כל אחד לומד חומש, נער, אדם גדול, גם המלאכים לומדים את החומש. וכמובן כל אחד יודע מהחומש לפי השגתו. להבין כל סודות החומש בכל רמזיו אי אפשר, כי התורה ניתנה מפי הגבורה, כמאמר הכתוב, הוא הבין דרכו. בעל ה"חפץ חיים" כל אחד יודע ממנו אודות מה, כל אחד לפי מדרגתו. לידע אותו בכל דרכיו אי אפשר, כי לזה צריכים להיות כמותו, וכזה אין. אבל דבר מה יכולים אנו לספר ממנו, כי גם מי שלמד דבר מה בחומש יודע יותר ממי שלא למד כלום.
הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ה' הלכה ב' כותב בזה הלשון, כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו עליו השלום. ולכאורה קשה הא כתיב בתורה לא קם בישראל כמשה וכו'. וצריך לומר, שהכוונה כך היא, משה עבד ה', בכל מעשיו היה עבד ה', מה שקנה עבד קנה רבו ידו כיד רבו, בכל חושיו היה עבד ה'. כל מעשיו לשם שמים. אינו אוכל כי אם לכבודו, אינו ישן כי אם לכבודו, אינו מטייל כי אם לכבודו וכו'. במצווה יש ב' חלקים, גוף המצווה והכשר מצווה, למשל סוכה, גוף המצווה הוא לישב בסוכה, לעשות הסוכה הוא הכשר מצווה. ואיתא בגמרא, כי גם העוסק במלאכת הסוכה פטור מן המצווה, כשם שאמרינן בעלמא העוסק במצווה פטור מן המצוה, כי מפני שאם עשית הסוכה הוא לשם לקיים המצווה של ישיבת הסוכה, אזי גם עשית הסוכה מצווה. וכן בתפילין ובכל דבר כך, אם הוא עושה את הדבר לכבוד שמים הווה זה כעין מצוה. ואיתא, כי כל חושיו וכישרונותיו ושכלו של אדם קצובין לו לאדם מן השמים. כמו שאמר פעם אחת ה"חפץ חיים" זצ"ל, מה זה שאדם משתזם (ווערט פאראליזירט) כי כבר צעד את כל צעדיו שקצבו לו מן השמים, כמאמר הכתוב מה' מצעדי כוננו. ואם הוא מבלה את כל חושיו וכישרונותיו שקצבו לו, לכבוד ה', אזי הוא עבד ה' בתכלית. וזהו כוונת הרמב"ם, כי כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו כמו שמשה רבינו עליו השלום היה מבלה את כל חושיו וכישרונותיו לעבודת ה' כך כל אדם יכול לבלות את כל חושיו וכישרונותיו לעבודת ה', כמאמר חז"ל כל מעשיך יהיו לשם שמים. וכמובן לפי מדרגתו, כי אין לשום אדם החושים והכישרונות והשכל כמו של משה רבנו עליו השלום. על ה"חפץ חיים" זצ"ל יכולים אנו לומר שהיה כמשה רבינו. לפי מדרגתו, שלא נתן אפילו רגע לבטלה, כל מעשיו היו לשם שמים, כל מחשבותיו כל דבור ודבור לשם שמים.
וצריכים אנו להבין במה כוחו כל כך גדל, כי כל אשר למד היה לשם לקיים, כמו שהוא בעצמו ספר, כי כאשר היה כבן ד' שנים, היה מצחק פעם אחת עם חבריו בשוק, והפכו סל מלא תפוחים, אצל אשה אחת שמכרה תפוחים בשוק, ולקחו כל אחד תפוחים ואחר כך בלמדו אצל רוב בפעם הראשונה בחומש, שכתוב שם לא תגנב, לא תגזל, והשיב את הגזלה אשר גזל, נזכר המעשה עם התפוחים, שלקח אצל האשה ההיא, והתחיל לחשוב תחבולות בלבו איך לקיים את המצווה של והשיב את הגזלה אשר גזל, והיות אשר הוריו היו עניים, והוא היה אז כבן ו' שנים. היה הדבר קשה להשיג אצלו, אבל לא רפה ידו ובקש בבקשה גדולה להוריו שיתנו לו כמה אגורות, ועלה בידו שנתנו לו, והלך לשוק וקנה אצל האשה ההיא בעד האגורות תפוחים והשליך את התפוחים לתוך הסל, וירץ לדרכו. יכולים אנו לראות מזה, כי מדי למדו התחלת למודו היה בדעתו ללמוד על מנת לקיים.
