קטגוריה: חשיבות לימוד תורתם

עצה נכונה שלא תופסד המצוה מחמת גאוה וכדומה, באם יחשוב שאי אפשר לו לבוא לשום מצוה ומדרגה רק על ידי הצטרפות עם חברו, וכידוע בזה בספרים הקדושים, זאת יביאהו לידי זה שלא יתגאה, כיון שלא יוכל לעשות מאומה יחידי רק על ידי הצטרפות עם חברו, ואם כן במה נחשב הוא, ולא רק על ידי הצטרפות עם אנשים וגדולי ערך אפשר שעבודתו ותורתו יתקבלו, אדרבה גם לפחותי ערך יצטרך. וכמו שאומרים בשם הגאון הקדוש הרבי רבי אלימלך זי"ע, שאמר תשעה ר' ר' מלך עדיין אין מניין, ועשרה ריקים ופוחזים הם עדה, ואפשר לומר קדושה וברכו. ודברי פי חכם חן…

והוספתי עוד בשבת קדש פרשת תרומה, הפסקה בין שקלים לזכור, דהנה ההפסקות [הן הפסקות ממש בין] פרשה לפרשה, דהנה שקלים מרמז לשפלות, מחצית השקל מרמז שכל אחד ואחד הוא רק חצי [ויש בכך כדי] למחות גאות וגבהות. עמלק גימטריה ר"ם. מחה תמחה זכר עמלק, על ידי שלא תשכח, שלא [תשכח מאין] באת ולא תתגאה, בזה תמחה עמלק.

וראיתי בסידור ישועות ישראל דבר נחמד מהגאון הקדוש מאיסטראווצא [זצ"ל, במשל] בעל התל ובעל החריץ, ידעו שכל זמן שמרדכי נכנע ואינו מתגאה הוא מבטל [את הגזירה, ובא היצר הרע] לייעץ להמן שהגאות אשר יש בלבו יכניס במרדכי היהודי [קח] את הלבוש ואת הסוס [ועשה] כן למרדכי, דהיינו כמו שאתה מתגאה, הכנס בו גאווה, ואל תפל דבר מכל אשר דב[רת לקיים] חס ושלום עצתך מה שייעצת על ישראל, כיוון שמרדכי יפול חס ושלום ממדרגתו. אבל מרדכי לא [נפל בפח אלא שב לשקו ולתעניתו, ולא בא לידי גאווה, ואדרבה. ועל ידי זה נתרומם קרן ישראל. מצ[וות] שקלים וזכור הכל חד, לעורר בלבבנו מדת ענווה ושפלות, ופרשה זו הפסקה, עניין המשכן המרמז לזה תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, בא לרמז לזה לתקן מעשינו לפני אדון הכל יתברך שמו. הרחמן יזכנו לשוב בתשובה שלמה מתוך נחת רוח דקדושה וטהרה וכל טוב סלה אמן כן יהי רצון.

(שמן למנחה, פרשת תרומה)

והיה בהניח ה' א' לך מכל אויביך וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים לא תשכח. הנה ענין עמלק היה צריך לעורר את אות היהודים אשר שוכחים לגמרי שהם יהודים, ורוצים להתבולל בין האומות, וכדי להזכירם שהם יהודים מעמיד להם מלך קשה כהמן, כאשר הניסיון הוכיח. ועל ידי זה באים האובדים מארץ אשור והנדחים, לבל ידח ממנו נדח. וזהו מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ולכאורה לדור דור הוה ליה למימר. אבל העניין הוא שמדור דור עד עתה היו בעוונותינו הרבים תמיד מתבוללים כאלה אשר על ידיהם הוצרך לעמלק. אבל כאשר יעביר ה' רוח טומאה מן הארץ ויניח לך מכל אויביך, אז תמחה את זכר עמלק, כיון שלא תשכח, שאתה יהודי, וממילא לא יהיה צורך למלך קשה כהמן, אשר יזכירך על ידי עמלקים. ועיין חתם סופר על התורה פרשת תצוה דף ס"ד ע"א מדפי הספר ד"ה ואתה תצוה, זה שאמר הכתוב ואתה תאיר נרי, ה' א' יגיה חשכי, דכל זמן שיש קצת נר אין צריך להסרת הטבעת, כי הנביאים יחזירום למוטב, וזה דאל תשכח לגמרי וממילא לא יהיה צורך בעמלק, על כן תמחה את זכר עמלק, והבן.

(שמן  למנחה פרשת כי תצא)

---

הרב הגאון הצדיק המפורסם אשר אנשיל ווייס הי"ד ב"ר משה שלמה, היה תלמידו של בעל ערוגת הבושם, ושימש כאב"ד קהילת ס' נאדיפאלו והגליל בטרנסילבניה. שני התלמודים, בבלי וירושלמי, וארבעת חלקי השולחן ערוך היו שגורים על פיו בלשונם ממש. בעודו צעיר היה ריש מתיבתא באוהעל, שם הרביץ תורה, שקד עם תלמידים הגונים וחידש חידושים בפלפול ובסברא. כל ימיו המשיך לעסוק בענווה בהרבצת תורה בכתב ובעל פה, בדרשות ומוסר, בהוראת תלמידים ובתשובות לגדולי ישראל. חידושיו מימי זקנותו אבדו בימי השואה. שארית חידושיו התפרסו מתוך קונטרסים כרוכים בכריכה קשה ושמורים היטב, מתוך העתקי מכתבים ומתוך קרעי כתבי יד בלואים בספרים "שמן למנחה על סוגיות הש"ס" (תשכ"ט) ו"שמן למנחה – שרידי דרוש ורמזים על התורה" (תשמ"ט). בהסכמות לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל כי "הם פלפולים נחמדים האמורים בטוב טעם ודעת ומאוד נהניתי מהם". והרב חיים אלעזר פרידמן כתב בהסכמתו על מעלת פרסום תורות אלו: "בפרסמו ספרו זה שיש בהם דרושים ודברי מוסר, מובנים לכל ת"ח, וניתנים לאמירה ולמסירה, על ידי כך יתעורר זכרו הקדוש, ויהא בוודאי, לזכות גדולה, כמו שאמרו חז"ל כל האומר שמועה מפיו שפתותיו מדובבות בקבר, כמבואר ביבמות דף צ"ו. ועיין בהקדמת שו"ת העמק שאלה שכתב, הטובה הגדולה אם לומדים בספר של רבו שנפטר, שעל ידי זה נחשב הרב כאילו חי ממש…ועיין בבני יששכר כסלו מאמר ג'… ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה, רצונו לומר שאז שבח על הנפטרים אם ישנם בחיים שלומדים את תורתם, וזה מן החיים אשר המה חייים עדנה… ואפשר שאם לומדים תורתם אז שפתותיהם דובבות, רצונו לומר שעל ידי זה שאומרים שמועה מפי צדיק נחשב שיש הדיבור המשפיע מהתלמיד חכם".

בהקדמת הספר כותב בנו:

"והנה באו אותם רשעים ארורים והשמידו את כל אוצרו יחד עם אנשי ביתו. אותו את בני ביתו ואת אנשי קהילתו, גדולים וקטנים, אנשים נשים וטף רצחו, ואת ספריו השחיתו. ואם כי אין להשוות את ערכה של יצירה ספרותית ותהיה חשובה ביותר, לערכן של נפשות זכות וטהורות, שנרצחו בתכנון מדויק, הרי מקור הרשע אחד הוא. האם יש מילים לתאר את עצמת הזוועה ואת גודלה של הרשעות? או האם יש מקום לניחומים? ברם על אלה ששרדו מן הגהינום ההוא, לקיים את אשר נותר ולהקים בהם מצבה במקום מצבת אבן, לזכר הקדושים, ולקיים עד כמה שאפשר את השרידים ששרדו מדבריהם, שנאמרו מתוך לב אוהב ורחום ומתוך שכנוע פנימי רב…

אינני יכול שלא להזכיר את תפילותיו האחרונות שהתפלל בדמעות שליש בדרכו האחרונה, למן הדרשה האחרונה לפני הגירוש עד שעתו האחרונה ממש, וביקש רחמים על הבנים והבנות והנכדים ועל בני עדתו שהיו באותה רכבת, ועל כל אלה שהיו מפוזרים ברומניה הסמוכה ובמחנות העבודה בתוך הונגריה, שיחוס ה' עליהם ויציל אותם מצפורני הרשעים, ואז לא ימחה גם שמו ושם זכרו מישראל. וגם כי ננעלו שערי שמים מעבור תפילה באותן שעות קשות ואכזריות, שמא עשתה תפילתו רושם לשליש ולרביע ובזכותה ניצלו אלה מאתנו שזכו להינצל".

בי' באייר תש"ד (03/05/1944) גורשו יהודי שאמלוי לגטו, ובהמשך גורשו לשם עוד ועוד מיהודי המחוז, ובהם יהודי נאדיפאלו, שם סבלו כ-8500 היהודים מתנאים חיים קשים וסדיסטיים. בערב חג השבועות תש"ד החל גירושם של  יהודי הגטו ברכבות אל מחנה ההשמדה אושוויץ. בהמשך החודש בוצעו עוד שני משלוחי מוות, והגטו חוסל. בין הנספים היה הרב אשר אנשיל הי"ד עם רבים מבני משפחתו ומבני קהילתו. הי"ד.

ראה "מבוא לתולדות המחבר הי"ד" בספר שמן למנחה על סוגיות הש"ס.

נכדו של הרב אשר אנשיל ווייס הי"ד, סרן אבנר יהודה ב"ר אברהם יהושע אפרתי הי"ד, בוגר ישיבת הדרום, קצין שהשתחרר משירות סדיר בנחל המוצנח והחל את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, היה מפקד מעוז "מפרקת" בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. הוא לחם בגבורה, במשך מספר שעות, לעצירת הסתערות המצרים ולמניעת כניסתם למוצב, תוך שהוא מחפה על חייליו. גם לאחר שנפצע קשה, הוא המשיך להילחם באומץ לב ובמסירות, וסירב לפינוי, עד שנהרג. על מעשה גבורתו ואומץ ליבו זכה ב"עיטור העוז". אבנר השאיר אחריו אישה, הורים, אח ושתי אחיות. בעת נפילתו הייתה אשתו בהריון, ולאחר ארבעה חודשים נולדה בתו אביגיל.

.. ובזה פרשתי הפסוק (דברים לב,ד) שחת לו לא בניו מומם, דהלשון שחת מצינו בפסוק (ויקרא יט,כז) ולא תשחית את פאת זקניך. ועל זה אמר, שחת לו, בזה שמשחית את זקנו, אל תאמר שדבר זה נוגע להאב בלבד, לא, בניו מומם, שהבן הנולד ממנו הוא מומם, שאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם.  

הנה עוד סבת הדבר מה שהיצר הרע מסמא את עיניהם הצעירים להשחית את זקנם… שהיצר מסיתם לאשר אנחנו בגולה בין העמים, לכן צריך להדמות להם למען למצוא חן בעיניהם, אף שבזה יאבד החן בעיני הקב"ה ובעיני הישרים, עם כל זה, מהפך הוא כבודו, יען כי דור תהפוכות המה, שהוא מהפך כבודו מה' יתברך בכבוד מהעמים, בחשבו שיצמח לו מזה טובה. ועל זה הוכיח הנביא ירמיה (ב,יא) ההמיר גוי אלקים וגו' ועמי המיר כבודי ללא יועיל, דהיינו אף שהוא המיר כבודו מה' יתברך בשביל כבוד מהעמים בכדי שיצמח לו מזה טובה, אבל ללא יועיל, שמזה לא יצמח לו שום טובה, וזה שרוצה להדמות להעמים היא ללא יועיל, כי סוף כל סוף יאמרו לו יהודי אתה. והדבר הוא בהיפך, כמאמר הכתוב (דברים ד,ו) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. וכבר פירש בהעמק דבר על הכתוב (במדבר כג,ט) הן עם לבדד ישכון – אם נהיה לבדד בפני עצמנו, ישכון, תהא לנו מנוחה. ובגוים – אבל אם נתערב בגוים לחקות מנהגיהם, לא יתחשב, לא יהיה לנו שום חשיבות, כמו שרואים בחוש בזמננו.

(מתוך קובץ דרושים – תרפ"ה, סימן כא)

---

הרב דב בעריש איינהורן הי"ד נולד בסביבות שנת תרל"ז (1877) לאביו הרב אפרים צבי, ומקטנותו למד תורה בשקדנות. בגיל אחת עשרה גלה מבית אביו למשך שלוש שנים לרב לובלינסקי באלקוש, כדי ללמוד בהתמדה מספר מסכתות עם מפרשים, והאדמו"ר מרדומסק עודד אותו להתגבר על געגועיו הטבעיים לבית אביו ולגדול בתורה. לאחר שנבחן בעל פה על אותם המסכתות עבר ללמוד בישיבתו של אביו, והיה לאחד ממובחרי הלומדים שם.

אישיותו היתה מזיגה של חשיבה תורנית בנוסח חכמי ליטא, עם תסיסה רוחנית בנוסח חסידות קוצק. לימודו הושפע מדרך הלימוד של סוכוטשוב שהדגיש את הפשט המקומי.

