה ראש

בסנהדרין פרק חלק (דף ק"ד ע"ב) אמר רבא אמר רבי יוחנן כל המיצר לישראל נעשה ראש, שנאמר כי לא מואף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן כל הגוים.

מאד תמהתי ויתמו כל רואיה על הגמרא הזאת, והוא כמדקרות חרב ללבנו הצרים האויבים הללו אשר כעלוקות ישאף ממנו דמינו אשר כל מגמתם ומזימתם לאבדנו ולחרפנו ולהשפילנו, והיה השכר שלהם וישלם ד' להם כגמולם ודמם יהיה בראשם שיעשו לראש וידאב כל לב וידאג כל נפש הזאת היא העת אשר עליה חכינו בכליון עינים לראות בנקמתם, וזאת יהיה שכר פעולתם. על זאת אמרתי כדי להרגיע הנפשות השובבות והשממות ולרפא כאב לבם, כי כוונה אחרת סתם רבא במימרא הזאת ותחת הסרפד יעלה הדס ותחת הנעצוץ יעלה ברוש, כי תחת דברים מסותרים דברים נעלמים וצפונים תחת טיפת דיו מילת המימרא הזאת, שפוני טמוני חול ודלא חספא ומצא מרגניתא טבא דביה תחדי נפשאי, על פי מה שפירש בספר הקדוש אגרא דכלה פרשת תרומה בשם ספרים המקובלים ועיין בספר גן דוד לדודי זקני הרב הגאון רבי דוד שליסעל זצ"ל בהקדמתו מה שפירש בזה פלאות כי עיקר השם מישראל ושורשו הוא "ראש" ו"לי", הם כשומרים לפרי הל' והי' הם בחינת אור המקיף, וראש הוא אור הפנימי. עיין שם ותמצא נחת. וזה בחינת הרי את מקודשת לי, והייתם לי עם סגולה. עיין שם באגרא דכלה כל הענין. ופירש גם בזה, גדע בחרי אף כל קרן ישראל היו צריה לראש, פירוש כי גדעו בחרון אפם כל קרן ישראל, והקרנות הם "לי", ונשאר היו צריה מתוך המיצר ל"ראש". ונמצא התיבת "לי" הם שומרים לישראל כחומה בצורה למחסה ומסתור מחיות הטורפות הללו. ובזה יש לומר כוונת דוד המלך עליו השלום (בתהילים ד,ב), בקראי ענני א' צדקי בצר הרחבת לי, פירוש כשקראתי לך הקב"ה, ענית לי בזאת, בצר הרחבת לי, כאשר צרנו וצר לי המקום, הרחבת בזאת ב"לי", בתיבת "לי". וידוע שבסוף יומיא הסתיר ד' פניו ואסתר יושיענו ויושב בסתר עליון. על זה התפלל דוד המלך, אתה סתר לי, פירוש בסוף יומיא כשתסתיר ה"לי" השומר לישראל, אבל מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה, ובדרך רמז פירש כשתסתיר פניך יבהלון וסת"ר ל"י בגימטריה ת"ש, תרום קרנינו, ה"לי", הקרנות.

ועל דרך זה יתפרש הגמרא בבא בתרא דף י' ע"ב, אמר רבי אבוהו אמר משה לפני הקב"ה במה תרום קרן ישראל, בכי תשא. המימרא כבר נתקשו בה קמאי. ולפי הנ"ל יתפרש כמין חומר. כי ידוע דהצדקה הוא שמירה לישראל ושומר לאיש הנותנו. עיין כתובות (ס"ז ע"ב) גבי מעשה דמר עוקבא ואשתו, ועיין בעבודה זרה דף י"ז י"ח. על כן כששח כאן מצדקה, הביא זאת המימרא. ועיין שבת (דף קטז ע"א) גבי בטלי יהירי בטלי גזירפטי אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ועל זה שאל משה, במה תרום קרן, הקרנות אשר נטלו ממנו, במה תרום קרנם של ישראל, אמר בכי תשא את ראש את הדבוק לראש, בנתינת צדקה.

ועל ידי זה יובן המימרא השנית בב"ב (י ע"ב) אמר ר' אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כוחה של צדקה. אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. פירוש בנתינת צדקה תרום קרנם. ובזה יובן הגמרא כריתות (ו' ע"א) דוד ושלמה נמשחו בקרן נמשכו מלכותן, עם קרן הזאת [אור המקיף].

ומה מאוד יובן הגמרא כל המיצר לישראל, לתיבת "ישראל" נעשה מתיבה הזאת ראש, רא"ש רק כח הפנימי. אבל לא ח"ו שהם יעשו ראשים, אלא רשים. עיין סנהדרין (ק"ג ע"ב). ונזכה לעשות נקמה בגויים תוכחת בלאומים לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל הדר הוא לכל חסידיו במהרה בימינו אמן. ועל דרך זה יש לפרש הפסוק קרני רשעים תגרע תרוממנה קרנות צדיק, כי קרני רשעים הוא ר"ם ואם תשפיל הר"ם אז נשאר יש"ע, והרוממות לקרנות צדיק [הוא ק"ץ] ואז יקרב קץ הישועה במהרה בימינו אמן.

(דבש לפי, חידושי מו"ה דוד הערשקאוויטש הי"ד ממונקטש בעריכת נכד אחי המחבר ישראל יהודה הערשקאוויטש, תשס"ו)

---

הבחור הרב דוד הרשקוביץ הי"ד נולד במונקטש לאביו הרב שלמה ולאמו מרת חיה הי"ד בת הרב צבי אלימלך דים, שמשו של רבי שלום אליעזר הי"ד מראצפערט. למד תורה בהתמדה וקנה בקיאות נפלאה בש"ס בבית הוריו. אחר כך הלך ללמוד תורה בספינקער קלויז במונקטש. בסביבות גיל 13 הוסמך להוראה בידי דוד אמו, רבי דוד שליסל, ראב"ד מונקטש, אביו של הרב נתן נטע שלמה הי"ד.

הרב דוד כתב קונטרס דרושים והדרנים. מתוך כתביו ניכרת בקיאותו הרבה של המחבר ועולה מגמתו לחיזוק הקוראים אל מול הרוחות המנשבות בעולם ולאור אירועי תקופתו.
לאחר שהסתתר עם חבר בבונקר במשך חצי שנה, יצא לראות מה נעשה בחוץ, מיד נתפס ונשלח למחנה מיהלדורף (Mühldorf) בגרמניה. מחנה עבודה נאצי זה היווה שלוחה של מחנה הריכוז דכאו. הוחזקו בו כאלפיים אסירים, ששמשו כוח אדם בתנאי עבדות, במפעל תת-קרקעי להרכבת מטוס הקרב הסילוני הראשון בעולם. 

את הקונטרס עם חידושיו, שקראם בשם דב"ש, לרמוז בזה את שמו ושם אביו, הסתיר בעליית הגג לפני שנשלחו לאושוויץ. לאחר השחרור התגלו הכתבים, והם הובאו לדפוס בשנת תשס"ו בידי נכדי אחיו.

הרב דוד נספה באושוויץ עם משפחתו בג' בסיון תש"ד.