אמרינן בתפילת ראש השנה ויעשו כולם אגודה כו' כמו שידענו. אמר ר' חיים מוואלאזין יש ב' חלקים, ידיעה, ומעשה. הידיעה יתירה על המעשה, כי אין עושים כמה שיודעים. והוא כוונת התפילה ויעשו וכו' לעשות וכו' כמו שידענו וידעת היום והשבות אל לבבך, שצריכה התשובה להיות באופן הידיעה. וזה כלל בתוכו ה"חפץ חיים" זצ"ל, שמעשיו היו באופן ידיעותיו, מי שידע אותו יודע כי לא רצה ליתן עצות, כי לא רצה ליקח עליו האחריות בעד העצה. אבל כאשר יעץ למי העצה מוכרחת להיות נתקיים, כמו שאמר, אם עשו כמו שאמר לעשות. ואם לא עשו כמו שאמר לעשות, היה לא טוב בעד המתיעץ, כמאמר חז"ל באבות פרק ו משנה א, הלומד תורה לשמה נהנין ממנו עצה ותושיה.
ועוד אנו יכולים לומר, כי זה בדרך הטבע. כתיב ראשית חכמה יראת ה' (תהלים ק"א), ולכאורה מה שייכות חכמה ליראה. ואיתא כי הדיין צריך להיות חכם להבין דבר לאמתו, ואסור להיות נוגע בדבר. ואם הוא נוגע בדבר, ואפילו הוא חכם כשלמה, פסול להדין, כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. ועוד צריך דעת תורה וצריך להיות שונא בצע. ולכאורה הא כתיב בתורה לא תקח שחד ותו לא, ואם כן לא יקח שחד, ומה אם כך אם הוא אוהב בצע. אבל האמת אם הוא אוהב בצע, אזי הוא בכל דבר נוגע… אם הוא נוגע אזי אין השכל ישר. וממילא אם הוא בא לדון, אפילו בדבר שאינו נוגע בו, הווה השכל כבר מעוקם מקודם זה. ועוד, השכל צריך ליסוד, ודעת תורה הווה יסוד לכוון אל נכון. דעת תורה צריך לסייעתא דשמיא, כמו שאמר הר' חיים מוואלאזין. הנה חז"ל אמרו באבות, יגעת מצאת, ואם כן אם הוא יגע בתורה אין זה מציאה, כי מציאה באה בהיסח הדעת. ואמר הנ"ל שליגיעה בתורה צריכים עוד למציאה. וזה מזמינים לו מן השמים אם הוא יגע בתורה. אבל לזה צריכים עוד להיות ירא שמים. וזה שאמר, ראשית חכמה יראת ה'. איתא כאשר בא אברהם אבינו לפלישתים, היה ירא, והרגוני, שאל אותו אבימלך, הלא אתה יודע, כי מדינתנו הכי גדולה, והכי קולטורלי, מכל המדינות, אתה חושב שאנחנו נעשה תעתועים כאלה. ענה אותו אברהם, אמת הדבר שאמרת אבל רק אין יראת ה' במקום הזה והרגוני. כל הדברים יש בכם רק יראת ה' אין, ומותר האדם מן הבהמה הוא רק ביראת ה', ובזה הוא יכול לגדור את מדת הבהמיות שבו, ואז יכולים להיות נקי מנגיעות, שבזה השכל והדעת ברורים ובלתי זה הדעת מעוקם.
להמשך ההספד – לחץ כאן.