בגיל חמש עשרה התחתן עם מרת רחל, בתו של רבי פנחס מנחם יוסטמן ה"שפתי צדיק" בגור, ועבר לגור בסמוך לחותנו שדר בסמוך לגיסו האדמו"ר בעל "שפת אמת". הם זירזוהו תמיד להמשיך ביגיעתו בתורה בקדושה וטהרה. הרב והרבנית לא נפקדו בזרע של קיימא והסכימו להתגרש. בזיווג שני נשא הרב דב בעריש את אלמנתו של רבי יעקב יוסף הכהן רבינוביץ מקלאביצק מחבר ה"אמת ליעקב", בנו של האדמו"ר רבי אברהם ישכר בער הכהן מרדומסק. הרב דב בעריש גידל את שלושת ילדיה מנישואיה הראשונים, ממש כאילו היו ילדיו. בנו החורג הרב אברהם יששכר יהושע נהרג בשריפה בגיל 21, והרב דב בעריש הספידו (ההספד פורסם בכתב העת "הפרדס", ב"ברכת שלמה" וב"שארית אפרים דב").    

בשנת תרס"א (1901) נפטר אביו, והרב דב בעריש מונה למלא את מקומו. בשל גילו הצעיר, טרם הוסמך להוראה, ובמשך שנתיים שימש חכמים ולמד מוותיקי ההוראה באמסטוב את דרכי ההוראה למעשה. אח"כ קיבל הסכמה להוראה מהגאון רבי יצחק שמלקיס מלבוב. יחד עם היותו אב"ד ורב באמסטוב, כיהן שם גם כראש ישיבת "נחלת אפרים" כמעט במשך ארבעים שנה, ודאג באהבה לכל תלמיד ותלמיד. בישיבה זו למדו מסכתות גפ"ת, דף אחר דף, והשלימו את לימוד המסכת במשך השנה. בליל שבת היה מוסר שיעורים על מסכתות סדר קודשים. לאחר גמר מסירת השיעורים בישיבה, היה שם לילות כימים בלימוד, בכתיבת חידושי תורה רבים ובעריכת כתבי אביו. הוא התכוון לפרסם את הדברים בספר השם "דב נוהם", אך רוב הדברים לא פורסמו ואבדו בשואה. 

במשך שנים רבות שאף לעלות לארץ ישראל וניסה לברר אפשרויות של מגורים ורצה להתפרנס ממלאכה בארץ תוך שהוא מקדיש את רוב זמנו לתורה ולעבודת ה'. אך הוא לא זכה לכך. בשנות השואה הוגלה עם בני משפחתו ועדתו לגטו רדומסק.

כשעמד להשלח למשרפות טרבלינקה, ביקש מתלמידיו שיזכו להשאר בחיים לשוב ולחפש את כתביו, שהסתיר בתור קיר בביתו. אך הכתבים נעלמו ואבדו, ושוב לא נמצאו.

בחג השבועות תש"ב, סירבו הרב דב בעריש ופרנס הקהילה ר' שבתי שלום גרינברג לעלות על הרכבות לטרבלינקה, ורצחו אותם ביריות לעיני אנשי הקהילה. הי"ד.

שאריות מתורתו ומתורת אביו לוקטו והודפסו בספר שארית אפרים דב. ותשובה ממנו מובאת בתולדות יוסף צבי עמ' רנ"ד.

מקורות: תולדותיו נכתבו בידי ר' אהרן סורסקי ופורסמו בשארית אפרים דב עמ' רג-רט, לקוט מידע ממספר מקורות ובהם מדפי עד באתר יד ושם. 

בענין להזהר בדבר קטן כגדול.

אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו וגו' קדושים יהיו לאלקיהם וגו'.

פירש רש"י "אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים", וכן מדקדק רש"י יתור תיבת בעמיו, ומביא על זה את התורת כהנים בעוד שהמת בתוך עמיו.

ואפשר לומר שכאן רמזה לו תורה הקדושה אזהרה יתירה לבעלי מדריגה ויראי השם, להזהר בכל דבר קטן כגדול. דהנה יש טעם למה שאנו קוראים את יום הסתלקות הצדיק "יומא דהילולא", משום שבכל שנה ושנה ביום הסתלקות הצדיק מעיינים במעשיו ומעלים אותו מדרגא לדרגא והוא הולך מחיל אל חיל בין צדיקים שבמחיצתם לא היה יכול להגיע לפני שנה. ולזה יאות להקרא יום הזה "יומא דהלולא". ולזה אנו מאחלים אז ביום היוהרצייט "עלייה לנשמה". אבל דא עקא, שעם עלייתו לדרגא יותר גבוה ולחברתם של צדיקים יותר גדולים מתגלים אז אותם החטאים שלפי מחיצתו בשנה העברה לא היו נחשבים בכלל לחטאים, ומפני שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, החטא הזה הקטן נחשב גם כן לגדול בין הצדיקים שהוא צריך לבוא עכשיו במחיצתם. ואולי גם יתעכב על ידי חטא הקטן הזה מלבוא בחברת הצדיקים והקדושים שבעולם העליון ההוא עד שיזדכך ממנו.

וידוע שהתלמידי חכמים והצדיקים נקראו כהנים, על פי "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא", ודרשו מזה אם הרב דומה למלאך ד' צבאות וכו'. נראה מזה שהרב נקרא כהן. ולפי זה נוכל לומר בצדק שגם כאן בתיבת "הכהנים" הרמז לתלמידי חכמים ובעלי מדריגה.

וזהו, אמור אל הכהנים וגו' שאני מזהיר אותם לנפש לא יטמא בעמיו, לא יטמא את נפשו בעודו בעמיו, בעולם הזה. ועל זה מפרש רש"י להזהיר גדולים, מזהירים בזה את הגדולים, היינו את גדולי הדור ולבעלי מדריגה, על הקטנים, על החטאים הקטנים, שגם בחטאים קטנים לא יתלכלכו, משום ש"קדושים יהיו לאלקיהם", הלא יבוא הזמן שהם יהיו קדושים ויצטרכו לעלות בכל שנה לעולם יותר גבוה ושם בעולמות הגבוהים גם החטא הקטן לגדול יחשב. (זה מדברי אבי מורי הי"ד, אבל אין זה לשונו ממש, כי נאבד ממני הכתב יד וחבל על דאבדין. בן המחבר).

(זכרון שלמה לפרשת אמור)

---

הרב שלמה זלמן בן הרב אלעזר קליין הי"ד, נולד בשנת תר"ל (1870) בסאטמר או בסביבתה. הוא למד בתלמוד תורה בסאטמר, אחר כך בישיבת הרב שלמה זלמן ארנרייך הי"ד ובישיבת הרב משה גרינוולד בעל ערוגת הבושם.

לאחר נישואיו ישב בכפר באסשט (בסעשטי) שבטרנסילבניה והיה בעל בית מרזח וחנות. רעייתו הרבנית מרת בריינדל בת הרב נטע עוזר מרקוביץ הי"ד הקדישה כל ימי חייה להיות עזר לבעלה הצדיק, שיוכל לשבת באהלה של תורה בלי מפריע וכל חפצה ומאווייה של הרבני היה רק לראות בנים ובני בתים מתגדלים על ברכי התורה והיראה. היא נהלה את העסק המשפחתי והוא עסק בתורה בהתמדה ולא פסיק פומיה מגירסא כמעט רגע. בכל חודש גמר ששה סדרי משנה בעל פה, ולמד שיעורים רבים בעיון ברבים. הרב שלמה אף זכה לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה לעצמו בכתב ידו ממש, וחנכו ברוב עם בחג השבועות תרס"ז (1907). דרשתו לחינוך ספר התורה שכתב הובא אף הוא בספר "זכרון שלמה". כאשר החוזרים ממלחמת העולם הראשונה שדדו את כל רכושם, עזב את הכפר ועבר לסילאג'-צ'ה (סילאדי-טשעה) הסמוכה, שם ישב על התורה וכתב את חידושיו. הרב והרבנית נלקחו מגטו שימלוי לאושוויץ, יחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם, ושם  נספו, בחודש סיון תש"ד (1944).

בנם הרב אלעזר קליין, היה אחר השואה דיין בעיר מארגרטן, עלה לישראל והתגורר בכפר גדעון. אחר כך עבר לבאר שבע ושם היה אב"ד של קהילת התאחדות היראים ור"מ בישיבת "בית הלל", הוציא לאור את ספרו של אביו "זכרון שלמה על התורה", בשנת תשט"ו ובשנת תש"ל, והוסיף עליו את חידושיו בשם "כיבוד אב". בסוף הספר הוסיף את רשימת הניספים בשואה בקהילות שבסביבתם תחת הכותרת "אלה מזבחות זכור!".

בתוך הקדמת הספר מביא הרב אלעזר התנצלויות שונות למה ראה לנכון שיפרסם את חידושיו, "וכי לאנשים בגילי לחבר ספר? ולחוות דעה באמרי שפר?". ואז הוא מוסיף:

ואחרי כל הדברים האלה, אני בעצמי אומר ועונה, כי אין הדברים הללו אמורים לאדם כמוני העומד בדיוטא התחתונה, והואיל שעוד קיימת השאלה "מה ראית על ככה?", אענה על כך בדברי רבותינו זכרונם לברכה. ותהיה מתורצת לך השאלה בדבריהם:

אין בודקים מן המזבח ולמעלה (קידושין ע"ו ע"א).

ראה נא המזבחות אשר ערכתי, למעלה משמונים אחוז מבני משפחתי, שנהרגו ונשרפו על קדושת שמו, בתוך ששת המליונים חלק ד' עמו, אבי הצדיק ואמי הצדיקת ואחיי ואחותי, שני בני ובתי וזוגתי, כולם עלו באש השמים ונשמתם צרורה בצרור החיים. לבי לבי על חלליהם. ולא מצאתי לנפשי מרגוע ומבלי לעשות זכר למעניהם, ולכן אל נא תבדוק אחרי שאני מלא חטא ועולה, כי "אין בודקין מן המזבח ולמעלה". שים זאת זכרון בספר.

בשנת תשכ"ב הוסיף והוציא לאור את הספר "קרית ארבע חברון", עם "זכרון שלמה" חלק שני ו"כיבוד אב" חלק שני.

מקורות: זכרון שלמה, חכמי טרנסילבניה עמ' 213-214, דפי עד באתר "יד ושם".

ישתבח האדון ויתפאר הבורא הנותן עוז ותעצומות לעמו ישראל, כי זכני והנני בדעה ובינה, בתורת ה' נאמנה, מה יתרון לחומר כל ימי חיותו, וסופו לשוב לאדמתו, ינדמו מחמדי עולם, לאיש חלום חולם, שמצא הון יקר עד אין חקר, ובהקיצו מן תרדימה, אין בידו מאומה. כן מחמדי תבל, אין והכל הבל, כי אדם במותו לא ייקח תאוותו, גם בעודנו בחיים, ממנה מבקש מאתים, ולא ישיג בקשתו, עד הפרד גשמתו, נשבע במרורים ולענה, בכל עת ועונה. ואם בתורה חפצו, טוב בהגיע קיצו, גם בחיים חיותו, יתענגו רוחו ונשמתו, בתורת ה' העריבה, וינוב בשיבה טובה, ומעת לרעה באתי, עיני ולבי נשאתי, להיודע ובוחן לבי, עורי עוזי ומשגבי, וברחמיו שמע בקולי, והיה בעוזר לי, לא ביושר לבבי, אך בזכות השלמים, נשמתם בגנזי מרומים, המה הגינו בעדי והמה היו בסעדי, לפתיחת לבי בתורה, ולהיות לעם בני ישראל למורה, ולחדש חידושי דינים לאורה, באור חיים להלכה בדינים הנחוצים להנהגה.

ובעת התחלתי לכתוב יגיעתי, ניתווסף לי בחידושי (כמו שכתוב בתנא דבי אליהו פרק כ"ז, מובא גם כן בביאורי הגר"א ליו"ד סימן רמ"ה סעיף ה') וזה לשונו, מכאן אמרו אם יש אדם שמבין דברי תורה ומפרנס מתורתו לאחרים גם כן כדי שתרבה חכמתו לו ומוסיפין לו עליה כו'. ועיין עוד בתנא דבי אליהו שם אם יש באדם דברי תורה ואינו מפרנס מתורתו לאחרים גורם לעצמו שסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו. ועיין בזיקוקין שפירש על פי גמרא תמורה פרק ב', ובזה יש לפרש גם כן מה שאמרו חז"ל (בעירובין נ"ד) אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו.

ונראה לי לפרש גם כן אם משים אדם עצמו כמדבר זה, דהיינו הפקר לכל שהכל דשין בתורתו, אז תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו, פירוש שאין מפקיר מתורתו לאחרים ואין הכל דשין בו, אין תלמודו מתקיימת בידו, פירוש שסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו. ועיין שם עוד (בעירובין הנ"ל) אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה וכו'. ונראה גם כן לפרש על פי דברי תנא דבי אליהו הנ"ל אם מפרנס מתורתו לאחרים, נתרבה גם כן חכמתו לו ומוסיפין לו עליה וכנ"ל. יש לומר גם כן, אם משים עצמו כמדבר זה שהכי דשין בו, פירוש שמפרנסו לאחרים, ניתנה לו במתנה, פירוש תוספת החכמה שמתרבה על ידי זה היא מתנה חדשה לו, וכיוון שניתנה לו במתנה, נחלו אל ועולה לגדולה בתוספת חכמה שנתרבה לו ומזכה לרבים בחידושיו להלכה, כי זהו תועלת גדול לנשמתו הטהורה הנתונה מאל גדול ונורא לאור באור החיים. ועל ידי זה שמפרנס מתורתו לאחרים בהדפסת חידושיו להלכה, אזי זוכרין תורתו תמיד.

ועיין במדרש שמואל (פרק ב' משנה ח') אם למדת תורה הרבה, אל תחזק טובה לעצמך, פירוש אל יחזיק טובה זו שמצא וחידש לעצמו, אלא ילמדה לאחרים מלימוד שחידש בתורה, כי לכך נוצרת להטיב וללמד לאחרים. עיין שם.  ועיין בשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ח סעיף ג' דמצווה על כל אדם מישראל ללמד לתלמידים. עיין שם. ועיין בספר אהבת ציון להגאון נודע ביהודה ז"ל דרוש ט דיבור המתחיל מה יקר, שכתב שכ' על דברי חז"ל (סנהדרין) המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו, דאפשר רמז בזה בן עזאי כשאמרו לו אתה נאה דורש ואין נאה מקיים, והשיב נפשי חשקה בתורה, רצונו לומר דמקיים מצוות פריה ורביה על ידי התורה שמלמד עם התלמידים ודומה כאלו הוליד בנים. ועיין שם גם כן אם זכה מאת ה' לחבר איזה חיבור והיא נתייסד על דרך אמת, איש הזה לא פסק מלהעמיד תלמידים הלומדים מתוך ספרו. עיין שם. וזה עיקר הנאה כמו שכתוב במדרש רבה פרשת אחרי פרק כ"ב כי מי שהומה ומהמה אחרי תורה ותלמיד אין לו, פירש ידי משה שאינו מלמד לאחרים, מה הנאה יש לו, למד ולא לימד, אין לן הבל גדול מזה. עיין שם.

ועיין בזוהר הקדוש פרשת תרומה, וזה לשונו ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל ויפוצו מעיינותי חוצה, פירוש שביקש שה' יתברך יעזור לו שיאמר מילתא דתתקבל, שהדברים בעצמותן יהיו טובים ויתקבלו, יהא האומר מי שיהיה, ואין חילוק מי הוא האומר. וזה מצינו גם כן בביצה ל"ח דאמר רבי אבא יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל. עיין שם, מרוב ענוותנותיה דרבי אבא מתפלל גם כן ויפוצו מעיינותיו חוצה על ידי תלמידים וחיבור שמחבר וכנזכר לעיל בשם נודע ביהודה ז"ל, עיין שם שכתב זה נרמז בפסוק זה ספר תולדות אדם, שעל ידי ספר אשר חיבר מתקיים בו לדורי דורות תולדות אדם, כי זה זכרי בחיי ובשובי לעפרי, ואקרא לתלמידים ורבנן אשר בתורה חפציהם, ואלימו חטוף מילתי, להאזין ולהקשיב דיברתי, לבלתי לחובה יכרעוני, ולגאה אל יאשימוני, אחי אל תרעו, האדע שלא תדע מה לאיש כמוני אשר ידעתי חסרוני, ומיעוט הערכי השפל, לא עיקר וטפל, להתנאות בדברי תורה הנתנה בגבורה, אך כל כוונתי לזכות גופי ונשמתי להניח עד דור האחרון, אם כי ידעתי כי לא הגעתי לערך הגדולים השלמים המאירים לארץ ומפורסמים, הלא הממעיט והמרבה, יחד מקובלים בחיבה.

אולם יחרד לבבי, פן ימצא במכתבי שגיאה שיצאה ממני, אתחנן מהקורא ללמד עלי לזכותי, כי מה שחנני החונן לאדם דעת לחדש בחידושי להלכה ולפלפול העליתי, שלא לשכוח ממני ויהא תקוע בזכרוני, ולזכות גם כן הרבים כוונתי. ובמחשבתי שיהיה מקויים בי כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, פירוש חטא לשון חסרון כדאיתא אני ובני שלמה חטאים, אנכי אחטנה בפרשת ויצא עיין שם ברש"י הקדוש ז"ל. וכל מי שמזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, פירוש אין חסרון בא על ידו, שיהא שגיאה יצא מפיו. ואף על פי כן, שגיאות מי יבין. ומכל מקום אפילו שלא יהא בחיבור זה רק כדולא חספא, מכל מקום אולי ישכח מאן דמשכח מרגניתא תותיה. גם על זה כדאי החיבור הזה כמבואר בהקדמת הגאון האדיר ונורא בספרו חוות דעת שכתב שיש שכר על זה. והרועה אותי מעודי הוא יכפר בעדי.

והנה נא ידעתי כי על חיבורים שלי ימצאו אנשים הרבה אשר יוציאו דיבה, מי הוא זה אשר בחיבורים אלו יחזה, אך קדמתי לחבריא שלי גדולי וגאוני ארץ בזמנינו בקונטרסים מחיבורים שלי והסכימו כולם להוציא לאור עולם ושבחו מאד להחיבורים. על כן בעזרת חי החיים יהיה לי לזכות לקיים ולשמור הדין מדינים בנוגע להלכה ולמעשה לאור באור החיים. וכתפלת רבי אבא הנ"ל דהתפלל יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל ויהא האומר מי שיהיה, וכנ"ל. הגם מי אני כמיעוט ערכי כמוני ברוב שגיונות וחטאות נתלכלכתי שיהא נתקבל תפלתי, אך מסווה בושת על פני הלבשתי ובגזילת דמעותי על לחיי מבכי אולי יהיה זה תיקון קצת לנשמתי לכפר עוון חטאתי, ובזה תתקבל תפלתי, כמו שכתב המפרש אזולאי בספר חסידים סימן תק"ל בשם ספר לב אריה, וזה לשונו, בזמן שבית המקדש היה קיים כשאדם מקריב קרבן מתכפר לו, וכשאדם כותב בספר מה שלומד איזהו חידוש זה עולה לו במקום קרבן, ופירש בזה הפסוק (בתהלים) זבח ומנחה לא חפצת וגו', הכוונה בזמן שאין בית המקדש קיים וליכא קורבן, אז ליכא קרבן, אז אמרתי במגילת ספר כתוב עלי, שהספר יעלה במקום קרבן. עיין שם:

ובדרך זה נראה לפרש אגדת חז"ל (עבודה זרה י"ט) על זה שכתוב כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, פעם נקראת תורת ה' ופעם נקראת תורתו, אך אחד שלמד נקראת על שמו. עיין שם. על פי הנ"ל נראה כי בזמן שבית המקדש היה קיים, אז מביא קרבן ומתכפר לו, ולא הוצרך לימודו בתורה שיתכפר לו, דתורה גם כן מכפר, כדאיתא (במנחות ק"י ובמגילה ל"א ובמדרש תנחומא פרשת אחרי סימן י'). ובזמן שבית המקדש היה קיים היתה לו כפרה בקרבן שהביא, אם כן היה לימודו לשם מצוות לימוד התורה דייקא ולא לסיבת עצמו ולכפרת חטאו, אזי שפיר נקראת תורת ה',  דהיינו לשם ה', וכמו שכתב  חתם סופר (נדרים פ"א) דזה נקרא תורה לשמה, או כמו שכתב בספר חסידים ושל"ה הקדוש כדי לידע לקיים המצוות, זהו גם כן נקרא תורה לשמה. מה שאין כן אם לומד לכפרת חטאו, דהיינו בזמן שאין בית המקדש קיים וליכא קרבן והוערך ללימוד תורתו שיתכפר לו במקום קרבן אז הוי לימוד תורתו לכפרתו, והלוואי יועיל בזה, נקרא תורתו. ומי ייתן שילמד הרבה כל כך שיוכל לבא לכלל זה שיהיה די לו לכפרה ויהיה עולה גם כן לשם מצוות לימוד התורה לשם ה'. ובזה נוכל גם כן לפרש הפסוק (במשלי) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. פירוש כי לקח טוב נתתי לכם, לסיבתכם, שיהיה בזה גם כן לכפרה על חטאתיכם, ותורתי, פירוש, שיהיה התורה שלי לשם ה' וכנ"ל, אל תעזובו, פירוש אם אל תעזבו ה' ולא תהיה בכם שום חטא, אזי אינכם צריכים לימוד תורתכם לכפרת חטאתיכם, אז יהא מיקריא תורתו, פירוש לשם ה':

ועוד יש לומר, להא דפעם נקראת תורת ה' ופעם נקראת תורתו, על פי מה שהבאתי לעיל בשם הגאון נודע ביהודה ז"ל דכל מצוות מקיים אדם בעולם הזה, אבל כשמת נעשה חפשי ואי אפשר לעשותם, ואפילו תולדות שמוליד על ידי שלומד עם תלמידים פסק ממנו בשעת מותו. אבל אם זכה מאת ד' לחבר איזהו חיבור, אם נתייסד על דרך האמת, איש הזה לא פסק מלהעמיד תלמידים הלומדים מתוך ספרו. עיין שם. ואפילו שאינם כמו החיבורים הקודמים המאירים לאורם בעולם, אף על פי כן המה גם כן חשובים בחיבה, כמו שכתבנו לעיל וכמו שכתב בספר חסידים סימן תתקמ"ה ובפירוש אזולאי שם בשם כתבי רבי חיים ויטל משם האר"י ז"ל דעתה גברה הסטרא אחרא והמעט שעושים כעת חשוב לפניו יתברך שמו כהרבה שהיו עושים ראשונים. עיין שם. אם כן אפילו בחיבורים שבזמנינו אם זכה לחבר איזהו חיבור גם כן לא פסק מלהעמיד תלמידים, ומבואר ביבמות צ"ז ובכמה דוכתי בש"ס כל תלמיד חכם שאומרים דבר חכמה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. עיין שם. אם כן ילמדו שניהם, הרב והתלמיד הלומד מספרו, ובזה לא פסק לימודו גם במותו.

ובזה יש לפרש גם כן הא דכתיב תורת ד' חפצו, דהיינו לקיים המצוות בעולם הזה, אולם תורתו, דהיינו מה שמחדש איזהו חידוש בתורה ומחבר איזה חיבור שיהיה אחריו ברכה שילמדו מספרו שחיבר, אזי היא תורתו. וזה פירוש בתורתו יהגה יומם ולילה, דהיינו בתורתו ממש, פירוש בחידושיו וחיבוריו, יהגה יומם, היינו בעולם הזה, ולילה, היינו לאחר מותו, שהוא אז בחינת לילה, גם כן לא פסק לימודו. ובזה האופן נוכל גם כן לפרש הפסוק (במשלי) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, פירוש טעמה כי טוב סחרה, פירוש מסחרה סביב סביב לחזור תורתו לכל, שיהא הכל דשין בה על ידי חיבוריו וחידושיו להלכה, לא יכבה בלילה, דהיינו אפילו לאחר מותו, שהוא אז בבחינת לילה, גם כן לא יכבה נרה לאור מה שהיה מאיר לאחרים באור החיים, מה שעל ידי זה היה מזכה לאחרים לבוא לחיים נצחי, לחיי עולם הבא, אמן:

ובזה נוכל גם כן לבאר הא דאיתא במדרש רבה פרשת תצא רבנן אמרו נעשה דברי תורה חן לרשיותך, כיצד, אדם כשיזקין בני תורה באין ומסבבין אותו ושואלין אותו דברי תורה, עיין שם. ופירש מתנות כהונת, לרשיותך, לזקנותך, שאז אדם נעשה רש ותש כחו. ולפי האמור נראה לי לפרש גם כן לרשיותך, בעת שאדם נעשה רש, דהיינו לאחר מותו, אם נשאר איזה חידוש בפרט להלכה ולהנהגה לאור באור החיים אחריו, אז היא לוית חן. וזהו שאמרו רבנן הנ"ל נעשה דברי תורה חן לרשיותך, והיא באמת חן לאדם שמת והניח אחריו ברכה בחידושי תורה, וטוב עין הוא יבורך בזה ובבא. ועיין בתנא דבי אליהו פרק ג', זה הכלל כל הנושא פנים לתורה זוכה ומקבל פני השכינה, ופירש בזיקוקין שמחדש חידושי תורה. עיין שם. אם כן טובה היא לו בב' עולמים, במה שמחדש חידושי תורה. ועיין בנדרים ל"ח בפירוש הרא"ש ז"ל טוב עין זה משה, כי נתן מלחמו לדל, אין לחם אלא תורה, דכתיב לכו לחמו בלחמי. אין דל אלא ישראל, שנאמר וידל ישראל עד מאד. עד כאן לשונו. ומסיק הגמרא פלפולא בעלמא. פירוש הרא"ש ז"ל הבנה וחריפות, כי כל חכמה ושכל הרמוזים בכתב התורה בצורות האותיות. עד כאן לשונו.

ועיין בזכור אורח חיים הלכה ל"א אות ג' דתלמיד חכם שהיה יכול לעסוק בעיון ולחדש מה שקבל מסיני, ומניח עיון ולומד גירסא, אין לך ביטול תורה גדול מזה. ובזה פירש פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה. עיין שם. וכל שכן מי שיכול לעסוק בעיון ולחדש בהלכה ומניח זה, בוודאי יש בזה ביטול תורה ומבטל לרבים החידוש הלכה זו, ואור זה נאבד גם כן ממנו, וכנזכר לעיל בשם תנא דבי אליהו, לסוף מתמעטת בידו, וידוע כל תלמיד חכם הוא בבחינת משה, כדאיתא ברש"י (חולין צ"ג) משה, תלמיד חכם. אם כן כל תלמיד חכם שנוהג בתורה ולומד בהבנה ובחריפות ומוסרה לישראל להאיר להם האור באור החיים, עליו הכתוב אומר, טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל, בהדפסת חידושיו ולקוטיו בשולחן ערוך אורח החיים, ולהפיצם בין עמינו בני ישראל הקדושים. חוץ מזה מה שמקיים בזה אל תמנע טוב מבעליו בפזירת חידושיו לאור עולם, כדאיתא בזוהר הקדוש תזריע, וכתב שם, אם מונע חידוש מחבירו יש לו עונש גדול. ואם כן בזה שהפיץ חידושיו מבטל מעצמו עונש זה. ולא עוד אלא שממשיך ברכת שיתברכו ישראל, כדאיתא (סוטח ל"ח:) אל תקרי יבורך, אלא יברך. הוי ברכה לו וברכה לישראל. הגם דאיתא בספר פתגמין קדישין בשם הרב הקדוש רבי אהרן זצוק"ל מגיד מישרים דק"ק זיטאמיר, וזה לשונו גם צריך לידע אדם שהוא מלובש עדיין בגשמיות אינו רשאי לחדש שום דבר בתורה, כדי שלא יהיה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. עד כאן לשונו הקדוש. עיין שם. מכל מקום, שולחן ערוך אורח חיים הנתונה לכל אדם ולכלל כל ישראל, אפילו שהוא גשמי, להאיר לו באור החיים להסיר ממנו הגשמי שהוא מלובש בו, בוודאי רשאי כל אדם לחדש באור החיים ולהאיר לזולתו, ויתברכו בזה לרבים ואין חטא בא על ידו, פירוש חסרון, לא עוד אלא שיבורך גם כן במאמר החכם טוב עין הוא יבורך, ותורה נקראת טוב (ברכות ח').