(הספד על ה"חפץ חיים", שהודפס בידי תלמידי ישיבת ברנוביץ, נשמר בידי הרב דוד גרינוולד ופורסם בקובץ מוריה, כסלו תשס"ד. ה"חפץ חיים" נפטר בכ"ד באלול תרצ"ג 1933)
בספר אנשי שם נכתב על רבי אלחנן בונם וסרמן (כפי שמופיע כאן עם עריכה קטנה):
רבי אלחנן בונם וסרמן נולד בשנת תרל"ו [1876] בעיר בירז שבליטא. למד בישיבת טעלז אצל הגאונים רבי אליעזר גורדון זצ"ל ורבי שמעון שקאפ זצ"ל. עודנו בישיבה הפליא את רבותיו בכשרונותיו, וכח חידושו בעמקנות יוצא מן הכלל. היה מפורסם בכל עולם הלמדנים. מלבד ישיבה הנ"ל שאב כמו כן איזה זמן מתורתו של מרן הגאון רבי חיים הלוי סולובייציק זצ"ל. הגאון רבי מאיר אטלס זצ"ל הגאב"ד דסלאנט בחר בו לחתנו, ובבית חותנו הנ"ל ישב על התורה בהתמדה רבה והשתלם בכל המובנים.
בשנת תרס"ג [1903] נתמנה לר"מ בעיר אמטשיסלוב. וכאן נתגלו כישרונותיו בהדרכת תלמידים והשפעתו הגדולה בחינוכם. צדקתו גרמה שעזב את אמטשיסלוב, בדאגתו שאולי גרם חלישות דעת להרב דאמטשיסלוב, ואחרי שנתיים שב לבית חותנו.
בשנת תרס"ז [1907] למד בראדין אצל מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל בכולל שנוסד אז ללימוד סדר קדשים. שלוש שנים למד בראדין, ואהבה רבה נוצרה בין החפץ חיים ובינו, אשר נמשכה במשך כל ימי חייהם.
בשנת תר"ע [1910] נתמנה לר"מ בעיר בריסק והרביץ תורה בה עד תרע"ד [1914] עת פרוץ מלחמת עולם א׳, ואז בא כפליט לראדין. בהתקרב הצבא הגרמני לראדין נדד עם החפץ חיים וישיבתו מראדין לסמילוביץ פלך מינסק, ועל פי דרישת רבו נשאר עם חלק מהתלמידים בסמילוביץ, אחרי שהחפץ חיים וישיבתו עזבו את סמילוביץ. עד שנת תרפ"א [1921] היה הר"מ והחזיק את הישיבה בסמילוביץ למרות קשיים נוראים, רעב ומחלות וחוסר כל. אנשים שהיו פליטים בסמילוביץ בזמן ההוא, יודעים לספר מהסבל הנורא של הישיבה בסמילוביץ. פעמים רבות לא היה בבית הר"ם הגאון רבי אלחנן בונם זצ"ל אפילו מזון סעודה אחת, אבל הוא לא התאונן. אדרבה, התעמק עוד יותר בתורה, ורגיל היה בימים ההם לבלות בבית המדרש בתורה ביחד עם ידידו הגאון רבי שלמה היימאן זצ׳׳ל (שנתמנה אח"כ לר׳׳מ ישיבה תורה ודעת) שעות ארוכות אחרי תפלת שחרית, ופעמים גם עד הערב.
בשנת תרפ׳׳א [1921] יצא מרוסיה והתישב בברנוביץ ויסד בה את ישיבתו "אוהל תורה" ונהרו אליו תלמידים רבים מכל הארצות. גאונותו וצדקתו עשאוהו לאחד מקרבנטי היהדות, וגם מחוץ למסגרת ישיבתו לקח חלק פעיל בכל עניני הכלל. מפעם לפעם יצא במאמרים בעיתונות, חוצבים להבות אש תורה ודת. ודבריו זכו להתעניינות יוצאת מן הכלל והיו ערוכים בטוב טעם ושכל וסגנונו היה נפלא. היה ממנהיגי אגודת ישראל הכי גדולים. השתתף בכנסיות הגדולות והשמיע דעת תורה בכל הבעיות של האגודה והיהדות. שלט בכמה שפות והיה לו יד במדע והשכלה וידיעותיו הללו שהעלים ולא השתמש בהן, הוסיפו חן והדר למדברותיו.