ובתיבת עין מרומז שמי עי"ן ואלפי"ן המה מאותיות המתחלפין ונוטריקין אלתר יחיאל ניימאן. וקראתי חיבורים שלי בידם טוב עין, שיהיה נרשם שם המחבר בחיבורו כדי שיאמרו הדברים בשם אמרם, ויקוים הפסוק אגורה באהלך עולמים, כדאיתא (יבמות צ"ז:), וכן מצינו בזוהר הקדוש פרשת ויחי שביקש ר' יצחק מן חבירו ר' יהודה שלש מילין וחד מנהון שיאמר דברי תורה מן שמו. עיין שם, ועיין בספר רוקח ז"ל שכל אדם צריך לרשום שמו בספרו וכו', וכן נהנו כל אחרונים. ויהא רעוא שיהא חלקי עמהם, ואסדר תפלתי לפני אדון כל שיהיו חידושי להלכה ערבין על שומעיהן, וכדאיתא (מדרש רבה ובמדרש תנחומא כי תשא) כל מי שאומר דברי תורה ואינן ערבין על שומעיהן אסור לאמרן. הרי מבואר דיש גם כן איסור בזה. וכדי שלא ליפול ברשת זו אבקש מהמעיינים בזה הספר שלא יסמכו עלי בהעתקת גדולי וגאוני פוסקים רק לכל אחד ואחד אני מזהיר לעיין במקומם, ועל זה מה שאני הוספתי משלי להלכה ולפלפול גם כן אני מזהיר לעיין היטב, לא בחפזון, כי שגיאות מי יבין וד' יתברך ברוב חמלה יכפר בעדי אמן:

ויהי רצון שיהיה לי לזכות ולברכה בזה ובבא וגם לכל המסייעים לי לזכות ולצדקה יחשב להם להוושע בכל עניינים לטובתו ולטובת ה' ולא לכסילות והוללות חס ושלום יהיה הברכה, רק לדברי קדושה ומצווה יהיה לו כל הצלחות. ויהא רעוא שיהא מקובל ברכתי ברכת הדיוט אמן:

ממני הצעיר באלפי יהודה דמן חבריא העוסקים בחידושי תורה להלכה למעשה, אלתר יחיאל ניימאן בן המופלג החסיד וכו' מרדכי מנחם יחי' נכד הרב הצדיק המפורסם וכו' וכו' ר' דוד'ל מלעלוב זצוקללה"ה חתן הרה"ג החסיד המנוח ר' יצחק פלטיאל ז"ל דומ"ץ דפ"ק נכד הרה"ג המקובל ר' דוד'ל טאריספאלער זצלה"ה זי"ע ועכ"ח אמן:

(הקדמת טוב עין)

---

הרב אלתר יחיאל בן הנגיד החסיד ר' מרדכי מנחם ניימאן ומרת חוה ריקל, יליד בענדין, מנהל ור"מ בק"ק דכמביץ, ואח"כ דומ"ץ בק"ק אלקיש, שם הוציא לאור את ספרו "טוב עין" בשנת תרצ"ז (1938). הספר מעוטר בהסכמות רבים מאדמו"רי דורו, המשבחים את הספר ואת הסופר, כתלמיד חכם גדול, החריף ובקי בש"ס ובפוסקים, בפלפול ובסברא, מופלג בתורה, ירא וחרד, בר אוריין ובר אבהן. עוד עולה מההסכמות שהיה אז איש חלוש השוקד על התורה במסירות נפש, ושהוא החליף מכתבי שו"ת עם האדמו"ר מטשעבין. אשת הרב אלתר יחיאל, הרבנית שרה פייגיל היתה בת הרב יצחק פלטיאל שהיה דומ"ץ אלקוש והיה מפורסם כמי שעסק בתורה ובחסידות כל ימיו.

בספר "שם ושארית" (אשדוד, תשע"ג) כותב אליו הרב משה בצלאל אלטר הי"ד, במענה למכתבו, ופונה אליו במילים: "כבוד הרב המופלג החסיד היר"א וכו' אלטר יחיאל יחי' מו"צ בעלקוש".

הרב אלתר יחיאל, הרבנית שרה פייגיל וילדיהם ליב, יצחק, מלכה וחנה גיטל נספו בשואה. ככל הנראה באושוויץ בשנת תש"ב.

מקורות: ספר יזכור לקהילת אלקיש עמ' 275, ספר טוב עין, שם ושארית. לקורות יהודי אלקיש בשואה ראה בספר יזכור של הקהילה.

ב"ה ג' לסדר ולקחתי אתכם לי לעם תרצ"א העלמעץ יע"א.

שלום רב, יבא ויקרב, מבוקר עד ערב, לאור נערב, כבוד ידיד נפשי ורב חביבי וכו' שליט"א!
נועם הוד יקרתו עם קונטרסו הנחמד אשר בו קבץ בסידור נפלא כל ענייני חברא קדישא, עת יאסף גבר ויובל לקבר ואנשי חסד יאספון, לחסד של אמת יכסופון. וכולם עושים ומעשים לעילוי נשמתם; קראתיו והיה בפי מתוק מדבש. ונשתוממתי על המראה, מראה כהן, איך כל הצפונות לו גלויות, מעשה ידי אומן נפלא, תקנות גדולות וקבועות קבצם ואספם מדברי רבותינו הקדושים נשמתם עדן, והוסיף עליהם בעים רוחו הכביר וכו'. ולעשות רצונו חפצתי, להודיע את אשר שטו רעיוני.
א) דבר גדול מאוד לבחור המקום הראוי לכל איש כדי מהותו ואיכותו, כי כל מיני כבוד שעושים למת, כמו הלוויה והספד, הוא כבוד עובר. אבל אם ינוחו אצל איש שאינו הגון, הוא צער ובזוי לעולם, וגם במנוחתו צריך להשגיח לא ישכנו רשעים חס וחלילה. [ועיין לקמן סימן ס"ה]. וזה לשון הים של שלמה (פרק ג' דיבמות): שלא כדין עושים אם קוברים עשיר שנותן ממון הרבה, אצל צדיק מפורסם, ויצא שכרם בהפסדם. כי אולי ראויים לכך וייענשו, כי צער ורע לצדיק שישכוב אינו הגון אצלו. עד כאן לשונו. וגם לתלמיד חכם עני צריכים להשגיח על זה, הגם שאינו מבני החברא קדישא.
ב) ענין הלנת המת עבור להוציא מעות מיורשין, כבר המליץ הגאון מפרסבורג זצ"ל בספר שערי שמחה (בדרוש ב' לחלק גמ"ח) חסד שעושים עם המתים וכו', שאינו מצפה לתשלום גמול, כי כבר קבלו הגמול קודם התעסקם, ואינו עומד עוד ומצפה. ובאמת הרבה פעמים כי נפטר עשיר קמצן ועושים לו טובה בעלמא דקשוט אם מוציאים מיורשיו לדברים טובים [ועיין לקמן סימו מ"ט אות ב']. אך בכל זאת צריך הענין מתינות ועיון רב, ובספר פלא יועץ ערך קבורה כתב, וזה לשונו: כל מה שממהרים קבורתו עושים לו נחת רוח ומנוחה לנשמתו, וזה גמילות חסד של חבורה גמילות חסד שישתדלו למהר קבורתו בכל מאמצי כוחם. אך אם נצרך שישיא אחות אשתו, ועושים בשעת חימום, להלינה, כי זה כבודה ונחת רוח שלה, (צפיחות בדבש סימן ע"ג).
ג) בענין ללמוד או לדרוש סמוך לקברים, המג"א סימן מ"ה אוסר אפילו רחוק מד' אמות, אך עכשיו שמעמיקין הקבר יותר מעשרה טפחים, הווא ליה כרשות לעצמו, ובזמן הש"ס מעמיקים הקברים. (העמק שאלה להשאלתות פרשת חיי שרה). ובספר טוב לכת הביא כי בק"ק אמשטרדאם תקנו בחברא קדישא גמ"ח לומר תהלים אצל המת ולהתפלל התפלה שתיקן על זה בספר החיים, ואין זה לועג לרש שנעשה לכבוד המתים. עיין שם. [ועיין לקמן סימן מ' אות ב']ץ חן חן להדרת גאונו נירו יאיר, ויהי ה' עמו, אורך ימים ישביעהו ובישועתו יראהו, אוהב נפשו הדורש שלומו באהבה רבה,

הק' יואל וואלף גלאטטשטיין

(הדרת קודש, שנת תרצ"א, חלק המכתבים לז, בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד)

---

הרב יואל זאב גלאטטשטיין הי"ד, נולד בשנת תרל"ב לאביו הרב שמעון, רבה של יארמוט. למד אצל אב"ד טשאטה ומחבר "נטע שורק" ואצל אב"ד פאטאנק ומחבר "נהרי אפרסמון". היה חתנו של הרב יוסף וולד רבה של העלמעץ. נודע כרב גאון מפורסם, מחשובי הרבנים ומרביצי התורה בהונגריה-סלובקיה לפני השואה. רב בלעלעס משנת תרנ"ט-תרס"א. ומשנת תרס"ו, לאחר פטירת חותנו היה רב וראש ישיבה בהעלמעץ (קיראי האלמאץ) שבסלובקיה.

הרב כתב חידושים רבים בש"ס, בהלכה ובאגדה, והשיב תשובות למאות גדולי תורה, וגם בשנות הזעם המשיך להגות בתורה ולענות תשובות. רוב כתביו אבדו בשואה. שרידי תורתו נאספו בידי תלמידיו ויצאו לאור בספר נחלת יואל זאב (ב"כ, ברוקלין, תשמ"ז-תש"ן). בהקדמת הספר, כותב תלמידו, הרב שלמה דב אסטרייכר, יו"ר חברה אנשי העלמעץ: "וממש בדרך נסי נסים נשארו הכתבי יד של רבינו ז"ל לפליטה… והיו מונחים אצלי זמן ועידן. בינתיים נתעוררתי מכמה רבנים גאונים אשר ידעו ושמעו את שמו הטוב של רבינו ז"ל ואמרו לי מאחר שעלה בידינו להציל מטמיון הכתב יד של רבינו, הרי אנו רואים שמן השמים מראים לנו באצבע, שעלינו אנשי יוצאי עיר העלמעץ וגם תלמידי רבינו, מוטל החיוב להוציא לאור את חידושי תורתו, ויהיה זה לעילוי נשמתו הטהורה לזכרו הבהיר".

בנוסף נותרו תשובות שלו בכתבי עת (כגון אלו שפורסמו ב'הנשר' יב, תש"ד, כנף ד, סימן לג, כנף ו, סימן לט) ובשו"ת של גדולי דורו (כגון בשו"ת יד יצחק מאת הרב אברהם יצחק גליק, ובשו"ת תהלות דוד ח"א).

נספה בשואה עם בני משפחתו וקהילתו באושוויץ בז' בסיון תש"ד.

מקורות: אוצר הרבנים 7869, אהלי שם, מוריה עא שנה יב גליון ה-ו סיון תשמ"ג, טהרת יו"ט, מאמר על תולדותיו המופיע בהקדמת ספרו "נחלת יואל זאב". וראה את הסכמות הרבנים לספרו הנ"ל.

הצג פוסט

וזה כוונת בעל הטורים על פסוק ועליתם את ההר, דהקשה הווא ליה למימר "על ההר". ותירוץ דתיבות "את ההר" בגימטריה "תורה". עד כאן לשונו. עיין שם להבין כוונתו בזה.

נראה… דהתורה היא למעלה מן הטבע, ורצה ללמדם שלא ילכו לארץ ישראל בכח הטבע, רק בכח התורה, על כן "את ההר" בגימטריה "תורה", שיעלו על ההר ויצליחו דווקא בכח התורה, ולא בטבע חס ושלום. כי על ידי טעות זה של מחשבת הטבע לחוד נסתמו עיני המרגלים באומרם אפס כי עז העם.

וכן שמעתי מאדוני אבי מורי ההגה"צ הקדוש מו"ה רבי ישכר דוב מאוונגאר יצ"ו זצל"ה הי"ד שהסביר כל הפרשה באמרי צוף ונעם, שמה שאמר משה רבינו עליו השלום שיעלו ויבחנו ויראו את העם והארץ, אמר החזק הוא הרפה כו'. והקשה הא בכל החלוקות נאמר "אם", יש בה עץ אם אין וגו' ורק כאן כתיב בה"א "הרפה" ולא כתיב "אם רפה". אלא אמר אאמו"ר בהסבר באריכות שעיקר הזהירות אמר להם משה רבינו עליו השלום שידעו שכיוון שהמה עולים בכח התורה מהקב"ה "את ההר", בגימטריה "תורה", ידעו שכל מה שנחשב בטבע חזק לא נחשב לעומת התורה רק רפה, כי הקב"ה על ידי התורה מרפה חוזק שונאינו. ואם כן זה מה שאמר להם שהחזק הוא רפה, הוי הקדמה למה שלאחריו, שמה שמצווה להם לתור, הוה רק בבחינת "וברכתיך בכל אשר תעשה", לעשות קצת עובדא על פי דרך הטבע, אבל העיקר ביטחונו לא על כחנו ואמץ ידינו רק על ד' יתברך. אם כן יהיה הפירוש המעט הוא אם רב, הבמחנים אם במבצרים, היינו, בין כך ובין כך הכל חד, כיון ד"החזק" הוא "רפה" נגדינו בזמן ועידן שאנו מקיימים מאמר "עלו זה בנגב", היינו דרום, הרוצה להחכים ידרים, חכמת התורה הקדושה. על כן אנו מבינים גודל המעל והטעות שהיה למרגלים שטעו בזה ואמרו כי "עז" העם, שלא החשיבו כח התורה המביא לנו עזר ד' יתברך.

(דברי ישכר דוב לפרשת שלח, הרב יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטם בשם אביו רבי  ישכר דוב ליפשיץ הי"ד)

---

 

רבי ישכר דוב ליפשיץ האדמו"ר מאונגוואר נולד בפולין בשנת תרמ"ב (1882) (או בשנת תרמ"ח, 1888) כבן בכור לאביו רבי  אריה לייבוש האדמו"ר מאפטא זצ"ל בעל "״יסוד לקרא" ו"ישמח צדיק" ולאמו הרבנית הדסה בת רבי חיים מאיר מפינטשוב בעל "אמרי חיים" ו"מנחת יהודה".

עוד בצעירותו היה עילוי בעל תפיסה מהירה, זיכרון עצום, פיקח ומתמיד. שמעו הלך לפניו ברוב בקיאותו בתורה ובחריפות שכלו.

בשנת תרנ"ח השתדך עם הרבנית בילא, בתו של רבי אברהם שלום הלברשטאם מחבר ה"דברי שלום" מסטראפקוב שבקרפטורוס בן רבי יחזקאל שרגא זצ"ל אב"ד ואדמו"ר משינאווא בעל ה"דברי יחזקאל" זצ"ל בנו של ה"דברי חיים" מצאנז זצ"ל.

לאחר נישואיו עבר לסטרופקוב, היה סמוך על שולחן חותנו ועסק בתורה ובעבודה בהתמדה ושקידה רבה. חותנו היה לומד יחד עמו יומם ולילה ושמח בחתנו שהיה עילוי עצום בקי ומפולפל בכל מקצועות התורה בעל משנה הלכתית סדורה ושכל ישר, ובעל מידות נעלות ומשובחות ועינוותנות יתירה.  בהמלצת חותנו נתמנה לדומ"ץ ואדמו"ר בעיר אונגוואר שבאותו האזור, על מנת לרומם שם את קרן התורה, להכניס לשם את דרכי החסידות ולגדל את הדור הצעיר ליראת שמים. הרבי מאונגוואר הי"ד ניהל את עדתו כארבעים שנה ובית מדרשו היה מרכז לתלמידי החכמים שבעיר, לעובדי ה' ומבקשי יראתו, ולמרכז חסד וסיוע לעניים ולפליטי המלחמה שהגיעו לעיר במלחמת העולם הראשונה. כמעט בכל דרשה לפני הציבור דיבר על גודל מעלת הצדקה והתרים נגידים לעמוד להצלת אחיהם. רבים הגיעו מכל המדינה להסתייע מעצת הצדיק ומתפילתו, מהשתדלויותיו להצילם מצרות ועונשים משפטיים, ומתמיכה כלכלית תוך שמירה על פרטיותם ועל כבודם. במהלך מלחמת העולם הראונה סייע הרבי הי"ד במסירות נפש של ממש להסתיר ולכלכל ולהלין יהודים שערקו מהצבא והיו צפויים לעונש מוות בתלייה. הרבי היה לומד ומלמד באופן תמידי ומסודר בבית מדרשו ורבים מאנשי העיר וסביבתה הושפעו רבות לתורה ולייראת שמים.

בשמיני עצרת בשנת תרע"ה נפטרה הרבנית. אחר כך נפטרו בתו היחידה שרה ע"ה בהיותה בת 18 ובנו הבחור יוסף זכריה זצ"ל. הרבי נשא בזיווג שני את הרבנית אסתר הי"ד בת הרב יחיאל נתן הלברשטאם מבארדיוב.

בשנת תרפ"א ובסיסיות שנת תרפ"ד עבר דירה ופתח בית מדרש מרווח יותר, בו נוספו בחורים ואברכים שלמדו שם בשקידה רבה.

בנו, רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ-הלברשטאם, האדמו"ר מסטרופקוב, הדפיס את הספר ״דברי ישכר דוב״  ובהקדמה שם הביא פרק מפורט על תולדותיו והליכותיו בקודש של אביו. בתוך ההקדמה הוא כותב:

חיבר ספר נכבד מאד על הלכות מקואות, בביאור כל ההלכות על סדר נכון בהוספות הלכות נחוצות מדברי הפוסקים, והיה מסודר על דרך ספר שולחן ערוך התניא ומסומן בצדו מקורות הדינים המחודשים. גם היו לו חידושי תורה בכתובים על דרך פלפול, ועל דרך אגדה המושכת את הלב, דרושים לכל חפציהם על התורה והמועדים, דברים נפלאים מתוקים מדבש. וראיתי שהטמין אותם יחד עם ספריו הקדושים לפני צאתו בגלות אושוויץ. וחבל על דאבדין ולא משתכחין. הם נטמנו בביתו בעיר אונגוואר על עליית בית מדרשו שברחוב מיטראק (שויהאז).

בנוסף לכתבי רבי ישכר דוב ליפשיץ הי"ד שהוטמנו בעליית בית מדרשו, היו טמונים בביתו כתבים נוספים.

עם כניסת הגרמנים להונגריה במהלך השואה, נאלץ בנו, הרב יחזקאל שרגא לנטוש את בית הוריו, בהותירו שם בארון הספרים שלו חוברת עבה בה כתב רבים מדברי התורה ומהסיפורים ששמע מסבו רבי אברהם שלום מסטרופקוב זצ"ל.

בשנת 1938, עם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ הועבר האזור כולו לשליטה הונגרית, והוחל באכיפת חוקים אנטי יהודיים.

בשנת 1940 גויסו רבים מיהודי העיירה לעבודות כפיה תחת השלטון ההונגרי, במסגרת הצבא ההונגרי. רבים מהם נשלחו לחזית המזרחית לבניית תעלות הגנה נגד הצבא הסובייטי, ונספו שם. באלול תש"א (8.1941) גורשו מאונגואר יהודים חסרי נתינות, ובהגיעם לקמניץ פודולסקי שהייתה תחת השלטון הגרמני נרצחו.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נכבשה הונגריה על ידי הגרמנים ב- 19.3.1944. פחות מחודש אחר כך, בערב פסח, תש"ד (תחילת 4.1944), הוקמו שני גטאות באונגוואר. האחד לתושבי העיירה, במפעל לבנים שמחוץ לעיירה, והשני ליהודים מחוץ לעיירה. הוטלו מסים כבדים והופקע רכוש רב, הזהב ומעילי הפרווה. שבוע לאחר מכן, גורשו 14,000 יהודי אוגוואר לגטו בשטח מפעל הלבנים מחוץ לעיר.

לאחר תלונת ראש העיר ובקשתו לגרש את היהודים המהווים פגיעה תברואתית ובריאותית לתושבי עירו, החל מכ"ד באייר ועד ט' בסיון ה'תש"ד (17-31.5.1944) שולחו יהודי הגיטאות בחמישה "משלוחים" לאושוויץ ושם נרצחו.

 

ביום כ"ה אייר תש"ד (1944) נספה הרבי מאונגוואר באושוויץ. כן נספו הרבנית, ובניו מזווג ראשון האדמו"ר רבי ברוך אברהם והבחור אריה ליבוש הי"ד.

בנם האדמו"ר מסטרופקוב רבי יחזקאל שרגא עבר את מדורי הגיהנם באושוויץ וניצל. רבים מבני משפחתו, ובהם אשתו וששת ילדיהם, נספו בשואה. הוא שימש כרב במחנות העקורים, נישא שנית, עלה לארץ ישראל וביסס בה את החסידות בתי מדרש שלו התקיימו בירושלים ובבני ברק.
במשך שנים רבות, הצטער האדמו"ר על אבדן החוברת היקרה שרשם מפי סבו ועל כך שלא נטל אותה עמו בגלות שנכפתה עליו בידי הנאצים. בשנת תשט"ו הוא מוציא לאור את ספרו של סבו "דברי שלום", ומציין שיגע רבות לקבץ את שארית הפליטה של כתב היד של מחבר הספר.

גם בהקדמת ספרו "דברי יחזקאל שרגא" (תשט"ז) הוא כותב שכתבי סבו, כתבי אביו, כתבי דודו וכתביו, אבדו בשואה. הוא מוסיף וכותב שכפי שאנו מאמינים בתחיית המתים, כן יחזיר לנו הקב"ה את כל התורות האבודות שנשתכחו במצור ובמצוק של הגלות.
בשנת תשמ"ו (1986), נודע לאדמו"ר כי ישנו יהודי שנוסע לעיירה אונגוואר. האדמו"ר זימן אותו אליו ושרטט בפניו את מקום מגורי הוריו: "ככל הידוע לי, הבית לא נחרב. השתלט עליו נכרי שגר בו כיום עם בני משפחתו. כשאתה מגיע לעיירה, תיגש לשם, תתאר לדייר מי שלח אותך, ותאמר לו שאני מבקש שיוציא לי מהבית חפץ כלשהו שנותר בין כתליו מתקופת העבר. שתישאר לי מזכרת לפחות, מהמורשת הגדולה והחפצים היקרים של ההורים, שנותרו מאחור והופקרו לחסדי המקומיים".

היהודי שמח למלא אחר בקשת האדמו"ר. נקש בדלתו של הדייר ותיאר בפניו את מבוקשו, במפתיע, הסביר לו הדייר פנים וביקש ממנו לחכות רגע. לאחר רגעים ספורים, הביא הדייר את אסופת מכתבים שנותרה שלמה. כשהביא השליח את האוצר לבית האדמו"ר, לא היה קץ לאושרו והתרגשותו חצתה גבולות. האדמו"ר לא חדל לספר על ה'סייעתא דשמיא' וההשגחה הפרטית שזיכתה אותו כי האוצר שכה היה חביב עליו, יחזור אליו ביום מן הימים. האדמו"ר ביקש לשוב ולההדיר את ספרו של זקנו ה'דברי שלום' ולשלב בו את דברי התורה שהוא כתב, אולם מחמת סיבות שונות לא יצא הדבר אל הפועל, והאדמו"ר לא זכה לראות את פרי עמלו נושא תוצאות מוגמרות.
בשנת תשע"ג (2013) יצא ממכבש הדפוס הספר "דברי שלום", ובו שולבו חידושי תורה נוספים שנרשמו בידי נכדו, האדמו"ר מסטרופקוב זצ"ל – רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם, מחבר ספר "דברי יחזקאל שרגא".
יהי רצון שנזכה לראות בחזרת כל יתר התורות האבודות והאותיות שפרחו באוויר בימי שריפת הגווילים.

 

סרט מאונגוואר בשנת 1934:

 

מקורות: ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, דברי ישכר דוב, אתר בחדרי חרדים.

מקורות נוספים: אלה אזכרה, ז, 111-108. ספר יזכור לקהילת אונגוואר.

העתק מאמר זה מקובץ וילקט יוסף (מחברת י"ב קונטרס י"ז) לאחי הרה"ג נ"י.

המנהג בכל מקומות ישראל שלא לישא אשה ולא להסתפר (ויש שאין לובשין בגד חדש ואין מברכין שהחיינו) בין פסח לעצרת, לפי שבאותו זמן מתו כ"ד אלפי תלמידים של רבי עקיבא (יבמות ס"ב) וראוי לכל ישראל להתאבל עליהם. אבל בל"ג בעומר, שאז פסקו מלמות, מותר בדברים הללו. ולכן מרבים בו במשתה ושמחה קצת ואין אומרין בו תחנון (וגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמר גם בל"ג בעומר ונענש, רחמנא ליצלן).

ונמצא כתוב בקדמונים שבהאי יומא בשנת ג' אלפים תתפ"א אתפטר רבי שמעון בר יוחאי מן עלמא הדין. ועל כן ששים בהילולא דיליה. וכתב המהר"י עמדין הטעם בפשיטות מפני שכולו כמו בית דין שראו כולן לחובה (ועיין ספר דבר יום ביומו), ומנהג ארץ ישראל שהולכין על קבר רשב"י ביום זה ומנוחתו כבוד בכפר מרון סמוך לצפת. ומדליקין נרות ושמן לרוב ושורפים בגדים יקרים לכבודו (עיין ספר שדה חמד בחלק אס"ד מערכת א' אות ו').

וטעם שהתינוקת מורים בקשת בל"ג בעומר, לפי שכל יומא דרשב"י לא נראה הקשת, ועל כן ביום עלותו למרום עושים הסימן בקשת לרמז זה (בני יששכר).

ורבים לומדים כל יום ויום מפסח עד עצרת דף א' ממסכת שבועות, כי יש בה מ"ט דפים ורומזים למ"ט ימי הספירה. אחר כך בא יום טוב של שבועות. ופלא כי שם דף ל"ג עמוד ב' איכא מימרא מרבי שמעון לרמז על ג"ל יארצייט שלו. ובדף ל"ד אמרו על הך מימרא אחוכא עלה, מאי חוכא, והיינו חוכא. וכל זה מרמז על שמחת הלולא דרשב"י זי"ע (שער בת רבים אות מ"ו).