בשנת תרצ׳׳ח [1938] הוכרח לבא לארה"ב להציל את מצבה הכלכלי של ישיבתו. גם שם לא משך ידו מדרכו בקדש לקנא קנאת ד׳ בלי ויתורים. לא התחשב עם דעת אלה שיעצו שינוים קלים לטובת הצלחת מפעלו, לא הסכים להסתיר שיטתו הקנאית עבור כל מנהג ישראל, וכן הגיד באופן פומבי עמדתו בכל שאלות היהדות. רבים חשבו שהגאון ר׳ אלחנן זצ"ל לא יצליח במפעלו באמריקה, אחרי שסרב לכל העצות טובות, ולא רצה להחניף לאלה שהכח בידם לעשות, הרחוקים מרוח ישראל סבא. גאונותו וצדקתו נצחו, כי כל תהלוכותיו היה מכלכל בתורה ולקדש שם שמים ומפעלו הצליח מאד. בחיותו שם נראו כבר ענני החושך על שמי ארצות אירופה, וחיו בפחד גדול ודאגה מאיומי המשטר ההיטלראי ימ"ש בגרמניה. הגאון רבי אלחנן כתב אז והדפיס שם את חוברתו המפורסמת "עקבתא דמשיחא", המוקדשת לשאלות בזמן ההוא. בספרו זה יצא בתוכחת מגולה והתריע על המצב על הסכנה הצפויה. הוא חזה את כל העתיד לבא, את כל המלחמה הנוראה וכבוש הארצות, והתחנן והזהיר שהפתרון היחיד תשובה שלמה. לדאבוננו כל דבריו נתקיימו במילואם. וגם הוא בעצמו נפל בידי הזדים המרצחים.
בשנת תרצ"ח [1938] שב לישיבתו בברונוביץ, ואחרי חדשים אחדים נכבשה כל פולין וכל ההשתדלויות להצילו לא הועילו. נתפס בידי הרשעים ונהרג על קידוש השם — הי"ד.
ובאתר דעת מובא:
בפרוץ המלחמה השניה היו בישיבת ברנוביץ למעלה משלש מאות תלמידים. כבר בתחילת המלחמה נפגעה העיר ברנוביץ קשות, כאשר הגרמנים הפציצו אותה מן האוויר. עם חורבן הקהילה היהדות עלה גם הכורת על ישיבת "אוהל תורה" בברנוביץ. התלמידים הצעירים חזרו לרוב לביתם. המבוגרים, בחלקם התפזרו למקומות שונים. חלק לא גדול ניצל והגיע למקום מבטחים.
ר’ אלחנן ור’ ישראל יעקב יחד עם קבוצת בחורים הגיעו אחרי תלאות רבות לליטא, לעיר קובנה, בתקווה למצוא משם דרך להגר לארץ חופשית, אבל אחרו המועד.
עם הכיבוש הגרמני של קובנה ב 1941, כאשר החלו השילוחים ההמוניים למקומות ההריגה, מסר הרב אלחנן וסרמן שעורים על קידוש השם. הוא אף הורה לבנו ולתלמידיו את נוסח הברכה שיש לומר בעת שמוסרים את הנפש על קידוש השם.
כאשר נלקח עם רבנים ותלמידים מגטו קובנה בי"א בתמוז תש"א לפורט התשיעי, נשא דברים על כובד משקלה של ההתכוונות באותם רגעים, עד כדי כך שמחשבה בלתי ראויה עלולה לפסול את גודל המעשה:
"כנראה שבשמים רואים בנו צדיקים, שהרי רוצים שנכפר בגופינו על כלל ישראל. עלינו לעשות תשובה כעת, מיד במקום, כי הזמן קצר… עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: קידוש השם. האש שתבער בעצמותינו היא האש, אשר תקים מחדש את העם היהודי." (הרב אפרים אשרי, "חורבן ליטע", ניו יורק, תשי"ב).
כתביו ושיעוריו של הרב וסרמן הי"ד הודפסו בחלקן, ובין היתר הם כוללים את הפרסומים הבאים: דעת תורה, קונטרס דברי סופרים (תרפ"ד), קובץ הערות על מסכת יבמות (תרצ"ו) ובסופו אומר אני מעשי למלך, דברי חכמים בנחת נשמעים, אהל תורה (תשכ"א), קובץ שיעורים – חידושים על הש"ס (תשכ"ד-תשכ"ז), קובץ ענינים, קובץ מאמרים ואגרות (תש"ס), אין דער קריטישער שעה, ילקוט מאמרים ומכתבים (תשמ"ז).
ישנם מקורות רבים נוספים על תולדותיו של הרב ווסרמן הי"ד, ובהם אתר ישיבה, אתר ויקיפדיה וספרי "אור אלחנן".