ושמעתי כי גם הרמ"א נפטר בל"ג בעומר והיה לו ניצוץ מנשמת רשב"י אשר האיר העולם בתורתו, וכל ישראל יוצאים ביד רמ"א (עיין אוצר ישראל). ל"ג בעומר לעולם הוא בח"י אייר, ואינו נופל אלא בימי אגה"ו ולא בימי בד"ז בשבוע. וביום שחל בו פורים יחול לעולם ל"ג בעומר וסימנך פל"ג (ועיין שו"ת מהרי"א ח"ב סימן ל"ט).

ובספר תורת משה (תזריע) הביא בזה הלשון: איתא בזוהר מיום המילה שמתחיל הנשמה הקדושה לכנוס בתוך הגוף הישראלי אינה מתיישבת על מקומה הראוי עד לאחר ל"ג ימים. ובזה יש להבין אחד מהטעמים של ל"ג בעומר אחר שנימולו ערב פסח במצרים, אז לא נתיישב בתוכם רוח הקודש עד שמצאה מנוח אחר ל"ב בעומר, וביום ל"ג הוא כמו מ' ליולדת שהוא גמר טהרה (ועיין בספר בית המדרש סימן ג' אריכות דברים בזה).

ועתה בשעת הדפסה מצאתי בשו"ת מים חיים (רפ"פ) סימן כ"ב אות י"ד בזה הלשון: אמרתי לתת טעם לשבח על ענין ל"ג למנין בני ישראל, בשולחן ערוך או"ח סימן תצ"ג בהג"ה שמרבין בו קצת שמחה. ובמגן אברהם הביא בשם הכוונות שגדול אחד וכו' והאי יומא נקרא הילולא דרבי שמעון והוא יומא דאסתלקותא כנודע. והלא מצינו להיפוך, ומי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום עם כל זה איקבע האי יומא באינין יומי דתעניתא, כמבואר בשו"ע סימן תק"פ. ונראה על פי מאמרם ז"ל אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, היינו רק לפי דורו, שאי אפשר שיהיו אחרונים כראשונים, ועיין ר"ה סוף פרק אם אינן מכירין ברש"י, ולזאת אמרו צדיק אבד לדורו אבד, והיינו לדורו, כי גם שנולד צדיק כמותו, היינו לדור הבא אחריהם וכנ"ל. ולזאת אמרו קשה סילוקן של צדיקים, אם כי שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק, כדאיתא במועד קטן, אמנם לדורו אבד, ולזאת הוקבע במגילת תענית לקרות צום, אולם בימי רשב"י היה ממש צדיק כמותו, והוא בנו רבי אלעזר ברבי שמעון, שאמר עליו אם שנים הם – אני ובני הם, מלמד ששניהם שוים. על כן גם לדורו לא היה שום עצב ביום זה והעדר, כיון שהניח בן כמותו ממש וכו', ולזאת הוקבע יום זה ככה לעולם ללא להתענה ומרבין בו קצת שמחה, כי לזכר עולם יהיה צדיק וצדקתו עומדת לעד.

ונודע מה שכתב החתם סופר ביורה דעה ששמחת יום זה הוא, לפי דאיתא במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרים הלכו ג' ימים בלא לחם, ואחר כך ירד המן. אם כן היתה הורדת המן ביום ל"ג בעומר, וראוי לעשות לזה זכר טוב (ועיין בספר עורה שחר מערכת ל' אות י"ג), ובספרי "הדרת קודש" אשר ערכתי על ענייני ח"ק הארכתי בזה. עיין שם בד"ה ובטעם.

י'. ה'. ש'. (הרב יוסף הכהן שורץ הי"ד)

על דברים אלו הוסיף אחיו, הרב פנחס זעליג הי"ד מספר הערות. להלן חלק מאותן הערות:

• עיין לעיל בסימן תל"ג ובדברינו שם ס"ק ד', ועיין בבני יששכר (מאמרי ניסן מאמר י"ב אות י"ב) שכתב טעם למנין ימי הספירה קודם מתן תורה מ"ט ימים על פי מה שכתב החיד"א טעם לגלות מצרים, דהתורה רוחניות ואינו חלה על האדם שיש לו מחשבות רעות ויצר ולב רע, כי התורה כולה טהורה. וזהו שאמרו שאומות העולם לא יכלו לקבל התורה, ולכך הכניע הקב"ה את ישראל בגלות מצרים, להחליש כח היצר הרע אשר משכנו בחלל השמאלי שבלב ותוכל לשכון בם התורה (על ידי היצר הטוב שהוא בחלל הימינו שבלב) על כן סופרין קודם מתן תורה מ"ט יום, מנין מספר ל"ב טו"ב. והבן.
• ועל פי זה נתן טעם (במאמרי אייר מאמר ג' אות א') במה שנוהגין שמחה ביום ל"ג בעומר, דהנה ימי הספירה הם מ"ט ימים מנין ל"ב טו"ב הנלמד על הטוב הכללי מן תיבת בראשית עד וירא אלקים כי טוב, אין טוב אלא תורה, כמו שכתוב, לקח טוב נתתי לכם תורתי, ועל כן נקרא התורה טוב שבה כגנז האור כי טוב. ויש בתורת ל"ב נתיבות חכמה, כידוע, הרי לך בתורה ל"ב (היינו ל"ב נתיבות חכמה) טו"ב (היינו אור הגנוז אור כי טוב), על כן להבנת התורה צוה ה' יתברך לספור מ"ט ימים, מנין ל"ב טו"ב, ואחר כך הוא קבלת התורה. והנה רמיזת לב בתורה הוא רק בחשבון ל"ב תיבות מן בראשית עד תיבת טוב, כי בראשית התורה הקדומה רשימה חכמתך הסתומה (ל"ב נתיבות חכמה) מאין תמצא והיא נעלמה, על כן נרמז הלב רק בחשבון התיבות מן בראשית (חכמה, כמו שכתב התרגום בחוכמתא) ל"ב תיבות עד תיבת טוב (רמז לב נתיבותיה הנעלמים, אורייתא מחכמה נפקת) ותיבת טו"ב הוא בפירוש מתורה. מזה נשמע בהגיע עתותינו עת דודים במצות ספרינו להכנעת לב טוב לקבלת התורה, בהשלים בספירה מספר לב, אז מתגלה הטוב, אור הגנוז שנגנז בתורה. על כן נוהגין ביום ל"ג בעומר שמחה. והבן.
• וידידי הה"ג מו"ה משה שמעון נ"י מדיורע הערני לעבודת הקודש מהחיד"א (מורה באצבע סימן ח' אות רכ"ג) שכתב יום ל"ג בעומר ירבה שמחה לכבוד רשב"י זי"ע, כי הוא יומא דהלולא דיליה, ונודע שרצונו הוא שישמחו ביום, כידוע במעשה מהר"א הלוי זלה"ה ומעשים אחרים אשר שמענו ונדעם מפום רבנן קדישי (ועיין לקמן בשירי מנחה סימן יו"ד אות ה'). ויש מי שנהג לעשות לימוד בליל ל"ג בעומר בי עשרה ללמוד שבחי רשב"י המפוזרים בזוהר ואדרא זוטא, והוא מנהג יפה.
• עיין שו"ת חתם סופר חלק אבן העזר ח"א סימן ק', וזכרון יהודא מנהגי הגאון מהר"ם אש זצ"ל. ובספר דברי שיר כתב, אפשר ליתן טעם ורמז למסכת שבועות לימי הספירה כדי לנקות אותנו משבועת שוא ושקר מקודם קבלה התורה שנתנה מסיני, שהוא גם כן הכנה לזאת. ואסמכנה על הקרא (תהלים כ"ד) מי יעלה בהר ד' וגו', לקבלה התורה, נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. ועוד אפשר לומר על שהסדר של מסכת שבועות הוא בדמיון אחד עם ימי מספירה, דהיינו, הימי הספירה הם כעין ספירת ז' נקיים שהאשה סופרת מטומאתה לטהר עצמה לבעלה, כמו כן אנחנו סופרים לטהר עצמינו מטומאה, טומאת מצרים, לטהר עצמינו לשבועות התורה שאנו נשבעין על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת משה רבינו עליו השלום לקבל עלינו התורה והמצות, על כן אנו לומדים מסכת שבועות, שהם גם כן כמנין ימי הספירה, ונסדר על הסדר הזה שמקודם מפרש התנא "ידיעות הטומאה" ומתיר עצמו מהן ונפטר מהן תחלה. והדר תני "שבועות" דנפישין מילייתו, ועוד עיין שם בכמה אנפין.
• ורבים נהגו ללמוד גם מסכת סוטה שיש בה גם כן מ"ט דפים. וטעמו לפי ששוים במנחותיהם, דמנחת שעורים אינה כשירה אלא לסוטה ולעומר (ועיין ביערת דבש ח"א בסופה מה שכתב בזה). וראיתי בכתב יד "שיר חדש" מבעל דברי שיר הנ"ל טעם נכון מאוד, דגבי סוטה תנן בפרק היה מביא: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה. כמו כן אצל העומר הביא הבני יששכר בשם הרב חיים ויטל זל"ה כי בימי העומר טוב לתקן פגם הברית. "קרי" בגימטריה "עמר" (עיין במגישי מנחה אות ט"ז). על כן שפיר היה צריך להביא גם מנחת עומר מן השעורים. ומבואר בזוהר הקדוש (אמור) דהשעורים שהביאו ממנו עומר בפסח הוא דוגמת סוטה שהביאה קרבן מנחת שעורים לבחון אם טהורה היא. ועל פי הגמרא דריש סוטה: מכדי תנא מנזיר סליק, מאי תנא דקא תנא סוטה. ומשנה, כדרבי, דתנא רבי אליעזר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. כאן נמי שמצות הפסח הוא בד' כוסות יין, ולמחרתו בא ציות הקב"ה לספור ספירת העומר שבע שבתות תמימות. ובמדרש רבה אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. וידוע מהמשנה (סוטה פ"א מ"ב) שהרבה יין עושה, ונאמר (הושע ד') זנות ויין ותירוש יקח לב. על כן לומדים ממחרת הפסח תיכף ומיד מסכת סוטה, כדי שיזיר עצמו מן היין. ודברי פי חכם חן.
• עיין לקמן בשירי מנחה סימן יו"ד אות ה' בד"ה וראיתי, ודבר נפלא שמעתי בשם הגאון מו"ה גרשון העניך זצ"ל מרוסיה, כי בפרשת מצורע (ט"ו) בשלשה פסוקים י"ג, י"ד, ט"ו, מד"ה וכי יטהר עד מזובו, יש מ"ט תיבות, והם מרמזים כנגד הספירה, כמבואר בזוהר הקדוש, ותיבת "מועד" הוא ל"ג, לרמז על יומא דהלולא. ודו"ק (גנזי יוסף).

(מתוך מנחת עומר, מאת הרב פנחס זעליג שוורץ הי"ד)

---

הרב פנחס זעליג הי"ד נולד לרב נפתלי הכהן שוורץ זצ"ל אב"ד מאד, באויבוורישווא, בי"ט טבת תרל"ז (1877).

כאחיו הגדול, הרב יוסף הכהן שורץ הי"ד, מגרוסווארדיין, היה הרב פנחס זעליג מקליינווארדיין ר"מ, סופר מפורסם ועורך ירחון תורני להקמת קרן התורה. הרב פנחס זעליג ערך את הירחון אור תורה החל משנת תרצ"ב. כמו כן חיבר הספרים רבים ובהם: שם הגדולים מארץ הגר (תרע"ג), ראו זה ספר חדש (תרע"ו), קונטרס אחרון, יזרח אור על ברכת החמה (תרפ"ה), גבעת פנחס על הלכות ניקור, עטרת פז על הלכות נשיאת כפים, מנחת עומר על הלכות ספירת העומר, תמימי דרך, שם הגדולים החדש מארץ הגר, מנחה חדשה על ענייני חג השבועות (תרצ"ז), לקוטי פנחס על פדיון הבן (תרח"ץ), ותמימי דרך על תפילת הדרך (תש"א). כן היו לו בכתובים ספר תורת המסורה על שש מאות מסורות שבתורה.

על החשיבות הרבה שראה הרב פנחס זעליג בהוצאת דברי התורה לאור כתב בהקדמתו לספרו מנחה חדשה:

ויעמוד פנחס ויאמר, ראה ראיתי מה שכתב אדמו"ר הגה"ק שר התורה ממונקאטש זצוקלה"ה (בתרעא זעירא לספרו שו"ת מנחת אלעזר חלק א) בשם הגאון החיד"א ז"ל לעורר לבות המחברים שידפסו חיבוריהם בחייהם, פן יקרם אסון ויאבדו חס וחלילה, כאשר קרה לכמה חיבורי טהרה מרבותינו הקדושים, הראשונים והאחרונים, אשר גדלו עד לשמים, והיו לנו לעינים, אם היו לפנינו להורות הדרך לנו, ולאשר לא נדפסו אדרא חסרונם בעולם הזה. חבל על דאבדין ולא משתכחין. כמה היו באבידה, וכמה עלו בלהב המוקדה. כאשר ספרו לנו בספרים, ימס לב כל שומע הדברים, ואם בארזים נפלו שלהבת, מה יעשו איזובי קיר. שומע זאת ידאג וישים אל לבו לזרז ולקבוע חידושיו בדפוס בלי איחור, כי מי יוכל לידע איזה סובה חלולה יקרה לאבני חפץ (ד"ת) אשר אין להם תמורה, ועל ידי דבר חידוש אחד לאמיתה של תורה, החיוב להציל כולי מן המדורה, ושושן או פורח יגן על כל הכרך. ושם האריך דהמזכה את הרבים בדברי תורה יהיה זאת שכרו מאת ה' שאין משתכח מאתו כלום מה שלמד. עד כאן לשונו הטהור שם. וזאת התעורר בלבי לחפש באמתחתי את אשר נמצא בידי ולסדר חיבורי זה ולהוציאו לאורה.

הרב פנחס זעליג הכהן שוורץ ורעייתו הי"ד נהרגו יחד עם בני קהילתם על קידוש ה' באשוויץ בשנת תש"ד.

ימי הזיכרון לקהילה נקבעו לי'-י"ב בסיוון.

בשואה נספו גם אחיהם של הרב פנחס זעליג והרב יוסף, הרב שמואל הי"ד מסאטמר עורך "לקט ששנ"ה", הרב אברהם יהודה הי"ד ערך כתב עת תורני, "פני הנשר" והרב מנחם ישעיה הכהן שוורץ הי"ד, מגיד מישרים בקלוזינברג., ואחיותיהן: פרידא (ובעלה הרב נתן צבי בריסק) הי"ד, הענדל (ובעלה הרב מנחם פריעד) הי"ד וריזל (ובעלה הרב בנציון רוזנצוויג) הי"ד, ויוצאי חלציהם הי"ד.

על קורות קהילת קליינווארדיין (קישווארדה) בשואה – ראה באנציקלופדיה של הגטאות, ובספר לזכר הקהילה.

(בתמונה למעלה – תמונת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד. טרם מצאתי את תמונה אחיו הי"ד).

אם בחקותי תלכו וגו'. המדרש חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, אמר דוד בכל יום ויום הייתי חושב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.

ולא אאריך בדקדוקים כי ראיתי דרשת רבים בזה, כל אחד לפי דרכו, ואין אחד מהן יתרץ את הלשון רגלי מוליכים אותי דהוה ליה למימר הלכתי, או הולך, ומן הסתם שאדם הולך ברגליו. שוב מצאתי באור החיים הקדוש שהיה דוד חושב לעשות ענינים ורגליו מוליכין אותו מעצמןם אל בית המדרש לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר, עיין שם. ועלה על מחשבתי לפרש בעזרת ה' יתברך, כי האדם, כל ימי חייו הולכים אחר ימי ילדותו ובחרותו, וימים וזמן הזה לפני בואו בגדר איש, המה יסוד לימים הבאים, כי אם ילמוד בבית אביו ואמו דרך הטוב והישר, ואצל רבו דרך התורה והיראה בימי בחרותו, אז אם גם אחר כך יבוא וידור בין בני אדם אשר לא ילכו בדרך השם, ולא ישמעו לעצת חכמים וסופרים, הוא לא ילמוד מהם את הדרך הרע הזה, כי בכל עת ובכל רגע יחשוב בלבו את ימים הקדמונים אשר עברו חלפו עליו, בעת אשר שמע מוסר אביו ועשה תורת אמו, עת אשר עמד לפני רבו הדומה למלאך ה', וראה אותו בבואו אל הקודש, בעבודת ד' ולימוד תורתו הקדושה ומחשבות כאלה יריחו לו כאגודת פרחים שונים ויישאף מהם תענוג הרוחני ויגברו את תענוגי הגופנויות ולא ילך אחריהם.

והנה דוד המלך עליו השלום בימי ילדותו היה בבית אביו היה כשושנה בין החוחים, ולא היה בין בני אדם בתוך הבאים, והתבודד עצמו בשדות וכרמים לעבוד את בוראו ברוך הוא. אבל בעת אשר נעשה מלך על ישראל מרחוק ומקרוב באו מלכים ומלכות לבית המלך וראה אותם ודיבר אתם עמם, והיתה התנהגותם זר לו, כי ככל יום ויום עלה על דעתו ימי ילדותו, עתים אשר עסק בעבודת השם ברוך הוא, לא הלך אחריהם רק אחר ימי בחרותו, לא למד מהם ולא עשה כמעשיהם, כי ככל יום ויום הביט לאחוריו לימים הקדמונים. וזהו שאמר הכתוב בכל יום ויום הייתי חושב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלוני אני הולך, מחמת ההכרח היה חושב כן, כי גם המה מלכים אחרים אשר באו תחת צל קורתו עשו כן. אבל לא יכלו לפתותו, כי רגליו, פירוש, דוגמת הרגל, כפי שכל גוף האדם הולך אחר הרגלים – כן ימי חייו של אדם הולכין אחר ימי בחרותו. ולכן אמר שימי בחרותו הוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.

וזהו טעם אומרו חקתי, לשון רבים, רצונו לומר בבוקר ובערב, שאם ילך בדרך התורה בבקר, רצונו לומר בימי ילדותו, זה יגרום שילך בה גם בערב, בעת זקנתו:

 (בן יוסף, פרשת בחקותי)

—

הרב יוסף צבי הלוי שוורץ הי"ד ב"ר חיים יהודה, מסאמוש-אויוואר (גערלא, הונגריה, כיום רומניה), היה תלמידו של הגאון רבי יחזקאל בענט זצ"ל אב"ד וואראהל.

בזמן מלחמת העולם הראשונה גלה לעיר איוך (נאדי עניעד) ושהה שם כשמונה שנים. אחר כך שרת בקודש כשנתים בעיר בלאי (באלאזש פאלווא) וקבל סיוע מכלכלת משפחתו מאנשי הקהילה בשעת דוחקו. בהמשך עבר לגהעארגה (סנט דשזארדזש) שם כיהן כש"ץ ומורה.

בשנת תרפ"ו (1926) הוציא לאור את ספרו "בן יוסף" על חמישה חומשי תורה בדברי אגדה. בהקדמת הספר כותב מחבר "והנה סהדי במרומים שלא עלתה על דעתי מעולם ולא קויתי להשיג תועלת ממון או כבוד מכתיבת ספרי זה, לא להתהדר במלאכתי ולעשות לי שם בארץ, או קורדום לחתוך בו, כי אם לעשות הטוב והישר בעיני ה', להגדיל תורה ולהאדירה. וכמעט בכל אותו ואות היה ברעיוני שמו של הקב"ה… אם יזכני הקדוש ברוך הוא וברוך שמו שאחד מעמינו יקרא וילמוד מאלה הדברים רק פעם אחת בשנה, אולי אבנה גם אנכי מזה… ועתה אתה בני, צמד לבבי מחמד נפשי חלקי מכל עמלי, ספרי זה אשר נחמד לי מכל הון שבעולם, לך ודפוק על דלתי אחינו בית ישראל שיקחוך הביתה, אמור להם שאם ידברו אתך עמך, תיכף יתנוצצו בעיניהם חוטי משי, אשר מהם עשיתי לך בגד וטלית נאה, בנקודי כסף וזהב, והניצנים עם פרחי שושנים אשר נטעתי סביבותיך יתנו ריח נעים, אשר ימלא בתי בני ישראל על כל גדותיהם, שאין ריח שבעולם דמיון לזאת הריח, אשר עבודה אנו מקבלין השפע מקדושה עליונה השופעת בחסד ה' יתברך על עמו ישראל בעת עסקינו בתורתו הקדושה".

הרב נספה באושוויץ בקיץ תש"ד (1944).

מקורות: בן יוסף, חכמי הונגריה עמוד 565.

בעזרת ה' יתברך.

חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו [משלי כ"ב]. ועמד בזה רבינו התניא ז"ל בספר ליקוטי אמרים ריש ח"ב כיון להוא רק על פי דרכו של קטן משמע שאינו דרך האמת, אם כן מאי מעליותא שגם כי יזקין לא יסור ממנו. עיין שם מה שאמר בזה על פי דרכו בקודש. ואולי יש לומר בזה דהנה אנו רואים הרבה אבות שמדקדקין הרבה בחנוך בניהם הקטנים, ועם כל זה כשהגדיל הבן עוזב את הכל רחמנא ליצלן, והסיבה לזה משום שרואה הבן שגם האב אינו מדקדק בכל אזהרות שהזהירו. אבל אם האב באמת מדקדק במצות, אז אף שלא דקדק כל כך בחנוך בנו, עם כל זה הבן מתחנך מאליו והולך בדרכי אביו. וזה פירוש הפסוק חנוך לנער על פי דרכו. והיינו דעיקר החנוך לנער הוא על פי דרכו של אביו כנ"ל, דבזה גם כי יזקין לא יסור ממנו.

והנה אני הגבר ראתה עיני אצל כבוד אדוני אבי מורי הרבני המופלג בתורה ויראה כש"ת מו"ה אלקנה בן מו"ה פסח ז"ל. הגם שהיה סוחר בעל משא ומתן עם כל זה התמיד מאד בלימוד תורה הקדושה ימים ולילות ומאס בכל תענוגי העולם הזה והרבה בצדקה ובגמילות חסדים בגופו ובממונו, נשא ונתן באמונה והיה ירא שמים גדול והצנע לכת. ואף שהיה איש חלש, עינה את נפשו בתעניתים וסיגופים כדי להתרצות לפני קונו. ובימי זקנותו אף שהיה חלש מאד וסבל יסורים גדולים, לא עלינו, עם כל זה התמיד בלימוד תורה הקדושה ובתפלה בכל מאמצי כחותיו. כל ימיו מאס מאד בכבוד המדומה, על כן אף לסוף ימיו שהכין עצמו לילך לעולמו ציוה להעלים ממני בכדי שלא אבוא לומר מקצת שבחו לפני מטתו. ויום אחד לפני הסתלקותו היה חלש מאד ולא היה לו כח הדבור ורמז בידו להעומדים אצלו, ושאלו אותו אם יתנו לו סידור ורמז הן, ונתנו לו, ופתחו וחפש בו עד שהגיע להפסוק לפני ד׳ כי בא לשפוט את הארץ, והראה כאצבעותיו על פסוק זה והחזיר את הסידור. וכיום המחרת יום אחד עשר לחודש מנחם אב שנת תר"צ יצאה נשמתו בטהרה ובניקל כמשחל בוניתא מחלבא, זקן ושבע ימים בן פ"ב שנים. וסוף שנותיו היה בעיר רישא ושם נפטר והובא שם לקבר ישראל. על מצבתו לא נכתב רק שמו ושם אביו ז"ל, כי כן ציוה. ה' יתברך אב רחמן ירחם עליו להעלות נשמתו מעלה מעלה ומנוחתו יהיה בגן עדן העליון עד ביאת הגואל צדק, ויתקיים הפסוק והשיב לב אבות על בנים. ובינו לבינו יהיה מליץ יושר עלינו, אמן.

ואני בעניי אינני אפילו כחלא בר חמרא לגבי אבא, אך על ידי מדת התמדת לימוד תורה הקדשוה שהשריש בי אדוני אבי מורי ז"ל זכיתי בעזרת ה' יתרך לחדש איזה דברים בתורה הקדושה אשר הם לתועלת לאנשים כערכי. וכשזכיתי שיצא לאור הדפוס חיבורי זכרון יוסף ברןך ה' מצא חן בעיני תלמידי חכמים אמיתיים ושבחוהו רבנן, בכן אני נותן שבח והודיה להבורא ברוך הוא על העבר ותפלה על העתיד שיזכני להוציא לאור הדפוס חיבורי חלק יורה דעה אשר ברוך ה' כבר מסודר אצלי לדפוס ועור חדושי תורה אשר חנני השם יתברך. ואין כוונתי חס וחלילה להתייהר בהדפסת חיבורים כי אני יודע מיעוט ערכי, אך כוונתי בזה לצאת ידי חובתי על פי המבואר בספרים הקדושים, כי כמו מי שהשפיע לו ה' יתברך עשירות מחויב להשפיע מהונו לנצרכים, כמו כן מי שהשפיע לו ה' יתברך איזה חכמה מחכמות תורה הקדושה מחויב להשפיע מחכמתו לאחרים. והגם שידעתי שכעת מחמת צוק העתים וטרדת הזמן כמה ספרים מונחים בקרן זוית ואין מעיינים בהם כלל, והלואי שיהיו לומדים בספרים שיש כבר ולמה לנו עוד בחדשים. אולם זה יש מקום לומר על ספרי דרוש או מגידות או אפילו פלפול, כי מה נפקא מינא בזה אם לומד החדשות או הישנות, ואדרבא הישנות טובות יותר מן החדשות. אבל חבור על בירור הלכות תורה הקדושה מה שלא נתברר עוד, ודאי מצרך צריכי ונחוץ מאוד לכל הוגה דת אמת, כידוע. ובודאי ימצאו בעולם תלמידי חכמים שיקבלו תועלת מספר כזה, וכמו שהגידו לי באמת תלמידי חכמים מופלגים על ספרי זכרון יוסף. ורבינו היעב"ץ ז"ל כתב בספרו מגדל עוז דאם כותב חדושי תורה ומוסר לרבים, אין קץ לשכרו, צדקתו עומדת לעד, בודאי אין הרבצת תורה יותר מזו, זכות הרבים תלוי בו כו', פזר דבריך בארבע רוחות העולם ולא ימלט שימצאו מקומות שדברי תורה חביבים עליהם ויעשה פירות ויתקיים על ידך ולא תשכח מפי זרעו. עד כאן דבריו הקדושים.

אולם על ספר כזה שהוא לברר הלכות יאמרו נא הבעלי הבתים, מה לנו בספר כזה שאין אנו לומדים זאת, ואין המקרא נדרש לפנינו. אבל טועים הם בזה דבאמת חוב קדוש על כל מי שיכולת בידו לקנות ספר כזה אף שלא ילמד בו, כמו שאבאר בעזרת ה' יתברך. דהנה בגמרא דעבודה זרה דף ג׳ אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין תורה מוטב, ואם לאו אני אחזור אתכם לתהו ובהו. ומבואר בתוספות שם דהתנאי היה רק על קבלת התורה לחוד דאם רק יקבלו התורה אף שלא יקיימוהו תו יתקיים העולם. עיין שם. ולכאורה הדבר תמוה דמה בצע בקבלת התורה אם לא יקיימוהו. ונראה לי בזה, דידע הקב"ה דאף אם רוב ישראל חס וחלילה לא יקיימו התורה, אבל ודאי על כל פנים יהיו בכל דור ודור קצת תלמידי חכמים אמתיים אשר התורה הקדושה תהיה חביב עליהם וילמדו ויקיימו אותה ובשבילם כדאי שיתקיים העולם, אך נתינת התורה לא היה יכול להיות למימוט ישראל אלא בהסכמת כל ישראל, על כן שפיר התנה הקב"ה אם ישראל על כל פנים מקבלים התורה מוטב, דאז תו שפיר יוכל להתקיים העולם בשביל הקצת תלמידי חכמים שבכל דור שילמדו ויקיימו אותה, כנ"ל. אבל אם לא יקבלו התורה אם כן אי אפשר כלל להיות תלמידי חכמים שילמדו ויקיימו התורה, כנ"ל, דבשביל מיעוט אי אפשר ליתן את התורה, אם כן אי אפשר להעולם להתקיים. ואתי שפיר.

ובדמיון הזה הוא בהדפסת ספר כזה דידוע דהתלמידי חכמים הצריכים לספר כזה הם מועטים ועניים, ובשבילם אי אפשר לדפוס ספרים העולה להוצאות כמה אלפים כתרים, ואם כן ההלכות, שהם עיקר התורה, ישארו חס וחלילה סתומות ועמומות. על כן  בוודאי דחוב קדוש על כל אחינו בית ישראל שיקבלו באהבה ספר כזה, אף מי שלא ילמוד בו, בכדי שיהיה מציאות להוציא לאור ספרים כאלו ויהיה מוכן להצריך להם ללמוד בו וכענין קבלת התורה אשר בזה מתקיים העולם, וכנ"ל:

…

ועתה אודה לה' בכל לבב על כל הטוב אשר גמלני, ותפלתי על העתיד שאזכה להוציא לאור הדפוס גם יתר חיבוריי, וכל חיבוריי ימצאו חן בעיני אלקים ואדם ושאזכה עוד ללמוד תורה לשמה לחדש לאמתו בתורה הקדושה ושלא אכשל חס וחלילה בדבר הלכה ויאריך ה' יתברך ימי אמי מורתי ואשתי ובניי ובנותיי וכל יוצאי חלצי בטוב ובנעימות בכלל כל אחינו בית ישראל. ונזכה במהרה לביאת הגואל צדק אמן:

י"ד לחודש כסליו תרצ"ה קאשוי יע"א.

המחבר

(מתוך ההקדמה לספר קנה וקנמון)

—

הרב חנוך הנך הי"ד נולד ברישא שבגאליציה לר' אלקנה ומרת טויבא פק. הוא היה דבוק מעודו בהתמדה נפלאה בתורה הקדושה, ולא מש מאוהלה של תורה עד שנתפס ונלקח לגיא ההריגה ונשרף על קידוש השם בי"ג בסיון תש"ד.

הרב נסמך מהרב ר' יצחק שמעלקיס בעל "בית יצחק" והיה דיין ומורה הוראה  במשך עשרות שנים  בקהילת קאשוי הגדולה והמפורסמת. הוא חיבר את הספרים זכרון יוסף (ברדיוב, תרפ"ט), קנה וקנמון (ברדיוב, תרצ"ה) וטבח והכן (מיכלעוויץ, תרצ"ו). בהקדמת זכרון יוסף כותב המחבר על צרותיו. בנו התינוק, יהודה ליבוש, נפטר בגיל שלשה חודשים בט"ו סיון תרס"ו. בנו בכורו, הרב יוסף חיים ז"ל נפטר מטיפוס שנתיים אחר חתונתו, בהיותו בן  עשרים וארבע, בי"ט באלול תרפ"ד. אחרי פטירת הרב יוסף חיים ז"ל, נפטרה אלמנתו הצדקת מרת חיה אסתר ז"ל ביום ז' באלול תרפ"ז. בי"ג אייר תרפ"ה נפטר ביסורים בנו הקטן של הרב חנוך הניך, אברהם אהרן, בהיותו בן שמונה שנים. בתו מרת חנה ע"ה הלכה לעולמה בליל כ"ז טבת תרפ"ח. והיות ואין באפשרותו לממן ספר תורה לזכר יקיריו, ראה המחבר לפרסם לעילוי נשמתם את ספרי ההלכה והחידושים שכתב על שו"ע אורח חיים ויורה דעה. החידושים והפסקים הוצגו לפני גודלי עולם, כגון הגאון מהר"ש ענגיל זצ"ל אב"ד ראדימישלא והגאון הצדיק ר' שמואל רוזנברג זצ"ל אב"ד וראש ישיבת מאונסדורף.

בימי השואה נשאל בידי יהודים האם מותר להם לאבד את עצמם לדעת, כדי להינצל מייסורי מוות וחולי צער ומיתות משונות במחנות המוות. והשיב להם ומנע מהם שלא ישלחו ידיהם לאבד עצמם לדעת, כי למרות כל יסורי המוות והצער שיסבלו, יזכו להיות קדושים ויקדשו שם שמים, שזוהי הדרגה העילאית שיהודי יכול לזכות בה (הקדמת אחיו, הרב משה פק, להוצאה החדשה של הספר קנה וקנמון, וכן בדברי ימי קאשוי). תיכף אחר זה נתפס גם הוא ועלה על המוקד. "גווילים נשרפים ואותיות פורחות, והן הנה האותיות אשר אתה הקורא והלומד בספריו נמלטו ונשארו לנו ולבנינו עד עולם".

לקריאה נוספת, ראה: דברי ימי קאשוי.

בעזהי"ת ויתעלה לעד, שנת תרצ"ד לפ"ק, כ"ד ימים לירח איתנים, יום ברא דמועדא חג הסוכות העל"ט, יום היארצייט של כ"ק זקני שר התורה הרב הקדוש בעהמ"ח שו"ת קול אריה, זכותו יגן עלי באלף המגן ויהיו שפתותיו דובבות תפלה לפני כסא הכבוד לעורר רחמים עלי ועל כלל ישראל.

ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהלים ע"ו). יש לרמז בפסוק הזה, דהנה כתבו הקדמונים דמצות סוכה ז' ימים מרמז על ז' עשרות שנים של ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואמרה התורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי (סוכה ב'), שידע האדם שעולם הזה הוא רק דירת ארעי, ועיקר הדירה הוא העולם הבא, כמו שאמרו חז"ל באבות פרק ד העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא (עיין אלשיך הקדוש פרשת אמור) – ונתן הקב"ה מצווה הלז בתחילת השנה אחר ראש השנה ויום הכיפורים כדי לידע ולזכור במשך כל השנה שהוא בעולם הזה רק כאורח נטה ללון וימינו כצל עובר ויעמוד בתשובתו שעשה בעשרת ימי תשובה ויתחזק בעבודת ד' ובתורתו. נמצא דמצוות סוכה אינו נשלם לגמרי בשעת מצוותו, ורק כאשר יעבור השנה בשלימות הנרצה, והוא זכר על עניין דירת ארעי בכל יום ויום בכל פרט ממעשיו, אז נשתלם למפרע מצוות סוכה. והנה תיבת ציון הוא מרמז על תורה ומצוות, כמו שדרשו חז"ל בברכות ח' על הפסוק אוהב ד' שערי ציון, שערים המצויינים בהלכה, ובספרי פרשת עקב (על הפסוק ושמתם) הציבי לך ציונים (ירמיה ל"א) אלו המצוות שישראל מצויינים בהם. וזהו שרמז בפסוק הנ"ל ויהי בשלם סוכו, שרק אז נתקיים בשלימות מצוות סוכה, אם מעונתו בציון, שביתו מצויין בכל השנה בתורה ומצוות ומעשים טובים ומתנהגת על פי יסוד מצוות סוכה שמלמדת שעולם הזה הוא רק דירת ארעי והעיקר הוא עולם הבא, אז נשלם למפרע מצוות סוכה. וזהו שאנו מבקשים בהושענות, הושענא סוכת שלם, שמצוות סוכה תהיה בשלימות על ידי עבודה של משך כל השנה כנ"ל.

—

הרב משה יהודה הי"ד, רב הצעיר של קהילת סערדאהעלי, נולד ביום י' בסיון תרס"ז ונהרג באושוויץ ביום כ"ז סיון תש"ד, בלא שהשאיר אחריו בנים, ביחד עם אביו ורבו הרב הגאון החסיד ר' אשר אנשיל כ"ץ הי"ד ועם כל בני קהילתו, קהילת סערדאהעלי אשר למד עמהם תורה הרבה, ודרש לפניהם שנים רבות דברי אגדה ומוסר, בהתעוררות גדולה.

הרב משה יהודה היה נכדו ותלמידו של הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד אב"ד שאמלוי, וחתנו של הרב יעקב יחזקיה גרינוולד אב"ד פאפא. עוד בהיותו אברך הסמוך על שולחן חותנו, שם לילות כימים בתורה עד להפליא, והיה גאון עצום ואוצר בלום מלא וגדוש בתורה ובחסידות. הוא נסמך להוראה בנעוריו ע"י הגאון ר' שמואל ענגיל מראדומישלא זצ"ל, מהגאון ר' ישעיהו זילברשטיין מוויצן זצ"ל, מהגאון ר' מרדכי לייב וינקלר ממאד זצ"ל, מהגאון ר' שמעון גרינפלד מסעמיהאלי זצ"ל ומסבו הגאון שלמה זלמן עהרנרייך משאמלוי זצ"ל הי"ד, ואחר חתונתו קיבל סמיכה להוראה מהרב הגאון המובהק ר' שבתי שעפטיל וייס זצ"ל אב"ד שימאני. הוא כתב חידושים חריפים ונפלאים בכל מקצועות התורה, ובהם חיבור גדול על סוגיות הש"ס, חיבור על ד' חלקי השו"ע, שו"ת, חיבורים בהלכה ובאגדה ועל תרי"ג מצוות. בשנת תרח"ץ הודפס ספרו של חותנו זקנו, ערוגת הבושם על סוגיות איסור חל על איסור, עם הגהות הרב משה יהודה כ"ץ. רוב כתביו נשרפו בידי הרשעים ונותרו רק מעט אודים מוצלים מאש שנמצאו על ידי אחיו, הרב יהושע כ"ץ, בשובו ממחנות העבודה לאחר המלחמה הנראה.

מתוך כתבי הרב משה יהודה הי"ד, הדפיס אחיו, הרב יהושע כ"ץ, את הספר "ויגד משה", בסיוע בניו שעמלו על מלאכת פענוח, עריכה, סיכום והוספת תוספות מרובות, סידורי מפתח ועוד.

בכתבים שנמצאו נמצאה גם צוואתו, בה ביקש שידפיסו את חידושי תורתו לעילוי נשמתו, בתנאי שיראו ויעיינו אם הם ראויים להוציאם לאור, והוא מבטיח שימליץ טוב למעלה על כל המסייעים בזה לעילוי נשמתו. וביקש שידפיסו בתור הקדמה לספרו את פירשו לפסוק "לא המתים יהללו י-ה":

לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה, ואנחנו נברך י-ה וכו' (תהלים קטו). הכוונה על פי מה שדרשו חז"ל על הפסוק במתים חפשי, כיוון שהאדם מת נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות (שבת ל'), אולם זהו רק בסתם בני אדם, אבל אם מחדש חידושים בתורה ומפרסמם בעולם, אז ע"י שהחיים מזכירים חידושי תורתו, נחשב כאילו הוא היה גם כן בחיים, כמו שאמרו חז"ל ביבמות צ"ו, אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה וכו' דעל ידי זה יהיו שפתותיו דובבות בקבר (ועיין עוד מדרש תנחומא פרשת תשא אות ג' מה שדרשו על הפסוק והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון).

והנה אמרו חז"ל במנחות כ"ט על הפסוק כי בי-ה ד' צור עולמים, אלו ב' עולמות שברא הקב"ה עולם הבא ביו"ד ועולם הז בה"א. והנה על ידי שמניח חידושי תורתו בעולם הזה ואומרים דבר שמועה מפיו, מתקיים בו אגורה באהלך עולמים ונעשה בו קישור ושילוב בין עולם הבא ועלם הזה, שגם אחרי מיתתו כאשר הוא כבר בעולם הבא נחשב כאילו הוא עדיין חי בעולם הזה, והוא בחינת י-ה שמרמז על ב' עולמות ביחד.

וזהו שאמר לא המתים יהללו י-ה, קאי על הרשעים שנקראים מתים (ברכות י"ח) שהם אחרי מיתתם אין להם עוד שום התקשרות לעולם הזה, ולא כל יורדי דומה, רצונו לומר, אפילו הצדיקים שמתו ולא הניחו מחידושי תורתם כלום בעולם הזה שיזכירו מהם לאחר מיתתם, רק כמתו העולם דוממים ושותקים מהם. וזה הכוונה במה שאמר יורדי דומה, שיורדים לקבר ונשאר העולם דוממים אחריהם. אבל רצונינו ובקשתינו הוא, ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם, דעל ידי חידושי תורתינו שיאמרו בשמינו נהיה עד עולם, בבחינת י-ה, שילוב וקישור עולם הבא עם עולם הזה.

הרב נהרג עקה"ש ביום כ"ז בסיון תש"ד.